(לכ' תמוּז)
– כ“ב תמוּז. שתים אחרי הצהרים. העיירה כוּלה מתעלפת בּחוֹם. ה”טבּעת" – רחוֹב-החנוּיוֹת העגוֹל – ריקה מאדם. המגרש יבש, וגם מקוֹמוֹת השוֹפכין יבשים, נוּקשים, ירקרקים וּמבריקים, והמוֹני זבוּבים רוֹחשים עליהם. שתי האקקיוֹת הקלוּפוֹת והשחוּפוֹת, שבּטבּוּר המגרש, עוֹמדוֹת כּשקוּעוֹת בּהרהוּרים. פּתחי החנוּיוֹת פתוּחים. בּזה נערמוֹת תבוֹת זוֹ על-גבּי זוֹ כּמגדל, בּשני תלוּיים צרוֹרוֹת שוֹטי-עוֹר, בּשלישי, מבּעד לזכוּכית וּמתחת לכילת בּד, צעצוּעים שוֹנים. אבל אין איש נראה: לא קוֹנה ולא מוֹכר.
רק מתוֹך חנוּת-הגלנטריה הנקיה, הגדוֹלה והקרירה של הג' גבּאי, נשמע חתוּך-דיבּוּר שוֹטף, חד וקצוב בּז’רגוֹן של-כּרך מגוּרמן. וּבשעה זוֹ כּה נעים לשמוֹע את הקוֹל הזה ואת הז’רגוֹן הזה בתוֹך ה“טבּעת” הנרדמה. מצטיירים בּוֹ בדמיוֹן רחוֹבוֹת הוֹמים, מרכּבוֹת משתקשקוֹת, טרַם מצלצל, גדוּדים עוֹברים בּסך, מזרקוֹת מים וכיו"בּ.
ואני נמשך וסר אל החנוּת של הג' גבּאי. שכנים אנחנוּ ובנה הוּא חברי לשעוּרים אצל הסטוּדנט הרוּתיני סמל. אין דבר, רשאי אני לשבת שעה קלה בחנוּת הגדוֹלה והקרירה.
הג' גבּאי בעצמה הציעה לי כסא.
היא, בּעלת-החנוּת, אשה בחצי-ימיה, בּשׂרנית קצת, נקיה וּמחייכת תמיד, יוֹשבת לה בהרחבה מאחרי שוּלחן-החנוּת וּבידה אַמת-המידה. וּבתוֶך מתנוֹעע איש צעיר, מגוֹהץ, בּלי חתימת זקן, שׂערוֹתיו הערמוֹניוֹת משוּחוֹת, חלקוֹת וּמפוּלגוֹת בּאמצע, מכנסיו המשוּבּצים ישרים וקמט בּוֹלט לכל ארכּם, חצאי-נעלים של לכּה ברגליו ושׂרוֹכים רחבים, קשוּרים בּעניבוֹת עליהם.
בּאמצע החנוּת עוֹמד ארגז ענקי, מצוּפה-פח, וצמידוֹ הכּבד תלוּי על דפנוֹ; והוּא, טיפּוּס של סוֹכן-נוֹסע לבוּבי, מוֹציא מתוֹכוֹ חבילי חבילין של עניבוֹת, מטפּחוֹת, גרבּים, נעלי-יד, מניפוֹת, צלוֹחיוֹת וכו‘. את כּל אלה הוּא מסדר בּטוּב-טעם על השוּלחן לאוֹרך החנוּת ולרחבּה. מהלכוֹ קל וגמיש, והוּא נחפּז ורץ בּין השוּלחן, הארגז והג’ גבּאי; וּבשעת מעשׂה אין פּיו פּוֹסק מלדבּר על טיב הסחוֹרה, לשבּח את איכוּתה, חוֹזקה ודרישוּתה, בּיחוּד מתגבּר מעין-דיבּוּרוֹ, כּשהוּא ניגש אל הג' גבּאי וּמוֹשיט לה בתנוּעת-חן למשש את ה“חפץ”.
ואני יוֹשב וּמסתכּל בּבן-כּרך זה. הוּא משעשע אוֹתי בזריזוּתוֹ, בּמהלכוֹ הקל, בּחיתוּך-דיבּוּרוֹ החד והקצוּב, ונדמה לי שאין זאת אוּמנוּת גרוּעה כלל. ויתוּש-התכלית מתחיל לנקר בּמוֹחי, ואני זוֹכר שהריני כבר בּן ט"ו…
והנה הציץ בּפתח ראשוֹ של ישׂראל “קנקן”, זה בחוּר בּית-המדרש לבן-השׂערוֹת, החסיד, המבוֹהל והלהוּט אחרי חדשוֹת העתוֹנים. עיניו הבּהירוֹת והחיוֹת משוֹטטוֹת רגע בּחנוּת, אחר-כּך הוּא עוֹמק כּוּלוֹ בפתח, מראה גליוֹן ה“טאַגבּלאט” הלבוּבי, שתמוּנת איש בּעל-זקן עליו נתוּן בּתוֹך מסגרת שחוֹרה, וקוֹרא בלשוֹנוֹ הטרוּפה:
– הד"ר הרצל מת.
– מי?!
חתך את חלל החנוּת קוֹל שוֹרק-צרוּד. והסוֹכן עמד חיור וּמבוֹהל בּאמצע החנוּת, כּששתי ידיו מלאוֹת עניבוֹת, גרבּים וּמטפּחוֹת.
ה“קנקן” עמד בּפתח, וּבמעין שׂמחה-לאיד הראה על הגליוֹן, וחזר בּקוֹל:
– מנהיג הציוֹנים. הד"ר הרצל מוינא.
אז הפּיל הסוֹכן מידיו את העניבוֹת, הגרבּים והמטפּחוֹת, נעץ את אצבּעוֹתיו בתסרוֹקתוֹ הערמוֹנית-החלקה והתחיל מתרוֹצץ בּחנוּת הגדוֹלה, כּשהוּא מייבּב כּפצוּע, וּמבּעד לשניו ההדוּקוֹת התמלטוּ המלים הבּוֹדדוֹת:
– יתוֹמים… עטרת ראשנוּ… עם אוֹבד… יוֹם חוֹשך…
מפּני הג' גבּאי נסתלק החיוּך. רגעים מספּר ישבה כמאוּבּנה. אחר-כּך קמה וניגשה אלי, גחנה על השוּלחן ושאלה מבוּלבּלת:
– זה היה קרוֹבוֹ?
– אוּלי.
עניתי לה, והתחמקתי מתוֹך החנוּת, כּשאני מפנה את ראשי ורוֹאה את הסוֹכן, שעוֹדנוּ אוֹחז את ראשוֹ בידיו, וגוּפוֹ כפוּף וּמפרכּס על הארגז הפּתוּח, כּעל קבר.
*
וכשישבתי, כּעבוֹר חמשה-עשׂר יוֹם, עם חברי, הבּחוּר הציוֹני בעל-הפּאוֹת בּקלוֹיז ההוסיאטיני על ספסל הפוּך, שנינוּ אוֹחזים בּנר אחד וכפוּפים על “קינה” אחת, ור' יוֹסיל שוּ"ב קוֹרא בקוֹלוֹ הבּכייני והרוֹעד:
"נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹ-נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ".
לא התפּלאתי בשמעי את חברי מתיפּח בּחשאי, וּבראוֹתי את דמעוֹתיו נוֹטפוֹת על ה“קינה” המעוּכה. וכמוֹ כן לא התפּלאתי, כּאשר הרגשתי דבר-מה חם יוֹרד על לחיי, וּממליח את זויוֹת-שׂפתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.