לידתוֹ 🔗
אביו, יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאַפּיל, היה יליד בּרוֹד ושאר-בּשׂרוֹ של בּעל “החלוּץ”. היוּ לוֹ לחיים ורוּדוֹת, זקנקן שחוֹר וּמצוֹדד ושׂערוֹת רכּוֹת ונקיוֹת כּמשי הטוֹב. תחת המשקפיים עבוֹת-הזכוּכית ישבוּ עיניים קטנוֹת, כּחוּלוֹת וצלוּלוֹת מאד, ותחת החוֹטם הגבנוּני בלטוּ שׂפתיים בּשׂריוֹת ואדוּמוֹת כּתוּת-השׂדה. הוּא ידע יפה “פּסוּק” עם הבּיאוּר ועם תרגוּם אשכּנזי, מאוֹת פּתגמי חכמה של לסינג ושילר וריקרט, זכר את כּל הכּללים והיוֹצאים מן הכּללים שבּ“מירא כדיא” וּב“תלמוּד לשוֹן עברי”, והיה כוֹתב בּשביל כּל דוֹרש וּמשלם איגרוֹת בּמליצה עברית אוֹ אשכּנזית וּבאוֹתיוֹת בּרוּרוֹת וּמסוּגננוֹת, תאוָה לעיניים; בּראש האיגרת “בּרוּך השם” בּצוּרת כּתר אוֹ סל אוֹ ציפּוֹר יפה וחתימת הכּוֹתב גוּנדלית.
כּשהיה בן עשׂרים ושתיים, לאחר ששוּחרר מעבוֹדת הצבא בשל קוֹצר-ראיה מוּפרז, נתגלגל לבּוּקוֹבינה ונתיישב בּעיירה קימפּוֹלוּנג. שם נעשׂה מוֹרה וּמלמד להוֹעיל, ושם לקח לאשה בתה של אלמנה עניה – נערה בעלת-בּשׂר וצחת-עוֹר, קוֹקה שמה, שידעה לבשל ולאפוֹת “מאמאליגה” בּכל האוֹפנים וּבכל הטעמים, בּחלב, בּחמאה, עם גבינה, וראה עמה חיים שלא ראה כמוֹתם בּחלוֹמוֹ. כּי בן עניים היה יהוֹשוּע-השיל מילדוּתוֹ (אביו היה סרסוּר קטן ואמו היתה מוֹרטת נוֹצוֹת בּמרתף שבּכיכּר קאליר), ואינם דוֹמים עניי גליציה לעניי בוּקוֹבינה לעסקי מאכל וּמשתה: הראשוֹנים מסתפּקים בּשניים-שלוֹשה “מוֹסקאלים” והאחרוֹנים – בּ“מאמאליגה” בּחמאה וּבגבינה.
בּני בּוּקוֹבינה, אחיהם הקטנים של בּני בּיסאראבּיה, אף כּי רחוֹקים גוּפם מתּוֹרה וּמהשׂכּלה, הם מוֹקירי תלמידי-חכמים וּמשׂכּילים, וכמעט אינם מבדילים בּין אלה לאלה. וּבכן נתכּבּדוּ כּבוֹד גדוֹל על-ידי המשׂכּיל התּוֹרני מו"ה יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאפיל, שבּא אליהם מירכתי גליציה וּממוֹשב החכמה והיחשׂ, ושלחוּ אליו את ילדיהם, בּנים וּבנוֹת, שיקחוּ לקח מפּיו, שנה אוֹ שנתיים, בּלשוֹן וספר, ואף-על-פּי שלא העניקוּ לוֹ שׂכר בּיד רחבה, כּדרך שהעניקוּ למוֹרה הנוֹכרי מבּית-הספר בּמחיר השיעוּרים שהוֹאיל ליתן לבניהם של בּני-העליה, והנה גם פּרנסתוֹ נמצאה לוֹ שלא בצער. גם פּירוּרים משוּלחנם של עשירים יש בּהם כּדי שׂביעה לעני.
חמש שנים פיטמה האשה קוֹקה את בּעלה עטרת ראשה וגם את עצמה בכל משמני בּוּקוֹבינה הבּרוּכה, עד שפּניהם היוּ דשנים וּמבהיקים וּבשׂר גוּפם ממתח את תפרי מלבּוּשיהם עד להתפּקע, אך דבר אחד מנעה מאישה וּמעצמה – פּרי בטן. אף כּי כרסוֹתיהם של שניהם היוּ מהלכוּת לפניהם כּמעוּבּרים, כּביכוֹל. יהוֹשוּע-השיל לא שׂמח על מניעת הזרע, אך גם לא נצטער, וגם האשה לא שאלה ברוֹפאים, וגם לא בצדיקים, להבדיל, ולא נסעה למעוֹנוֹת-קיץ ולמעיינוֹת-ישוּעה, ואפילוּ לדורנא וואטרא הקרוֹבה, המשוּבּצת כּאבן-חן בּהרי הקרפּאטים הירוּקים, לא יצאה לירחי הקיץ, כּדרך רוֹב נשי קימפולונג – לא מרוֹב בּטחוֹן בּישוּעת ד', אלא מעוֹמס נחת יוֹם יוֹם בּביתה עם בּעלה הנאה והנעים. בּרוֹב הימים דבק גם בּה מעט מן “הנפש המשׂכּלת”, שאם גם לא למדה חכמה, היא יוֹדעת לחיוֹת בּחכמה, כּמאמר החכם היוָני.
והנה בשנה השישית לנשׂוּאיה נתעבּרה כמעט בּהיסח-הדעת וּבלי שיהא ניכּר הרבּה, וּמקץ תשעה ירחי הריוֹן נוֹחים, ללא חמדה מציקה וללא הקאה, כּנוֹשׂאת אפרוֹח מתנמנם בּחיקה, אחרי שניים-שלוֹשה חבלי לידה קצרים וקלים, המליטה בן-זכר, תינוֹק ארוֹך ורזה שלא כדרך הטבע, וראשוֹ מכוּסה דיבלוּלי-שׂער שחוֹרים היוֹרדים על אזניו.
יהוֹשוּע-השיל יצא בכל זאת משהוּ מגדרוֹ ביום מכוּבּד זה. הוּא כמעט לא רעב ללחם כּל אוֹתוֹ יוֹם, בּשׂרוֹ ירנן והוּא מהלך בּבית על אליוֹני רגליו (לתלמידים שבּאוּ ללמוֹד הוֹדיע על המפתן בּפנים זוֹרחוֹת, כּי היוֹם הם נקיים לבתיהם), וּבערב שאחר הלידה (הלידה חלה ביוֹם חוֹרף רב-שלג וּבדיוּק בּחצי היוֹם. היוֹם והשעה נרשמוּ בידי בעל הבּרית על לוּחוֹת הכּריכה מבּפנים בּתוֹך שלוֹשה ספרים בּבת אחת, שאם יאבד הספר האחד והיה הספר הנשאר לפליטה). כּטוֹב ליבּוֹ באבהוּתוֹ, והיוֹלדת והמיילדת הזקנה יחד עם הרך הנוֹלד נמים את שנתם, ישב לוֹ בדוּמיית חדר התוֹרה אל השוּלחן החלקלק לאוֹר מנוֹרת-נפט קטנה, הכּיפּה של משי רוֹכבת כּלביבה שחוֹרה על בּלוֹריתוֹ הקטנה ורגליו הנתוּנוֹת בּגרבי-צמר עבים מתחכּכוֹת בּהנאה בכרעי השוּלחן, והוּא פוֹזם לנפשוֹ ניגוּן של חזני ברוֹד, ספר התנ“ך פּתוּח לפניו והוּא מחפּשׂ בּוֹ שם נאה לבנוֹ, שם אשר איש בּישׂראל בּימים האלה עוֹד לא קרא כמוֹהוּ לבנוֹ. כּשלוֹש שעוֹת הפך בּספר, כּשהוּא רוֹבץ עליו במשקפיים העבוֹת. עבר מ”בּראשית בּרא" עד “עמוֹ ויעל”, בּתוֹרה וּבנביאים וּבכתוּבים, חיפּשׂ כּל שם עצם פּרטי, בּדק כּל אחד לאוֹר הטעם הטוֹב והבּינה הישרה, ורק את הטוֹבים למען בּנוֹ אשם בּעט-עוֹפרת על הגיליוֹן הקטן שלפניו.
כּשכּילה את קריאת התנ"ך היוּ רשוּמים לפניו כחמישים שם. גם על אלה עבר פּעמיים בּרוֹב איזוּן וחיקוּר, בּירר וּמחק מחק אחר מחק, עד שנשארוּ בידוֹ רק חמישה שמוֹת, כּוּלם בּרוּרים, כּוּלם חמוּדים, כּל אחד כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ. אך בּין החמישה לא יכוֹל להכריע. מה עשׂה? כּתבם בּכתב אשוּרי על פּיסת-נייר, וכששכב לישוֹן בּאוֹתוֹ חדר על הדרגש שהציע לעצמוֹ, נתן את הפּתק תחת הכּר למראשוֹתיו, שבּהשכּימוֹ להקיץ בּבּוֹקר ודעתוֹ צלוּלה עליו, יבחר את הטוֹב.
הוּא ישן כּל הלילה שינה מתוּקה, וכשהקיץ אמנם היה מוֹחוֹ צלוּל להפליא, ואך הוֹציא את פּיסת-הנייר וּפרשׂה וכיוונה כנגד האוֹר שבּחלוֹן, מיד כּאילוּ נמחקוּ ונעלמוּ ארבּעה שמוֹת מן החמישה והאחד הזהיר כּאש שחוֹרה בשבע אוֹתיוֹתיו המהוּקצעוֹת בּרוֹב חן: מלכּיצדק. בּאה עליו התעוֹררוּת גדוֹלה, קם ונטל את ידיו והלך אצל היוֹלדת, סילק את הסדין המאהיל על מיטתה, וכשמצאה ערה על התינוֹק הישן, נקב לה את שם בּנם.
היוֹלדת, מקצתה מתפּנקת בּתוֹך הלבנים הצחים וּמקצתה מתבּטלת בּפני בעלה המשׂכּיל, אבי העוֹלל המוּטל בּחיקה, נתנה בוֹ את עיניה הנרחבוֹת מן הלידה וּמן הלילה וּמילמלה בקוֹל חשאי, שלא להעיר את המיילדת ואת הנוֹלד:
– ואתה סבוּר, יהוֹשוּע-השיל, ששם נאה הוּא?
– שטיה, אין כּמוֹהוּ לנוֹי! – מיהר בּעל השם וחרץ – עליך לדעת, קוֹקה יקרה, כּי הוּא שמוֹ של מלך שלם, לפנים, בּימי היבוּסי… מלכיצדק היה כוֹהן לאל עליוֹן, ואברהם, אחרי שוּבוֹ מהכּוֹת את כּדרלעוֹמר…
– טוֹב, יקירי, יהי כרצוֹנך. אני מרגישה חוּלשה…
והיא עצמה את עיניה ולחצה בעוית את ידוֹ עד להכאיב. הכּאב מתק לוֹ ליהוֹשוּע-השיל, עד שגחן ונגע בּשׂפתיו על מצחה הרחוּץ בּזיעה קרה, מלוּחה משהוּ. אחר עמד וכל רגשוֹתיו בידוֹ האחוּזה בין אצבּעוֹת יד אשתוֹ. האשה נתאוֹששה קצת ואמרה בהיסוּס:
– יהוֹשוּע-השיל, איזה שם אמרת?
– נדמה לי, שקשה יהיה לבטאוֹ. לא כך?
– מה הקוֹשי, פתיה קטנה? – אמר יהוֹשוּע-השיל בּחיוּך סלחני – מל–כי–צ–דק. שם פּשוּט וקל מאין דוּגמתוֹ. רק ארבּע הברוֹת, בּלי שוא נע, וּבלי דגש חזק…
– טוֹב, טוֹב, יקירי. יהא כך. הגישה לי בטוּבך טיפּה מן הלימוֹנאד שם בּכּוֹס על השוּלחן. יש לי חוּלשת הלב…
וּבכן נקבע השם, ולאחר שבוּע, בּשעת בּרית המילה בבית, נקרא שם היילוֹד בּישׂראל כּשם הכּוֹהן לאל עליוֹן, והמברך נוֹקבוֹ בקפידה יתירה.
משהוּ מימי ילדוּתוֹ 🔗
מלכיצדק נשאר בּן יחיד. גם אחוֹת לא היתה לוֹ. חלבּה השמן של אמוֹ והמזוֹנוֹת הטוֹבים שהעניקה לוֹ אחרי היגמלוֹ, מילאוּ עד מהרה את רזוֹנוֹ. אך אוֹרך גוּפוֹ נשאר גם להבּא שלא כדרך הטבע. בּן שלוֹש היה כבן חמש לקוֹמה, בּן חמש כּבן שמוֹנה וכו'.
– שמא גרים, – אמר עליו בשבּת בּבית-הכּנסת הרב דמתא, גם הוּא מיוֹצאי גליציה, מקצתוֹ תלמיד-חכם וּמקצתוֹ מעוֹרב עם הדוֹר החדש, וידידוֹ של יהוֹשוּע-השיל, וצבט את הנער בּלחיו – שם ארוֹך כּזה בעל-כּוֹרחוֹ מאריך את גוּף נוֹשׂאוֹ. אילוּ היה שמוֹ דן אוֹ גד, בּודאי היה בן-פטיטא, כּזה. עכשיו ששמוֹ מל–כּי–צ–דק, איך לא יהא תוֹרן?
– בּאמת איני זוֹכר בּמשפּחתי אף איש אחד גבה-קוֹמה, – אמר יהוֹשוּע-השיל כּמבוייש ולחץ את ראש נערוֹ אל כּריסוֹ – אם לא להביא בחשבּוֹן את הדוֹדה ריקיל, שבּאה אלינוּ מרוֹזוואדוֹב… אך זכוּרני שקראתי באיזה מקוֹם, כּי היבוּסים היוּ אנשי-מידוֹת, והרי שם יבוּסי הוּא.
– והרי לא בשלם כּי-אם בחברוֹן, היא קרית ארבּע, היו הענקים…
– ענקים לחוּד ואנשי-מידוֹת לחוּד… ויש לשער שכּל עניין הענקים אינוֹ אלא אגדה בלבד…
– אי, אתה מתחיל כּבר בּדברי מינוּת… אם כּן צריך להתפּלל.
והרב פּנה אל מקוֹמוֹ מאחוֹרי התיבה, כּששׂפתיו רוֹחשוֹת בּתפילה.
מראשית ילדוּתוֹ הצטיין מלכיצדק בּאוֹפי חזק וכבוּש. מלבד מה שנשך אחת מפּיטמוֹת שדיה של אמוֹ והיתה צריכה ריפּוּי כשלוֹשה שבוּעוֹת, התחיל מיד בּהליכה בלי עמידה תחילה, דבר שאינוֹ כמעט בּגדר הטבע. וכשהתחיל מדבּר לא היה בדיבּוּרוֹ כלוּם מלשוֹן-העילגים של תינוֹקוֹת. דברים מעטים, אך כּדרבּוֹנוֹת. כּל מה שדרוּש לוֹ היה מבטא בשלימוּת מפליאה. כּשנפל, לא השמיע קוֹל בּכי, מוּּטל היה בפישוּט איברים וקרא לגדוֹל שיבוֹא ויקימהוּ. עם ריבּוּי צרכיו נתרבּוּ המלים בּפיו, ומעוֹלם לא הוֹציא מפּיו מלה לבטלה. דבר דבוּר על אוֹפניו ולצוֹרך:
– אמא, תני דייסא! אבּא, הבא את הסיר! הרימוּ אוֹתי! חוֹר בּגרב!…
וכדוֹמה מן הדברים הקטנים, שהם גוּפי חייו של תינוֹק.
וכשגדל מעט, כּשנעשׂה בן שנתיים, לא היה כמעט דבר בּתחוּמוֹ שלא ידע לכנוֹתוֹ בשמוֹ המפוֹרש.
– אם יהיה קמצן בּכסף כּשם שהוּא קמצן בּדברים, – אמרה אמוֹ, כּנוֹח עליה רוּח ההוּמוֹר הבּריא, הבּוּקוֹביני – אין לקנא באשתּוֹ.
– מי יתן כּל האנשים ממעטים בּדיבּוּר כּמוֹהוּ! – גוֹנן האב על יוֹצא חלציו – “לא מצאתי לגוּף טוֹב משתיקה”, אמרוּ האבוֹת. ועליך לדעת, קוֹקה, שמשנת “אבוֹת” היא מקוֹר החכמה והלימוּדיוּת, לא כמשנת ההלכה…
עד שש לא שלחוּהוּ אל ה“חדר”. אביו בעצמוֹ לימדוֹ כתב וּמקרא, וכן גם בּספר “המדבּר בּלשוֹן עמוֹ”, וּבימים מאוּחרים יוֹתר, גם פּסוּקים אחדים עם פּירוּש רש“י ו”הבּיאוּר". אך את ראשית חכמת הדיקדוּק הקנה לוֹ מתוּן-מתוּן, כּידוֹ של אמן-פּדגוֹג. הנער היה קוֹלט הכּל ושוֹמר כּל דבר בּזכרוֹנוֹ.
– “ספוֹג”, “בּוֹר סיד”, “כּמוּנח בּקוּפסא”… – אמר
יהוֹשוּע-השיל שבחוֹ בפניו וּבאזני ידידוֹ הרב – כּשיגיע לשבע, צריך יהיה ללמדוֹ גם קצת גמרא. כּזית וככוֹתבת. ידע שיש גם הבלים כּאלה בעוֹלם… יש בּ"ה מקוֹם בּראש.
הרב טפח על גבּוֹ של ידידוֹ המשׂכּיל דרך נזיפה וחיבּה כאחת: אי, מין שכּמוֹתך!
לשׂמחת אמוֹ נמסר הנער לידי מלמד ירא-שמיים והיה עוֹשׂה חיִל בתוֹרתוֹ. משראה יהוֹשוּע-השיל שהנער מקבּל וניהנה, לא מיחה בידי המלמד שיתן לוֹ שיעוּר הגוּן בּגמרא. ידע מה שישיב למוֹרדי אוֹר!
יהוֹשוּע-השיל לימדוֹ בעצמוֹ כתיבה תמה, וכתבוֹ היה נאה להפליא, גם כּתב עברי וגם כּתב לוֹעזי, והיוּ האוֹתיוֹת מוּשלמוֹת, כּוּלן מתאימוֹת, כּיוֹצאוֹת מתחת מכבּש הדפוּס. ואם בּשעת כּתיבה היה זר גוֹחן על השוּלחן ורוֹאה את מעשׂה אצבּעוֹתיו של הילד, היה אביו, שחשש לעין-הרע, צוֹבטוֹ מתחת לשוּלחן ולוֹחש לוֹ: “כּער את כּתבך, כּער, אני אוֹמר לך…”
אך מן השמיים גזרוּ שיהוֹשוּע-השיל לא יזכּה לראוֹת את ה“ספוֹג” מלא את כּל נקביו וחלוּליו. בּשנת אלף תשע מאוֹת וחמש, היא שנת
פּוּלמוֹס רוּסיה ויאפּאן, פּרצה מגיפת הטיפוּס בּעיירה קימפּוֹלוּנג,
ויהוֹשוּע-השיל חלה את חוֹליוֹ, וּמקץ עשׂרה ימים יצאה נשמתוֹ על אדמת נכר, בּבוּקוֹבינה הרחוֹקה מעיר מכוֹרתוֹ, ואת הבית הקטן עם הגינה הנאה, שקנה מידי פקיד רומני “יוֹרד” מחוּץ לעיירה, יחד עם הפּרה ולוּל האוָזים, הניח ירוּשה לאשתוֹ ולבנוֹ בן השתּים-עשׂרה, שכּל זר הרוֹאהוּ היה חוֹשבוֹ לנער בּן חמש-עשׂרה, לכל הפּחוֹת.
אף משהוּ מימי בחרוּתוֹ 🔗
כּשנתייתם מאביו וראה את העצבוּת והריקוּת שנשתלטוּ בבית, שאל מאת אמוֹ, שתשלחנוּ אל בּית ספרם של הנוֹכרים. בּ“חדר” ימשיך לימוּדיו שעתיים בּיוֹם לעת מנחה.
האלמנה משכה את ראשוֹ למטה והתרוֹממה על בּהוֹנוֹת רגליה ונשקה לוֹ על פּיו (מלכּיצדק לא נהג לכוֹף קוֹמתוֹ), ולמחר בּבּוֹקר לבשה את שׂמלת השבּת, וגם את בּנה הלבּישה כן, והלכה עמוֹ לבית-הספר.
ראש בּית-הספר היה רוּתיני רחב-פּנים וּבהיר-שׂיער, שדיבּר אשכּנזית בּהתזת הרי"ש, איש טוֹב וּמיטיב, והנער הארוֹך שליו-העיניים, נשׂא חן לפניו וקיבּלוֹ באמצע השנה. וכשנוֹדע לוֹ, שהנער הוּא יתוֹם מאביו שהיה בעצמוֹ מוֹרה, העניק לוֹ גם ספרי-לימוּד חינם.
מלכיצדק נתחבּב עד מהרה על רוֹב המוֹרים, שהיה מכין בּהתמדה וּברוֹב דייקנוּת את כּל שיעוּריו, ולא היה דוּגמתוֹ בכל בּית-הספר. כּנגד זה שטמוּהוּ חביריו התלמידים. בּידוּע, שתלמידים שׂוֹנאים צדיקים גמוּרים וניהנים לירד לחייהם. גם מראהוּ המוּזר וּמנהגוֹ השוֹקט, מיעוּט דיבּוּרוֹ ותשוּבוֹתיו החוֹתכוֹת, עמדוּ לוֹ להשׂניאוֹ בעיני בני-גילוֹ. אבל מתייראים היוּ לרוֹדפוֹ בפוֹעל מאימת המוֹרים; רק בּליבּם שמרוּ עברתם לוֹ לעת מצוֹא.
אצל המלמד הוֹסיף ללמוֹד עוֹד שנה, וכבר הגיע ל“קריאה בפני עצמוֹ” בּמסכת בּיעא וגם בּספרי השׂכּלה שבּבּית, שנשארוּ בארוֹן אביו (בּתוֹכם כּרכים שוֹנים של “המאספים” וכרך אחד של “אוֹצר הספרוּת”), היה מעיין, וגם שני ספרים חדשים קנה לוֹ בעצמוֹ, כּשהיה עם אמוֹ בּצ’רנוֹביץ, את “גן שעשוּעים” ואת “ניב שׂפתים”, וכך ידע, נוֹסף על שלוֹש הלשוֹנוֹת הנלמדוֹת בּבית-הספר, אשכּנזית, רוּתינית ורומינית, גם שׂפת עבר, שׂפת עמוֹ מקדם.
קוֹדם שנעשׂה בר-מצוה סיים את שבע המחלקוֹת של בּית-הספר, וכדי להוֹסיף לימוּד מן ההכרח היה לנסוֹע לעיר גדוֹלה, לצ’רנוֹביץ אוֹ למצער לראדאוּץ, שיש בּה גימנסיה. אבל כּדי כך לא השׂיגה יד אמוֹ האלמנה, אף-על-פּי שהעגלה נעשׂתה אף היא לפרה ואת רוֹב החלב היתה מוֹכרת ללקוּחוֹת קבוּעים. גם אוָזים היתה מפטמת בּימוֹת החוֹרף, וּבקיץ היתה קוֹנה דגים מידי הדייגים הנוֹכרים וּמספּקת אוֹתם ללקוּחוֹתיה – אוּלם עוֹשר לא עשׂתה. וּמלכיצדק ידע ידיעה ברוּרה את מעמד אמוֹ, שהיה מנהל כּל חשבּוֹנוֹתיה, ולא שאל ממנה דבר שהוּא למעלה מכּוֹחה. כּחצי שנה לפני שמלאוּ לוֹ שלוֹש-עשׂרה שנה הזמין לוֹ בעצמוֹ זוּג תפילין אצל הסוֹפר שבּמקוֹם, למד בּעצמוֹ את הדינים בּ“קיצוּר שוּלחן ערוּך”, ולמוֹעד הנכוֹן הלך לבית-הכּנסת והביא עמוֹ בּקבּוּק של יין-שזיפים ושׂקיק של פּרוּסוֹת דוּבשן, שאפתה אמוֹ, וּמסר הכּל לשמש, שיחלוֹק למתפּללים לאחר התפילה. מעתה היה כגדוֹל לכל דבר, לא רק בּקוֹמה.
לאחר שנמלך בּדעתוֹ במשך שבוּע ימים, בּא ערב אחד מן הרחוֹב, עטוּף בּאדרת וּמכוּסה כוּלוֹ שלג, התפּשט מתוּנוֹת, וּבעוֹדוֹ מחזיק את האדרת בּימינוֹ, לפני שחלץ מתוֹכה את שׂמאלוֹ, הוֹדיע לאמוֹ, שכּבר בּרר לוֹ את דרכּוֹ בחיים. עוֹד הערב יכתוֹב מכתב אל לאנגינשייד שבּברלין ויזמין את מכתבי-ההוֹראה, שמהם ילמד פּנקסאוּת וחשבּוֹן מסחרי וּמכתבי-מסחר בּשלוֹש לשוֹנוֹת התרבּוּת: אשכּנזית, אנגלית וצרפתית.
האלמנה קוֹקה נתבּלבּלה כלשהוּ, אך מיד הבּיטה בעיני בנה מתוֹך הערצה רבּה, ורק שאילה שאלה:
– וכמה יעלה כל זה, בּני?
– לא יוֹתר ממאה ועשׂרים כּתר. כּשאכלה ללמוֹד אשלח בּחינתי בכתב, ואם אצליח בּבחינה, אקבּל תעוּדה כדין. לאיש כּערכּי (הוּא הטעים שתי מלים אלוּ) אין לחלוֹם על השׂכּלה גבוֹהה. דיי, שתהא בידי אוּמנוּת מכוּבּדת המפרנסת את בּעליה ונוֹתנת לוֹ מעמד בּחיים.
לא יצאוּ שבוּעיים ימים וּבידוֹ היוּ המכתבים הראשוֹנים. היה עוֹשׂה לילוֹת כּימים ולוֹמד את תוֹרת הפּנקסאוּת, הפּשוּטה והכּפוּלה והאמריקאית, את החשבּוֹן המסחרי ואת נוּסחי המכתבים לסוּגיהם ולסוּגי-סוּגיהם בּשלוֹש הלשוֹנוֹת, תוֹאריהם וּפתיחוֹתיהם וסיוּמיהם, הכּל בּסדר נאה וּבשיטה מתוּקנת, מן הקל אל הכּבד, מן הפּשוּט אל המוּרכּב, מוּבל בּחוּט-המשי וּבחוּט-הזהב, עבוֹתוֹת אהבה, שנשזרוּ ברוֹב חכמה בידי בעל השיטה הגדוֹלה והמעמיקה של הפּרוֹפיסוֹר המהוּלל. שתים-עשׂרה שעה במעת-לעת היה שוֹקד על המלאכה: ארבּע ארבּע שעוֹת לכל מקצוֹע, וכתוֹם שנים עשׂר חוֹדש, והוּא בן חמש עשׂרה שנה, יצא מוּכתר בּתעוּדה מצוּיינה, המעידה על בּעליה כמאה עדים, כּי הוּכשר והוּסמך לנהל ספרי-חשבּוֹנוֹת ולכתוֹב מכתבי-מסחר בּשלוֹש לשוֹנוֹת בּכל בּית-עסק שיזדמן לוֹ.
המאוֹרע קישקש כּזוֹג בּכל קימפּוֹלוּנג, דרשוּ לשכנה של האלמנה, שיבּחוּ את פּרי בטנה בפניו, התקרבוּ למלכיצדק וביקשוּ ממנוּ שיהא מוֹרה לבניהם בּאוֹתם מקצוֹעוֹת שקנה לעצמוֹ בהצטיינוּת מרוּבּה כל-כך. והרי גם אביו, עליו השלוֹם, היה מוֹרה לבניהם, ויפה כוֹח הבּן מכּוֹח האב, וכיוֹצא באלה דברי שבח ושידוּל. מלכיצדק לא סירב וקיבּל.
התלמידים, שבּיניהם היוּ גם מגוּדלים, ושניים אפילוּ נשׂוּאים, היוּ מקבּלים את תוֹרתוֹ באוֹתוֹ כוֹבד-ראש וּבאוֹתה חשיבוּת שהיתה יוֹצאת מפּיו הגבוֹה. אצל העשירים, שהיה מביא תוֹרתוֹ לבתיהם, היוּ האימהוֹת מכניסוֹת לוֹ בשעת השיעוּר כּוֹס חמין בּחלב עם מאכל טוֹב, כּגוֹן נתח “מאלאי” מתוֹק, והוּא היה מוֹדה יפה וּמחכּה לגמר השיעוּר, שרק אז היה טוֹעם מן הכּיבּוּד בּצניעוּת מרוּבּה. לאחר הטעימה היה מוֹחה את פּיו במטפּחת לבנה שבּכיסוֹ וּבתנוּעת חן כּבן-כּרכים מלידה.
– כּמה משוּפּרים נימוּסיו! כּמה ישרה הנהגתוֹ! כּמלוֹא נימא מן השעה אינוֹ רוֹצה לגזוֹל. רוֹאים מיד שהוּא בן-טוֹבים. בּמה זכתה קוֹקה זוֹ, שהמשׂכּיל יהוֹשוּע-השיל נשׂאה לאשה!
אמוֹ, שהיתה בת-בּוּקוֹבינה פשוּטה בתכלית, ודאי שלא לימדתוֹ נימוּסים נאים, ונהפוֹך הוּא, כּשגדל התחיל תוֹבע מאמוֹ, שגם היא תאכל בּמתינוּת, לגימוֹת קטנוֹת, שתעמיד צלחת עמוּקה על גבּי צלחת צפה, שתהא חוֹתכת מן הפּת פּרוּסוֹת דקוֹת, שתניח כף וּמזלג וסכּין וּמפּית בּצד הצלחת מימין, וכיוֹצא באלה חוּמרוֹת שבּסעוּדה. הנימוּס, כּביכוֹל, נוֹלד עמוֹ.
– אפילוּ אביך, שהיה בן בּרוֹד וּמלוּמד גדוֹל, לא היה מקפּח את חיי בתביעוֹת כּאלוּ.
היתה אמוֹ קוֹבלת עליו לפני באי ביתה, אבל הוּא לא מחל על שלוֹ וּבעל-כּוֹרחה עשׂתה את רצוֹנוֹ.
כּשנתיים ימים היה עוֹסק בּהוֹראת-שעוֹת, שנתמחה בה יוֹתר ויוֹתר, והיה מכניס את הכּסף לבאנק וּפנקס-החשבּוֹן רשוּם על שם אמוֹ, והוּא מביאוֹ וּמוֹסרוֹ לידה, עד שהחזיר לה את ק“כ הכּתרים, שקיבּל ממנה בשביל מכתבי-ההוֹראה מבּרלין. וּבשנה השלישית הזמינוֹ בּכתב לבוֹא אליו בעל-האחוּזוֹת וּמנהל הבּאנק הגדוֹל “בּית וייסמאן”, הוּא וייסמאן הזקן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, והציע לוֹ בלא הקדמוֹת להיוֹת עוֹזר למנהל חשבּוֹנוֹת הבּאנק וכוֹתב מכתביו הפּרטיים. לבּוֹ נתפּעם בּקרבּוֹ בשעת דיבּוּרוֹ של הזקן, כּמוֹ חישב להישבר. אבל הוּא שלט בּרוּחוֹ, ישב על הכּיסא זקוּף כּמקל והחזיק את כּוֹבעוֹ על בּרכּיו בלא תנוּעה (וייסמאן זה אף שחסיד ויז’ניצי היה, דרש מאת פּקידיו שישבוּ אצלוֹ בגילוּי-ראש. עסק הוּא עסק, וּפקיד צריך לנהוֹג כּבוֹד בּאדוֹניו, כּמוֹ אצל הגוֹיים!) והחזיר “הן הן” ו”לאו לאו".
למחר נכנס לעבוֹדה וּבשׂכר הגוּן. וּבזמן קצר נעשׂה יד ימינוֹ של העשיר, עד שהגיעה שעתוֹ לעבוֹד עבוֹדתוֹ בצבא הקיסר.
שני ירחים בּצבא הקיסר 🔗
בּעצם ידוֹ וּבכתיבתוֹ התמה המפוֹארת כּתב מלכּיצדק את
הבּקשה בשם אמוֹ האלמנה ואישרה בבית המאגיסטראט, ונאמר בּה בערך כּך: היוֹת והוּא, מלכיצדק אוֹיגאפיל, הוּא בן יחיד לפני אמוֹ האלמנה מבּעלה המנוֹח יהוֹשוּע-השיל אוֹיגאפיל, יליד בּרוֹדי, והיוֹת והבּן האמוּר, שמלאוּ לוֹ
ביוֹם כך וכך עשׂרים שנה, הוּא הזן והמפרנס היחידי של אמוֹ האלמנה, על-כּן, לפי חוֹק המדינה סעיף כּך וכך, מתבּקש כ' שׂר-המחוֹז, בּמקרה שמלכיצדק האמוּר יימצא כשר וראוּי לעבוֹד בּצבא הקיסרי-המלכוּתי, להכניסוֹ לצבא-המילוּאים, שזמן העבוֹדה שם שני ירחים וכו' וכו'. ואת הבּקשה החתים בּידי אמא ושלחה אל שׂר-המחוֹז, כּדין.
לא היה לוֹ סיכּוּי כלשהוּ שישחררוּהוּ מחמת אי-כוֹשר, שהרי קוֹמתוֹ וּבריוּת גוּפוֹ היוּ גלוּיוֹת לכל עין, וכסף די שחד גם את הרוֹפא וגם את המאיוֹר לא היה בידי האלמנה; וגם אילוּ היה הכּסף בּידה – לא היה מלכיצדק מסכּים בּשוּם פּנים ואוֹפן להעמיד את חייו על יסוֹד תרמית. וּבאמת, כּשאך נתייצב בּפני הקוֹמיסיה שבּראדאוּץ בּחדר הגדוֹל והריק, ולוּחית-המדידה לא צריכה היתה לירד כּלל, כּי נתמכה מיד בּראשוֹ, והפלדפיבל המוֹדד השיק את עקבי מגפיו וקרא לפלדפיבל המזכּיר: “גוֹבה 198!” – נשׂאוּ כל חברי הקוֹמיסיה את עיניהם, והמאיוֹר הזקן את משקפי-הזהב הנוֹצצים, והבּיטוּ בוֹ כבאחד מפּלאי-תבל. בּבת-אחת נשמעוּ שלוֹשה קוֹלוֹת: “כּשר!” ועוֹד בּצאתוֹ עירוֹם עד לשתותיו כדי ללבוֹש בּחדר הסמוּך את בּגדיו, ליווּהוּ מבּטיהם בּהנאה יתירה. אם חיילים כּאלה במדינה, יכוֹל הקיסר להיוֹת שוֹקט בּמכוֹנוֹ!
וּמלכיצדק נתקבּל, לפי הבּקשה ולפי החוֹק, לצבא-המילוּאים בּגדוּד הרגלים שבּצ’רנוֹביץ. אך לא עברוּ עליו שבוּעיים ימים של אימוּנים קשים וכבר ישב בּמשׂרד והיה משׂרטט וּמעתיק בּכתיבתוֹ המוּשלמת כּל מיני תעוּדוֹת ורישוּמים, שהפלדפיבל האוֹסטרי טוֹב-הפּנים המציא לוֹ
בשפע.
מקרה לא מצוּי מצאהוּ. הקוֹרפּוֹראל שהיה יוֹשב לפניו על כּיסא זה חלה בצהבת ונפטר לביתוֹ לשלוֹשה שבוּעוֹת, וּמאין אוֹתה שעה אחר בּמקוֹם, איש-משׂרד ראוּי למלאכה זוֹ, שאלוּ בין הטוּראים, ואוֹיגאפיל נמצא ראוּי למלא את מקוֹם הנעדר. מעתה היה יוֹשב יוֹם יוֹם בּמדיו, שני בתי-זרוֹע של בּד אלפּגא שחוֹר מכסים את שרווּליו, שׂערוֹ הקצר מפוּלג יפה במסרק, מדוּהן בּדוֹהן וּמוּחלק בּמברשת, והוּא עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ
במסירוּת וּבאמוּנה, כּאילוּ היה מקבּל שׂכר כּפליים משׂכרוֹ אצל וייסמאן. רק פּעמיים בּיום, חצי שעה בבוֹקר וחצי שעה לפנוֹת ערב, היה חייב לצאת עם פּלוּגתוֹ אל כּיכּר-האימוּנים לשם התעמלוּת בּפיקוּדוֹ החמוּר של הצוּגספירר המעמל. אך בּן-חוֹרין היה בשעוֹת הפּנאי לילך העירה בלי רשיוֹן מיוּחד, וּבלבד שיחזוֹר בּשעה הקבוּעה לקסרקטין. מוּבן מאליו, שלא אירע אף פּעם אחת, שאוֹיגאפיל לא יבוֹא בדיוּק רבע שעה לפני התרוּעה. ותמיד עוֹד היה סיפּק בּידוֹ לצחצח את נעליו ולנקוֹת את תלבּוֹשתוֹ, וגם למרוֹט את הפּגיוֹן הקצר התקוּע לוֹ בחגוֹרוֹ.
וּמלכיצדק נתחבּב מאד על הפלדפיבל מנהל המשׂרד, וכשמילא את צבאוֹ, כּתוֹם שני הירחים, והקוֹרפּוֹראל לא חזר מבּיתוֹ (לפי תעוּדה שנתקבּלה ניתקה אצלוֹ הצהבת למחלת כּליוֹת קשה), הציע לפניו בשם האוֹבּירלייטנאנט להישאר בּשירוּת, והבטח הבטיחוֹ, כּי מיד יינתן לוֹ כּוֹכב אחד ושׂכר כּפוּל, כּדין הנשארים בּעבוֹדת הצבא מרצוֹן ואם יעמוֹד בּבחינה לאחר שנה – דבר שאינוֹ מטיל בּוֹ אפילוּ צל של ספק – מוּבטח לוֹ גם הכּוֹכב השני, ואחריו השלישי, עד שיהיה לפלדפיבּל גם הוּא. האפשרוּיוֹת בּצבא לגבּי אדם משׂכּיל וחרוּץ, והעיקר, בּעל נאמנוּת ואוֹפי – הן מרוּבּוֹת.
– מצטער, אדוֹני הפלדפיבּל. – השיב לוֹ מלכּיצדק – אֵם אלמנה, אשה בוֹדדה. מחכּה לי בבית. מצטער מאד.
ואוּלם הידידוּת בּינוֹ וּבין הפלדפיבל נמשכה להנאת שניהם גם אחרי צאתוֹ מן הצבא. איגרוֹת כּתבוּ זה לזה במשך כּמה שנים. הפלדפיבל (איגוֹן מינצמיאר היה שמוֹ) סיפּר לוֹ במכתביו על מצב משפּחתוֹ. היה משתפוֹ ברוֹב אימוּן בּצער חיי-הפּרט שלוֹ, שהיתה לוֹ אשה ושני ילדים נחמדים בּגראץ, אך גם אשה אהוּבה בווין. והאהוּבה אשתוֹ של לייטנאנט חבר, ולה אין ילדים. והרע מכּל, שהלייטנאנט חבירוֹ הוּא מוּכּה-שחפת, ואף-על-פּי שהיא, אשתוֹ, אוֹהבת את הפלדפיבל אהבה עזה כמוות, נפשה קשוּרה ברחמים רבּים בּבעלה החוֹלה. מלכיצדק הבין ללבּוֹ של הפלדפיבּל והיה משיב על וידוּייו מכתבים ארוּכים שוֹפעים השתתפוּת בּצער ואפוֹריזמים מחוּכּמים על תכלית חיי האדם ועל הטראגיוּת שבּחיים. רוּבּם של האפוֹריזמים עיבּד על-פּי ה“כסניין” של גיטה-שילר ועל-פּי פתגמיו של ריקרט, על-כּן היה סגנוֹנם מצוּיין להפליא. אך הפלדפיבל לא היה בקי בספרוּת עמוֹ וקיבּלם כּמקוֹריים בּהחלט.
גם בּהיוֹת מלכיצדק, לאחר שנים אחדוֹת, בּארץ-ישׂראל, עוֹד קיבּל מאת חבירוֹ זה שני מכתבים שלא השיב עליהם, עד שפּרצה המלחמה, והפלדפיבל נשלח לחזית, וּמאז נסתם ממנוּ כל חזוֹן. אך דמוּתוּ וזכרוֹ נקבעוּ בלבּוֹ של מלכּיצדק ולא שכחוֹ כל ימיו, כּפי שיתבּרר בּבּא.
מלכיצדק נעשׂה ציוֹני 🔗
לאחר שמילא חוּקוֹ בצבא הקיסר כּדין, שב מלכיצדק אוֹיגאפיל על כּנוֹ ב“בית וייסמאן”, והיה מעתה מכוּבּד על חבריו ועל בּעליו על אחת כּמה וכמה. אף תוֹספת ראוּיה על משׂכּוֹרתוֹ ניתנה לוֹ מאת אדוֹניו לשׂמחתוֹ ולשׂמחת אמוֹ.
ולוַייסמאן בּן יחיד, מפוּנק וּמסוּנק, שהיה תלמיד בּכּיתה השביעית של הגימנסיה בצ’רנוֹביץ הבּירה, אף שכּבר היה בן תשע-עשׂרה וּמעלה, אלא שפּיגר בּלימוּדיו ושתי פעמים ישב שנתיים בּאוֹתה כיתה. לא שתקפה עליו משנתוֹ (בּעל-מוֹח וּממוּלח היה), אלא שלא יכוֹל להבין למה לייגע עצמוֹ ולעשׂוֹת לילוֹת כּימים, אם אביו יגע ימים ולילוֹת והכין די לוֹ ולזרעוֹ אחריו. היה מרבּה בקריאת ספרים מוֹשכים את הלב כּיין, והיה מרבּה לבלוֹת שעוֹת בּבתי-שׂחוֹק, וכמה פעמים נתפּס ע"י מוֹריו דרך מקרה במקוֹם האסוּר ונענש, והיה חוֹזר לסוּרוֹ. סוֹף סוֹף חסוּ על ממוֹנוֹ של אביו והוֹציאוּהוּ לחלוּטין, והוּא חזר לביתוֹ בלי שמץ צער.
אביו, שפּיקח היה, רחש לבּוֹ מחשבה טוֹבה: יחבּרנוּ עם אוֹיגאפיל, שבּודאי תהא השפּעתוֹ על בּנוֹ לטוֹבה.
אמר לבנוֹ בשעת הסעוּדה וּבאוֹזני אשתוֹ:
– יוֹדע אתה, סאלוֹ (שמוֹ היה שלוֹם וסאלוֹ קראוּ לוֹ), כּדאי שתכּיר לעת מצוֹא את העוֹזר שלי בקוֹריספּוֹנדנץ, את מר אוֹיגאפיל.
– את מי? את זה – את כּדרלעוֹמר – כּמדוּמה, שכּך שמוֹ?
– לא כדרלעוֹמר אלא מלכיצדק. ולאו שמא גרים. תיוכח שהוּא מוֹפת של סוֹלידיוּת וחוֹבה. ואינוֹ שוֹטה כלל, אף שהוּא נראה כך מלבר. בּכל יוֹם אני שוֹמע מפּיו הערוֹת מחוּכּמוֹת בּעניני עסקים, כּשהוּא עוֹרך את מכתבי. יש מה ללמוֹד ממנוּ.
– מילא, – אמר הבּן ועשׂה העויה, תאוה לעיניים – לא אפסיד כּלוּם אם אכּיר אוֹתוֹ. בּאוֹסף הבּריוֹת המשוּנוֹת שבּידי תהיה גם בּריה זוֹ. העיקר, שאעשׂה לך נחת-רוּח. לא כן, אבּא? – וזרק מבּט רב משמעוּת לאמוֹ המידשנת מחכמת בּנה.
וזאת לדעת לענין סיפּוּרנוּ, שסאלוֹ וייסמאן נתפּס אוֹתה שנה זמן מה לציוֹנוּת והיה חוֹתם על ה“וולט”, וכשחזר לביתוֹ הביא עמוֹ כמה מחבּרוֹת של אוֹתוֹ כתב-עתי. כּששמע מפּי אבּא כך, מיד עלתה על דעתוֹ: “תוֹרן כּזה יש לעשׂוֹתוֹ ציוֹני. הוּא יהיה ציוֹני גדוֹל. אפשר שיעלה בידי לפתוֹתוֹ שיעלה לארץ ישׂראל” (כּל ציוֹנוּתוֹ של זה היתה מין אידיאה פיקס: צריך לשלוֹח בּחוּרים לא"י! והיה מדבּר על כּך בּהתלהבוּת מרוּבּה, ורק הוּא עצמוֹ לא עלה על דעתוֹ לעלוֹת, כּל זמן שלא כלוּ ענייניו כאן).
אחרי שדיבּר עם מלכיצדק (וייסמאן הזקן כּיון לזמנם בּביתוֹ בשעה שהוּא נעדר משם) דברי נימוּסין ודברי חיבּה בכה וּבכה, אמר לוֹ לבסוֹף:
– מר אוֹיגאפיל, רצוֹני שיקרא בעיוּן מחבּרוֹת אחדוֹת של עיתוֹן שאתן על ידוֹ.
והוּא הוֹציא ממגירת שוּלחנוֹ את חבילת ה“וולט” והוֹשיט לוֹ:
– אינוֹ חייב להחזירן לי. רצוֹני רק זה: שימצא בהן עניין, לא יוֹתר.
מלכיצדק הסמיק והחויר וּמיד נתגבּר ואמר:
– דבר זה אינוֹ בא בחשבּוֹן כּלל, כּלוֹמר, לאחר שאקרא את המחבּרוֹת אחזירן לכבוֹדוֹ בתוֹדה. אפס כּי אקרא אוֹתן בּעיוּן נמרץ, כּרצוֹן כּבוֹדוֹ. מתי עלי לבוֹא ולהרצוֹת לפניו על העניין?
– לכשיכלה את הקריאה. אבל יוֹדיעני תחילה על ידי אבי, שאמתין לוֹ.
וּמלכיצדק לקח את החבילה הבּיתה. לאחר סעוּדת הערב הראה את הגליוֹנוֹת לאמוֹ ואמר:
– ראי, אמא, את אלה נתן לי ה“שֶׁף” הצעיר לקריאה. אם המנוֹרה תהא דוֹלקת בּחדרי עד שעה מאוּחרת, אל תקפּידי – עלי לקרוֹא את החוֹמר עד תוּמוֹ.
“הריהוּ יהוֹשוּע-השיל עין בּעין!” – חשבה קוֹקה. רק עתה ראתה שדוֹמה הוּא קצת לאביו המנוֹח. בּיחוּד המבּט והשׂפתיים הבּשׂריוֹת.
עד אחרי חצוֹת הלילה קרא מלכיצדק בּה“וולט”, לא הניח פּסוּק אחד, שוּרה אחת, אוֹת אחת, למן המאמר הראשי ועד הידיעוֹת בּסוֹף, הכּתוּבוֹת בּאוֹתיוֹת של פּטיט, והמוֹדעוֹת בּכלל. גם אל התמוּנוֹת המעטוֹת שבּעתּוֹן הבּיט ושב והבּיט ועיניו לא שׂבעוּ מראוֹת. וכשכּילה היה חש, שכּל רוּחוֹ נהפך בּוֹ והיה לאחר. הוּא יצא לרגע החוּצה, כּדי להרגיע עיניו בחשיכה, אך האוֹתיוֹת לא נסתלקוּ מעיניו. הוּא חזר ונכנס, כּיבּה את המנוֹרה, התפּשט ושכב – ולא יכוֹל לכפּוֹת על עצמוֹ את השינה. כּל הסגוּלוֹת הבּדוּקוֹת שבּידוֹ וכל כּוֹח רצוֹנוֹ לא עמדוּ לוֹ להרדים את מוֹחוֹ הנסער.
אין ספק בּדבר, הוּא נעשׂה ציוֹני. והרי הדבר פּשוּט וּמוּבן כּל-כּך, כּשתי פעמים שתּיים שהן ארבּע: ישׂראל הם בּגלוּת, בּרוֹב מקוֹמוֹת מוֹשבוֹתם הם נרדפים, נדחקים מכּל עמדוֹת הכּלכּלה הממשיוֹת, הם פּוֹרחים בּאויר, הם “לוּפטמֶנשין”, כּביטוּיוֹ השנוּן של נוֹרדוֹי;
וּמקוֹם שאינם נרדפים היוֹם, יהיוּ נרדפים מחר, מקרי ימי עוֹלם מוֹכיחים; הרי זוֹ להבה נישׂאת בּרוּח, היוֹם היא כאן וּמחר היא שם, וסוֹפה שהיא מגיעה גם אל בּית ישׂראל שבּבוּקוֹבינה, שחסד הקיסר הזקן החסיד לפי שעה עדיין חוֹפף עליה – ויש ארץ-ישׂראל עתיקה, שוֹממה, בּלתי-נוֹשבת, שאפשר לקוּם ולשוּב אליה ולבנוֹתה, לעשׂוֹתה מקלט בּטוּח לגמוּלי ממוֹלדת – ולמה לא ילכוּ שמה? למה לא ישוּב הבּן האוֹבד אל המכוֹרה העזוּבה? הכּל כּה פשוּט, כּה מוּכח מאליו, עד שאין צוֹרך בּנימוּקים כּלל.
כּל הלילה היה מחזוֹר מחשבוֹת זה חוֹזר בּמוֹחוֹ כגלגל, ולא יכוֹל לסלקן גם כּשרצה בכך, ורק בּסוֹף האשמוֹרה השלישית חס עליו מלאך-השינה והרדימוֹ לשעה, כּדי שיוּכל לעשׂוֹת למחר מלאכתוֹ בלא פגם.
סאלוֹ וייסמאן שמע בּאוֹרך-רוּח למוֹפת את הרצאת הדברים מפּי מלכיצדק, וכשגמר שיבּח אוֹתוֹ על בּהירוּת דיוּנוֹ ואמר לוֹ:
– אם כּן יש להוֹציא מדבריו רק מסקנה אחת: עליו לעלוֹת לארץ-ישׂראל.
– כּן, – השיב מלכיצדק בּמבּט צלוּל כּמים הצלוּלים – זוֹ
המסקנה. אלא שאיני יכוֹל, כּמוּבן, לעלוֹת לפני שהתקנתי עצמי לכך. אבל מאמין אני, שלא יארכוּ הימים ואשוּב לארץ-אבוֹת.
הוּא הדגיש את המלה “אשוּב”, שהיתה חשוּבה בעיניו מכּל, אחרי כל מה שאיזן וחקר.
מכּאן ואילך היה חוֹסך מהוֹצאוֹתיו והיה חוֹתם בּעצמוֹ על ה“וולט” (את שש המחבּרוֹת הניח סאלוֹ בידוֹ של מלכּיצדק בּעל-כּוֹרחוֹ) והיה ממתין בּלב נפעם לבוֹא העיתוֹן מדי שבוּע בּשבוּע. ולא אמר בּזה די, אלא הזמין כּמה מן הספרים החשוּבים, שהעיתוֹן המליץ עליהם, ספרים שעוֹסקים בּעניני הלאוֹם. את כּל הנאוּמים, שנשמעוּ בקוֹנגרס מפּי המנהיגים והצירים ושנתפּרסמוּ בהוֹצאה המיוּחדת, היוֹמית, קרא מתחילתם ועד סוֹפם, לא הניח שוּרה אחת, לא נעלם ממנוּ שוּם שם, שוּם מספּר, שוּם תאריך, שוּם מראה-מקוֹם, שוּם אימרה – הכּל נשמר בּזכרוֹנוֹ, שהיה כבוֹר סיד שאינוֹ מאבּד טיפּה. מסוּפּקני, אם בּין המנהיגים והפּקידים הציוֹנים, שהיוּ חיים על קוּפּת הלאוֹם, היה אחד בּקי בכל פּרטי המשׂא-וּמתן של הצ’ארטר כּמלכיצדק אוֹיגאפיל! לא רק בּלילוֹת על משכּבוֹ היה מנהל משׂא-וּמתן עם שׂרי-החוּץ של המדינוֹת על ענייננוּ, אלא גם בּשעת עבוֹדתוֹ ב“בית וייסמאן” היוּ עוֹברים בּמוֹחוֹ, אגב המכתבים והמספּרים שהיה מעתיק בּשביל העסק, גם קטעי דברים ונאוּמים שקרא אמש. “שיכּוֹר אני – ולא מיין”, אמר לעצמוֹ בלשוֹנה של חנה לעלי הכּוֹהן.
סאלוֹ וייסמאן השׂיג את שלוֹ ולא מצא עוֹד עניין בּמלכיצדק ולא יסף לראוֹתוֹ. אך חוּץ ממנוּ לא ידע איש בּקימפולונג, כּי מלכיצדק הוּא ציוֹני אדוּק. אמנם משלם היה את השקל וגם בּא לעתים לאסיפה ציוֹנית, אך קוֹמתוֹ הגבוֹהה וּפניו השליוים לא אמרוּ כלוּם. וקוֹראים בּנפש, מבּעד לארוּבּוֹת העיניים, לא נמצאוּ בעיר זוֹ.
מתוֹך ה“וולט” בּלבד לא יכוֹל מלכיצדק לקנוֹת לוֹ השׂגה ברוּרה וּמספּקת על הנעשׂה בארץ-ישׂראל. אמנם מזמן לזמן בּאוּ שם קצת ידיעוֹת על קניית קרקע, אוֹ על בּיקוּרוֹ של ציוֹני חשוּב, אוֹ על סיכסוּכים שבּין קוֹלוֹניסטים לבין פּקידוּת הבּארוֹן, על פּוֹעלים עברים המבקשים עבוֹדה אצל בּעלי פרדסים ואינם מקבּלים, על שבּוֹנים בּתים בּעבוֹדה זרה – אבל את דמוּתה של הארץ לא ראה מתוֹך העיתוֹן הרשמי של הציוֹנוּת (יש להוֹדוֹת, שכּוֹח דמיוֹנוֹ לא היה רב). את הדמוּת הזאת התחיל רוֹאה כשבּאוּ לידוֹ עיתוֹנים עבריים, תחילה העיתוֹן “המצפּה”, שהיה יוֹצא בקראקא ושהיה מדפּיס מכתבים מירוּשלים חתוּמים בּשם איזה מנדל קרמר. ואחר כּך בּ“הפּוֹעל הצעיר”, שהיה יוֹצא ביפוֹ. העיתוֹן האחרוֹן הזה העיר את דמיוֹנוֹ של מלכיצדק בּמידה כזוֹ, שהיה רוֹאה את עצמוֹ בשׂדוֹת יהוּדה והשרוֹן אוֹ בין הרי הגליל התחתוֹן והעליוֹן יחד עם חוֹרשים ונוֹטעים, רוֹעים ושוֹמרים. אפילוּ כמה מלים משוּנוֹת, כּגוֹן: “נבּוּט”, “בּחר”, “אינז’יל”, “חוג’ה”, “מטליק”, “קוּשן”, “מג’ליס” וכיוֹצא באלוּ נקלטוּ במוֹחוֹ, והוּא הבינן על פּי דרכּוֹ, לא תמיד כּמשמען.
ציוֹנוּתוֹ היתה לוֹ מקוֹר עוֹנג וסיפּוּק אמיתי. אבל גם מצער לא ניקה בשל ציוֹנוּתוֹ. סאלוֹ בן אדוֹניו, זה שהכניסוֹ תחת כּנפי התנוּעה הלאוּמית, מעל בּאידיאל שלוֹ. הצמיח לוֹ שׂפם קטן ושני “קוטליטין” קטנים משני צידי לחייו והיה מבלה כל ימיו עם קלי עוֹלם, מרדפי תענוּגוֹת. לא הוֹציא חצי השנה בקימפולונג וחזר לצ’רנוֹביץ, לא על מנת ללמוֹד אלא לראוֹת חיים. מלכיצדק שמע לא פעם בּצער עמוֹק מפּי הבּאים מן הבּירה, שהוּא שקוּע שם כּוּלוֹ בעסקים של פּריצוּת ואין לוֹ עוֹד שוּם זיקה לדברים שבּאידיאל (כּמזכּירוֹ הפּרטי של וייסמאן הוּטל עליו לכתוֹב ולשלוֹח לוֹ מדי חוֹדש בּחוֹדש את הצ’יקים לצרכי הוֹצאתוֹ – סכוּמים גדוֹלים וּמבהילים). וכשבּא הבּיתה לחג הפּסח, ניסה מלכיצדק דבר אליו (בּלבּוֹ עוֹד היבהבה תקוה רפוּיה, שמא אך סרה דיבּרוּ בוֹ) וּפנה אליו ברחוֹב בּשאילה גלוּיה ותמימה, אם עדיין נאמן הוּא עם הרעיוֹן הציוֹני. הלה מילא צחוֹק פּיו, נתלה מהנאה על בּרכּיו וטפח בּשתי ידיו על שוֹקיו המתוּחים, וכשנזדקף פּשט ידוֹ והניחה על כּתיפוֹ של מלכיצדק וקרא בקוֹל מפרכּס מצחוֹק:
– הרי אתה כלי-יקר, מלכיצדק. אוּניקוּם, חי נפשי! למלא קש ולשלוֹח למוּזיאוֹן!
מאז נעשׂה וייסמאן הצעיר לגבּיו אויר בּעלמא.
הישמרוּ לכם מנגוֹע בּקדשיו של מלכיצדק אוֹיגאפיל! בּבבת-עינוֹ אתם נוֹגעים.
מן השמים מסייעין לוֹ 🔗
תמה שנת 1913 ולמלכיצדק אוֹיגאפיל, מראשי הפּקידים בּ“בית וייסמאן”, מלאוּ עשׂרים וחמש שנים. אם בּגיל זה לא יעשׂה אדם צעד מכריע בּחייו, אין לוֹ עוֹד תקנה עוֹלמית! בּלבּוֹ גמלה זה כבר ההחלטה לעקוֹר עצמוֹ מן הגלוּת ולעלוֹת לארץ-ישׂראל, אף התקין עצמוֹ בכל מה שידוֹ השׂיגה. לא בנקל עלתה לוֹ ההחלטה הזאת, מכמה טעמים: ראשית, עליו להניח את אמוֹ האלמנה יחידה בעיירה הבּוּקוֹבינית (לקחתה עמוֹ לא יכוֹל, מפּני שלא היוּ האמצעים בּידוֹ, ולמכוֹר את הבּית לא היתה מסכּימה בשוּם אוֹפן. אדוּקה היא בירוּשת בּעלה. אך לפי התוֹכנית המתוּכּנת עתיד היה להעלוֹתה לאחר שנים מעטוֹת), וּבזה היתה כרוּכה גם שאילת פרנסתה; שנית, עליו להפסיק את הקאריירה שלוֹ בבאנק, זוֹ שהביאתוּ כבר למדריגה נאה, והדרך למעלה, עד לסגן מנהל היתה סלוּלה לפניו; שלישית, והוּא העיקר, הוּא לא ידע עדיין בּעצם מה יעשׂה בארץ-ישׂראל. כּמה שטרח לקבּל “אינפוֹרמאציה בת-סמך על האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת בּארץ” מכּל מיני מקוֹרוֹת, לא עלתה בידוֹ להגיע לידיעה ברוּרה. מה שנראה לך היוֹם בּרי נעשׂה שׁמא למחר.
אך כּל מעצוֹר לא יצלח על אידיאה שנקבעה בלב. מיוֹם שנתפס לציוֹנוּת היה רוֹאה על כּל פּסיעה וּפּסיעה חוֹמר הבּסיס שבּחיי היהוּדים בּגוֹלה. אפילוּ מקוֹם שאחרים ראוּ גדוּלה ועשירוּת ראה הוּא מעמד עלוּב של סמוּך על שוּלחן אחרים. אף מנהגיהם וּמשלחי ידיהם היוּ לוֹ לזרא. אפילוּ ב“בית וייסמאן” נראוּ לוֹ בקיעים. בּכּוֹל ראה שיעבּוּד ושפלוּת הרוּח והתכּחשוּת ל“יעוּד ההיסטוֹרי”, וכן היה הוֹלך ונתלש מקרקעוֹ, עד שחש כּאילוּ שוֹרשיו תלוּיים בּאויר. ודבר זה החרידוֹ חרדה גדוֹלה. אילן גבוֹה כמוֹתוֹ ושוֹרשיו בחוּץ – ולא יפּוֹל בּאחד הימים! אי-אפשר. וּבכן הגיע בּעל-כּוֹרחוֹ לידי ההחלטה רבּת האחריוּת – לעשׂוֹת מעשׂה ולעלוֹת לארץ. מעין קפיצת נחשוֹן. הוּא ניסה לדבּר בּצינעה עם אחדים מן החבירים הפּעילים של האגוּדה הציוֹנית על נסיעה יחד, אבל הם דחוּהוּ בכל מיני תירוּצים, עד שנתיאש מהם וגמר לעלוֹת יחידי. יהא הוּא שלוּחם הראשוֹן בּארץ אבוֹת, אפשר ממנוּ יראוּ ויבוֹאוּ אחריו!
מיוֹם שנקבעה ההחלטה בלבוֹ היה מניח על חשבּוֹנוֹ חלק ממשׂכּוֹרתוֹ (את רוּבּה הוֹסיף להביא לאמוֹ כּבתּחילה), כּדי לקבּוֹץ להוֹצאוֹת הדרך ולמחיה משך חדשים מספּר, עד שתזדמן לוֹ עבוֹדה כל שהיא, וּבינתיים הוֹסיף לבקש ידיעוֹת בּכל הדרכים. לכתיבת מכתבים לא היתה בוֹ עצלה (על זה עוֹד ידוּבּר בּהמשך סיפּוּרנוּ).
והנה עמד לוֹ רויח ממקוֹם שלא פילל.
בּדרך מקרה נוֹדע לוֹ, כּי בלשכּה ארץ-הישׂראלית, שמשכּנה
כבוֹד בּפרבר תל אביב הסמוּך ליפוֹ (זה נוֹסד רק לפני ארבּע שנים. הכּל ידע מפּי העיתוֹנים), מכהן בּכהוּנת פּקיד אחראי קרוֹב רחוֹק לאביו ע"ה, מנוֹח אלטריוּנג מזאלישצ’יק, ששינה שם את שמוֹ לקשישי. את הדבר קיבּל מפּיה של ארוּסת אחד הפּקידים העוֹבדים עמוֹ בבאנק, שבּאה מזאלישצ’יק לבקר את חתנה, והיא מכּירתוֹ של אלטריוּנג-קשישי זה, קרוֹבוֹ של אוֹיגאפיל, צעיר “כּך לא מעניין, אך ציוֹני נוֹרא”, והיא גם מחליפה עמוֹ מכתבים, מאחר שהוּא היה זמן מה מוֹרה שלה לעברית. עברית אמנם למדה ממנוּ רק על חוּדה של סכּין, עד כּדי כתיבת שוּרוֹת מעטוֹת בּשגיאוֹת מרוּבּוֹת, אבל ידידוּת אמת נתקיימה ביניהם, והוּא מעניק לה לעתים קרוֹבוֹת ממכתביו “המעניינים בּאמת”. בּמקרה היוּ עמה שניים ממכתביו האחרוֹנים, ולאחר שבּיקשה סליחה מאת חתנה, שהיא מחליפה מכתבים עם אדם צעיר אחר (אה, אין לוֹ מה לחשוֹש: הלה אידיאליסט “בּמאה אחוּז”, ואין לבּוֹ פנוּי לעסקי אהבים!) קראה באזני שניהם את המכתבים, שהיוּ כתוּבים, כּמוּבן, אשכּנזית צחה בתוספת כּמה שיטין של עברית דרדקאית, מכוּונת לידיעתה.
מלכיצדק שמע את דברי המכתבים בּשׂימת לב מרוּבּה. התאמץ לחקוֹק בּזכרוֹנוֹ כל פּסוּק וּפסוּק. לבסוֹף בּיקש ממנה את האדריסה ורשמה בפנקסוֹ בכתבוֹ המצוּין. מיד כּשבּא הבּיתה ישב וכתב לקשישי מכתב ארוֹך וּמפוֹרט, שבּוֹ הציע לוֹ את “הקוּריקולום וויטי” שלוֹ והרצה לפניו על דבר ציוֹנוּתוֹ מהכּרה והחלטתוֹ הנחוּשה לעלוֹת לארץ ישׂראל, וּביקש ממנוּ, לא עזרה חלילה, אלא עצה וידיעה נכוֹנה. עלייתוֹ לארץ אינה על תנאי, בּכל אוֹפן נסוֹע יסע, אך רצוּי לוֹ, כּמוּבן, שידע תחילה את כּל האפשרוּיוֹת, אוֹ אי האפשרוּיוֹת, למען ידע לכלכּל מעשׂיו. ללכת לעבוֹדת-שׂדה אינוֹ חוֹשב, מפּני שאין לוֹ לא הכשרה ולא נטייה לכך. גם בּמסחר לא ישלח ידוֹ. דיינוּ במה שסחרוּ אבוֹתינוּ. כּל שאר מקצוֹעוֹת כּשרים בּעיניו. אך בּיוֹתר התקין עצמוֹ לפקידוּת לכל סעיפיה. וגם בּזוֹ יכוֹל אדם לשרת את עמוֹ בכשרוּת ולהוֹעיל. ואלה פרטי הכשרתוֹ וכו'.
מנוֹח קשישי, כּשהגיע לידוֹ המכתב, נפתע ראשית כּל מן הכּתב הנפלא של קרוֹבוֹ, שמימיו לא ראה כמוֹתוֹ ליוֹפי ולדיוּק. אחר כּך מן העברית המדוּקדקת והבּרוּרה, וּלבסוֹף מן ההרצאה השיטתית על הכשרתוֹ המקצוֹעית. “הרי לאנשים ממין זה מצפּה הארץ!” קרא קוֹל בּלבּוֹ הנרגש של קשישי. ועוֹד בּאוֹתוֹ יוֹם לקח דברים עם ה“שף” שלוֹ, הדוֹקטוֹר הגרמני מנהל הלשכּה, הראה לוֹ את המכתב ותירגם קטעים ממנוּ באוֹזניו, גם האדריסה הלאטינית, הקאליגרפית, שעל המעטפה הראה לוֹ, ושאלוֹ בכל הזהירוּת, כּמוּבן, וּבלי כל טרחנוּת, אם כּבוֹד המנהל, בּלי להתחייב, כּמוּבן, בּדבר וּבחצי דבר, יהא נוֹטה לסייע בּידי קרוֹבוֹ המדוּבּר מר אוֹיגאפיל, אם ימצאהוּ גם מקרוֹב ראוּי והגוּן לכך, “להסתדר בּאחת מן העבוֹדוֹת המשׂרדיוֹת” בּארץ.
המנהל הנערץ, שחיבּב את קשישי, שהיה באמת פּקיד מזוֹרז, תמים וּמסוּר, יד ימינוֹ בניסוּח ההרצאוֹת העבריוֹת, אמר לוֹ, בּכל הזהירוּת של איש המדע הסוֹציאלי, שאין הוּא מקבּל עליו שוּם התחייבוּת, אבל אם ימצא את מר אוֹיגאפיל ראוּי לעבוֹדה משׂרדית אחראית, לא ימנע ממנוּ את תמיכתוֹ בגבוּל יכוֹלתוֹ.
קרביו של קשישי עלזוּ. ליוֹתר מזה לא חיכּה. וזה גם די והוֹתר. המנהל אין דרכּוֹ להרבּוֹת דברים וּמה שהוּא אוֹמר עוֹמד בּכל שעה לגוּביינא.
וכשנזדמן בּין הערבּיים, אחרי שעוֹת העבוֹדה, עם שתי הגננוֹת מכּירוֹתיו, הארוּכּה והקצרה, מיהר לספּר להן על אוֹדוֹת המכתב שקיבּל מאת קרוֹבוֹ וגם קרא את המכתב באוֹזניהן והבטח הבטיחן, כּי בעוֹד זמן קצר מאד ייוסף על מניין הצעירים בּתל אביב (תלמידי הגימנסיה הרי עוֹדם בּחזקת ילדים) בּחוּר כּהלכה. בּודאי יהיה גם חבר רצוּי בקלוּב הרווקים שנוֹסד לפני ימים מוּעטים (שם משוּנה: “מרב”ץ" קראוּ לקלוּבּ זה, ויש אוֹמרים שהנוֹטריקוֹן שלוֹ: מוֹרים רווקים בּלי צעירוֹת. אפשר שכּן). הגננוֹת הראוּ שתיהן התעניינוּת מרוּבּה בקרוֹבוֹ של קשישי העוֹמד לבוֹא ארצה, התלוֹצצוּ קצת, כּדרכּן, על חשבּוֹנוֹ של קשישי, בּדקוּ את “ראשית בּיכּוּרי קרחתוֹ”, שהוּא משתדל לכסוֹתה בתלתל קלוּש מסוֹרק יפה, הזכּירוּהוּ את נפילתוֹ מעל גבּי החמוֹר בּטיוּל הידוּע להרטוּב ולמערת התאוֹמים, וכשהגיעה שעת ארוּחת הערב נפרדוּ ממנוּ בלב טוֹב. “אל נא תשכּח לכתוֹב בּשמנוּ דרישת שלוֹם לאדוֹן אוֹיגאפיל! כּשיבוֹא לכאן נשמוֹר עליו כעל בּבת-עיין!”
וּבאוֹתוֹ ערב כּתב קשישי איגרת מפוֹרטה אל מלכּיצדק, תיאר לפניו את החיים היפים בּפרבר החדש, את הלשכּה ואת מנהלה המצוּין, וגם על עצמוֹ כתב לא מעט. על האמת אין צוֹרך לחפּוֹת: ההצלחה האירה לוֹ בּ“ה פּנים בּארץ ישׂראל. רבּים מקנאים בּוֹ בשל המקוֹם שהוּא תוֹפס בּלשכּה… שׂהדוֹ במרוֹמים! אינוֹ עוֹשׂה כלוּם לשם הצלחה זוֹ… לסוֹף יעצוֹ לא לדחוֹת את נסיעתוֹ, כּי-אם לבוֹא עוֹד לפני הפסח, כּי אחרי הפּסח הבּע”ל עוֹמד המנהל את הלשכּה לנסוֹע, כּמנהגוֹ מימים ימימה, לכל הקיץ לאירוֹפּה, ואז יקשה עניין הסידוּר. אחר-כּך בּיקש ממנוּ לשלוֹח לוֹ למעה“ש ולמעה”ש, רצוּף בּמכתב הבּא וּבפּוֹסטה החוֹזרת, את קלסתר פּניו, ויהא אפילוּ צילוּם קטן, מוֹמינט-אויפנאמי בלע"ז, הרי עליו להכּירוֹ. מגוּחך!
איגרת זוֹ הגיעה כעבוֹר עשׂרה ימים לידוֹ של מלכּיצדק והיתה כצרי לנפשוֹ. הוּא לא הראה אוֹתה לאיש. גם לאמוֹ לא סיפּר. שלוֹש פּעמים קראה באוֹתוֹ יוֹם בבאנק. וּבערב, אחרי שכּילה לאכוֹל ארוּחתוֹ ואמוֹ שכבה לישוֹן והוּא נשאר יחידי ליד השוּלחן בּחדר האוֹכל, סילק בּסכּין את הפּירוּרים מעל המפּה וּפרשׂ את הגליוֹן לפניו וקרא את האיגרת בּפעם הרביעית, ועיניו מלאוֹת דמעוֹת של אוֹשר. רוֹאה הוּא שהחלטתוֹ מקוּבּלת בּשמיים. הלואי שמזלוֹ לא יעזבנוּ!
נכנס לארץ בּשלוֹם 🔗
וּבאביב 1914, ימים אחדים לפני הפּסח, הגיע מלכיצדק אוֹיגאפיל בּבוֹקר השכּם, אך עלה השחר הוורוֹד להאיר לים וליבּשה, בּאחת האניוֹת הגדוֹלוֹת והמפוֹארוֹת של “הלוֹיד האוֹסטרי” לנמל יפוֹ. אחד משני השוֹטרים התוּרכּים, כּל אחד לבוּשוֹ אחר, שעמדוּ במשעוֹל הסלעים הצר המוֹליך ממעגן הסירוֹת אל שער בּית-הנמל, קיבּל מידי הנוֹסעים את הפּספּוֹרטים וּמסרם לידי חבירוֹ, שהחזיק כּבר בּכפּוֹ הכּחוּלה מקוֹר חבילה גדוֹלה מהם. אך בּהיוֹת הדוֹחק רב (בּאניה באוּ למעלה משלוֹש מאוֹת נפש, כּמעט כּוּלם תיירים יהוּדים מכּל הארצוֹת) וצעקוֹתיהם של הספּנים הערביים עוֹד מרבּוֹת את המהוּמה, החליקוּ ועברוּ אחדים ולא מסרוּ את תעוּדוֹתיהם. מלכיצדק, שהתאוֹשש מעט מן הטלטלה בסירה ורגליו היוּ מוּקהוֹת כּשני בוּלי-עץ, זז בּפסיעוֹת דקוֹת בּתוֹך השוּרה הצפוּפה, וּבהיוֹתוֹ שוֹמר חוֹק וסדר מטבעוֹ, החזיק את הפּספּוֹרט שלוֹ, בּין אצבּע לאגוּדל, נכוֹן למסרוֹ לשוֹטר, לפי חוּקי המדינה, שהיוּ ידוּעים לוֹ יפה מן החוֹזר של הלשכּה הציוֹנית בּווינה. אך אירע מעשׂה מוּזר מאד: הוּא נדחף פּתאוֹם מאחוֹריו על-ידי בעל גוּף גדוֹל וחזק, וּבזיע אחד נמצא מלכיצדק מעבר למשמר. והנה עלה בדעתוֹ, שלא כדאי להבּיט לאחוֹר. מה עשׂה? תחב את הפּספּוֹרט לתוֹך כּיס חזייתוֹ ונישׂא הלאה עם הגל.
מחוּץ לשער הבּרזל עמד קשישי, פּיו פעוּר וראשוֹ זקוּר לפניו להכּיר את קרוֹבוֹ בין הבּאים. את קלסתר-פּניו קבע בּזכרוֹנוֹ קבוֹע היטב, וליתר ודאוּת החזיק את תמוּנתוֹ בכיסוֹ ואגב ציפּיה היה מוֹציאה לרגעים ונוֹתן בּה מבּט חטוּף. הוּא היה נמוּך קוֹמה וּבעל שׂפם בּהיר,
מגוּזז עד פּתחי פיו; עיניו הכּחוּלוֹת היוּ פזיזוֹת ועצוּבוֹת וכוּלוֹ אוֹמר מסירוּת נפש.
כּשראה את פּני אוֹיגאפיל צפים וּמתקרבים על גבּי גוּף ארוֹך ודק, כּדמוּת מיסיוֹנר אנגלי, לא האמין תחילה למראה עיניו. אך דמיוֹן הפּנים לתמוּנה היה בוֹלט כּל כּך, שמן הנמנע היה לפקפּק. פּנים כּאלוּ לא נראוּ בתוֹך כּל הקהל. השׂתער איפוֹא לקראת הבּא, עד שדחף את השוֹטר היחף שהחזיק בּשער, וקרא בקוֹל יבש מהתרגשוּת:
– אוֹיגאפיל!
– כּן, קשישי? – ירד עליו מלמעלה קוֹל גבר, עבה קצת, שליו עד מאד.
קשישי תפס את ידוֹ האחת, נזדקף על בּהוֹנוֹת רגליו וּפשט לוֹ את פּיו לנשיקה, כּשהוּא מוֹשך ידוֹ להשפּיל אליו פניו של קרוֹבוֹ. אוֹיגאפיל הבין לרצוֹנוֹ, גחן אליו ואצל לוֹ נשיקה צוֹננת סמוּך לחוֹטמוֹ. עכשיו ביקש קשישי ליטוֹל מידוֹ את המלתחה הגדוֹלה. אבל את זוֹ סירב מלכּיצדק להוֹציא מידוֹ והתקדם הלאה בתוֹך הדחק. קשישי נגרר אחריו כוּלוֹ התרגשוּת ושׂמחה. “הריהוּ ענק, מבּני הרפאים! אין כּקוֹמתוֹ בכל יפוֹ! אפילוּ זעירא שלנוּ קטן ממנוּ בראש שלם!” חשב קשישי ברטט של חדוה (זעירא היה הגבוֹה שבּפּקידי הלשכּה).
נראוּ שליחי האכסניוֹת, שהתנפּלוּ על הבּאים והתחילוּ מוֹציאים מידיהם בּכוֹח את המלתחוֹת.
ערבי בריא לבוּש סווידר כּחוֹל, שרקוּם על חזהוּ לבן וּבאוֹתיוֹת רוֹמיוֹת “מלוֹן קאמיניץ”, הבליט את חזהוּ ישר אל פּניו של מלכיצדק ושלח את ידוֹ החזקה לאחוֹז בּמלתחה. מלכּיצדק רצה למסרה לוֹ, אך קשישי ניענע בּידוֹ:
– מוּש לאזים! לא צריך! הוּא הוֹלך אתי, אל ה“קוֹמפּאניה” (מוֹשבה), אל תל אביב.
והוּא משך את קרוֹבוֹ אחריו.
– מסרת להם את הפּספּוֹרט? – נזכּר קשישי ושאל עייף וּמזיע, כּשיצאוּ מרחבת הנמל והלכוּ בסימטא המוֹבילה העירה.
– לא, – ענה מלכיצדק – אני… חפצתי למסרוֹ… אבל נדחפתי מאחוֹר ולא הספּקתי…
– אל תצטער, חבל אני מסרתי את שלי לפני שנתיים. עד היוֹם לא קיבּלתיו בחזרה. אצל “טֶרקילי” שלנוּ סדרים מוֹפתיים!
– איזה סדרים? – את המלה “מוֹפתי” שמע מלכּיצדק בּפעם הראשוֹנה בחייו. הוּא עמד, הניח את המלתחה לרגליו, העלה מכּיסוֹ פנקס קטן ושאל איך כּוֹתבים את המלה, בּטי“ת אוֹ בתי”ו.
– כּמוּבן, בּתי"ו. מלשוֹן מוֹפת. מוּסטירהאפט!
– אה, למוֹפת! אני למדתי, “למוֹפת”, ולא “מוֹפתי”, נוּ, אין צוֹרך לרשוֹם.
מלתחתוֹ של מלכיצדק היתה כבדה מאד, ואף כּי כוֹחוֹ היה במתניו, כּמעט גברתן היה, קשה היה לוֹ לטלטלה שעה ארוּכּה, ואנוּס היה לגחוֹן משהוּ הצידה. הוּא כיון את הגחינה לצד קשישי, כּדי להקל את השׂיחה עמוֹ. כּוֹבד המלתּחה בא בעיקר בּשל ספרי הקלאסיקנים האשכּנזים שהביא עמוֹ. מלבד המלתּחה לקח עמוֹ גם סל של בּגדים ולבנים, וגם ארגז-עץ מלא גלוּיוֹת מצוּירוֹת וּמכתבים בּשלוֹש לשוֹנוֹת (הוּא החליף בּמשך שנתיים מכתבים עם בּני ארצוֹת שוֹנוֹת, לפי מוֹדעוֹת בּעיתוֹנים, לבד מחליפת המכתבים שלו על הפלדפיבל מינצמיאר, כּמסוּפּר למעלה), אך אלה היוּ בתוֹך החפצים של השיירה, והסוֹכנּת שעל-ידה נסע עמדה להביאם מחר אל “מלוֹן קאמיניץ”, כּמוּבטח מראש.
– למה לך ללכת אל “מלוֹן קאמיניץ”? הרי זה בעיר, בּאויר רע, וגם תשלם שם בּיוֹקר. בּוֹא עמי לתל אביב. הנה עוֹד מעט נצא לרחוֹב הראשי, נקח עגלה ונסע. תראה בתים, ניקיוֹן!
אבל אוֹיגאפיל שילם מראש לסוֹכנוּת בּעד שלוֹשת ימי אכסניה, ולא איש כּמוֹהוּ יוותר על שלוֹ.
– אם כּן מוּטב שתמסוֹר את המלתחה לסבּל של המלוֹן… הי, שמע, “מלוֹן קאמיניץ”! זה אוֹרח שלכם! שמע, קח את המלתחה! חוֹד, חוֹד! השם רשוּם עליה. כּך. כּתר חירךּ! – מעתה הרי אתה כציפּוֹר דרוֹר. אקח עגלה ונסע ישר לתל אביב. אסמע, קוֹמפּאניה! – קרא קשישי לעגלוֹן ערבי שמן, שישב רווחוֹת בּשרווריו הרחבים על הדוּכן. הוּא התגדר בּפני אוֹיגאפיל בּדיבּוּרוֹ הערבי. אחר המשיך:
– אין דבר, תבלה איזוֹ שעוֹת בּתל אביב. כּך תשוּב למלוֹן לארוּחת הצהריים. האוֹכל שם דוקא לא רע. רק אל תהיה ביישן. אם המנה לא תספּיק לך, תדרוֹש עוֹד, אין דבר, הם לוֹקחים מחירים שמנים…
– מה זה שנוֹשׂא שם הערבי?
– מה, אתה רוֹאה זה בפעם הראשוֹנה? הרי זה עוֹר של עז ממוּלא מים.
– אוּלי זה “נאד”? מעוֹדי לא יכוֹלתי לתאר לי את הכּלי הזה שבּמקרא.
– אפשר. איני יוֹדע איך קוֹראים לזה בערבית. אי, הניקיוֹן שלהם! עוֹד תספּיק להכּיר אוֹתם… חבל שבּרוּאים אלה מזהמים את הארץ!
שניהם עלוּ אל העגלה הישנה, המשוּחה בלכּה חדשה, הרתוּמה לשני סוּסים כּחוּשים, ונסעוּ דרך הסימטאוֹת והרחוֹבוֹת המרוּפּשים, בּתוֹך צעקוֹתיהם של כּרוזוֹת וריחוֹת משוּנים של תבלים וצלי-אש על שפּוּד. הסוּסים ניקשוּ בפרסוֹת הבּרזל על אבני המרצפוֹת הבּוֹלטוֹת, הלחוֹת, וּפעם בּפעם התחלקוּ עליהן כּמתיישבוֹת על אחוֹריהם. מלכּיצדק חשש שמא יפּלוּ ונאחז בּכל פעם בּקשישי.
כּשיצאו לדרך תל אביב שקעוּ הסוּסים והעגלה בשכבה עמוּקה של אבק וחוֹל. ריח הפּרדסים הפּוֹרחים בּשני צידי הדרך מילא את האויר מתיקוּת משכּרת. מתוֹך ירק הפּרדסים התנשׂאוּ זעיר שם דקלים גבוֹהים, נראים כּרקוּמים על תכלת הרקיע. מלכיצדק זן את עיניו במראה, אחר עצמן ושאף בּמלוֹא ריאתוֹ את ריחה של ארץ ישׂראל. אה, מחיה נפשוֹת! איך כּתוּב אצל ר' יהוּדה הלוי?
מלכּיצדק מתקבּל לעבוֹדה ויוֹצא לטיוּל 🔗
למחרת בּבּוֹקר התיצב מלכּיצדק אוֹיגאַפּיל לפני מנהל הלשכּה. מוּבן, שמנוֹח קשישי הכניסוֹ לחדר ועמד גוּפוֹ ליד השוּלחן מחייך וּמוּכן לדבּר, אם רק יפנה אליו המנהל. הדוֹקטוֹר הקטן, הרציני, ישב על כּיסאוֹ הגבוֹה וּבחן בּעיניו השקטוֹת והנבוֹנוֹת מבּעד למשקפי הזהב
המהוּדקים יפה את קוֹמתוֹ של מלכיצדק. שאלוֹ לשניים שלוֹשה פרטים מנסיעתוֹ וגם להתמחוּתוֹ בעבוֹדה. אחר כּך פּנה אל קשישי ואמר:
– האדוֹן אוֹיגאפיל נתקבּל לעבוֹדה בלשכּתנוּ. הוּא יעבוֹד
בּמחלקת הכּספים, ליד חדרוֹ של דוֹקטוֹר פריש. ייכנס לעבוֹדה ביוֹם שלאחר החג. כּן, תוֹדה, בּאיסרוּ חג. עד אז טוֹב שיטייל קצת, יסייר את הארץ, את משׂכּוּרתוֹ נקבּע לאחר שיעבוֹד שבוּעיים ונעמוֹד על טיב עבוֹדתוֹ. חבל, שדוֹקטוֹר פריש בּירוּשלים. עליך, קשישי, יוּטל איפוֹא למסוֹר את האדוֹן אוֹיגאפיל לידוֹ. להתראות, אדוֹני!
בּכן שילח אוֹתם מעל פּניו, כּי איש מאד מאד טרוּד היה המנהל ולא אהב דיבּוּרים מיוּתרים.
מעבר לדלת הסגוּרה הדפוֹ קשישי בצידוֹ, התמתח ולחש על אזנוֹ:
– מצאת חן בּעיני המנהל. הקאריירה שלך מוּבטחה. רוֹאה אתה, כּתבתי לך… עלי אתה יכוֹל לסמוֹך…
בּעצם לא זכר עוֹד מה כתב לקרוֹבוֹ, וגם מלכיצדק לא הבין את השייכוּת בּין מה שכתב לוֹ קשישי וּבין זה שמצא חן, לפי דבריו, בּעיני המנהל. אך מרוּצה היה, מרוּצה מאד. מוּכן היה לחבּק את ארץ-ישׂראל, שקיבּלתוּ בחביבוּת מרוּבּה כל כך. אויר אחר, אנשים אחרים – והעיקר, חיים אחרים, לא גלוּתיים. האינסטינקט שלוֹ בכל זאת לא הטעהוּ…
את רגשוֹתיו אלה תיאר מלכיצדק בּלשוֹן נמלצה כמעט בּמכתב ששלח בּאוֹתוֹ יוֹם לאמוֹ (כּל דמעוֹתיה לא הוֹעילוּ לעכּבוֹ מנסיעה. ואמנם הוּא דאג לפרנסתה עד שיוּכל לשלוֹח לה מ“שם”). אל כּלתוֹ של הפּקיד מזאלישצ’יק כּתב קשישי, וּמלכיצדק רק הוֹסיף כּמה שוּרוֹת.
מסתבּר, כי שלוֹשת הימים ששילם בּעדם מראש לסוֹכנוּת היה מלכּיצדק גר בּ“מלוֹן קאמיניץ” בּעיר, והיה יוֹשב שם שעוֹת שלימוֹת על המעקה וּמסתכּל בּעוֹברים ושבים שבּרחוֹב בּוּסטרוּס. בּפרוֹס הפסח, עוֹנת התיירים והעוֹלים, היתה מרוּבּה שם התנוּעה. יהוּדים היוּ רצים מן הנמל ואל הנמל. עגלוֹת-סוּסים ועגלוֹת-סבּלים התנגשוּ בתוֹך ההמוֹן. בּני תל-אביב נשׂאוּ חבילוֹת מן החנוּיוֹת אל הדיליז’אנס, שעמד בּמבוֹא הרחוֹב. היה זה אביב רב חיים וּברכה ליישוּב בּארץ. בּאוּ כמה שיירוֹת גדוֹלוֹת, בּיחוּד מרוּסיה, והתחילה תנוּעה של בּניין בּפרבר החדש וקניית פּרדסים וקרקעוֹת בּמוֹשבוֹת. הציבּוּר הלאוּמי הקטן היתה רוּחוֹ מעוֹדדת וּמרוֹממת אחרי המלחמה ב“עזרה” ונצחוֹנה של הלשוֹן העברית בּבתי הספר. בּכל פּינה התוכּחוּ על סיבּוֹת המלחמה הזוֹ ותוֹצאוֹתיה. כּמה תקווֹת טוֹבוֹת היוּ מרחפוֹת
בּאויר. דיבּרוּ על קניית עמק יזרעאל על ידי הדוֹקטוֹר מנהל הלשכּה, וכי עוֹד ידוֹ נטוּיה לקנוֹת כּהנה וכהנה. הוּא אדם מתוּן וזהיר, אך אוֹהב את ארץ ישׂראל וּמה שהוּא עוֹשׂה עשׂוּי כהלכה. מה שייך, “יסוֹדיוּת אשכּנזית”! את כּל אלה סיפּרוּ אנשים שוֹנים, שהיוּ באים אל המלוֹן לקחת דברים עם העוֹלים החדשים. היוּ גם שליגלגוּ על הדוֹקטוֹר, שבּא לתקן ונמצא מקלקל, משוּם שחשבוּ את אוֹיגאפיל לבעל הוֹן (שרשרת של זהב היתה תלוּיה לוֹ באבקת חזיתוֹ והיא מסתעפת בּשוה לכיס ימין ולכיס שׂמאל), והיוּ מקיפים אוֹתוֹ בכל מיני סיפּוּרים והרצאוֹת דברים, ואפילוּ הציעוּ לוֹ פעמים אחדוֹת קרקעוֹת והוֹרוּהוּ גם דרכים אחרוֹת להשקעוֹת נוֹשׂאוֹת רווחים בּארץ. “לחדרה! לחדרה! שם עפר זהב, כּאילוּ נוֹצר מששת ימי בראשית בּשביל ציטרוּסים. והעיקר – בּזוֹל!” – “נוּ, והקדחת?” זרק מן הצד אחד משוּקע בּכוּרסא וקוֹרא עיתוֹן. “איזוֹ קדחת? מי שצריך היה למוּת מת זה כבר… עצי האיקליפּטוּס ספגוּ את כּל הקדחת… לא חינם גדלוּ כל כך… לא ראית את היער של חדרה?…”
מלכיצדק היה מקשיב יפה עד גמירא, ואחר כּך אמר בּקיצוּר:
– בּאתי להיוֹת פּקיד בּלשכּה הארץ-ישׂראלית.
– כּך? – משך הדוֹבר מאוּכזב, אך גם בּמשהוּ דרך ארץ, כּי הלשכּה, מיוֹם שהמנהל האשכּנזי עוֹמד בּראשה, קנתה לה שם טוֹב וּפקידיה היוּ מכוּבּדים על רוֹב היישוּב.
ואוּלם את רוֹב יוֹמוֹ היה מבלה בתל-אביב, וכעבוֹר ימים אחדים לא היה כמעט איש בּפרבר, שלא ידע את “הפּקיד החדש” העתיד לעבוֹד בּלשכּה. שתי הגננוֹת בּאוּ עוֹד בּערב הראשוֹן לבוֹאוֹ אל חדרוֹ של קשישי, ושם התודעוּ אליו ברוֹב חמימוּת. הגבוֹהה, אביבה, הליצנית, לא הניחה לוֹ לקשישי הקטן ועקצתהוּ בכל המחטים שבּלשוֹנה. אבל הוּא לא נעלב, ידוֹע ידע, כּי היא מחבּבת אוֹתוֹ, והיתה לוֹ גם מעין מחשבה מסוּתרת בּיחס אליה. גם כשקטפה כדבעי את קרחתוֹ הקטנה, כּפף את ראשוֹ ברצוֹן תחת ידה הגדוֹלה והגרוּמה. אדרבּה, יראה אוֹיגאפיל איזה “יחסים חוֹפשיים” שׂוֹררים בּארץ ישׂראל!… בּרוּר היה לוֹ, שגם היא, אביבה, מתכּוונת לכך. והקטנה, חביבה, לא זזה מעל מלכיצדק. ראשה התינוֹקי, חלק התסרוֹקת, לא הגיע למעלה מלוּח לבּוֹ, אך היא ידעה כי רגש רב שוֹכן בּקרבּה, וזה נתן לה את הרשוּת להתהלך את גבוֹהים כּעם שוים לה. “אני כוּלי רגש, מכף רגלי עד ראשי”, היתה מדקלמת וחוזרת בּפני כל מכּיריה, כּשנשימתה נתכפת ועיניה הדבשיוֹת מתלחלחוֹת, וגם למלכיצדק כּבר הספּיקה להשמיע את דעתה על עצמה ולא גרעה עיניה מעיניו, עד שראתה בהן מעין אישוּר לדבריה (הוּא באמת הירהר מתוֹך רוּח הוּמוֹר שנחה עליו: “רגשך אינוֹ יכוֹל להיוֹת רב, מאחר שהמרחק בּין כּף רגלך וּבין ראשך אינוֹ רב”… אך כּבש את לשוֹנוֹ). ספּר סיפּרה לוֹ, שהיא בת ראש פּינה ולמדה בירוּשלים. גם בּפאריז היתה חצי שנה ו“השתלמה” שם. הוֹריה עם אחיה ואחיוֹתיה הקטנים ממנה (ששה הם יחד, והיא הגדוֹלה מכּוּלם) יוֹשבים בּמוֹשבה שבּגליל. הנה עלה “רעיוֹן נפלא” במוֹחה: מחר היא נוֹסעת לשבוּעיים לראש פּינה, אם רצוֹנוֹ בכך, יכוֹלה היא למסוֹר לוֹ את חדרה (חדר קטן אך נעים מאד. יראה.) לגוּר בּוֹ עד שתחזוֹר. יקמץ לוֹ איזוֹ פראנקים. עכשיו עוֹנת התיירים והחדרים בּיוֹקר בּתל-אביב. לפחוֹת נאפּוֹליוֹן וחצי לחוֹדש… הוּא הוֹדה לה יפה על הצעתה הנדיבה, הבטיח שיבקר מחר עם קשישי בחדרה, אך לקבּל את הצעתה אינוֹ יכוֹל. היא גם לא מעשׂית. שניהם, הוּא וקשישי, יוֹצאים לטיוּל בּארץ משך שבוּע ימים, וכשיחזוֹר הרי יצטרך למצוֹא לוֹ דירה של קבע (אוּלי פּנסיוֹן מלא!) – עד אז יעמדוּ חפציו בחדרוֹ של קשישי. הרי הם קרוֹבים. בּכל אוֹפן היא הוֹכיחה לוֹ, שאמנם “כּוּלה רגש”, והוּא לא ישכּח את הדבר. היא הוֹשיטה לוֹ את כּף ידה הדקה והוּא לחצה קלוֹת, שלא להכאיב לה. כּל כּך רפוּפה היא!
אחר כּך ליווּ את שתי הגננוֹת אל חדריהן. לפני חדרה של אביבה (חביבה גרה יוֹתר קרוֹב) עמדוּ שעה קלה והתפּעלוּ מיפי הלילה. אביבה חיקתה את דיבּוּרוֹ של הרוֹפא הבּיסאראבּי, שישב כּבר כּמה שנים בּארץ ועדיין לא ידע לבטא פסוּק בּעברית והיה מתפּעל מיוֹפיה של הארץ: “אוֹי, די שמים’ס, אוֹי, די שמים’ס!”. קשישי געה בצחוֹק, וגם מלכיצדק, שכּבש את צחוֹקוֹ, חש כּאב מעל לקיבתוֹ, מפירכּוּס לצחוֹק, עד שמוּכרח היה לאחוֹז את המקוֹם בּידוֹ.
קשישי, שעלה בידוֹ לקבּל חוּפשה לשבוּע ימים, נסע עם מלכיצדק לירוּשלים. שם סידרוֹ במלוֹן עם עשׂרוֹת תיירים מכל קצוי תבל, בּיניהם סוֹפר מפוּרסם מחוּץ-לארץ, והוּא עצמוֹ התאכסן אצל מכּיר. בּיוֹם הראשוֹן לחוֹל המוֹעד נסעוּ ליריחוֹ ולים המלח. קשישי הסבּיר לוֹ את מראוֹת עיניהם והקנה לוֹ כמה מלים ערביוֹת (ממה שידע בּעצמוֹ), התפּעל בּמקוֹמוֹ מן היוֹפי והפּראוּת והשממה וכו'; אחר כּך חזרוּ לירוּשלים ונסעוּ לחברוֹן, עלוּ שבע מעלוֹת בּמערת המכפּלה והציצוּ פנימה בעד החוֹר הקטן בּחוֹמה, אף זרקוּ לתוֹכוֹ אל קברוֹת האבוֹת, פּתקא, אחר הלכוּ לראוֹת את רחוֹבוֹת הגיטוֹ ולסוֹף יצאוּ אל מחוּץ לעיר לראוֹת את “אשל אברהם”. הם הקיפוּ את גדר הבּרזל שמסביב לעץ מכל צד. “אלמלא הקבּיים היה נוֹפל הזקן”, אמר קשישי, נהנה מלשוֹנוֹ הציוּרית. “כּנראה”, השיב מלכיצדק מפוּזר. הוּא לא יכוֹל לגרוֹע עין מן התמוּנוֹת המצוּירוֹת בּקליפּת העץ, שקבעוּ ציירים נוֹצרים. אחר כּך חזרוּ שוּב לירוּשלים. בּחזירתם נשתהוּ בקבר רחל. נדחקוּ לעבוֹר בּין המוֹן הפּרכוֹת והנברשוֹת, תרוּמת נשים צדקניוֹת. מלכיצדק שילם לאברך המשמש שם בּעד נר נשמה לאביו. בּירוּשלים בּיקרוּ אחר כּך בּרוֹב “המקוֹמוֹת המעניינים”, אצל הכּוֹתל המערבי ולהבדיל בּמסגד עוֹמר. שם נשלוּ, כּמוּבן, את הנעליים לפני הכּניסה. המשמש הערבי דיבּר אל מלכיצדק אנגלית משוּבּשת, והוּא ניענע לוֹ בראשוֹ. הקיפוּ את החוֹמה וירדוּ למערת צדקיהוּ. אפילוּ אצל “המקוּבּלים” נכנסוּ לאיזוֹ רגעים, ולא היה חסר הרבּה, שייכנסוּ גם ל“סימטת הטריפה”, שסכּנת-נפשוֹת לעבוֹר שם. אף הספּיקוּ לבקר בּמוֹצא ולראוֹת לאוֹר הירח את ארז הרצל, שבּאמת לא היה אלא ברוֹש קטן. סרוּ אל בּרוֹזה וטעמוּ מפּירוֹתיו הטוֹבים, החיים והכּבוּשים שהחזיקוּ
מעמד. מלכּיצדק היה מתהלך כּל הזמן כּחוֹלם. המראוֹת היכּוּהוּ בשיממוֹן כּהה, עד שכּמעט פּסק לתפוֹס דבר, ואלמלא קשישי שתמך צעדיו היה אוֹבד לגמרי.
– יוֹדע אתה, – אמר מלכּיצדק יוֹם אחד לקרוֹבוֹ – בּין אלכּסנדריה וּפוֹרט סעיד היה הים סוֹער מאד וחלוּ כּל נוֹסעי הספינה, חוּץ משנַיים: כּוֹמר פּראבוֹסלאבי זקן ואני. עתה נדמה לי שאני חוֹלה-ים כּאן בּארץ, על היבּשה.
– אה, יפה אמרת! אני מוּכרח לספּר זה למנהל, יפה מאד! “חוֹלה-ים על היבּשה”!
וּבפעם אחרת:
– יוֹדע אתה מה עשׂה עלי בארץ רוֹשם יוֹתר מכּל? השינה בלילוֹת. מימי לא ישנתי שינה מתוּקה כל כך. אני שוֹכב לישוֹן בּשׂמחה, ישן בּעוֹנג וּמקיץ כּמוֹ לחג. כּך כּתבתי לאמי. שינה בארץ-ישׂראל תענוּג.
– נכוֹן מאד. בּדיוּק כּך היה גם אצלי. זה כוֹחה של ארץ-ישׂראל. אתה מבין? אין פּה שׂנאת ישׂראל בּאויר, על כּן מתוּקה כל-כך השינה. אפשר פּה לישוֹן ימים ולילוֹת…
קשישי הצטער מאד, שאין בּיכוֹלתוֹ לנסוֹע עם מלכיצדק לחיפה ולשני הגלילים.
– אי, הגליל העליוֹן, הגליל העליוֹן! העליה בהר מן הכּינרת לראש פּינה בשעת שקיעה, עין לא ראתה! אוֹמרים, שאין כּמראה הזה אפילוּ בשווייץ. והמראה בשעה חמש בּבוֹקר מעל הג’רמק! רוֹאים את ים התיכוֹן ואת ירוּשלים, את “יד אבשלוֹם” ואת המסגד. נפלא, נפלא! קוֹראים לוֹ עצמוֹן, אבל זה לא נכוֹן. כּך אמר לי הגיאוֹגרף שלנוּ מגליציה. אוּלי יעלה בידי להשׂיג בּשביל שנינוּ חוֹפש של יוֹמיים לל"ג בּעוֹמר, ואז נעלה יחד להדלקה במירוֹן. אני אוֹמר לך, כּמוֹ עליית רגל! יהוּדים מרקדים בּדרכים עם ספרי תוֹרה ונשים צדקניוֹת משקוֹת את העוֹלים מים מחביוֹת בּצל אילנוֹת. ממש בּסוּסים וּבחמוֹרים וּברגל. אוֹמרים, כּי השנה יהיוּ שם חמשת אלפים איש. אתה מבין, ארץ ישׂראל נכנסת לתקוּפה של גידוּל מתמיד. עוֹד עשׂר שנים כּאלוּ – ואנחנוּ אדוֹני הארץ. אין לך מוּשׂג מה המנהל שלנוּ עוֹשׂה. והכּל באוֹפן יסוֹדי, בּלי רעש וּבלי פירסוּם. בּשקט הוּא כוֹבש עמדה אחרי עמדה. שמעת על דגניה? זה מעשׂה ידיו. הוּא עוֹשׂה את הציוֹנוּת בּארץ ישׂראל לגוֹרם. אתה מבין? עד בּוֹאוֹ היינוּ “שמנדריקים”, עתה מתחילים לכבּד אוֹתנוּ. והכּל בּשלוֹ. אל תראהוּ שהוּא מלבר אדם בּלי רגש. רגש עמוֹק מקנן בּוֹ. חבל שלא תעבוֹד תחת ידוֹ. דוֹקטוֹר פריש, בּינינוּ לבין עצמנוּ, הוּא אדם בּלי מעוּף, חלוּש אוֹפי. מה תפקידוֹ בלשכּה? ליצנים אוֹמרים, אם בּאים וּמבקשים תקציב, הוּא יוֹדע להציע החצי, וכבר למדוּ ודוֹרשים מלכתחילה כפליים… אתה רוֹאה שם את הגבר היפה, בּעל זקנקן השׂיבה המחוּדד? זה האדמיניסטראטוֹר של הבּארוֹן בּגליל העליוֹן. רצוֹנך, אציגך לפניו. אני מכּיר אוֹתוֹ מן הלשכּה. נוּ, לא צריך. כּשתהיה פּעם בּראש פּינה (מלכיצדק זקף את אוֹזניו. הוּא זכר פּתאוֹם את הגננת הקטנה חביבה ולבּוֹ התחיל פּוֹעם בּחזקה), תיכנס אליו. כּדאי. יוֹדע להתהלך עם השלטוֹן התוּרכּי ועם הערביים. אוֹמר לך בּלחישה: הוּא מסייע לא מעט בּידי המנהל… אבל סוֹד הוּא, לא התוּרכּים ולא הבּארוֹן צריכים לדעת זאת. בּאוֹפן רשמי הוּא מתנגד לציוֹנוּת…
מלכיצדק התאמץ להקשיב ולהבין את כּל שׂיחתוֹ של קשישי, אך רוֹב-הדברים לא נקלטוּ במוֹחוֹ קליטה שלימה. מימיו לא היה מפוּזר כּל כּך. ויש שמראוֹת ועניינים מעיירתוֹ הבּוּקוֹבינית נדחקוּ לתוֹך מראוֹת הארץ ונתערבּבוּ אלה באלה. אך היה איזה קסם בּתערוֹבת זוֹ, ואפשר שהיה מסכּים להיוֹת שרוּי במצב מדוּמדם זה עד סוֹף ימיו, אך על פּי שמן הצד השני ידע את חוֹבתוֹ וחיכּה ליוֹם, שבּוֹ ייכנס לעבוֹדה בלשכּה.
– חוֹששני שאיעשׂה בארץ ישׂראל אדם סנטימנטאלי, – אמר לקשישי, כּשישב בּפינת המיטה במלוֹן בּלילה, לפני עזבם את ירוּשלים, וחלץ את נעליו מרגליו הצוֹרבוֹת מרוֹב הליכה ואת הגרבּיים תלה על דוֹפן הכּיסא שיתיבּשוּ מן הזיעה (ריחם לא נעם לאפּוֹ של קשישי).
– כּן, הארץ עוֹשׂה אוֹתנוּ סנטימנטאליים, אך הלשכּה היא סם שכּנגד. אתה מבין? בּעבוֹדתנוּ עלינוּ לנהוֹג בּקשי-לב, שאם לא – “יאכלוּ” אוֹתנוּ הקליינטים. הקהל כּאן אינוֹ יוֹדע סדר ונימוּס והתחשבוּת עם עוֹבד. בּאיזוֹ חוּצפה הם תוֹבעים, בּיחוּד הרוּסים! והם הרוֹב. צריך לשמוֹר על הדיסטאנץ. כּך אוֹמר לנוּ תמיד הפּקיד הראשי. עוֹד יוֹתר קשה יהיה מצבך בּמחלקת הכּספים. עבדתי שם חוֹדש אחד ויצאתי בריסוּק עצבּים.
– אשתדל להתגבּר על הקשיים. – השיב מלכיצדק – עד היוֹם הצלחתי בעבוֹדתי. בּודאי לא תמנע ממני את נסיוֹנך. ליל מנוּחה! עלינוּ להשכּים קוּם לרכבת.
והוּא כיבּה את מנוֹרת הנפט שעל שידת הלילה והתכּנס לתוֹך המיטה הירוּשלמית הקרירה.
שניהם נשתתקוּ. מיד שמע מלכיצדק זימזוּם של יתוּש מעל פּניו, סמוּך לאוֹזנוֹ הימנית, זימזוּם עקשני וטוֹרדני, מתח את הסדין וכיסה את ראשוֹ.
למחר, בּאיסרוּ חג, בּשעה עשׂר בּבּוֹקר, כּבר ישב ליד שוּלחנוֹ בלשכּה. אף על פּי שניטלטל מעלוֹת השחר בּרכּבת, לא חש עייפוּת בּגוּפוֹ.
הוּא נכנס לחיים של עבוֹדה וסדר בּארץ אבוֹת.
מלכיצדק עוֹבד בּמחלקת הכּספים 🔗
את מיטב נסיוֹנוֹ שקנה לוֹ ב“בית וייסמאן” שבּבוּקוֹבינה הביא עמוֹ מלכיצדק אוֹיגאַפיל אל מחלקת הכּספים של הלשכּה בתל-אביב. לא רק בּעיני ד"ר פריש, מנהל המחלקה, שהיה אדם רך ונוֹח, מבּטוֹ מלא השתאוּת ודיבּוּרוֹ ברפיוֹן, נשמע בּקוֹשי, אך נלהב תמיד וכעוֹלה מן העוֹמק – לא רק לפניו נשׂא חן וחסד, אלא גם הפּקיד הראשי של המחלקה, זעירא הארוֹך, הקפּדן, המפוּזר, בּעל העיניים העצוּבוֹת והקוֹל המנגן, ראה בוֹ מיד “כּוֹח”, והעיקר: אדם זה אלוֹהים עשׂאוֹ ישר ולא יחתוֹר תחתיו ולא ישתמש בּידיעוֹתיו לדחוֹק את רגליו (כּמוֹ זה השאפן הזריז רחמיאלביץ מזכּירוֹ של מנהל הלשכּה, המבקש להשׂתרר על הכּל!), אלא יעשׂה את המוּטל עליו בלי לבקש עטרה לעצמוֹ. וזעירא לא טעה בוֹ. מלכיצדק היה מקבּל הוֹראוֹתיו של הממוּנה עליו כדבר המוּבן מאליו, אף כּי בלי סילוּדים וּבלי הכנעה. ואם היה לוֹ מה להעיר (ועל פּי רוֹב היה לוֹ מה להעיר), היה מנסח הערתוֹ כך: “אם אין אני טוֹעה, מן הראוּי לנסוֹת לעשׂוֹת כּך וכך”… בּראשוֹנה השהה עליו זעירא את עיניו העצוּבוֹת בּתמיהה וּבמבוּכה כלשהוּ, אחר סירב לוֹ מתוֹך תשוּבה מהירה וּפסוּקה: “טוֹב, טוֹב, עשׂה כמוֹ שאמרתי לך!” – אבל אחרי שבוּע-שבוּעיים נתרכּך זעירא ואמר רק פּעם אחת “טוֹב”, והוֹסיף “אפשר לנסוֹת גם כּך. העיקר, שהעבוֹדה תיעשׂה בזמנה”… לא אמר “בּדיוּק”, כּי למוֹתר היה לוֹמר כּך למלכיצדק. “בּזמנה” היא מלה נייטראלית: לא תוֹעיל ולא תזיק. לבּוֹ של מלכיצדק עלץ: מעתה יעשׂה מה שראוּי לעשׂוֹת, בּלא שיעוֹרר התנגדוּתוֹ של זעירא, התנגדוּת של ממוּנה עליך, שאינה נעימה ואינה רצוּיה בשוּם מסיבּוֹת.
ואמנם כּך היה ברוֹב המקרים, מוּבן שזעירא זקף את ההצלחה תמיד על חשבּוֹן עצמוֹ, וכך היה אוֹמר לד"ר פריש לאחר מעשׂה: “לפי הוֹראתי עשׂה אוֹיגאפיל כּך וכך. פּקיד טוֹב הוּא: בּעל תפיסה ודייקן ועוֹשׂה בזריזוּת. הצלחנוּ בוֹ. גם קרוֹבוֹ קשישי פּקיד טוֹב, אבל – אין כּל דמיוֹן!”
זעירא וד“ר פריש מרוּצים היוּ, אבל ה”לקוּחוֹת" לא היוּ מרוּצים ממלכיצדק, כּשם שלא היוּ מרוּצים מזעירא. אמנם לא היה קפּדן ורתחן כּזעירא, אך היתה בוֹ מידה קשה אחרת: לא היה דבר נעלם מעיניו. בּשבוּעיים הראשוֹנים לעבוֹדתוֹ בלשכּה הקדיש את רוֹב לילוֹתיו לעיוּן בּ“תיקים”. על יוֹתר ממאה תיקים עבר, קרא וּבדק כּל מכתב, כּל תעוּדה וּפיתקה, איזן וחיקר, השוה וסידר, וּמעתה הכּל אצלוֹ כמוּנח בּקוּפסא, כּמוֹ שם בּ“בית וייסמאן”. אין לפניו לא שיכחה, לא טעוּת ולא משׂוֹא-פנים, הכּל שוים בּעיניו, ייתכן לוֹמר, על כּוּלם הוּא מבּיט מגוֹבה אחד. לא הוֹעילוּ כירכּוּרים אוֹ דברי-חן, גם לא טפיחוֹת על השכם. זעירא עם כּל קפּדנוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ הכּללית בּעניינים, שכח לפעמים התנייה קוֹדמת אוֹ קבּלה אוֹ שינוּי סכוּם ונכשל ונסתבּך – לא כן מלכיצדק: הוּא לא דיבּר הרבּה, רק הלך ו“הוֹריד” את התיק והוֹציא את המיסמך הדרוּש והגישוֹ לבעל-הדברים אוֹ לזעירא, ואם נדרש לכך, לד“ר פריש, ואפילוּ למנהל עצמוֹ, והמיסמך על-פּי-רוֹב “קילקל” את הענין. יש להוֹדוֹת כּי לעתים גם “תיקן”, שהיוּ מקרים בּהם התוֹבע עצמוֹ שכח והיה מוּכן לויתוּר, אבל גם בּמקרים אלה נהג מלכיצדק בּאוֹבּייקטיביוּת גמוּרה: המיסמך קוֹבע. מקרים כּאלה קרוּ, כּמוּבן, לעתים רחוֹקוֹת ולא היוּ רצוּיים לזעירא, ואפילוּ לד”ר פריש (הם הבּיטוּ זה אל זה מתוֹך הבנת-גוֹמלין: מה אתה אוֹמר על “תם” זה?!), אבל הוֹאיל ועל-פּי-רוֹב נהנוּ מ“גישתוֹ היישרנית” – ויתרוּ לוֹ גם כּששׂכרה יצא בהפסדה של השלכּה.
והנה, כּירח ימים לשבתוֹ בלשכּה, אירע “אינצידנט” לא נעים, שעלוּל היה להביא לידי שערוּריה, אבל הוֹדוֹת לרוּח הטוֹבה והמוּסרית שהשכּין המנהל בּחיי הלשכּה, לא הגיעוּ הדברים עד כּדי כך.
וזה המעשׂה:
מן החוָה השיתוּפית שבּגליל, אחרי שהאגרוֹנוֹם המנהל עזב את המקוֹם, בּא החבר-המרכּז אל הלשכה ודרש סכוּם כּך וכך. הסכוּם צריך היה להספּיק: לקניית שלוֹשה סוּסים, להקמת מוּסך-פּח למכוֹנוֹת החקלאיוֹת, לתיקוּן מכוֹנת-הקצירה, והשאר – לאספּקה. היתה שנת בּצוֹרת והיבוּל אינוֹ די לאדם ולבהמה.
האינסטאַנץ הראשוֹן היה: הפּקיד החדש אוֹיגאפּיל, והמרכּז, החבר גוּדגדני, אדם מנוּסה במשׂא-וּמתן, התייחס בּהיסוּס מה לפקיד החדש. לפי אוֹרכּוֹ דוֹמה הוּא לזעירא ועוֹלה עליו. אבל כּל סברוֹ, בּיחוּד סבר פניו, אוֹמר: זרוּת. לא ידע איזוֹ לשוֹן ינקוֹט עמוֹ. הם, בּחוָה, עוֹמדים כּבר בּשוּלי התקציב שהוּקצב להם לשנה זוֹ, והחוָה חייבת סכוּם לא קטן, שניתן לה כמפרעה לכיסוּי הגירעוֹן של אשתקד. לא אשמתם היא: הוּא והחברים עשׂוּ כל מה שבּכוֹחם למעט את הגירעוֹן, אך הדברים לא התנהלוּ לפי רצוֹן עוֹשׂיהם. הנה שני הסוּסים שנפלוּ והאחד שנגנב. איש לא יכוֹל היה לחזוֹת מראש שכך יהיה. גם הבּצוֹרת היא מכּה מן השמים. אבל – התקציב גדוֹל. נכוֹן הדבר. גם מה שנאסף בּמיוּחד לתכלית זוֹ כבר נאכל עד הפּרוּטה האחרוֹנה. אבל דוֹמה היה לוֹ, לחבר המרכּז, כּי סכוּם ניכּר אחד שקיבּלוּ לא נכנס בּחשבּוֹן, משוּם שקיבּלוּ אוֹתוֹ על ידי שליח שהיה בחוּץ-לארץ מידי הפּרוֹפיסוֹר הידיד ולא על ידי הלשכּה. אפשר שלא שׂמוּ לב. אין הוּא מתכּון חלילה להעלים את הסכוּם, חס ושלוֹם! אבל אנוּס על-פּי המצב נוֹח לוֹ שיעבוֹר עליו בשתיקה. על כּל פּנים הוּא לא יזכּיר את הסכוּם, לעת עתה לא יזכּיר, ואם גם “אצלם” אינוֹ רשוּם – לא איכפּת לוֹ, מאחר שהוּא עצמוֹ גמוּר עמוֹ לסלק ידוֹ כתוֹם השנה מעסק הריכּוּז, הגוֹרם לוֹ רק צרוֹת וּמפּח-נפש. וּבאמת בּשתי שׂיחוֹתיו, אחת עם זעירא ואחת עם ד"ר פריש – לא הוּעלה זכר הסכוּם הזה, והסכוּם – סכוּם הגוּן, כּאמוּר, ויספּיק לעבוֹר את השנה בשלוֹם. העניין הוּא בהחלט לא נעים, אבל – ההכרח לא יגוּנה…
וראה, בּתחילת שׂיחה ראשוֹנה עם אוֹיגאַפּיל (איזה שם משוּנה: מלכיצדק אוֹיגאפּיל!), אך הספּיק לוֹמר מה העניין (והלה יוֹשב וּמקשיב לוֹ, לא באזניו בלבד אלא גם בּעיניו וּבכל רמ"ח שלוֹ), התרוֹמם התוֹרן מעל כּיסאוֹ, התרוֹמם כּגזר-דין רע, וּבלי להוֹציא הגה מפּיו, ניגש אל מדף התיקים, הוֹריד בּידוֹ מן המדף העליוֹן תיק אחד, פּתחוֹ ועיין בּוֹ רגע, אחר סגרוֹ, והוֹריד אחר, שב עם מכתב בּין אצבּע לאגוּדל וקרא לפניו מתוֹכוֹ גרמנית לאמר:
בּרלין, תאריך זה וזה.
…ועוֹד זאת: היה אצלי נ. נ. ותיאר לפני את מצב החוָה, שהוּא בכל רע, וּביקש עזרתי. היה בידי סכוּם כּך וכך לטוֹבת… נתתי לוֹ את הסכוּם על חשבּוֹן התקציב של שנת 1914, סכוּם שאנכּה, כּמוּבן, מן הסכוּמים שיגיעוּ לכם לחשבּוֹן שנת התקציב הבּאה… וכו'.
כּשכילה לקרוֹא הרים את פּניו מן הנייר ושאל בּקוֹל שקט:
– הסכוּם המדוּבּר הגיעכם אל נכוֹן?
גוּדגדני נבוֹך רגע, על קרחתוֹ הוֹפיעוּ נטפי זיעה, התלבּט על הכּיסא, סוֹבב את הקאסקט בּשתי ידיו ואמר:
– כּן, כּמוּבן, קיבּלנוּ את הסכוּם בּשעתוֹ. אבל, אתה מבין, מר אוֹיגאַפּיל? הפּרוֹפיסוֹר, כּנראה, פּוּרתא לא דק… היה מגיע לנוּ עוֹד תשלוּם אחד לחשבּוֹן תקציב אשתקד… אז הקציבוּ לנוּ בועד הפּוֹעל…
מלכיצדק שיסע אוֹתוֹ:
– בּזה צריך להכריע סגן המנהל ד"ר פריש עצמוֹ. סמכוּתי מגעת רק עד כּאן.
גוּדגדני מילמל אילוּ דברים בּלתי בּרוּרים, אחר קם ואמר:
– כּמוּבן, כּמוּבן. אפנה אל ד"ר פריש. אין אצלי צל של ספק, שמגיע לנוּ מה שביקשנוּ. ועוֹד אשוּב אליכם בּענין זה…
חבש את הקאסקט בּמעוּקם קצת והלך.
מלכיצדק הוֹדיע את הדבר, כּחוֹבתוֹ, לזעירא. וּבאוֹתוֹ רגע שהראהוּ את המכתב מבּרלין ניגש אל שוּלחן-הכּתיבה שלוֹ ד“ר פריש, וּבעוֹד ד”ר פריש מחזיק את המכתב וקוֹרא בוֹ, עבר שם המנהל עצמוֹ, וד"ר פריש פּנה אל המנהל בּשאלה:
– יסלח לי אדוֹני, הידוּע לוֹ על-דבר מכתב של פּרוֹפ' נ. בּעניין סכוּם כּך וכך על חשבּוֹן ההקצבוֹת לחוָה השיתוּפית?
– מוּבן שלא ידוּע לי. איך אפשר שאדע, אם איש לא הביא את המכתב לידיעתי?
המנהל אמר את הדברים בּטוֹן הרשמי הקבוּע שלוֹ, אך ד“ר פריש שמע בּדבריו נעימה של נזיפה, והדבר לא נעם לוֹ, עם כּל יחסי הידידוּת והאמוּן ששׂררוּ בינוֹ וּבין המנהל. הוּא שתק. אבל כּעבוֹר רגעים מספּר קרא אל חדרוֹ את זעירא ודיבּר אליו קשוֹת, בּקוֹל שלא היה רגיל אצלוֹ כלל, על “ההזנחה הפּלילית”, שאילוּלא אוֹיגאפּיל וכו'. זעירא נתעצבּן וּביקש להתנצל, אבל ד”ר פריש, שקוֹלוֹ נעשׂה תוֹקפני וסבר ההשתאוּת נתסלק מעיניו, ניענע בּידוֹ:
– אין כּאן מקוֹם להתנצלוּת בּתירוּצים: פּקיד ראוּי לשם זה חייב קוֹדם כּל להיוֹת ישר ולהוֹדוֹת על כּשלוֹנוֹ – אם נכשל. דבר זה לפחוֹת יש לדרוֹש מפּקיד ראוּי לשמוֹ… מוּבן, שאין אני אוֹמר להסיק שוּם מסקנוֹת מן המקרה… אבל להבּא… נוּ, בּזה גמרנוּ.
זעירא היה נרגש ונבוֹך. הוּא הכּיר בּצדקת הממוּנה עליו וקיבּל את הנזיפה. אבל בּלבּוֹ נשארה טינה כלפּי זה ה“תם” מלכיצדק. הוּא לא אהבוֹ עוֹד, וקצת ירא ממנוּ. על כּל פּנים מעתה ינהג בּזהירוּת יתירה. בּעיקר חשש לשׂמחה לאיד של רחמיאלביץ, מזכּירוֹ של המנהל, השאפן, המבקש להשׂתרר על הכּל.
פּרחים ודיקדוּק 🔗
קשישי מצא לוֹ לקרוֹבוֹ מלכיצדק אוֹיגאַפּיל חדר עם ארוּחה, ולא ביוֹקר, אצל זוּג אנשים לא צעירים, חשוּכי בנים: הוּא, גוֹלדין, מוֹרה עברית בּ“אליאנס”, מדקדק גדוֹל, והיא – גבּאית צדקה. הבּית היה קטן, אך החדר גדוֹל וגבוֹה, וכן חלוֹנוֹתיו ודלתוֹתיו, בּנוֹסח הבּניה הערבית, שהיתה נהוּגה בכמה מבּתיה הראשוֹנים של תל-אביב. והכּלים בּוֹ מעטים וּפשוּטים, מעין הכּלים בּעליית הקיר של האשה השוּנמית, כּמעט לא ניכּרוּ בחללוֹ. חדר ללא וילוֹן על החלוֹן וללא שטיח על הרצפּה. אך דעתוֹ של מלכּיצדק היתה נוֹחה מזה. הוּא עשׂה חשבּוֹן, שחלל האויר בּחדר גדוֹל משוּם כּך, נקי ויפה לנשימה. ואילוּ האוֹכל שהאכילתוּ האשה היה רע בּתכלית. רוֹב שעוֹת היוֹם היתה נעדרת מן הבּית בּענייני צדקה שלה ורק שעה קלה קוֹדם הארוּחה היתה מתקינה משהוּ על רגל אחת, אוֹ מגישה מן הנוֹתר, שיש בּוֹ מן הפּיגוּל. גוֹלדין רגיל היה בכך, אבל מלכיצדק, בנה של קוֹקה הבּוּקוֹבינית, שפינקה את חיכוֹ משחר ילדוּתוֹ, התענה בשעת אכילתוֹ, אך קיבּל את הדין. איך אוֹמר קשישי? “ארץ ישׂראל נקנית בּייסוּרים”.
כּנגד זה נהנה הנאה מרוּבּה מן העוּבדה, שהבּית הקטן עוֹמד בּחצר, בּאחוֹרי בית גדוֹל, בּתוֹך גינה של אילנוֹת צעירים ועתרת פּרחים ממינים שוֹנים. בּשעת הפּנאי יכוֹל היה להתהלך בּתוֹך הגינה, בּינוֹת לערוּגוֹת המטוּפּחוֹת יפה, אוֹ לעמוֹד ליד חלוֹן חדרוֹ ולזוּן בּה עיניו. אילנוֹת וּפרחים בּארץ ישׂראל! כּמה נאים, כּמה רעננים הם! ואין פּלא: שפע של אוֹר החמה ושפע של מי תהוֹם, וּבעל הבּית (בּעל שני הבּתים!), יהוּדי לוֹדזאי לא צעיר, לבוּשוֹ והליכוֹתיו אירוֹפּיים וחי על ריבּית (ריננוּ אחריו שפשט שם את הרגל), מטפּל בּה בשקידה וּבאהבה רבּה. לכשיתאזרח קצת בּדירתוֹ, יקח דברים עמוֹ, עם בּעל הבּית, שיקצה לוֹ ערוּגה אחת לעיבּוּד. משתוֹקק הוּא לעבוֹד את אדמת ארץ ישׂראל בּידיו ממש! אם אינוֹ יכוֹל להיוֹת איכּר – יהיה למצער עוֹדר בּערוּגה קטנה!
שאל את בּעל דירתוֹ המוֹרה לשמוֹת הצוֹמח בּגינה, ולא מצא מענה בפיו. גוֹלדין צחק לוֹ בפניו:
– מה, וכי גוֹי אני שאתן דעתי על מיני עשבים? שאל את פייגליביץ, שהוּא כגוֹי לכל דבר.
עשׂה מלכיצדק כּעצתוֹ ושאל את בּעל הבּית. הלה נענה לוֹ מיד ולימדוֹ את שמוֹת כּל העצים והפּרחים שבּגינה, כּפי שלמדם מפּי הגנן המוּמחה מתקין הגינה. אך לצערוֹ של מלכיצדק היוּ רוּבּם שמוֹת לוֹעזים. הוּא רשם כּל שם, אחרי שבּיקש לחזוֹר עליו בפיסוּק ההברוֹת והאוֹתיוֹת, בּפנקסוֹ הזעיר, מתוֹך עיוּן מדוּקדק בּצוּרת הצמח שלא יטעה בוֹ – שמוֹת שלא שמע כּמוֹתם מימיו (לא עלה על דעתוֹ בקימפּוֹלוּנג להתעניין בּכמוֹ אלה). ואם שכח איזה שם שייך לאיזה צמח, נהג לפי הכּלל שבּ“אבוֹת”: ‘ולא הבּיישן למד’, וחזר ושאל את מר פייגליביץ.
לא יצא שבוּע ימים והכּיר כּל עשׂב וכל שׂיח בּגינה בשמוֹ וּבמראהוּ ולא עירבּב עוֹד מין בּשאינוֹ מינוֹ. כּשני תריסרים מיני אילנוֹת וּפרחים היוּ מכוּנסים בּגינה הקטנה, וּמתוֹך שהעצים צעירים היוּ, מקרוֹב ניטעוּ, לא הצלוּ על אדמת מטעם ושוֹרשיהם לא קיפּחוּ את מזוֹנם של קטני ארץ. הנה מקצת מן השמוֹת שלמד מפּי פייגליביץ (על פּי סדר א"ב): אבּוטיליון, אזדרכת, ארוּקאריה, גראויליאה, לוֹע-הארי, מטה אהרוֹן, מנתוּר יפּאני, פלוֹכּס, פטוּניה, ציניה, תוּיה וכו' וכו'.
ידיעת צמחים רבּים כּאלה מילאה את ליבּוֹ של מלכיצדק יהירוּת ולא נתקררה דעתוֹ עד שהביא את הגננת הקטנה חביבה ולימדה את כּל מה שלא ידעה. אך לצערוֹ לא עמדה במבחן; למחר שכחה מה שלמדה היוֹם, אף כּי הוֹרתה ולידתה היוּ במוֹשבה, בּראש פּינה שבּגליל. בּאמת תימה הוּא! אף על פּי כן, קטף פּרח קטן ונתן לה.
המוֹרה גוֹלדין, שכּאמוּר, מדקדק גדוֹל היה, פּיצה את דיירוֹ על מה שפּגם בּשמוֹת הצמחים והכניסוֹ לכבשי הדיקדוּק העברי, שלא היה זר לוֹ גם קוֹדם לכן, כּמסוּפּר לעיל. לאחר שׂיחה קלה בענייני לשוֹן, ניבּא לוֹ גוֹלדין ידיעה יסוֹדית בּמקצוֹע זה. אף נתן על ידוֹ את הספר היקר עליו ביוֹתר, את גנזיוס-קאוּטש מהדוּרה כ“ח (משנת 1909!), וּמלכיצדק, שידע גרמנית על בּוּריה, היה חוֹרש בּמשך שבוּעוֹת בּספר יחד עם ספר התנ”ך בּיד, עד שנעשׂה בעצמוֹ מוּפלג בּדיקדוּק והיה מפליא לפעמים את גוֹלדין עצמוֹ, שלא היה בטוּח בּזכרוֹנוֹ כּמלכיצדק. אז נתן לוֹ גוֹלדין את ספר האגדה ויעצוֹ לקרוֹא בוֹ בעיוּן נמרץ, כּדי שילמד מתוֹכוֹ לשוֹן חכמים, שהיא משוּנה בכמה בחינוֹת מלשוֹן המקרא. גם דיקדוּק לשוֹן המשנה לווייס נתן לוֹ. וגם את הספר הזה למד מלכיצדק בּשקידה עצוּמה. וכך הגיע להתפּעלוּת גדוֹלה מיוֹפיה ועשירוּתה של לשוֹננוּ, עד שקרא עליה: “מה נאה לשוֹן זוֹ!”
כּשנתבּצר בּידיעת הדיקדוּק והלשוֹן התחיל מתקן טעוּיוֹתיהם של דוֹברי עברית, של קשישי ושל פּקידים אחרים בּלשכּה, שהוּא עוֹבד בּמחיצתם. בּפרט היה מדקדק כּחוּט השׂערה עם שתי הגננוֹת החבירוֹת אביבה וחביבה. הרי מפּיהן מקבּלים התינוֹקוֹת ואחריוּתן מרוּבּה!
אביבה, כּדרכּה, קיבּלה את הערוֹתיו בדברי צחוֹק וקלוּת ראש:
– הנה צוֹמח לנוּ גוֹלדין חדש!
– “גדל לנוּ” – תיקן לה מלכיצדק בּדרכּוֹ המתוּנה – “צוֹמח” ייאָמר על צמחים, וגם על שׂיער: “ושׂיער צמח בּוֹ” כּתוּב בּתוֹרה. גם על מוּשׂג מוּפשט יפּוֹל הפּוֹעל צמח, כּגוֹן “אמת מארץ תצמח” שכתוּב בּתהילים. אבל לא על בּעל-חיים.
– הלא זה לא דיקדוּק, – התגוֹננה אביבה – זה רק סיגנוֹן.
– גם סיגנוֹן הוּא חלק של דיקדוּק, – השיב מלכיצדק, – סינטאכּסיס בּלעז, וּבעברית שימוּש הלשוֹן.
היא, אביבה, צחקה עוֹד יוֹתר, עד שנעשׂוּ גּומוֹת של חן בּשתי לחייה המליאוֹת ועיניה קטנוּ ונסתתרוּ בּעוֹמקן, עד שלא נראוּ כמעט. אילוּ יכלה למרוֹט את שׂערוֹ כדרך שהיא מוֹרטת את קרחתוֹ של קשישי, היתה עוֹשׂה כן, אבל עד כּדי כך לא נתקרבוּ עדיין.
וראה, חביבה לא צחקה. אדרבּא, תיקוּניו מצאוּ חן בּעיניה.
– מה את צוֹחקת? – אמרה – בּאמת צריך לדקדק בּשׂפתנוּ, כּמוֹ עמים אחרים.
– הנה נלחמתם ללשוֹננוּ וניצחתם, – המשיך מלכיצדק את החוּט של חביבה – וכי לא יקרה היא לכם ולא תקפּידוּ על טהרתה?
– נכוֹן מאד, – החזיקה אחריו חביבה – הלואי שהייתי יכוֹלה ללמוֹד דיקדוּק. אבל כּבר התחלתי אוּלי עשׂר פּעמים, אפילוּ אצל גוֹלדין, והדברים לא נכנסוּ לראשי. גם בּבית הספר בּראש פּינה לא ידעתי דיקדוּק, והתבּיישתי בפני וילקוֹמיץ. אני פשוּט מטוּמטמת לדיקדוּק.
– “בּפשיטוּת מטוּמטמת”, – העיר מלכיצדק – שהרי “פשוּט” הוּא תוֹאר השם, וכאן חייב לבוֹא תוֹאר הפּוֹעל.
– את רוֹאה, אביבה: מר אוֹיגאַפּיל צוֹדק. כּוּלם אוֹמרים: “פּשוּט”.
– תסלחי שוּב, העלמה חביבה, הפּעם שגית פּעמיים: אין אוֹמרים “כּוּלם אוֹמרים”, אלא “הכּל אוֹמרים”, שלא קדם כּאן נוֹשׂא. אף אין בּלשוֹננוּ מלה “צוֹדק” כּלל, וצריך לוֹמר “אוֹיגאַפּיל צדיק”.
כּאן פּרצה אביבה בצחוֹק גדוֹל, שהרעיד את כל בּשׂרה:
– איך הוּא אוֹמר? “צריך לוֹמר אוֹיגאַפּיל צדיק”. נפלא, נפלא! מהיוֹם לא אגיד אחרת, רק “אוֹיגאַפּיל צדיק”. ידעוּ האנשים לפחוֹת עם מי יש להם עסק! לא כן, קשישי?
– מה את חוֹשבת? – ענה קשישי ספק בּכוֹבד ראש ספק בּליגלוּג – הוּא באמת צדיק תמים…
מלכיצדק נפגע קצת מצחוֹקה הפּרוּץ של אביבה, אבל אמר לנפשוֹ: תצחק, תצחק לה אביבה, אם היא נהנית מכך. סוֹפה שהיא מקבּלת את האמת.
רע מזה היה בלשכּה. משיצא לוֹ שם של מדקדק, ולאחר שתיקן כּמה פעמים לפקידים את טעוּיוֹתיהם, התחילוּ מקנטרים אוֹתוֹ בקוּשיוֹת של מה בכך. למשל: מכנסיים של אשה הם מין זכר אוֹ מין נקבה? אוֹ: מדוּע אוֹמרים הנהלה ואין הפּוֹעל נהל נמצא בהפעיל? אוֹ איזה בניין הוּא “מבליגיתי”?
ראש הפּקידים, זעירא, אף על פּי, שהוּא גוּפוֹ לא השפּיל עצמוֹ עד כּדי להתבּדח עם מלכיצדק, כּי מאז המקרה עם גודגדני, שמר עוֹד יוֹתר את הדיסטאנץ אגב דיפדוּף עסקני בניירוֹת שעל גבּי שוּלחנוֹ, חייך בּהנאה לשמע הקינטוּרים שמקנטרים אוֹתוֹ, וּבפרט אלה שהביאוּ את הנשאל רגע בּמבוּכה. והרע מכל רע, שהיוּ מערבּבים בּצדייה שאלוֹת של טעם בּמקשנוּת סתם. אפילוּ קשישי, שסבל ממה שנעשׂה מסביב לקרוֹבוֹ, לא יכוֹל תמיד לפטפּט בּיצרוֹ, ואף הוּא נתלוה לפעמים לכת הליצנים, אף כּי לאחר מעשׂה התחרט על כּך, וּפעם, בהיוֹתם אוֹכלים בּערב אצל פּוּריצקי אף העיר את אוֹזנוֹ של מלכיצדק, שיחדל מתיקוּניו. עיניו הרוֹאוֹת שהם אך מתקלסים בּוֹ. אבל הלה שאל בּתמיהה:
– למה? וכי אין מחוֹבתנוּ לדקדק בּלשוֹננוּ ככל אוּמה מתוּקנת?
– לך, אין לך תקנה! – פּטרוֹ קשישי ונטפּל לקציצה החמה, המתפּוֹררת בּשיני המזלג, שהגברת פּוּריצקי כל כּך הצטיינה בה.
סוֹד כּנגד סוֹד 🔗
יוֹתר מחוֹדש ימים דר מלכּיצדק אוֹיגאַפּיל עם קרוֹבוֹ מנוֹח קשישי. בּמשך החוֹדש הזה, בּהיוֹתם לבדם בּחדר, אחרי שוּבם מארוּחת-הערב בּמרתפוֹ של פּוּריצקי, הרבּוּ שניהם שׂיחה על עניני הכּלל ועל עניני הפּרט.
קשישי, עם כּל דביקוּתוֹ באידיאל הציוֹני ועם כּל מסירוּתוֹ לעבוֹדה בלשכּה, שראה בה עבוֹדת הלאוֹם, היה מתּיר לעצמוֹ לפעמים הערה ספקנית, ואפילוּ לגלגנית, על המעשׂים בּארץ, על הישוּב הישן ועל הישוּב החדש, על האיכּרים והפּוֹעלים, על המוֹרים והתלמידים, ואפילוּ הממוּנה עליו, ד"ר פריש בּעצמוֹ, לא ניקה מעקיצתוֹ (מנהל הלשכּה, כּמוּבן, היה לעילא מכּל בּיקוֹרת!).
לא כן מלכּיצדק. הוּא הקשיב לכל דברי קרוֹבוֹ קשב רב ורק לעתים שאל שאלה, כּדי להעמיד את הדברים על דיוּקם, שאלה שהיתה מביאה את קשישי רגע בּמבוּכה, אך תמיד עמד לוֹ נסיוֹנוֹ למצוֹא מוֹצא, אף כּי ספק היה בּלבּוֹ אם מלכּיצדק מקבּל את תשוּבתוֹ. הוּא, מלכּיצדק, לא השמיע דבר בּיקוֹרת כּלשהוּ.
– אתה ספוֹג שסוֹפג את הכּל: הטוֹבוֹת והרעוֹת, – אמר לוֹ קשישי באבק טינה.
אבל מלכּיצדק לא נתפּעל מאמירתוֹ:
– חדש אני בארץ ואין לי רשוּת להוֹציא משפּט.
ואם העיר הערה היתה זוֹ הערה לטוֹבה. מה שראה ושמע מן הטוֹב והיפה הגיד, מה שראה ושמע מן הרע והמכוֹער, כּבש בּלבּוֹ וגם הכּרת פּניו לא ענתה בוֹ.
גם בּעניני הפּרט סיפּר בּעיקר קשישי, וּמלכּיצדק על פּי רוֹב רק היטה אוֹזן.
איש בּוֹדד היה קשישי. עם כּל היוֹתוֹ קל-לשוֹן וּמכּיר רבּים בּישוּב, לרגל עבוֹדתוֹ בלשכּה (וּבתל-אביב הכּיר קטוֹן וגדוֹל), מקדים שלוֹם וּמחזיר שלוֹם לכל אדם בּפנים מחייכוֹת וּבנענוּע יד בּאויר – בּוֹדד היה, בּלי קרוֹב וּבלי ידיד, וגם חבריו שחיבּבוּהוּ, “לא קרבוּ עד סוֹף נפשוֹ”, זה הבּיטוּי שהשתמש בּוֹ בשׂיחה אינטימית, גם חברוּתן של שתי הגננוֹת החברוֹת, אביבה וחביבה, לא הפיגה הרבּה את בּדידוּתוֹ, משוּם שלא ידע את יחסן האמיתי אליו. הוּא נמשך אחרי אביבה, הגדוֹלה והעקצנית, והיא נהגה בוֹ דרך חירוּת, אך גם בּדרך לגלוּג, ואם הרשה לעצמוֹ “יוֹתר מדאי”, היתה מרחקת אוֹתוֹ באמרת פּה אוֹ גם בּדחיפת יד. וחביבה – היתה חביבה לכל, ועל כּן לא נתחבבה עליו. וּבדידוּתוֹ העיקה עליו עד שסוֹף סוֹף גילה לקרוֹבוֹ, חברוֹ לעבוֹדה ולחדר (בּטוּח היה בּוֹ שישמוֹר סוֹד!), כּי גמוּר עמוֹ זה כּמה שנים שלא לישׂא אשה. לא משוּם שהוּא חלילה נזיר אוֹ כדוֹמה לזה. להפך, אלוֹהים דוקא נטע בּלבּוֹ חמדת נשים, אף חנן אוֹתוֹ עינים רוֹאוֹת, ויש בּתל-אביב שלוֹש אוֹ ארבּע צעירוֹת שמוֹצאוֹת חן בּעיניו, בּפירוּש מוֹצאוֹת חן – אבל אסוּר לוֹ, בּעיקר מטעמי בּריאוּת, לישׂא אשה: לבּוֹ אינוֹ כשוּרה. עוֹד שם, בּבּית, שוּחרר מן הצבא בשל מיחוּש הלב. אין מצבוֹ מסוּכּן, חלילה. כּלל וכלל לא. יכוֹל הוּא לעבוֹד עבוֹדתוֹ בּשלוָה וּלהאריך ימים – כּדבר הרוֹפא בזאלישצ’יק, וגם ד"ר ציפין כּאן אמר לוֹ כך – אבל מוּטב שיישאר רוָק. וכך החליט. כּמוּבן, לאחרים, שקשרוּ לוֹ את החניכה, “רוָק זקן מגאליציה”, לא גילה ולא יגלה את הסיבּה האמיתית (מגוּחך! וכי הכּל צריכים לדעת את מצב לבּוֹ, תרתי משמע?), אבל ממנוּ, מקרוֹבוֹ, אינוֹ יכוֹל לכסוֹת דבר. כּך. מצפּוּני לב אדם…
מלכּיצדק שמע את גילוּי סוֹדוֹ של קשישי, ולא הראה כל סימני התרשמוּת, רק הפליט, כּמעט בּסגנוֹן לשכּתי: – אם כּך הדבר, הרי זה ענין אחר לגמרי.
מתוֹך הערה זוֹ למד קשישי, שהיתה כּבר תּמיהה בּלבּוֹ של מלכּיצדק על רוָקוּתוֹ, ויפה עשׂה שסילק עתה את תּמיהתוֹ. אינוֹ סוֹבל שאדם קרוֹב לוֹ יהא מתהלך עמוֹ מתוֹך אי-הבנה…
הוֹאיל וּקשישי גילה את סוֹדוֹ למלכּיצדק, חשב מלכּיצדק צדק לנכוֹן לגלוֹת גם הוּא את סוֹדוֹ לקשישי. וּבכן סח לוֹ, בּדרכּוֹ הפשטנית, כּי גמוּר עמוֹ לא לצאת לעוֹלם את הארץ. עוֹד שם בּחוץ-לארץ, חשב כּי אחרי עלוֹתוֹ לארץ-ישׂראל, ידבּק בּה ולא יזוּז ממנה. כּך חשב עוֹד שם, אבל כּאן הפכה המחשבה החלטה. בּיחוּד לאחר שהוֹראה לדעת, כּי רבּים מַרבּים לצאת את הארץ לצוֹרך ושלא לצוֹרך, עד שהיא נראית כּתחנה בדרך בלבד. ולוֹ בּרוּר, שאין הארץ נקנית אלא על-ידי הידבקוּת בּה לעוֹלם, על ידי ישיבת קבע שאין אחריה כלוּם.
– מה פירוּש “לא תצא לעוֹלם”? – תהה עליו קשישי – אפילוּ לביירוּת אוֹ לדמשׂק?
– כּן, אפילוּ לביירוּת וּלדמשׂק, יוֹדע אני את תחוּמה של ארץ-ישׂראל היכן היא והיכן חוּץ-לארץ.
– מה זה? נדר?
– לא נדר. אבל כּך גמרתי בלבּי. יכוֹל אדם לקיים רצוֹנוֹ בלי נדר.
– כּלוֹמר, נתת ספר כּריתוּת לגלוּת?
– רצוֹנך, קרא לזה כריתוּת. לא השם עיקר אלא המעשׂה. איני מחזיק טוֹבה לעצמי על כּך. איני רוֹאה בזה משוּם מעשׂה גבוּרה, אבל מאמין אני שזוֹ תעוּדתי. משל לברית נישׂוּאים, שאדם נכנס בּה שלא על מנת לצאת, לכל החיים.
– חידוּש גדוֹל שמעתי מפּיך! – משך קשישי בלשוֹן תמיהה – על כּל פּנים ראוּי אתה לכבוֹד על החלטתך. והלוַאי שיסייעוּ בידך מן השמים לקיים אוֹתה. דברים כּאלה, ולא מפּי זקן שבּא למוּת בּארץ, לא שמעתי עד היוֹם.
– עד כּמה שהדבר תלוּי בי וּברצוֹני – קיים אקיים, בּעזרת השם.
– וּמוּתּר לי לגלוֹת את הדבר לאחרים?
– אין צוֹרך. אם דבר טוֹב הוּא – איני רוֹצה להתפּאר בּוֹ, ואם דבר משוּנה הוּא – למה יחשבוּני בריה משוּנה? די ששנינוּ יוֹדעים.
– מילא, רצוֹנוֹ של אדם זהוּ כבוֹדוֹ. – אמר קשישי, אף-על-פּי שידע כּי שמירת הסוֹד הזה תהיה קשה עליו.
מלכּיצדק נוֹתן דעתוֹ על חביבה1 🔗
לא היה עוֹד ספק בּדבר: יוֹתר מכּל הצעירוֹת (כּך הם קוֹראים לעלמוֹת, וּמלכּיצדק מתקשה לסגל לעצמוֹ מלה זוֹ) המעטוֹת בּגיל שלמעלה מעשׂרים, שהיוּ בפּרבּר ושמלכּיצדק נתוַדע אליהן (בּמוֹעדוֹן מרב"ץ), לקחה את לבּוֹ חביבה, הגננת הקטנה, שכּדוּגמת חברתה אביבה, היה לה גן פּרטי, נתמך קצת ע"י הועד האוֹדיסאי, בּרחוֹב צדדי, קצר מאד, וּבוֹ לוֹמדים כּשני תריסרי תינוֹקוֹת מבּני שלוֹש עד בּני שש, היא המנהלת והיא הגננת, ועבדה אצלה נערה ספרדיה רזה וגדלת-עינים, קצת עוֹזרת וקצת משרתת, כּלוֹמר, בּזמן שחביבה היתה עסוּקה בשיעוּר לכיתה אחת “העסיקה” מזל (שמה היה פוֹרטוּנה ושינתה את שמה לעברית) את שתי הכּיתוֹת האחרוֹת, על-פּי-רוֹב בּחצר. היתה לה, לחביבה קוֹנצרטינה, והיא לימדה בה את התינוֹקוֹת שירים (קוֹלה היה חלש וּבלתי מדוּיק). בּחצר הגן, בּתוֹך לוּל, היה גם זוּג שפנים, צב גדוֹל, ולמעלה, על גבּי הלוּל, בּתוֹך פּח של נפט, זוּג יוֹנים, שכּבר החליפה אוֹתן פּעמיים בּאחרוֹת, כּי תלמידי בית האוּלפן “משכוּ” אוֹתן.
פּעם, אחרי חג השבוּעוֹת, הזמינה אוֹתוֹ לבוֹא אל הגן. – זוֹהי פינת החי שלנוּ – הראתה לוֹ חביבה את משק הגן שלה, וזירזה את הילדים להגיש לשפנים גבעוֹלי עשׂב ועלים, החיוֹת הקטנוֹת חטפוּ מידי הילדים, בּעד שלבי הלוּל, וכרסמוּ. היא הראתה לוֹ גם את ציוּרי הילדים, ואת “מלאכת היד” שלהם, שהיוּ מצוּמדים אל הקירוֹת יחד עם תמוּנוֹת שוֹנוֹת של בּעלי חיים וחצרוֹת כּאלוּ המצוּיוֹת בּבתי-ספר של בּרליץ. אף ציותה על ילדה אחת, שלוּלאה גדוֹלה, כּחוּלה, נזדקרה משני צידי צמתה הקטנה, שתדקלם את הפּזמוֹן “תינוֹק רצה להיוֹת גדוֹל”, אחר-כּך שרה עמהם, בּלויית הקוֹנצרטינה, את השיר “ציפּוֹר שרה ביער”. אחר הוֹשיבה אוֹתם יפה לשוּלחנוֹת הקטנים וּמסרה את השגחתם למזל ויצאה עם מלכּיצדק לחצר והתהלכה עמוֹ בשביל המוֹביל אל החוּץ, תחת העצים.
היא היתה נרגשת מבּיקוּרוֹ, והתנצלה שלא היתה מוּכנה לכך (אף כּי שעל-פּי הזמנתה בא בשעה הקבוּעה, אין לה אפילוּ סוּכּריה לכבּדוֹ). אחר שאלה אוֹתוֹ איך הסתדר בּדירתוֹ החדשה, ושוּב הבּיעה, אוּלי בפעם החמישית, את צערה שלא רצה להשתמש בּחדרה, אז כּשהיא היתה בחוּפשה בראש פּינה. עתה, אחרי שבּיקר אצלה בגן, היא מקוה שיבקר אוֹתה גם בּחדרה. אבל – הוֹסיפה, כּנבהלת קצת – לא בשעה מאוּחרת בּערב. בּעשׂר היא רגילה לשכּב לישוֹן. וכי לאן אפשר ללכת בּתל-אביב? כּשהיתה בוינה, למדה שם גננוּת, היתה הוֹלכת לתיאטרוֹן, למוּזיאוֹן, לפעמים גם לבית-קפה, עם מכּירים. אבל כּאן, יש לפעמים הוֹלכים אצל לוֹרנץ, בּדרך ליפוֹ, אבל אינה הוֹלכת שמה. פּעם אחת הלכה שמה בחבוּרה, והיוּ שם שיכּוֹרים: יוָנים וערבים וארמנים. רק לפעמים, בּשבּתוֹת, היא הוֹלכת שמה עם אביבה ועם עוֹד מי מן המוֹרים לאכוֹל גלידה. הגלידה שם טוֹבה, בּגינת החצר. עוֹד לא אכל גלידה אצל לוֹרנץ? ולא ראה את הקוֹף? קוֹף מצחיק, אבל פּיקח מאד… פּעם שׂרט את אצבּעה של אביבה, כּשהוֹשיטה לוֹ חתיכת שוֹקוֹלד, בּלי כּוָנה, אבל אביבה נבהלה ונסעה לירוּשלים לעשׂוֹת זריקוֹת נגד כּלבת… היא, אביבה, פּחדנית נוֹראה… אילוּ קרה לה, לחביבה, דבר כּזה לא היתה עוֹשׂה זאת. פּעם, בּראש פּינה, בּערב בּחוֹשך, על הגוֹרן, קפץ בּין האלוּמוֹת תַּן ונשך אוֹתה ברגל. נשיכה קלה, תּן זה לא קוֹף, יוֹתר מסוּכּן. בּבית אמרוּ לה, שתּסע למכוֹן פּסטיר לירוּשלים לעשׂוֹת לה זריקוֹת, אבל היא צחקה… וּבאמת לא קרה לה כלוּם… נשאר בּחבלה רק סימן של הנשיכה. צלקת קטנה מעל לבּרך. דיבּוּרה זה, גלוּי הלב, הילדוּתי כמעט, בּיחוּד “הצלקת הקטנה שמעל לבּרך”, חימם את לבּוֹ של מלכּיצדק. טוֹן אינטימי זה, כּמה חביב הוּא.
הוּא עוֹד חזר עמה אל הגן, עבר שוּב את החדרים וראה עוֹד כּמה מעבוֹדוֹת הילדים. היא, חביבה, אף הראתה לוֹ, ערוּך יפה על שוּלחן כּתיבה קטן, שוּלחנה, את החוֹמר שהיא מכינה בבית בּשביל עבוֹדוֹת הגן וסיפּרה לוֹ שהיא יוֹשבת לפעמים עד שעה מאוּחרת בּלילה להכין את החוֹמר, גוֹזרת וּמדבּיקה וכו', הנה אתמוֹל בּלילה ישבה עד 12.
– “אמש” – תיקן לה מלכיצדק בּרוֹך.
– וגם היוֹם בּערב…
– “הערב” – תיקן לה שוּב – כּמו שאוֹמרים היוֹם ואין אוֹמרים “היוֹם בּיוֹם”.
– תוֹדה! – אמרה חביבה, והמשיכה לספּר על הקשיים שבּעבוֹדת הגן. אגב הסיפּוּר ליותה אוֹתוֹ שוּב. הוּא החליט כּבר ללכת וניענע בּידוֹ לילדים שלוֹם.
– אמרוּ ילדים שלוֹם לדוֹד! – ציותה עליהם חביבה.
רוֹב הילדים צוחוּ שלוֹם, אבל אחדים לא פסקוּ מהתעסקוּתם. בּשער, ליד המדרכה, נפרד ממנה והרשה לעצמוֹ ללחוֹץ מעט את כּף ידה הקטנה, הרפה, הילדוּתית.
“כּשמה כן היא”, אמר מלכיצדק לנפשוֹ, כּשהוּא פוֹסע לעבר הלשכּה. “חביבה מאד…” אבל – האם לא נתחייבה כבר למישהוּ? הרי, לפי דברי אביבה, היא כבר בּת עשׂרים וחמש…
הוּא טרד מחשבה זוֹ.
מאז הבּיקוּר לא פסקה תמוּנתה מדמיוֹנוֹ. אף-על-פּי שראה אוֹתה פעמים אחדוֹת, בּרחוֹב, אוֹ בחברתה של אביבה, אוֹ במוֹעדוֹן – תמיד נראתה לוֹ בחברת התינוֹקוֹת בּגן, בּחצר הגן, איך שהיא מהלכת עמוֹ הלוֹך ושוֹב בּמבוֹי שבּין הבּית, ראשה אינוֹ מגיע עד כּתפוֹ, והיא נוֹשׂאת עיניה אליו כילדה והוּא משפּיל להבּיט אליה כאבּא גדוֹל. הנה יתּן לה ידוֹ ויוֹליכה לצידוֹ כתינוֹקת.
בּרוֹב מחשבוֹתיו בא לידי החלטה, שאם יחליט בּאחד הימים לישׂא אשה – ינסה את מזלוֹ אצל חביבה. וכבר תיאר בּנפשוֹ איך יבוֹא אליה (אל חדרה) בּהצעה, איך ינסח תחילה יפה את הצעתוֹ, איך יעמוֹד לפניה רציני וחגיגי. וּבדמיוֹנוֹ העלה לוֹ גם את תשוּבתה, שתהיה בתחילה מתחמקת, דוֹחה וּמקרבת כּאחת, והוּא יצטרך לשׁנוֹת הצעתוֹ, ואוּלי פעמים שתים אוֹ שלוֹש. בּכל פּעם יוֹסף נימוּק חדש, בּשיטה, עד שלאחרוֹנה היה תזמיננוּ לבקר אצל משפּחתה בראש פּינה, וזה יהיה האוֹת כּי הלך בּדרך הנכוֹנה. ואחרי הבּיקוּר וההסכּמה יכתוֹב לאמוֹ וּכבר ערך בּלבּוֹ את נוֹסח איגרת הבּשׂוֹרה. כּמוּבן, הוּא לא ישלחנה בעצמוֹ אלא ע“י שליח, כּלוֹמר, ע”י קשישי, כּשם שהוּא שוֹלח את כּל מכתביו.
כּל זה היה בדמיוֹן, אבל למעשׂה דחה את הדבר, כּי עצם ההחלטה להיכּנס לחיי נישׂוּאים היתה ממנוּ והלאה. יישב למצער שנתיים בּארץ, יכּיר את חייה ויתבּצר בּמשׂרתוֹ, עד שיהיה לתוֹשב יציב – ואז תגיע שעתוֹ “לבנוֹת בּית נאמן בּישׂראל”, כּמוֹ שנוֹהגים לכתוֹב בּעיתוֹן “הפּוֹעל הצעיר” בּברכוֹת הנישׂוּאים.
מתחיל לסעוֹד על שוּלחנה של מרת של"ה 🔗
כּשנתיאש מלכּיצדק מבּעלת-בּיתוֹ בענין מזוֹנוֹת, בּא אליה בהצעה שהכינה ותיקנה ימים אחדים: יישאר בּחדר כּדייר בּלבד ויאכל בּחוּץ – בּצהרים וּבערב. פּת שחרית יכין לוֹ בעצמוֹ בחדרוֹ מה שיכין, יקנה לוֹ פּרימוּס ושנים שלוֹשה כלים קטנים וחוֹמרי מזוֹן, וּבעד החדר, השירוּת (כּביכוֹל) וכביסת הלבנים, ישלם סך 40 פראנק לחוֹדש. הגב' גוֹלדין הסכּימה מיד, כּי יוֹתר מזה לא נשאר לה גם כּשאכל אצלה, ותהיה פטוּרה מדאגה לאדם זר. די לה במה שהיא צריכה לדאוֹג לגוֹלדין.
מעתה היה אוֹכל, בּצהרים על שוּלחנה של מרת שְל"ה, אלמנה שהיוּ לה שתי בנוֹת, תלמידוֹת בּבית-האוּלפן, יחד עם ששה אוֹכלים אחרים וּבערב בּמסעדת המרתף הקטנה של פּוּריצקי, בּמבוֹא הפּרבּר אחרי פסי הרכּבת, יחד עם קשישי, כּמו קוֹדם לכן, לפני כניסתוֹ לדירה. בּעליל ראה, כּי ההשגחה הוֹליכה אוֹתוֹ בדרך. כּעבוֹר שבוּע לאכילתוֹ שם נתפּנה מקוֹם וחביבה התחילה אף היא סוֹעדת שם בּצהרים. עוּבדה זוֹ הסבּה לוֹ התרגשוּת מעט: אצבּע אלהים! “גדוֹלה לגימה שמקרבת רחוֹקים” – קרוֹבים על אחת כּמה וכמה. וכך למדנוּ, בּמה שסיפּרנוּ למעלה, שהיה נוֹהג בּאכילתוֹ בּנימוּס נאה עוֹד שם בּקימפּוֹלוּנג.
גם את הפּנסיוֹן הזה מצא לוֹ קשישי, שהשתוֹקק בּעצמוֹ לאכוֹל שם (הארוּחוֹת אצל מרת של"ה מוֹניטין יצאוּ להן! גם מנהל הלשכּה בעצמוֹ, כּשאשתוֹ נוֹסעת לאיזה זמן, סוֹעד שם.), אבל הוּא קשוּר בּפנסיוֹן שלוֹ זה שלוֹש שנים ואינוֹ יכוֹל להחליפוֹ באחר. והוּא גם מרוּצה ממנוּ בדרך כּלל.
אצל האלמנה של"ה אכלוּ, כּאמוּר, ששה אנשים, וּבקוֹשי הסכּימה להוֹסיף עוֹד אחד. פּשוּט, החדר קטן והשוּלחן לא גדוֹל, וצר המקוֹם, ורק לשידוּליו של קשישי, נענתה, וגם הוּא, מר אוֹיגאַפּיל, פּקיד הלשכּה, עשׂה עליה רוֹשם אירוֹפּי והסכּימה להוֹסיפוֹ על אוֹכליה, שכּוּלם אנשים אירוֹפּיים.
ואלה האוֹכלים: מהנדס, רוָק זקן, שדיבּר רוּסית וקצת עברית בּמבטא רוּסי, בּעל עינים חמימוֹת, צלוּלוֹת מאד; פּקיד בּבית המסחר גרוֹס בּיפוֹ, שמשפּחתוֹ ישבה בוינה, דיבּר גרמנית; המוֹרה להיסטוֹריה בגימנסיה, אהרוֹני, ארוֹך גם הוּא; מוֹרה למלאכת יד בּסמינר, שדיבּרה בקוֹל שוֹרק צוֹרם את האוֹזן; קרוֹב של מרת של"ה, איכּר מגדרה, ליטאי, שדיבּר יידיש ועברית בּערבּוּביה, ועזב את איכּרוּתוֹ בגלל סיכסוּכים עם אשתוֹ; המוֹרה הפּרטי פּינטוּס – ועתה נוֹסף אליהם גם מלכּיצדק. מקץ שבוּע בּאה בתוֹ של האיכּר, נערה בוֹגרת, והחזירה את אביה לביתוֹ ונתפּנה מקוֹם בּשביל חביבה.
עוֹד לא סיפּרנוּ כי שם משפּחתה של חביבה היה פרידבּרג, וּמלכּיצדק הציע לה לשנוֹתוֹ להר-שלוֹם, והיא אמרה בקריצת עיניים בּת-משמעוּת, כּי “מישהוּ” כבר הציע לה הצעה זוֹ, ואמר לה, שהיה סוֹפר עברי בשם זה, אבל היא לא קיבּלה: השם פרידבּרג, צילצוּלוֹ יפה מזה למדי, בּעוֹד שהשם “הר-שלוֹם” נראה לה מוּזר: הר-שלוֹם, הר של שלוֹם, מצחיק.
על האמת יש להוֹדוֹת, שהחברה כּוּלה לא היתה מקוּבּלת עליו על מלכּיצדק. אין זוֹ ארץ-ישׂראל: מין קיבּוּץ גלוּיוֹת וּבילבּוּל לשוֹנוֹת וקלוּת ראש. לא היה כדאי אפילוּ לתקן למישהוּ שגיאה. ידבּרוּ איך שהם מדבּרים. הוּא ניסה לתקן שגיאה ברוּרה למוֹרה הגימנסיה, וזה חייך אף על-פּי שנתאדם וחזר לטעוּתוֹ. מילא, תלין עמוֹ משוּגתוֹ. אבל האוֹכל של מרת של"ה היה באמת מצוּין. בּלי הידוּר יתיר, בּלי פלפּלת, בּלי אוֹתם הקישוּטים, הנהוּגים בּמסעדוֹת מסוּימוֹת, אבל נקי וטעים וטוֹב. ארוּחוֹת אירוֹפּיות-בּיתיוֹת. לא שוֹנוֹת בּהרבּה מארוּחוֹת אמוֹ בּקימפּוֹלוּנג.
ואלוּ הארוּחוֹת, כּיפּרוּ על החברה. הוּא שמע את שׂיחת האנשים, הערוֹת טפלוֹת על הרוֹב, והשתקע בּקערתוֹ, אכל ושתק. רק משבּאה חביבה אל השוּלחן בּא שינוּי. “צעירה לא-מאוּסה”, כּמוֹ שאוֹמרים כּאן, אוֹהבת שׂיחה – זה ענין אחר לגמרי. הגברים נעשׂוּ ערים. המוֹרָה למלאכה (זקנה וּמכוֹערת) נעשׂתה מטרה לעקיצוֹת שוֹנוֹת וּמשוּם כּך נזדעפה. הכּל התחכּמוּ, ועלה על כּוּלם מוֹרה הגימנסיה (הרוָק בּן הארבּעים), שדיבּר על חיי נישׂוּאים ועל אהבה בסגנוֹן פילוֹסוֹפי, ציני קצת, עקץ את המוֹרה למלאכה ועשׂה מחמאוֹת לחביבה: זוֹ רתחה, היתה כסיר נפוּח וזוֹ נהנית, אף-על-פּי שמוֹחה על הבּיטוּיים החריפים. המוֹרה למלאכה מצאה לה אבּיר מגן בּמוֹרה פּינטוּס, שלא היה קטלא קניא בהיסטוֹריה וּפגע בּוֹ במוֹרה בית האוּלפן (היוּ לוֹ חשבּוֹנוֹת עם בּית-האוּלפּן וכאן מצא מקוֹם לגבוֹת את חוֹבוֹ), אפילוּ תפס אוֹתוֹ בטעוּיוֹת בּתאריכים. אהרוֹני נעשׂה אדוֹם כּוּלוֹ, אבל לא נכנע, והבטיח לעיין בּבית.
– אני עיינתי לפני ארבּעים שנה (הוּא בן ששים וּמעלה).
בּצאתם מן הארוּחה היה מלכּיצדק משתדל ללווֹת את חביבה, בּמידה ששעתוֹ היתה בידוֹ, לפחוֹת עד פּינת רח'…, נעים היה ללכת עמה, ואף-על-פּי שהוּא עצמוֹ, כּמקוּבּל בּידוֹ, לא דיבּר רעוֹת על חבריו לעבוֹדה, אבל כּשהיא ביקרה אוֹתן – ניענע לה בראשוֹ, לעשׂוֹת לה נחת רוּח. אך רב היה סבלוֹֹ כשגם אהרוֹני נטפּל אליהם ללווֹת את חביבה. מלבד קיפּוּח הרגש האינטימי, היה גם המראה מגוּחך, וּמלכּיצדק הרגיש בּדבר: שני תרנים מהלכים, וּביניהם תינוֹקת, הנוֹשׂאת פּניה פעם לזה וּפעם לזה. האנשים בּרחוֹב היוּ עוֹמדים וּמבּיטים כּתוֹהים על מראה עיניהם.
אף-על-פּי-כן טוֹבה עשׂה עמוֹ קשישי, שהביאוֹ לאכוֹל על שוּלחנה של מרת של"ה.
מלכּיצדק בּין המטיילים בּרחוֹב הרצל 🔗
גם מלכּיצדק, כּשאר יוֹשבי תל-אביב, כּצעירים וכבלתי צעירים, היה יוֹצא לפנוֹת ערב לטייל בּרחוֹב הרצל, שהיה מקוֹם טיוּל לרבּים, אך את עיקרוֹ תפסוּ מאוֹת תלמידי בית האוּלפּן, שהיוּ מהלכים שוּרוֹת שוּרוֹת רחבוֹת, לפעמים ממדרכה עד מדרכה, וּממלאים את חללוֹ צחוֹק וזמרה וקריאוֹת עידוּד זה לזה. הסוֹפר פרישמן, שבּיקר לפני שנים אחדוֹת בּארץ, אמר על תל-אביב, שכּל ימוֹת השנה בה חוֹל המוֹעד, ספק ימי מעשׂה, ספק ימי חג. מלכּיצדק הסכּים עם דעתוֹ זוֹ של פרישמן, שכּנראה אדם פּיקח הוּא.
תמיד טייל עם קשישי, שהיה טרוּד תמיד להקדים ולהחזיר שלוֹם, עד שלא הספּיק לדבּר עמוֹ. דיבּר והפסיק. גם אביבה וחביבה נראוּ אז בּרחוֹב הוֹלכוֹת יחד, אבל הן החליפוּ כמעט יוֹם יוֹם את בּני-לוייתן, ורק פּעם אחת נתלווּ עליהם, על קשישי וּמלכּיצדק. מצב רוּחה הטוֹב, העוֹקצני, של אביבה נתאצל גם על חביבה, וגם היא התירה לעצמה דברי צחוֹק וקלוּת-ראש, וּמוּזר היה בעיניו כשנשתלחה ידה הקטנה אל קרחתוֹ של קשישי, כּדרך שעשׂתה לעתים קרוֹבוֹת אביבה, והדבר לא מצא חן בּעיני מלכּיצדק אף כּי סלח לה בדעתוֹ שלא תנוּעה שלה היא. הם לא הספּיקוּ לעבוֹר את הרחוֹב פּעם אחת מבּית-האוּלפּן עד שער הרכּבת (פּרבר קטן. אתה יוֹצא וּמיד מזדמן לך פּלוֹני ואלמוֹני), עד שנמצא להן המוֹרה לטבע, חיריק, שפּרש מחבוּרת התלמידים של בּית-האוּלפּן, ונטפּל אליהן. הוּא היה צעיר מעניין יוֹתר, מהדר בּלבוּשוֹ, מדבּר עברית בּנגינה צרפתית (למד בּצרפת) וצוֹחק הרבּה, צחוֹק נעים וּמגרה. הוּא גידל לוֹ זקנקן בּלוֹנדי עשׂוּי יפה, כּדרך האמנים הצרפתים, והיוּ לוֹ עיני-תכלת. הצעירוֹת אמרוּ עליו, שהוּא מתוֹק בּפני ישו שלוֹ. על כּל פּנים, ישו צוֹחק וקל-דעת משוּנה.
כּשנשארוּ לבדם, בּלי בּנוֹת הלויה, וּברכוֹת השלוֹם נתמעטוּ, מפּני שכּבר עברוּ את הרחוֹב פּעמים אחדוֹת, עמד מלכּיצדק ואמר לקשישי: – אין אתה סבוּר, קשישי, שאין טעם לטיוּלים אלה ברחוֹב הרצל בּתוֹך המוֹן טיילים? איני אוֹהב טיוּל בּציבּוּר. מוּטב שנטייל בּחברה חדשה2 אוֹ בדרך ליפוֹ.
– מה אתה סח? בּחברה חדשה אי אפשר לטייל, מפּני החוֹל, וּבדרך ליפוֹ אי אפשר מפּני האבן. רק רחוֹב הרצל רצוּף כּדבעי וּמרוּבּץ בּכל יוֹם בּמים.
– כּן, אבל – איני מרגיש עצמי בטוֹב כּאן.
– לא יפה, מלכּיצדק, אתה מתחיל לדבּר בּגנוּתה של ארץ-ישׂראל?
– חס וחלילה. רק על הטיוּל בּצפיפוּת אני מדבּר.
– אין דבר, מלכּיצדק. עוֹד מעט נתחיל להתרחץ בּים, ואז נלך דרך החוֹלוֹת אל שׂפת הים. שם מרחב ואני אוֹמר לך: עוֹנג שאין לשער. רק מעטים מתרחצים מצד זה. אצלנוּ נוֹהגים להתחיל בּרחיצה אחרי שבוּעוֹת, שאז המים כּבר חמים, חמים למדי, ואין שעה יפה לרחיצה בים מזוֹ שעם שחר אוֹ לפנוֹת ערב. ניסיתי בשתיהן, ואיני יכוֹל להכריע איזוֹ מהן יפה יוֹתר… כּל שעה ונעימוּת שלה… לדאבוֹננוּ, לא רבּים המתרחצים בּים… – אתה יוֹדע לשׂחוֹת? שלוֹם, שלוֹם, ד“ר ריבּאייזן. מתי חזרת? מיוֹם שנסעת “פּנה זיווֹ של אפּ”ק”.
ד"ר ריבּאייזן חייך בּנעימוּת וענה במבטא פּרוּסי:
– בּרצוֹן עוֹד הייתי נשאר חוֹדש אחד בּגרמניה. זה לא תענוּג גדוֹל לשוּב הנה לחדשי הקיץ החמים. היה לי חמסין אחד. זה לא עוֹנג גדוֹל, לא כן? אמת?
ושוּב היוּ בתוֹך הדחק.
ד“ר ריבּאייזן, מן הפּקידים הגבוֹהים של אפּ”ק, הזכּיר חמסין וּמלכּיצדק אמר: קראתי בחוּ"ל על החמסינים בּארץ וחשבתי, מי יוֹדע איזוֹ פוּרענוּת היא. עלי משפּיע החמסין לטוֹבה. בּיוֹם חמסין אני חש התרוֹממוּת רוּח.
– אוּלי משוּם שאתה קר-מזג – ענה קשישי.
– אוּלי, – ענה מלכּיצדק.
– ואני איני מוֹצא לי מקוֹם בּיוֹם של חמסין, וּביחוּד בּלילה, כּל הלילה אני מתהפּך בּנדוּדי שינה מתוֹך קוֹצר נשימה.
– האם אתה חם-מזג כּל-כּך? – שאל מלכּיצדק.
קשישי עמד מלכת, הסתכּל בּוֹ, אחר הניע בּידוֹ ושב ללכת.
מלכּיצדק אמר:
– רצית לוֹמר מה?
– לא, לא כלוּם. אתה נחמד.
– מה פירוּש?
– בּלי פירוּש. כּך סתם.
וכה הוֹסיפוּ לטייל בּתוֹך המטיילים, עד אשר הגר, בּעל הזקן האדוֹם, שמש הוַעד, הדליק את שני הפּנסים הגדוֹלים, זה שליד בּית האוּלפּן וזה שבּכניסה לפרבר, מעֵבר לפסי הרכּבת, ואז פּרשוּ המטיילים לבתים לאכוֹל פּת ערבית.
מלכּיצדק מכריע בּיניהם 🔗
אי אפשר לוֹמר, שמלכּיצדק אוֹיגאַפּיל (אביבה קוֹראת לוֹ שלא בפניו “בּבת עיני”) נתחבּב על חבריו בלשכּה, כּשם שנתחבּב על המנהל ועל סגנוֹ. בּמידה שהללוּ קירבוּהוּ ודיבּרוּ בשבחוֹ, בּה במידה נעשׂה לטוֹרח על חבריו הפּקידים, והיוּ מלגלגים עליו, על דיבּוּרוֹ ועל תיקוּניו. הרע היה שהכניס מתיקוּניו גם למכתבים, ועל זה העירוֹ ד"ר פריש בּבהירוּת, שלא כדאי. משל לתלמיד המצטיין בּכיתה, שאינוֹ מעוֹרב עם שאר התלמידים, והם מחליטים שהוּא שאפן, וּבעל גאוה. אבל השם יוֹדע, שהוּא, מלכּיצדק, לא היה בוֹ כלוּם ממידוֹת מגוּנוֹת אלוּ. פּשוּט, הוּא לא ידע מה חבריו חוֹשבים עליו.
וּפעם, סמוּך לנעילת הלשכּה בצהריים, קרה מקרה ונתעוֹרר ויכּוּח חם בּלשכּה, אחרי שהמנהל נסע לרגל ענינים ציוֹניים ממדרגה גבוֹהה (אמרוּ שהוּא סיים קניית עמק יזרעאל ונסע לסדר את ענין הכּסף). כּבר כּלתה רגל לקוֹח כּשנתעוֹרר ויכּוּח סוֹער בּין רחמיאלביץ וּבין זעירא, שמשך את כּל העוֹבדים. רחמיאלביץ היה תוֹקפני מאד. הוּא טען נגד מתן התקציב לבתי הספר מכּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית. כּנגדוֹ יצא זעירא, שהיה חסידוֹ של אוּסישקין וקנאי נלהב ללשוֹן העברית, וטען, שנצחוֹן הלשוֹן העברית בּבתי הספר של עזרה, הוּא ראשית יסוּדה של מדינת היהוּדים.
– לא פחוֹת ולא יוֹתר? – התגרה בוֹ בליגלוּג רחמיאלביץ – ואני אוֹמר, שזה עלוּל להכשיל את כּל עבוֹדתנוּ בארץ. לא איכפּת בּאיזוֹ לשוֹן ידבּרוּ היהוּדים בּארץ. גם לד"ר הרצל לא היה איכפּת. העיקר לקנוֹת אדמה הרבּה וליישב יהוּדים עליה, וגם תעשׂייה. כּן, גם תעשׂייה. אילוּ היוּ לנוּ שלוֹשים אלף איכּרים וחמישים בּתי חרוֹשת הגוּנים בּארץ, היתה הארץ שלנוּ. כּיבּוּש כּלכּלי – זה האלף והתּיו בתוֹרת המדינה.
כּנגדוֹ טען זעירא:
– הנה יש ליהוּדים בּפוֹלין אלפי בתי חרוֹשת, הרבּה בעלי אחוּזוֹת יהוּדיים בּפוֹלין, – כּלוּם כּבשוּ את פּוֹלין? זוֹ דרך הגלוּת,
גם הרצל ימחוֹל לי בקברוֹ, לא הבין…
על זה כבר לא יכוֹל רחמיאלביץ להבליג:
– אינך ראוּי לבטא את השם הרצל.
– כּן, מוֹדה אני, שאני מחזיק בּשיטת אחד העם. אם לא נהיה פה כוֹח רוּחני – ישׂא הרוּח את כּל כּיבּוּשינוּ החמריים.
– הנה נכשלת בּלשוֹנך ואמרת את האמת: הרוּח ישׂא את כּל הישׂגינוּ החמריים. צדקת. די היינוּ עם הרוּח. יהדוּת שרירים נחוּצה לנוּ. זעירא נבוֹך ונשׂא עיניו אל צוות הפּקידים הממלאים החדר, מאין יבוֹא עזרוֹ, והנה נתקל בּפניו של מלכּיצדק, שעמד מאחוֹרי שוּלחנוֹ זקוּף וּמתוּח, מקשיב לויכּוּח שבּין שני עמוּדי-התווך של פּקידוּת הלשכּה. עיניו היוּ תמימוֹת מאד וצער נשקף מתּוֹכן, אבל חיוּך ריחף על שׂפתיו, חיוּך של יוֹדע. רגע פּיקפּק, אחר אמר:
– מוּטב שנשאל את אוֹיגאַפּיל. לוֹ בוַדאי אין פּניוֹת וישמיע לנוּ דעה אוֹבּייקטיבית. מה דעתך אתה, אוֹיגאַפּיל?
מלכּיצדק עמד זקוּף כּמקוֹדם. לא עיפעף עין, והשיב מיד בּקוֹלוֹ הגברי:
– דעתי היא, שיש לעבוֹד בּשני השׂדוֹת כּאחד: בּשׂדה הכּלכּלי וּבשׂדה התרבּוּתי. אפשר שהרצל ואחד העם ראוּ סתירוֹת בּתוֹרוֹתיהם, אבל אני איני רוֹאה כל סתירה ביניהם. הם משלימים זה את זה.
– הנה שמענוּ “מלה גדוֹלה” – אמר רחמיאלביץ. זה היה בדיוּקוֹ ביטוּיוֹ של המנהל כּשדיבּר בּאירוֹניה, וּבהעדרוֹ של המנהל מן הארץ, ראה רחמיאלביץ זכוּת לעצמוֹ לא רק להשתמש בסמכוּתוֹ אלא גם להשתמש בּלשוֹנוֹ. הוּא עצמוֹ לא ידע אם בּכוֹבד ראש הוּא אוֹמר כּך אוֹ דרך ליגלוּג.
נשמעוּ קטעי צחוֹק, אחר-כּך נשׂתררה שתיקה. והנה נשמע קוֹלוֹ של השמש, יהוּדי נמוֹך בּעל זקן צהבהב וכיפּה זעירה בראשוֹ, בּניגוּן של פּרקי אבוֹת:
– דברי אוֹיגאַפּיל נראים לי מדבריכם, שבּכלל דבריו דבריכם, וכבר הכריזה בת-קוֹל: אלה ואלה דבר אלקים חיים. רבּוֹתי, הגיע זמן סגירת הלשכּה. כּבר אחרי אחת.
בּזה נגמר הויכּוּח בּניצחוֹן הצד השלישי, כּנהוּג לפעמים, אבל קרנוֹ של מלכּיצדק לא הוּרמה על-ידי כך, לפחוֹת בּעיני בעלי הדין רחמיאלביץ וזעירא. זעירא בעצמוֹ העיר:
– אף-על-פּי-כן יש הבדל בּין תוֹרת שני המנהיגים. רק בּאוּסישקין סינתּיזה.
הטיוּל הגדוֹל בּרגל 🔗
בּאחת השבּתוֹת הקרוֹבוֹת לאחר חג השבוּעוֹת נערך טיוּל גדוֹל להר נאפּוֹליוֹן ומשם גם לעשר טחנוֹת שעל הירקוֹן (אם ימצאוּ שם סירה מוּטב, ואם לא – ילכוּ ברגל). השתתפוּ בטיוּל כּעשׂרים איש: מוֹרים וּפקידים. מארגן הטיוּל היה המוֹרה לטבע של הסמינר למוֹרוֹת. קשישי וּמלכּיצדק היוּ גם הם בּהוֹלכים. שלוֹש שנים ישב קשישי בתל-אביב ועדיין לא היה שם. גם חביבה הלכה, אביבה כבר היתה.
יצאוּ מתל-אביב בּבּוֹקר השכּם, בּעוֹד החמה במזרח והחוֹלוֹת רטוּבּים כּעבי האצבּע מן הטל. הפּרדסים הוֹריקוּ והדקלים עמדוּ כשוֹמרים. המטיילים הצטיידוּ במזוֹנוֹת, שיספּיקוּ להם עד הצהריים.
הם עברוּ את חברה חדשה, שהיוּ בה רק שלוֹשה בתים גדוֹלים בּמזרח, ליד פּסי הרכּבת, וּבית אחד, קטן, בּמערב מצד החוֹלוֹת. אחרי הבּית הקטן הזה, לפני בית הקברוֹת בּחוֹלוֹת, הוֹביל שביל, תחילה בין כּרמי החוֹלוֹת, אחר-כּך בּין שוּרת שיקמוֹת, ליד פּרדס עלוב, מאחוֹרי המוֹשבה הגרמנית שׂרוֹנה אל הדרך שבּין פּרדס גוֹלדבּרג וּבין הר נאפּוֹליוֹן. המוֹרה לטבע, שבּתאי, יבש גוּף וּפנים, דק שׂפתיים וקוֹל מצפצף, תלה לוֹ שני ילקוּטי-צד גדוֹלים מזה ומזה, לאסוֹף לתוֹכם צמחים וחרקים וכל דבר “מעניין”, קשר לראשוֹ מטפּחת ועליה נתן את כּוֹבעוֹ, בּידוֹ מקל ארוֹך כּמקל הרוֹעים, ורץ לפני המטיילים, מזרז אוֹתם שירוּצוּ אחריו.
– אנוּ מוּכרחים להגיע לראש ההר לפני שש, כּדי שנראה את הנוֹף למרחוֹק. עד שעה זוֹ האויר “זך כּבדוֹלח”, אחר-כּך הוּא מתחיל להתערפּל קצת. אל תחוּסוּ על הרגלים.
לא היתה ברירה אלא לרוּץ אחריו. אף אחד מן השלוֹשה לא היה עוֹד בּהר נאפּוֹליוֹן, על אחת כּמה וכמה בשבע טחנוֹת, והפקידוּ את עצמם לגמרי בידי שבּתאי. חביבה פיגרה, מפּני קוֹצר רגליה אף-על-פּי שהשתדלה לרוּץ. כּשהגיע לדרך המלך ואל גדר של פּרדס וּבאמצע קיר ושֶקע בּתוֹכוֹ, עמד שבּתאי.
– אתם רוֹאים את הבּרז הזה בקיר המקר מימיו לתוֹך השוֹקת? זהוּ סַבּיל… נציב ערבי בנה אוֹתוֹ, להשקוֹת את עוֹברי הדרכים הצמאים אוֹ להשקוֹת את בּעירוֹ. בּודאי קיבּלוּ את המנהג הזה מן העברים הקדמוֹנים בּארץ שדאגו לעוֹברי דרכים. נשתה מן המים ונלך הלאה. אין חשש לקדחת בּמים, כּי מי תהוֹם הם.
המטיילים כּוּלם צבאוּ על הקיר ושמעוּ בצמא את דברי שבּתאי, שנאמרוּ בפתוֹס מצפצף. הוּא פתח את הבּרז, הסתכּל רגעים אחדים בּזרוֹם המים לשוֹקת (איזה מים צלוּלים!), אחר רחץ את ידיו השזוּפוֹת והכּחוּשוֹת, את פּניו עד עוֹמק הצואר הפּתוּח, והרטיב את כּוּתנתוֹ וּבגדיו, אחר הגיש חוֹפן מים לפיו וגמע מתוֹכם:
– אה, מחיה נפשוֹת! מים קרים וּמתוּקים! ממני תראוּ וכן תעשׂוּ. בּבקשה!
המטיילים נדחקוּ אל הבּרז, רחצוּ את ידיהם וגמעוּ מחוֹפניהם עד אשר כּילוּ לשתוֹת.
– מנהג יפה בידי הערבים – אמר מלכּיצדק לחביבה – כּדאי שגם העברים בּימינוּ ינהגוּ כך. לא כן, חביבה?
– בּודאי. גם ליד ג’אוּני, אצל ראש-פּינה, יש “סַבּיל” יפה, שבּנה השיך הזקן.
– אם אהיה בראש-פּינה, אלך לראוֹת אוֹתוֹ.
– בּאמת? אתה חוֹשב להיוֹת שם? אז תבקר אצלנוּ בבית ותמסוֹר להם דרישת שלוֹם ממני.
– בּודאי. אבל נכוֹן לוֹמר: תדרוֹש את שלוֹמם בּשמי.
– מתי אתה חוֹשב לנסוֹע?
– הדבר תלוּי במסיבּוֹת ידוּעוֹת.
– למשל?
– כּשתגיע השעה – לא אכסה ממךְ.
– אתה אדם משוּנה.
על זה לא ענה.
מעתה נשאר על ידה, ושניהם פּיגרוּ אחרי ההוֹלכים. לא קל היה לוֹ למלכּיצדק לכון את רגליו הארוּכּוֹת לפסיעוֹתיה הדקוֹת של חביבה. קשישי הזיע ורץ עם שנַים מחבריו הפּקידים. אך עמד בּכל פּעם, הפך פּניו וניענע בּידוֹ למלכּיצדק וּבת לויתוֹ, שימהרוּ אחריהם.
לבסוֹף יצאוּ למרחב שׂדוֹת אבטיחים וקצת שׂדוֹת-בּוּר. מימינם פּרדס וּמשׂמאלם גבעה לא גדוֹלה, עגוּלה, כּתלוּלית של עפר.
– הנה לפניכם הר נאפּוֹליוֹן! – קרא המוֹרה – נעבוֹר ליד המקשאה (הדגיש את המלה הזאת) ונגיע עד רגלי ההר. למה קוֹראים לוֹ הר נאפּוֹליוֹן? הערבים מספּרים, כּי נאפּוֹליוֹן בּרדתוֹ ביפוֹ עם תוֹתחיו
וּבהתקדמוֹ צפוֹנה, נתקל בּהתנגדוּת חזקה של התוּרכּים, שהתבּצרוּ על שׂפת הירקוֹן, ולא היתה לוֹ עמדה טוֹבה לתוֹתחיו. ציוָה על אלפי חייליו לערוֹם בּן לילה גבעה, כּדי להעמיד עליה את כּלי-המשחית שלוֹ. וּבבוֹקר כּבר הרעישוּ התוֹתחים את עמדוֹת התּוּרכּים. – מוּבן, שאין יסוֹד לכל הסיפּוּר הזה – דמיוֹן מזרחי הוּא – הגבעה היא גבעה רגילה, כּגבעוֹת אחרוֹת בּשרוֹן, ספק הוּא אם נאפּוֹליוֹן ראה אוֹתה.
– על כּל פּנים שם נאה, לא כן? – אמר מלכּיצדק לחביבה.
– בּודאי.
הם טיפּסוּ ועלוּ על הגבעה, גבעת אדמה רגוּבה, אך בּדרך עיכּב אוֹתם המוֹרה הנלהב:
– עמוֹד! מצאתי! ראוּ מה מצאתי. שני צמחים בּבת אחת. כּדאי שתראוּ: לשישית!
הוּא החזיק בּין אצבּע לאגוּדל צמח קטן שתלש מן הארץ, והסתכּל בּוֹ בעינים מלטפוֹת:
– רוֹאים אתם צמח-שׂדה קטן, שעלעליו רחבים וזרעוֹ בתוֹך קוּפסא משוּלשת. תמיד, כּשתוֹלשים אוֹתוֹ מן הקרקע נמצאת נמלה מתחת לאחד העלים. בּשוֹרש העלה נמצאוֹת שתי בלוּטוֹת קטנוֹת, “צוֹפיוֹת”, כּדי לעצוֹר בּעד הנמלה שלא תוּכל להגיע אל הפּרח להשחיתוֹ. איך כּתוּב: “כּוּלם בּחכמה עשׂית”. והנה עוֹד צמח נאה שמצאתי, את “דם זכריה”, עלעליו קטנים כּמראה השרך. כּשמסתכּלים בּעלה לאוֹר החמה רוֹאים בּוֹ נקוּדוֹת אדוּמוֹת. הנה שיפשפתי בעלה את האצבּע. הבּיטוּ! אתם רוֹאים עליה קויה אדוּמים? מכּאן השם. בּודאי למדתם על דמוֹ של זכריה הנביא, שהיה רוֹתח על האבן בבית המקדש…
– וּמה עוֹשׂה הנמלה על זה, הצמח הראשוֹן. מה שמוֹ? – שאלה מוֹרה סקרנית ונדחקה בחזה השוֹפע, ששדיו מזדקרים לפנים.
– יוֹנקת את הצוֹפיוֹת, כּמוֹ שיוֹנקים שדים. – אמר המוֹרה בחטיפה רוֹמזנית וּבהדגשת המלה האחרוֹנה.
– הא לךְ, שׂכר הסקרנוּת. – עקצה הפּקיד ההוֹלך עמה.
המוֹרה תחב את הצמחים לתוֹך אחד מילקוּטיו, וטיפּס בּראש והשיירה אחריו עד שעלוּ על הגבעה. משם נפתח לעיניהם נוֹף השרוֹן: החוֹלוֹת והים מזה, שׂדוֹת וּפרדסים וחלקוֹת בּוּר מזה עם קצת בּנינים וכפרים ערביים, כּפרי בתי-חמר. רצוּעת הכּסף של הירקוֹן התפּתלה סמוּך מצפוֹן, מפּנים הארץ אל הים, בּתוֹכוֹ ראוּ כתמים צפים מתנוֹעעים. אחד המטיילים קפץ ושאל:
– מה האלה הצפים על פּני המים?
– ג’מוּסים, תוֹאים בּעברית. בּקר הבּצה. אתם רוֹאים את אהלי-קדר, השחוֹרים, הנפוֹצים שם משני עברי הדרך, שעשן גללים עוֹלה מתוֹכם? זהוּ שבט בּדוים, ג’מוּסינים קוֹראים להם – מין בּהמה דוֹמה לפרה – בּקר הבּצה. בּבצוֹת החוּלה תראוּ אוֹתם לאלפים.
– וּבשׂרם כּשר? שאל פּקיד אחד.
– בּשׂרם וחלבם כּשרים – אך לא יחד. – התלוֹצץ המוֹרה.
– “כּתוֹא מכמר” כּתוּב, לא ידעתי פירוּשוֹ.
– כּן בּישעיהוּ נ"א: “בָּנַיִךְ עֻלפּוּ שָׁכְבוּ בְּראֹש כָּל-חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר”. פּירוּש תוֹא “מכמר”? תוֹא מכמר, מחוּמם,
בּיוֹם שרב, על משקל “מִשְׁחַת מאיש מראהוּ” בּמקוֹם מָשחת. גם זה בישעיהוּ.
– נכוֹן, בּפרק הבּא, נ"ב.
פּני הידען זרחוּ מהנאה, וּמלכּיצדק הוֹציא את פּנקסוֹ ורשם את הדברים.
– את דבריו על הצמחים איני יכוֹל לרשוֹם, איני זוֹכר אוֹתם בּדיוּק – אמר לחביבה כמוֹ מתוֹך התנצלוּת.
הם שהוּ כשעה על הגבעה. המוֹרה הספּיק למלא ילקוּט אחד צמחים. נתן להם שיעוּר מענין בּטוֹפּוֹגרפיה וּבהיסטוֹריה של המקוֹם, בּטבע ואפילוּ באסטרוֹנוֹמיה, אף-על-פּי שלא היה לילה. גם בּיוֹם השמים מלאים כּוֹכבים אבל אין רוֹאים. הדברים היוּ חדשים. סעדוּ את לבּם ממה שהביאוּ עמהם, ישבוּ יחד שלוֹשתם, קשישי וּמלכּיצדק וחביבה. וּמלכּיצדק מגיש וּמזרז את חביבה שתאכל עוֹד בּיצה קשה, עוֹד סרדין אחד מן הקוּפסא שפּתח. לקשישי היה גם “טרמוּס” וּבוֹ קהוה מתוּקה קרה, שמכסהוּ, מכסה האלוּמיניוּם, שימש כּוֹס קטנה. יצק והגיש לחביבה, אחר למלכּיצדק וּלבסוֹף לקח גם לעצמוֹ.
היה מצב-רוּח טוֹב. השמש כּבר ליהטה על ראשיהם, אבל לא היה מקוֹם צל על כּל הגבעה, רק שׂיחי-בּר ננסיים מפוּזרים פּה ושם.
– אתם רוֹאים את הגבעה החשׂוּפה עתה בקיץ, בּחוֹרף וּבאביב היא מלאה צמחים וּפרחים נהדרים. סביוֹנים וכלניוֹת ונרקיסים וכו'. – אמר המוֹרה.
הם ירדוּ מאוּששים והלכוּ לעבר הנהר. כּשהגיעוּ אליו, בּמקוֹם שהיה מסוּתר מאחוֹרי ערבים, על מוֹשבי-עמוּדים אחדים בּוֹלטים מן המים יוֹשבים ערבים וחכּוֹת בּידיהם: צדים דגים.
היה מי שהציע לנסוֹת לקנוֹת מהם דגים, אבל המוֹרה הניע אוֹתם מכּך:
– עד שנחזוֹר – יבאישוּ.
כּחצי שעה הלכוּ לאוֹרך הירקוֹן ולא נמצאה להם סירה. היוּ שתי סירוֹת מוּטלוֹת הפוּכוֹת על שׂפת הנהר, אבל שתיהן נמצאוּ נקוּבוֹת וּבלתי ראוּיוֹת לשיטה. לא היתה ברירה אחרת אלא ללכת הלאה. המוֹרה נשתתק. מזמן לזמן רץ הצידה ואסף לילקוּטוֹ צמח זה אוֹ אחר, אבל לא הכריז עליו. גם האחרים שתקוּ, רק לעתים השמיעוּ הלצה וקוֹל צחוֹק.
מלכּיצדק לא זז מצידה של חביבה, כּאילוּ כבשה לעצמוֹ. אף היא נוֹח היה לה ללכת עמוֹ. לעתים קרוֹבוֹת גחן אליה ושאל אם אינה עייפה, אם אין רגליה כוֹאבוֹת, והיא ענתה לוֹ בקוֹל רפה: עדיין לא. הם כּבר הלכוּ חצי שעה ויוֹתר.
– עוֹד מהלך חצי שעה עד עשׂר טחנוֹת. – הכריז המוֹרה. – שם נמצא את גן-העדן.
המלה “גן עדן” נסכה הרגשה טוֹבה בכל המטיילים, והליכתם נתאוֹששה, כּהוֹלכים בּמדבּר לשמע המלה “נוה”. הם הלכוּ על אדמת עפר, אדמת שׂדה, אפוֹרה וחוּמה, נתקלוּ ברגבים, בּשׂרידי שׂיחים, עשׂבים יבשים למחצה. ההליכה היתה מייגעת. החמה קוֹפחת על הראש, אך מראה המים הירקרקים, הערבים הרעננוֹת, הסוּף וכו', הפיגוּ את החוֹם.
– שכחתי לשאוֹל – אחר אחד – למה קוֹראים למקוֹם “שבע טחנוֹת”? האם יש שם שבע טחנוֹת טוֹחנוֹת קמח?
– היוּ פעם, – ענה המוֹֹרה – נחרבוּ. היוֹם יש רק שתים: אחת עוֹמדת ואחת טוֹחנת קצת. הערביים משתמשים בּה.
– בּקימפּוֹלוּנג היתה טחנת קיטוֹר, – אמר מלכּיצדק לחביבה – מימי לא ראיתי טחנם מים.
– אני ראיתי בגליל טחנוֹת אחדוֹת. לא ראיתי טחנת-קיטוֹר, אף-על-פּי שבּיפוֹ יש טחנה גדוֹלה של הגרמנים. רציתי ללכת שמה עם הילדים. אבל לא הספּקתי עד היוֹם. בּטחנת הגרמנים יש גם מרחצאוֹת חמים. בּני תל-אביב הוֹלכים שם להתרחץ.
– בּאמת?
– כּן. בּיוֹם שישי הוֹלכים שמה רבּים. מאחוֹרי המוֹשבה הגרמנית.
הלכוּ הלאה. והנה שמעוּ קוֹל המוּלת מים נוֹפלים.
– מה? יש מפּל מים? – שאל הסקרן.
– וּמה סבוּר היית, טחנה בלי מים נוֹפלים? – ליגלג המוֹרה. – יש הרבּה מפּלי מים. לא גדוֹלים כּאשדוֹת ניאגארה. אבל מספּיקים לסבב אוֹפן קטן.
אחדים התחילוּ לרוּץ לקדם את פּני ההמוּלה המתקרבת, והמוֹרה נשאר בּתוֹך המפגרים.
* * *
כּשחזרוּ ליוָה מלכּיצדק את חביבה עד בּיתה. היא היתה עייפה מאד מן הטיוּל. פּניה היוּ אדוּמים קצת מהתאמצוּת, אבל עיניה היוּ ככבוּיוֹת.
– לא אלך לאכוֹל היוֹם. אשכּב לישוֹן. אני עייפה מאד. תאמר לגברת של"ה.
מלכּיצדק ניסה עוֹד להשפּיע עליה. אוּלי תנוּח שעה ותלך לאכוֹל. אבל היא פיהקה פיהוּק גדוֹל, לכל רוֹחב פּיה הקטן.
היא נתנה לוֹ את ידה הקטנה, המזיעה.
– נוּ, שלוֹם. נתראה מחר בּצהריים.
אבל מלכּיצדק, לא מיהר להרפּוֹת את ידה. עמד עליה, מסתכּל אל פּניה מלמעלה ולא הרפּה מן היד.
– נוּ, תלך לאכוֹל. אתה צריך לאכוֹל. אתה גבר.
הוּא עוֹד עמד וּבפניו ארשת צער. אחר-כּך אמר:
– מחר אדבּר עמך.
– כּן, בּוַדאי. בּצהרים.
– לא. אני רוֹצה לדבּר אתך בּיחידוּת.
– למה? – שאלה תמהה קצת.
– בּענין חשוּב מאד.
– ואי אפשר לדחוֹת אוֹתוֹ?
– אם רצוֹנך, אפשר לדחוֹת לכמה ימים.
– טוֹב, אם כּן נקבע את היוֹם מחר. שלוֹם.
– שלוֹם!
והוּא הלך משם.
_ _ _ _ _ _
למחר סיפּרה חביבה על דבר ה“טיוּל המעניין” לאביבה, וּלבסוֹף מסרה לה מלה במלה את שׂיחת הפּרידה עם מלכּיצדק.
– בּאמת? – קראה אביבה – כּך דיבּר אליך “בּבת עיני”? לא אמרתי לך, שסוֹף-סוֹף יביא לפניך הצעה… אַת רוֹאה?…
– עוֹד לא הציע כּלוּם.
– אני מתפּלאת עליך שאינך מכּירה את “בּבת עיני”. הרי הוּא שקוּף כּזכוּכית.
– וּמה אגיד לוֹ? בּאמת, תתני לי עצה. האספּר לוֹ שכּבר נתחייבתי לאחר.
–“חֻיבתי לאחת ואהב השניה” – דיקלמה אביבה התחלה של שיר שנדפּס בּ….
– בּלי צחוֹק. רחמנוּת לי עליו. הוּא איש כּל-כּך הגוּן ורציני. איך אפשר להכאיב לוֹ?
– לעת עתה אל תספּרי לוֹ כלוּם. תדחי אוֹתוֹ בלך ושוּב. תמצאי לך תירוּץ. אין דבר, יפרפּר קצת, לויתן גדוֹל כּזה יפרפּר בּחכּה קטנה כּל כּך! מעניין יהיה לראוֹת (היא עצמה שׂיחקה באחרים וקשישי קרא לה “ספינכּס”).
אביבה נפלה על ספּתה של חביבה בצחוֹק שלא יכלה לכבשוֹ. הצחוֹק נדבּק גם בּחביבה, ואמרה: אוּלי את צוֹדקת. אשׂחק עמוֹ קצת.
לא בלתי נעים היה המשׂחק. הכּל ידעוּ שיש לה לחביבה צעיר, כּמעט חתן, בּן המוֹשבה שלה, ראש פּינה, בּנוֹ של איכּר ותיק, שהצטיין בּלימוּדים, והבּארוֹן הביא אוֹתוֹ על חשבּוֹנוֹ ללמוֹד אגרוֹנוֹמיה בצרפת. הוּא היה צעיר מחביבה בשלוֹש שנים, אבל דבק בּה ואף-על-פּי שלא היוּ אירוּסים רשמיים היה מוּסכּם בּיניהם, וגם בּין המשפּחוֹת, כּי בשוּבוֹ אחרי גמר לימוּדיו ויקבּל משׂרה באיק"א, יתחתּנוּ. הם היוּ מחליפים מכתבים. הוּא היה לץ גדוֹל. הוּא כבר היה שם השנה השניה והספּיק כּבר פּעם לבוֹא לחוּפשה הבּיתה. אז היתה גם חביבה בבית. הוּא הביא לה מתנה: מערכת כּלי טוּאליט וצלוֹחית של בּוֹשׂם יקר. אחר-כּך שב לצרפת. בּימי החוּפשה היחסים בּיניהם נתהדקוּ (אף-על-פּי שנפלוּ גם קצת אי-הבנוֹת) וחליפת המכתבים נעשׂתה תכוּפה יוֹתר, וּמצדוֹ גם רצינית יוֹתר. אביבה היתה קוֹראת כּל מכתב שנתקבּל ממנוּ, ולפעמים גם את מכתביה של חביבה לפני שלחה אוֹתם. לא היה כל ספק, שהוּא, חיים חרמוֹני, עתיד להיוֹת בּעלה של חביבה. הכּל ידעוּ – חוּץ ממלכּיצדק. גם קשישי ידע, אבל עד עתה לא עלה על דעתוֹ, שיש לספּר למלכּיצדק.
אילוּ נהג מלכּיצדק כּאחרים והיה מרמז רמז כּלשהוּ, בּהתנהגוּתוֹ אוֹ בדיבּוּרוֹ, היוּ מעמידים אוֹתוֹ על טעוּתוֹ, אבל הוּא לא נתן מקוֹם לכל חשד, ולא מצא שוּם איש לנכוֹן להעמידוֹ על המצב כּהוייתוֹ. ואביבה, חברתה ואשת-סוֹדה של חביבה, רצתה לראוֹת בּמשׂחק. בּכלל היתה לה נטייה למיסטיפיקאציוֹת שוֹנוֹת, וּביחוּד על יסוֹד ענינים שבּינוֹ לבינה.
וּמלכּיצדק לא אמר לקשישי דבר וחצי דבר על מחשבתוֹ בנוֹגע לחביבה, אף לא על הזמן שקבע היוֹם בּצהרים ל“שׂיחה נכבּדה” (הוּא לא גרס את המלה המחוּדשת “רציני”) שקבעוּ לשבוּע הבּא, אחרי שוּבה מחג השבוּעוֹת, מראש פּינה.
_ _ _ _ _ _
מעמדוֹ של מלכּיצדק בּלשכּה נתבּסס יפה. בּיחוּד משוּם יחסוֹ של ד"ר פריש, שקירב אוֹתוֹ והיה מפקיד בּידוֹ ענינים אחראיים לפעמים, יוֹתר ויוֹתר “מעל לראשוֹ” של זעירא. הדברים הגיעוּ לידי כך, שזעירא התחיל לשקוֹל בּדעתוֹ, אם לא כדאי שיפנה אל המנהל בּבקשה להעבירוֹ למחלקה אחרת, כּלוֹמר, אל מחלקתוֹ של המנהל. הוּא גם היה עוֹשׂה זאת, אלא שאימת רחמיאלביץ היתה עליו. זה שוֹמר את רשתוֹ ולא יתן לוֹ דריסת רגל אצל המנהל עצמוֹ. סבלוֹ זה של זעירא התבּטא דוקא ביחס נימוּסי מתוּן מדי אל מלכּיצדק. יחס מתוּן, בּלי שיתוּף פּעוּלה יתר (היה מפנה אוֹתוֹ אל ד"ר פריש), אבל מלכּיצדק, שהיה פּסיכוֹלוֹג גרוּע, קיבּל את דבריו של זעירא כפשוּטם והיה מרוּצה מכּך, שהרי כך מגיע לוֹ, למלכּיצדק, על-פּי מידת היוֹשר.
בּאוֹתוֹ זמן התחילוּ מדבּרים על נסיעתוֹ הקרוֹבה של המנהל לאירוֹפּה לזמן ממוּשך, אז ימלא את מקוֹמוֹ, כּנהוּג, ד“ר פריש, וזה מילא את לבּוֹ של זעירא דאגה נוֹספת, שאז יהיה ד”ר פריש נתוּן כּוּלוֹ להשפּעתוֹ של רחמיאלביץ, והסימפּטיה שלוֹ נתוּנה לזה התוֹרן מלכּיצדק – וּמה יהיה מקוֹמוֹ בין השנַים, לא היה ברוּר לוֹ. כּלוֹמר, מקוֹמוֹ הרשמי, כּממוּנה על ענייני הכּספים ישאר כּשהיה, אבל הפּרסטיג’ה שלוֹ? וּפעם גם עלתה מחשבה אחרת על לבּוֹ, מחשבה, שגירש אוֹתה, לפי שעה: אוּלי בכלל ינסה למצוֹא משׂרה באפּ"ק וייפּטר מן הלשכּה, האוירה בה נעשׂתה בשבילוֹ ללא נשׂוֹא. אבל – עוֹד לא הגיעה השעה.
מלכּיצדק לא ידע על כּל אלה, אף-על-פּי שנרמז על כּך מצד קשישי שהיה בקי בכל סדרי היחסים שבּין הפּקידים, אך מלכּיצדק, כּמוֹ בענייני אנקדוֹטוֹת וחידוּדים, היה שוֹמע ודעתוֹ מוּסחת מהם.
בּעל-הבּית הקצה לוֹ סוֹף-סוֹף ערוּגה אחת, והוּא היה עוֹדר בּה בהתמדה שקטה. מתוֹך כּך חדל כּמעט לגמרי להילווֹת לקשישי בטיוּלי שעת המנחה בימוֹת החוֹל, בּרחוֹב הרצל, כּי בחר להישאר ולעדוֹר בּגינה, אגב שׂיחה עם בּעל הבּית ועם בּעל דירתוֹ המדקדק. אם כּל הגינה היתה מטוּפּחת יפה, ערוּגתוֹ על אחת כּמה וכמה. כּי לא הניח עשׂב שוֹטה, ולא הניח שוּם פּרח ושוּם שׂיח ברשוּתוֹ בלי משען, עדר בּזהירוּת מסביב לשוֹרש, ונטל כּל עלה נוֹבל, והקפּיד להשקוֹת אוֹ עם זריחת החמה אוֹ עם שקיעתה, פּעם בּיוֹמיים בּמידה וּבמשוּרה, מתוֹך מזרק דק הנקב. כּל כּך, שהיה יוֹצא בערבים, בּיחוּד כּשהלבנה האירה, והיה מלטף את העלים הרטוּבים מהשקאה אוֹ מטל, בּלב נכמר, כּאילוּ היוּ יוֹצאי חלציו.
הוּא כל-כך נשתקע בּעבוֹדתוֹ בלשכּה וּבערוּגתוֹ, שחדל כּמעט לשמוֹע לדיבּוּרים על היישוּב, לויכּוּחים שנתעוֹררוּ בין הפּקידים
(כּאוֹתוֹ ויכּוּח שהתערב בּוֹ ונתחרט אחר-כּך) וּבשעת הארוּחוֹת אצל הגב' של"ה, די לוֹ בשלוֹ. את הענינים שהוּא עוֹסק בּהם הוּא יוֹדע על בּוּרים. כּל תעוּדה, כּל מכתב. כּל מאמר הנדפּס בּענינים מעשׂיים הוּא קוֹרא. בּזה
די לוֹ. די והוֹתר. די לוֹ וטוֹב לוֹ. בּרוּר לוֹ, אילוּ עסק כּל אחד בּשלוֹ בשלימוּת, היה מצב היישוּב טוֹב יוֹתר. אבל אין הוּא מתקן עוֹלם. די במה שהוּא מבקש לתקן את עצמוֹ. איך אוֹמר המאמר הגרמני? “יכבּד כּל אחד לפני דלתוֹ והרחוֹב כּוּלוֹ יהיה נקי.” יוֹתר מדי מבקשים כּאן לכבּד לפני דלתם של אחרים.
_ _ _ _ _ _
חביבה חזרה הבּוֹקר (כּל הלילה נסעה עד צמח בּקרוֹן של המוֹשבה וּמשם בּרכּבת), אבל הספּיקה לנוּח, כּי הגן לא נפתח עוֹד, וּבצהריים נזדמן עמה ליד שוּלחנה של הגב' של"ה. לבּוֹ נרעד למראה. רעננוּת של כּפר, ריח של שׂדה וּמים, היה בה. הוּא – – – – – – – – – – – – – – – – * * *
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.