תוהו־ובוהו בתוהו־ובוהו    🔗

מטבעוֹ של אדם לראוֹת, ויוֹתר מזה להראוֹת, את חסרוֹנוֹתיו כמעלוֹת. מטבע זה לא ניקוּ, כּמוּבן, גם המשוֹררים.

לכאוֹרה, האידיאל האמנוּתי הוא – להשיג את התוֹאם המוּחלט בּין הצוּרה והתוֹכן, וכיון שתוֹכן זמננוּ – קרי: החיים – הוּא תוֹהוּ־וּבוֹהוּ, גם על הצוּרה הפּיוּטית, המבקשת לתאר את התוֹכן הזה, לבוֹא בערפל ואי־סדרים. אבל בּאמת אין הדבר כּן. תקוּפוֹת של תוֹהוּ־וּבוֹהוּ דתי, מדיני ותרבּוּתי רבּוֹת היוּ בקוֹרוֹת האנוֹשוּת, וּמכל התקוּפוֹת ההן ניצלוּ פרקי שירה המאירים וּמגבּשים את הערפל ששׂרר אז בּלבבוֹת וּבמוֹחוֹת. כּל כּוֹח קיוּמם הארוֹך הוּא רק בּפשטוּת צוּרתם

וּבבהירוּת החיצוֹנית. ולהיפך, בּתקוּפה של משקע חיים, של שקיטה על השמרים, תבוֹא מבוּכה בנפש וניב המשוֹרר רוֹטט וּמתלבּט, ואז יטוּשטשוּ הדברים, וטשטוּש־צוּרה זה נוֹתן לדברים טעם לשבח לשעתם.

הקו של האסוֹן הוא תמיד ישר וחד. מה שהיה חשוּש ומשוֹער נעשׂה פתאוֹם גלוּי וּבוֹלט עד לאימה. צריך רק שיהא הכּוֹח לראוֹת את הדברים ולהגידם. בּעוֹד אשר העוֹמד והרגיל שבּחיים הוּא כשטח משַׂחק בּגוֹני־גוֹנים, הניתן לסברוֹת ולרשמים שוֹנים מן הקצה אל הקצה. ואמנם בשנים כּתיקוּנן פּוֹרחת אמנוּת הניוּאַנסים, בּעוֹד אשר בּשעת חירוּם

נוֹצרת אמנוּת הרלייף. אלפי הדאגוֹת הקטנוֹת, שהיוּ מוּבלעוֹת בּהלכי־נפש עמוּמים, נהפכוֹת עם התגלוּת האסוֹן לשתים־שלוֹש צעקוֹת קוֹרעוֹת־לב מעין: קרקע, לחם, חירוּת!

עמעוּם הצעקוֹת האלה מקוֹרוֹ לא ברצוֹן אלא בהעדר יכוֹלת.

 

הפּרזיטיוּת של היהודי והפטליזם של הגוי    🔗

מעלילת הפּרזיטיוּת של היהוּדים לא ניקינוּ גם אנוּ.

היהוּדים לא יכלוּ להיוֹת פּרזיטים מחמת הטעם הפּשוּט: הגוֹיים “התמימים”, שהיהוּדים ישבוּ בתוֹכם, לא נתנוּ לנצל את עצמם. היהוּדי היה מוּכרח להתחכּם בּכל מיני דרכים כּדי להתקיים בּצלם של הגוֹיים הדוֹחקים את רגליו.

גם הגוֹי, לא פחוֹת מן היהוּדי, משתוֹקק לשפּר את חייו, להגדיל את הכנסוֹתיו. המוּסר של הגוֹי מעכּב בנידוֹן זה פחוֹת ממוּסרוֹ של היהוּדי. אבל עוּבדה היא שהגוֹי הוּא עצל־מחשבה יוֹתר מן היהוּדי, ועל־כּן הוּא משלים זמן רב עם מצבוֹ יוֹתר מן היהוּדי. הפטליזם הזה אף מכשירוֹ למלחמה, מפּני שהוּא מאמין יוֹתר מן היהוּדי בגזירה, בחוֹסר המוֹצא האחר חוּץ ממוֹצא־הדמים.

 

תכלית היצירה הספרוּתית    🔗

כּל יצירה ספרוּתית גדוֹלה צריך שתהא לה איזוֹ תכלית. משל לבנאי הבֹּוֹנה בית, אי־אפשר שיהא בוֹנה סתם, אלא צריך שתהא כוָנה לבנינוֹ: אם רצוֹנוֹ להקים בּית־דירה, שיהא נוֹח וּמרוּוח; אם בּית־אמנוּת, שיהא בוֹ מקוֹם לקהל גדוֹל, הבּימה תהא נראית יפה והקוֹל נשמע בּרוּר; ואם בּית־תפילה, שיהא רם ונישׁא והקוֹל עוֹלה בוֹ למרוֹמים. על כּל אלה נוֹסף גם טיב הבּנין, חוֹזקו והדרוֹ, הכּל לפי הנצרך והיאוּת. אבל לא יתכן שבּנאי יקים בּמקוֹם ישוּב סתם בּנינים ויהיוּ גדוֹלים ונאים כּשהם לעצמם, ואין תכלית ואין שימוּש להם אלא לראוֹתם בלבד!

 

סניגורים וקטיגורים בסופרים    🔗

צא וּראה: הסוֹפרים היהוּדים בּמערב אירוֹפה, סניגוֹריה

המתוּקים של כּנסת ישׂראל, העמידוּ דוֹרוֹת מתכּחשים לעמם, ואוּלם סוֹפרי

ישׂראל בּמזרח אירוֹפּה, הקטיגוֹרים המרים, “שׂוֹנאי ישׂראל”, כּביכוֹל,

בּמידה שדברם הגיע אל הדוֹר, חינכוּ לנוּ בנים נאמנים לעמם וּלמשׂאוֹת־נפשוֹ.

 

סופר שפסק לכתוב סיפורים    🔗

למה חדל פּלוֹני הסוֹפר לכתוֹב סיפּוּרים?

הוּא הגיע למצב, שבּוֹ הוּא רוֹאה רק את עצמוֹ וּמתפּעל רק מעצמוֹ. והמספּר חייב לראוֹת אחרים וּלהתפּעל מהם.

 

לבני הנוער    🔗

למדוּ את עצמכם לבוּז לחיי בטלה, תפנוּקים והדר שוא. גם בּבתי הוֹריכם בּוּזוּ לאלה. לא רק הפּרט הנתפּס לאלה סוֹפוֹ ניווּן וכליה, גם הכּלל כּך. דעוּ, כּל החיים, וחיי האוּמה לא כל שכּן, הם ענין חמוּר מאד, ורק מי שנוֹתן את נפשו עליהם, הם מתקיימים בּידוֹ בצוּרה הראוּיה ונוֹתנים לוֹ את טעם ההויה האמיתית. המחַסר נפשוֹ – ממַלא נפשו.

 

התמרמרות לא כנה    🔗

רבּים מן המעמד האזרחי בּארץ מתמרמרים על הסתדרוּת הפּוֹעלים, שהיא כבשה את כּל עמדוֹת־המפתח בּישוּב וּבעם; וּבאמת, בעוֹמק לבּם, הם מרוּצים שאחרים עוֹשׂים את המלאכה הלאוּמית הקשה, רבּת האחריוּת והיסוּרים, והם יכוֹלים להיפּנות איש איש לבצעוֹ. מוּבן, שיש מעטים יוֹצאים מכלל זה.

 

שונות    🔗

הכּרתי שני מיני “משיחים”: בּעלי רוּח גדוֹלה שנפלה בה טיפּה של שטוּת; בּעלי רוּח שטוּת, שנפלה בה טיפּה של גדלוּת.

*

שתי מידוֹת בּמשוֹרר אמיתי: שׂמחה על הקטנוֹת ותוּגה על הגדוֹלוֹת.

*

מה בין משוֹרר פּלוֹני למשוֹרר אלמוֹני? פּלוֹני כוֹתב שירים פּלאסטיים, ואלמוֹני עוֹשה שירים מחוֹמר פּלאסטי.

*

יש אשר כּבלי החירוּת חוֹתכים בּנפש יוֹתר מכבלי השיעבּוד.

*

אילוּלא התאוה לצוּר צוּרוֹת בּכתב, לא הייתי יכוֹל לעמוֹד בּכיעוּר של המציאוּת. כּל נימוּקי התבוּנה אין בּכוֹחם לחייב את היקוּם בּמציאוּת זוֹ.

*

קלני מדוֹרי, שרוֹב אנשי־הרוּח שבּוֹ נעשׂוּ עבדים, אלה שלא מדעת ואלה מדעת. הצד השוה שבּהם, שהם מסייעים לכבילת הרוּח. מי יוֹדע בּכמה זמן וּבכמה קרבּנוֹת שוּב יעלה שיחרוּרה!

*

רוֹב בּני־אדם נוֹשׂאים בּקרבּם את התמוּנוֹת מימים שעברוּ כמוֹת שהן. למשל, מי שאביו מת בּן ארבּעים והוּא עכשיו בּן ששים, עדיין נראה לוֹ אביו גדוֹל וזקן ממנוּ.

*

מי שאינוֹ כוֹעס על עצמוֹ אינוֹ כדאי שיכעסוּ עליו.

*

סוֹפר סת"ם זקן, שהיה דר בּשכנוּתי בלבוּב, סח לי פעם: “עד ששים ידִי הוֹליכה את הקוּלמוֹס, מששים ואילך הקוּלמוֹס מוֹליך את ידי”.

*

תכלית האמנוּת – העלאת הנוֹרמוֹת הקיימוֹת. יצירת נוֹרמוֹת חדשוֹת הוּא ענין לאנשי־מדע, לפילוֹסוֹפים, ואוּלי גם – לנביאים.

*

אנוּ משתדלים להביא מן ההוי שלנוּ ליהדוּת שבּאמריקה. חוֹשש אני: עד שנביא את ארץ־ישׂראל לאמריקה, תבוֹא אמריקה אלינוּ, שפּסיעוֹתיה גדוֹלוֹת משלנוּ.

*

שׂנוּא עלי אלוֹהים עם ל"ב פּירוּשים מכוֹרך בעוֹר חזיר.

*

פּלוֹני המכסה את הרע שבּוֹ ואלמוֹני המכסה את הטוֹב שבּוֹ – אלמוֹני עדיף.

*

אם תבוֹא לידי הכּרה, שרוֹב דברים שבּני־אדם אוֹמרים בּחיי יוֹם יוֹם הם דברים בּעלמא – וניטל חצי המשׂא המעיק על רוּחך.

*

בּני־אדם רגילים לקרוֹא למי שתוֹבע מאחרים – אוֹפי חזק, ולתוֹבע מעצמוֹ – אוֹפי חלש. גם זוֹ אחת ההערכוֹת המסוּלפוֹת.

*

מה בצע לאדם, שהוּא טס וּמתנשׂא למרוֹמים רבּים – השמים מתרחקים ממנוּ לגוֹבה רב יוֹתר.

 

הקרוּם והתוֹך    🔗

גם את תוֹכה של התרבּוּת מקיף קרוּם חיצוני דק. הרבּים מזינים עיניהם בּקרוּם נעים־המראה, החלק, המבוּשׂם, וגם עליהם נאצל משהוּ מנעימוּת־המראה, החלקוּת והבּוֹשׂם הטוב. רק היחידים נוֹעצים את ידי־הנפש העסקניוֹת אל מעמקי התּוֹך ללוּש, להפוֹך ולצוֹר את החוֹמר מתוֹך צער ועוֹנג, שאין לרבּים מוּשׂג מהם. וכן הם גוֹרמים בּלי משׂים גם לשינוּי מראה וגוֹנים בּקרוּם – להנאתם הכּשרה של הרבּים.

אבל יש זמנים, שבּהם תוּטל פּתאום תסיסה עצוּמה בתוֹך החוֹמר גוּפוֹ, והוּא חוֹמֵר ונהפך כּמוֹ אֵש, ורק ידי־נפש מתכתיוֹת נשלחוֹת אז ללוּש בּוֹ. אז גם הקרוּם יתקמט ויתבּקע, יתעוה, יתנוֵל – וגם על הרבּים נאצל משהוּ ממראה העיווּי והניווּל. אוּלם תחת הקרוּם סוֹער גוּש גדוֹל ועמוֹק של מציאוּת, יצרי־חיים וכוֹחוֹת־יצירה. כּשהתסיסה תשקוֹט, יתישרוּ גם הדוּרי הקרוּם, ודוֹר הרבּים ישוּב ליהנוֹת הנאה כשרה מנעימוּת־המראה, החלקוּת והבּוֹשׂם הטוֹב – וגם עליו יאֶצל שוּב משהוּ מנעימוּת־המראה וכו'.

אנוּ, שרק תמוֹל נפּצנו את עריבת עברנוּ ושפכנוּ את עיסתנוּ בדרכינוּ המבוּהלוֹת, כּמדוּמה שבּידנוּ יש רק קרוּם דק, מתבּעבּע, תחתיו יפהק חלל קר. בַּתֹוֹך שאיננוּ אי אפשר שתוּטל תסיסה עצוּמה, לכל היוֹתר יהלכוּ שם רוּחוֹת שחדרוּ מבּחוּץ, אבל מראה הקרוּם משוּם כּך אינוֹ מתנול פּחוֹת. עלינוּ להשמר יוֹתר מעמים אחרים בּקרוּם תרבּוּתנוּ עד שיתמלא מתוֹכוֹ, שאם הוּא יתעוה ויתבּקע קוֹדם זמנוֹ – יפָּעֵר לעיני הרבּים החלל הגדוֹל. וּבמה נרתק אז את דוֹרוֹתינוּ?

 

העויה והחוֹמר    🔗

לרגע אוֹ לשעה חשוּבה לפעמים בּיצירה העויה החדשה, הנעימה שאינה שגוּרה. יש שכּוֹחה של זוֹ רב כּל־כּך על דוֹר שלם (אוֹ שהדוֹר השלם רפה כל־כך בּעצם מהוּתוֹ), שהוּא עוֹשׂה את רוּבּוֹ ככוּלוֹ למחַקים נלהבים־עלוּבים. זהוּ דוֹר הכּפוּף כּוּלוֹ לשלטוֹן הצוּרה המתגנדרת – החוֹמר שמתחת לצוּרה דל מאד. לשעתה אין לזלזל בּערכּה של העויה, שהיא כּוֹח פּוֹעל ממשי. אוּלם בּשביל הדוֹרוֹת, חשוּב בעיקר החוֹמר. הדוֹרוֹת הבּאים, אם גם עויה ונעימה אחרת להם, אי אפשר שלא תהיה בהם יראת־הכּבוֹד מפּני שׂאתוֹ של החוֹמר. אגב הצוֹרך ללמדוֹ, לסגלוֹ לעצמם (הם אנוּסים לכך, מפּני שממנוּ תעוּצב המהוּת הלאוּמית) הם תוֹפסים בּוֹ גם גילוּי צוּרה מהַנה – אם רק לא נשחת החוֹמר בידים בּלתי־אמוּנוֹת עד בּלתי יכוֹלת לקבלוֹ כלל (כּגוֹן גיבּוּב מוּפרז).

על־כּן, כּשאנוּ מרהיבים להוֹציא משפּט על כּוֹח קיוּמן של יצירוֹת תרבּוּת, עלינוּ תמיד למשש את עצם החוֹמר שמתחת לצוּרה. אם הצוּרה תענה למישוּשנוּ רק כּמטלית־משי מתוּחה על חלל ריק, אם לא נחוּש את עבי חוֹמר הימים והמעשׂים, נוּכל לפסוֹק כּמעט בּודאוּת, שעם התמַהּות המטלית בזלעפוֹת האויר, ימָחה בהכרח גם קיוּמה של היצירה.

 

דבר יום ביומו והצבע המשיחי    🔗

דברי יוֹם־יוֹם של חיי־המציאוּת אינם לוֹקחים את מקוֹמם הראוּי אצלנוּ, החיים בּימים האלה בארץ הזאת. לכאוֹרה רוֹב תוֹכנוֹ של הדיוּן הציבּוּרי סוֹבב על מעשׂים ועצמים, אך כל דיבּוּר פּה אוֹ כתב מצטבּע בּעל־כּוֹרחוֹ בצבע הפּתיטי אוֹ המשיחי. אי אפשר להזכּיר שתיל אוֹ מסמר אוֹ גלל־סוּסים – בּלי לקשרוֹ עם חזוֹן הגאוּלה, לחיוּב אוֹ לשלילה. העצמים כּאילוּ נעקרים בּעל־כּוֹרחם וּלרעתם מתוֹך משבּצתם האמיתית (ועל־כּן הקוֹסמית והקיימת), ונקלעים בּתוֹך ספירה מוּפשטת (ועל־כּן מוּגבלת וחוֹלפת).

וראוּ, גם יוֹשבי הארץ הערביים, גזע פלחי וּפרימיטיבי זה, גם הם כּאילוּ נתלשוּ בּהשפעתנוּ מקרקעם ונמשכוּ בחזקה לתוֹך חיי־צללים מתעוים. גם הם לוֹמדים לצבּע כל ציצית מדוּלדלה שבּטלית חייהם בּצבע הפּתיטי שלהם. גם הם הקימוּ לעצמם מעין חזוֹן־גאוּלה, ועל פּיו הם מוֹדדים כּל נקיפת אצבּע לחיוּב אוֹ לשלילה.

אפשר שבּזה יתבּאר משהוּ גם אוֹתוֹ החזיוֹן המתמיה בחיי הרוּח שלנוּ, שהכּל נוֹהגים לזלזל בגילוּיי המציאוּת והממש המשתקפים בּיצירתנוּ וּמחפשׂים אוֹתוֹ ברעבוֹן בּיצירת חוּץ. כּאילוּ הגענוּ לידי

חלוּקה טבעית, כּביכול: אצלנוּ – משיח, חזוֹן; אצלם – ממש, חיים.

יש ויתקפך הרצוֹן להתפּלל לגירוּש המשיח, כּדי שיתפּנוּ הלבבוֹת אל נבטי החיים, שרק הם יסוֹדי המהוּת הבּלתי־מדוּמה.

 

אם משוֹרר עברי הוא האיש…    🔗

גם האיש אשר אלהים נטע שׂמחה בלבּוֹ ואהבת הרֵע וחפץ לחבּק וּלנשק כּל עשׂב וכל רמשׂ, להזדווג עם כּל מאוֹר־עין ועם כּל איושת־רוּח, ותכלית חייו רק לחשׂוֹף יוֹפי וּלהנעים טוֹב בּשירה – גם האיש הזה, אם משוֹרר עברי הוּא, לא יוּכל לשמוֹר ימים רבּים על המאוֹרוֹת שבּלבּוֹ.

הרקע המתמוֹטט תמיד תחת רגליו ימלאהוּ סוֹף־סוֹף זוָעה קרה, העננים המקדירים את שמיו יהלכוּ עליו אימי השוֹאה הבּאה, הרוּחוֹת הרעוֹת המשַטוֹת בּוֹ תמיד יקפּיאוּ את דמוֹ מעלבּוֹן, ויין־לשוֹנוֹ, אם לא יהי למים, יהפוֹך ראש פּתנים.

הוֹי, חשבּוֹן־עוֹלמוֹ של משוֹרר עברי, ויהי גם הראשוֹן בּמעלה! אחרי אשר נתן את לשד חייו, עשׂרוֹת שניו מתוֹך אמוּנה, כּי יוּשלם ויֵרצה פעלוֹ – הנה הוא רוֹאה את עצמוֹ יוֹם אחד כמוֹ לא פעל דבר. הכּלי אשר לתוֹכוֹ שפך את לשד חייו עשׂרוֹת שנים עוֹמד לפניו ריק על עשׂרות סדקיו…

 

“מקנא אני בפועל…”    🔗

סח לי פרדסן, גבר צעיר ואלים, שירד מנכסיו בשנת 1929 (הוּא נטע יוֹתר מהשׂגת־ידוֹ וגם סיפסר מעט סמוּך למשבּר והריבּית אכלתהוּ): “ראה, עבדתי את הארץ בּאמוּנה, את כּל הוֹני שהבאתי עמי השקעתי בה, קיימתי מצוַת עבוֹדה עברית בּמלוֹאה – ולמה הגעתי? עוֹמד אני בפני פשיטת רגל. האמינה לי, מקנא אני בּפּוֹעל. לוֹ יש דוֹאג: הסתדרוּת, קרנוֹת, עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אני, להפך, הכּל רוֹצים לבלעני. כּאילוּ הרעוֹתי לכל. כּל עוֹרב מריח בּי את הפּגר…”

הוּא התרגש מאד בּדבּרוֹ. ואני הסתכּלתי בוֹ וחשבתי: “חביבי, למה תתרגש כּל־כּך? גם עתה ארוּחתך ומעמד בּיתך טוֹבים מארוּחתוֹ וּמעמד בּיתוֹ של הפּוֹעל. ואם יציעוּ לך עבוֹדה בשׂכר חצי לירה ליוֹם – לא תשמע ולא תאבה. לא העבוֹדה העברית דלדלה אוֹתך, כּי־אם היוֹתך אץ להעשיר. הרוֹצה להעשיר בּארץ־ישׁראל – רק מהפסדוֹ של אחיו היהוּדי הוּא יכוֹל להבּנוֹת. אין כּאן גוֹיים…”

אך לא קם בּי הרוּח להגיד לוֹ את הדברים הפּשוּטים האלה, כּי ראיתי לפני אדם שרוּי בצער. עכשיו, שנִתַּקֵן המשבּר וּמצבוֹ של האיש הוּטב לעילא וּלעילא, אמרתי את הדברים בּכתב, אוּלי יגיעוּ אליו.

 

פילוסופיה ומדע    🔗

סוֹפה של כּל פּילוֹסוֹפיה – פּוּבּליציסטיקה, כּלוֹמר,

הנחלת עיקריה לרבּים, הלכה למעשׂה; סוֹפוֹ של כּל מדע – טכניקה, כּלוֹמר, הנחלת עיקריו לרבּים, הלכה למעשׂה. הרוֹאים את הדברים מראש, יש שהם זוֹכים לקפיצת הדרך.

*

למה נברא רעיוֹן השלוֹם העוֹלמי בארץ־ישׂראל דוקא? מפּני שאין ארץ־ישׂראל, לפי מצבה הגיאוֹגרפי והמדיני, יכוֹלה להתקיים בּלי שלוֹם בּין העמים.

 

יהודים ונכרים מתנגדים לציונות    🔗

היהוּדים המתנגדים לציוֹנוּת עוֹשׂים כּך מתוֹך עיורוֹן:

אינם רוֹאים שבּלי הפּתרוֹן הציוֹני סוֹפם כּליה (בּדוֹמה לבעלי־חיים ידוּעים הנמשכים אל מקוֹם מיתתם). אבל הנכרים המתנגדים לציוֹנוּת (אעפ"י שאינם נוֹגעים בּדבר) עוֹשׂים כּך מתוֹך אדישות אוֹ גם מתוֹך כּוָנה: לא איכפּת להם שישׂראל יכלה, אוֹ רצוֹנם בּכך.

 

עם־עולם וחיי־שעה    🔗

לא יהיוּ חיים של כּבוֹד וּבטחוֹן למיליוֹני היהוּדים הנוֹתרים בּארצוֹת הגוֹלה, אם לא יהיוּ 2 – 3 מיליוֹני יהוּדים כּקיבּוּץ מדיני בארץ־ישׂראל. המיליוֹנים שבּגוֹלה יכוֹלים לעשׂוֹת את הקיבּוּץ הזה, אבל איך נקוה שיעשׂוּהוּ ואנוּ יוֹדעים אוֹתם, שהם מתענגים להיקרא עם־עוֹלם ואוֹהבים חיי־שעה, גם האדוּקים וגם הכּוֹפרים.

 

תורת הכלכלה של ר' זליקיל    🔗

מה לי התיאוֹריוֹת המוּרכּבוֹת והדקוֹת של כּלכּלנים וסוֹציוֹלוֹגים בדבר היעשׂוֹת היהוּדים בּכל ארץ מיוּתרים לאחר שמילאוּ תפקיד כּלכּלי מסוּים. שמעתי בנערוּתי מפּי החנוני הזקן ר' זליקיל בּעיירתי: “הגוֹיים צריכים ליהוּדי כּל זמן שאינם יוֹדעים חיבּוּר וחיסוּר. משעה שלמדוּ פעוּלה של חשבּוֹן – למה להם היהוּדי?”.

*

גם אדם מן השכבה הענייה, כּשהוּא בעמדת שלטוֹן, יכוֹל להתנכּר, להתאכזר, אבל יש בּוֹ בכל זאת מן ההתחפשׂוּת. ואילוּ אדם מגזע השליטים עוֹשׁה כן בּדרך הטבע, ועל כּן אין תקווה שימעל בּתפקידוֹ.

*

אין עוֹנג כּעוֹנג העשׂייה, אין צער כּצער הדחייה.

*

אפילוּ חכם כּשלמה אילוּ היה מתחמם כּל ימיו בחכמתוֹ מתוֹך הנאה היה נעשׂה סוֹף סוֹף שוֹטה.

 

הצורך לחרף    🔗

אבי עליו השלוֹם היה מספּר:

פּעם נסע לרגל ענין נחוּץ אל הדוֹד גרשוֹן (אחי אמי: איש עשיר וּבעל נימוּסין וראש העיר בּקריסטינוֹפּוֹל). כּשבּא שמה, מצא את דלתוֹת הבּית הגדוֹל פּתוּחוֹת לרוָחה, והחדרים ריקים מאדם. שיער, שאנשי הבּית יצאוּ, ועוֹד מעט ישוּב מי מהם. והנה שמע מחדר מרוּחק קוֹל מחרף וּמגדף. הלך אחר הקוֹל עד שהגיע לאוֹתוֹ חדר וראה את גיסוֹ עוֹמד, מנענע בּאגרוֹפיו וּמשמיע גידוּפים כּלפּי תמוּנת הרמב"ם שעל הקיר.

כּשהרגיש הדוֹד בּאבי העוֹמד בּפתח החדר, נשתתק וּפנה אליו נבוֹך:

– זה אתה?

– מה עשׂית? – קרא אבי נבהל – יצאת חלילה מדעתך?

– למה תחשוֹב כּן? יש לי לפעמים צוֹרך לחרף את מישהוּ. אני מרגיש שאם אתאפּק עוֹד – אתפּקע.

– דוקא את הרמבּ"ם?

– כּן… בּדברי הראב"ד.

 

קצרי־ראיה    🔗

אלה מן המדינאים וּמשמשיהם וסרסוּריהם המלבּים בּלי חשׂך את הכּרתם של הערבים כּי “כּוּלה שלהם”, הם אנשים קטנים וקצרי־ראייה. שהרי הם עצמם, בתוֹקף סייגי המציאוּת, יצטרכוּ בסוֹפוֹ של דבר לעשׂוֹת סייג לטענה זוֹ, ואז כּל הקצף של ה“מקוּפּח” יוּפנה אליהם, המתעתעים.

 

על אלמוני הפיטן האימפרסיוניסטי    🔗

בּראשוֹנה ראה ענף נע בּאויר, וכתב עליו שיר נאה. בּשנייה נדמה לוֹ שראה ענף נע בּאויר, וכתב שיר פּחוֹת נאה. בּשלישית רצה שיהא נדמה לוֹ שראה ענף נע בּאויר, וכתב שיר עוֹד פחות נאה.

כּשיכתוֹב שיר רק משוּם שרצה לכתוֹב שיר – לא יהיה נאה כלל.

 

קריאת הגבר    🔗

שמעתי בילדוּתי מפּי איכּר רוּתיני זקן:

– אילוּ בטוּח היה התרנגוֹל שקריאתוֹ יפה, היה קוֹרא מכל מקוֹם. הוֹאיל ואינוֹ בטוּח בּכך, הוּא פוֹרח וּמתיצב בּראש הגדר, מוֹתח את

צוארוֹ עד מקוֹם שמגיע, וקוֹרא בכל מאמצי כוֹחוֹ: קוּקוּריקוּ!

 

באין חזרה    🔗

קירקגאר דרש הרבּה בתוֹפעת החזרה, שהיא סוֹד כּל חיים ותרבּוּת. בּני אדם מתוֹך חוּלשה (תאוה אוֹ פּחד) רוֹצים בּזכרוֹן דברים, בּלי הסכּמה לחזרתם, אוֹ בּתקווֹת מעַנגוֹת הבּאוֹת בּמקוֹם החויה הממשית, מתוֹך שאין להם האוֹמץ לעמוֹד בּפני המציאוּת. אוֹמץ־רוּח אמיתי מגלה רק האדם המכּיר בּחוֹק החזרה והמקיים אוֹתה לטוֹבה. בּלשוֹנוֹ של הפּילוֹסוֹף הנ"ל: “האיש שאינוֹ משׂיג כּי החיים הם חזרה וכי בזה כל יוֹפים, מתחייב בּנפשוֹ ואינוֹ ראוּי לדבר טוֹב מן הכּלייה, אשר אמנם תהיה חלקוֹ”.

סוֹד הרציפוּת בּהתרשמות וּבהפריית הנפש מתוֹך הספרוּת היה

תמיד בּזה, שהקוֹרא הנאצל היה חוֹזר תמיד אל היצירוֹת של המשוֹררים “שלוֹ” וּמגלה בהן בּכל פּעם פּרטים נוֹספים הדרוּשים לוֹ להשלמת הדמוּת, וכן נעשׂה כביכוֹל שוּתף לבנין האישיוּת היוֹצרת. החזרה היתה לוֹ איפוֹא הליכה אל עָל.

עתה, בתוֹר של העיתוֹן, הראדיוֹ והקוֹלנוֹע, וּביחוּד

הייצוּר ההמוֹני של הספר, די לוֹ לקוֹרא בטעימה אחת, ואין בּוֹ הצוֹרך לחזוֹר לאוֹתה יצירה. רוּחוֹ המוּצלף תמיד על־ידי החדש והמגרה שוֹאף לטעימוֹת חדשוֹת. לכל היוֹתר הוּא נוֹטה לקרוֹא יצירה חדשה של הסוֹפר “שלוֹ”, עד שימצא נאה הימנוּ.

הוֹאיל וּביצירת הרוּח הנוֹתן והמקבּל הם שני צדדים של פּעוּלה אחת, ישנן רק שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ שהמקבֹל ישַנה עצמוֹ, אוֹ שהנוֹתן יסגל עצמוֹ לדרכּוֹ של המקבּל. לפי הסימנים הרבּים מספוֹר, לאפשרוּת השנייה סיכּויים גדוֹלים יוֹתר. אך בּינתים חוֹק החזרה מוּפר וּבמקוֹם אוֹמץ־הלב שליטים התאוה והפּחד. רק לכשימצא שוּב האוֹמץ האבוּד, נחזוֹר אל החזרה – אֵם כּל חי ויוֹצר.

*

הקוֹרא בלשוֹן זרה ואינוֹ מבוּסס בספרוּת עמוֹ, דוֹמה למי שבּא לשתף עצמוֹ בעסק של אחרים בּלי כל השקעה משלוֹ.

*

למה הדבר הפּשוּט חשוּב מזה שאינוֹ פשוּט?

הפּשוּט הוּא בבחינת התפּשטוּת, אין־סוֹף, הדבר העקוֹם מדרכּוֹ להיוֹת חוֹזר אל עצמוֹ ואינוֹ יכוֹל להגיע למרחוֹק.

*

למה הספר המעוּלה אינוֹ נפוֹץ כּספר הקלוֹקל? – מאכל עניים נמכר בּכל מקוֹם בּכמוּת מרוּבּה. הוּא הדין בעניי הדעת.

*

רק על הכּעס אני כוֹעס, רק את השׂנאה אני שׂוֹנא.

*

הכנסת חוֹמר פוֹלקלוֹרי לספרוּת כהכנסת כּלה ענייה לחוּפּה. בּלי קישוּט מעט אי אפשר. אילוּלא קישטוּ האחים גרים את המעשׂיה האשכּנזית, לא היתה עוֹשׂה רוֹשם.

*

אינוֹ דוֹמה מי שרוֹצה לכתוב דבר למי שהדבר בּוֹ רוֹצה להיכּתב.

 

חליו של עמנו    🔗

יש חוֹלים, שרק רוֹפא המרגיש כאֵבם יש בּידוֹ לרפּאוֹתם. חוֹלה כּזה הוּא עמנוּ. כּל מנתח מוּמחה הבּא באיזמל קר של השׂכל והנסיוֹן בּלבד – עליו לא יצלח.

 

קללת החסד    🔗

כּל זמן שהעמים והמדינוֹת חוֹשבים, שכּל מה שניתן לנוּ לשם קיוּמנוּ בחסד ניתן, אינם חוֹששים להעליב ולהרגיז אוֹתנוּ. גם המתוּקנים שבּהם וגם את העשירים שבּנוּ. שהרי הם סבוּרים תמיד מימי לבן הארמי ועד היוֹם הזה: מאשר לנו עשׂוּ את כּל הכּבוֹד הזה. כשגם עוֹשרנוּ וגם עוֹנינוּ נעשׂה בביתנוּ – יכבּדוּ אוֹתנוּ וישָמרוּ מרוֹגז חינם. חבל שגם בּתוֹכנוּ הגיעוּ מעטים להכּרה זוֹ, ואפילוּ בארץ־ישׂראל!

 

המנהיגים הציונים המסכנים    🔗

לבּי לבּי על המנהיגים הציוֹנים: כּיתה א' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפּני שהם תוֹבעים הרבּה; כּיתה ב' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפני שאינם תוֹבעים מעט, כּיתה ג' אוֹמרת עליהם שהם כּסילים, מפני שהם תוֹבעים מעט. מתוֹך כּל אלה נוֹטה המסיק להסיק: אפשר שהם יוֹדעים בּאמת מה שהם עוֹשׂים.

 

גילוי טרגי    🔗

היוֹפי האמיתי, זה שמפעים את לבּנוּ וּמדהיר את דמנוּ ועוֹצר את הויתנוּ בהשתוֹממוּת וּבתשוּקה, יש בּוֹ תמיד משהוּ מן הרע, מן העריץ, מן הדוֹרס. היוֹפי התם, הכּשר, מניח לוֹ ליצר הכּיבוש שבּנוּ לישוֹן.

 

כאדמת בּוּר    🔗

האוּמה היהוּדית, בּבחינה הישוּבית, היתה במשך דוֹרוֹת רבּים כּאדמת בּוּר. אדמה כּזוֹ מצמיחה קוֹץ ודרדר, אך גם כּוֹחוֹת־פּריון רבּים נאצרים בּה. אין ספק שמגעה עם המחרשה והמשׂדדה יעוֹרר בה את הכּוֹחוֹת האלה, אבל יהיה צוֹרך בּמלחמה כבדה וּממוּשכה כנגד הקוֹצים והעזוּבה. את ראשית שניהם, גם של הפּריוֹן וגם של כּילוּי הקוֹצים, אנוּ רוֹאים בּארץ־ישׂראל. אל תרפּינה ידי החוֹרשים והמנכּשים – מאה שערים כּבר רוֹמזים ממרחק לא רב!

 

המשורר ושיריו    🔗

למה יקרה תכוּפוֹת, שמשוֹרר כּותב שיר רפה מאד והוּא מלא התפּעלוּת ממנוּ, ולהפך, כּתב שיר מצוּין ואינו יוֹדע כּמעט מה כתב?

אם כּל הרגש שבּנפש המשוֹרר עבר אל השיר, השיר כּאילוּ נפרש ממנוּ ונעשׂה כמעט זר לוֹ. לא כן כּשרוֹב הרגש נשאר בּלבּוֹ, שאז הוּא מוֹסיף להתפּעל מרגשוֹ הממשיך לפעוֹם בּוֹ. מעין תלי תניא בדלא תניא.

 

טוב ורע – יום ולילה    🔗

לא דבר ריק הוּא, שממשילים את הטוֹב והרע לאוֹר וחוֹשך, ליוֹם ולילה. שניהם נצחיים, שניהם בּאים חליפוֹת, שניהם אוֹחזים זה בעקב זה. תקוּפוֹת ארוּכּוֹת וּקצרוֹת לטוֹב ולרע. יש שעוֹת בּהן הטוֹב מוּקדר בּענני הרע, ולהפך, שעוֹת בּהן הרע מוּאר בּכוֹכבי הטוֹב.

מצד הטבע, כּנראה, חוֹק עוֹלם הוּא, יחד עם זרע וקציר, קוֹר וחום וקיץ וחוֹרף אשר לא ישבּוֹתו. רק בּיד האדם לשׂים קץ לחוֹשך הטבעי ולהאיר את מחשכּי הרע, ולוּ גם בּשיטוֹת מלאכוּתיוֹת. מלאכת־מעשׂה זוֹ צוֹרך טבעי היא לוֹ אשר אין לשברוֹ, גם הוּא חוֹק עוֹלם.

בּשוּם אוֹפן אין לבטוֹח בּטבע כּמוֹת שהוּא, שיגבּיר

מאליו את הטוֹב על הרע. רק יצר הטוֹב של האדם יוּכל לוֹ ברוֹב הימים.

 

כעץ השדה    🔗

האדם כּעץ השׂדה למינהוּ: יש שהוּא כיחוּר זה שבּכל קרקע שאתה נוֹעצוֹ הוּא עוֹשׂה שרשים; יש ששתילה קלה עם נימי שוֹרש כּל שהן מקלטתוֹ; ויש שכּדי לקיימוֹ במקוֹם חדש צריך להעתיקוֹ עם גוּש־עפר גדוֹל מאדמת מטעוֹ.

יש לזכּוֹר כּלל זה, כּשאנוּ באים לנטוֹע את אחינוּ בארץ.

 

קצב העתיד    🔗

במהירוּת הקצב של החיים, כּפי שהוּא מתהווה לעינינוּ, לא תספּיק לוֹ לאדם העתיד לבוֹא צוּרת חיים אחת לכל ימיו: אנוּס יהיה להחליף צוּרוֹת חיים פּעמים אחדוֹת בּימי חלדוֹ. בּתים חדשים שייבּנו יספּיקוּ רק לשנים מספּר; עד מהרה צריך יהיה לשנוֹתם, כּדי שימצא בהם האדם חפץ וסיפּוּק. רהיטים, כּלים, ספרים, צוּרוֹת חברה וּמדינה – כּל מה שצריך היה בימים עברוּ דוֹר וּתקוּפה, יוֹציא ימיו בתוֹך טפחוֹת ימי הפּרט. וּמתוֹך שהשינוּי יהא הוֹלם את מאוויי הנפש, יהא נראה כטבעי וכרצוּי. האין חזיוֹן החליפים בחיי המשפחה חלק מקצב עתיד זה?

 

על גוי ויהודי    🔗

בּאוֹמרנוּ “גוֹי טוֹב” אנוּ מייחסים לוֹ קצת תכוּנוֹת

ישׂראליוֹת: צניעוּת, רחמים, בּינה של רוּחניוּת וכו'. “גוֹי” בלבד אינוֹ יכוֹל להיוֹת טוֹב בּעינינוּ. התכוּנוֹת הגוֹייוֹת בּלבד אינן מספּיקוֹת

להערכתנוּ החיוּבית. וכך להיפך, בּאמרנוּ על איש מישׂראל לשבחוֹ, שיש בּוֹ משהוּ של גוֹי, אנוּ מתכּוונים לתכוּנוֹת החיוּביוֹת שבּגוֹי: אהבת הטבע והסדר, קבע שבּעשׂייה וּבדיבּוּר, אוֹמץ לב בּלי חוּצפה וכו'. כּל כּך הוּרגלנוּ במשך דוֹרוֹת רבּים לחיוֹת בּשני עוֹלמוֹת כּאחד, היהוּדי

והגוֹיי, עד שאין אנוּ יכוֹלים לראוֹת בּרייה בתפארת אדם, אם אין בּה מן הטוֹב שבּשניהם. ורבּים מבּית וּמחוּץ מוֹנים אוֹתנוּ בדרישוֹת מוּפרזוֹת

עד כּדי טרחנוּת!

 

שתי הידים    🔗

גוּפה של אוּמתנוּ התנגד דוֹרוֹת רבּים לגדל את היד העוֹבדת. הגוּף היה מתפּתל וּמתעוה מתוֹך סירוּב לתהליך הבּיאוֹלוֹגי הקשה לוֹ. יד זוֹ גדלה ונתפּתחה בכל זאת בּמשך דוֹר אחד, וּפריה נראה לכל עין. עכשיו מתנגד הגוּף לגדל את היד השנית, היד הלוֹחמת. גם עכשיו מתפּתל וּמתעוה הגוּף מתוֹך סירוּב לתהליך הבּיאוֹלוֹגי השני, הקשה לוֹ עוֹד יוֹתר מן הראשוֹן. אבל גם היד הזוֹ תגדל, בּעל כּוֹרחה תגדל. רק שתי הידיים יחד, היד העוֹבדת לקיוּם הגוּף והיד הלוֹחמת להגנת הגוּף, תעשׂינה אוֹתנו לאוֹרגניזם נוֹרמאלי, המסוּגל לחיוֹת והראוּי לחיוֹת.

 

צרות ישראל ושירה    🔗

יש שאני מתקנא במשוֹררים, שצרוֹת ישׂראל משמשוֹת להם עניין והתעוֹררוּת ונוֹשׂא ליצירתם. כּל מה שהצרה מתגבּרת – רוּחם מתעוֹרר לוֹמר דברי זמר. כּאילוּ בזה שהם נוֹתנים בּיטוּי לצרה – הצרה מתרכּכת אוֹ גם מסתלקת. ושמעתי מפּי אחד, שסח לי על גזירת שמד שבּאה על שׂוֹנאיהם של ישׂראל בּאחת המדינוֹת והוֹסיף מתוֹך קוֹרת רוּח: “וּכבר תיארתי את הדברים בּשיר ארוֹך ונאה”. כּאדם האוֹמר: “כּבר עשׂיתי מעשׂה וּביטלתי הגזירה”.

ואני, להפך, כּל צרה המתרגשת על אחינוּ בני ישׂראל בּכל מקוֹם שהוּא מטילה עלי עצבוּת וּמרה שחוֹרה עד דיכדוּכה של נפש. בּחינת, מאנה לנגוֹע נפשי. לא זוֹ בלבד שאיני יכוֹל לאחוֹז בּקוּלמוס ולתנות את הצרה בעוֹדה טרייה, אלא נוֹשׂאים אחרים, נוֹשׂאי שלוֹם ונחת, כּאילוּ מסתלקים מתחת עטי ואיני יכוֹל לשעבּדם לרצוֹני. שוֹרה עלי אוֹתה עצבוּת, שהיא הגוֹרם לסילוּק שכינה. בקיצוּר, פּלוֹני

ואלמוֹני מחבֵרי בּצרת ישׂראל להם רוָחה, כֹביכוֹל, ואני בצרתם לי צר, דוֹחק גדוֹל בּנפש.

 

על דורנו הצעיר    🔗

רוֹב הדוֹר שגידוּלוֹ בארץ התכוּנוֹת החוֹמריוֹת, הגסוֹת, מכריעוֹת בּוֹ. אנוּ, האמוּנים על הספרוּת ועל המוּסר, מתמרמרים וּבאים בטענוֹת. ועל־פּי־רוֹב אנוּ נתקלים גם בטּענוֹתינוּ – בּאי־הבנה, בּגסות. “מה אתם רוֹצים”? איננוּ יכוֹלים ואיננוּ רוֹצים להיוֹת כּמוֹכם!"

נראה, שלמען יוּכלוּ לצמוֹח מקרקע חיינוּ איזוֹ נטיעים דקים ועדינים, מן ההכרח שהקרקע עצמוֹ יהא מגוּשם ועכוּר. רק הקוים הענוּגים העוֹלים מתוֹך חוֹמר גוֹלמי יש בּהם מן השלימוּת האמיתית, העליוֹנה. הפּסל רוֹדין השׂכיל מאד להעלוֹת את הקוים הטהוֹרים עד כּדי רוּחניוּת ישר מן האבן העכוּרה, והניח חלק ממנה כדי להראוֹת את הקשר שבּיניהם.

עד עתה היה קרקע חיינוּ גוּפוֹ רוּחני, כּביכוֹל, ועל־כּן הקוים הרוּחניים שעלוּ מתוֹכוֹ היו מעין הבל נידף בּאויר. עלינוּ לברך על גוּשי החוֹמר המתלכּדים לעינינו ונעשׂים לקרקע דוֹר. סוֹף הנטיעים העדינים לבוֹא, וכשיבוֹאוּ תהיה בהם חיוּת של ממש. לאלה אני מתפּלל.

 

פני הדורות הבאים    🔗

אין דבר מזעזע את הנפש יוֹתר מן המחשבה על־אוֹדוֹת פּני הדוֹרוֹת הבּאים. אוּלי עוֹד יוֹתר משתעסיקנה השאלה האחת: מה דמוּת יערכוּ לה הדוֹרוֹת הבּאים, תעסיקנה השאלה האחרת: מה דמוּת תהיה להם, לדוֹרוֹת הבּאים עצמם, שמהם היא מצפּה בחביוֹנה להערכת עצמה. יחסוֹ של האדם החוֹשב אל האנשים העתידים לבוֹא הוא בחינת יחסוֹ של האב אל יוֹצא חלציו. לשאלתוֹ של קוֹהלת הקדמוֹן על היוֹרש: החכם יהיה אוֹ סכל? מוֹסיף קוֹהלת החדש: הטוֹב יהיה אוֹ רע? הישׂא נפשוֹ אל ערכי רוּח אוֹ עניני החוֹמר יספּיקוּ לוֹ. היזדהה טעמוֹ עם טעמנוּ, הנראה לנוּ כקטגוֹריה מוּחלטת, אוֹ ישתנה עד כּדי התנכּרוּת? וכיוֹצא בשאלוֹת אלוּ.

כּל מה שניתן לאדם לנחש על העתיד מפּי הנסיוֹן ניתן לוֹ, מתוֹך הסתכּלוּת בּהווה וּבעבר, בּמה שהמציאוּת עשׂוּיה לחכּמוֹ וּבמה

שקוֹל המתים מדבּר אליו מעל לוּחוֹת הכּתב. אבל מן השמים גבוּל גבלוּ לנפש האדם, שתהא רוֹאה במציאוּת רק מהרהוּרי לבּה, שתקרא מעל הלוּחוֹת את הרצוּי לה. מתוֹך גבוּל זה אין היא יכוֹלה לחרוֹג הרבּה, ואפילוּ נחצבה מספיר הספירוֹת העליוֹנוֹת הוֹאיל וּבאה לדוּר בּעוֹלם התחתוֹן, בּעל־כּוֹרחה היא

משוּעבּדה לאוירוֹ, כּדבר הפּייטן ההוֹדי: “גוּפך הוּא הכּל: זמן ועוֹלם”. גם השׂמחה וגם התוּגה השלוּחוֹת אל העתיד נוֹפלוֹת על ההוֹוה שבּנפש.

 

התמיהה על טולסטוי    🔗

רבּים תמיהים על טוֹלסטוֹי, שפּסיכוֹלוֹג עז היה והכּיר את מעמקי לב האדם ואת יצריו, מה ראה לבקש מן האדם בּתוֹרת המוּסר שלוֹ, שיתנכּר לטבעוֹ? ואינם נוֹתנים את דעתם, שהיא היא הנוֹתנת: מפּני שהציץ וראה את יצרי לב האדם, את האימוֹת שבּוֹ, על־כּן צווח כּל־כּך לשינוּי נפשוֹ. המשוֹרר, כנביא, אינוֹ שוֹאל אם יש מקוֹם לזעקתוֹ.

 

היימן והרצל    🔗

סח לי חבר טוֹב: ”מוֹריץ היימן, שהכּיר את הרצל פּנים, אמר לי, שהוּא היה אדם לא פּיקח".

אמרתי לו לחבר: “מוֹריץ היימן, שכנראה פּיקח היה, מה העלה בפיקחוּתוֹ? נעשׂה אחרוֹן בּספרוּתם של הגרמנים. והרצל, שלא היה פיקח, נעשׂה ראשוֹן בּהיסטוֹריה החדשה של עם ישׂראל. אל תאמר חכמה למה ש’חכמים' אלה אוֹמרים חכמה!”

 

הנפט והאור    🔗

בּמנוֹרה למטה נפט, למעלה ממנוּ פתילה, למעלה מן הפּתילה, בּראשה, דוֹלקת השלהבת, אך למעלה מן השלהבת וּבעיגוּל גדוֹל נפוֹץ האוֹר הזך, המחמם, המחייה. גם האוֹר הנאצל בּיוֹתר יוֹנק מן הנפט רע הריח שלמטה, בּתחתית המנוֹרה.

המשוֹררים הגדוֹלים הוֹפכים את הנפט של הוייתם, של חוּשיהם וחיי חוּלם, דרך המסננת הטמירה שבּנפשם וּבכשרוֹנם, לאוֹר זך, מחמם, מחייה. אמר כך באים הקטנים וּמוֹזגים לנוּ את הנפט שבּהוייתם, מחוּמם מעט, ואוֹמרים: זוֹ שירה. ולהוֹכיח את צדקתם הם טוֹענים: גם המשוֹררים הגדוֹלים שלהבתם דלקה בכוֹח הנפט…

 

דרגות של שקר    🔗

פּחוֹת מכּל עלוּל לשקר האדם בּמחשבתוֹ, יוֹתר מזה בפיו, עוֹד יוֹתר בּעטוֹ, ויוֹתר מכּוּלם בּמכוֹנת כּתיבה.

עכשיו דמוּ לכם אדם, שמחשבתוֹ יסוֹדה בשקר והוּא כוֹתב בּמכוֹנת כּתיבה!

 

רשות לגיטימית    🔗

אוּלי יוֹתר מן הצוֹרך בּאהבה, בּמשען, מכריע בּחיי הנישׂוּאים הצוֹרך בּאדם, שיש לך הרשוּת הליגיטימית (אך לא המוּסרית!) לבקר את מעשׂיו בלי הגבּלה, לרגוֹז, לכעוֹס עליו – מה שאינך רשאי לעשׂוֹת כּלפּי זרים. צוֹרך זה מיוּחד לשני בני הזוּג. זכוֹר, כּי שלילתוֹ מן האחד מתנקמת קשה!

 

אירופה השדודה    🔗

כּמה דוֹרוֹת התענוּ והתייגעוּ, עד שהמהפּכה הצרפתית הקימה באירוֹפּה את האידיאל המשוּלש: חירוּת, שויוֹן ואחוה. בּא הקוֹמוּניזם וירק בּפני החירוּת, בּא הפאשיזם וירק בּפני השויוֹן (חבּש!), בּא לסוֹף הנאציזם וירק בּפני האחוה. עתה עוֹמדת אירוֹפה שדוּדה מכּל אידיאליה. כּמה סבל ויגיעה נכוֹנוּ לה עד אשר תשיב לה את הגזילה!

 

פיטנים ראשונים ואחרונים    🔗

פּייטנים שבדוֹרוֹת הקוֹדמים היוּ בוֹנים שירָם חטיבה של

רגש ודמיוֹן וציוּר והיוּ משתדלים שכּלל השיר יעלה יפה, והקוֹרא היה מקבּל יציר שלם שדמוּתוֹ נחרתה בדמיוֹנוֹ וּבזכרוֹנוֹ, והיה נוֹשׂאוֹ בחוּבּוֹ כמה שנים, חוֹזר אליו וּמשעשע בּוֹ את נפשוֹ לתיאבוֹן.

פּייטן שבּימינוּ נראה כרוֹדף בּעיקר אחר חרוּז אחד נאה, מפוּלפּל וחריף, וּכדי להשׂיגוֹ הוּא רץ וּמדלג על בּוֹרוֹת ושׂיחין, אבנים וקוֹצים. יש שהוּא משׂיג את החרוּז, אך על פי רוֹב הוּא מגיע עד סוֹף הדרך אוֹ עד סוֹף כּוֹחוֹ והחרוּז ממנוּ והלאה. ועלינוּ לקבּל את דילוּגיו המשוּנים על בּוֹרות ושׂיחין, אבנים וקוֹצים כּשיר. איך נשָׂאֶנוּ בחוּבנוּ, איך נזכְּרֶנוּ להנאה, איך נשעשע בּוֹ את נפשנוּ הרגישה – והוּא שיר של פּגעים?

 

גם במות הצדק נעדר    🔗

יש שסוֹפר מת בּדמי ימיו והמעט שיצר היה בוֹ מבּרק הכּשרוֹן, מן הטיסה אל על, והוּא גירה ברבּים את התשוּקה לראוֹתוֹ מגבּר חיילים ועוֹלה מעלה מעלה. מוֹתו נראה כעין אסוֹן הכּלל ודמיוֹנם של החיים משלים בּרגש את דמוּתוֹ של הנעדר עפ"י האפשרוּיוּת הגלוּמוֹת בּוֹ, כּביכוֹל. הוּא נשאר בּתוֹלדוֹת הספרוּת כטוֹרסוֹ של פּסל גדוֹל שנשבּר.

לעוּמת זה יש שסוֹפר מת בצעירוּתוֹ והוּא מסוּג היוֹצרים שגידוּלם לאט וּבהדרגה ועדיין לא היה סיפּק לעמוֹד על אפשרוּיוֹתיו, וּבמוֹתוֹ הוּא נראה כהתחלה בלתי נחשבה אוֹ גם נשכּח לגמרי.

ייתכן שהראשוֹן, אילוּ הוֹסיף חיים, היה עוֹמד מלדת ו“ילד הפּלא” היה נעשׁה ברוֹב הימים סוֹפר בּינוֹני אוֹ פחוֹת מזה ואפילוּ משתכּח בעוֹדוֹ בחיים, והשני היה עוֹלה מעלה מעלה, עד שהיה מגיע למלוֹא כוֹחוֹ ותוֹפס מקוֹם גדוֹל ונעשׂה לאחד מאבוֹת הספרוּת. אך המות הקדימוֹ וקיפּח את עוֹלמוֹ. מכּאן שגם בּמות מתגלה אי־הצדק שבּהשגחה. מה טוֹב היה, אילוּ הניחה לכל יוֹצר לחיוֹת את כל חייו, שלא יהיוּ נשכּר ומפסיד שלא כדין.

 

הקצוות הגבוהות ועמק החיים    🔗

הקצווֹת מעבר מזה וּמעבר מזה תלוּלוֹת כּגבעוֹת וכרכסים, וּביניהן, בּקו נוֹפל ישר, עמק החיים. כּל הגלים, אפילוּ המעפּילים בּיוֹתר, גוֹלשים אל העמק, מתחבּרים וּמהוים את זרם החיים שאינֹו פוֹסק. טוֹעים הסוֹברים, שהקו האמצעי אין בּוֹ מאוּמה מרוּם הקצווֹת. הגלים הגבוֹהים יירדוּ, בּעל כּוֹרחם יירדוּ, כּדי לזרוֹם עם הזרם הנצחי.

 

חיים עשירים    🔗

עשירים שבּחיים הם חיי האיכּר. שוּם אוּמנוּיוּת וספרים אינם נוֹתנים בּלבּוֹ של אדם כּל־כּך ענינים ויחסים יסוֹדיים כּמוֹ האיכּרוּת. כּמה בעלי־חיים, צמחים וכלים מוֹעילים בּרשוּתוֹ, כּל אחד מהם קוֹבע ענין ויחס לעצמוֹ בכל יוֹם תמיד, וכל אחד תוֹבע בשׂפתֹו את תפקידוֹ ואת אהבתוֹ של המטפּל בּוֹ. הוּא המפעיל בשביל מינוֹ את מחזוֹר המחיה והכּלכּלה. רק אוּמה שרוֹב בּניה איכּרים – עשירוּתה עשירוּת של ממש.

 

קנה לך חבר    🔗

אֵלים הוֹלכים ואלים בּאים והאדם, בּטבעוֹ וּבצביוֹנוֹ, לעוֹלם עוֹמד. מה יעשׁה אדם ולא תיפסד תעוּדתוֹ בהווייתוֹ? ילך ויקנה לוֹ חבר בּהכּרה, בּהרגשה וּבאהבה. בּהכּירוֹ את חברוֹ יכּיר את עצמוֹ וּבהרגישוֹ את חברוֹ ירגיש את עצמוֹ וּבאהבוֹ את חברוֹ יאהב את הטוב שבּעצמוֹ, האהבה העשׂוּיה כנגד היאוּש, אוֹיבה של ההוויה האנוֹשית.

 

היעה מידי הטבע    🔗

לכל אדם ניתן בּשעת לידתוֹ יעה קטן, שבּוֹ הוּא יכוֹל לנקוֹת את לבּוֹ מעצבוּת וּמיאוּש, כּמוֹ שמנקים את זכוּכית המנוֹרה מן הפּיח, והוּא מאיר שוּב. חשוּב מכּל לימוּד ללמד לאדם מילדוּתוֹ את השימוּש הנכוֹן בּיעה שקיבּל מידי הטבע הטוֹב והמיטיב.

 

אבן־הרגש    🔗

אבן־הרגש משוּקעת בּלבּוֹ של כּל אדם מטבע בּרייתוֹ. תפקידוֹ של המדינאי להקשוֹת את האבן, תפקידוֹ של המשוֹרר – למוֹגגה. מה צר, כּי בימינוּ נקטוּ רוֹב המשוֹררים דרכּוֹ של המדינאי!

 

מידות בתרגום    🔗

שלוֹש מידוֹת בּתרגוּם:

א. יש המניח את לשוֹנוֹ על לשוֹן המקור ואינה נוֹפלת עליה, ואוֹתיוֹת המקוֹר מציצוֹת בּין אוֹתיוֹת התרגוּם ומבלבּלוֹת את

ראייתוֹ של הקוֹרא. הרי זה תרגוּם מגוּנה.

ב. יש שלשוֹנוֹ של התרגוּם אינה מטיב הלשוֹן של המקוֹר, אבל הוא יוֹדע לחתך יפה את האוֹתיוֹת, עד שהן חוֹפפוֹת בדיוּק על אוֹתיוֹת מצען ואין כּל זיזים נראים. הרי זה תרגוּם אמנוּתי.

ג. ויש תרגוּם שלשוֹנוֹ תוֹפסת בּלשוֹן המקוֹר מתוֹך חיבּוּק עז ולוֹהט, עד ששתיהן משתפּכוֹת יחד לגוּף אחד ולא ניכּרת זוֹ מפּני זוֹ. זהוּ תרגוּם של יצירה. תרגוּם כּזה יש שהוּא עוֹלה, כּביכוֹל, על המקוֹר, משוּם שיש בּוֹ מן הזיווּג של שני כוֹחוֹת.

תרגוּם של יצירה אפשר לוֹ שייעשׂה רק בּמקוֹם שיש קירבה של בּחירה בין המתרגם וּבין המתוּרגם. אוּלם רוֹב תרגוּמינוּ נעשׂים מתוֹך חשבּוֹן, מעין שידוּך של חשבּוֹן, וּלעתים

קרוֹבוֹת גם בּדרך פּוֹליגאמית. פּלוֹני השוֹלט בּלשוֹן העברית ויש לוֹ סגנוֹן אחד שלוֹ, בּא וּמתרגם בּאוֹתוֹ סגנוֹן שלוֹ כל דבר שמציעים לוֹ. מה היוּ אוֹמרים כּל אוֹתם המחבּרים, שהוּא תרגם דבריהם, אילוּ שאלוּם אם מסכּימים הם לדבּר בּלשוֹנוֹ של זה?…

 

על הכרח ואונס בכתיבה    🔗

כּל מה שנעשׂה והוּא חלק ושלם נראה לנוּ כהכרחי, כּטבעי וכרצוּי, ולהיפך, כּל מה שנעשׂה והוּא מחוּספּס וּפגוּם נראה לנו כמאוּנס, מלאכוּתי וכמיוּתר, וּבאמת מתחלף לנוּ לעתים קרוֹבוֹת הכּשרוֹן בּהכרח.

עטוֹ החד של הסוֹפר המחוֹנן חוֹתך את הדברים בּקלוּת וּבהידוּר עד שהם נראים לנוּ כמחוּיבים על־פּי טבעוֹ, המאלצוֹ לחתוֹך מה שהוּא חוֹתך. משל לשני בני אדם החוֹתכים פּת. שניהם רוֹצים לאכוֹל, אבל זה סכּינוֹ חדה ועל כּן חיתוּכוֹ יפה, והשני סכּינוֹ קהה והוּא מנסר בּפת מתוֹך מאמץ וּפרוּסתוֹ עקוּמה וּמפוֹררת. אפשר שרעבוֹנוֹ של האחרוֹן גדוֹל משל הראשוֹן, ואנוּ פוֹקדים עליו את עווֹן סכּינוֹ.

 

הקנינים הארציים והקנינים הרוחניים    🔗

כּמוֹ קנייני הלאוֹם הארציים (עבוֹדת ההתיישבוּת המשמשת יסוֹד לחיינוּ הלאוּמיים בּעתיד), שאי אפשר להם שייעשׂוּ על־פּי יוֹזמתם של יחידים, עשיית יוֹם יוֹם, שתנאיה הטבעיים הם היצע וּביקוש, אלא יש הכרח לקנוֹת קרקע בּמחירים שאינם מסחריים, להשקיע השקעוֹת שלא לפי ערך הפּירוֹת הקרוֹבים לבוֹא, לעשׂוֹת נסיוֹנוֹת רבּים כּדי שמעטים יהא בהם סימן בּרכה – כּך, ולא פחוֹת מזה, גם קנייני הרוּח.

אם נמתין, כּפי שמייעצים לנוּ מגבוֹה, עד שהשוּק יפתח לנוּ מה שדרוּש לנשימת חיינוּ, יעלוּ עשׂבים בּלחיינוּ ולא נראה. ואפשר שגם הדוֹרוֹת הבּאים לא יזכּוּ לראוֹת, ואז גם הקניינים הארציים לא יהא להם קיוּם לאוּמי, שכּל רוּח מצוּיה עוֹקרתם מידינוּ וּמניחתם בּידיהם של אחרים.

הדברים אינם חדשים, אבל אוֹזניים ערלוֹת יש לנקוֹב תמיד בּאוֹתוֹ מרצע.

 

שונות    🔗

אדם המדבּר בּקוֹל רם מדי אינוֹ שוֹמע קוֹל לבּוֹ.

*

“אין נפש מצוּיינה, שאין בּה משהוּ טירוּף”, דברי אריסטוֹ. ויש להוֹסיף: לא כל נפש שיש בּה משהוּ טירוּף היא מצוּיינה.

*

מה נשתנה המשוֹרר שאינוֹ אמיתי מן המשוֹרר האמיתי? הראשוֹן כּוֹתב שיר, והשני – השיר כּוֹתב אוֹתוֹ.

*

מרצה המדבּר על נוֹשׂא ולא ניכּר בּוֹ, שהעניין תוֹפס בּלבּוֹ יוֹתר מאשר בּלב השוֹמעים – אינוֹ מרצה ראוּי לשמוֹ. וכן גם הסוֹפר שלא ניכּר בּוֹ, כּי העניין ממלא את כּל נפשוֹ עד כדי שכחה לשם מי הוּא כוֹתב.

*

“עני חשוּב כּמת” – כּשהוּא חשוּב הוּא דומה למת, אבל עני חצוּף וגס רוּח רוֹאה את עוֹלמוֹ בחייו.

*

מעטוֹת הנשים שנחַנוּ בסגוּלה לסבּוֹל בּלי יכוֹלת להבּיע.

רוֹב נשים סוֹבלוֹת פּחוֹת ממה שהן מבּיעוֹת. כּמוֹהן כּמשוֹררים גרוּעים.

*

אדם שאינוֹ נתוּן בּתוֹך תפקיד מסוּיים דוֹמה לתמוּנה שאין לה מסגרת והיא מתגוֹללת ונקלעת מפינה לפינה. רק כּשיימצא מי שירימנה ויחזיקנה באוֹר הראוּי – תזין את העינים. אבל לכמה מהן יזדמן המרים וכמה זמן יוּכל להחזיקה באוֹר?

*

מי שקל לוֹ לריב עם העוֹלם, קל לוֹ גם להתפּייס עמוֹ.

*

הבין לא אוּכל, איך יכוֹל מסַפּר־אמן לתאר אנשים מתוֹך שׂנאה ובוּז, לעשׂוֹת פּניהם קאריקאטוּרה, לא לשפּוֹך עליהם מעט זיו וחן. אפילוּ צלם נחוּת דרגה אוֹמר לדוֹרש אוּמנוּתוֹ:

–בּבקשה, סבר פּנים יפוֹת!

 

זרויות בפסיכולוגיה האנושית    🔗

אין קצה לזרוּיוֹת בּפסיכוֹלוֹגיה של בּני־אדם: מרחמים על זה שראה הרבּה טוֹבה והפסיד. ואין מרחמים על מי שלא ראה טוֹבה מימיו.

 

סופרים וסופרים    🔗

יש סוֹפרים שכל כּתיבתם נראית כּחתירה ארוּכּה להגיע אל העיקר, וּכנגדם יש אחרים, שכל כּתיבתם נראית כּטירחה בּלתי־פּוסקת להסתלק מן העיקר…

 

הגלוי והכסוי    🔗

הנקרה במסדרוֹן של בּית זר לפני דלת פּתוּחה יפעמנוּ רגש נכר וּמבוּכה יוֹתר מן הנקרה לפני דלת סגוּרה: מכאן שהגלוּי יש בּוֹ לפעמים מן הסוֹדי והמפעים יוֹתר מן הכּסוּי.

 

אמרות קטנות    🔗

יש לקרוֹע על כּך, שאת היפוֹת בּמחשבוֹתינוּ אנוּ נוֹתנים לפחוּתים שבּענינים.

*

הוה זהיר בשניים: בּגבר רציני, שאין מאחרי רצינוּתוֹ משהו קלוּת־דעת, וּמאשה קלת־דעת, שאין עם קלוּת־דעתה משהוּ רצינותּ.

*

חבל שרבּים מאחינוּ באוּ לארץ לא מרצוֹנם הטוֹב, כּי־אם מרצונֹם הרע – של הגוֹיים.

*

למה כל־כך הרבּה גבעוֹת בֹירוּשלים? כּדי שכל תלמיד־חכם יוּכל לעמוֹד על גבעתוֹ וּלהכריז: שלי גבוֹהה משלהם.

*

הזמן לגבּי היצירה דוֹמה על־פּי רוֹב לחרבון הקיץ: הוא מיבּש את נחלי האכזב, ואוּלם את העיינוֹת הוּא מעמיק ועוֹשׂה מימיהן קרים להשיב נפש.

*

קראת ספר ולא היה מאוֹֹרע בנפשך – חבל על הפסד זמנך שלא ישוּב.

*

יוֹתר משיש להיזהר מכּעס על בּיקוֹרת רעה, יש להיזהר משׂמחה על בּיקוֹרת טוֹבה.

*

אילוּ יכוֹלתי לשלוֹת את האמוּנה שבּלבּוֹת בּני־האדם ולהראוֹתה לעיניהם, אפשר שהיוּ מאמינים שהם מאמינים.

 

הגדרה ותיאור    🔗

גם הפּילוֹסוֹף וגם המשוֹרר הלירי שייכים לסוּג המגדירים. הפּילוֹסוֹף שוֹקד כל ימיו על הגדרת מחשבוֹת בּתפיסת העוֹלם, והמשוֹרר הלירי – על הגדרת רגשוֹת וּרשמים. על כּן שניהם נעשׂים תכוּפוֹת קשי ביטוּי עד לחידתיוּת. קוֹראי שניהם סיפּוּקם מחריף, כּשיש עמוֹ הרגשה של פּתרוֹן חידה. מכּאן גם האוֹפי הוַאריאציוֹני של הפּילוֹסוֹפיה והליריקה.

לא כן המספּר והדרמתיקן. אלה מתארים מראוֹת וּמקרים וּמצבים, ועל כּן עליהם להיוֹת תמיד מחדשים (לפחוֹת, בּחוֹמר) וּביטוּיים צריך להיוֹת מבליט, כלוֹמר, מלא ומפוֹרש. הנסתר והחידתי צריכים לשכּוֹן בּיצירתם מאחרי הדברים, כּמו המסתוֹרין שמאחרי הטבע הנגלה.

 

בּין דור אחד    🔗

עוֹד לפני שלוֹשים שנה וּפחוֹת מזה לא חששוּ מוֹרים עברים ללמד לנערי ישׂראל שירים, סיפּוּרים וּמאמרים של סוֹפרים, שהיוּ אז בּני שלוֹשים וּפחות מזה. בּימינוּ הגענוּ לכך, שסוֹפר עברי החי בדוֹר, ויהא גם בּן חמישים וּמעלה, חוֹששים להביא את דברוֹ לבית הספר. כּל כּך בּגרנו, כּל כּך עשרנוּ!

ואין שמים על לב, שניטלת מן הנער והנערה חדוַת ההשתתפוּת בּביטוּי הזמן שהם חיים בּוֹ, והם הוֹלכים לחפּשׂוֹ בשׂדה אחר.

 

חיים שבכתב ובעל פה    🔗

ספרוּתנוּ החדשה, בּדוֹרוֹת קיוּמה המעטים, בּעצם לא הגיעה עדיין: השיר לזמרה אוֹ לדיקלוּם בהמוֹן, הסיפּוּר – לקריאה ברבּים אוֹ במשפּחה, והדרמה – לחיים על הבּמה. ועל כּן בּעל כּוֹרחה נשתמר בּה עוֹד משהוּ מן התוֹם והצניעוּת הצמוּדים לדברים החיים רק בכתב. מכּאן נבין למה צוֹרם בּה הקוֹל ההמוֹני. מכּאן נבין גם התרשמוּתם של נוֹכרים (אוֹ יהוּדים שהם כּנוֹכרים) לפעמים מדברי ספרוּתנוּ בתרגוּם: הרי זוֹ שוֹנה מספרוּת אירוֹפּית, אף על פּי שהצוּרוֹת והנוֹשׂאים דוֹמים לה מאד.

אבל מצב זה מסתיים והוֹלך. עוֹד מעט וספרוּתנוּ במהוּתה תהיה ככל הספרוּיוֹת – לשבח ולגנאי.

 

כונת מבקרים    🔗

ראיתי אדם מחזיק פּרי נאה בידוֹ, שוֹלח עין לעבר הרוֹאים וּמברך עליו בקוֹל גדוֹל. דע, לא ההנאה מן הפּרי חשוּבה בעיניו אלא השמעת קוֹלוֹ, שישמעוּ כמה יפה הוא יוֹדע לברך. בּרכתם אינה מזיקה, אבל לעוֹלם אינך בטוּח בּהם שלא יצטרפוּ גם אל המקללים, שקוֹלם יפה באוֹתה מידה גם לקללה.

 

על גילוי לב מצוי ביותר    🔗

הכּל מסכּימים שגילוּי הלב היא מידה נאה באדם. אבל הרבּים מבינים את גילוּי לבּם לא כוידוּי לשם תיקוּן עצמם, אלא כמעשׂה גבוּרה, כּביכוֹל – לגלוֹת את קלוֹן חברם בּרבּים. אלה משתמשים על פּי רוֹב בּדיבּוּר המתחיל: “אוֹמר לך בּגילוּי לב…”

הוה זהיר בּגילוּי לב כּזה!

 

חולשת האופי והפּרצה הקוראה לגנב    🔗

חוּלשת האוֹפי והקלוּת לקבּל השפּעה, לכאוֹרה, אינה צריכה להיוֹת דוקא חסרוֹן, שהרי חלוּש האוֹפי עלוּל לקבּל גם השפּעה טוֹבה, ואין הדבר תלוּי אלא במשפּיע, אבל זוֹ רעה חוֹלה: חוֹק עוֹלם הוּא, שהפּרצה אין קוֹראה לישר כּי אם לגנב.

 

בינה יתרה באשה    🔗

בּדרך כּלל, האשה שׂכלה פחוֹת מפוּתח, זאת אוֹמרת, פּחוֹת

מסוּלף בּיסוֹדוֹ משׂכלוֹ של הגבר. אף על פּי שנראה תכוּפוֹת כּאילו אין לה הבנה לגבּי הדברים הגדוֹלים, לגבּי האידיאלים, כּמוֹ לגבר – אם נבחוֹן יפה, נראה שהיא מבינה יוֹתר מן הגבר את עיקרי הדברים בחיים וּבטבע ואפילו בחברה. מכאן יתבּרר למה האשה, ותהי גם אשתוֹ של גאוֹן, מתייחסת על הרוֹב בּמשהוּ זילזוּל לבעלה, כּמוֹ לשוֹגה במעשׁי ילדוּת. ואין תימה במאמרם של חז“ל: “בּינה יתירה נתן הקבּ”ה באשה יוֹתר מבּאיש”.

 

משהו על עצמי    🔗

כּמה ששקדתי לגלוֹת לעצמי את אחדוּת האוֹפי שבּי – העליתי חרס בּידי. ואוֹמנם איך אמצא אחדוּת בּמקוֹם שהריבּוּי צוֹוח בּכל פּינה? לא נשמת איש אחד שוֹכנת בּי, אלא נשמוֹת רבּוֹת (איני מבין את גיתה ואחירים, המדבּרים על שתי נשמוֹת בּלבד). וכל אחת מכריזה על מציאוּתה ותוֹבעת את תיקוּנה. כּאן סיבּת המבוּכה שאינה פוֹסקת.

אני מתייגע כּל ימי לשוא “לתקן המתקלא”, והם, המדבּרים בּי, סבוּרים שרוּחי שקוּלה מטבעה.

 

האור והחושך    🔗

האוֹר אינוֹ אלא כיבּוּש חלקי של החוֹשך. הכּל בּא מן החוֹשך והכּל שב אל החוֹשך. על כּן נאמר “יהי אוֹר!” ולא להיפך. אבל לא די לוֹ לעוֹלם בּמאמר ראשוֹן. בּכל יוֹם וּבכל שעה חייב אדם לקרוֹא: “יהי אוֹר! יהי אוֹר!”, כּדי שלא יבלענוּ החוֹשך בּעוֹדוֹ בחיים.

 

שונות    🔗

אחד ממלכי שוּמר הקדוּמה מספּר על עצמוֹ, שהיה “קשה לגדוֹלים ונוֹח לענָוים”. בּמשך אלפי שנים נתפּתח האדם, עד שבּימינוּ כל שליט קטן בּמקוֹמוֹ הוּא נוֹח לגדוֹלים וקשה לענוים.

*

סוֹפר המרבּה לצטט עצמוֹ אף הוּא שייך לסוּג “מבַלי עוֹלם”, כּאוֹתם התנאים “שהיוּ מוֹרים הלכה מתוֹך משנתם”.

*

עלינוּ לשקוֹד בּמאד מאד לבנוֹת כּאן את גוּף אוּמתנוּ, ולוּ גם ע"י צימצוּם הרוּח. אין לחשוֹש, עוֹד ישאר לנוּ עוֹדף הגוּן לגבּי אוּמוֹת אחרוֹת.

*

שניהם כּאחד רעים: זה שהמלים צוֹלעוֹת אצלוֹ אחרי הרעיוֹן, וזה שהמלים רצוֹת לפניו.

*

למה נאהב בּיוֹתר אנשים שיש בּהם חוּלשוֹת? משוּם שאנוּ אוֹהבים בּהם את עצמנוּ.

*

רוֹצה אדם בּקב של אחרים ולא בתשעה קבּין שלוֹ.

*

ר"נ מברצלב אמר על עצמוֹ: “אני הוֹלך בּדרך חדשה שעדין לא הלך בּה אדם מעוֹלם”. בּמחילה מכּבוֹדוֹ: אין דרך כּזוֹ.

*

עיקר ערכּה של האשה בה בעצמה, בּעצם הוייתה, בּשלימוּתה המשלימה. חכמתה וּפרי ידיה הם תוֹספת נעימה אוֹ מוֹעילה.

*

יש בּני אדם שבּגדיהם עוֹשׂים תמיד את הרוֹשם שהם ישנוּ בהם בּמיטתם. וכן גם סוֹפרים בּכתיבתם.

*

קראתי פעם אמרה של הגר“א: “המחרף את מחרפוֹ דוֹמה למי שרוֹחץ פּניו בליכלוּכוֹ”.. ראיתי היוֹם אדם שחירף וגידף את חברוֹ בכוח גדוֹל. אח”כ ראיתי את פניו, שהיוּ מכוערים ועלוּבים עד לגוֹעל.

*

האוֹמר תמיד: “אני, אני”, סוֹפוֹ שהוּא נעשׂה עני.

*

אל תירא מכשלונות! – זוֹ תוֹרת האדם כּוּלה, ואידך פּירוּשא.

*

“עוֹשׂה צדקה בכל עת” – זה המכּיר בּדיחה ושוֹמעה כאילוּ לא הכּירה.

*

האדם הוּא שלם כּמוֹת שהוּא כוּלוֹ – עם נעליו ועם האבק שבּנעליו.

*

מתוֹך הסתכּלוּת בּציפּוֹרים שירדוּ לגני:

לאהבתוֹ וחמלתוֹ של האדם דרוּש נוֹשׂא שאינוֹ קטן מציפּוֹר ואינוֹ גדוֹל מגמל. אין הן חלוֹת לא על היתוּש ולא על הפּיל.

*

פּנים אצילים בּאמת נפגוֹש רק בּאשה באה בימים. הצעירוֹת מבקשוֹת לעוֹרר שׂימת לב הגברים. פּניהן, גם היפים והעדינים, לא שקיטים, גשמיים, כּצוֹפנים מחשבה זרה. הזקינה שנצטללה מתאוָתה פניה נעשׂוּ רוּחניים. רוֹב זקינים אינם מצטללים מן התאוה.

*

מדברי תוֹמאס הארדי: ההסתכּלוּת בחזית של בּית סוֹהר גוֹרמת לנפש עוֹנג של הרגשה יוֹתר מן ההסתכּלוּת בּחזית של ארמוֹן.

*

אדם שנשאר יחידי במקום שוֹמם משמיע קוֹלוֹ כדי להפיג מלבּוֹ את אימת השממה. בּתחילה קוֹלוֹ מחזק את לבּוֹ. אבל פּתאוֹם ישגיח שהקוֹל חוֹזר אל אוֹזניו, אז תתקפהוּ אימה כפוּלה וּמכוּפּלת. כּמה פעמים תתקוֹף אוֹתנוּ אימה זוֹ בעצם חיינוּ החברותיים!

*

המליצה היא הבּיטוי המפריז מן הבּחינה הסגנוֹנית, והרוֹמאנטיקה – מן הבחינה החזוֹנית. על כּן אפשר שתהא גם מליצה או רוֹמאנטיקה נאטוּראליסטית.

*

המשוֹרר יוֹצא מן הרגש וּמסיים בּמלים, והקוֹרא בא מן המלים אל הרגש. על כּן לעוֹלם אין המשוֹרר מרוּצה מדבריו כקוֹרא הטוֹב – חוּץ מן המשוֹרר שאין לוֹ קוֹראים.

*

ההצלחה – שית זוֹנה ונצוּרת לב – מתחבּרת בּרצוּן עם הצבוּעים: בָּרָם – בּעלי מוּסר, ותוֹכם – בּעלי תאוה.

*

שתי מידוֹת בּפאטליסטים: האוֹמרים תמיד “גם זוֹ לטוֹבה”, והאוֹמרים תמיד “גם זוֹ לרעה”. הראשוֹנים מהנים את האחירים, והאחרוֹנים – את עצמם.

*

כּשנגיע לידיעה, כּי תכלית חיינוּ היא ההבנה, אפשר שנדע כּי לגבּיה המפּלה יש בּה עניין לא פחוֹת מן ההצלחה.

*

מדי אעלה ירוּשלימה אחוּש בּלבּי שתי התאהבוּיוֹת: בּעיר ירוּשלים וּבאנשי תל אביב.

*

למה זיווּג שני הוּא על פּי רוֹב זיווּג של שלוֹם? – מפּני שבּן הזוּג רוֹאה שהוּא רע מן הראשוֹן והוּא מתיירא מן השלישי.

*

מתוֹך שׂמחה יכוֹל אני לכתוֹב דברים עצוּבים, מתוֹך עצבוּת איני יכוֹל לכתוֹב כּלוּם.

*

אני מקנא בצייר וּבמוּסיקאי, שהם יכוֹלים להרגיש וליצוֹר בּנפשם תמיד: טבע, חיים, מות, שׂמחה, עצב וכו', בּלי שיידרש מהם לשרת בּמפוֹרש תוֹרוֹת ואידיאוֹת – כּסוֹפר.

*

אמר לי ידידי: מסַפּר אלמוֹני אוֹמנם מה שהוּא כוֹתב אינוֹ אמת, אבל אמן הוּא בצוּרה. עניתיו: מעוֹלם לא זייף שטר מי שאין לוֹ כשרוֹן קאליגראפי.

*

אין העוֹלם סוֹבל יהירוּת שאין עמה כוֹח. אין העוֹלם סוֹבל כּוֹח שאינוֹ עוֹמד על הקרקע.

*

עפר ארץ ישׂראל היא תאוַת נפשו של היהוּדי הדתי בגוֹלה – לכשתגיע שעתוֹ למוּת. תהא נא מעתה אדמת ארץ ישׂראל תאות נפשוֹ של כּל יהוּדי הרוֹצה לחיוֹת. יש לנטוֹע בּלב כל אדם מישׂראל את התאוה לאמת ארץ ישׂראל.

*

דוֹר שניתנה לוֹ חירוּת ולא ידע מה יעשׂה בה – מה תימה שהוּא מושך עליו את העבדוּת?

*

ההתפּעלוּת היא זיק שניצת מתוֹך מגע חזק של שני גוּפים; וּבעוֹלם הרוּח: מחשבתנוּ אנוּ עם מחשבתוֹ של אחר. ההתפּעלוּת מדברי עצמוֹ היא איפוֹא חזיון אנוֹרמאלי.

*

יש בּני אדם שבּריאוּתם של אחירים מכאיבה להם, דוּגמת אוֹר החמה לחוֹלי עיניים.

*

דוֹק ותמצא, שבּעלי המבינוּת הקטלנית מוֹצאים להם על נקלה חבר חסידים וּמחקים: מלבד ההתבּטלוּת מפּני ההעזה, קל מאד ללמוֹד את הז’ארגוֹן המבזה את קנייני הרוּח.

*

אם חכמתי קצת, לא חכמתי אלא מן הספרים הטוֹבים וּמן החיים הרעים.

*

אמוֹר לעצמך: אני מקבּל את פּלוֹני על כל חסרוֹנוֹתיו, ומיד יתגלה לך, שחסרוֹנוֹתיו אינם מרוּבּים כלל.

*

אשרי המאמין – בּעצמוֹ.

*

אמר לי פלוֹני בעל העין: “מן היסוֹד שהוּנח לבניין הבּית אני רוֹאה את מראה העשן שיתאבּך מתוֹך ארוּבּתוֹ.” גוּזמא אמר, אבל יפה אמר ורשמתי את דבריו.

*

לחיוֹת, לעבוֹד ולאהוֹב הם דברים פּשוּטים, שהכּל דשים בּהם. אך אילוּ כוֹחוֹת גדוֹלים הם דוֹרשים, כּשיש עמהם הכּרה.

*

עשׂה את מעשׂך עד גמירא ואל תניח בּוֹ פרט חסר. המניח "עין "אחת בּסוֹף הגרב גוֹרם להתרת הגרב כּוּלוֹ.

 

לפי ההרגל המשא    🔗

בּילדוּתי ביקרתי אצל דוֹדתי, שהיתה בעלת משק גדוֹל בּכפר. רגילה היתה כל ימיה לטלטל משׂאוֹת כּבדים בּבית וּבחצר. יוֹם אחד תפסה יוֹנה ונשׂאה אוֹתה בשתי כפוֹת ידיה שלא תפרח, וּבהליכתה דיבּרה אל העוֹמדים ורוֹאים: “אוֹי, אני נוֹפלת, איני יכוֹלה לשׂאת משׂא קל כּל־כּך!”

“לפום גמלא שיחנא” אמוּר לא רק בּמשׂאוֹת כּבדים.

*

אצל פּלוֹני הסוֹפר צוֹלעוֹת המלים בּמרחק רב מאחרי הרעיוֹן, ואצל אלמוֹני רצוֹת המלים בּמרחק רב לפני הרעיוֹן. לגבּי העיקר אין הבדל בּין השניים.

*

דוֹר דוֹר ואזניו, הקוֹלוֹת של ימינוּ, ימי הראדיוֹ והרמקוֹל, משמיע טוֹן שוֹנה בתכלית מן הטוֹנים של התקוּפוֹת הקוֹדמוֹת, והאוֹזן אינה רגישה עוֹד לגבּי הקוֹל הטבעי.

*

כּמעט כּלל הוּא: התוֹבעים תמיד כּבוֹד לעצמם אינם יוֹדעים שמגיע כּבוֹד גם לאחרים. אפשר שבּעוֹמק לבּם אינם מכבּדים גם את עצמם. *

מעריך אני את האדם לפי כוֹח נתינתוֹ ולא לפי כוֹח לקיחתוֹ. עקרתי מלבּי את ההתפּעלוּת מן הלוֹקחים הגדוֹלים, שיוֹפים הוא מיסוֹד הטרף.

*

חזית אדם המבּיע בקלוּת יתירה רעיוֹנוֹת וציוּרים ורגשוֹת יפים, בּדוֹק אם יש חיבּוּר בּין מה שהוּא מבּיע וּבין מהוּתוֹ האמיתית.

*

בּזמן הזה אין לך דבר שאינוֹ יפה – חוּץ מן היפה האמיתי.

 

בזה ובזה אל תּאמין!    🔗

נקוֹט כּלל זה בידך ואי אתה בא לידי מפּח־נפש: אם אמרוּ לך על פּלוני שהוּא כליל השלימוּת – אל תאמין. גם בּו חסרוֹנוֹת שעליך להישמר מפּניהם. ואם אמרוּ לך על אלמוֹני שהוּא רשע גמור – אל תאמין. גם בּוֹ מעלוֹת שאפשר להשתמש בּהן לטוֹבה.

 

פּוּלחן האדם    🔗

אני מחזיק טוֹבה להשגחה, שלא נטעה בתוֹכי את האכֶּסטאזה לגבּי אנשים; שמנעה אוֹתי מפּוּלחן האדם. פּוּלחן זה כפשע בּינוֹ וּבין פּוּלחן עצמוֹ. שהרי יש כּאן רק חילוּף אישיוּת בּאישיוּת.

הנוֹשׂא והחבּוּר    🔗

את הנוֹשׂא לחיבּוּרי נשׂאתי בקרבּי ימים רבּים כזרע טמוּן לשעה הכּשרה. עם הכּתיבה נבט הזרע והעלה צמח, עשׂה גבעוֹל וענפים ועלים, עד כּי היה לשׂיח אוֹ לעץ עבוֹת. ואוּלם הזרע עצמוֹ לא נראה עוֹד. וכשחיטטתי מעט ליד שרשי הצמח ראיתיו והנה הוא זג ריק ונבוּב, עפר עם האדמה, והיה כלא היה.

 

על הבזבוז    🔗

זה עוֹנשוֹ של בּזבּזן, שלעוֹלם אינוֹ נהנה הנאה אמיתית ממה שסיגל. רק דבר הנקנה אחרי חיסכוֹן והכנה וציפּיה נוֹתן סיפּוּק, הרוֹכש בּקלוּת וּמבזבּז תוֹך כּדי רכישה מזלזל בּמה שרכש.

מימי לא ראיתי בחיי יוֹם יוֹם בּיזבּוּז מחכמה – ואפילוּ ביזבּוּז לצדקה, שגם את זה הגבּילוּ חכמינוּ ז"ל, משוּם שחששוּ להפוֹך את הנוֹתן למקבּל.

 

קללת חוּלשתנו    🔗

חוּלשתנוּ הארוּרה: אך משמיעים לנוּ מלה טוֹבה, אך מבטיחים לנוּ משהוּ הנראה כטוֹב, מיד אנוּ מתמלאים רחשי תוֹדה ואמוּן וּמתפּרקים את אמצעי ההגנה. אין אנוּ יוֹדעים את עמדתוֹ של היצוּר הנוֹרמאלי, בּעל חוּש הקיוּם הבּריא: כּבדהוּ וחשדהוּ. מסַפּרים על מקרים, שתלייני הגרמנים רימוּ על נקלה קיבּוּצים ויחידים אוּמללים מאחינוּ בני ישׂראל בהבטחוֹת של הבל – והם האמינוּ להם והלכוּ כמוֹ מרצוֹן לטבח. אין, כּמוּבן, להאשים את הכּבשׂים בּכפּוֹת הטוֹרפים, והיוּ גם מקרים אחרים, של עמידה על הנפש. אבל, אוֹיה, מנַדינו עדיין יוֹדעים את חוּלשתנוּ וּמשתמשים בּה לרעתנוּ, מוּטב שנדענה גם אנחנוּ, כּדי להתגבּר עליה לטוֹבתנוּ.

 

מי הבין לנו    🔗

אנחנוּ היהוּדים מצאנוּ תמיד יחס משוּנה של הבנה ורצוֹן רק מצד אנשים אצילים, שיש הם זיקה לערכים רוּחניים. מידי מאטריאליסטים וּפלבּיים שׂבענוּ רק צרוֹת.

 

על אנשי העליה השניה    🔗

אנשי העליה השניה, בּהבדל מן הראשוֹנה והשלישית, בּאוּ בעיקר כּיחידים, כל אחד על דעת עצמוֹ. מתוֹך דחיפה וכוֹח אישיים. על כּן קמוּ מתוֹכם אישים, שכּוֹחם היה יפה גם בּמעשׂה גם בּאירגוּן.

הם בּאוּ לארץ בּעוֹדם צעירים. עם כּל הסבל (התנכרוּת, מחלוֹת, רעב) וכוֹבד־הראש היה בה גם משהוּ ילדוּתי: זוֹ העקשנוּת, זה הרצוֹן לתקן עוֹלם, זוֹ העמידה להכעיס, זוֹ השׂמחה וההתפּעלוּת מניצני החיים החדשים.

הישוּב החדש בּארץ רוּבּוֹ חי היה חיי ילדוּת. כּל התנאים והמעשׂים חוֹתם הילדוּת היה עליהם (הבּיל"ויים היוּ מעין תקוּפת לידה); גם ההתחדשוּת, גם השיכּרוֹן מן הנוֹף, מן העברית החיה, מן הילדים – מעין ילדוּת שניה עברה עליהם. על־כן ראוּיים הם אנשי העליה השניה לקנאה, שזכוּ לחיוֹת שתי ילדוּיוֹת: ראשוֹנה, טבעית, בּחוּץ־לארץ, וּשניה, מחוּדשת, בּארץ־ישׂראל.

 

על שלשה דברים    🔗

לא תמוּת נקמתנוּ

גם סיוּם מלחמת־הדמים שארכה שנים, גם חרדת־הלב לסוֹפוֹ של סיוּט זה, גם חוֹק החיים המצוה להסיח את הדעת מבּלהוֹת המות, חוֹק הפּוֹעל לגבּי הכּלל כּמו לגבּי הפּרט, גם החיוּניוּת היתירה של בּני עמנוּ וצמאוֹנם לפצוֹת עצמם בּחיים על קיפּוּח החיים, גם ערמת ההתחסדוּת של אידיאליסטי־האוֹפנה בעמים וּבישׂראל – כּל אלה לא יעצרוּ כּוֹח לעקוֹר מתוֹך הויתנוּ את זכר האיוֹם מכּל איוֹם שבּא לעמנוּ הנענה מידי מתוֹעבי גוֹי־הרצח. בּתחתית נשמתנוּ, בּחיפּוּי של חיבוּש פּצעים, של צחוֹק וצהלת־חיים, של עסק ועשׂיה, יפעל הזכר כגוֹרל ולא ירפּה, וּבאשר יוּכל לגמוֹל יגמוֹל. הנוֹכלים, הבּזוּיים, רוֹדפי־הבּצע, להוּטי־ההנאה, עבדי־החזקים – כּל אלה לא יחסרוּ גם אצלנוּ, אבל אלה יהיוּ רק הקצף על היוֹרה – על קרקעה יתבּשל נזיד הגמוּל, ורבּים יהיוּ אוֹכליו, בּגלוּי אוֹ בסתר.

אשרי הזוֹכה לטעוֹם את טעם הנקמה!

על העדר אחדוּתנוּ

אבוֹי לנוּ, גם עתה, אחרי כל מה שקרה אוֹתנו, אחרי הנוֹספוֹת הגדוֹלוֹת אשר שתה יד ההשגחה על כּל מה שהיה בכוֹח דמיוֹן החוֹזים לחזוֹת בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, עוֹד לא הוּשׂגה אחדוּת עמנוּ. "הוּא

לא יקוּם, אם לא יקימנוּ השוֹד" – השוֹד כּבר בּא מכל עבר, כּל המים הזידוֹנים כּבר עברוּ על ראשנוּ, כּבר בּלעוּנוּ חיים, ועדיין לא קמנוּ להיוֹת גוֹי אחד בּארץ. גם בּארץ הזאת לא קם הקיבּוּץ המעט, שניצל בּנס, טרם שככוּ גלי צמרמוֹרת הסכּנה מבּשׂרוֹ, לסמל את אחדוּת ישׂראל הנפוֹץ בּגוֹיים אוֹכליו. הפּירוּד הזה, המכלה אוֹתנוּ מבּשׂר ועד נפש, אשר אכל כּבר את רוֹב יגיענוּ ורק מעט הוּא אשר הוֹתיר בּשביל בּנין בּית חיינוּ – עוֹדנוּ מוֹסיף לרעוֹץ אוֹתנו בכל פּינה, לשׂמחת מנַדינו מכל

הגזעים.

אֵי ניב, אי לשוֹן, אי פטיש חזק אשר בּכוֹחוֹ לחשל את אחדוּתנוּ, שרק היא, היא לבדה, עשׂוּיה לשמוֹר על שלהבת חיינוּ! כּל הניבים, כּל הלשוֹנוֹת, כּל הרעמים נשבּרוּ אל רוֹך רצוֹננוּ להיוֹת עם. כּל הגיוֹן לב ודעת לא צלחוּ. אוּלי יצלח הגיוֹן הדם הגוֹאל דם.

מהפּכת־המהפּכוֹת

עוּנינוּ מכּל עם, אך לא בוֹשנוּ מכּל עם. עוֹד אנוּ בכללנוּ אבּירי עשׂרת הדיבּרוֹת. יֵדע זאת בּראש וראשוֹנה הנוֹער שלנוּ.

הוּא עתידנוּ. הוּא חייב להכּיר את עצמוֹ, למען דעת את דרכּוֹ. ועל כּן אל שמץ זלזוּל בּערכי העם המקוּדשים רק מפּני שעוֹלם אלילי־אֵלים ממאן בּערכים אלה. אל התבּטלוּת מפּני תוֹרוֹת עם זר, אם גם שׂיחקה לוֹ השעה לשבּוֹר את שוֹבריו. נשנן לבנינוּ (אין לנוּ שיוּר אלא התקוה הזאת!), שאסוּר לנוּ ליתן מעתה טיפּת דם אחת משלנוּ, דם הבּשׂר וּביוֹתר דם הנפש, למשוֹח בה גלגלי מרכּבוֹת של אחרים. ראינוּ את השׂכר ששוּלם לנו בעד דמנוּ שהגרנוּ בשפע לאחרים. רק על זכוּתנו נתן את דמנוּ, רק את חירוּתנו נקנה בדמנוּ.

כּל הטוֹב נלמד מכּל אדם ומכּל עם, ואם גם הם לא ירצוּ ללמוֹד את טוּבנוּ, אל נהא מזַכּי האחרים ללא חפצם בּכך. “ואתּנך לאוֹר גויים”, אך אין לנוּ לתת עצמנוּ לאוֹר גוֹיים.

הכּרה חדשה, כּספּיר לטוֹהר, צריכה לעלוֹת מתהוֹם חיינוּ

השפוּכים, מהפּכת־המהפּכוֹת בּנפשנוּ: לעשׂוֹת את כּל אוֹרנוּ קוֹדש לנוּ, כּי רב חָשכּנוּ.

 

הענין הלאומי    🔗

הענין הלאוּמי הוּא לנוּ, היהוּדים, בּני הדוֹר הזה, כּלחם, כּמים, כּיקיצה, כּנשימה – דברים פּשוּטים בּתכלית, דברים שהנפש היפה לפעמים סוֹלדת לדבּר בּהם, ואף על פּי כן הם הם גוּפי החיים. בּלעדיהם אין לנוּ חיים.

 

טעמה של מולדת    🔗

כּבר הגענוּ לראשית של מוֹלדת. כּבר יוֹדעים אנוּ מה רכשנוּ לנוּ וּביחוּד מה אנוּ עלוּלים לאַבּד עמה. על כּן אנוּ מסוּגלים כּבר לתת את נפשנוּ עליה. זכרוּ, רק בּידי אלה היא מתקיימת.

 

יהודי אמריקה    🔗

יהוּדי אמריקה, עם כּל עסקיהם הגדוֹלים ועשירוּתם המוּפלגת, עם כּל מעוּפם והשפּעתם, הם כּילדים לעוּמת הקיבּוּץ הקטן של יהוּדי ארץ־ישׂראל, המנוּסים בּחיים שיש בּהם משוּם יצירה עצמאית מתוֹך מלחמה לאוּמית־מדינית בּלתי פוֹסקת. לא שבח וּגנאי, כּי־אם ציוּן עובדה.

 

להט הכבשן    🔗

ללהט הכּבשן של דברי ימינוּ הוּטלוּ הפּעם בּערבּוּביה מאמינים וכוֹפרים, נאמנים וּמתכּחשים, תמימים וּמתחכּמים. הנמלט רק במקרה נמלט, ולא מבּינתוֹ.

אם גם להט איוֹם זה לא יתיך את רגבי עמנוּ הנשארים לחטיבה אחת, חטיבה חפצת חיים של חירוּת וכבוֹד, דוּגמת כּל עמי תבל – מה תקוותנוּ, מה אחריתנוּ?

 

האטום הפיסי והאטום הרוחני    🔗

חקר האטוֹם הפיסי נסתיים בּהצלחה: האדם שוֹלט באנרגיית החוֹמר שלטוֹן בּלי מצרים כּמעט. כּוֹח ההרס שבּידוֹ מרחף על שלוֹש ממלכוֹת הטבע לבטל את צוּרתן מששת ימי בראשית.

עתה הגיעה השעה למצוֹא את הכּוֹח שכּנגד, שיבטיח את קיוּמן של צוּרוֹת הטבע – כּוֹח זה יכוֹל להיוֹת אנרגיית הרוּח. על האדם לגשת מיד בּכל גאוֹניוּתוֹ ועוֹצמת רצוֹנוֹ לחקר האטוֹם הרוחני, כּדי שיגיע לשיחרוּר האנרגיה שבּוֹ בעוֹד מוֹעד.

 

גם הגאוה אינה קלה    🔗

גם הגאוָה דוֹרשת כּוֹח, אוּלי עוֹד יוֹתר מן הענוָה. שהרי גם הגדוֹל שבבּעלי־הגאוה צריך להתגבּר על רגשוֹת של חוּלשה, שאין כּל אדם פּנוּי מהם.

זוֹ וזוֹ דוֹרשוֹת בּיזבּוּז מרץ. מוּטב שיבוּזבּז על מידה טוֹבה משיבוּזבּז על מידה רעה.

ועוֹד: הענוה אין אחריה מפּח־נפש.

 

על הסדר והדיקנות    🔗

הסדר והדייקנוּת הם בּלי ספק מידוֹת טוֹבוֹת, שבּחסרוֹנן יוֹצא הרבּה מרץ ורצוֹן טוֹב לבטלה, והאדם שרוּי בשל כּך לעתים תכוּפוֹת בּמבוּכה וּבפחי־נפש. אבל גם הם יפים רק במידה, שאם הם יתירים על המידה הם מרפּים ומגבּילים את כּוחוֹת הנפש, שדרכּם בזינוּקים וּבפריצת

גדרים.

על כּגון זה אפשר לוֹמר מעין הפּסוק בקוֹהלת: יקר מסדר מדיוּק פּריעוּת מעט.

 

דלדול טוטלי    🔗

דוֹרנוּ (ולהט שת מלחמוֹת־העוֹלם סייעוּ לכך) הבשיל את המשבר הסוֹציאלי והפּסיכוֹלוֹגי של המין האנוֹשי בּהיקף עוֹלמי. בּאין בּלם דתי, מוּסרי וסמכוּתי נפרצוּ גדרי התאווֹת: הכּל רוֹצים הכּל. כּשמדוּבּר בּימינוּ על רעב אין הכּוָנה רעב ללחם. “ל”לא על הלחם לבדוֹ יחיה האדם" לא יקבּיל אצל האדם החדש “כּי על כּל מוֹצא פי ד'”, כּי נוֹסף על הלחם רוֹצה הוּא כּל מה שחידשוּ המדע והטכניקה להנאתוֹ, והוּא רוֹאה זכוּת לעצמוֹ לקבּלוֹ. בּמקוֹם שישנוֹ בימינוּ רעב ממש הוּא נראה לוֹ לאדם כּאסוֹן, אבל גם בּרעבוֹנוֹ אינוֹ משלים עם סיפּוּק הרעב בּלבד. עבר הזמן, שהרבּים קיבּלוּ עליהם את דין המחסוֹר כדי שהמעטים יוּכלוּ לקבּל הכּל. אך אין בּכוֹח הטבע ועוֹבדיו לספּק את הכּל לכּל. וכיון שגם מתוֹך שויוֹן אין הרבּים יכוֹלים להשלים מרצוֹן עם המחסוֹר, באה הדיקטאטוּרה וכוֹפה באין מוֹצא את המחסוֹר על הכּל. אמנם קיימת אצלה האשליה, כּי המחסוּר הוּא רק תוֹפעה עוֹברת, מכינה את השפע, אבל בּאמת אין אפשרוּת שהמצב ישתנה מיסוֹדוֹ, הוֹאיל וגוֹרמיו הם אוֹבּייקטיביים ועוֹלמיים. ועל כּן איני יכוֹל לראות את הזמן הזה אלא כקאטאקליסמה.

אפשר שהדילדוּל הטוֹטאלי עשׂוּי היה לשמש גוֹרם מוַסת, אילוּ היה עמוֹ גם דילדוּל בּכוֹח ההמצאה של האדם. אבל עם כל הירידה בכוֹח הנפש אין סימני ירידה במדע השימוּשי. ועל כּן איני יכול לראוֹת איך תגוּשר התהוֹם בּין הייצוּר והבּיקוּש להלכה וּבין מיעוּט האספּקה למעשׂה, אם לא בדרך של שויוֹן שהוּא כעבדוּת.

 

אימפולסים וחולשה    🔗

יש אנשים שלפי האימפּוּלסים הרעים שבּהם הם מסוּגלים לפשעים גדוֹלים, אלא שחוּלשתם מניאה אוֹתם מביצוּעם. ואוּלי הרגשת חוּלשתם היא היא שיוֹצרת בּהם את האימפּוּלסים הרעים, ואילוּ היו חזקים יוֹתר, היוּ האימפּוּלסים חלשים יוֹתר.

 

כך היא נוהגת בנו    🔗

אנגליה נוֹהגת בּנוּ כשם שנהגה שכנתנוּ הערלית בּתרנגוֹלת שלה. כּדי לעקוֹר מלבּה את תאות הדגירה שפכה עליה מים קרים (להָצֵן את אשה!), תלתה אוֹתה כפוּתה ברגליה, כּפשה את בּטנה בעפר… וכל אלה לא הוֹעילוּ: התרנגוֹלת הטילה את בּיציה בין סבכי הקוֹצים שבּגן ושם דגרה אוֹתן, ויוֹם אחד הוֹפיעה עם קהל אפרוֹחיה.

אוּלי לסוֹף תעשׂה אף האימפּריה כאוֹתה ערלית, שאספה אֵם על בּנים והתפּארה לפני שכנוֹתיה בבריכה הנאה… אוּלי!

 

נשים יפות ולא־יפות    🔗

חזיוֹן מצוּי הוּא: נשים שלא היוּ יפוֹת בּצעירוּתן מקבּלוֹת זיו של חן לעת זקנה. שקט הפנים, לוֹבן הראש, טוֹהר המבט – כּל אלה מצטרפים למשהוּ לוֹקח לב.

ולהפך: נשים שנחשבוּ בצעירוּתן יפהפיוֹת, שהיוֹ רוֹעצוֹת לבבוֹת, לוֹבשות לעת הזקנהצוּרה מגוּשמת, רוֹע־פּנים ורוֹע־עין, בּקיצוּר – מרירוּת הזקנה.

מה הסיבּה?

דוֹמני, הסיבּה היא בזה, שהאשה הלא־יפה אכלה את סבלה בדמי ימיה. החיים לא פינקוּה, הגברים רק סבלוּ אוֹתה. ואם בּכל זאת נצטרפוּ חייה לחשבּוֹן חיוּבי, הריהי אסירת־תוֹדה לגוֹרלה. למרוֹת הכּל – השׂיגה את מקוֹמה. מעתה ניתן לה לראוֹת את הדרך שעברה, על כּל המכשוֹלים שבּה, כי הוֹבילה אל על.

לא כן חברתה היפה היא אכלה את אוֹשרה בדמי ימיה. החיים העניקוּ לה הרבּה. הגברים בּיקשוּ להעניק לה יוֹתר ממה שהוּכשרה לקבּל. והנה סוֹף סוֹף “בּטל הדבר”, אחד אחד בּאוּ נגעי הזקנה. אין שׂימת לב. צרוֹת אחרוֹנוֹת אינן “מתחשבוֹת” בּזכוּיוֹת ראשוֹנוֹת. בּקצה דרכּה נערמים

המכשוֹלים הטבעיים בּגוֹבה רב. האוֹשר נראה רחוֹק, בּשפל. מכּאן היא רוֹאה את הניגוּד המשווע, האכזרי, הבּלתי־צוֹדק בּין העבר וּבין ההוֹוה. והמרירוּת שבלב, שבּכל נימי המהוּת, נוֹתנת אוֹתוֹתיה בפנים, בּעינים, ויוֹתר מכּול – בּארשת הפּה.

 

בארץ זו    🔗

כּאן, בּארץ זוֹ, בּהבדל מכּל ארץ שהעברים נחיתּים שם, יחד עם המאמצים לחשׂוֹף את טמוּני קרקע העבר, שלוּחים כּלי־הרוּח שלנוּ לחפּוֹרֹ בּחוֹמר האורירי של העתיד. תשוּקה היא המקננת לא רק בּלב יחידים, חוֹלמים והוֹזים, אלא בלב המוֹנים השוֹאלים יוֹם ולילה: מה דמוּת תהיה לאוּמה על אדמה זוֹ? מה דמוּת תהיה לאדמה זוֹ כעבוֹר שנים? מה אזכה אני לראוֹת מדמוּת זוֹ?

תשוּקה זוֹ היא כוֹח מניע בּמעשׂינוּ, שלא תמיד הניסיוֹן וההיגיוֹן מסכּימים עמהם.

 

הערכים והמעריכים    🔗

האמת והיוֹפי הם קוים בּמישוֹר; דעת הקהל וטעמוֹ – קשתוֹת מוּצקוֹת נטוּיוֹת עליהם. קצוֹת הקשתוֹת בּלבד נוֹגעים בּקוים. רק בּכוֹח לחץ גדוֹל אפשר לקרב את הקשת אל הקו הישר. אך ירפה הלחץ – מיד הקשת מתרחקת וחוֹזרת למקוֹמה.

 

אלה לעומת אלה    🔗

יהוּדי גרמניה ושכּמוֹתם, שעלוּ מאירוֹפּה וּמאמריקה

וּמארצוֹת־שפע אחרוֹת והביאוּ עמהם את ההידוּר ואת הבּרק ואת המוֹתרוֹת, בּרוֹב הימים קצתם הוֹלכים וּמשנים עצמם, אוּלי בבלי דעת, וּמסתגלים למנהג הארץ ולצרכיה.

לעוּמתם רבּים מבּני הארץ, מחקיהם, שטעמוּ בפעם הראשוֹנה טעם של גינוּני יפיוּת רוֹדפים אחרי אלה בלא כל יחס לאפשרוּיוֹת של הארץ, לתנאיה, למצבה.

מצוַת כּוּתים שהחזיקוּ בה ישראלים!

 

לְמה יפה הבזבוז    🔗

הבּיזבּוּז, כּל בּיזבּוּז, של היחיד לצוֹרכי עצמוֹ על חשבּוֹן אחרים (אין נכסי יחיד שלא על חשבּוֹן אחרים!) אינוֹ מוּסרי ואינוֹ מביא טוֹבה לכלל, אף כּי נדמה לפעמים שהוּא נוֹתן עבוֹדה וחיים לאלה המשמשים את תאוָתוֹ של המבזבּז.

כּנגד זה בּיזבּוּז הציבּוּר על דברים שבּתרבּוּת, בּנוֹי וּבנוֹחוּת לציבּוּר הוּא מוּסרי וּמוֹעיל. ואפילוּ הרבּים צריכים בּשל כּך

להצטמצם קצת ולוותר על משהוּ משלהם, יפה והגוּן הדבר, אף נוֹתן להם בּסוֹפוֹ של דבר את הסיפּוּק שבּהכּרה: משלנוּ כל החיל הזה. וגם למעשׂה הם נהנים.

לדידי, אין זיווּג יפה מזה: ציבּוּר חי חיים של הסתפּקוּת בּמוּעט (לא מחסוֹר!), של חסכנוּת יאוּתָה – ויש לוֹ בנינים וגנים וּמוֹסדוּת לתפארת לוֹ ולכבוֹד ואף לקנאה לבּאים בּגבוּלוֹ.

רוֹצה הייתי לזכּוֹת ולראוֹת את אוּמתנוּ ואת מדינתנוּ הוֹלכוֹת בּדרך זוֹ!

 

טבעוֹ של הנוֹתן    🔗

המקים מוֹסד ציבּוּרי (ואפילוּ מקוֹם קדוֹש) בּנתינתוֹ – לבּוֹ גס קצת בּמה שהקים, שהרי לא את נפשוֹ נתן עליו אלא חלק מן העוֹדף שיש לוֹ. יכוֹל היה לא ליתן, יכוֹל היה ליתן פּחוֹת, יכוֹל היה ליתן יוֹתר. בּזה שנתן רק חלק הוֹכיח (קוֹדם כּל לעצמוֹ), שהניח משהוּ גדוֹל וחשוּב מזה.

מוּבן, שאינוֹ נוֹתן כּלל גרוּע ממנוּ.

 

צירוף של כח ורוח    🔗

רק צירוּף של כּוֹח ורוּח מביא לידי ניצחוֹן של ממש. הראשוֹן בּלבד נצחוֹנוֹ נצחוֹן עוֹבר. השני בּלבד נצחוֹנוֹ מדוּמה. עַם

החפץ חיים חייב לטפּח את שניהם בּמסירוּת שוה. יש ימים, כּשהאחד נחלש, המחייבים טיפּוּח מוּגבּר של זה. אבל גם הצוֹרך הזמני אסוּר שיביא לידי הסחת הדעת מן הגוֹרם השני, שסוֹפה מפּלה.

 

כחות שרויים בסמוי    🔗

יש כּוֹחוֹת, בּיחוּד רוּחניים, השרוּיים בּסמוּי, והתגלוּתם בּאה רק מתוֹך התפּגשוּת עם כּוֹח אחר.

אלמלא קוֹמץ אנשי־רוּח עברים פּעילים, שהיגרוּ בתחילת המאה הזאת מרוּסיה לגליציה – אפשר שספרוּתנוּ לא היתה מקבּלת את תוֹספת השפע שהגיעה לה מארץ זוֹ.

 

זבל?    🔗

שמעתי מפּי יבנאלי שהספּיד את יצחק לוּפבן בּקירוּב כּך: "אנוּ היינוּ ועוֹדנוּ הזבל למדינה, למה שהוּקם ועוֹמד עוֹד לקוּם. מעשׂינוּ והוייתנוּ ייבלעוּ במעשׂים החדשים, הגדוֹלים

והנפלאים, שאין אנוּ יוֹדעים עוֹד להעריכם כּמוֹ".

שמעתי את הדברים, המה פגעוּ בי. אנוּ – הזבל? אם מ“השקפת הנצח” כּל דוֹר הוּא זבל לדוֹר הבּא. כּך היה מעוֹלם וכך יהיה לעוֹלם. כּך בּטבע וכך בּחלק מן הטבע – בּאנוֹשוּת. כּל זמן שיש חליפוֹת לידה וּמיתה ולידה יהיה כך. אבל לקרוֹא דוקא לדוֹר המכין, המניח את היסוֹדוֹת, הקוֹפץ קפיצת נחשוֹן, הדוֹר שמרד בּהוייה אחת כּדי לפתוֹח בּהוייה אחרת, הדוֹר שלקח עליו מדעת ומרצוֹן מחסוֹר וייסוּרים וסכּנוֹת וקרבּנוֹת – לקרוֹא דוקא לדוֹר כּזה “זבל” – אם אין זוֹ ענותנוּת יתירה, הרי זוֹ התעלמוּת מן הנוֹהג ההיסטוֹרי.

לא כן יחשבוּ הדוֹרוֹת הבּאים עם כּל השכחה השכיחה, עם כּל מה שנגזר על המתים שישתכּחוּ מן הלב ועל המעשׂים החדשים שישכּחוּ את הישנים – זכוֹר יזכּרוּ את הראשוֹנים.

לא רק לעם אמריקה ישנם “אבוֹת עוֹלי־רגל”…

 

אלה שגידלה האדמה    🔗

אלה שגידלה אוֹתם אדמת ארצנוּ היוּ ראשוֹני גוֹאליה במערכה. הם שידעוּ שביליה ביוֹם וּבלילה, שידעוּ את ריחה מקרוֹב, שידעוּ לזחוֹל ולרבוֹץ עליה, שידעוּ להיוֹת עמה לאחדים – הם היוּ ראשי כוֹבשיה וגוֹאליה.

אין כּוֹח כּכוֹח האדמה, אין אצילוּת כּאצילוּתה. גם המתנשׂאים למרוֹמים על כּנפי פלדה צוֹפים אל האדמה, לשוּב אליה. גם המפליגים למרחקי ימים אל האדמה הם חוֹתרים, להגיע אוֹ לשוּב אליה.

היא הנגאלת והגוֹאלת, ממנה בא הכּל ואליה שב הכּל. כּל הכּיבּוּשים אין שמם כּיבּוּש, מלבד כּיבּוּש האדמה

על כּן בּימים אלה, שאוֹפקים רבּים וּרחוֹקים רוֹמזים

וקוֹראים לנוּ, וּביחוּד לדוֹר הצעיר, שׂוּמה עלינוּ לשיר את שירת האדמה, האחת והקרוֹבה, את בּרכתה ואת נצחה.

 

הם, הצעירים הכובשים    🔗

גם בּשׂדה הספרוּת הם כּוֹבשים הצעירים חמי־הסם וקרי־הלב. הם אחרים, הם חדשים, הם בּני דור עוֹלה וכוֹבש. הם דוֹהרים על פּנַי הלאה, הלאה, הם מגמאים שטחים, שטחי יישוּב ושטחי מדבּר. קוֹלם אחר, עיניהם אחרוֹת. הם למדוּ בקלוּת את המעט הדרוּש להם, סיגלוּ רכוּש בּאפס יד. הלשוֹן בּפיהם עמוּסה קצת, צרוּדה קצת, אך אמיצה, פּרוּעה וּמדוּבללת, אך עוֹברים בּה גם חוּטי כסף וזהב ושני־תוֹלעת.

הם דוֹהרים ועוֹברים על פּנַי, על היוֹשב על הרגב הכּבד בּפאת השׂדה לעת מנחה. הם רוֹאים את מבּטי המלוָם בּחיבּה, בּברכה. הן רבּים מהם תלמידי היוּ, מקשיבים ולא מקשיבים, וּמעט מלקחי בילקוּטם הקל. אין כּאן, כּמוֹ בשירוֹ של בּיאליק ("ילדוּת), לא “קרחת עלוּבה” ולא “לעג ילדים”, אלא דבר גוֹרלי מזה.

דהרוּ, דהרוּ על פּנַי. איני יוֹדע אנה אתם מגיעים, בּעוֹד אני יוֹשב על הרגב הכּבד והדשן והרוּח הטוֹבה משׂחקת בּשׂער ראשי המלבּין!

 

שוֹנוֹת    🔗

הסיפּוּר התנ"כי המוּבהק ביוֹתר בּספרוּתנוּ החדשה “אהבת “ציון”– אין כּמוֹתוֹ יצירה אנטיפּוֹדית לאוֹפי הסיפּוּר התנ”כי.

*

זה טבען של מטרוֹת הפּרט הגבוֹהוֹת: בּשעה שהוּא מתקרב אליהן הן מתגבּהוֹת והוּא תוֹפס רק צילן ועיניו תוֹהוֹת על ידיו הריקוֹת.

*

שתי סגוּלוֹת למסַפּר: א. כּוֹח להחיוֹת דברים שראה ושמע; ב. דמיוֹן לצרפם צירוּף חדש.

*

ה“כּלבים” הגדוֹלים סיריוּס וּפרוֹקיוֹן נמצאים קרוֹב לצדק. כּשאתה הוֹלך לבקש את הצדק, אל תסיח דעתך מן הכּלבים הקרוֹבים לוֹ.

*

להתרחבוּת הנפש וגידוּלה חשוּב להעריך את מה שאין, ואילוּ לבריאוּתה ולקיוּמה חשוּב להעריך מה שיש.

*

כּל אדם יש בּוֹ מקצת תאוה להיוֹת נביא.

 

אנו יודעים והם יודעים    🔗

עוֹד בּימי המאנדט, כּשראיתי מה פעלנוּ בארץ, מה נטענוּ, מה בנינוּ, מה רכשנוּ בחוֹמר וּברוּח, והעיקר בּהרגשה של חירוּת (אף כּי מוגבּלת על ידי שלטוֹן זר) שלא ידענוּ כמוֹתה בשוּם מקוֹם בּגלוּת – ידעתי, כי על כּל אלה, בּיוֹם פּיקוּח הנפש, נקוּם ונגן בּכל הכּוֹח וּבכל מסירוּת הנפש.

ועתה, אחרי מה שהשׂגנוּ, לא רק בּעמל וּבאהבה, אלא בּקרבּנוֹת דמים וּבתפארת שבּגבורּה, אחרי שטעמנוּ טעם של חירוּת בלתי מוּגבלת על־ידי אחרים, אחרי שהיינוּ למדינה בין מדינוּת, לאוּמה בין אוּמוֹת, אחרי שבּא החלוֹם הרחוֹק, הגבוֹה – לא ייקר עוֹד כּל מאמץ, כּל קרבּן, כּל נטף אחרוֹן של גבוּרה, לעמוֹד וּלהגן על הנרכּש, לבססוֹ ולחזקוֹ.

אנוּ יוֹדעים זאת, וגם האחרים, הזרים יוֹדעים וּמבינים זאת.

 

זלזול ביגיעם של אחרים    🔗

סחה לי אשה שנסעה לאמריקה וחזרה: “אין אתם, העם בּציוֹן, יוֹדעים כּמה קשים החיים בּאמריקה, זוֹ שנראית לכם מרחוֹק כּגן־עדן. כּמה עמלים וטוֹרחים שם בּני־אדם על הפּרנסה ועל הרכוּש. כּחמוֹרים, אוֹ כּמכוֹנוֹת הם עוֹבדים מהנץ החמה, ויש גם עד הַאֲחֵר בּלילה, אין גבוּל למאמצים. הכּסף שהם עוֹשׂים – כּמה זיעה, כּמה עצבּים, כּמה יגיעה משוּקעים בּוֹ. לא, אין רוֹב אחינוּ בני ישׂראל עוֹשׂים בּאמריקה כסף על נקלה. ואילוּ ראיתם איך יהוּדי אמריקה עמלים אלה נוֹתנים את כּספּם בּשביל ארץ־ישׂראל, בּכמה התלהבוּת, בּכמה אמוּנה תמימה, שהם בּוֹנים בּוֹ את מדינת ישׂראל, את כּבוֹד ישׂראל, את הוֹווֹ ועתידו, אילוּ ידעתם זאת – לא הייתם נוֹהגים כּל כּך בּיזבּוּז בּכסף זה!”

שמעתי דבריה וחשבתי: מלבד ק"ן הטעמים האחרים כּנגד הבּיזבּוּז, בּלי חשבוֹן ודעת נפש, שחלק גדוֹל מן הישוּב נוֹהג בּאוֹצרוֹת הנדיבוּת של אחינוּ בגוֹלה, יש עוֹד משקל מוּסרי כנגדוֹ. לפעמים יש לך הרוֹשם: יישוּב טוֹב, אמיץ־רוּח וגדוֹל־מעשׂ, אבל מאבּד בּקלוּת־ראש את יגיעם של אחרים, טוֹבים, נדיבי־לב ורבּי־אמוּנה. עד מתי? נזכּוֹר, יחד עם כּל הסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּביזבּוּז, גם מה שדבק בּפרוּטה זוֹ שאנוּ מזלזלים בּה!

 

הקליטה הרוחנית של הפרט    🔗

רבּוֹת ידוּבּר אצלנוּ על הקליטה הרוּחנית של העלייה החדשה, הבּאה עלינוּ בגלים גדוֹלים. אבל יש לדבּר גם על קליטתוֹ הרוֹחנית של הפּרט, של המשׂכיל בּעת הזאת.

הכּל מוֹדים: כּוֹח קליטתוֹ הרוּחנית של האדם המוֹדרני פוֹחת והוֹלך בּמידה שהידיעוֹת מתרבּוֹת וּמסתעפוֹת. דבר זה בדוּק

וּמנוּסה. אך מלבד הגבוּלוֹת הכּמוּתיים מתגלים גם גבוּלוֹת פּסיכוֹלוֹגיים. עם התרבּוּת הידיעוֹת מתיאש היחיד מידיעת הכּל, וּמתוֹך כּך רצוֹנוֹ וכוֹחוֹ תשים. אמנם דרך ההתמחוּת היא, כּנראה, הדרך היחידה במצב המדעים היוֹם, אבל זוֹ רעה חוֹלה, שהיא, ההתמחוּת האֶכּסקלוּסיבית, מביאה עמה בהכרח דילדוּל כּוֹחוֹת הנפש בּכללם.

שתיים סכּנוֹת לאדם החדש: מכוֹנוֹת החישוּב החדשוֹת ושיטוֹת־המחשבה החדשוֹת, הפּוֹטרוֹת את הלוֹמד ממאמץ מחשבתי רב־היקף!

 

על בעלי אפכא מסתברא    🔗

מימי לא ראיתי אדם, שנוֹהג תמיד בּמידת ההתנגדוּת, בּאמירת ההיפך, גם בּמקוֹם שאין כּל טעם וסיבּה לכך – והוּא אדם חזק, בּעל אוֹפי, אף על פּי שהוּא נראה כך מחמת העקשנוּת והקשיוּת שבּוֹ. להפך, תמיד נוֹכחתי לדעת, שהוּא סימן חוּלשה לוֹ; הפּחד התמידי שמא ייחשב וַתרן, חסר־עצמיוּת, מוּשפּע מאחרים, הוּא הוּא הנוֹהג בּוֹ וּבמנהגוֹ. כּל אדם משתוֹקק שיהיה בוֹ משהוּ משלוֹ, אבל לא לכל אדם ניתן הכּוֹח לבטוֹח בּעצמוֹ, כּי שלוֹ יקיים עצמוֹ בלי הדגשה מלאכוּתית.

על כּן אל תבוּזוּ גם לבעל איפּכא מסתּבּרא.

 

פּרידה ותשובה    🔗

רוֹב בּני־אדם חיים חיי כפילוּת. ויש בּזה מן הטוֹב והמוֹעיל. כּדי שיכּיר עצמוֹ ויוּכל להיוֹת נאמן לעצמוֹ על האדם מזמן לזמן להיפּרד מעצמוֹ, שאז יוּכל להתבּוֹנן בּעצמוֹ ולשוּב אל עצמוֹ. פּרישה צוֹרך פּגישה.

אבל כּל פּרידה כזוֹ צריך שיהא עמה מצער הפּרידה וּמכּוֹסף ההתחבּרוּת עם עצמוֹ. מי שמרגיל עצמוֹ בפרידוֹת תדירוֹת וארוּכוּתֹ מתוֹך קלוּת־ראש, סוֹפוֹ שאינוֹ מוֹצא עוֹד את דרך התשוּבה אל עצמוֹ, והפּרידה הוֹפכת פּירוּד וּתעייה בעוֹלם התוֹהוּ.

 

הקלקוּל שבתּיקון    🔗

זה ליקוּי יסוֹדי באדם וּבעוֹלם, שבּעקב התיקוּן אוֹחז הקילקוּל.

החשוּב שבּכל התיקוּנים הוּא בלי ספק התיקוּן הסוֹציאלי.

הדאגה והמלחמה להבטיח לכל בריה את מיעוּט צרכיה (ואם אפשר, כּל צרכיה) ודאי שהוּא מעשׂה רב וראוּי לכל הכּבוֹד, השבח וההתפעלוּת – אבל, וזה הצד הטראגי שבּדבר, מתוֹך שהוּא ענין של כּלל הוּא עשׂוּי לפגוֹם בּאהבת הזוּלת וּבחמלת הזוּלת בּלב הפּרט, זוֹ שהיתה מעוֹלם עיקר גדוֹל בּמוּסר האדם. מה ערך לפרט הקטן, אם אני עוֹסק בּתיקוּן הכּלל הגדוֹל, שהפּרט ימצא בוֹ ממילא את תיקוּנוֹ?

מכאן אוֹתה קשיחוּת, אוֹתה ביטחה ואהבה עצמית שאנוּ מוֹצאים על פּי רוֹב אצל מתקני־עוֹלם גדוֹלים.

 

חם הרגש ביצירה    🔗

חוֹם הרגש היצוּק בּיצירה פיוּטית

עוֹשׂה גם את סגנוֹנה הקשה מוּבן, בּעוֹד שהעדר הרגש עוֹשׂה גם את הלשוֹן הקלה והשוֹטפת אטוּמה. הרוּח הקרירה והיגעה הנוֹשבת מן היצירה מרדמת את הבנתוֹ של הקוֹרא.

 

הבית לפנים והיום    🔗

לפנים היוּ האיש והאשה בּבית כּעץ וצלוֹ הטוֹב, אוֹ כקוֹרה וצלה (הבּיטוּי: צל קוֹרה!), על כּן יכלוּ אחרים לבוֹא לחסוֹת בּביתם.

עתה האיש בּבית משוּל כּעץ יבש בּלי צל, והאשה אשר עמוֹ כעץ שני בדומה לוֹ, דבוּק אוֹ נפרד. איך יחסוּ בהם אחרים ואין צל להם?

 

גבוּרת סוֹפרינו בגוֹלה    🔗

בּכל פּעם שאני מהרהר בּיוצרי ספרוּתנוּ העברית החדשה בגוֹלה, אני מלא השתוֹממוּת על גבוּרת רוּחם. הם יצרוּ מה שיצרוּ כמעט בּלי כלים ראוּיים לשימוּש: שׂפה חיה, הוָאי טבעי, מסוֹרת אמנוּתית, וכמעט בּלי ריזוֹנאנס. רק גיבּוֹרי־רוּח, שיש בּהם מיסוֹד הנזירוּת, יכוֹלים לעמוֹד בּניסיוֹן כּזה!

 

יצירתו של שלום עליכם    🔗

ראית מים מינראליים חיים בּתוֹך כּוֹס שקוּפה: צלוּלים, מבעבֹעים, מגרים, מחזקים ומעוֹררים הרגשה של בּריאות – זוֹ יצירתוֹ של שלוֹם עליכם!

 

שונות    🔗

המשיח החדש, הדיקטאטוֹר, מהוּ אוֹמר? – “אני ורוֹכב על חמוֹר”.

*

הדרך הטוֹבה שיבוֹר לוֹ האדם: פּסימיוּת בּהערכה ואוֹפּטימיוּת בּמעשׂה.

*

שׂק־פּיטפּוּט גם אם הוּא עשׂוּי תכלת וארגמן ותולעת שני אינוֹ אלא שׂק־פּיטפּוּט.

 

כינוס מחייה וכינוס ממית    🔗

בּשביל החוֹקר יש ערך לפסוּק אחד בּספר ישן, למלה אחת, לפרט אחד. בגלל פּרט זה כדאי לוֹ לקרוֹא את הספר כּוּלוֹ. גילוּי הפּרט המאיר בּתוֹך ערימת הדברים הכּהים, המתים, הוּא בשבילוֹ חוָיה, שׂמחה לנפש. מבּחינה זוֹ אין ספר מיוּתר. כּוּלם צריכים להישמר בספריוֹת גדוֹלוֹת, לאוּמיוֹת, וּלהימצא לדוֹרשיהם בּדרך נוּחה לשימוּש.

אבל כּשהמדוּבּר הוּא בספרים שבּאים להכניסם שוּב בּברית החיים, כּדי שישפּיעוּ מרוּחם על הדוֹר, יש לעיין שבעה עיוּנים ולבדוֹק שלוֹש־עשׂרה בדיקוֹת אם לא יצא השׂכר בּהפסד. רבּים, רבּים לאין ספוֹר הספרים שהיוּ חיים בּשעתם, אבל מעטים מאד אלה שחיוּתם נשתמרה בהם, שלא נאכלוּ מחרצנים ועד זג. ואם נבוֹא לכנוֹס וּלהפיץ את כּוּלם, אוֹ את רוּבּם, אוֹ אפילוּ חלק ניכּר מהם – נסתוֹם בּעל כּוֹרחנוּ מקוֹרוֹת נוֹבעים מים חיים.

אין טעם להוֹציא ספר ממין זה, ויהי שמוֹ גדוֹל, בּאלפי טפסים, בּזמן שדיים טפסים מספּר לצוֹרך עיוּנוֹ של החוֹקר. אין למלא בדרך מלאכוּתית, ע"י ניצוּל הפּרסטיז’ה, את קלוּת דעתם וקלוּת אמוּנתם, את הסנוֹבּיזם הרוּחני, של אנשים רבּים, שימלאוּ את ארוֹנוֹתיהם ספרים שאין בּכוֹחם הרוּחני לא רק לקראם אלא גם לעיין בהם עיוּן חטוּף. מה רב ההפסד בּהרגל להחזיק ספרים בתוֹך ארוֹן שנים על שנים בּלי איורוּר של קריאה! המשנה שלנוּ מחייבת אדם לקרוֹא בספרים שמצא, אוֹ לפחוֹת לגוֹללם, אחת לשלוֹשים יוֹם, ואילוּ אלה מחיים אוֹתם כדי לחוֹנטם.

בּיאליק דיבּר נכבּדוֹת על כּינוּס, גניזה וחתימה. ואוּלם יש לדבּר גם על סתימה, על סכּנת הסתימה. ספרים כּאלה, כּבדים ומכוּבּדים, הדוּרים בּצוֹרתם, עם אפּאראטים מדעיים

משוּכללים אוֹ מפוּקפּקים, עשׂוּיים לסתוֹם כּמה צינוֹרוֹת חשוּבים בּיצירה

הרוּחנית בּמקוֹם לפוֹתחם.

יתנוּ נא דעתם על כּך העוֹסקים בּמלאכה זוֹ, גם אם יש לכאוֹרה שׂכר זמני בצדה. יש להביא בחשבּוֹן לא רק את הכּוֹח המחייה שבּספרים מסוּג זה אלא גם את הכּוֹח הממית שבּהם.

 

אכילת בשר – אידיאל    🔗

בּשל המחסוֹר בּמאכלי בשׂר וּבשל הפּירסוּם הרב הניתן יוֹם יוֹם למחסוֹר זה – נעשׂה בבלי דעת עצם העניין הגס הזה של אכילת בּשׂר לאידיאל, כּביכוֹל, בּעוֹד שצריך היה להיוֹת ההיפך מזה: דוקא המחסוֹר מאוֹנס צריך היה לשמש הזדמנוּת להוֹכיח לבני־אדם שאפשר להם גם בּלי בּשׂר, מאכל הטוֹרפים למיניהם.

ושוּב מתקיים הכּלל המשוּנה: טוֹב המקוֹם שאין אנוּ שם והדבר שאינוֹ נתוּן לנוּ.

 

על המסים    🔗

עניין המיסים עוֹמד עתה ברוּמוֹ של עוֹלמנוּ. גם לאחר שהחוּק נתקבּל בּכנסת עדיין הרוּחוֹת לא שככוּ, ורבּים הרוֹגנים בבתיהם. רבּים אינם יכוֹלים לשכּוֹח את הימים ה“טוֹבים” של שלטוֹן המאנדאט, כּשהיוּ נוֹקטים את התוֹרה של “מצוה לחסרוֹ”. ואעפ"י שאין לדרוֹש מכּל אדם את מידת החסידוּת של אוֹתוֹ רב בּעל מוּסר, שהיה שוֹלח מכתב בּידי שליח וּמדבּיק עליו בּוּל כּדי שלא להוֹנוֹת את המלכוּת, יש לדרוֹש ממנוּ מידה נכוֹנה בהבנת החוֹבה והערך שבּתשלוּם המיסים.

מן הראוּי להביא קטע מן “הקטעים האנטרוֹפוֹלגיים” של הפּייטן נוֹבאליס בּענין המיסים והמדינה:

“לעולם אין אוֹכלוסיה של מדינה מרוּבּים מדי, הבעיה העיקרית של איש המדינה היא להמציא להמוֹני העם התעסקוּת בּשיטה וּבתכלית, שלא ייבנה מעמד אחד מחוּרבּנו של מעמד אחר. בּמידה שמתרבּים המיסים וצוֹרכי המדינה, בה במידה משתכללת המדינה. אסוּר שיהיה מס שאין בּוֹ ריוח לפרטים. כּמה מרוּבּוֹת היוּ הוֹצאוֹתיו של אדם מחוּץ למדינה, אילוּ בא להמציא לעצמוֹ ביטחוֹן, משפּט, דרכים מתוּקנוֹת וכו'! רק מי שאינוֹ חי במדינה באוֹתוֹ מוּבן שאדם חי באהוּבתוֹ, יתאוֹנן על נטל המיסים. אין יתרוֹן נעלה יוֹתר מתשלוּם מיסים. יש לראוֹת את המיסים כּשׂכר למדינה, זאת אוֹמרת, לאדם רב־כֹּוח, רב־משפּט, רב־חכמה וּמרבּה־עוֹנג. צרכיה של המדינה הם צרכיו ההכרחיים של הפּרט. כּדי להיוֹת אדם ולהישאר אדם יש צוֹרך בּמדינה. למדינה זכוּיוֹת רחבוֹת טבעיוֹת כּמוֹ לפרט. אדם בּלי מדינה הוּא פרא־אדם. כּל תרבּוּת מקוֹרה ביחסים שבּין האדם והמדינה. בּמידה שהוֹא משׂכיל, הוּא נעשׂה איבר של מדינה משׂכּלת”.

על זה יש להוֹסיף: אם מדינה בנוּיה על תילה כך, מדינה שעוֹמדת בּתחילת בּניינה לא כל שכּן. ואוּלם אין להסיח את הדעת מן הצד השני של המטבּע: גם המדינה מחוּיבת לא רק ליטוֹל אלא גם ליתן. וזה העיקר, אצל הפּרט ואצל הכּלל, שרק אם הנתינה אינה פחוּתה מן הלקיחה – אפשר לדבר על מצב מוּסרי.

ועוֹד: המדינה חייבת לנהוֹג כּך, שלא תהיה לפרט ההרגשה, שמיסיו מתבּזבּזים על דברים של מוֹתרוֹת, על נוֹחוּתם היתירה של מבצעיה.

 

שלולית וזרם    🔗

עם כּל אהבתי את פּינת מוֹלדתי הטבעית, מכוֹרת ילדוּתי, מעוֹדי לא גרסתי את ההתבּדלוּת וההתיחדוּת, על אחת כּמה וכמה ההתפּארוּת וההתנשׂאוּת על פּינוּת אחרוֹת וקיבּוּצי אחים אחרים. וּמשוּם כּך קם בּי תמיד רגש של תמיהה ותהייה על הבּאים לפגוֹע בּפינתי, להעליבה בדיבּוּר פּה ולייחס לה מוּמים שאין בּה, אוֹ שיש כּמוֹתם, אצל יחידים, גם בּקיבּוּצים אחרים.

אנוּ שמנערוּתנוּ ינקנוּ את ההכּרה הציוֹנית, את

הכּיסוּפים לקיבּוּץ גלוּיוֹת, לאיחוּד פּזוּרינוּ לאוּמה אחת מכוּנסת

בּארץ־אבוֹת, נפשנוּ סלדה מן ההתגוֹדדות. וּמה תמוּה וּמצער, שגם כּאן, בּמחוֹז חפצנוּ עדיין אנוּ מטפּחים את הפּירוּדים על יסוֹד המוֹצא. עדיין מיישבים את נידחינוּ ביישוּבים שוֹנים, כּדי שיוּכלו לטפּח את שבטיוּתם כּאן בּמוֹלדת האמיתית, למען עשׂוֹת את האוּמה טלית שכּוּלה טלאים של גלוּיוֹת.

אני מאמין וּבטוּח, כּי מן “הגזעים” השוֹנים וה“תרבּוּיוֹת” השוֹנוֹת, שהבאנו ועדיין מביאים לארץ, תקוּם אוּמה מאוּחדת, משוּבּחת, גזע מוּשלם וּמפוֹאר, רב־יוֹפי ורב־כּוֹח, וּמן ה“תרבּוּיוֹת” השוֹנוֹת תצמח תרבּוּת לאוּמית גדוֹלה ואמיצה לכבוֹד וּלתפארת – אבל כּל “היסוֹדוֹת” הללוּ צריכים לנשק זה את זה, להשפּיע זה על זה וּלהתמזג זה בזה. אם נוֹסיף לטפּח את המפריד, תהיינה לנוּ הרבה שלוּליוֹת קטנוֹת ועכוּרוֹת, אך לא יהיה לנוּ זרם אדיר וטהוֹר אחד.

אל לנוּ לטשטש את העבר, חס לנוּ מלהתבּייש זה בזה. לכוּלנו יתרוֹנוֹת וחסרוֹנוֹת. עתה, שרוֹב המכוֹרוֹת שלנוּ נעשׂוּ רק זֵכר, נזכּוֹר את הטוֹב שבּהן, הטוֹב שהוּא תמיד המכריע והקוֹבע, נבליט וניטע את הטוֹב מכּל מקוֹם.

מה עלוּבה המראה, שאיש עברי פליט בּית־קברוֹת אחד עוֹמד וּמספר בּגנוּת אחיו פּליט בּית־קברוֹת אחר!

הזאת תוֹרת הציוֹנוּת, שהביאה לנוּ את הגאוּלה וּבשמה דוֹגלים כּל מחנוֹתינוּ?

 

חיסול גולות    🔗

גוֹלוֹת אחדוֹת נתחסלוּ כבר על ידי עלייה לישׂראל, ואחדוֹת עוֹמדוֹת להתחסל בּקרוֹב. הלב ירעד בּגיל: מה הגיע להם לקיבּוּצי ישׂראל בּני מאוֹת שנים! איזוֹ עקירה עם שרשים עמוּקים! יוֹתר מכּל נוֹגע אל הלב עזיבת בּתי־הקברוֹת לחרישת הגוֹיים. אך גם גיל לנוּ: הם בּאים לארץ החיים, לחיים של כּבוֹד־אדם.

מה שעשה עַם היטלר והחוֹסים בּצלוֹ ליהוּדים שבּידם לא יכלוּ לעשׂוֹת עמים אחרים. אבל הארס שהוּרכב בּהם וציוּר הדוּגמה שניטע בּהם לא פגוּ. אפשר מאד שבּסתר לבּם הם מתקנאים בּאלה שנפטרוּ מן הצרה ולוּ גם בצוּרה לא־אנוֹשית. לא מעטים הסימנים לכך. וּמעטים אף אינם מתבּיישים לגלוֹת את מה שבּלבּם.

זוֹהי הכּרה מזעזעת את הנפש. אבל אסוּר לחפּוֹת עליה. היא מציאוּת. וּבמקוֹם שיש מחפּים עליה עלינוּ החוֹבה לגלוֹתה. עתה יש מדינת ישׂראל, עתה יש בּחירה. שני נימוּקים מכריעים להכּרת האמת: רגש הכּבוֹד וּמציאוּת המוֹצא.

 

עוד עשר שנים…    🔗

די לוֹ לעוֹלם בּעשׂר שנים שתעבוֹרנה עליו מתוֹך אימת המלחמה האטוֹמית בּרוֹב ארצוֹת התרבּוּת, שרוּח האדם וּמוּסרוֹ יתמוֹטטוּ

לאין תקנה. הפּצצות עצמן, בּבוֹאן לאחרוֹנה, תפגענה באנוֹשוּת בּשילה מן הבּחינה המוּסרית להכחדה.

התעמוֹד להם לדברי האוּמוֹת מזה ומזה שארית הכּוֹח המוּסרי לעצוֹר בּעד “מפעל הכשרה” זה בעוֹדנוּ בראשיתוֹ?

 

הנאה והנאה    🔗

“המשוֹרר האמיתי אין לוֹ לא תוֹרה ולא השקפה ולא מוּסר, ואף לא עצמוּת. משוּם מה? משוּם שהמשוֹרר שׂשׂ על האוֹר והצל בּמידה שוה, ויצירת הטיפּוּס יאגוֹ גוֹרמת לוֹ הנאה ממש כּיצירת הטיפּוּס אימוֹג’ן” – דברי המשוֹרר האנגלי קיטס.

על דבריו אלה יש להשיב: בּמה דברים אמוּרים? בּהנאה האסתיטית. ואוּלם יש לוֹ למשוֹרר, לכל משוֹרר, גם הנאה אחרת, והוּא הסיפּוּק המוּסרי נוֹסף על הסיפּוּק האסתיטי. וּמבחינה זוֹ אינה דוֹמה ההנאה בשעת יצירת יאגוֹ ליצירת אימוֹג’ן. כּאן ההנאה היא איגוֹאיסטית שמקוֹרה ביכוֹלת העיצוּב וכאן ההנאה היא חברוּתית־מסוֹרתית שמקוֹרה במציאוּת היוֹפי הנאצל.

 

על הנגלה והנסתר    🔗

מיוֹם שעמדתי על דעתי ראיתי את הנסתר האמיתי בנגלה, והוּא ריתקני מתוֹך התפּעמוּת הדמיוֹן והרגש.

הנסתר שבּמכוּסה, שידעתי עליו מפּי השמוּעה או מפּי הכּתב, עוֹרר בּי פחד ויצר הבּריחה; ואילוּ הנסתר שבּנגלה עוֹרר בּי השתוֹממוּת והתרגשוּת של תוּגה אוֹ של שׂמחה ורצוֹן לשהוֹת עליו.

טוֹלסטוֹי מספּר, שעמד פּעם כּוּלוֹ התרגשוּת הנפש לפני סילוֹן של מים, הסתכּל בּוֹ ולא יכוֹל למוּש ממקוֹמוֹ, הסתכּל וחזר לנפשוֹ פעמים רבּוֹת: “מים נוֹזלים, מים נוֹזלים!”

סוֹד גדוֹל נתגלה לוֹ למשוֹרר הנגלה הגדוֹל בּחזיוֹן שאין כּמוֹהוּ להתמד של נגלה והוּא הנסתר העמוֹק בּיוֹתר.

 

כוח ההיתר והאיסור    🔗

הרב שלנוּ ר' מנדלי היה ידוּע כּמֵקל. וכנגדוֹ הרב משטרוויץ היה מפוּרסם כּמחמיר גדוֹל. והיוֹ מרננים אחרי רבּנוּ, שאינוֹ גדוֹל בּתוֹרה וּביראה כהלה.

פּעם, בּשעה שלמדתי אצלוֹ שיעוּר, הפסיק ר' מנדלי ממשנתוֹ ואמר לי:

ראה כמה פּעמים נאמר בּגמרא “כּוֹחא דהיתרא עדיף”, ורש“י ז”ל במסכת בּיצה מפרש: “שהכּל יכוֹלין להחמיר, אפילוּ בדבר המוּתר”. ולא נאמר בּשוּם מקוֹם “כּוֹחא דאיסוּרא”. וּבאמת לאיסוּר אין צוֹרך בּכוֹח

כּלל. הרב משטרוויץ, למשל, יכוֹל לשכּב בּלילה במיטתוֹ, וּבאים אליו מבּית המטבּחיים, מעירים אוֹתוֹ משנתוֹ ואוֹמרים לוֹ:

“רבּי, יש סירכא” והוּא מפהק ואוֹמר: “טריפה!” – מתהפּך על הצד השני וחוֹזר לשנתוֹ. איזה כוֹח דרוּש לכך? ואילוּ כּשמעירים אוֹתי בלילה ואוֹמרים לי: “יש סירכא”, אני יוֹרד וּמתלבּש, נוֹטל את ידי והוֹלך בּחוֹשך וּבצינה לראות את הסירכא. אחר־כּך אני בוֹדקה וחוֹזר ובודקה ומסלקה בזהירות בציפורן הזרת, ואומר לקצב לנפח עוד ועוד, ואם אין האויר יוצא אני אומר: “כשר”! ולא אמרתי לך את הדברים אלא להראותך את חכמת חז"ל. עתה נשוב לעניננו.

 

על נכדים וזקניהם    🔗

מוקדש לחמשת נכדי

בּרגיל, בּנים בּאים לוֹ לאדם בּזמן שהוּא יוֹצא ליריד החיים והפּעוּלה, אוֹ בזמן שהוּא נמצא כבר בּעיצוּמוֹ, טרוּד וּמטוֹרד ואינוֹ רוֹאה אוֹתם אלא בחטיפה, לשעוֹת או לרגעים. וגם אז עיקר מוֹחוֹ ולבּוֹ שרוּיים בּמקוֹם אחר.

לא כן הנכדים. אלה באים לוֹ לאדם בּרגיל בּזמן שהוּא חוֹזר מן היריד. ראייתוֹ שהוּיה, תגוּבתוֹ בישוּב הדעת, מתוּן־מתוּן, צלוּל־צלוּל, חביב־חביב, מתרחק מן הרחוֹק וּמתקרב אל הקרוֹב.

הוֹאיל ואין עליו עוֹל הדאגה הישירה להם וכל הכּרוך בּה, דאגתוֹ לנכדיו היא מיסוֹד החיבּה בלבד והוּא רוֹאה בהם רק את החן, הזיו והנוֹגה.

והוּא הדין בּנכדים לגבּי זקניהם.

לדעתוֹ של מוֹנטיין, אהבת הילדים להוֹריהם אינה מרוּבּה באוֹתה מידה שמרוּבּה אהבת ההוֹרים לילדיהם, “הוֹאיל והיא פוֹנה לאחוֹר ולא לפנים”. וּנכוֹנים הדברים בּמידה מסוּייגת לגבּי ההוֹרים, שאוֹהבים

בּילדיהם גם את סיכּוי הנחת שהם עתידים להרווֹתם, ואילוּ הילדים רק מקבּלים מה שהכינוּ ההוֹרים, בּלי קיווּי לראוֹת בּהם טוֹבה, אבל אין הם נכוֹנים בּאוֹתה מידה לגבּי הוֹרי ההוֹרים, אף על פּי שבּמקרה זה אהבת הצאצאים צריכה להרחיק לאחוֹר יוֹתר מאשר בּמקרה הראשוֹן. כּי הגיוֹנוֹ של יוֹצר האדם שוֹנה לעתים קרוֹבוֹת מהגיוֹנו של יצוּרוֹ האדם, שהוּא נטע בּו בּצד הכּרת הטוֹבה גם את היפּוּכה, את כּפיית הטוֹבה, מידה שאינה פחוֹת חזקה וּנחוּצה בחיים. כּלוֹמר, את המרדוּת בּמיטיבים רק משוּם שהם מיטיבים. עצם החסוּת, הכּוֹח המפגין עצמוֹ כלפּי החלש, ואפילוּ לטוֹבתוֹ, מעוֹרר

אי־רצוֹן וּתשוּקה לפוֹרקוֹ. אף הקטן רצוֹנוֹ גדוֹל לקיים אישיוּתוֹ, שהיא מצוּמצמת בּהכרח על ידי אפּיטרופּסותם של ההוֹרים, הרוֹאים עצמם חייבים בּה, ואילוּ הוֹרי ההוֹרים, אם בּעלי נפש הם, וּמתוֹך שהם פּטוּרים מאפּיטרוֹפּסוּת זוֹּ, הם מסתלקים ממנה מעיקרא ונשארת בּהם רק החיבּה האבּהית הצרוּפה. אף הקיווּי לראוֹת נחת בּנכדים נחלש על ידי רפיוֹן האמוּנה שיעמוֹד להם כּוֹחם לקבּל את הנחת.

צא וראה: סבא קפּדן ורוֹטנן, שנוֹטל לעצמוֹ את זכוּת האפּיטרוֹפּסוּת על נכדיו הוּא על פּי רוֹב נלעג ושׂנוּא על הקטן יוֹתר מאב כּזה. שאת האב הוא ירא (אם ידע לשמוֹר כּבוֹד יראתוֹ), ואת אבי אביו הוּא מקלה בּלבּוֹ, משוּם שהוּא יוֹדע חוּלשתוֹ.

אפשר משוּם שיש בּהם בּזקנים משהוּ מ“ילדוּת שניה” הם קרוֹבים להם, מבינים להם וּמוּבנים עליהם. לא תחסר גם מקצת תהייה פיקחית שבּהנאה: הנה אדם גדוֹל ולא בן תחרוּת. אפשר שמתוֹך ראיית אוֹרך ההמשך הם גם מרגישים בּסתוּם בּשלשלת הקיוּם וּמגיעים מתוֹך כּך שלא מדעת לידי תפיסת השלימוּת שבּקיוּם.

גם להם, לקטנים, יריד משלהם: תשוּקוֹת ורוֹגז, תחרוּת ואכזריוּת, ואת רגעי ההשתלווּת הם מבקשים וּמוֹצאים בצל השליוים. סבּא הלוֹבש אצטלה של אבּא נוֹח לוֹ שלא נברא משנברא.

 

האמונה בהתקדמות ובהפוּכה    🔗

האמוּנה בהתקדמוּת היא יסוֹד מוּסד בּחיי האדם והחברה. בּלעדיה אין קיוּם. אבל אילוּ האמנוּ בהתקדמוּת מוּחלטת בּלבד, היינוּ

צריכים להתייאש. שהרי עם כּל ההישׂגים המדעיים ההתקדמוּת נראית לנוּ כדוֹהרת אל האבדוֹן.

לאוֹשרנוּ ניטע בנוּ יחד עם האמוּנה בהתקדמוּת גם האמוּנה בנסיגה אל ערכים מקוּדשים בּרגש וּבהכּרה. אמוּנה זוֹ היא נקוּדת המנוּחה בשטף המסע השגעוֹני והמשכּר אל הבלתי נוֹדע, הקוֹסם לדמיוֹן כּקסוֹם מקוֹם הסכּנה לבעל מחשבת ההתאבּדוּת.

 

המוּזר נחשב    🔗

יש סוֹפרים המשוים בכוָנה קצת זרוּת ועלטה לדבריהם, ולא בלי הצלחה. “אכתוֹב לוֹ רובי תוֹרתי כמוֹ זר – נחשבוּ”, אז הם חשוּבים בּעיני הקוֹרא.

 

טענת הקרתנוּת    🔗

רבּים הטוֹענים אצלנוּ: אל תהיוּ קרתנים. התפּשטוּ את הפּרוֹבינציה. למדוּ להיוֹת כּבני העוֹלם הגדוֹל. ואין הטוֹענים מרגישים כי הם־הם הקרתנים המטיפים לפּרוֹבינציה. כי מה פרוֹבינציה? עיירה המוֹאסת בּמסוֹרתה ורוֹצה לחקוֹת את הכּרך, להיחשב כּמוֹהוּ, וּמתוֹך כּך היא נעשׂית עלוּבה ונלעגה.

מעוֹלם לא שמענוּ, כּי מקוֹם קטן שיש בּוֹ מגילוּי יצירה עצמית, המצטיין באיזה גילוּי רוּח יחיד בּמינוֹ, יכוּנה בשם הגנאי פרוֹבינציה. להיפך, ידענוּ עיירוֹת וּכפרים וּמקוֹמוֹת נידחים, שנעשׂוּ

תלפּיוֹת לעוֹלי רגל הנוֹהרים אליהם מן הכּרכים וּמקצווי תבל. לעוּמת זה לא ראינוּ שבּני העוֹלם הגדוֹל ינהרוּ לאיזוֹ עיירה לראוֹת וּלהתענג מחיקוּייה

הנלעגים את הכּרך.

 

“מום מלידה”    🔗

אפשר שהיהדוּת היא לנוּ כ“מוּם מלידה”, מוּם שאין לוֹ תקנה, גם אצל הרוֹצים להירפא ממנוּ. וּכדרך הטבע, חס לוֹ לבעל המוּם להסיח דעתוֹ ממוּמוֹ. רגע שכח את מוּמוֹ, מיד הוּא נתקל ונפגע.

כּל פּעם שאיזה כלל יהוּדי ניסה לשכּוֹח יהדוּתוֹ והיה מדמה שהוּא כבר דומה בכל לשאָר בּריוֹת – היה נפגע קשה.

ישמוֹר אלהי ישׂראל את מדינת ישׂראל משכחה זוֹ!

 

תשובת השיך    🔗

בּן כּרך גדוֹל בּמדינת הים שנקלע למדבּר שאל את השיך הבּדווי:

– מה טעם שאצלכם בּמדבּר השמם, הריק מתמוּרוֹת וּממאוֹרעוֹת, מזרם חיים וּמעשׂים, נמצא לעתים אנשים בעלי הגוּת וחכמה עמוּקה, רבּת נסיוֹן וחדירה?

– שאלוֹ השיך:

– כּמה מחשבוֹת חוֹשב בּן הכּרך שלכם בּיֹוֹם אחד?

– עשֹׂרוֹת אוֹ מאוֹת.

– זה הטעם. איש המִדבּר חוֹשב מחשבה אחת בּמשך שנים אחדוֹת.