קיבוץ־גלויות, ריכוז העם היהודי בארצו, קוממיות ממלכתית – זוהי התחנה האחרונה בהגשמה הציונית. קודמת לה הקמת רוב עברי בארץ. גם תחנה זו בדרך הציונות המתגשמת היא רחוקה עדיין מאתנו. אין בכוחנו ליצור רוב עברי בשנים אחדות. בינתים העמידו אותנו המאורעות האחרונים בפני שאלה חמורה ומאיימת: האפשר לנו להתקיים בארץ הזאת כל עוד אנו מועט? היש בטחון לחיינו בארץ? זוהי השאלה המרכזית העומדת עכשיו בפני הישוב והציונות.

בימי המאורעות גילה הישוב נאמנות של גבורה, והמוני היהודים בגולה התלכדו באהבה ובדאגה סביב הישוב הנתקף. אולם הסכנה שנתגלתה לקיום הישוב לא חלפה, ואחרי ההתעוררות הגדולה שתקפה את כל בית ישראל עלולה לבוא התפכחות קשה ומדאיגה. כל יהודי היושב בארץ, כל יהודי שיש לו פה קרובים וכל יהודי שמתכונן או יתכונן לעלות ארצה ישאל את נפשו: אם חייו ורכושו בטוחים בארץ הזאת. זרם העליה החלוצית לא ירתע מפני הסכנה. אולם היהודי הפשוט, המעשי והפיכח, ישאל אם כדאי ואם מותר להפקיר את הונו, חייו וחיי בני משפחתו בארץ המוכנה לפורעניות. ההרגשה שהיהודים יושבים על הר־געש עלולה לחתור תחת היסוד של כל התנועה הציונית. העם יראה שלא מקלט בטוח היתה לנו הארץ כי אם גיא־הריגה.

אנו דורשים עכשיו מהממשלה שינוי־משטר, הגנה נאמנה, שיתוף היהודים במשטרה ובחיל־הספר במידה מספיקה, נשק ושמירה מזוינת למושבות ולשכונות העבריות. נניח שדרישותינו אלו תתמלאנה, אולם שאלת הבטחון לא תפתר בכך. אי־אפשר להתקיים זמן רב בארץ, שצריך לבנותה, רק תחת חסות כידונים, ומה גם כידונים זרים. לא לשם כך באנו לארץ ולא לזאת שואפת הציונות. אי אפשר לקיים תנועת עם שמפעלה המרכזי תלוי לאורך ימים בחסד זרים וברצונות שאין לעם שליטה עליהם. מן ההכרח לפתור שאלת הבטחון בכוחות עצמנו.

ואף הגנה הגנה עצמית אינה הפתרון המלא. ההגנה העצמית הצילה הפעם את הישוב מכליון. והצו הראשון של המאורעות לישוב ולציונות הוא – ביצור וחיזוק ההגנה. אבל אין אנו יכולים להסתפק בתשובה להתקפה שכבר פרצה. בשביל עבודתנו בארץ ובשביל התנועה הציונית יש הכרח במניעת סכנת ההתקפה, יש הכרח ביצירת הרגשת בטחון. בלי הרגשה זו לא תתכן עבוד-־בנין מחושבת לדורות, ולא תתואר עליה מתמדת ורחבה של הון ואנשים לארץ. הרגשה זו קיימת רק כשיש בטחון בכוח עצמי.

הקמת כוח עברי בארץ אשר לא יפול מכוח שכנינו – זוהי עכשיו שאלת־החיים לישוב ולציונות. בצרון יסודי של הישוב במידה כזו שלא תהא עליו שום אימת־התקפה – זוהי התחנה הראשונה אשר עלינו להגיע אליה עכשיו בהקדם האפשרי, למען נוכל להמשיך בבטחה את דרכנו עד שנבוא למחוז חפצנו ההיסטורי.

שאלת בטחוננו בארץ תפתר רק על ידי מפעל גדול ומהיר של עליה והתישבות, על ידי רכישה מכוונת של שטחי־קרקע הכרחיים להתישבות רצופה ומרוכזת, על ידי תוספת אנשים בכמות מספקת והגדלת כוחנו במידה כזו שכוח־הגנתנו ישתווה לכוח המתקיף האפשרי.

אין לחשוש שכל שכנינו יעזבו עד איש אחד את מקומות מגוריהם ויצאו להתקיף אותנו. ברור גם שכוח הגנה מספיק יוכל להיות קטון במספרו מכוח המתקיפים. אין איפוא הכרח – מבחינת הבטחון בלבד – שישתווה מספר המנינים למספר המתקיפים העלולים להתנפל עלינו. היחס בין שני המספרים בשעה זו – אם נקח בחשבון רק גיל מסוים, נגיד מבני עשרים עד בני ארבעים – הרי הוא בערך שלושה נגד עשרה. בתור עולים בעיקר הרכב הישוב היהודי מבחינת גיל הבגרות הוא יותר טוב מההרכב של ישוב נורמלי: ואם יעלה בידינו להעלות לארץ עוד ארבעים וחמישה אלף עולים צעירים ישתנו יחסי האחוזים משלושה עד שבעה נגד עשרה. זה יהיה כוח המסוגל לעמוד בפני כל התקפה שהיא, ועל ידי כך למנוע סכנת התקפה, מלבד במקרה של קטסטרופה יוצאת מגדר הרגיל, כגון התפרצות שבטים שמעבר הירדן נגד הישוב בארץ.

תוספת אנשים במידה כזו אינה אפשרית בלי מפעל גדול של התיישבות חדשה. גם שאלת הבטחון אינה נפתרת בשלמותה רק על ידי אנשים. לביצורנו המספיק יש קודם כל הכרח בתוספת קרקע.

נקודות הישוב שלנו הן מפוזרות וקרועות זו מזו, ונקודה בודדת אינה יכולה להגן על עצמה מפני התקפה רצינית, ועלינו לחבר את נקודותינו כדי להקים גוש התישבותי רצוף. התישבותנו התרכזה עד עכשיו בשלושה כיוונים גיאוגרפיים עיקריים: לאורך עמק החוף, מדרומה של יפו ועד חיפה, לאורך עמק יזרעאל, מבקעת עכו עד עמק הירדן, ובצפון ממגדל ועד מתולה. עלינו לחבר רצועות הללו ולהפכן לגוש רצוף אחד, לבל יהיה ריוח ופרץ בין הדבקים. לאשרנו שטחים אלו החוצצים בין הישובים שלנו ברצועות הללו כמעט אינם מיושבים, והאדמה הפנויה רבה בהן, ואין מניעות אובייקטיביות רציניות להושבתה מחדש.

מקום מיוחד בתכנית הבצרון צריכה לתפוס ירושלם. במובן ידוע שקולה ירושלם כנגד א"י כולה. ירושלם אינה רק נקודה ישובית מרכזית – ירושלם היא סמל היסטורי עולמי שאין ערוך לו. על פי עמדתנו בעיר זו נבחן בשורה הראשונה בעיני העם היהודי ובעיני העולם הגדול. לאשרנו קרה נס היסטורי ונוצר רוב עברי בירושלם. אולם עמדותינו הרופפות בעיר זו אינן הולמות את ערכה ההיסטורי והפוליטי של בירת ארצנו. המבנה הכלכלי של ישובנו הירושלמי, שטח אדמתנו הקטן והמפורר וכוחנו הפוליטי העלוב בעיריה הראשית בארץ טעונים בצרון וחיזוק רב. לא יתכן שהישוב העברי הירושלמי יהא תלוי במחיתו רק מכפרים לא יהודיים בסביבה. לרגל פיזורי השכונות העבריות נשקפת לכולן סכנה של התקפה, והגנתן היא קשה. אפיסות כוחנו בשלטון העירוני היא חרפה לאומית. כבודנו הלאומי ועינינינו החיוניים מחייבים אותנו להקים בירושלם עיריה עברית עצמית, לחבר את השכונות המפוזרות בגוש קרקעי רצוף, להקיף את העיר בשרשרת של שכונות עובדים וישובים חקלאיים שיספיקו לישובה היהודי כל חמרי המזון הדרושים לו. בירת הארץ צריכה ליהפך למשגב יהודי המעורר כבוד, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית.

בקרקעות החדשים שיש לרכוש לשם בצרון הישוב יתיישב חלק הגון של העולים החדשים. אם נעלה 45.000 חלוצים לארץ נוכרח להעמיד לכל הפחות שליש מהם על הקרקע. המשק החקלאי הפרטי מסוגל לקלוט כ־5.000 עולים. במושבות הישנות יש מקום לאלפיים וחמש מאות פועלים יהודים חדשים. כמספר הזה יוכל לקלוט משק המטעים החדשים. יש איפוא הכרח ליישב על הקרקע באמצעים לאומיים לכל הפחות עשרת אלפים איש. כששת אלפים אפשר ליישב על אדמת שלחין בעמק השרון ובעמק הירדן במכסה של 15 דונם, לכך דרוש שטח של 90.000 דונם אדמת השקאה. כחצי השטח הזה נמצא כבר כיום ברשות הקרן הקיימת ופיק"א. ארבעת אלפים מתיישבים יש להעמיד על משק מעורב, מקצתו על אדמת בעל ומקצתו על אדמת שלחין, ולשם כך דרוש שטח של מאתים אלף דונם, בערך 50 דונם למתיישב. רק חלק מהשטח הזה נמצא עכשיו בידינו (אדמות פיק“א, קהלית־ציון והקה”ק בעמק ובגליל), ורובו צריך להרכש מיד. הסכום הדרוש לגאולת הקרקע (200.000 דונם לכל הפחות, במחיר בינוני של 4–5 לירות הדונם) יחד עם הסכום הדרוש להתישבות (בערך 500 למתיישב) יעלה בקירוב לששה מיליונים לירה. לא כל הסכום הזה דרוש בבת אחת, כי אם במשך 4–5 שנים. זאת אומרת: אם נוכל להבטיח במשך השנים הקרובות מינימום של 1.200.000– 1.500.000 לירה לשנה – אפשר מיד לבצע את המפעל ההתישבותי הזה, שיש בו משום פתרון שאלת הבטחון של הישוב ובטחונו המכריע.

איך ועל ידי מי יעשה הדבר?

למאורעות בארץ קדם “מאורע” חשוב בגולה, שכמעט הוסח עכשיו מן הלב – כינוס הסוכנות המורחבת בציריך. כל מי שהשתתף במעמד ההוא הרגיש שבתולדות בנין הארץ מתחיל פרק חדש. לא הסתדרות ציונית כי אם עם ישראל כולו קיבל על עצמו המשכת הבנין והחשתו. מיד לאחר היוָסד הסוכנות המורחבת פרץ האסון בארץ ומעמד ציריך כאילו לא היה. בכל הימים האלה לא הורגש כמעט שקיימת סוכנות. לעומת זאת גילו המאורעות התעוררות עממית חזקה, כאשר לא הייתה אף פעם. החרדה לשלום הארץ הקיפה את כל העם. התעוררות זו מעידה כי הרעיון שהונח ביסוד הסוכנות המורחבת לא היה רעיון שוא.

אולם רעיון זה יעשה פלסתר וההתעוררות הכבירה תצא לבטלה אם הסוכנות תחמיץ שעה הרת־עולם זו ולא תעשה את המעשה אשר הוטל עכשיו עליה. הקמת מפעל־הבצרון של הישוב היא שאלת־הגורל של הסוכנות כאשר היא שאלת החיים של הישוב. מפעל זה מסוגל לרכז סביבו את כל בית ישראל כאשר לא יעשה זאת אף מפעל אחר. אין דבר אשר ייקר עכשיו ללב העם היהודי כדבר בצרונו ובטחונו של הישוב העברי בארץ. אם לדבר זה יִתָבַע עכשיו העם היהודי – עָנה יענה.

אנו מצווים עכשיו על החשת פעולתנו. כל החמצה היא בעוכרינו. אויבנו הכי גדול הוא הזמן. מהטמפו של עבודתנו תלוי הרבה, הרבה מאוד, אם לא הכל.

גדלו הצרכים ומן ההכרח להגביר את היכולת. המשא הכבד דורש מנוף יותר חזק. התצלח הסוכנות לתנופה החדשה?

ההסתדרות הציונית פינתה את מקומה לסוכנות המורחבת. מקום זה עלול ליהפך לחלל ריק אם הסוכנות לא תהא ראויה לשמה ולא תדע להרחיב את החוג עד כדי הקפת העם כולו. המאמץ הגדול הנדרש בשעה זו למפעל־ההצלה של הישוב יתכן רק מתוך גיוס עממי גדול. ההסתדרות הציונית פנתה ליחידים, לאישים מישראל. מאיש לאיש קיוותה לארגן את העם. אלפים ורבבות נענו ונזעקו לדגל המורם – אולם העם נשאר מן הצד. אי־אפשר היה ללכד את העם מתוך יחידיו.

הסוכנות המכוונת לשיתוף כל העם מוכרחה לסול דרך חדשה. במקום דרך הפרט – דרך הכלל.

על העם היהודי הוטל ליצור יצירה ממלכתית מבלי שיהיו בידו מכשירי־פעולה ממלכתיים. אין לעם היהודי ארגון ממלכתי, אין מרכז לאומי שליט באישי־האומה, אין זיקה מוכרחת של הפרט לכלל הלאומי. מבלי בסיס ארצי לא קמה מסגרת מדינית.

אולם העם שמר על עצמו מהתפוררות גמורה, והבין להקים גם בגולה דפוסי־ארגון לאומי אשר מנעו את היותו לאבק־אנשים פורח. הכלים אשר ליכדו את פיזורי האומה הן הקהילות, בכלים אלה נשתמרה שארית ארגוננו המדיני בגולה. ואם אנו באים עכשיו להחזיר את העטרה ליושנה ולחדש את ממלכיותינו הלאומית, אל לנו לזלזל בכלים אלה. בדרכנו להקמת המדיניות העברית מסוגלת וצריכה הקהילה לשמש צבת ראשונה בארגוננו ובמכשירי־פעולתנו הלאומיים.

הקהילה היהודית צריכה להיות התא היסודי של הסוכנות העברית. יחידת־הארגון של העם תשמש יחידת־ארגון של הסוכנות. רק על בסיס הקהילות אפשר להקים מסגרת לאומית שלמה ובת־קיימא. רק באמצעות הקהילות ובכוחה של א"י אפשר לארגן את העם. הקהילה תעלה את הסוכנות לביאת־כוח אמתית של האומה, היא גם תספיק את היסוד להערכה לאומית ולתקציב לאומי למען בנין הארץ. הקהילה תהפוך את המגבית האישית למגבית לאומית.

תקציב הסוכנות יבנה בשורה הראשונה מהערכה אשר תוטל על הקהילות וייגבה על ידן, אם מתוך מסי־חובה ואם מתוך מגבית חפשית, לפי תנאי המקום. ההערכה תחולק בין כל קהילות ישראל לארצותיו לפי מספר חבריהן ולפי יכולתן החמרית. הסוכנות לא תוותר על התורמים היחידים אשר נתגייסו עד היום על ידי הקרנות הציוניות, כשם שלא תמשוך את ידה מן המוסדות הפרטיים והציבוריים אשר הוקמו מחוץ להסתדרות הציונית למען ארץ־ישראל. אולם הקהילה צריכה לשמש לא רק משענת ארגונית כי אם גם משענת כספית עיקרית וראשונית בכל תכניות הסוכנות ומפעליה.

ואם הסוכנות תדע בעוד מועד לגבש את ההתעוררות הלאומית הגדולה במפעל כביר־ערך אשר אליו יערוג עכשיו כל איש מישראל, לא יבצר הדבר מאלפי הקהילות העבריות בכל התפוצות להבטיח במשך ארבע–חמש השנים הקרובות את הסכומים הדרושים לביצוע מפעל־הביצרון של הישוב בארץ.

תל-אביב, טז תשרי תר"ץ (מתוך תזכיר)