אנחנו ושכנינו: הקדמה / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

ילקוט זה מוקדש לבירור שאלת-גורל טרגית, המכונה בוויכוח הציוני שלא בדיוק בשם “השאלה הערבית”, ומשמעותה האמתית אינה אלא שאלת הגשמת הציונות מבחינת המציאות הערבית.

מציאות זו – מרובים הציונים המתעלמים הימנה, ולא מעטים אלה הנכנעים לה. הגבורה הזולה של הראשונים והתחסדות-המורך של האחרונים זרות אף שתיהן לתנועת הפועלים הארצישראלית.

הסתכלות צלולה, גלוית-עין ואמיצת-לב בנבכי המציאות ותהומותיה; האזנה ערה ואינטואיטיבית לכוחות-התמורה מניעי-העתיד הפועמים בחביון ההיסטוריה המתחדשת בלי הרף – על שתים אלה בנויה המדיניות הציונית של תנועת הפועלים.

אין הפועל העברי מזלזל במציאות הערבית ואין הוא נרתע מפניה. הוא מוצא בה גם אתראה וסכנה וגם תביעה ויעוד. מתוך בטחון בצדקו ואמתו של מפעלו הציוני הגואל והמשחרר הוא ניגש לעם הערבי בלא איפה ואיפה, ביחס של ערכים שווים.

בטורים הבאים יש מעין נסיון לברר גישה זו מה טיבה.

***

אין כאן בירור שיטתי וממצה בשאלה הנידונה, אלא ליקוטי-בירורים שנאמרו או נכתבו במשך חמש-עשרה שנה – מסוף תרע“ה עד תחילת תרצ”א – מתוך נקודות-מוצא שונות ורחוקות לפעמים זו מזו בהיקף השאלה.

מטעם זה סודרו הדברים לא לפי ענייניהם, אלא לפי זמן אמירתם. הוצאה מן הכלל רק רשימה אחת – זכרונות מימי העליה השניה והתנגשותה הראשונה במציאות הערבית, אשר לרגל אפייה המיוחד ניתנה מחוץ לסדר הזמן בסוף הספר.

בילקוט ממין זה קשה להמנע לגמרי מחזרות פה ושם. לגופי הדברים חזרות אלו מיותרות בלי ספק, אך יש אולי טעם כל-שהוא בשמירת מסגרת-הזמן ומסיבת הדברים באמירתם.

בילקוט זה נאספו רק דברי יחיד, ואחריותם על אומרם בלבד.

ב. ג. תל-אביב, יג סיוון, תרצ"א.

יחד עם שאלת המזרח בכללה העמידה המלחמה העולמית על הפרק את שאלת גורלה המדיני של א“י. שאלה זו החלה ביחוד לנסר בעולם הפוליטי לאחר שגם תורכיה הסתבכה בריב ועמדה בקשרי-מלחמה את שלוש ממלכות אדירות: אנגליה, צרפת ורוסיה, שלכל אחת מהן יש שאיפות וענינים מיוחדים בא”י. דעת הקהל והעתונות האירופאית מתחבטת כבר עכשיו בפתרון האפשרי של עתידות המזרח הקרוב בכלל וא“י בפרט. בפתרון זה מעונינת כל אחת מהממלכות הנלחמות. לגבי תורכיה הרי א”י אחת מאחוזותיה הטיריטוריאליות שהיא צריכה ומחויבת להגן עליה. מבחינה אנגלית הרי זה חבל הגובל את ארץ מצרים ותעלת סוּאֶץ – אבן הפנה בפוליטיקה הקולוניאלית של בריטניה הגדולה. בעיני צרפת נחשבת ארץ ישראל לחלק של סוריה – זו “צרפת המזרחית” של האימפריאליסטים הצרפתים. גרמניה מקוה למצוא בחופי א“י וביחוד בחוף החיפאי נקודת משען לשלטונה בים התיכון. רוסיה יש לה בא”י שאיפות וענינים מדיניים דתיים. בקצרה א"י היא תלפיות בשאיפות המדינות של הממלכות האדירות.

מה יהא גורלה המדיני של א"י אחרי המלחמה?

עוד לא הגיע עכשיו הזמן לדון על עתידות א"י מבחינה מדינית כללית. הכל תלוי בתוצאות המלחמה – וברגע הנוכחי אין כל אפשרות לדבר על-דבר הכרעה. המלחמה היא הרת-הפתעות. כשיפוניה הקטנה יצאה להלחם בענק הרוסי, לא פילל אף איש אחד שתבוסתה של ממלכת רוסיה תהא כל כך שלמה – אם רק היה מי שהוא שהאמין למפרע בכלל בנצחון יפוניה. גם במלחמה זו כבר נכזבו הרבה השערות מבוססות פחות או יותר, ונתגלו הרבה הפתעות מפליאות ומדהימות, ולפי שעה ניטשטשו ונתערבו הגבולים הגיאוגרפים, נהרסו המחיצות ובטלו התחומים בין ממלכות – ואין איש יודע מתי ואיך יבוא הקץ לאנדרלומוסיא זו.

כאן אני רוצה לעמוד על הפרובלימה המדינית של א“י רק מבחינה עברית-לאומית ואנסה לברר את עמדתנו בפתרון שאלה זו מתוך האספקלריה של הישוב העברי בא”י.

אנו רוצים לפתור בא"י את שאלת העם היהודי. הפרובלימה העברית לא התיצבה אף פעם בכל כך חריפות, מרירות וטרגיות כמו בשעת הקטסטרופה העולמית הנוכחית. האסון הגדול, הנוקב ויורד עד התהום, של עם מדולדל, תלוש, מחוסר-ישע, בלי אחיזה בחיים, בלי בסיס ארצי, בלי נקודת משען – נתגלה עכשיו בכל מערומיו המבהילים. לא רק זהו האסון ששלושת רבעי העם הולכים ונחרבים, נהרסים ממעמדם, ששמונה מיליוני אנשים שותתי דם. – העולם כלו מתבוסס עכשיו בדמו ונשפט בחרב ובאש. אסוננו הוא שאנו נהרסים ושותתים דם – בלי טעם, בלי מטרה, בלי כונה… “אין טעם למותנו כמו אין טעם לחיינו”. יסורינו הם יסורי חנם, צערנו – צער תפל, ריק ואין גמול ותשלומין לדמינו הנגרים.

אף פעם לא היתה ברורה ובולטת התכונה האינטרנציונלית של שאלת היהודים כמו ברגע הזה. שאלת היהודים ברוסיה עומדת עכשיו כעצם בגרון הפוליטיקאים הצרפתים והאנגלים. גרמניה ואוסטריה עושות כַּוָנים לעם העברי. ובאמריקה כבר מתכוננים לאמיגרציה העברית הענקית שתנהר הנה אחרי תום המלחמה. ורוסיה? – רוסיה עסוקה עכשיו במלחמה נגד היהודים לא פחות מאשר נגד המחנות של מקנסן והינדנבורג, ולאסוננו – בהרבה יתר הצלחה…

ורק בנו, בעם העברי עצמו, תלוי הדבר שבתוך שאר השאלות המדיניות שידונו בועידת השלום לא תוסח הדעת גם מן השאלה היהודית.

העם העברי בתוקף מצבו בגלות קרוע, מרוסק ברגע הזה, ונלחם מלחמת אחים בשני מחנות האויבים. מתוך אונס, בין שהאונס הוא ביודעים ובין שהוא בלא-יודעים, אנו מסתובבים במחול-השדים, וכעבדים המסייעים בידי רבם הננו לוחמים איש נגד אחיו על יד בני “מולדתנו”.

אולם המלחמה לא לעולם תמשך. סוף סוף תושב החרב שכורת-הדם לנדנה, והעמים עיפי-מלחמה יבקשו שלום, ובאי-כח הממלכות יתאספו לחלק את השלל ולחרוץ גורל העמים והארצות. באותו רגע יוכל שוב העם העברי להתאחד. ואנו צריכים להתכונן מעכשיו, להכין את הקרקע ולהכשיר את הלבבות, למען שברגע הגדול ההוא יציג העם העברי גם את שאלתו הוא, שאלת היהודים, בכל עמקה והיקיפה ההיסטורי.

כלום יש עוד להוסיף מהו הפתרון האפשרי של שאלה זו?

בדם ואש של המלחמה האיומה הזאת נצרפת ומזוקקת זכות-עולמית אחת גדולה וקדושה, ואומות שלמות מחרפות את נפשן למות כאיש אחד בשביל הזכות הגדולה הזאת: הזכות של חרות וקוממיות לאומית בארץ-המולדת. הגנת-המולדת, החרות הלאומית – זוהי נשמת המאורעות העולמים.

וכמה מובן, כמה פשוט הדבר אחרי מלחמה זו, שפתרון שאלת העם מחוסר-המולדת ראוי וצריך להיות – מולדת בארץ מכורתו ההיסטורית.

ועידת-השלום הבאה צריכה להכיר בזכות העם העברי לכונן לעצמו בא"י מולדת. זו שאלת-השאלות העומדת במרכז חיינו, זוהי התעודה ההיסטורית הגדולה שרגע מכריע זה מטיל עלינו. השאיפה שהכרזה כמה פעמים בקונגרסים הציונים, השאיפה שחלוצי-עמנו, בוני-הישוב, עמלים זה שלשים שנה להגשימה בחיים – שאיפה זו צריכה אחרי המלחמה להתקיים ולהתאשר בקונגרס האינטרנציונלי. סביב מטרה זו צריכים להתאחד כל כוחותינו הלאומיים הרוצים לחדש את החיים המולדתיים של העם העברי, בין אלה שהכירו במטרה זו מתמול שלשום ובין אלה שרק היום, ע"י הקטסטרופה העולמית והלאומית, הגיעו אליה.

למה אנו שואפים בא"י ומה אנו דורשים עכשיו, ברגע זה, בא"י? קודם כל אנו צריכים להבחין בין שני הדברים האלה.

שאיפתנו בא“י אי-אפשר לקיים במומנט אחד, ולו יהא המומנט גדול, מכריע ונוח כמומנט הנוכחי. קיום-שאיפתנו אפשרי רק מתוך פרוצס ממושך, פחות או יותר. אנו שואפים להתרכז, להתערות ולהתאחז בא”י כמו שכל עם הוא מרוכז, מעורה, ונאחז בארצו, כפולנים בפולין, כבולגרים בבולגריה. אנו שואפים לעשות את ארץ ישראל לארץ ישראלית ואת העם העברי לעם ארצי-ישראלי. אנו שואפים לנטוע את העם במולדת ולהחזיר את הארץ לעם. איחוד העם והארץ, יצירת חיים מולדתיים – זוהי הנשמה, המהות הפנימית, הגרעין היסודי של שאיפותינו; הגרעין הזה יכל להתכנס בקליפות שונות, בקליפה אבטונומית, בקליפה פידרטיבית, בקליפה ממלכתית סובירינית, אך אין הקליפה משנה את התוך.

כיבוש-הארץ למטרה שכזו אינו בא ע“י זכויות פוליטיות וערובות דיפלומטיות, אלא ע”י עבודה ישובית ממושכה, השתרשות והתערות בקרקע, בעבודה, במסחר, הגדלת הרכוש החמרי והרוחני, הרחבת הקנינים הכלכליים והתרבותיים, ההתבצרות בכל ענפי העבודה והתרבות האוכלסין עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ. ברור איפוא שכיבוש-ארץ שכזה, לא לשם שלטון ואכספלואטציה, אלא התאחזות והתישבות אינה, בעיקר, שאלה משפטית-פוליטית אלא כלכלית-ישובית.

הזכויות המדיניות והערובות המשפטיות הן תוצאה, תולדה של הכיבוש הממשי, הריאלי, ולא תנאי קודם למעשה, בכל אופן לא תנאי הכרחי. השקפה זו היתה מונחת ביסוד עבודתנו הישובית. להנחה זו הגיעה התנועה הציונית אחרי הנדנודים והנפתולים של התקופה הצרטרית שרצתה לדחוק את הקץ – ולא עלתה בידה; נעשה את עבודתנו – בלי קפיצות, בלי דחיקת הקץ, וסוף הזכויות לבוא – כך אמרנו, ובצעדים אטיים, טבעיים, הלכנו בדרך המובילה למטרה.

אך כלום לא הגיעה עכשיו השעה לבדוק מחדש את תכסיסנו?

הגיעה שעה הרת-עולם בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עמנו. מאורעות כבירים מתחוללים, מהפכות עצומות מתרחשות, משתנים ערכין מקובלים, נפסלים לוחות מקודשים, אמתיות חדשות מתגלות, יחסים חדשים הולכים ונבראים, ניטשטשו הגבולים שבין החלום והחיים, ודמיון ומציאות משמשים בערבוביה. כלום אפשר עכשיו להסתפק בדרכים הישנים, הכבושים? כלום לא הגיעה השעה להפוך את השיטה – ולהגיע למטרתנו באמצעים יותר מהירים, באמצעים ריבולוציוניים?

עכשיו היא שעת האפשרויות הבלתי-מוגבלות, ומה שאי-אפשר בזמנים רגילים, אפשר ברגע זה, כלום אי-אפשר להשיג עכשיו את א"י בבת-אחת?

בודאי הגיעה השעה, שאנו רשאים וצריכים לפשפש במעשינו ובדרכינו. רק חנוטי הרגש וקפואי המחשבה שאינם רואים את אותות הזמן הגדולים לא ירהיבו עוז בנפשם לתור אחרי דרכים חדשות. אנו רשאים עכשיו לנסות לדחוק את הקץ ולקוות לקפיצת-הדרך.

אבל ברגע הזה של ערבוב-התחומים בין הדמיון והחיים נקל בינתים להנתק לגמרי מעל קרקע המציאות ולאבד לגמרי את הקשר הממשי את העולם הריאלי ולהסחף בזרם הדמיון שכל באיו לא ישובון, ומתוך כיבושים דמיוניים וחלומות של מה בכך אפשר לאבד קנינים ממשיים. ומפני זה עלינו ברגע זה, כשאנו באים לנסות דרכים חדשות, למצוא נקודת-משען בטוחה ולהשען בשתי רגלינו על בסיס ריאלי, לבל נַפליג יותר מדי בעולם הדמיונות.

נקודת-משען זו יכולה וצריכה להיות – ישובנו העברי בא“י. בכל הכנותינו ותכניותינו החדשות ברגע הזה בשביל העתיד – אין אנו רשאים להסיח את דעתנו אף רגע מקיומו והגנתו של ישובנו בא”י. העמדות הלאומיות שיצרנו וטיפחנו בשלושים השנים האחרונות בא“י – יקרות לנו לא רק משום שהן קניננו הלאומי, העצמי היחיד שיש לנו בכדור העולם, אלא גם משום שהן הבסיס והיסוד לכל עבודת התחיה שלנו בעתיד. כי לנו, החולמים-הלוחמים של תחיתנו המולדתית בא”י מתמול שלשום ברור: אם לא יתרחש עכשיו נס ולא נזכה לקפיצת-הדרך ולקירוב הקץ אין אנו נרתעים לאחור ואין אנו מניחים את הדגל מידינו – בדרך הטבעית, הכבושה והארוכה אנו ממשיכים את עבודתנו.

ולפיכך כל תכסיס חדש, המסכן את קיום הישוב העברי פסול למפרע.

אי-אפשר לקבוע מעכשיו את תכסיסנו בשעת ועידת השלום הבאה. הדבר תלוי בתוצאות המלחמה ובסיטואציה המדינית שתתהוה אז. אבל אנו יכולים ומחויבים עכשיו לברר לעצמנו את צרכינו ואת הדרישות ההכרחיות בשביל סיפוק הצרכים האלה – למען זה ישמש בסיס לתכסיסנו העתיד בכל מצב שהוא.

שאיפותינו הסופיות אין אנו יכולים להשיג ברגע הזה – מפני ששאיפתנו על פי טבעה אינה מושגה ברגע אחד. אבל אנו יכולים, ומפני זה אנו צריכים ומחויבים, להשיג ברגע הזה את הערובות הדרושות שיבטיחו לנו את קיום שאיפתנו בעתיד.

זוהי החובה ההיסטורית של עמנו בגולה וזהו הצורך ההיסטורי של ישובנו בארץ ישראל. ברגע זה של המשבר העולמי, המשבר בתורכיה והמשבר בא"י, אנו צריכים להבטיח את חופש ההתפתחות הכלכלית והתרבותית של הישוב וחופש הפעולה של העם למען הגדיל והאדיר את הישוב עד שמטרתנו הסופית תושג. ויהא גמר-המלחמה מה שיהיה, יהיו אדוני המצב העתידים מי שיהיו, ישאר “המצב בהויתו” בתורכיה או ישתנה – אנו צריכים שועידת-השלום הבאה, מלבד מה שתכיר בזכותנו, בזכות העם העברי, לכונן לנו מולדת בא"י – תבטיח לנו את הזכות הזאת בערובות מסוימות:

1. הערובה של חופש העליה והתישבות של היהודים בארץ-ישראל.

2. הערובה של זכות ההתאזרחות וההשתתפות של יהודי ארץ-ישראל במוסדי ההנהגה העצמית הכללית של הארץ על יסוד ערכי שוה.

3. הערובה של זכות הנהגה עצמית לאומית של הישוב (אבטונומיה בסידור הקהלות והמושבות, בעיר ובכפר, בתי-הספר ומוסדי הצבור),

על איזה יסוד אנו יכולים לדרוש את הזכיות והערובות האלו?

האין הזכיות האלו עומדות בניגוד לאינטרסים של הממלכה ותושבי הארץ?

א“י שייכת לתורכיה – עובדה זו קובעת את העמדה וההתיחסות המדינית של הישוב בא”י. העיקר של שלמות תורכיה והתבצרותה היה תמיד אחד מעמודי התווך של העבודה הישובית. בשעת משבר זו הרי הישוב העברי נשאר לויאלי ונאמן לתורכיה כמו תמיד. היהדות העותמנית ובתוכה היהדות הארצי-ישראלית ממלאה בשעה קשה וחמורה זו, כשתורכיה נלחמת מלחמת החיים והמות, את חובתה האזרחית למדינה. אולם תורכיה היא ממלכת-לאומים. ותורכיה היתה הראשונה שהכירה בפרינציפיון של הגדרה לאומית חפשית ונתנה לכל העמים אבטונומיה לאומית-קולטורית; תכונת הישוב בא“י היתה ותהיה תמיד עברית-לאומית. כל מפעלינו, כל מוסדינו ויצירותינו בא”י טבועים בחותם העצמיות הלאומית שלנו – החל במשק החקלאי העברי וכלה בהנהגה העצמית. כל מושבה עברית היא “זעיר אנפין” של חברה עברית מולדתית אבטונומית, ועל אפיו וצביונו הלאומי לא יוותר הישוב בשום מחיר שבעולם. אף ברגעים היותר קשים לא יתכחש לעצמותו ומהותו הלאומית – כמו שהוכיח בשעת-חרום זו. אבל החותם הלאומי של הישוב אינו סותר את האינטרסים הממלכתיים. מבחינה פוליטית ממלכתית הרי הישוב העברי קבוץ אזרחי עותומני וחלק אינטגרלי של תורכיה, נושא בעול החובות ונהנה מהזכויות כדוגמת יתר האלמנטים של אוכלסי המדינה.

א“י שייכת לתורכיה – אבל התורכים הם רק השליטים על הארץ. אין בא”י ישוב תורכי של עובדי-אדמה או סוחרים ובעלי מלאכה. התורכים היחידים בארץ הם הפקידים ואנשי הצבא. בשאיפותינו הישוביות אין לנו שום משא ומגע כלכלי-חברתי את העם התורכי. היחסים שלנו הם רק את הממשלה התורכית.

רוב האוכלסין בארץ-ישראל הם הערבים. מלבד תשעים אלף היהודים יושבים בא“י כחצי מיליון ערבים מושלמים ומאת אלף ערבים נוצרים. בעבודתנו ושאיפתנו הישובית אנו באים קודם כל בנגיעה את הערבים. האם אין הישוב הערבי בא”י וקיומו סתירה לעבודתנו ולאפשרויות של התישבותנו?

בא“י חיים כשש מאות אלף ערביים, זוהי עובדה. אולם בא”י, בסוף ימי הבית השני ישבו כארבעה מיליונים – כלום אין הארץ יכולה גם עכשיו להכיל עוד 3–4 מיליוני איש? בלי שום ספק! א"י היא עכשיו ארץ שוממה וחרבה למחצה – והאלימנט הערבי המועט אינו מסוגל להחיות את הארץ ולהקים את חרבותיה. ברגע הנוכחי נעבד רק חלק קטן של אדמת א“י – מעשרה עד עשרים אחוזים. אבל גם החלק המעובד אינו נותן את פריו כראוי – משום שהערבי אינו מוכשר לעבודה מתוקנת ואינו יודע להפיק מעבודתו את התועלת האפשרית. שיטת העבודה של הערבים היא נושנה, פרימיטיבית, המדלדלת ומרוששת את הקרקע ומספיקה לחם צר לבעליה. רוב אדמת א”י מוברת ובלתי מעובדת כלל – כמו אדמת ההרים והחולות ורוב אדמת הבקעות והעמקים שנתכסו לרגל העזובה והשממה בבצות. הארץ עודה מחכה לעם קולטורי, חרוץ, עשיר בכוחות חמריים ורוחניים המזוין בנשק המדע והתכניקה המודרנית שיבוא להתאחז בה, וינצל את עשרה הטבעי וסגולות אדמתה ואקלימה המבורך, שישקה את אדמתה החרבה, יפרה הרריה השוממים, ייטיב ויעשיר קרקעה המדולדל, ייער חולותיה, והארץ החרבה תהפך לגן-עדן.

חמשים המושבות העבריות והעבודה הקולטורית הגדולה שהשקיעו היהודים בא“י במשך שלשים השנים האחרונות – מעידות שהעם העברי מוכשר למלא את התפקיד הנעלה הזה. הישוב העברי בא”י, מלבד מה שהוא מבחינה יהודית, יצירה לאומית מקורית, הריהו מבחינה כללית מפעל קולטורי אנושי רב-הערך, מפעל ציוויליזטורי שאנו רשאים להתגאות בו. היהודים הכניסו לא"י אמצעי עבודה משוכללים, העשירו את הארץ בקולטורות חקלאיות חדשות, השביחו והבריאו את אקלים הארץ, תיקנו התנאים הסניטרים בערים, יצרו משק חקלאי משוכלל, בנו שכונות עירוניות מופתיות, סללו דרכים בארץ, הקימו מוסדים חינוכיים מודרניים, הגדילו את רכוש הארץ והכנסותיה, הרימו שכר-העבודה ויצרו צורות חיים סוציאליות חדשות. הרי כאן לפנינו בנינה של ארץ, בכל מלוא משמעות המלה הנעלה הזאת. אנו בונים ומחיים את הארץ – וזהו הבסיס המוסרי-האנושי של שאיפתנו ועבודתנו הישובית בא"י.

אין מטרתנו עומדת בניגוד לישוב הערבי בארץ; אין כוונתנו לדחוק את רגלי הערבים, לנשלם מעל אדמתם ולרשת את מקומם. ההתישבות העברית הציגה לה מטרה יותר נעלה, יותר קולטורית, יותר אנושית: המטרה היא להחיות את הארץ, למַמש את אפשריותיה הישוביות הגדולות, להרחיב את גבולותיה האקונומיים ע“י יצירת תרבות יותר גבוהה, מושלמת ועשירה, ע”י טיפוח משק יותר פרוגרסיבי וקולטורי – והארץ תספיק גם לישוב הקטן הנמצא בתוכה וגם למליונים מתישבים חדשים. ההתישבות העברית לא להרוס את מצב הישוב הערבי היא באה – להיפך: היא תצילהו מדחקותו הכלכלית, תרוממהו משפלותו החברתית ותחלצהו מהתנוונות גופנית ומוסרית. תחיתנו בא“י תבוא ע”י תחית א"י – וזאת אומרת תחית הערבים היושבים בה.

עד כמה רעיוננו זה יש לו אחיזה בריאליות הארצי-ישראלית, – תוכיח לנו דוגמה חיה אחת – המושבה פתח-תקוה, אם המושבות העבריות בא"י.

מושבה זו, התופסת שטח של שלשת אלפים הקטר, היתה מקודם כפר ערבי קטן בשם מלבס, שפרנס בדוחק כעשרים משפחות עניות של ערבים. אדמת הכפר היתה מכוסה בצות, ואוירה הפיץ את הקדחת הירוקה שעשתה שמות ביושביה. באו היהודים והתאחזו במקום הזה. במקום הבצות יטעו יערות של אקליפטוס – עץ אבסטרלי שהיהודים הכניסו לארץ והערבים קוראים לו משום כך “שגר-אל-יהודי”, עץ היהודים –, במקום העבודה הפרימיטיבית המחריבה את הקרקע ומרעבת את בעליה, הנהיגו משק אינטנסיבי בהשקאה מלאכותית. נטעו פרדסים של תפוחי זהב, לימונים, אגסים, נטעו כרמים של גפנים, זיתים, שקדים, ועכשיו חי במושבה ישוב של חמשת אלפים איש, ושלושת אלפים פועלים, רובם ערבים, מוצאים יום יום עבודה בפ“ת. המס השנתי שהמושבה מכניסה לממשלה מגיע לסכום של שמונים אלף פרנק. ולבד זה יש עוד למושבה תקציב פנימי של ההנהגה העצמית (ועד המושבה). כפרים ערבים שלמים מוצאים את פרנסתם בפ”ת.

בשטח שפרנס מקודם רק עשרים משפחה יצרו היהודים אפשרות אקונומית בשביל אלפיים משפחה; במקום תרבות עניה, נמוכה ופרימיטיבית יצרו תרבות גבוהה, עשירה ופרוגרסיבית. מהפכה זו שואפת ההתישבות העברית לחולל בכל ארץ ישראל.

האין לנו איפוא הזכות המוסרית לדרוש שיניחו לנו, וגם שיתנו לנו את הערובות הדרושות לכך – להמשיך בא"י את עבודתנו!

הזכויות האלה שאנו דורשים עכשיו – זכות העליה וההתישבות, זכות ההנהגה העצמית הלאומית וזכות ההתאזרחות וההשתתפות במוסדי ההנהגה הכללית – הרי בפועל ולמעשה היינו נהנים מהן עד עכשיו, אף כי באופן רשמי לא היתה לנו שום ערובה משפטית ושום בטחון חוקי; אולם חופש הפעולה שלנו בא"י עד עכשיו היה יותר פרי הרשלנות, ההפקרות והאנרחיה של המשטר המדיני והאדמיניסטרטיבי של תורכיה מאשר פרי הסבלנות והחרות של הממשלה העותמנית, ומפני זה היתה עבודתנו תלויה כל כך במקרה, בהתיחסותה ההפכפכת של הרשות המרכזית ובזדון לבם של הפקידים המקומיים. יתר על כן, להלכה, על גבי הנייר היו הגבלות ואיסורים בזכות העליה וההתישבות.

עוד בשנת 1882, כשרק התחילה (אחרי הפרעות ברוסיה) עליה המונית לא“י, פקד השער העליון על הקונסולים התורכים ברוסיה להודיע ליהודים הרוצים לבוא להתאחז בתורכיה – שעליהם להתישב בקבוצות מפורדות במקומות שונים, מבלי להתרכז במקום אחד, ושהם יכולים להשתקע בכל רחבי תורכיה מלבד פלשתינא. כשהמהגרים פנו בכל זאת לא”י – תחת מסוה של עולי רגל ומתפללים – ציוה השער העליון לדרוש מכל יהודי הבא לארץ 50 לירה תורכית בתור ערבון שלא ישהה בארץ יותר מחודש. בשנת 1888 האריכו את הזמן לשלשה חדשים. בנוטה שהוגשה בענין זה לצירים הזרים כותב השער העליון: “כל העולם יודע, שבשעה שהיהודים גורשו מארצות ידועות באירופה מצאו להם מקלט בטוח וחרות גמורה בתורכיה. עוד היום באים הרבה יהודים לבקש להם מפלט בתורכיה. זולתי א”י הרי באמת היהודים בני-חורין להתאחז בממלכתנו בלי כל מעצורים. אם הממשלה העותמנית ראתה חובה לעצמה להוציא את פלשתינא מן הכלל – הרי זה בגלל סבות כלכליות וממלכתיות ידועות, שהמריצה אותה להפריע בעד העליה ההמונית, ביחוד של יהודי רוסיה ורומניה, למקום זה, שאין יכלתו הכלכלית מספיקה לצרכי אוכלוסים מרובים“. כשראתה הממשלה התורכית שלמרות האיסור מוסיפים היהודים לבוא לא”י להשתקע בה, התקינה שכל יהודי הנכנס לארץ צריך למסור לרשות המקומית את תעודת-מסעו ולקבל תמורתה פתקא אדומה הנותנת רשיון לשבת בארץ שלושה חדשים. אחרי שלושת החדשים על בעל הפתקא לעזוב את הארץ, ואם לא – ישולח בעל כרחו. הממשלה התורכית הודיעה ע“ד תקנתה זו לצירים הזרים (בשנת 1890), אבל הממלכות לא נתנו את הסכמתן לאיסור זה, בטענה שאין לתורכיה הזכות לאסור על נתיניהן את הכניסה לא”י.

ומאז נשארה הפתקא האדומה – אף כי בפועל לא היה לה שום ממש. ההגבלה של שלושת חדשים היתה קיימת רק על גבי הנייר. כל אחד יכול היה לשהות בארץ כמה שרצה. ולא היה אף מקרה אחד של שילוח וגירוש לאחר שלושת החדשים. אולם בעצם נתינת הפתקא היה עלבון גדול. היתה בזה הפלָיָה לרעה וזלזול בכבוד היהודים. באי כוח הציונים בקושטה והחכם בשי השתדלו כמה פעמים – אחרי המהפכה בשנת 1908 – לבטל את הפתקא האדומה ואיסור הכניסה הכרוך בה. לאחר עמל רב עלה הדבר בידם – אבל רק למחצה. על פי הצעת שר הפנים טלעת-בי החליטה מועצת הוזירים (ספטמבר 1913) לבטל את הפתקא האדומה, אבל איסור הכניסה נשאר על מקומו – על גבי הנייר, כמובן… במכתב מיום ז' אלול (1913) מודיע הוזיר הגדול לוזרת הפנים שהחלט “לבטל מכאן ואילך את הפתקא האדומה שלא הביאה את התועלת הרצויה. אבל בכדי שהיהודים הבאים לסייר את א”י לא ימשיכו בה את ישיבתם למרות האיסור – ינתנו הוראות למושל הירושלמי לאחוז באמצאים נמרצים נאותים"…

וכמו כן היתה מתקיימת הגבלה מיוחדה ליהודים בענין רכישת קרקעות בא“י. למרות הזכות המפורשת – לפי המשפט התורכי – של הנתינים הזרים לרכוש להם ניכסי דניידי ודלא ניידי בכל רחבי תורכיה (מלבד חבלי מדינה ומכה) – אסרה הממשלה באופן אדמיניסטרטיבי ליהודים זרים לקנות אדמה בא”י. למעשה אמנם לא השגיחו באיסור – אבל כל קניה היתה פוגשת לרגל זה מעצורים קשים ועלתה בהוצאות ודמים מרובים. הקושי ברכישת קרקעות היה אחד המפריעים היותר מכבידים בעבודתנו הישובית.

המקצוע היחיד שבו שלט חופש גמור – זה היה מקצוע ההנהגה העצמית. האדמיניסטרציה התורכית לא היתה מתערבת כלל בענינים הפנימיים של המושבות ולא הפריעה אף במשהו בער המתישבים לסדר את חייהם כרצונם. ומבלי לדרוש זכויות לאומיות – יצר הישוב העברי את הזכויות הלאומיות – את האבטונומיה של המושבות את בתי הספר העברים.

אך כל זה אפשר היה בתורכיה שעד המלחמה – בתורכיה המרושלת, הפרועה, נעדרת הסדר, המשעובדת למשטר הקפיטולציוני ושומה תחת אפוטרופסות זרה. המלחמה הזאת תכריע גם את גורלה של תורכיה, – או שתאבד את יתר “הפליטה” או שתשתחרר מהאפוטרופסות האירופית ותגביר ותבצר את שלטונה.

בין כך ובין כך בא הקץ להפקרות ולמצב הפרוע ששררו בא"י. ומכאן ולהבא אי אפשר עוד להתמיד בעבודתנו הישובית בלי בסיס חוקי ובלי בטחון משפטי מספיק.

***

ארץ ישראל – כעולם כולו – עומדת על סף תקופה חדשה. והעם העברי המבקש את תיקונו בארץ-מולדתו ההיסתורית צריך עכשיו לתבוע את זכויותיו. אין אנו דורשים שיתנו לנו עכשיו את הארץ – ארץ לא מקבלים אלא כובשים. אנחנו נכבוש את הארץ בבנותנו אותה. וכבר יסדנו את המסד. ומה שאנו דורשים עכשיו הוא, שקונגרס השלום הבא יכיר בזכותנו לבנות את הארץ ולכונן שם את מולדתנו, ובתור משענת של הכרת-הזכות הזאת יתן לנו את הערובות המשפטיות וחופש-הפעולה הדרושים למען השלים את הבנין עד הטפחות.

נו-יורק, י“ג תמוז תרע”ה. (“התורן” חוברת ה', תרע"ה)

תושבי ארץ-ישראל נחלקים לשלושה חוגים, השונים זה מזה באורח חייהם, לבושם ודיבורם ודרכי פרנסתם. החוג האחד הם נודדי המדבר “שכוני אהלים”, המתפרנסים בעיקר ממרעה צאן וגמלים – הללו נקראים בלשון המקום בשם “בידוים” (מלשון “בידו” שפירושו בערבית מדבר, ערבה) או “ערב”, כלומר ערבים. החוג השני הם תושבי הערים העוסקים במסחר ומלאכה ובמקצת גם בעבודת האדמה וביחוד בנטיעות, אלה נקראים “מדניה”, מלשון “מדינה” (עיר בערבית). החוג השלישי הם עובדי האדמה היושבים בכפרים, הנקראים בשם “פלחין”, מלשון פלח – חורש, פולח האדמה. חוג זה עולה על אחיו בכמותו ובחשיבותו הכלכלית. בתוך תחומי ארצנו, מהר החרמון בצפון עד מפרץ עקבה (ים סוף) בדרום, ומים הגדול במערב עד מדבר סוריה במזרח יושבים בערך מיליון נפש. מהם כמאה אלף בידוים, כארבע מאות אלף מרוכזים בעשרים וחמש ערים, והשאר, יותר מחצי מיליון נפש יושבים בכפרים. שני שלישים מהם, בערך 380.000 נפש, מרוכזים במערב הירדן, בארץ כנען הקדומה, ושליש – בערך 160.000 נפש, בעבר הירדן מזרחה.

בני החוג הראשון – הנקראים בלשון המקום “ערב” – הם כשמם ערבים טהורים, בני האומה שכבשה את ארצנו במאה השביעית והשליטה בתוכה את לשונה ודתה עד ימינו אלה. ואף כי הם נפרדים להמון שבטים הנלחמים איש באחיו ושומרים איבה אחד למשנהו במשך דורי דורות, הרי הם כולם לפי מוצאם וגזעם חטיבה אחת, בלי תערובת זרה, וזה אלפי שנה הם נודדים במדבריות ערב וסוריה וערבות הנגב בארץ יהודה, וכמעט שלא שינו מנהגי-חייהם, ארחם ורבעם, תלבשתם ומשלוח ידם, שיחם ושיגם והליכות-משקם מימות אברהם אבינו עד ימינו אלה. מאז ומעולם הם יושבים באהלי-קדר, עשויים צמר גמלים, ולבושם היחיד הוא כתונת גסה המכסה בשרם שזוף-השמש, והם רועים גמליהם ועדרי-צאנם, ומדי פעם בפעם הם פושטים ידיהם בגדוד ומתנפלים על שכניהם ובוזזים ושוסים, ואינם מכירים בעול מלכות ואינם משתעבדים למרות ושלטון, וכל שבט הוא בן-חורין ועומד ברשות עצמו, תחת נשיאות “השייכים” וה“אמירים” – ראשי האבות וזקני השבט.

שונים לגמרי מבחינה לאומית, דתית וגזעית הם בני החוג השני – העירונים. זהו ישוב מנומר ורב גונים, ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות. בירושלים בדקו ומצאו בתחילת המאה העשרים שיושביה מדברים בחמישים לשונות. בערים אחרות אין בלבול-השפות גדול כל כך, אבל גם ברחובות יפו, חיפה ונצרת אפשר לשמוע עשרות שפות שונות ואפשר למצוא כל מיני טיפוסים גזעיים ולאומיים מילדי שם וחם ויפת דרים בכפיפה אחת. השפה השלטת היא השפה הערבית. אך לא כל דוברי ערבית הם שייכים לאומה אחת. ביניהם אפשר לפגוש יוצאי מצרים ואלג’יר, טוניס ומרוקו, זנזיבר ומדקסקר – בני אפריקה שבאו לבקר את המקומות הקדושים ל“מאמינים” ובלכתם או בחזירתם נשתקעו בערי א“י מחוסר הוצאות הדרך או מטעמים אחרים. בין אלה רב ביחוד מספר הכושים ש”נתערבו". מספר הערבים הטהורים, המתיחסים למשפחות הכובשים שבאו בימי החליפים הראשונים לארץ – הוא קטן מאד.

כל הדתות שמקורן ביהדות – הנצרות והאיסלם – וכל הכתות שנסתעפו מהן ברבות הימים יש להן כאן באי-כוח במספר רב או מעט. מבני דת משה יש כאן יהודים, קראים, שומרונים. מהמוסלמים – סוניתים מכל המינים, שיעיים, בהאיסטים. מהנוצרים – קטולים, אורטודוכסים, פרוטסטנטים והמון כתות אחרות המצויות רק במזרח. לפי שנותיו הרי רוב הישוב העירוני חדש בערך. רק קבוצה אחת עירונית קטנה יכולה להתפאר שהיא יושבת כאן עוד מימי גלות בבל – אלה הם השומרונים בשכם, המונים כמאה ושמונים נפש. כל שאר הישובים העירונים הם לא מאוחרים מהמאה השביעית. הרבה מן הערים, כגון עכו, חיפה, יפו, טבריא, היו במשך מאות שנים חרבות לגמרי, ורק במאתיים השנים האחרונות נתחדש ישובן, באופן שהישוב העירוני ברובו הוא בערך צעיר לימים. עוד בתחילת המאה הי"ט לא נמצאו בכל ערי ארץ-ישראל יחד אפילו שמונים אלף איש – מספר האנשים שנמצאו בשנה שלפני המלחמה בירושלים בלבד. זו היתה אז העיר היחידה שישובה עלה על רבבה, ועוד בשנת 1875 לא עלה הישוב העירוני על עשרת אלפים איש אלא בארבע ערים – חברון, ירושלים, עזה ושכם. בשנת 1915 כבר מנו 11 ערים לא פחות מעשרת אלפים תושבים. אוכלוסי הערים שונים איפוא זה מזה לא רק בדתם, לאומיותם, גזעם ולשונם, אלא גם בזמן השתקעותם והתאחזותם בארץ. מהישוב העברי הקדום, מזמן שלטון היהודים בארצם, לא נשאר היום כל זכר, מלבד השריד המעט שנשתמר באופן פלאי במרכז הארץ, לרגל הר גריזים – זו היא העדה הקטנה של השׁומרונים.

בני החוג השלישי – תושבי הכפרים, או הפלחין – אף הם מנומרים ושונים זה מזה בדתם וגזעם, ביחוד בצפון הארץ, בגליל שבמערב הארץ ובגולן ובשן שבעבר הירדן מזרחה. בכל מחוז ומחוז יש למצוא כאן שלש-ארבע קבוצות דתיות לאומיות הדרות כל אחת בכפר מיוחד בפני עצמה או בערבוביה באותו הכפר עצמו. מחוז חצביה, בסביבות הר החרמון, מונה שמונה-עשר כפרים, מהם שלושה דרוזים, שנים נוצרים אחד מושלמי – והשאר הם מעורבבי-הישוב. באחדים דרים יחד דרוזים ונוצרים, באחדים – נוצרים ומושלמים. במחוז צור, בגליל העליון, המונה מאה עשרים ואחד כפר, יש 58 כפרים מֻתַוַלים, בני כת שיעית ממוצא פרסי, 46–מוסלימים, 8–נוצרים, 2–דרוזים, והשאר מעורבים. בכפר פקיעין שאצל צפת יושבים מוסלימים, דרוזים, יהודים ונוצרים. ישוב מעורבב כזה נמצא גם בשפרעם. בכלל אין בכל הגליל התחתון והעליון אף מחוז אחד שישובו הכפרי אינו מורכב מיסודות שונים. בשומרון וביהודה ערבובית-האוכלוסים הכפריים אינה גדולה כל כך כבצפון הארץ, אך גם פה רבו הערב והבלבול. על פני השטח הקטן המשתרע בין חיפה וקיסריה, במרחק של כעשרים מיל, אנו מוצאים בקרב עובדי האדמה לא פחות משמונה גזעים שונים: סורים, יהודים, צ’רקסים, ערבים, סלוים (בוסניאקים) תורכמנים, גרמנים וכושים. וכן אנו פוגשים אף בחַוְרָן שבעבר הירדן כפרים של כושים, תורכמנים, נוצרים, בידוים, מרוניטים, צ’רקסים. אולם הרוב המכריע של הישוב הכפרי הוא ערבי בשפתו ומוסלמי אוטודוכסי (סוניתי) בדתו. יותר משני שלישי הכפרים שבמערב א"י הם ממין זה. בין תשע מאות הכפרים הנמצאים כאן יש רק מאתים ועשרים שאין ישובם ערבי-מוסלימי. מהם יש כשמונים מתוליים, 50 יהודים, 20 נוצרים, 11 דרוזים, 6 גרמנים, 3 צ’רקסים, 1 בוסניאקי וכחמשה בעלי ישוב מעורב. השאר – בערך 680 כפרים –, כל ישובם הוא ממין אחד – מוסלימים דוברי ערבית.

התיירים האירופאים המרבים לבקר את הארץ רגילים לכנות את הפלחין הללו בשם ערבים. בשם זה משתמשים לפעמים גם החוקרים המתארים את ישוב-הארץ עובד האדמה. עד כמה שבשם זה מתכוונים לסמן את הדת והלשון הרי הכינוי ערבים הולם את רוב הישוב הכפרי. אולם אם נבוא לחקור אחרי מוצאם ומקור-מחצבתם של הפלחין ונסתכל לאורח-חייהם הפנימיים ונפשפש במסורות הקדומות שנשתמרו בפיהם עד ימינו אלה – נראה שכמעט אין ביניהם ובין הערבים האמתיים, בני הגזע הערבי, ולא כלום.

הפלחין גופם מבחינים היטב בין עצמם ובין ילדי ערב. בשם “ערב” קוראים הפלחין אך ורק להבידוים הנודדים, ואת עצמם הם מכנים פשוט בשם פלחין. שונא הפלח לבידוי ומתירא מפניו; ולעומת זאת הבידוי בז לפלח כבן-חורין גאה המתיחס בשאט-נפש לעבד חרוף, כי נקלה הפלח העובד, הקשור לאדמתו ומשועבד לעול הממשלה, בעיני בן-המדבר החפשי הפטור מעול מלכות וחי על קשתו ועל חרבו, ולכן יאמר הבידוי בגאוה: “בידוי שולטן א-דוניא פלח חמאר א-דוניא” (הבידוי הוא שליט הארץ, הפלח הוא חמור הארץ). יחסי איבה ובוז אלה עתיקי-ימים הם ומוצאם מימי הכיבוש הערבי במאה השביעית.

השבטים הערבים שהשתחררו בא"י בימי החליף עומר לא השמידו את הישוב החקלאי שמצאו אז בארץ. דבר זה גם לא היה מביא להם כל תועלת. בין הערבים הכובשים לא היה כמעט כלל מעמד של עובדי האדמה. כבידוים בזמננו היו בני ערב גם אז עוסקים בעיקר במרעה, במסחר ובקרב. כשפרצו צבאות הנביא מחצי-אי ערב לכבוש ארצות חדשות לא היתה לפניהם מטרה קולוניזציונית – להתישב על הקרקע ולעסוק בחקלאות. שאיפתם היתה להפיץ את דת האיסלם ולהגביר את שלטונה ולהטיל מסים על העמים הנכנעים. כפי שאנו רואים בזמננו עובר ה“ערבי”, כלומר הבידוי, לעבודת-אדמה רק בקושי גדול ולעתים רחוקות מאוד, למרות כל מאמצי הממשלה השואפת לקשר את בני המדבר הפראים לאדמה ולהטיל עליהם על ידי כך את מרותה. כשהתגבר צבא החליף עומר על שלטון הביצנצים בא“י תפסו המנצחים בידיהם את רוב האדמה המעובדת, אבל לא נישלו לגמרי את עובדי האדמה שמצאו בארץ מעל אדמתם. הבעלים החדשים לא הלכו לעבד בעצמם את נחלותיהם אלא הניחו את בעלי הקרקע הקודמים לעבוד אדמתם חלף מסים וארנוניות ידועים. נתחלפו רק בעלי-האדמה אבל לא עובדיה. המנצחים הערבים שנשתקעו אז בא”י נתישבו רובם בערים. תושבי הכפרים, שהיו להם למס עובד, היו ילידי הארץ, שקדמו לכיבוש הערבי, ושקבלו אח"כ את לשון המנצחים ודתם.

רוב הפלחין בזמננו הם איפוא צאצאי אותם האכרים שמצאו הערבים בארץ במאה השביעית. מי היו אותם האכרים?

ברור שהם לא היו יוונים או רומיים. שני העמים האלה לא טיפלו בעבודת האדמה בא“י. הישובים היוונים והרומיים שנתקיימו בא”י היו מושבות עירוניות שעסקו בסחר הים בערי החוף או במסחר פנימי בערים שעל דרכי אורחות-הרוכלים. אוכלוסי הארץ כפי שמעיד הירונימוס במאה הרביעית לא דברו יוונית או רומית אלא ארמית, לשון המוני העם היהודי בימי החורבן ולאחריו.

הארחיאולוג הצרפתי קלירמון-גאנו סובר שהפלחין של זמננו הם צאצאי הכנענים העתיקים שנשתיירו בא“י מימות יהושע בן-נון עד כיבוש הערבים. בדעה זו החזיק גם גדול חוקרי א”י ברבע האחרון של המאה הי“ט, קונדר האנגלי. בתור ראיה לסברתו מביא קלירמון גאנו את שרידי הפולחן הכנעני שנשתמרו עד היום בקרב הפלחין, וביחוד מנהג הערצת בניני-קברים המוקדשים לזכרון הנביאים, השייכים, גבורי ההיסטוריה וכדומה. בנינים אלה הנמצאים בהרבה כפרים, נבנים לרוב על גבעות נישאות בצל אלון גבוה ורענן, לרוב תומר, ונקראים בשם “ולי” או “מקם”. אדוארד רובינסון כבר העיר על הדמיון שיש בין הערצת ה”ולי" או ה“מקם” ועבודת “המקומות” של הכנענים (“אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים”, דברים י"ב, ב'), הערצת האילנות מזכירה את עבודת האשרות של תושבי הארץ הקדומים. בין הקברים הנערצים יש הרבה מקדשים לנשים, ובזאת רואה קלירמון נאגו שריד עבודת-האילנות הידועה מימי כנען.

שבקצת מהחגים והמסורות שבין הפלחין יש להכיר שרידי-הפולחן הכנעני – אין כל ספק. דת האיסלם היא הדת הרשמית של הרוב המכריע של תושבי הכפרים, כפי שציינו למעלה, אולם דת זו לא הכתה שרשים עמוקים בתוך הישוב הפלחי שבא“י. מוצאים פה עשרות כפרים שאין בהם בית תפלה, ורוב הפלחין אינם הולכים לעולם להתפלל ואינם שומרים גם שאר המצוות הראשיות של הנביא ממכה. גם נשי הפלחין אינן מכסות פניהן בצעיף, כמו שעושות נשי המוסלמים בערים; ומלבד אמונת-הבל אחדות אין בידי הפלחין כמעט כל דבר מעיקרי האיסלם ומצוותיו המעשיות. מרבים הם להשבע ב”חיי הנביא" וב“חיי אללה”, אבל מזלזלים הם בשבועה זו ולא יכבד בעיניהם ללוותה לכל דבר שקר ושוא, ורק לשבועה שהם נשבעים בקדושם המקומי הם מתיחסים ביראת-כבוד ורק בשבועה כזו יש לתת אימון.

אולם עובדות אלו אינן מספיקות להוכיח שיש כאן לפנינו צאצאי הישוב הכנעני הקדום. עבודת האלילים של הכנענים היתה נפוצה כל ימי הבית הראשון גם בקרב היהודים. ואם גם נקבל שהמנהגים הנפוצים בקרב הפלחין של זמננו הם שיירי הקולט הכנעני ונבוא מזה לידי מסקנה שנושאי הקולט הכנעני בימינו הם יורשיהם הגופניים של נושאי הקולט הזה בימים קדומים, אי אפשר להחליט עדיין שהפלחין הם דוקא באי-כוחם של השבטים הפרו-ישראליים שהיהודים מצאו בארץ: הכנענים, החתים, היבוסים, האמורים, הפלשתים וכו'; כי יתכן שהפלחים הם בני העברים עצמם, שגם בתוכם היה נפוץ פולחן המקומות, הבמות והאשרות, ששרידיהם עדיין מתקיימים בקרב הישוב החקלאי הנוכחי. קלירמון-גאנו סובר, שהישוב העברי בא"י נשמד לגמרי במלחמות-הכליון שקשר אספסינוס, טיטוס, טרינוס ואדריאנוס על היהודים, ושרדיפות המלכים הנוצרים לא הניחו כל זכר ושארית ליהדות האתנית בארץ-מכורתה. אולם עד כמה צדקה הנחה זו. של החוקר הצרפתי? כאן אנו באים לנקודה המרכזית של השאלה שלפנינו: מה היה בסופו של הישוב החקלאי היהודי הקדום? האמנם נעקר כולו מעל אדמתו?

בבירור שאלה זו נמצא המפתח לפתרון השאלה העומדת לפנינו על מוצאם של הפלחין. הנחתו של קלירמון-גאנו שלפני הכיבוש הערבי כבר נכרת כל זכר ושריד לישוב היהודים בארץ מולדתם – אין לה כל יסוד בדברי ימי היהודים בא“י, והיא מופרכת מעיקרא ע”י עובדות היסטוריות ודאיות, שאין כל ספק באמתותן. אחרי חורבן הבית על ידי צבאות אספסינוס וטיטוס עוד היה הישוב העברי בארץ כוח גדול, שיכול כעבור ששים וחמש שנה להוציא שוב מחנה עצום של מאתים אלף איש להלחם בלגיונות-רומא תחת דגלו של בר-כוכבא. המורדים היהודים תפסו בידיהם בערך חמשים מבצרים ויותר מתשע מאות כפרים. במלחמה זו נפלו מהיהודים לפי המסורת כחצי מיליון איש – אבל גם אבדה נוראה זו לא ערערה את הישוב היהודי עד היסוד. יהודה כמעט שנהרסה כולה במלחמת-שחרור זו, אבל הגליל הוסיף כמקודם להיות ארץ יהודית גמורה. במאה הרביעית, בשעת-גזירותיו של קונסטנציוס, פרץ שוב מרד גדול, שלקחו בו חלק המוני-היהודים בגליל ויהודה; ועוד בתחילת המאה השביעית היה מספר היהודים בא“י כה רב עד שיכלו להוציא צבא גדול, שכבש יחד את הפרסים את ירושלים והרגו בתוכה לפי המסורת תשעים אלף נוצרים. עשרים אלף אנשי צבא יהודים עלו גם על צור. זה היה עשרים שנה לפני בוא הערבים (614). במרכז הארץ ישבו המוני שומרונים, שאף הם אסרו מלחמות קשות נגד אויביהם הנוצרים עוד במאה החמשית והששית. קהלות הנוצרים שנתרבו בא”י החל מהמאה הרביעית אף הן יצאו מקרב היהודים. הרבה יהודים בא"י קבלו את הדת הנוצרית, מקצתם מתוך אמונה תמימה ובערות ומקצתם מתוך לחץ הגזירות. מומרים אלה רבו ביחוד בקרב השומרונים, שסבלו עוד יותר מהיהודים מעקת האויב ומרדיפות המושלים הנוצרים.

אין איפוא כל יסוד להנחת קלירמון-גאנו, שיהדות האתנית נכרתה מארץ-ישראל עוד זמן רב לפני בוא הערבים.

יהודי א“י עסקו בעיקר בעבודת-אדמה. רק בארצות גלותו נתפרסם העם העברי בתור עם המסחר. בארץ מולדתם היו היהודים ברובם עם של אכרים. האכרות בכל צורותיה שימשה יסוד למשק היהודים בארצם. תאור אופייני של המשק החקלאי העברי אנו מוצאים בדברי חבקוק: “כִי תְאֵנָה לא תִפְרָח וְאֵין יְבוּל בַגְפָנִים, כִחֵש מַעֲשֵה-זַית וּשְדֵמות לא עָשָה אכֵל, גָזַר מִמִכְלָא צאן וְאֵין בָקָר בָרְפָתִים.” (חבקוק ג' 17). כאן יש שלושה מיני המשק העיקרים שהיו נהוגים בא”י מימים קדמונים ועד ימינו אלה: נטיעות, פלחה וגידול צאן ובקר. מהמון הפסוקים, הציורים, הספורים, העדיות, ההלכות, הדרושים, ההערות והשיחות לפי תומן המתיחסים לעבודת האדמה והמשק החקלאי של היהודים בא“י, שאנו מוצאים בכל חלקי ספרותנו העתיקה: התנכית, האפוקריפית, היוונית והתלמודית – אנו לומדים לא רק את העובדה הכללית שהיהודים היו עומדים על הקרקע, אלא אנו יכולים לתאר תמונה בהירה ורבת צדדים ויסודית ע”ד מעמד החקלאות העברית ואפני עבודת האדמה שהיו נהוגים בימי הבית הראשון והשני ומאות שנים לאחר החורבן. במחברת נגד אפיון (1, 12) מספר יוסף בן מתתיהו כמסיח לפי תומו, “שאין אנו (היהודים) יושבים לחוף הים ואין אנו נושאים עינינו למסחר ומרכולת ואין לנו משום כך מגע ומשא את גויים זרים; כי הערים שאנו יושבים בהן רחוקות מהים, ובהיות ארץ-מושבנו ארץ פוריה, אנו שמים כל מעיננו בעבודת האדמה”. אחד מששת חלקי המשנה מקדש ביחוד להלכות זריעה ועיבוד הארץ, וגם בשאר חלקי המשנה ושני התלמודים והמדרשים אנו מוצאים הלכות וסוגיות לאין מספר, שנולדו על ברכי המשק החקלאי. המוני היהודים שנלחמו נגד הרומים והביצנצים מימי יוחנן מגוש חלב ועד בנימין מטבריא היו ברובם אכרים עובדי האדמה; אם נניח שעובדי האדמה בא“י באותו זמן לא היו יהודים, אלא כנענים, כמו שיוצא מהשערתו של קלירמון-גאנו – הרי אנו מוכרחים לבוא לידי מסקנה שבכלל לא היו יהודים בא”י. אין כל ספק שביהודי א“י נתערב ברוב או במעט דם כנעני. מהתנ”ך אנו יודעים שהיהודים לא הורישו בהרבה מקומות את הכנענים וישבו בתוכם, ואי אפשר הדבר שרבים מהכנענים האלה לא נטמעו במשך הזמן בקרב העם השליט. אבל לא יתכן לשער שדוקא האכרים בני היהודים נשמדו בשעת המלחמות או עזבו את מולדתם מלחץ האויב, וכל האכרים שנשתיירו בארץ היו דוקא צאצאי הכנענים.

מציאותו של מעמד-אכרים עברי בא“י לפני החורבן – ומציאות זו אינה מוטלת בספק כשם שאין ספק במציאות עם יהודי בא”י – מצריכה בהכרח להניח מציאות ישוב זה גם לאחר החורבן, כי רק חלק של הישוב העברי אבד בשעת המלחמה. המדרשים והתלמודים – ביחוד התלמוד הירושלמי – מאשרים את דבר קיומו של ישוב חקלאי מאות שנים אחדות לאחר החורבן. הקהלות שנהרסו בשעת הגזרות והרדיפות והמרידות היו רובן קהלות עירוניות, כמו גמלא, יודפת, בית-ירח, יפו, ירושלים בשעת החורבן, ביתר בשעת מפלתו של בר-כוכבא, לוד וצפורי במרד קונסטנציוס. גם היהודים שנמלטו מארצם מחמת המציקים היו ביחוד בני העיר – בעלי המלאכה והסוחרים, קלי התנועה, שאינם מאבדים לגמרי את משלוח ידם בהגירתם מארץ לארץ. יש לזכור שבני העיר, מרכזי הישיבות ובתי המדרש, היו יותר נאורים ודבקים בדת, וגזירות השמד העיקו עליהם יותר מאשר על “עמי הארץ”, האכרים הגסים, ריקי-הדעת, שגם בלאו-הכי לא היו נזהרים בכל הדינים והמצוות שהעמיסו עליהם החכמים. מלבד זאת הרי האכר על פי טבעו כבד-תנועה. קשור הוא לכברת אדמתו שרוותה זיעת אפו בקשר בל ינתק, ולא בנקל יעזוב את נחלתו – מקור חייו, – שעברה אליו בירושה מאבותיו ואבוֹת אבותיו. הלחץ הדתי, שעקר הרבה בני העיר מארץ מולדתם, לא השפיעה מפני כך על הישוב החקלאי, שבחר לסבול מתגרת האויב, לפעמים גם להתכחש לדת אבותיו – ובלבד שלא יצטרך להנתק מעל אחוזתו.

המסקנא ההגיונית הנובעת מאליה מכל האמור עד כאן היא זאת: הישוב החקלאי שמצאו הערבים בא"י במאה השביעית לא היה אלא הישוב העברי שנשאר בארצו למרות כל הנגישות והרדיפות והגזירות של קיסרי רומא וביצנץ. חלק מהם קבל לפני כך הדת הנוצרית, לכל הפחות למראית עין, אבל עוד רבים מהם החזיקו בדת אבותיהם ומזמן לזמן התקוממו ונלחמו נגד משנאיהם ומציקיהם הנוצרים.

אחרי הכיבוש הערבי השתררה בארץ הלשון הערבית ודת האיסלם התפשטה לאט לאט בקרב התושבים. במאמרו ע“ד “השמות העתיקים בפלשתינא וסוריה שבזמננו” הוכיח הד”ר גיאורג קאמפמאיר על יסוד ניתוח בלשני-היסטורי, שבמשך זמן ידוע התהלכו בקרב הישוב הארץ-ישראלי שתי הלשונות – ארמית וערבית, ורק לאט לאט נדחתה הראשונה מפני האחרונה. אולם עוד גם כיום לא נימחו לגמרי הסימנים הארמיים מלשון-הפלחין. דת האיסלם התפשטה בקרב אוכלוסי המקום בזמן אחד את הלשון הערבית. עול המסים הכבדים שהוטל על “הכופרים” שהעמדו תחת “חסות” האיסלם – מס הגולגולת ומס הקרקעות (“גזיה” ו“כרגא”), שהמאמינים היו פטורים מהם – הניעו את התושבים הבלתי מושלמים לקבל עליהם את הדת החדשה. חלוקת הקרקע של הכופרים בתור שלל-מלחמה בין ה“עזאת” (המנצחים המושלמים) עזרה הרבה להפצת האיסלם בקרב בעלי הקרקעות; בעלי האדמה שלא רצו להנשל מעל אדמתם מהרו וקבלו את תורת הנביא ממכה ונספחו למחנה “המאמינים”.

בקלות יתרה נפוצה התורה החדשה בקרב האוכלוסין היהודים שכבר המירו מקודם את דתם והתנצרו. עיקרי הדת המושלמית היו יותר קרובים ללב ההמונים היהודים מעיקרי הדת הנוצרית. יסודות האחוה והדימוקרטיות של החברה המושלמית עזרו אף הם הרבה מאד להפצת האיסלם. הפתגם של האיסלם “כל המושלמים הם אחים” לא נשאר אות ריקה כתורת האהבה והאחוה של הנצרות. יליד המקום שהתנצר נשאר כמקודם שפל ובזוי בעיני השליטים הביצנצים. אולם די היה להעיד פעם בגלוי ש“אין אלה מלבד אלה ומוחמד הוא שליח אלה” – למען התקבל בתור חבר שוה ובעל זכויות שלמות בחברה המושלמית.

בלשונם, מנהגיהם, מסורותיהם ונימוסיהם של הפלחין המודרניים אנו מוצאים הרבה סימנים המעידים על מוצאם העברי. דיבור הפלחין שונה באופן דמינכר גם מלשון בני העיר וגם משפת הבידוים הנודדים. לדעת קונדר מוטבעת לשון הפלחין בחותם ארמי. הפלחין, ורק הפלחין, משתמשים בהרבה מלים עבריות לציין בהן מקומות הארץ, כגון: פרזות, טירה, רמה, עפל, פלג, ערוץ. הרבה משמות אלה אינם מצויים בלשון הערבית ובכל זאת מבינים הפלחין את פירושן. לרגל העבודה הענקית של החברה האנגלית לחקירת א“י (פלסתיין עבספלוריישן פונד') שחקרה ומדדה במשך חמש שנים את מערב א”י ולקטה כעשרת אלפים שמות של הכפרים, הנהרות, המעיינות, ההרים, הגבעות, העמקים, החורבות והמערות “מדן ועד באר שבע”, נתברר שרוב השמות התנכיים המתיחסים לארץ נשתמרו בלי שינוי רב בפי הישוב הפלחי. קונדר, שהיה המפקח על עבודת החברה הנזכרה, כבר העיר שבמקומות הנושבים בידוים נכחדו השמות העתיקים. ורק בתוך ישובי הפלחין נשתמרה הנומנקלטורה התנכית. הרבה מקומות שנרשמו במפה הגדולה של החברה האנגלית לא נמצא כלל זכרם בתנ"ך, ובכל זאת קוראים להם הפלחין בשמות כאלה, שבלשון הערבית אין להם כל משמעות ורק בלשון העברית נמצא המפתח להוראתם.

ביחוד אופיינים בנידון זה הם שמות הכפרים. עשרים וחמשה אחוזים של כל כפרי הפלחין במערב א“י עוד נקראים עד עכשיו באותם השמות העבריים שנקראו בהם בימי יהושע בן-נון, דוד המלך, עזרא הסופר, יוסף בן מתתיהו הכהן ורבי יהודה הנשיא. משמונה מאות וחמשים הכפרים שבמערב א”י (בחשבון זה לא נכנסו המושבות העבריות החדשות) הרי לא פחות ממאתים ועשרה נקראים בשמות תנכיים ותלמודיים. הרבה מהם לא שינו אף אות אחת משמם העברי הקדום כגון: אשדוד, בני ברק, ברזית, גמזו, גבע, חלחול, יבנה, מכמש, עמוס, כפר-סבא, והרבה נשתנו רק שינויים קלים המצויים בשתי הלשונות-האחיות, כגון א–ע, ל–נ, ג–ק, וכיוצא כאלה.

הישוב החקלאי בעבר הירדן מזרחה הוא צעיר לימים בערך. לרגל קרבת המדבר ורפיון הממשלה היה הישוב הכפרי בעבר הירדן מחוסר בטחון ומשולל-מחסה וניתן למשיסה ושוד בידי שבטי הבידוים שהיו השליטים הגמורים בחבל זה עד שנות החמשים של המאה הי“ט. משום זה היו רוב הכפרים עזובים והארץ נשמה. האכרים היו מפחדים לעבד אדמתם מחמת הבידוים. הפלחין המצויים עכשיו בכפרי עבר הירדן נתישבו כאן רק בזמן האחרון. הרי החורן נושבו זה רק בשתי המאות השנים האחרונות ע”י הדרוזים שנדדו לשם מהרי הלבנון. בשאר חלקי חורן צמח הישוב רק במאה הי“ט, ביחוד במחציתה השניה, הודות לתגבורת כח השלטון העותמני. חלק גדול של הפלחין פה הם בידוים-למחצה שנאחזו לאט לאט באדמה ונתישבו ישיבת-קבע בכפרים הרבים שהיו ריקים ושוממים במשך מאות שנים. הפלחין בעבר הירדן בניגוד לפלחין שבמערב א”י אין להם איפוא כמעט דבר את הישוב החקלאי הקדום שנאחז לפנים באדמת הבשן והגלעד. ואמנם אנו רואים כאן שמחמש מאות הכפרים שבעבר הירדן רק עשרים וחמשה – זאת אומרת רק חמשה אחוזים למאה – נקראים בשמות עבריים, בשעה שבמערב הארץ האחוז הוא עשרים וחמשה למאה.

הפלחין הבוערים שאין להם כל מושג ע“ד הספרות העברית – וספרות בכלל – שמרו לא רק מאות שמות עתיקים הנמצאים בתנ”ך, בספרים הגנוזים, בחיבורי יוסף פלביוס והספרות התלמודית – אלא גם קיימו את האגודות והמסורות הקשורות בגבורי המקומות השונים. את מצפה, שלשם קיבץ שמואל הנביא את כל ישראל (שמואל א' ז' 5) קוראים עכשיו הפלחין בשם “נביא סמואל”; בסביבת צרעה ואשתאול, מולדתו של שמשון, עוד נשמעים עכשיו השמות “שמשון אל ג’בר” “שיך אבו אל ג’חם” (אבי האריה) וכדומה.

על שייכותם של הפלחין לישוב העברי הקדום מעיר גם הדמיון המפליא שאנו מוצאים בחיי יום יום של הפלחין המודרנים לתיאורי-החיים של היהודים הקדמונים, כפי שנשתמרו בספרותנו העתיקה – בתנ“ך ובתלמוד. אפשר לכתוב ספר גדול ע”ד ההשואות והדמיונות שבין חיי הפלחין בזמננו וחיי היהודים לפנים. הרבה המקום והאקלים גורם. אבל אין ספק – ביחוד כשאנו שמים לב לשאר ההוכחות ההיסטוריות שהרצאנו לעיל – שיש כאן מסורת חיה וירושת קדומים.

לא כל הפלחין שבזמננו הם צאצאי הישוב החקלאי הקדום, שהיה בעיקרו יהודי. במשך שתים עשרה מאות השנה שלאחרי הכיבוש הערבי קלט הישוב החקלאי בא“י לתוכו הרבה יסודות זרים. נדידת העמים שלא פסקה בא”י מלפני כניסת השמיים לארץ כנען עד ימינו אלה – ערבבה מדי פעם בפעם את הרככתו האתנית של ישוב הארץ והכניסה לתוכו זרמי דם חדשים. כמו שכבר העירונו מקודם הרי הישוב החקלאי בעבר הירדן מזרחה חדש מאד. רק זעיר פה זעיר שם נשתמרו במקומות בצפון הארץ ובמרכזה ישובים עתיקים, אבל גם במערב א“י נוספו מדי פעם בפעם מתישבים חדשים שנטמעו במשך הזמן בתוך הישוב החקלאי הקדום. תושבי הכפרים בעמק יזרעאל קוראים לעצמם בשם חורני, כלומר בני חורן, ולפי המסורת שיש בידם באו הנה מעבר הירדן. לפי מבטאם הם דומים באמת לתושבי חורן. הישוב בעמק הירדן הוא בידוי למחצה. כל אלה הם אלמנטים ערבים טהורים הנקלטים לאט לאט בתוך האוכלוסין החקלאים בני הארץ. בימי-צלח-אל-דין (במאה הי"ב) גדל זרם הפרסים לא”י, ושרידי ההגירה הזאת ניכרים עוד היום בצפון הארץ, בגליל העליון, בתוך המתולים המרובים בסביבת צור וצידון. גם נוסעי הצלב הניחו עקבותיהם בתוך הישוב החקלאי של הארץ. בסביבת הכרמל ובעמק השרון פוגשים בהרבה כפרים פלחין צהובי-שער וכחולי-העין, שחזות פניהם תעיד בהם שאבותיהם באו הנה לפני מאות שנה מצפון אירופה. תושבי קרית-אל-ענב (הנקרא אבו-חאש על שם שיך הכפר) בדרך יפו-ירושלים יש להם מסורת שמוצאם מצרקסים שנתישבו בהרי יהודה מלפני מאות שנה. בקרבת ירושלים בכפר מלחה יושבים צאצאי גרוזיה שנתישבו בארץ בזמן קדום. הם שכחו כבר שפת אבותיהם ודתם, אבל עוד זכרון מוצאם חי בקרבם והם קוראים לעצמם בשם “גרודזשים”, והם שונים קצת במנהגיהם ובתלבשתם מהפלחין שכניהם. בימי השלטון המצרי (1832–1840) הושיב איברהים פשה פלחין מצריים בא“י, ובמחצית השניה של המאה הי”ט נושבו בהרבה מקומות בגליל יוצאי אלגיר. הכפרים מעדר, חדתא, עולם, שערה, כפר סכת, כפר צמח, הסמוכים למושבות היהודים בגליל התחתון, עודם נושבים גם עכשיו אכרים אלגירים.

אך למרות רבוי התערובות הללו הרי רוב מנינם ורוב בנינם של הפלחין המוסלימים במערב ארץ-ישראל משַווה לפנינו טפוס גזעי אחד וחטיבה אתנית שלמה, ואין כל ספק שבעורקיהם יזרום הרבה דם יהודי – דם אותם האכרים היהודים “עמי הארץ”, שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא יעקרו מעל אדמתם.

ניו-יורק, קיץ תרע"ז (לוח אחיעבר, שנה ראשונה. עמוד 118–127)

מאחרי חורבן המדינה העברית לא היו יושבי א“י עומדים ברשות עצמם. א”י חדלה מהיות מדינה חפשית ומאוחדת. מתקופה לתקופה באה הארץ תחת שלטון אימפריה אחרת, וגורל הארץ היה נחתך על ידי שליטים זרים. אך שום אומה כובשת לא נזדהתה את גורל הארץ, ואוכלוסי הארץ לא היו חטיבה מלוכדת בעלת רצון משותף וארגון עצמי.

אחרי תקופת בר־כוכבא, השליט האחרון של יהודה המורדת, הוסיפו קיסרי רומא (ובצנץ) לרדות בארץ במשך חמש מאות שנה (משנת 136 עד 636), אולם הרומאים והביצנצים לא הפכו את א“י למולדתם. להם לא היתה א”י אלא אחוזה קולוניאלית, שאפשר לקנותה ולהפסידה, אבל אין היא נעשית חלק אורגני מהקיום הלאומי. תושבי הארץ לא סיגלו לעצמם אפילו את לשון מושליהם – שפות רומא ויון. – ועד כיבוש האיסלַם דברו בני ארץ ישראל ארמית – שפת ההמונים היהודים, ובמקצת עברית.

סימנים הרבה יותר עמוקים וקיימים הניח בארץ השלטון הערבי־המצרי, אשר נמשך בהפסקות אחדות בערך 880 שנים, משנת 637 עד 1517, מלבד התקופות שבהן שלטו חליפות נוסעי הצלב (משנת 1099 עד 1291). הכובשים הערבים הנחילו לרוב יושבי הארץ את לשונם ודתם – אך גם הם לא נזדהו את הארץ ולא נתקשרו בה קשר אורגני. ערש האומה הערבית נשאר עד היום המדבר הגדול שבחצי־אי ערב. העמים המרובים שבמערב אסיה ובצפונה ובמזרחה של אפריקה המדברית ערבית, עודם מהוים גם בימינו יחידות לאומיות מובדלות ומיוחדות, ומלבד הדת אין כמעט כל קשר ביניהן. צאצאי הכובשים הערבים בא“י נשארו עד היום ברבם מובדלים מתושבי המקום, ועדיין, הם ממשיכים את משטר־הנודדים, בניגוד לבני הארץ הקבועים במושבותיהם. בלשון תושבי הארץ השם “ערב” הוא נרדף את השם בידוי. בעיני הפלח נשאר הבידוי זר ואויב. רק מעטים מהכובשים הערבים השתקעו בערים – ואלה הם בני המשפחות המיוחסות שנשארו עד היום שליטי הארץ הכלכליים – בעלי האחוזות הגדולות, חוכרי ה”עשר" ונושכי הנשך המשעבדים והמנצלים את המוני הפלחים.

פחות מהכובשים הערבים התאזרחו ונקלטו בארץ הכובשים התורכים. לאחר ארבע מאות שנות שלטון התורכים העותמנים (1517–1917) נשארה הלשון והתרבות התורכית זרה כאשר היתה לפני הכיבוש, והעדה התורכית היא הכי קטנה בקרב העדות המרובות בארץ.

אף אחת מהאומות הכובשות לא קשרה את גורלה את גורל הארץ. משום כך נשארה הארץ חרבה ושוממה למחצה. תושבי הארץ המדולדלים והמדוכאים לא היה להם לא הרצון ולא היכולת לבנות את הארץ ולפתחה, והשליטים הזרים התענינו בעיקר בניצול הצבאי והכספי של אוכלוסי הארץ, ולא שמו לב כלל לצרכיהם הכלכליים והתרבותיים.

* * *

לאחר הכיבוש הערבי נתפלגו תושבי הארץ לשתי סיעות אויבות שנלחמו זו בזו בלי הרף. ביחוד רבו מדָני־הדמים בקרב הפלחים. שני המחנות הנלחמים היו נקראים בשם קייסים ויַמַנים. הפלחים בעצמם לא היו יודעים את מקור הפילוג. יש משערים ששני שבטים ערבים מתנגדים, שחדרו לארץ עם הכיבוש הערבי, סיבכו את יושבי הארץ במריבותיהם הפנימיות, רושמי הדורות והגיאוגרפים הערבים מספרים על מלחמות הקייסים והיַמַנים יוד במאה הראשונה לכיבוש הערבי, ז“א במאה השביעה לסה”נ. והסכסוכים הללו לא פסקו עד המחצית השניה של המאה הי"ט.

לא רק המושלמים, כי אם גם הנוצרים ואפילו הדרוזים נתפלגו לשני מחנות אויבים : קייס וימן. בשנת 1711 התלקחה בלבנון ע"י עין דַרַה מערכת־דמים בין שתי סיעות הדרוזים והימַנים נחלו מפלה ונאלצו לצאת מהלבנון ולנדוד להרי חורן (גבול דרוז). המערכה זו נסתיימה מלחמת הסיעות בלבנון. אולם בארץ התמידו הקרבות עוד זמן רב, עד לפני 70–60 שנה, והניגוד לא פסק המקומות רבים עד היום הזה.

מלחמות־האחים בקרב הפלחים נתגברו ביחוד בתחילת המאה הי"ט לאחר נסיגת הצבא הצרפתי מהארץ. מערב הארץ–מזרח הירדן היה אז נושב כמעט אך ורק בידוים – היה אז נחלק לשמונה עשר גלילים, ובכל גליל היה מושל שייך, מנשיאי המשפחות הגדולות והתקיפות. השייכים היו אחראים לתשלום המסים בפני הממשלה התורכית. אחת לשנה היה הוַלי מדמשק בא לגבות המסים – ולא בכל פעם היה מצליח בשליחותו. כשהוַלי היה שולח צבא לכפר המסרב לשלם מסים – היו תושבי הכפר בורחים ונחבאים במערות ובנקיקי ההרים, או נמלטים לבידוים שבעבר הירדן. לפעמים היו השייכים משחדים את הצבא ומען יעזור להם במלחמותיהם את אויביהם.

הממשלה לא היתה מתערבת בגלוי בסכסוכים אלו. ועתים היו הפחות וסגניהם מפיחים בעצמם מדנים ומשסים צד אחד בשני. במצב הפקרות זה לא היה בארץ כל בטחון לרכוש או לנפש. הרבה קרקעות נשמו. החיבור בין חלקי הארץ השונים היה קשה, ולפעמים בלתי אפשרי. אנשי סיעה אחת פחדו לעבור בטריטוריה של הסיעה השניה.

הכפרים היו מחולקים לקבוצות קבוצות, ונקראים בשם בני אחד השבטים למשל בני חסן (כפרי מלחה. עין כרם, בית ג’לה, סובה ולג’ה ועוד, בדרומה־מערבה של ירושלים), בני־מלך (קרית אל־ענב, ליפתא, בית ליקיה, בית אור פוקא, בית אור תחתא, ילו ועוד, מצפונה־מערבה של ירושלים) בני חרית (דיר אבזיה, ספה, עין עריך, עין קניא, גפנה, ברזית, מזרעה, בית אלו מצפונה של ירושלים), בני־זיד, בני צעב ועוד. לרוב חבל שלם שייך לסיעה אחת – לקייס או לימן, אולם לפעמים היו כפרים אחדים של שבט אחד נוהים אחרי סיעה זו ונשארים – אחרי הסיעה המתנגדת.

בתוך הכפר גופא היו התושבים מתחלקים לפי קשרי־המשפחה, הנקראת בערבית חמולה. בני חמולה אחת היו ערבים זה לזה. עוול כי יאונה לאחד מאנשי החמולה – וכל החמולה תתבע את עלבונו. אם על אחד הוטל קנס – כלם אחראים לו. אחד מבני החמולה כי יהרג – חייבים כולם בגאולת דמו. אם הרוצח לא נמצא – דמו בראש כל בני חמולת הרוצח. גם הצד השני לא היה מוחל על הדם השפוך – ואם גם בתור נקמה – , וסכסוכי גאולת הדם היו עוברים מדור לדור, עד שהצדדים השלימו ביניהם והאשם היה משלם כופר נפש.

כוח החמולה היה עולה ויורד לפי מספר אנשיה. במדה שהחמולה היתה רבת־אוכלוסין היתה השפעתה ותקיפותה עולה. לחמולה היו משתייכים לא רק קרובי הדם, כי גם זרים אשר באו לחסות בצלה, בהסכמת הראשים.

החמולה הכי חזקה היתה ממַנה את זקן (שייך) הכפר, ואם כי השייך היה זקוק לאישור אנשי הכפר היתה משרתו לרוב עוברת הירושה. כל הקרקעות שבידי אנשי החמולה היו הקנין המשותף של החמולה כולה, – שותפות האדמה נשארה עוד בהרבה כפרים עד היום הזה. היחסים שבין חמולה אחת לשניה היו כיחסים שבין כפר אחד לשני – יחסי זרים, ולפעמים אויבים.

שייכי כפר אחד אשר נלחמו תחת פקודת השייך הראשי בסיעה המתנגדת, לא היו נמנעים גם ממלחמות בינם לבין עצמם, אם כי היו שייכים לסיעה אחת. קרבות אלה היו לרוב מצומצמים בכפר, ורק לעיתים רחוקות השתתפו המערכה כפרים אחרים¹.

כשאברהים פשה ממצרים כבש את ארץ־ישראל – שקטה הארץ ממלחמותיה זמן־מה, יד־הברזל של המצביא המצרי השליטה סדר הארץ. לא רק הפלחים כי אם גם הבידוים לא העזו להתגר קרבות. הדרכים נעשו בטוחים, תחומי השבטים, שמקודם אי אפשר היה לעבור בארצם נטשטשו. במקום השייכים שכמעט לא נשמעו כלל למושלים התורכים, שם אברהים פשה בכל כפר “נטורים” שהיו כפופים למושלים המצרים בירושלם., עזה, יפו שכם, עכו ועוד.

השייכים חרשו מזימות נגד המשטר החדש. עבודת־הצבא והמסים הכבדים שהטילה הממשלה המצרית הרגיזו את התושבים – ובשנת 1834 פרץ מרד־פלחים אשר הקיף את כל הארץ. ירושלם נכבשה ע"י המורדים. אולם אברהים מהר ודכא את המרד והעניש בלי רחמים את המנהיגים, ושוב שקטה הארץ עד 1840, כשאברהים פחה נאלץ לסגת מהארץ. מפלת השלטון המצרי שימשה אות להתפרצות חדשה של מלחמות אחים תחת פקודת השייכים; הממשלה התורכית ניסתה להפסיק את האנרכיה – ולא הצליחה. השייכים רבי־ההשפעה היו משחדים את הפחות והפקידים התורכים אשר נשלחו לאסרם, ובמקום מאסר היו מקבלים עזרת הצבא התורכי במלחמותיהם נגד יריביהם.

לאחר מלחמת קרים, אשר הרימה את קרן תורכיה, נתגברה השפעת הממשלה גם בא“י. לפי פקודת השולטן עבד אל עזיז נתבטלו משרות השייכים ובמקומם הפקדו פקידים תורכים. המסים שהיו נגבים מקודם ע”י השייכים נתבעו ישר ע"י קופת הממשלה. כוח השייכים ושררתם על הכפרים נגדעו, והמלחמות הפנימיות חדלו.

אולם עד היום לא נימחו הסכסוכים והפילוגים. עוד בימינו יש שתפרוץ מלחמה בין שני כפרים, או גם בין שתי חמולות שבכפר אחד, וביחוד בכפרים הרחוקים קצת ממרכזי האדמיניסטרציה. מריבות־דורות הטביעו את חותמם על האופי הצבורי של הפלחים. חוסר אחדות לאומית, חוסר כשרון להתלכד לשם פעולה משותפת, המציינים את הפלח, הם בלי ספק פרי מדני־הדמים אשר נמשכו מאות בשנים.

ניו־יורק, אב – אלול תרע“ז. “א”י בעבר ובהווה” עמוד 334 – 338, 442 – 443

מדינת היהודים לא תקום בין לילה גם אם תוכרז ותוכר על ידי ועידת-העמים. אולם עד הגשמתה המלאה אין היא נשארת רק פיקציה, רק קביעה משפטית בין-לאומית על גבי הנייר בלבד. הזכיות הממלכתיות של העם היהודי מיוסדות על כוח חי ומלוכד. כל היהודים המגלים בצורה מאורגנת את רצונם למולדת העברית בא"י – הם המיסדים והנושאים הממשיים של מדינת-העתיד. הרצון היהודי למולדת מגובש הציונות, שהיא המדינה בכוח. תעודת הציונית היא להוציא את המדינה מן הכוח אל הפועל.

עם האישור הבין-לאומי של זכות העם היהודי על ארצו ובהכרת סמכותה הממלכתית של ההסתדרות הציונית להגשים זכות זו – אין ההסתדרות הציונית נהפכת לשליטת-הארץ. יש לעמים, ממלכות ועדות אחרים זולת היהודים זכיות ותביעות בארץ אשר הוכרו כבר בעבר וחוזרות אחרי הכרה בעתיד.
א“י אינה ארץ ריקה מאוכלוסין. בתוך התחומים שיש לראותם מבחינה היסטורי, פוליטית, אתנוגרפית ומשקית כגבולי א”י, והמשתרעים על שטח של 55.000 – 60.000 קילומטר משני עברי הירדן חי ישוב למעלה קצת ממיליון נפש. במערב בירדן בלבד יושבים בערך שלושת רבעי מיליון. בשום אופן ותנאים אין לפגוע בזכיות התושבים הללו. רק “חולמי-גיטו” כזנגביל יכולים לדמות שא“י תנתן ליהודים בתוספת זכות של הוצאת הלא-יהודים מן הארץ. אף מדינה אחת לא תסכים לדבר זה. אם גם נדמה שזכות זו תנתן לנו – אין ליהודים כל רשות וכל יכולת להשתמש בה. לא רצוי ולא יתכן לנשל מן הארץ את תושביה הנוכחיים. לא זוהי תעודת הציונית. אילו היתה הציונות שואפת לרשת את מקומם של תושבי הארץ הנוכחיים – כי אז לא היתה אלא אוטופיה מסוכנת וחזון-שוא מזיק וריאקציוני. שאיפתה האמיתית ואפשריותיה הריאליות של הציונית היא לא לכבוש את הכָּבוש – אלא להתאחז במקומות שתושבי הארץ הנוכחיים לא נתאחזו ואין בכוחם להאחז בהם. אדמת הארץ ברובה המכריע פנוּיה ובלתי מעובדת. לפי ידיעות משרד החקלאות התורכי מעובד בפלך ירושלים רק 5.28% מכל אדמתה. בוילית בירות מעבדים רק 9.76% משטחה, ובוילית דמשק לא יותר מ3.47%. לפי חשבונות הפרופ' קרל בלוד מסוגלים מישורי הארץ הנתונים להשקאה לפרנס ישוב של ששה מיליון נפש – כמובן, בתנאי של עיבוד אינטנסיבי ושיטת השקאה מתוקנת וחדישה. אי אפשר לערוב בעד דיוק המספרים – על המספרים התורכים ודאי שאין לסמוך – , אבל עדותם נאמנה באחת, שבא”י יש מקום לישוב ברבה יותר גדול ממה שיש בה, כי אם גם אדמתה המעובדת אינה משומשת כראוי, ושטחים רבים פנויים לגמרי להתישבות המונית חדשה;– שטחים פנויים אלה תובע העם היהודי להקים עליהם את מולדתו. תביעת העם היהודי מיוסדת על מציאות אפשריות כלכליות בלתי משומשות ושטחי אדמה בלתי בנוים הזקוקים לכוח ההפראה של עם בונה, תרבותי. העם היהודי מקוה שאומות העולם יכירו בתביעתו הלאומית, כי תביעת העם היהודי בעצם אינה אלא התביעה של זכות-העבודה לגבי אומה שלימה.

אולם עלינו לזכור שזכיות אלה יש גם לתושבים היושבים כבר בארץ – ואין לפגוע בזכיות הללו. גם חזון הצדק החברתי ושויון העמים אשר העם היהודי נשא בחובו במשך שלושת אלפי שנה, וגם האינטרסים החיוניים של העם היהודי בגולה ועוד יותר בארץ ישראל מחייבים בהחלט ובלא-תנאי שהזכיות והאינטרסים של תושבי הארץ הבלתי יהודים ישמרו ויכובדו מתוך הקפדה יתירה.

לעובדי האדמה הערבים יש להבטיח אפשרות של התפתחות כלכלית בלתי מופרעת והחזקה בקרקעות המעובדים על ידיהם. אף שעל אדמה אחד אין לרכוש בלי פיצוי מלא ומספיק לבעליו הקודמים. בקנית אדמת בעלי האחוזות הגדולות או ברכישת קרקעות הממשלה יש לשים לב לאינטרסים של האריסים העובדים את האדמה במשך זמן פחות או יותר רחב, ויש לתת להם אפשרות להמשיך את עבודתם בתנאים קלים והוגנים, למען ישוחררו מעול הניצול והעושק, אשר האפנדים – יורשי הכובשים הערבים והתורכים – הטילו על הארץ, והביאו על ידי כך לדלדולה של האדמה ולשעבוד עובדיה.

לעדות הלאומיות-דתיות של אוכלוסי הארץ יש להבטיח אבטונומיה פנימית מלאה בכל הענינים התרבותיים והמשקיים והחברתיים. השלטון העצמי הדתי-לאומי של העדות הנוצריות יש להרחיבו על כל הקהלות המושלימיות ומושלימיות למחצה (כגון דרוזים), אשר עד עכשיו ניטלה מהם על ידי המשטר העותמני זכות הנהלתם העצמית.

יש איפוא לפנינו שתי קבוצות עיקריות, אשר זכויותיהן יוגדרו ויסדרו בלי ספק באופן בין-לאומי. עם זכות העם העברי על בנין מולדתו המחודשת : זכות התושבים הבלתי יהודים בא"י וזכות הכנסיות הדתיות הבלתי יהודיות והממלכות הזרות המגינות על מוסדות דתיים ומקומות קדושים בארץ. זהו השטח הבלתי יהודי, אשר לא תחול עליו סמכות הזכויות-הממלכתיות של העם העברי בבנין הארץ.

מתוך ניתוח הזכויות והאינטרסים היהודיים והבלתי יהודיים בא"י אנו מוצאים הבדל אופייני בין שניהם. האינטרסים הבלתי יהודיים מורכבים מנכסים קיימים חמריים או רוחניים, הזקוקים לערובות משפטיות לשמירתם ושלמותם. האינטרסים היהודיים, המכילים אף הם במקצת נכסים קיימים, מורכבים בעיקר מהאפשרויות ההיסטוריות של הארץ, מיכלתה המשקית והתרבותית של הארץ הנשַמה למחצה, מגנזי הטבע והקרקע שהעם היהודי מיועד לחשוף ולהפריח מתוך מאמצי-יצירה והשקעת הון ואון.

האינטרסים הבלתי יהודיים משַמרים, האינטרסים היהודיים – מהפכניים. הראשונים מכוונים לשמירת הקיים, האחרונים – ליצירת החדש, לשינוי-ערכים, לתיקון ובנין.

לא לקחת מאשר יש לאחרים – אלא להקים את ההריסות; לא זכויות על העבר – אלא על העתיד; לא שימור ירושה היסטורית – אלא יצירת נכסים לאומיים חדשים – זוהי תמצית תביעתו וזכותו של העם העברי בארצו.

ניו-יורק, ט' שבט תרע"ח. (“דער אידישער קעמפפער” גליון 4, שנה 1918)

©

א.

מתוך מוקדות הלהב ותמרות העשן של אימת־המלחמה כבר נשקפה תקות השלום נושא הגאולה, וכבר משמעה בת קול ההיסטוריה, הקוראת ומכרזת דרור לכל העמים. הולכת ומתקרבת שנת־היובל, יובל־העמים, והד־קדומים עולה ובוקע מתוך רעמי התותח ושאון הקרב; “וקראתם דרור בארץ לכל עמיה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם עם אל אחוזתו”. זוהי בשורת־הגאולה החדשה, שנשמעה מפי בחירי העמים, זוהי תקות־החלום של האנושיות השותתת דם. וגם העם עתיק־הימים, שהכריז ראשונה בארצו את שנת־היובל של חרות וגאולה, כבר נתבשר, שגאולתו הגיעה, ואחוזת ארצו, שנגזלה ממנו כאלפיים שנה, תשוב ותשום לו לנחלה לאומית. אנגליה ובעלות־בריתה כבר הבטיחו להשיב לגזול־העמים את ארץ מולדתו, וקרוב היום, שהדבר יובא לפני משפט העמים.

ואנו עומדים עכשיו לפני השאלה: ארץ ישראל מהי? מה הם תחומי הארץ, שאנו דורשים בתור אחוזתנו הלאומית, היכן הם הגבולים המפרידים בינה ובין שכנותיה מסביב? מה הם חבלי הארץ, הראויים וצריכים להקרא בשם ארץ־ישראל, שמהם תבנה מדינת היהודים המחודשת?

כשאנו מחפשים במפה המדינית של זמננו, אין אנו מוצאים שם ארץ־ישראל כל עיקר. הארץ הנקראת בפי העמים בשם “פלשתינה” אינה עכשיו מדינה בפני עצמה, המסוימת וקבוּעה בגבוליה, אלא חלק אורגני של הממלכה העותמנית. השליטים התורכים בחלקם את ממלכתם במטרה אדמיניסטרטיבית, אינם שמים לב למסורת העבר ולגבולים ההיסטוריים של הארצות הנכבשות. לפי החלוקה האדמיניסטרטיבית, שנתקבלה בתורכיה בשנת 1871 ונוהגת בה עד היום – נחלקת כל הממלכה לחבלים, הנקראים ויליות, והמושל העומד בראשן (בשם וַלי) תלוי בדעת מועצת הוזירים. כל וילית אף היא נחלקת לסנג’קים או פלכים, והמושל העומד בראשם (בשם מותצריף) תלוי בדעת הולי. יש סנג’קים אחדים יוצאים מן הכלל, הנקראים “סנג’קים עומדים ברשות עצמם” – הללו אינם נכנסים לכלל ויליות ומושלם אינו סר למשמעת ולי, אלא עומד תחת פקודתם הישרה של הוזירים. הסנג’ק הירושלמי, מגודל חשיבותו הדתית והמדינית, הוא ממין זה.

לפי חלוקה זו קרועה ארץ־ישראל לשלשה גזרים נפרדים זה מזה החלק המערבי־הצפוני של הארץ, שהיה ידוע לפנים בשם שומרון וגליל, מחובק לוילית בירות, שמרכזה מחוץ לארץ־ישראל. החלק המזרחי של הארץ, עבר הירדן, נכנס לתוך הוילית של דמשק, שנקראה גם וילית סוריה. שתי הויליות הללו חצין ארץ־ישראל וחצין חוץ־לארץ. החלק הדרומי־מערבי של הארץ, ארץ יהודה לפנים, הוא הסנג’ק הירושלמי, “העומד ברשות עצמו” ושאינו מחובר לשום חבל שהוא מחוץ לארץ. השם “פלסתין”, שהתורכים משתמשים בו לפעמים מתיחס לרוב רק לחבל ירושלים.

אנו רואים איפוא, שתחת שלטון תורכיה לא היתה לארצנו הנהגה מרכזית אחת וגבולים אדמיניסטרטיביים משלה. עם יציאתה של ארץ־ישראל מרשות התורכים וכניסתה לרשות בעליה הקודמים נעשית הארץ שוב חטיבה מדינית־אדמיניסטרטיבית אחת, מיוחדת ושלמה, ושאלת גבולי ארץ־ישראל נעשית לענין מדיני ולאומי אקטואלי רב־הערך.

שאלה זו יש לה כבר ספרות שלמה, אולם בירור הגבולים היה עד עכשיו ענין רק לחוקרי ההיסטוריה או לעוסקים בדיני מצוות התלויות בארץ. הראשונים הם, כמובן חוקרי הגויים, ואחרונים – חוקרינו היהודים. כמעט כל סופר הציב גבולות אחרים לארץ, כי לכל אחד היה קנה מדה משלו בפתרון השאלה, ומבחינה ידועה צדק כמעט כל אחד ואחד, כי בתולדותיה רבות ההרפתקאות והחליפות של מולדת העם העברי נשתנו גבולי הארץ לאין מספר, וכל חקירת הגבולים עד עכשיו היתה בעיקר מבחינה היסטורית הלבד.

מבחינה מדינית מודרנית היו דנים בשאלה זו העיקר רק הסופרים הצרפתים. זה מאות שנה שצרפת מביטה על סוריה כעל “צרפת המזרחית”; וסופרי צרפת היו נוטים, כמובן, להרחיב את גבולות סוריה עד כמה שאפשר. רבים היו מסיגים את גבולי סוריה הדרומית עד עכו וחיפה, והוציאו באופן כזה מרשותה של ארץ־ישראל (שהביטו עליה כעל ספירת־השפעה אנגלית) את כל ארץ הגליל – החבל היותר יהודי, היותר ארץ־ישראלי, לא רק לפני החורבן כי אם גם הרבה מאות שנה אחרי חורבן הבית השני ותבוסת בר־כוכבא. סופרים צרפתיים אחרים לא הודו לגמרי במציאותה של פלשתינה בתור חטיבה מיוחדת, וגבולי סוריה, לדעתם היו מתפשטים עד חצי־האי סיני.¹

ההסכמה הרשמית של ממשלת צרפת לדיקלרציה האנגלית בדבר מולדת היהודים ביטלה, כמובן, את טענות ה“גיאוגרפים”, שרצו לטשטש את התחומים בין ארץ־ישראל לסוריה. אין כל ספק שצרפת עודנה עומדת בתביעתה לרשת את סוריה. אך אין ארץ־ישראל נכנסת עוד לתחום תביעותיה. אולם עדיין השאלה במקומה עומדת: היכן מסתיימת סוריה והיכן מתחילה פלשתינה – ארץ היהודים?

בספרותנו נדונה שאלת הגבולים של ארץ־ישראל בעיקר מבחינה דתית, לשם בירור המצוות התלויות בארץ. ועוד בתלמוד נפלגו הדעות בענין זה. ואז כבר הבחינו בין כיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל². מן החוקרים המאוחרים עסקו בזה בעיקר הרב אשתורי הפרחי בספרו “כפתור ופרח” והרב יהוסף שווארץ, בעל “תבואות הארץ”. מבחינה לאומית־ישובית החלו היהודים לעסוק בשאלה זו רק בזמן האחרון, אחרי הולדת התנועה הציונית המדינית. אף כאן נולדו שתי שיטות מתנגדות זו לזו, שיטת “פלשתינה זוטרתא” ושיטת “פלשתינה רבתי”. המצמצמים קראו בשם ארץ־ישראל רק לחבל הארץ במערב הירדן, “מדן ועד באר שבע”. כל ההתישבות היהודית נצטמצמה למעשה בשטח זה, שאינו אלא חלק קטן של הארץ. עבר הירדן, נחלת שבטי ראובן וגד וחצי המנשה, שהיה נושב יהודים עובדי אדמה גם לאחר החורבן השני, כמעט שנחשב כחוץ לארץ. דרום הארץ, שהיה נמצא מקצתו תחת שלטון אנגליה (ידי אל־עריש), וסביבת עקבה, מרכז הצי המסחרי של שלמה ויהושפט, שהיתה נושבת יהודים עד שנות המאה השתים עשרה, היתה מציאותם בכלל ידועה רק ליחידי סגולה. מצד שני היו המרחיבים הקיצוניים מבית מדרשו של טריטש מכניסים לתוך כלל ארץ ישראל לא רק את “הארצות הסמוכות” באמת, כגון סוריה בצפון וסיני בדרום, אלא גם את אי קפריסין, ארם נהריים, ויש שהרחיקו ללכת עד אסיה הקטנה.

כל זמן שענין המדינה העברית היה רק מעין “הלכתא למשיחא” ניתנה רשות לדמיון להשען על מאמר התלמוד: “עתידה ארץ־ישראל שתתפשט בכל הארצות”. ולגבי הישוב במעשי היה אפילו רק מערב ארץ־ישראל שטח גדול למדי, לא לפי כוח תפיסת המתישבים. עכשיו מכיון שמדינת היהודים בארצנו היתה לשאלה אקטואלית ובירור הגבולין יצא מגדר ההלכה המפשטת ופרי הדמיון והיה לשאלה מדינית מעשית, עלינו לברר ולהגדיר את גבולי ארצנו בהתאם לאמת ההיסטורית לטבע הארץ ולתנאים המדיניים הישוביים של ימינו.

הטבע גופה הציבה לארצנו גבולות משלה, שלא נשתנו מיום שיש לנו ידיעה היסטורית כל שהיא על־דבר ארץ העברים או ארץ כנען. רק מעט ארצות יש להן עצמיות גיאוגרפית כל־כך בולטת, כזו של ארץ־ישראל. אף כי ארצנו משמשת מעבר וגשר בין שני חלקי תבל – אסיה ואפריקה, – אין היא מתמזגת לגמרה עם הארצות שכינותיה. הרים ומדבריות וימים – סימני הגבול היותר טבעיים – מקיפים את הארץ מכל עבריה. המערב – “הים הגדול”, או ים התיכון, במזרח – מדבר סוריה או המדבר הגדול, המשתרע בין ארץ־ישראל ובין ארם־נהריים, מדרום – מדבר ערב ומדבר סיני, ומצפון – הרי לבנון ומול־הלבנון או החרמון. סימני טבע אלה מגבילים ומיחדים את ארץ־ישראל בתור חטיבה גיאוגרפית מופרשת ומובדלת מהארצות הסמוכות והשכנות, אולם הגבולים הללו אינם מסוימים ומוגדרים די צרכם. רק במערב הארץ יודעים אנו בדיוק את הקו המגביל את תחומי ארצנו – זהו חוף ים התיכון. אבל גם פה נתחלקו הדעות בדבר הנקודה הדרומית והצפונית של קו הגבול. עוד יותר רבה הערבוביה בקביעת קוי־הגבול בעבר במזרחי והצפוני, ובמקצת – גם בעבר הדרומי של הארץ.

קודם כל עלינו להבחין בין הגבולים היעודים, או כמו שקוראים להם לפעמים “הגבולים האידיאליים”, ובין הגבולים הריאליים או ההיסטוריים של התקופות השונות בדברי ימינו. לפי המסורת התנ“כית נתפשט גבול ארץ־ישראל בצפון עד “הנהר הגדול, נהר פרת”³ אחת הנקודות של גבול הצפון היתה “לבוא חמת”⁴. המרגלים עלו ותרו את הארץ “ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת”” (במדבר יג, כא.) בתוך גלילות הארץ, שנשארו לרשת אחרי כיבוש יהושע, נחשבה “ארץ הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבוא חמת” (יהושע יג, א־ה). דברים אלו נישנו בקצרה גם במקום אחר (שופטים נ, א־ג). חמת זו, שציינה איפוא את הגבול הצפוני של הארץ היעודה, היא, לדעת חוקרים אחדים, העיר אנטיוכייא שעל נהר אורונטוס (בערבעת אל עצי), לא רחוק ממפרץ אלכסנדריתא. לדעת אחרים – ודעה זו נראית יותר קרובה לאמת – הרי זו חמת העיר הסורית, הנקראת גם עכשיו בשם חמה (לפנים נקראה בשם יוני “עפיפניה”). באופן זה היה הגול הצפוני של הארץ נמשך מחמה עד נהר פרת, וכל ארץ לבנון ומול הלבנון וחלק של סוריה הצפונית היתה כלולה בתחומי הארץ היעודה. רק שלוש פעמים בתולדות היהודים התפשטו באמת גבולי הארץ עד מקום רחוק זה בצפון – עד “לבוא חמת”. זה היה בימי דוד, שלמה וירבעם בן נבט⁵. בזמנים אחרים לא היה השלטון היהודי מתפשט מעבר דמשק והרי הלבנון צפונה. אם נעבור מהעבר הרחוק להוֹוה, נראה שגם עכשיו אין להעלות על הדעת כי מדינת היהודים בימינו תכלול גם את העיר דמשק וגליל הלבנון ועיר החוף הראשית של סוריה, בירות. דמשק היא עיר ערבית גדולה ואחת מארבעת מרכזי האישלם. הישוב היהודי בעיר זו הוא קטן. הערבים לא יתנו לעולם להעמיד את עיר משושם וגאותם תחת שלטון יהודי, ואין ספק שגם האנגלים, אם אפילו הדבר יהיה תלוי לגמרי ברצונם, לא יסכימו לדבר.

חבל הלבנון היה שומר תמיד בעוז לב ובעקשנות מרובה על חופשתו וקוממיותו, וגם התורכים במשך כל ארבע מאות שנות שלטונם בארץ לא הצליחו להטיל מרותם על תושבי־ההרים אוהבי־הדרור אמיצי־הלב. ולמרות הסכסוכים הפנימיים ומריבות־הדמים בין העמים והשבטים השונים היושבים בלבנון, ביחוד בין הדרוזים והמרוניטים, לא עלה בידי הכובשים העותמנים לשעבד את הלבנון ולעקור את חירותו, ועד שפרצה המלחמה העולמית נהנה הישוב הלבנוני, שהוא ברובו נוצרי, משלטון־בית פנימי תחת חסותן של ממלכות אירופה ושלטונה העליון של תורכיה. בימי המלחמה ביטלו התורכים את השלטון האבטונומי של הלבנון, אך אין כל ספק, כי לאחר כריתת ברית־שלום ישובו הלבנונים לחיות תחת הנהגה עצמית, חפשים לגמרי משלטון זר, או חוסים בצל ממשלת צרפת או כל ממשלות אירופה כמקודם. בירות, שהיא עיר החוף הטבעית של הלבנון ושיושביה הם ברובם נוצרים, ודאי תחובר לחבל הלבנון, ומצפונה של ארץ־ישראל תברא מדינה אבטונומית, שיושביה הם לרוב סורים נוצרים. בירות, הלבנון ודמשק, אינם נכנסים איפוא, לתוך גבולי המדינה העברית המחודשת.

בתולדות עמנו בארצו היה הגבול הצפוני מתחלף ומשתנה פעמים אין־ספורות. בימי השבטים נפל צפון הארץ לנחלת אשר, זבולון, נפתלי וחצי שבט דן. אולם “אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב ואת אכזיב ואת חלבה ואת אפיק ואת רחב, וישב אשר בקרב הכנעני יושבי הארץ, כי לא הורישו; נפתלי לא הוריש את יושבי בית־שמש ואת יושבי בית ענת, וישב בקרב הכנעני יושבי הארץ” (שופטים א, לא־לג). ואמנם כל חבל הארץ שבין הכרמל והלבנון הידוע בשם פיניקיה, לא נכנע מעולם לשלטון היהודי, לא בימי הבית הראשון ואף לא בימי הבית השני, והערים הפנקיות הקדומות – צידון, צור ועכו, שנפלו בחלקו של אשר, לא היו מעולם יהודיות למעשה. רק דמטריוס הראשון שונאו של אלכסנדר בלס, הבטיח למסור את העיר עכו ומגרשיה ליונתן החשמונאי (חשמונאים א י 42), ואלכסנדר ינאי נלחם אחר כך על עכו ולא יכול לה. אולם אותן הסיבות ההיסטוריות שהפריעו בעד היהודים מהתבצר בארץ החוף הפיניקי – צפיפות הישוב הכנעני, עשירותו ומסחרו הגדול – כבר נכחדו ונעלמו, ומהתרבות הפניקית העשירה לא נשארו אלא גלי־עפר ושברי־אבנים וזכוכית. בזמננו אין חבל פניקיה שונה כלל משאר חלקי ארץ־ישראל, המיושבים למחצה, לשליש ולרביע, וערי צור ועכו אינן נבדלות במאום מיתר ערי הערביים הקטנות והדלות.

אין אנו יכולים מפני זה לקבוע את גבול־הארץ הצפוני לא לפי היעודים וההבטחות המסורתיים, ואף לא לפי מסקנות ההיסטוריה הגיאוגרפית. הגבול המיועד או האידיאלי הוא רחב יותר מדי, וההיסטורי הוא צר יותר מדי, ואינו הולם את תנאי המציאות בימינו.

קנה־המדה היחיד, שאנו יכולים לשים לנו לקו – הוא טבע הארץ וישובה. בצפון הארץ הישוב הוא הרבה יותר צפוף מאשר בדרומה, וכל מה שמתקרבים להרי הלבנון – צפיפות הישוב הולכת וגדולה, ובה במדה הולכות אפשריות ההתישבות וההתאחזות של המונים חדשים ומתמעטות.

נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בים שני חלקי הארץ. מדרום הנהר – הטבע של הארץ וצפיפות ישובה יותר קרובות לאלה של הגליל, מצפון הנהר – לאלה של הלבנון. עכו וצור הן ערי־החוף הטבעיות של “פנים הארץ”, זהו הגליל התחתון והעליון, ובלא ה“הינטרלנד” של ארץ־ישראל אין להן כל ערך מסחרי ואפשרות של קיום. צידון, להיפך, קשורה יותר בחבל הלבנון, והרי היא נמצאת כבר מחוץ לגבולי ארצנו.

גבול צפון של ארץ ישראל צריך איפוא להיות הנהר קסימיה, בנטיתו הצפונית עד הקו שלושים ושלוש מדרגות ושלושים דקים של הרוחב הצפוני מעבר הצפוני של הר חרמון⁶; בעבר הירדן משמש הנהר פרפר, הנקרא עכשיו בשם נהא על עוג, מדרומה של דמשק, גבול טבעי בין חַוְרָן, שהיא שייכת לארץ־ישראל, ובין דמשק, שהיא מחוץ לארץ.

כשאנו עוברים לגבול המזרחי של ארצנו, אנו מוצאים אף כאן אי־התאמה בין הגבול היעוד ובין הגבול ההיסטורי, אולם פה אין ההבדל בין שני אלה כה גדול ורב, כמו בצפון הארץ. הגבול המזרחי של “הארץ היעודה” הוא לא נהר הירדן, כמו שסוברים רבים בטעות, אלא המדבר הסורי⁷, בקצה המזרחי של החבל הנקרא בשם “עבר הירדן”.

הדעה הנשמעת לפעמים אף בקרב ציוניים, שעבר הירדן אינו ארץ־ישראל – נשענת על אי־ידיעה גמורה בתולדות הארץ וטבעה. כידוע, קדמה התאחזותם של העברים בעבר הירדן מזרחה לכיבושם בעבר המערבי של הירדן. כשעברו העברים בפעם הראשונה את הירדן לרשת את ארץ כנען במערב, כבר היה החלק המזרחי בידיהם. הכיבוש העברי הראשון, הידוע לנו מסיפורי התנ“ך, הוא כיבוש “הארץ מידי שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן מנחל ארנון עד הר חרמון — כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן” (דברים ג, ח־י). חוקרי זמננו נחלקים בדעתם על דבר אמתות הספורים של מלחמות סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. אבל כולם תמימי דעה עם המסורת התנ”כית שהיהודים נאחזו תחילה בעבר הירדן מזרחה. חבל מזרח הירדן קדם איפוא להיות ל“ארץ־ישראל” עוד לפני ארץ כנען, כלומר: החלק המערבי של פלשתינה. והתאחזות העברים בעבר הירדן לא היתה התאחזות זמנית, עראית עד כיבושו של החלק המערבי. אמנם מרכזי האומה נמצאו כולם במערב הארץ, ורוב האירועים ההיסטוריים שזכרונם נשתמר בספרותנו העתיקה – התנ"כית, התלמודית והיוונית – נתרחשו בחבלי הארץ שבין הירדן וים התיכון, ורישומו של עבר הירדן בדברי־ימינו לא היה ניכר ובולט כל כך, כזה של החלק המערבי. אולם מבחינת הישוב העברי לא היה שום הבדל בין שני חלקי הארץ. כל זמן שישב עמנו בארצו לא נפקד ישוב־היהודים בעבר הירדן. אין לנו ידיעות ברורות ונכונות על־דבר מספר היהודים, שהתנחלו בחלקים השונים של הארץ, ואין אנו יכולים איפוא לדעת, היכן היה הישוב מרובה יותר – במזרח או המערב, אבל לענין שלפנינו מספקת הידיעה, שישוב היהודים בעבר הירדן לא פסק מימות משה ויהושע בן־נון עד החורבן. בתקופת־השופטים קמו בעבר הירדן שני שופטים לישראל – יאיר הגלעדי ויפתח הגלעדי, ומשם גם יצא אחד מגדולי נביאינו – אליהו התשבי, מתושבי גלעד. מששת ערי המקלט, שהקדישו בני ישראל לרוצח נפש בשגגה, היו חצין במערב הירדן, וחצין – בעבר הירדן מזרחה (יהושע ב, ז־ט).

גם כשהגלו היהודים מעבר הירדן בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל על ידי תגלת־פלאסר אשורה, לא נכרתה משם שארית ישראל, ולאחרי שיבת־ציון באו היהודים ונאחזו שוב בעבר הירדן. והודה המכבי נלחם מלחמותיו נגד היוונים לא רק במערב הארץ, כי־אם גם במזרחה (חשמונאים א, ה), ואלכסנדר־ינאי הכניע את כל חלקי עבר הירדן לשלטונו, ובימיו נתאחדו שני עברי הירדן לממלכה אחת, כבימי דוד ושלמה. גם מלכי בית הורדוס משלו בארצות עבר הירדן, וכשהמשנה מחלקת את ארץ־ישראל לשלוש ארצות היא מונה תמיד יהודה, עבר־הירדן וגליל⁸. ובאמת ההבדל בין עבר־הירדן ובין מערב־הארץ אינו שונה מבחינה לאומית היסטורית מההבדל שבין יהודה וגליל. אין ארץ־ישראל בלא המישור המואבי, גלעד ובשן, כשם שאין ארץ־ישראל בלא יהודה, שומרון וגליל. כולם חלקי ארץ אחת – ארץ היהודים.

אמנם בימי מלכי בית הורדוס, לאחר שבאה הארץ תחת שלטון רומא, נשתנו ונחלפו גבולי הפרובינציות בעבר־הירדן, וחבלי גולן, ארגוב, גשור, חורן, גלעד וכ' עברו מדי פעם בפעם ממושל הורדוסי זה למשנהו, או העמדו תחת פקודת הפרוקוראטורים הרומיים שבסוריה – הכל לפי שרירות־לבם של קסרי רומא. אולם זה היה גורל הארץ כולה, במזרח הארץ כמו במערבה. רק ערים בודדות בעבר הירדן היו בעיקרן יווניות – הערים הידועות בשם דקפוליס, אך ערים כאלה היו גם במערב הארץ, כגון בית־שאן (שנקראה סקיתופוליס) שנחשבה אף היא מהדקפוליס, קיסריה ועוד. רוב מינינו ורוב בנינו של הישוב בעבר־הירדן, היחוד בגלעד, היה יהודי גם בימי שלטון רומא, וגם לאחר החורבן לא נשבת משם הישוּב העברי, ועוד בשנות המאה הי"ד נמצאו בסלכה ואדרעי קהלות יהודיות, כמו שמעיד הרב אשתורי הפרחי בספרו הידוע “כפתור ופרח”.

בניגוד לגבול הצפוני אין אנו מוצאים מעבר לגבול־המזרח של ארצנו מחיצת ישוב צפוף, הגודר את הדרך בעד התפשטותו של ישוב חדש. אולם תחת זה יש כאן מחיצה טבעית – מדבר שומם, המשתרע במרחק של מאות מיל עד ערבות ארם־נהרים. מדבר זה כמעט שהוא ריק מישוב, ורק בני ערב “שכוני האהלים”, אלה הבידוים הנודדים, תועים עם עדרי גמליהם במרחבי השממה, ובימות החמה, הם באים למקומות המיושבין שבעבר הירדן, ולפעמים הם מרחיקים ללכת ועוברים את בני הכפרים, ובתחילת ימי־החורף, כשבא רץ מן המדבר לבשר בוא הגשמים, הם מעתיקים אהליהם ושבים כסערה אל המדבר, ובדרך שובם הם בוזזים וששוסים, ופגיעתם אז רעה.

כל פעם שהארץ נמצאה תחת שלטון רפה־ידים, היו בני־מדבר אלה, שאינם מכירים בעול מלכות, שופכים את ממשלתם על בני התרבות, על הישוב המעורה בקרקע, והיו מטילים אימה על האכרים עובדי־האדמה, שודדים את עדריהם ושוסים גרניהם. הכפרים נאלצו באופן כזה לשלם מס־הגנה לשבטי הבידוים התקיפים, למען יגינו עליהם מחמס ושוד של בידוים אחרים. מס זה נקרא בשם “אחוה” (בערבית “חוה”), וכל כפר שהיה משלם מס־הגנה זה נקרא בשם “אחות”, כלומר אחות השבט הבידוי המגין עליה. עוד בימי הורדוס סבלו תושבי עבר־הירדן מתגרת ידי השודדים האלה, והמלך האדומי הושיב מפני כך על גבול המדבר יהודי־בבל, שהיו ידועים באומץ־לבם וגבורתם. כך עשתה גם הממשלה התורכית בשנות המאה התשע־עשרה והושיבה על גבול המדבר אכרים צ’רקסים, שהביאה מקבקז ומבולגריה.

במידה שגברה יד הבידוים והחמס והשוד גדל בעבר־הירדן – בה במדה נתרחב המדבר על חשבון הארץ המיושבת, כי מחוסר בטחון ומרוב פחד עזבו האכרים את כפריהם ולא עבדו את אדמתם, והארץ נהפכה לשממה. ולהיפך, במדה שנתבצר כוח השלטון המסודר, ופראי־המדבר נהדפו אחור, וחיי האכרים ורכושם הובטחו על־ידי צבא הממשלה – בה במדה הוּסגו גבולי המדבר מזרחה, ושטח הישוב בעבר־הירדן נתרבה ונתגדל. אי־אפשר מפני זה לקבוע בדיוק את קו הגבול המזרחי. כי מה שהיה מדבר תחת השלטון התורכי הרופף והרעוע – יוכל ליהפך לאץ פורחת תחת שלטון יותר מסודר, תקיף ותרבותי; כי הארץ הנקראת בשם מדבר סוריה אינה ארץ־ישימון, שאינה מוּכשרת כלל לישוב, אלא ארץ שחונה, אבל פוריה מטבעה ודורשת רק חריצות ועמל־ידים להוציא פריה. לפני אלפים שנה היה הישוב פה צפוף ורב, כפי שמעידות החורבות המרובות, הנפגשות פה בכל עבר ופנה.

לפני מאה שנה היה כמעט כל עבר־הירדן חרב ושומם, רק בהררי חורן ישבו הדרוזים אמיצי־הלב, שנדדו לשם מהרי הלבנון. תגבורת השלטון התורכי בזמן האחרון, ביחוד אחרי בנין מסילת־הברזל החג’אזית, העוברת לאורך עבר הירדן מדמשק למדינה, הועילה הרבה להרחבת הישוב וריבוי הארץ המעובדת. אך עוד רבה שם השפעת המדבר ובני־המדבר הפראים, ועוד רבה העזובה והשממה בארץ זו, שהתפארה בעשירותה ופריונה לפני שלושת אלפי שנה. ואין כל ספק, שהתאחזות היהודים בארץ־מולדתם הראשונה – כי פה, בעבר הירדן, נולדה האומה העברית – תחיה ותַפרה שוב ארצות גלעד ובשן, וגבול המדבר הנוכחי יעתק ויוסג עם ריבוי־הישוב והרחבת התרבות – מזרחה, ותחומי עבר הירדן יתרחבו ויתפשטו על חשבון השממה וערבת־המדבר.

הגבול הדרומי בעבר הירדן היה לפנים נחל ארנון⁹ – אך אין כל יסוד לחשוב גם היום את הארנון לגבול ארץ־ישראל. כשנאחזו היהודים בארץ־ישראל לפני שלושת אלפים שנה, ישבו המואבים בקצה הדרומי של עבר הירדן, ממזרח לים המלח, ונחל ארנון היה הגבול בין מואב ובין ישראל. מדרום מואב, בערבה, בין ים המלח ובין ים סוף, ישבו האדומים. מעמים אלה לא נשאר כל זכר ושריד. אדום נתערב בישראל, ועקבות מואב לא נודעו. החבל, ששני העמים תפסו באותו זמן, הוא חלק אורגני של ארץ־ישראל. מעבר הדרומי של נחל ארנון אין עוד מחיצת העמים הזרים, שקבעה אז גבול נחלת היהודים. לפי טבע הארץ אין כל הבדל בין עברי נחל ארנון, וכל ארץ מואב היא עכשיו מאוחדת בסנג’ק אחד, בסנג’ק הכרכי. הגבול הדרומי של ארצנו הוא עכשיו אותו גבול, שהיה בימי שלמה: מפרץ ים־סוף בערבה, או אילת העתיקה. על־ידי ים התיכון מחוברת ארץ־ישראל עם אירופה, עלי־ידי ים־סוף היא מחוברת את ארץ הודו. אילת היתה שתי פעמים תחנת הצי המסחרי של עם עברי¹⁰, ועד שנות המאה העשירית היתה אילת עיר מסחרית גדולה, כמו שמעיד הגיאוגרף הערבי שמש אל־דין מירושלים (985), וסחר הנגב עבר את חוף אילת לארצות הודו. יהודים נמצאו כאן עוד בשנות המאה הי“א והי”ב, בתקופת נוסעי־הצלב.

במערב הארץ היה מקודם הגבול הדרומי נמשך מרפיח, שנים עשר מיל מדרום עזה, עד עקבה. זה היה הגבול בין ממשלת תורכיה וממשלת מצרים ואנגליה. אולם הגבול של ארץ־ישראל נמשך הרבה יותר דרומה, בנחל מצרים או ודי אל עריש¹¹. עכשיו כשאנגליה כובשת את הארץ, נמחק מאליו הגבול הפוליטי הקודם, וגבול ארץ־ישראל ישוב להיות כמו שהיה בימי יהושע.

אף כאן, בדרום אין מחיצת ישוב זר מפריעה בעד הרחבת הגבולים של הארץ, ובמידה שהיהודים יצליחו להתגבר על מפריעי הטבע ולהפוך ארץ חרבה ושוממה לארץ נושבת – בה המדה יעתקו הגבולים גם כלפי דרום, וארץ־ישראל תתפשט נגבה על חשבון מדבר סיני, הריק עכשיו כמעט מאדם.

ניו־יורק אדר תרע"ח (“התורן” שנה ד' גליון 49–50).

ב.

שטח הארץ המשתרע בין התחומים האלה עוד לא נמדד באופן מדויק ומדעי. רק מערב הירדן נמדד כראוי ע“י החברה האנגלית “פלשתיין אכספלוריישון פונד” (ברובה בשנות 1871–7 ובמקצתה בשנות 1912–14). לפי המדידות הללו תופסת המחצית המערבית של א”י (מים התיכון עד הירדן ומנהר ליטני עד עקבה) שטח של 27.200 קילומטר מרובע (10.540 מיל אנגלי) חוץ מאל־עריש ששטחה מגיע עד 5000 קיל. מרובע.

את החלק המזרחי של הארץ כמעט שלא מדדו כלל. אם נחשוב את אורך השטח ממען עד החרמון (בערך 400 קילו'), ששלושת רבעים ממנו (מואב וגלעד) רחבם בערך כששים קיל‘, ורבע אחד (הבשן) כמאה קיל’, יצא לנו שטח של 28.000 קיל' בערך. סקירה שטחית על מפת א"י מראה שחבל עבר הירדן מזרחה הוא לא קטן מחבל עבר הירדן מערבה. זוהי גם דעת החברה האמריקאית “פלשתיין אכספלוריישן סוסייטי”, שעשתה הכנות למדידת עבר הירדן (יש חוקרים שחושים את שטח עבר הירדן לגדול יותר;וויקלי האנגלי קובע שטח של 42.300 קיל‘, סופאן הגרמני 53.000 קיל’).

על פי חוקי הקרקע המושלימים־התורכים, שכוחם יפה בא"י עד היום הזה, נחלקת האדמה בשטחים אלה לארבעה סוגים ראשיים:

1) מולכ – קרקעות שהם קנין פרטי מוחלט של בעליהם, וראשים הבעלים לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו;למכרם, למשכנם, לתתם במתנה, לנטוע בהם ולבנות עליהם או להפקירם ולהקדישם. קרקעות מסוג זה מעטים בא"י. רק מגרשי הבנים בערים ובכפרים והמקומות הסמוכים להם הם מסוג מולכ.

2) מירי (או אראצי מיריה) – קרקעות המדינה. לסוג זה שייכים כמעט כל שדות המזרע והמטע בא"י. זכות הקנין בגוף הקרקעות שייכת בסוג זה למדינה, ולבעלים־למעשה אין אלא הזכות המשפטית להשתמש בקרקע לפי תקנות החוק. זכות השימוש הזאת עוברת בירושה ונתונה גם למכירה. בעד זכות השימוש על הבעלים לשלם לבעל המשפטי – הממשלה – עושר (החלק העשירי של היבול), ואם עוברות שלוש שנים רצופות על הקרקע ללא עיבוד בלי סיבות מספיקות, פקעה זכותם של הבעלים על הקרקע, והאדמה עוברת לרשות הממשלה (נעשית “מחלול”). מלבד הגבלות אלו הרי המשתמש בקרקע הוא למעשה בעליה האמיתים, וזכות הקנין של המדינה אינה אלא פיקציה יורידית.

3) ווקופ – קרקעות־הקדש, שניתן או נודב למטרה של צדקה או דת. אדמת ווקף אינה נתונה להמכר, אלא בחילופין. אדמות ווקף נמצאות ברשות העדות הדתיות: המושלמיות, הנוצריות והיהודיות.

4) מווַת – כשמו כן הוא “מֵת”, קרקע של הפקר, שומם שאין לו בעלים, ש“קולו של אדם בעל קול רם”, כלשון החוק העותמני, “לא יגיע אליו”. ומי שהולך ומתישב על קרקע כזה קונה אותו בחזקה.

מספרים מדויקים, רשמיים או חצי־רשמיים, על כמות הסוגים השונים אין לפי שעה. במשטר התורכי לא היה קיים קַדַסטר קרקעי. ה“דֶפתרי־חאקאני” (ספר המלך) ששימש בתורכיה במקום ספר האחוזות היה מלא שיבושים כרשימות ה“נפוש אידַרה־סי” (משרד ספירת העם), וכל ידיעותינו בענין זה שאובות ממקורות בלתי רשמיים, ואינן אלא בבחינת אומדנות והערכות כלליות.

לסוג המוות שייך החלק הכי גדול של נגב יהודה – שטח למעלה מששת אלפים קילומטר מרובע. כמו כן חלק גדול ממחוז כֶרך (קיר־מואב). גם שטחי החולות שעל שפת הים התיכון חרַפיח עד בואך הירקון (מצפון ליפו) באורך של 100 וברוחב של 6–2 קילומטר, ועוד שטחים גדולים בהרי יהודה ובעמק הירדן משני עברי הנהר, שמידתם אין להגדיר בדיוק. לפי אומדנה של הממשלה האנגלית יש בא“י יותר מ־16 מיליון דונם אדמת הפקר, ז”א לא פחות מ־30% אחוזים של האדמה אין לה כלל בעלים.

האדמה הבעולה יש בה שלושה סוגים; 1) משקים זעירים של הפלחים, 2) אחוזות גדולות ובינוניות השייכות לאפנדים ונעבדות ברובן ע"י אריסים, 3) ג’יפטליק – אדמת הממשלה (לפנים קנינו הפרטי של השולטן) שמקצתה חכורה לאריסים.

לפי ידיעות “שלטון השטח הנכבש, דרום” (היינו, מערב א"י) מאוגוסט 1919 נמצאו ברשות הממשלה השטחים האלה (בדונמים):

שם מקום	ג'יפטליק	מחלול	שונים
בית שאן	550.000	-	-
שכם	88.000	125	-
צפת	52.793	532	-
טול כרם	-	-	1.589
באר שבע	-	36.474	-
עזה	115.320	-	572
מצפון לוַדי עזה	-	17.00	-
טבריא	-	6.297	2.129
נצרת	-	418	232
חיפה	1.894	16.728	-
יפו	7.840	20.065	3.181
יריחו	19.673	-	־
ירושלים	-	390	-
חברון	47.728	-	-
בס"ה דונם	884.867	98.030	7.703

נמצא שבידי הממשלה יש למעלה מ־990.000 דונם במערב א"י, מלבד שטחים גדולים בעבר הירדן, ורק חלק נעבד על ידי אריסים.

החלק הכי גדול של קרקעות הפרטיים בא“י אינם בידי המעבדים אותם כי אם בידי בעלי אחוזות עשירים (אפנדים), גדולים ובינונים. חוק הטאבו שיצא במחצית השניה של המאה שעברה ושלפיו נתחייב כל בעל קרקע לרשום בספר את חלקתו ולהוציא מאת הממשלה שטר קנין רשמי (טאבו סנדי בתורכית) הביא לידי כך שהרבה שטחים שהחזיקו בהם בידוים ופלחים נרשמו באמצעי רמאות ותקיפות שונים על שם אפנדים עשירים. לריכוז הקרקעות בידי האפנדיים סייע גם חוק המחלול. לרגל כובד המסים, דלות היבולים, מיעוט התושבים, חוסר הבטחון הוברו שטחים רבים ועברו לרשות הממשלה, וזו מכרה אותם במחירים נמוכים לאפנדים. יותר מכל השפיעה בנידון זה עניות הפלחים, המנוצלים ע”י נושכי הנשך. כרגיל אין הפלח יכול להתקיים במשך השנה בלי הלוואה הנפרעת מהיבול. אצל פלחים רבים אין היבול מספיק לפרעון חובותיהם, והם נשארים בחוסר כל, ונאלצים לפנות שוב למלוה בריבית. הריבית היא קצוצה, ומעלה מ020–30 אחוז לשנה. משנה לשנה הולך מצב הפלח ורע, וכשאין לאל ידו לשלם – נלקחת אדמתו ממנו. כפרים שלמים עברו האופן כזה לרשותם של אפנדים נושכים – לרוב נוצרים, מדמשק, בירות עכו, חיפה ויפו, שרכשו להם באופן כזה את הקרקעות הכי משובחים בעבר הירדן, גליל ויהודה.

לפי דו"ח רשמי של וילית דמשק, הכוללת את עבר הירדן, נמצאים ש0 60% של הקרקע בידי בעלי אחוזות גדולים, 15% – בידי בינוניים, 25% – בידי זעירים. על פי אוהגן נמצאים בידי הפלחים 15% מאדמות עבר הירדן, 20% בגליל, 50% ביהודה.

בסביבות עזה ובאר שבע ידועים 28 בעלי אחוזות גדולים, שברשותם נמצאים יותר משני מיליונים דונם. בסביבת ירושלים– חברון נמצאים 240.000 דונם בידי 26 בעלי אחוזות. במחוז יפו 162.000 בידי 445. בשכם וטול־כרם 121.000 בידי 5. בגנין 114.000 בידי 6. בחיפה 141.000 בידי 15. בנצרת 123.000 בידי 8. בעכו וצור 157.000 בידי 5. משפחת הבנקירים הידועה סורסוק (בירות ואלכסנדריה) שליטה בנפות שונות של הארץ על 230.000 דונם בערך. למשפחה הירושלמית אל־חוסייני 50.000 דונם. למשפחת עבד־אל־הדי בשכם=ג’נין 60.000 דונם וכיוצא באלה.

בעלי האחוזות אינם עסוקים בעצמם במשקם, כי אם מחכירים אותם לפלחים, המשלמים להם חומש מן היבול. נמצא שלמרות ריכוז הקרקע בידי בעלים מועטים אין כמעט משקים גדולים בארץ.

לפי הידיעות הרשמיות למחצה משנת 1909 נזרעים בשלושה מחוזים של פלך ירושלים: יפו, ירושלים ועזה – 1.188.828 דונם, וביחד עם החלק המעובד של מחוז חברון יצא בערך 1.400.000 דונם.

נטיעות (זיתים, גפנים, שקדים, תפוחי־זהב וכו') יש בפלך ירושלים על שטח של 290.000 דונם. כל שטח הפלחה והנטיעות הוא איפוא 1.690.000 דונם, ז"א 8,2% של כל אדמות הפלך. לפי ידיעות הרשמיות של המיניסטריון התורכי לחקלאות יוצא שבסנג’ק ירושלים מעובדים רק 5.28% של השטח.

לפי ידיעות תורכיות רשמיות משנת 1917 נעבד בפלחה בכל וילית בירות, שאליה שייכים גם שומרון וגליל, שטח של 3.566.690 דונם, מזה החלק הפלשתינאי של הוילית (פלכי שכם ועכו ושני המחוזים צור ומרג' עיון) בערך 40–30 אחוזים. אם נוסיף גם את השטח הנטוע יצא לנו שנעבד לכל היותר רק 16%, היינו פחות מהחלק השישי של כל שומרון וגליל.

בנוגע לעבר הירדן מזרחה יש לנו ידיעות רשמיות מדויקות מוילית דמשק:

הקרקע הנעבד אחוז	קרקע בלתי נעבד אחוז
שדות זרע 15.06	קרקע לא ראוי לשימוש 07.20
מרעה זרוע 00.64	אגמים 01.90
מרעה טבעי 10.00	נהרות ונחלים 03.90
גוֹרן 00.39	בצות 00.05
יערות 03.00	חול, הרים, ישימון 57.50
ס"ה 29.00	ס"ה 71.00

לפי טבלא זו יש לשער שמשטח 27.100.000 דונם שבעבר הירדן שוממים לגמרי יותר מ־19.100.000 דונם, כ־4.000.000 דונם נחרשים ונזרעים, וכארבעת מיליון דונם משמשים מרעה, יערות וכדומה.

נמצא שבשני עברי הירדן נעבדים בערך 9.652.000 דונם, מיליונים אחדים משמשים מרעה ויותר מארבעים ושלושה מיליון דונם שוממים, מזה יותר כ־19.000.000 דונם בעבר הירדן, כ־17.500.000 דונם ביהודה (לרוב בנגב) ובערך 6.400.000 דונם בשומרון ובגליל (בעיקר בהרים, עמק הירדן ובחולה).

מפני שהארץ עוד לא נחקרה למדי אין לקבוע בדיוק כמה מן אדמות בור אלו ראויות לעיבוד, אבל אין ספק שחלק גדול מן הנשמות הללו עלול להיפך ע"י יגיע־האדם ואצמעי התרבות לארץ נושבת ולתת פירות.

אזור החוף מיפו עד קיסריה, שאורכו חמשים ורחבו 6–10 קילומטר, מצטיין בפריון יוצא מן הכלל. גם חוף הים מיפו ועד רפיח, המכוסה חולות, עשיר מאד במים ומוכשר למטעי הדר ונטיעות אחרות בהשקאה ובלי השקאה. אפילו חבל הארץ שבין רפיח ואל־עריש, שלכאורה הוא ישימון גמור, יש בו מים בעומק של מטרים אחדים ומסוגל לגדל מיני נטיעות הנגב עם מליוני הדונמים הפנויים שלו יש בו מקום לחקלאות חרבה ולנעיטות בעל, ביחוד השטחים הגדולים שמסביבת באר־שבע. לשם כך יש להתקין בארות, לאסוף מי־גשמים היורדים בעונה ידועה, כאשר עשו במקום הזה לפנים, או לחקות מעשי הצבא האנגלי שהעביר מים בצנורות מן הנילוס. עמק הירדן עם האקלים הטרופי שלו ואפשרויותיו המרובות להשקאה יכול לגדל קני סוכר, גידולי כותנה ונטיעות טרופיות אחרות. על הרי השומרון והגליל, שרבים מהם ערומים כעת, גדלו לפנים כרמים ויערות. יש לחדש את דרוג ההרים כאשר עשו לפנים. עמק החולה, שאף עכשיו הוא נותן המקומות אחדים, למרות שיטת העיבוד הגרועה, שלושה יבולים במשך השנה, ועמק השרון – לאחר יבוש ביצותיהם – יכולים להיפך בנקל לגן פורח רצוף.

בעבר הירדן מזרחה השטח הבלתי נעבד ביותר הוא סנג’ק כרך. הסביבה, בגלל מיעוט תושביה ופראיותם, עושה רושם של מדבר. ואולם באמת מבורכה היא בכוח פורה גדול. התרבויות החקלאיות מכל האקלימים מסוגלות להתפתח כאן ולשאת פירות. על יד הירדן וים־המלח, בעמק הכי נמוך בעולם – 1291 רגל מתחת פני הים – האקלים הוא סוב־טרופי כמו במצרים. לעומת זאת שפלת מואב משתרעת 4000 רגל מעל פני הים. היוצא מזה שכאן, בשטח לא גדול זה, יש אפשרות לגוון את החקלאות במידה שאין דומה לה בשאר חלקי העולם. בעמק אפשר לגדל כותנה, סוכר, אורז, קפה, אינדיגו, תמרים וכו‘. קצת למעלה מזה יסון הקרקע לטבק, פשתן, שומשומין, תפוחי זהב, רמונים, תאנים וכו’. עוד למעלה מזה יש מקום לחיטה, שעורה, זיתים, עצי־משי, אפרסקים, שקדים ושאר פירות.

מלבד הסיבות ההיסטוריות הכלליות, שגרמו לדלדולה ושממותה של הארץ, השפיע לרעה בעבר הירדן – ועודנו משפיע גם בימינו אלה – גורם שלישי נוסף: קרבת שבטי הבידוים מן המדבר במזרח ובדרום, מדבר סוריה ומדבר ערב. הללו מתנפלים מזמן לזמן על תושבי עבר הירדן, מחריבים את הכפרים, גוזלים את העדרים, קוצרים ומשמידים את הקמה. התושבים נאלצו לברוח ולהמלט על נפשותיהם – והארץ נשמה ונחרבה. נשארו רק אותן נקודות הישוביות שיש להן מבצרים טבעיים או שהן קרובות למרכזי הממשלה, כגון הגולן, הגלעד, חלק מן החורן והר הדרוזים. במקומות העזובים בעבר הירדן עוד נמצאים מקוי־מים ענקיים (על יד זיזא בעל 70.000 מטר מעוקב, על ידי קטרנא – בעל 36,000) ששימשו לפנים למטרות השקאה, ועכשיו הפכו שממה וחורבן.

גם ביהודה נשארו מימי קדם ברכות גדולות – בסביבות ירושלם, בית לחם וחברון. בנגב, במקום שאין עכשיו כל ישוב, נמצאים יחד עם שרידי ערים עתיקות (רחובות, עבדה, צפת) הרבה בארות ומקוי־מים, המעידים שלפנים שיגשגה פה חקלאות אינטנסיבית. רק שטחים ספורים, כגון הישימון המקיף את ים המלח ממערב, אינם מסוגלים לעיבוד כל עיקר.

רוב האדמה הנשמה והבלתי מיושבת עלולה לאחר השבחה והכשרה לשוב לתחיה ופריון, והזריע ולתת פירות ולהיות למחיה לאדם רב.

להתישבות המונית בא“י פנויים עדיין לא רק ארבע חמישיות של הקרקע אלא גם כמעט כל האוצרות הטבעיים שבארץ. ארץ־ישראל היא בלי ספק קודם כל ארץ חקלאית. במידה שהארץ נחקרה עד היום לא נודע כי ימצאו בה מכרות פחם וברזל, היסוד לתעשיה כבדה. ואולם רק בטעות אפשר לחשוב את א”י לארץ חקלאית בלבד. הארץ עשירה במינרלים שונים, והנהרות ברוכים בזרמי מים עצומים ומהם מוצא לכוח־חשמלי אשר ישמש מניע לתעשיות־העתיד במקום פחמים.

מלבד מעינות־הגפרית החמים שבטבריא, חמא (על הירמוק), גדרה _אוםקייס), מעין זרקא על חופי ים המלח ובמקומות אחרים בארץ, העתידים לשמש מעינות מרפא, יש בארץ מכרות ומינרלים: בדרום ים המלח ובערבה – מכרות־נחושת עתיקים שעוד היום מוצאים בהם שכבות המכילות 25–40% נחושת טהורה.

אספלת תמצא בסביבת חצביה, בצלע החרמון, וגם בים־המלח וחופי הדרום של הים. יש אספלת טהורה בעבר הירדן בסביבת זיזא ובמקומות אחרים.

פוספט נמצא בעבר הירדן ממזרח לסלט וגם במדבר יהודה.

אחד האוצרות הטבעיים הכי עשירים הא"י – ואולי אחד העשירים בעולם הוא ים־מלח. אגם זה הוא תופעה יחידה במינה בכדור הארץ. ארכו 76 קילומטר, רחבו הממוצע 14 קילומטר, פניו נמצאים 1280 רגל מתחת לגובה הים התיכון, ועומק מימיו מגיע עד 1308 רגל. ים המלח אוצר בתוכו קובעת ענקית של מינרלים ומלחים. לפי הערכת מומחים עולה כמות המלחים השונים בים המלח:

סוג המלח	הכמות
אשלג	עד 2000 מיליון טון
מגנזיום של ברום	עד 980 מיליון טון
מגנזיום של חלור	עד 22.000 מיליון טון
קלציום של חלור	עד 6.000 מיליון טון
סודיום של חלור	עד 11.000 מיליון טון

מלח יש בארץ בשפע, גם מחוץ לים המלח. בהרי סדום (בחוף הדרומי המערבי של ים המלח) יש הרי מלח שלמים. מכרות מלח נמצאים גם בסביבות אל־עריש. בהרי מלחמיה ובמקומות אחרים נמצא גפס, העתיד למלא תפקיד חשוב בתעשית הבנין. חמרים אחרים לתעשית הבנין כגון חומר־סִיד, חול ואבנים, יש בארץ למכביר. בגליל התחתון ובחורן יש אבני בזלת. לפי דעת החוקרים יש בקרקע א"י גם מעינות נפט. משערים שכל עמק הירדן וסביבת ים המלח הוא שדה נפט אחד גדול. הסטנדרט־אויל־קומפני האמריקאית החלה בקיץ 1914 לחפור מעין־נפט מדרום לחברון, אלא שהמלחמה עיכבה.

נהרות הארץ, ביחוד הירדן ואפיקיו במזרח, ונהר הליטני, מסוגלים לתת חצי מיליון כוחות־סוס, אם ישתמשו בזרמם ליצירת כוח חשמליץ כוח זה יספיק למאות בתי־חרושת ולמסילות ברזל בכל קצות הארץ.

מי הירדן ההולכים עכשיו לאיבוד בים המלח יכולים להשקות יותר ממיליון ורבע דונם ולהספיק כוח ומאור חשמלי לכל הארץ.

דלה א"י בנתיבות־מים פנימיות. נהרותיה צרים ולא עמוקים, ובמצבם כיום לא יוכלו אניות להלך בהם. אולם בסידורים ידועים אפשר בכל זאת להתקין את הכי גדולים שבתוכם למטרות של טרנספורט קל.

ערך יותר גדול בשביל תחבורת־ההובלה יש לשני האגמים ים כנרת וים המלח.

שונה הוא המצב לטובה ביחס לתחבורת עם החוץ. יש לא“י שני דרכי־מים: במערב–ים התיכון, בדרו–מפרץעקבה, המסוגל לקשר את א”י ישרות את ים הודו. יש צורך בהתקנת נמלים. עקבה עזובה לגמרי. אבל גם החופים ביפו, חיפה קיסריה, עכו וצור–אינם מסודרים. העבודה במקצוע זה טרם החלה אף במקצת.

                                                               ***

לישב ולעבד את השטחים העזובים והשוממים בערך 4/5 של כל הארץ, להפרות החולות, ליבש הביצות, להתקין השקאה, להשביח את אדמת העמקים המנוצלים ולהחזיר להרים את פריונם, להפוך את זרמי הנהרות והנחלים לכוח ומאור חשמלי, ולהשתמש במרץ המיוצר לעיבוד תוצרת הארץ ואוצרותיה הטבעיים, לפתח ולהשביח את אמצעי התחבורה, לבנות נמלים ומסילות ברזל חדשים–אלה הם התוחלת, היעוד והאפשרות של התישבות המוני ישראל בארצם.

תל־אביב תר"ף. (דו"ח של משלחת “פועלי־ציון” יפו, תרף, עמוד 26016, האדמה כרך ב', עמוד 224–218).

– היסוד הכלכלי הכי חשוב בקרב אוכלוסי הארץ–הם הפלחים, בוני הארץ ועובדיה. קשורים הם לאדמה, אשר הכו בה שרשים עמוקים, קשר בל-ינתק. יהיה מוצאם מה שיהיה–בני הארץ הם מדורי-דורות, עצמות אבותיהם ואבות אבותיהם נקברו בשדות ובכפרים אשר הרוו בזיעת-אפם, לעתים גם בדם לבבם. שום הנהלה נבונה ושום מיישב מרחיק-ראות, הרוצים לקומם את הריסות הארץ ולהפריח את שממותיה, אינם רשאים להתעלם מהזכויות והאינטרסים של המוני הפלחים.

בעקב הלחץ והעושק במשך מאות בשנים נידלדלו הפלחים ונתרוששו בחומר וברוח. הכרת ערכם האנושי והלאומי הורדה עד שפל המדרגה. נטולים הם חוש קיבוצי אשר יחברם ויאחדם לחטיבה לאומית אחת ושלמה. אפילו רגש האהבה לארץ, כמולדת משותפת, נשתתק בתוכם–אולם חזקים ואמיצים העבותות המקשרים אותם לרגבי-האדמה, אשר הם ואבותיהם עיבדו מדור לדור. כפר אחד מתיחס באדישות גמורה לגורל הכפר השני, וכמו כן לגורל הארץ כולה, אולם כברת האדמה השייכת לפלח, ביחידות או בשותפות, יקרה לו כבבת עינו, והוא קשור בה כבשורש-קיומו.

בשום אופן אין לנגוע באדמה השייכת לפלחים והמעובדת על ידם. את החיים מיגיע-כפיהם על אדמתם – אין לעקור מתוך קניהם אפילו תמורת פיצויי-כסף.

פלחים דלים, עשוקים ע"י אפנדים מלוי-ברבית ונאלצים למכור את נחלתם­–צריכים לקבל עזרה ממוסדות-התישבות יהודים למען יפרקו מעליהם עול נוגשיהם וישארו על אדמתם. לא לדחוק את רגלי הפלח הערבי, כי אם לעזור לו להתבצר במשקו–כזה חייב להיות קו-הפעולה של מדיניותנו הישובית בארץ. רק במקרה נדידתו מהארץ אפשר לקנות את אדמת הפלח במחיר מתאים.

לשם התישבות היהודים צריכים לשמש בעיקר השטחים הבלתי מיושבים (בנגב, בעמק הירדן, חולה, אזור החוף, בהרים, בחורן, גלעד ומואב וכו') והקרקעות המיושבים ומעובדים למחצה הנמצאים בידי הממשלה או בעלי האחוזות, והאדמות שאין להן כלל בעלים (אדמות “מוות”).

בקנותנו מאפנדי קרקע שנעבד במידה ידועה אל ידי אריסים–עלינו להניח חלק מהקרקע לשימוש האריסים ויש לתת להם אפשרות לעבד את חלקם באופן יותר אינטנסיבי. כשאין דבר זה אפשרי–צריכים האריסים לקבל אדמה בחבל אחר.

העבודה הערבית אינה צריכה להיות מנוצלת ע"י ההון היהודי. העם היהודי חייב להקים את משקו החדש בארץ רק בעבודת-עצמו. פגישת העליה העברית את העם העובד הערבי צריכה להיות פגישת-חברים עובדים. רק בין שתי חטיבות עובדים לאומיות בנות-חורין, העומדות כל אחת ברשות עצמה, אפשר להקים חיי-הרמוניה וידידות, אשר עלינו להניחם ביסוד מפעלנו הישובי בארץ.

ניו-יורק–תל-אביב, תר"ף.

(“א”י בעבר ובהווה" עמוד 417–416, דו"ח של “משלחת פועלי-ציון”, עמוד 118–117).

על גבולי ארץ-ישראל / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

         תזכיר שהוגש למפלגת העבודה הבריטית

         על ידי ברית הפועלים העברים הסוציאליסטים בעולם “פועלי-ציון”

בהכירנו בהתענינות העמוקה ובתמיכה הפעילה, אשר גליתם תמיד לקביעת ארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, אנו רוצים לברר לפניכם את השאלה החיונית בדבר גבוליה של ארץ-ישראל, העומדים להקבע בעוד זמן קצר על ידי בריטניה הגדולה וצרפת.

ועידת סן-רימו הניחה לשתי ארצות אלו לקבוע את גבוליה הצפוניים של ארץ-ישראל. בשנת 1916 נכרתה אמנה סודית בין בריטניה הגדולה וצרפת לחלק את ארץ-ישראל. לפי אמנה זו היתה צרפת צריכה לקבל את הגליל העליון, את הגולן ואת החורן, יחד עם הירמוק. בריטניה הגדולה היתה צריכה לקבל את עכו ואת חיפה, וחלק הארץ הדרומי היה צריך לבוא תחת קונטרולה בין-לאומית. חלוקת ארץ בלתי צודקת וחסרת טעם מזו קשה לתאר. רצו לקרוע באופן מלאכותי ובשרירות-לב דבר שהוא אחד ושלם במובן הטבעי וההיסטורי.

ההצהרה הבריטית משנים בנובמבר 1917, אשר אושרה על ידיד ממשלת צרפת, לטובת קביעת א"י כביתו הלאומי של העם היהודי שינתה את כל המצב. ההבטחה הכלולה בהצהרה זו, בהיותה מקוימת בחוזה השלום עם תורכיה, ביטלה באופן אבטומטי את סידור-הגבול של שנת 1916, את האמנה הקרואה בשם “אמנת סייקס-פיקו”. מכל צקום מן המושכל היה לחכות לכך.

בהתאם להצהרות ולהחלטות בין-לאומיות אלה, היתה שאלת הגבולים בארץ-ישראל צריכה ויכולה להפתר במובן אחד בלבד: לצור את ארץ-ישראל ליחידה כלכלית ומדינית לשם יסוד הקהליה (Commonwealth) היהודית. הוצאת הדבר לפועל, אשר לרגלי שברונה הנוכחי של היהדות במזרח אירופה, היתה לשאלת החיים והמות בשביל ההמונים הרחבים של היהודים מבקשי-עבודה–אפשרית רק על ידי פיתוח נמרץ ומלא של כל המקורות החלקאיים והתעשיוניים של ארץ-ישראל. דרוש פתָחון לפעולת-ישוב, אשר יכין את הדרך לעליה גדולה ולהתישבות המונית של המעמד העובד היהודי.

התנאי הראשון והכי יסודי להתישבות המונית זו הוא פתרון צודק ונאה של שאלת הגבולים, ביחוד בצפון ובמזרח.

בתזכירנו לאינטרנציונל הסוציאליסטי במאי 1919, אשר העתקתו רצופה בזה, הראינו, אילו גבולים צריכה ארץ-ישראל לקבל. בקבענו אותם, התחשבנו במקצת את גבוליה ההיסטוריים של הארץ, אך הרבה יותר מזה–את היחסים הגיאוגרפיים של הארץ ואת הכשרתה להתפתחות כלכלית.

ארץ-ישראל אינה ארץ גדולה–והגבולים הנדרשים מקיפים בקרוב 33 אלפים מילים מרובעים (60–55 אלף קילומטר מרובעים), אשר כנגדם יש לנו מאות אלפים של יהודים נטולי-מעמד, המבקשים עבודה. אם רוצים להכשיר את הארץ במשך זמן קצר לקלוט את רוב מנין ההמונים האלה, אין למעט בשום אופן את מידת-גדלה בדרך מלאכותית. כמו כן, הכרחי הדבר, כי מקורות המים, אשר כל עתידה של הארץ תלוי בהם, לא יכרתו מעל קרקע המולדת היהודית, המתכוננת בעתיד; ושדות החורן, אשר בהם תלויה הארץ בלחם חוקה, אינם צריכים להנטל ממנה.–מעם זה, עמדנו תמיד על עלילות הדבר, כי ארץ ישראל צריכה להכיל את הברֵכה המערבית של הליטני, את מקורות הירדן–עד החרמון, ואת חבל החורן עד נהר אל-עוג’ה דרומה לדמשק.

החבל הצפוני של עבר הירדן, אשר אמנת סייקס-פיקו הקצתה אותו לצרפת, היה בכל התקופות חלק פנימי של ארץ-ישראל, ודוקה חלק זה של הארץ משביר תבואה לכל הארץ. בעוד שחבלי עבר-הירדן מערבה מונים ישוב של 26 נפש בקירוב על כל קילומטר מרובע–מונה חבל החורן לא יותר מ-15–12. ואף-על-פי-כן, היה החורן תמיד אסמה של ארץ-ישראל. שני שלישים של כל התבואה, המוצאה מדי שנה לגליל ירושלים, מובאים מחורן. ריבוי הישוב המתרחב יגדיל את זיקת הארץ לתבואה המובאה מעבר הירדן, והדבר ברור, כי בלי עיבודו האינטנסיבי של החורן והתישבות עובדים רחבת ההיקף בתוכו לא תוכל ארץ-ישראל לעולם לכלכל את ישובה. ואולם, כל כמה שגדולה היא חשיבותם של החלקים הצפוניים והמזרחיים של ארץ-ישראל, באשר הם חבלי-דגן, הרי הם חשובים הרבה יותר מזה כברֵכה של מקורות המים וכוחות-המים של הארץ.

ארץ-ישראל היא ארץ-צחיחה, ובלי השקאה מלאכותית לא יתכן בהחלט לדמות התגדלות-ישוב רבה. אין בארץ פחם. וכוח-המים צריך להיות הכוח המניע הראשי של התעשיה בארץ-ישראל. כל נהרות הארץ שוטפים ממזרח למערב ומצפון לדרום. מכאן–חשיבותם של הגליל העליון והחורן בשביל כל הארץ.

נהרותיה הראשיים של הארץ הנם: הירדן, הליטני והירמוק. לא רק שהארץ זקוקה להם לשם הספקת המים שלה, כי אם גם כל אפשרויות התעשיה שלה תלויות אך ורק בכוח המים, אשר אפשר יהיה לנצל משלושת הנהרות האלה. נהרות אלה אינם חשובים לחבלי סוריה הצפוניים באשר מימיהם שוטפים, כאמור כבר, מצפון לדרום. רק ארץ-ישראל יכולה לנצלם לשם עליה גדולה. והאפשרות החפשית להשתמש בנהרות אלה הריהי תנאי יסודי להתישבות המונית בארץ-ישראל ולאי-תליותה הכלכלית של הארץ.

ואולם ממשלת צרפת מצדדת עדיין בזכות תנאי אמנת סייקס-פיקו, מלבד ויתורים אחדים פחותי-ערך. נראה הדבר, כאילו צרפת רואה את שאלת הגבולים בארץ-ישראל כמין מחלוקת טריטוריאלית בין בריטניה הגדולה לבינה. זאת היא טעות אשר יש להצטער עליה ביותר. על ידי חוזה השלום התורכי בסיבר, קיבלה אמנם בריטניה הגדולה את המנדט על ארץ-ישראל, אך לא על מנת שארץ-ישראל תהיה מושבה בריטית.–הקונטרולה הכי-עליונה על הארץ במשך הזמן, עד אשר תהיה לקהליה היהודית המנהלת את עצמה–תמָצא בידי חבר הלאומים.

העם היהודי יזכור, כמובן, תמיד בהכאת תודה עמוקה את העובדה, כי בריטניה הגדולה היתה הראשונה להצהיר לטובת בית יהודי בארץ-ישראל וכי היא הקריבה קרבנות גדולים לשחרור הארץ משלטון התורכים.

אולם ארץ-ישראל אינה יכולה ואינה צריכה להחשב כמושבה בריטית. הפועלים היהודים נכונים להתנגד במלוא כוחם לכל נסיון, כי יעשה, להפוך את המנדט לכלי-שרת לשם מטרות אימפריאליסטיות. ואנו בטוחים, כי האינטרנציונל הסוציאליסטי, אשר הכיר בדרישתנו הלאומית על ארץ-ישראל, יעזרנו בזה תמיד ובאופן ממשי. בקשר עם זאת אין להעלים עין, כי בידי צרפת נתונה ההזדמנות לעשות את הקונטרולה על ארץ-ישראל על ידי חבר-הלאומים לממשית ככל מידת האפשרות.

את שאלת הגבולים בארץ-ישראל צריך איפוא לראות לא מנקודת מבט פרו-בריטית או אנטי-בריטית, פרו-צרפתית או אנטי-צרפתית, כי אם אך ורק מנקודת-מבט עתידו של העם היהודי בארץ-ישראל. אנו מביעים את תקוותנו, כי הפועלים הבריטים והצרפתיים, אשר מעולם לא נמנעו מעמוד לימין הצדק, בשעה שהדבר נגע לחופש עמים, יעָנו גם הפעם לדרישותיו הצודקות של העם היהודי וישתמשו בכל השפעתם על ממשלותיהם, למען הבטיח את יסודו של הבית הלאומי היהודי– בארץ-ישראל בלתי-מחולקת ובעלת יכולת כדי התפתחות כלכלית ועמידה ברשות עצמה.

לונדון, כסליו תרפ"א.

(קונטרס ס"ב)

(הצעה לועידת אחדות-העבודה)

א. קביעת יחסי חברים בין העובדים העברים ובין המוני העמלים הערבים, על יסוד של פעולה משותפת כלכלית, מדינית ותרבותית–היא תנאי הכרחי לגאולתנו בתור עם עובד חפשי ולשחרור העם העובד הערבי משעבור לוחציו ועושקיו–בעלי האחוזות והרכוש השליטים.

הנחת היסוד לפעולה משופת זו מוטלת על הפועל העברי בעל ההכרה ובן התרבות, שתעודתו ההיסטורית בבנין כנסת-העבודה החפשית בא"י היא – לעמוד בראש תנועת השחרור והתחיה של עמי המזרח הקרוב.

ב. התחלה של עבודה משותפת נעשית בעבודות הצבוריות.

כל העבודות הצבוריות, שההסתדרות מקבלת מהממשלה, מוּצאות לפועל ע"י עבודה משותפת של פועלים עברים וערבים. המשרד לעבודות צבוריות מסדר את הפועלים הערבים בקבוצות העובדות בתנאים שוים לפועלים העברים.

באי-כוח הפועלים הערבים משתתפים בהנהלת העבודה וסידורה.

ג. הנהלת העבודה מסדרת לפועלים הערבים קופת-חולים המקושרת לקופת החולים של ההסתדרות; בכל מקום שהתנאים מרשים נוסדים לפועלים הערבים מטבחים קואופרטיביים, המתנהלים ע"י נבחרי הפועלים הערבים.

בשעות הפנאי מסדרים לעובדים הערבים הרצאות בסגנון נוח וקל ע"ד תנועת הפועלים, חיי-קבוצה, היסטוריה ערבית וכללית, שמירת הבריאות וכו'.

הכיוון הראשי בעבודה משותפת צריך להיות חינוך הפועל הערבי לחיות חיי עבודה מסודרים ומשותפים, הרגל למשמעת ואחריות-חברים.

ד. בכל מקצועות העבודה המעסיקים פועלים עברים וערבים (כגון: הרכבת, חרושת המתכת וכדומה) מסדרות האגודות המקצועיות העבריות את הפועלים הערבים באגודות מקצועיות מקושרות לאגודות העבריות.

האגודות המאוחדות מנהלות יחד את הפעולה לשם השבחת תנאי העבודה ומסדרות את העבודה התרבותית והעזרה הרפואית של הפועלים הערבים.

ה. בערים מייסדת ההסתדרות קלובי-פועלים משותפים לשיחות והרצאות ופגישות חברים בעד נאורי הפועלים של שני העמים. הקלובים מסדרים טיולים ומשחקים משותפים ועורכים בשתי הלשונות הרצאות פופולריות על תנועת הפועלים, התנועה הלאומית של היהודים והערבים, על שאלות היום וכדומה.

הקלובים מוציאים ספרות ערבית פופולרית בשביל הפועלים הערבים ומסדרים שיעורי ערב לעברית וערבית.

ו. הקבוצות החקלאיות באות בדברים עם הכפים הערבים בשכנותם לשם הגנה משותפת נגד התנפלות שודדים, לשם שכלול העבודה והטבתה ולשם עזרה הדדית של עובדים שכנים.

תל-אביב, אב תרפ"א. (קונרטס צ"א).

(למועצת ההסתדרות)

שאלה אחת רבת-ערך וכבדת-האחריות–שאלה כלכלית, חברותית ומדינית כאחת, מחכה לפתרונה המעשי, או למצער, להתחלת פתרונה, ואין המועצה של הסתדרות העובדים בת-חורין להפטר ממנה הפעם, וזוהי שאלת סידור הפועלים הערבים, למצער אלה המשותפים עם הפועלים העברים בעבודת הרכבת, הדואר והטלגרף.

עד השנים האחרונות הצטמצמה פעולתו של הפועל העברי בארץ כמעט אך ורק במלחמתו הקשה והנואשת על זכות העבודה במשקים המועטים של הישוב העברי, שהיו כמעט סגורים ומסוגרים בפני הפועל העברי בן-התרבות ובעל ההכרה, בעטיה של מציאות העבודה הזולה הבלתי מאורגנת ונוחת- השעבוד. שלא ברצונו ושלא מדעתו היה הפועל הערבי, בתוקף מצבו הירוד, מיעוט צרכיו ותרבותו הפרימיטיבית, חותר תחת אפשרות קיומו של הפועל העברי גם בשדה-העבודה היחיד כמעט שנועד בשבילו. במצב זה כמעט לא היה כל בסיס לפעולה משותפת ולהשפעה מעמדית. עכשיו נשתנו התנאים. הפועל היהודי עובד עכשיו יחד את הפועל הערבי במפעלי הממשלה, זאת אומרת במשקים הארציים הכלליים, בנאים שוים;–אולם גובה “השויון” הזה נקבע עכשיו על ידי הפועל מעוט-התרבות והצרכים; המשכורת ותנאי העבודה נקבעים בהתאם לצרכים ולדרישות של הפועל הערבי, מה שמעיק במידה יוצאת מן הכלל על הפועל העברי. הטבת תנאי-העבודה במקצועות אלו על ידי הפועלים העברים לא תצויר בלי השתתפותו האקטיבית של הפועל הערבי. ויצירת כוח מעמדי מאורגן של הפועלים היהודים והערבים לשם הרמת מצב העובדים והטבת תנאי העבודה–הוא תנאי הכרחי בשביל קיומו של פועל תרבותי במקצועות-עבודה אלו.

אם את נכסי המשק הלאומי העברי–הבסיס החיוני והיסודי של חיים לאומיים עצמיים, שבלעדיו אין עם יכול להיות שלם ובן-קיום–עלינו ליצור אך ורק בעבודתנו אנו, כי רק נכסי העבודה העברית יקומו לנו לנחלה לאומית,–הרי בנכסי המדינה הכלליים שאינם מיוחדים לעם זה או אחר–רכבת, דואר ודומיהן–בהכרח יעבדו יחד פועלים מכל העמים החיים בארץ. ויצירת חזית אחת משותפת של כל עובדי הארץ לשם עניניהם המשותפים, זוהי חובתם וזכותם של חלוצי תרבות-העבודה בארץ–זוהי תעודתם של הפעולים העברים. לא תעודה מטפיזית או תיאולוגית, אלא תעודה הנובעת ומותנה מתנאי חיינו ועבודתנו בארץ.

ואין תעודה זו קלה ביותר. סידור הפועל הערבי יתקל בהרבה מכשולים ומפגעים פנימיים וחיצוניים. אבל איזוהי העבודה בארץ שנעשתה על ידינו בלי קושי ופגע על כל צעד ושעל? לא לנו להרתע מפני מכשולים. כל דרכנו סוגה בחוחים וזרעה אבני-נגף–אבל דרך אחרת אין לנו.

ירושלים, טבת תרפ"ב.

(קונטרס, קו)

(מתוך דו“ח הוועד הפועל לוועידה השניה של ההסתדרות, כ”ג שבט תרפ"ג)

בוועידת חיפה, ועידת-היסוד של ההסתדרות, לא דנו בדבר יחסינו את הפועלים העריבם, אולם לפני הוועד הפועל הועמדה שאלה זו על ידי פועלי הרכבת. במקום זה, שהפועל העברי והערבי עובדים בו יחד ובתנאים שוים, גמל הצורך בפעולה ועזרה הדדית והגנה משותפת על זכויות הפועלים ועניניהם כלפי הממשלה. באחת המועצות של ההסתדרות (יפו, כ" טבת–א' שבט תרפ"ב) עלתה שאלה זו על הפרק ונתקבלה החלטה האומרת:

"המועצה מוסרת לוועד הפועל לקבוע את דרכי הארגון המשותף והעזרה ההדדית של הפועלים היהודים והערבים, העובדים ברכבת, בדואר ובטלגרף. הועד הפועל ימַנה את החברים המתאימים שיטפלו בארגן זה יחד עם אגודת פועלי הרכבת העברים.

בתור בסיס פרינציפיוני לארגון זה, מתקבלים העיקרים הבאים:

א. ארגון הפועלים על יסוד של סקציות לאומיות.

ב. המשכת קיומה של אגודת פועלי הרכבת היהודים בתוך ההסתדרות הכללית".

הוועידה הרביעית של הסתדרות פועלי הרכבת (חיפה, כ“ו-כ”ח שבט,תרפ"ו) אישרה וקיבלה את החלטות המועצה; הוועידה עמדה על הקושי לאגד בבת אחת מספר גדול של פועלים ערבים, ועל אי-אפשרות לסדר סקציה לאומית מיוחדת כל זמן שלא נתאגד מספר הגון של פועלים ערבים, ולכן הוסיפה להחלטות המועצה את התיקון הבא:

“עד שיהיה מספר מספיק של פועלים כדי יצירת סקציה לאומית, מתקבלים במקרים בודדים פועלים ערבים להסתדרות של הפועלים העברים בהתרבות מספרם נוצרת הסקציה”.

המכשולים והמפגעים על דרך האיחוד של הפועלים העריבם, שעליהם עמדה ועידת פועלי הרכבת היהודים, עשו לאל את הנסיונות של ההסתדרות הכללית והסתדרות פועלי הרכבת לקשר קשרים אורגניזציוניים מסודרים את הפועלים הערבים, ועד היום הזה לא עלה בידינו לסדר אפילו את הגרעין שסביבו יתרכז חלק הגון של פועלים ערבים. אולם בכל שעת כושר וצורך נעשו פעולות משותפות על ידי הפועלים היהודים והערבים לשם הגנת עניני הרכבת בפני השלטון, במקרי פיטורין, הורדת המחירים וכדומה. היו לא פעם אספות משותפות של פועלים יהודים וערבים, שסבלו מהיחס הרע של הנהלת הרכבת, ועל פי דרישותיהם המשותפות של הערבים והיהודים כאחת עשתה ההסתדרות הכללית את הצעדים הדרושים בפני הנהלת הרכבת והממשלה המרכזית בירושלם. ההסתדרות נלחמה נגד הפיטורים ההמוניים של פועלי הרכבת, נגד סירובי ההנהלה לשלם פיצויים לפועלים המפוטרים, ודרשה מהממשלה, על פי יפוי-כוח מיוחד שנתנו לה גם הפועלים היהודים וגם הפועלים הערבים, לקבוע חוקת-הקנה שתבטיח את זכויותיהם המינימליות של הפועלים העובדים ברכבת זמן ידוע. עד היום לא נענתה הממשלה לדרישתנו מתוך אמתלאות שונות. רק במקרה אחד הצלחנו–כשהפועלים הערבים פנו אלינו לדרוש מהממשלה הקטנה שעות העבודה לפועלים המושלמים בחודש הרמדן.

ברור, שלהבא תצטרך ההסתדרות להקדיש תשומת לב ומרץ לפעולה והאיגוד המשותפים את הפועלים הערבים, ואולי נצטרך לקבוע מזכיר מיוחד השליט בלשון הערבית בדיבור ובכתב, למען עמוד בקשר מתמיד את הפועל הערבי.

תל-אביב, שבט תרפ"ג.

(פנקס, כרך ב', עמוד 32–31).

(במועצת פועלי הרכבה, אדר תרפ"ד, חיפה)

בשם הסתדרות הפועלים היהודים אני מביע את שמחתנו על פגישה זו של הפועל העברי והערבי, שבה מדובר על עבודה משותפת וקשרי חברים. זה לא מקרה שעל דבר האחווה והאחדות מדברים רק בפגישת פועלים. בין בעלי הרכוש והמסחר יש התחרות וקנאה–בין הפועלים יש אחדות. אולם אנו רוצים שהאחדות בין הפועל הערבי והעברי תתכונן על האמת. אנו רוצים שהקשרים בינינו יהיו ישרים, ושאתם, פועלים ערבים, תדעו מה אנו רוצים ומי אנו.

תנועת הפועלים בארץ-ישראל נוצרה ע"י פועלים יהודים שעלו לארץ זו מארצות שונות. בכל הארצות שמשם באנו עבדנו יחד עם פועלי העמים האחרים, תמיד שמרנו על הקשרים האינטרנציונאליים וחיזקנו את הברית שבין פועלי כל האומות. גם בבואנו הנה רצינו ואנו רוצים לעבוד שכם אחד את הפועל הערבי, וזה שנים אחדות שאנו מתאמצים לאחד את כל פועלי הרכבת בלי הבדל דת ולאום. ידענו שדבר זה אינו קל. יש לנו נסיון מארצות אחרות. בכל מקום שיש אומות שונות קשה הדבר הזה, ביחוד במקום שיש בו רוב ומיעוט. יש לפעמים שהרוב רוצה לדכא את המיעוט, שהמיעוט יעזוב את לשונו וידבר בלשון הרוב. אנחנו בכל מקום ובכל ארץ עמדנו ודרשנו שהפועלים יתאחדו על יסוד של שוויון גמור. ברית הפועלים שבין אומות שונות יכולה להתקיים רק על יסוד של חירות ושוויון לאומי. יש לפועלים ענינים משותפים שאין בהם כל הבדל בין יהודי וערבי, אנגלי וצרפתי; אלה הם עניני העבודה: שעות העבודה, המשכורת, היחסים עם נותן העבודה, הגנה בפני מקרי אסון, זכות הפועלים להתארגן וכדומה. בכל הדברים האלה עובדים יחד. ויש דברים מיוחדים לכל פועל בן אומתו, דברים מיוחדים ולא מתנגדים–אלה הם הצרכים הלאומיים שלו: תרבותו, שפתו, חירות עמו וכו'. בכל הענינים האלה צריכה להיות אוטונומיה גמורה ושוויון גמור לפועלי כל עם ועם.

זהו היסוד לאיחוד האינטרנציונלי. על יסוד זה התאחדנו את האינטרנציונל של האגודות המקצועיות בעולם. ועל היסוד הזה אנו רוצים להתאחד את הפועלים הערבים. הסתדרות אחת לכל ענינינו המשותפים ואבטונומיה ושויון בכל הענינים הלאומיים.

הח' אליאס אמר בצדק שאין הפועלים הערבים רוצים להכנס לחברות הלאומיות שמטרתן שקר לעניני הפועלים. ואין אנו קוראים את הפועלים הערבים להכנס לחברה לאומית עברית, אלא להתקשר את הסתדרות הפועלים העברים. אין אנו רוצים שהפועל הערבי יתכחש לעמו ולשפתו.

גם בהתקשרו את הפועלים היהודים נשאר הפועל הערבי בן לעמו הערבי, כמו שהפועל העברי נשאר בן נאמן לעמו העברי. אנו רוצים בברית של פועלים ערבים בני עם ערבי חפשי, את הפועלים העברים בני עם עברי חפשי. רק על יסוד זה תיכון האחדות בינינו.

עם כניסתכם להסתדרות פועלי הרכבת נעשית הסתדרות זו להתאחדות של פועלי הרכבת בלי הבדל דת ולאום, ואין היא הסתדרות של פועלים יהודים בלבד.

ועכשיו אביע את דעתי על השאלה בדבר הקשר של הסתדרות פועלי הרכבת את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י.

הסתדרות פועלי הרכבת לא יהא לה כל ערך ותוקף והשפעה אם לא תהא מקושרה את כל הפועלים המסודרים בארץ. כשם שאנו רוצים לאחד את כל פועלי הרכבת בלי הבדל דת ולאום, כך אנו רוצים לאחד את הפועלים בכל שאר המקצועות. לצערנו הפועלים הערבים במקצועות אחרים עוד לא הבינו את צורך הארגון. ההסתדרות היחידה שישנה היא של הפועלים העברים. בה מאורגנים כל המקצועות: הפועלים החקלאים, פועלי הבנין, העץ, המתכת, העור, המחט ועוד, יותר מעשרת אלפים פועלים. להסתדרות זו יש גם הרבה מסורות של עזרת חברים וסיוע הדדי: כמו קופת-חולים, המשביר ועוד, הפתוחים לכל פועל בארץ. אם אגודה אחת נפרדת תקים לעצה מוסדות כאלה, לא יצליחו ולא יואילו להיטיב את תנאי חיי הפועלים. גם כשתרצה לסדר שביתה לא תצליח בלי העזרה הכספית והציבורית של כל תנועת הפועלים המסודרת.

כוח הפועלים המסודר כבר בארץ אינו די גדול. למען שיהיה כוח רב ומספיק למעמד הפועלים בארץ-ישראל להלחם על זכויותיו נחוץ שכוח זה יגדל ויתרבה. חיזוק כוחו של מעמד הפועלים בארץ יבוא בשני דרכים אלה:

א. על ידי עלית הפועלים העברים מחו“ל לא”י, עליה שתלך ותתרבה.

ב. על ידי סידור הפועלים הבלתי מאורגנים בארץ. רק בשני דרכים אלה יברא בארץ כוח פועלים גדול, אשר ירבה ויתחזק מיום ליום על ידי הרחבת עלית הפועלים והתאחדותם את הפועלים הערבים אשר בארץ. בדרך זו אנו מאמינים שתצליח תנועת הפועלים.

הקשר בין כל הפועלים בארץ הוא הכרחי בשביל כל פועל, והוא יתקיים רק על יסוד של אמת וחירות ושוויון לאומי גמור.

אין אנו אומרים לפועלים הערבים שיכנסו להסתדרות יהודית, אלא שיתאחדו ויתקשרו אתה יחד בתנאי שכל אחד ישאר גם להבא חפשי ושווה בכל ענינינו הלאומיים. עכשיו אנו מתאחדים בעבודת הרכבת, כך נעשה בכל מקצוע ומקצוע. הסתדרות פועלי הרכבת המאחדת את כל הפועלים בלי הבדל דת ולאום תהיה קשורה את ההסתדרות הפועלים העברים הקיימת למען שיחד יעזרו לארגון הפועלים בכל שאר המקצועות. הפועלים היהודים המאוגדים בהסתדרות הכללית מושיטים את ידם לפועלים הערבים ונכונים להתקשר בברית של אחווה, אמת ושוויון.

חיפה, אדר תרפ"ד.

(קונטרס, קסה)

(הצעה לוועידה הכללית של ההסתדרות)

א) ברית העובדים הבין-לאומית בא"י מאחדת את כל הסתדרויות הפועלים בארץ בלי הבדל דת ולאום, ומנהלת את כל הענינים המשותפים של מעמד הפועלים באר-ישראל.

ב) חוג פעולתה של הברית:

1) איגוד התאחדויות מקצועיות ובין-לאומיות המקיפות את כל הפועלים בלי הבדל דת ולאום.

2) הנהלת מלחמת מעמד הפועלים בארץ על הטבת תנאי חייהם ועבודתם ועל שחרורם.

3) פעולה לטובת חוקי הגנה על הפועלים והנוער העובד (בנוגע לשעות העבודה, משכורת מינימלית, ביטוח החיים, קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים, פנסיה וכדומה).

4)עזרה לעלית עובדים מאורגנים מחו"ל.

5) הקמת מוסדות פועלים לעזרה הדדית (קופת-חולים, קרן שביתה, קרן מחוסרי העבודה וכדומה).

6) הוצאת ספרות ועתונות של פועלים.

ג) הלשונות הרשמיות של הברית הן עברית וערבית

ד) יסודי האיגוד של הברית:

1) בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין-לאומית.

2)פועלי כל אומה בתוך ההתאחדות המקצועית בין-הלאומית מצטרפים לסניף לאומי אבטונומי.

3)הסניפים הלאומיים של כל אומה ואומה מאוחדים בהסתדרות עובדים כללית לאומית, בעלת חירות וסמכות מקפת וזכות הנהלה עצמית בכל הענינים, בתנאי שלא תתנגד לחוקה ולתקנות של הברית ומוסדותיה המוסמכים.

4) בכל מקצוע שיש בו סניפים לאומיים אין חבר יכול להיות בהתאחדות הבין-לאומית אלא ע"י הסניף הלאומי שלו.

ה) המוסד העליון של הברית הוא מועצת העובדים הבין-לאומית. המורכבת מב"כ ההסתדרויות הכלליות והלאומיות) האוטונומיות של הברית על יסוד של בחירה יחסית. מועצה זו בוחרת מתוכה ועד פועל.

ירושלים, אדר תרפ"ד.

(קונטרס, קסו)

(מהוויכוח הפוליטי בוועידת עין-חרוד)

החבר ק. העמיד לפנינו דילמה: שלטון אבסולוטי של ממשלת המנדט או ממשלה לאומית. עד שאנו באים לתת תשובה לשאלה זו ולקבל איזו הצעה שהיא בדבר משטר פרלמנטרי, עלינו לברר לעצמנו היטב מהו תכנה האמתי של דרישת הממשלה הלאומית שאנו שומעים מפי האפנדים הערבים. אין זו דרישה לשלטון דימוקרטי, למשטר פרלמנטרי. יודעים אנו את שיחם ושיגם של האנשים האלה. הם רוצים בכוח הממשי, הפיסי לשלוט בארץ; הם רוצים להיות אדוני המצב, מכריעי הגורל של הארץ. ולדרישה זו עלינו לקבוע עמדה. וקודם כל אל נרמה את עצמנו – אין כאן שאלה של צורת הממשלה, של משטר וסדר, אלא של אדנות ושליטה ממשית. ובכלל זה גם הכוח והשלטון המוחלט להכריע בשאלה זכותנו לבנות את הארץ ולהאחז בה. זכות זו לא נוכל להפקיר בידי אלה הרוצים לעקרה ביסודה. מסירת גורל הארץ כלה לידים אלה סותרת את כל מאוויינו וחותרת תחת קיומנו ועתידנו. נגיד זאת בגלוי בפני כל העולם, בכל האומץ הדרוש נשמיע זאת באזני פועלי אנגליה ובאזני פועלי כל העולם. חלילה לנו להאפיל או לטשטש את העיקר הזה אף במשהו. אנו מאמינים בזכותנו ובצדקתנו ואנו דורשים את עזרתם של כל בני בריתנו בעבודה.

ביחסנו את הערבים עלינו להיות ישרים וגלויים. ההיסטוריה ציוותה עלינו לחיות יחד את הערבים – וביחסים היסטוריים אין הונאה. אל נפחד מהודות בגלוי, שבינינו הפועלים היהודים, ובין מנהיגי התנועה הערבית כיום – בין האפנדים, אין כל שפה משותפת. האפנדים רואים בנו לא רק מתנגד לאומי, אלא בעיקר שונא מעמדי. הדבר הזה הוא אולי רע מאוד – אולם כן הוא, ועלינו לראות את האמת כמו שהיא, נכוחות. מהמציאות לא נתעלם – היא לא תעלם. גם הח' ק. אינו בטוח אם יקבלו מנהיגי הערבים את הצעתו. אולם – מתנחם הוא – נבוא אליהם בהצעה דמוקרטית זו; יקבלו או לא יקבלו – אנו את נפשנו הצלנו. סטרטגיה זו היא מוטעית. בהצעות כאלו אנו משמיטים מידינו את הנשק, מבלי שנקבל תמורתו דבר. לא אותם נחייב בהצעה זו – אלא את עצמנו.

בוודאי יש לישוב הערבי בארץ הזכות להגדרה עצמית, לשלטון עצמי. לא יעלה על דעתנו לקפח זכות זו או להמעיטה. האבטונומיה הלאומית שאנו דורשים לעצמו אנו דורשים גם לערבים. אבל אין אנו מודים בזכות שלטונם על הארץ במידה שהארץ אינה בנויה על ידם והיא מחכה לעובדיה. אין להם הזכות והמשפט לאסור ולגזור על בנינה של הארץ, על הקמת הריסותיה, על הפרחת אוצרותיה, על הרחבת שטחיה המעובדים, על פיתוח תרבותה, על גידול ישובה העובד.

בכלל נעשה משגה היסטורי כבד. אם נבוא עכשיו להתוות תכנית מדינית אשר תקבע את גורל הארץ לדורות, או אפילו רק לעשר השנים הבאות. כל תכנית פוליטית שתקבע ותקובל עכשיו מוכרחת על פי ההגיון והטבע הפנימי של הדברים להיות שקולה לפי יחסי הכוחות של שעה זו. תכנית כזו מן ההכרח שתהא לרעתנו. עלינו לקחת בחשבון את הגורמים ויחסי הכוחות לא רק לפי משקלם ברגע הזה – אלא בשנים הבאות.

שערו בנפשכם שציבור הפועלים היה קובע לעצמו קו-פעולה לדור שלם לפני חמש שנים, בראשית יסודה של “אחדות העבודה”, לפי משקלו ברגע ההוא. אז היינו אלפיים פועלי מאורגנים. עכשיו אנו מונים 12.000 פועלים מאוחדים בהסתדרות – גדלנו פי ששה. אילו התקשרנו אז לתכנית הנשענת רק על אלפיים פועלים – היינו עכשיו מפסידים יותר משמונים אחוזים של השפעת כוחנו הממשי במשקל יחסי הכוחות של שעהזו. הנעשה את המשגה הזה לפני חמש השנים הבאות? נזהר מקוצר-הראות, כי בנפשנו היא.

אולם אפשר לשאול אותי: מה אתה מציע בכל זאת לעשות כרגע? במה נבוא עכשיו לראשי התנועה הערבית? על זאת נאי עונה בלי עקיפין: עם ראשי התנועה האלה לא נבוא לידי הסכמה. הדרך הקצרה והקלה לאפנדים ולרודי העם הערבי – היא לא דרכנו.

עלינו לחפש דרך יותר ארוכה ויותר קשה – את הדרך לעובד הערבי. אין כל מצע משותף בינינו ובין המעמד השליט בעם הערבי. אולם יש מצע משותף בינינו ובין העובדים הערבים, אם כי המצע הזה אינו קיים עדיין בפועל – אלא בכוח.

העובד הערבי אינו קיים עדיין בתור כוח וגורם מדיני העומד ברשות עצמו. המוני העובדים, ביחוד הפלחים, אינם יודעים קרוא וכתוב, הם שקועים בבערות. הם נלחצים ונדכאים ע"י בעלי האחוזות והספסרים ומלוי ברבית. הפועל הערבי אינו מאורגן, חסר הכרה מעמדית. באי-כוח המעמד השליט בעם הערבי מנצלים את רפיונו זה של ההמון בעובד ומופיעים בשמו בדרישות ובתכניות המתנגדות לצרכיו ולעניניו האמתיים.

אבל מצב זה ישתנה – ובשינוי זה נמלא אנחנו תפקיד מכריע.

אני מאמין שיש לנו תעודה היסטורית גדולה בהרמת העובד הערבי. רחוק אני מ“רעיון התעודה” הידוע – כרחוק מזרח ממערב. אנו – מטרה לעצמנו, ולא אמצעי לאחרים. באנו לארץ לבנות את חיינו אנו. לשם כך אנו בונים את הארץ. ומתוך כך אני אומר: יש לנו תעודה היסטורית בהרמת העובד הערבי. אם נבנה אתה ארץ – נבנה גם את העם העובד היושב בארץ. העובד הערבי הוא חלק אורגני בלתי נפרד, של הארץ,ממש כמו אחד מהרריה ומעמקיה. עבודתנו בארץ היא לא עבודת שעה. זוהי עבודה היסטורית, לדורות. ועלינו לדעת שבלי הרמת ערכו ומצבו של העובד הערבי – לא נבצע את מפעלנו ההיסטורי. לא נצעיד את חברת העובדים שלנו אם לא נקדם גם את העובדים הערבים. גורל הפועל העברי קשור בגורלו של הפועל הערבי.

יחד נעלה או יחד נרד. הפועל העברי לא יעבוד 8 שעות ביום אם הפועל הערבי יאולץ לעבוד 12–10 שעות. הפועל העברי לא יקבל 30 גרוש ליום אם הערבי ימכור את עבודתו ב-15 גרוש בפחות מזה.

היחסים שלנו את העובד הערבי לא יקבעו רק מתוך מידת התועלת. לא עוברי-אורח אנחנו פה. באנו להתערות ארץ – ואנו נפגשים עם עובדיה המעורים בתוכה, והשרשים שאנו מכים באדמה נפגשים את שרשיהם הם במעבה האדמה, והם נאחזים יחד ויונקים ממקור אחד. – בנים אנחנו, העובדים העברים והערבים, לארץ אחת, ודרך חיינו נצמד לעולם.

אמנם גדולים ורבים ההבדלים המפלים בינינו כיום, ובקבענו את דרכי הפעולה המשותפת את הפועל והפלח הערבי לא נוכל להתעלם מהם.

בהצעה שפרסמתי בקונטרס על ברית עובדים עברית-ערבית¹, נסיתי לציין את הצורה הארגונית הפדרטיבית המאפשרת את הפעולה המשותפת, למרות שינויי התוכן ומדרגות ההתפתחות שיבדילו עוד זמן רב בין תנועת הפועלים היהודית והערבית בארץ. אפשר אולי לערער על צורה זו בכללה או על כמה מפרטיה. אבל דבר אחד ברי לי: את ההסכמה וההבנה את העם הערבי עלינו לחפש אך ורק דרך העובד הערבי, ורק ברית העובדים העברים והערבים תכונן ותקיים את ברית העם העברי והערבי בארץ.

עין-חרוד, ט' אייר, תרפ"ד.

(קונטרס קע"ב)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(נאום במועצת פועלי הרכבת, חיפה, טבת, תרפ"ה)

אין כל צורך לדבר כאן על חשיבותו של הארגון הבין-לאומי, מפני שהיא מובנת גם ליהודים וגם לערבים במדה שווה. ישנן רק שתי שאלות הדורשות בירור וליבון והן: 1) היסודות שעליהם צריך להיות בנוי הארגון 2) יחס ההסתדרות העברית-הערבית של פועלי הרכבת אל הסתדרות העובדים העברים.

אתעכב קודם כל על השאלה הראשונה. שלושה מיני יחסים אפשרים בין פועלים ערבים ויהודים: א) יחס של התבדלות והתחרות, ב) יחס של התבטלות מצד אחד והשתררות מצד שני ג) יחס של שוויון וחרות. שני היחסים הראשונים אינם יכולים לבוא בחשבון כלל בשעה שעומדת על הפרק שאלת ארגון של פועלים. יש רק יסוד אחד ויחיד לארגון פועלי שני העמים, והוא, יחס של שויון ואבטונומיה. היחסים של הפועלים מבין שתי האומות צריכים להיות מיוסדים על שוויונם הגמור של שני העמים ועל חירותם הפנימית.

אם נקח את פועלי הרכבת, למשל, נראה שישי לפנינו שתי חטיבות המתאחדות לשם מטרה אחת. והנה, כיצד תוכלנה שתי החטיבות הללו לעבוד בזכויות שוות יש לראות מן המועצה הנוכחית: לנשיאות המועצה נבחרו שני ערבים ושני יהודים, כמו כן במזכירות וכמו כן בועדה המתמדת; מדברים במועצה בשתי הלשונות גם יחד. ברור שדבר זה אינו מלאכותי כל עיקר והוא נעשה מאליו. בתוך המציאות הקיימת צפון גם היעוד של הארגון המשותף. מדברים אמנם בשתי שפות, אבל על דבר אחד. גם בענין הנשיאות התחשבו עם המציאות שיש כאן גם ערבים וגם יהודים. דבר כזה אנו מוצאים בכל הסתדרות אינטרנציונאלית. ומי שאינו רואה את הדבר הכפול, שמצד אחד יש עבודה משותפת ורעיון אחד, ומצד שני שתי חטיבות לאומיות, אינו רואה את המציאות כפי שהיא. ומזה אני מסיק את המסקנה של היסודות לארגון משותף: יש הסתדרות אינטרנציונאלית של פועלי הרכבת, יהודית-ערבית, בת שתי חטיבות שוות זו לזו בזכויותיהן. האינטרנציונל עצמו פירושו: איחוד עמים שווים לשם מטרה אחת.

שתי החטיבות אינן מתבטלות, החברים היהודים אינם פוסקים מהיות ערבים, והערבים אינם חדלים מהיות ערבים. אבל אפשר לשאול: אם ישנה מטרה אחת והסתדרות אינטרנציונאלית אחת, מה תפקידה של החטיבה הלאומית ולמה היא קיימת בתור שכזו? על זה אפשר לענות, שהחטיבה הלאומית קיימת משום שמלבד הדברים המשותפים לשתי החטיבות יש לכל אחת מהן גם צרכים מיוחדים שאין לחטיבה השניה. לא אדבר על הצרכים המיוחדים של הפועלים הערבים, מפני שלא לי לדבר על זאת, על זאת ידברו הפועלים הערבים, כי הם יודעים את הצרכים האלה הרבה יותר ממני. אולם אני יכול לתת דוגמאות אחדות, שיעניינו גם את החברים היהודים וגם את החברים הערבים, מהצרכים המיוחדים של הפועלים היהודים, המחייבים את מציאותם בתור חטיבה לאומית. ואם כי דברים אלה נוגעים לפועלים היהודים ביחוד, אבקש מהחברים הערבים שישמעו בתשומת לב את דברי, משום שכאן דרושה הבנה הדדית.

במועצה זו ראינו דבר מעניין: הערבים דיברו בשפה אחת. אולם הצירים היהודים דברו בשתי שפות (עברית ויודית), ואני אומר שהפועל העברי יעשה את כל ההתאמצויות האפשריות שגם לו תהיה שפעה אחת משותפת. דבר זה מוזר הוא אולי בשביל הצירים הערבים, משום שהם בודאי סוברים, כי היהודים מדברים בשפה אחת. אבל החברים מירושלם יעידו על ריבוי השפות המהלכות בעיר זו בין היהודים. אני רוצה שהחברים הערבים יבינו את זה. הפועלים הערבים נמצאים בנידון זה במצב יותר טוב מהפועלים הערבים. הללו מדברים בשפות הארצות שמהן באו, ויש צורך שגם לפועלים היהודים תהיה לשון אחת למען יבינו אחד את השני. ואחד התפקידים המרכזיים של תנועת הפועלים העברית בא"י היא הנחלת השפה העברית לכל ציבור הפועלים העברי.

אבל דבר זה שהנהו צורך גדול בשביל הפועל העברי, שלמַען סיפוקו מוציא הפועל היהודי כסף רב ומרץ למכביר, אינו מחייב כלל וכלל שגם הפועלים הערבים ישקיעו בו כסף ומרץ, כמו היהודים, אם כי לדעתי, הפצת השפה העברית בין המוני הפועלים היהודים חשובה היא מאוד גם בשביל הפועל הערבי. שני העמים הם קרובים אחד לשני: על ידי השפות של שתי האומות מתבלט גם הקשר של כל הגזע השמי, וזה יכול להשפיע במידה רבה גם על התקרבותם. אולם עם כל זה אין לנו רשות לדרוש מהחבר הערבי שיקדיש אפילו רגע אחד או יתן פרוטה אחת לדבר זה, משום שזהו ענינו הפרטי של הפועל העברי. הנה כי כן, בו בזמן שאין זה ענין להסתדרות מקצועית בין-לאומית, הרי הסתדרות מקצועית של פועלים יהודים מוכרחה להקדיש זמן וכסף להפצת השפעה העברית, שבלעדיה לא תוכל האגודה המקצועית לפעול כהוגן.

עוד דוגמא: אל הפועלים היהודים בארץ באים קרובים וחברים מחו“ל הזקוקים לעזרתם באופן תמידי. ברור הוא, איפוא, שההסתדרות המקצועית היהודית חייבת להוציא כסף ולבזבז כוחות רבים למען סדר בעבודה את חבריהם הבאים מחו”ל, אבל אין אנו רשאים לדרוש מהפועלים הערבים שהם יתנו מאמצעיהם הם בשביל ענין זה, אם כי גם כאן עלי להעיר, שעלית הפועל היהודי לארץ מחזקת גם את מעמדו שלהפועל הערבי, באשר היא מחזקת ומבססת את מצבו של הפועל בארץ בכלל. ועוד דוגמא: הסתדרות הפועלים היהודית חייבת לדאוג להמצאת דירות ובנין בתים בשביל חבריהם העולים וכן גם לסדר בשבילם עבודות ישוביות, מה שאין כן אצל הפועל הערבי, שלו בתור יליד הארץ הזאת אין צרכים כאלה, או אין לו הצרכים האלה במידה גדולה כזו. אפשר היה להביא עוד הרבה דוגמאות, אבל גם אלה שהזכרתי מספיקות הן. ההצעה שקיבלה הסתדרות העובדים היא, שיש הסתדרות של פועלים ערבים ויהודים, ובהסתדרות זו, הממלאת תפקידים משותפים לשני הצדדים, קיימות שתי חטיבות אוטונומיות, וכל חטיבה מנהלת ברשות עצמה את כל העבודות שאינן שייכות לחטיבה השניה.

ועתה מלים אחדות על דבר יחס הסתדרות פועלי הרכבת האינטרנציונלית להסתדרות העובדים הכללית. על טיבה של הסתדרות זו כבר ידוע הרבה לחברים הערבים משום שעל נושא זה כבר דובר במועצות הקודמות. הסתדרותנו הכללית נוסדה ע“י פועלים יהודים ותשעים אחוזים ממנה הם פועלים יהודים. היא עוסקת בהרבה דברים הנוגעים לפועלים סתם ויחד עם זה היא דואגת לפולים היהודים באשר הם יהודים, ומשום כך היא נקראת הסתדרות העובדים העברים. עם כל זאת מקבלת הסתדרות זו בזכויות שוות בהחלט כל פועל מאיזו אומה שהיא, ערבי או יהודי. אין כל מניעה מצד ההסתדרות שיכנסו אליה כל הפועלים נמצאים בא”י בלי הבדל אומה ודת.

אנו מבינים שהחברים הערבים יכולים להגיד: אתם עושים אמנם דבר טוב מאוד כשאתם מקבלים אותנו כחברים שווים אליכם, אולם יש לנו הרגשה לא נעימה בתוך הסתדרות הנקראת בשם הסתדרות עובדים עברים. על כן אני אומר, שצריך למצוא את הדרך שלפועל הערבי לא תהיה הרגשה קשה כזו. מרכז פועלי הרכבת הציע למחוק את המלה “עברים” משם ההסתדרות. הצעה זו אינה כלל בגדר הצעה. אין בה כל תוכן לדעתי, והיא לא תפתור כלל וכלל את השאלה, באשר הסתדרות העובדים נקראת הסתדרות פועלים עברים מפני שיש לה תפקידים ועבודות שעושים אותה ביסודה להסתדרות של פועלים יהודים. הפעולה של ההסתדרות המסייעת לעלית הפועל היהודי והתישבותו עושה את ההסתדרות בהכרח להסתדרות של פועלים עברים. השאלה אינה כלל בשינוי השם, אלא בשינוי התוכן. פירוש דרישתו של מרכז פועלי הרכבת מההסתדרות הוא לא פחות ולא יותר מאשר לשנות את תכנה הפנימי, או במלים אחרות: שההסתדרות תחדל מטפל בעניני עליה, התישבות ותרבות, שהם ענינים חיוניים לגבי הפועל היהודי. ואם כך הוא הדבר–הרי יש כאן מצד המרכז טעות גדולה ואי הבנה של תפקיד ההסתדרות המקצועית. ברור שאם תתקבל הצעה זו לא תפתר השאלה, משום שאז צריך יהיה ליסד הסתדרות אחרת שתספק את צרכי הפועל העברי באשר הוא עברי. החסרון שבו מרגישים ביחוד הפועלים הערבים הוא בזה, שבא“י לא נעשה בשביל כל פועלי הארץ אותו דבר שנעשה בשביל פועלי הרכבת, או במלים אחרות: עוד לא נוסדה ההסתדרות האינטרנציונלית של כל פועלי א”י, וכמו שהזכרת לעיל יהיה זה אחד מתפקידיה של הוועידה הקרובה של ההסתדרות הכללית לדון על יסוד ברית בין-לאומית של פועלי א“י. הוועידה הקרובה תדון גם ע”ד היסודות ודרכי הפעולה של הברית האינטרנציונאלית של פועלי א"י. וכשתיווסד הברית הזאת לא יהיה צורך לחברים הערבים להכנס להסתדרות הנושאת עליה את השם: הסתדרות העוברים העברים. עד שתיווסד הסתדרות כזו נכונה ההסתדרות לקבל בזרועות פתוחות כל פועל ערבי שירצה להספח אליה, וכן גם את החטיבה הערבית של פועלי הרכבת בבת אחת, אם תרצה בכך.

אני גומר את דברי בהצעה זו: הסתדרות פועלי הרכבת היא הסתדרות אינטרנציונאלית של יהודים וערבים. יש בה שתי חטיבות, החטיבה היהודית מוכרחה להיות חלק של ההסתדרות העובדים העברים, והחלק הערבי יוכל גם הוא להספח אליה אם ירצה; ואם דבר זה הוא למורת רוחו, יחכה עד שתיווסד ברית אינטרנציונאלית של כל פועלי ארץ-ישראל. ¹

חיפה, טבת תרפ"ה.

(“הארץ” גליון 1649, כ“ג טבת תרפ”ה).

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(באספה שנקראה ע"י “ברית שלום”)

אנו שמחים על האיניציאטיבה שהחוג הזה גילה בשאלה הערבית. אותנו, הפועלים, מעסיקה שאלה זו כבר מזמן, ולא רק להלכה כי אם למעשה. אנו קשורים קשרי חברים את הפועל הערבי ואנו מחפשים ע"י הפועל דרך לעם הערבי. אבל במצע שאתה עיבדתם אינני מוצא כל סיפוק. הפורמולה שהצעתם אינה אומרת כלום, היא רק מטשטשת, ולכן היא מזיקה לנו ואינה נותנת כלום לערבים. האם לא די לנו בפורמולה האחת של “בית לאומי” שאיש אינו יודע מה היא, שאתם באים להוסיף פרומולה שניה שאינה אומרת כלום?

מה אומרת הפורמולה של מדינה דו-לאומית? ש-ק אומר שאין אנו רוצים להיות רוב אלא רבים. מה זאת רבים? מאה אלף? מאה וחמשים אלך? רבים ביחס למי – לישוב הערבי בארץ או לישובים היהודיים בגולה?היש בזה הגבלה להרבותנו בערץ מהיות רוב? כן או לא? הנסכים להגבלה זו?

לי יש שאלה ערבית רק כשאני עומד על בסיס ציוני – כשאני רוצה לפתור בא“י את שאלת העם היהודי, זאת אומרת לרכז אותו בארץ ישראל ולעשותו לעם חפשי בארצו. בלי בסיס ציוני זה אין בא”י שאלה ערבית אלא שאלה יהודית, כמו שיש שאל היהודית בכל ארצות הגולה, גם בארצות שאנו שם “רבים”. אנו “רבים” ברוסיה, בפולין, באמריקה. שם אנו מונים מיליונים – אבל שאלת היהודים קיימת שם, כי אנו “מיעוט”. הל“רבים” אלה מתכוון ש-ק? בכל הפרזה הזאת של “רבים” יש רק השתמטות מהשאלה העיקרית המרכזית של הציונות – ואין אנו יכולים לתת חינוך כזה לציבור. קודם כל אני ציוני, ורוצה בריכוז העם יהודי בארצו – וכאן מתעוררת לפני השאלה הערבית. בארץ נמצאים 700,000 ערבים – ובארצות השכנות עוד מיליונים. זוהי השאלה. עלינו לקבוע עמדה לעם הערבי, לא רק לתושבי ארץ-ישראל. אי אפשר ששאלת הדרוזים לא תעניין אותנו. עוד עבר הירדן לא יצא מכלל א“י, לא זו שבהצהרת בלפור, כי אם זו שבהצהרתנו ההיסטורית. תושבי א”י הערבים הם רק חלק קטן של העם הערבי הגדול – ואנו צריכים לקבוע יחס לעם הערבי.

אנו יכולים להציג לפנינו אחת משלוש שאלות אלו:

א. רביזיה במטרה הלאומית המדינית שלנו בארץ.

ב. רביזיה בסטטוס הפוליטי הקיים בארץ.

ג. רביזיה ביחסי יום יום.

כל רביזיה שתעשו במטרתנו תהיה אנטי-ציונית ואני אדחה אותה בהחלט. אם גם אתם תעשו רביזיה – העם היהודי לא יעשה אותה. יש צרכים היסטוריים חיוניים של המוני העם העברי העומדים מאחרי הציונות, והעם היהודי לא ישמע לכם. העם היהודי רוצה להיות עם חפשי ארצו ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת: מדינה יהודית.

אבל, יש מדינה ויש מדינה. אפשר לשאוף למדינה פרוסית, למדינה צריסטית, ואפשר לשאוף למדינה סוציאליסטית. אנו, הפועלים, שואפים למדינה סוציאליסטית, שאינה משעבדת ואינה מדכאה עם ואין בה שלטון איש באיש ועם בעם. כשדַנו בשאלה זו בועידת עין-חרוד ציינתי שבמדינה שלנו אנו מתכַוונים לשלטון על עצמנו, לשלטון לאומי עצמי, לאוטונומיה לאומית על יסוד טריטוריאלי, שאין בה כל השתלטות על אחרים, אין לנו כל כוונה, כל רצון וכל צורך לשלוט באחרים. הרעיון המדיני שלנו הוא שאחרים לא ישלטו בנו, ושאנו נעמוד – במידה שהדבר הזה אפשרי לכל אומה חפשית – ברשות עצמנו. המדינה שאנו שואפים אליה בנויה על צדק חברתי ולאומי כאחת.

כל כך הרבה דובר פה על צדק. גם במכתבים שנשלחו לישיבה זו מאת בעלי-בתים טובים מטיפים לצדק. האין צדק זה חשוד קצת? הצדק לא ניתן לחצאין. אם צדק לאומי – מדוע לא גם צדק סוציאלי? אנחנו רוצים במדינה שתשליט גם צדק סוציאלי וגם צדק לאומי. אל הערבים אנו צריכים לדבר דברים גלויים וישרים. בכל אופן לא נרמה אותם – הם לא יתנו לרמות את עצמם. אנו רוצים פה במדינה של צדק ומוסר סוציאליסטי, אבל אנו רוצים במדינה שיש בה רוב יהודי, שיש בה רוב העם היהודי, אם לא כולו. הפורמולה שלכם רק מטשטשת – והערבים וגם היהודים לא יבינו אותה.

גם רביזיה בסטטוס הפוליטי הקיים אינה בשעתה. לא הגיעה השעה לעשות שינויים מדיניים בארץ. איני מאמין בהסכם פוליטי את החוגים של האפנדים הערבים. אני יודע את הצדק של האפנדים האלה ואת שאיפותיהם. איני מאמין גם שלכולנו, ז.א. ליהודים, יכולה להיות פרוגרמה מדינית אחת – הבעל-בית היהודי לא יסכים למדיניות של הפועל היהודי.

מה שאנו יכולים לעשות יחד זהו שיפור המצב והיחסים יום יום. עלינו לקשור קשרי שכנים ישרים עם הערבים: הפועלים שלנו את הפועלים הערבים, החקלאים את הפלחים. אנו צריכים ללמוד וגם לחנך את צבורנו להתיחס לערבים יחס אנושי, יחס של כבוד ויחס של הבנה. חלק מהעתונות העברית, וביחוד “דואר היום”, מדברים על הערבים באופן סקנדליוזי. יש מקום לעבודה משותפת את הערבים ולעזרה נאמנה לערבים בלי שום פוליטיקה ובלי שום פניות פוליטיות. בדרך זו אני מאמין. הערבי הוא אדם כמונו והוא ירגיש את יחסנו האנושי. בדרך זו נצליח לשפר את היחסים.

ירושלים , סתיו תרפ"ה.

(מתוך הפרוטוקול)

ביום ל' יוני מלאו חמש שנות כהונתו של הנציב הבריטי הראשון בארץ, וביום א' יוני עזב סמואל את הארץ. הישוב היהודי ברובו נפרד מהנציב ברגש הוקרה ואהבה ובצער פנימי עמוק. נשכחו כל הטרוניות והקובלנות והתרעומות, הוסחו כל העלבונות והאכזבות שהרתיחו את לב הישוב לפרקים במשך חמש השנים האלה. העם העברי, גמול‑השלטון, ראה בדמיונו את סמואל כנציב יהודי, הראשון ליהודה, וטיפח בלבו חמש שנים חלום תמים וכמוס על המושל היהודי בהר הצופים. ובעזוב סמואל את ארמון הממשלה בירושלם – כאילו נתייתם חלום‑העם.

אין ספק שלא רק יהדותו של סמואל קנתה לו לבבות, כי אם גם אישיותו היפה והעשירה. העובדה שגם האוכלוסין הערבים רחשו כבוד רב לנציב “היהודי” אומרת הרבה. ואמנם די רק לקרוא את דברי סמואל בוועדת המנדטים, או את הרצאתו האחרונה על חמש שנות נציבותו, כדי להיווכח שהנציב הראשון היה איש‑סגולה המחונן בכל המעלות והכשרונות של איש ממלכתי ואדמיניסטרטור מדיני בלתי רגיל, ויחד עם זאת יהודי גאה ונאמן.

סמואל היה מאותם היהודים באנגליה שיהדותו אינה בשבילו רק מקרה חיצוני בלבד – לרוב מקרה בלתי נעים, – אלא הכרה פנימית ומחייבת. משרת הנציבות הוצעה לסמואל בתור יהודי, ובתור יהודי קיבל אותה, מתוך הכרת‑חובה ומתוך רצון תמים להועיל בכוחותיו וכשרונותיו הרבים לגאולת א"י.

– – – –

בהרצאתו שהגיש בכ“ב אפריל 1935 למשרד המושבות על ההנהלה בא”י במשך חמש השנים, הציג סמואל לעצמו מצבת‑זכרון ספרותית נאה ונעלה והעשיר את הספרות הציונית הדלה בתעודה יקרת‑ערך ומעוררת כבוד. זה שנים רבות לא נכתבו על הציונות דברי‑משקל כאלה. לכאורה זהו רפורט רשמי של מושל מטעם אנגליה באחת ממושבותיה. הדברים כאילו כתובים בקרירות ובשקט אובייקטיביים, אולם בתוך תוכם של הדברים מפעמת התלהבות פנימית ועמוקה, ומבין הפסוקים הקצובים והשקולים בוקע ועולה פַתוס כבוש של שמחה וגאון על המפעל הכיבושי והחלוצי של העבודה העברית והמאמצים העברים בארץ. הפרובלימה היהודית וראשית התגשמות פתרונה בארץ מתוארים ביד חרוצים ובעדינות רבה, המלים ספורות ומדודות – אבל בולטות וקולעות, חרוזות בטקט רב, בתבונה חודרת, ובאהבה נאמנה. הפרק על העמק ועל עבודת החלוצים עושה רושם של הימנון. בדבריו על השאיפה לשיבת‑ציון של המוני העם בגולה ועל היצירה ההתישבותית בארץ מגלה סמואל הבנה עמוקה של התוכן הלאומי והסוציאלי של הציונות, שאינה מצויה לפרקים גם בקרב ותיקי התנועה הציונית. “עם של יושבי עיר מחוסרי שרשים בקרקע, האוכלים פרי עבודת אחרים, לא יסגל לעצמו את התכונות של אוּמה”. סמואל הבין גם לציין את פעולת הסתדרות החלוץ בחו"ל ואת ערכה הרב בשביל בנין הארץ ושינוי המבנה הכלכלי של הישוב היהודי. צורות ההתישבות השונות, ממושבות של רכוש פרטי ועד קיבוצים קומוניסטיים על פי הכלל “מכל אחד לפי יכלתו, לכל אחד לפי צרכיו” – מוצאים מקום בסקירתו המסתיימת במלים: “הזמן יראה איזו מן השיטות תצליח ביותר”. את הדברים החמים והנלהבים ביותר מקדיש סמואל לפועלי המשקים החקלאיים. יודע הוא לציין את חדוַת‑היצירה של העובדים החקלאים המַפרים את האדמה בזיעתם, את חייהם החברותיים והנעלים על חיי אכר רגיל, וביחוד את הכרתם, שעבודתם אינה באה רק לספק את צרכיהם הפרטיים, אלא שהיא חלק אינטגרלי של תנועת‑הגאולה, ושהם, אם כי מספרם קטן, הנם באי‑כוחו ושליחיו של העם היהודי כולו.

– – – –

אולם יהדותו הגאה והנאמנה, תכונותיו האישיות העדינות, כשרונותיו וסגולותיו המדיניים, כוונותיו הרצויות והיפות של סמואל האיש אינם צריכים להעביר אותנו על דעתנו בבואנו להעריך את פעולתו ושיטת‑ממשלתו של סמואל הנציב. המלים היפות והחשובות של הדו“ח אין בכוחן להסיח את הדעת מהמעשים והעלילות. כמובן אין לקפח גם שכר שיחה נאה, המלצה נלבבת ותיאורים מרהיבים, אך בן סמואל לא בא לארץ כעסקן חפשי, המתנדב לנחותנו בעצות טובות, או כמסתכל ומעריך השָר על יפי הארץ על פי תנאים מסוימים וברורים, שנקבעו באמנה בין‑לאומית ששמה “מנדט”. התחייבויות הממשלה המנדטורית כלפי העם העברי וכלפי תושבי הארץ, אם נשתמש בפרזה של סמואל ב”ספר הלבן“, מבוססות על “משפט ולא על חסד”. בכוחה ובצבאה כבשה אנגליה את א”י מידי התורכים, אבל את האישור של חבר הלאומים על שלטונה בארץ השיגה בתנאים קבועים וברורים המפורשים במנדט. והתנאי המרכזי והמכריע הוא – הסיוע ליסוד הבית הלאומי של העם העברי בא“י. המנדט גם קבע ופירש את הבסיס ההיסטורי של “הבית הלאומי” במלים ברורות ושקופות, שאינן מניחות מקום לכל ספק ואינן זקוקות לפירושים נוספים. המנדט מכיר “בקשר ההיסטורי שבין העם העברי ובין א”י וקשר זה משמש יסוד לעם העברי להקים שוב (reconstituting) את ביתו בא”י". באופן קונקרטי מחייב המנדט את הממשלה המנדטורית

“לשים את הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה אשר יבטיחו את יסוד הבית הלאומי” (סעיף 2).

“להקל את העליה היהודית בתנאים נאותים” (סעיף 6)

“לאמץ יחד את הסוכנות היהודית התישבות צפופה של יהודים על הקרקע לרבות אדמת הממשלה וקרקעות הפקר שאינם דרושים למטרות ציבוריות” (סעיף 6).

“לחוקק חוק נתינות שיקל על היהודים המתישבים בקביעות בארץ לרכוש את הנתינות הארץ‑ישראלי” ( סעיף 7).

“להנהיג שיטה קרקעית נאותה לצרכי הארץ, בשים לב בין שאר הדברים לַרְצִיוּת (desirability) של קידום ההתישבות הצפופה והעיבוד האינטנסיבי של האדמה” (סעיף 11).

“לא לעשות שום הבדל מאיזה מין שהוא בין תושבי ע”י על יסוד הגזע, הדת והלשון, – לא לשלול ולא לפגום את הזכות של כל כנסת להחזיק בתי ספריה היא לשם חינוך חבריה בלשונה". (סעי 15)

“להכיר בשפות האנגלית, הערבית והעברית בתור השפות הרשמיות של א”י (סעיף 22).

כיצד מילאה אנגליה את ההתחייבויות האלה בימי נציבותו של סמואל? מה היתה שיטת סמואל בהגשמת המנדט?

סמואל בעצמו מסַכם בהרצאתו הנזכרת את עיקרי שיטתו המדינית ותוצאותיה בקטע האחרון של הפרק על הבית הלאומי בדברים האלה: “אחדים מהמנהיגים המדיניים הערבים רגילים לטעון שממשלת פלשתינה (א"י) מֵקדשת מיטב מאמציה לקַדם את יסוד הבית הלאומי העברי ונושאת‑פנים שלא‑כדת ליהודים במסירת קרקעות, בעניני חינוך, במינוי פקידים ובדרכים אחרות. מאידך גיסא נשמעת תכופות התאוננות מצד היהודים, שהממשלה היא פסיבית בכל הדברים האלה, שהיא עושה פחות ממה שמחייבים אותה לעשות סעיפי המנדט, שבנין הבית הלאומי נמסר רק למאמצי היהודים עצמם, כמעט בלי כל סיוע. עד כמה שיש איזו אמת שהיא בבקורת זו – יש יותר ממש בבקורת האחרונה. מתוך הנימוקים שהזכרתי מצאה הממשלה רק אפשרות מצומצמת להספיק אדמה להתישבות יהודית. שיטת החינוך הקיימת, אם כי מכינים עכשיו תיקונים, מטילה את כל עול החינוך של ילדי היהודים על שכם היהודים עצמם, נוסף על השתתפותם במיסיהם בהחזקת רשת בתי הסר הערבים של הממשלה. מכל היהודים המרובים המוכשרים לכך, שהציעו שירותם לעבוד במשרות ממשלתיות, אי אפשר היה להעסיק אלא מעטים, למען לא יעוות דינם של אחרים. אולם התוצאה היתה שהתנועה היהודית היתה תלויה בכוחות עצמה. אם היה לה האימוץ המוסרי של הכרשת בלפור ושל ההכרה הרשמית של השפה העברית, אם היתה מוכשרה לסמוך על הממשלה שתשמור על הסדר ולא תשים על דרכה מכשולים שלא לצורך – הרי כל השאר הושם עליה לסמוך על יכלתה הפנימית, על התלהבותה, קרבנותיה, אנשיה היא. רק אוולת היא לנסות ולהנבא מה תהיינה העתידות. יותר מדי מרובים הגורמים מכדי שתהיה למי שהוא היכולת לנחש בבטחון עד כמה תצליח החקלאות והחרושת היהודית, כמה עזרה תוגש מארצות אחרות, כמה מוצלחה תהיה הנהלת עניני הכנסת היהודית ובאיזות מהירות לרגל כל אלה, ירבו אוכלוסיה; אולם גורם יחיד זה, למצער, הוא לברכה: אין זה מבנה מלאכותי של חוקים וריצוי רשמי; זהו פרי המרץ והיזמה של העם היהודי עצמו”…

שבנין “הבית הלאומי” צריך להיות מעשי ידיו, פרי מרצו ועבודתו, הונו ואונו של העם היהודי עצמו – דבר זה אין העם היהודי צריך ללמוד אחרי ארבעים שנה של מאמצי כיבוד, עליה והתישבות בארץ מפי הממשלה המנדטורית. כשם שאין אם אחת יכולה ללדת בשביל אם שניה, כך אין עם אחד יכול לבנות “בית לאומי” בשביל עם שני. הדרש מי שהוא מאנגליה שהיא תגשים בשבילנו את הבית הלאומי בא"י? העבודה הזאת כולה ובשלמותה הוטלה על העם היהודי עצמו, ורק עליו, והעבודה הזאת הולכת ונעשית במידה שמתגבר הרצון של העם העברי לבנות את הארץ ובמידה שמתרבים האמצעים והכוחות לעובדת בנין זה. אולם עבודה זו צריכה להעשות בתוך “תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים”, שאינם תלויים בנו, אלא ברצונה ובשיטתה של הממשלה, שלידיה נמסר המנדט על הארץ, ובתנאים אלה תלוי גוֹרל עבודתנו לשבט או לחסד. אנגליה קיבלה את המנדט בתנאי מפורש ובהתחייבות מסויימת וברורה לקבוע בארץ “תנאים פוליטיים וכו' אשר יבטיחו את יסוד הבית הלאומי” – זאת אומרת אשר יקילו ויסייעו למאמציו העצמיים של העם העברי בהגשמת ביתו הלאומי.

הנעשה הדבר הזה, שרק בידי הממשלה לעשותו או למנעו, בימי סמואל ועל ידי סמואל?

בדבריו הנזכרים השתמט סמואל בכשרון ובחריצות רבה מלתת תשובה על שאלה זו, – אולם ניתנה במעשיו – והתשובה היא שלילית.

בדבריו לפני ועדת המנדטים ביום 28 באוקטובר 1924 הגדיר סמואל את הפוליטיקה שלו ביחס לערבים במלים אלה בערך: הרעיון המונח ביסודה של הפוליטיקה שלנו הוא, שנתנהג את הערבים כאילו לא היתה כלל הכרזת בלפור. הוא היה יכול להוסיף: גם התנהגותנו כלפי היהודים היא כאילו לא היתה כלל הכרזת בלפור וכאילו לא היו כל התחיבויות מצד הממשלה המנדטורית בדבר “הבית הלאומי” של העם העברי בא"י…

הממשלה האנגלית נתחייבה לקבוע תנאים אדמיניסטרטיביים בא"י ליסייעו להקמת הבית הלאומי. אנו יודעים מה היתה האדמיניסטרציה של בולס, אבל האם נשתנו הדברים בימי נציבותו של סמואל?

בא“י יש רוב מוזלמי. בה צריך להיווסד ה”בית הלאומי היהודי. מה עשתה הממשלה? קבעה אדמיניסטרציה נוצרית. לפי הידיעות שמביא סמואל נמצאים בין הפקידים הפלשתינאים 855 נוצרי, 914 מושלימים, 496 יהודים. נוסיף לזה 340 הפקידים הבריטיים שכמעט כלם הם נוצרים, הרי שמספר הפקידים הנוצרים הוא הכי גדול, בשעה שהנוצרים הם רק 8% מהאוכלוסין של הארץ. “מהיהודים בני הסמך המרובים שהציעו את שירותם לממשלה אי אפשר היה לקבל אלא מעטים למען לא יעוות דינם של אחרים” – כך אומר סמואל בהרצאתו, אולם המספרים והעובדות מפריכים את התנצלותו. זכות היהודים קופחה באופן שיטתי ומתמיד בכהונות הממשלה, למען שהאדמיניסטרציה תתרכז בידי פקידים נוצרים, אם כי הם רק מיעוט קטן בארץ. כאן אין גם אותה ההצדקה המפוקפקת שסמואל מנסה להאפיל בה אל שאר מעשיו המתנגדים לתנאי המנדט – התחשבות עם רוב תושבי הארץ.

האפשר היה לחכות מאדמיניסטרציה זו, לא רק יחס נאמן ל“בית הלאומי”, אלא ניטרליות ישרה? האין כאן ביאור מספיק לכל תעלולי האדמיניסטרציה כלפי היהודים, קיפוח זכויותיהם, עניניהם, חייהם וכבודם, החל ממאורעות מאי וגמור במעשי המשטרה בתהלוכת שמעון הצדיק?

ממשלת המנדט חייבת “להקל את העליה היהודית בתנאים נאותים”, וידוע למדי כיצד נתמלאה חובה זו – בשורה בלתי פוסקת של נגישות, הגבלות וגזרות והתעללויות נגד זכיות העליה העברית, באמתלא המופרכת ביסודה של התאמת העליה לכשרון הקליטה של הארץ. סמואל מציין בשביעת רצון שבימי נציבותו הוכפל מספר היהודים בארץ, ואינו מרגיש עד כמה עובדה זו סותרת את כל התיאוריה שלו על כשרון הקליטה. די להשוות את מספר העולים לפני הגזרות של ג' יולי ושלאחריהן למען היווכח מה עולל לעליה היהודית הנציב בגזרותיו ובפירושיו לסעיפי המנדט. מאלף, אלף ומאתים עולים לחודש לפני המאורעות מאי, ירדה העליה אחרי הגבלות ג' יולי למאות אחדות; ואם אחרי כל אלה פרץ זרם העליה בכוח‑איתנים והגיע למה שהגיע עכשיו – הרי זה לא הודות, כי אם על אף שיטת העליה של סמואל.

בשאלת העזרה להתישבות צפופה של היהודים על הקרקע מודה סמואל בגילוי‑לב, שהממשלה לא מילאה את חובה בהתאם למנדט; לעומת זאת הוא מציין כאחד המפעלים הגדולים של ממשלתו את חלוקת אדמת בית‑שאן לבידוים, כמו כן מתן הלוואות לפלחים ואכרים בסכום של 562.000 לי"מ. את שני המעשים האחרונים, במידה שהם מרימים את המצב העובד החקלאי הערבי ומבססים את מצבו – אין אנו יכולים אלא לשבח. ביחס לערבים אנו יכולים לבקר את הממשלה, לא על שעשתה הרבה לטובתם, אלא שלא עשתה במידה מספיקה. אין אנו רואים את זכויותינו וענינינו בארץ כמתנגדים וסותרים לעניני העם העובד הערבי, ואין אנו רוצים ורשאים להבנות מחורבנם.

אם אנו תובעים את זכותנו על הקרקעות השוממים והבלתי מעובדים בארץ, אין אנו מתכוונים לקרקעות המיושבים על ידי עובדים, בין שהם שייכים באופן משפטי לעובדים ובין לא. זכות העובד על הקרקע אינה מותנה מזכות קנין פורמלית, אלא נובעת מתוך זכות העבודה וצרכי העובד, שהוכרה גם במנדט.

וזכות זו קופחה ביחס לעובד היהודי על ידי ממשלת ארץ ישראל. ההתנצלות של סמואל שאין בארץ אדמה ראויה להתישבות, ריקה מעובדים, שאפשר היה למסור ליהודים, כפי דרישת הסעיף הששי של המנדט, אינה אלא מעוררת תמהון; כי לפי המספרים הרשמיים של מחלקת הקרקעות יש בארץ מאות אלפי דונמים בלתי מעובדים אבל ראויים לעיבוד. השתמטות ממילוי חובת המנדט בדבר הסיוע להתישבות צפופה של יהודים על הקרקע אינה אלא פרי יחס הממשלה לזכויות היהודים וצרכיהם, היחס העובר כחוט השני בכל פעולותיה של האדמיניסטרציה בכל שאר מדרגותיה. ואם גם היו פה ושם כוונות רצויות ויחס נאמן – לא יכלו להתגבר על היחס הרע והבלתי נאמן של הפקידים, שהגשמת הדברים והכנתם נמצאה בידיהם.

יחס עוין ומקפח אנו מוצאים גם בפעולת הממשלה בשדה החינוך, כהודאת סמואל בעצמו; השפה העברית, למרות הכרתה במנדט ובחוקה הארצי‑ישראלית, עוד לא קנתה לה זכות אזרח במוסדות הממשלה, לא רק במחוזות שמספר תושביה היהודים הוא קטן (במחוזות אלה ביטלה הממשלה לגמרי את זכות השפה העברית) אלא אפילו במקומות שהיהודים מהווים בהם חלק ניכר וחשוב של הישוב, ולפעמים גם במקומות של רוב יהודי, כגון ירושלם.

–––––––––––––

הסניגורים של סמואל מלמדים זכות על כל הפגיעות הקשות והמעליבות בזכויות העם העברי, שכבודו ועניניו נפגעו בימי שלטונו של הנציב היהודי, בנימוקים פוליטיים הנובעים מתוך המצב הקשה בארץ, מתוך היות הישוב העברי מיעוט ומתוך הצורך להשקיט ולהרגיע ולספק את טענות הרוב. ואמנם רק תמימות היא להעלים עין מהקושיים והמכשולים הרבים והעצומים הנמצאים על דרך עבודתנו בארץ.

סמואל בהרצאתו מזכיר עוון ומציין את ההתלהבות שתקפה את היהודים לאחר הכרזת בלפור, עד כדי שכחת המעצורים והמכשולים הרבים של עלית העם לארצו: מציאות רוב ערבי בארץ וערך דעת הקהל האנגלית. עוד לפני בוא סמואל ידענו שארץ‑ישראל אינה ריקה ושוממה, ידענו שמאות אלפי ערבים יושבים בארץ וקשורים לאדמתה, ומתוך הכרה ציונית וסוציאליסטית ידענו להעריך ולכבד את זכויות התושבים האלה והחשבנו את הצורך של יחסי שכנים ישרים וכנים, יחסי שותפים במולדת. לא מתוך נימוקים פוליטיים תכסיסיים, כי אם מתוך הכרה פרינציפיונית, מדינית מוסרית, מתוך הכרת האמת ההיסטורית והצדק ההיסטורי של תנועתנו, תנועת עם הנלחם על זכות עבודתו ותיקון חייו, עמדנו על חובתנו להפגש את תושבי הארץ הערביים פגישת‑אחים הקשורים יחד בגורל חייהם ועתידם בארץ זו. את זכותנו הלאומית בארץ ראינו בשוממותה, בדלותה, בחורבנה וברצוננו ובכשרוננו לבנותה, להפריחה, להעשירה, להפרותה ולהרחבת גבולותיה וכוח קליטתה הכלכליים. לא לגרוע אף במלוא הנימה מכל אשר יש למי שהוא מתושביה – אלא להוסיף בהוננו ובאוננו, להוסיף עד כמה שיכלתנו תגיע, להוסיף ישוב, ערכין, נכסים, קניני חומר ורוח; וזכות זו לבנות את הארץ ולהבנות בה, מבלי לפגום ולפגוע בזכויות אחרים, זכות זו ניתנה לנו לפני ההכרזה ולאחריה, עם מנדט ובלי מנדט, ועל זכות זו לא נוותר כמלוא הנימה, ונלחם עליה נגד כל המקפחים והשוללים אותה, נגד כל החותרים תחתה והממעיטים את דמותה וערכה ומחלישים את תקפה.

חובת הממשלה המנדטורית וחובת כל ממשלה אחרת לדאוג לתושבי הארץ ולשמור שמירה מעולה על זכויותיהם – אבל לא נוכל להכיר בזכותו וברשותו של מי שהוא להתנקש בזכויותינו אנו באמתלאות תכסיסיות ופוליטיות המופרכות ביסודן; יש מצע של צרכים משותפים ליהודים ולערבים בארץ: הרמת מצב החקלאות, שמירה נגד הספסרות והפקעת השערים, הקלת עול המסים ועובד אדמתו, תיקונים אגרריים אחרים, השבחת מצב העובד השכיר, הגנה חוקית על זכויותיו ועניניו בעבודה.

הנה כר נרחב לממשלה המתיימרת לדאוג לתושבי הארץ והשואפת להרמוניה ולשלום בין עמיה. מה עשתה הממשלה בכל הענינים האלה? באמתלא של מציאות שני חוגי עובדים הנִפלים זה מזה במדרגת תרבותם – נמנעה הממשלה הליברלית של סמואל מחוקק חוקי הגנת העובד, העובדת והנוער העובד, והניחה עד היום את ההפקרות התורכית ביחסי העבודה והרכוש. מה עשתה הממשלה בשביל מניעת הספסרות הקרקעית המעשירה את בעלי האחוזה הערבים והסרסורים היהודים על חשבון הפלח והמתישב העובד? איפה היו לעיני הממשלה עניני רוב תושבי הארץ? – כלום לא החליפה הממשלה את הרוב הזה בקומץ קטן של בעלי אחוזות וסרסורים ובעלי משרות, ורק הקומץ הזה היה נגד עיניה בשעה שקיפחה לשמם את זכויות העם היהודי וזלזלה לטובתם בעניני הרוב הגדול, הרוב החי על עבודתו בכפר ובעיר, כיהודים כערבים?

האכזבות המדיניות הקשות והזלזולים הרבים בזכויותינו הלאומיות מימי אישור המנדט ועד מינוי הנציב החדש, הולידו בקרב התנועה הציונית מהלך חדש, אפוליטי, המתיאש מכל הכיבושים המדיניים והמטיף ללא‑פעולה ולא‑דאגה מדינית, והמסתפק בעבודה כלכלית ותרבותית, כתריס האחד לכל הסכנות והמוקשים האורבים לנו בדרכנו הארוכה‑ארוכה. בעתונות הרשמית והמת“רשמ”ת של ההסתדרות הציונית – אנו שומעים זמירה חדשה‑נושנה: חזרה לחיבת‑ציון.

לנו, נושאי הדגל הציונות הסוציאליסטית, אין מן הצורך להדגיש מחדש, שאנו רואים במרכז הפעולה להגשמת הציונות את המאמץ המתגבר לביצור עמדותינו הכלכליות בארץ: הגברת העליה, גאולת הקרקע, הרחבת ההתישבות הכפרית והעירונית, כיבוש מקצועות עבודה חדשים. אולם אין אנו רשאים להצטמצם אך ורק בפעולה כלכלית‑ישובית. מלחמה מדינית בלתי פוסקת על זרויותינו הלאומיות ועמדתנו המדינית בארץ היא חלק אורגני בלתי נפרד מפעולתנו הציונית; הרכנת הראש למיעוט דמותנו, ההשלמה השיטתית עם קיפוח זכותנו וזלזול בעינינו, פרי רפיוננו המדיני בארץ ובחו"ל, עלולים לסכן את כל קיומנו ולערער את היסוד של כל עבודתנו ובניננו.

במינוי הנציב החדש בא לידי ביטוי בולט ומבהיל הרפיון, אפשר להגיד האפסות המדינית, של ההסתדרות הציונית; אולם רפיון זה לא בא כחתף, לפתע פתאום, אלא הוכן ונצטבר במשך השנים של שלטון הנציב הקודם, כשבחוגי ההסתדרות הציונית שררה האילוסיה התמימה, שמציאות נציב יהודי בארץ פירושה מציאות כוח ושלטון יהודי; הנציב, יהודי או לא יהודי, אינו אלא בא‑כוחה ועושה דברה של הממשלה האנגלית.

אין לשלול לגמרי את הערך המדיני וההשפעה המדינית של האישיות. הנציב אינו רק מקבל הוראות מממשלתו – הוא גם מכוון ומדריך את ממשלתו בהוראותיו היא. סמואל לא העלים את הסוד הגלוי ששיטתו בעליה וה“ספר הלבן” לא יצאו מלונדון, אלא מירושלם. אולם גם הגורם האישי, ועל אחת כמה וכמה שאר הגורמים המכריעים, מותנים מיחסי הכחות ומשקלם, ואף הערות והאקטיביות המדינית של ציבור נשקלת בכף המאזנים.

אין אנו כלל “כמות מבוטלת” שאפשר לזלזל בה בקלות זו, כפי שנראה הדבר ל“חובבי‑ציון” החדשים שלנו, אם רק אנו לא נבטל את עצמנו ולא נתבטל בפני אחרים. עם שייצר במשך חמש שנים, למרות כל הקשיים והמכשולים, את כל מפעלי הישוב והתרבות, שסמואל ציין בגאוה צודקת בהרצאתו – זכאי וחייב לעמוד בקומה זקופה על זכות עבודתו.

את הדרך להבנה והסכמה הדדית את שכנינו הערבים עלינו לחפש ולמצוא בעצמנו. את הדרך הזאת אנו רואים בכבודה משותפת ועזרה הדדית של העובד היהודי והערבי בכפר ובעיר. אך בפני הממשלה המנדטורית עלינו להגן ולהלחם באומץ ובתקיפות, בלי כל הרתעה, בלי כל הרכנה, על מלוא זכויותינו וקיום ההתחייבויות “המיוסדות על משפט ולא על חסד”.

תל‑אביב, תמוז תרפ"ה

(קונטרס רכג)

שני גורמים / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מתוך נאום בקונגרס הציוני הי"ד)

קונגרס נכבד – מאורע חשוב, שערכו רב לדעתי לכל התנועה הציונית, נפל היום לפני הצהרים ומנע מאתי, לדאבוני, את האפשרות להשתתף בישיבת הקונגרס. מאורע זה הוא איחוד כל חלקי התנועה הציונית‑הסוציאליסטית בעולם בברית אחת, שבוצע היום בועידה משותפת של פועלי‑ציון וצ, ס. משום כך לא אוכל להשתתף בפולמוס שנתעורר כאן היום ולא אענה על הזלזולים כלפי הפועלים שנואמי הימין הרשו לעצמם להשמיע מעל בימה זו.

את מאורעות השנים האחרונות, את מצבנו היום ואת השאלות העומדות לפנינו, עלינו לבחון מתוך רעיון מרכזי אחד – הרעיון המדיני של הציונות. הציונות פירושה בנין מדינה. ברגע שנוטלים מהציונות את יסודה הפנימי הזה, היא מסתרסת ומתרוקנת מתכנה. תפיסה ציונית זו מחייבת אותנו קודם כל ליצירת רוב יהודי בארץ. סבורים היינו שתפיסה זו היא בבחינת אלפא‑ביתא ציונית; והנה שמענו מפי המרצה הרשמי של הקונגרס, שדיבר בטון של מגלה‑טמירין, דברים אחרים לגמרי, בשעה שערך התקפה על אותו החלק מהעם, שרק הוא יש לאל ידו להוות את הרוב היהודי בארץ. ירשה נא הד“ר הלפרין להגיד לו: אם רעיון הרוב היהודי אינו חזון‑בדים ואינו בא לשם אחיזת‑עינים בלבד, הרי יוקם רוב עברי בא”י אך ורק על ידי רוב יהודי עובד. רק מחוסרי‑אחריות מסוגלים להעליל על הפועל היהודי שהוא רואה בעין רעה את עליתם של היהודים שאינם פועלים לא"י. בדברים אלה אתם מוציאים דיבת האנשים אשר סללו את הדרך לעליה הרביעית, העליה העממית הנוהרת עכשיו לארץ. מי הכשיר עלית אלפי העובדים העומדים בשורות הסתדרות העובדים? והמעמד הבינוני הזה אשר עליו גאוותכם היום – הן אלה הם האבות והאמהות שלנו, אשר אנו העלינו ארצה.

אני מצטער שבויכוח כללי זה כרכו יחד את כל השאלות המטרידות אותנו, הן המדיניות והן הכלכלית. בזמן המוגבל שלי אצטמצם רק בהערות אחדות לויכוח הפוליטי.

נכונים דברי ויצמן באמרו, כי אין לנו לשכוח את הגורמים הבין‑לאומיים המשפיעים על התפתחותה של א"י, בין שאנו רוצים בהם ובין שאין אנו רוצים בהם. דברים אלה, המתאימים לאמת‑המציאות, נאמרו בטון של רזיגנציה, כאילו רצה ויצמן לרמוז שאנו חדלי‑אונים מהשפיע על הכוחות הבין לאומיים ולכוונם לטובת מפעלנו. אין אני יכול להצטרף לרפיון‑רוח זה. ודאי שאין אנו רשאים להתעלם מכל אותם הגורמים בעולם הפועלים נגדנו, אולם מתפקידה של המדיניות הציונית, מתפקידם של המדינאים שלנו לא רק להכיר את המגמות הכלליות הפועלות במדיניות הבין‑לאומיות אלא גם ליצור את התנאים הדרושים למען כוון את הגורמים העולמיים לטובתנו. תרשוני לציין כאן שני גורמים הנראים לי ככוחות העיקריים המתבלטים בפוליטיקה העולמית, שעלינו לראותם בעין פקוחה ופיכחת, ולכוון את פעולתנו במסלול כזה, אשר יקרב אלינו את הכוחות האלה, באשר אין בהם ניגוד פנימי לשאיפתנו, אלא להיפך הם עלולים להיות לנו לעזר אם נדע להתכונן לקראתם כראוי. הגורמים הללו המכריעים בהיסטוריה העולמית של ימינו, הם: התעוררות עמי המזרח לחירות ולקוממיות לאומית ועלית מעמד הפועלים לגדולה פוליטית בעולם בכלל, ובאנגליה בפרט.

תמה אני שבדו“ח של הד”ר ויצמן ושל האכסקוטיבה לא נזכר כלל המאורע הפוליטי החשוב שאירע בשנתים אלה: יסוד ממשלת הפועלים באנגליה. אני מציין זאת בצער. מובטחני שהד“ר ויצמן מכיר לא פחות מאתנו את התפקיד הגדול אשר מילא מעמד הפועלים באנגליה באישור זכותו ההיסטורית של העם העברי על א”י, וודאי ידועה לו העזרה הנאמנה והמתמדת אשר מפלגת העבודה הושיטה ועדיין מושיטה לנו גם היום. ולא יתכן שהקונגרס הציוני לא יציין ולא יעריך נאמנה את המאורע החשוב הזה. דומני שלא יהיה משום נבואה אם אגיד – אפילו המשמרים באנגליה מודים בזאת – שלא רחוק היום, אשר בו יתפוס הפועל האנגלי את השלטון המדיני, ולא בצורה כזו כמו שהיה הדבר לפני שנה, בתור מפלגת‑מיעוט אלא בתור נבחרי רוב העם, בתור שליחי המעמד העובד. בתוקף היות מעמד‑הפעלים באנגליה רוב העם – יכבוש הפועל את השלטון כיבוש מתמיד וקבוע. ואם אין אנו מוכי‑סנוורים, אם המשטמה לפועלים לא העבירה אותנו על דעתנו, אם באמת ובתמים אנו דואגים לעתידו של עם ישראל בארץ‑ישראל שלנו מוכרח להיות מכוון להתפתחות העולמית, שמפעלנו הציוני אינו יכול ואינו רשאי לבוא בסתירה ובניגוד לאותם הכוחות אשר מחר מחרתים יופקד בידיהם גורל העולם בכלל וגורל א"י בפרט. כוח זה הוא מעמד‑הפועלים המתקרב לשלטון.

יתכן שיש אנשים אשר איבתם לפועלים גדולה מאהבתם לארץ ישראל. אבל, סבורני, שכל ציוני, יהיה מי שיהיה, חייב לדאוג קודם כל למפעל הארצישראלי. ואם ברצוננו להקים בארץ לא מרכז לספסרים וסרסורים, אם ברצוננו להאחז בארץ לא על יסוד עבודת עם זר ולא על חשבון ניצול ההמונים הערבים, אם שאיפתנו לקיבוץ גלויות היא לשם יצירת עם עברי עובד גדול החי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו – אין לנו לחשוש למעמד הפועלים המתגבר בכל הארצות, לרבות אנגליה, וגם עלית העובד הערבי אינה צריכה להפחידנו ולהדאיגנו. פעולתנו אשר תתנהל בכיוון זה עולה בקו אחד עם התפתחות ההיסטוריה העולמית.

ואשר לגורם השני: אנו צועדים לקראת תקופה הרת‑נצורות וחליפות. העמים הגדולים במזרח, ערש התרבות האנושית, שהיו נתונים במשך מאות שנים בכבלי שעבוד ועבדות – מתחילים להתנער, מיישרים את גבם, נלחמים על חופשתם ועצמיותם וכובשים לעצמם עמדה חדשה, עמדת כבוד ויצירה, בעולם המתחדש. ואנו, עם‑הקדם, שנולד במזרח ועומד לשוב לארצו המזרחית ולכונן בה את עתידו הלאומי – אינו יכול לבלי השתתף בתנועה הגדולה של יקיצת עמי המזרח ותקומתם הפוליטית והתרבותית. כל רחשי לבנו לעמים המתעוררים והקמים לתחיה. בעמי מזרח אלה יתקשר מחדש גורלנו ההיסטורי, ובשורה הראשונה עומד העם הערבי.

אולם רבותי, שאלת יחסינו עם העם הערבי היא כה חמורה ורצינית, כל‑כך נוקבת עד יסוד מפעלנו, מכרעת במידה כזאת את גורלנו ועתידנו, משפיעה בכוח ובמשקל כזה על עליתנו והתישבותנו בארץ שלא נצא ידי חובתנו באימרות יפות על אחווה ושלום שאין בהם כל תוך וממש. בהצהרות וגסטות בלבד לא נתחמק מכובד השאלה.

אנו שבים לארץ שבה נאחזו ערבים זה מאות בשנים, אנו נפגשים בעם רב‑מיליונים, אשר חלק ממנו יושב עכשיו בארצנו וישב בה גם להבא, ושאר חלקיו מעורים בכל הארצות השכנות, מצפון מדרום ומקדם. וללבב העם הזה עלינו למצוא מסלה נאמנה; לא בדברים ובהכרזות, אלא במעשים ובפעולות עלינו לרכוש את אימונו בעם היהודי.

ותרשו לי להביע לפניכם את אמונתו והכרתו של הפועל העברי בארץ, הרואה לעצמו שליחות לאומית גדולה לא רק בבנין הארץ וביצירת נכסי הלאום בחומר וברוח, אלא גם בהקמת יחסי‑שלום ושיתוף‑פעולה את העם הערבי. את הדרך לכך הוא רואה בכריתת ברית בינו ובין הפועל הערבי. משטיני הפועל העברי מקטרגים על העזרה שהוא מושיט לפועל הערבי, על הנכונות של הסתדרות העובדים לתמוך בארגון בין‑לאומי, על מאמציה להרמת דרגת‑חייו והכרתו של העובד הערבי – הפועל היהודי לא ירתע לאחור בגלל קטרוגים אלה של “דואר היום”, אשר אני מקווה, אינם מביעים את דעת הישוב כולו. כל מי שחרד באמת לגורל מפעלנו בארץ וכל מי שנושא באחריות הבנין – גם אם אינו שייך לשורות העובדים – יכיר בצדקת שאיפתנו המוסרית והמדינית למצוא דרך של פעולה משותפת בין העמלים היהודים והערבים בארץ.

ווינה, ל' אב תרפ"ה.

(הפרוטוקול הסטינוגרפי של הקונגרס הי"ד – עמוד 201 – 209)

א.

לפני כעשרים שנה פרצה בארץ השביתה הראשונה בדרישת יום עבודה של שמונה שעות. הכבוד של התחלה זו עלה בחלקם של פועלי הדפוס בירושלם, ברובם, אם לא כולם, ילידי המקום. כבכל ארץ היו פועלי הדפוס גם בירושלם הכי נאורים ומפותחים בקרב הפועלים, והם הצליחו להתארגן הראשונים ולצאת במלחמה להטבת תנאי העבודה. ירושלם שבימים ההם היתה שונה לגמרי מירושלם של עכשיו, החלוקה משלה עדיין שלטון בלתי מוגבל. כמעט כל תושבי העיר התפרנסו וניהנו מהחלוקה, לרבות גם האלמנטים הפרודוקטיביים המעטים שהיו אז בעיר הקודש. ציבור הפועלים בעיר היה אז עדיין קטן מאד, ואף זה היה מתיחס ל“ישוב הישן”, שעמד תחת שלטון הכוללים השונים.

המעשה הנועז של פועלי הדפוס, בירושלם זו, הרתיח את כל העיר כמרקחה והחריד מרבצם לא רק את נותני העבודה, אלא את כל “יקירי קרתא” – הרבנים, הגבאים, מנהלי הכוללים, עסקני החברות, ואפילו את באי-כוח המוסדות המודרניים, כגון כי“ח הצרפתית ו”עזרה" הגרמנית. כל אלה חברו יחד מול הסכנה הכללית והכריזו חרם על השובתים, המורדים בקדושת המסורת של העבדות הניצחת והמעמידים בסכנה את קדשי האומה והדת. על חרם זה חתמו הרבים האשכנזים והספרדים, החסידים והפרושים, גבאי הכוללים האדוקים ומנהלי המוסדות ה“נאורים” – כל אלה, אשר בימים כתיקונם לא יכלו לשבת בכפיפה אחת והיו מנאצים ומשקצים זה את זה, עשו הפעם יד אחת לנדות ולהחרים את קומץ הפועלים פורצי הגדר.

השביתה ההיא לא הצליחה – ה“חרם” ניצח. ואולם זה היה נצחונו האחרון. כוח חדש הופיע בארץ, כוח אשר נועד לשנות ולחדש אל כל פני הישוב ואת כל ערכי החיים והחברה בארץ; החלה “העליה השניה” – עלית העולים (אז עוד טרם השתמשו בתואר חלוצים). ומה שלא עלה בידי קומץ קטן של פועלים בודדים חסרי אונים בתוך הסביבה הנרקבה של הישוב הישן – קם ויהי עם התרַבות ציבור הפועלים בארץ מתוך העליה העובדת.

תולדות עשרים שנות הישוב האחרונות אינן אלא תולדותיה של תנועת הפועלים העברית הצעירה, הגוברת ומתרחבת בכוח העליה והכובשת בארץ עמדה אחרי עמדה ומטביעה את חותמה על פני כל הישוב, כחדש כישן. במשך עשרים השנה נוצר בארץ משק פועלים עמוק-שרשים ורב-ענפים בכפר ובעיר, הוקמה הסתדרות פועלים מבוצרת ורבת-יכולת והוצקו כלי הנשק הנאמנים בידי הפועלים במלחמתם המעמדית.

ב.

שינויים אלה חלו בתחומי הישוב העברי. הישוב הערבי כאילו נשאר קופא על שמריו, ללא תמורה וללא תנועה. הפועל הערבי המשיך לעבוד בתנאים כאשר עבדו אבותיו ואבות אבותיו מדורי דורות – בשכר עבודה זעום ובשעות עבודה בלתי מוגבלות, בהכנעה גמורה לבעלים ובלי כל הרהור של התקוממות והתנגדות. על אשיות המשך הפרימיטיבי של הישוב הערבי נשתמרו גם היחסים הפרימיטיביים שבין בעל הבית ופועלי.

אולם תגבורת תנועת הפועלים היהודית, ארגונה המוצר, מלחמתה וכיבושיה הכלכליים והחברתיים לא יכלו להשאר בלי רושם והשפעה על הפועל הערבי בארץ. גם בלי התערבות ישרה של ההסתדרות, בלי כל פעולה מכוונת מצד הפועל היהודי המאורגן, היה הפועל הערבי מוכרח במשך הזמן להתעורר ולהתנער משפל מצבו. עצם קיומה וכוחה של ההסתדרות היה מוכרח להראות את אותותיו ולעורר תסיסה בקרב ציבור הפועלים הערבים. אותות אלה נראו ראשונה בשדה העבודה המשותף של הפועלים היהודים והערבים – בעבודת הרכבת, במקום שפועלי שני העמים העבדו בצוותא אחת ובתנאים שווים תחת הנהלה אחת, אולם גם בענפי עבודה שבהם היו הפועלים הערבים והיהודים נפרדים ורחוקים אלה מאלה והיו עובדים בתנאים שונים בלי כל מגע חברתי וכלכלי ביניהם – אי אפשר היה שהפועל הערבי לא יושפע מארגונו של הפועל היהודי ולא ילמד מדרכי מלחמתו.

שביתת ווילַנד ביפו היה האות הראשון; אחריה באה שביתת הנגרים והחטטים הערבים בחיפה, שנגמרה עכשיו בהצלחה מרובה, אם כי לא בנצחון גמור. גם פה וגם שם הוצגה דרישת שמונה שעות העבודה בראש הדרישות. השביתה ביפו בבית חרושת של של בעלים גרמנים נגמרה בנצחון שלם ומהיר בלי כל קשיים יתרים. לא כן השביתה בחיפה. כאן פרצה שביתה בבת אחת בהרבה מקומות עבודה, אצל בעלים ערבים ( רק עשרה ממאה ועשרים השובתים הם עובדים אצל בעלים גרמנים), ולא בבתי חרושת, כי אם בבתי מלאכה המעסיקים ברובם רק 4 – 8 פועלים כל אחד. לאחר שביתה של 12 יום (יז – כט תשרי) שבו הפועלים לעבודה, לאחר שהבעלים הסכימו ליום עבודה של תשע שעות, במקום 21 – 14 שהיו נהוגות עד היום.

נפרץ הפרץ בחומת הניצול הבלתי מוגבל של העבודה הערבית, והפועל הערבי התייצב בשורת חבריו הפועלים היהודים הלוחמים שתי עשרות שנים את מלחמת המגן והשחרור של העבודה בארץ-ישראל.

מצד זה מסמנת שביתה זו התחלה של תקופה חדשה ביחסי העבודה והרכוש בישוב הערבי וביחסי הפועל העברי והערבי בארץ, אולם לשביתה זו נודע עוד ערך מיוחד – ערך מדיני-לאומי.

ג.

השביתה בחיפה לא הצטמצמה בתחומי סכסוך כלכלי בין פועלים ובעליהם. כמו פועלי הדפוס בירושלם לפני עשרים שנה הוצגו השובתים הערבים בחיפה לא רק בפני החזית המאוחדת של נותני העבודה, אלא גם בפני מערכה כבדה את כל הכוחות השליטים ורבי ההשפעה בציבור הערבי – כלי הקודש של הכנסיה הקטולית, ה“פני” של העדות הערביות השונות והעתונות ה“פטריוטית” של האגודה המושלמית-הנוצרית. מעל במת הכנסיה הקטולית ומעל עמודי העתונות “הלאומית” המטרו חזיזים ורעמים על ראשי פורצי הגדר ומפירי מסורת העבר, אולם במקום ה“חרם” הירושלמי הופיע כאן נשק יותר מסוכן ומורעל – ההסתה והשיסוי נגד היהודים “הציוניים” שידיהם בכל המעל הזה. הכמרים הנוצרים והפטריוטים של “כרמל” ניסו להסביר לשובתים, שיום עבודה של שמונה שעות מעמיד בסכנה את הדת והמולדת ומחזקת רק את ידי ה“ציונים” הרוצים לנשל אותם מן הארץ, והם דרשו מהפועלים להתרחק מדרכי מסיתיהם ומדיחיהם היהודים ולשוב לעבוד את אדוניהם 12 – 14 שעות, כאשר עבדו אותם אבותיהם ואבות אבותיהם מאז ומעולם.

השיסוי הזה החטיא את מטרתו – השובתים לא ניפתו לדברי הכוהנים ומגיני המולדת, ועמדו במרדם והצליחו. העובדה המאַלפת החיה של תנועת הפועלים היהודית התגברה הפעם על הבערות וכבלי המסורת. הפועל הערבי טעם את טעם המלחמה להשבחת תנאי העבודה ואכל את פריה. ומעשה קל ופשוט זה לכאורה, שתפס בעתונות היומית פחות שורות באשר איזה ביקור של פקיד ממשלתי גבוה, נושא בחובו שינוי ערכים רבי-תוצאות ביחסים הלאומיים והחברתיים בארץ…

ד.

האמת ניתנה להאמר: לא רק בחוגים הבורגנים, כי אם גם בחוגים רבים של ציבור הפועלים העברי מתיחסים להתעוררות זו של הפועל הערבי וראשית מלחמתו המעמדית בחוסר הבנה מספיקה, ולפעמים גם בדאגה והיסוס. עד היום עוד לא נקבעה בהסתדרות עמדה ברורה ומסויימת בשאלת הארגון הבין-לאומי. מצד אחד – שוללים ומתנגדים גמורים הרואים בפעולת הארגון הבין-לאומי סתירה ליֵעוד הלאומי של הפועל העברי וחתירה תחת עמדתה הכלכלית של העבודה העברית בארץ. מאידך גיסא יש הרואים בפועל היהודי רק שליח וסוכן, שכל תפקידו הוא לארגן את הפועל הערבי, ומתוך כך הם דורשים מההסתדרות לשנות את כל מבנה ודרכי פעולתה, הקושרים בקשר אורגני את צרכי מעמד הפועלים היהודים וצרכי קליטת העליה העובדת, ולסגל את עצמה אך ורק ל“ארגון המשותף”, שבו הם רואים את התעודה המרכזית של הפועל היהודי.

שתי העמדות המתנגדות, הסותרות זו את זו, יש בהן תכונה אחת משותפת: שתיהן אינן תופסות את תנועת הפועלים העברית בארץ במלוא מהותה המורכבת ובהיקף תפקידיה המרובים והמסובכים, הנעוצים זה בזה, שתיהן נאחזות רק באחד מסימניה וגילוייה הבולטים, זו בסימן זה וזו בסימן שני, מבלי לראות את השילוב הפנימי האורגני המבריח את כל הקומפלכס של הענינים והיעודים ה“לאומיים” וה“מעמדיים”, המהווים את תכנה של התנועה.

כאילו בכוונה מסויימת להבליט את התסבוכת המיוחדת של עניני הפועל העברי בארץ חלה שביתת הפועלים הערבים בחיפה, באותו זמן שבחיפה זו גופה הושם על ההסתדרות להגן על העבודה העברית ב“נשר” מפני הקנוניה של נותן העבודה היהודי והפועל הערבי הזול… האין בשתי פעולות אלו המתנהלות ע“י הסתדרות אחת סתירה פנימית?… האפשר לאחד את הדרישה והמלחמה לעבודה עברית את ה”ארגון המשותף" וסידור שביתת פועלים ערבים?… היתכן למנוע ביד אחת בעד כניסת פועלים ערבים לבית חרושת יהודי וביד השניה לארגן את הפועלים הערבים? האין צדק והגדיון בדברי האומרים או – או? או נאמנות לאומית או סולידריות מעמדית בין-לאומית? או עבודה עברית או “ארגון משותף”?

אין מן הצורך לגולל את כל סבכי השאלה העברית-ערבית בארץ למען ענות על השאלה הזאת.

ה.

הפועל היהודי העולה לארץ לחיות בה חיי עבודה, לבנות בתוכה את מעמד הפועלים ולהגשים את היעוד ההיסטורי של המעמד: להיות לעם כלו, נתקל בארץ בקיום עבודה ערבית זולה ובלתי מאורגנת החותרת תחת אפשרות קיומו והחוסמת בעדו את הכניסה לעבודה. המשק הקיים בארץ, המשק הערבי, בכפר ובעיר, בנוי כולו על יסוד עבודה זולה ומשועבדת ומעוטת צרכים, והשאלה המכרעת, שאלת-החיים, בבחינת שאלת לחיות או לחדול, לגבי הפועל היהודי היא השאלה: האם המשק החדש אשר יוקם בארץ ואשר רק הוא מוכשר לשמש קליטה לעבודה העברית – אם אף הוא יבנה על יסוד עבודה זולה, וממילא לא עברית, או העבודה העברית היקרה, המאורגנת, התרבותית, תבנה ותקיים את המשק החדש?

שאלה זו אינה בעצם רק שאלת הפועל היהודי. זוהי השאלה הציונית. מפתרונה תלוי עתידו של העם העברי, תלוי גורל הגשמת הציונות. כך או כך – א“י תבנה. התפתחות ההון לא תפסח גם על ארץ קטנה וחרבה זו, ביחוד לאחר שא”י נמשכה לתוך המסלול של האימפריה הבריטית העולמית. כוחות ההון והעבודה החסרים בארץ עלולים להתמלא מצד אחד על ידי ההון הבין הלאומי, ומצד שני על ידי המוני האוכלוסים המדולדלים והמרובים הנמצאים למכביר בארצות השכנות, בדרום בצפון ובמזרח. בין שיבוא ממקורות יהודים ובין שיבוא ממקורות בין לאומיים, מוכשר לפתח את הארץ גם בעבודת קוּלים, ועֵדה האינדוסטריאליזציה המהירה של ארצות אסיה הגדולות: הודו וסין. מצרים לבדה מוכשרה להספיק לארץ מאות אלפי ידים זולות בתכלית הזול; לא עבודה אחת נעשתה כבר עד עכשיו בארץ על ידי הממשלה ועל ידי קבלנים פרטיים בפועלים מצרים זולים, העובדים כמעט בתנאי עבדות גמורה.

וכל מי שגורס ציונות ואינו גורס בנשימה אחת עבודה עברית – עבודה לא זולה, אינו אלא מתעתע. הגשמת הציונות היא הגשמת בנין הארץ בעבודה לא זולה, שיש בה כדי קיום נורמלי וסיפוק לצרכיו של הפועל העברי. כל חתירה תחת העיקר המכריע הזה מקעקעת ומערערת את כל בנין הישוב העברי והורסת עד היסוד את תקוות העם העברי לגאולה בארץ. הפועל העברי במלחמתו הקשה ורבת המכשולים על עבודה עברית במשק החדש המרים את הארץ משפלותה ודלותה הכלכלית – אינו עושה רק את שליחותו המעמדית אלא ממלא שליחות לאומית ומכרעת בגורל עמו.

ו.

המלחמה לעבודה העברית מקבל בתנאים המיוחדים של המציאות הכלכלית בא"י צורה של התנגדות לעבודה הערבית, ואלה שאינם מסוגלים לחדור לתוך תוכם של פרוצסים היסטוריים ואינם רואים אלא את קליפתם הזמנית, מוצאים במלחמה זו ביטוי לניגודים יסודיים שבין הפועל העברי והערבי בארץ, ומכאן המסקנה: או שפוסלים את המלחמה על עבודה עברית ורואים בה שוביניזם ריאקציוני של “האחדותניקים”, או שכופרים בסולידריות המעמדית שבין הפועל העברי והערבי, קובלים על “אחדות העבודה” אשר בגלל רצונה להראות את כשרותה הסוציאליסטית לבני בריתה באינטרנציונל ובמפלגת העבודה האנגלית, מכניסה את ההסתדרות בסבך “הארגון המשותף” הסותר ומסכן את ענינינו הלאומיים בארץ.

ואין להעלים עין מהעובדה: יש כיום ניגוד עצום בין הפועל היהודי ובין הפועל הערבי. ובכל משק חדש הנבנה בארץ יתכן שתתייצב השאלה: פועלים עברים או פועלים ערבים? ובמקרה זה ברור שהפועל העברי ילחם ומוכרח יהיה להלחם על זכות העבודה העברית, כי בנפשו הוא. כל התחמקות והשתמטות ממלחמה זו באיזו אמתלא שהיא ובאיזו צורה שהיא אינה אלא בגידה בתעודת-החיים של הפועל העברי וחתירה תחת קיומו ועתידו.

אולם מי שרואה בניגוד הקיים עכשיו בין העבודה העברית ובין העבודה הערבית ביטוי לניגודים לאומיים יסודיים, המציגים את הפועלים היהודים והערבים בשני מחנות אויבים, מתחרים באשר הם יהודים וערבים, אינו רואה את פנימיותם ותכנם ההיסטורי של הדברים. וטועים שני הצדדים, גם אלה המחייבים את הניגוד כמסקנה טבעית של העבודה העברית ושוללים משום כך את השיתוף המעמדי שבין הפועל היהודי והערבי, וגם השוללים זכות המלחמה על העבודה העברית בשם השיתוף המעמדי.

ז.

היה זמן שהתנועה הציונית התעלמה לגמרי משאלת הישוב הערבי בארץ ועשתה את חשבונותיה כאילו א“י היתה ארץ ריקה מאדם ומחוסרת אוכלוסין כל עיקר. הזמן של ציוניות נאיבית זו עבר כבר לבלי שוב. אולי עוד ישנם ציונים בודדים מטיפוסו של ז’בוטינסקי היודעים אמנם על מציאותו של הישוב הערבי בארץ, אולם הם רואים אותו כמשגה שאפשר לתקנו… הציונות האחראית, וביחוד הציונות הסוציאליסטית , אינה יכולה לשגות בתעתועי-שוא אלה. הישוב הערבי בארץ הוא חלק אורגני, בלתי נפרד של ארץ-ישראל, הוא מעורה בארץ, עובד בה ובה ישאר. לא לרשת את מקומו ולא להבנות מחורבנו באה הציונות. ואין כלל צורך בנימוקים של צדק ושל יושר, אלא פשוט משום דבר זה לא יתכן. אמנם נישול המון תושבים מאדמתם בכוח הזרוע אינו דבר בלתי אפשרי גם בימינו אלה, ורק עכשיו היינו עדים לנישול מאות אלפי יוונים מתורכיה, ומאות אלפי תורכים מיוון, אולם רק מטורפי דעת או נוכלים יכולים ליחס רצון כזה לעם היהודי בארץ-ישראל. ארץ-ישראל תהיה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה. את התגשמות הציונות אנו רואים בעלית המוני עם יהודי אשר יקימו בארץ משק חדש, לא במקום המשק הערבי הקיים אלא נוסף לו, וייצרו אפשרויות עבודה רבות וחדשות, לא במקומות העבודה הערבים הקיימים, אלא מחוצה להם, וירחיבו את הגבולות הכלכליים אשר בארץ עד כדי קליטת רוב יהודי גדול אשר יחיה בארץ יחד את העם הערבי היושב בתוכה. דבר זה יתכן, כאמור, רק בתנאי שהמשק החדש, בעיר ובכפר, בחקלאות ובחרושת, יבנה ע”י עבודה יהודית, שהיא עבודה יקרה ביחס לעבודה הערבית המצויה עכשיו בארץ, וביחוד ביחס לשפע מקורות העבודה הבלתי מוגבלים כמעט הנמצאים בארצות השכנות.

ח.

בראשית בנין הארץ מקבלת המלחמה על העבודה העברית צורה של התחרות וניגוד בין העבודה העברית והעבודה הערבית הקיימת בארץ; משמעותה הכלכלית החברתית של מלחמה זו היא הגנה על עבודה לא זולה, עבודה תרבותית ומאורגנת בפני ההתחרות הרבה של עבודה זולה ובלתי מאורגנת. מלחמה זו במגמתה ההיסטורית היא גם מלחמה הל הרמת מצבו החמרי והניבו החברתי של הפועל הערבי קיים בארץ. הפועל הערבי יכול לקוות להשבחת תנאי חייו ועבודתו רק אם הפועל העברי יצליח במלחמתו נגד בנין הארץ בעבודה זולה. כשתנתן האפשרות להקים בארץ כלכלה חדשה הבנויה על ניצול עבודה זולה, עבודת קוּלים, לא רק שהפועל העברי לא תהיה לו עוד כל דריסת רגל בארץ זו, אלא גם הפועל הערבי הקיים בארץ לא יצליח עוד להתרומם משפל מצבו מפני הזרם הבלתי פוסק של עבודה זולה, אשר תשטוף הנה ממצרים, מסודן, מעבר הירדן ומשאר הארצות השכנות. או בנין הארץ בעבודה לא זולה עברית, אשר מוכרחה להביא, בכוח הכרח הברזל של עובדות כלכליות, לידי ביסוס כל השדרות העובדות של הערבים בארץ והרמת מצבם וארגונם, או בנין בארץ בעבודה זולה לא עברית, אשר היא מוכרחה להביא לידי תוצאות הפוכות: הכבדת העול והשעבוד על ההמון העובד ולחץ מתמיד נגד התארגנותו ומלחמתו על השבחת תנאי עבודתו וחייו.

הפועל היהודי הנלחם על קיומו והממלא שליחות לאומית במלחמתו על עבודה עברית בכל המשקים הנבנים מחדש בארץ – נעשה באופן אובייקטיבי גורם מכריע ביצירת האפשרויות להרמת מצבו של הפועל הערבי וההמון העובד הערבי הנמצא בארץ. כל עוד הפועל הערבי הוא ירוד, חסר תרבות, בלתי מאורגן, מסתפק במועט וניתן לניצול ולשעבוד בלי גבול – מכוונת מלחמת ההגנה של הפועל העברי נגד התחרות העבודה הזולה של הפועל הערבי. אולם במידת הצלחתו של הפועל העברי, עם התגברותו והתרבותו בארץ, עם הרחבת בסיס עבודתו ומלחמתו המעמדית – יתעורר ויתגבר גם הפועל הערבי ויתרומם משפל מצבו, ובעזרת הפועל היהודי ילחם על הטבת תנאי עבודתו עד שיתרומם במשך הזמן לאותו הגובה הכלכלי והחברתי שעליו יעמוד הפועל היהודי, ובאותו שמן ימשיכו שניכם יחד את המלחמה על שמירת דרגת החיים של הפועל במשק הארץ הקיים והמתפתח והנבנה מחדש.

כשפועלי “נשר” היהודים נלחמו נגד מסירת עבודת החציבה לקבלן ערבי, שהכניס לעבודה פועלים מצרים זולים, עמדה מלחמתם בניגוד לאינטרס האישי של אותו מספר הפועלים הערבים העסוקים בחציבת המלט, אולם מלחמה זו עומדת בהתאמה גמורה לאינטרס המעמדי של הפועל הערבי בארץ לא פחות מאשר לאינטרס המעמדי של הפועל היהודי.

לא הפועל הערבי באשר הוא ערבי מסכן את אפשרויות עבודתו של הפועל היהודי, כי אם הפועל הערבי באשר הוא בלתי מאורגן ומתחרה בזוֹלוּתו.

ט.

הפועל העברי לא בא לרשת את עבודתו של הפועל הערבי ואין לו כל אפשרות שהיא לקחת את מקומו במשק הבנוי לכתחילה על עבודה זולה. מקומו ועתידו של הפועל העברי אינו אלא במשק אשר יבנה במחשבה תחילה על יסודות אחרים מהמשק הערבי הקיים, על יסודות אשר יחזיקו ויקיימו פועל בן תרבות. אולם הפועל העברי יש לו ענין רב, ענין חיובי, לעזור לפועל הערבי להלחם להטבת תנאי חייו ולהרמת מצבו בכל מקום אשר הוא עובד שם. זוהי לא מצווה סנטימנטלית לצאת ידי חובת סולידריות מעמדית הכתובה בתורה, אלא זוהי מצוות הקיום, חובת הסולידריות המעמדית החקוקה בספר החיים. כל עוד שבצדו של הפועל העברי יתקיים בארץ פועל ערבי העובד 12 – 14 שעות, והמשתכר 10 – 15 גרוש לא יתכן הדבר שיעלה בידי הפועל היהודי לקיים יום עבודה של 8 שעות ושכר מינימלי של 30 – 40 גרוש.

גורל הפועל היהודי נקשר את גורלו של הפועל הערבי בארץ. תנאי חייהם כרגע הם שונים, הבדלים כלכליים חברתיים ותרבותיים עצומים חוצצים ביניהם, נדמה כאילו תהום לא תסתם רובצת ביניהם. אולם כל מי שרואה לא רק את היום כי אם גם את המחר, לא רק את המציאות הקיימת והקפואה כי אם את מגמת התפתחותה, מי שמבחין את הכוחות הגנוזים ואת האפשרויות החבויות המתגלים בתוקף השינויים הדינמיים שהם סודה של ההיסטוריה – יכיר כבר כיום בתוך סבכי חיינו המלאים מעקשים וניגודים וסתירות ונטיות מתרוצצות ומתנגדות – את הנתיב המוליך לקראת המטרה המשותפת של מעמד הפועלים בארץ. הנתיב הזה אינו ישר ואינו כבוש, ולא מעטים יהיו המכשולים והמעצורים אשר נתקל בהם עד אשר נפלס אותו.

הפרובלימות של תנועת הפועלים העברית בארץ-ישראל אין דוגמתן בכל תנועת הפועלים שבעולם לקושי, לתסבוכת, ללא פתרון כמעט. מעמד הפועלים היהודי בארץ אינו קיים עדיין, אנו עומדים רק בראשית התהוותו. עלינו לברוא כמעט יש מאין. עלינו לשנות את ערכי חיינו. ועלינו להתחיל הכל מ“בראשית”. בפעם הראשונה בתנועת הפועלים היהודית הוטל על הפועל העברי אחריות ארצית, טריטוריאלית, אחריות של בנין מדינה. אנו נתקלים פה בעם השונה מאתנו תכלית שינוי בכל, בלי יוצא מן הכלל, והעם הזה פוגש אותנו בהכרח בלי הכנה, בחשד, באיבה, בהתנגדות, בהפרעה, במלחמה. הפועל של העם הזה חותר תחת קיומנו גם כשאין לו נגדנו כל כוונה רעה. הוויתו הירודה חותרת תחת קיומנו, הוא כולו נתון תחת שעבוד המסורת וכל כוחות המסורת העויינים לנו, הרואים בנו את אויבם הגדול; לפועל הזה אלינו להושיט יד-חברים, יד נאמנה ונקיה. ולא מתוך התרברבות והתנפחות ואף לא מתוך התבטלות והסתגלות; בלי כל התכחשות ליעודנו הלאומי, בלי כל התנכרות לשליחותנו המעמדית, נאמנים תמיד למהותנו ולעבודתנו, עלינו להגיש לפועל הערבי עזרת-אחים, אחים בעבודה ובגורל העבודה, למען יתרומם משפל מצבו, למתן יתנער מבערותו ועבדותו, למען יתחזק – ונתחזק.

תל-אביב, חשוון תרפ"ו (קונטרס רלז)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(הרצאה במושב הראשון של אספת הבוחרים השניה)

השאלה העומדת בסעיף זה היא, איך יסדרו יהודי א“י ברשות עצמם את חייהם הלאומיים בצורה המתאימה למציאות המיוחדת לישוב העברי בארץ, בצורה המתאימה למצב הכלכלי של הארץ, למגמה הלאומית של הישוב וציוניות, ולתנאים הפוליטיים והאינטרנציונאליים של א”י. זכורני, שבמושב השני, כשדיברו ע“ד הארגון של הישוב, התעוררה השאלה מעיקרה, אם יש לנו צורך בסידור של אבטונומיה לאומית בא”י, והשאלה הזאת באה לא מתוך חוגים הכופרים בעיקרי האבטונומיה הלאומית בכלל, אלא מתוך חוגים ציוניים שהם חושבים שבא“י, דווקא בא”י, אין מקום ואין צורך, אולי יש גם הפסד, באבטונומיה של הישוב היהודי. אולם דיה בחינת המציאות בא“י, לא רק המציאות של היהודים בארץ, אלא גם המציאות הכללית של כל תושבי א”י, והתנאים שבהם חי הישוב היהודי – להעמיד אותנו על ההכרה שחיי הארץ, המצב שלנו בתוך הארץ הזאת, מחייבים סידור אבטונומי של כל חיינו הלאומיים.

א.

במצב בארץ-ישראל בכללו הוא מיוחד במינו ואולי קשה למצוא דוגמתו באיזו ארץ אחרת שהיא. הישוב הכללי בארץ אינו גדול. לפי מפקד הממשלה שנערך לפני שלש שנים, ישנם בא“י 800,000 תושבים, אני מדבר על החלק המערבי של א”י, אולם בין 800,000 תושבים אלה יש ערבוביה גדולה כזו של גזעים, של דתות, של שבטים, של צורות כלכליות ותרבותיות, שקשה למצוא כמותן באיזה מקום אחר התופס שטח כזה עם ישוב כזה. קודם כל אנחנו מוצאים פה בא“י ריבוי מופרז של דתות, ואתם יודעים עד כמה הדת במזרח ובא”י ביחוד תופסת מקום חשוב לא רק בחיים הרוחניים, לא רק בחיים הפרטיים של האנשים, אלא גם בחיים הציבוריים, וגם בחיים המדיניים, ובמצב האינטרנציונלי של א“י. אנחנו מוצאים פה כמעט כל הדתות שבעולם. בראשן עומדת הדת המושלמית. המושלמים ביניהם מפולגים לכתות שנות המובדלות זו מזו לא רק בעיקרי האמונה, כי אם בסידרי חייהם ובכל ההוי שלהם. ישנם ביניהם סוניים, המושלמים האורתודוכסים, שהם הרוב, דרוזים, מתוואלים ובהאיים. הם מתחלקים לא רק לפי דתם, כי אם גם לפי גזעם ולשונותיהם. על פי המפקד של הממשלה מדברים בא”י ב -40 לשונות, והישוב המושלמי בעצמו, אם גם רובו מדבר ערבית, יש בו גם דוברי תורכית, פרסית, צ’רקסית. אחרי היהודים באים הנוצרים. גם הנוצרים אינם חטיבה אחת, הם מפולגים עוד יותר מהמושלמים, יש שורה שלמה של עדות דתיות המוות חטיבות סידוריות מיוחדות עם אינטרסים פוליטיים שונים, אורתודוכסיות, קתוליות, מרוניטים, ארמנים, יעקובים, מלכיתים, סורים קתולים, פרוטסטנטים ועוד. וההבדלים ביניהם הם רבים בעיקרי האמונה, בסידור הקהילה שלהם, לפעמים גם בחיים הכלכליים וביחוד בשייכותן לספירות ההשפעה האינטרנציונאליות המרובות בא"י.

אולם יש הבדל בין התושבים לא רק בדתות ובגזעים; אין כא“י מקום אשר אנחנו מוצאים בו את כל השכבות הכלכליות והקולטוריות המצויות בתולדות התרבות האנושית, החל מהטיפוסים הפרימיטיביים של שבטים נודדים עם כל דרגות המעבר לישוב קבוע עד הטיפוס הכי משוכלל של חברה אירופית מודרנית וגם גרעינים ותאים של חברה חדשה, בבואה של העתיד, וכל אלה בשכנות קרובה. החלק השביעי של תושבי א”י הם נודדים, החיים בתנאים אחרים לגמרי מישוב העומד על הקרקע. יותר קצת מהחצי עם כפריים פרימיטיביים שתנאי חייהם לא נשתנו זה מאות ואולי אלפי שנה. השאר חי בעיירות ובערים. בארץ עזו עם ריבוי כל כך גדול של גזעים, עדות, דתות, קשרים פוליטיים אינטרנציונאליים וצורות תרבויות חברתיות, לא יתכן שיהיה חוק אחד ומשפט וסידור אחד שיהלום את כל תושבי הארץ. אי אפשר שתהיה כאן רק ממשלה מרכזית עם שיטה משפטית ואדמיניסטרטיבית אחת, מפני שאותם הסדרים ההולמים ישוב קבוע הנטוע במקום אחר אינם מתאימים לשבטים נודדים, ואותם החוקים ההולמים חברות, שהן שרידי ימי הבינים, אינם מתאימים לחברות שיש להם צרכים אירופיים, צרכי תרבות גבוהים, ואי אפשר להניח את כל הישוב במיטת סדום אחת, במערכת-חוקים אחת, מפני שלגבי חלק התושבים החוק הוא יותר מדי מתקדם, לגבי חלק אחר הוא יותר מדי ריאקציוני, בשביל חלק אחר המשפט והאדמיניסטרציה מתאימים, בשביל החלק השני לא. ויש הכרח, אם רוצים להתאים את הסדרים לצרכי התושבים ולדרישותיהם, ולא להטיל עליהם גזירות שהם אינם יכולים לעמוד בהן, אם רוצים לספק את צרכי הישוב לפי הרצון הפנימי שלהם, מוכרחים לסדר לכל חלק ולכל סוג של הישוב סדר כזה ואדמיניסטרציה וחוקה, ההולמים את מצבו הוא, ז.א. בדרך כלל אין בא"י מקום לאדמיניסטרציה אוניפורמית אחת ולמשפט אחד בכל הארץ.

ואמנם אנחנו יודעים שבתוך א“י ישנם גלילים, והם נמצאים לא מעבר הירדן, אל גם בחלק המערבי של א”י, חלק המנדט המצומצם, הנהוגים על פי שיטה אדמיניסטרטיבית אחרת, הלא הם גלילי דרום א"י. אי אפשר להנהיג אצל הבידוים את החוקים הקיימים בשביל תושבים הנמצאים במקום קבוע, ואי אפשר להנהיג ברמאלה את אותו הסדר השוקק בתל-אביב, וכן גם להיפך. עצם ריבוי הגוונים מחייב דצנטרליזציה, שיטות שונות לפי הצרכים המיוחדים של כל חלק מיוחד בישוב.

ב.

אם אנחנו בוחנים את הישוב היהודי, רואים אנחנו שהוא נִפלה מכל שאר חלקי הישוב לא רק בדתו, בשפתו, בשאיפותיו, אלא פשוט הוא שונה בכל מבנהו הכלכלי ואורח חייו בצרכי יום יום שלו, בהשגותיו והרגליו. הישוב היהודי בארץ, אם לא נחשוב את הישוב הגרמני הקטן ושאר האירופיים המעטים שאינם ממלאים תפקיד חשוב בארץ, הישוב היהודי בארץ הוא החלק הכי תרבותי, הוא כמעט החלק היחידי החי ועובד ויוצר באמצעים מודרניים, הוא נושא התרבות החדשה והוא יוצר ערכים כלכליים, מדיניים, ותרבותיים חדשים העומדים על המדרגה העליונה של ההתפתחות האנושית. ויש סכנה גדולה לישוב הזה, אם הארץ תסודר ע“י שלטון מרכזי אחד ושיטה אדמיניסטרטיבית אחת. והסכנה היא כפולה לישוב היהודי. הסכנה הכפולה היא שמצד אחד אנחנו בתור מיעוט יקופחו ענינינו וזכויותינו ע”י שלטון הרוב. אמנם רוב האוכלוסין איננו באופן פורמלי שליט, מפני שהשלטון איננו נמצא כיום לא בידי המיעוט ולא בידי הרוב, כי אם בידי ממשלת המנדט האנגלית, אולם השלטון האנגלי הוא בפועל ממשלת הרוב, מפני ששום ממשלה כאן ובכל מקום אחר לא תתקיים, אם היא לא תתחשב קודם כל עם צרכי רוב הישוב, ואם היא לא תכוון את חוקיה ומשפטיה לפי הצורך של רוב התושבים. ואם כי הממשלה בארץ איננה תלויה ברוב ואינה ממונה ע“י הרוב, אבל בפועל היא מוכרחה להיות ממשלה, אשר לפני עיניה מרחפים תמיד האינטרסים והדרישות של רוב התושבים; ואנחנו בתור מיעוט עומדים בסכנה שע”י הממשלה הזאת, אם גם לא נייחס לא כל הוונות רעות, אם כם כל פקידיה יהיו מלאי צדק ויושר, אם גם נניח הנחה כזו (אנחנו יודעים עד כמה הנחה זו רחוקה מהמציאות), הם על פי טבע הדברים מוכרחים בשורה הראשונה, בחוקים שהם מחוקקים ובסדרים שהם מסדרים, לעשותם לפי הצרכים והדרישות של הרוב, וממילא יקופחו ענינינו. הסכנה, אמרתי, היא כפולה, מפני שמלבד זה שאנחנו פה מיעוט, אנחנו המיעוט היחידי בארץ אשר תרבותו עומדת במדרגה כל כך עליונה ביחס לתרבויות של כל שאר התושבים, עד שאין כל אפשרות לקבוע בא"י אדמיניסטרציה וחוקה אחת, אשר הם באמת יהלמו את הצרכים, גם של היהודים וגם של הערבים. מפני שכל חברה החיה את חייה היא, יש לה צרכים אחרים והכרחים בשבילה חוקים אחרים. הדבר שהחוקים בכל מקום משתנים מתקופה לתקופה, איננו מקרה, הסדרים משתנים לא מפני שאנחנו מחכימים מפעם לפעם, אלא מפני שמשתנים הצרכים, והצרכים של ישוב תרבותי הם אחרים מאשר של ישוב בלתי תרבותי, ואין כל אפשרות, גם כשישנו הרצון הכי טוב, להתאים את החוקים, אשר הם מכוונים בשביל רוב הישוב, גם לחלק התרבותי. אני אמרתי שהסכנה הזאת היתה, לו גם כל פקידי הממשלה היו מלאים רוח צדק ויושר, אולם אין צורך להגיד שהדבר אינו כך. ויש סכנה – והיא הראתה את אותותיה לא פעם – שמתוך רוע לב וזדון יפלו אותנו לרעה מכל שאר תושבי הארץ.

כל הדברים האלה, גם בלי קשר עם המטרות המיוחדות שיש לתנועה הציונית ולישוב היהודי בא“י, זאת אומרת המצד המיוחד של הישוב היהודי בתור מיעוט בעל תרבות רוחנית וגם חמרית שונה, מחייב סידור מיוחד חוקי, משפטי, אדמיניסטרטיבי ופוליטי של עניני היהודים בא”י. דבר זה מחייב, – ותהא הממשלה בארץ מה שתהיה, בין זאת היא ממשלת המנדט ובין שזאת תהיה בזמן מן הזמנים ממשלת תושבי א“י, הדבר מחייב שבארץ יצטמצם השלטון הארצי המרכזי רק באותם הענינים שהם באמת משותפים לכל חלקי הישוב, רק באותם התפקידים הממשלתיים שהם על פי טבעם מחייבים ריכוז והנהלה ארצית אחת. אי אפשר לפורר את הנהלת מסילות הברזל, את הנהלת הדואר, את שיטת הכספים בארץ ועוד תפקידים ממשלתיים יסודיים כאלה. אלה מוכרחים להמצא בידי השלטון המרכזי. אבל כל שאר התפקידים יש להוציא אותם מידי השלטון המרכזי ולמסור אותם לרשות כל ישוב וישוב, שהוא יסדר את עצמו לפי צרכיו ולפי דרישותיו; יש מן הצורך להעמיד את כל הענינים שהם מקומיים, קהילתיים, גזעיים, לאומיים, דתיים ברשות הגזע, הקהלה והמקום, רק רק אז יש הבטחון שכל קהילה וכל גזע וכל חברה דתית תסדר את עניניה לפי הצרכים ולפי היכולת ולפי הטעם שלה בלי כפיה, בלי כל עיוות דין. והמסקנא היא שהמצב בארץ מחייב סידור אבטונומי של כל הישובים המרובים הנמצאים בא”י, ומה שנוגע לנו בשורה הראשונה, הסידור האבטונומי של הישוב היהודי בא"י.

ג.

על איזה יסוד נסדר את חיינו ברשות עצמנו? על איזה יסוד נבנה את האבטונומיה שלנו בא“י? השאיפה לחיים אבטונומיים והצורך לחיים אבטונומיים אינם מיוחדים רק ליהודי א”י. מיום שפסקה הקוממיות המדינית שלנו בא“י לא חדל העם היהודי מהתאמץ לסדר את חייו הפנימיים באופן אבטונומי , ולא פסקו בהיסטוריה העברית הנסיונות להקים, למרות חוסר בסיס ארצי, מוסדות אבטונומיים של העם היהודי בכל ארצות הגולה. בארץ בבל, בא”י אחרי החורבן, בגולה האירופית המערבית, בתורכיה, בארצות מזרח אירופה – הנשיאות, מוסד ריש נלותא, ועד הארצות, הקהלה, המילת בתורכיה – כל אלה היו בצורות שונות ובתנאים שונים לפי מצב הזמן ולפני תנאי המקום, מפעלים וסידורים אבטונומיים של הישוב היהודי בארצות גלותם.

אנחנו רוצים לסדר את חיינו באופן אבטונומי גם בא“י. אולם יש הבדל גדול, הבדל יסודי, מהותי, בין שאיפתנו לחיים אבטונומיים בא”י ובין כל השאיפות האבטונומיות שהיו לנו בגולה. ועל הדבר הזה לא עמדה עדיין אספת הנבחרים עד היום הזה כל צרכה ולאל הסיקה עדיין את המסקנא המוכרחה ולא קבעה את ההבדל הפרינציפיוני הזה. על זה אני רוצה להגיד איזה מלים.

מיום אבדן קוממיותנו הפוליטית בא"י, מיום שחדלנו מהיות אומה ארצית, חשבו רבים שחדלנו בכלל מהיות אומה, ויש עוד היום הרבה, לא רק בין המתבוללים היהודים, גם בין אנשי מדע, בין סוציולוגים, הכופרים במציאות האומה היהודית. אולם אנחנו יודעים, שהעם היהודי, למרות זה שחסרה לו אחיזה טריטוריאלית, למרות החסרון של בסיס ארצי, לא חדל מהתקיים. חדלנו מהיות אומה ארצית, אבל לא חדלנו מהיות אומה. היינו לאומה אישית. לא היה קשה ארצי בין חברי האומה, אבל היה קשר אישי. כל אחד מבני האומה הרגיש את עצמו חבר לאומה. אמנם אומה אכסטריטוריאלית, אולם חיינו חיי אומה. הקשרים שבינינו לא היו קשרי ארץ וקנינים משקיים ומדיניים, אלא בעיקר קשרי רוח, תרבות ומסורת. וכאשר נסינו בגולה לשמור על עצמיותנו, היינו מוכרחים לבנות את האוטונומיה שלנו רק על היסוד האישי. לא היינו בשום מקום ישוב ארצי, כלומר: ישוב המהווה את הרוב באיזה מקום שהוא, היינו תלויים על בלימה. וכך היה לנו מוסד של ריש-גלותא בבבל, ועד ארצות בפולין וליטא, וסידור של מִילֶת (“אומה”) בתורכיה. במשך 400 שנה כמעט, היתה ליהדות בתורכיה אבטונומיה לאומית (יַהודִי מִילֶתִי) , אבל לא אבטונומיה של עמים היושבים בארצם, אלא אבטונומיה אישית, כמו שהיתה אבטונומיה כזו לישוב היווני (“רום מלתי”) והארמני (“ארמני מילתי”) בתורכיה. גם האבטונומיה שהיתה לנו בשנים האחרונות זמן מה באוקראינה וזמן יותר ממושך קצת בליטא היתה בנויה על יסוד אישי. הקהילה המתקיימת גם עכשיו בהרבה ארצות הגולה בנויה אף היא על יסוד אישי.

ד.

כשבאו באספת הנבחרים לקבוע את יסודות האבטונומיה שלנו בארץ, עשו טעות גדולה אחת, פרינציפיונית ומעשית, כשניסו להעתיק את הצורה והיסודות של האבטונומיה היהודית בגולה ולהעביר אותם לא“י, מבלי לראות שיסודות חיינו בארץ הם שונים בהחלט מיסודות חיינו בגולה. עוד יותר מזה, מבלי לראות שבא”י יש לנו כבר סידור אבטונומי ארצי. שכחו את המפעל האבטונומי הגדול אשר יצרו מתישבינו וחתוצינו הראשונים בזמן שיצרו את המושבות הראשונות, את פתח-תקוה וראשון-לציון. הנחת היסוד של האבטונומיה בא“י על יסודות חדשים ויותר בריאים, הזכות הגדולה הזאת היא לאכרים הראשונים שלנו, לחלוצים הראשונים שזכו להניח את אבן הפינה הראשונה להתישבות יהודית בא”י. ועד המושבה שנוצר בא“י לא היה ועד הקהילה בגולה; ועד הקהילה מוכרח לעסוק רק בענינים רוחניים, בענינים התלושים מן הקרקע: עניני דת, צדקה וחסד, לכל היותר בעניני חינוך, מפני ששם אין קרקע מתחת לרגלינו. ועד המושבה בא”י היה גרעין של שלטון ארצי, הוא עסק לא בעניני רוח, כי הקשרים בין אנשי המקום היו לא רק אישיים; ועד המושבה עסק בעניני קרקע, בעניני שמירה, ביטחון והשקאה, הספקת מים ובשאר הענינים שכל שלטון ארצי או מוניציפאלי עוסק בהם. והדבר הזה התקיים עשרות שנים גם בלי כל חוקה ובלי כל אישור מצד איזו ממשלה שהיא. זה עוד היה בימים שלא הובטחו לנו זכויות לאומיות רחבות של המנדט, אלא בימי שלטון התורכים, כשלא היו לנו עדיין הזכויות האלו, אלא להיפך זכותנו לעליה ולקנית קרקע היתה מקופחת. דווקא אז נוסד והתקיים ופרח במשך עשרות שנים שלטון ארצי מיוחד של הישובים הקרקעיים היהודים בא“י. ואנו בעצם היינו צריכים לקחת את היש והמצוי בארץ, לקבוע בו מסמרים. להקים לו מסגרת כללית, לאחד ולחזק אותו, ולהכניס בו סדר ושיטה ולהעמיד אותו על בסיס יותר רחב, ולא היה לנו כל צורך לחפש אחרי דוגמאות בגולה, שאינן הולמות את המציאות שלנו, ועוד יותר מזו, שאינן הולמות את המגמה שלנו בא”י. כי בשני הדברים האלה נבדל הישוב היהודי בא"י מישובי היהודים בארצות הגולה: שונה מציאותו ושונה מגמתו.

ה.

אני אמרתי מקודם שרק הסתכלות במצב של א“י, במצב של תושבי הארץ, ובמצב המיוחד של הישוב היהודי בארץ מחייבת סידור אבטונומי של היהודים בא”י. אולם יש עוד מומנט אחד, מומנט מכריע, המחייב סידור אבטונומי של חיינו בארץ, והמחייב יסוד אחר מאשר היה בגולה. זוהי המגמה הפוליטית-הארצית שלנו בא“י, מלבד הבדלי-הוי המבדילים בין יהודי א”י ליהודי הגולה, יש הבדל פרינציפיוני המפלה בינינו ובין ישובי אחינו בגולה. בשעה שהם כולם פירורים של עם יהודי ופירורים של עם אכסטריטוריאלי, הרי הישוב היהודי בא“י הוא לא פירור, אלא גרעין של העם היהודי השב לארצו. אנחנו באים לא”י לא כמו גולים בודדים כי אם כשבי-מולדת, במטרה לאומית גדולה. והישוב היהודי בארץ, הישוב על כל חלקיו, לא רק הישוב החדש והישוב הכי צעיר, כי אם גם מה שקוראים בשם הישוב הישן, הישוב שנוסד ע“י זקנינו, ע”י הדור הישן בא“י, כולם באו הנה לא בתור גולים. הם באו הנה כאנשים השבים אל ארצם במגמה פוליטית מרחיקה לראות ומרחיקה לרצות; אם גם השגותיהם של בני הדור הזקן והישן היו אחרות משלנו, אבל היתה מגמה אחת, המברחת אותנו עם העולים הראשונים שעלו לפני עשרות שנים לא”י. באנו הנה לחדש את חיינו בתור אומה ארצית, באנו הנה, אם לדבר בלשון הפרוגרמות הפוליטיות לפתור את שאלת היהודים, ואת הפתרון לשאלת העם היהודי אנו רואים בשוב העם היהודי להיות אומה ארצית, להיות עם מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו, – ואני מאמין בריכוז העם היהודי בא“י. – זהו הרעיון והמגמה השולטים בישוב היהודי ובכל מפעלינו בארץ וזוהי זכות קיומם. המטרה הזאת מצדיקה את קיומנו בא”י, ורק היא המאפשרת את קיומנו בא"י, מפני שבלי המגמה הזאת ובלי הצורך הזה של המונים יהודים גדולים, בלי הצורך ההיסטורי של העם היהודי לשוב ולהיות עם מרוכז בארצו ולעמוד ברשות עצמו, אין כל יכולת שהיהודים שישנם בארץ ישארו כאן ויתקיימו כאן; השאיפה הזאת להיות שוב אומה ארצית עומדת ברשות עצמה היא תנאי קיומנו בארץ. ואני אומר, המטרה הזאת לא יכולה להיות רק בשביל העתיד הרחוק שאפשר להגיע אליה בדרך של נס, בין שזה יהיה כמו שהאמינו זקנינו, ע“י עני ורוכב על חמור ובין שזה יהיה כמו שחושבים כמה מצעירינו ונערינו, ע”י קצין הדוהר על סוס; המטרה הזאת תתגשם אך ורק אם אנחנו נוכל להגשים אותה בפועל יום יום בכל אשר אנחנו עושים בארץ, יען כי אין שום מטרה יכולה להתגשם אם האמצעים המובילים אליה אינם חלק של המטרה, אם לא מגשימים את המטרה חלק חלק בהדרגה יותר מהירה או בהדרגה יותר אטית, אם לא מקיימים אותה במשך הפעולה שהעם עושה יום יום; אנחנו לא נוכל להיות אומה ארצית אבטונומית – שזוהי לדעתי המטרה שלנו – כי שאיפתנו היא לא שלטון על אחרים, לא להיות עם שליט כמו העמים השליטים האחרים. המטרה שלנו היא שאנחנו נעמוד בתור עם ברשות עצמו, לא פחות מזה ולא יותר מזה – השאיפה הזאת לא נגיע אליה אם לא נגשים אותה בחיי יום יום, בחיים הכלכליים, התרבותיים, הפוליטיים, החברתיים והציבוריים שלנו בארץ.

וברגע שאנחנו באים לארגן את עצמנו, מוכרח גם הסידור להיות מכוון למטרה הלאומית הכללית, כי אם הסידור הזה יעמוד בניגוד או אם לא ימצא בקשר אורגני ישר עם המטרה האחרונה, אין אפשרות שנשיג את המטרה הזאת.

ו.

סידורנו בא“י צריך להיות מכוון לא רק למציאות המיוחדת שלנו בא”י, הסידור שלנו צריך להיות מכוון גם למגמה הפוליטית הלאומית שיש לנו בארץ, וזה מחייב שאנחנו נבנה את סידורנו בארץ על יסוד ארצי, ולא על יסוד רוחני, אישי, אלא על הבסיס היחידי שאנחנו בונים פה את חיינו. ושוב אני אומר: אין אנו צריכים להמציא את הסידור הזה, אנחנו צריכים לראות רק את היש בא"י ולהשתמש בו לצרכינו. יש להתפלא, איך יכלו אנשים שיושבים בארץ גם זמן לא רב, להעלים עין מהמצוי אתנו ולהציע לנו לסדר את עצמיותנו על יסוד זר לנו, על יסוד אישי.

ישנן בארץ 107 נקודות של ישוב יהודי, מהן 90 נקודות כפריות שכולן נקודות ארציות, ז.א. שהישוב היהודי בהן איננו ישוב שנמצא בתוך רוב זר, אלא הם ישוב טריטוריאלי של יהודים וכמעט רק של יהודים; יש לנו איפוא 90 נקודות חקלאיות של ישוב ארצי בא“י, ובהן נמצאים בערך 23,000 יהודים. שאר היהודים יושבים ב-16 ערים (מלבד מספר קטן מאד של עשרות אחדות המפוזרים בכפרים ערבים וגרמנים). ב-16 הנקודות העירוניות יש 11 שבהן יושבים בסה”כ 860 יהודים (בחברון – 430, באר-שבע – 98, עכו – 78, עזה – 54, נצרת – 53, בית שאן – 41, רמלה – 35, תל-כרם – 23, שכם – 16, לוד – 11, ג’נין - 7 ¹) אחוז אפסי לגבי הישוב היהודי בארץ, ואין לו כמעט כל ערך בחיינו בארץ. הישובים העירוניים החשובים הם רק ששה: ירושלם, יפו–תל-אביב, חיפה, טבריא, צפת ועפולה. ב-6 הנקודות העירוניות האלו יש 2 שאף הן מהוות ישוב יהודי טריטוריאלי אמתי, וכל המשק וכל החיים וכל הישוב בהן הוא יהודי, ואלה הן: תל-אביב ועפולה. שתי הערים הללו עם כל הנקודות החקלאיות שלנו מכילות בתוכן ברך החצי מכל יהודי ארץ-ישראל. זהו רק החצי במנין, אבל יותר מהחצי בבנין. החשיבות והמשקל הכלכלי והתרבותי והמדיני של החצי הזה בשביל הישוב שלנו ובשביל המטרה הלאומית הרבה יותר גדולה משל החצי השני. אם תניחו את תל-אביב ועפולה והנקודות החקלאיות שלנו על כף מאזנים אחת ואת יתר הנקודות העירוניות על כף מאזנים שניה ברור שהכף הראשונה תכריע. בארבע הנקודות העירוניות המכילות את החצי השני של הישוב היהודי בארץ – ירושלם, חיפה, טבריא, צפת – ישנן שתים שבהן יש רוב יהודי: בירושלים – 55%, בטבריא – 64%. בחיפה היהודים הם אמנם מיעוט, אבל הוא גדל לא רק באופן יחסי כי אם גם באופן מוחלט. והנה גם בנקודות היהודיות האלו הולכת וגוברת המגמה היסודית והאופיינית של הישוב היהודי בארץ – להיות ישוב ארצי. בחיפה התחילו היהודים בשנים האחרונות להתרכז בתוך שכונות יהודיות מיוחדות: בת-גלים, הדר-הכרמל ועוד. אין ספק שבחיפה יתהווה אותו פרוצס שהיה ביפו; עוד סמוך לפרוץ המלחמה ובשעתה היה הישוב היהודי של יפו–תל-אביב נמצא ברובו ביפו ורק אחוז קטן בתל-אביב. ולא רחוק מאתנו הזמן שתל-אביב לא היתה במציאות ואף לא בדמיון, והנה עברו רק 16 שנה ובעיר החוף הראשית של הארץ נמצאים 45000 יהודים, מהם כמעט 90% מרוכזים בטריטוריה יהודית עירונית, בתל-אביב. אותו הפרוצס הולך ומתהווה גם בחיפה. ואולי אפשרויות חיפה הן עוד יותר גדולות בקשר עם רכישת בקעת עכו. ואין ספק שהטנדציה הגוברת גם בחיפה תביא לידי ריכוז תושבי חיפה היהודים בתוך סביבה יהודית עירונית. גם בעיר הראשית שלנו, המכילה כ – 30% של הישוב היהודי בארץ אנו מוצאים את החזיון הזה. מלבד ישוב יהודי קטן בעיר העתיקה, כ-5000 נפש, נמצאים 85% של יהודי ירושלים בתוך שכונות עבריות טהורות, שכונות ישנות וחדשות ושכונות שהולכות ונבנות ועוד עתידות להיבנות, אשר כל שטחן וישובן הוא יהודי.

וכל מי שאיננו רואה את העובדא היסודית והמכרעת הזאת ובא לסדר את הישוב היהודי בארץ על יסוד הקהילה האישית בגולה, האכסטריטוריאלית, פשוט אינו רואה את ההווה והמתהווה בא"י; איננו רואה את המגמה שלנו לעתיד ואינו מכיר את הקיים והמצוי. עלינו איפוא לא לחדש, אלא לקחת את היסוד שהניחו מתישבינו הראשונים בסידורם הפנימי ולעשות אותו ליסוד השליט בתוך הארגון הלאומי שלנו בארץ, – היינו את היסוד הטריטוריאלי.

ז.

בגולה היתה כפילות בחיינו. את כל הצרכים שלנו בתור אזרחים היינו מספקים או רצינו לספק בעיריה, בעיריה הכללת, ולה שילמנו את המסים, ככל האזרחים שאינם יהודים, ממנה קבלנו ונהנינו או רצינו ליהנות מהשירותים הציבוריים; את הצרכים שלנו בתור יהודים היינו מספקים ע“י הקהלה; באופן כזה נמצאנו תמיד בשתי רשויות, והיו לנו שתי שיטות של מסים, וכל חיינו היו חצויים לשתים. אין אנו רשאים להעביר את הכפילות הזאת ואין גם צורך להעביר אותה לא”י. לא יהיה אבסורד יותר גדול מזה אם נתקן את פתח-תקוה בצורה כזו, שמצד אחד תהיה מועצה שתסדר את הענינים המוניציפאליים ומצד שני ועד קהילה שיסדר את החיים הרוחניים; פה בארץ אנו רוצים לחדול מחיות את חיינו הכפולים, פה אנחנו לא יודעים כמו בחו“ל בית ספר כללי, שבו למדנו את הלימודים הכלליים ובית ספר עברי, שבו למדנו את הלימודים העבריים; יש לנו פה בית ספר עברי אחד ואין אנחנו מכירים בתחומים מיוחדים ללימודים “עבריים” ובתחומים מיוחדים ללמודים “כלליים”. הוא הדין בכל חיינו בא”י. אין אנו רוצים בא“י להמצא בשתי רשויות; דרושה לנו רשות לאומית אחת, אשר תכלול ותספק את כל צרכינו, ונשכח לגמרי איזה דבר אנו מבקשים בתור יהודים ואיזה דבר בתוך אזרחים. אנחנו צריכים להקים בארץ רשות אחת אשר לתוכה נכניס ונרכז את כל התכנים של חיינו בא”י. והדבר הזה איננו רק רצוי, הדבר הזה הוא גם נתון המציאות שלנו בא"י.

בנוגע לנקודות החקלאיות, כמדומני, שאין גם מקום לוויכוח, אולם אפשר להתווכח בנוגע לנקודות העירוניות. אקח דוגמא קונקרטית, את תל-אביב-יפו; אפשר להגיד ככה: למה לנו להתבדל, למה לנו לסדר רשות עברית מיוחדת בתל-אביב? אנחנו כיום הרוב; אם נחַבר את תל-אביב ויפו לנקודה אחת, הלא נוכל להיות שליטים לא רק בעיר שלנו, אלא גם ביפו, ולמה לנו ההתבדלות הזאת?

ח.

כאן אנו נתקלים בשאלה אחת גדולה, בשאלה הפוליטית המכרעת שלנו בארץ, בשאלת היחסים שבין היהודים והערבים, ושאלה זו דורשת מאתנו פתרון ברור. חייבים אנו לתת תשובה לא בעתיד הרחוק, אשר עדיין איננו בידינו, ואשר על חשבונו אנו יכולים להיות נדיבי לב ולהבטיח למי שהוא, שאנחנו באנו הנה להיות עם חפשי בארצו ונתנהג עם שכנינו בחסד ובצדק, אלא כאן עומדת שאלה שיש לתת עליה תשובה כיום: איך אנחנו רוצים לסדר את עצמנו ואת יחסינו את שכנינו בימינו אלה וברגע הזה. הרצון שלנו לא יבחן, גם אינו נבחן על פי דקלרציות והבטחות והכרזות יפות, אשר מי שהוא יכריז בחגיגיות רבה מעל במה זו או מעל במה אחרת; יחסנו יבחן עפ“י המעשים שאנו עושים, ולא על פי הדברים שאנו מדברים. והשאלה היא כזו: אנחנו הבאים לא”י בהכרה ברורה וברצון גלוי מבלי להעלים את הדבר הזה, אנחנו הבאים לא“י לפתור את שאלת קיומנו ההיסטורי ולחדש את קיומנו הלאומי החפשי על יסוד ארצי, אנחנו הרוצים להיות אומה ארצית העומדת לגמרי ברשות עצמה, – מהו היחס שלנו לתושבים הבלתי יהודים הנמצאים בא”י, מהו היחס שלנו כיום אליהם ומה יהיה היחס הזה מחר. והתשובה יכולה להיות רק זאת: מה שאנו דורשים לעצמנו – אנו דורשים גם לאחרים, מה שאנו רוצים שאחרים יתנו לנו אנו נכונים לתת לאחרים. יש קנה מידה אחד, אשר בו אפשר למוד את כל היחסים, גם האישיים וגם המדיניים, אם מה שאני רוצה שאחרים יעשו לי, אני מוכן לעשות גם לאחרים, בין בחיוב ובין בשלילה. אנו רוצים שלא יעשו לנו בגולה עוול, קיפוח זכות וגזל משפט, ואנחנו לא יכולים ולא רוצים לעשות זאת בארצנו לאחרים; אנחנו לא רוצים שזרים ישלטו בנו ובגורלנו. כל התאבקותנו במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היתה מלחמה על הקיום העצמי של העם היהודי, ואנחנו המציגים בצדק ובלב תמים לכל העולם את תביעת שוויוננו הלאומי הגמור, הרי אנו מחוייבים להציג את התביעה הזאת גם לעצמנו; אם התביעה הזאת מחייבת את יחס כל העולם אלינו, הרי היא מחייבת גם אותנו ביחסנו לאחרים, ואין כל הבדל אם אנחנו הננו המיעוט ואחרים הם הרוב, או אם אנחנו הרוב ואחרים הם המיעוט. היחסים הצודקים בין העמים לא יכולים להיות תלויים מזה, אם עם אחד הוא מיעוט ועם שני הוא רוב. זוהי ההנחה היסודית המדריכה והקובעת את היחסים בינינו ובין שכנינו הערבים, ומהנחה יסודית זו עלינו להסיק את כל המסקנות המעשיות.

ואנחנו אומרים, מבלי להתחשב עם העובדה שאנחנו המיעוט, שאנחנו רוצים לחיות את חיינו הלאומיים ברוחנו אנו ובכוחנו אנו, שלא נהיה תלויים לא בחסד אחרים ולא בשרירות לב של אחרים, והוא הדין גם ביחס לאחרים. אין אנחנו מכירים שהזכות האלמנטרית של אנשים ושל עמים תלויה במצבם בתור רוב או מיעוט. את הדבר הזה אנחנו צריכים קודם כל להגשים בחיינו אנו, ואולי זאת היא שליחות מוסרית של העם היהודי, העם שהוא מיעוט בכל ארץ, ושגם בהתרכזו בארצו נשאר מיעוט ביחס לסביבה המקיפה את ארצנו – לעקור מתוך ההכרה המדינית המשפטית את המושגים של שלטון עם בעם ושל יחסים מדיניים בין עמים הנקבעים על בסיס של רוב ומיעוט. יחסים צודקים אנושיים בין עם לעם אינם תלויים ביחסי הכוחות הכמותיים. ההנחה הזאת היא נר לכל פעולותינו בא“י; הכרה מוסרית זו מתנה את כל קיומנו ועבודתנו בארץ; בלי היסוד המוסרי הזה לא יהיה לנו קיום לא בעולם ולא בא”י; אנחנו לא נכבוש את קוממיותנו בא"י מבלי שיגדל בעולם רגש הצדק והיושר, ומבלי שתהיה בעולם ההבנה המוסרית לצרכינו; ואנו מוכרחים לפי ההכרה המוסרית של היהדות האמתית, לא זו המזויפת שכל כך מדברים בשמה אנשים וחוגים הרחוקים מחיים מוסריים, להלום את היסוד המוסרי ביחסנו את שכננו. יסוד מוסרי זה נובע גם מתוך רעיון הצדק של כל החלקים המתקדמים של החברה האנושית כיום; וההנחה המוסרית הזאת היא ההנחה הפוליטית היחידה שבה אנחנו יכולים להצליח; יש אמנם השקפה צינית על פוליטיקה, ויש חושבים שפוליטיקה ומוסר הם שני דברים שונים; אבל החושב שתתָכן פוליטיקה מוצלחת בלי יסוד מוסרי, מראה שאין לו כל הבנה בעצם הדבר. בכוח הנס בלבד לא יכון לאורך ימים שום משטר ושום שלטון בעולם, ושום תביעה פוליטית לא תצליח לאורך ימים אם לא תשען על יסוד מוסרי גדול, וודאי שהתנועה הפוליטית שלנו והחיים הפוליטיים שלנו לא יכונו בלי תוכן מוסרי. את היחסים המוסריים שלנו לא נגלה באימרות ובהכרזות, אלא במעשים. ובמעשים נבחן. לא נבחן בפני אחרים. זה לא כל כך מענין אותי, אם כי יש גם לזה חשיבות פוליטית ומעשית, אבל לא זה העיקר. אנחנו צריכים להבחן בפני עצמנו. צריכה להיות בנו ההכרה שמה שאנחנו עושים ורוצים לעשות הוא צודק. והציונות שלנו יונקת מתוך ההכרה הזאת, שמה שאנחנו רוצים לעשות בארץ צודק ומוסרי, ולפי ההכרה הזאת אנחנו מוכרחים לעשות את המעשים. למעשים שלנו נשאל אנחנו וישאלו אחרים.

ואותה ההנחה היסודית אשר אנחנו קובעים לעצמנו, היא צריכה להיות לא רק בשבילנו, אלא הנחה יסודית כללית בשביל כל הציבור הקיים בא“י, וזהו סידור אבטונומי של כל חלקי הישוב בא”י, בין שהם רוב ואנחנו מיעוט או אנחנו רוב והם מיעוט. כל מחשבות אחרות הן חתירה תחת קיומנו בארץ.

אם למי שהוא יש מחשבה שאנחנו צריכים לבטל את הסידור האבטונומי בתל-אביב, מפני שאנחנו יכולים לשלוט על יפו, זוהי חתירה תחת קיומנו. אסור לנו לעשות כדבר הזה.

ט.

היסוד של סידורנו באי“י הוא היסוד של סידור “ארצי”, של מושבה יהודית בין בכפר ובין בעיר. אני משתמש בטרמין “מושבה” לא בהוראה המשובשת שקיבלה המלה הזו בזמן האחרון, בהוראה של “קולוניה” , אלא במובן התנכ”י העתיק: המושבה, נקודת הישוב הארצית, היא היסוד לארגון שלנו בארץ; ורק באותם המקומות שהיהודים נמצאים בתוך רוב לא יהודי, בתוך מושבה לא יהודית, בה אנחנו צריכים להשלים את האבטונומיה הארצית שלנו ע"י קהילה אבטונומית. גם באוסטריה (לפני המלחמה) בא הרעיון של סידור אוטונומיה פרסונלית רק בתור השלמה לסידורים של אבטונומיה טריטוריאלית שהיתה לעמים השונים המרוכזים בפרובינציות המרובות של המלוכה ההבסבורגית הישנה. גם פה אין עוד כל היהודים מרוכזים בנקודות יהודיות ויש גם בארץ שרידי הגלות, אם כי רק באחוז קטן של הישוב, ובשביל השרידים הללו צריכים אנו להמשיך את קיום הקהילה, אבל רק בשביל היהודים שמחוץ למושבות היהודיות. היסוד והעיקר בשביל ארגוננו היא היחידה הארצית. ומתוך ריבוי היחידות, הרחבת גבולן, ורציפותן הגדֵלה תבנה בהדרגה העצמיות הארצית של העם העברי השב למולדתו.

י.

ועוד מלים אחדות על המצב הפוליטי האינטרנציונלי של הארץ: גם מבחינת הסטטוס הפוליטי האינטרנציונלי תופסת א“י עמדה מיוחדת במינה. אין א”י מדינה סוברנית אף לא אבטונומית. אין זו גם מושבה קולוניאלית. היא ארץ מנדט של בריטניה ועומדת תחת הפיקוח של חבר הלאומים; ומנדט זה שונה מכל המנדטים שנמסרו לאנגליה ולשאר מדינות הברית המנצחות – צרפת, יפוניה, אבסטרליה, אפריקה הדרומית ועוד: במקום הרעיון הכללי שהונח בכל שאר המנדטים – פיקוח מטעם חבר הלאומים על ארץ בלתי מבוגרת למען הכשיר אותה לקוממיות פוליטית ושלטון ארצי גמור, הונחו ביסוד המנדט הבריטי בא“י שני עיקרים שונים: העיקר הראשון והראשי הוא – סיוע לקומם שוב את “ביתו הלאומי” של העם העברי בא”י, העיקר השני – “שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של תושבי א”י בלי הבדל גזע ודת“, וכמו כן “פיתוח מוסדות של שלטון עצמי בא”י”. לשלטון הבריטי נמסרה בא"י בתוקף המנדט הסמכות המחוקקת והאדמיניסטרטיבית המלאה של מדינה סוברנית, ההגבלה האחת לסמכות הם סעיפי המנדט שתכנם העיקרי הם שני הפרינציפים הנזכרים.

ממשלת המנדט מרכזת בידיה את מלוא השלטון המחוקק והאכסקוטיבי והיא מחוייבת לספק את שתי התביעות המרכזיות, שהן תכלית קיומה ושלטונה בארץ לפי המנדט: הקמת “הבית הלאומי” של העם העברי ושמירת הזכויות וסיפוק הצרכים של כל תושבי א"י בלי הבדל גזע ודת.

ויש צורך גדול שדווקא אנחנו היהודים נכיר לא רק ביסוד הראשון, אלא גם ביסוד השני. זה ימנע אותנו מהרבה אי הבנות ומהרבה השלָיות וגם מהרבה יחסים לא נכונים שיש לנו בא"י.

אין שום ניגוד בין הקמת הבית הלאומי ובין האינטרסים של תושבי הארץ, אך יש שאנחנו מסיחים דעתנו מהחלק השני של המנדט, והסחת דעת זו היא לא לטובתנו, מפני שהחלק הראשון מתנה את השני, כי “הבית הלאומי” לא יקום על חשבון הצרכים והזכויות של תושבי הארץ הבלתי יהודים, כי רק בהבטחת האינטרסים של התושבים הערבים בארץ נוכל להקים את הבית היהודי לעם היהודי. אנחנו לא נכבוש את הארץ בכוח ועל חורבן התושבים לא נבנה את קיומנו. בוא נבוא לא"י בין שיסכימו לזה ובין שלא יסכימו לזה, נלחם על זכותנו הלאומית גם אם כל העולם יתנגד לנו, אולם יחד עם הרצון הלאומי הזה אשר לא יחת מפני כול, צריכה להיות הכרה שאת הדבר שלנו נבצע מבלי לנגוע באינטרסים של התושבים בארץ.

יא.

ויש ממונה על הדבר הזה והממונה הזה היא לא רק אנגליה. יש כוח עוד יותר חזק מאנגליה, זהו חבר הלאומים, כלומר דעת הקהל העולמית. חבר הלאומים הוא המפקח העליון על שיטת הממשל המנדטי, לפניו חייבה ממשלת המנדט למסור שנה שנה דו“ח מפעולותיה וחבר הלאומים בוחן ובודק את הדו”ח אם הוא מתאים לסעיפי המנדט ולאותן המטרות העיקריות שהוצגו למנדט. ולפניו יכולים בני א“י, היהודים והערבים ובמו-כן הסוכנות היהודית, לפנות בטענותיהם, ובקובלנותיהם, וממשלת המנדט חייבת לתת ביאורים ותשובות לכל הטענות האלו, ועל יסוד הבירור מחווה חבר הלאומים את דעתו על מעשי הממשלה ומביע את משאלותיו ומסקנותיו. אני יודע את החסרונות והחולשות והליקויים של חבר הלאומים; חבר הלאומים עדיין לא איחד בתוכו את כל המדינות הגדולות (אמריקה, גרמניה ורוסיה) והרבה מדינות קטנות, עוד אין בכוחו להיות מפקח אמתי על מעשי הממשלות. אבל אנו צריכים להחשיב את הרעיון הגלום בחבר הלאומים– רעיון האחווה של כל העמים, – ויש לנו זכות לחשוב שזהו רעיון עברי עתיק. הרעיון הזה עוד לא נתגשם בחבר הלאומים הקיים, אבל יש התחלה, ויש ערך גדול לדעת הקהל בעולם המתגבשת באורגן אינטרנציונלי זה. חשיבות חבר הלאומים תגדל יותר בעתיד, בשעה שחבר הלאומים יהי לא רק שם בלבד אלא יקיף באמת את כל העמים החפשיים ושווי הזכויות בעולם, אך גם ברגע הזה הוא גורם פוליטי חשוב. וכדאי לקרוא את הפרטיכל של ישיבות חבר הלאומים שדנו בהן ע”ד א“י בשנה שעברה ובשנה זו ולראות כמה העין צופיה על כל פרט קטן, על כל מעשה הנעשה בא”י, עד כמה בוחנים ושוקלים כל דבר שנעשה בארץ. ביחס לתקיפי העולם אינם מחמירים כמובן, ולא דורשים מהם צדק גמור, אבל מאתנו וודאי שידרשו 100% צדק. והעין של דעת הקהל בעולם צופיה על מה שנעשה בארץ, ודורשת דו"ח. ודעת הקהל לא תתן שעל ידינו ייעשה למי שהוא עוול. גם אנו יכולים וצריכים לקבול על כל עוול ועיוות דין הנעשה לנו בפני הטריבונל האינטרנציונלי הזה. אינני כל כך נאיבי לחשוב שבעזרת חבר הלאומים נוכל לתקן את המעוותים של האדמיניסטרציה הבריטית – כיום אין עדיין אנגליה תלויה בחבר הלאומים – אולם במידה ידועה היא מחוייבת להתחשב אתו גם עכשיו. ועלינו לקחת בחשבון לא רק את המצב כיום הזה אלא את האפשרויות של ההתפתחות בעתיד הקרוב והרחוק. במידה שהשלום יתבסס בעולם, במדה שהכוחות המתקדמים יגדלו בכל מדינה ומדינה, יגדל באותה מידה ערכו של חבר הלאומים. ובמכשיר האינטרנציונלי הזה עלינו להשתמש במלחמתנו נגד קיפוח זכויותינו ואי מלוי ההתחייבות מצד ממשלת-המנדט.

יב.

מקוצר-זמן איני יכול לעמוד על התביעות המדיניות שלנו כלפי הממשלה וכלפי חבר הלאומים, ואני מסתפק במסירת ההצעות וההנחות הבאות בשם סיעת אחדות העבודה:

כנסת יהודי א"י

יהודי א“י מהווים כנסת אבטונומית מאושרת ע”י הממשלה וחוקי הארץ בתור אישיות משפטית, המנהלת ברשות עצמה את כל עניניה הפנימיים.

המוסד העליון של הכנסת העברית היא אספת הנבחרים הקובעת את חוקת הכנסת ויחידותיה המקומיות, בוחרת את מנהַלתה, מַתקנת את תקציביה ושיטת מסיה, משמשת ביאת-כוח יחידה של יהודי א"י כלפי פנים וכלפי-חוץ ומחליטה בכל הענינים המסורים לרשות הכנסת העברית ובעניני הישוב הפנימיים.

הבחירות לאספת הנבחרים הן כלליות, שוות, ישרות, חשאיות, ויחסיות; כל יהודי ויהודיה מבני עשרים שנה ומעלה הגרים בקביעות לא פחות מחצי שנה בארץ יש להם הזכות לבחור ולהבחר.

היחידה המקומית של הכנסת

1. המושבה.

היחידה הסידורית של הכנסת הם תאי-הישוב בכפר ובעיר: המושב, השכונה, העיר, המחוז של מושבות או שכונות רצופות שתושביהן הם יהודים, זאת אומרת שלא פחות משלושה רבעים מכל תושביהם הקבועים הם יהודים.

כל מושבה יהודית בכפר ובעיר מהווה נוף מוניציפלי אבטונומי המשתתף בכנסת יהודי א"י, כפוף לרָשות העליונה של אספרת נבחרי הכנסת, מנהל ברשות עצמו את כל עניניו המקומיים ומספר את צרכיו הציבוריים, הכלכליים, התרבותיים והישוביים של כל תושביו: הספקת מים, מאור חשמלי, השקאה, נקיון, ריצוף רחובות, חיבור דרכים, שיפור ושיכלול והרחבת השכונה, הכפר או העיר, שמירת הבריאות, שמירת החיים והבטחון הציבורי, עזרה לחולים, מוסדות החינוך והתרבות, מוסדות משפט השלום ודיני בוררים, הגנת העובד ודאגה למבקשי עבודה, השגחה על המידות והשקלים, הנהלת ספר פיקודי התושבים (רשימת הלידות, הנשואין והמיתות), סיוע חברתי, מוסדות הצדקה והחסד, הנהלת הרכוש הציבורי, קבלת קונסציות משקיות והגשמתן, מלחמה בהפקעת השערים וספסרות קרקעית, סידור אשראי עממי לבנין בתים ודירות זולות, וכל שאר השירותים הציבוריים, כפי החלטת המוסדות המוסמכים של המקום.

הבחירות למוסדות המושבה בכפר ובעיר הן כלליות, שוות, ישרות, חשאיות ויחסיות, וכל אלה שיש להם זכות בחירה לאספת הנבחרים והם תושבים קבועים במקום לא פחות מששה חדשים, יש להם הזכות לבחור ולהבחר, לפי התקנות של אספת הנבחרים.

כל מושבה – בכפר ובעיר – היא אישיות משפטית ויש לה הזכות לרכוש נכסים וקרקעות, לכרות אמָנות, לקבל על עצמה התחייבויות ממוניות, להפיק הלוואות ולקבל עזבונות וכו'.

1. הקהילה

היהודים הגרים מחוץ למושבה יהודית מהווים בכל מקום קהילה עברית המשתתפת אף היא בכנסת יהודי א"י, לפי חוקת הקהילות הנקבעת באספת נבחרי הכנסת, והיא מסדרת ומנהלת ברשות עצמה את כל הענינים הלאומיים, הציבוריים והתרבותיים של יהודי המקום: מוסדות חינוך ותרבות, סיוע חברתי ומפעלי צדקה וחסד, עזרה לחולים, דאגה למבקשי עבודה, הנהלת ספרי הפיקודים, סידור משפט שלום וכו'.

בכל מקום שאינו מושבה יהודית ויש בו לא פחות מעשרים יהודים בוגרים משני המינים – מתייסדת קהילה עברית, ורק קהילה אחת. הקהילה היא אישיות משפטית.

זכות הבחירה יש לכל חברי הקהילה שיש להם זכות בחירה לאסה"נ.

הוועד הלאומי

אספת נבחרי הכנסת בוחרת בוועד לאומי בן עשרים ושלושה חברים, המנהל את עניני הכנסת ומדבר בשמה מאספה אחת לשניה.

חוג פעולתו וסמכותו של הוועד:

א. הגנה משפטית ומדינית על הזכיות והענינים של הכנסת העברית, מוסדותיה, יחידותיה וחבריה בפני ממשלת הארץ וחבר-הלאומים.

ב. פיקוח על מוסדות החינוך והתרבות של הכנסת ויחידותיה המקומיות.

ג. קביעת מוסדות המשפט העברי, סידורם והנהלתם.

ד. הנהלת ספרי הפיקודים של יהודי א"י.

ה. סיוע לעולים ודאגה למבקשי עבודה בכל מוסדות הכנסת ויחידותיה.

ו. פיקוח על מוסדות הסיוע והחסד של הכנסת ויחידותיה.

ז. השגחה ופיקוח כספי ואדמיניסטרטיבי על נכסי הכנסת והמוסדות הציבוריים של יהודי א"י.

ח. קביעת יחסי שכנים בין הכנסת העברית ובין הישובים והגופים הבלתי יהודיים בארץ על יסוד עזרה הדדית ופעולה משותפת בכל הענינים והצרכים המשותפים לכל תושבי הארץ בלי הבדל גזע ודת.

ט. ביאת כוח מאושרת של הכנסת ביחסיה הפנימיים – בין חלקי הכנסת וגופיה השונים – ביחסיה את הגופים הבלתי יהודיים בארץ, את הממשלה, את חבר-הלאומים ואת מוסדות העם העברי.

תקציב הכנסת

הכנָסות הכנֶסת הן:

א. מס המוטל מטעם אספת הנבחרים או לפי החלטת אסה"נ על ידי הוועד הלאומי על יחידות הכנסת המקומיות ( המושבות בכפר ובעיר והקהילות) לפי גודל הכנסותיהן ממסים, משירותים ומנכסים ציבוריים מקומיים.

ב. מס חינוך לאומי – ישר, מדריג ועולה, המוטל על כל חברי הכנסת.

ג. הכנסות מנכסי הכנֶסת.

ד. הכנסות משירותים ציבוריים של מוסדות הכנסת.

ה. הכנסות ארעיות, כגון: עזבונות, תרומות ומתנות, הנמסרים לכנסת יהודי א"י.

ו. סכומים הנמסרים לרשותה של הכנסת מאת הממשלה.

הכיוון הלאומי של הכנסת כלפי-פנים

הכנֶסת מכירה בחובה הלאומית למַזג ולאחד את קיבוצי-הגלויות המרובים בארץ לחטיבה תרבותית וישובית אחת, והיא מטילה על כל מוסדותיה ויחידותיה לסייע בכל ענפי פעולתה להרמת מצבן הגופני, התרבותי והכלכלי של כל העדות השונות, וביחוד העדות המזרחיות, ולהשוות את תנאי-חייהם, עבודתם, התישבותם וחינוכם לתנאי-החיים, העבודה, ההתישבות והחינוך של שאר חלקי הכנסת.

דרישות הכנסת מאת הממשלה

א. אישור תכוף של חוקת הכנסת העברית.

ב. מסירת מס החינוך והכנסות לטובת החינוך הנִגבים מאת היהודים לרשות הכנסת העברית.

ג. העסקת פועלים עברים בכמות מתאימה בעבודות הממשלה והעיריות, בשכר מתאים לדרגת החיים של פועל תרבותי.

ד. חיקוק חוקת הגנת העבודה, העובדת והנוער העובד.

ה. ביטול מס העושר, המעיק על התפתחות בארץ, ותיקון שיטת המכס והמסים בהתאם לצרכי התפתחות החרושת והחקלאות בארץ.

ו. מסירת קרקעות פנויים השייכים לממשלה או שאין להם בעלים (מוות) להתישבות עובדת עברית בהתאם למנדט.

ז. ביטול הגבלות העליה העברית, ומסירת זכות סידור העליה לרשות הסוכנות היהודית.

ח. הבטחת השתתפות מתאימה של היהודים בפקידות הממשלה ובכוחות השמירה על הביטחון בארץ.

ט. הגשמה מלאה ונאמנה של זכות השפה העברית בכל מוסדות הממשלה.

הכנֶסת וחבר-הלאומים

אספת הנבחרים מטילה על הוועד הלאומי להגיש שנה שנה את תביעות הכנסת העברית וביקורת מעשי הממשלה לפני וועדת המנדטים של חבר-הלאומים.

ירושלם, כו ובת תרפ"ו (קונטרס רמז-רמח)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מתוך הרצאה בוועידת אחדות העבודה)

איני יודע, אם הקושי של מצבנו ברגע זה מכשיר את הפועל בארץ ליחס רצוי ולהבנה נכונה בשאלה מסובכה זו שקוראים אצלנו “ארגון משותף”. חוששני שהמצוקה הגדולה עלולה להביא בקרבנו לריאקציה בהרבה דברים. ולמרות זאת רואה אני חובה לעצמי להגיד בענין זה את אשר עם לבי. אם נכון הדבר–ולי אין ספק שאחדות העבודה מאמינה בדבר זה – שהפועל העברי בארץ-ישראל נושא את האחריות המלאה לכל המפעל הציוני ולגורלה של ארץ-ישראל, הרי מוטלת על הפועל העברי האחריות להרמת מצבו של הפועל הערבי בארץ. לא באנו לארץ כאורחים, א"י אינה לנו אכסניה. עלינו לעַצב את ההיסטוריה החדשה של הארץ ולהכריע בגורלה – ולא יתכן שנתעלם ממציאותו ומגורלו של העובד הערבי בארץ. בתור סוציאליסטים יש לנו אמונה עמוקה בצדקת המפעל הציוני שלנו, בהיות הציונות שלנו תנועת של שחרור ושל גאולה, תנועה הנקיה מכל שמץ של שעבוד, עושק וקיפוח. בכוח הכרה מוסרית זו אנו עושים את עבודתנו בארץ – והכרה זו אומרת לנו, שהעובד הערבי הוא אחינו לגורל ושותפנו למולדת. עתידו – עתידנו, ואנו אחראים לו. השאלה אינה רק מוסרית בלבד, כי אם כלכלית, חברתית ומדינית. לא יעלה על הדעת שנצליח להתבצר הארץ, ליצור בה מעמד פועלים יהודי גדול, להכניס המוני יהודים לעבודה ולבנות משק יהודי בן קיימא – אם בצד הפועל היהודי והמשק היהודי ישאר לאורך ימים פועל ערבי ירוד, בלתי מאורגן, אשר יתחרה בנו ויראה בנו את אויבו. רחוק אני מהשליה זו של קלי-מחשבה ידועים בהסתדרות, הרוצים להשלות את נפשם ואת נפשנו, שאפשר בכוח החלטה ומסגרת אורגניזציונית לסתום במהרה את התהום שבים הפועל העברי והערבי ולטשטש את ההבדלים העצומים ברמת חייהם ולהסתלק מהצרכים המיוחדים של הפועל היהודי והערבי. ואולם אין לי ספק שבלי עזרה נאמנה מצד הפועל היהודי לפועל הערבי – ניכשל גם אנחנו. כי אי אפשר לקיים לאורך ימים מחיצה מלאכותית בין עבודה זולה, משועבדת ובלתי מאורגנת ובין עבודה יקרה, מאורגנת וחדורת רוח מעמדית. לא רק הפועל היהודי – גם המשק היהודי אינו מעוניין בקיום פועל זול במשק הערבי. כי לא רק העבודה הזולה מתחרה בפועל היהודי, כי אם תוצרת העבודה הזולה מתחרה בתוצרת העבודה היקרה. בעל בית המלאכה והחרושת הערבי מתחרה בבעל בית המלאכה והחרושת היהודי בתנאים בלתי שווים. ולא תקום בארץ חרושת יהודית המיוסדת על עבודה עברית יקרה, אם בצִדה תתקיים חרושת ערבית זולה. לארץ זו יכנס גם הון בין-לאומי. הנכונים אנו להסתלק מכל אפשרויות העבודה שהון זה ייצור בארץ? הממשלה עומדת להוציא לפועל עבודות ציבוריות גדולת. כיצד נפלס לעצמנו נתיב לעבודות אלו? באיזה כוח נכריח את נותני העבודה, שאינם זקוקים לעזרתנו הלאומית ולתמיכת המוסדות הציוניים, שיבכרו בעבודתם דווקא את הפועל היקר ולא את הזול והמסתפק במועט? או כלום נוריד את שכרנו עד כדי שכר הפועל הערבי, ונקיים בארץ שתי רמות של שכר עבודה גם לפועל היהודי – אחת במשק היהודי והשניה במשק הבלתי יהוד? אנו עומדים לא רק בפני השאלה הקשה של מציאות עבודה זולה המתחרה בנו, כח גדולה מזו הסכנה של העבודה הזולה עוד יותר בארצות השכנות, ועם חדירת ההון הפרטי לארץ יש חשש שיכניסו לארץ המוני עובדים זולים ממצרים, עבר הירדן, ארם נהריים ועוד. הנעמוד במלחמה קשה זו נגד הכנסת עבודה זולה מן החוץ בלי השתתפותו הנמרצת של הפועל הערבי בארץ, והתבוא השתתפות זו, אם רמת-חייו ושכר עבודתו של הפועל לא יורמו בעזרתנו האקטיבית והנאמנה? גם חוקת הגנת העובד, שהיא בשבילנו צורך חיוני, דורשת להגשמתה את השתתפותו הפעילה של העובד הערבי. אסור לנו לראות את הפועל הערבי ויחסנו אליו רק מבחינת התועלת בלבד. אנו רואים את עצמנו כמטרה עצמית, ולא אמצעי למה שהוא ולמי שהוא, וכך אנו מחוייבים לראות את האחרים. הישוב הערבי בארץ הוא חלק של הארץ הזאת והוא מטרה לעצמו, והיחסים שבינינו מחוייבים להיות יחסים של ערכים מוחלטים ושווים. זהו יסוד האמתי של ההכרה הציונית, זהו היסוד ההכרחי של הכרה הסוציאליסטית – ובעבודתנו בארץ לא נוכל לעשות הכרה זו פלסתר. המסקנה המוכרחת הנובעת מתור הכרה זו היא, שאין אנו רשאים להתבדל מהפועל הערבי, ואין אנו צריכים להתבטל מפניו; אין אנו ראשים להתנכר לחיי המוני העובדים בני הארץ ולהניחם בעבודתם, ואין אנו צריכים להמנע ממטרת-חיינו מפני אי-הבנה שבה נפגשת עבודתנו בין שכנינו. תנועת הפועלים בארץ, כמות שהיא, בכל שיעור קומתה ובהכרת שליחותה הלאומית הגדולה, צריכה לפנות לפועל הערבי בלי כל העלמה והערמה ולהגיד: נושיט יד איש לאחיו ונעבוד יחד כחברים. באנו לסול את הדרך לעמנו לשוב לארצו ולבנותה, ובתור כאלה אנו רוצים לכרות אתכם ברית חברים, ברית עובדים. אנו נכנס לברית זו כמו שהננו, ואנו מקבלים אתכם כמו שהנכם. יש לנו צרכים וענינים משותפים. נלחם עליהם יחד. הישמע הפועל הערבי את שפתנו זו? לא אנו צריכים לתת את התשובה. את יחס הפועלים הערבים אלינו לא אנו נקבע. עלינו לקבוע את יחסנו אליהם. והיחס הזה יכול להיות רק יחס של חברים בברית-עבודה. לשם הקמת ברית זו אין אנו משנים אף במשהו את מבנה-הסתדרותנו. אם נעשה שינויים במבנה הסתדרותנו – נעשה זאת רק מתוך צרכינו אנו, ולא מתוך רצון לסגל אותם לצרכי הפועל הערבי. ארגוננו צריך להלום את צרכינו ותנאי חיינו אנו. וארגון הפועל הערבי צריך להלום את תנאי חייו וצרכיו הוא, וברית העובדים העברית-ערבית צריכה להיות מבוססת על שתי חטיבות לאומיות אבטונומיות, המנהלות כל אחת את פעולתה המיוחדת ברשותה הגמורה ועל אחריותה המלאה. והברית מנהלת את כל הענינים המשותפים אשר בלי ספק ילכו ויתרבו במשך הזמן.

תל-אביב כג חשוון, תרפ"ז

(הועידה החמישית של אחדות-העבודה, עמוד 157–159)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(בוועידת אחדות העבודה)

אני בטוח שאביע את הרגשת כל הוועידה אם אמסור תודה לבבית לח' ווג’ווד על ביקורו בארצנו ועל טרחתו לבוא הערב לוועידתנו. שמענו ברצון ובהתענינות את אשר אמר לנו הערב, והנני להגיד אילו מלים על הדבר שנגע עמוק – סידור העיריות והיחסים שבין שני העמים בארץ. אנו מעריכים מאד את ההתרגשות העמוקה שנשמעה בדברו על יחסנו עם שכנינו הערבים. הגורל ההיסטורי קשרנו אל תנועת הפועלים והדימוקרטיה הבריטית. ארצנו נמצאת כיום תחת המנדט הבריטי, ויודעים אנו כי ההיסטוריה של עם הבריטי, אשר הנהו הקלוניזטור הכי גדול בתקופה החדשה ואשר הרחיב את תחומי הציביליזציה בכל קצוי תבל – יודעת גם מאורעות של דיכוי לאומים וחרחור ריב בין העמים המשועבדים. התמרמרותו של הח' ווג’ווד נגד דיכוי זה היא ערובה נאמנה, כי נמצא בתנועת הפועלים הבריטית אוזן קשבת לדרישות עמנו ולמלחמתנו להקים משטר צדק ושלום בארצנו. אני שמח להזדמנות זו לדבר כאן פנים אל פנים עם חבר מפלגת העבודה הבריטית ולמסור לו ולמפלגתו, כי עבודתנו ומפעלנו כאן יחידים במינם ואין להם דוגמא גם בהיסטוריה רבת הגוונים ורבת הנסיונות של העמים המאוחדים באימפריה הבריטית. אלה הם אולי דברים נועזים, כי יודעים אנו מה קטנים בכמותם הארץ והמפעל שלנו לעומת השטחים הרחבים, הארצות הרבות והעמים העצומים המכונסים באימפריה הבריטית. אולם מה שמסבך ביותר את מצבנו הוא, כי אחד משני העמים – עמנו עוד אינו יושב בארץ, הוא מפוזר בכל העולם ונמצא כאן במתי מספר. היהודים שבארץ הנם רק שליחיהם של מאות אלפים ומיליונים יהודים שאינם עדיין כאן. והשאלה הלאומית ושאלת היחסים עם שכנינו הערבים היא לא רק שאלת התושבים הנמצאים בארץ, אלא שאלה של יחסים בין העם העברי השואף, הרוצה והמוכרח לבוא הנה, ובין העם הערבי היושב כאן. יחסים אלה הם יותר טרגיים מאשר בין שני עמים קבועים ויציבים היושבים בארץ אחת, ואנו רוצים, שהתנועה הסוציאליסטית העולמית ותנועת הפועלים הבריטית, אשר אותן רוצים אנו לשתף האחריות למפעלנו, באשר אין אנו מטילים תקוות ואין לנו אמונה במעמדות אחרים, אלא בזה שעתיד האומה נמצא בידו, – כי הן יבינו את הקושי המיוחד של היחסים בין העם הנמצא בחוץ ואין לו דרך הצלה אחרת בלתי אם בא“י, ובין העם היושב בה. התנועה החלוצית, וביחוד תנועת הפועלים, מחפשות את הדרך להכניס הבנה זו לשכנינו, כי בוא העם העברי לארץ לא ידחוק, אלא יעשיר וירים את תושביה. לא לנשל באנו הנה, לא להבנות מחורבנם של אחרים, אלא לבנות את המקומות החרבים וליצור כאן אוצרות חדשים של כלכלה, תנובה ויצירה. אולם הבנה זו לא קל להחדירה לשכנינו וביחוד לאלה המדברים כיום בשם העם הערבי, למעמדות השליטים והמנצלים. יש התנגדות, שטנה והפצת דיבות נגד העם היהודי מצדם. יש הטלת מורא כי הנה באים בולשביקים – הפועל והחלוץ היהודי – לגזול את רכוש העם היושב בארץ. כוחנו אינו מספיק לנו כיום להלחם תמיד נגד השטנה והדיבה, ועוד לא הגיעה השעה, שהעובדים הערבים המנוצלים יבינו לנו. שעה זו תבוא כשנהיה כאן לא 30.000 אלא 300.00 פועלים, כשיהיו לנו לא רק 50 אלא 500 קבוצות, אז יבינו וירגישו את הברכה שהביא לארץ כולה גידול הישוב העברי העובד, העוזר לכל המנוצלים להשתחרר מהלנדלורדים. הבנה זו לא תחדור לעובדים הערבים ע”י כרוזים ונאומים. רק בהפרחת הארץ, ע“י העברת המוני יהודים לתוכה ויצירת נכסים חדשים בה, נוכיח את הברכה שיש בעבודתנו. אולם בינתים אנו עומדים לפני קיר של אי הבנה והתנגדות, ואנו זקוקים בעבודתנו הקשה להחזיר את העם העברי לעבודה בארצו, לתמיכת המצפון של התנועה הסוציאליסטית, אשר חובתה להבין לקושי המיוחד שלנו. מלבד מאמצינו אנו, שעליהם בעיקר נשענים, הכוח המוסרי היחידי המסוגל לשמש לנו משען הוא כוחה של התנועה הסוציאליסטית; וממנה אנו דורשים, שלא תָמוד אותנו במידת השבלונה הרגילה שאינה מתאימה לתנאינו, לתנועתנו, למצב של עם שאינו יושב בארצו, אלא חוזר אליה. כל המידות בדימוקרטיות המקובלות, אשר עליהן נלחמנו בארצות אבטוקרטיות, כשהן לבדן אינן הולמות את מצבנו, הדורש הכנסת המוני יהודים עובדים ויוצרים לא”י. ואומר בגלוי: אילו היינו הולכים שולל אחרי הפרַזה הדימוקרטית השגורה כיום הפי המעמדות השולטים והמנצלים של העם הערבי, אילו הסכמנו לשלטון עצמי בלתי מוגבל של תושבי הארץ, כי אז היו התוצאות מזה ראשית – סגירת שערי הארץ בפני יהודים, שנית – שלילת זכויות הפועלים העברים, ושלישית – דיכוי והשפלת כל העובדים בארץ. וכשלפנינו עומדת מצד אחד פורמולה דימוקרטית ומצד שני עניני חיים של המוני עובדים, אנו מבכרים את הענינים הריאליים. ותנועת הפועלים הבריטית תבין לנו אולי יותר מאחרים, כי גם היא אינה הולכת שולל אחרי פורמולות, היא חודרת לגוף הדברים ומבינה, כי אין להכניס את כל העמים למיטת סדום אחת. לא אעשה ויכוח עם חברנו ווג’ווד בשאלת הבחירה לעיריות. נשמח לברר אתו יחד את יחסנו לשאלה זו; ועלי לומר לו, כ, ב“כ הפועלים בוועד הלאומי עמדו על דרישה של זכות בחירה כללית בארץ לגברים ולנשים מבני כ”א, לכל המשתתף במשק העירוני ברכושו או בעבודתו בלי כל הגבלת קנין ונתינות. נשמח ביחד לברר לו את שאלת האבטונומיה הלאומית לראש הדףוהבטחת השלום וההבנה ההדדית ביננו ובין הערבים; כיצד אנו רואים, כי דווקא ע“י הבטחת החופש והאבטונומיה לכל חלש מתושבי הארץ לסדר את עניניו כרצונו, נבטיח מכסימום של שלום והבנה הדדית שנמָנע מחיכוחים. שאלה זו, כיצד לקרב את הפועלים היהודים והערבים ואיך להרים את הפועל הערבי משפל מצבו – נידונה עכשיו בוועידתנו והננו עומדים בעצם הוויכוחים בשאלה זו. קבלנו ברצון את הבטחת הח' ווג’ווד לדבר על ענינינו במשרד המושבות, ואנו מבקשים מאתו למסור לא רק לשליטים, אלא גם לחבירנו במפלגת העבודה על הרעב לקרקע, לא רק שלנו, של אלה הנמצאים כבר בארץ, כי אם של המוני היהודים בכל התפוצות, המנותקים מהאדמה זה אלפיים שנה. ימסור נא לחבריו, כי יש ארץ קטנה ונידחה, שמספר פועליה דל וקטן – אבל מספר זה הולך ורב. לפני שמונה שנים, בזמן ועידת היסוד של אחדות העבודה בפתח-תקוה, מנינו בארץ 2000 פועל. כיום אנו מונים 30.000, וגם אלה אינם אלא חלוץ קטן של מחנה עצום, מחנה של מאות אלפים ומיליונים, אשר כל תקוותם להאחז בעבודה בא”י. ברו תשע שנים מהיום שהגדל הבריטי הונף על א"י. דגל זה היה לנו בארצות פיזורנו סמל הפרוגרס והליברליזם; אולם לאחר תשע שנים תחת דגל זה עדיין אין לפועל כל חוק של הגנה. תחת שלטון בריטי שוררים יחסי עבודה פרועים מימי תורכיה; וידנו לבדה קצרה לכבוש חוקי הגנה אלמנטריים, שפועלי אירופה רכשו לפני עשרות שנים. האשה והילד מנוצלים באופן ברוטלי גם בעבודות ממשלה. ברכבת הנמצאת בידי הממשלה אין לפועל כל הגנה מפני שרירות לבו של פקיד קטן או גדול. בעבודות הרבות של הממשלה, שהנה נותן העבודה הכי גדול בארץ, בעבודות שנעשות בכספים שהעליה וההתישבות היהודית מכניסה, אין ליהודי אף חלק קטן ממה שמגיע לו. אנו מקוים, שהפועלים הבריטים הנלחמים על שחרורם יסייעו גם לנו במלחמתנו אנו. אבל אנו רוצים למסור על ידו לר רק תלונות. יגיד לחביריו כי כאן הולכת וצומחת תנועת פועלים, אשר מלחמת השחרור הגדולה של כל מעמד הפועלים בעולם היא מלחמתה; ואנחנו מאמינים, כי בהגשמת מפעלנו לא רק נביא גאוה לעם היהודי, אלא נוסיף חלקנו בבנין החברה החדשה בפינה ההיסטורית הקרה לאנושות כולה, וכאן באסיה נהיה הראשונים להראות דרך לשחרור סוציאליסטי ולחברת-עבדים. המפעל שאנו שוקדים עליו הוא לא רק שלנו, אלא גם של תנועת-הפועלים הבין-לאומית.

תל-אביב, כד חשון תרפ"ז.

(הוועידה החמישית של אחדות העבודה, עמוד 139–136).

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(בפתיחת הוועידה השלישית של ההסתדרות)

אני שמח שהח' אחמד חמדי שומע עברית ואשתמש בהזדמנות זו לענות לו מלים אחדות. כל פועל יהודי בארץ מקבל בשמחה אמיתית כל גילוי של התעוררות בקרב הפועלים הערבים, המכוון להתארגנותו של הפועל הערבי לשם הטבת מצבו והרמת תרבותו, ןיגיש לו בנאמנות אל כל עזרתו, ואולם – ואני מקוה שהח' אחמד חמדי, הדוגל באידיאל הפועלים ובשאיפות הסוציאליסטיות, יבין לדברי – אנו רוצים שהפועלים הערבים, והטובים המעטים לפי שעה שבין האינטליגנציה הערבית, ישתחררו קודם כל מכל יחס של איבה אשר האפנדים בארץ זורעים סביב המפעל הציוני. מסור לחבירך, שהפועלים העברים בארץ הם הם הציונים. הם באו לארץ אל ורק הודות לציונות. אלמלא הציונות לא היו בארץ 30.000 הפועלים המאורגנים, לא היתה גם הועידה הזאת, לא ההסתדרות ולא התנועה שהיא גם תרים את הפועל משפלותו. ואני רוצה להגיד לך הח' חמדי, מהי הציונות של הפועלים. אתה אומר שהפועל הערבי מדוכא ומצבו ירוד. ואולם מצבנו עוד יותר רע. אם הפועל הערבי עובד בתנאים קשים, הרי ההמונים העברים אין להם בכלל אפשרות של עבודה. והציונות שואפת להעביר את ההמונים היהודים לא“י ולעבודה, להפוך כאן את ההמונים היהודים לפועלים, והם יהיו גם גורם להרמת כוח הפועלים וההמונים הערבים שבא”י ובארצות שמסביב לה. אם יתרכז כאן המון גדול של פועלים יהודים, לא 30 אלף אלא 300 אלף ושלשה מיליונים, ואנו נהיה לכוח גדול, אז נוכל לעזור לפועלים הערבים, נרים את ההמונים הערבים משפלותם ונהיה לגורם עצום להפרחת הארצות האלה, רבות האפשרויות ודלות האנשים וזוהי הציונות: החזרת ההמונים היהודים לא"י, להפכם לכוח עובד יוצר שעליו יכון משטר העתיד. ואם אפנדים נלחמים בציונות הרי זה משום שהם פוחדים מפני הכול החדש הזה, פן יביא את הקץ לגזל ולעושק הקיימים בארץ. לא לכם, הפועלים הערבים, להרָתם בעגלת האפנדים במלחמתם נגד ציונות. מאמינים אנו, כי במידה שיגדל כוחנו בארץ, בה במידה יגדל כוח מעמד הפועלים אשר חמדי וחבריו מקוים כי הוא ישחרר את הרץ הזאת. וברצון הזה, להקים בארץ כוח עובד גדול, אשר יחד עם הפועלים הערבים, שכבר נמצאים בארץ, ישחרר את המוניה משעבודם, אנו מאוחדים עם שליחי הפועלים הערבים.

תל-אביב. ז' תמוז, תרפ"ז.

(“דבר” 642).

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מתוך תזכיר שנשלח לוועידה השניה של פועלי האימפריה הבריטית על ידי הסתדרות העובדים ואחדות העבודה בתשובה על השאלון שערכה הוועידה הראשונה של פועלי האימפריה).

לסעיף “עמים משועבדים”.

שאלה 1.:

הינתן לעמים אלה שלטון עצמי מיד? למען ענות על שאלה זו יש לתאר בקיצור את המצב הפוליטי, החברתי והכלכלי המיוחד שבו נמצאת ארץ-ישראל כיום. מטופס סעיפי המנדט על א“י יוצא, כי למנדט יש בעיקר שתי מטרות: 1) לסייע לעם היהודי לבנות הארץ את ביתו הלאומי; 2) פיתוח של המוסדות לשלטון עצמי. שתי המטרות האלו מקושרות קשר אורגני במידה כזאת, שבלי פתרון המטרה האחת אין למצוא פתרון למטרה השניה. לפי המפקד הממשלתי משנת 1922 נמצאו בארץ 757,128 נפש מהם 590,890 מושלמים, כמעט כולם דוברי ערבית ו-73,024 נוצרים, המתחלקים לעדות שונות: אורתודוכסים 33,369, קתולים-רומאים 14,245, מלכיתי0 11,191, אנגליקנים 4,553, ארמנים 2,939, מרוניטים 2,392 ועוד מספר עדות קטנות. כ-10,000 מהנוצרים האלה הם בני אירופה – אנגלים, גרמנים, יוונים, איטלקים ועוד. יתרם הם ילידי הארץ הדוברים ערבית. משלוח היד העיקרי של התושבים הוא חקלאות, העומדת על מדרגת התפתחות נמוכה. למעלה מ-50% של כל התושבים יושבים בכפרים – אלה הם הפלחים. חלק מהם בעלי האדמה שהם מעבדים, חלק מהם אינם אלא אריסים על אדמת בעלי האחוזות הגדולות המרכזים בידיהם שטחי קרקע עצומים. הרוב הגדול של הפלחים אינם יודעים קרוא וכתוב וחיים בדחקות גדולה, כחלק הששי של התושבים הערבים – למעלה מ100,000 נפש – הם בידוים נודדים, החיים בעיקר על המרעה. גם תושבי הערים הערבים, כ-200,000 נפש, חיים בחלקם על חקלאות, ורק בחלקם על המסחר והמלאכה. החרושת הקיימת בתוך הישוב הערבי היא חרושת פרימיטיבית של סבון, קדרות ואריג. פועלים החיים בקביעות רק על עבודה שכירה מעטים בערך בקרב הערבים. במפקד הממשלתי של ספטמבר 1922 היה מספר היהודים בארץ 83,794 שהם 11,06% מכל האוכלוסים, ב-1 ספטמבר 1926 עלה מספר היהודים לפי הודעת הממשלה, ל-158,000 שהם בערך 18% מהאוכלוסים שמספרם עלה עד אז ל-887,000. בערך 100,000 יהודים עלו לארץ בשנות 1927–1919. מהתושבים היהודים 30,500 הם תושבי כפרים, ז.א. 20–19 אחוז; התושבים היהודים יושבים ב-130 נקודות חקלאיות; בידי היהודים נמצאים 1,2–,000 דונם קרקע (4 דונם – 1 אקר), מהם 224,000 שייכים לקרן בקיימת ו-429,000 לחברת פיק”א. ע“י ההנהלה הציונית נוסדו עד 1927 (כמעט כולם אחרי המלחמה) 41 ישובים חקלאיים חדשים על אדמת הקרן הקיימת. ב-1927 נוספו עוד 8 נקודות. בנקודות אלה התישבו 5,763 נפשות על שטח 142,038 דונם. גם בשטח העירוני, בנין ערים ותעשיה, ניכרת התקדמות בשנים האחרונות. העיר תל-אביב, שנוסדה בשנת 1908 והתקיימה לפני המלחמה רק כפרבר של יפו עם מאות אחדות של תושבים, התפתחה בשנים האחרונות לעיר של קרוב ל-40,000 תושבים. גם בשאר הערים החשובות של הארץ: ירושלם, חיפה וטבריא, התפתח הישוב העברי באופן ניכר וניבנו שכונות יהודיות רבות. חרושת לא התקיימה כמעט בארץ לפני המלחמה, אבל בשנים האחרונות התפתחה תעשיה ניכרת בעיקר ע”י היהודים. לפי ספירת ההנהלה הציונית התקיימו בארץ ביולי 1926 – 592 בתי-חרושת יהודים, שבהם הושקע הוֹן בסכום של 1,840,227 לירה ואשר העסיקו 5,711 עובדים. מאז התפתחה התעשיה שוב למרות המשבר הזמני ששרר בארץ בשנה האחרונה. בין מפעלי התעשיה יש לציין: בתי-חרושת למלט, לחמרי בנין, לשמן, לטכסטיל, לשוקולדה, לסיגריות, לנעלים, לבשמים, לספירט, יקבים, טחנות קמח, תוצרת מלח, תחנות כוח חשמלי וכו'. עם גידול העליה היהודית והרחבת ההתישבות גדלה בארץ תנועת הפועלים ונתחזק ארגונה. לפני המלחמה היו בארץ מאות אחדות של פועלים מאורגנים, בעיקר בחקלאות. ההסתדרות המקצועית הראשונה נוסדה ב-1911 ע“י הפועלים החקלאים היהודים, שבאו הנה מארצות אירופה. בדצמבר 1920 נוסדה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא”י. הפועלים היהודים שהיו אז בארץ הגיע מספרם עד 6,800 איש, מהם 4,443 חברים לההסתדרות בשעת יסודה, ז.א. קרוב ל-64 אחוזים פועלים מאורגנים. מאז גדל מספר הפועלים העברים בארץ ועלה ל-32,000 ומספר חברי ההסתדרות הגיע ל-25,000, בערך 78 אחוזים פועלים מאורגנים. ההסתדרות המקצועית הכי גדולה בהסתדרות הכללית היא גם כיום ההסתדרות החקלאית, המונה 9,500 חברים, אשר 3,000 מהם התישבו במשקים קומונליים וקואופרטיביים עצמיים של הפועלים וכ-6,000 פועלים שכירים במושבות של נטיעות פרטיות. יתר הפועלים מאוגדים באגודות פועלי בנין, עץ, מתכת, חשמל, רכבת, דואר וטלגרף, הסתדרות פקידים ומספר של אגודות מקצועיות מקומיות. כ-3000 פועלים עסוקים בבתי-חרושת. להסתדרות יש מוסדות קואופרטיביים שונים: בנק הפועלים עם הון של 100,000 לא“י; חברה קואופרטיבית להספקה ומכירת תוצרת של משקי הפועלים “המשביר” עם מחזור שנתי של 130,000–200,000 לא”י; קופת חולים עם 15,000 חברים המחזיקה בתי חולים, מרפאות ובתי הבראה משלה; עתון יומי “דבר”; וועדת תרבות המנהלת של הפעולה התרבותית והחינוכית של הפועלים הבוגרים, הנוער העובד וילדי הפועלים. את שאלת השלטון העצמי בארץ אין להפריד משאלת הבית הלאומי היהודי ופיתוחה הכלכלי, התרבותי והחברתי של הארץ בכלל. בארץ זו אסור להתחשב רק את הקיים והמצוי כבר אלא חייבים לקחת בחשבון את המתהווה. ארץ זו עומדת בראשית התפתחותה, והתפתחות זו קשורה בעיקר בעלית היהודים והתישבותם בארץ. בארץ זו קשור גורלם לא רק של 800,000 האיש הנמצאים כבר בתוכה, אלא גם של אותם המיליונים של העם היהודי שהובטח לו פה בית לאומי ושכל עתידם הכלכלי והלאומי תלוי בארץ הזאת. העם היהודי שאיבד את קוממיותו הלאומית ונתפזר בכוח בעולם לא חדל אף לרגע לשאת נפשו לארצו ההיסטורית. אולם לא רק קשר היסטורי בל ינתק מקשר העם העברי לארץ-ישראל – חזרת העם העברי לארצו והתאחזותו בה בתור אומה חפשית, שבידיה לעצב בעצמה את גורלה ההיסטורי, היא שאלת החיים והמות בשביל העם היהודי בן 15 מיליונים. בארצות הגולה, ביחוד בארצות מזרח אירופה (פולין, רוסיה, רומניה), שבהם מרוכזים המוני יהודים, משוללים היהודים בסיס כלכלי ולאומי בריא. בתוקף התנאים ההיסטוריים נעקרו היהודים מהקרקע והורחקו מהעבודות החשובות והפרודוקטיביות ביותר, ומשנה לשנה הולך מצבם הכלכלי והחברתי ורע. במשך 50 השנה האחרונות נדדו ממזרח אירופה מיליוני יהודים למדינות הים. מיליונים חדשים עומדים שוב במקל ביד מוכנים להגר, אך יותר ויותר נסגרים בפניהם שערי ארצוץ הקליטה – ארצות הברית באמריקה הצפונית, קנדה, דרום אפריקה, אבסטרליה ועוֹד. בשביל המיליונים האלה נחוצה ארץ שבה יתיישבו ויאחזו, לא בחסד אלא במשפט, לא כאורחים וזרים ועוברי אורח – אלא כבני בית החוזרים למולדתם ומייסדים בה את עתידם הלאומי. זה יותר מ-40 שנה שהיהודים מכל ארצות תבל החלו לחזור לארץ מולדתם הישנה, אשר נשארה מאות שנה בשממותה, במטרה כפולה: לחדש בארץ הזאת את חייהם הלאומיים ועצמיים ע“י התישבות עממית רחבה ולחדש את נעורי הארץ הזאת ע”י פיתוח אפשרויותיה הכלכליות ובנין נשמותיה. אחרי פעולה חלוצית רבה בארץ במשך עשרות שנים בפני מכשולים עצומים של המשטר התורכי, הוכרה סוף-סוף המשפט הגלוי של אירופה החדשה זכות העם העברי לכונן שוב בא"י את ביתו הלאומי. על ממשלת המנדט הוטלה מטעם חבר הלאומים התעודה לסייע להקמת הבית הלאומי הזה. ממשלת המנדט חייבת איפוא במדה שווה להגן על אינטרסי אלה שכבר יושבים בארץ, כמו על האינטרסים של אלה העומדים להתיישב בתוכה ושבכוחם הולכת הארץ ונבנית. לשם שמירת השלום בארץ, לשם הגנה על המוני הפלחים העובדים מפני בעלי האחוזות הגדולות, לשם הבטחת העליה והתישבות של יהודים וזכות הבית הלאומי העברי יש הכרח בהמשכת הפיקוח של ממשלת המנדט הפועלת בשם חבר הלאומים, ואשר עליה להגשים את סעיפי המנדט, המבטיחים גם את זכויות היהודים וגם את זכויות הערבים.

שאלה 2.

אם לא – כיצד יותאם העיקרון של הגדרה עצמית פוליטית לעמים אלה?

שלטון עצמי בארץ זו צריך לבוא בהדרגה ובשמירת סעיפי המנדט והצהרת בלפור. בשורה ראשונה צריכה לבוא אבטונומיה מוניציפאלית בכל עיר וכפר ואבטונומיה לאומית לכל עדה וכנסת בשביל הנהלת החינוך והתרבות הלאומית ושר הענינים הפנימיים של העדה המיוחדים לה. לפני שנתיים ענשה ע“י הממשלה צעד ראשון לשלטון עצמי בהנהגת העיריות, אולם שיטת הבחירות וסמכות העיריות שקבעה הממשלה היא ריאקציונית, כי היא מוסרת את כל השלטון בידי בעלי הרכוש בלבד. זכות אקטיבית יש רק לגבר נתין א”י מבן 21 ומעלה, ששילם מס על נכסי דלא-ניידי השייכים לו בסך חצי לא“י או מסי עיריה אחרים בסכום של לא”י אחת. זכות בחירה פסיבית יש רק לבןחר מבן 30 ומעלה ששילם לא“י אחת מס נכסי דלא-ניידי או 2 לא”י מסים אחרים. רשימת הבוחרים היא קוריאלית: ליהודים לחוד, לנוצרים לחוד ולמושלמים לחוד. יחד עם זאת יכולה כל עדה להצביע בעד או נגד המועמדים של העדה השניה. המגרעות של שיטת הבחירות: הגיל הגבוה, צנם המסים והנכסים, שלילת הזכות מהאשה, שלילת הזכות מהיהודים שעלו לארץ ולא הספיקו או לא יכלו עדין להתאזרח. ועידת הסתדרות העובדים דרשה, שזכות הבחירה תנתן לכל תושב קבוע מבן 20 ומעלה בלי הבדל לאום, מין ומעמד ושהבחירות תהיינה יחסיות. צעד שני נעשה ע"י הממשלה לפיתוח מוסדות של שלטון עצמי – במתן החוקה לסידור האבטונומי של העדות בארץ (15 לפברואר 1926, עתון רשמי גליון 157) שעל פיה הוסמך הנציב העליון להתקין לכל עדה תקנות מיוחדות המתאימות למסיבות המיוחדות ולארגונה של העדה הנוגעת בדבר. תקנות אלו תוכלנה לכלול הוראות בנוגע להרכבת מועצות דתיות ותרבותיות של העדה, ליתן למועצות הנזכרות את הכוח להטיל על חברי העדה לצרכי העדה תשלומים או מסים. על יסוד חוקה זו אושרו בסוף שנת 1927 התקנות של כנסת ישראל, אולם גם חוקה זו ותקנות אלה נושאות אופי ריאקציוני והן משליטות את המוסדות הדתיים על חיי העדה ופוגמות באפייה החילוני והמתקדם של הכנסת העברית.

שאלה 3.

כיצד למנוע את ניצולם הכלכלי ולהגן על הקנין והשימוש הקרקעי של ילידי הארץ ובאילו אמצעים יש לאחוז למען מנוע עבודת אונס ועבדות ביניהם?

עבודת אונס ועבדות אינה קיימת בא“י, אולם חוסר חוקי הגנת העובד מניח מקום לניצול בלתי מוגבל, המגיע למדרגה של עבדות, ביחוד של נשים וילדים ערבים. הפועלים היהודים ברובם המכריע ומיעוט של הפועלים הערבים הם מאורגנים ובכוח ארגונם הם נלחמים נגד הניצול המופרז. אולם רוב העובדים הערבים שאינם מוכשרים עדיין לארגון מופקרים מחוסר חוקת הגנת העבודה לניצול בלי גבול אפילו בעבודות הממשלה. עד היום השגנו בארץ אחרי פעולה ממושכה חוק פיצויים לפועלים למקרה אסון, הנופל בטיבו מכל החוקים הקיימים בנידון זה בשאר הארצות, וחוק הגנת האשה והילד המבטיח הגנה מוגבלת לענפי תעשיה אחדים לילדים. בענפים העיקריים שבהם עסוקים ילדים ונשים בארץ הזאת – בחקלאות ובעבודות ציבוריות, אין כל הגנה. כל דרישות ההסתדרות מהממשלה להחיש ולקדם חוקי הגנת העבודה לא נענו עד היום הזה. לא טוב ממצבו של הפועל מצבו של אכר העובד. שיטת המסים התורכית הקיימת עדיין בארץ, ביחוד מס העשור, מעיקה בכל כבדה על שדרת העובדים החקלאיים ומעכבת בעד פריחתה הכלכלית של הרץ, שמקור עשרה הראשי הוא עבודת האדמה. בעלי האחוזות (האפנדים) שולטים בשטחים רחבים, שחלק גדול מהם אינו מעובד וגמרי או במידה זעומה מאד ע”י אריסים, והם חפשים כמעט לגמרי מעול המסים, ואחוזותיהם משמשות להם רק אמצעי של ניצול ע“י ספסרות קרקעי. יש צורך להקל את נטל המסים מעל לחקלאים העובדים, ולעבד שיטת מסים מדריגה ועולה לפי גודל ההכנסה הנקיה וערך הקרקע ולהטיל מס מיוחד על האחוזות הגדולות שאינן מעובדות. למען הקל על עיבוד בקרקעות השוממים ע”י מתישבים עובדים יש צורך לשחרר לשנים אחדות את המתיישבים החדשים ממסים. בהתאם לחוק הקיים, המחייב את הבטחת עניני האריסים במקרה של מכירת אדמה מוחכרת, נוהגת הקרן הקיימת בקנותה שטחי אדמה כאלה, להניח או להמציא במקום אחר אדמה לאריסים הקודמים כדי מחיתם, או לפצות פיצוי של כסף בסכום מתאים, לפי הסכם עמהם.

שאלה 4.

כיצד להבטיח את עודף התוצרת בשביל התצרוכת והשימוש של עמים אחרים וכיצד לשמור על חילופי סחורות נורמליים ביניהם ובין העולם כולו?

כדי להבטיח עודף של תוצרת לצרכי חוץ ולשמור על חילופי סחורות נורמליים בין הארץ ובין ארצות אחרות יש צורך בפיתוח האפשרויות הכלכליות של הארץ שלא נוצלו עד עכשיו בלי כניסת כוחות עבודה חדשים מזוינים במדע ובהון – לא תתכן התפתחות כזו בארץ. ארץ זו מסוגלת להוציא לשור העולמי פירות (תפוחי זהב, בננות, לימונים, שקדים, יין משי, קני סוכר, וכמה מיני ירקות).אולם לשם כך צריך ליַבש את כל הביצות שבארץ, ולהתקין השקאה מלאכותית, והכשיר לעיבוד את הקרקעות השוממים והבלתי מעובדים, לפתח כוח חשמלי זול, ולהתקין דרכי חיבור טובים ולבנות נמלים. חלק מהעבודות האלה נעשו כבר ע“י המתישבים היהודים ובשנים האחרונות גדל האכספורט של הארץ הזאת. שנת 1913: 745,413 לי”ש, ב 1921 – 1,420,104 לי“ש, ב 1927 – 2,289,810 לי”ש. כדי להגדיל את כוח הקניה של הארץ לסחורות חוץ צריך להרים את הניבו בכלכלי והתרבותי של תושבי בארץ ולהגדיל את היהו בארץ ע“י עליה גדולה, כדי כשרון הקלט המכסימלית של הארץ האינפורט בשנת 1913 עלה 1.321.695 לי”שבשנת 1921 – 6,013,567,ל“יש, בשנת 1927 – 6,588,142 לי”.

שאלה 5.

בארצות המיושבות ע“י אומות שונות – כיצד ובטח הבן השלום והשוויון, וכיצד יכולה תנועת הפועלים לעזור למטרה זו? תנאי מוקדם לשמירת השום בארץ המיושבה כמו א”י ע"י גזעים שונים אנו רואים בהבטחת שוויון גמור לא רק לכל יחד מהגזעים האלה, אלא לכל יחידה גזעי ולאומית, מתן אבטונומיה לכל אומה לנהל את כל עניניה הפנימיים, ביחוד עניני החינוך ברשות עצמה. דבר זה יקטין את שטח החיכוכים הלאומיים ויאפשר יחסי שלום. תנועת הפועלים יכולה לעזור בנידון זה באירגון של עובדי כל העמים והגזעים לשם פעולה משותפת להרמת מצבם התרבותי והכלכלי, לתיקוני המשטר האגררי, לחקיקת חוקים סוציאליים. הארגון הזה צריך לכבד את הזכיות והתרבות של כל עם וגזע על יסוד של שוויון גמור.

לסעיף סוציאליזציה.

שאלה 1.

הקיבלה תנועת הפועלים בארצכם את הסוציאליזציה של אמצעי התוצרת, החלוקה והחילופין בתור המטרה שלה?

תנועת הפועלים בארץ שואפת להקמת חברת עובדים חפשית שבה יהיו כל אוצרות הטבע, האדמה, אמצעי התוצרת להנחלה הכללית של העם העובד.

שאלה 2.

אם כן – מהו הקשר של הפוליטיקה המשקית והמדינית שלה בהווה ובין מטרה הזאת?

בארץ-ישראל שהיא בלתי מפותחת ועומדת בראשית בנין משקה הארצי – עומדת לפני תנועת הפועלים לא כל כך השאלה ע“ד הסוציאליזציה של המשק הקיים (מסילות ברזל, דואר והטלגרף הם כיום רכוש המדינה), אלא שאלת ההשפעה על בנין הארץ ברוח השאיפות הסוציאלסטיות של הפועלים. תנועת הפועלים שואפת שהמשק שהולך ונבנה בארץ יוקם על אשיות סוציאליות חדשות המוטבעות בחותם העבודה היוצרת. במובן זה יש לתנועת הפועלים לציין כיבושים חשובים, ביחוד בשדה ההתיישבות החקלאית. מתוך הכרה שהזכות היחידה המקנה ארץ לעם בצדק ולצמותות היא זכות העבודה, הצליחה תנועת הפועלים הא”י להגשים בהתישבות חדשה שנעשתה בארץ ע"י ההסתדרות הציונית את העקרונות האלה: א) הלאמת הקרקע, ב) עבודה עצמית בלי ניצול עבודה שכירה, ג) עזרה הדדית ואחריות משותפת של המתיישבים, ד) קשר מתמיד של המתיישבים העובדים עם מעמד בפועלים המאורגן בכפר ובעיר.

שאלה 3.

מהן התוצאות שהושגו עד היום?

בהגשמת הדרישה לביטול קנין פרטי בקרקע שימשה גורם חשוב הקרן שנוצרה ע“י ההסתדרות הציונית בשם “קרן קיימת לישראל” לשם רכישת קרקע. מתוך הכרה שהגשמת הציונות אינה אפשרית בלי יסודות סוציאליים חדשים בבנין החברה העברית בארץ, קבעה ההסתדרות הציונית בתור יסוד בל-ימוט, שהקרקע הנרכש ע”י הקרן הקיימת נשאר לצמיתות רכוש האומה. ואינו נמכר לעולם ליחידים אלא נמסר למתיישבים עובדים בחכירה לזמן ארוך בזכות ירושה; במשך הזמן רכשה הקרן הקיימת למעלה מ-200,000 דונם קרקע; על האדמה הזאת יצרו הפועלים המאורגנים בארץ בעזרת ההון הלאומי (קרן היסוד) שניתן בהלוואה למתישבים העובדים, משקים חקלאיים המהווים גרעין של חברת העבודה החדשה, שלה שואפת תנועת הפועלים הסוציאליסטית. רוב המשקים האלה הם קומונליים ונקראים “קבוצות”. כל העבודה במשקים אלה נעשית בשותפות, העבודה מתנהלת ע“י וועד נבחר שלתוכו נכנסים כרגיל הפועלים הכי מנוסים. המשק הוא קנין הקבוצה כולה. חבר המשק מקבל את כל צרכיו מקופת הקבוצה. המטבח הוא משותף, הילדים מתחנכים במכון משותף על חשבון הקבוצה. חלק מהמשקים בנוי על יסוד אינדיבידואלי. אלה נקראים “מושבי העובדים” – כל מתיישב מעבד על חשבון עצמו חלק של אדמה, אולם כל אנשי הכפר קשורים בקשרים קואופרטיביים אמיצים וחייבים בעזרה הדדית. כל המתיישבים הם חברים להסתדרות החקלאית המסונפת להסתדרות הכללית. ל”חברת העובדים" – הקואופרציה של פועלי כל הארץ, שבה משתתף כל חבר שהוא חבר להסתדרות הכללית, זכות הפיקוח וההדרכה בכל משקי הפועלים. גם במקצוע הבנין והעבודות הציבוריות – סלילה, יבוש, נקוז ויעור – התופש בארץ ההולכת ונבנית את המקום השני אחרי החקלאות, פיתחה ההסתדרות פעולה קואופרטיבית גדולה. סולל-בונה, קואופרטיב לבנין, בת ל“חברת העובדים”, הוציא לפועל במשך 7 שנות קיומו עבודות שונות על סכום של 1.500.000 לירות; בנה שכונות עירוניות, בתי-חרושת, סלל כבישים, גשרים, מסילות ברזל, יִבש ביצות, חפר תעלות ועוד – וכל העבודה נעשתה באחריות העצמית של הפועלים ומנהליהם הנבחרים על ידם. סולל בונה העסיק בזמנים שונים מ-2000 עד 3000 חברים. ההסתדרות הקימה גם שורה שלמה של בתי-חרושת קואופרטיביים למתכת, עץ, דפוס, חמרי בנין ועוד, המעסיקים 600 פועלים – יותר מ-20 אחוז מכל הפועלים המאורגנים בחרושת. פעולתנו הוכיחה לנו, כי אפשר לקדם בהרבה את הסוציאליזציה לא רק ע“י פעולה פוליטית מוסדות המחוקקים, כי אם ע”י פעולה משקית ישרה של תנועת הפועלים, ביחוד בארץ של התישבות חדשה כמו ארץ-ישראל.

תל-אביב כ“ז סיון, תרפ”ח “דבר” 929–927

(מתוך פגישת פועל ארצישראלי עם ריבולוציונר יהודי מרוסיה)

– האם אין סכנה מוסרית בדבר שאתם מקדישים זה הדור השלישי להקמת הכלים הלאומיים שלנו בארץ, שסוף סוף אינם אלא אמצעי, ובינתים אתם עוד עלולים להתרחק מהעיקר – מהצו “קדושים תהיו”.

– אין אנו עוסקים בא"י רק בכלים לאומיים, אלא בונים את האדם, החברה, קיבוץ. אנו מתקנים בארץ את עצמנו, ואין דבר זה אמצעי אלא מטרה עליונה. לא יתכן מאמץ מוסרי יותר גדול ממאמץ זה של תיקון וחידוש עצמנו. כל האידיאלים הסוציאליים – משוללים לגבי זה כל ערך מוסרי אמיתי, והשתתפותנו במהפכה הסוציאלית היא עקרה ומחוסרת ערך יוצר, כל זמן שאנו תלושים מחיי יצירה פוֹרים ועצמיים.

– כיצד ייתכן הדבר, שאתם עומדים כצד לדרישת פרלמנט בארץ; האין זאת גזלת זכות הערבים להגדרה עצמית? מלבד הפסול שבדבר גופא, יש סכנה שהכוחות המתעוררים בקרב עמי המזרח, אשר בהכרח היסטורי יתגברו על האימפריאליזם, יראו בכם שונאיהם.

– לפי השקפתי המוסרית אין לנו הזכות לקפח אף ילד ערבי אחד, אם אפילו בשכר הקיפוח הזה נשיג ל כל מבוקשנו. אין עבודתנו יכולה להיות בנויה על קיפוח זכות מי שהוא. אולם אין הזכות לערבים לקפח את הזכות שלנו. השאלה היא, אם ביסודו של הדבר יש לנו הזכות לבנות את הארץ ולהתישב בה. אם זכות זו מוכרת ואתה מכיר בה – וזכות זו מתבססת לא רק על צורך חיוני של העם היהודי נטול-מולדת אלא גם על העובדה שהארץ אינה מיושבת דיה ואין הישוב הקיים מסוגל לישב ולעבד אותה כולה, – הרי אין זכות לערבים לבעלות יחידה על הארץ כולה. לדעתי יש להם הזכות המלאה לשלוט על כל עניניהם, רכושם, ישובם, תרבותם, חייהם הפנימיים, ויש להם הזכות להבטיח את התפתחותם הבלתי-מופרעת. אולם על אותם חלקי הארץ שאינם מיושבים, שאינם מעובדים, על כל האפשריות שלא נתגשמו עדיין ושאין הערבים עתידים להגשים. אותן כשיהיה להם שלטון – כל אותן האפשרויות הגנוזות, המשמשות בסיס מוסרי וישובי להתישבותנו בארץ – אין לערבים כל זכות אַדנות ואים לתת להם הכוח להפריע לנו. מצב זה קיים לא רק בארץ-ישראל. מבחינת הצדק הבין-לאומי אין כל זכות לחמשה מיליונים האבסטרלים לסגור קונטיננט שלם, המוכשר לפרנס עוד עשרות מיליונים אנשים, בפני כל העמים הזקוקים להגירה ולהתישבות. רק בכוח הגס של האימפריה נסגרו שערי אבסטרליה בפני שאר העמים. כמו-כן אין כל זכות לערבים לסגור את הארץ בפנינו. מהי זכות הערבים לשלטו בנגב, שאינו מיושב על ידם? בנידון שלנו יש קושי נוסף. אין א“י נחלקת לשני גלילים, שבאחד יש ישוב מכסימלי ועיבוד מכסימלי והשני ריק לגמרי. אלו היה ככה, היתה השאלה הפוליטית קלה. היו צריכים למסור גליל אחד לערבים בזכות שלטון עצמי, והשני – ליהודים. הצרה והקושי הם בזה, ששני השטחים האלה משמשים הערבוביה. כמעט כל שטח יש בו שני אזורים ­ מיושב ומעובד וריק ופנוי, משום כך אנו מתקשים במציאת פורמולה פוליטית ושיטת שלטון, שתבטיח את הזכות המלאה לערבים לשלטון עצמי בשלהם, ושתבטיח חופש גמור להתישבותנו באזור השני. מבחינה סוציאליסטית אני כופר בכלל בזכות של אדנות מוחלטת של איזה עם בארץ. האדמה אינה יכולה להיות קנין פרטי לא של יחיד ולא של קיבוץ. צריך להיות שלטון עליון, כל-אנושי, שישמור על הזכיות שיש לאנושות כולה, למיעוטים ולבני עמים זרים בכל ארץ וארץ. גם במסשטב עולמי ישנה הדרישה הזאת. היפונים נחנקים בארצם – וקנדה ריקה ממתישבים. סיבוך זה יבטל או ע”י מלחמה עולמית נוראה, או ע"י הסכם כל-אנושי על יסוד של חלוקה צודקת של הארצות ואוצרותיהן הטבעיים ותנתן אפשרות מלאה לכל קיבוץ להתישב במקום פנוי.

– האם לא יותר טוב שתנועת הפועלים היהודית תעורר את ההמונים העובדים הערבים להלחם יחד נגד האפנדים, והפרלמנט שיווצר לא יהפך לנו לרועץ, אלא להיפך לבן ברית.

– פעולתנו בא"י על ההמונים הערבים לא תתבטא בזאת, שאנחנו ניהפך לאניטטורים ומנהיגים המתיצבים בראש תנועה ערבית, כמו שעשינו בשאר הארצות. אנו שוללים את הערך המוסרי והסוציאליסטי של דרך השפעה כזו. זוהי דרך של פרזיטים. הריבולוּציוניות שלנו בארצות הגולה היתה במידה רבה פרזיטית. רק בכוח עם עובד אחר היו הלַסַלים והטרוצקים למנהיגי הריבולוציה. לא העם היהודי כקיבוץ עובד היה הגורם המהפכני. פעולתנו בארץ היא אורגנית – היא מהווה מעמד פועלים; אנו בונים כוח אנושי עובד ויוצר שעוּבדת קיומו, יצירתו, מלחמתו תהיה גורם מקַדם ומהפכני. רק בגידול תנועת הפועלים בארץ, בצמיחת הישוב העובד, אנו רואים את כוחנו וערכנו בשביל התמורה במזרח. גם עכשיו אנו מתאמצים לעזור לאירגון ולהתעוררות העובדים הערבים, אבל מטרת פעולתנו אינה זו. אין אנו רואים עצמנו כאמצעי – אלא כמטרה לעצמה. מתוך כך אנו משפיעים על העובדים הערבים שבארץ, אבל גם בשביל השפעה זו תנאי קודם – אפשרות גידולנו. בלי עליה נוכל למלא בארץ רק תפקיד פרזיטי כמו בגולה, ובתפקיד זה מאסנו ומשום כך עלינו לארץ.

– לעצם מפעלכם יש לי יחס של הוקרה, אבל אני נתקל קשיים, המכבידים עלי לראות את עבודתכם כדבר שלי: אני שולל את כל הקיים. את העולם הזה חייבים להרוס, למען יקום על חורבנו עולם חדש. אבי אבות הטומאה של המשטר הקיים זהו האימפריאליסמוס האנגלי. אתם נאחזים באימפריאליסמוס זה. אני ששולל את החברה הבורגנית היהודית ורוצה לעקרה מן השורש. ויצמן, ב"כ החברה הזאת, הוא השותף שלכם. כיצד ייתכן שאני אתקשר את הדבר, המחבר למשטר הקיים ןלחברה הקיימת, הטעונים עקירה?

– אותנו יש לשפוט קודם כל לא על מסגרת פוליטית, שבה אנו נתונים, כי אם על הדבר עצמו שאנו עושים. אנחנו אחראים המאה אחוזים רק למפעל שלנו בארץ – העברת המוני יהודים תלושים, עקרעם, פרזיטים לעבודה פוריה ולתנועת פועלים יוצרת. אנחנו גם אחראים לתנועה המאפשרת את המפעל הזה. אין אנו יוצרי המשטר הקיים, ואין אנו נושאים כל אחריות על קיומו. מי שחי רק על פרוגרמה של דברים יוכל בקלות להסתלק מכל העולם הרע והחוטא הזה. אין אנו מסתפקים בדברים. אנו שוללים שאיפות שאין אתן הגשמה. במרכז חיינו רנו רואים את המעשה, שאנו עושים בארץ – ועל פי המעשה הזה נשפט. אנו רואים בעבודתנו בארץ מטרה כשהיא לעצמה, ולא אמצעי לאיזו מטרה אחרת. כמו שהרבולוציונר הרוסי רואה את המהפכה הרוסית כמטרה המרכזית, שהכל משמש לה אמצעי, – כך אנו רואים את מפעלנו, המחולל תמורה יסודית בחיינו ומעלה אותנו לגורם חיובי, פורה, ריבולוציוני בהיסטוריה העברית שלנו – מטרה מרכזית, שכל השאר אינו אלא אמצעי לה. המטרה הזאת מהי: חיובית או שלילית? זוהי השאלה המכרעת. הטוב אנו עושים בהיותנו לחלוצים ובבואנו לחיות בעבודה בארץ ולבנות בה ישוב עובד יהודי, היוצר מחדש את חייו ומחדש את עתידו על יסודות סוציאליסטיים ועל יסוד עצמיות לאומית? הטוב אנו עושים, שאנו מחנכים את הנוער היהודי בגולה לתנועה חלוצית זו? את העבודה הזאת אנו עושים לא בשמים ולא בחלל ריק, כי אם בתוך המציאות הקיימת, על אפה ועל חמתה. ועבודתנו זאת נעשית בתוך מסגרת פוליטית. א“י היא בתוך האימפריה הבריטית. ובא”י זו אנו עושים את עבודתנו הגואלת והמשחררת. הבגלל זאת אנו אחראים לאימפריה הבריטית? האם ביָצרנו ציבור פועלים ותנועת פועלים סוציאליסטית בארץ ירודה ומשועבדת – אנו מחזקים את הריאקציה האימפריאליסטית – או מגדלים כוח ריבולוציוני וסוציאליסטי חדש, שימלא את חלקו הוא בחידוש העולם ושיחרורו? כשם שאין אנו רוצים להיות אחראים לקיום האימפריה הבריטית – כך אין אנו אחראים לצביונה ודרכה של תנועת הפועלים הבריטית. האם רנו עיצבנו את תנועת פועלי אנגליה והאם עלינו יפקוד מי שהוא את חטאיה, אם יש כאלה? על פי טיב עבודתנו אנו ותנועתנו אנו ומפעלנו אנו בארץ – נעמוד למשפט. אנו קשורים לתנועת הפועלים האנגלית קיימת, כי אנו קשורים לכלל-הפועלים בעולם. גם אנו יודעים שמוטב לשאת ולתת עם תנועת-פועלים אידיאלית שאין בה כל פגם וליקוי. אבל לתנועה האידיאלית הזאת יש חסרון אחד מרגיז – היא קיימת רק בדמיון. אם יש לנו להגיד לתנועת הפועלים האינטרנציונלית והבריטית – נגיד, אבל מה אני כי תלין על הליקויים שישנם – אם ישנם – בתנועת פועלים זו? בדרכנו ולפי רצוננו אנו, בגזרת ההיסטוריה והמצפון העברי והסוציאליסטי שלנו, עשינו את המעשה בארץ, ואם הצלחנו שתנועת הפועלים העולמית, או חלק חשוב ממנה, תכיר בחשיבות הסוציאליסטית של מפעלנו – הנחשוב דבר זה לגנאי לנו? אין אנו מחשיבים את מטיפי-המוסר התלושים מהמציאות. קשר את המציאות החיה אין פירושו השלמה את המציאות, אבל רק מתוך קשרים חיים ואורגניים את המציאות הפועלית אפשר לתקנה ולהצעידה קדימה. הנזיר במדבר חי אולי חיי קדוש – אבל חייו עקרים. ואשר לשותפות שלנו את הציונות הבורגנית: את התמורה הסוציאלית שחוללנו בחיינו אנו רוצים לחולל בקרב כל העם העברי הקיים, כמו שהוא; עמנו עכשיו איננו עם עובד. להיפך. את העם כולו, על כל חוגיו ושדרותיו, אנו רוצים להפוך לעובדים בארץ. ואנו פונים במתכוון ובמחשבה תחילה לכל החוגים והשדרות. אם האב הוא בורגני, אין זה מן הנמנע שבנו יהפך לחלוץ ויהיה לפועל בארץ. ולכך מכוונת כל פעולתנו החינוכית. מניעי ההיסטוריה היהודית, הצורך החיוני של ההמונים היהודים, מסייעים לפעולתנו. אולם לא די לנו לחנך את הנוער העברי לרצות בחיי עבודה בארץ. עלינו לדאוג גם לאפשרויות הכלכליות של העליה הזאת, עלינו לדאוג להרחבת הקליטה של הארץ, לאפשרויות של עבודה והתישבות, לאמצעים. ואם אנו פועלים בקרב כל החוגים המעונינים בהגשמת הציונות, אם כי הם “בורגנים”, למען יגבירו את אפשרויות העבודה וההתישבות בארץ – זוהי כל פעולתנו בתנועה הציונית – האם יחשב לנו הדבר זה לחטא? במלחמתנו בעד ערכי העבודה, התישבות עובדת, קרקע לאומי, תרבות וחינוך עצמי של עובדים בתוך התנועה הציונית – האם אנו מגבירים את המשטר הקיים, הטעון הריסה, או להיפך מחזקים את כוחות היצירה של העולם החדש, שיחד אנו נושאים את לבנו אליו? אם הפועל העברי בארץ הצליח להנחיל לתנועה הציונית כולה ערכים סוציאליים חדשים, כמו קרקע לאומי, קבוצה, עבודה עצמית, הסתדרות פועלים – היחשב לנו הדבר לגנאי? לא נעלם מאתנו שאנו עומדים במערכה עם כוחות עוינים לנו גם בעם היהודי, אולם אין אנו רואים כל גבורה בבריחה מהמערכה. מפעלנו ראוי שנלחם לו.

ברלין כ“ב אלול תרפ”ח.

(מתוך יומן)

(מתוך נאום בישיבת בוועד בלאומי)

אני מרגיש את הפגיעה שנפגענו מהתעללות הממשלה ביהודים ע“י הכותל, אולם מאורע הכותל אינו האסון הגדול ביותר שאוּנה לנו בזמן האחרון. הפסקת העליה והפסקת הפעולה הציונית פוגעת בי. בתור ציוני, יותר מאשר נין הכותל, כי כל סבלותינו וכל פגעינו בארץ באים אך ורק מתוך סיבה אחת – מתוך שאנו חסרים יהודים בארץ, וכל דאגתנו צריכה להיפנות לתיקון המחסור הזה ומלחמתנו נגד הממשלה עתה אינה צריכה להיות מרוכזת בענין הכותל, אלא בכל הפוליטיקה שלה המצרה את צעדינו ומשתקת את מפעלנו. בענין הכותל עלינו להזהר מאד מלהלכד ברשת שטומנים לנו אויבנו הרוצים להבעיר כאן מלחמת דמים דתית. אין זה סכסוך ביננו ובין הערבים. הממשלה היא שפגעה בנו ולא הערבים. עלינו לנסות לבוא במו”מ ישר עם הערבים בענין רכישת הרחבה ע“י הכותל, שהיא לנו ענין של קדושה ולהם אך ענין שלהקדש – של רכוש. ואף אם לא נצליח בדבר במצב ההיסטֶרי השורר כיום, נצליח אחרי זמן. על כל פנים אין זן שאלתנו המרכזית. עלינו להזהר מאד מלהפוך את ענין הכותל לענין שבינינו ובין הערבים. אין אנחנו נמנעים כידוע מהגנה בפני הערבים על עמדותינו בארץ. לא נרתענו בתל-חי גם מקרבנות-אדם בהגנה על העמדה שרכשנו; כי אנו לא נחזיק מעמד בארץ אם לא נדע להגן על עמדה שלנו שכבשנו בתוכה בצדק וביושר. בהגנת תל-חי היה חלק גדול של הישוב נגדנו, גם ראש ההנהלה הציונית אז – מר אוסישקין – פקפק, ורק לבסוף הסכים אתנו. ואם כי להגנת תל-חי התנגד גם ז’בוטינסקי, אשר דרש מאתנו לעזוב את המקום – החלטנו להגן על נקודותינו ויהי מה. ההיסטוריה העברית הצדיקה אותנו. אולם בשאלת הכותל אין אנו עומדים לפני כיבוש ולפני התנגשות. אין כל צורך לדבר על דרך של כוח ביחס לכותל; כלום יש ענין למי שהוא חוץ מאויבינו לגרום לסכסוך בינינו ובין הערבים בענין הכותל? הכותל הוא אך ענין של התעללות פרובוקציונית מצד הממשלה נגדנו, ונגד פרובוקציה זו, כמו נגד כל תעלוליה של הממשלה עלינו להלחם. הפתרון המלא של שאלת הכותל – אינו עומד ברגע זה על הפרק. אין מוקדם ומאוחר בתורה – אבל יש מוקדם ומאוחר בתנועה היסטורית, ואנשי תנועה אחראים צריכים לדעת מה להקדים ומה לאחר. בשאלת הכותל יש להפריד בין שני ענינים: הכותל עצמו והשטח שלפני הכותל. אדמה זו אינה מקום קדוש לערבים, זהו רק “הקדש” שאפשר בתנאים ידועים לרכוש אותו. יש הבדל יסודי בין “הקדש” לבין מקום קדוש. ליהודים מקום הכותל והשטח שלפניו הוא מקום קדוש – לערבים הוא רק “הקדש” (ווקף) עלינו להתאמץ לרכוש את המקום הזה, עד כמה שאפשר בהסכמת הערבים. ומוטב לעשות את הדבר הזה לא באתמוספירה מורגזת ומורעלת ע”י חרחור לאומים. עלינו להסביר לדעת הקהל המושלמית והנוצרית, מה לנו המקום הזה, שאינו בשביל הערבים אלא “ווקף” פשוט בלי ערך היסטורי ודתי. אם בעלי הקרקע יתעקשו – עלינו לדרוש גם הפקעה, אבל אל נחדד עכשיו את שאלת הכותל והמקומות הקדושים. אל ניתן נשק בידי צוררינו להוציא דיבה שיש סכנה לקדשי המושלמים והנוצרים מהתישבות היהודים בארץ. מר ז’בוטינסקי בא היום לוועד הלאומי כאורח – וכולנו חכינו בענין רב לדבריו. לצערי עלי להודות שנאומו היה בשבילי אכזבה רבה, אף כח לא צפיתי לשמוע מפיו דברים חדשים; במקום ויכוח על השאלה הנדונה או על המצב בארץ – שמענו עוד פעם את נאומו הקלסי של ז’בוטינסקי נגד האכסקוטיבה הציונית בגנרל-דיבטה של הקונגרסים הציוניים. ז’בוטינסקי דבר אלינו בלשון “אתם” ו“אני”. זרות זו לישוב נתגלתה לא רק בסגנון, – אלא גם בהבנת הדברים. ז’בוטינסקי דיבר על “ירידתנו” מהזמן שעזב את הארץ ועד היום, ועמד על שטח הפוליטיקה החיצונית, כאילו כל חיי הישוב מצומצמים ביחסים דיפלומטיים עם השלטון האנגלי. ז’בוטינסקי לא העריך את כל הכיבושים והכשלונות הפנימיים של הישוב במשך השנים הללו, ואם הוא מדבר רק על ירידה פוליטית בלבד, סימן שאינו מכיר מה שנעשה בקרב חבריו ותלמידיו בארץ. אולם גם בשטח הפעולה הפוליטית מצומצם חוג ראייתו של ז’בוטינסקי באופן מסוכן. ז’בוטינסקי אינו מאמין במו“מ והסברה בקרב בערבים, – כל פעולתנו המדינית צריכה לדעתו להיות מכוונת כלפי אנגליה, וביחס לאנגליה זו הוא אופטימי מאד; שם – הוא מאמין נמצא הצדק. איני כופר ברגש הצדק של העם האנגלי, למרות כל הזדונות של פקידי הממשלה האנגלית; אולם מניין הפסימיות הזאת של ז’בוטינסקי ביחס לחוסר צדק בקרב הערבים ובעולם המושלמי? הסובר הוא שהצדק הוא מונופול של האימפריה הבריטית? אין אני מזלזל בקשרינו את אנגליה, אני רוצה שגם לאחר שנהיה רוב ומדינת היהודים תעמוד על תלה – נשאר חלק של האימפריה הבריטית, ביחוד לאחר שאני בטוח שכעבור מספר שנים תמצא האימפריה בידי פועלי אנגליה; אולם אינני יודע אם האימפריה הזאת תעמוד לנצח וכמה ימים היא עוד תאריך – תחת זאת ברור לי דבר אחר בלי כל צל של ספק: לעולם ועד הוטל עלינו לחיות יחד את הערבים, ולא רק עם מאות אלפי הערבים, היושבים בארץ הזאת, כי אם עם מיליוני הערבים שבארצות השכנות. ארץ-ישראל מוקפת מכל עבריה ארצות ערביות, וגורלנו ההיסטורי הוא לחיות יחד אתם – ואנו רוצים ומוכרחים לחיות אתם בשלום ובאחווה, ואם מישהו מחרחר ריב בינינו – אל ניתן אנו יד למחרחרים. יחסי שלום עם העמים הערבים בני עשרות המיליונים ועם העולם המושלמי בן מאות המיליונים – זהו צו קדוש של גורלנו ההיסטורי. אין אני ממצדדי התכנית של “ברית שלום” – אני מתנגד בכל לבי ל”שלום" על חשבון הציונות, אני מאמין רק בברית שלום ואמת – התקרבותנו לערבים לא תבוא על ידי התכחשות לציונות או ע“י טשטוש שאיפתינו הלאומיות והמדיניות בארץ. איני נכון לוותר אף על אחוז אחד של הציונות לשם “שלום” – אולם איני רוצה שהציונות תפגע אף באחוז אחד של זכויות הערבים ועניניהם הצודקים בארץ; מכיון שהננו ציונים במאה אחוזים, עלינו לבקש דרך של הבנה והסכמה ואם הערבים בארץ או אלה שמדברים עכשיו בשמם אינם מוכשרים עדיין להבין אותנו – נבקש דרך למיליונים של ערבים והמושלמים בעולם, ואם יש צדק באנגליה יש צדק גם בין אלה, ושאיפתנו ועבודתנו הצודקת תמצא גם אוזן קשבת. מבחינה זו עלינו להזהר מכל צעד ומכל יבור שימן פתחון פה לצוררינו מחרחרי בירב להרעיל את דעת הקהל בעולם הערבי והמושלמי, שכאילו אנו זוממים לנגוע נגיעה כל שהיא בקדשיהם. לא השלטון על הכותל חסר לנו ברגע זה. אנו חסרים בא”י – יהודים. וכל מאמצינו צריכים להיות מכוונים למלא את החסרון הזה. זהו האלף והתיו של הפוליטיקה שלנו. ותנאי חשוב לכך – יחסי שלום עם שכנינו.

תל-אביב א' חשוון תרפ"ט.

(דבר, גליון 1032)

(נתפרסם כגילוי דעת של אחדות־העבודה והפועל-הצעיר)

א.

התקפת הדמים על הישוב העברי נהדפה אחור בראש וראשונה בכוח הגנתנו העצמית. אלמלא ההגנה שעמדה לישוב בשעה הראשונה של ההתנפלות לא היה הצבא שבא כעבור זמן־מה מספיק אולי להציל את הישוב מכליה.

במבחן האיום נגלתה לעין־כל גבורתה הנאמנה של ההגנה העברית והכרחיותה החיונית והטרנית.

בהגנה עצמית ראינו תמיד את יסוד בטחוננו וכבודנו בארץ. תנועתנו הכירה כל הזמן, שכל עוד לא ביצענו את מפעלנו ההיסטורי בארץ, הוטל עלינו לדעת להשתמש בזכות טבעית וקדושה זו. מאורעות־הדמים הוכיחו זאת בעליל לכל דעת־הקהל העולמית. הגנה עצמית היא זכותנו וחובתנו. ובכל מאודנו נחזיק בה כל עוד יהיה צורך בה – ונדע גם לשקוד על טהרתה וצדקתה. כל שימוש־לרע בזכות זו היא פגיעה בקודש הקדשים ועושה את ההגנה פלסתר. כוחנו הוא בטוהר־שאיפתנו וצדקת־מעשינו.

ב.

האחריות למאורעות ־הבלהה בארץ מוטלת כולה – מחוץ לאשמים הישרים ברצח ושוד, כלומר מחוץ לכנופיות הפורעים ומסיתיהם צמאי־הדם – על ראש האדמיניסטרציה בארץ. היו פקידים אשר בימים הנוראים מילאו את חובם הקשה באמונה. אחדים מראשי האדמיניסטרציה, וביניהם הנציב העליון, לא היו בארץ בפרוץ ההתקפה. אולם את מקום הנעדרים מילאו עוזריהם, ובידם היה כל השלטון והכוח. ואלה גילו בשעת המאורעות, לפניהם ואחריהם את כל חוסר־אחריותם, אם מתוך חוסר נאמנות ואם מתוך חוסר־כשרון. ראשי האדמיניסטרציה לא הפריעו כל הזמן בעד ההסתה הגלויה, הוליכו שולל את הישוב בהרגעות והבטחות כוזבות, לא דאגו לשלום הארץ, לא אחזו בשום אמצעים למנוע את הטבח והחורבן, הישוו פורעים למגינים ואימצו בחוסר פעולתם את ידי הפורעים והמרצחים.

ג.

מתוך הכרה כנה יש לציין שהממשלה האנגלית (בלונדון) מיד לאחר פרוץ המאורעות, אשר, כנראה, הפתיעו אותה, גילתה רצון טוב ונאמן להפסיק מיד ובמרץ את ההתקפה על הישוב העברי ולתקן כפי האפשר את אשר עיוותו פקידיה בארץ. המשלוח המהיר של צי וצבא לארץ, מנשר הנציב המוקיע את זוועות הפורעים בישוב היהודי, ההודעה הברורה על שמירת עיקרי המנדט והצהרת בלפור, ההתחייבות לשלם פיצויים ליהודים בעד כל האבדות, מינוי ועדת־חקירה שלא מן הפקידות הארצית – מעידים על רצון הממשלה האנגלית למלא את חובתה כלפי שלום הארץ, הצדק האנושי ותביעות המנדט.

אולם דוקא אמונתנו בנטייתה של הממשלה לעשות את המוטל עליה, מחייבת אותנו להשמיע עכשיו בהדגשה מיוחדת, שהממשלה האנגלית לא תצליח למלא את חובה האנושי והבין־לאומי כלפי ארץ ישראל אם לא תיגש מיד לשינוי יסודי במשטר האדמיניסטרטיבי בארץ.

ד.

הנסיון המר של עשר שנות המנדט הראה לא פעם מה גדול המרחק בין ההבטחות החגיגיות וההודעות הרצויות של לונדון ובין המעשים היום יומיים והפרקטיקה האדמיניסטרטיבית בירושלם. רצונה הכי טוב של הממשלה האנגלית בלונדון יושם לאל בירושלם, כל עוד בארץ תשאר פקידות שאינה חדורת הרצון להגשים באמונה את חובות המנדט, שאינה נאמנה להצהרת בלפור, שאינה ראויה לתעודה אחראית וקשה זו ואינה יודעת למלא את חובתה הכי אלמנטרית – להבטיח את שלום הארץ וחיי תושביה.

למען קיים באמונה את המנדט ולמען הבטיח את השלום בארץ יש הכרח לעשות מיד ריאורגניזציה יסודית בכל הפקידות הארצישראלית. ריאורגניזציה זו מחייבת:

הדחת כל הפקידים האחראים למאורעות, האשמים בהתעלמות מהסכנה, בהזנחה ובחוסר עזרה לנתקפים בעוד מועד.

פיטורי כל הפקידים החותרים בגלוי או בסתר תחת עיקרי המנדט והבית הלאומי העברי.

מינוי פקידים, בין גבוהים ובין נמוכים, בין בריטים ובין בני הארץ, רק מאלה הנכונים למלא באמונה את כל סעיפי המנדט.

מינוי הפקידות העליונה בידיעת הסוכנות העברית.

ריבוי מתאים של יהודים בכל מחלקות הפקידות ושירותי־המדינה.

השיטה הנהוגה עד עכשיו למלא את המשרות בארץ מיוצאי הפקידות הקולוניאלית הבריטית, האמונה על יחס ידוע ל“ילידי הארץ”, יש בה הפסד וסכנה מיוחדים לארץ זו, שהישוב התרבותי בן רמת־החיים הגבוהה הולך בה וגדל; ויותר מאשר בכל מקום אחר יש צורך שהפקידים הנשלחים הנה מן החוץ יבואו מתוך חוג האמון על יחס כבוד לאזרח והמבין את הצרכים של בני־תרבות, זאת אומרת, לא מתוך סביבה קולוניאלית.

ה.

המאורעות הציגו מחדש בכל חריפותה את שאלת הבטחון בארץ, ולא רק הישוב והעם היהודי, כי אם כל העולם הנאור תובע עכשיו מממשלת אנגליה החזרת השקט והבטחה מוחלטת של השלום בארץ. הממשלה האנגלית לא היתה האחרונה בהכרת חובה עליונה ותכופה זו, והיא אחזה עד היום באמצעים פעילים להרגיע את הארץ, אולם הרגעה זמנית אינה מספיקה. על הממשלה להקים בארץ בטחון בן־קיימא ומוחלט, ודבר זה לא יתכן בלי ריאורגניזציה יסודית של כוחות ההגנה בארץ, אשר תבטיח שיתוף מספיק ומתאים של היהודים בכוחות־ההגנה הארציים, ובראש וראשונה שיתוף היהודים בחיל־הספר ובמשטרה הארצית במידה שווה את הערבים.

שיתוף היהודים בחיל־הספר ובמשטרה לא יתקיים כל עוד לא יוטבו תנאי העבודה בכוחות הגנה אלה, ז. א. לא תונהג משכורת המקיימת שוטר בן־תרבות, לא יובטח יחס אנושי לשוטר ולא תינתן לו האפשרות להתעלות ולכהן בכל דרגות המשטרה לפי כשרונו וידיעותיו.

בכל נקודה עברית (מושבה, עיר, שכונה) יש לקבוע משטרה יהודית, ובכל מחוז שיש בו ישוב יהודי יש לקבוע מספר מספיק של שוטרים יהודים.

למען אפשר ליהודים לעמוד על נפשם במקרה של התנפלות עד בוא עזרה ממשלתית יש הכרח להמציא לכל הנקודות העבריות נשק סגור במידה מספיקה תחת השגחת הממשלה ולאשר בכל המושבות מספר מספיק של שומרים עברים מזוינים שישמרו על המשק, הבתים והשרות, ולגייס בשעת סכנה מתנדבים עברים.

ו.

ההתנקשות בישוב העברי שהוכנה ואורגנה על ידי סיעת המופתי בירושלם לא היתה רק מעשה ידי כנופיות־האפנדים השולטת במועצה המושלמית והוועד המושלמי־הנוצרי. בהתנפלויות השתתפו המונים עירוניים וכפריים, וביחוד בידוים. תאוות השוד והרצח הקיפה חלקים רבים של הערבים בארץ. כל המעטת־דמות הסכנה שרחפה על הישוב ושעדיין לא סרה – יש בה השליה מזיקה וכוזבת. הועמדנו בפני התפרצות האינסטינקים הכי נוראים של המון־עם פראי – קנאות דתית מגורה ותאוות שוד וביזה וצמאון לדם, והמטרה היתה ברורה ואיומה: השמדת כל הישוב היהודי וחורבן מפעלו בארץ.

אך יש לציין גם את העובדה שישובי־ערבים מרובים, וביניהם רוב הישובים הקרובים למשקים ולמושבות שלנו, נמנעו מקחת חלק בהתנפלות הזאת. הרוב הגדול של הכפרים הערבים לא נתנו ידם למרצחים ולשודדים, למרות התעמולה הזדונה והשיסויים הבלתי פוסקים ולמרות ההזמנות המרובות שנשלחו על ידי המסיתים לכל הכפרים הערבים לתקוף את שכניהם היהודים. נמצאו גם אנשי־סגולה בקרב הערבים אשר הגנו באמונה ובמסירות על שכניהם היהודים, אם כי הדבר היה קשור לפעמים בסכנה לחיי המגינים.

ז.

האשמים הישרים ברצח ושוד צריכים לשאת בעוונם – בכל חומר הדין, כחומר הפשע וכגודל ההרס.

האשמים הישרים במעשי־הזוועה אינם רק כנופיות הפורעים אשר בעצם ידם שחטו ובזו, כי אם גם – וביחוד – המסיתים אשר גירו ושיסו את ההמונים הבוערים, הפיצו עלילות־שוא על היהודים ונטעו בלב ההמון הפרוע אמונה ששפיכות־הדמים ומעשי־ההרס והשוד לא יענשו, כי “אתנו הממשלה”. הענשים והקנסות צריכים לחול לא רק על הרוצחים והשוסים, כי אם בראש וראשונה על המרצחים והמשסים. לבל ישנו התעלולים הפליליים יש הכרח לעקור מלב הפורעים את האמונה, שחיי היהודים ורכושם הם מופקרים.

למען מנוע את המשך ההסתה או הישנותה מוטל על הממשלה להוציא מיד חוק אשר יטיל ענשים קשים על כל עלילה והסתה גזעית או דתית, בין בכתב ובין בעל־פה, ועל כל הפצת ידיעות־שוא העלולות לגרות ולהרגיז חלק אחד של התושבים נגד השני.

ח.

בינתים השיסוי הולך ונמשך, והסכנה לא עברה עוד. אבל לא נטיל את אחריות מאורעות־הדמים על ראש כל העם הערבי. עלינו לדרוש בכל תוקף הענשת האשמים והוקעת עושי הנבלה, בין יחידים ובין קיבוצים. אבל רק האשמים בלבדם. בשעת־חירום זו, כשאנו קרויים להגן על נפשנו בפני המונים משוסים צמאי דם וביזה – עלינו להלחם בכל הכוח המוסרי והציבורי אשר לנו נגד כל חרחור לאומי והפחת איבה מצדנו, ועלינו להתקומם נגד כל נסיון להעמיק את התהום בינינו ובין הערבים.

הדאגה להשכנת השלום – אם קרוב ואם רחוק הוא – בינינו ובין שכנינו צריכה להדריך את מנוחתנו לא פחות מהדאגה לחיזוק הבטחון ומניעת המאורעות להבא. כל אשר בידינו לעשות למען קרב את האפשרות של יחסי־שכנים נורמליים מוכרח להעשות מיד ובהתמדה.

ט.

לא נוותר אף משהו ממלוא מאוויינו הציוניים. לא נרתע אף לרגע מהגברת מפעלנו בארץ, וביתר שאת נלחם עכשיו לביצור הישוב על ידי השלטת העבודה העברית בכל המשק היהודי בכפר ובעיר ועל ידי פיתוח מאומץ של הספקתנו העצמית. אולם לא ניתן יד לכל מזימת נקם וחרם לאומי. לא מלחמה לנו בעם הערבי. אנו שבים לארצנו לבנות בה את עתידנו בכוח־עצמנו וברשות־עצמנו – אך לא על חשבון אחרים ולרעתם. אנו רוצים ומעוניינים בהפרחת הארץ על כל תושביה. בבנותנו את הארץ נבנה את כל בניה. ידנו המושטה לשלום לא תרתע גם מפגיון רוצחים. כמקודם נתמיד בשאיפתנו לקיים יחסי־שכנים של הבנה ועזרה הדדית. כאשר עד עכשיו נהיה מוכנים לפעולה משותפת את העובדים הערבים לשם הגנת העובד והרמת מצבו, ונסייע באמונה לכל התחלה ונסיון של הפועל הערבי להלחם על הטבת תנאי עבודתו וארגונו.

י.

דווקא עכשיו עלינו לעמוד על המשמר לבל יתלקח בתוכנו הלך־רוח שוביני. כצמח רקב היונק ממקור נרפש כן עלול הרביזיוניזמוס לפשות ולהתפשט עכשיו בישוב. בריוני־הפה והעט אשר התפרנסו עד עכשיו משיסויים ושטנות נגד הפועלים נִפנים עכשיו כלפי חוץ, ובצעקנות חולנית ונבובה ובתרועת נצחון כוזבת ותפלה הם מגרים את יצרי האויב ומחללים את מרירותנו הטהורה והעמוקה.

בכל כוחנו המוסרי עלינו להתקומם נגד הקנאות הנציונליסטית המסולפת הזאת ונגד הלהג הקלוקל של גבורי הפוזה, המעיבים שניהם את טהרתה המוסרית של תנועתנו הלאומית ומסלפים את תכנו הגואל והאנושי של הרעיון הציוני.

יא.

מצבנו המיוחד בארץ מחייב אותנו לחַשב באחריות את כל צעדינו, ביחוד ביחסינו החיצוניים.

עלינו למזג בתוכנו עמידה תקיפה ועקשנית והגנה ללא־ריתוי כל שהוא על קיום זכויותינו ועמדותינו – עם התחשבות זהירה, קפדנית ונבונה בזכויות והרגשות של זולתנו.

בשאלת הכותל לא הבין הישוב להזהר מהפח שטמנו לו צוררינו, אשר חרשו מזימה להבעיר בארץ מלחמת־דמים דתית. לא היתה כל הצדקה ציונית ולא היה כל הכרח ישובי ופוליטי להעמיד את שאלת הכותל במרכז עניינינו במשך השנה האחרונה. לא אנו כי אם צוררינו היו מעוניינים בהפחת הריב הזה. הפגנת נערי ה“ברית” בתשעה באב לא רק גילתה את הפקרותם של המפגינים, כי אם גם חשפה את החולשה המסוכנה של ארגוננו הלאומי. הוועד הלאומי וההנהלה הציונית והחוגים האחראיים בישוב, – אשר התנגדו כולם להפגנה, לא עצרו כוח למנוע אלו עשרות נערים ונערות מאבַנטורה מִסכֵנה ומבישה זו, אשר אמנם לא השפיעה על המאורעות, אך נתנה תואנה למסכסכים.

לא שאלת הכותל כי אם ביצור הישוב והחשת הבנין – היא שאלתנו המרכזית.

נלחם נגד כל פגיעה בזכויותנו – אך לא נגרר אחרי פרובוקציה ולא נחליף את התפל בעיקר, ולא ניתן למי שהוא להמציא תואנות־שוא למשטינינו ולצוררינו.

יב.

הארץ טרם שקטה, ועדיין אנו עומדים במערכה כבדה בשתי חזיות הרות־סכנה: בחזית שכנינו בארץ ובחזית ממשלת המנדט. ידי המסיתים והמשטינים עודן מלאות עבודה, ועלינו לעמוד על משמרתנו הכפולה בעֵרות ובאומץ, בזריזות ובהתמדה, עד שכל האשמים והאחראים ישאו בעוונם ואבדותינו תוחזרנה והריסותינו תוקמנה בשלמותן; עד שיחודש הבטחון הגמור ומשטר נאמן ישתרר בארץ וכל זכויותינו תקויַמנה ותובטחנה.

אולם נחטיא את המטרה אם נסתפק רק במשמרת־מגן. התהום אשר נפתחה הפעם לפנינו לא תתמלא מחוליָתה. המאורעות גוללו לפנינו בכל פשטותה הפטלית את השאלה: להיות או לחדול; ולא בחזית שכנינו, אף לא בחזית הממשלה תנתן התשובה הניצַחַת. מפתח־הגורל של הפתרון נמצא בחזית אחרת, בחזית החזיות שלנו, שלה ההכרעה האחרונה והעליונה בכל מלחמתנו – בחזית העם העברי. הדבר אשר נפל בחיינו לא ימחה בלתי אם בתנופה עממית מחודשת, רבת־אונים ומתמידה, שתגביר ותחיש את מפעלנו בארץ.

בצָרון פנימי של הישוב, תגבורת מהירה ומתרחבת של העליה וההתישבות – רק אלה יכרִיעו את הכף.

יג.

ההתנקשות לא שיברה ולא רוצצה את הישוב, כי אם להיפך, חישלה את רצונו וליכדה את חוליותיו. ממבחן הדמים יצא הישוב בכבוד. לא בודדים ויחידים כי אם הישוב כולו פגש את ההתקפה בנאמנות ובגבורה. אור גנוז אשר לא שערנו קיומו זרח פתאום בישוב אפוף־הסכנה.

ולא פחות מעודד יחס העם בתפוצות. שום פורענות לא החרידה את לב העם בדורנו כאשר החריד הפעם האסון שהומט על ראש הישוב בארץ. מאז היווסד הישוב החדש לא יָקרה הארץ לעם כאשר הפעם. בהגיע בשורת האסון לגולה זינקה מלב העם אהבה נאמנה לישוב המתבוסס בדמו. הרגיש העם שלא אחד הישובים היהודים בעולם נפגע – כי אם מולדת האומה נתקפה; לא דם יחידים נשפך – כי אם לב ישראל שותת דם. גדלה החרדה והדאגה לגורל תקוות דורות. מכל התפוצות הגיעה אלינו לא קינה ואנחה – כי אם שאגה אדירה ותקיפה; לא נֵרָתע! והקריאה של הנוער היתה: עלה נעלה! החלוצים שמהרו לעלות ארצה בעצם ימי המאורעות לוּוו בכל ערי הגולה באהבה ובהערצה ובהתלהבות שמחה. פעולה ישובית של יובל שנים, מפעל חייהם של מאות ואלפי חלוצים מביל"ו ועד היום, מאמצי שלושה דורות – לא עברו לשוא. בגעגועים הערטילאים של אלפי שנים נשזרו חוטי חיים של רבבות עולים, ונבנה גשר חי בין העם והארץ.

הישוב והעם לא נרתעו בפני מזימת הרצח והחורבן. האסון אשר בא עלינו חידש וקידש את ברית העולמים בין עם ישראל וארץ־ישראל.

יד.

התעוררות עממית כבירה זו צריכה להתגבש ברצון מכוון ובמפעל תכניתי. לא תמיכה לנפגעים, לא סיוע לסובלים, לא עזרה להקמת ההריסות. מַכשֵלה זו מוטלת על הממשלה. התנדבות העם קדושה היא אך ורק לבנין חדש, לביצור ולהרחבה. כל האמצעים להגברת הישוב, להגברת הישוב בלבד. גיוס תכוף ומהיר של אנשים והון לארץ. מפעלי התישבות חדשים, אשר יקלטו אלפי משפחות. חומת ברזל של ישוב עובדים, אשר תקיף כל עיר ומושבה עברית. גשרי קרקע ואנשים אשר יחברו ויקרבו את הנקודות הבודדות. הרחבת העבודה העברית, אשר תבצר את המשק הקיים בכפר ובעיר. המרצת בנין הארץ לתועלת כל תושביה – זוהי התשובה הנתבעת מהעם העברי למאורעות הדמים בארץ.

טו.

לא ישוב של מיעוט נתקף – עם שלם עומד במערכה. הישוב בארץ אינו בודד ועזוב. אויבינו טועים בחשבון. לא מאה וששים אלף – ששה עשר מיליונים יגינו על תוחלתם ההיסטורית. לא לנו יהודי ארץ ישראל המעטים נקודות הישוב אשר רצו להשמיד – קנין העם העברי הם, אבני היסוד בבנינו הלאומי, ולעם העברי יש די כוח ועצמה לשמור עליהם ולהגדילן. עם שלם לא מפחידים בפרעות. ורצון עם להגאל אי־אפשר לעקור ברציחת ילדים ונשים. לא בחסד זרים, כי אם במשפט ההיסטוריה שב העם לארצו, ומזכותו הקדושה להקים פה בעמל ידו ובזיעת אפיו על שממת המולדת את ביתו הלאומי לא יזוז, ברצון בל־ימוט יפר כל מזימת רצח, חורבן ושוד, ואת דם בניו השפוך יכפר בהגדלת הישוב באלפים ורבבות של בונים ומגינים חדשים.

זו תהא נקמתו האחת.

תל-אביב, י“ב אלול תרפ”ט. (קונטרס שפ)

(מהוויכוח במועצת ההסתדרות)
עלי להתקומם בכל כוחי נגד הדברים, שאין מקום לדרישה של עבודה עברית במאה אחוזים במושבה. אני מאמין שעלינו להלחם דווקא על מאה אחוזים; מרכז הכובד של השאלה, לדעתי, מונח דווקא באחוז המאה. אומרים לנו שאין לנצל את הרגע הזה בשביל השלטת העבודה העברית. איני חושש להגיד שעלינו “לנצל” ו“לנצל” רגע זה בשביל כמה וכמה דברים: ביצור ההגנה, החשת המפעל וגם בשביל השלטת העבודה העברית. אם האסון הגדול פקח עינים עיוורות בישוב ובציונות – אין עלינו לנסות לסתום את העינים, אלא להיפך: לגלות בכל חריפותן את שאלותינו החיוניות, שאחת מהן היא העבודה העברית במושבות.

הפועל העברי שעלה לארץ עם ראשית ההתישבות, בשנות השמונים למאה שעברה, מצא את כל שערי העבודה במשק הערבי סגורים לפניו. מצבו של הפועל היהודי העולה לארץ הוא הפוך ממצבו של כל פועל מהגר בארצות קליטה אחרות, כגון אמריקא הצפונית, קנדה, אבסטרליה ועוד. בארצות הללו עומד הפועל המקומי על שלב התפתחות יותר גבוה מזה של המהגר. דרגת־החיים של האחרון היא יותר נמוכה, והוא מסתפק במועט ומופיע מפני זה כמתחרה מסוכן את הפועל המקומי וכמוריד שכר־העבודה. בארץ המצב הפוך. דרגת־החיים, צרכיו ותרבותו של העולה הם גבוהים לאין ערוך מאלה של הפועל המקומי. אין הפועל היהודי מסוגל ואינו רוצה לעבוד בתנאים הירודים של הפועל הערבי בארץ, ואם גם במשק היהודי לא תובטח העבודה לפועל היהודי – אין ליהודים מה לעשות בארץ זו. הון יהודי שיבוא לארץ לשם ניצול העבודה הערבית הזולה יעטה כלימה ויסתום את הגולל על תקוות העם היהודי.

ומדוע עלינו להלחם דווקא על מאה אחוזים? ההבדל בין הפועל העברי ובין הפועל הערבי אינו רק בזה, שזה עברי וזה ערבי, אלא בהבדל העצום שבין שתי רמות־החיים. הבדל זה הוא שעושה את השאלה לפטלית בשבילנו. אפשר להקים משק שיתבסס על רמת החיים של הפועל הערבי, ועל בסיס זה החל להבנות המשק היהודי החקלאי בארץ, ולכן לא היתה לפועל היהודי דריסת רגל למושבה. אנחנו לא נסתפק בפועלים יהודים רק במשקי העבודה העצמית. אי אפשר לנו להסתלק ממשק העבודה השכירה ולא נוכל להבטיח את העבודה העברית השכירה אלא במשק אשר יבנה מלכתחילה על רמת חיים גבוהה של הפועל היהודי. בלי ספק שרמת החיים של הפועל הערבי תעלה במשך הזמן, וההבדל בינו ובין הפועל היהודי יקטן ויפחת – אולם השאלה המכרעת בשבילנו היא: מה יהיה עד אז? תקופת־הבינים אשר תמשך דור או שנים או שלשה דורות, היא הקובעת את גורלנו בארץ. אם לפרדסן במושבה תהיה ברירה: פועל עברי או ערבי, – ובכל מושבה מעורבת קיימת הברירה הזאת – אין קיום לפועל היהודי. הפרדסן, כשהוא מקבל במושבה “מעורבת” פועל יהודי, עושה זאת בתורת חסד. החשבון של הפרדסן הוא פועל בלתי מאורגן המקבל שכר ירוד. אחדים מהפרדסנים יקבלו אמנם פועלים יהודים – אולם מצבם יהיה מצב של פועל זול. הם עבדים ועובדים בתנאי עבדות. אין להם האפשרות שישנה לפועלי תל־אביב – להלחם באופן מאורגן על תנאי עבודתם. בלי אפשרות זו הפועל הוא עבד. בכל נקודה שאין בה שלטון העבודה העברית אין הפועל אדם חפשי. עלינו להלחם על כך שלא תהיה ברירה למשק היהודי – אלא פועל יהודי. עלינו להלחם על זה שהמשק יבנה לכתחילה על יסוד עבודה של רמת חיים גבוהה ומאורגנת. עלינו להביא במושבה לידי מצב כזה שקיים באנגליה: גם המעביד האנגלי יש לו להלכה אפשרות להכניס עבודה זולה מהודו או מסין, אולם הפועל האנגלי ואתו הציבור האנגלי כולו, לא יתן לו לעשות זאת, כי בדבר הזה הוא מערער את אָשיות הקיום של האומה האנגלית בארצה. אמנם ההתחרות של העבודה הזולה בהודו אף היא מסוכנת לפועל האנגלי ולמשק האנגלי, והפועל האנגלי מעוניין בהרמת דרגת החיים של פועלי הודו, אולם הפועל האנגלי לא ירשה בינתים הכנסת פועלים זולים לאנגליה מתוך הנחה שרמת חייהם עתידה לעלות במשך הזמן. הוא הדין אצלנו. המשק הערבי והמשק היהודי הם יותר קרובים זה לזה מהודו ואנגליה, ושאלת עבודתנו אנו היא מפני כך יותר קשה ומסובכת, אולם ביסוד הדבר עומדים אנו כאן לפני אותו המצב. בלי משק יהודי בנוי על מאה אחוזיו על עבודה עברית – לא יהיה לנו פועל עברי נורמלי במושבה. עלינו לסייע לפרוצס ההיסטורי של עלית הפועל הערבי – אולם לא נוכל לחכות עד שיתבשל. וכל סוציאליסט או קומוניסט שאינו אכול שנאת־ציון יבין את מלחמתו זו של הפועל היהודי בארץ.

אם עבודה לא יהודית צריכה להשאר בחלקה בפתח־תקוה – מדוע לא גם בתל־אביב? בתל־אביב אנו עומדים בפני שלטון עבודה עברית – אבל שלטון זה לא היה קיים מלכתחילה. עד מאורעות מאי 1921 היתה גם תל־אביב בבחינת פתח־תקוה. גם פה היתה עבודה מעורבת. ורק בתוקף המאורעות השתררה כאן העבודה העברית. ומה עצום ההבדל בין הפועל בתל־אביב ובין הפועל בפתח־תקוה! פה יש פועל חפשי שהמעביד זקוק לו לא פחות מאשר הפועל זקוק להמעביד, בשעה שבפתח־תקוה אין הפועל היהודי למרות התרבותו מרגיש תחת רגליו קרקע מוצק, כי הוא תלוי בחסד.

אומרים: אם בפתח־תקוה לא תהיה עבודה ערבית מהי זכותנו להכנס לעבוד ביפו? אני עונה על זה: יש לנו הזכות לעבוד ביפו. כי הפועל היהודי שנכנס ליפו מרים את מצבו של הפועל הערבי. אנו נכנסים ליפו ככוח מעמדי משחרר, בשעה שהפועל הערבי מוּכנס לפתח־תקוה כמכשיר של שעבוד מעמדי. לא בלי חשבון מעמדי מטיף האורגן של התאחדות האכרים לעבודה “מעורבת”. נחוץ להם שוט על הפועל היהודי, הדרוש למושבה מתוך טעמי בטחון. אם יעלה בידינו לארגן את הפועל הערבי העובד במושבה יוכנס במקומו מיד פועל ערבי לא מאורגן. מאיזו סיבה יבכר המנצל היהודי פועל ערבי מאורגן על פועל ערבי לא מאורגן, ומדוע ישלם לו יותר מאשר הוא מקבל בפרדס ערבי? בכל הכרת החשיבות של מלחמתנו עלינו לעמוד על 100 אחוז ולא 99, כי רק האחוז האחרון הוא המשחרר; המלחמה על מאה אחוזים אינה רק מלחמה על כמות – על מספר נוסף של פועלים יהודים, כי אם גם על איכות – אפשרות של ארגון ומלחמה על תנאים אנושיים, כי איכות זו קובעת את מהותנו החברתית וחותכת את גורלנו הכלכלי. ואיכות זו נקנית רק במאה אחוזים. הפועל הערבי החי רק על עבודתו השכירה ואשר נשתרש במשך הרבה שנים במושבה צריך לקבל פיצויים מספיקים ואפשרות להתיישב כעובד חפשי.

רק אנטישמי יראה במלחמתנו על זכות עבודתנו במושבה פגיעה בפועל הערבי. כל זמן שהמשק הערבי סגור בפני הפועל היהודי, והוא סגור לא רק מטעמים לאומיים, כי אם מתוך סיבות־ברזל כלכליות, יש לנו הזכות המלאה על העבודה במשק היהודי בשלמותה. אין לנו תביעה כזו למשק המדינה. כאן זכותנו וזכות העובד הערבי שווה. כמו כן אנו מכירים בזכות העבודה הערבית בכל משק הנבנה על חשבון הארץ כולה. בהסכמתנו אנו עובדים במפעל רוטנברג פועלים ערבים, והם עובדים שם לא כשוט נגדנו כי אם בתוקף הזכות שיש להם בחלק מהעבודה הזאת. הודות למציאות פועל יהודי הם עובדים במפעל זה בתנאים כאלה כאשר לא עבד שום פועל ערבי במשק ערבי. העבודה ה“מעורבת” לגבי הפועל הערבי היא עליה. ולא רק שאין עיננו צרה בו – אלא להיפך. יש לנו סיפוק מוסרי וסוציאלי מעובדה זו. אבל אם במקום העבודה היחיד הפתוח לפנינו – במשק היהודי – מכניסים עבודה “מעורבת” למען ערער את קיומנו בעבודה ולמען הורדתנו למדרגת פועל לא מאורגן – עלינו להלחם נגדה ללא כל פשרה וויתור.

תל-אביב, כא אלול תרפט. רוטוקול)

קיבוץ־גלויות, ריכוז העם היהודי בארצו, קוממיות ממלכתית – זוהי התחנה האחרונה בהגשמה הציונית. קודמת לה הקמת רוב עברי בארץ. גם תחנה זו בדרך הציונות המתגשמת היא רחוקה עדיין מאתנו. אין בכוחנו ליצור רוב עברי בשנים אחדות. בינתים העמידו אותנו המאורעות האחרונים בפני שאלה חמורה ומאיימת: האפשר לנו להתקיים בארץ הזאת כל עוד אנו מועט? היש בטחון לחיינו בארץ? זוהי השאלה המרכזית העומדת עכשיו בפני הישוב והציונות.

בימי המאורעות גילה הישוב נאמנות של גבורה, והמוני היהודים בגולה התלכדו באהבה ובדאגה סביב הישוב הנתקף. אולם הסכנה שנתגלתה לקיום הישוב לא חלפה, ואחרי ההתעוררות הגדולה שתקפה את כל בית ישראל עלולה לבוא התפכחות קשה ומדאיגה. כל יהודי היושב בארץ, כל יהודי שיש לו פה קרובים וכל יהודי שמתכונן או יתכונן לעלות ארצה ישאל את נפשו: אם חייו ורכושו בטוחים בארץ הזאת. זרם העליה החלוצית לא ירתע מפני הסכנה. אולם היהודי הפשוט, המעשי והפיכח, ישאל אם כדאי ואם מותר להפקיר את הונו, חייו וחיי בני משפחתו בארץ המוכנה לפורעניות. ההרגשה שהיהודים יושבים על הר־געש עלולה לחתור תחת היסוד של כל התנועה הציונית. העם יראה שלא מקלט בטוח היתה לנו הארץ כי אם גיא־הריגה.

אנו דורשים עכשיו מהממשלה שינוי־משטר, הגנה נאמנה, שיתוף היהודים במשטרה ובחיל־הספר במידה מספיקה, נשק ושמירה מזוינת למושבות ולשכונות העבריות. נניח שדרישותינו אלו תתמלאנה, אולם שאלת הבטחון לא תפתר בכך. אי־אפשר להתקיים זמן רב בארץ, שצריך לבנותה, רק תחת חסות כידונים, ומה גם כידונים זרים. לא לשם כך באנו לארץ ולא לזאת שואפת הציונות. אי אפשר לקיים תנועת עם שמפעלה המרכזי תלוי לאורך ימים בחסד זרים וברצונות שאין לעם שליטה עליהם. מן ההכרח לפתור שאלת הבטחון בכוחות עצמנו.

ואף הגנה הגנה עצמית אינה הפתרון המלא. ההגנה העצמית הצילה הפעם את הישוב מכליון. והצו הראשון של המאורעות לישוב ולציונות הוא – ביצור וחיזוק ההגנה. אבל אין אנו יכולים להסתפק בתשובה להתקפה שכבר פרצה. בשביל עבודתנו בארץ ובשביל התנועה הציונית יש הכרח במניעת סכנת ההתקפה, יש הכרח ביצירת הרגשת בטחון. בלי הרגשה זו לא תתכן עבוד-־בנין מחושבת לדורות, ולא תתואר עליה מתמדת ורחבה של הון ואנשים לארץ. הרגשה זו קיימת רק כשיש בטחון בכוח עצמי.

הקמת כוח עברי בארץ אשר לא יפול מכוח שכנינו – זוהי עכשיו שאלת־החיים לישוב ולציונות. בצרון יסודי של הישוב במידה כזו שלא תהא עליו שום אימת־התקפה – זוהי התחנה הראשונה אשר עלינו להגיע אליה עכשיו בהקדם האפשרי, למען נוכל להמשיך בבטחה את דרכנו עד שנבוא למחוז חפצנו ההיסטורי.

שאלת בטחוננו בארץ תפתר רק על ידי מפעל גדול ומהיר של עליה והתישבות, על ידי רכישה מכוונת של שטחי־קרקע הכרחיים להתישבות רצופה ומרוכזת, על ידי תוספת אנשים בכמות מספקת והגדלת כוחנו במידה כזו שכוח־הגנתנו ישתווה לכוח המתקיף האפשרי.

אין לחשוש שכל שכנינו יעזבו עד איש אחד את מקומות מגוריהם ויצאו להתקיף אותנו. ברור גם שכוח הגנה מספיק יוכל להיות קטון במספרו מכוח המתקיפים. אין איפוא הכרח – מבחינת הבטחון בלבד – שישתווה מספר המנינים למספר המתקיפים העלולים להתנפל עלינו. היחס בין שני המספרים בשעה זו – אם נקח בחשבון רק גיל מסוים, נגיד מבני עשרים עד בני ארבעים – הרי הוא בערך שלושה נגד עשרה. בתור עולים בעיקר הרכב הישוב היהודי מבחינת גיל הבגרות הוא יותר טוב מההרכב של ישוב נורמלי: ואם יעלה בידינו להעלות לארץ עוד ארבעים וחמישה אלף עולים צעירים ישתנו יחסי האחוזים משלושה עד שבעה נגד עשרה. זה יהיה כוח המסוגל לעמוד בפני כל התקפה שהיא, ועל ידי כך למנוע סכנת התקפה, מלבד במקרה של קטסטרופה יוצאת מגדר הרגיל, כגון התפרצות שבטים שמעבר הירדן נגד הישוב בארץ.

תוספת אנשים במידה כזו אינה אפשרית בלי מפעל גדול של התיישבות חדשה. גם שאלת הבטחון אינה נפתרת בשלמותה רק על ידי אנשים. לביצורנו המספיק יש קודם כל הכרח בתוספת קרקע.

נקודות הישוב שלנו הן מפוזרות וקרועות זו מזו, ונקודה בודדת אינה יכולה להגן על עצמה מפני התקפה רצינית, ועלינו לחבר את נקודותינו כדי להקים גוש התישבותי רצוף. התישבותנו התרכזה עד עכשיו בשלושה כיוונים גיאוגרפיים עיקריים: לאורך עמק החוף, מדרומה של יפו ועד חיפה, לאורך עמק יזרעאל, מבקעת עכו עד עמק הירדן, ובצפון ממגדל ועד מתולה. עלינו לחבר רצועות הללו ולהפכן לגוש רצוף אחד, לבל יהיה ריוח ופרץ בין הדבקים. לאשרנו שטחים אלו החוצצים בין הישובים שלנו ברצועות הללו כמעט אינם מיושבים, והאדמה הפנויה רבה בהן, ואין מניעות אובייקטיביות רציניות להושבתה מחדש.

מקום מיוחד בתכנית הבצרון צריכה לתפוס ירושלם. במובן ידוע שקולה ירושלם כנגד א"י כולה. ירושלם אינה רק נקודה ישובית מרכזית – ירושלם היא סמל היסטורי עולמי שאין ערוך לו. על פי עמדתנו בעיר זו נבחן בשורה הראשונה בעיני העם היהודי ובעיני העולם הגדול. לאשרנו קרה נס היסטורי ונוצר רוב עברי בירושלם. אולם עמדותינו הרופפות בעיר זו אינן הולמות את ערכה ההיסטורי והפוליטי של בירת ארצנו. המבנה הכלכלי של ישובנו הירושלמי, שטח אדמתנו הקטן והמפורר וכוחנו הפוליטי העלוב בעיריה הראשית בארץ טעונים בצרון וחיזוק רב. לא יתכן שהישוב העברי הירושלמי יהא תלוי במחיתו רק מכפרים לא יהודיים בסביבה. לרגל פיזורי השכונות העבריות נשקפת לכולן סכנה של התקפה, והגנתן היא קשה. אפיסות כוחנו בשלטון העירוני היא חרפה לאומית. כבודנו הלאומי ועינינינו החיוניים מחייבים אותנו להקים בירושלם עיריה עברית עצמית, לחבר את השכונות המפוזרות בגוש קרקעי רצוף, להקיף את העיר בשרשרת של שכונות עובדים וישובים חקלאיים שיספיקו לישובה היהודי כל חמרי המזון הדרושים לו. בירת הארץ צריכה ליהפך למשגב יהודי המעורר כבוד, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית.

בקרקעות החדשים שיש לרכוש לשם בצרון הישוב יתיישב חלק הגון של העולים החדשים. אם נעלה 45.000 חלוצים לארץ נוכרח להעמיד לכל הפחות שליש מהם על הקרקע. המשק החקלאי הפרטי מסוגל לקלוט כ־5.000 עולים. במושבות הישנות יש מקום לאלפיים וחמש מאות פועלים יהודים חדשים. כמספר הזה יוכל לקלוט משק המטעים החדשים. יש איפוא הכרח ליישב על הקרקע באמצעים לאומיים לכל הפחות עשרת אלפים איש. כששת אלפים אפשר ליישב על אדמת שלחין בעמק השרון ובעמק הירדן במכסה של 15 דונם, לכך דרוש שטח של 90.000 דונם אדמת השקאה. כחצי השטח הזה נמצא כבר כיום ברשות הקרן הקיימת ופיק"א. ארבעת אלפים מתיישבים יש להעמיד על משק מעורב, מקצתו על אדמת בעל ומקצתו על אדמת שלחין, ולשם כך דרוש שטח של מאתים אלף דונם, בערך 50 דונם למתיישב. רק חלק מהשטח הזה נמצא עכשיו בידינו (אדמות פיק“א, קהלית־ציון והקה”ק בעמק ובגליל), ורובו צריך להרכש מיד. הסכום הדרוש לגאולת הקרקע (200.000 דונם לכל הפחות, במחיר בינוני של 4–5 לירות הדונם) יחד עם הסכום הדרוש להתישבות (בערך 500 למתיישב) יעלה בקירוב לששה מיליונים לירה. לא כל הסכום הזה דרוש בבת אחת, כי אם במשך 4–5 שנים. זאת אומרת: אם נוכל להבטיח במשך השנים הקרובות מינימום של 1.200.000– 1.500.000 לירה לשנה – אפשר מיד לבצע את המפעל ההתישבותי הזה, שיש בו משום פתרון שאלת הבטחון של הישוב ובטחונו המכריע.

---

איך ועל ידי מי יעשה הדבר?

למאורעות בארץ קדם “מאורע” חשוב בגולה, שכמעט הוסח עכשיו מן הלב – כינוס הסוכנות המורחבת בציריך. כל מי שהשתתף במעמד ההוא הרגיש שבתולדות בנין הארץ מתחיל פרק חדש. לא הסתדרות ציונית כי אם עם ישראל כולו קיבל על עצמו המשכת הבנין והחשתו. מיד לאחר היוָסד הסוכנות המורחבת פרץ האסון בארץ ומעמד ציריך כאילו לא היה. בכל הימים האלה לא הורגש כמעט שקיימת סוכנות. לעומת זאת גילו המאורעות התעוררות עממית חזקה, כאשר לא הייתה אף פעם. החרדה לשלום הארץ הקיפה את כל העם. התעוררות זו מעידה כי הרעיון שהונח ביסוד הסוכנות המורחבת לא היה רעיון שוא.

אולם רעיון זה יעשה פלסתר וההתעוררות הכבירה תצא לבטלה אם הסוכנות תחמיץ שעה הרת־עולם זו ולא תעשה את המעשה אשר הוטל עכשיו עליה. הקמת מפעל־הבצרון של הישוב היא שאלת־הגורל של הסוכנות כאשר היא שאלת החיים של הישוב. מפעל זה מסוגל לרכז סביבו את כל בית ישראל כאשר לא יעשה זאת אף מפעל אחר. אין דבר אשר ייקר עכשיו ללב העם היהודי כדבר בצרונו ובטחונו של הישוב העברי בארץ. אם לדבר זה יִתָבַע עכשיו העם היהודי – עָנה יענה.

אנו מצווים עכשיו על החשת פעולתנו. כל החמצה היא בעוכרינו. אויבנו הכי גדול הוא הזמן. מהטמפו של עבודתנו תלוי הרבה, הרבה מאוד, אם לא הכל.

גדלו הצרכים ומן ההכרח להגביר את היכולת. המשא הכבד דורש מנוף יותר חזק. התצלח הסוכנות לתנופה החדשה?

ההסתדרות הציונית פינתה את מקומה לסוכנות המורחבת. מקום זה עלול ליהפך לחלל ריק אם הסוכנות לא תהא ראויה לשמה ולא תדע להרחיב את החוג עד כדי הקפת העם כולו. המאמץ הגדול הנדרש בשעה זו למפעל־ההצלה של הישוב יתכן רק מתוך גיוס עממי גדול. ההסתדרות הציונית פנתה ליחידים, לאישים מישראל. מאיש לאיש קיוותה לארגן את העם. אלפים ורבבות נענו ונזעקו לדגל המורם – אולם העם נשאר מן הצד. אי־אפשר היה ללכד את העם מתוך יחידיו.

הסוכנות המכוונת לשיתוף כל העם מוכרחה לסול דרך חדשה. במקום דרך הפרט – דרך הכלל.

על העם היהודי הוטל ליצור יצירה ממלכתית מבלי שיהיו בידו מכשירי־פעולה ממלכתיים. אין לעם היהודי ארגון ממלכתי, אין מרכז לאומי שליט באישי־האומה, אין זיקה מוכרחת של הפרט לכלל הלאומי. מבלי בסיס ארצי לא קמה מסגרת מדינית.

אולם העם שמר על עצמו מהתפוררות גמורה, והבין להקים גם בגולה דפוסי־ארגון לאומי אשר מנעו את היותו לאבק־אנשים פורח. הכלים אשר ליכדו את פיזורי האומה הן הקהילות, בכלים אלה נשתמרה שארית ארגוננו המדיני בגולה. ואם אנו באים עכשיו להחזיר את העטרה ליושנה ולחדש את ממלכיותינו הלאומית, אל לנו לזלזל בכלים אלה. בדרכנו להקמת המדיניות העברית מסוגלת וצריכה הקהילה לשמש צבת ראשונה בארגוננו ובמכשירי־פעולתנו הלאומיים.

הקהילה היהודית צריכה להיות התא היסודי של הסוכנות העברית. יחידת־הארגון של העם תשמש יחידת־ארגון של הסוכנות. רק על בסיס הקהילות אפשר להקים מסגרת לאומית שלמה ובת־קיימא. רק באמצעות הקהילות ובכוחה של א"י אפשר לארגן את העם. הקהילה תעלה את הסוכנות לביאת־כוח אמתית של האומה, היא גם תספיק את היסוד להערכה לאומית ולתקציב לאומי למען בנין הארץ. הקהילה תהפוך את המגבית האישית למגבית לאומית.

תקציב הסוכנות יבנה בשורה הראשונה מהערכה אשר תוטל על הקהילות וייגבה על ידן, אם מתוך מסי־חובה ואם מתוך מגבית חפשית, לפי תנאי המקום. ההערכה תחולק בין כל קהילות ישראל לארצותיו לפי מספר חבריהן ולפי יכולתן החמרית. הסוכנות לא תוותר על התורמים היחידים אשר נתגייסו עד היום על ידי הקרנות הציוניות, כשם שלא תמשוך את ידה מן המוסדות הפרטיים והציבוריים אשר הוקמו מחוץ להסתדרות הציונית למען ארץ־ישראל. אולם הקהילה צריכה לשמש לא רק משענת ארגונית כי אם גם משענת כספית עיקרית וראשונית בכל תכניות הסוכנות ומפעליה.

---

ואם הסוכנות תדע בעוד מועד לגבש את ההתעוררות הלאומית הגדולה במפעל כביר־ערך אשר אליו יערוג עכשיו כל איש מישראל, לא יבצר הדבר מאלפי הקהילות העבריות בכל התפוצות להבטיח במשך ארבע–חמש השנים הקרובות את הסכומים הדרושים לביצוע מפעל־הביצרון של הישוב בארץ.

תל-אביב, טז תשרי תר"ץ (מתוך תזכיר)

(במסיבת חברים שהוזמנה ע"י הוועד הפועל של ההסתדרות)

הזמַנו למסיבה זו חברים שיש להם מגע חי את הפועל והפלח הערבי בארץ, למען ברר את אפשרויות הפעולה להשכין יחסי שלום בינינו ובין שכנינו, קודם כל בכפרים. היה לנו עד עכשיו נסיון בקשירת יחסי חברים את חוגי פועלים; לרגל המאורעות נותקו הקשרים, ועלינו לחדשם, אבל אין אנו יכולים להסתפק רק בפועל הערבי, עלינו לחפש דרך לכפר הערבי. לישובים העובדים שלנו יש צרכים משותפים את שכניהם בכפר בעניני מסים, בריאות, דרכים, שמירה ועוד. על יסוד צרכים אלו עלינו להקים קשרי־שכנים לפעולה משותפת, כלכלית ופוליטית כאחת.

---

צדקו החברים אשר ציינו שלמאורעות היה אופי של “מלחמת קודש”. חלק מהפלחים האמין באמת שהיהודים פגעו בקדשיהם. הם קבלו ידיעות אלו מהמופתי ומהקדי. קוראי העתונות הערבית אמנם מועטים בקרב אנשי הכפר, אולם למילה המודפסת יש יחס של אימון והערצה בקרב הציבור התמים הזה, ודברי ההסתה של העתונות הערבית הוקראו באזני ההמון. משך בלי ספק גם דבר הביזה. ביצירת “דעת הקהל” שלטו הקיצוניים.

מיד לאחר המאורעות ניגלו אמנם בכמה מקומות סימני התפכחות. היה רצון לגולל הכל על הבידוים. בהרבה כפרים הקרובים לישובינו לא ניתנה יד למסיתים, אולם משרַבו העלילות התעוררו גם אלה. הסתה לאומית לא היתה מצליחה לקומם את ההמונים, אולם הסתה דתית שיצאה ממקורות מוסמכים ונאמנים בעיני הפלח – הכשירה את הקרקע לפרעות. גם אלה שהתנגדו – נמצאו תחת לחץ דעת הקהל, ולא עיכבו בידי חבריהם. עכשיו נמשכת הסתת החרם נגד היהודים, אבל הפלח המעשי מרגיש מיד שהסתה זו נובעת מתוך חשבונות אגואיסטיים של חנוונים הרוצים לנצל את המצב ומפקיעים שער הסחורות. ויש למצוא דרך להסברה ולהכחשת העלילות. כרוזי פ.ק.פ. נקראים בכפרים, אולם מקריאים רק את הקטעים המכוונים נגד היהודים והציוניים, את הקטעים נגד האפנדים לא מקריאים. ואם כי בקרב הערבים ישנם אנשים החושבים, כי המאורעות הזיקו גם להם – אין הם מעיזים לצאת בגלוי נגד שליחי המופתי. העתונות הערבית אינה מעתיקה את מאמרי “דבר” ו“הארץ” – כי אם של “דואר היום” הריביזיוניסטי, – ואין חומר הסתה טוב ממנו. קול הישוב היהודי הרוצה לחיות בשלום את שכניו אינו מגיע להמונים הערביים ומגע חי של בני כפרינו אנו את בני הכפר הערבי יוכל לתקן הרבה. בימי הפרעות הודיעו אנשי קומי לעין חרוד שהם לא יתנפלו ולא יפגעו ביהודים, וכי כל המסיתים הם אנשים זרים למקום. כמובן אי אפשר לדעת איך היו מתנהגים אילו נמשכו המאורעות עוד ימים אחדים.

---

יש חברים השוללים את קיומה של תנועה לאומית בקרב הערבים. הם רואים את פילוגי הערבים ביניהם לבין עצמם – הפילוג בין המופתי והאופוזיציה, הניגוד בין המושלימים והנוצרים, ריב המשפחות המיוחסות, השנאה שבין הפלחים והבידוים; נכון הדבר שלתנועה הלאומית הערבית חסר תוכן חיובי. אין מנהלי התנועה דואגים לחינוך העם, לצרכיו החיוניים. אין עוזר לפלח, אלא להיפך, ראשי התנועה מוצצים את דמו ומנצלים את ההתעוררות העממית לטובת עיניניהם הפרטיים. אבל אנו נטעה אם נָמוד את הערבים ואת תנועתם באַמַת־המידה שלנו. כל עם יש לו תנועה לאומית שהוא ראוי לה. הסימן המובהק של תנועה פוליטית היא, שיודעת לרכז סביבה המונים. מבחינה זו אין ספק שיש לפנינו תנועה פוליטית. ואל נזלזל בה. דרכנו אינה יכולה להיות דרך הממשלה. לא נשען על סכסוכים פנימיים, דתיים או משפחתיים. יש חסרונות וליקויים באופי הערבי – והיכן אינם? – אבל הוא אדם כמונו, ואנחנו נפנה אל היסוד הטוב, האנושי שבתוכו. לא ננסה להפוך אתה הערבים לציונים. איני רואה, מדוע צריך הערבי להיות לציוני. אבל עלינו להסביר לו מה היא הציונות. עלינו להקנות לערבי מושג נאמן ע"ד הציונות, מה היא רוצה, על מי היא נשענת, מה כוחה ויכלתה ומה יחסה לערבי בארץ ולעם הערבי אשר בשכנותה. נחוץ שהערבי ידע שלא באנו לנשל אותו, לשעבדהו או להרע את מצבו. הערבי צריך לדעת שהציונות אינה דבר מקרי חולף, אלא הכרח, שהיא נשענת על צרכי החיים והכוח המאורגן של כל העם היהודי, שאי אפשר לבטלה או להשתיקה. יחד עם זאת עלינו להסביר לו שאין הציונות מתנקשת בזכות התושבים הארצישראליים אלא להיפך מביאה להם ברכה. הסברה זו אפשרית רק על ידי קואופרציה בשדה הכלכלה והבריאות, אשר הערבי ירגיש באופן ממשי את תועלתה. יש למצוא עינינים משותפים אשר סביבם אפשר לסדר בירורים בין כפרינו וכפרי השכנים. קשה להקים אירגון של קיימא בקרב הערבים, ומה גם אירגון משותף. אין עדיין בקרב שכנינו נאמנות לתנועה, אבל אפשר לעשות צעדים בודדים לקירוב הלבבות. פגישות ושיחות משותפות, צעדים פוליטיים משותפים כלפי הממשלה. עלינו לבחון עד כמה אפשרית קואופרציה במכירת התוצרת, בקרדיט קרקעי, במלחמה על תיקון שיטת המיסים, תיקונים אגרריים. ציבורנו זר יותר מדי לעם הערבי. הערבים הם מכניסי אורחים – ועלינו ללמוד מידה יפה זו מהם.

במידה שיש צורך לחנך את ההמונים הערבים להבנת ענינינו – באותה מידה, אם לא יותר, יש צורך בחינוך ציבורנו להבנת הערבים וליחסי־שכנים הוגנים. לא רק לחלוצים החדשים, אלא גם לרבים מהפועלים הוותיקים אין מושג לא משפת הערבים, לא מחייהם. דבר זה לא ייתכן. אי אפשר לחיות בארץ אחת עִם עַם שני מבלי להכירו ולהבינו. דרושה פעולת הכשרה אשר תַקנה לחלוץ, לעולה ולפועל בארץ ידיעות מספיקות על דבר העם הערבי, אפיו, חייו, מצבו הכלכלי, התרבותי, ההוַי שלו, יחסיו הפנימיים והחיצוניים. הכשרה זו צריכה להיות חלק אורגני מההכשרה התרבותית שעלינו להקנות לחלוץ בחו"ל ולפועל בארץ. נלמד לדעת את שכנינו, ונשקוד על הקנית ידיעה נאמנה עלינו לשכנינו. הכרה הדדית היא תנאי ראשון להבנה הדדית.

תל-אביב, ד' חשון, תרץ. (מתוך הפרוטוקול)

(שיחה עם חברי ברית שלום)

הוויכוח בינינו ובין ברית שלום יותר משהוא בשאלת הערבים הריהו בשאלת היהודים. טיפלנו בשאלת יחסי־שכנים עוד בטרם היות ברית שלום בארץ, כמו שנלחמנו לציונות המדינית עוד לפני קום המפלגה הרוויזיוניסטית. אם ברית שלום עוררה בנו התנגדות הרי זאת קודם כל מפני עמדתה הבלתי ברורה בציונות. עד היום לא שמענו את ה“אני מאמין” הציוני של הברית. בלי מצע ציוני משותף לא יתכן שום מצע משותף בינינו באיזו שאלה פוליטית שהיא, בין בשאלת הערבים ובין בשאלה אחרת.

המספרים שהביא הד“ר רופין ע”ד התמותה והריבוי הטבעי של היהודים והערבים, אשר לפיהם יוצא, כי אם גם תהיה לנו עליה עברית של 30 אלף לשנה נגיע בעוד 30 שנה רק למספר הערבים שיהיו אז בארץ – אינם צריכים להתקבל כפסק־דין שאין להרהר אחריו. רופין לא לקח בחשבון את הבדלי הגיל שבין ישוב נורמלי ובין ישוב של עולים. אם נקבל את ההנחה של רופין בדבר גודל העליה – 30 אלף לשנה – ונדאג שהרכב הגיל והמין של העליה יתאים לצרכי הציונות, ישתנה החשבון תכלית שינוי. אם 30 אלף העולים לא יהיו בהם ילדים וזקנים, אלא נגיד 15 אלף זוּגות – יתקבלו תוצאות אחרות לגמרי. בעליה כזו יש אפשרות להגיע במשך שתים עשרה שנה לרוב מכריע בארץ, מתוך הנחה כי כל זוג יהיה במשך הזמן למשפחה בת חמש נפשות.

הנוסחה של מדינה דו־לאומית שאנשי ברית שלום הרימו על נס – אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עובדה קיימת – שבא"י ישנם ערבים ויהודים – הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה, אם כי איני רואה כאן שום תגלית מיוחדת. רק מטורפי־דעת ושרלטנים פוליטיים יוכלו להתעלם מעובדא זו. אבל גם ביחס לעובדא זו חוששני שיש חילוקי דעות בינינו ובין “ברית שלום”. עובדה זו מה טיבה – האם זוהי עובדה סטטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסים בארץ, לא שינויי־גרעון אלא שינויי־תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – הרי אתם מתכחשים לעיקר.

ההשוואה של א“י לקנדה או לשויצריה עלולה רק להטעות. קנדה היא מדינה דו־לאומית. בקנדה יושבים אנגלים וצרפתים. הראשונים הם הרוב, והאחרונים, למרות היותם מיעוט, הובטחו להם זכויות לאומיות ושוויון פוליטי. אולם זכויות אלו הובטחו אך ורק לצרפתי־קנדה. אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה, ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ, ואין להם כל רשות וזכות לכך. והוא הדין בשוויצריה. זוהי מדינה תלת־לאומית. האיטלקים והצרפתים והגרמנים השויצרים הם שווי־זכיות כאזרחים וכקיבוצים לאומיים. אבל זכיות אלו אינן חלות על הגרמנים והצרפתים והאיטלקים שלא משוויצריה. הכזה הוא מושג דו־לאומיות בא”י? האמנם א“י היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה? מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ היא לא ביחסים שבין יהודי א”י ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו ובין תושבי הארץ. השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה. הקיימת זכות זו בתכנית ברית שלום או לא? בנוסחה הדו־לאומית אין כל תשובה לשאלה זו.

מרכז רוחני של קומץ יהודים בא"י – למי הוא דרוש, איזו שאלה הוא פותר ובכוח מה הוא יתקיים? מרכז רוחני כזה – זוהי הישיבה בחברון, והסוף הטרגי של הישיבה הזאת מסמל את גורל המרכז הרוחני אשר יוקם לא בתוך רוב יהודי כי אם בתוך רוב לא יהודי. תחת שלטון המזרח הערבי לא תכון שום חברה יהודית אשר תהיה למופת – אלא גלות־תימן חדשה, אולי הגלות הכי עלובה והכי־מִסכנה.

מה אומרת איפוא הנוסחה של מדינה דו־לאומית? האם כוונתכם להגיד שעלית היהודים והתרבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק ללכת מכם. לפי הכרתי אין אנו יכולים להסתפק רק בצדק שלילי כלפי שכנינו הערבים. המנעותנו מקיפוח הערבים אינה מספיקה. לדעתי אנו מצוּוים על תכנית חיובית להרמת חייהם, כלכלתם ותרבותם של תושבי כל א“י. בנין הארץ בלי בנין תושביה לא יתכן. ההגיון הפנימי של פעולתנו בא”י – ההגיון המוסרי, הפוליטי והמשקי – מחייב עזרה מכוּונת להשוואת תנאי חייהם של הערבים לתנאי החיים שאנו יוצרים לעצמנו בארץ.

אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שוויון־ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. א“י בשביל העם היהודי וא”י בשביל העם הערבי אינה היינו־הך.

האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות ידים, ששטחן באסיה בלבד הוא כשליש השטח של אירופה כולה. קיומה הכלכלי התרבותי והמשקי של האומה הערבית, עצמיותה הלאומית וקוממיותה הממלכתית אינה קשורה ואינה תלויה בא“י. ארצנו אינה אלא חבל קטן בטריטוריה העצומה והענקית המיושבת ערבים – ואגב בדלילות יוצאת מהכלל. רק רסיס אחד של העם הערבי – אולי שבעה שמונה אחוזים (אם לחשוב רק את ערבי ארצות האסיתיות), יושב בא”י וקשור בה. מה שאין כן ביחס לעם היהודי. בשביל האומה היהודית כולה – בכל דורותיה ותפוצותיה – זוהי הארץ האחת והיחידה אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשור בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים, את משקה הלאומי ותרבותה המיוחדת, רק פה היא יכלה להקים את קוממיותה וחירותה הממלכתית. וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע.

אנו מצוּוים על שמירת זכיותיהם ושוויונם של שכנינו הערבים, אבל נשקר לעצמנו אם נאמר שא“י לגבי העם הערבי הוא אותו הדבר מה שא”י היא לגבי העם העברי. אם להשוואה זו מתכוונת הנוסחה של דו־לאומיות הרי זו אלא סלף־אמת וסירוס־מטרה. במקום נוסחה משובשת זו אני אומר: א"י יעודה לעם העברי ולערבים היושבים בתוכה.

כל הצעה קונסטיטוציונית המתכחשת להנחה יסודית זו – היא פסולה, ורק מי שמוותר על התוחלת האחת של העם היהודי יתן ידו להצעות המתנכרות לזכות־הקיום של האומה העברית.

אני שולל את ההצעה של המועצה המחוקקת, ולא רק מטעמים יהודיים בלבד.

מבחינה יהודית, כל משטר הבנוי רק על הסטטוס־קוו בארץ חותר להלכה ולמעשה תחת יסודה של הציונות. משטר זה פירושו – אפילו לא מדינה דו־לאומית, אלא מדינה ערבית.

אני מתנגד לפרלמנט ערבי לא מפני שהערבים אינם מוכשרים עדיין לשלטון עצמי. מטעם זה אפשר היה לפסול הרבה פרלמנטים גם בארצות אירופה. יודע אני כי הסכנה כאן היא יותר גדולה. הפרלמנט לא יהיה בא־כוח העם הערבי, אבל גם בארצות אחרות שולט קומץ קטן של בעלי אחוזות ובעלי הון. אני שולל את זכות הערבים שבארץ לשלטון יחיד על הארץ הזאת. יש להכיר בזכיות האזרח המלאות של הערבים בא"י, יש להכיר בשוויונם הלאומי והפוליטי הגמור, אבל אין להכיר בזכות אדנותם היחידה.

אני מתנגד למועצה גם מבחינה ערכית. המועצה המחוקקת אינה למעשה אלא אחיזת עינים ואונאה פוליטית. השלטון הממשי נשאר כמקודם כולו בידי הנציב. בידו כל הכוח האכסקוטיבי, ובפועל גם הכוח המחוקק. כי לנציב שמורה זכות הוויטו, ולא עוד אלא שיש לו גם הסמכות לחוקק חוקים בלי דעת המועצה.

אני שולל את המועצה גם מטעמים קונסטיטוציוניים כלליים. כל מוסד נבחרים שיש לו רק סמכות מייעצת או מחוקקת, מבלי סמכות אכסקוטיבית, אינו אלא מגדיל את חוסר האחריות של חברי המוסד. נבחרים שאין עליהם אחריות ההוצאה לפועל – אין עליהם כל אחריות.

כשמונטיסקייה שיבח את המשטר האנגלי על הפרדת הפונקציות שבו – הפרדת הסמכות המחוקקת מהסמכות האקסיקוטיבית, ושתיהן מהסמכות הדיינת – טעה טעות יסודית בהבנת מהותה של הקונסטיטוציה האנגלית. מה שמציין ומייחד את החוקה האנגלית – הרי דווקא האיחוד והריכוז של הכוח המחוקק והאכסיקוטיבי בידי מוסד הנבחרים העממי. באיחוד זה טמון סוד גדולתו ועוזו של המשטר הפרלמנטרי האנגלי.

הקונסטיטוציה האמריקנית הלכה בדרך הפרדת הפונקציות – ונכשלה. אולם באמריקה גם השלטון האכסקוטיבי – הנשיא, שאגב יש לו סמכות גם בחיקוק, וגם השלטון המחוקק – הקונגרס – נבחרים שניהם על ידי העם האמריקני. הפרדת הפונקציות המוצעת בארץ היא לא הפרדה על פי קו של מוסדות, אלא על פי קו של אימפריה וקולוניה. הסמכות המחוקקת לתושבי הארץ, הסמכות האכסקוטיבית לממשלת המנדט. ואם נוסיף לכך את הניגוד האפשרי שבין שני האלמנטים הארצישראליים, הרי בהכרח שהמועצה תיהפך רק לבימת נרגנים ומחרחרי־ריב.

נבחרי המועצה לא יצטרכו אף פעם להוציא לפועל את הצעותיהם ותכניותיהם, ושום כוח לא יעכב בעדם מהציע כל מיני תכניות וחוקים בלתי אפשריים. דברי חברי המועצה יהיו בעיקר מכוונים לבוחריהם, וכל המוסיף שמן על מדורת הניגודים הלאומיים אשר בארץ הרי זה משובח. למועצה שכזו יש אפשרות להבחר רק לאנשים הכי נפסדים ומחוסרי אחריות שבקרב שכנינו, ואולי לא רק מקרבם, אלא גם מקרבנו.

אין להשלים לדעתי את המשטר הקיים בארץ, המניח את כל הכוח בידי הנציב; אי אפשר להסכים שהיהודים והערבים יוצאו לגמרי מהשתתפות בשלטון ארצי. יש צורך בתיקונים, ובתיקונים יסודיים, אולם התיקונים צריכים להיות מותאמים למצב היחיד במינו של הארץ. עלינו לספק מצד אחד את התביעות המוצדקות של הערבים, מצד שני עלינו להבטיח את זכוּת העם היהודי, מצד שלישי עלינו לאפשר לממשלת המנדט לקיים את התחייביותיה הבין־לאומיות כלפי חבר־העמים, כלפי העם היהודי וכלפי תושבי הארץ.

בשורה הראשונה יש לדאוג לדימוקרטיזציה של האבטונומיה המוניציפלית בכפר ובעיר. יש להרחיב את הסמכות של השלטון העצמי בערים ובכפרים, ויש להעמיד אותו על בסיס דימוקרטי גמור. כל הגבלות וצנזים לבחירות צריכים להתבטל. במקום הקוריות הדתיות יש להנהיג זכות בחירה יחסית. יש לשאוף לביטול עיריות מעורבות עד כמה שהדבר אפשרי. עירית ירושלים צריכה לשמש לנו אזהרה מאלפת. הקנוניה של הפקידות הבריטית והאפנדים הערבים הפכה רוב יהודי גדול למיעוט מבוטל. אולם כשם שאני נגד קיפוח זכות הישוב היהודי בירושלם כך אני גם נגד כל פגיעה בזכות הבלתי יהודים. האידיאל שלי אינו שלטון הרוב היהודי על המיעוט הערבי בירושלם. המוצא ההוגן היחיד לדעתי הוא בהקמת עיריה עברית מיוחדת בירושלם שתכלול את השכונות היהודיות. כל העניינים המשותפים שאינם ניתנים לחלוקה על פי תחומים גיאוגרפיים – אפשר לסדר בוועדה משותפת של שתי העיריות.

מלבד אבטונומיה מוניציפלית יש להקים לכל עם ועדה אבטונומיה לאומית ועדתית. ענייני החינוך צריכים לעמוד לגמרי ברשות האבטונומיה הלאומית, ואליה צריכים לעבור גם כל מסי החינוך הניגבים עכשיו על ידי הממשלה המרכזית.

ואשר לענינים הארציים המשותפים היוצאים מגדר האבטונומיה העדתית והלאומית – יש לדעתי לשתף את היהודים והערבים על יסודות פריטטיים בשלטון הארצי, לא רק במוסד מחוקק, אלא קודם כל בשלטון האכסקוטיבי. המשטר היחיד הראוי לארץ זו לדעתי הוא משטר שיש בו קואופרציה שווה של שלושת הגורמים: אנגלים, יהודים וערבים.

תל-אביב, ח' חשוון תרץ. (מתוך הפרוטוקול)

הנחות לקביעת משטר ממלכתי בא"י / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

בהתאם לתביעות המנדט, לשאיפות העם העברי ולצרכי הערבים בארץ.

1. אקדמות כלליות

א. ארץ־ישראל יעודה לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה.

ב. זכות העם העברי אינה מותנית בהסכם חיצוני ואינה תלויה ברצון זר. היא נובעת מהקשר הבלתי ניתק של העם העברי עם מולדתו ההיסטורית, מזכות העם היהודי לעצמיות ולקוממיות לאומית במידה שווה את כל שאר העמים, ממצבו של העם היהודי בגולה בתור מיעוט חסר בסיס ארצי ותלוי ברצון זרים, מצרכי ההגירה של מיליוני יהודים, ממצבה הנשם של א“י מעוטת האוכלוסין, מאפשריות ההתישבות והפראת אדמתה ואוצרותיה הטבעיים הבלתי משומשים של א”י, ממפעל ההתישבות היהודי בארץ במשך הדורות האחרונים – כל אלה הביאו להכרת המשפט הבין־לאומי בזכות העם היהודי להקים מחדש בא"י את ביתו הלאומי.

ג. לכל תושבי הארץ בלי הבדל יש זכויות־אזרחים מלאות בין בתור יחידים, בין בתור קיבוצים ובין בתור חטיבה ישובית שלמה. אפשרות התפתחותם החפשית של כל אזרחי הארץ צריכה להיות מובטחת ובלתי נפגעת ע"י הבית הלאומי העברי. אולם אין לתושבי הארץ הנוכחיים לבדם זכות־בעלות ואדנות על הארץ.

ד. האינטרסים של העם היהודי (“הבית הלאומי”) והאינטרסים של התושבים אינם רשאים לפגוע אלה באלה, ועל השלטון המנדטורי בארץ לשמור על שניהם במידה מכסימלית.

ה. שמירה זו, ולא השתלטות על הארץ, היא תעודתה הישרה של ממשלת־המנדט, האחראית בפני חבר־הלאומים למילוי שליחותה האינטרנציונלית בארץ.

ו. מנת השלטון ההכרחית להבטיח מילוי חובות המנדט, הן כלפי העם העברי, הן כלפי התושבים הערבים, והן כלפי גופים אחרים צריכה להשאר בידי ממשלת המנדט. השלטון בכל העניינים האחרים צריך להמסר לידי המעוניינים עצמם.

ז. העניינים שעליהם צריך לחול משטר אבטונומי הם:

   1. עניינים מקומיים (מוניציפליים ומחוזיים);

   2. עניינים קהילתיים ולאומיים;

   3. עניינים ארציים משותפים היוצאים מגדר האחריות הישרה והאכסכלוסיבית של ממשלת המנדט.

ח. במידה שתפקידי המנדט מתגשמים הולך ופוחת חוג־הסמכות של ממשלת המנדט, ומוסדות השלטון העצמי בארץ מתרחבים על חשבונה.

ט. עם גמר הקמת הבית הלאומי פוקע המנדט, ושלטון עצמי מלא נקבע בארץ בהסכם את ממשלת המנדט וחבר הלאומים, בתנאי שיובטח השוויון הפוליטי הגמור של היהודים והערבים בארץ.

י. מן ההכרח לקבוע יחסים צודקים בין היהודים והערבים, שאינם תלויים מיחסי רוב ומיעוט. המשטר בארץ צריך בכל התקופות להבטיח גם ליהודים וגם לערבים אפשרות של התפתחות בלתי מופרעת וקוממיות לאומית מלאה, באופן שלא יקום בארץ באיזו תקופה שהיא שלטון ערבים ביהודים או שלטון יהודים בערבים. המשטר צריך גם לסייע להתקרבות, להסכם ולפעולה משותפת של העם היהודי והערבים בא"י.

2. התפתחות השלטון בארץ ותמורותיו

א. מבחינת הבית הלאומי העברי יש להבחין שלוש תקופות של התפתחות:

   1. תקופת המסד, שבה אנחנו עומדים כעת ונעמוד עוד במשך חמש או עשר השנים הבאות.

   2. תקופת הביצרון, כשמספרנו יעלה לארבעים או לחמישים אחוז ממספר האוכלוסין, וישובנו ומשקנו ותרבותנו יעמדו עמידה איתנה בארץ.

   3. תקופת הסיום, כשלא נפול במספרנו ממספר האוכלוסין הבלתי יהודים, והבית הלאומי העברי יוקם על מכונו.

ב. מבחינת הישוב הערבי ויחסו לבית הלאומי אפשר לציין כמו כן שלוש תקופות מקבילות;

   1. תקופת התגרה וההתקוממות, שבה מנסים צוררינו לערער ולהרוס את הבית הלאומי בעודו באיבו.

   2. תקופת ההשלמה והפשרה, שבה ילמדו שכנינו לכבד את הישוב היהודי שהוקם בארץ ויווכחו בחיוניותו ובערכו להפרחת הארץ לטובת כל תושביה.

   3. תקופת השוויון והברית, כשתועלת הברית המשותפת שבין היהודים והערבים תהיה ברורה לשני הצדדים והעם היהודי בארצו יהיה גורם מדיני העומד ברשות עצמו.

ג. לשלוש תקופות אלו יש להתאים את השינויים המודרנים בפיתוח השלטון העצמי בארץ.

ד. בתקופה א' – יונח היסוד לשלטון עצמי בענינים מקומיים (עירוניים וכפריים), קהילתיים (דתיים ולאומיים) וארציים משותפים, אולם ההכרעה תשאר בידי ממשלת המנדט.

ה. בתקופה ב' – יגיעו מוסדות השלטון העצמי לידי התבגרות, וחוג סמכותם ופעולתם יתרחב, וזכות ההכרעה של ממשלת המנדט תצטמצם.

ו. בתקופה ג' – יוקם שלטון עצמי מלא.

3. המשטר בארץ בתקופה הראשונה

א. בתקופה זו מיוסד המשטר בארץ על:

   1. האבטונומיה המוניציפלית בכפר ובעיר.

   2. האבטונומיה הלאומית והעדתית, לרבות הסוכנות היהודית והערבית.

   3. מועצת־שלטון יהודית־ערבית־אנגלית.

   4. הנציבות העליונה.

ב. השלטון המוניציפלי

התא הראשון והיסודי לשלטון עצמי בארץ, המשותף לכל התושבים בלי הבדל גזע, עם, דת, מעמד ומין הוא – האבטונומיה המוניציפלית בכפר ובעיר.

השלטון המוניציפלי נבחר בכל מקום, בכפר ובעיר, ע"י כל התושבים הקבועים בבחירות כלליות, שוות, חשאיות ויחסיות, לכל תושב קבוע בלי הבדל מין, מבן עשרים ומעלה, יש זכות בחירה.

תחומי העיריה נקבעים עד כמה שאפשר באופן כזה שלכל יחידה לאומית מקומית תהיה עיריה משֶלה. במקום שהדבר הוא בלתי אפשרי נחלקת העיריה לשתים או שלוש רשויות מקומיות, עד כמה שאפשר לפי תחומי היחידות הלאומיות, המנהלות ברשות עצמן את כל העניינים שאינן מוכרחים להתנהל על פי טבע הדברים ע"י העיריה המרכזית.

בחוג הסמכות של העיריה נכנסים כל ענייני המקום: נקיון, שמירה, משטרה מקומית, סלילת כבישים ודרכים בתחומי העיריה, הספקת מאור, מים ושאר שירותים ציבוריים, החזקת בתי־ספר עממיים (ביחד עם הכנסת הלאומית, כדלהלן), מינוי הפקידות העירונית וקביעת התקציב העירוני וכלכלתו.

מסי העיריה הם פרוגרסיביים.

התקציב העירוני זקוק לאישור מושל המחוז. במקרה של סכסוך בין העיריה ובין המושל עובר הדבר להכרעת מועצת השלטון. למושל המחוז יש הזכות לבקר את חשבונות העיריה אם הם בהתאם לתקציב ובגדר סמכות העיריה, אולם אין לו כל רשות להתערב בענייני העיריה הפנימיים.

הנהלת העיריה נבחרת על ידה, ואינה זקוקה לאישור.

ג. האבטונומיה הלאומית

כל אומה ועדה בארץ יש לה הזכות להתארגן בכנסת אבטונומית, על פי חוקה מאושרת ע"י הנציב העליון, ולנהל ברשות עצמה את כל ענייניה הפנימיים.

חוג הפעולה של הכנסת:

1. הנהלת מוסדות החינוך והתרבות של הכנסת. בתי־ספר של הכנסת מתכלכלים מהכנסות מסי החינוך הניגבים ע“י הכנסת ומהכנָסות אחרות שיש לכנסת למטרה זו. בתי־הספר העממיים מתנהלים בסיוע השלטונות העירוניים (בעיר ובכפר), בתי־הספר הבינוניים והגבוהים ע”י הכנסת בלבד.

2. סידור עניני הדת ומוסדות הדת של חברי הכנסת.

3. קביעת מוסדות־משפט לאומיים, לדון בכל משפטי העדה או חברי הכנסת בינם לבין עצמם, בהתאם למנהגים והמשפטים המקובלים בתוך הכנסת.

4. הנהלת ספרי הפיקודים של בני האומה.

5. סיוע סוציאלי לבני הכנסת ופיקוח על מוסדות החסד של הכנסת.

6. הנהלת נכסי הכנסת.

7. הגנה משפטית ומדינית על הזכויות והענינים של הכנסת, מוסדותיה וחבריה בפני ממשלת הארץ וחבר־הלאומים.

המוסד העליון של הכנסת היא אספת־הנבחרים על יסוד של בחירות כלליות, שוות, חשאיות ויחסיות. זכות הבחירה יש לכל אנשי הכנסת מבני עשרים ומעלה.

ועד הכנסת משמש ביאת־כוח מוּכרת של הכנסת כלפי פנים וכלפי חוץ.

חוקת הכנסת זקוקה לאישור הנציב העליון. כמו כן התקציב השנתי ושיטת המסים של הכנסת טעונים אישור הנציב. לנציב יש זכות הפיקוח על חשבונות הכנסת עד כמה הם מתאימים לתקציב המאושר. כמו כן יש לנציב הזכות לפקח אם פעולות הכנסת מתנהלות בהתאם לחוקתה המאושרת, אולם אין הוא יכול להתערב בהנהלת ענייניה העומדים בגדר סמכותה החוקית.

ד. הסוכנות הערבית.

במקרה שהערבים יסדרו כנסיות שונות לפי הרכבם הדתי תוקם סוכנות ערבית אשר תבחר על יסוד בחירות כלליות, שוות, חשאיות ויחסיות מכל הערבים היושבים בקביעות בארץ, ואשר תשמש ביאת־כוח משותפת לישוב הערבי בארץ כלפי פנים וכלפי חוץ.

ה. מועצת־שלטון יהודית־ערבית־אנגלית.

כל העניינים הארציים המשותפים, מלבד אלה המסורים בידי הנציב העליון, כדלהלן, מתנהלים ע"י מועצת־שלטון המורכבת מתשעה חברים ושמונה עשר סגנים: שלושה חברים וששה סגנים אנגלים, שלושה חברים וששה סגנים יהודים, שלושה חברים וששה סגנים ערבים.

מועצת־השלטון פועלת בסמכות מחוקקת ואכסקוטיבית בכל העניינים המסורים לרשותה, כגון משפט פלילי ואזרחי, מכס ומסים, (מחוץ למסים לאומיים ומוניציפליים), דרכי החיבור, כספים, מסחר ותעשיה, בריאות, חינוך, (מבלי לפגוע באבטונומית החינוך של הכנסיות), עבודות ציבוריות, חקלאות וכדומה, בתנאי שלא תוציא שום חוק ולא תעשה שום דבר המתנגד לסעיפי המנדט או פוגע בהם.

חברי המועצה מהווים את ממשלת הארץ והם מחלקים ביניהם את תיקי הממשלה בהסכם הנציב.

חברי מועצת־השלטון וסגניהם מתמנים ע“י הנציב העליון אחת לשלוש שנים באופן דלקמן: שלושת החברים וששת הסגנים האנגלים – על פי הצעת ממשלת המנדט. החברים והסגנים היהודים – נבחרים ע”י הנציב מתוך רשימה של שמונה עשר המוצעת ע“י הוועד הלאומי בהסכם הסוכנות היהודית. החברים והסגנים הערבים נבחרים ע”י הנציב מתוך רשימה של שמונה עשר המוצעת ע"י הסוכנות הערבית.

כל חבר מועצה אנגלי יש לו סגן עברי וערבי, כל חבר ערבי יש לו סגן אנגלי ועברי, כל חבר עברי יש לו סגן אנגלי וערבי.

כל הצעת־חוק של מועצת השלטון מוגשת לעיון לסוכנות העברית והערבית, שיש להן הרשות להציע תיקונים ושינויים. ההצעה מקבלת תוקף חוקי בהחלטת רוב פשוט של מועצת הממשלה ובאישורו של הנציב.

למועצת השלטון יש הזכות לערער על הוויטו של הנציב בפני ממשלת המנדט.

ו. הנציב העליון.

בראש שלטון הארץ עומד הנציב העליון המתמנה ע"י ממשלת המנדט. הנציב אחראי לקיום המנדט, להגנת הגבולים, לשמירת הבטחון בארץ, לפיקוח על המקומות הקדושים ולהנהלת ענייני חוץ.

הנציב מפקד על כל כוחות הצבא והמשטרה הארצית (מחוץ למשטרה המוניציפלית), הוא ממנה את מושלי המחוזות ואת חברי בית המשפט העליון, ויש לו זכות ויטו במתן החוקים ע"י מועצת השלטון.

הנציב פועל בסמכות מחוקקת, על פי הוראות ממשלת המנדט, בכל ההתחייבויות המפורשות בסעיפי המנדט כלפי:

1. הבית הלאומי העברי (סעיפים 2, 4, 6, 7, 11, 22).

סעיף 2: שימת הארץ בתנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי העברי.

סעיף 4: הסוכנות העברית ותפקידיה.

סעיף 6: הקלת העליה העברית והתישבות צפופה של יהודים על אדמות הממשלה וקרקעות שוממים.

סעיף 7: הקלות להתאזרחות של יהודים.

סעיף 11: קונצסיות לסוכנות העברית על מפעלים ושירותים ציבוריים.

סעיף 22: זכויות השפה העברית.

1. התושבים והעדות אשר בארץ (סעיפים 2, 3, 7, 11, 15, 16, 22, 23, 25).

סעיף 2: פיתוח מוסדות של שלטון עצמי, שמירת הזכויות האזרחיות והדתיות של התושבים.

סעיף 3: אימוץ אבטונומיה לוקלית.

סעיף 7: חוק הנתינות.

סעיף 11: שמירת עניני התושבים בפיתוח הארץ, קביעת קנין ציבורי באוצרות הטבעיים של הארץ ובשירותים ציבוריים, תיקון חוקי הקרקע בהתאם לצרכי הארץ.

סעיף 15: חופש המצפון, הדת; איסור הפליה על יסוד דתי, גזעי ולשוני; אבטונומיה בעניני חינוך של כל עדה.

סעיף 16: שוויון וחופש למוסדות הדתיים ובאי כוחם.

סעיף 22: זכויות השפה הערבית.

סעיף 23: הכרת ימי החג של כל העדות.

סעיף 25: הסטטוס המיוחד של עבר הירדן.

1. שמירת הביטחון בארץ (סעיף 17).

2. המקומות הקדושים, העתיקות וזכויות הזרים (סעיפים 8, 9, 13, 14, 18, 21).

3. יחסי חוץ (סעיפים 12, 19, 20, 24, 25, 26).

הנציב יושב ראש במועצת השלטון, מנהל את ישיבותיה, אולם אינו משתתף בהצבעה. בזמן העדרו הוא ממנה בכל פעם מתוך חברי המועצה ממלא מקום לנהל את הישיבה.

4. השינויים בתקופה השניה

לאחר תקופה של חמש–עשר שנים, כשיוקם בטחון שלם בארץ, כשהתושבים יתחנכו בהנהלות המוניציפליות לשלטון עצמי דימוקרטי, כשהישוב העברי יתבצר ויתרחב, כשמוסדות האבטונומיה הלאומית יוכיחו את חיוניותם, כשהסכם בין היהודים והערבים יתבצר ע"י עבודה משותפת במועצת השלטון ובעיריות המעורבות, כשיגדל האימון ההדדי בין שלושת הגורמים בארץ – ממשלת המנדט, הערבים והיהודים – יגיע התור להרחבת הסמכות וחוג הפעולה של מוסדות השלטון העצמי בכל הדרגות ולצמצום הקונטרולה של הנציב העליון.

1. השלטון המקומי יצא מגבולות העיר והכפר ויקיף מחוזות שלמים, באופן שעל יד האבטונומיה המוניציפלית תוקם אבטונומיה מחוזית בסמכות מורחבת, ומושלי המחוז יהיו במידה ידועה אחראים בפני המועצה המחוזית הנבחרת.

2. חברי מועצת השלטון, הערבים והיהודים, לא יוצעו לנציב ע"י היהודים והערבים, אלא ימונו על־ידם.

3. הסמכות המחוקקת של הנציב תצומצם, וסמכות מועצת השלטון תתרחב על חשבונה.

5. השינויים בתקופה השלישית

עם גמר בניינו של הבית הלאומי יפקע כוחו של המנדט. חוקת הארץ תקבע באספה מייסדת שתקרא ע“י הנציב העליון ותאוּשר ע”י ממשלת המנדט וחבר הלאומים. במקום נציב עליון ישאר בארץ שליח אנגליה בתור בא־כוח חבר הלאומים, שכוחו יהיה ככוח מושל כללי בדומיניון בריטי; מסמכות הנציב תישאר בידו רק השמירה על המקומות הקדושים בארץ.

השלטון המוניציפלי ישוחרר מכל פיקוח חיצוני, ויעמוד כולו ברשות עצמו בגדר הסמכות החוקית אשר תאושר בחוקת הארץ.

המחוזות האבטונומיים יהפכו לקנטונים עומדים לגמרי ברשות עצמם בגדר הסמכות הקונסטיטוציונית אשר תאושר בחוקה הארצות.

א"י תיהפך למדינה פדרלית שתאי־שלטונה יהיו;

1. השלטון המוניציפלי בכפר ובעיר העומד לגמרי ברשות עצמו.

2. הקנטונים המהווים מדינות אבטונומיות בתוך הממלכה הארץ־ישראלית הפדרלית. כל ישוב רצוף של לא פחות מעשרים וחמשת אלפים נפש יוכל להסתדר בקנטון חפשי. כל קנטון יוכל לסדר את חוקתו ברשות עצמו.

אין קנטון יכול לחוק שום חוק המגביל או פוגע בזכויות ובשוויון של תושבי קנטון שני. כל אזרח שווה בזכויותיו בכל הקנטונים.

1. האבטונומיה הלאומית תהיה לה סמכות מוחלטת בכל עניני חינוך, תרבות ושפה, בגדר החוקה שתאושר על־ידי האספה המייסדת.

עניני הדת ימסרו לקהילות דתיות אבטונומיות אשר יאורגנו כאגודות־רשות מאושרות על־פי החוק.

1. מועצת הברית הפדרלית, אשר תורכב משני בתים:

   א. בית העמים, שבו ישתתפו יהודים וערבים במספר שווה.

   ב. בית התושבים, שבו ישתתפו נבחרי הקנטונים באופן יחסי למספר תושביהם.

כל חוק פדרלי וכל שינוי בחוקה הפדרלית מתקבלים רק בהסכמת שני הבתים.

האכסקוטיבה הפדרלית נבחרת לשלוש שנים ע"י שני הבתים, ברוב מוחלט בכל אחד מהבתים, ואינה יכולה להיות מפוטרת במשך זמן כהונתה החוקית.

                                                                                               ***

עברית וערבית תהיינה שוות בהחלט בכל זכויותיהן בכל רחבי המדינה הארץ־ישראלית ובכל מוסדותיה: הפדרליים, הקנטונליים והמוניציפליים.

הסטטוס הבין־לאומי של המדינה הארץ־ישראלית יקבע על־פי הסכם הדדי של מועצת הברית הפדרלית מצד אחד וממשלת המנדט וחבר הלאומים מצד שני.

תל-אביב, כ' חשון תרץ. (הפועל הצעיר 1931, גליון 22)

(הוגש ע"י הוועד הפועל של הסתדרות העובדים לוועדת החקירה של שו)

א.

הסתדרות העובדים היא הגוף המאורגן הכי גדול בישוב העברי בארץ; היא מונה כ־27.000 חברים וחברות ומנהלת את פעולת כל העובדים העברים בעיר ובכפר. בתוכה מאורגנות כל האגודות המקצועיות בכל ענפי העבודה, היא כוללת את כל הקואופרטיבים של העובדים: התישבותיים, יצרנים, צרכנים, קבלניים וקרדיטיים. הקואופרטיבים ההתיישבותיים מקיפים כמעט את כל ההתיישבות החקלאית החדשה שנעשתה באמצעי ההסתדרות הציונית במשך עשרים וחמש השנים האחרונות. מ־123 נקודות חקלאיות יהודיות 46 הן משקי פועלים מסוג זה. ההסתדרות מנהלת פעולה חינוכית ותרבותית בקרב פועלים בוגרים, נוער עובד וילדי העובדים, ויש לה רשת בתי ספר, ספריות, בתי קריאה בכל נקודות העובדים. היא מוציאה עתון יומי, ירחון חקלאי, ספרות חינוכית ומדעית. היא ממלאה גם תפקיד גדול בפעולה הסניטרית והרפואית ע"י קופת חולים המחזיקה בתי מרפאה, בתי חולים, בתי מרקחת, בתי הבראה ושירות רופאים וחובשות. עם מספר בני המשפחה של חברי ההסתדרות היא מקיפה למעלה מהחלק הרביעי של כל הישוב העברי.

באספת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל יש לארגוני הפועלים הקשורים להסתדרות 45 אחוז מכל צירי אספת הנבחרים. בעירית תל־אביב יש להסתדרות שליש הנבחרים, גם בעיריות המעורבות – ירושלם, חיפה, טבריא – יש להסתדרות באי כוח, שהם באי כוח היחידים של הפועלים בכל הארץ.

ההסתדרות מהווה כוח חשוב גם בתנועה הציונית העולמית. בקונגרס הציוני האחרון היו לחוגים הציוניים שבארץ ובחו“ל הקשורים עם הסתדרות העובדים יותר מרבע כל צירי הקונגרס. להסתדרות יש השפעה מכרעת על הנוער הציוני בגולה השואף להגשים בעבודתו את המטרה הציונית. כמעט בכל ארצות אירופה קיימות הסתדרויות “החלוץ” המכשירות את הנוער היהודי לעבודה גופנית, בחקלאות ובחרושת, לשם בנין הארץ, והן נותנות את החומר האנושי העיקרי בשביל העבודה בא”י. הסתדרויות אלו קשורות את הסתדרות העובדים, ופעולתן החינוכית מכוונה על ידה. וחלוץ שבא לארץ לעבודה נכנס מיד להסתדרות העובדים בתור חבר.

ההסתדרות מסונפת כארגון המקצועי של פועלי א"י לאינטרנציונל המקצועי באמשטרדם, והיא משתתפת בוועידות של פועלי האימפריה הבריטית.

ב.

בשביל ציבור העובדים בארץ ובשביל רבבות החלוצים הקשורים אתם בכל תפוצות הגולה המפעל הציוני פירושו קודם כל יצירת עבודה וקיום פרודוקטיבי בחומר וברוח בשביל המוני העם העברי, הנידונים בכמה ארצות לסבל ולניווּן כלכלי ולקיפוח חברתי.

בהעברת המוני היהודים מכל ארצות פיזוריו לחיי עבודה ולעמידה על הקרקע בארץ מולדתם הם רואים את הדרך האחת לפתרון שאלת העם היהודי מחוסר־ארץ ובסיס לאומי. הזכות ההיסטורית שהם רואים לעמם בארץ – זוהי הזכות לעבודה, להתיישבות וליצירה בכל ענפי הכלכלה והתרבות, הזכות להתפתחות לאומית בריאה ונורמלית, בלי כל הפרעה חיצונית ובלי כל לחץ זר, הזכות לתנאי קיום המכשירים גילוי הגֶניוס הלאומי במלוא יכלתו, הזכות להיות השליט בגורלו ההיסטורי במדה שווה לכל שאר העמים החפשים.

המוני העם היהודים בכל ארצות הגולה מנותקים במשך דורות מהאדמה ומהטבע, מרוחקים בתוקף תנאים היסטוריים מרוב ענפי הפרודוקציה העיקריים, משוללים בכל מקום, בין בתור יחידים ובין בתור קיבוץ עממי, בסיס נורמלי ובטוח לקיומם החמרי והרוחני, מהווים בכל ארץ מיעוט חלש ותלויים מפני כך לגמרי ברצון העם השליט. המונים אלה שואפים ומוכרחים לשוב למולדתם ההיסטורית אשר במשך כל הדורות היו קשורים אליה בקשר נפשי עמוק בל ינתק, ואשר מזמן שהעם היהודי נוּשל מתוכה ועד היום הזה נשארה בדלדולה ובעזובתה.

לא כמהגרים המנסים גורלם בארץ זרה, כי אם כבנים החוזרים לנחלתם הם רוצים לבנות ביגיע כפיהם ובזיעת אפם את הארץ הנשמה ודלת־האוכלוסין ולקשור בתחיתה ובהפרחתה את עתידם הלאומי. לא כיבוש הארץ בכוח השלטון, לא רכישת הארץ בכוח הכסף, כי אם בנין הארץ בכוח העבודה – זוהי תמצית שאיפתם הציונית.

לעבודה ציונית זו הקדיש עצמו מיטב הנוער היהודי משני המינים במשך הדורות האחרונים ויצר את התנועה היחידה במינה בדורנו – תנועת החלוצים. מתוך מסירות שאינה יודעת גבול ומתוך התלהבות שאינה נרתעת בפני כל מכשול עזבו מאות ואלפים נערים ונערות את בתי ספריהם, נפרדו מהוריהם, לעתים תכופות הזניחו חיי עושר ורווחה, הסתלקו מקריירה פרטית ודאגה אישית, ומבלי שים לב למעצורים קשים ומרובים עלו לארץ ישראל ונתמכרו לעבודה הכי מפרכת בסלילת כבישים, בחציבת אבנים, בחפירת תעלות, בייבוש ביצות, בהכשרת אדמות, בכריית בארות, בבנין בתים, ובכל עבודות אדמה, חרושת ומלאכה, מבלי שים לב לתנאים, לשכר, לבריאות, לבטחון החיים. – האידיאל האחד המפעם בלבם הוא: להיות “חוטבי עצים ושואבי מים” במולדת העברית השבה לתחיה.

ג.

בניגוד לארצות הגירה אחרות מצא כאן העולה היהודי משק ירוד ודל ממשק הארצות אשר מהן יצא, ותרבות נמוכה ועניה מזו שהביא אתו. צרכיו של העולה היהודי, וכמו כן כשרונו, ידיעתו ויכלתו עלו במידה רבה על אלה של התושב המקומי. במצב זה היתה סכנה שהעולים היהודים יהפכו לאריסטוקרטיה שלטת, המרכזת בידה את ענפי העבודה הדורשים מומחיות וידיעה רבה, ומשאירה בידי האוכלוסין המקומיים את כל העבודה הגסה והפשוטה.

בתקופה הראשונה של התיישבות היהודים בארץ, מלפני 50 עד לפני 25 שנה, נידמה היה כאילו סכנה זו עלולה להתקיים. חלק חשוב של המתיישבים היהודים עשו רוב העבודה על ידי שכירים ערבים. העליה החלוצית, ואתה יחד כל התנועה הציונית, הכירה בסכנה הסוציאלית ובהפסד המוסרי של התיישבות זו המעמידה את היהודים והערבים זה מול זה כמעבידים ועובדים, כמנצלים ומנוצלים. העליה החלוצית והתנועה הציונית הכירו שהתיישבות שכזו הבנויה על ניצול עבודת אחרים אינה בת־קיימה ואינה מסוגלת להקים בארץ אומה יהודית בריאה ונורמלית, והציגו לעצמן מטרה ליצור התיישבות חדשה, אשר המתיישב לא יהיה רק בעל הקרקע, אלא עובדה, ולהקים פה חברה הנושאת עצמה, ואשר אישיה יעשו במו ידם כל מלאכה ועבודה, בין קלה ומשוכללת ובין קשה ופשוטה.

לא הקמת גזע עליון, לא טיפוח חברה אריסטוקרטית, אלא יצירת עם עובד העושה את כל מלאכתו בעצם ידו ויוצר את מולדתו מחדש בזיעת אפיו ובלשד עצמותיו, ומקים תרבות מעורה בחיי עבודה וספוגה ערכים לאומיים ואנושיים, זו היתה והנה המטרה שהציגה לה תנועת הפועלים, ובדרך זו הוליכה את ההתיישבות הציונית במשך 25 השנים האחרונות.

ד.

שני מניעים כבירים פועלים בתוך התנועה החלוצית ותנועת הפועלים בארץ: המניע הלאומי והמניע הסוציאלי. הפועל היהודי רואה עצמו כחלוץ האומה העברית השואפת לגאולה לאומית ולחיי יצירה ולקיום של כבוד עצמי וחופש, והוא משקיע את כל כוחותיו הגופניים והנפשיים בבנין המולדת ובהקמת התרבות הלאומית. באותו הזמן רואה הפועל היהודי את עצמו כבן האנושיות העובדת, הצמאה לגאולה סוציאלית, לחיי צדק ואחווה שאין בה ניצול ושעבוד ושלטון איש באיש או עם בעם, והפועל העברי עמל לשלב בעבודתו הקונסטרוקטיבית את שאיפותיו המוסריות וליצור טיפוסי חברה וצורות חיים המיוסדים על צדק חברתי ואחוַות האדם.

זוהי הרוח המחייה את המפעל של ההתיישבות העובדת בכפר ובעיר, אשר הוקם במשך עשרים וחמש השנים האחרונות.

שני הכוחות הנפשיים המכוונים את פעולתו של החלוץ והפועל העברי קובעים גם את עמדתו ויחסו לישוב הערבי בכלל ולעובד הערבי בפרט.

תנועת הפועלים היהודית רואה בישוב הערבי בא"י חלק אורגני בלתי נפרד של הארץ. המתיישבים היהודים אינם יכולים לרשת את מקומו של הישוב הערבי ולהבנות מחורבנו, לא רק מפני טעמים כלכליים ופוליטיים, אלא מפני שהדבר מתנגד להכרה המוסרית, המונחת ביסוד התנועה הציונית. העובדים והמתיישבים היהודים החיים על יגיע עצמם רואים את העובדים הערבים כחברים לעבודה ולמולדת, שיש להם צרכים משותפים ועתיד משותף.

הגשמת הציונות רואה הפועל בהקמת משק חדש בארץ, לא במקום המשק הערבי הקיים, אלא נוסף לו. עד אחרי המלחמה לא היתה קיימת בארץ חרושת הראויה לשם זה; אוצרות הטבע המצויים בארץ לא נגעו בהם כמעט עד היום הזה; המקור הראשי של עושר הארץ – החקלאות – נמצא בשפל המדרגה. עבודת האדמה של הערבים היא פרימיטיבית ובעיקרה אכסטנסיבית. הפלחים אינם מנצלים את כל הקרקעות, ועדיין שטחים רחבי ידים הם שוממים ומוברים לגמרי.

לפי הערכה רשמית של מחלקת החקלאות של הממשלה בשנת 1920 יש במערב א"י 19.800.000 דונם, מהם 5.450.000 מעובדים (27,23%), 3.350.000 דונם לא מעובדים, אבל ראויים לעיבוד (16,92%), 7.660.000 לא ראויים לעיבוד, בתוכם גם אדמת יערות, מרעה, בצות (38,68%). 3.340.00 [כך רשום במקור – הערת פרויקט בן־יהודה] דונם לא ידוע אם ראויים לעיבוד או לא.

לפי דו“ח המומחים שנשלחו לארץ בשנת 1927 ע”י ועדת החקירה של הסוכנות היהודית יש במערב א"י 6.700.000 דונם אדמת עמקים (עמק החוף מחיפה עד נחל שריע, בקעת עכו, עמק יזרעאל, עמק החולה, בקעת הירדן מטבריא עד יריחו), שמהם 4.665.000 ראויים לעיבוד; 520,000 דונם אינם ראויים להשקאה, 4.144.000 דונם נתונים להשקאה באם יספיקו מים לכך.

העולים והמתיישבים היהודים יודעים, כי עליהם להרחיב את הגבולות הכלכליים של הארץ וליצור אפשרויות עבודה חדשות בשביל המונים גדולים ע“י פיתוח וניצול אוצרות הארץ והטבע הבלתי משומשים, ע”י הפראת האדמה השוממה הבלתי מעובדת והמעובדת למחצה, ע“י יצירת נכסים ומקורות פרנסה חדשים בחרושת ומלאכה. הארץ אשר כלכלה מיליוני אנשים בימי קדם וודאי שמוכשרה היא, בעזרת המדע והתכניקה וההון וע”י ההתמדה המאומצת של עבודה חלוצית ומסורה, לשוב להיות מולדת של מיליוני תושבים חדשים.

ה.

בפועל נתקלה הקמת ישוב עובד עברי בקושי עצום, אשר עד היום לא נתגברנו עליו בשלמותו: דרגת החיים הנמוכה של העובד הערבי. שכר העבודה הזול של הפועל הערבי והפרודוקט הזול של הפלח הערבי הופיעו ומופיעים כמתחרים מסוכנים החותרים תחת קיומו של הפועל היהודי השכיר ושל האכר העברי העומד ברשות עצמו. בצד פועל בעל צרכים מועטים, מחוסר תרבות ונתון לניצול בלתי מוגבל בלי שום התנגדות, היה קשה להתבצר לפועל תרבותי, מאורגן, בעל צרכים מודרניים. בצד משק חקלאי פרימיטיבי, מדולדל ומיוסד על ניצול עצום של העובד החקלאי לטובת בעל האחוזה והמלווה בריבית – לא מן הנקל להקים משק חקלאי משוכלל ומודרני המיוסד על עבודה עצמית.

לפני העובד העברי התייצב התפקיד לדאוג ולסייע להרמת דרגת החיים והשכר ותנאי העבודה והמשק של העובד הערבי, הפועל והפלח, עד כדי הדרגה היהודית, גם כתביעה מוסרית של אחווה וסולידריות של עובדים וגם כצורך לאומי והכרח התישבותי ומשקי כאחת.

עצם העליה וההתיישבות העברית וכל התוצאות והמסיבות הכרוכות בהן – ריבוי ההון בארץ, פיתוח עסקים ומפעלים חדשים, שיכלול שיטות העבודה בחקלאות ובחרושת ובמלאכה, גידול הכנסות הממשלה, הרחבת שירותי החינוך והבריאות בארץ, הקמת אירגון אדיר של פועלים – פועל כמנוף רב אונים בהרמה כללית ומתמדת של דרגת החיים של כלל התושבים, ובתוכם של העובדים הערבים.

מלבד השפעה אובייקטיבית זו של העליה וההתיישבות העברית מנהלת הסתדרות העובדים פעולות מיוחדות המכוונות להגנת העובד הערבי והרמת דרגה חייו: היא עוזרת לאירגון הפועלים הערבים, מסייעת להשבחת תנאי עבודתם וחייהם ונלחמת על חוקת הגנת העובד על ידי הממשלה.

בידי ההסתדרות עלה לארגן חלק חשוב של פועלי הרכבת והדואר הערבים בתוך הסתדרות ארצית של פועלי הרכבת והדואר המסונפת להסתדרות העובדים. אולם מצד הממשלה והנהלת הרכבת הונחו מכשולים על דרך הפעולה הזאת, ועד היום מסרבת ההנהלה להכיר בהסתדרות.

ההסתדרות תמכה בכל נסיון של הפועלים הערבים לכבוש תנאי עבודה יותר אנושיים (שביתות הפועלים הערבים ביפו, בחיפה ובירושלם), וביחוד הקטנת יום העבודה, שנמשך בהרבה מקומות עבודה ערביים עד 14 שעות.

ההסתדרות דרשה מאת הממשלה מאז היווסדה בשנת 1920 לשים קץ לירושה המעציבה של המשטר התורכי בדבר ההפקרות ביחסי הרכוש והעבודה ונלחמה על הגנה משפטית על העובד, האשה העובדת והנוער העובד. הגנה זו נדרשה ביחוד לפועל הערבי, כי הפועל היהודי ידע הודות לאירגונו המוצק לכבוש לעצמו שורה של כיבושים סוציאליים בתנאי העבודה, למרות העדר כל חוק בארץ להגנת העובד: יום עבודה של שמונה שעות, מינימום הוגן של שכר עבודה, זכויות מיוחדות בשעת פיטורין, פיצויים במקרה אסון, תשלומים בימי מחלה, הכרת האירגון המקצועי מצד המעביד, חוזי עבודה קולקטיביים. במידה פחות או יותר גדולה נתקבלו התיקונים האלה ברוב ענפי המשק היהודי המעסיקים עבודה עברית. אולם הפועל הערבי העסוק במשק הערבי, במשקי העיריות ובעבודות הממשלה מופקר לניצול בלתי מוגבל, מוכרח לעבוד במשך 12–14 שעות ביום, מקבל שכר נמוך, משולל כל עזרה רפואית בשעת מחלה ומחוסר כל הגנה בשעת פיטורין. גרוע מזה הוא מצב האשה העובדת והילד העובד.

אחרי מאמצים רבים הוכתרה פעולת ההסתדרות בהצלחה ידועה: בנובמבר 1926 פרסמה הממשלה פקודת פיצויים לעובדים במקרה אסון בעבודה, ובנובמבר 1927 – פקודה שניה בדבר העסקת נשים וילדים במפעלי תעשיה, אשר אסרה עבודת לילה של נשים ונוער ביטלה עבודת ילדים עד גיל 12 שנה במפעלי תעשיה והנהיגה שמונה שעות עבודה ויום מנוחה בשביל נוער עובד עד גיל של 16 שנה.

ו.

מלחמה קשה ולעת עתה בלי תוצאות ניהלה ההסתדרות להרמת מצב העובדים במפעלי הממשלה והעיריות. הממשלה הא“יית היא נותן עבודה הכי גדול בארץ. ברכבת, בטלגרף, בכבישים, בבנינים, ובעבודות אחרות מעסיקה הממשלה יום יום אלפי פועלים. בעבודות המתנהלות ישרות ע”י הממשלה (רכבת, דואר וטלגרף) קיימת חוקת עבודה ידועה, הטעונה אמנם גם תיקונים רבים. אולם חוקה זו, השומרת במידת מה על תנאי העבודה, אינה חלה על פועלים “ארעיים”, העסוקים ע"י הממשלה ואין לה כל תוקף בעבודות הנמסרות לקבלנים. השיטה הנהוגה במסירת העבודה לקבלנים היא שיטת ההכרזה הפומבית, וכל המוזיל זוכה למעשה. הקבלן חפשי לנצל את פועליו, וביניהם נשים וילדים, כרצונו, ואין הממשלה מתעניינת כלל בתנאי העבודה. שיטה זו מביאה לידי כך, שבמקום לשמש דוגמא לנותני עבודה פרטיים בקביעת תנאי עבודה אנושיים, דוחפת הממשלה את הקבלנים לתנאי עבודה הכי גרועים במפעלי הממשלה (הוא הדין במפעלי העיריות, מלבד עיריית תל אביב), כי ההתחרות של הקבלנים היא בעיקר על חשבון הוזלת העבודה. כל דרישות ההסתדרות מהממשלה ומהעיריות (שאף הן שומות תחת השגחת הממשלה) לדאוג לתנאי עבודה הוגנים במסירת העבודה לקבלנים, כמו שהדבר נהוג באנגליה ובכל ארצות התרבות, עלו בתוהו.

על דרישת ההסתדרות שעל הממשלה לדאוג לא רק לחסכון מדומה לטובת משלם המסים, ע"י הוזלת שכר העבודה, כי אם להרמת מצבו ודרגת חייו של העובד, אשר בלי התקדמותו לא תתכן התפתחות הארץ – עונה הממשלה שרוב התושבים של הארץ אינם מעוניינים ואינם דורשים בהטבת מצב העובד. בתשובה זו נתקלה ההסתדרות גם בכל דרישותיה האחרות לתיקונים סוציאליים ולחוקת הגנת העובד.

ז.

ואמנם אלה הטוענים עכשיו בשם הרוב הערבי – אינם מעוניינים בהרמת מצב העובד. חברי הוועד הפועל הערבי ונבחרי הערבים בעיריות, שרק אתם מתחשבת הממשלה בכל הענינים הנוגעים לתושבים הערבים, שייכים כולם לאותו הסוג הסוציאלי בישוב הערבי המתנגד לכל קידמה סוציאלית, לכל הרמה בדרגת חיי העובדים ולכל תנועת שחרור המונית. אלה הם בעלי אחוזות ונכסים, סוחרים עשירים, קבלנים, נושכים, פקידי דין גבוהים ועורכי דין ועתונאים הקשורים למשפחות אלו או תלויים בפרנסתם. בין כל נבחרי העיריות הערביות אין אף בא כוח אחד לפועל הערבי. הוועד הפועל הערבי, המתנשא לדבר בשם כל העם הערבי בארץ, אינו נבחר בבחירות עממיות, אלא מתמנה ע"י חוג מצומצם של ראשי המשפחות המיוחסות המושלות בכיפה, והמוני העם העובדים, הפלחים, הפועלים והחנוונים הקטנים – אין להם כל ביאת כוח, לא במוסדות הרשמיים (העיריות המעורבות, המועצה המושלמית העליונה, הנהלת העדות הנוצריות) ולא במוסדות הלאומיים כבייכול (הקונגרס והוועד הפועל הערבי), וקולם של המוני העם הערבי אינו נשמע וצרכיהם אינם מוגנים. רק בערים המעורבות שיש בהן ישוב יהודי פחות או יותר גדול (ירושלם, חיפה) יושבים בעיריה באי כוח פועלים, שליחי הסתדרות העובדים, אולם כל מאמציהם להיטיב את תנאי העבודה של עובדי העיריה (כמעט כולם ערבים), נתקלים בהתנגדות המתמדת של באי־כוח הרוב הערבי, כבייכול, המשמשים את צרכי החוג המצומצם ובעל ההשפעה, שרק לשליחיו יש אפשרות להיבחר לעיריה.

ח.

דוגמה אחת טיפוסית תספיק לשפוך אור על המצב המשונה שבו נמצאת הגנת העובד הערבי בארץ. כשדנו על הצעת חוק המילווה הא“י בפרלמנט האנגלי בשנת 1926 דרשו צירי מפלגת העבודה ה”ה הרי סניל וקול' ווג’ווד להבטיח שכר עבודה הוגן לפועלים בכל העבודות אשר תעשינה בכספי המילווה. ה' אמרי הסכים לדרישה ובחוק המילווה נכנס סעיף המבטיח תנאי עבודה הוגנים. הלורד פלומר מינה וועדה של שלושה לבחון שאלת שכר העבודה בעבודות הממשלה והעיריות. מסקנות וועדה זו צריכות היו לשמש יסוד לקביעת שכר הוגן, כפי שנדרש בחוק המילווה. בוועדה היו 8 חברים; יהודי, ערבי ואנגלי. מצד היהודים נמנה ה' י. בן־צבי, בא כוח הסתדרות העובדים, מצד הערבים נמנה המהנדס ג. שובר, קבלן ובעל נכסים ידוע בירושלם. מצד הממשלה היה מושל מחוז הדרום, ה' קמפבל. כל הדרישות וההצעות של בא כוח הפועלים בוועדה נידחו ע“י רוב הוועדה מתוך נימוק, כי רוב העובדים בארץ אינם דורשים ואין להם צורך בתיקונים ובהשבחות אלה. הטוען בשם הרוב הערבי – היה איש אשר בתור קבלן הוא מעוניין בשכר עבודה נמוך ובתנאי עבודה ירודים. דעת הקבלן הערבי נתקבלה ע”י בא כוח הממשלה כהבעת דעת רוב הישוב בארץ. במקרה זה, כמו בהמון מקרים אחרים, התחשבה הממשלה לא עם האינטרסים והצרכים של הרוב האמיתי, המורכב מעובדים, כי אם את האינטרסים והתביעות של מיעוט קטן, שהאינטרסים שלו מתנגדים ניגוד גמור לאינטרסים של הרוב, אם כי הוא מרשה לעצמו להופיע ולדבר בשם רוב זה.

ט.

ואותם החוגים הריאקציוניים המעכבים כל קידמה סוציאלית בארץ ונלחמים בכל השבחה בתנאי החיים והעבודה של רוב התושבים בארץ – הפלחים והפועלים: הנושכים, המוצצים את לשד הפלחים ברבית קצוצה, בעלי האחוזות המנצלים בלי רחמים את אריסיהם ומנשלים אותם בהזדמנות ראשונה מעל אדמתם, הספסרים החיים ומתעשרים ממסחר בקרקעות, הקבלנים המעוניינים בשיטת־הזעה ושכר רעב של העובדים – אלה הם האלמנטים המנהלים בעזרת פקידי הדת הגבוהים את המלחמה נגד המפעל הציוני בארץ.

הקמת משק עובדים מודרני, יצירת תרבות חפשית ומתקדמת, העלאת דרגת החיים והסטטוס החברתי של העובד, טיפוח ערכים סוציאליים גבוהים, הכנסת שכלולים חקלאיים ומשטר אגררי מתוקן (ההתישבות הציונית נעשית כידוע על קרקע השייך לעם כולו), התקנת חינוך מופתי, השוואת האשה לגבר בכל ענפי העבודה והחיים – כל הכיבושים התרבותיים והסוציאליים של המפעל הציוני בארץ ומגמתו המשחררת והמחדשת משַווים אמנם סכנה רצינית לקיום היחסים הפיאודליים ומשטר ימי הביניים השוררים עדיין בתוך הישוב הערבי בארץ, ועלולים לדחוף את הפלחים והפועלים הערבים להשתחרר מהאפוטרופסות המשעבדת של המשפחות המיוחסות, ומשלטונם של פקידי הדת הגבוהים. במלחמה בציונות רואים חוגים אלה את האמצעי הכי פעיל להמשיך ולבצר את שלטונם על המוני העם הערבי בארץ.

י.

מלחמה זו התנהלה מקודם על ידי שטנה פוליטית וכלכלית. מנהלי “התנועה” הערבית ניסו להפחיד את המוני העם הערבי שהציונים ינשלו אותם מעבודתם ומאדמתם ויגרשו אותם מהארץ. לאחר שההפחדות האלו נתבדו, ובין העובדים הערבים והעברים, גם בעיר וגם בכפר, החלו לצמוח יחסי חברים ושכנים טובים, נאחזו הנרגנים באמצעי הסתה דתיים. ובקשר עם ענין הכותל גֵרו את הקנאות הדתית של ההמונים, ועל ידי הפצת עלילות ודיבות פראיות בדבר התנקשות היהודים במסגד עומר, הביאו לידי הטבח בחברון ובצפת והפרעות בשאר המקומות.

את הנרגנות של כנופית האפנדים ונושאי המשרה במועצה המושלמית העליונה במטרה לבצר את שלטונם בתוך ההמונים הערבים ובשעת הכושר גם לתפוס את השלטון בארץ – אנו רואים כגורם הישר והבלתי אמצעי שהביא לידי פרעות אבגוסט. מבלי לעמוד על השאלה אם פרטי הטבח במקומות השונים סודרו מראש על פי תכנית מסוימת – אנו קובעים כאן את דעתנו הברורה, שההסתה התנהלה במחשבה תחילה ובכוונה ברורה ומסוימת; לגָרות את האינסטינקטים הדתיים של ההמונים הנבערים ולשסותם ביהודים לשוד ולטבח. למסיתים לא היה כל ספק בתוצאות הסתתם. הם ציפו למאורעות אבגוסט וגם השיגו במידת מה את מטרתם. המופתי הירושלמי שהופקד ע"י הממשלה למשרת נשיא המועצה המושלמית העליונה בניגוד לדעת רוב הבוחרים, ואשר במשך כל ימי כהונתו לא פסקה ההתנגדות המתגברת נגד כהונתו – נתבצר בעקב הטבח בחברון, מוצא, ירושלם וצפת, כמנהיג היחיד של העדה המושלמית בארץ. השפעת משפחת החוסיינים שנתערערה במשך שמונת שנות השלום בארץ נתגברה שוב לאחר המהומות, וראשי המשפחה הזאת, מוסה כאזים אל חוסייני, חאג' אמין אל חוסייני וג’מאל אל חוסייני, הם השליטים הבלתי מוגבלים עכשיו במועצה המושלמית ובוועד הפועל הערבי. עדי הוועד הפועל הערבי בוועדת החקירה הודו שלאחר המאורעות נשתתקה כל האופוזיציה נגד בית החוסיינים.

לשירות המשפחה הזאת בפעולתה בקרב ההמונים עומדים הפקידים של נכסי הווֹקף ומורי בתי הספר המושלמיים התלויים בנשיא המועצה המושלמית העליונה, כמו כן עומדות ברשותה הכנסות הווקף והמגביות שסודרו בחו"ל (לבדק מסגד עומר ולנגועי הרַעַש) – שעליהן לא נתפרסם עד היום דין וחשבון מלא.

יא.

אולם ההסתה השיטתית של כנופית האפנדים והמופתים לא היתה נושאת פריה הארסי, אלמלא סייעו לה שתי מסיבות חשובות שאין להעלם מהן, בהעריכנו את הגורמים העיקריים של המאורעות ואת המצב הפוליטי בארץ.

המסיבה הראשונה היא – עמדת הממשלה.

אילו לא יכלו המסיתים לנטוע בלב ההמון את האמונה, כי “הממשלה היא אתם”, כי המשטרה תעמוד על צדם, כי הפקידות מתנגדת לציונים ולא תאונה להם כל רעה בעד ההתקפה, השוד והרצח נגד היהודים – לא היו עשרות ומאות עירוניים וכפריים מסכנים את חייהם, את שלומם ואת חופשתם ולא היו נעשים ביום בהיר אחד לשודדים, רוצחים ופורעים. בארץ זו העומדת על גבול המדבר וספוגה תרבות המדבר נמצאים תמיד די אלמנטים המוכנים בכל רגע לשלול ולבוז, אולם יש לשים לב ש“בני הבליעל צמאי הדם”, כפי שכינה הנציב העליון במנשרו את רוצחי חברון וצפת, היו הפעם לא ילדי המדבר, שבטי הבידוים והנודדים, אלא בני העיר הקבועים והמיושבים: סוחרים, חנוונים, חקלאים, אשר מבלי האמונה שדם היהודים הותר והממשלה אתם, לא היו נותנים יד לשוד ולטבח.

אין אנחנו רוצים להגיד בזאת, כי לדעתנו רצתה הממשלה במהומות, אולם הכרתנו עמוקה היא שהפסיביות של הממשלה במשך כל חדשי ההסתה, והתנהגותה בימים הקריטיים שקדמו לפרעות ובעצם ימי הפרעות – רק היא היא שאיפשרה את מאורעות הדמים.

יב.

המסיבה השניה שנתנה מקום לפרעות וסייעה בידי המסיתים – היא חוסר מגן היהודים בעקב מיעוט מספרם בארץ. ההיסטוריה רבת הסבל של העם היהודי לימדה אותנו, שהגורם העיקרי והיסודי לכל הנגישות, הרדיפות, העינויים והפרעות המלווים את העם היהודי במשך כל הדורות ועל פני כל הארצות – היא היוֹת היהודים מיעוט קטן וחלש בקרב שכניהם המרובים והתקיפים. ובארץ־ישראל, יותר אולי מבכל ארץ אחרת, חוּלשת היהודים היא הרת סכנה.

בארצות הגולה בתקופות שונות היה המיעוט היהודי מוכרח לקנות לעצמו את זכות חייו ובטחונו במחיר עלבונות והשפלה של נתיני חסות מידי השליטים התקיפים, מעין המצב הקיים בימינו אלה בתימן. במקרה הכי טוב תבע היהודי בארצות הגולה זכויות אזרח. שונה לגמרי היא עמדתו של היהודי בא"י. אם כי היהודים רחוקים מהיות רוב בארץ, רואה היהודי את עצמו לא רק כתושב הארץ סתם, אלא כבן המולדת; הוא חדור הכרה עמוקה אשר שום כוח בעולם לא יעקור מלבו ולא יחליש כמלוא הנימה – כי בארצו הוא יושב, ארצו בעבר וארצו בעתיד, כי שכניו הערבים הם אזרחי הארץ כמוהו, אבל לא בעלי הארץ היחידים ואדוניה, כי לשכניו הערבים יש הזכות המלאה ליהנות מהארץ כמוהו, אבל אין להם כל זכות לאסור או להגביל הנאת הארץ ליהודים. ולא רק היהודי שנולד בארץ, גם העולה החדש מכיר ויודע, שאינו מהגר שנכנס לארץ בחסד זרים, אלא בן המולדת אשר שב לביתו בתוקף הזכות ההיסטורית הקיימת לעד, שלא פסקה ולא נפסלה אף פעם; הכרה זו אשר טיפח ונשא בחובו העם היהודי בכל נדודיו במשך אלפיים שנה הוכרה ואושרה סוף סוף גם במשפט העמים והונחה ביסודו של המנדט הארץ ישראלי. ואישור זה משמש עכשיו תואנה לנרגנות החוגים הנלחמים במנדט להסית נגד היהודים את ההמונים המאמינים לכל דבר, בשטנה שהיהודים רוצים להשתלט על הישוב הערבי ולגרשו מן הארץ.

יג.

את המוצא מהמצב הקשה והמסוכן שנוצר בארץ בשנה האחרונה אנו רואים בתיקון אחד יסודי: מילוי נאמן ואקטיבי של המנדט במלוא הקיפו, גם בחלקו הנוגע להקמת הבית הלאומי העברי וגם בחלקו הנוגע בזכויות של תושבי הארץ הבלתי יהודים.

ממשלת המנדט אחראית קודם כל לבטחון החיים והרכוש בארץ. מאורעות אבגוסט הוכיחו בלא צל של ספק, שממשלת א"י לא ידעה לשמור על השלום בארץ ועל חיי האזרחים ורכושם. כשלון איום זה בתעודה הראשונית והחיונית של ממשלת המנדט מחייב ריאורגניזציה יסודית של שיטת הפקידות ומשטר ההגנה בארץ. פירוק הנשק מהמיעוט היהודי העומד להתקף, קיפוח היהודים במשטרה ובחיל הספר יש לראות כסיבות עיקריות בחוסר הגנה שבו נמצא הישוב היהודי בימי המאורעות.

אנו רואים את ההגנה העצמית לא רק כזכות, כי אם כחובה קדושה המוטלת על יהודי בארץ, כל עוד יש איזה חשש וסכנה להתקף ע"י שודדים ופורעים, ועל ממשלת המנדט מוטל, בתוך שאר האמצעים להגברת הביטחון בארץ, לאפשר לכל ישוב יהודי בארץ את הגנת עצמו.

יד.

שמירת הבטחון אינה התפקיד המיוחד של המנדט. הבטחת שלום הארץ היא חובה ראשונית של כל ממשלה. גם בלי בית לאומי יש לכל אזרח ותושב הזכות לא להשחט. על ממשלת המנדט הוטלו בארץ תפקידים חיוביים מסוימים אשר עליה למלאותם באמונה ובמרץ, והם: הבטחת הקמת הבית הלאומי של העם העברי ושמירת האינטרסים של כל התושבים בארץ.

מאורעות אבגוסט גילו בצורה חריפה את ההזנחה המתמדת במילוי שני התפקידים האלה. חוסר סיוע ולעתים גם הפרעות להקמת הבית הלאומי, והזנחת האינטרסים האמתיים של המוני העובדים המהווים את רוב התושבים בארץ לטובת חוג מצומצם של בני המעמד העליון, – אלה קוי הפעולה של האדמיניסטרציה הבריטית במשך עשר השנים, מלבד במקרים בולטים אחדים יוצאים מן הכלל.

סיוע נמרץ להגדלת העליה העברית, הפרשה מספקת של קרקעות המדינה הבלתי מעובדים וקרקעות שוממים בשביל התיישבות צפופה, תיקונים בשיטת המכס לטובת התעשיה הצעירה, הקלת עול המסים בהתישבות החדשה בשנים הראשונות, הבטחת חלקו המתאים של הפועל היהודי בעבודות הממשלה והעיריות, עזרה ממשלתית לפלחים הערבים בשכלול משקם, הקטנת עול המסים, ביחוד מס העושר מהחקלאות, התקנת שיטת מסים פרוגרסיבית והחלפה מדורגת של מסים עקיפים במסים ישרים, תיקונים בחוקי הקרקע שירחיבו את שטח האדמה הפנויה להתישבות עובדת עברית וערבית, הדרכה וסיוע לאינטסיפיקציה של המשק החקלאי, עזרה להרחבת השווקים החיצוניים בשביל תוצרת הארץ החקלאית והחרשתית, הגנת העובד, האשה העובדת והנוער העובד, פיקוח ממשלתי על בתי החרושת ודאגה לבריאות העובדים, הרמת שכר העובדים במשקי המדינה והכנסת סעיף של תנאי עבודה הוגנים בכל חוזה עבודה של הממשלה והעיריות, הרחבת רשת בתי הספר העממיים בכל פנות הארץ –

בקיצור – עזרה ממשית ונאמנה להגדלה מהירה של הישוב העברי בארץ ע"י עליה והתישבות והרמה מתמדת ושיטתית של דרגת חייהם של המוני הערבים בארץ – הפלחים והפועלים –

בשני אלה אנו רואים את הערובות הנאמנות להפרחת הארץ ולשלומה.

תל אביב, כב כסלו תר"ץ. (דבר 1394)

(הרצאה בוועידת הייסוד של מפלגת פועלי ארץ-ישראל)

להתייצב “עם הפנים אל האמת” – זהו הדבר הראשון הנדרש מאתנו בבירור הפרובלימות הפוליטיות של התנועה הציונית בשעה זו. הדבר הכי יקר אשר תנועתנו נתנה לציונות הם לא הרעיונות החדשים אשר הכנסנו לאוצר המחשבה הציונית, לא דרכי העבודה החדשים שהתווינו לפעולתה, אף לא המפעלים אשר יצרנו, אלא – נדמה לי, הטיפוס האנושי החדש, אשר בשבילו הציונות אינה השקפת עולם בלבד, אף לא עניים של חובבות ציבורית-אלא שאלת-חיים במובן הפשוט והנוקב של המילים הללו, גם שאלת-חיים אישית, וגם שאלת-חיים לאומית. עלינו לארץ אחרי גמר כל החשבונות. ואין כל חזרה לאחור. רק דרך אחת פתוחה לפנינו – קדימה, וברגע שאין אפשרות להתקדם – אין לנו ברירה אלא לעמוד “בגב אל הקיר” ולהלחם על עמדתנו.

הציונות העמידה אותנו בארץ לא רק בפני שאלות קיום קשות- אלא גם בפני שאלת-השאלות של אדם עלי ארץ: הוצגנו פנים אל פנים מול המוות. המאורעות האחרונים אינם אלא חוליה אחת בשרשרת הנסיונות אשר נתנסינו בהם מראשית בואנו ארצה. ב“מאורעות” אלו, כמו ב"מאורעות: שקדמו להם ביפו לפני תשע שנים, בתל-חי לפני עשר, בסג’רה לפני עשרים ושלוש – לאחר המלחמה, בשעת המלחמה, לפני המלחמה-לא היתה לפנינו שאלה של נסיגה. עמדנו על נפשנו- ונשארנו, לא כולנו. מהיקרים והנאמנים שבתוכנו נפלו במקומם, וחבריהם המשיכו את ההגנה.

הסכנה המתמדת חישלה את רוחנו ואת גופנו. אבל סגולה זו אינה מספקת. יודעים אנו לעמוד בלי מורך בפני סכנת הכיליון והחורבן האורבת לנו בארץ כל עוד אנו מועטים. אולם נדרש מאתנו אולי אומץ יותר גדול, אומץ מוסרי, לעמוד בלי מורך מול האמת המרה והאכזרית.

א.

בחדשים האחרונים דובר כל כך על המאורעות – באספות, בעתונות, בוועדת החקירה – עד שקשה לשוב ולחזור על הדברים, אולם נדמה לי שעדיין לא מיצינו את כל משמעותם של המאורעות. מה שקרה באב לא היה רק טבח של עשרות אנשים, נשים וילדים, חורבן כמה נקודות, הרס רכוש, דברים אשר אפשר לשקול, למנות, להעריך, לחקור ולברר, כפי שעשו בבית המשפט ובוועדת החקירה. עלינו להבין שהפעולה של המאורעות לא פסה ולא נפסקה, אלא הולכת ונמשכת, והתמדה זו של השפעת המאורעות היא אולי מזיקה יותר והרת-סכנות יותר מעצם הדברים שקר באותם הימים.

לא די שנעריך את המאורעות הערכה מוסרית. לא די שנעמוד על השתלשלות הדברים ונגלה מי אחראי להם. עלינו להעריך את התוצאות הפוליטיות של המאורעות הללו. והתוצאות הן אולי יותר מסוכנות מעצם המאורעות.

קודם כל התוצאות בתוך הישוב הערבי בארץ. גם עד המאורעות נמצאו אולי יחידים בקרב ציבור זה אשר ראו את הדרך הכי פשוטה וישרה לגמר החשבונות אתנו – בהשמדת הישוב היהודי ע"י טבח כללי. אבל אלה בוודאי היו יחידים אשר לא העיזו לגלות לפיהם מה שהרהרו בלבם, ודאי לא ההינו להעלות את הדברים בציבור, בפומבי. אחרי המאורעות נשתנָה המצב. הרעיון של השמדת הישוב היהודי נעשה לנחלת-רבים, - אני חושש להגזים ואיני אומר לנחלת-המונים. צוינה דרך חדשה – אם במחשבה תחילה ואם לא –העולה בקו ההוַי העממי של הישוב הערבי המקומי, - לפיתרון שאלת היהודים בארץ. אין זה סוד שנעשית עכשיו עבודה אינטנסיבית, לא לשם חזרה על מאורעות אב, אלא למען בַצַע את הדבר אשר לא יכלו – ואולי לא זממו-לעשות באב. מהצד ההוא מאמינים שהדבר אינו כל כך קשה. ישנם עשרות אלפים האמונים על מלחמות שבטיות כל ימי חייהם. יש שבטי בידוים החיים על חרבם ועל קשתם מלפני אלפי שנה ועד היום הזה. ואם לא קשה לקומם שבט בידוי אחד נגד השני, כשרק, ביזה קלה נשקפת למנצח, ודאי שלא קשה לקומם שבטי בידוים על ישוב עשיר בעל נכסים מרובים, כפי שהדבר מצטייר בפנטסיה של אנשי המזרח. אנחנו לא מעריכים במידה מספקת מהי תל-אביב ומהי המושבה העברית לגבי יליד הארץ הדלה. איזה עושר מצטייר בדמיונו הלוהט של בן המדבר כשהוא רואה את הישובים המשוכללים הללו. ואם נוסיף לכך את הגרגרנות הפוליטית, ההסתה הקומוניסטית, השיסויים הדתיים, המוטיבים הלאומיים, שלא קשה לצרף לאינסטינקטים האלמנטריים הללו של שבטי המדבר הרי נקבל מושג נכון מאותן המזימות האיומות המתרקמות עכשיו בחוגי אויבנו בארץ.

אולי לא פחות מזיקות ומסוכנות תוצאות המאורעות כלפי חוץ, כלפי עת הקהל בעולם. העולם הרחב היה אמון לראות את העם היהודי רק כעדה דתית, וגם טובי אומות העולם התקשו לראות בנו עם ככל העמים. והדבר הזה לא יפלא, לאחר שגם בתוכנו לא תמה המחלוקת הזאת על “מה אנחנו”. ואם תוסיפו, שבמשך כל ההיסטוריה שלנו לא היינו מלוּוים אהבה וחיבה בכל ארצות נדודינו, ותזכרו שגם טובי האנושיות אינם יכולים לעקור בנקל מתוך נשמתם את השנאה המורשתית, עד שאיש כטולסטוי לא מצא אף פעם את מילת הזעם הגדולה והקדושה נגד פרעות ביהודים,-ולא נתעלם גם מהעובדה שאף התנועה הסוציאליסטית, המחונכת ע“י מתבוללים יהודים, לא נקטה עדיין עמדה נכונה כלפי העם היהודי וצרכיו – אם תצרפו את כל זאת לא תתפלאו לדבר, שעד היום לא מצא עדיין העם היהודי הבנה מספיקה בקרב דעת הקהל העולמית לשאלותיו החיוניות ולמאווייו הלאומיים. ורק במעמד היסטורי יוצא מן הכלל, מתוך הצטרפות גורמים ומצבים בלתי רגילים שבמלחמת העולם, קרה הנס שעמי התרבות הגדולים הכירו בעם היהודי ובזכותו על חידוש מולדתו בא”י; אבל אין אנו צריכים להשלות את נפשנו. הכיבוש הגדול הזה שאין ערוך לו, עדיין אינו כל כך איתן ואינו מעורה ומושרש בהכרת עמי העולם, וכל רוח בלתי מצויה, ואולי גם רוח מצויה, עלולה לזעזעו ולערערו.

ואל נתפלא אם אחרי הטבח – ואין בעולם אף אדם נבון אחד אשר לא ידע בלי כל וועדות חקירה שלא אנחנו ערכנו טבח באחרים, אלא אחרים ערכו טבח בנו – נראה, שמושיבים על ספסל הנאשמים לא את הרוצחים, לא את מסיתיהם ולא את ראשי האדמיניסטרציה אשר מעלו בשליחותם – אלא אותנו. לא בגלל זה יאשימו אותנו שאנחנו הרגנו את מי שהוא, אלא בגלל היותנו בא"י, בגלל עבודתנו אשר עבדנו כאן ובגלל רצוננו ושאיפתנו להמשיך ולהאדיר עבודה זו. לא רק בוועדת החקירה-יש להניח שבכל העתונות העולמית ובכל המסיבות והאינסטנציות הפוליטיות הנוגעות בדבר, יעמוד כל העניין הציוני לפני וויכוח חדש. המאורעות פתחו מחדש את הוויכוח הציוני בדעת הקהל בעולם. הדבר אשר נאשר בשנת 1917 בהצהרת בלפור, וקיים בשנת 1920 בסן-רימו ונחתם בשנת 1922 במנדט של חבר העמים – יועמד לוויכוח בעקבות המאורעות. מהי הסיבה שבעקב האסון אשר בא על עלינו נוּשב על ספסל הנאשמים ונצטרך להצטדק ולהתנצל על היותנו עסוקים במפעל שכל עם היה מתגאה בו כלפי העולם? אנחנו היהודים, עשירי ניסיון היסטורי, יודעים את הסיבה האמיתית. חטא חטאנו, אשר לא יסולח לנו גם אם נצדק במלאכי השרת, חטאנו פה בארץ, חטאנו בכל שאר הארצות, חטאנו במשך אלפיים שנה – חטא החולשה. אנחנו חלשים – וזוהי אשמתנו. נדמה לי שהבנת העובדה הזאת על החטא הקדמון שלנו מונחת ביסוד תפיסתנו הציונית.

ולבסוף תוצאות המאורעות כלפי פנים. כאן מרחפת הסכנה הכי גדולה. כולנו היינו עדים לעמדת-הגבורה של ציבור הפועלים אשר האציל מרוחו על כל הישוב וגם ראינו את ההתעוררות העממית בכל תפוצות הגולה. זו היתה נחמתנו בימים הקשים ההם. אף פעם לא ראינו התפרצות כזו של אהבה לא“י וליהודי א”י כמו בימים שלאחר המאורעות. המוני ישראל לבם רחב מגאווה שיש פינה אחת יקרה בעולם, אשר היהודים יודעים בה לעמוד כאנשים על נפשם מתוך הרגשה שהם בני-בית במקום; - אולם בינתיים – כאשר יגורנו – באה “התפכחות”. מכל רחבי הגולה אנו שומעים עכשיו קולות אחרים. לא רק צוררנו הפנימיים, אנשי הייבסקציה והבונד, אשר מיד עם פרוץ האסון שלחו את ברכתם לפורעים, לא רק ההמונים האדישים, אשר רק בכוח סנסציה מרעישה אשר לזעזעם; גם המחנה הציוני רפו ידיו, נתפס לפחד ורצונו נשתתק – וכל התכונה והתשואה הגדולה של צוּריך כאילו לא היתה. ושוב אנו עומדים מבודדים בעם היהודי, חלוץ בלי מאסף, צבא בלי עורף.

ב.

עלינו להתיצב “עם הפנים אל האמת” ולראות את מעמדנו הפוליטי בכל חומר רצינותו בלי כל טשטוש. אנחנו לא נפח – כי אין לנו דרך אחרת. אל נעלים דבר מעיננו אנו ואל נעלים דבר גם מעיני אחרים.

המסקנה הראשונה-אל נעסוק בטלאים, אל נלך בצי רכים. אל נחפש תיקונים חלקיים. איני יודע אם טוב וישר היה שוועדת החקירה, בניגוד לסמכות שניתנה לה, הרחיבה את מסגרת הבירור. אנו בוודאי לא נעשה מחכמה אם ננסה לצמצם את השאלה, אם נעמוד רק על פרטים ועל קטנות בבירור ובקביעת יחסינו את הממשלה המנדטורית ואת שכנינו הערבים. נדרש מאתנו עכשיו האומץ לאחוז את הפרובלימה הציונית בציציות ראשה ולהציג אותה במלוא קומתה גם בפני העם האנגלי, גם בפני שכנינו הערבים וגם בפני דעת הקהל העולמית. לא נצא בשלום מן המערבל, לא נתיר את צומת הסכנות האופפות אותנו אם לא נדע לחתור בכוח רב-לא לקראת פתרון מידי ומוחלט, שעל פי מהות תנועתנו ומפעלנו אינו ניתן בבת אחת, אלא לקראת רך המלך הרחבה, בציון הפתרונות לשאלות העיקריות, המכריעות העומדות בפני התנועה הציונית.

על שלושה דברים צוּוינו במאורעות אלה:

א. ביצור הגנתנו העצמית – במכסימום של כוחות, אמצעים וארגון.

ב. הגדלה מהירה של הישוב, הגברת כוחנו הממשי בארץ.

ג. שינוי התנאים והיחסים הפוליטיים.

עלי הוטל הבירור רק בסעיף שלישי זה. סעיף זה כולל גם היחסים את ממשלת המנדט וגם היחסים את שכנינו הערבים.

ג.

ביחס לממשלת המנדט יש דבר אחד העומד, לדעתי, מחוץ לכל ספק: המשכת הדרך או חוסר-הדרך שעד עכשיו לא תיתכן בהחלט. מיד לאחר המאורעות הודיעה הממשלה ואחר כך חזרה על הודעתה בכל מיני הזדמנויות – בגנף, בוועידת מפלגת העבודה, בפרלמנט האנגלי, בפתיחת עבודת וועדת החקירה ובסיום עבודתה – שהיא עומדת כמקודם על בסיס הצהרת בלפור והתחייבות המנדט, ובעמדה זו לא יחול כל שינוי, וכל השאלה היא רק איך לקיים סעיף זה או אחר. אנחנו נעשה משגה, - לאחר המאורעות יהיה זה יותר ממשגה, זה יהיה חטא פלילי, - אם נלך שולל אחרי הדברים האלה. איני רוצה להגיד בזאת שאלה שמוסרים הודעות אלו, מתכוננים לרמות אותנו. אין ענייני כלל להכנס בהערכת הממשלה, בין ממשלה זו ובין הממשלה שקדמה לה. לא מעניין אותי הפעם אם ממשלת פועלים או ממשלה אחרת אחראית למנדט. אלה שמוסרים הצהרות על נאמנות למנדט יכולים לתת הודעות בתום-לב- ואנחנו נשאר למעשה מרומים. בשבילנו לא חשוב כלל שבאיזה כתב – ויהא הכתב הזה מאושר בגושפנקא של חבר הלאומים-יהיה כתוב וחתום שלעם היהודי ישנה הזכות להקים את ביתו הלאומי בא"י. נוכח המצב המסוכן שאנו עומדים בו חשוב וחיוני להביא לידי בירור מסוים לא נוסחאות משפטיות אלא שתיים שלוש שאלות עיקריות המכריעות בגורלנו. ועלינו להביא לידי גילוי מה חושבת הממשלה בשאלות אלו, והן: עליה, קרקע והמשטר בארץ.

ד.

בספר הלבן משנת 1922 הוכרז הדבר, שהעליה העברית נקבעת לפי כשרון הקליטה של א"י. לכאורה זוהי פורמולה שאין להתנגד לה. אי אפשר להכניס לתוך כלי יותר משהכלי מסוגל להכיל, ואי אפשר להעלות לארץ אנשים יותר מאשר הארץ מסוגלת לקלוט. פורמולה לכאורה נכונה ומוצדקת – אבל במקרה שלנו ריקה מכל תוכן.

העובדה היא – העובדה הקובעת את גורל העליה – שא“י אינה כלל ארץ של פליטה (אמיגרציה). יותר נכון להגיד שא”י ההוֹוה היא ארץ של פליטה (אמיגרציה). לפני המלחמה וגם במידה ידועה לאחרי המלחמה פלטה הארץ הזאת הרבה מהגרים. המשק הארצי הקיים לא רק שאינו מסוגל לקלוט מהגרים חשים, אלא אינו מוכשר לפרנס את ישובו הנוכחי. התושבים השואפים להעלות קצת את דרגת חייהם עוזבים את הארץ. כך היה המצב בישובים היהודים הישנים-בירושלם, צפת, חברון; דומה לו המצב בישובים הערבים, שנגעה בהם קצת תרבות אירופה, כגון כפרי הערבים הנוצרים ועריהם-בית-לחם, נצרת, רמאלה, בית ג’לה ועוד. כל הנקודות הללו היו מרכזי יציאה. הארץ הדלה הזאת אינה יכולה לפרנס במצבה הקיים ישוב שצרכיו גדֵלים. על אחת כמה וכמה שאין בארץ כהוויתה עכשיו מקום לכניסת עולים חדשים. ללוד, לעזה ולשכם אין להכניס מהגרים. אין המשק זקוק להם ואין בכוחו לפרנס אותם. אם הארץ הזאת תשאר לנפשה יוכרחו רבים מתושביה לעזוב אותה, כמו שראינו בלבנון ובשאר חלקי סוריה.

אם בארץ-ישראל נתגלה בכל זאת כשרון-קליטה – הרי לא מתוכה צמח ולא מאליו בא. העם היהודי יצר אותו. כשרון הקליטה של הארץ הזאת, אשר איפשר עלית מאת אלף יהודים במשך עשר שנים, נובע מתוך העם היהודי וכרוך בו. לא בחולות תל-אביב היה אצור כשרון לקלוט ארבעים אלף נפש – אלא בארבעים אלף היהודים שעלו לארץ היה הכשרון ליצור אפשרויות קיום ומקור פרנסה לישוב חדש של רבבות על מדבר-חולות שמם וריק מאנשים. לא בביצות עין חרוד, נהלל וכברה – אלא במייבשיה ומפריה נגוז סוד התמורה והפריחה שנתגלתה בישובים החקלאיים הפורחים שהוקמו על שממות מאות שנים. לא כשרון-הקליטה של הארץ אלא כשרון-היצירה של העם – זוהי המידה האמתית אשר על פיה נמוד את אפשרויות העליה לארץ. אי אפשר להכניס לארץ יותר אנשים משהיא מסוגלה לקלוט – אבל אפשר להרחיב ולהאדיר את כשרון-הקליטה עצמו. המפתח לכך שמור בידי העם, בידו להרחיב ובידו לצמצם. כשרון-הקליטה אינו נתון וקבוע ואינו נערך מבחינה סטטית, בחינת הכלכלה ותנאי המשק הקיימים בארץ; הוא משתנה ומתחלף ותלוי בגורמים הפועלים בתוך העם היהודי, הגורמים הקובעים את יכלתו, רצונו, כשרון-פעולתו של העם.

ה.

המאורעות הציגו בכל חריפותה את השאלה אם אנו מסוגלים להקים פה במשך תקופה לא ארוכה ביותר ישוב עברי כזה, אשר בעצם כוחו וגדלו ישמש ערובה מספיקה לבטחוננו? הנוכל בעתיד לא רחוק להיות פה לרוב?

באמרי רוב עלי להוסיף מיד שאין לראות ביצירת רוב יהודי את התחנה האחרונה של הציונות. הצורך ההסטורי אשר הוליד את הציונות, הצורך החיוני של העם היהודי למצוא אחיזה טריטוראלית לקיומו, לשנות את מבנהו הכלכלי, להציל המוני ישראל מהתנוונות וכליון ע"י העמדתם על הקרקע והעברתם לחיי עבודה – צורך זה איננו נמדד במספר הערבים שבארץ פלוס אחד, אלא במספר היהודים המבקשים הצלה לנפשם ולעמם בארץ אשר יבנו. מספר זה הוא מיליונים, ואין הרוב אלא אחת התחנות בדרכנו, - אמנם תחנה חשובה ומכרעת במובן הפוליטי. מכאן ואילך נוכל להמשיך את פעולתנו בבטחון שוקט ולרכז את המוני עמנו בארץ הזו ובסביבותיה. עבודתנו בשנים האחרונות הראתה שהדבר הוא בגדר היכולת. אין תפקידי לתת תכנית פעולה ציונית – בוועידה זו תוקדש שיחה מיוחדת לכך - אולם לשם הבלטת תחומי הפרובלימה של העליה אציין מספרים אחרים לשם אילוסטרציה, מבלי כל כוונה לקבוע מסמרות בדבר, שאין אני מומחה לו כלל וכלל.

אם נקבל את ההנחה שעל כל משפחה המתבססת בחקלאות יש מקום לשתי משפחות למצער בחרושת ובמלאכה- כיום הישוב החקלאי שלנו הוא פחות משליש בתוך העברי-יש צורך, לשם יצירת רוב עברי במשך חמש עשרה שנה, להושיב על הקרקע חמשים אלף משפחות חדשות. על ידם ובעזרתם יתיישבו בכפר ובעיר עוד מאה אלף משפחות – במלאכה, בחרושת, במסחר ובאומניות חופשיות. 40 אלף משפחה יתיישבו על אדמת שלחין, בשיעור של 20 דונם למשפחה, ועשרת אלפים על אדמת בעל בשיעור של 100 דונם למשפחה. השטח הדרוש לכך הוא איפוא 1.800.000 דונם, שמונים אלף הקטר אדמת השקאה, השאר אדמת בעל.

לפי דעת הבקיאים בעינייני הקרקעות באופן מעשי יש בעמק החוף (מחיפה עד סביבות עזה), בעמק החולה ובעמק הירדן כתשע מאות אלף דונם אדמת-שלחין חפשית, שאינה נעבדת ואינה יכולה להעבד באופן אינטנסיבי ע“י הערבים, ולא נפגע במאומה באינטרסי התושבים אם נרכוש את השטחים הללו, להיפך נעזור להם בתמורת הקרקע להרים את מצבם ע”י אינטנסיפיקציה של משקם. מחוץ לאיזור ההשקאה נצטרך לרכוש מליון דונם אחד. אם לחשוב חמש לירות לדונם יצא לנו הסכום הדרוש לקרקע תשעה מיליונים (במשך חמש עשרה שנה), או 600.000 לשנה. הסכום הדרוש להתיישבות חמשים אלף משפחה – בחשבון של 500 לירה למשפחה – הוא 25 מליון, או 1.660.000 לשנה, ויחד עם הקרקע – 2.260.000. אם נניח שחצי המתישבים – ביחוד באמת ההשקאה – יהיו בעלי אמצעים פרטיים ועזרת ההון הלאומי תדרש רק לחצי, יצא לנו שנצטרך במשך חמש עשרה שנה 1.150.000 לתקציב התישבותי. קרן הקיימת אינה רחוקה מהמכסה השנתית של שלש מאות אלף לירה הדרושה לסכימה זו, ולמען הגשמת התכנית במלואה יהיה צורך להעלות את המיכסה השנתית של קרן היסוד (או קרן התיישבות לאומית אחרת) המיועדת להתישבות חקלאית בלבד לסכום של שמונה מאות אלף לירה בערך. נקטתי מספרים אלה – אשר לדעתי אינם עומדים במרחק רב מעבר לגבולות היכולת הלאומית שלנו – לא בתור יסוד לתכנית- פעולה ישובית, כי להכנת תכנית התישבות יש לקחת בחשבון עוד המון גורמים חשובים, שאינם כלולים ותלויים כלל בחשבון הוצאות ההתיישבות. כוונתי היתה רק לפרק במחשבה את הנעלם הגדול שאנו קוראים לו הגשמת הציונות לחלקיו העיקריים ולפענח את תחומיהם ושיעור גדלם. רוב יהודי במשך 15 – 18 שנה פירושו – עלית עשרת אלפים משפחה לשנה, התיישבות חקלאית של בערך 3333 משפחה לשנה. באיזו מידה דבר זה הוא בכוחנו וברצוננו? מה נדרש מאתנו לשם כך?

ו.

לא הייתי מציע להניח מספרים אלה או אחרים מסוג זה ביסוד מו"מ פוליטי שלנו את הממשלה בשאלת העליה, אולם נדמה לי שאם אנו באים עכשיו לדבר את הממשלה בשאלת העליה אנו מוכרחים להביא ביחס ממשי את ענין העליה עם ענין הציונות. עלינו לברר את שאלת העליה מבחינת הגשמת הציונות או “בנין הבית הלאומי”. אם אנחנו לא נעורר את השאלה הזאת ימצא מי שהוא אחרי שיעורר אותה.

אנו דורשים מהממשלה שתשא בעול ההגנה והביטחון של הארץ. אין זה תפקיד קל, נוח ונעים. מאורעות אב עלולים להתחדש ולהשנות בכל זמן. אך גם כל שאר הגורמים שהביאו לידי המאורעות יבטלו – ישאר גורם אחד מכריע, שהוא בלבד דיו להוליד פרעות חדשות: חולשת היהודים בארץ. עד מתי יחייב גורם זה החזקת כוח-הגנה חשוב מצד ממשלת המנדט? זוהי שאלה פוליטית רצינית. לשאלה זו נודעה רצינות נוספת בגלל כל מה שהתרחש בארצות השכנות. מצרים הוכרה כמדינה עומדת בזכות עצמה, ולא רחוק הזמן שתקבל מושב בחבר הלאומים. עם עירק נכרתה ברית שעל פיה פוקע כוח המנדט הבריטי, והיא מתקבלת לחבר הלאומים. בעבר הירדן מולך אמיר ערבי. סוריה עומדת לקבל קונסטיטוציה חדשה, ואולי כדוגמת עירק תנסה צרפת להכניסה לחבר הלאומים. היש להניח שבתנאים אלו תסכים אנגליה להחזיק צבא בארץ-ישראל למען הגין על ישוב יהודי קטן – לאורך ימים?

מבחינה פוליטית בלבד יש הכרח לבוא לידי הבנה את הממשלה בדבר עליה אשר במשך תקופה מסוימה – כמובן אין לסמן את גבולות הזמן בשעון ביד – תשנה באופן יסודי את יחסי הכוחות בארץ, עד שלא יהיה צורך בכוחות הגנה חיצוניים.

לגבי עצמה לא תשאל אנגליה כמה זמן היא חושבת להשאר בא“י. כשאנגליה נכנסה למצרים בשנת 1882 הודיעה שאין זאת אלא כיבוש זמני. אין צורך להניח שהודעה זו היתה אונאה ביודעים, שכבר אז התכוונו האנגלים להשאר במצרים לכל הפחות חמשים שנה. בשביל הכיבוש לא היה כלל צורך בתכנית של חמישים שנה. גם לשם שלטון אנגלי על א”י, בלי בית לאומי ובלי יהודים, אין אנגליה מחויבת לתת לעצמה תשובה על השאלה כמה זמן יש בדעתה להשאר בארץ. אם יהיה בעוד משך שנים צורך או הכרח לזוז מהארץ – תזוז, אם יהי צורך וענין להשאר – תשאר. שאלת הזמן תתעורר רק בקשר עם ההתחייביות כלפי העם היהודי. והבנה חשובה את הממשלה האנגלית לא תתכן בלי ששאלה זו לא תמצא את פתרונה-בקוים כלליים כמובן-ע"י הקמת יחס מסוים בין מידות העליה ושיעור קומתו של הבית הלאומי.

ז.

והוא הדין בשאלת הקרקע.

הישוב היהודי הופתע לראות ששאלת הקרקע הפכה להיות שאלה מרכזית בוועדה שהוטל עליה לחקור את המאורעות. מה עניין קרקעות אצל מאורעות אב? כולנו יודעים שבכל ההסתה אשר התנהלה על ידי המופתי והוועד הפועל הערבי מראשית הסכסוך בדבר הכותל ועד הפרעות – לא נזכר אף פעם עניין הקרקעות. אולם הפתעה זו מגלה רק שטבע “המאורעות” עוד לא הובן כראוי בישוב. מי שראה במאורעות אב רק ענין של פרעות, טבח, שוד והרס – לא ראה את עיקרם של המאורעות – את מהותם הפוליטית. נכון הדבר שרק שיטנה דתית ולא גורמים פוליטיים הולידו את המאורעות, אולם המאורעות עצמם היו לגורם פוליטי. נכון הדבר שלא המפעל הציוני עורר את המוני הערבים לעשות טבח ביהודים, אולם הטבח ביהודים עורר את המוני הערבים להלחם במפעל הציוני. מבחינת חקירת המאורעות, מבחינת השתלשלות הדברים אין כל קשר בין שאלת הקרקע ובין הפרעות בחברון וצפת, וועדת החקירה הפֵרה את הוראותיה כשנכנסה לבירור זה. אולם מבחינת השפעת הגורמים ותוצאותיהם הפוליטיות יש קשר בין חברון ושאלת הקרקע: אם נאבה ואם נמאן – שאלה זו הוצגה בכל חריפותה בפני הערבים, בפני האנגלים, בפני דעת הקהל העולמית. ולא נוכל להסתפק רק בהתנצלות ובהסברות שאין אנחנו מנשלים את הערבים ואין אנחנו עושקים את הפלחים. עלינו לגולל עכשיו את הפרובלמה הקרקעית הא“י בכל היקפה ולהציג בכל טרגיותה את תביעתנו לקרקע, שבלעדיו אין לציונות כל תוכן, שבלעדיו נהפך כל הבית הלאומי למהתלה אכזרית נגד העם היהודי. אין עד היום מדידה מדויקת של הקרקעות בארץ. אולם א”י היא סוף סוף ארץ קטנה ולא מעטים האנשים המכירים את הארץ הזאת לארכה ולרחבה. יש לנו שתי הערכות רשמיות של המחלקה החקלאית לממשלת א“י ע”ד הקרקעות, אחת משנת 1920, והשניה משנת 1925. לפי הערכה משנת 1920 יש במערב א“י כעשרים מליון דונם. הערכה זו היא מוטעית, והממשלה תיקנה אותה כעבור חמש שנים וקבעה את השטח בסכום 27 מיליון. לפי הערכה ראשונה היו מעובדים רק חמשה וחצי מליון בכל הארץ. לפי הערכה מאוחרת היו מעובדים כשבעה מליון דונם. מהם כששה וחצי ע”י ערבים, וכמליון על ידי יהודים, גרמנים ואחרים. לפי שתי ההערכות גם יחד יש כחמשה מליונים (במערב א"י בלבד) שאינם מעובדים לגמרי, אם כי הם ראויים לעיבוד, מלבד יותר משבעה מליונים, שלדעת הממשלה אינם ראויים לעיבוד כגון אדמת ביצות, אדמת מרעה, טרשים, מדבריות ועוד. גם בהבחנה זו בין אדמה ראויה ואינה ראויה לעיבוד אין קנה מידה אובייקטיבי. חלק גדול של קרקעות יהיה ראוי לעיבוד אם ימצא מי שהוא שיהיה לו רצון, אמצעים וצורך להכשיר את הקרקעות לעבודה. לדעת וועדת המומחים של הסוכנות היהודית יש בעמקים בלבד כארבעה מליונים דונם ראויים להשקאה.

כל זאת במערב א"י. ידוע שהרזרבות הקרקעיות בעבר הירדן הן הרבה יותר גדולות. ואם נצרף לכל זה את שטחי הקרקע אשר יתפנו על ידי אינטנסיפיקציה של המשק החקלאי – יתברר לנו שאין מחסור בקרקע חפשי להתיישבות יהודית גדולה.

מציאות אוביקטיבית של שטחי קרקע מספיקים להתיישבותנו הנוספת אינה צריכה לשחרר אותנו מהדאגה להגיע לפתרון השאלה הקרקעית בא“י בכללה. אולי יותר מבכל שאלה אחרת עלינו לבוא לידי הבנה הדדית בשאלה זו עם שני הגורמים אשר בידם ניתן הפתרון – העם הערבי מצד אחד, וממשלת המנדט מצד שני. יותר מבכל צפויה לנו סכנה פוליטית בשטח הוויכוחים והסכסוכים בעניני אדמה, ויותר מבכל מאפשרים – יתכן אולי להגיד מחייבים – תנאי החקלאות בארץ הסכם יהודי ערבי. אין ענף כלכלי בא”י המזקיק במידה כזו את הערבים לקואופרציה את היהודים כענף החקלאות. בפיתוח החקלאות ניתנה האפשרות לעם היהודי לגלות במידה המכסימאלית את הברכה הצפונה בהתיישבותנו לארץ כולה, וביחוד לעובדי אדמתה הערבים. במקום סלע המחלוקת עלולה שאלת הקרקע לשמש יסוד להסכם בין היהודים והערבים בארץ, אם נדע לגשת לפתרונה מתוך היקף ארצי כללי ובקנה מידה ממלכתי.

ח.

וכאן אני בא למרכז שאלותינו הפוליטיות בארץ. אני חושב את הדרך להסכם עם העם הערבי לשאלה המכרעת בכל המדיניות הציונית. אני מדבר עכשיו על שטח הפוליטיקה החיצונית שלנו. אינני צריך לחזור על המושכל הראשון של תנועתנו, שמרכז הכובד של תנועתנו אינו נמצא בשום כוח שמחוצה לנו, לא ביחסנו את ממשלת המנדט, לא ביחסנו את העם הערבי, אלא בתוכנו אנו – ברצון קיומנו, ביכולת יצירתנו, בהתמדת-מאמצינו, בתגבורת כשרון פעולתנו. אולם בשטח הפעולה שלנו כלפי חוץ אני רואה את הדרך להסכם עם העם הערבי כתעודה הפוליטית המכרעת, כמפתח לכל השאלות הפוליטיות העומדות לפני התנועה הציונית.

ויודע אני שיותר קל לנו לרצות בהסכם וגם לעבד תכנית של הסכם מאשר להביא לידי הסכם את הצד השני. לצערנו אין הסכם חד-צדדי, והקושי של הבאת ההסכם מהצד השני הוא לא קטן. קודם כל לא נראה לי שכנגד ההכרח בהסכם אתנו, הוא האוחז ביד. קיומו אינו בסכנה. אין כוח אשר ירצה לעקור אותו מן הארץ. הוא רוצה שמה שיש לו ישאר בידו בשלמות ורק בידו הוא. הוא אינו רוצה בשום שינויים. להיפך הוא נלחם על שמירת הסטטוס-קוו. לשם כך אין לו צורך בשום הסכם. אלה שעומדים כרגע בראש העם הערבי, כנראה מעוניינים במצב זה של מבוכה, מתיחות, מהומות, פרעות; על ידי כך הם מבצרים את מצבם ומחזקים את שלטונם. הסכם עלול למוטט את השפעתם. יותר קל להיות מנהיגים ושליטים כשעומדים בראש התקפה, כשקוראים את ההמונים למלחמה ביהודים. לקריאה זו נענה הקהל מתוך רצון או מתוך פחד, וספק הוא אם העם הערבי ילך אחריהם באותה הקלות כשיקראו לשלום, להסכם.

ואף על פי כן נראה לי שחיפוש דרך להסכם לא יעלה בתוהו. אולם חיפוש דרך – מתוך ידיעת הקושי, במאמצים מתמידים ועקשנים שבהם נעשית כל עבודתנו בארץ – אבל לא הצהרות ודקלרציות. אם אנו, בני העם החלש, חסר-הכל. אם אנו מזלזלים בערך של הצהרות מדינאים אדירי עולם, אם אנו לא בוטחים בהבטחות ממשלות כבירות ובהחלטות חבר-הלאומים, מה ערך ישַוו אחרים להצהרות והכרזות שלנו? הצהרות אלה לא יתנו ולא יוסיפו, לא לנו ולא לאחרים. כוונתי לדרך של הסכם ממשי ושיתוף פעולה בשדה הכלכלה, התרבות והמדיניות.

ט.

אצלנו רגילים להדביק לכל אחד תו, ביחוד בתקופה זו של התרוצצות שני “הזרמים” הנישאים על כל שפה – הרוויזיוניזמוס וברית שלום. די שמי שהוא יקרא לאקטיביות פוליטית או יגלה את האופקים הרחבים של הציונות הגדולה למען ידביקו לו תו רוויזיוניסטי. וכמו כן מספיק שמי שהוא יוציא מפיו את המלה שלום והבנה את הערבים – למען יכניסו אותו ל“ברית שלום”.

מה תו תדביקו לציונים הפוסלים את הרוויזיוניזמוס מפני שהוא ריק מכל תוכן פוליטי ומשולל אמונה ציונית, ורואים בעין רעה את ברית שלום מפני שדרכה מזיקה לרעיון השלום והברית את הערבים? תנועתנו, תנועת הפועלים הציונים הסוציאליסטית, נשאה תמיד את דגל הציונות הגדולה. מתוך מגע בלתי אמצעי לצרכים החיוניים של המוני העם, ראתה בא"י פתרון לשאלת העם היהודי והעריכה את הגורמים הפוליטיים המתנים את הגשמתה של הציונות וידעה להפעיל את הכוחות החברתיים הדרושים להצלחתנו הפוליטית.

ואם אנו עומדים בקשרי מלחמה ללא פשרה והשלמה של הרוויזיוניזמוס הרי זאת לא רק מפני נטיותיו הפשיסטיות והשובניסטיות המסכנות את שלום הישוב, - אלא מפני שהוא מסלף ומסרס את התוכן הפוליטי של הציונות. הוא מחליף את הפעולה הפוליטית בלהטי דיפלומטיה ובתעתועי צבאיות חסרת אונים, משחק בנוסחאות נבובות ובז’סטות תיאטרליות במקום שנדרשים מאמצים פוליטיים מחוּשבים, חותר תחת גרעיני הממלכתיות בארץ – ישובי העובדים וארגונם המוצק, - מחליש את כוח ההגנה הממשי של הישוב ונותן יד לכל כוחות ההרס, האנרכיה וההפקרות המצטברים בתוך האגף הכי ריאקציוני של הבורגנות הארצי-ישראלית. מבלי אמונה בכוחות העם הפנימיים ובכשרון יצירתו העצמית רואה הרוויזיוניזמוס את מרכז הכובד של מפעל התקומה והתנועה הציונית בכוח החיצוני של ממשלת המנדט. מתוך חוסר הבנה בפעולה פוליטית ממשית התנגד אבי הרוויזיוניזמוס להגנת תל-חי ושלל את ההנהגה העצמית של הישוב שלא באישור ממשלת המנדט והנהלתה. במקום פעולה חלוצית והקמת כוח פוליטי בארץ מחנך הרוויזיוניזמוס את הנוער העומד תחת השפעתו לפוזה פוליטית, למשחקי צבא בחרבות עין ולמליצות נאציונליסטיות שאינן מחייבות לשום מאמצי הגשמה עצמית. ואין זה מקרה כלל, שבתנועת הגדודים העברים בימי המלחמה היה אבי הרוויזיוניזמוס קשור רק את הגדוד האנגלי, אשר גוּיס על ידי הממשלה בעל כרחו ונשלח לא“י למרוֹת רצונו, ולא היה לוֹ כל חלק ונחלה בהקמת גדודי המתנדבים שנתארגנו ע”י פועלי א"י וחבריהם באמריקה.

גם התנגדותנו לברית שלום אינה פרי יחסנו השלילי לרעיון השלום וההבנה את הערבים. עוד לפני יסוד ברית שלום עמדה תנועת הפועלים בארץ על הצורך של פעולה משותפת את העובד הערבי. ברגע הראשון לבואו בארץ נתקל הפוֹעל היהודי ב“שאלה הערבית” בדמות הפועל הערבי הזול. מתוך צרכים חיוניים ומתוך ההכרה המוסרית הטבועה בשאיפתו הציונית, עמד ציבור הפועלים על הצורך בהרמת דרגת חייו של העובד הערבי. גם מהאופק המדיני של תנועת הפועלים לא נעלמה אף פעם השאלה הערבית, אם כי פתרונה הברור לא נסתיים עד היום.

אנו מתנגדים לברית שלום לא מפני רצונה לשלום עם הערבים – אלא לא מפני נסיונה לטשטש את האמת היהודית ולהעלים את הדגל היהודי בדרך להבנה. אין אנו מאמינים בשלום שאין בו אמת. האם רצוננו בא“י הוא רק שלום את הערבים? מבלי שיקום פה עם יהודי חופשי – אין לנו כל ענין לשאלה הערבית. אין אנו רוצים להיות בא”י יהודי-חסות של מופתי או קימקם ערבי. אנו מתחבטים בשאלה הערבית רק מתוך תפיסה של ציונות גדולה, רק מתוך הכרת הכרח הסטורי שהמוני ישראל יתאחזו בארץ הזאת ויהוו כאן אומה עומדת ברשות עצמה-, ואומה זו תפגש עם מאות אלפים ערבים היושבים בארץ הזאת ועם גויים וממלכות ערביים המקיפים אותנו בארצות השכנות. שאלת השלום, ההבנה ההדדית והפעולה המשותפת את הערבים בארץ ובסביבותיה היא אחת מאותן השאלות היסודיות הקובעות את נפש הציונות. ואני ארשה לעצמי להוסיף: עוד לא הסתלקנו גם מחזון אחרית הימים, עוד לא השלכנו מאחורי גֵוונו את חלום יעודנו ההיסטורי, עוד אנו רואים את תקומת העם העברי בארצו כפותחת תקופה חדשה לא רק בגורל אומתנו, כי אם בגורל המזרח המתעורר לתחיה.

י.

אבל לא רק יֵעודים רחוקים – עניינים חיוניים של השעה מחייבים אותנו למצוא דרך של הסכם עם הערבים. צרכי עבודתנו מציגים תעודה זו במרכז הפוליטיקה הציונית. באפשריות של הסכם תלויים גם יחסנו את ממשלת המנדט.

איני מניח שתמצא ממשלה אנגלית – מאיזו מפלגה שהיא – אשר תקום ותתכחש בפירוש להבטחה החגיגית שניתנה לעם היהודי. הבטחה זו עמדו מאחוריה לא רק גורמים מוסריים אלא עניינים פוליטיים ריאליים. ויש לנו יסוד להאמין בישרה של אנגליה, וביחוד של אנגליה העובדת. מפלגת העבודה הבריטית – כולנו מכירים את הכוחות המוסריים הרבים הצפונים בה. אנו יודעים ומעריכים את ראשיה ומנהיגיה, לא רק אלה שהם ידידנו אלא גם אותם הנראים כזרים. מלינים על פסיפלד – אבל הלא אנו יודעים מה היה סידני וֶב לתנועת הפועלים הבריטית והאינטרנציונלית. אבל עם כל אמונתנו ביושר לבם של האנגלים- אין איש בתוכנו אשר יוכל בבטחה לענות על השאלה: עד היכן מוכנה אנגליה ללכת בעזרתה לציונות?

אנגליה אמרה שהיא תסייע להקמת הבית הלאומי. אבל – באיזה מחיר? זאת לא אמרה. אנו יכולים להתמרמר על מאמרי-איבה המופיעים מזמן לזמן בעתונים אנגלים חשובים, כמו ב“ניו-סטייטסמן”. אבל יש הגיון-מבחינה אנגלית-במאמרים האלה. הם שואלים: עד מתי? לפי חשבונו של ה“ניו-סטייטסמן” יוצא 163 שנים, ואין הוא רוצה בכך. ואולי לא מתוך רוע לב. אנו מאשימים את הפקידות ובצדק. היש להניח שרק מרוע לב נהפכו כולם לאויבים? לא מחכמה נעשה אם נתעלם מאותו הגורם אשר הפך את לב האנשים האלה, אשר לא יתכן שכולם שנאו אותנו למפרע ולתיאבון. האם אין אנו רואים אנגלים ישרים, וגם תפוסי ידידות לציונות, שהיו רוצים בלב שלם לעזור לנו, מוצגים לאור הקשיים שבארץ בפני מצב של תהיה והיסוסים. והלא משונה מאוד הדבר שאנחנו, נושאי הרעיון של אבטואמנסיפציה, השואפים לגאול את עצמנו בכוחות עצמנו, מיד לאחר שאנו נתקלים בקושי אחד גדול, הקושי של היחסים עם הערבים, הננו רוצים להעביר את נטל הקושי על שכמי אחרים. נכון הדבר, במידה טכנית מאוד נכון הדבר, שאנו נתונים במצב אובייקטיבי המזקיק אותנו לעזרת אחרים. כל עוד אנו חלשים ומעטים בארץ ואין לנו די אנשים שיעמדו בפני עשרות אלפים בידוים אוחזי-חרב מלחמה, זכאים אנו לדרוש הגנה, ואין לנו להתבייש כלל וכלל בעזרה הזרה. זוהי הגנה הניתנת לאחד המפעלים הכי נעלים ונאצלים שבהיסטוריה האנושית.

אבל יחד עם כל זאת – משונה ותמוה מאוד שאין אנו מנסים לפתור את קשי היחסים עם הערבים באותה הרצינות שבה אנו מזדיינים בגשתנו לפתרון שאר הקשיים שלנו. אם אנו סוברים שהקושי הזה יסולק ע"י אנגליה – אנו טועים טעות מרה. להיפך עלינו לחשוש שעזרת אנגליה תסולק לרגל הקושי הזה. והגיעה השעה שיעשה מצדנו מאמץ רציני – אשר הצלחתו, כמובן, אינה תלויה רק בנו, - אבל מצדנו יעשה הכל, למען נגיע לידי הסכם והבנה עם הערבים. אם אי אפשר בבת אחת ולאורך כל החזית – הרי לכל הפחות בהדרגה ובכל מקצוע אפשרי.

יא.

לפני כמה שבועות קיבלנו החלטה בוועד הלאומי להתנגד לכל החלטה שפירושה מתן פרס לפורעים. זו היתה החלטה נכונה וצודקת, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה מוסרית. אבל גם אחרי החלטה זו השאלה במקומה עומדת. כתשובה זמנית וטכסיסית אין עונים על שאלות היסטוריות חיוניות.

אנחנו נגיד לאנגליה ולדעת הקהל בעולם – והצדק יהיה אתנו – שבעצם הפרעות אין לעשות שום שינויים בארץ, גם שינויים הנחוצים לגופם, מפני שאלה יאמצו פרעות חדשות. אולם אנחנו רק נרמה את עצמנו אם נחשוב, שבזאת יצאנו ידי חובתנו כלפי השאלה החמורה והמסוכנת התובעת את פתרונה.

אנו מתנגדים למתן פרס לפורעים, ואנו מסרבים לבוא אתם בדברים. אבל מלב הפורעים יש גם עם ערבי – ואין עם פורע. כשעם כולו יוצא לפרוע – אין קורעים לפרעות פרעות אלא מלחמה. עמי אירופה יצאו בשנת 1914 לאבד ולהשמיד זה את זה-ולא קראו להם פורעים. לאשרנו לא היתה במאורעות אב מלחמת עם בעם – אלא רק פרעות, אם כי לַפרעות היו תוצאות פוליטיות חמורות מאוד. אין אנו יכולים להגיד לעולם – אל תשימו לב לטענות שבע מאות אלף ערבים, מפני שאין לתת פרס לפורעים. עלינו לתת תשובה ל“שאלה ערבית”. מבלי תכנית של הסכם עם העם הערבי, חוששני, שלא נוכל לבוא בדברים גם את אנגליה באופן רציני. כמובן נוכל לדבר את ממשלת המנדט על קטנות, על דברים של מה בכך. אולם לדון אתה ברצינות על הדבר האחד העומד עכשיו על הפרק – גורל הציונות – לא יתכן בלי תכנית מחושבת לפתרון הקושי הערבי, בדרך של הסכם יהודי-ערבי.

אינני מַשלה את נפשי, ואני יודע שתכנית זו לא תתקבל מחר מחרתיים על לב כל הערבים ולא תתמלא בבת אחת. בשביל המנהיגים הערבים הנוכחיים אין הכרח בהסכם. אדרבא, נוח להם במצב של מלחמה. אבל אל טעות: מצב של מלחמה פוגע בעניינים החיוניים של הערבים לא פחות מבשֶלָנו. והערבים הם אנשים מעשיים. התנועה הערבית אמנם עומדת כולה על פוליטיקה, ואין בה כל תוכן תרבותי וכלכלי. אך אין ללמוד מגילויי הציבוריות הערבית על תכונת ההמונים. המומנט המכריע ביחסי ההמונים הערבים יום יום הוא לא הרגש הפוליטי אלא הצורך הכלכלי. למרות הניגוד הפוליטי הניזון במידה רבה מגירויים דתיים וגזעיים – יודעים רוב האוכלוסין הערבים שהעליה וההתיישבות היהודית מביאה ברכה לארץ. רק חוגים מצומצמים של המעמד השליט הערבי יש להם יסוד אגואִיסטי לחשוש לעליה היהודית ולשינויים הסוציאליים-הכלכליים שעליה גוררת אחריה. האינטרס העצמי של רוב התושבים אינו נמצא בסתירה לעליה ולהתיישבות היהודית, אלא להיפך.

ועלינו לבוא לעם הערבי, לא בדברי אונאה, לא בהסתרת שאיפותינו הציוניות, אלא בדברי אמת ושלום. נגיד ברורות: יעבור עלינו מה – ואנחנו לא נזוז מכאן. שום התקפה והפרעה לא תרפה את מאמצי העם היהודי להאחז שוב בארצו. אם תאבו ואם תמאנו - את עבודתנו נמשיך ונגביר כאשר עשינו עד כה, על אף כל המכשולים והמפריעים. אולם אנו מכירים בצרכים שלכם ויודעים את מאווייכם הלאומיים. אנו רוצים למצוא דרך להבטחת עניינינו המשותפים כבני מולדת אחת. לא רק שאנו לא נפגע בכם ואתם לא תפגעו בנו, אלא שנעזור איש לאחיו ונעבוד שכם אחד, - האין כל תקווה שדברינו אלה, אם ילוו בתכנית פעולה ממשית, ישמעו, אם כי אולי לא מיד?

ואם אנו רוצים באמת ובתמים למצוא דרך להסכם – לא מספיק שנמצא דרך רק להסכם כלכָלי, אם כי הוא אולי העיקר. עלינו למצוא דרך אשר, מבלי שיפגע בזכות העם העברי ובענייניו החיוניים בארץ – יתן סיפוק מלא לתביעות המוצדקות של הערבים, ובתוכן גם לתביעותיהן הפוליטיות. למען הצלחת הקואופרציה היהודית- הערבית יש צורך בהסכם פוליטי בינינו ובין הערבים, ויש הכרח בשינויים חשובים ויסודיים במשטר הקיים בארץ.

יב.

אפשר לגשת לבקורת המשטר הקיים לא רק מבחינת היחסים את הערבים. הסבור מי שהוא בתוכנו שהמשטר הקיים כשהוא לעצמו מניח את הדעת? המשטר שהביא לנו מאורעות אב ושנתן לנו אדמיניסטרציה של לוק-אינו יכול להיות אידיאלי בשבילנו. ואם ניגש לבדיקת המשטר הזה מבחינת האינטרסים והעמדות של הערבים וודאי שלא יעמוד בפני ביקורת. קודם כל נמצא שזהו משטר אבטוקרטי, אבסולוטי השולל מתושבי הארץ את כל זכויותיהם הפוליטיות. השלטון המחוקק, האכסקוטיבי, הדַיָין, המטיל מסים – נמצא כולו בידי הנציב, שאינו תלוי לגמרי בתושבי הארץ, אמנם הערבים רגילים למשטר עריצים, כך היה נהוג בתורכיה, במצרים – וכך נהוג עדיין בנג’ד, בחג’ז, בתימן – ולמעשה גם בעירַק ובעבר הירדן. אולם יש במשטר זה עוד חסרון אחד, גדול אולי מהראשון: זה שלטון זרים. יתכן ששלטון זרים זה הוא יותר תרבותי, יותר צודק, ויותר מועיל מהשלטון הלאומי בארצות הנזכרות, אבל רק מי שאינו מכיר את הטבע האנושי יוכל לדַמות שהעם הערבי או איזה עם אחר יבַכר מושלים זרים הגונים על פני מושלים גרועים משלו. גם אם המשטר יספק לגמרי את צרכי הערבים – יעורר בתוכם אי רצון. ממשלת המנדט אינה חוששת אולי לאי-רצון זה. יש לה כתפיים רחבות. היא יכולה להתעלם לא רק מדעת אילו מאות אלפים ערבים – אלא גם ממריָם וזעפם של עשרות ומאות מליונים הודים. אולם אנחנו היהודים איננו צריכים להתעלם לגמרי מאי-רצון פוליטי של שכנינו. בהודו, במצרים, בעירק, בסוריה אי-הרצון מופנה כלפי הממשלה – כאן הוא מופנה בשורה הראשונה נגדנו.

הערבים דורשים ביטול המנדט ויסוד ממשלה לאומית – אנו מחייבים את המנדט ושוללים מאת התושבים הנוכחים זכות האַדנות על הארץ. זכות העם העברי בא"י אינה פחותה מזכות תושביה, ולישוב הנוכחי, הנאחז רק בחלק קטן של הארץ ואינו זקוק ליותר-לא מַגַעַת זכות הבעלות על הארץ כולה. אולם אנו מכירים ללא פקפוק ותנאי את זכות האזרחות המלאה של כל תושבי הארץ, כערבים כיהודים. ואין אנו יכולים להצדיק את שלילת הזכויות הפוליטיות של אזרחי הארץ הכרוכה במשטר הקיים.

על אחת כמה וכמה שאין להעלות על הדעת שהערבים ישלימו את שלילת זכות זו. שלילה זו, מלב שאין לה כל הצדקה מוסרית, אין בה כל צורך מעשי ופוליטי. יש הכרח פוליטי והצדקה מוסרית בשלטון אינטרנציונלי עליון – ואולי לא רק בארץ הזאת – אשר יגן על זכיות ואינטרסים העלולים להתנגש ולפגוע אהדדי. הממונה מטעם חבר הלאומים שומה עליו מצד אחד לשמור על זכות העם העברי, שלא תפגע על ידי תושבי הארץ, ולסייע להקמת “הבית הלאומי” – ומצד שני להגן על זכויות ועמדות תושבי הארץ שלא יקופחו על ידי העליה וההתיישבות היהודית. זוהי תעודת המנדט והצדקתו. אולם הממונה צריך לרכז בידו כוח שלטוני רק באותה המידה הדרושה למילוי תפקידו, ורק באותם התחומים שאחריותם הישרה עליו.

יג.

העמדה המיוחדת של א“י והפרובלימות הפוליטיות הנובעות מהגשמת המנדט; האחריות המשולשת של הממשלה המנדטורית כלפי חבר הלאומים, העם העברי ותושבי הארץ הבלתי יהודים; זכיות העם היהודי; זכיות התושבים הערבים-מציגות בא”י פרובלימה קונסטיטוציונית יחידה במינה שאינה יכולה להפתר על ידי גזירה שוה ותקדים של ארצות אחרות, אפילו לא של ארצות מנדט. למען שהמשטר בארץ ישראל יהיה צודק, מתאים למנדט, לשאיפות המוכרות של העם היהודי, ולאינטרסים הלגיטימיים של הערבים, הוא צריך למלא את התנאים הבאים:

א) לאפשר מילוי חובות המנדט מצד הממונה בלי כל הפרעה.

ב) למנוע השתלטות היהודים על הערבים או השתלטות ערבים על יהודים.

ג) לשתף את התושבים בשלטון, ז"א לא רק להעניק להם זכות בקורת וחוות-דעת במוסדות האכסקוטיביים.

ד) לסייע להתקרבות ולשיתוף-פעולה בין יהודים וערבים.

בהנחות לקביעת משטר ממלכתי בא"י ניסיתי לשרטט בקווים כלליים הצעה קונסטיטוציונית, הממלאה לדעתי את כל התביעות הללו.

משטר זה מטיל את מלוא האחריות על ממשלת המנדט בכל אותם העניינים המפורשים במנדט, שעליהם היא נושאת באחריות כלפי חבר-הלאומים, כלפי העם העברי וכלפי תושבי הארץ היהודים והבלתי יהודים. בכל העניינים הנוגעים לתושבי הארץ בתור אזרחים ובתור כלל ארצי – נמסר השלטון לשותפות משולשת של יהודים ערבים ואנגלים. כל ענייני העדות – המושלימיות, הנוצריות והיהודית – נמסרים לעדות גופן. האבטונומיה המוניציפלית על יסודות דימוקרטיים מחנכת את האוכלוסין לשלטון עצמי. משטר כזה עלול לטפח יחסים אחרים, יחסי-קואופרציה, בינינו ובין הערבים, ומסוגל למנוע חיכוכים וניגודים יתרים. במידה שהיהודים והערבים יבואו ביניהם לבין עצמם לידי הסכם תהא להם ההכרעה בענינים הארציים, כי הם יהוו שני שלישים של השלטון. משטר זה יתן ליהודים יותר זכיות וכוח ממה שיש להם עכשיו. הוא גם יתן יותר זכיות לישוב הערבי ממועצה מחוקקת בלבד, כי הוא מניח להם חלק חשוב בשלטון הארץ בפועל. והוא מונע במידה רבה את הסכנה שיש במועצה מחוקקת בלבד. חברי מועצה מחוקקת שאין להם אחריות אכסקוטיבית מתחנכים בחוסר אחריות. למועצה כזו, על פי טבע הדברים, ישלחו האלמנטים הכי קיצוניים ורודפי מדנים. להיפך, להשתתפות במועצה אכסקוטיבית ימשכו אלמנטים המוכשרים ורוצים בפעולה משותפת. והוא הדין ביחס ליהודים.

תכנית זו יכולה לשמש בסיס להסכם פוליטי. דעת הקהל העולמית, הבריטית, האירופאית והערבית, תראה שאנו נכונים להשתתף יחד עם שכנינו בהנהלת הארץ על יסוד של שוויון ועזרה הדדית.

תל-אביב, ו' טבת תר"ץ.

(הפועל הצעיר, גליונות 7–8, תרצ"א)

שתי הערות לוויכוח הפוליטי / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח במועצת המפלגה)

הערה א: הגורם המכריע בעמדתה הפוליטית של הציונות הוא לא מחוצה לנו – אלא בנו בעצמנו.

המושלמים בהודו קיבלו החלטה נגד הציונות. באחד מגליונות הטיימס נתפרסם פסוק לא רצוי לנו. וועדת החקירה יצאה נגדנו – פניקה תופסת אותנו. מתפרסמת הצהרה טובה של מקדונלד, נדפס בעתון חשוב מאמר לטובתנו – ואנו חוגגים. תנודות היסטֶריות אלו במצב רוחנו אינן תפארת על דרכנו, ועלינו להלחם בהן בכל כוחנו. מפלגתנו מחוייבת לחנך את הציבור בהרכה שהגורם הפוליטי המכריע בציונות – הוא לא הטיימס, לא המדינאי האנגלי, לא המושלימים בהודו – אלא רצונות ויכולתו של העם העברי.

ההודים יכריעו את גורל הודו, ואולי גם את גורל האימפריה הבריטית. העתונות הבריטית תעצב את דעת‑הקהל השלטת באנגליה. המדינאים האנגליים יכוונו את הפוליטיקה הפנימית והחיצונית של בריטניה – את גורלה של ארץ ישראל יחתכו רק אלה אשר א"י היא בשבילם שאלת החיים והמוות. אנחנו אשר קשרנו את גורל‑חיינו ועתידנו הלאומי עם הארץ הזאת נשפיע על ענייני א“י יותר מכל ההודים שבעולם ויותר מכל הממשלות והעתונים שבאנגליה; בכף‑המאזנים של ההיסטוריה נשקלים לא דברים, הצהרות והחלטות – אלא רצונות וצרכים חיוניים של המוני אדם. מציאות אלפים ורבבות של יהודים הקשורים בכל קיומם ועתידם את הארץ הזאת, זהו הגורם הפוליטי המכריע. בשביל מאורעות היסטוריים בסין ובהודו אנו אפס – בשביל א”י אנו הכוח העיקרי. כוחנו הפוליטי הוא בציונות מחושלת שאינה נרתעת מכל, שאינה יודעת פקפוק, כשלון ופחד. הגדלת כוח ציוני זה בעליה ובהתיישבות – זוהי הפעולה הפוליטית הכי ממשית והכי בטוחה ורבת‑תוצאות.

הערה ב': אין אנו עובדים בחלל ריק, ויש כוחות וגורמים פוליטיים גם מחוצה לנו. אין הם מכריעים, אבל יש בכוחם להקל ולהחיש את פעולתנו או להיפך לעכב ולהפריע. ותפקידנו הפוליטי הוא להגביר את הראשונים ולהפחית את האחרונים. עלינו למצוא את מקום התורפה בעמדתנו הפוליטית כלפי חוץ. באנגליה יש לנו ידידים רבים, כמעט כל המדינאים הגדולים שבמפלגות האנגליות נוטים אלינו. כל ממשלה חדשה באנגליה מכריזה על נאמנותה להצהרת בלפור ולמנדט. החברים ששבו עכשיו מלונדון מספרים שהודות לפעולה פוליטית חשובה שנעשתה בחדשים האחרונים נתחזקה עמדתנו בקרב המדינאים, הפרלמנטריונים והעתונים רבי‑המשקל וההשפעה באנגליה. מהו איפוא פשר מצבנו הפוליטי הקשה, החמור?

התשובה השומה בפי כל אומרת – הפקידות! הפקידות הקולוניאלית עויינת אותנו, מתכחשת למנדט ולהוראות לונדון, חותרת נגדנו, מסכסכת ומחרחרת. בכל העיכובים, השטנות, המכשולים, ההפרעות, הצרות והפורעניות – יד הפקידות באמצע. אני כופר בהנחה מוסכמת זו. אין אני מאמין בשד הנורא הזה המצויר על כל קיר ציוני. החשבון המקובל בתוכנו שהרוב הגדול של הפקידים הם אנטישמיים ואנטי‑ציוניים, שמעוט ניכר הוא אדיש וניטרלי ורק בודדים יוצאים מן הכלל הם ידידים – חשבון זה אין לו שחר. ניקח לדוגמא את ראשי הפקידות. לנציב הנוכחי קדמו סמואל ופלומר. היאמר איש שאלה היו שונאים ומתנגדים? במזכירות הראשית כיהנו מלבד לוק – דידס, קלייטון, וסיימס. לא ברור מה היה טיבו של סיימס – אולם שני הראשונים וודאי שלא היו אויבים. קלייטון היה ידיד, ודידס נשאר עד היום ציוני מסור. בראש שתי מחלקות חיוניות – משפטים ועליה – העמדו שני יהודים שחיברו פעם ספרים ציוניים.

אין בדעתי ללמד זכות על הפקידות, אולם אין אני מקבל את ההכללה המוסכמת על רשעת הפקידות, ונכליה. בכל הצעקה הזאת נגד הפקידות אני רואה הגזמה היסטֶרית, סילוף המציאות וקוצר ראות פוליטית.

אנו רודפים אחרי צללים – ואין אנו רואים את מטילי‑הצל. מדברים על הצורך לטפח יחסים את הפקידים, לחנכם ולקרבם. וודאי שאין לזלזל גם בגורם פוליטי זה שנקרא פקידות – אולם הנסיון של עשר השנים האחרונות אומר לנו שפקידות טובה או רעה אינה משנה את הדברים ביסודם. עלינו סוף סוף לראות הדברים כהוויתם. מאחורי צל‑הפקידות עלינו לראות את הכוח המשפיע הממשי.

מלבדנו יש בארץ זו עוד כוח עיקרי וממשי – הערבים. אלה הם שמטילים את הצל המלווה אותנו בארץ. המדיניות הציונית לא עמדה עדיין על עובדה אלמנטרית זו. וגם כשהרעים הרעם – ראינו רק צללים: מופתי, ועד פועל ערבי. מתוך הערכה מוסרית היה קל לנו לפסול אישים: מסיתים, פורעים, רודפי בצע. אבל שוב רדפנו אחרי צללים – והתעלמנו מהדבר המטיל את הצל. מה כוחו, סכנתו ומשענו של המופתי? העם הערבי הוא הנותן תוקף למסיתים ומשטינים. אם יש ערך פוליטי להחלטת מושלמי הודו, למאמר בטיימס, למסקנות וועדת‑החקירה – אין זאת אלא מפני שיש גורם פוליטי ממשי ששמו ערבים בא"י. ומהגורם הזה התעלמה ומתעלמת הפוליטיקה הציונית. ביחס לגורם זה אין לנו תכנית פוליטית. וכל זמן שלא תהיה דרך להסכם פוליטי ולפעולה פוליטית משותפת את הערבים – לא יספיקו לנו כל חיפושי הפתרונות הפוליטיים במקומות אחרים – שמחוצה לנו.

לרעיון ההסכם עם הערבים קרה אסון: נטפלו לו אנשים תלושים, עקָרי‑רצון לאומי אשר איבדו את אמונתם בציונית, ודברי השלום עם הערבים נהפכו לשם נרדף עם התכחשות ליעוד הממלכתי של הציונות. מעין האסון שקרה לרעיון המדינה העברית שנתחלל ונסתרס בידי המלהגים הריוויזיוניסטים. הצירופים המסולפים הללו אינם צריכים ואינם רשאים להעביר אותנו על דעתנו. מדיניות ציונית גאה ותקיפה אינה רוויזיוניסמוס, ושאיפה להסכם פוליטי ולהבנה הדדית עם העם הערבי אינה “ברית שלום”.

היה זמן – לפני שלושים שנה – שסוציאליסמוס ברחוב היהודי היה אידנטי עם התבוללות, וציוניות היתה שם נרדף לבעל‑ביתיות. תנועתנו לא נרתעה מפני ערבוב‑סיגים אלה וידעה לצרף ולזקק את התוך ההיסטורי האמתי, היוצר והמשחרר, משתי התנועות ולמזקן לאחת. עלינו עכשיו לטהר את המדיניות הציונית מהפסולת הכפולה של הריוויזיוניסטים וברית שלום ולאחד פוליטיקה רדיקלית – הצגת התביעות המדיניות של הציונות בכל מלוא קומתה – כלפי אנגליה עם תכנית הסכם פוליטי כלפי הערבים.

תל‑אביב, י"ב אייר תרץ.

(הפועל הצעיר, גליון 15 תר"ץ)

נוכח האמת / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מתוך נאום באספת‑מחאה נגד גזרת העליה)

עלינו להתייצב שוב, כמו לאחר מאורעות אב, “נוכח האמת” – אמת מרה, צורבת ומאיימת, ועלינו קודם כל לגייס את אומץ לבנו המוסרי להביט בפני האמת בעינים פקוחות ולראות הדברים כהוויתם, על כל רצינותם החמורה והפטלית. קיבלנו פתאום מכה אנושה – אולם אין זו מעשה בודד, אלא חוליה אחת בשרשרת ארוכה של התנקשיות שיטתיות. ואני חושש – לא החוליה האחרונה. העמדנו בפני מערכה כבדה, אשר אין יודע ברגע זה מתי ואיך תתום, ועלינו להתכונן למלחמה ארוכה וקשה, אשר תדרוש מאתנו גיוס מכסימלי של רצון, תבונה, טקט, אומץ ואמונה – ועל הכל מעשים, מעשים, מעשים.

במאורעות אב עוד לא שתינו את כוס התרעלה עד תומה. לאחר הטבח שערכו בנו חבורות‑מרצחים באה התקפה – לא פחות מסוכנת – מצד הממונים כל שלומנו וגורלנו: משרד המושבות. החל הדבר בוועדת‑החקירה. ידוע הדבר שוועדת החקירה נדרשה על ידינו. היו בינינו אנשים אשר פקפקו בתבונת הדרישה הזאת. עכשיו לאחר המעשה, ודאי שקל להיות חכם. ואין כל תועלת בבירור אם מחכמה עשינו זאת ואם לא.

דרשנו ועדת‑חקירה והיא ניתנה לנו. אבל איזו ועדת‑חקירה! לא נשלחו הנה אנשים ממלכתיים, בעלי היקף מדיני, אשר יבינו כי השאלה אינה מצטמצמת בתחומי פלשתינה, אלא כרוכה בפרובלימה המתפשטת על פני כל כדו ר הארץ ונקראת בשם שאלת היהודים, ואשר פתרונה לא יתכן מתוך סטטוס‑קבו אלא מוך שינויים כבירים המתחוללים בהכרח היסטורי גם בגורל העם וגם בגורל הארץ.

נשלחו הנה אנשי‑זרת מוגבלי‑האופק הכרוכים בסינור הפקידות המשרדית, אשר למרות יציאתם מגדר סמכותם הצרה שהממשלה קבעה להם באופן רשמי וחוקי, הרי למעשה צמצמו את מסגרת‑הבירור בתחומי פלשתינה הקיימת, ומתוך צמצום זה יצא השקר הגדול של רוב הוועדה הנקרא בשם דו“ח של ועדת החקירה. מהאופק של הוועדה נעלמה לגמרי הפרובלימה העולמית של האומה הנודדת, בת שבעה עשר מיליון, נמחקו ההתחייבויות ההיסטוריות של אנגליה וחבר הלאומים, וחכמי הוועדה ראו לפניהם רק שאלה של ישוב יהודי בן מאה ושישים אלף, ישוב טרדן, טרחן ומבלבל ראש – ולעומתו ישוב גדול לא יהודי בן שבע מאות אלף, ובקלות נפתרה השאלה: אחרי רבים להטות. ובעטו של פקיד משרד המושבות המלווה ומדריך את הוועדה נכתב ספר‑שטנה כוזב אשר כמוהו עוד לא היה בספרות האנטי‑ציונית, וספר זה נחתם בגושפנקא של הוד‑מלכותו. ואם כי ראש הממשלה התריע על פריצת הסמכות של הוועדה בשאלות העיקריות, ואם כי טובי עתוני אנגליה התמרמרו נגד המסקנות מחוסרות היסוד של רוב חברי הוועדה – הרי כתב‑שטנה זה מוגש בימים האלה על ידי משרד המושבות לעיון חבר‑הלאומים כאילו נתאשרו כבר המסקנות על ידי הממשלה הבריטית, והשושבינים אשר יציגו את הרפורט הזה לפני ועדת‑המנדטים יהיו מחברי הרפורט ומזכיר ועדת החקירה ללויד, וידידנו לוק. אלה יפרשו מתוך גרונו של ד”ר שילס, סגן מזכיר המושבות, את מאורעות אב ומסקנות ועדת החקירה, בפני הפורום של חבר הלאומים…

אולם פרשת החקירה טרם נסתיימה. היום בא לארץ שליח חדש, סיר ג’ון הופ‑סימפסון. אין אנו יודעים עליו מטוב ועד רע, ואין לנו כל יסוד לפסול למפרע את אישיותו או ליחס לו כוונות רעות או דעות קדומות. אולם עצם השליחות מעוררת ספקות קשים ומרים. זכות העם היהודי בא“י העמדה פתאום בפני אכספרטיזה מדעית. השאלה הזאת אשר נחתכה לפני שתים עשרה שנה וחצי ע”י העם האנגלי וממשלתו לכל מפלגותיה, אשר נתאשרה לפני עשר שנים על ידי עמי‑ההסכמה ונחתמה לפני שמונה שנים בגושפנקא של חבר הלאומים, ואשר פתרונה הממשי מתגשם לעינינו יום יום בעמק יזרעאל ובבקעת הירדן, בהרי הגליל ובשפלת יהודה, בשרון ובנגב, בחיפה ובתל‑אביב, בירושלם ובטבריא, על גדות הירדן ועל חוף הים, ברשת מתרחבת ומסתעפת של מפעלי חקלאות, חרושת, מלאכה, בנין, תרבות, חינוך, ספרות, מדע – הועמדה מחדש לפני עיון “מדעי” של מומחה משרד המושבות אשר יתייעץ על כך עם הנציב העליון בירושלם.

האין בכל שורת העובדות הללו מטרה מאחדת ומכוונת? האנגלים הם עם של ג’נטלמנים, וג’נטלמנים עומדים בדיבורם, ולא יתכן שיקום פקיד או מיניסטר אנגלי ויאמר: דיבורי לא היה דיבור, וחתימתי לא היתה חתימה, והצהרת בלפור אינה אלא פיסת נייר. שטות כזו עשו פעם הגרמנים – וניכוו, ומשרד‑המושבות יודע זאת. אולם אפשר להכתיב רפוֹרט של ועדת החקירה בחתימת שתי המפלגות הקפיטליסטיות הידועות כלוחמי הצדק הלאומי והסוציאלי בעולם, והרפורט הזה יכתים את מפעל‑הגאולה של העם היהודי בארצו, אשר לא היה כמותו בתולדות ההתיישבות לטוהר מוסרי ולצדק אנושי ולערך תרבותי, בעלילת‑נישול וקיפוח ועושק הערבים, כי כן העידו לפניהם רודי העם הערבי ומשעבדיו. ואפשר להביא רפורט של מומחה בעצת הוד מעלתו אשר יוכיח כי הארץ הזאת תפוסה כבר, ואין מקום בחולה להתישבות חדשה כי ביצותיה משמשות לתעשיה כבדה של מחצלות קנים, ועמק יזרעאל למרעה עזים, ואדמות השרון הדשנות למזרע דורה, וביצות השממה למחנות יתושים ממאירים, וחולות שפת הים לעוף השמים, וכל הנסיון רב התוצאות של יבוש הביצות, והפראת חולות הארץ, ושכלול עבודת האדמה, והגדלת תנובת הארץ, ויצירת חרושת ומלאכה, ובנין ערים חדשות, ופיתוח אוצרות הטבע, וניצול כוח המים לחשמל והשקאה, והתקנת מכוני מדע והבראה – פוגעים בסטטוס קבו הקיים ומשנים את מטבעה של הארץ וישובה.

והג’נטלמנים החולשים מתוך משרד המושבות על גויים וארצות יקומו ויאמרו: הצהרת בלפור קיימת לעד, המנדט עומד בעינו ללא כל שינוי, הבית הלאומי היהודי עלינו ועל צוארנו; אולם התיישבות חדשה – החוקרים אומרים שאין לה מקום פנוי; עליה חדשה – המדע טוען שאין כשרון קליטה.

והזריזים מקדימים: ימים אחדים לפני בוא השליח נגזרה הגזרה. ואם אנו כולנו עומדים כהלומי‑רעם בפני פקודת‑רשע זו הפוגעת ביסוד היסודות של זכותנו ותקוותנו בארץ – הרי אנו צריכים להכיר לכל הפחות ביתרונה האחד: היא מסירה את הלוט. הוסר המסוה. לא חיכו לפסק‑דין של המדע האובייקטיבי אשר נמסר לשליח המיוחד ביחד את הוד מעלתו הנציב העליון, ולא עוד אלא שלאחר הבדיקה המעולה והמחמרת של קצין העליה הראשי שבחן בשבע בחינות את המספרים הבדוקים והמבוררים של הסתדרות העובדים והנהלת הסוכנות ולאחר האישור הרשמי של הוד מעלתו והוועד הפועל שלו, על יסוד הצרכים התכופים של המשק הזקק בשעה זו לידים עובדות נוספות – יצאה הפקודה ממשרד המושבות לעכב את העליה העברית ולבטל את אלפי הסרטיפיקטים אשר אושרו כבר.

היום מתחילה הבדיקה הנייטרלית, האובייקטיבית, הבלתי משוחדת על האפשרויות הכלכליות ושאלת הקרקע בארץ, אשר תחרוץ כביכול את גורל העם העברי במולדתו, ומשרד המושבות נזדרז להודיע כי “נאחזו כבר אמצעים זמניים כדי להבטיח, כי במשך תקופת‑הבינים לא תהיה עליה כזו אשר תוכל לסכן את עתידה הכלכלי של הארץ”. ועוד היד נטויה: “כדי שלא יבולע לעניינים הבלתי יהודיים מתוך העיכוב שיבוא בהכרח בטרם אפשר יהיה לקבל החלטה לאור הרצאתו של סיר ג’ון הופ‑סימפסון, מעיינים עכשיו באמצעים מיוחדים לשם פעולה בהקדם להגנת ענייניהם של האוכלוסין החקלאים”.

מה הם “האמצעים הזמניים” למנוע “עליה המסכנת את עתיד הכלכלי של הארץ” – ראינו כבר. זהו עיכוב העליה שנבחנה ונבדקה ואושרה על ידי מר חיימסון והוד מעלתו הנציב. ובעוד יום או יומַים נתבשר כנראה על “אמצעים מיוחדים” להגנת האוכלוסין החקלאיים, ז"א על איסור רכישת קרקעות על ידי היהודים.

גם השטן בעצמו לא יכול היה להמציא תעלולים אכזריים מ“כללים זמניים” אלו של איגנטיוב הבריטי: חוק “מלבד ליהודים” לא ברוסיה הצאית, כי אם בבית הלאומי של העם העברי בארץ‑ישראל – וכל זה אגב הודעה מאותו משרד המושבות, “כי שום הצעה לא תוכל לבוא לעיון, אם לא תתיישב עם מה שמחייב המנדט”…

גזרות מוקדמות הללו נדרשו כנראה למען פייס את המשלחת הערבית שלא ניתנו לה “השינויים הקונסטיטוצייניים המכריעים שהיא דורשת” – כי שינויים אלו פוגעים במנדט, ז“א בשלטונה של אנגליה על א”י. לשם קיום שלטון זה אין צורך בשום אכספרטיזה מדעית; אין כל צורך לחקור כיצד ממלאה האדמיניסטרציה הארצישראלית את חובתה כלפי תושבי הארץ בשיטת המסים, במשטר העבודה, בהגנת העובד, בסדרים בבתי הסוהר וכדומה. אול לאחר שגם וועדת‑החקירה לא העיזה להעלים עובדה בולטת זו שעליית היהודים ועבודתם בארץ היתה לברכה לכל תושבי הארץ – שולחים אכספרטים מדעיים “לחקור ולהרצות בשאלות הקרקע והעליה” – ובינתיים סוגרים את השערים ומעיינים ב“אמצעים מיוחדים” נוספים. דבר זה, לדעת משרד המושבות, “מתיישב עם מה שמחייב המנדט”. ומתעוררת שאלה מרה ונוקבת עד התהום: אם ליקווידציה זו למעשה של הצהרת בלפור וסעיפי הבית הלאומי במנדט הבריטי – היא פוליטיקה משרדית של הפקידות הקולוניאלית האמונה על דו‑פרצופיות מימים‑ימימה או זוהי הפוליטיקה המכוונת והמחושבת של הממשלה הבריטית האחראית למעשי פקידיה.

שאלה מרה זו מרה שבעתים בפינו, בפי פועלי ארץ ישראל, באשר היא מכוונת עכשיו למנהיגי מפלגת העבודה העומדים בראש שלטון האימפריה הבריטית. השאלה מרה שבעתים, באשר אנו יודעים כי אם יש מפלגה באנגליה שעלינו להאמין בישרה – זוהי מפלגת העבודה, ואם יש אנשי מדינה בריטים אשר הצדק והאמת הוא נר לנתיבתם – הם שליחי תנועת הפועלים. הגורל רצה שההתעללות האחרונה של ממשלת המנדט בעם היהודי תחול דווקא בימי שלטון הפועלים. ואת שאלת הגורל: אם אנגיה עדיין נאמנה בבריתה את העם היהודי ובהתחייבותה ההיסטורית ובין‑הלאומית להקמת ביתנו הלאומי – שומה עלינו להציג בכל חריפותה הטרגית דווקא לממשלה האנגלית הנמצאה בידי אנשים, שלא הטלנו עד היום ספק ברגשי היושר ושאיפות הצדק שלהם.

הרוויזיוניזם בגלגולו הפשיסטי, שמכל מדיניותו הצרופה לא נשארה אלא המשטמה הסדיסטית לפועלים, הזדרז וענה כבר על השאלה בשמחה לאיד: ממשלת הפועלים בגדה בנו, אנגליה כולה מכרה אותנו, אנחנו נבטל את המנדט האנגלי ונמסרהו לממשלה אחרת הנאמנה אתנו. אנחנו שבעי אכזבות ומלומדי‑נסיון מר במשך שתים עשרה שנות השלטון הבריטי בארץ, איננו מכירים ברגע הזה את העם השליט אשר יש יותר להאמין בו ולבטוח בישרו ובנאמנותו לעם היהודי – מאשר העם האנגלי. ואין אנו ברגע חמור ומסוכן זה נתונים ללהג‑התעתועים על חילופי‑המנדט.

אנשי דואר היום הרוויזיוניסטים השמחים כל כך עכשיו לאיד “הציונות של ויצמן והסתדרות העובדים” – יש להם חלק לא קטן באיד הזה, ועוד יבוא היום שהעם היהודי והתנועה הציונית ידרשו חשבון מאלה שהמציאו בימי אב הפטליים את הנשק החריף בידי המסיתים והצוררים. אנו עומדים עכשיו במערכה חיצונית כבדה – ואין לנו רשות להגרר אחרי הפרובוקציות המתמידות של הריוויזיוניסמוס ההולל. השאלה הגדולה והמכרעת העומדת לפנינו היא: לאן פני אנגליה מועדות ביחס לבית הלאומי היהודי?

עברו שתים עשרה שנה של פוליטיקה דו‑פרצופית. הבטחות נתבדו והופרו, זכויותנו נתקפחו ופגעו. בסידורי העליה, בחלוקת הקרקעות השוממים, בקביעת התקציבים הממשלתיים, במסירת עבודות הממשלה, באירגון כוחות ההגנה, בהתקנת השירותים הציבוריים, בגבית המסים והארגוניות נִפלינו לרעה בניגוד להתחייבויות המפורשות במנדט. ולמען הגיד את האמת כולה – נציין שניהניהו גם מעזרה חשובה וממשית. נפתחה לנו האפשרות להכניס בארץ מאה אלף יהודים ולהקים מפעלים חקלאיים וחרשתיים ותרבותיים, שעמדו בפני הזעזוע האיום של מאורעות אב, קיבלנו קונצסיות רבות ערך על מי הירדן וים המלח המשמשות במידה רבה מפתח כלכלי לכל התפתחות הארץ, ואילו ידענו להשתמש בזמן הזה ולעשות בארץ כל אשר אפשר היה במשך תקופה זו – כי אז לא היינו באים עד הלום.

אולם, גילינו יכולת‑יצירה וכשרון‑פעולה והקימונו מפעל שגם עם יותר עשיר ובעל‑שלטון היה המתגאה בו. הנמלכה עכשיו אנגליה להצמית את גידולו של מפעל זה ולהפר את הברית שנגזרה בגזרת ההיסטוריה לפני שתים עשרה שנה בינה ובין העם היהודי בארץ הזאת? לאור השתלשלות המאורעות מאב ועד היום הזה; וביחוד לאור הגזרה האחרונה המערערת את יסוד קיומנו בארץ, וההודעה הרשמית של משרד המושבות הראויה למיניסטר צַרי ברוסיה האנטישמית והעריצה – אין לנו אלא להעמיד לאנגליה ולבאי‑כוחה האחראים, שעדיין לא פסה כל אמונתנו בהם, את השאלה הברורה והגלויה: המכינים את ליקווידציה של פוליטיקת הבית הלאומי?

לא רק שאלת שלשת אלפים סרטיפיקטים, לא רק שאלת “אמצעים מיוחדים להגנת עניניהם של האוכלוסים החקלאים” אלא שאלת‑הגורל בשביל עם ישראל – ומי יודע אולי גם שאלת הגורל בשביל בריטניה הגדולה – זכות העם העברי למולדת בא"י?

לא קשה הדבר לאימפריה עצומה זו לעשות לאל את כל התחייבויותיה כלפי אומה קטנה משוללת אמצעי הגנה פיסיים – מבלי להכריז באופן רשמי על ביטול הצהרת בלפור ושינוי המנדט. אין זה מחוייב ואין כלל צורך מעשי להתכחש בגלוי להתחייבויות המנדט. “אמצעים זמניים” לאיסור העליה וההתישבות היהודית הם הרבה יותר נוחים וקלים – בתנאי שהעם היהודי יתן לרמות את עצמו…

היתן?

* * *

אנגליה נתונה במבוכה. שאלות קשות ומסוכנות מטרידות אותה. משבר כלכלי כבד בפנים, משבר פוליטי כבד בחוץ. מצד אחד חוסר‑עבודה, מצד שני – המרי בהודו, בעירק במצרים. האומרת אנגליה לקנות אתשלומה על חשבון האומה העברית בארץ ישראל? חכמי ועדת החקירה ראו לפניהם רק מאה וששים אלף יהודים היושבים בארץ. לא ייתכן הדבר שמחוץ למשרד המושבות לא ימצאו מדינאים היודעים כי יש עם יהודי בן שבע עשר מיליון שאין לו מקום תחת השמש ואשר אינו משלים את גורלו החורג ואשר לא ישלים כל עוד נשמתו באפו. משרד המושבות יכול בפקודה משרדית לסגור את שערי ארץ ישראל בפני העליה היהודית, אבל אינו יכול לכלוא את הכוח המניע אומה בת מיליונים שנשמט הקרקע מתחת רגליהם ואשר נידונה לכיליון חמרי ורוחני אם לא ינתן לה המקום תחת השמש, אשר ההיסטוריה יעדה בשבילה, כאשר הכירו בכך גם אנגליה וגם שאר עמי התרבות, ביום אשר גורל המקום הזה עמד לדיון בפני הטריבונל העולמי של זמננו.

רק פקידות משרדית מסוגלת להתברך בלבה שעובדות היסטוריות אפשר להביא לידי ליקווידציה ע" רפורטים מסולפים ותכסיסים דו‑פרצופיים ו“אמצעים זמניים” המבטלים חלק אחד של המנדט, לטובת החלק השני, כביכול.

הפוליטיקה של הבית הלאומי אינה פרי המנדט הבריטי, אלא מולידו. שיבת העם העברי לארצו קדמה לכיבוש האנגלי בארץ – היא אינה מותנית מקוניוקטורה פוליטית חולפת, אלא נובעת מתנאים היסטוריים, שפעולתם לא תפסק עם שינויי הקפריסה ומצב‑הרוח של פוליטיקאי‑המשרד. אם קברניטי אנגליה מדמים שיקלו על משא אנייתם הנישאת בסערה של האימפריה העצומה שלהם בהשליכם מעבר לסיפוֹן את ההתחייבויות של הבית הלאומי הרי הם טועים בחשבון. על חשבון העם היהודי לא יוקם השלום. עם מרומה ומיואש שעבר כבר באש ובמים אינו עלול להיות לגורם מרגיע ומרבה שלום. ואם אנגליה רוצה – או מוכרחת – להחזיק במנדט הארצישראלי לא תוכל להתעלם מהגורם העולמי הזה שנקרא עם ישראל, – אם העם היהודי ירגיש ברגע זה בסכנה הצפוייה לכל עתידו הלאומי וידע להתגייס להטיל על כף המאזנים את הכוח והמשקל שיש בידו להטיל ברגע מכריע – בהגיע המים עד נפש.

חיפה, כ“ב אייר תר”ץ

(הפועל הצעיר, גליון 16 תר"ץ)

(מתוך נאום בוועידת פועלי האימפריה הבריטית בשאלת הודו.)

התסבוכת וההיקף הענקי של השאלה ההודית עלולים להפחיד מלהביע דעה גם לאדם שיש לו יותר ידיעות וסמכות בעניני הודו ממני. אולם מאחורי כל התסביך המורכב והעצום יש דבר פשוט וברור, והוא – הרצון הכביר של עמי הודו לביטוי לאומי ופוליטי עצמי, וכל פועל, מאיזה עם שהוא, ודאי שיתמוך בכל לבו ובלי כל תנאי בשאיפה זו. אולם אם בשאלת המטרה לא יכולים להיות כל חילוקי דעות – הרי בדרך להשגת מטרה זו יש לבחון אם התביעות של חברינו ההודים מועילות ומכוונות למטרה. הדרישה ממשלת הפועלים לעמוד על שלטון עצמי של הודו, ובזמן הכי מוקדם, מוצדקת בהחלט, וכל התנועה הסוציאליסטית העולמית צריכה לתמוך בה, אולם בצעדים המקדמים יש להתחשב במצבה של ממשלת הפעלים, ואין לדרוש ממנה דברים העלולים להכשילה בטרם תגיע לעיקר. כי נפילת ממשלת הפועלים באנגליה תביא הפסד לא רק למועל האנגלי, אלא לפרוליטריון העולמי כולו. כלית הפועלים לשלטון באנגליה זהו הכיבוש הכי גדול של תנועת הפועלים העולמית, וכשלון ממשלת הפועלים והשתררות הריאקציה באנגליה – יגבירו את הריאקציה בכל העולם. באיטליה שורר משטו פאשיסטי, בצרפת שולט הימין, בגרמניה מתחזקת הקואליציה הבורגנית, ואנגליה היא הארץ היחידה במעצמות הגדולות שזכתה לממשלת פועלים, ופועלי כל העולם מעוניינים בקיומה ובנצחונה של ממשלה זו. פועלי הודו, לא פחות מאחרים, מעוניינים בממשלת פועלים באנגליה. סוף כל סוף השאלה היסודית של הודו היא לא כל כך צורת השלטון שלה – אלא השינוי בתנאי חייהם של מיליוני עובדיה. ולאחר שהודו תשיג את חירותה תתחיל בה רק אז המלחמה האמיתית להרמת מצב העובדים ולשחרורם מתחת עול הנסיכים, בעלי האחוזות הגדולות ואילי הכסף. ממשלה ריאקציונית באנגליה תחזק את המעמדות השליטים בהודו, לאחר שהודו יהיה לה שלטון עצמי, אולי יותר מאשר עכשיו, כשאנגליה מעוניינת לרכוש לעצמה את אהדת ההמונים בהודו.

שאלת הודו, למרות היקפה הענקי, אינה בעצם אלא חלק של שאלה עוד יותר רחבה, וזוהי שאלת המזרח לעומת המערב. מאות בשנים השתלטו עמי המערב על ארצות המזרח. אירופה התיימרה להיות נושאת הגבורה והתרבות האנושית העליונה, וראתה באסיה רק בערות, רפיון וחוסר אונים פוליטי ורוחני. ואמנם עמי אירופה וקרוביהם באמריקה הקדימו את עמי אסיה בכיבושי המדע והכלכלה, אשר שינו את פני כל החיים במאות האחרונות. אולם בקרב עמי המזרח המפגרים גנוזים ומשומרים עדיין אוצרות רוח ותרבות קדומים, אשר אולי יהיו עוד פעם לאור לאנושיות כולה. כבן עם מזרחי, עם שגורלו ההיסטורי פיזר אותו בקרב עמי המערב, והוא חוזר עכשיו לארצו במזרח, רואה אני בהתגוששות העולמית הזאת בין המזרח והמערב לא התנגשות‑דמים בין שני כוחות מתנגדים ואויבים, שרק הכוח והאלמות יכריעו ביניהם, אלא מעבר לתקופה חדשה של הפראה הדדית וקואופרציה על יסוד של שוויון ואחווה. הכוח המוסרי הצפון בקרב המזרח מתגלם אולי יותר מכל במנהיג ההוד הגדול, מהטמה גנדי, האיש הדגול העומד בראש מלחמת‑שחרור של שלוש מאות ועשרים מיליון אנשים נגד שעבוד‑דורות בידי האימפריה הכי עצומה בעולם, מלחמת‑שחרור שאי דוגמתה בכל ההיסטוריה האנושית לגודל היקפה ולעוצם כוחותיה הפוטנציאליים. ונשק‑מלחמה של המצביא הזה הוא – “אי‑אלימות”. אין זו רק מלחמת הודו. כל עמי המזרח, מקצה אסיה ועד קצה, מנערים מעליהם זה אחרי זה את עול המערב, והשאלה הדגולה, אשר בה תלוי אולי גורל העולם, היא: אם תקומת המזרח ושחרורו יבואו בדרך מלחמה או בדרך שלום? אם, כמו שרוצה מוסקבה, יקומו המזרח והמערב זה נגד זה בקר אכזרי, אשר תוצאותיו תהיינה הרבה יותר איומות ומחריבות מאשר הקרב העולמי האחרון, או המזרח יקום לתחיה על ידי הקואופרציה וההסכם של העמים הנדכאים באסיה עם הפועל המאורגן באירופה על ידי שיתוף מלחמת השחרור הלאומי במלחמת השחרור הסוציאלי של חלוץ‑המהפכה, של הפרוליטריון הסוציאליסטי בעולם. דרכו של הפועל במזרח, שאינו יכול ואונו רשאי להסתפק רק בהעברת השלטוון ויכולת הדיכוי והניצול מידי המעמד השולט הזר למעמד השליט של עמו הוא, אלא שואף לשחרור אמיתי – שחרור העמלים וגאולתם, – אינה יכולה להיות דרך המלחמה בין אסיה ואירופה, אלא דרך ברית‑עבודה בין המוני העמלים במזרח ובין תנועת הפועלים המאורגנת במערב, ברית בנויה על יסוד של הסכם וקואופרציה לשם הגברת הכיבושים הסוציאליים והתרבותיים ושיתוף בין משפחת‑עמים חפשים ושווי‑זכויות.

לונדון, כ“ט תמוז תר”ץ.

(דבר 1953)

המדיניות החיצונית של העם העברי / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(הרצאה בקונגרס ראשון לא"י העובדת)

השואל ישאל: וכי יש לעם גולה המפוזר ומפורד בכל ארבע כנפות תבל מדיניות חוץ? כלום היה פעם העם העברי במשך כל ימי נדודיו בגולה נושא מדיניות משלו? עמים אחרים קבעו את גורלו ע"י מדיניותם הם. יחידים או קבוצות בתוכנו מילאו תפקידים פוליטיים בקרב עמים רבים ובעולם כולו. אולם העם היהודי לא היה נושא לאפשרויות מדיניות ולרצון מדיני.

ואכן, כשקמה התנועה הציונית ואתה יחד החלה פשה של מדיניות יהודית כביטוי הרצון הקיבוצי של העם היהודי, היו רבים, אשר שמו את הרעיון לחזון‑שוא.

הנחתם הפוליטית היתה, כי עם נטול מדינה אינו יכול לשמש גורם מדיני ונושא למשפט עמים. אולם הנחתם הופרכה. “חזון‑השוא” בא; הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ ישראל קוים וקוּבל במשפט העמים. עם ישראל הוכר כבעל זכות על ארץ ישראל. ההסתדרות הציונית הפכה מהסתדרות של “מתנדבים בעם” לסוכנות בין‑לאומית רשמית של העם היהודי בכל הנוגע לארצו.

ודאי יש מקום לחלוק על אריכות ימיו של משפט עמים זה בכלל. יתכן גם לחלוק על עצם טיבה של המדינה בימינו. אך אין זה ממעט כלשהו ממשקל העובדה: במסגרת משפט העמים הקיים היה העם היהודי במשך דורות עשוק‑משפט, משולל זכות, הטול יכולת לברוא ניב לרצונו ולמשאלתו בדר מותרת ומוכרת, עד שבא ארגונו “החפשי” של העם בתוך התנועה הציונית ולמען התכלית הציונית והוסיף כוח חדש לפוליטיקה הבין לאומית, שותף חדש במשפט העמים – את העם היהודי בעל הזכויות הבין לאומיות על א"י (לפי שעה – רק בנוגע לא"י בלבד). ויובן נא ברור היטב: לא יהודים – אלא העם היהודי, ולא בתוך ארץ ישראל אלא על א"י.

כשם שאין למעט את דמותו של הכיבוש הרציני הזה, כך אין להגזים בערכו. ההישג אשר השיגה ידינו בתוך התמורות הטיריטוריאליות הכבירות בעקב המלחמה העולמית, איננו דומה כלל להישגים שזכו אליהם הפולנים בפולין והציכים בציכוסלובקיה. כי על כך חסרי אנו את החומר, שבלעדיו לא יתכן קיום מדיני – את העם היושב בארצו. לא היה ביכלתנו להשיג יותר מאשר דפוס שעלינו למלאותו תוכן וחיים. וזאת השגנו. ניתנו לנו הזדמנות ואפשרות להגשים את חזוננו. ומחובתנו לומר בפה מלא – העם היהודי והתנועה הציונית לא הגשימו את מלוא מידת האפשרות, לא ניצלו אותה הזדמנות במלוא היקפה, לא יצקו אל הדפוס מלוא תוכנו. אפשר גזירה היא, שאין להמלט ממנה. זה מאות בשנים ששיכלנו את מדינתנו, חושינו הממלכתיים כהו, רצוננו הלאומי שותק כמעט. הפלא הוא כי לא גדלנו יום אחד כדי שיעור קומתו של המצב ההיסטורי? אכן, אין לדעת מה גדול יותר, הצער על אשר החמצנו במשך עשר השנים שעברו או הפלא לאשר פעלנו במשך הזמן הקצר הזה. עם כל חרדתנוו ההיסטורית, עם כל קוצר רוחנו, אל נא נשמיט מידינו את קנה המידה למרחקים ההיסטוריים שלנו.

אשר השגנו מבחינה מדינית לפני עשר שנים – תוך מסיבות היסטוריות יוצאות מן הכלל, אמנם, אשר אינן חוזרות ונישנות לעתים תכופות – איננה רק תורה שבכתב. הנצחון המדיני של הציונות, היינו, של הכוחות העממיים העומדים מאחורי גבה של ההסתדרות הציונית, לבש בעשר השנים האחרונות צורות מוחשיות עד מאוד. הזכויות שכרשנו נתמלאו תוכן ממשי, מדיני, משקי ותרבותי, שאין לשכחם גם עכשיו, כשדשים אצלנו מנדטים בעקב. יש לנו הזכות לדרוש שקולנו ישמע בממשלת המנדט ובחבר הלאומים. יהיו המוסדות הללו מלאים חטאים כאשר יהיו, עדיין הם המוסדות היחידים אשר בידם ובכוחם גורל הארץ. א"י היא הארץ היחידה, שבה שפת העם היהודי היא אחת משפות המדינה. זו לנו הפעם הראשונה בדברי ימינו, שהיהודי, אזרח ארצו, יכול לנסוע בכל מרחבי תבל בתעודת‑מסע הכתובה בשפתו ולהשתמש במטבעות הכסף שאותיותיהן שלו הן. אמנם, כל אלה אינם אלא ערכי‑סמל, אך גם לסמל יש ערך. ידענו, רבים העמים, המעמדות והמפלגות הנותנים את נפשם על קדושת סמלם ועל דגלם.

אבל אין אנו ממקדשי הסמלים. חשובים לנו הרבה יותר הכיבושים הממשיים המעשיים. ועלינו להודות בגלוי וביושר לב – צפיתנו ותקוותנו לפני עשר שנים היו גדולות הרבה יותר. אכזבה קשה ומרה התאכזבנו. ואם אמנם, “צרת רבים – חצי נחמה” – הרי נוכל ל“התנחם”, כי תקוות לאומיות וסוציאליות רבות וכן גדולות הכזב הוכזבו בעולם במשך עשר השנים. יחד עם כל מעמד הפועלים צפינו להתחדשות סוציאלית קרובה של כל האנושיות, תלינו תקוות גדולות במהפכות בגרמניה, ברוסיה. כולנו נתאכזבנו. לא כל אשר קווינו לו וכל אשר אפשרי היה – בא במשך עשר השנים. אשמים קודם כל אנחנו, שלא ניצלנו את האפשרויות שנפתחו לפנינו. ואשם המשטר השליט בארץ, אשר לא סייע כי אם החליש ושם מכשולים. אך אם למרות כל אלה עלו לא“י במשך עשר השנים 100.000 יהודים, וחלק חשוב מהם התיישב על הקרקע; אם ארץ קטנה ועניה כא”י קלטה במשך זמן קצר עולים חדשים שמספרם כשמינית של כל אוכלוסי הארץ – הרי זה מפעל רב. יבואו נא חכמי ההגירה ויגידו, אי ארץ בעולם אשר קלטה במשך עשר השנים הללו הגירה כשביעית או כשמינית של אוכלוסיה? אנחנו, נושאי ציונות רבתי, הרואים בא“י מקום לעלית המונים ולהתיישבות המונים, אל לא להקל ראש בכיבושינו. בידינו נמצאים עתה שני זכיונות משקיים על כוח המים והחשמל ועל אוצרות ים המלח – שהם במידה רבה המפתח לכל עתידה הכלכלי של א”י. הננו כיום בוני הארץ, מבחינת העבודה ומבחינת היצירה וכוח המעשה.

חובתה של ממשלת המנדט היא להקל ולאמץ את בניינה של א"י, ליצור תנאים פוליטיים, כלכליים ואדמיניסטרטיביים אשר יבטיחו את הקמת הבית הלאומי. את חובתה זו לא מילאה ממשלת המנדט. לא נכון הוא – על כן גם לא נבון – להגיד, כי המנדט היה רק תרמית בלבד. בקרתנו את ממשלת המנדט תשפיע יותר ותשמע יותר, אם נדע להעריך בתום וביושר גם את צדדיו החיוביים של המנדט. כל מי שחשב בשנת 1918, כי אנגליה תגיש לנו מלוכה במתנה – נתאכזב בוודאי מרה. אולם אנחנו אשר ידענו, כי גאולת עמנו היא ראשית כל פדות עצמנו, כי בית לאומי לא יבנה אלא בידינו – אנו, אין לנו להיוואש גם אחרי כל מה שבָאַנו. ממשלת אנגליה יכולה להניח מכשולים זמניים על דרכנו, אך רצונו של העם היהודי לחדש את עצמיותו הלאומית בארצו באמצעיו הוא, במאמציו הוא ובקרבנותיו הוא, איננו תלוי בחסדו ובמצב רוחו של משרד המושבות הבריטי, אף לא בקוניוקטורות החולפות של הפוליטיקה האימפריאלית הבריטית.

- - - -

מרכז הכובד של מדיניות החוץ הציונית – היא שאלת יחסינו אל העם הערבי. ואין זאת שאלת יחסינו אל ערבי ארץ ישראל בלבד – אעפ“י שהיא, רק היא, צריכה לשמש לנו יתד; כי לאונאת עצמנו יחשב הדבר ולהונאת אחרים, אם נסיח את דעתנו מערבי א”י. ונשים את פנינו רק לעבר המנהיגים הערבים בארצות אחרות, מתוך הנחה שאתם יקל לנו למצוא שפה משותפת. הלוז ביחסים בין היהודים והערבים היא שאלת הערבים בתוך א"י.

א"י היא רצועה קטנה בטריטוריה עצומה המשתרעת מגבולות תורכיה בצפון, דרך שני הנהרות הגדולים פרת וחדקל במזרח, ים התיכון במערב האוקינוס ההודי וים סוף בדרום. זהו שטח בן 3.200.000 קילומטר מרובעים, כשליש של אירופה כולה, או כשטחן של אנגליה, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, פולין, רומניה יוגוסלביה ובולגריה יחד. בשטח הזה יושבים 12 – 15 מיליון אוכלוסין, כמעט כולם דוברי ערבית ורובם מושלמים. יהא גורלו המדיני של הגיש הזה, יחסיו אל העולם האירופי והיחסים בין חלקיו השונים מבית – כאשר יהא, תמיד ישאר כנראה גוש של עמים דוברי ערבית. אין לדעת לאן פניו מועדות, אם לקראת התמזגות במדינה ערבית אחת או – מפני ההבדלים הגיאוגרפיים והדתיים אשר בתוכו (חצי אי ערב מזה, ארם נהרים מזה וסוריה מזה) – לקראת התפצלות למדינות חפשיות אחדות בנות תרבויות מיוחדות; סוריה על ישובה הנוצרי הרב ועל חינוכה הצרפתי הישועי; ערב – על משטר עריצותה האבסולוטי והפרימיטיבי עם תרבות המדבר אשר לה; ארם נהריים – על ישובה, ספק צוען ספק קבוע, היונק מהשפעה פרסית.

ומדי דברנו בגורלה ההיסטורי של א“י, אין אנו רשאים להעלים עין מכל אלה. אין להסיח את הדעת מן החשיבות הגדולה אשר לארצות העורף האלה, המיושבות כולן שבטים ערבים והסובבות את א”י מכל שלושת עבריה. הגשמת הציונות פירושה השבת מרכז הכובד של ההיסטורי היהודית לא“י, פירושה קשירת גורלנו בגורל אסיה הקדמית ותושביה. עלינו להתקין את עצמנו מבחינה נפשית ורוחנית לקראת השיבה הגדולה הזאת, שבעקבה כרוכה מהפכה מעמיקה בעמדתנו הבין‑לאומית ובסביבת העמים אשר תקיפנו בעתיד. אם יש ברצוננו להיות עם ארץ‑ישראלי, עלינו להדבק בסביבה הגיאוגרפית והאתנוגרפית החדשה, אשר בתוכה אנו שבים ומתיישבים. לא יתכן שנחלום את חלום עתידנו לפי השגות אירופיות בלבד. העם היהודי בא”י יהיה קשור באירופה רק מצד מערב, דרך ים התיכון. מצפון מדרום וממזרח יבוא במגע עם עמים דוברי ערבית, אשר שפע נימים – נימי דת, שפה, מסור, מנהגים ואולי גם נימי דם ופוליטיקה – מלכד אותם. העמים האלה יהיו שכנינו הקרובים ביותר לדורי דורות. מרבית קשרינו הכלכליים, ובמידת מה גם התרבותיים והפוליטיים, יהיו שלובים ואחוזים בהם ובגורלם. בתבונתנו ובכשרוננו אשר נגלה בהקמת חיי אחווה עם השבט הערבי היושב בא"י יהיה תלוי במידה מרובה גם גורל השיתוף והשלום בינינו ובין הארצות אשר סביבותינו.

ועוד הערה כללית: מדברים בתוכנו על השאלה הערבית. האמנם קימת בא“י שאלה ערבית, או שמא יש בה שאלה יהודית? לא יעלה, למשל, על דעתו של שום יהודי לדבר בגרמניה על שאלה גרמנית. ברור: בגרמניה יש רק שאלה יהודית, יש מיעוט יהודי חלש והשאלה היא, כיצד יתפתח המיעוט הזה, כיצד יבוא על זכויותיו, היצליח לשמור על פרצופו הלאומי או טמוע יטמע בעם הארץ, איך יגן על עצמו בפני יחסי בוז, רדיפות וכו' וכו'. גם אנחנו הננו מיעוט בא”י, עודנו רק עשרים אחוז מאוכלוסי הארץ מניין לנו, בעצם, העוז הזה לדבר על “שאלה ערבית” יש בא“י עכשיו – וכן יהיה בעתיד הקרוב – רק “שאלה יהודית” בלבד, שאלת מיעוט יהודי חלש. ידעתי כי לא ינעמו הדברים לאזני אלה הקשורים בא”י קשרי מעמקים, והמאמינים, כי ארץ ישראל לא תהיה לנו אם חורגת. אך במציאות הקיימת הכתוב מדבר. ועם יש מי שרצה להסיח את דעתו ממנה, הרי באו מאורעות 1929 והעלו לנו את זכרה, זכר כאוב וטראגי.

אין אני מתכוון לומר: הישוב היהודי בא“י הוא ככל הישובים היהודים בעולם. יש הבדל עמוק – כלכלי, חברתי, מדיני וגם אנושי; גם ההרכב הסוציאלי, גם המהות התרבותית של היהדות בא”י שונים מאלה אשר בישובי הגולה. אך ההבדל הזה הוא איכותי בלבד. מבחינת הכמות הננו לפי שעה ולימים לא מעטים – מיעוט. על כן קיימת לפנינו שאלה יהודית. ואם בכל זאת אנו מוסיפים לדבר על “השאלה הערבית”, הרי זה רק משום שיש לנו בא"י פרספקטיבה היסטורית.

וכאן היא נקודת התחום בינינו ובין אנשי “ברית שלום”. יש במחנה הזה אנשים בעלי פרספקטיבה רחבה אף הם, המאמינים כי עתידה א“י לפתור את שאלת היהודים פתרון מלא, והרואים כמונו את ההתגשמות הציונית בריכוז רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בא”י. יש ב“ברית שלום” החושב, כי הדרך היחידה להשכנת השלום בא“י הוא ויתורנו מראש על הקמת ישוב יהודי גדול כיאות לרצונו ההיסטורי ולשיעור צרכיו של העם היהודי; התחייבותנו מעכשיו, שלא נגדל לעולם את הישוב היהודי בא”י למעלה מקומתו הנמוכה של הישוב הערבי שבה; – אנשי “ברית שלום” אלה נועלים את הדלת בפני כל הבנה בינינו ובין הערבים. כי כל עוד מצויים בתוכנו יהודים האומרים לעם הערבי: הבו לנו שלום ובשכר זה אנו מתחייבים לפניהם לא לעלות עליכם במספרנו בא“י לעולם, כל עוד יטיפו בתוכנו לשלום שכזה – שערי השלום יהיו סגורים ומסוגרים בפנינו. יען כי גם אם יעמוד חלילה כל הישוב היהודי בא”י על רגליו למען השלום ויצהיר: לא נעלה לא"י במספר רב ממספר יושבי הארץ הזאת, – המוני ישראל בארצות הגולה יקומו ועל פניו יכזיבוהו. המוני ישראל לא ישובו לעולם ממאוויָם הלוהט והאיתן ­– להיות עם בן חורין, הקובע לבדו ובעצמו את גורל חייו ככל הגויים החפשים, מבלי היותו תלוי בחסדו או בזעמו של עם אחר, ואין כוח בעולם אשר יעקור מלב העם את מאוויו זה. כל הבטחה וכל התחייבות מצד קבוצה זו או אחרת – שוא הן ורעות רוח. העם היהודי יעשה את כולן פלסתר.

הצעד הראשון בדרך להבנה הוא, השכם והגד לעם הערבי את האמת כולה: יש עם יהודי בן 17 מיליון. למען כבודו האנושי ותרבותו הלאומית בגזירת צרכי חייהם של המוניו, בכוח יצא הקיום והנצח ההיסטורי – שואף העם הזה, אנוס הוא לשאוף לכנס את המכסימוס האפשרי של בניו לא“י ולהיות בה לעם עומד ברשות עצמו. יתכן, כי עובדה זו איננה רצויה לערבי א”י המבקשים לקיים בארץ את הסטטוס קבו, שיש לו אופי ערבי בולט. ואם גם א“י זו קטנה מאוד לגבי הארצות רחבות‑הידים ודלות‑הישוב אשר סביבה, ארצות שבהן ניתן מקום רב לתרבות הערבית לשגשג ולהתפתח מתוך חירות גמורה ללא מעצור כלשהו – הרי בכל זאת טבעי הוא הדבר, שערבי א”י יביטו בעין רעה בתמורות העמוקות המתרחשות עם שוב היהודים לארץ, שינויי תרבות, משק וחברה. אולם מאחורי שיבת ציון זו עומד כמניע רב‑אונים צו החיים ורצון הקיום של עם בן מיליונים, בעל מגילת עינויים בת אלפיים שנה, עם קשה עורף, אשר לא יוותר על דבר שהוא בנפש גורלו ההיסטורי.

רק על בסיס הכרת הערבים בעובדה הזאת תתכן ההבנה, כשם שהיא לא תתכן גם בלי הכרה מצדנו בעובדה שניה – עם אי הנוחיות שיש בה בשבילנו – כי בא“י יושבים זה מאות בשנים המונים ערבים, אשר אבותיהם ואבות אבותיהם נולדו כאן ומתו כאן ואשר למענם א”י היא ארצם, שבה הם רוצים לחיות ובה יחיו גם להבא. עלינו לקבל באהבה את העובדה הזאת ולהסיק ממנה את כל המסקנות המחויבות. זהו הבסיס להבנת אמת בינינו ובין הערבים. הבנה זו לא תקום היום ולא מחר, גם אם נרצה בה בכל חום לבנו. וודאי שלא תבוא מצד הערבים תחילה, כי הדבר שהוא בעינינו מובן‑מאליו – רצון הברזל של עם ישראל לארץ משלו וכוחו האיתן לבנותה משממותיה – איננו כל כך מסתבר בעיני הערבים. לעיניהם קיימים רק 170 אלף יהודים בא“י, ויש בהם אשר גם עובדה זו איננה בעיניהם הלכה למשה מסיני. אפשר לדעתם גם למחות את העובדה הזאת מתחת שמי א”י ולהיפטר לעולמי עד מן המיעוט היהודי הזה, כשם שנפטרו בימינו ממיעוטים גדולים ועצומים מאתנו. בזמננו הקריבו לטבח מיליון ארמנים, עקרו מיליוני תורכים מתראקיה וממקדוניה ולעומתם – מיליוני יוונים מאנטוליה. וודאי, יש ערבים שגם פתרון טראגי זה של “השאלה היהודית” בא“י איננו זר להם. ויש קבוצות ערביות אחרות, שאינן מתנגדות לעצם הוויתם של היהודים היושבים כבר בא”י, אבל הם רוצים כי 170 אלף היהודים יהיו יהודי‑החסות של הערבים, אדוני‑הארץ הזאת, כשם ש-30 אלף היהודים אשר בתימן חסים בצל השליטים הערבים אשר שם. ואל נא נשלה את נפשנו בדמיונות, כי הערבים ישנו את עמדתם זו במהרה בימינו שינוי מלא. רק עם גידולנו הכמותי בארץ ילמד העם הערבי להתייחס אל עניינינו בהבנה מעמיקה, להכיר כי לפניו לא רק יהודי א“י, אלא העם היהודי כולו. זוהי שאלת זמן. ומה תמוהה הנה העובדה – וחטא שאין לו כפרה, כי גם בתוכנו עדיין לא הכירו, כי יש בא”י 700 אלף ערבים, ולא הסיקו את כל המסקנות ממציאות זו. התנועה הציונית לא למדה די צרכה את העובדה הפשוטה והמאלפת הזאת.

ואני מאמין, כי בשאלת היחסים בין היהודים לבין הערבים מוטלת על הפועל היהודי שליחות מיוחדת. הפועל היהודי, נושא רעיון גאולת העם במלוא היקפה, הוא הכוח ההיסטורי, אשר איננו מוגבל בתחומי היום ההוֹוה, אלא מבין ומאזין לכוחות המניעים המחשלים את יום המחר; הוא הגורם החברתי אשר כל מעשיו רוויים מוסר אנושי‑כללי; אשר הכרתו והרגשתו הלאומית אינה מסירה את לבו מעל אומות העולם, אלא אדרבא, מהדקת את קשריו עם יתר העמים ומשמשת לו יסוד לסולידריות בין לאומית; הוא, החלוץ העומד בחזית הקשי והסכנה הכרוכים בעקבה של השאלה הערבית בא"י; אשר שילם במיטב דמו בעמדו על סוללות ההגנה העצמית מפני ההתנפלויות הטרגיות מצד השכנים הבוערים, חניכי המדבר ומלחמות השבטים – הוא, הפועל היהודי שלוח מטעם ההיסטוריה להיות נושא רעיון השלום וההבנה בין העם היהודי ובין העם הערבי.

והוא חייב להשמיע על האמת הזאת, כי אנחנו, הבאים הנה לקבוע את גורל עתידה של א“י, מצווים להיות אחראים לגורל כל החי בא”י. עלינו להבין את צרכיו ומאווייו של העם הערבי ולסייע בכל כוחנו לעליתו ולהתחדשותו, כי חלק הוא מארצנו, כי קשרים לו אל ארץ‑העורף הכבירה שאתה אנו חייבים לחיות חיי שלום ושיתוף מדיניים וכלכליים.

שלושה הם עיקרי השאלות הקיימים לפנינו ביחסנו לערבים: המשטר הפוליטי, הקרקע והעבודה. בשאלת הקרקע כבר דנו בקונגרס זה. אעמוד על יתר שתי השאלות.

שאלת יחסנו אל המנדט היא בשבילנו בעצם שאלה מוסרית יותר מאשר פוליטית, משום שהגורל הפוליטי של א"י איננו תלוי כל כך בנו וביחסנו. אולם בשבילנו ובשביל צרכי הפוליטיקה שלנו יש ערך חיוני מיוחד בצד המוסרי של השלה, מכיוון שכל תנועתנו יונקת ממקורות מוסריים, משום שכל משענתנו האו הצדק הפנימי המפעם במפעלנו ובמלחמתנו הפוליטית ולא הכוח הגשמי.

ובכן, המחייבים אנו את המנדט ואת הפיקוח של חבר‑הלאומים על ארץ‑ישראל?

לא ידינו כוננו את סדר העולם הזה, לא עלינו האחריות למצב הבין לאומי הקיים. לא אנו בראנו את האימפריות העולמיות – אנגליה, רוסיה, צרפת – החולשות על עמים וגזעים בלי הסכמתם ואפילו על כרחם. אבל אם יבואו ויגידו לנו: די לכם לנקוף אצבע ואנגליה תעזוב את א“י וחבר‑הלאומים ימשוך את ידו מכל השגחה עליה וגורלה של א”י ימסר אך ורק לידי האוכלוסים היושבים בה כיום הזה, והם יעשו בה ככל העולה על רוחם – אני לא אנקוף אצבע, והנני לבאר את נימוקי.

אני חולק על זכותם של תושבי‑הארץ כיום הזה לקבוע לבדם את עתידה של א"י. אני חולק על כך מטעמים סוציאליסטיים כלליים ומבחינת ענייניו וזכויותיו שלאומיות של העם היהודי. זוהי, דומני, השאלה הפוליטית היסודית התובעת מצדנו תשובה ברורה שאינה נשמעת לשתי פנים.

יש בעולם עיקרון ששמו זכות ההגדרה העצמית. אנחנו היינו תמיד ובכל מקום מעריציו ולוחמיו. הננו בכל לב בעד זכות ההגדרה העצמית לכל עם, לכל אבר מן העם, לכל קיבוץ אנשים, ואין ספק כי יש לעם הערבי בא“י הזכות להגדרה עצמית. ואין זכות זו מוגבלת ומותנה בתוצאות השפעתה עלינו ועל עניינינו. אין לגרוע מחופש ההגדרה העצמית לערבים מחשש שמא יהא עלול להקשות על עבודתנו. כל הגרעין המוסרי הגלום בתוך הרעיון הציוני היא הדעה שהעם – כל עם – הוא מטרה לעצמו ולא אמצעי למטרותיהם של עמים אחרים. וכשם שאנו רוצים שהעם היהודי יהיה אדון לעצמו ובעל יכולת לקבוע את גורלו ההיסטורי מבלי להיות תלוי ברצונם – ואפילו ברצונם הטוב – של עמים אחרים, כך אנו חייבים לבקש גם לגבי הערבים. אין אנו יכולים לראות את הערבים בא”י כאמצעי לנו ולחתוך את גורל זכויותיהם מבחינת עניינינו אנו, אילו גם היה הדבר מסור כולו לידינו ולרצוננו. זכויותיהם של הערבים נובעות מענייניהם הם ומצרכי חייהם הם, ונשענות על עקרונות אנושיים כלליים. יתכן, כי התגשמות שאיפתם של הערבים להגדרה עצמית תכביד על מצבנו פי כמה, אך אין זה יכול לשמש יסוד לשלול מן הערבים את זכותם הם. כל כוח שאין עמו יסוד מוסרי – אין לו תקומה. עוד לא היה בדברי הימים, אשר כוח אגרוף בלבד ינצח לדורות. אנחנו, על כל פנים, לא נוכל להשען על פוליטיקה של כוח – גם אם נרצה בכך. דעת הקהל העולמית, אשר להכרתה ולאהדתה אנו זקוקים לטובת מפעלנו – דרוש תדרוש מאתנו ביחס לזולתנו מידת צדק בכל מאת האחוזים, אם לא למעלה מזה. מופת לכך, מופת עגום אך מאלף מאוד, ניתן לנו בוועדת שאו. דווקא שליחי שתי המפלגות הקפיטליסטיות האנגליות, שאינן מצטיינות, כידוע, ביחס אידיאלי להמוני הפועלים בהודו, במצרים, בדרום אפריקה וכו', רבו בא“י את ריב הערבים מידי “עושקיהם” היהודים… חלומות על פוליטיקה‑של‑כוח ציונית, שאיננה מקפידה על מאה אחוז של צדק לגבי זכויותיהם של הערבים, מגלים לא רק העדר כל רגש של יושר אלא גם חוסר כל חוש לפוליטיקה ריאלית. אחת היא הפוליטיקה הכשרה לציונות – והיא העומדת בפני הבקורת המוסרית. אין, איפוא, כל ספק בזכות ההגדרה העצמית לתושבים הערבים בא”י. חובתנו להכיר ולתמוך בה.

אולם זכות ההגדרה העצמית של הערבים בא“י אין פירושה זכות בעלות על הערבים על א”י. הננו שוללים בכל לשון של שלילה את בעלותם היחידה של התושבים הערבים על הארץ כולה. ידוע למדי, פירושה הקלסי של זכות בעלות מהו. פירושה – הזכות של הבעלים להשתמש בקניינו לטובה וגם לרעה. ואין אנו מכירים בזכות הערבים להשתמש לרעה בזכות בעלותם על א“י. זוהי תמצית הוויכוח הטראגי שבינינו ובין שכנינו הערבים, אשר נצטווינו מפי ההיסטוריה לדור אתם בכפיפה אחת היום ובימים הבאים. יש לערבים, כתושבי הארץ הזאת, הזכות המלאה ליהנות מא”י, אך אין להם הזכות, כבעלי קנין פרטי, לאסור עלינו הנאת הארץ. הגדרה עצמית לערבים כוונתה – זכות לעצב במו ידם את גורלם, לצוּר צורה לחייהם בהתאם לרצונם ולנטיותיהם, לנצור ולפתח את יצירת כפיהם. אך אין כוונתה לעשותם לאדונים על דברים אשר לא יצרו ואשר אינם פרי עמלם. אין בכוחם לקבוע את זכותנו אנו לקיום, לעבודה, להתיישבות על הקרקע, כל עוד אנו עושים זאת לא כל חשבונם אלא בזיעת אפינו.

דוגמאות מוחשיות אחדות מהמציאות הא“ית יסבירו לנו את משמעותה של זכות השימוש ברעה אשר בבעלות הקנין הפרטי. יש לא”י סגולה טבעית מיוחדת: אפיק הירדן השוטף במורד. אלפי דורות זרמו מי הירדן ללא הועיל. יתר על כן, במקומות רבים גרמו נזק, עברו על גדותיהם, היוו קיני קדחת ומגפה. לא ידי התושבים הערבים יצרו את הירדן, ולא הם ידעו להפיק ממנו תועלת, להפוך את הקללה לברכה. והנה שבו היהודים, ובזיעה ובדם, בכשרון מעשה וביתרון דעת, בכסף ובעבודה פיתחו מפעל נהדר, אשר יהפוך את אפיק הנהר העמוק לכוח חשמלי, את זרמיו השוטפים לנחלי רוויה, אשר יפרו שטחי קרקע רחבים, יעניקו עבודה, פרנסה ועושר לעם חרוצים, ייצרו אפשרויות קיום לעם ישראל, שלא מצא בכל רחבי תבל מנוח לכף רגלו. ואם באים עתה ערבי א"י ובכוח ההגדרה העצמית אשר זוכו בה הם אומרים לנו: לא! לא ניתן לכם לעבוד את עבודתכם היוצרת והמפרה, כי הירדן קנייננו הפרטי הוא – הרי גם אנו משיבים לעומתם את תשובתנו הברורה והמוחלטת: אין אתם בעלי הירדן!

יש שטח אדמה בגליל העליון, אשר לפי טבעו עשוי הוא להיות ברכת הארץ ועשרה, ואשר הפך, בגלל מסיבות היסטוריות, לביצה ממארת – הלא הוא עמק החוּלה. רבבות דונמים מוטלים שוממים, נגועי קדחת ודֶבר. הישובים הקטנים אשר בסביבותיו נמקים בעוני וכלים בקדחת. ערבי סורי אחד רכש לו עוד בימי תורכיה זכיון על השטח הזה, שהוא בעצם אדמת ממשלה. הזכיון איננו מתמלא, כי בעליו אינם מעוניינים במקום הזה, וחסרים גם האמצעים להבראתו. למעשה משמש הזכיון – הן בידי בעליו והן בידי הממשלה – מכשיר להפריע בעד הכוח היחידי בא"י שיש לו גם הרצון, גם היכולת, גם הכורח להפוך את הביצות לגן עדן. את השימוש הזה לרעה בזכות הבעלות, כביכול, על החוּלה אנו שוללים שלילה גמורה.

יש בא“י שטחים רחבי ידים שאינם מיושבים ואינם מעובדים, כמו הנגב, למשל, וחלקים גדולים שבעבר הירדן, יש שטחי אדמה ברוכי‑אל המתבזבזים עתה בעיבוד חמסָני, חסר דעת. תחת אשר ישמשו מקור כלכלה תרבותי לאוכלוסים רבים, מפרנסים הם קומץ דל של תושבים בלחם צר ומים לחץ. גם כאן אנו שוללים את זכות הפוליטיקנים הערבים – ולא רק משום שהם אפנדים (לצערנו מדברים האפנדים בשם המוני העם לא רק בא"י בלבד) – לנעול בעדנו את השטחים הבלתי מעובדים הללו, אשר הישוב הערבי איננו יכול לעבדם ואיננו זקוק להם. אנו חולקים על זכותם לדון את א”י לחיי דלות, בערות וניצול. שטח העשוי לפרנס ברווָחה 100,000 משפחות אסור לו לשיקיים בקושי רק 10,000 משפחות קיום של רעב.

הננו שוללים בכלל כל בעלות שהיא על ארץ. כל קבוצת עמלים, כל עם עובד זכאים ליהנות מעמל ידיהם ולעשות במכשירי היצירה אשר חישלו לעצמם – כטוב בעיניהם. אין הם זכאים למנוע מזולתם את האפשרויות ליצירה, לחסום בפני אחרים את הדרך אל מתנת הטבע. אין אנו מכירים בזכותם של חמשת המיליונים תושבי אבסטרליה לנעול את שערי יבשתם – שאין בידם בלבד לנצלה כולה – בפני המוני האדם האנוסים לבקש לעצמם מקום עבודה חדש. זהו העיקרון שעליו נשענת זכות ההגירה החפשית, אשר לה נלחם הסוציאליזם הבין‑לאומי. התנאי היחידי המגביל את ההגירה היא השמירה על זכויותיהם החוקיות ועל ענייניהם של תושבי הארץ היום.

זכותנו לבנות – רק בעבודת כפינו, כמובן – את חורבות הארץ, לחשוף את סגולותיה המשקיות החבויות, אשר עדיין לא ראו אור – איננה תלויה בהסכמתם או בסירובם של הערבים. וקום נקום נגד כל משטר אשר ינסה לתלות את זכותנו זו בחסד העם היושב בארץ כיום הזה. זכות ההגדרה העצמית של הערבים אינה רשאית לעבור את תחום עניניהם הפנימיים, ואסור שתשמש מחסום לזכויותיו של העם היהודי.

אשר על כן אנו חושבים לנחוץ את קיומו של שלטון עליון בארץ, אשר ישמור על זכויות העם היהודי ועל ענייני הישוב הערבי בא"י. השלטון הזה מצווה להגן ביושר לבב וללא פניה או תאוות בצע על זכויותיהם של שני הצדדים בשם האנושיות המאורגנת.

יבואו ויאמרו: הממונה של היום איננו ראוי לתפקידו. המוסד הבין לאומי אשר מינה אותו איננו ער ואיננו נאמן. מודה אני כי לא יקשה לגלות את מגרעות שניהם, של הממונה ושל ממנהו. מה מאוד היה רצוי, כי חבר הלאומים הקיים יהיה חבר‑עולמי של עמים חפשים, עמלים ושווי‑זכויות, כי במקום אנגליה האימפריאליסטית תעמוד התאחדות סוציאליסטית אמתית של עמים שווי‑מעלה. אכן, חיים אנו במשטר שקידשנו עליו מלחמה, אבל אין אנו יכולים בינתים, עד שיקום משטר חדש, לוותר על קיומני. אנו רוצים לחיות וליצור עכשיו בימינו. אין ברצוננו וגם לא ביכלתנו לחכות לתיקון העולם במלכות האמת, עד ישב לכם המשפט בית דין של צדק העולם, ולפניו נביא את שטרי חובנו ונבקש ממנו את פרעונם. אין אנו מקבלים את המציאות הקיימת, אך אנוסים אנו לחצוב לנו בתוך אבני הנגף והמכשולים של תקופתנו דרך לאפשרויות עבודה חפשית, לקיום לאומי בריא, לקרקע תית רגלינו; חייבים אנו לאחוז בהזדמנויות – אכן, בלתי קלות כלל וכלל – הבאות לידינו, למען הגן על זכות קיומנו בא"י, עד יבוא יום ועזרתו של הכוח מבחוץ תהיה למיותרת, כי גדול נגדל ובכוח גידולנו נחיש את ההבנה והשלום ביננו ובין הערבים ונכוננהו על אשיות בל ימוטו.

אשר על כן, הננו מחייבים את המנדט על א“י. אלא שיש צורך לתקן את משטר השלטון בא”י בשתי מגמות: צריך ליצור מוסדות, אשר יגשימו את זכות ההגדרה העצמית של כל קיבוצי העמים הקיימים בא"י וצריך ליצור את הערובות הנחוצות להבטחת בנין הבית הלאומי. פרטי השינויים הם עניין למקום אחר.

והשאלה השניה היא שאלת העבודה,

הפועל העברי בא“י היה הראשון בישוב שנתקל בשאלה הערבית. זילות עבודתו של הפועל הערבי ומיעוט תביעותיו כמעט שמנעו מן הפועל היהודי כל אפשרות לעבודה. ניצבה השאלה: היש קיום בא”י לפועל יהודי – מאורגן, בן תרבות, אירופי – בעוד שבתוכה ועל סביבותיה נמצא מעין מתגבר של עבודה ערבית זולה, בלתי מאורגנת? ובמידה שהכרנו את המציאות הא"ית ראינו כמה קשה, רצינית ומורכבת שאלה זו.

ולשאלה הערבית הזאת שתי פנים, חברתי‑כלכלי ולאומי‑מדיני, סכנה ואתראה – מעבר מזה, תביעה ותעודה – מעבר מזה. ומוכרחים היינו, וכן הננו עד היום הזה, לראות את שתי הפנים של השאלה הסבוכה הזאת, ראיה בהירה ללא העלם.

סכנה – פשוטו כמשמעו: מן הרגע הראשון שבאנו לארץ ידענו, כי חסרנו כאן את הדבר הפשוט והראשוני, אשר בעיני בני אירופה, הוא דבר המובן מאליו – את הבטחון המינימלי לחיי האדם, כבודו ומאודו.

יש לזכור שמבחינה גיאוגרפית אין א“י אלא נאות מדבר אשר משלושת עבריה, מדרום וממזרח ומקרן דרומי‑מזרחית, ישימון סביב לה, מקלט של שבטי צוען, בדוים החיים על חרבם, הנלחמים איש ברעהו, האדוקים בגאולת הדם. גם תושבי א”י המחוברים לקרקע, הפלחים, לא הרחיקו לכת ממנהגי המדבר. כוח השלטון התורכי היה חלש ומשטרו רקוב, מכדי להבטיח את החיים ואת השקט בישובים היהודיים הבודדים והמפוזרים שמצאנו בארץ. ואנחנו לא יכולנו ללכת בדרך אשר נקטו קודמינו, לחסות תחת כנפי שומרים שכירים, משבטי‑השוד, צ’רקסים או מרוקנים, אשר הועמדו לשמור על המושבות. היתה זאת אחת התעודות הנשגבות של הפועל היהודי מן העליה השניה – ליצור שמירה יהודית. לא הגנה עצמית, זו שהיו רגילים ליצור ברוסיה, לשעה, לשעת חירום, אלא כוח הגנה מתמיד, כחזיון המלווה את עבודת הביון יום יום.

ועוד סכנה ארבה לנו – סכנה תרבותית וכלכלית, רצינית וטראגית לא פחות מן הראשונה, סכנת הטמיעה והתיווך. אנחנו שהננו קשורים בכל רמ“ח אברינו ומושרשים עמוק בא”י, אשר כל חיינו וחזוננו התמזגו מזיגה מלאה, ללא שיור וללא תנאי, בגורל הארץ, הננו חייבים להזהיר את העם היהודי ולהכריז: כל זיוה ההיסטורי של א“י, כל הכוח העצום של מסורות הקדומים לא יעמדו ליהודים, ואפילו בא”י גופה, לחלצם מצפרני הגורל הרודף אחריהם בכל ארצות גלותם – ממארת ההתבוללות, ההסתגלות לסביבה וההשתעבדות אליה מכל הבחינו, אלא אם כן נהיה בא"י כוח גדול עומד ברשות עצמו ובלתי תלוי, גם בכמות גם באיכות. במידה אשר תשנה שינוי גמור ומוחלט את כל עמדתנו הלאומית, ותעשה אותנו לאדוני גורלנו.

א“י כשהיא לעצמה איננה קמיע העשוי לשמור עלינו בפני הטמיעה. אם נשאר בא”י אותו המיעוט שהננו בכל ארצות הגולה, לא נימלט מידי המארה. גם א“י תיהפך לנו לארץ גולה חדשה, וכל זיו עברה לא יעמוד לנו. והסכנה איננה תרבותית בלבד אלא גם כלכלית. בלי ישוב עובד גדול – אחד סופנו להיות גם בא”י מעמד של מתווכים, רודפי רוח, סוחרים ורוכלים, כאשר היינו בארץ הגירה אחרת – באמריקה. אמנם, א“י קטנה ועניה, אין בה מקום רחב למתווכים חדשים רבים, אך יש לה ארץ עורף גדולה מחוברת היא חיבור ישר בים, ביבשה ובאויר עם היבשות של אסיה, אפריקא ואירופה. לא תארכנה השנים וא”י תהא קשורה במסילת הברזל עם בגדד ומשם עם כל ארצות אדיה הקדמיות והתיכוניות, ואין זה מן הנמנע שיהודי א"י בכשרונם הלשוני המיוחד, בזריזותם, בכוח הסתגלותם יתפשטו על פני כל הארצות הללו כסוכנים וכרוכלים. רק ישוב יהודי גדול ורב היושב על אדמתו ומושרש בכל ענפי החקלאות, החרושת והמלאכה, רק הוא יוכל לעמוד בפני הלחץ האיום המדיני, התרבותי והכלכלי – של המוני הערבים בארץ ישראל ובארצות השכנות.

זוהי הסכנה המאיימת עלינו מתוך השאלה ששמה – השאלה הערבית. אך יש לה עוד צד שני.

הננו שבים לא“י בימים שהישוּב הערבי בה מדולדל, נדכא וחסר תרבות, ומביאים אתנו את החידושים האחרונים של התרבות האנושית, מבחינה תכנית ומבחינה סוציאלית; אנו חייבים להביאם, כי בלעדיהם לא נבנה את א”י. אולם אסור לנו גם מטעמים מוסריים וגם מטעמים כלכליים להשלים עם הרעיון, כי ההבדל הזה בין רמות החיים, אשר, אמנם, לא ידינו יצרו אותו, אך אנו עתידים לשלם את מחירו – יהיה קיים לדורות; לא נשלים כי מעבר מזה יזהירו ישובי עובדים, מתוקנים לפי המילה האחרונה של המשק המודרני, ומעבר מזה – כפרים ערבים עלובים ומדולדלים; כי פה יתנוססו רפתות אשר היו נראות בעיני אבות אבותינו בא"י כהיכלי מלכים, ושם ישחירו “חושות” ערביות, בלי אור ואויר, צרות ומזוהמות, ובהן רובצות משפחות אכרים שלמות על עופותיהם, חמוריהם ועזהים, מעונות שהם אסון וחרפה לא רק ליצורי אדם אלא אפילו לחיה ולבהמה.

אין להסכים בשום אופן שתהום עמוקה כזאת תפריד לעולמים בין שני עמים קרובים. תפקידנו ההיסטורי הוא לסייע להמוני העמלים הערבים להתרומם אל רמת החיים שעליה אנו עומדים.

אל נתעה בחלומות ואל נעורר רושם, כאילו קל הדבר לעשותו במהרה ובזמן קרוב. תהום זו הרובצת בין שני העולמות לא על נקלה תנושר. למען נוכל אנחנו למלא את התעודה הזאת – עלינו להיות תחילה “אנחנו” ובארץ ישראל. ה“אנחנו” אשר בוורשה, לבוב, ניו‑יורק, ווינה – לא יוכל למלאותה. למען נוכל אנחנו, הפועלים היהודים, לסייע באמת לתמורות המהפכניות בחיי ההמונים הערבים עלינו להיות תחילה לכוח מיישב גדול. לא די בהטפה על לב הפלח שיחדל מלדור בכפיפה אחת עם עזו. נחוץ ליצור את הכוח הכלכלי והחברתי החדש, אשר בעצם היותו ובהשפעתו הישרה יביא מהפכה לארץ. אין זאת אומרת כי רשאים אנו עד אז, עד היותנו לכוח כזה, לשבת בחיבוק ידים, ולהתייחס בקרירות רוח לעוני ולשפל של המוני הערבים. מצווים אנו כבר עכשיו, מבחינה מדינית ומשקית, לעשות כל אשר בידינו להחשת עליתו של האכר והפועל הערבים, כי לא רק צו מוסרי הוא לנו, כי אם גם צורך חיים. יחסנו אל הערבים איננו יכול להקבע עפ"י יחס הערבים אלינו. ביצירת הברית בין היהודים ובין הערבים מחוייבים אנו לתרום את תרומתנו, גם אם הערבים אינם מביאים לה את תרומתם הם. אם תבוא ברית ההבנה בין שני העמים – והיא בוא תבוא – הרי היא מוכרחה לבוא מצדנו תחילה.

לידי הכרה זו הגיע צבור הפועלים היהודי לא מאתמול. בעשר השנים האחרונות נוסו כמה נסיונות בדרך זו. לא כולם הצליחו, נתגלו מכשולים גדולים מששיערנו. אך אין כל יסוד להתייאש. הננו בטוחים, כי עם גידולה של תנועת הפועלים תגדלנה גם אפשרויותינו להרים את אמת חייהם והכרתם של המוני הערבים, ועל כולם של הפועל הערבי.

לא כאן המקום לברר את צורות הארגון של הפועל הערבי, אם באותן המסגרות ועל אותם היסודות ואותם המסים המקובלים בתנועת הפועלים היהודית, או אם צריך הארגון של הפועל הערבי להיות מותאם לכלך מחשבתו הוא, לצרכיו, למנהגיו, לנטיותיו הוא, כשם שצורות הארגון של הפועל היהודי הן תולדות צרכיו, סגולותיו ותפקידיו. הסתדרות העובדים העברים כוללת בתוכה את כל צרכיו ושאיפותיו של הפועל היהודי, כפועל, כאדם, כאזרח, כיהודי, כציוני, כסוציאליסט, כבן תרבות. גם הפועל הערבים איננו רק פועל. גם הוא אזרח, בן עמו. וכשם שאנחנו לא הפרדנו בדרך מלאכותית בין הופעל ובין היהודי שבנו, כך אין אנו רוצים שהפועל הערבי יצטרך להתפלג מבפנים. אולם הפועל הערבי הוא פשוט והיולי יותר מן היהודי, ואי אפשר להכניס את שניהם בכוח לתוך מיטת סדום אחת, אשר תהיה על כרחם קצרה לאחד וארוכה לחברו. נחוץ שימצא בין הפועל היהודי לבין הערבי קשר ארגוני אשר לא יפגע בצרכי החיים של האחד או של משנהו ולא יטשטש את ההבדלים העמוקים – ואלה אינם הבדלי שעה כלל וכלל – שבתפקידים ושבצרכים של האחד ושל משנהו. כשם שאין הפועל היהודי רשאי לשמש אמצעי לערבי, כך אין הפועל הערבי רשאי לשמש מכשיר ליהודי. כשתי קבוצות שוות ערך כשכל אחת מהן מלאה לרווייה תוכן לאומי ואופי לאומי, חייבים הם לפעול ולהלחם שכם אחד לעתיד משותף.

סוף דבר:

תנועת הפועלים העברית רואה בעין בהירה את מציאותו של העם הערבי ומאמינה, כי העם היהודי מיועד להיות – וגם היה יהיה, – הכוח אשר ישא באחריות לגורל פינה קטנה ויקרה זו ששמה ארץ ישראל. מוארה באור חזון הגאולה והפדות חשה תנועת הפועלים את אחריותה כלפי ההמונים הערבים ובמלוא שיעור כוחותיה תסייע לפריחה החברתית, התרבותית והמשקית של העם הערבי בארץ ישראל.

ברלין, ז' תשרי תרצ"א (אחדות‑העבודה, שנה א. חוברת ז')

ביהודה ובגליל / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(קטעי זכרונות)

מיד כשירדתי מעל האניה ונפטרתי מעסקי-ה“גומרוק” (בית המכס) מיהרתי לפתח-תקוה. חברי הפצירו בי להשאר ביפו לימים אחדים, אבל לא יכולתי להבליג על תשוקתי העזה לראות פני מושבה עברית, ולפנות ערב באותו יום הגעתי למטרופולין של מושבתינו בארץ-ישראל. ואותו לילה, הליל הראשון על אדמת המולדת, נחתם בלבי בגיל-נצחון. עֵר הייתי כל אותו הלילה — מי יישן ליל ראשון בארץ? שכינת הילדות והחלומות חגגה חג-נצחונה. הריני בארץ-ישראל, בכפר עברי בארץ-ישראל, בכפר עברי, ששמו “פתח-תקוה”.

יללת השועלים בכרמים, נעירת החמורים ברפתים, דרדור הצפרדעים בברֵכות, ריח השיטה הדשן, הֶמית גלי-הים מרחוק, צללי הפרדסים באפלה, מקסם הכוכבים בתכלת העמוקה, השמים הגבוהים, הבהירים והחולמים — הכל השכירני. נהיה החלום. כולי סחוף-אושר ועדיין הכל תמוה וזר, כאילו הייתי מרחף בממלכת האגדה. האמנם?… וזוכר אני כל פרטי-הנסיעה: הפרידה, ההפלגה בים, ההתקרבות לחופי-הארץ — כל המעבר משם לכאן. הנפש סוערת, ורגש אחד ששמו “הנני בארץ ישראל”, שולט בקרבי — ועדיין אני מהרהר: האומנם?… אך ארץ-ישראל הנה פה על כל צעד ושעל… מתהלך אני על אדמת המולדת, על ראשי שמי הארץ וצבא כוכביהם — ושמים וכוכבים אלה לא ראיתי עד היום. כל הלילה ישבתי התייחדתי עם השמים החדשים.

---

יפים הימים בארצנו, ימים שטופי-זוהר ומלאי-זיו, עשירי מראות הרים וים. אך נהדרים פי שבעים ושבעה הם הלילות: לילות עמוקי-סוד ומעולפי-מסתורין. נטפי-הפז היוקדים, הרוטטים בכיפת-התכלת הרכה, האפלולית הזכה של לילות-הסהר, עין-הבדולח של אויר-ההרים השקוף — הכל ספוג כלות-נפש, רמזי-געגועים, המיית-סתרים ומשרה הלך-נפש עורג לאשר לא כאן, ואתה מאזין הדי-ילדות בדממה, ואגדות מני קדם וחזיונות אחרי-הימים נארגים פה בלאט, והם שופעים לתוך נפשך ומעריפים טל של תקווה וגעגועים על לבך הכָמֵה.

ואם תִגְלה מהארץ והתרחקת מעל אדמה זו ושמים אלה ותתגלגל לעבר ימים רחוקים וישבת על אדמת נכר, תחת שמים זרים, ולקחת אתך זכר הלילות האלה, — ירושת ארצך — ולא תשכחתם לנצח…

---

נשארתי לעבוד בפתח-תקוה. כשנה עבדתי במושבות יהודה, ויותר משעבדתי —קדחתי ורעבתי. ושלשתם — העבודה, הקדחת והרעב — היו חדשים לי ומלאי-עניין. הרי לכך באתי לארץ ישראל. הקדחת היתה מבקרת אותי בדייקנות “מתמטית” פעם בשבועיים. הייתה שוהה חמשה ששה ימים והולכת. ותמיד הייתי יודע למפרע את שעת-בואה, וכמעט שלא טעיתי אף פעם בחשבוני. גם אופן ביקורה היה קבוע ובלתי משתנה. בתחילה שילחה בי קור עז, שתיה מרעיד את גופי ומטלטלו טלטלה עזה, אך תיכף, כעבור חצי שעה, המירה את הקור בחום לוחט, שהיה נמשך שלש-ארבע שעות.

גם הרעב היה אורח תכוף; הוא היה מתארח אצלי שבועות אחדים, לפעמים גם חדשים רצופים… ביום הייתי מנסה להשתמט בכל מיני אמצעים — או, לכל הפחות, להסיח דעתי הימנו. אולם בלילה, בלילות נדודי-השנה, היו רגשות הרעב מתגברים, היו צובטים את הלב, מאפילים על הראש, מוצצים לשד העצמות, תובעים ומענים — והולכים עם שחר, כשהייתי נרדם רצוץ ושבור, ובבוקר בשעת הרחיצה ראיתי ששערות ראשי נושרות…

וכך היו מתחלפים ימי-עבודה בימי-קדחת ורעב, וחוזר חלילה, אבל ההתלהבות והשמחה לא רפו. מי השגיח אז בקדחת? המועטים שבנו, שלא קדחו, היו מתביישים במקצת בפני החבריה. לבוא לארץ-ישראל ולא לטעום טעמה של קדחת ארץ-ישראלית?!

---

זה היה לפני עשר שנים — בתקופה העליה החדשה. כל אניה הביאה אתה זרם של צעירים. רוב הפועלים החדשים השתקעו בפתח-תקוה, ואף על פי שזה היה תיכף אחרי ה“בויקוט” של אברי פתח תקוה נגד הפועלים העברים — הלך מספרנו וגדל משבוע לשבוע.

באו צעירים מכל קצווי רוסיה. באו בני עיירות וכרכים מפולין. ליטא, וולין, דרום-רוסיה; באו חניכי בתי-המדרש והישיבות, תלמידי בתי-הספר והגימנסיות. נטשנו את הספרים והעיונים, את הפילפולים והוויכוחים. ועלינו לארץ לגאול בעבודתנו את אדמת-המולדת. עוד כולנו היינו רעננים, טל-החלומות הראשונים טרם יבש בלבנו, ופגעי-המציאות טרם פיכחו התרוממות-רוחנו. עליזים, מלאי-התלהבות ומחוסרי-דאגה היינו, כאורחת-נוסעים שגילתה מטמונים בנאות מדבר. כל אחד ראה את עצמו כאילו נולד מחדש. יצאנו מגלות לגאולה — לגאולתנו אנו. הרחק, הרחק עזבנו את הסימטות הצרות והרחובות המלוכלכים — והננו חיים עכשיו בתוך גנים ופרדסים. והכל נתחדש פה — הטבע, החיים, העבודה. אף האילנות פה הם חדשים, אחרים. לא כמו האילנות “שם”, הרי זית ושקד, תומר ואקליפטוס — ועל כולם תפוחי-הזהב. ומִשֶלָנו הם. אנחנו נוטעים אותם ומטפלים בהם. שוב אין אנו יושבים על ספסלי הלימוד, מתאבקים בספרים ולוטשים מוחנו בסוניות של הבל — אנו עובדים. אנו שותלים שתילים, קוטפים תפוחי-זהב, מרכיבים אילנות, עודרים במעדר, חופרים בארות — עובדי אדמה אנחנו, והאדמה — אדמת המולדת היא. ואין אנו עובדים —אנו כובשים. כובשים ארץ. מחנה של כובשים אנחנו —ובארץ ישראל —ומה לנו עוד!

עבדנו וכבשנו — ועליזי-נצחון היינו. ובלילות, אחרי יום של עבודה או של קדחת, היינו מתאספים במטבח-הפועלים, בשבילי-החולות שבין הכרמים והפרדסים, והיינו רוקדים ושרים, שלובי-יד, כתף אל כתף ובמעגל — היינו רוקדים ושרים.

---

ב“ירחי הדבש” הראשונים נראָה לנו הכל חדש, “ארץ-ישראלי” אך כשפנה קצת השיכרות של התלהבות ראשונה נתקל מבטנו בתמונה ישָנה, המבצבצת מתוך מסגרת הדשה —והתמונה תמונת הגלות היא. השמים הם חדשים —שמי ארץ-ישראל, והאדמה היא חדשה —אדמת המולדת, אולם האנשים —בני הישוב, אנשי הגלות הם ומעשי-גלות בידיהם… כמונו אף הם באו הנה בנעוריהם בחלומות של גאולה ובשאיפות של כיבוש — אך זה כמה פרחה מתוכם נשמתם היתֵרה ונשתיירה רק נשמת-החול, והכובשים הראשונים נהפכו לסרסורים וחנוונים, העושים סחורה בתקוות עמם ומוכרים בפרוטות את שאיפות-נעוריהם. ועל ידם הוכנס צלם-הגלות להיכל התחיה ויצירת המולדת נתחללה ב“עבודה זרה”…

אנחנו התמרמרנו על חילול-הקודש וקראנו תגר על חשבונות-הכיס, המהרסים עד היסוד בניין התחיה — והם לא יכלו לראות את פנינו. כמחאה חיה מזכרת-עוון, שאין ממנה מנוס — היינו בעיניהם, והם היו מתייחסים אלינו בשנאה כבושה ובלעג גלוי. בין האכרים הישנים והפועלים החדשים נוצרה תהום עמוקה.

גם העבודה כשהיא לעצמה, העבודה התמידית במעדר, לא הניחה לגמרי את דעתי. יותר מדי היתה זו מיכנית וחדגונית. ריח הפַבריקה היה נודף מנקישתם הבלתי פוסקת של המעדרים. הרגשתי איזה צמאון שלא רוּוָה, איזו שאיפה שלא מצאה את תיקונה — כאילו חלל ריק נפתח בלב. ערגתי למרחבי-שדה, לגלי-קמה, לריח-דשא ולשירת החורש — והחלטתי לעלות גלילה.

---

יהודה וגליל היו תמיד שני הפכים. בני-השפֵלה והמישור היו יותר קולטוריים, מפונקים, קלי-תנועה ורכי-לב, ובני-ההרים היו גסים, פשוטים, אמיצי-לב ועזי-נפש ומעוּרים ברגבי-אדמתם. והבדל זה לא ניטשטש עד היום גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים. והבדל זה לא ניטשטש עד היום גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים. יהודה היא יותר עשירה וקולטורית, והגליל — יותר איתן ותקיף. פלחי-יהודה הם רפי-יד, מקבלי מָרות, ומעטים בקרבם נושאי-נשק. פלחי-הגליל הם עזי-נפש, מלומדי שוד וקרָב ושָשים לקראת נשק. הררי הגליל וסלעיו אצלו מֵחָסנם על יושביהם ויצקו בהם רוח גבורה ומלחמה.

וגם חיי היהודים בגליל אינם דומים לחיי היהודים שביהודה. אין במושבות הגליל אכרים — “פריצים”, בעלי אחוזות עשירים, המעבדים הרבה פועלים. אין כאן כרמים ופרדסים, בארות ומכונות-השקאה וכל העבוּדה המטעית. אבל יש כאן עדרי-צאן ובקר, לולי-תרנגולים ושובכי-יונים, סוסים ומחרשות, מרחבי-שדה וקמה. לא עשירה היא אחוזתו של האכר הגלילי — אולם רטובה היא בזיעת-אפו.

---

לפני עשר שנים עוד לא לבש הגליל את צורתו של הימים האלה. רשת המושבות והחַוות, שהפכה את מחוז טבריא למדינת-עברים קטנה, טרם נבנתה אז. במקום כנרת חנו בֵדוי השייך עיסא; במגדל זה רק נתאחזו הגרמנים, שרונה — שרון העתיקה ורמה החדשה, עדיין לא יצאה אז מרשותו של סעיד-בק; על אדמת מסחה ישבו בני שבט צוביה; גבעות פוריה ומצפה עמדו בשוממותם זה מאות שנה, ובכל עמק יזרעאל טרם נראָה חורש מישראל. הישוב הגלילי היה אז בתחילת ברייתו — רק ארבע מושבות קטנות ורופפות, שנוסדו לפני שלוש ארבע שנים. סגרה, מסחה, יבניאל ומלחמיה. ובימים ההם היתה סג’רה מרכז הגליל התחתון.

מושבה זו היתה אם הישוב הצעיר שלנו, ישוב כפרי של פועלים עברים. פה התחילה ההתיישבות החדשה של אכרים עובדים ואינם מעבידים, פה נעשה נסיון ראשון של עבודה קואופרטיבית (אז קראנו לקבוצה בשם: “קולקטיב”), פה נוסד “החורש” פה נתרקם רעיון השמירה העברית ופה, על אחת הגבעות הירקות, נחצבו הקברים הראשונים לחללח-השמירה.

---

מיהודה באתי לסג’רה. אחרי יהודה היתה לי סג’רה כמעט מה שהיתה לי פתח-תקווה אחרי הגלות. כאן מצאתי את ארץ-ישראל. הטבע, האנשים, העבודה — הכל היה פה אחר לגמרי, יותר ארץ-ישראלי, וריח המולדת היה בוקע פה מכל שעל אדמה. מעשרה קבים יופי הררי, שירדו לארץ ישראל, נטלה סג’רה תשעה קבים. ההרים מקיפים וסוגרים את המושבה מכל עבר. ממזרח, ממתוך מרחקי עבר-הירדן, נשקפים הרי-גלעד והבשן, עטופים אֵדים כחולים ומראם כנלי ים-תכלת, שהתנשאו כלפי מעלה ונקפאו כשהם תלויים ועומדים; ממערב, על גבול המושבה, רובצים הרי נצרת הירקרקים; מצפון מתרומם זקן-ההרים, שמשכמו ומעלה הוא גבוה מעל כל הרכסים הגבנוניים — החרמון השב, המתנוסס במצחו ובלוריתו הלבנה וצופה על פני כל ארץ הגליל; ומדרום מתנשא בבדידותו היהירה התבור — השומר הנצחי של עמק-יזרעאל. המושבה עצמה בנויה במדרון-הר — שתי שורות בתים העומדים זה על גבי זה ומוקפים חורשות של אילני-איקליפטוס ועצי פלפלין ונראים מרחוק כשלבי-סולם המובילים לראש הגבעה ולמעלה, על פסגת הסלעים, בנויה החַוָוה.

ולא רק טבע המושבה, אלא גם ישובה הצטיין בשלל-צבעיו. אוכלוסיה המועטים, בערך, היו רבֵי-גוָונים ולשונות. בתוך חמשת מנייני אכריה ופועליה נמצאו יהודי כורדיסטן רחבי-הכתפים וגבוהי-הקומה הנבערים מכל דעת כשכניהם הכורדים; בני-תימן הרזים והצנומים, המופלנים בדעת הלשון העברית והתורה היהודית המסורתית; צעירי רוסיה, חניכי ההשכלה והריבולציה; ילידי-הארץ, אשכנזים וספרדים, שיצאו מישיבות צפת וטבריא לאחוז באת ומחרשה; “גרים”, אכרים רוסים מעל גדות הים הכספי שנתייהדו ובאו לעבוד במולדת דתם החדשה; צעירים ספרדים, שנתחנכו בבית-ספרה של כי“ח, — ובתוך הקהל המנומר הזה נשמעו הלשונות: עברית, ערבית, ארמית, (שפת התרגום עודה מדוברת בפי היהודים הכורדים), יודית, רוסית, צרפתית וספרדית. אולם לא היה זה דור-הפלגה. קשר אמיץ וחזק חיבר ואיחד את קיבוץ הגלויות הזה — האדמה ועבודתה. סג’רה עמדה כולה — ובימים ההם היתה בנידון זה היחידה בארץ-ישראל — על עבודה עברית, עבודתם של האכרים ובני משפחתם, ואף בחווה שהיתה שייכת ליק”א עבדו רק פועלים עברים.

סג’רה היתה נחלקת לשנים: בני החווה, הפקידות והפועלים, היו יושבים ב“ישיבה של מעלה” — על ראש הגבעה; ובני-הכפר, האכרים, ישבו ב“ישיבה של מטה” — במדרון ההר; אולם ברית שלום ואחווה היתה כרותה בין “דרי-מעלה” ובין “דרי-מטה”. כמעט כל האכרים היו צעירים, מפועלי החווה לשעבר, ואחרי שנתאכרו הוסיפו לעבוד בעצמם. ואנחנו, הפועלים, היינו נפגשים אתם תדיר, בשדה ובבית, בשעת העבודה והמנוחה. כאן לא היה כל זכר לאותה התהום, שהפרידה בין האכרים והפועלים ביהודה. בימי השבתות והחגים היינו מזדמנים יחד ועורכים בצוותא הילולות וחיגגות, ובימות החול היינו נפגשים בשדה וחורשים איש ליד אחיו ועוזרים ומסייעים זה לזה כחברים לעבודה.

פה בסג’רה, מצאתי סביבת-המולדת, שכל כך ערגתי לה. אין עוד חנוונים וסרסורים, שכירים זרים, הולכי-בטל החיים מעמל-אחרים, — כל בני המושבה עובדים וניהנים מיגיע כפיהם. הגברים חורשים, משדדים וזורעים אדמתם, הנשים עובדות בגינה וחולבות את הפרות, והילדים רועים עדרי אווזים בגורן ורוכבים על סוסים לקראת אביהם בשדה. בני הכפר הם, ריח הקמה והזבל נודף מהם ופניהם שזופי-שמש.

גם העבודה שבכאן הניחה יותר את דעתי. אין אותו היובש, המונוטוניות, של עבודת המעדר ביהודה. הולך אתה אחרי הצמד ונוהג במחרשה, הופך רגבי האדמה ופותח תלם אחר תלם, ואדמה זו שאתה חורש וזורע תתכסה עוד מעט בירק, לעיניך תוציא תנובתה, ורק יעברו ימות הגשמים תתבשל הקמה ואתה תצא לקצור ולאסוף היבול הגורנה. רואה אתה את עצמך שותף למעשי-בראשית, ניהנה מעבודתך ושמח בה.

---

אולם גם פה הועבה טהרת משאת-נפשנו — נתגלתה פנימה חדשה בשלמות החיים הארץ-ישראליים. אדמת כפר-הרים זה היתה אמנם נעבדת כולה בידים עבריות — אבל שומריו היו שכירים זרים. ביהודה כמעט שלא הרגשנו בשמירה הזרה. כמעט שלא הרגשנו בשמירה כל עיקר. המושבות גדולות ומרובות-אוכלוסין, הסביבה שקטה, נשק לא יראה כמעט שאינו מופרע. לא כך פה, בגליל, בין ההרים. המושבות הן מִצעָרות וצעירות. הסביבה פראית, והשכנים כמעט כולם מלומדי-שוד ומזויינים. “ומערות הרים ונקיקי הסלעים הם מחסה לכל שואף לנקמה ולכל גבור בעמו”. הגנבות וההתנפלויות מצויות, וכוחה של הממשלה הוא כאפס וכאָין. בסביבה כזו תלוי כל שלומה ובטחונה של המושבה ושומריה. במושבות יהודה נבלעה השמירה הזרה בתוך העבודה הזרה, ולא נודע כי באה אל קרבה. — אבל פה, בסג’רה — העבודה כולה משלנו, עבודה עברית, ונעורים עברים תוססים מסביב וכל זה נפקיד בידי זרים? כלום אף כאן נהיה שרויים בגלות, לשכור זרים, שישמרו את רכושנו ויגינו על נפשנו? התחלנו לדבר על לב הפקידות והאכרים, שיעמידו שומרים עברים. אולם הללו הביטו עלינו כעל הוזים וילדים. "שומרים יהודים — והסכנה הכרוכה בזה? הם לא האמינו לכתחילה ברצינותה של דרישתנו. כלום באמת יעלה על דעתנו לסַכן לשם איזה “פרינציפיון מופשט” חיי צעירים? וכלום ימצאו די-אנשים, שיסכימו להשליך את נפשם מנגד? וכלום אין בשמירה העברית סכנה עצומה לשלום המושבה? הרי השומרים הערבים, היודעים את כל מחבואי המושבה, מוצאיה ומבואיה, יהיו עכשיו הראשונים להתנפל ולשדוד, ואנחנו פה מועטים וחלשים, מוקפים מכל צד זרים ואויבים: פלחי-לוביה, הכפר היותר גדול שבגליל התחתון, המפורסמים בחמסונותם ותקיפותם; תושבי כפר-קנא הנוצרים, המלאים ארס ושנאת בני-שם; בני השבט צוביה, החונים ביער סג’רה ומטילים אימתם על כל הסביבה; הצ’רקסים בכפר-קמא, המצויינים ביהירותם ועוז נפשם. שכניניו מכפר-קמא, הצ’רקסים, שבאו להתיישב בארץ על פי הזמנה של הממשלה התורכית, תופסים מקום מיוחד בתוך הישוב הארץ-ישראלי. הממשלה נוטה להם חסד ומגינה עליהם יותר מעל שאר הישוב. השייכים שלהם מתמַנים למשרות צבאיות חשובות, ובני משפחתם רוכשים להם השפעה עצומה בתוך חוגי הפקידים. אולם יחוס הצ’רקסים ותקיפותם נשענים לא רק על עמדתם המדינית, אלא גם על תכונותיהם העצמיות. וכלום אפשר לנו להתגרות עמהם בתנאים כאלה? אנחנו עמדנו על דעתנו. תבענו את עלבון כבודנו הלאומי, עלבון כבודה של עבודת התחיה. אבל טענותינו ומחאותינו היו לשוא.

נסינו לדבר על לבו של פקיד החווה. הוא היה מתייחס אלינו ברגש של כבוד ואימון ונתקרב לאט לאט להשקפת עולמנו על ערך הישוב והעבודה הלאומית בארץ-ישראל. והוא הודה לנו, כי הצדק אתנו להלכה, אבל לא העיז לקיים הלכה למעשה. שומרי החווה היו אז הצ’רקסים מכפר-קמא. חרוצים הם בעבודתם ומצויינים באומץ רוחם וגבורתם. שום פלח ושום בידוי לא יעיז להתגרות את הצ’רקסים, ומורגלא בפיהם של הפלחים: “פיש אכבר מן צ’רקס” — אין גבור כהצ’רקס. מרכז ישובם הוא בעבר-הירדן, בגליל קוניטרה בגולן ובמחוז עמאן. ובגליל התחתון, בין סג’רה וימה, חיים הם ביחסים טובים את מושבות היהודים שמסביבם. כמעט כל השמירה במושבות היתה אז בידיהם, והם שמרו גם את החווה, היער והשדות בסג’רה. והפקיד שלנו לא העיז להעמיד במושבה שומרים עברים ולעורר קנאת הצ’רקסים. בכל הגליל היה רק שומר יהודי אחד. זה היה שלום הכורדי, ששמר בחצר החווה בסג’רה, אך גם אותו פיטר הפקיד באותו חורף, משום שלא נמצא לילה אחד על משמרתו, והעמיד על מקומו שומר צ’רקסי.

ראינו ונוכחנו, שבבבת אחת לא נכבוש את המבצר הזה של שמירה זרה — צריך היה לקשור מלחמה, להלחם צער אחרי צעד על כל שומר ושומר. גמרנו לאסור את המלחמה תיכף ולהתחיל בשומר הצ’רקסי החדש.

לילות אחדים ארבנו להשומר הצ’רקסי וראינו כי אינו בא לעמוד על משמרתו. מניח הוא את “שמו”, שישמור במקומו. כך נוהגים השומרים הערבים, הידועים בסביבה בגבורתם וחמסנותם, ושומרים מתמנים על פי רוב רק מתוך השודדים והגנבים המפורסמים ביותר. בטוחים הם, שאם רק ידעו הגנבים, שהשמירה נמסרה לידם, לא יעיזו עוד לבוא לגנוב. ואם גם יקרה “מקרה לא טהור” — נקל להם, על ידי יחסיהם הקרובים לעולם החמסנים והשודדים, לגלות את עקבות הגנבה ולהחזירה לבעליה, כמובן לא בלי פרס הגון מצד בעל הגנבה.

וכך נהג גם השומר הצ’רקסי. במקום לסובב במשך כל הלילה את חומת החווה ולהתייחד בחשכה עם הסלעים והאקליפטוסים המקיפים את סג’רה – בחר ללכת לכפר הערבי הסמוך ולבלות הלילות במסיבת רעים שיכורים.

לשווא העירונו את הפקיד על מלאכתו הרמיה של השומר הצ’רקסי ועל ההפסד הכרוך בשיטת שמירה זו; הוא לא היטה אוזן לדברינו. אז החלטנו להוכיח לו בפועל את צדקת דברינו. בליל חושך אחד הובילו אחדים מאתנו את הפרדה הטובה ביותר מתוך החווה — ואנחנו הודענו מיד לפקיד על מעשה-הגנבה. הפקיד מהר לאורווה — והפרדה איננה. תיכף צפר בחלילו לקרוא את השומר, צפר פעם, שתים, שלוש — אין קול ואין קשב. יצא החוצה, סיבב את החומה — הצ’רקס איננו. ושליחים יצאו לכפר הערבי לחפש את הצ’רקס — ומצאוהו שוכב נרדם תרדמת-ממות. הפקיד פיטר את הצ’רקס ומסר את השמירה לצ. ב. — לאחד מחברינו.

נכבשה המצודה הראשונה.

ידענו, שצ’רקס לא ישתוק. ואמנם לא היו ימים מועטים ובבוקר אחד השבים הפקיד ומצא שמשות החלונות מנופצות ובכתלים תקועים כדורי “מרטין”. גשם שוטף ניתך ארצה, הלילה היה ליל סופה וסערה, וקול היריות נבלע בתוך המיית-הסערה, ושני השומרים לא שמעו דבר. כוונתם של המתנפלים, או המתנפל, היתה לאיים על השומרים העברים שיסתלקו מן השמירה. אולם טעו בחשבונם.

תיכף אחרי הלילה ההוא החלטנו להסתדר ולעמוד על המשמר. מלבד השומר התמידי ועוזרו הוספנו משמרת-מֵסָח של כל הפועלים, זוג לשתי שעות, מעם חשכה עד עלות השחר. שוכבים היינו באוסם הגדול על יד הטחנה; הנשק על צדנו — וכל זוג בהגיע תורו היה יוצא ויושב במארב, בתוך משוּכת-הצברים, או בנקיקי-הסלעים, להיות נכונים לבל צרה שלא תבוא ולקרוא לעזרת הנשארים בשעת הצורך. היתה אז עונת הגשמים, וסערה שלא היתה כמוה זה שנים רבות נתחוללה במשך שבוע ימים בכל הארץ. במושבות יהודה השיר הסער כמעט כל תפוחי-הזהב וגרם הפסד עצום לבעלי הפרדסים. בסג’רה נלווה אל הסער גם גשם שוטף, והחושך היה גדול ועב ואי אפשר היה לראות דבר במרחק צעד. כשאני ובן-זוגי יצאנו למשמרתנו היינו נאלצים לאחוז איש ביד אחיו. האילנות, הסלעים, הבתים, הכל טבע בשחורי-המחשכים. גם לדַבר זה לזה לא יכולנו. קולנו נטרף בסערה, שלא חדלה ליבב כל הלילה. דומה היה כאילו גם הטבע נוסף על שונאינו לנסות את כוחנו.

כשני שבועות נמשך המארב — עד שנוכחו המתנפלים שאיומיהם לא ירחיקונו ממשמרתנו — ונסוגו אחור.

מהנסיון הראשון יצאנו וידנו על העליונה…

---

נסיון זה היה לנו הוראה לעתיד. נוכחנו, כי לא די לנו בשמירה עברית. אם שאר הפועלים לא יהיו מוכשרים ומוכנים לעזור להשומר בשעת סכנה — אין כל ערך לשמירה העברית ואין לה קיום. השומר העברי אינו יכול לסמוך על “שמו”, שיהיה כתרים בפני הגנבים והמתנפלים. מחויב הוא לעמוד כל הלילה על משמרתו, ולבלי לתת לכל צר ואויב לבוא באישון-לילה בתחומי-שמירתו. ולמען מלא תפקיד זה, לא רק באמונה אלא גם בהצלחה, יש צורך ב“ריזרב” תמידי שיהיה לשומר לעזרה ויעמוד לו בשעת-דחקו. ו“ריזרב” כזה זקוק לשני דברים: לחומר אנושי מתאים ולאוצר-נשק הגון.

החומר האנושי היה בעין, אנחנו היינו מוכנים — אבל חסרנו נשק. רק לאחדים מאתנו היו אקדוחים, ובכמה קנאה היינו מביטים על המאושרים האלה. החלטנו לדוש נשק מאת הפקידות.

הפקיד מילא מיד את דרישתנו. נשלחה עגלה מיוחדת לחיפה להביא משם רובים. בקוצר רוח חכינו לבוא העגלה. שיחתנו האחת ביום ובלילה היתה אך ורק על אודות הנשק, וביום שבאה העגלה מחיפה — לא היה גבול לשמחתנו. הרובים שהובאו היו מהמין היותר גרוע, “ג’יפטים” זולים — רובי-ציידים, בעלי שני קנים. בבית הפקידות נמצאו אמנם רובים טובים, “מרטינים” — אולם הפקידות לא ההינה עדיין למסור לידינו נשק “מסוכן” כזה… מילתא זוּטרתא — “מרטין”… אך בעינינו היו אז גם ה“ג’יפטים” כליל השלמות. כילדים קטנים השתעשענו ברובים ולא הנחנו אותם מידינו אף לרגע. באי-חפץ הלכהו ביום-המחר לעבודה — נאלצנו להפרד מהרובים ליום שלם! וכשרק הספקנו לשוב הביתה ולפתח את סוסינו ופרדותינו מריתמותיהם — מיהרנו מיד לרובים שלנו, ושוב לא זזו מתוך ידינו עד שנרדמנו. אכלנו, טיילנו, התרחצנו, קראנו, שוחחנו — והרובה ביד או עם השכם.

החדר הגדול ב“חַן” שבו ישבו רוב הפועלים נהפך פתאום למלון שודדים. אדם שנכנס לשם בערב ראה לפניו כשני מניינים של בחורים. יושבים על המיטות ובידו של כל אחד רובה! זה מנקה וזה מנסה את הקליעה. זה מכניס ומוציא את הכדורים וזה ממלא את האשפה — משווים את הרובים זה לזה, מונים את השבחים והחסרונות של כל אחד, תולים אותם על הקיר ושוב מורידים, שמים על השכם ומסירים — וכך עד שמגיע זמן-השינה…

כשהחווה, כלומר: שמירתה, עברה לידינו — שמנו לבנו אל המושבה. וכאן בא המקרה בעצמו לעזרתנו. באחד הלילות נגנבו סוסיו של האכר י. —חבר וועד המושבה. כשהרגיש האכר בגנבה מיהר החוצה ומצא את השומר, כשהוא חוזר מן השדה. תיכף הוברר הדבר, שהגנבה היא מעשה ידיו. החלטנו לנגד את הברזל, כשהוא רותח, ופנינו תיכף לוועד המושבה בהצעה להעמיד שומרים עברים. הפעם לא נועזו שוב לדחות אותנו בטענותיהם הישנות — והסכימו לשמירה עברית. נצחוננו בחווה סתם את פיות המקטרנים המועטים, ושמירתה של כל המושבה נמסרה לידינו. זו היתה המושבה הראשונה שהעמידה שומרים עברים.

---

אחרי שכבשנו את השמירה בחווה ובמושבה היתה הדרך פתוחה לפנינו — לכבוש את המצודה היותר חזקה של השמירה — “את הרבעיה”.

ה“רביעה” מתחילה במחציתה השניה של תקופת-הגשמים; בחדשי שבט ואדר. בסוף חשוון יורד “היורה” והאדמה קשה, שנתבקעה מחורב ומלהט השמש במשך שבעת ירחי-החמה, סופגת בצמאון את הגשמים, ואז יוצא האכר לפעלו: חורש וזורע, משדד ומפתח את האדמה התחוחה. השדמות והכרים הקרחים מתעטפים ירק, הדשאים מלבלבים, וכשעשב ביַער מגיע לגובה ידוע — בחודש שבט — מתחיל המרעה הלילי, או ה“רביעה”. הסוסים והפרדות אינם מובאים אחרי העבודה לאורווה. האכרים מעיזים את כל מקנה המושבה, את השוורים, הפרדות, הסוסים והחמורים, אל הגורן ומשם מובילים אותו למרעה. לא הרי המרעה הלילי כמרעה היומי. לא רועה אחד ולא שנים נוהגים בעדר. אין “רביעה” בלי שומרים מזוינים. פה, בין ההרים, אסור להפקיר את העדר לחשכת-הלילה. גדוד של פרשים ורגלים, מזוינים מכף רגלם ועד קדקדם, פושט בעמק, אזנו עֵרה לכל רחש וניד, עינו נוקבת את האפלה לתפוס כל צל וידו נאמנה עם הרובה לקבל בכל רגע פני אורח בלתי קרוא…

וקשה ומסוכנת שמירת העדר משמירת המושבה.

במושבה יש לו לשומר שותפים בשמירתו — מנעולי הברזל של הארוות וחומת האבנים סביב הבתים. הכל סגור ומסוגר. זר לא יעיז להכנס אחרי הערב-שמש. המקום הוא רשות היחיד, ואם רק ישמע איזה רחש חשוד ונתן השומר אות בחלילו וירה ברובהו — וכל בני הכפר יבואו תיכף לעזרתו. אולם מקום המרעה רחוק הוא מן הכפר. הדרך — רשות הרבים, אין חומה ומנעול. הכל פתוח. חפשים מתהלכים העדרים במרחבי היער ובעמק, בלי מתג ורסן, — אין שעה מוכשרת מזו לחמסנים עזי-נפש לפשוט ידם בגדוד. מרובים כאן נפתולי השבילים ומחבואי ההרים — ונוח להסתתר, להוליך שולל את הרועים והשומרים ולהצפין את השלל מבלי שיודעו עקבות הגנבים. ולכבוש שמירת ה“רביעה” — זה היה הצעד השלישי שלנו באותו חורף.

כיבוש השמירה במושבה ובחווה הכשיר את הקרקע לנסיון החדש — וכשהגיעה שעת ה“רביעה” עלה בידינו להכניס אחדים לתוך משמרת הרועים. למסור את כל המרעה לידינו בבת אחת — נראה מסוכן יותר מדי לפקיד החווה ולוועד המושבה.

ב“רביעה” זו נתחנכה בפעם הראשונה השמירה העברית בחנוכת-דמים… אך לאשרנו לא הגיעו הדברים עד כדי מקרה-מוות.

---

בין הרועים העברים היה גם דוב שוויינר, שבא לפני שבועות אחדים לסג’רה. בזמן קצר זה הספיק לרכוש לו מלבד אהבת כל החברים גם אימון לבו של הפקיד, עד שמסר לידו עבודה כל כך קשה ואחראית. עד אז היתה הרביעה, כמו שאר ענפי השמירה רק בידי הצ’רקסים — והם לא הביטו הפעם בעין טובה על חבריהם היהודים. גאוותם ואהבתם העצמית נפגעה. אלה “ולד-אל-מות”, יצאו יחד אתם, את הצ’רקסים הגבורים, למרעה בלילות? ביותר חרה לחסן הצעיר, בנו של שיך הצ’רקסים, על השתתפותו של דוב שוויגר, שהיה צעיר מאוד לימים, כמעט עוד נער. מתחילה חשב, שהיהודי הרך הזה ילאה ולא יעצור כוח למלא את העבודה הקשה הזאת. — אך לילות עבדו ו“ברלי” עמד על משמרתו, בחריצות בגבורה, כרועה מהוסה. אז החל חסן להתגרות ב“ברלי”, ללגלג עליו ולהעליבו, אך דוב לא היה מהנעלבים ואינם עולבים. על כל היתול ולגלוג היה עונה בדברים בוטים ובעקיצות חדות, עד שפעם לא יכול עוד חסן לעצור בנפשו וקרא לדוב “יוּלען דינך” (תקולל דתך) — הקללה היותר חריפה ומעליבה בעיני הערבים… דוב לא ענה דבר, הוא הרים את שוטו והצליף בכל כוחו על פניו של הצ’ררקס. חסן נפתע מחוצפתו של היהודי. “ולד אל מית” יעיז להרים את ידו עליו, על בן השייך הצ’רקסי! בחימה עזה התנפל על דוב — אולם מיד הרגיש שני שבטי ברזל צובתים את ידיו. דוב לפת את הצ’רקס והפילהו ארצה ושמו עלה וירד בלי הרף על גוו של חסן. אמנם גם הוא, דוב, הוכה מכות נאמנות, אך הוא עמד על רגליו, והצ’רקס שכב על הארץ. דוב לא חדל להצליף בשוטו עד שהצ’רקס שכב בלי אונים. הוא רק הספיק לשרוק בחלילו לחבריו והתעלף, כשהוא מתבוסס בדמו… עלי, חברו של חסן, מיהר לבא, וכשראה את חברו שותת דם רצה להתנפל על דוב כשהוא בוער כולו באש-נקמה… אך דוב כונן את רובהו כלפי עלי והרעים בקול: “ענדך”! — כלומר: אל תזוז ממקומך! וכל הלילה עמד הצ’רקס על חברו המתבוסס בדמו ולא העיז להניע יד ורגל — ונגדו עמד דוב, גם הוא שטוף דם, והרובה בידו…

לפנות בוקר, כשהיינו מוכנים לצאת לעבודה וחכנו בחצר לשוב העדר — נרעשנו מהמראה המחריד. נכנס דוב — וכמעט שלא הכרנוהו: פניו ובגדיו היו אדומים, אחריו נשאו הצ’רקסים את חסן…

כשראה הפקיד את חסן הפצוע, השותת דם, נרעד ונפחד. מה עשיתם? הצ’רקסים ינקמו בנו. — לחש כשפניו החווירו כפני מת…

אנחנו עמדנו סביב דוב — ואיש מאתנו לא דיבר דבר.

הפקיד העיף עין על חבורת הפועלים — ונרגע. העינים המביעות אומץ והחלטה השיבו לו תשובה מספיקה…

הצ’רקסים לא התנקמו — אחרי המקרה הזה התחילו לבקש יותר את חברתנו. —

השמירה בסג’רה נתבצרה וניצחה ניצחון גמור. אחרי סג’רה באו גם מסחה וימה והכניסו שמירה עברית.

---

וסג’רה שהיתה ראשונה לשמירה, היתה ראשונה גם לחללי השמירה. זה היה כעבור שנה, בפסח תרס“ט. כל אותו חורף היה אוירה של סג’רה מלא ריח אבקת-שריפה. בינינו ובין אנשי כפר קנא פרצו סכסוכים בדבר הגבולים של אדמת אום-ג’בל. פעמים אחדות עלו במחרושותיהם על אדמתנו ואנחנו גרשנו אותם בכוח. בני שבט צוביה ששהו ביער סג’רה אף הם לא נחו. חיילי הממשלה ירו את השייך חמדי שלהם. בסג’רה הערבית פרצו מריבות בין הערבים ובין היהודים הכורדים, היושבים שם. הפלחים מלוביה נתחצפו ביותר והיו מתגרים בעוברי-אורח שהיו הולכים מסג’רה לטבריא. זה היה החורף הראשון אחרי הכרזת הקונסטיטוציה — והפלחים התמימים פירשו את ה”חוריה" באופן מיוחד: מכאן ואילך לית דין ולית דיין. הממשלה אינה מתערבת יותר, ואיש כל הישר בעיניו יעשה. ומכיון שהותרה הרצועה — נתרבו באופן מבהיל מעשי החמס והשוד, הגנבות וההתנפלויות.

ימים אחדים לפני פסח קרו התנפלויות אחדות בסג’רה, שגררו אחריהן שפיכות-דמים — אולם זה לא מנע בעד פועלי הגליל מלפסוח את הפסח במושבה זו. באו גם הרבה אורחים מיהודה כי לאותו פסח נועדה בסג’רה האסיפה הכללית של הסתדרות פועלי ציון הגליליים.

אף כי מצב הרוחות היא מדוכא קצת, לרגל הסכסוכים וההתנפלויות התכופים, החלטנו לחוג את החג ולערוך “סדר” משותף כדאשתקד.

---

החגיגה נערכה ב“חן” העליון, בחצר החווה. החדר הגדול ששימש מקודם רפת לבקר, ואחר כך מקום לינה לפועלים, נתקשט לכבוד החג באופן גלילי. שני הכתלים הארוכים נתכסו סבכי איקליפטוס עבותים וענפי פלפלים, עד שלבשו שדרת אילנות. על כותל הפנים, מול הפתח, ניתלו כלי-עבודה ונשק: משני צדי החלון היו קבועים מחרשות, אתים, משדרות ומעדרים מעוטרים זרי-פרחים, ומעל החלון היו משולבים זה בזה רובים אקדוחים, חרבות ופגיונים, פני הבחורים שהיו מסובים לשולחן הגדול העידו, שהכלים הללו אינם משמשים רק לנוי בלבד…

פתחנו את הסדר בשיר כרגיל. רוח העצבות, שהיה שורה עלינו כל אותו הזמן, נתפזר לאט לאט. ניסחו כל הדאגות והחששות. עם כל פזמון חדש גדלה השמחה, ומכוס לכוס רבתה ההתלהבות — זו היתה תערובת של דבקות חסידית והתרגשות ערבית-פראית, שהיתה שוררת בכל חגיגות הפועלים בארץ ישראל. לשירים נילוו ריקודים — ריקודים פראים חסרי קצב ומידה. בלווית מחיאת כף, כמחולות הערבים.

עוד אנו שרים ומרקדים — והנה הגיע לאזנינו מן החוץ קול נרגז. כרגע נפסק הריקוד ונשתתקנו צעיר זר התפרץ החדרה, ובקול רועד ומקוטע ובפנים בוערים סיפר לנו על מקרה-ההתנפלות, שוה רק קרה לו. הוא ומכרו באו היום מחיפה ברגל. ערבי ליווה אותם על דרכם וחמורו נושא את חפציהם, שבתוכם היתה גם מכונה פוטוגרפית יקרה. לפנות ערב עברו את כפר-קנא. בצאתם מן הכפר הופיעו לפניהם מבין הסלעים שלושה שודדים ערבים; רק הוא לבדו, המספר, היה מזויין — באקדוח " ב רונינג" — והגין על נפשו ועל נפש מכרו, עד שכלו הכדורים מאשפתו. השודדים התנפלו על מלוום הערבי, הכו אותו מכות-רצח ותפסו את חמורו עם כל אשר עליו. כמדומה לו שנפצע אחד מהמתנפלים. כשהלכנו ראה בדרך רצועת-דם.

כרגע תפסנו את נשקנו ומיהרנו החוצה. זמן רב חיפשנו עקבות השודדים — אך לשווא. במקום המאורע מצאנו רק כתמי-דם, קו אדום ארוך התפתל לאורך הדרך — פתאום נפסק ונעלם. מרי-נפש ומלאי-דאגה שבנו הביתה.

למחר שמענו, כי מכפר-קנא הביאו לבית-החולים שבנצרת ערבי פצוע פצע אנוש. לאחר יומיים נודע לנו, שהערבי מת מפצעיו. כשהביאו את הפצוע לבית-החולים סיפרו ידידיו, שהפצע בא לו מידי עצמו; במקרה ירה והכדור פגע בגופו. אולם בשעת גסיסתו הודה על האמת, שיהודי סג’רה פצעוהו. הרגשנו, שדבר מה הולך ומתהווה, הולך ומתרקם באויר.

---

זה היה בחול-המועד. איש מאתנו לא עבד. באחד מבתי האכרים, לרגלי הגבעה, נתאספנו לוועידת פועלי ציון הגליליים. על הפרק עמדה שאלת הקרקע, אולם הלבבות היו עסוקים¹ לא-הגויה אחרת. כלנו היינו מזוינים. אנוכי ישבתי ראש — אולם יותר משהקשבתי למהלך הוויכוחים ולהמו“מ העיוני — היו מוחי ולבי נתונים להמצב, וידי לא זזה מנרתיק העור, שבו היה ה”ברונינג" שלי. עוד לפני האסיפה העמדנו משמרת בראש הגבעה להודיע לנו על הנעשה סביב המושבה.

עוד אנו שוקלים וטרים, והנה נדחף אחד מאנשי המשמר, והודיע, כי ערבים התנפלו על העדר וחמסו שוורים ופרדות. האספה נפסקה החברים שבאו מיתר המשלחות נשלחו תיכף לבתיהם להגן על מקומם בשעת הצורך. אנחנו, הסג’ראים, נאספנו ב“חן” לדון על המצב. החלטנו להמנע עד כמה שאפשר בשבעת הימים הראשונים מלהתגרות בערבים. מנהגי גאולת-הדם עודם קיימים בקרב הערבים. קרובי הנרצח מחויבים לגאול את הדם השפוך, ושבעת הימים הראשונים שאחרי הרצח הם מסוכנים ביותר. גואלי-הדם רשאים אז לשלול ולבוז, וכל העומד נגדם — דמו בראשו.

החלטנו לבלי לשלוח עוד את העדר לרעות ביער הרחוק מהמושבה, אלא לרעותו בשדות הסמוכים.

למחרת אחרי גזלת הבקר, התנפלו הערבים שוב על השדות שבשוק-אל-חאן, בדרך שבין סג’רה ומסחה, וקצרו את השעורה, שעמדה להתבשל. במושבה גופה לא נראה האויב, אולם מסביב לחווה הורגשה תנועה חשודה.

מעלות השחר עד שקיעת החמה נראו על פני ראשי הגבעות פרשים ורגלים חמושים. שני חברים שהלכו לטבריא לקנות מצות פגעו בחבורה ערבית, שהתנפלה עליהם, הכתה אותם עד שפך-דם ולקחה מידיהם את נשקם.

צל שחור היה פרוש סביבנו: צל המוות האורב בסתר. איש לא הגה הדבר בפיו — אך כל אחד ידע בנפשו וקרא בעיני חברו; תלויה החרב הנוקמת — ועל ראש אחד מאתנו תפול. הגורל עוד יבחר את קרבָנו… כולנו היינו נכונים — וחכינו…

---

ביום האחרון של פסח נפל הגורל, לא על אחד מאתנו, אלא על שנים…

זה היה כשתי שעות אחרי הצהרים. ישבנו במסיבה של חברים אחדים בבית הרוקחת, במקום שהיינו מבלים את שעותינו הפנויות. נכנס ישראל קורנגולד, שומר החווה, כשהוא מזוין כלו: “ה”מרטין" על שכמו. בחגורתו אשפת הכדורים, ועל ירכו ה“ברונינג”. בימים כתיקונם היה מתהלך מזוין רק בשעת השמירה בלילות — אבל בימים אלה היה יוצא למשמרתו תיכף לקומו משנת הצהרים.

כשנכנס סיפר לנו, שראה שני ערבים לא-ידועים יושבים על הגבעה מעבר בית הקברות. הם פנו אליו בשאלה אך לא הבין את לשונם (ישראל היה זמן קצר בארץ וידיעותיו בלשון ערבית היו עדיין מועטות) והוא בא לקחת אתו אדם המדבר יפה ערבעת. “עכשיו — אמר אלינו בצחוק — נסחבם הנה באזניהם”.

א., אכר סג’ראי, מילדי הארץ, יצא אתו. אנחנו ישבנו וחיכינו. כעבור חצי שעה הגיעו לאזנינו יריות תכופות. רצנו החוצה — והנה א. בא חיוור כמת. “ירו בישראל”, קרא כמתעלף.

פעמון החווה השמיע תיכף צלצול-הבהלה. תפסנו נשקנו ורצנו. מאחורי הגבעה, שעל גבול המושבה, מצאנו את ישראל גוסס. בחזהו נקב קטן אדום-כהה. הכדור פלח את לבו ויצא דרך גבו. הרובה לא היה עוד על שכמו. רק אשפת הכדורים והאקדוח נשארו…

שני חברים נשארו על יד הגוסס, ושאר בני החבורה נפוצו בין ההרים לחפש את הרוצחים. ארבעה היו המתנפלים — אבל רבים הם המחבואים בסלעים ובמערות של הרי הגליל, ולשוא היה חיפושינו. שבנו מדוכדכי-נפש ואכולי חרון אין אונים ויאוש מר. לא ישראל הביא את האויבים חיים אלינו — אנו נשאנו את ישראל המת לביתנו…

---

אך בזה לא תם האסון — עוד שני נפל חלל. על דרך נצרת עמדנו כולנו והבטנו לקראת מקום הרצח — לקראת כפר-קנה. פתאום ראינו שלשה ערבים רצים ושנים מחברינו דולקים אחריהם. הערבים באו מהרי תורען ורצו לקראת סג’רה הערבית.

כבר העריב היום. כל תושבי החווה ובני המושבה נתאספו על יד “החן”. לשמע האסון עזבו כל האכרים בתיהם, שבמורד הגבעה, ועלו לחווה. ביניהם היה גם שמעון מלמד. הוא היה על פי אומנותו נגר, אבל בא לארץ-ישראל לשם עבודת האדמה, וכשנוסדה על ידי יק"א בסג’רה חווה ללמד פועלים עברים הנהלת משק חקלאי, בא שמה להתחנך בעבודה. בהיותו אוּמן טוב העסיקה אותו הפקידות שנים אחדות במלאכתו — מלאכת הנגרים. אולם הוא לא מצא סיפוק לנפשו, אם כי משכרתו היתה גדולה פי שלושה ממשכורת פועל חקלאי, ואפילו מאכר עומד ברשות עצמו, וכל שאיפתו היתה לעמוד על הקרקע. אחרי חמש-שש שנים של עבודה בחווה מילאה הפקידות בקשתו והנחילה אותו אחוזת אדמה בתור ארים בסג’רה.

שמעון מלמד היה האדם היותר מאושר במושבה. החלום, שאליו נשא נפשו כמה שנים, נעשה למציאות.

המשק שלו היו מהיותר משובחים ופורחים במושבה. שום אכר לא עלה עליו בחריצות ושקידה, ואף כי היה עדיין טירון באכרות, לא נפל גרנו בשנה הראשונה מגרונותיהם של האכרים היותר מנוסים. פסח זה היה הפסח השני בחיי אכרותו, והעבודה המעולה במשך החורף והגשמים המרובים הבטיחו לו שוב גורן יפה. וכגודל חריצותו ואהבתו לאדמה כך היה גדול אומץ לבו. לא היה אף מקרה אחד של התנפלות ותגרה של השכנים — שמלמד לא היה בין הראשונים להגן על המושבה.

כשקרה האסון בחווה ישב מלמד בביתו, שבקצה המושבה במורד. וכששמע את היריות — מיהר מיד אל החוץ. בהחפזו שכח לחבוש את כובעו ולתפוס את הרובה, שהיה תלוי על קיר חדרו. אשתו הצעירה הסירה את הרובה ומיהרה אחריו ונתנה בידו את הנשק. היא שבה לביתה לשמור על הילד — ובעלה עלה לחווה. אחריו באו כל שאר בני המושבה.

כשראינו את הערבים הנסים וחברינו רצים אחריהם החלטנו לשלוח אחדים משלנו לחסום את הדרך בפני הנמלטים. שלשה יצאו: י. ש., אכר סג’ראי, שמעון מלמד ואנכי. מיהרנו לקראת הערבים וירינו עליהם מרובינו. הבורחים באו בין המצרים. מאחוריהם דולקים שני חברינו, ומלפניהם — אנחנו. הערבים מכפר סג’רה הרגישו בצרת אחיהם — וכל בני הכפר יצאו לקראת שלשתנו. כשחברינו הנשארים בחווה ראו את הסכנה המרחפת על ראשינו קראו לנו לשוב. אולם מחמת שריקות היריות לא שמענו את קולם. ערבי סג’רה התקרבו אלינו. חברינו צלצלו בפעמון. הפנינו ראשינו — והנה כל בני הכפר לקראתנו. החברים קראו לנו לסגת אחור — ושבנו. זה מאחורי זה, במרחק של מטרים אחדים, שבנו אל החווה. כבר היינו קרובים למקום, שעמדו שם כל בני המושבה. פתאום שמעתי את שמעון: “ירו בי”! והוא נפל ארצה. מיהרתי אליו — הוא כבר היה מת. מבין משוּכת-הצברים ירה אליו ערבי — והכדור פגע בלבו.

---

בחדר הגדול שבו ערכנו את ה“סדר”, היו שניהם מוטלים כל אותו הלילה כרוכים בסדינים לבנים. למחר, ב“אסרו-חג”, במקום ללכת לעבודתנו בשדה — עמדנו בבית-הקברות וחצבנו קבר — קבר אחד לשני חללים, קבר לשני חברינו.

דוּמם הוצאנו אותם מחדר הפועלים, דומם נשאנו אותם על שכמנו ל“בית העלמין” הסג’ראי ודומם, בלי הספדים, הורדנו אותם לקבר הגדול…

יחד חיו ומתו במושבה עברית; בה חלמו את חלום חייהם, חלום התחיה, ובה נפלו חללים… ויחד הם נחים שניהם — השומר והאכר — שלראש הדףאדמה, שקידשוה בחייהם ובמותם.

ניו-יורק, ערב פסח תרע"ו.

(לוח אחיעבר, קובץ שני).

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.