אשתי עמדה בלהט-היום על יד הברז בחוץ, מטפלת בכבסים. נשבה רוח חזקה מן הים: התנודדו ורקדו החולות במערבלות קטנות סביבותיה, התנשאו שולי שמלתה באויר, התנפנפה קווצת-שערותיה מתחת למטפחת, והזרם מן הברז ניסח הצדה ונשבר לקילוחים דקים וטפות בודדות. עליתי מן הרחצה בגלים הגועשים, התיצבתי לפניה כששער ראשי וכסות-ים שלי נוזלות פלגי-מים, ומבלי הקדמות נשאתי לפניה מהרהורי-לב:

"מסחר ומשק! מסחר ומשק! עיפה נפשי מן התועלתיות שבארץ זו! אם מתוך אהבת בצע, אם מתוך אידיאַליות יתרה הגיעו לידי כך, אחת היא לי;אני רק רואה שכולם נתונים למעשיות, רודפים אחרי התכלית, או הפּרטית או החברתית. האם לשם כך התהפך בציריו כדור-הארץ, התגלגלה בחבליה האנושיות תקופות אין מספר, אך כדי להוליד בורג במכונה, סוס למעמסה, פועל חרוץ בבית חרושת, חבר נאמן למפלגתו או עדתו, דבר של שימוש וצורך?

"נשיא ארצות-הברית לחץ כפתור: הוארה תערוכה בשיקאגו על ידי מרץ מקרן אור-כוכב. אבל האם לשם כך נוצרו הכוכבים, וזה סוד רננם במסילותם? האם בשביל זה שגשגו יערות קאנאדה שייעשו לשולחנות ודלתות? האם נקוו האגמים הגדולים בכתף הריזרבה המערבית בשביל לשטוף את הביבים של קליוולאנד ודיטרויט? ויכחיל הכנרת לתת דגי-שבּת ליקירי טבריה?

"מקימים כאן בתי-ספר למסחר ולמלאכה. בלא-עת יקצצו את כנפי הגוזלים שלא יעופו פרע, מזילים את רגשותיהם ההומים אל אפיק צר, שיהיו בעליהם כשרים לתפקיד מסויים. האם יש פלא בדבר שהצעירים והצעירות נעשים קשים ויבשים, יודעים פעולה שישׁ עמה שכר ולא פעולה לשמה, תלמוד לשם מעשה ולא תלמוד לשם הנאת הדעת, מכירים בערגון-בשרים ולא במסירות-הנפש של אהבה?

"מה שם קוראה הנפש למה שהיא באמת רוצה? יופי. תגדלנה, איפוא, הנערות לא לבישול ותפירה וסריגה כי אם ליופי בלבד: לריקוד וזמרה, לתנועת-חן וטוב-מראה. נניח את השירות והשעבוד לזקנות שאינן יכולות להיות יפות. כי היופי זה הכוח המבשם ומרענן את העולם והנותן את הדחיפה לכל פעולה עליונה. פּנים סגלגלים (אותם יש לראות גם במונה-ליזה וגם בישו אשר בהסעודה האחרונה ) נתנו חיות לכשרונות ליאונארדו דה-וינצ’י; מראה ילדה בת-תשע, לבושה שמלה אדומה, זרע את הזרע לקומידיה האלוהית. אלא, מה תעשה נערה שאינה יפה? יהיה כל עמלה למרוק עצמה בדרך זו, להתלבש בדרך זו, שתהיה יותר יפה משעשאה הטבע. טוב יופי מלאכותי מכיעור טבעי. ויגדלו הנערים לשם חכמה, לא חכמת-חיים גרידא הקרובה לערמת חיים, אלא החכמה והדעת שהן אחיות לתפארת. צמא אני לראות עינים פקוחות בבינה, לא עינים תרות ומבקשות רווח לבית-מסחר, לבית-חרושת, למשפּחה או לקיבוץ.

“נציץ בכוכבים, ונראה את הארץ עצמה בתורת כוכב ולא כמכרה-ברזל או כאסם לתבואה. נלמד את כל המדעים לשמם, לא בשביל סיבוב גלגלים והנחת צינורות. תסקור מחשבתנו את תולדות כל האנושיות מתוך פרופורציה צודקת, לא מתוך חרדה על כבוד אומתנו או מעמדנו, אף לא מתוך פרובינציאליות הרואה את אירופּה עיקר ואת סין ומכסיקו ופירו טפל. תהיה התועלתיות סוף-מעשה, חותם-זקנה, הכרח שאנו מתכוונים למרוד בו, לא כל עולמנו מנוער. תובע אני את עלבונה של השירה, של החירות, של ההסתכלות החפשית העושה את האדם עין שבה אלהים רואה את עצמו, בניגוד למאגיקה הדתית או המדעית המורידה את האלים בשביל שיתנו פרנסה לבני-אדם”.

אשתי קיפּלה את הלבנים המכובּסים, והזירה אותם אחד אחד עד ספוג החולות את הטיפּה האחרונה. ותאמר: “יפה הפּילוסופיה שלך לשכבות האריסטוקראטיות בניו-יורק או בהוליבוד, אבל כאן לא במקומה היא. האם להתל בבני הארץ באת? הנה הם יוצאים אל נדי-חולות, אל הרים לא-צמח להם, זרועי אבני סיד ואבני בזלת, אל בּצות משריצות ארס וקדחת. בקושי ובהתאמצות רבה ישיגו טיפּת-מים למחיה;בשיתוף-כוחות ומתוך ויתור איש איש על הנאתו הפרטית יפוררו סלע קרח להצמיח עגבניות וענב;בזיעה ועקשנות יכבשו אבק-חול פרא, רץ ברוח ויוקד בשמש, להפכו בּלטה ולבנה, ולעשותו יסוד מוצק למעון אדם. נעשים פני נער ונערה נוקשים, חרוכים ושעירים, גרודי חול ומצוחצחי רוח, קווצות-ראשם החומות – מלובנות משמש, דעתם – קשה, מעשית וחסכנית. ואתה מצעק: יופי, תפארת! – שמא, ברבות הימים, תרחיב מעט את מושגי-היופי שלך לתת גודל-יצירה וליחס קסם-שיר גם לזה? בינתיים, עזור לי, בבקשה, לתלות את הלבנים בחבל. הרי שם ההדקים”.

הבאתי את ההדקים, ואני מזה והיא מזה, התחלנו מהדקים סדינים וחיתולים אל החבלים. האריגים הלבנים התנפנפו ברוח כדגלים מנופּחים.