רקע
אידה צורית
אשתו המנודה: רומן על רעייתו של תיאודור הרצל

 

פתח דבר    🔗

חייה של ג’ולי לבית נַשׁאוּאֶר, רעייתו של תיאודור הרצל במשך שש-עשרה שנים, אינם מתועדים בשום מקום. הביוגרפיות והמֶמוּאָרים על הרצל מכילים רק קטעים קצרים עליה. אחדים, מן המוקדמים שבהם, כתובים מתוך עוינות מסוימת, והתפקיד שמונה לה על-פיהם הוא של אבן נגף בדרכו המפרכת ורצופת החתחתים של הרצל להגשמת חזונו; אחרים כתובים מתוך יחס אירוני, או מתוך הסתייגות זהירה, ולעתים מתוך אהדה וחמלה. מכתביה לבעלה, לבני משפחתה, לידידיה – רובם הגדול הועלמו, או הושמדו, והסיבה לכך היא עניין להשערה בלבד.

בכתיבת הרומן הזה נעזרתי בליקוט המידע הדליל על ג’ולי הזרוע ביומניו של הרצל, במכתביו (אלה שנכתבו אליה, נעלמו או אבדו כמעט כולם, פרט לתשעה, משנת חייו האחרונה), בביוגרפיות ובממוארים המוקדמים והמאוחרים, בספרים ובתעודות המאירים את הרקע התקופתי ובסיפורים שהתהלכו בין ידידי המשפחה ומודעיה ועברו מדור לדור.

תודתי נתונה בזה לארכיון הציוני בירושלים ולמנהלו בדימוס ד“ר מיכאל היימן, בקי מאין כמוהו בכל החומר הקשור בהרצל, שנענה באדיבות יוצאת מן הכלל לכל פניותי אליו; וכן למר משה שרף, מעורכי כתבי הרצל, שבירר עמי כמה ספקות אשר התעוררו בלבי תוך כדי כתיבתי; לגב' צילי ברנדשטטר, שבנדיבותה סייעה לי בתרגומים מגרמנית והמציאה לידי כמה ספרים שלא הכרתי; לשגרירות אוסטריה בישראל ולמזכירה לשעבר ד”ר וילי קֶמפֶּל, וכן למשרד החינוך האוסטרי, שאפשרו לי שהייה של כמה שבועות בווינה, במהלכם סיירתי במקומות מגוריה ופעליה של משפחת הרצל, ובעיירות הקיט השונות ברחבי אוסטריה, בהן בילו בני המשפחה את חופשותיהם.

בניגוד למה שנהוג לציין בשערי רומנים רבים, אומר כי אכן יש דמיון בין חלק ניכר מן האפיזודות המתוארות בספר זה ובין אלה שאירעו במציאות.

א. צ.


 

חלק א: “העולם החדש”    🔗

עכשיו סוף מרץ 1908, כלומר, כארבעה חודשים לאחר “מותי” הבדוי. את הדברים האלה אני כותבת בחדרי בסנטוריום לחולי עצבים, בו אני מאושפזת בעל כורחי – קורבן למזימה שפלה – במחוז וֶסטצֶ’סטֶר שבמדינת ניו יורק.

ארבעה חודשים, ויום-יום, שעה-שעה, אני תוהה על סביבי – על המדשאות הרחבות, שירוק רענן מבצבץ עכשיו מבעד לשמיכה המרופטת של השלג הנמס עליהן, אשר התאחר השנה מאוד, על היער האפל של עצי האדר והערמונים הסוגר עליהן, על הביתנים הלבנים העומדים בשורה אחת, כמו מסדר בוקר של אחיות, על המסדרונות הארוכים שבהם אני מתהלכת, בין קירות אילמים – ושואלת את עצמי מה אני עושה כאן, בשבי הזה? מדוע אינני בורחת?

אבל לאן?

אמריקה היא מדבר בשבילי.

אֶרבעה חודשים הייתי כמשותקת. לא יכולתי להתאושש מן המזימה שנרקמה סביבי, מן השקרים שהופצו עלי בעולם. לא יכולתי להשיב בדעה צלולה לשאלות הרופאים, לקרוא עיתון, להאזין לרדיו, או להחזיק עט בידי.

ב-10 בנובמבר 1907 , הוא יום “מותי” הרשמי, נלקחתי בחיפזון ובחשאי מבית-המרפא בבּאד-אַאוּסזֶה שבאוסטריה עילית אל תחנת הרכבת. את האיש שבא לקחתני לא הכרתי. אמר שבא בשמם של אפוטרופסי, ושהוטל עליו ללוותני עד בּרֶמֶן. הייתי מטושטשת לגמרי מרוב המורפיום שהזרקתי לעצמי ומרוב חולשה. לא הבנתי למה עלי לנסוע לבּרֶמֶן, אבל נעניתי לו. היה לי צורך בשינוי, בתנועה, לא חשוב איזה. בקושי הספקתי לארוז את חפצי בשתי מזוודות. איש מבית-המרפא לא בא להיפרד ממני. ברכבת לווינה אמר לי האיש (צעיר, חייכן, סימפתי, לבוש בקפידה) שבברמן אעלה על אנייה שתסיע אותי לארצות-הברית. “לארצות-הברית?” שאלתי באפס כוח, בערפול חושים, מבלי דעת מה קורה אתי, “איך זה? מדוע?” האיש אמר שיסביר לי הכול בדרך לנמל.

בהגיענו לווינה ביקשתי ללכת אל ביתנו, כדי לקחת משם כמה דברים לפחות, אבל המלווה שלי, שדמה עכשיו בעיני לסוהר, לא התיר לי לעשות זאת. אמר שהרכבת לברמן יוצאת בעוד שעה ועלינו להמתין בתחנה.

ברכבת לברמן הסביר לי האיש – בקול מנומס, אך אדיש – שבמשרד ההסתדרות הציונית נאמר לו כי אין עוד אפשרות להחזיקני בבאד-אאוסזה, כי קופת ההסתדרות ריקה, והמעט שנותר מעיזבון בעלי נועד לפרנסת שלושת ילדי, וכי יהודי עשיר ונדיב בניו יורק קיבל על עצמו לשאת בכל ההוצאות הכרוכות באחזקתי בבית-מרפא כלשהו לחולי עצבים באמריקה. “והילדים,” קראתי בבהלה, “מה עם ילדי?”.

“בהתאם לצוואת בעלך,” אמר האיש, “בין כך וכך הילדים אינם באחריותך… הם הרי נמסרו לידי אפוטרופסים.”

הייתי שבויה.

באותו רגע נזכרתי במר כוהנשׁטאם, המנהל היהודי של בית-ההחלמה בקניגשטיין. חצי שנה לפני כן שהיתי בו, וימים אחדים לאחר בואי שמה היה לי התקף של היסטריה וצעקתי משהו נגד הציונים והציונות באוזני כל המחלימים. המנהל החליט לגרש אותי מיד, ובמכתב לאפוטרופסי כתב: “לטובת האינטרס הציוני, רצוי שמרת הרצל תיעלם מקניגשטיין בפרט ומאירופה בכלל!”

הגענו לברמן בחצות. התאכסנו במלון זול, ולמחרת בבוקר נסענו בכרכרה אל הנמל. המלווה שלי הוליך אותי אל תחנת המכס. דאג לסידור כל הניירות ועלה אתי בכבש אל האנייה. לחץ את ידי ואמר: “אני בטוח שב’עולם החדש’ יתחילו לך גם חיים חדשים.” ונעלם מעיני.

היתה זו אניית משא מיושנת וחלודה של חברת הסחר הגרמנית “דויטשה קוהלה אונד קורק גזלשאפט”, ששניים מאמבריה היו טעונים ארגזים גדולים ומכונות. התא שניתן לי היה במדור התחתי של האנייה. ירדתי וירדתי במדרגות הברזל הקשות, ונדמה היה לי שאני יורדת לשאול. התא היה צר כצינוק ורק מיטה אחת בו וארון ברזל עם שלוש אצטבאות.

מספר הנוסעים באנייה לא עלה על שלושים או ארבעים, ורובם נראו לי כפקידי חברות. אחדים מהם באו עם נשותיהם או בנותיהם או פילגשיהם.

מיד לכשיצאה האנייה מן הנמל החלה סערה, שטלטלה אותה מצד אל צד עד שהגלים הגבוהים שטפו את הסיפון.

ירדתי אל תאי והסתגרתי בו. הנסיעה מברמן לניו יורק ארכה 22 יום, לרבות חניית ביניים בליברפול. רוב הימים והלילות לא יצאתי מתאי אלא לארוחות. שעות על שעות שכבתי על המיטה, ערפל סמיך בראשי, כשאני בוהה אל הצוהר העגול ששמים קודרים ומשברי ים גבוהים נראו בעדו. לעתים היה מטר עז מנקב את פני המים ככברה, וחצי ברקים חצו את הרקיע כאותות של יום הדין. ראיתי את עצמי בראי: פנים אפורות, שיער שמן ולא מסורק. פתאום הרגשתי שהיד השמאלית לא נשמעת לי, שאני לא שולטת בשרירי. הרגשת שיתוק. איך אאסוף את חפצי כשנגיע לניו יורק?

וכל הזמן הזה החריש את אוזני געש הכבשן שבבטן האנייה, מעבר לקיר התא, שהיה כגעש אש גיהינום.

לא נותרה בארנקי אפילו גלולה אחת של ציאניד. אחרי ניסיון ההתאבדות שלי בבאד-אאוסזה סרק האח את כל כלי והחרים כל גלולה ואמפולה שהיו בהם. לא הצלחתי להסתיר אפילו אחת.

“מותי” מתואר בעיתונים היהודיים שהגיעו לידי בצבעים חיים, אפשר לומר, וגם משפילים, כיאות לאישה מושחתת כמוני: המורטוריום בגוֹתָה, אחרי ש”איגוד ויסבּאדֶן" דאג להעביר לשם את הארון. משפחתי המצומצמת (ילדי, אחיותי, חמותי ז’נטה הרצל והאומנת האהובה שלנו, לֶנִי) מגיעה, לפי התיאורים האלה, לוויסבאדן ומשם יוצא מסע ההלוויה ברכבת לגוֹתָה. מדוע צריך היה לטלטל את גופתי מרחק של קרוב לאלף ק”מ כדי לשרוף אותה? ובכן, הרוצה לשקר ירחיק עדותו. כן, עד גותה שבגרמניה! ועוד הפיצו את השמועה שאני היא שציוויתי על כך! ב”צוואתי", שנמצאה כביכול במגירת שולחן הטואלט שלי, טמונה במעטפה צהובה. מי ראה את הצוואה הזאת? האם המברק ששלח בן דודי מוריץ מאאוסזה (שם “מתִי”) לקרֶמנֶצקי (השלישי מבין אפוטרופסי) הוא העדות על קיומה? או שמא זייף מישהו מסמך של “צוואה” בשמי והטעה אף אותו? (באותו המברק מבקש מוריץ, שהוא עצמו צד בדבר, מקרמנצקי שידאג למודעות אבל בשם ילדי ואחיותי). כשאני חושבת כמה שמחו האפוטרופסים שלי לפטור מן העולם “בזבזנית” כמוני, שקיומי היה נטל כבד על הקופה הציונית, מהדהד באוזני צחוק השטן! ובכן, היכן הופקדה הצוואה עצמה? האוריגינל שלה? והרי אין לה כל זכר, לא בערכאות של וינה ולא בשום מקום אחר!

שלושה-עשר האנשים שהגיעו מווינה ללוותני ב”דרכי האחרונה" נטשו, אם כן, את ארוני הריק כבר בתחנת הרכבת של ויסבאדן, ורק נציגים בודדים מבין בני משפחתי, ילדי, חמותי, בן דודי מוריץ ואחותי אֶלָה, הצטרפו למסע הארוך עד גותה. כן, גם האדונים הציוניים וולפסון וקרמנצקי הגיעו לשם. על תקן היותם אפוטרופסי. שכן בעלי המנוח, שבשבילו הייתי בבחינת ברייה שאינה מסוגלת לעמוד על רגליה, הפקיד אותם בצוואתו להיות ממונים עלי.

בעיני רוחי אני רואה את “יתומי” המסכנים, מוחים דמעות מעיניהם כאשר הארון, ואני בתוכו כביכול, יורד אט-אט אל שאול המשרפות… רק טרוּדל הפעוטה שלי נצמדת לארון, מתייפחת וצורחת, וכשהנסי מנסה להרגיעה היא הודפת אותו מעליה ברוב ייאושה. ובדרך חזרה, ברכבת לווינה, תוקפת הרוח הרעה את פאולינה בכורתי, והיא מטיחה עלבונות באפוטרופסיה, בגסות ובתובענות – כפי שנודע לי מן הידיעות שהסתננו אלי טיפין-טיפין, בגניבה – והנסי נתקף עוויתות ומשמיע יללות המסתברות בהתמוטטות נפשית, ודודו מזדרז לשלוח אותו לסנטוריום גַיינפארבּ בווֹסלַאוּ, להתאוששות. אכן, מכאן ואילך מתחילה פרשת ההתמוטטויות הנפשיות של שלושת ילדי, שהטיפול בהן ממומן בידי הציונים…

שומו שמים! אני, אני עצמי, ציוויתי כביכול ב”צוואתי“, כפי שפורסם בעיתונות היהודית – שלא ייערך שום טקס דתי ב”לוויה” שלי… כלומר, לא היה חזן שיאמר “אל מלא רחמים” על “גופתי”, שלא ידעה רחמים בחייה, כנהוג בלוויות היהודיות, ובני יחידי, הנס, לא התבקש כלל לומר קדיש על אמו, שהיא בבחינת טמאה הראויה להיקבר מחוץ לגדר… בשני משפטים לקוניים, קרים כאצבעות השד, הספידו אותי בן דודי מוריץ ודוד וולפסון, שניהם ממונים על העיזבון של בעלי המנוח, “מלך היהודים”, כפי שכינו אותו מעריצים מקצה תבל עד קצֶהָ. הכול נעשה בחיפזון. לברוח מהר ככל האפשר ממקום הפשע? לטשטש מהר ככל האפשר את העקבות? וכך, על-ידי שריפת “גופתי” כביכול, חשבו העסקנים הציוניים הממולחים, שומרי הגחלת של מורשת “המלך”, ימחו את זכרי לעולם ועד.

ואחר-כך? מה אחר-כך, לפי הדיווחים של העיתונות היהודית, שהציונים שולטים בה ממוסקבה וּורשה ועד לונדון וניו יורק? אחר-כך נמסר כד האפר, זה שחיק גופי המעונה ועצמותי החולות, לידי הנס בני, למשמרת… גם זאת על-פי “צוואתי” כביכול… כלומר, אני עצמי ציוויתי את אפרי לבני, שהוא כה רגיש, כה שביר, כה נוטה למלנכוליה!…

אך היכן הכד הזה? היכן הוא אפרי? האם פוזר על פני הים?

על-פי המקורות הציוניים, כד האפר ש”ציוויתי" כביכול לבני לא נמסר לו בגותה, מיד לאחר ששרפו את גופתי, אלא רק כחודש לאחר ה”לוויה" שלי (איזו המצאה מתוחכמת, רבת דמיון!). רק כשיצא הנסי מווינה למקום לימודיו באנגליה הנחו אותו אפוטרופסיו לחזור למשרפות בדרכו לאוֹסטֶנדֶה ולגאול משם את כד האפר של אמו… וראו זה פלא: הוא “שכח” את הכד ברכבת מגותה לאוסטנדה! אבל כל אדם בר דעת ישאל: מדוע לא לקח עמו את הכד המקולל הזה מיד לאחר שריפת הגופה? למה צריך היה לחזור שנית לגותה? והרי זה אבסורד גמור לטלטל נער חולני ורגיש כמוהו, שאך זה לקה בהתמוטטות נפשית – לבדו! – ולהטיל עליו משימה אכזרית כזאת, לאסוף מן המשרפות את אפר אמו!

של מי היתה המזימה, אם כן, לפרסם את עניין מותי ושריפת גופתי ולשלוח אותי לארץ גזירה? האם היה וולפסון מעורב בדבר? אינני יכולה להאמין! הוא נראה לי תמיד אדם ישר, מהוגן, אף-על-פי שבמסירותו ללא גבול לתיאודור ובדאגתו לשמה הטוב של ההסתדרות הציונית, ניסה – אכן, באדיבות, בנימוס – להרחיק אותי משדה המערכה; והלא אימץ את ילדינו, והעתיר עליהם חום ואהבה כאילו היו ילדיו שלו!

האם ידו של בן דודי מוריץ היתה בדבר? אינני מאמינה! אכן, בשלב מסוים נודע לו על כך, בזאת אני משוכנעת. ייתכן שבאיחור רב, אחרי שכבר לא ניתן היה להציל. אבל האם יזם, תכנן, הוציא לפועל? בשום פנים ואופן לא! הוא לא היה מעולל לי את זאת! לא לי ולא לילדינו!

של מי, אם כן, היתה המזימה?

אלוהים אדירים! האומנם אפשר לרמות את כל בני האדם כל הזמן, כדברי לינקולן? איך ייתכן שאיש מכל אלה שהכירו את בעלי ואותי – מאלה שהיו מדשדשים על רצפות ביתנו מבוקר עד ערב ועשו אותו בית-נתיבות להסתדרות העולמית שלהם והפקיעו אותו לגמרי מרשות היחיד שלנו – איך ייתכן שלא שאלו כאשר קראו את ה”עדויות" השקריות הללו, או כאשר הגיעה לאוזניהם השמועה העסיסית הזאת, שהופצה בכל רחבי העולם היהודי, על נסיבות “מותי”, איך לא שאלו כיצד קרה בכלל שנפחתי את רוחי באאוסזה – אישה בת שלושים ותשע – כאשר כבר החלמתי מחוליי, שלא היה אנוש כלל? למה אין שום דיאגנוזה של המחלה או תיאורה? ואיך העלו בדעתם שציוויתי לטלטל את גופתי – ואת מלווי – מרחק כזה על מנת להיפטר ממנה?

היש שוטה שיאמין שכך מתִי, שכך נשרפה גופתי, שכך נעלם אפרי? הרי רק בסיפורי מסתורין ואימה גותיים כמו אלה של אדגר אלן פו תיתכן מין עלילה פנטסטית כזאת! אבל מסתבר שאכן יש רבבות שוטים כאלה, כי איש לא שאל, איש לא ערער, איש לא חקר ולא בדק. כן, נראה שיש שוטים המאמינים לכל כזב כשרצוי להם הדבר – ו”מותי" הרי רצוי היה מאוד לציונים! מכל הבחינות…

אך מכיוון שאכן לוויה היה היתה, וארון מתים אכן הוסע מאאוסזה לוויסבאדן ומשם לגותה, ואכן נערך טקס של שריפת גופה – הדבר היחיד העולה על דעתי הוא שבקנוניה נבזית בין נציגים כלשהם של הציונים לבין מנהל בית-המרפא, נלקחה באישון לילה של ה-9 בנובמבר 1907 גופתה של אלזה בראון – אישה אומללה, חולת נפש שחפנית ללא קרוב בעולם כולו, שנפטרה עשרים וארכע שעות לפני כן ולא היה לה גואל – מן המורטוריום של בית-המרפא, הוטמנה בארון שהוכן מראש, ובחשאי הוסעה ל”דרכה האחרונה"; כן, הרחק-הרחק מאוסטריה מולדתה, כן, להופכה לאפר – כדי למחוק את עקבות הפשע, לבל יישאר להם שריד ופליט.

בהסתכלי עכשיו לאחור אל כל אותו מסע ארוך של עשרים ושניים הימים והלילות בתחתית האנייה, נדמה לי שהוא עבר עלי כולו בלימבו. כאילו שקעתי בתרדמה נטולת חלומות, וכשהייתי מתעוררת ממנה באמצע הלילה היתה עולה באוזני ההלמות הקצובה של קורנס המנוע מחדר המכונות כהלמות מכות הגורל. ולעיני נצנצו גצי האש המתעופפים מן התנור.

בבוקר היום ה-23 התעוררתי מתכונה של צעדים חופזים אנה ואנה במסדרונות. כשעליתי לסיפון הופיעו לעיני באפרוריות העננים הלחים צריחיהם של גורדי השחקים של ניו יורק. מנועי האנייה דממו והיא נגררה אט-אט אל רציף הנמל.

הכול היה אפור ועגום. על הרציף התהלכו פועלי נמל ואזרחים, שבאו כנראה לקבל את פני מודעיהם. חיפשתי ביניהם את האיש שגורלי נמסר לחסדו, אך לא ידעתי מה מראהו.

עמדתי ליד מעקה הסיפון, צופה אל “העולם החדש” שנגלה לעיני, ולא ידעתי מי אני. עליתי משאול תחתיות ותהיתי שמא אינני ג’ולי, אינני נשאואר, אינני הרצל, אינני רעיה, אינני אֵם.

דפים אלה, שנכתבו בידי יוליה נַש (ג’ולי נשאואר-הרצל) ארבעה חודשים לאחר בואה לארצות-הברית, נמצאו בעיזבונה וניתנו בידי לפיקדון על-פי בקשתה, יחד עם יומנה משנות 1922 - 25. אני מפרסמת אותו עכשיו, בשנת 1980, חמישים שנה לאחר היעלמה הסופי, בהתאם לצוואתה ומתוך נאמנות לשבועתי שלא לפרסמו לפני כן. היומן נכתב גרמנית – לשון הורי, שידעתי אותה מילדותי, אם כי במידה מוגבלת – ובמהלך תרגומו לאנגלית נאלצתי לעשות בו עריכה כלשהי, במקומות שהיו בהם טשטוש, אי-בהירות או קיטועים בלתי צפויים. אני מצרפת ליומנים אלה את סיפורי האישי, השזור בחמש השנים האחרונות לחייה ובקורות אותה באותה התקופה.

בת עשרים ושתיים הייתי אז, כשהכרתי אותה, לפני חמישים וחמש שנים, באביב 1925, בעיירת הקיט שבמחוז וסטצ’סטר, בשמה הבדוי: יוליה נש. היא היתה מאושפזת אז בסנטוריום לחולי עצבים בו שהתה שנים רבות. ובהתוודעי אליה לא היה לי שמץ של מושג שהיא אלמנתו של המנהיג הנערץ, מחולל התנועה הציונית, חוזה המדינה היהודית – תיאודור הרצל.

ואולם, כבר בשלבים הראשונים להיכרותנו החלה יוליה לפזר לפני רמזים עבים על זהותה האמיתית, ואני הבינותי זאת כצורך דוחק שלה להתפרק ממועקת הסוד שנצרה בלבה שנים רבות.

מאז ועד היעלמה המסתורי ב-20 בספטמבר 1930 (ימים אחדים אחרי שנודע לנו כאן באמריקה על האסון שאירע לילדיה פאולינה והנס הרצל, שאיבדו עצמם לדעת בזה אחר זה בבורדו שבצרפת ונקברו שם בקבר אחים) הייתי בקשר אמיץ אתה, בעיקר אחרי שעזבה את הסנטוריום ועברה למגורים עצמאיים בניו יורק.

הדפים הראשונים שנכתבו בידי יוליה והמובאים בזה הם משנת 1908, זמן קצר לאחר בואה לארצות-הברית. לא ברור לי מדוע החלה בכתיבת היומן עצמו רק כעבור ארבע-עשרה שנה. האם רק אז מצאה כוח בעצמה לכתוב דברים כהווייתם על חייה עם בעלה? האם חרדתה למשפחתה באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה שיתקה אותה כליל? או שמא אבדו המחברות שקדמו לאלה המצויות בידי?

אני מזהירה בזאת את הקורא החשדן: למרות הוודאות המלאה שיש לי בכל הנוגע לזהותה של גיבורת ספרי זה, בהסתמך על קרבתי האישית אליה; בהסתמך על ההוכחה החותכת המשתמעת מיומניה, שבהם פרושים חייה האינטימיים עם בעלה בפרטי פרטיהם, מנקודת מבט של מי שהדברים נוגעים בשורש נשמתו; ובעיקר בהסתמך על ההודאה שסחטתי בסופו של דבר מאבי, אחד האנשים הבודדים שהוכנסו בסוד בימוי מותה של ג’ולי באאוסזה שבאוסטריה והעברתה לסנטוריום בווסטצ’סטר שבמדינת ניו יורק – כל עוד לא נמצאו הוכחות משפטיות המעידות ללא כל צל של ספק כי יוליה נש היא-היא ג’ולי נשאואר-הרצל – רשאי הקורא הספקן להתייחס לספר זה כאל בדיה ספרותית.

פגישותי עם יוליה נש    🔗

א. “אני התגעגעתי לחיים אחרים”    🔗

כשהתקרבנו לבית העץ הלבן שמעל לאגם, מוקף עצי מחט, ראיתיה יושבת על כיסא נוח בגינה הקטנה, מצפה לבואי. עוד מרחוק הבחנתי בברק מעטה השחורים שלגופה. לא גבוהה, נוטה למלאות, ארוזה בבגדיה: שמלת אלמנות מברוקד, מהוהה, עם צווארון בייבי (התרשמתי במיוחד מן התחרה העתיקה של החפתים ומן המדליון המשתלשל משרשרת הזהב הדקה, שמאוחר יותר סיפרה לי כי היא נוצרת בו תלתל של בעלה המת), נעליים גבוהות, מכופתרות, כובע קטיפה אפור מעוטר דובדבנים, על שיער מסולסל, אדמוני (צבוע? פאה?), ובידה שמשייה ממשי אפור, שרוט.

סוכנת הבית של הסנטוריום לחולי עצבים חיכתה לי בפתח, ואחרי שנתנה הוראות אחדות לנהג שהסיע אותי מתחנת הרכבת פנתה להציג אותי לפני הגברת יוליה נש. שמתי לב לסנטרה הרחב, הכבד, שהבליע את צווארה, למשיחה הנאה של גבותיה המודגשות בעיפרון, לעורה חסר הצבע, שאגלי זיעה בצבצו ממנו מבעד לשכבת הפודרה העבה, ללכה הארגמנית של ציפורניה העשויות בקפידה, לשונות החתולים של אצבעותיה. אך מה שכבש אותי בה, כישף, הייתי אומרת, היה עיניה הכחולות הגדולות, שחלום פרוע וחרדה ניבטים מהן, כעיני גיבורות של טרגדיות קלאסיות.

הייתי בת עשרים ושתיים, והאביב הניו יורקי השפיע עלי ערות קדחתנית וחוסר מנוחה שביקשו להם פורקן. אבי, שראני בכך, אמר לי בדרך של שאלה מצווה, כדרכו: “למה לא תיסעי לימים אחדים לווסטצ’סטר ותבקרי שם אישה אומללה, בת טובים, ששרויה שנים רבות באמריקה ללא קרוב ומודע והיא עומדת להשתחרר מבית-המרפא ולעבור לפנסיון פרטי בניו יורק בדרכה לעצמאות?” כך אבי, שצירף תמיד את החובה אל הנעימות, את המועיל אל המענג. אבל אני, שרוח התזזית שתקפה אותי לא מצאה לעצמה אפיק בעיר, נעניתי בשמחה. אהבתי לשהות בביתנו הכפרי בווסטצ’סטר, על אף סגנונו המנופח והמגושם, שלא היה לטעמי. אהבתי את ההנאות הכפריות שחבל ארץ זה הציע מלוא חופניים, ומאז הקיץ שעבר נשביתי לשיוט בנחל, בין החלוקים, בבוצית הקטנה שלנו, לעבר אותו מקום מבודד בחורשת האורנים בו פגשתי את בעל הבקתה התימהוני (צייר? משורר?), שלבי נפעם למראהו באחת משוטטויותי בשבילי היער. אך עדיין לא הצלחתי לקשור עמו שיחה מעבר לברכת שלום ולהערה מנומסת על מזג האוויר.

בקשתו של אבי שאערוך ביקור אצל אישה זרה לי לגמרי, ועוד חולת עצבים, לא נראתה לי יוצאת דופן. בחווילתנו הניו יורקית, בצד ה“מכובד” של מנהטן עילית, נהגו להסב אל שולחן החג שלנו בחגים היהודיים המסורתיים כל מיני חלכאים ונדכאים, מהגרים זה מקרוב באו שהשפה האנגלית עדיין לא שגורה על פיהם, והורי, ממוצא אוסטרי, ילידי שנות ה-70 של המאה שעברה, שהגיעו לארצות-הברית בצעירותם, פטפטו אתם בגרמנית. מאז ימי ילדותי נוהגת הייתי להזמין לחדרי ילדי מהגרים זרים ולשחק אתם בשפת אילמים וחירשים, כשאני מתראה שאיני מבינה את שפתם. וכשגדלתי מעט עירב אותי אבי בפעילותו הציבורית בקרב הקהילה היהודית-הגרמנית שעמד בראשה, בארגון בזארים לנצרכים, בחלוקת פרחים ומתנות בבתי-החולים ובמוסדות הצדקה השונים שאבי תרם להקמתם ולהחזקתם ביד נדיבה.

כמוסכם מראש ביני לבין סוכנת הבית של הסנטוריום, אמורה
הייתי להזמין את יוליה נש אל ביתנו הכפרי לתה של ערבית.

כבר בהתקרבנו אל הגבעה שעליה ניצבת הווילה – צבועה לבן וירוק, בסגנון איטלקי, בנויה מעל טרסות הנתמכות בעמודים קצרים בצורת כדים – הביעה הגברת נש את התפעלותה מביתנו במיני צפצופים נרגשים אך מאופקים, מעין שיח ושיג בינה לבין עצמה, ואף ביקשה מהנהג שיעצור לרגעים אחדים את המכונית, כדי שתוכל להזין את עיניה בחזית המרשימה של הבית. וכשהחדרנית הגישה לנו תה באכסדרה הקורינתית המשקיפה אל כרי הדשא שעצים אקזוטיים שתולים בהם ואל הגבעה המשתפלת אל האגם שברווזים משתכשכים במימיו, התעטפה בשתיקה חולמנית, וכשמזגתי את התה בכלי הפורצלן הצ’כי, עם בסיסי הכסף, נעצבו פניה של אורחתי והיא אמרה בקול עייף: “כלים כאלה היו לנו בווינה בטירה של הורי. בן דודי היה אספן של אקוורלים וחרסינה, ובבית בעלי היו לנו מערכות כלים מקסימות של קוֹבַּלט-רוזנטל.” ונאנחה ואמרה: “אני פורחת בין כלים נאים.” ומשנח מבטה בספקנות על חצאיתי הרחבה והשופעת, כמקומטת מגשם, הוסיפה שגם בגדים יפים היא אוהבת. ניסיתי לבדר את דעתה וצחקתי ואמרתי שבדרך כלל אני מתלבשת בבגדים מרושלים, במכנסיים על-פי רוב, ורק לכבודה לבשתי חצאית, אך הגברת נש הרעידה את ראשה כמו לסלק מחשבות רעות, ומשנתקל מבטה באגרטל הגדול מברונזה, עם פיתוחים בסגנון מצרי, אמרה: “כשאת מוקפת בחפצים נאים זה נותן לך שמחה, ביטחון… אני התגעגעתי לחיים אחרים.”

אבי הזהיר אותי שלא לחטט בעברה של האישה, מחשש לפתוח פצעים שלא הגלידו. הטיתי אפוא את שיחתנו אל העתיד, אל החיים העצמאיים הצפויים לה בניו יורק. יוליה נש סיפרה לי שמלבד הקִצבה החודשית הקטנה שהיא מקבלת מפילנתרופים אלמונים, היא מתכוננת להשלים את הכנסתה מעיסוק במלאכת יד. זה כישרונה האמיתי, אמרה. מלאכת מחשבת. כל סוגי הסריגה, קרוֹשֶׁה, גוֹבּלֶן, תחרת מַקרַמֶה, רקמות, אפליקציות – הכול. ועוד סיפרה לי שדוגמאות של עבודותיה נמסרו לבעל חנות אופנתית למלאכת יד בצד המערבי של מנהטן עילית, והלה התלהב והבטיח להעסיקה דרך קבע. (היד אמי בדבר? חשבתי, אמי, שנהגה לסייע לאבי בגמילות חסדים לגלמודים?) אילו חונכה באמריקה, הוסיפה באנחה (שמתי לב שגברת נש מרבה להיאנח), יכולה היתה לפתוח עסק עצמאי משגשג… להעסיק עובדות במפעל שלה… אבל בחינוך כמו שלה? כישרון אמנותי לאישה באוסטריה הקיסרית? רק לצורכי הבית והמשפחה!

אחרי טקס התה והפְּטִי-פוּר, שזכו לשבחיה של האורחת (בגיחותינו הקצרות לכפר שלא במסגרת שהייתנו הממושכת בו בעונת הקיץ שימשה החדרנית כסוכנת וכטבחית), ביקשה אורחתי לסייר בגן. שדרת עצי הברושים עם הספסלים שלצדה, שיחי המגנוליה, המורן וההדס השתולים בין הדשאים, ערוגות פרחי הגרניום, הרקפות וההיביסקוס הזוהרים בשלל צבעוניותם, הביתן הקטן שזלזלי הקיסוס חוסמים את פתחו – כל אלה הזכירו לה, כך אמרה, גן של טירה אחת, שאטו, שהפכוה למלון. בבורגונדי היה זה, איפה שהוא בקרבת דיז’וןֹ… היא ובעלה בילו שם חלק מירח הדבש שלהם. “אבל אז היו לי שיער בלונדיני ומותניים דקים,” חייכה בעצב. “הייתי מאוד צעירה.” כששאלתיה אם חזרה מאז לבקר בצרפת תמהה רגע על שאלתי ואחר השיבה: “הו, אני גרתי שם עם משפחתי! שנתיים וחצי, כמעט שלוש. כל הזמן בפריס. בעלי אהב מאוד מסעות. היתה לו שם משרה רמת מעלה שהיתה קשורה בנסיעות. אני לא אהבתי נסיעות.” לאחר שוטטות מה בגן ועל שפת האגם – אז הבחנתי בגבנונית הקלה שהשחה את קומתה – הצעתי לאורחת שנבקר בבית הקטן, העתיק, בית האחוזה המקורי מראשית המאה השמונה-עשרה, שם התגוררו החדרנית ובעלה, סוכן המשק. כשהתיישבנו בצד הקמין המצופה חרסינה הולנדית, בכורסאות הישנות המרופדות עשב ים, הגברת נש מתחבטת על מושבה באי-נוחות בולטת, התוודיתי בפניה שהייתי מעדיפה לגור בבית זה. “הו, איך את יכולה להשוות!” תבעה היא את עלבון חווילתנו ההדורה, כשהיא מסתכלת בספקנות בכלי הנחושת והברזל התלויים על קירות העץ החשופים. “גם אני הייתי בחורה רומנטית בגילך. כן… אחיותי טענו שיש לי נפש בוהמית… אבל נוחיות אהבתי תמיד. בעלי וחמותי קראו לזה ‘מותרות’, כן… איך הם אומרים, הפסיכולוגים? דיכוטומיה. בורגנות ובוהמייניות בנפש מסכנה אחת. אבל בגילך הייתי עוד תמימה ועיוורת. אז החיים התנקמו בי. הו, נקמה איומה!” והיא חיטטה בנרתיקה ביד רועדת והוציאה משם ממחטת תחרה וניגבה את זוויות עיניה.

לפתע הבזיק בעיניה חיוך קונדסי. “את כל-כך צעירה ואביבית! את ממש מדביקה אותי בתחושת הנעורים שלך! איזה ריח של אביב באוויר! איזו קלות בראש! אני מרגישה כל-כך מסורבלת בבגדים הכהים והחונקים האלה! מתחשק לי ללבוש שמלה קלה, פרחונית, ולחלום על גברים שמתאהבים בי… הו, זה היה מעניק לי כל-כך הרבה ביטחון! כל-כך מפרה את המחשבה שלי! פעם, אחרי התעלסות בפארק של הטירה שלנו עם בעלי לעתיד, נתקפתי שובבות חצופה והעזתי למתוח ביקורת על סיפור שלו שהתפרסם אותו יום בעיתון. אמרתי לו שאין התאמה בין הגיבור הרזה ובין הכתיבה המליצית, השמנה. זה כל-כך הרשים אותו! לפני כן ראה אותי כסתם בת עשירים יפהפייה וקלת דעת ופתאום הוא התחיל להעריך את האינטליגנציה שלי!” (מי היה בעלה? שאלתי את עצמי. האם היה סופר?)

כשהחזרתי את הגברת נש לסנטוריום התרוממו אחרוני הנופשים מכיסאות הנוח שבגן המוסד והשתרכו בעצלתיים אל עבר חדר האוכל, לסעודת הערב. הפעם פגשה אותי המנהלת והזמינה אותי אל משרדה. היא אמרה לי, במבטאה הגרמני הכבד, שעובדת מטעם המוסד תתלווה אל הגברת נש בדרכה לניו יורק ותישאר אתה שם ימים אחדים, להרגילה ולאלפה לחייה החדשים. גם לאחר מכן, אמרה, תהיה עינו של בית-המרפא פקוחה עליה, והם ימשיכו לנהל מעקב אחריה, על-פי בקשת אפוטרופסיה, לאורך תקופה ארוכה. בקשתה אלי היא, אם רק אפשרי הדבר מבחינתי, שאבוא לבקר את הגברת נש מדי פעם בפנסיון, “שכן,” אמרה, "הבדידות היא האויב הגדול ביותר של האדם, אלא אם כן הוא בוחר בה מרצונו החופשי.” המנהלת – חייכנית ונעימת סבר, בלבוש ספורטיבי, עם שיער בלונדי ישר וקצר ועיניים נוצצות – ליבבה אותי, פרט לרושם של שפיותה החוגגת, שדמתה כמתייהרת על רקע מוסד זה שבפיקוחה, מוסד של אנשים בלתי יציבים שעצביהם רופפים.

הבטחתי לה למלא את בקשתה ולבקר את הגברת נש ככל שזמני ירשה לי.

היה זה באביב 1925.


ב. “הבית הזה כל-כך מדכא”    🔗

אותו קיץ עמדתי להפליג עם אמי לאירופה (אבי, שעשה את עושרו ממסחר בחומרי ניקוי והשקיע את רווחיו במסילות ברזל, היה מכור לעסקיו ולא הרשה לעצמו להצטרף אלינו לחופשותינו שמעבר לים), וראיתי זאת כהזדמנות וכחובה לבקר את יוליה נש לפני פרידתי ממנה לימים רבים.

מצאתי את הפנסיון באחד מבנייני האבן החומים, המצולקים, מערבה מהשדרה השישית, וישבתי לחכות לה באכסדרה הארוכה והצרה: קירות בצבע אולטרה מרין זוהר, רצפת לינוליאום דמוית שיש, מדיפה ריח של ליזול, פסל גבס “רומאי”, ראי מוכתם שברקו הועם, תחריטי מתכת על נושאים סנטימנטליים, צמחים יבשים ארוכי גבעול, קולבים עמוסי מעילים וכובעים מאובקים, אווירה מדכאה של זולות וניכור. חרדתי לשלומה של יוליה נש.

לבסוף ירדה אלי חדרנית צעירה שמנמנה ומסולסלת, מבט מפוחד בעיניה, והנחתה אותי – במבטאה האירי – לעלות אתה אל חדרה של הגברת נש. “היה לה התקף. הו, די קשה!” לחשה על אוזני כשהיא סוקרת את סביבותיה פן יגיעו דבריה אל אוזן מי מן האורחים. “אבל כששמעה את שמך ביקשה לראות אותך.” החדר היה חשוך ומחניק וּוילונות התחרה הירוקים הדהויים נראו כאצות ים סחוטות על רקע של טַפֵּט בצבע בורדו, עם כיסי אוויר תפוחים, כצבע חלוק הפלנל של יוליה נש, שישבה במיטתה הגבוהה מכוסה בהררי שמיכות וראשה – ששערו מקושר באטבים ובגלגילות ומשוך ברשת – נשען על לוח העץ החום. בצד המיטה, על עגלת התה המסורבלת, נערמו שיירי ארוחת הבוקר המאוחרת, והחדרנית האירית מיהרה להביא עוד ספל חרסינה סדוק והציעה לי קפה מן הקנקן שההביל עדיין. פניה של יוליה נש היו סמוקים ונפוחים והיא הגישה לי יד חיוורת, רפויה, ושתי טבעות היהלום הקטנות, על האמה ועל הזרת, הבליטו את הלכה המגורדת שעל ציפורניה. “היא טובה אלי, הבחורה הזאת,” הורתה בראשה על החדרנית שנעלמה מאחורי הדלת. “אני לא מצליחה להירדם פה ואני מפחדת, אז היא עושה לי מסז’ לפני השינה וזה מרגיע אותי… כשאבריא אסרוג לה איזו לסוטה או שכמייה או משהו… הכי קשה זה בלילה… הציפייה הזאת למשהו שיפר את השקט, משהו שיתייחס אלי… אפילו יתוש… ובבוקר השכם, האור הלבן והחולני הזה אחרי לילה ארוך ללא שינה… הצפצוף הלגלגני הזה של הבולבול… אני קמה לתוך התוהו… והזִקנה שמצפה לי בפתח… רואים דברים כאלה משפילים, איך הזקנים מתגמדים… איזה עלבון, איזו רחמנות על המיץ האנושי!”

לפתע התחילה לפרק כמתוך בולמוס את יער הצבתות שעל ראשה. “הו, אני כל-כך מצטערת!” קראה מתוך ייאוש, “אפילו לא הסתדרתי לכבודך… כל-כך קשה לי להתארגן! כל פריטי הלבוש האלה, חזייה, תחתונית, מחוך… והפריטים העליונים! הבגדים שלי כל-כך מיושנים ולא אופנתיים, הכול כל-כך כבד ומסורבל ובלתי אפשרי!”

הגשתי לה את הנרתיק עם כלי האיפור והיא המשיכה לדבר, ספק אלי ספק אל הראי שבידה: “רציתי להיות בעיר גדולה. תמיד אהבתי עיר גדולה. שדרות רחבות, כיכרות, גנים, אנשים הדורים, חלונות ראווה. היו שנים שלא החמצנו אף הצגת בכורה בתיאטרון. ואופרה, כמובן. בעלי היה מכור לאופרות של וגנר, שבגלל אורכן התחילו מוקדם מן הרגיל והיינו חייבים להזדרז עם ארוחת הערב. הו, יש לי כל-כך הרבה זיכרונות!” וכשהיא תופסת את ידי בידיה (הרתיעה האינסטינקטיבית שלי מן הפמיליאריות הרגשנית של קרבתה הפיסית) לחשה: “עשיתי שגיאה חמורה מאוד שעברתי לניו יורק! אני מפחדת לצאת פה לבדי לרחוב והבית הזה כל-כך מדכא…” וסיפרה שרק פעם אחת טיילה בסנטרל פארק, בכרכרה, עם האישה ההיא מהסנטוריום שהבטיחה לה כי במשך הזמן ישכרו לה דירה פרטית משלה. “כן, כן,” נאנחה, “יותר מדי שנים ביליתי בבתי-מרפא!”

רציתי להבין מה היה ההתקף שעליו דיברה החדרנית וחיפשתי דרך לשאול את יוליה על כך בעקיפין, אך היא הקדימה אותי: “לפני שבאת היה לי התקף. ראיתי את הילדים שלי נשרפים ובכיתי וצעקתי. כעת אני מרגישה חולשה נוראה. תמיד זה ככה אצלי אחרי התקף. אני צריכה לשכב בחדר חשוך ולהירגע. אולי זה מהחום. אולי בגלל הריחות של התבשילים מהמטבח שבמרתף. אני רגישה מאוד לריחות. גם הבת הצעירה שלי רגישה לריחות. כשהיתה ילדה קטנה סירבה לשבת על יד הרַכָּב מפני שנגעלה מהריח שלו.”

רציתי לשאול את הגברת נש על ילדיה, על בעלה. האישה הזאת התחילה לסקרן אותי. אבל זכרתי את הזהרתו של אבי שלא לחטט בעברה, והבלגתי. כשסיפרתי לה על נסיעתי הקרובה לאירופה לא הגיבה תחילה. התאוננה על קוצר נשימה. אחר-כך אמרה: “הו, אנחנו היינו נוסעים לנופש בכל קיץ… באדן, רַייכֶנַאוּ, אאוסזה… לא, את לא היית אוהבת את באדן, היא אופנתית מדי וקרובה מדי לווינה. גם רייכנאו אופנתית,” חייכה אלי חיוך מר, “אני התחתנתי ברייכנאו, כן… אבל אאוסזה זה עניין אחר. יש שם חוף רחצה נהדר על שפת האגם ואפשר לחתור בסירה ולטייל ברגל בשבילי היער. אנחנו אהבנו מאוד את אַלְט-אאוסזה, בהרי סְטיריָה. ארץ יפה, אוסטריה עילית. אפשר לפגוש שם אמנים מכל הסוגים. ציירים עם כובעי פטרייה ענקיים, מלוכסנים על האוזן, בכל הצבעים, כמו במונמרטר; סופרים עם מקטורני קטיפה ותלתלים שמכסים את הצוואר ואת המצח. אבל בעלי העדיף תלבושת כפרית מסורתית, עם מוקיים מעור שהבליטו את רגליו החטובות ועם חגורת עור רחבה ומקטורן ירוק, קצר, מבד גס, ומגבעת ציידים ירוקה. בעלי היה פטריוט אוסטרי שמרני למדי… הוא גם הקפיד מאוד על התספורת של זקנו. הסַפָּר היה בא אליו כמעט בכל יום.”

יוליה שתקה רגעים ארוכים ואחר-כך הוסיפה באנחה: “אחרי מותו הייתי חולה מאוד. את שנותי האחרונות באירופה ביליתי בעיקר באאוסזה. גם בוויסבאדן, כן… שכרתי שם דירה. אבל גמרתי את חיי בסנטוריום באלט-אאוסזה,” צחקה בפה סגור אל תוך ממחטתה ולאטה באוזני: “אמריקה זה הגלגול השני שלי!”

תהיתי אם לפרש את דבריה כבדיחה או כסימפטום של מחלתה.

לפתע, כמו קלטה את משמעות פרידתי הארוכה ממנה, נפלה ברוחה: “אז תשאירי אותי לבדי למשך כל הקיץ בעיר הזרה והמחניקה הזאת, שאני לא מכירה בה אף רחוב אחד? אני אפילו לא יודעת איפה אני נמצאת! ואם אלך לאיבוד?” וכשהיא לוחשת על אוזני כלואטת סוד, הוסיפה: “את הרי מבינה שאסור לי לפנות למשטרה!…” וכשליטפתי את ידה והבטחתי לשלוח לה גלויות ממסעי קראה בקול נואש, כשהיא נחנקת מדמעות: "אני לא מסוגלת! אני לא אחזיק פה מעמד! אני אתאבד פה! אני מוכרחה לראות עוד פעם אחת את ילדי! הם הרי לא יודעים אפילו שנשארתי בחיים!”

לפני לכתי העניקה לי יוליה כשי לדרך קמע מזל בדמות לטאה מוזהבת בלי זנב (“מישהי מהעובדות בסנטוריום ניסתה לגנוב אותה מקופסת התכשיטים שלי, וכשהפתעתי אותה ונאבקתי עמה הצליחה לשבור לה את הזנב,” סיפרה).

כשנשקתי לה לפרידה קראה מתוך ייאוש: “איפה לוקחים כוח? מהו צופן הפלא שנותן כוח?” אבל אותי בירכה שאשאב כוח מאהבה.


ג. רוחה הרודפת אותנו    🔗

יוליה נש לא נשארה בניו יורק אותו קיץ. אבי כתב לי כי החזירוה לבית-המרפא בווסטצ’סטר, וככל הידוע לו התאוששה מדיכאונה והיא מצפה בתקווה לדירה שנשכרה בשבילה בצפון-מערב מנהטן, שתתפנה בסתיו, לכשאשוב הביתה. את הבטחתי מילאתי. שלחתי לה גלויות מאירופה. יום אחד ישבנו במסעדה ברומא, בצהריים, ביום חם מאוד, לאחר סיור בפלטין ובפוֹרוּם רוֹמַנוֹ. סיימנו לשתות את הקפה ונשארנו לנוח מעט במקום גבוה זה, ליהנות מהרוח הנעימה שנשבה מן הגבעות. אמי ישבה מולי כשהיא מעיינת במדריך המסעות של בֶּדֶקֶר ואני הזנתי את עיני בנוף המרהיב הנפרש לרגלינו: ארמונות הקיסרים, קווי המתאר של הקולוסיאום, חזיתות הכנסיות הביזנטיות, שהללוית הפעמונים המהפנטת שלהן מילאה את החלל כמו לצו של מנצח אלמוני. אז נזכרתי ביוליה נש והתלבטתי אם לשלוח לה גלויה עם צילום של בית-הכנסת היהודי ברומא או תמונת פסל של ראש אישה רומאית, שהזכיר לי במשהו את מבנה פניה ואת תסרוקתה. עוד אני שוקלת בדעתי מה ישמח אותה יותר, הושטתי את ידי לתיק המסעות שלי, שהיה מונח על הכיסא הסמוך, להוציא ממנו סיגריה. אך התיק לא נמצא. נגנב. כל תעודותינו היו שם. הדרכונים, כרטיסי האנייה והרכבות. כל כספנו. וגם הקמע בצורת לטאה, מתנתה של יוליה. ובתוך כל התכונה שרחשה סביבנו – כשבעל המסעדה מתרוצץ ומקלל ומנופף בידיו ומתנצל ונוזף, ולבסוף מזמין את המשטרה, שתחקרה אותנו, את המלצרים, את הלקוחות – בתוך כל ההמולה והאנדרלמוסיה הזאת ניגשה אלי צוענייה עטופת בלויים וצחקה בפריצות אל מול פני, בעיניים ובשיניים מושחזות, כשמחה לאיד. רק לאחר שהסתלקה מהמקום תרגמה לי אחת הסועדות את דבריה, כהשבעה של נביאת זעם: רוח רעה דבקה בנו, והיא מתעמרת בנו ומתנכלת לנו. והרוח הרעה תמשיך לרדוף אותנו עד שנטבול באיזה מקווה מים, להיטהר ממנה.

אינסטינקטיבית נזכרתי ביוליה נש. כמובן! היא-היא הרוח הרעה המתעתעת בנו! מכוח הקשר הטלפתי שנוצר בינינו כשהתכוונתי לכתוב לה גלויה; כשחשבתי עליה מתוך יחס פטרוני, מתוך שביעות רצון עצמית של אשת חסדיה… רוחה הגאה, הפגועה, המתמרדת נגדי, היא שפעלה במסתרים, היא שסיבכה אותנו בתעלוליה. כל זאת, כדי שנחוש על בשרנו, ולו באות סתר בלבד, את מצוקתה: אובדן, זרות, אלמוניות, העדר זהות, תלות ברצון הטוב של אנשים אדישים וקשוחי לב, חרדה ובדידות.

שלחתי ליוליה נש את הגלויה עם תצלום בית-הכנסת. לא הזכרתי את הגניבה, שבגללה התעכבנו שבועיים נוספים באיטליה, עד אשר התקבל הכסף ששלח אבי, עד אשר הנפיקו לנו תעודות חדשות. חששתי שהסיפור הזה עלול לחזק את כוחה הנסתר עלי.

השפעתי על אמי שניסע לטיבולי לטבול שם בבריכות. אבל את המניע האמיתי לרצוני העלמתי ממנה.

דמותה של יוליה נש המשיכה לרדוף אותי גם בדרכנו לצרפת, אך נמנעתי מלשגר אליה גלויות תכופות מדי. ואולם בהגיענו לפריס דימיתי את עצמי כמתגלגלת בדמותה כשחיתה היא בעיר זו בשנות ה-90 של המאה שעברה. ואת הגלויה השנייה שלי אליה שלחתי ממסעדה קטנה המשקיפה על הסיינה, אחרי שוטטות של יום שלם לאורך הגשרים בכיוון הנוטר-דאם, כשאנחנו מתעכבות ליד דוכני הספרים, ליד אמן דיוקנאות, נחות על ספסל בגן הטיוּלֶרי בצל עץ אגוז רב עפאים, קולטות את הגוונים והריחות הדקים והחריפים של העיר הציורית הזאת ומתבוננות באומנות עם שביסי קפלים לבנים המגלגלות עגלות תינוקות. בהיותנו במסעדה שוחחה אמי עם זוג תיירים אמריקאים על לוח הזמנים של הרכבות, ואילו אני שרבטתי כמה משפטים ליוליה על גבי גלויה עם תצלום של שלוש גרציות על החוף שקניתי יום קודם לכן בתערוכה של פיקסו.

את הגלויה השלישית מאירופה כתבתי ליוליה בשבתי מתחת לדקל בגן המלון הגדול, הלבן, בעיירה אנטיב שבריביירה הצרפתית, אחרי יום של רכיבה על פרדות עם קבוצת תיירים רב לאומית. לפתע צנחה אחת הפרדות על החול והפילה את הרוכב שעליה. אחר-כך מתחה את טלפיה ונפחה את נשמתה.

כשרכבנו בחזרה למלון נזכרתי פתאום במשפט שאמרה לי יוליה כשישבנו על ספסל בגן הטירה שלנו בווסטצ’סטר:

“אני מין חיה גדולה שחשה חוסר אונים מוחלט! בעלי… הוא ניסה ‘לחנך’ אותי, כן… היו לו שיטות משלו… אבל אני, בניסיוני הנואש להתגונן, להתעשת, לקום על רגלי, בעטתי בשארית כוחותי ולא הנחתי לאף אחד להתקרב אלי. במשך כל חיינו המשותפים נהמתי ונהמתי מתוך אפיסת כוחות של חיה פצועה.”

כשחזרתי בסוף ספטמבר מאירופה הייתי מאורסת. את ארוסי, משפטן יהודי אמריקאי צעיר, פגשתי בפריס. ישבתי על ספת הקטיפה המהוהה בפוּאַיֶה של ה”תיאטר פראנסֶה" בהפסקה שבין מערכות הצגה שערורייתית כלשהי, ואמי פרשה לשירותים “לפדר את אפה”. ההתקהלות והצפיפות סביב המזנון בפואיה ספוג עשן הסיגרים גרם לי סחרחורת קלה ואני נופפתי במרץ במניפת השנהב שבידי, להשיב את רוחי. גבר צעיר, שמראהו הסולידי היה רחוק מן האידיאל הבוהמי הרומנטי שלי, עמד סמוך אלי ונופף אף הוא על פניו, בתכנייה שבידו; וכשנפגשו מבטינו וחייכנו זה אל זה בהבנה ניגש אלי והציע שאתלווה אליו למרפסת הצופה אל הכיכר שלפני התיאטרון, לשאוף אוויר צח. כך התחילה היכרותנו.

בשבועות הראשונים לשובי לא היו ראשי ולבי פנויים לשום עניין פרט לאהבתי ולהכנות הקדחתניות לחתונתי: מציאת דירה, ריהוטה, מדידות אין סופיות של שמלת הכלולות שלי (מסָטֵן לבן עם פרח גַרדֶניָה לבן בתחרה שבמִפלש השדיים) ובחירת כרטיסי ההזמנה. והנה, כשערכתי את רשימת המוזמנים נזכרתי ביוליה נש ואמרתי לצרף את שמה לרשימתי. אז נודע לי כי זה שבועות אחדים היא מתגוררת בניו יורק, מרחק של רחובות אחדים מהחווילה של הורי, והחלטתי להביא לה את ההזמנה במו ידי.

דירתה הקטנה של יוליה נש, בקומת הקרקע של אחד מאותם גושי בניינים גבוהים, חומים, עם חזית פסבדו ג’ורג’יאנית ואדניות פרחים מאחורי פיתוחי הברזל של מעקי המרפסות, בלב המרכז המסחרי משופע המותרות של “גטו הזהב” היהודי שבצד המערבי-העילי של מנהטן, נראתה לי כמוזיאון זוטא של מלאכת מחשבת. הכיסוי על ספת המהגוני, בשיבוץ צבעוני פרוע של רקמות משי ובּרוֹקַד ורשתות תחרה בצבעי פסטל ובטלאים וחרוזים וטבעות המחוברים אלו לאלו במיני תכים עתירי דמיון, והווילונות, המפות, הכריות – בצורות גיאומטריות מסובכות ובעיטורי סרטים וזיזים וגדילים ומה לא; ונוסף עליהם, שטיח מעוגל וגובלן, רקומים על-פי דוגמאות של ציורים קלאסיים כלשהם – הולביין או ואן אייק – כל אלה מעשי ידיה של יוליה! כשהבעתי את התפעלותי מאמנותה ביטלה את מחמאותי בהינף יד. היא דווקא חושבת זאת לטעם רע להציג את עבודותיה לראווה. בביתה בווינה מעולם לא נהגה כך. לכל היותר היתה פורשת על שולחן האוכל מפת קתרינה דה מדיצ’י שרקמה, או שהיתה תולה על הקיר איזה גובלן מוצלח במיוחד. אבל כאן – הכרח בל יגונה – היא חייבת “למכור” את עצמה.

עוד היו בחדר: שידה עם דלתות זכוכית, שולחן עבודה קטן ועליו טבקייה מכסף מחורץ ומאפרה מלאה בדלי סיגריות, ומתחתיו סל נצרים מכוסה בבד משי, למלאכות יד, ומנורת ברונזה עם גולת סוכך.

ובחדר השינה הקטן עם החלון הצרפתי: מיטה נמוכה ועליה כיסוי רקום פרחים ועלים וציפורים פנטסטיות, שולחן טואלט מכוסה תחרה וראי גדול עם מסגרת מצופה זהב. תמהתי על כך שבשני חדרי הדירה לא נמצא אף תצלום משפחתי אחד של הגברת נש.

היא היתה לבושה חצאית ארוכה וז’קט פּוֹפּלין בפסים חוּמים וכתומים וחולצה לבנה עם זַ’בּוֹ מלמלה, ובידה החזיקה כובע חום קטן, עם רעלה, וכפפות – מוכנה ליציאה. בכל זאת נראה כי שמחה לבואי. הושטתי לה את זר הפרחים שבידי ומיד גילתה את טבעת האירוסין שעל אצבעי, עם אבן ספיר בכחול עז, וסקרה את פני בסקרנות יתר. חייכתי ושלפתי מארנקי את ההזמנה לחתונתי “הה! אם כך ניחשתי נכון!" צהלה ונשקה על מצחי ובירכה אותי בהתלהבות.

היא רצתה לשמוע ה-כול על חתני. מראהו, מקצועו, הרקע המשפחתי שלו, ה-כול! כשאמרתי לה שהוא משפטן נעצבו פניה: “גם לבעלי היתה השכלה משפטית אבל הוא העדיף להתפרנס מעיתונאות. וממחזאות, כן… מחזותיו הוצגו בכל התיאטראות הנחשבים בווינה ובברלין ובפראג ומחזה אחד שלו הוצג אפילו בניו יורק…” כאן לא יכולתי להתגבר על סקרנותי ושאלתי אותה מה שם המחזה ואיפה הוצג, אך יוליה משכה בכתפיה ונענעה בראשה כמי שאינה זוכרת, והוסיפה בהיסוס מה: “אבל את שנותיו האחרונות הקדיש לפוליטיקה. עסק מלוכלך, כידוע. כן… ככה זה…” נאנחה (כבר אז, עם השמיעה את המשפטים האלה, התגנב חשד ללבי שבעלה היה אחד המנהיגים היהודים באירופה ומשום מה נאסר עליה לגלות את שמו. אבל מאיזו סיבה? האם נחשד בפשע כלשהו?).

אחר-כך מזגה לשתינו תה בכלי חרסינה נאים והגישה צלוחיות עם קונפיטורת פומלות מעשה ידיה והציעה לי סיגריה מן הטבקייה המסוגננת, וכשהיא יונקת מן הסיגריה בהנאה חושנית גלויה התעניינה בהכנות לחתונתי. סיפרה על טבעת הזהב שקיבלה היא מחתנה, שבצדה הפנימי חרותים ההקדשה והתאריך, והתפלאתי שאינה עונדת אותה. עוד סיפרה שמיד אחרי שנכנסה לחופה החליפו היא ובעלה את בגדי הכלולות שלהם בחליפות מסע ויצאו במרכבה לתחנת הרכבת, כשמטר של אורז וסרטים צבעוניים ניתך על ראשיהם. “אבל ברכבת, כשפתח בעלי את בקבוק השמפניה, ירה את הקצף ישר אל תוך עיני והצליח לעוור אותי לכמה שניות טובות,” צחקה. אמרה שבעלה היה מתהדר בלבושו, שהיה מקפיד להתאים את הכפפות (בצהוב או באפור-פנינה, עם תפרים שחורים) לעניבות המפוספסות, ושהחזיק מקל שחור בידו.

כשסיפרתי לה שבעלי מתכונן להיכנס לשותפות בעסקי אבי כיועץ משפטי, הזהירה אותי – והזהרה זו נשמעה לי מוזרה ביותר אז – שלא אניח לבעלי להשתלט על הנדוניה שלי ועל נכסי… גם על חמותי לעתיד שאלה אותי, והציעה לי שאבדוק יפה-יפה את טיב היחסים בין חתני לבין אמו, שכל חיי עלולים להיות תלויים בה. “את מתחתנת לא רק אתו אלא גם עם אמו,” זקפה אצבע להזהירני. לבסוף שאלה איך היה באירופה, וסיפרה שכשהיתה חוזרת לווינה מחופשת הקיץ לבדה עם הילדים התעסקה ימים שלמים בפירוק הטרַסקָלים הגדושים והיתה נתקפת קדחת של ניקיונות: ממיינת את המצעים, בולשת אחרי עקבות של עש בבגדי הצמר ובפרוות, העוזרות היו מקרצפות את מדפי הארונות וממרקות את רצפות הפרקט, תולות את הווילונות המכובסים והמגוהצים ופורשות את השטיחים המגולגלים, והמשרת היה דואג למלאי הפחמים במרתף (האם היא מנסה ללמד אותי פרק בהלכות משק בית? תמהתי). ואז אמרה בעצב: “לא הסתדרתי כל-כך עם המשרתים, הם התחלפו לעתים קרובות. תמיד היו מריבות במטבח. אינני יודעת למה… אולי בגלל המתיחות ששררה בבית. הסתובבו אצלנו יותר מדי אנשים זרים. פעמון הכניסה לא הפסיק לצלצל. על השולחן בהול היה לנו אגרטל מבדולח ובו היו מצטברים המכתבים. כשבעלי היה נעדר מן הבית שבועות אחדים ברציפות היו המעטפות גולשות אל השולחן…”

כשאמרתי לפרוש בנימוק שאני מעכבת אותה הבטיחה לי שאין לה שום תכניות, שסתם התכוונה לשוטט בשכונה. “אני זללנית כפייתית של חלונות ראווה,” אמרה. הלהיטות שלה לקניות רוסנה אמנם, או דעכה עם הגיל, אמרה, אך היא עדיין מכורה למכירות חיסול עונתיות והמילה האהובה עליה ביותר בשפה האנגלית היא “בַּרגֶן” (“מציאה”). משום כך היא חייבת להשלים את הכנסתה ממכירת עבודות יד. “אבל גם כריפוי בעיסוק,” אמרה; וכמו לתת תוקף לדבריה הוציאה מסל הנצרים פיסה של סוודר בדוגמה מסובכת כלשהי – מקלעת קסמים של אשכולות וקנוקנות – ופקעת חוטי משי, הרכיבה לעיניה משקפיים עם מסגרת שריון צב ושקעה בכורסה בניחותא כמתכוננת לשיחה ממושכת, ומיד החלו אצבעותיה לשחק בזריזות במסרגות: אחת-שתיים – ופסיחה, אחת-שתים – ופסיחה, פיזם הקליק-קליק של מסרגותיה.

פעמיים בשבוע, סיפרה, מגיעה אליה עוזרת שגם מדריכה אותה בבישול, שהרי בצעירותה היתה רגילה למשרתים ואת שנות גיל העמידה שלה בילתה בבתי-מרפא; אז עכשיו היא בבחינת עקרת בית צעירה שאך זה יצאה לעצמאות…

ואז שאלה באורח בלתי צפוי את אחת משאלותיה המביכות – שהמשיכו לגרום לי אי-נוחות גם במהלך יחסינו בעתיד – אם חתני הוא מאהבי הראשון. אך משהציצה בי וראתה את הסומק שהציף את פני הפסיקה את סריגתה והצטדקה: “תמיד האשימו אותי בחוסר טאקט, כשבסך הכול התכוונתי לכנות ולגילוי לב. אני כל-כך עייפה מהעמדות הפנים המוסרניות שאפיינו את החינוך של בני דורי!”

וכדי להוכיח לי שהיא גם נאה מקיימת סיפרה לי על פרשה עכורה בנעוריה, לפני נישואיה, בתקופה שכבר היתה מאוהבת ללא תקנה בבעלה לעתיד אך הוא עדיין לא ידע זאת, פרשת אהבהבים הקשורה במדריך רכיבה אוסטרי.


ד. “רעל מתוק”    🔗

וכך היה המעשה: לאחר הפצרות ותחנונים מצדה הסכימו לבסוף הוריה שתירשם לבית-ספר לרכיבה שאימוניו נערכו בפארק העירוני של וינה. עצם בקשתה החצופה היתה בגדר שערורייה. היכן נשמע שבנות יהודיות תרכבנה על סוסים? אבל יוליה היתה נחושה ברצונה (מבין ארבע הבנות במשפחתה היתה היא התובענית ביותר) והוריה נכנעו לה בתנאי שלא תלבש מכנסיים. המדריך היה יפה תואר, כמובן, בעל שפם עבה ומסולסל ובמדי רכיבה, עם מגפיים גבוהים ומגבעת גלילית שחורה רחבת שוליים, ובכיסו החזיק קופסה מעוטרת עם כרטיסי הביקור שלו, שסמל גדוד הפרשים מוטבע בהם. ירידתו למדרגת מדריך רכיבה לנערות באה לו – כך סיפר – לאחר פציעה בדו-קרב שהסתבך בו בנסיבות רומנטיות. הסיפור הנדוש. חיזוריו העקשניים אחריה החמיאו ביותר ליוליה בת השבע-עשרה, שבלהט נעוריה נענתה ל”דחליל הפתטי הזה", אף כי לבה נהה אחר משפטן צעיר (שלימים נעשה בעלה, אך אז עוד לא הכיר אותה). שום עכבות בורגניות-מוסריות, נוקשות ובוטות ככל שתהיינה, לא היה בכוחן לרסנה. עד שיום אחד בלשה אחריה אחותה הקטנה, הצולעת – הרכלנית שבין אחיותיה – וגילתה אותה בעובי הפארק, מתמסרת למאהבה בנשיקות קדחתניות. האחות הזדרזה לדווח על השערורייה לאמן וזו הגיבה, כדרכה, בהיסטריה חסרת מעצורים; התעלפה, חשה בלבה, הוזעק רופאה האישי, ובמשך השנתיים הבאות – עד לאחר חתונתה של יוליה – היתה האם נתקפת היסטריה שוב ושוב בכל פעם שהוזכרו המילים “רכיבה” או “תחרות סוסים” או “חיל הפרשים”. רק בסוף פברואר 1886, בהיותה בת שמונה-עשרה, התגשמו מאווייה והיא ובעלה לעתיד נפגשו והוא נתן בה את עיניו וחשק בה.

היה זה בנשפייה בחווילה של הוריה ברובע היהודי של וינה, כאשר היא ואותו משפטן צעיר יצאו למרפסת לשאוף אוויר חורפי צח מעשן סיגרים (אמרו עליו כי נראה כנסיך אשורי בשחור שערו וזקנו השופע, הגזוז בקפידה, בעיניו החולמניות-היוקדות, בקומתו התמירה ובלבושו האלגנטי, עם עניבת צעיף המשי הרחבה, שהוסיפה לו נופך של הידור). הוא, כחומד לצון, מבקש לנשקה; היא מסרבת בחנחונים… הוא נשבע שלא לגלות את סודה… ואז באה הנשיקה המתוקה מכל מתוק… וחודש לאחר מכן, בגומחת החלון שבסלון המפואר של בית הוריה, במרחק של פסיעות אחדות מאביה ושניים ממכריו (בעלה תיעב את אביה כבר מראשית היכרותם), עוד נשיקות קסומות, משכרות, עוד חיבוקים גנובים, שהיא התמסרה להם במלוא חושיה ולבה, ואילו הוא ראה בהם “רעל מתוק” (מאוחר יותר, כשהתוודעתי ליומניו של תיאודור הרצל, שהופיעו בעריכת ליאון קלנר, מצאתי בהם את תיאור הערב הזה, שהיה דומה מאוד לתיאורה של יוליה). “כן, כבר מהתחלה…” אמרה, “כל חייו ניסה בעלי לברוח מ’הרעל המתוק’ הזה…” בפעם השלישית שנפגשו אמר לה שבא לטעום את “טיפת הרעל” היומית שלו… “כן, בסוף התחתנו, כמובן, כעבור יותר משנה, שום דבר לא עמד אז בפני רצוני, אבל לפני כן הוא שיחק אתי במשחקי אדישות והתעלמות וכדרכו, ברח ממני למסעות…” אמרה. וסיפרה שבברלין ניסה עיתונאי רב השפעה לשדך לו את בתו (“עלמה למופת,” הבריקו עיניה של יוליה באירוניה מנצחת), משכילה, נדיבת לב, זמרת מוכשרת, כלילת המעלות… “אך נראה כי אני הייתי בשבילו רעל חריף וממכר יותר… איזה עיוות גורל! אילו הימר אז עליה… כמה סבל ואומללות היו נחסכים ממני, ממנו, מילדינו…”

במסיבת החתונה שלי, בחווילת הורי המשקיפה אל הפארק, ראיתי את יוליה נש במיטבה, כשתכלת המשי של שמלתה המעוטרת רקמת כסף וכובעה הקטן, התואם לה, מבליטים את תכול עיניה הסוקרות בסקרנות ובהערצה את תצוגת המתנות: אבני חן זוהרות בסידור אמנותי על רקע קטיפה כהה, מערכות לאוכל ותה מפורצלן, כלי הגשה מכסף, גביעים ואגרטלים מבדולח, פמוטים ופַכּיוֹת ומה לא, ולכל אחת מן המתנות מוצמד שם המעניק. אך המתנה שנגעה ללבי יותר מכול, ואף כוונה לטעמי, היתה צווארון הקארֶה מתחרה עתיקה – מתנתה של יוליה נש.

בראש השנה הביעה יוליה את רצונה לבקר בטמפל עמנו-אל המפואר, שבו התפללה העילית היהודית-גרמנית. כשבאתי לקחתה מביתה התפלאתי שהסתירה את פניה בשתי רעלות הגולשות מכובעה, וכששאלתיה על כך ענתה כי בעזרת הנשים בוחנות הן זו את זו בשבע עיניים והיא מעדיפה להיות רואה ואינה נראית. כמצופה, היו שם כל נשות החברה היהודית הגבוהה, בשמלות מלמלה ומוּסלין וקטיפה וסטן מרשרש ופרוות שועל וצ’ינצ’ילה ואבני חן נוצצות ונוצות נשר ובת יענה ושנהב, מנפנפות את האוויר ספוג הבשמים על פניהן הסמוקות, ופריפות שיער משריון צב בשערן ובידיהן סידור התפילה בגרמנית ובאנגלית.

כשליוויתי את יוליה בחזרה אל ביתה לאחר התפילה סיפרה כי הקשר הרופף של הוריה לפולחנים היהודיים התבטא בכך שמלו את בנם, השיאו את בנותיהם באמצעות רב וקברו את מתיהם בבית-קברות יהודי. אבל מחותניה שמרו קצת יותר על המסורת היהודית, הם ביקרו בבית-הכנסת בראש השנה וביום כיפור ואף העלו את בנם לתורה בבר מצווה שלו, אך על שבת ועל כשרות לא הקפידו. ומה שנוגע לבעלה, אמרה, כשהיא מאטה את צעדיה, עובדת היותו יהודי היתה בשבילו תסביך קשה וכואב שקבע את גורל חייו ואת גורל חיי משפחתו. התסביך הזה שלו, אמרה, המיט אסון כבד עליה ועל ילדיה.

כשהגענו לביתה ויוליה הפצירה בי שאשתה אתה כוס יין (את ערב החג עשתה בבית משפחה יהודית-גרמנית שאימצה אותה בחגים ובשבתות, ביוזמתה ובתיווכה של אמי), גילתה לי בהיסוס מה שיהדותה של אמה היתה מוטלת בספק מבחינת ההלכה היהודית ושזו היתה הסיבה לכך שאת חתונתה שלה ערכו בצנעה, בחוג המשפחה, בעיר קיט מחוץ לווינה, והשיא אותם רב בדימוס שהוא עצמו היה גר צדק. אך היא, יוליה, נפגעה מאוד מכך שבעלה לא הזמין לחתונתם אף לא אחד מעמיתיו, ובהימנעותו מכל פומביות דאג שלא תופיע על כך שום ידיעה בטורי החברה בעיתוני וינה. אפילו צילום כלולות אין לה ממאורע חד-פעמי זה של חייה! עוד גילתה לי שעל-פי החלטת בעלה לא נימול בנם היחיד; זאת כדי לאפשר לו לבחור את דתו, בבוא העת, בהתאם לאמונתו (שנתיים אחרי מות בעלה, סיפרה, כשבנה למד בפנימייה באנגליה, הזדעזעה לשמוע מפי אפוטרופסו שמבלי להיוועץ בה הוחלט למול אותו. “תארי לעצמך, נער בן חמש-עשרה!”). אבל אז, אמרה, כשנולד בנם, עדיין לא העסיקו את בעלה עניינים יהודיים, פרט לכך שרעיון מטורף עלה בדעתו: לפתור את הבעיה היהודית על-ידי המרה המונית, בטקס גרנדיוזי שייערך ברומא בחסות האפיפיור…

באותו הרגע נזכרתי בדברים שקראתי בספר כלשהו על תיאודור הרצל ומחשבה מפתיעה הבהיקה בראשי, כעין ניצוץ אש: האם היא הוזה שהוא בעלה? האם זו מחלת הנפש שלה?

לפתע הפסיקה יוליה את סיפורה ובחנה אותי בעיניים מצומצמות: “אני יכולה לדבר אלייך בגלוי, נכון? אביך הבטיח לי שאת נערה דיסקרטית שאינה מועלת באמון שנותנים בה; בכל זאת, היית מניחה לגמרי את דעתי אילו נשבעת לי בהן צדקך שכל מה שאני מספרת לך נשאר בין שתינו. לעולם.”

“בסדר…” חייכתי במבוכה.

“את נשבעת?”

“אני נשבעת שבחמישים השנים הקרובות לא אגלה אח סודותייך…” ניסיתי להתבדח. “אחרי כן יחול עליהם חוק ההתיישנות, לא?”

“כן,” אמרה בחומרה, “בעוד חמישים שנה כבר לא אכפת לי.”

העובדה שיוליה נש גילתה עניין בבית-הכנסת עודדה אותי להציע לה שתתלווה אלי לנשף יוקרתי שהכנסותיו מיועדות למגבית יהודית-ציונית כלשהי; אבל כאן נתקלתי בתגובה בלתי צפויה. “בשום פנים ואופן לא!” קראה, “רק לא זה! שום דבר שקשור עם ציונות!” לנשף צדקה יהודי היתה הולכת ברצון, אבל למגבית ציונית? לא ולא!

נדהמתי מן העוצמה הרגשית העזה של תגובתה. ניסיתי – לראשונה בתולדות היכרותנו וידידותנו המתפתחת - למושכה בלשון. מה יש לה נגד הציונות? אבל יוליה אך הציצה בי בחשד ומיד תפסתי ששאלתי מאיימת עליה, שהיא מתחילה להתקפד בפני, שמעתה ואילך תעמוד על המשמר, שבדו-שיח בינינו תשים מחסום לפיה, על אף שבועתי.

יוליה קלטה את מבוכתי וריככה את דבריה. היא נתקלה במנהיגים ציוניים בהזדמנויות שונות, אמרה, היא הבחינה בקטנוניותם, בצרות העין שלהם, באני המנופח שלהם, באינטריגנטיות… היא יודעת על מה היא מדברת. יש לה חוש טוב לאנשים, ומספיקה לה פגישה אחת אתם כדי לעמוד על טבעם האמיתי. היא נזכרת באירוע ציוני מסוים, בערב הפתיחה של אולם טוֹינבּי באזור מאוכלס יהודים בווינה. הקהל היה כל-כך וולגרי… מין ערב רב… זאת למרות העובדה שליאון קֶלנֶר, מייסד המועדון, הנו אדם משכיל ותרבותי. לא, היא מודה שהוא לא היחיד… היו ביניהם גם בעלי השכלה גבוהה. בחורים מלנכוליים עם התקפי זעם קיצוניים ועם נאמנות ללא סייג. “כן…” נאנחה בעצב, “היו גם כאלה שהתאבדו…”

ככל שגבר שטף דבריה, כך נוכחתי לדעת שאת העיקר היא מסתירה מפני.

ואז העזתי ואמרתי: “ומה עם הרצל? נביא הציונות והכוהן הגדול שלה?”

יוליה נש הסמיקה עמוקות ואגלי זיעה בצבצו בצדעיה, ושערה הצבוע אדום היה אסוף על ראשה כערימת רמץ כבוי. בידיים רועדות הדליקה לעצמה סיגריה.

היא מקווה שאינה פוגעת ברגשותי כשהיא מעשנת בראש השנה, אמרה, והמשיכה לעשן בשתיקה, משתמטת ממבטי.

רק אחרי שכיבתה את בדל הסיגריה הישירה אלי את מבטה. “לא, לא התכוונתי להוזים ולחולמים ולקדושים המעונים, לאלה שהקריבו את חייהם ואת חיי משפחותיהם על מזבח האידיאל שלהם,” אמרה. “התכוונתי לעסקנים הקטנים שבוחשים בקדירה… שקופצים על העגלה כשהיא כבר רתומה לסוסים…”

מיהי האישה היושבת מולי? לא פסקה הפליאה להטריד את מחשבתי, האם היא חולת רוח הרואה את עצמה אשתו המתה של תיאודור הרצל? מדמה את עצמה כגלגול שלה?

היה זה שנים מעטות לפני שהגיעו לידי יומניה של יוליה- ג’ולי, בהם נפרשה לפני פרשת יחסיה הסבוכים עם בעלה, תיאודור הרצל, לפרטי פרטיה.


ה. “אני הייתי האויב מספר אחת שלו”    🔗

כמוצאי החג נכנסתי לחדר הספרייה בבית הורי, ששימש גם סטודיו לאבי (משרדו המרשים היה בווֹל סטריט), כדי לחטוף אתו שיחה טן-דו. מצאתיו שקוע בכורסת העור הרחבה, בצד הקמין הגדול, העצם הייצוגי הבולט ביותר בחדר רחב הידיים, ששלט על כל הקיר ועליו היתה גאוותו של אבי.

מה לא הכיל הקמין המסתורי הזה! כרכוב המצופה חרסינה הולנדית ומעליו מזווה גבוה עם מדפים ומגירות ותאים לכלי נוי ולקופסאות טבק וסיגרים ותושבת לאוסף המקטרות של אבי ובאר וגלובוס ענק, ומאחורי מערכת ההדפסים והפסל היווני משוקעת הכספת הסודית.

אבי נשא את עיניו מהספר שעל ברכיו, “חידות העולם” של ארנסט הֶקֶל (שני נביאיו הגויים של אבי היו רוברט ספנסר וארנסט הקל, שבכתביהם העומדים בספרייתו העשירה חזר וקרא בכל עת מצוא), והציע לי לשבת בכורסה התואמת, מצדו השני של הקמין.

“אבא, אתה חייב ליידע אותי בכל הנוגע ליוליה נש, אם אתה מעוניין שאמשיך להיפגש אתה.”

אבי הטה מעט את אהיל הזכוכית הירוק והאור הבוהק שנזרק לעברי גרם לי למצמץ בעיני. “קרה משהו?” חקר את פני.

“כן! האישה הזאת שוגה בהזיות! היא מדמה לעצמה שהיא אלמנתו של תיאודור הרצל!”

“היא אמרה לך כך?”

“לא, אבל סיפוריה רומזים לכך!”

אבי ביקש לדעת באילו רמזים מדובר, וכשמניתי אותם אמר: “תתייחסי אליה כאילו את מאמינה לדבריה; אבל אל תדברי על כך עם איש זולתי. גם לא עם אמך.”

“אבל מי היא באמת?!”

“אמרתי לך: אלמנה וינאית אומללה ממשפחה יהודית אמידה, אם לשלושה ילדים מבוגרים, שבגלל מחלת הנפש שלה הוגלתה לאמריקה ונאסר עליה ליצור קשר עם ילדיה.”

“וזה לא נראה לך אכזרי ביותר?”

אבי ענה לי שאין לו דעה בנידון, שאין הוא מתערב בעניינים שאינם בתחום התמחותו, וכפי שידוע לו, נועצו קרוביה ברופאים ידועי שם והללו יעצו כפי שיעצו.

שאלתיו מה יש לה נגד הציונות, ואבי ענה לי כי ניתן לשער שנפגעה מהציונות בצורה כלשהי, והוסיף ואמר שזו גם אחת הסיבות שהוא נבחר להיות איש סודה באמריקה, כיוון שהוא עסקן יהודי שאינו ציוני.

עוד אמרתי לאבי שאלמלי ידעתי כי אשתו של הרצל מתה לפני עשרים שנה באוסטריה, יכולה הייתי בקלות להיכנס למלכודת שיוליה טמנה לי, שכן סיפוריה על חייה נשמעים שפויים למדי והם מעוררים אמון. אך חיוכו הקר של אבי רמז לי כי אין לו עוד מה להוסיף בנידון וכי הוא רואה את הנושא כסגור.

לפני צאתי מעל פניו סיפרתי לו שבעלי ואני מתכוננים לערוך את קבלת הפנים הראשונה שלנו בדירתנו החדשה, ואבי נשק על מצחי והבטיח לי כי יתפנה מכל עיסוקיו כדי להשתתף באירוע משפחתי משמח זה.

בינתיים קרו עוד שני מאורעות משמחים בחיי: התקבלתי לעבודה ככתבת מתחילה בעיתון נשים יוקרתי (תמיד השתוקקתי להיות עיתונאית) ונכנסתי להריון.

באמצעות כתבותי בטור השבועי שלי התוודעתי לנשים ממעמדות שונים, למן נשות האצולה הניו יורקית הוותיקה ועד נשים ממעמד הפועלים; לאלה שהגורל המר להן והן נושלו מנכסיהן וממעמדן, ולאחרות שטיפסו במעלות החברה בזכות היוזמה והתושייה שלהן, ומצאו להן את החתנים הנכונים. כעיתונאית, נתחדדו חושי לסיפורים אנושיים יוצאי דופן, וכשנתקלתי בסיפור חיים מעניין לא יכולתי לשומטו מידי. והסיפור של יוליה נש היה המעניין והייחודי בסיפורי. אלא שדווקא לגביו נכנסה בי מעין חרדת קודש; דווקא לגביו דנתי את עצמי לאלם מוחלט, שכן שפתי היו חתומות בנדר; דווקא אותו חייבת הייתי לנצור בלבי חמישים שנה תמימות, ורק כעת, כשאין בי עוד הסקרנות המקצועית שהיתה לי בהיותי עיתונאית צעירה וכבר השלתי מעלי את האמביציות הדורסניות שלי (יוליה אמרה לי פעם כי לדעתה לא קיימות אמביציות שאינן דורסניות וכי מחובתם של הממונים על איכות הסביבה להגביל פעילויות תוקפניות כאלה…), רק עכשיו אני מותרת בדיבור.

ובכל זאת לא שמטתי את יוליה נש משדה הראייה שלי במשך כל השנים הארוכות האלה.

כתבותי הראשונות היו בתחום המסגרות המוכרות לי, באזורים מאוכלסים יהודים מן המעמד הבינוני והגבוה. מהן גלשתי לשוליים החברתיים, כגון: “בית-המלון הוא מבצרי” – על נשים הקובעות את משכנן בבית-מלון, והוא מעין אי אוטונומי המספק להן את כל השירותים והבירורים בלי שתיאלצנה לצאת מגבולותיו; או על נשות השוערים של רחוב 86; או על נשים באֶליס אַיילֶנד ובפורטוריקו הקטנה; או: “מטמורפוזה של מעון” – על מלון פארק אבניו היוקרתי, שנבנה מלכתחילה כמעון לנשים עובדות; ועוד ועוד. היות שהריוני הגביל אותי בתנועה, חייבת הייתי לעשות פסק זמן בין ריאיון לריאיון, ואת השעות האלה ביליתי לעתים קרובות בדירתה הקטנה של יוליה נש. מה גם שהמרפאה של רופאי האישי היתה סמוכה למקום מגוריה. מצאתי אותה סורגת או משחקת עם עצמה סוֹליטֶר, כשברקע מפזם הרדיו. תמיד שמחה לבואי והיתה אסירת תודה על ז’ורנלי האופנה שהייתי מביאה לה, מאלה שאמי סיימה לעיין בהם.

כשהתעניינתי בשלומה אמרה ש”לא נורא". היא עובדת, יוצאת לקפה, מדברת עם מעסיקה (“אדם נדיב ולא קטנוני”), עם העוזרת, אתי… “אבל חוסר התכלית, חוסר התכלית הבסיסי – קיים תמיד.”

היה לה, ליוליה, צורך בלתי מרוסן כמעט לספר. שנים רבות, אמרה לי, לא גילתה דבר על עצמה אלא לפסיכולוג הטיפולי שלה, וכעת, משנפתח סגור לבה, שכחה היכן הטמינה את המנעול… כל עוד הזיכרון משרת אותה, אמרה; שכן ההצטברות הכימית של התרופות האנטי דיכאוניות נותנת בה את אותותיה. היא שוכחת מה רצתה לעשות או להגיד לפני רגע. אבל, בעצם, למי היא חייבת! מי בכלל מצפה לשמוע על חייה? היא ושכמותה נדחו כבר מזמן לשוליים, אל מחוץ למגרש המשחקים של החיים, והם אינם מעניינים כבר אף אחד!…

אשר לי, הרי עצם העובדה שבחרה בי כאשת סודה (אני, הצעירה ממנה בשלושים וחמש שנים), למרות אימתה וסלידתה מעיתונאים, החמיאה ביותר להערכה העצמית שלי.

נושא שיחתנו העיקרי באותם ימים היה הריון ולידה. יוליה התפלאה על שלוות נפשי, על יכולתי להתרכז בעניינים שמחוץ להריוני; התעניינה לדעת כיצד משפיע מצבי על יחסי לבעלי וסיפרה שבחודשי הריונה הראשונים לא שלטה על עצביה והיתה רגוזה ומתוחה ונוטה להתפרצויות של זעם; שהיתה לה תחושה כאילו את עצמה היא הורה, יצור בצלמה ובדמותה. ומה שהטריף עליה את דעתה היה ההרגשה כאילו משתלט בעלה על העובר כבר מראשית בריאתו – עובר שהוא עצמה ובשרה, שהיא בוראת בגופה! כאילו כל כולה אינה אלא בית-קיבול לנכס שהוא חש אדנות בלעדית עליו. וכל זאת למרות מקריותו של ההריון, למרות היותו בלתי מתוכנן ובלתי קרוא!… אבל במחצית השנייה של הריונה הרגישה הרבה יותר טוב, אמרה, כשחשה את העובר נע בבטנה והאימהות אישרה לה את תחושת הממשות של עצמה. והרי בלי אהבה, ילדים או חפצים, אמרה, אין היא מוחשית בעיני עצמה. היא תלויה על בלימה, תלושה… מתנדפת… חסרת עוגן, חסרת שיווי משקל, רק היא והמסכנות שלה.

עם כך הביעה חרדה גדולה לילדיה. כל מיני רמזים שהגיעו אליה מווינה… בתה הבכורה גרושה, חולנית, בודדה… בנה, לבה אומר לה שהוא אומלל. היה ילד כל-כך רגיש ומצפוני… אלטרואיסט אמיתי… מהמלחמה אמנם יצא בשלום, כן, השבח לאל, אבל מי יודע מה גורלו היום… ובתה הצעירה – לה לפחות יש בעל. אוהב, אומרים, תומך… ובן. כן, ממנה יש לה כבר נכד. בן שבע או שמונה; הזמנים כל-כך מתבלבלים… לא, אין לה אף תצלום… אבל גם בתה הצעירה אינה בריאה. כל ילדיה אינם בריאים… גם הילדים של אחותה אינם בריאים…

לא רק בדירתה נהגנו להיפגש. בחודש האחרון להריוני, כשאמרתי ליוליה שאני מתכננת ביקור התוודעות במחלקת התינוקות של מֵייסיס, כדי לערוך שם הזמנה גדולה, וכי אמי עסוקה בענייני הצדקה שלה מכדי שתוכל להתפנות אלי, הפצירה בי יוליה להתלוות למסע הקניות שלי. יהיה זה פיצוי מה עבורה, אמרה, על שנגזלה ממנה הנאת הקניות לקראת הולדת נכדה שלה. כך למדתי על שיגעונה להיגיינה, כשלחצה עלי לרכוש רהיטים מאמייל לָבָן לחדר התינוק – בניגוד מוחלט לטעמי.

בשעת הארוחה הקלה בקפטריה של מייסיס שאלה אותי יוליה אם אני נועצת בבעלי באשר לניהול משק ביתנו ואם הרכישות שעשיתי הן באישורו. וכשאמרתי לה שבעלי אינו פנוי לתת את דעתו לכגון אלה, שכן אבי, הבוחל בטפילים, מעבידו בפרך בעסקיו, נאנחה ואמרה שגם בעלה היה עסוק עד למעלה ראש, אך לאו דווקא בפרנסת משפחתו… את רוב זמנו בילה מחוץ לבית או מחוץ לארץ בענייני ציבור, בעוד שממנה ציפה שתהיה שמחה בחלקה, שתחייך, שתהיה אסירת תודה… “אבל אני הייתי אישה סוררת, מרדנית, לא ניתנת לאילוף. אני כעסתי, בעטתי, לא קיבלתי מרות.”

אחר-כך דיברה על האמפתיה ההדדית בינה לבין ילדיה, על אותו “חסד אלוהי” של האינטימיות אתם. תמיד היו ילדיה בין הפטיש והסדן, אמרה. ואילו היא, כמה שנאה את הצדקנות של חמותה! בגלל המאבק העקוב מדם על חינוכם איבדו ילדיה את הביטחון המוסרי שלהם. לה עצמה מעולם לא היו דעות נחרצות כמו לחמותה; היא פעלה מתוך אינטואיציה, מתוך אינסטינקטים אימהיים… כבר בגיל צעיר מאוד פיתחו ילדיה לויאליות אליה, והם שמרו בקנאות על סודות המשפחה. “כן…” נאנחה, “במשפחתנו יש הרבה סודות…” במשך השנים היה לה פנאי להרהר בכל אלה… בנעוריה לא היתה מסוגלת לנסח את מחשבותיה; הן היו קופצות זו על זו, משתוללות בראשה. המילים שהוציאה מפיה לא חפפו את המחשבות. היתה עילגת. ומשלא הובנה נתקפה זעם. רתחה מזעם. השליכה חפצים, ניפצה כלים, ייללה… כך היה מילדותה. לבעלה, לעומתה, היה כושר ביטוי מעולה; רטוריקה כובשת. הוא היה מבריק, מדויק, מלא שאר רוח. בעימות הזה שביניהם יכלה לנצח רק בכוח ההיסטריה. בחוסר אוניה היתה מתנפלת עליו ומכה על חזהו באגרופים קמוצים (כאן הציצה בי יוליה, לגלות מארשת פני את רושם דבריה עלי, אך דומה שהבעתי הניחה את דעתה).

“אני אהבתי אותו,” אמרה בעצב. “אבל הוא לא סלח לי את השתוקקותי אליו בגוף ובנפש. בכל גילוי של יוזמה ארוטית מצדי ראה כישוף, מקסם שווא. והוא העניש אותי על כך.”

שנים רבות הכתה על חטא. חשבה שאילו היתה כנועה יותר, צייתנית, סבילה… אבל עכשיו היא מבינה שהיה לו צורך לחוש את כאב ההשפלה שבדחייה. רק אז היה מתגלה כמאהב רגיש, קשוב, רומנטי. “כן, הוא ידע להיות כל-כך מלא קסם!” אמרה בעיניים עורגות כשל נערה.

נדמה לי שאני מתבלבלת בזמנים. ייתכן שאת הדברים שלעיל אמרה מאוחר יותר, אחרי שכבר נולדה בתי, בשבתנו על ספסל שעל גדת הנהר הסמוך לביתה, כאשר האומנת הקבועה של התינוקת חלתה ולא נמצאה לה מחליפה. לאחר חששות והיסוסים נעתרתי להפצרותיה של יוליה להפקיד בידיה את הילדה עד שובי מפגישה מקצועית דחופה (במשך הזמן נתפוגגו חששותי, משנוכחתי בגישתה האימהית החמה, באהבתה ובמסירותה; כשנולדה התינוקת תפרה לה כיסוי לעריסתה, משובץ רקמות של צורות צמחים ועופות אגדיים, ובובת שק לפיג’מה, סרגה לה נעלונים ומכנסוני כתפיות ושכמיונת ומה לא. ואילו הקטנה העדיפה את “אוממה יוליה" אפילו על “טאטא” – אמי, ועל “גרֶני” – חמותי).

אשר לבעלי – הוא לא סבל את יוליה. היה מסוג הגברים שנרתעים מנשים עם חביון היסטרי, אפילו ההיסטריה שלהן אולפה ודוכאה מזמן. בעניין זה לא ניתן היה לשכנעו; חוטמו רחרח נשים כאלה מרחוק, הן איימו על עצם קיומו. ואולם דומה כי יוליה, הפגיעה בדרך כלל, השלימה עם העובדה שנמנעתי מלהביאה לביתנו (נראה כי בעלי הטיל עליה מורא), ופגישותיה אתי ועם הקטנה התקיימו בביתה, או כשהתלוותה אלי בטיולי עם עגלת התינוקת בשדרות או בפארקים.

ועל אותו ספסל שעל גדת הנהר סיפרה לי גם כיצד עזב אותה בעלה מיד לאחר הולדת בנם ויצא למסע ארוך להרי הפירנאים (על הרקע של “מסע ההשכחה” הזה ועל השלכותיו – מנקודת מבטה של יוליה, כמובן – קראתי מאוחר יותר ביומניה). “כל מסעותיו היו נרציסיסטיים,” אמרה. “יותר מאשר אל כל אדם אחר, הוא היה רומנטי ביחסו אל עצמו. הוא לא נלאה לנבור בנפשו; הוא גילה שם לבירינת שלם ואני הייתי בו בתפקיד המינוֹטאוּרוּס; הרי כל שאיפתו היתה להדביר אותי! להרוג אותי בתוכו! ממלכה דמיונית שלמה הקים כדי להילחם בי. אני הייתי האויב מספר אחת שלו!”


ו. “כמו עטלפים במערות”    🔗

ב-1 בפברואר 1928, ביום הולדתה השישים של יוליה, הזמנתי אותה לארוחה חגיגית בבית הפגודה שעל שפת הנהר, קלרמונט אִין (בקיץ הזמינה אמי את שתינו לקפה ועוגה באחד הביתנים שבגן הציורי של המסעדה ונוכחתי איזו הנאה הסב בילוי זה ליוליה).

היא עטתה את מיטב מחלצותיה (מאז תקעה יתד בניו יורק העשירה מאוד את מלתחתה): שמלת קטיפה ירוקה ששוליה ליטפו את רצפת השיש של המסעדה היוקרתית, והשקע שבין שדיה שנחשף מבעד לבולרו הקטן, השזור רקמת כסף, היה עמוק מהמקובל לאישה בגילה. על שערה האדום, המבריק, היה זר דק דמוי יהלומים בסגנון “מראה ג’וזפין”.

הרמנו גביעי שמפניה לכבוד בעלת השמחה (אף ש”חוק היובש" היה עדיין בתוקפו, הרי מסעדה מדרגתה של קלרמונט אין התעלמה מחוק זה לגבי לקוחותיה המיוחסים), וכשניגש המלצר לרשום את הזמנתנו אמרה יוליה, בהתלהבות קולנית מדי לטעמי, שכמתאבן תזמין כבד אווז מטוגן – מחווה לבעלה המנוח, שהיה להוט אחרי המאכל הזה. ועם כל אחת מן הפּלאט די ז’וּר (“נפתח בבשר ציד בג’לי,” ברקו עיניה; תאבונה ממש הפליא אותי) הזמינה יינות מתאימים: אַבּסינט או שאטו לַפיט או פרֵייר ז’וּאֶט (שמות שהיו שגורים על פיה כפסוקי תפילת ערבית של בנות טובים נוצריות), והיא הריקה אל קרבה את המשקאות עד הטיפה האחרונה. ואולם בסוף הארוחה, משנוכח המלצר עם מי יש לו עסק והציע לה קוניאק וליקר עם הקו ז’אק והפֶּש-מלְבָּה, ראיתי שהיא כבר מבוסמת כהוגן וניסיתי להניאה מכך.

ואז, בין הקינוחים לבין הקפה הכפול, פצחה יוליה במונולוג שלא אשכחנו לעולם. כל-כך פוריטנית הייתי אז, כמו כל בני דורי האמריקאים באותן שנים, כל-כך מזועזעת הייתי מדבריה הפרוצים, חסרי הבושה, שכבר באותו ערב, כשרק הגעתי לביתי, שחזרתי אותם במחברתי, ואני מביאה אותם כאן ללא עריכה, כפי שנרשמו בזיכרוני:

“רציתי רומן גדול, סוער, שירת הברבור של חיי. אחר-כך לא אכפת היה לי למות. אמרתי בלבי שהמוות יהיה חופת הכלולות שלי. חופה שחורה. כשמתים החיים הארוטיים, מתים החיים. בערי סורג ובריח מסתובבים גברים-אריות המאיימים על כל מיני חדלי אישים עם איבר מנוון ושכל מבריק כמו תחת, והנשים מביטות בגברים הכלואים בעיניים כלות. הערגה הגדולה שלהן לעולם לא תגיע לסיפוקה. כל השנים מדכאים אותה, וזה נורא. הלב כלה, כלה, ולא יודע למה. אין אישה שהלב שלה לא כלה אל היער. בערי הסורג הגבריות האלה הופכים אותנו לדחלילים עם שמלות. אילו הייתי צעירה היום הייתי חיה אחרת. מפקירה את עצמי לתאווה, לדבר הסוער, הגדול. כולם, כל אלה שהיה לי עסק אתם, פחדנים. הייתי מסתכלת שעות על גופי בראי. פני, ידי, בטני, מה אני אוהבת בעצמי ומה אני מתעבת. איך גבר החלומות שלי אמור לטפל בכל אחד מאיברי… בנעוריו היה בעלי מתפאר באיבר המין הגדול שלו, חה, חה… כשהוציאו אותי פעם לחופשת חג בניו יורק ונהג הטקסי שהסיע אותי לווסטצ’סטר ניסה את מזלו אצלי… כמה שהוא היה מקסים! אלוהי הגבריות בכבודו ובעצמו. אילן מקסים. עץ מעצי היער. ואני העמדתי פנים, טיפשה שכמותי. לא העזתי. הם, אויבי, הצליחו להפחיד אותי ולערער את ביטחוני. כן… ואחר-כך התחלתי עם המשחקים הדמיוניים. איזה אושר! כל הדקויות האלה של היחסים, עד לפרטי הפרטים. שום דיבורים עם הדוקטורים האלה לא יכלו לגרום לי אושר כמו רגע אחד כזה, כאשר ברחוב נעצר לפני גבר אמיתי וכל הפוטנציאל הארוטי שלו משתקף מעיניו. הקבלן ששיפץ את אחת הדירות שלנו בווינה, גוי גרמני שזכר אותי כנערה בבית הורי… הראשון שהביט עלי כעל אישה. שאל אם אני מזהה אותו. ‘לא השתנית,’ אמר, ‘כמה את יפה!’ אדם חי. ואז, כשישבתי ליד בתי, שהתאמנה בנגינה בפסנתר ואני הפכתי לה את התווים, ידעתי שאני מאושרת. בבית לא ידעו במה אני חיה. חשבו, ילדים, פטפוטים עם המכרות – חברות לא היו לי אף פעם – תיאטרון, קונצרטים, מוזיאונים… שטויות. אני צוהלת מפגישה עם נהג טקסי, עם קבלן שיפוצים. לא היתה לי שמחה עם כל התחליפים המנוונים ההם. חולים. חולים כולם. הו, כשגבר אמיתי מחייך אלייך והדמיון מפתח את הנגטיב של הרגע עד לדקה ולסוערת שבתחושות! בכל תקופה בחיי היה לי דבר כזה. הגברים האלה מבינים אותי. רואים אותי. יש להם אינסטינקט לקלוט אותי. אני יודעת על מה אני מדברת. שומר הסף שלנו בווינה, למשל, איש גדול, עם שפם חייכני. הם לוקחים לי את היד. יש לאישה יד. האינטלקטואלים האלה לא יודעים מה זה יד, ברך, רקה, תנוך. זה כינור סטרדיבריוס. מכירים רק את הפות. כמו ציפור לילה סומאת. כמו עטלפים במערות. זה עלבון. כל הגוף כאילו לא קיים. כל נפלאות האהבה נעלמו. רחמים היו תוקפים אותי על עצמי. קרסוליים. זה שיש קרסוליים. נמחק מן המילון. המילה הנוראית הזאת ‘סובלימציה’!”

“כן…” נאנחה אחרי הפסקה ארוכה בדבריה, “אומרים שרק הצרפתים יודעים מה זאת ארוטיקה. אבל פרֶדי לא היה צרפתי! הוא היה רוזן אוסטרי!”

ופרץ צחוק נפלט מפיה של יוליה כשהיין שזה עתה לגמה הכתים את המפה המעומלנת. יוליה כיסתה את הכתם בידה והמשיכה בעיניים מצועפות:

“רוזן… כן… הולך בטל מרושש התלוי בחסדי קרובו. אפילו אינני בטוחה שבאמת היה רוזן! אבל כך קראו כולם: הרוזן. התגורר כל השנה באאוסזה. דבר לא רגיל. עיר קיט זו סגורה ומסוגרת בחורף. לא תמצא בה השירותים הנחוצים ביותר. ככה זה היה בזמני. כן… היה טרזן מושלם, פרדי… פפפ!…^”^ פרצה שוב בצחוק. “הכול היה אצלו מחודד. הזנבות של שפמו התיאטרלי, האביזר הכי בולט בפניו הרזים, תאמו את בלוריתו הצבועה שחור זפת. אפילו אפו האצילי היה מחודד. אפילו הגבות הסוככות על עיניו הזוויתיות. ואוזניו. אפילו…” (צחוק נכלולי) “אפילו האיבר שלו היה מחודד. כן. הוא לא היה נימול! לבושו היה טיפ-טופ. לפי מיטב השִיק של אותם הימים. באאוסזה בלט בשכמיית הארגמן שלו, אבל מתחת לבש חליפת קטיפה עם דשים רחבים עטורים בפס סטן ולסוטה המגלה צווארון לבן נוקשה ועניבת צעיף הדורה, וכמובן, כפפות עור גדי ומקל שחור עם ידית של כסף. כן. הוא היה דנדי אמיתי. אבל גם מאהב רגיש ומהוקצע. כל הגינונים הנחוצים כדי להכניס אישה רומנטית לעולם של אשליות. שנה אחרי מות בעלי הציע לי נישואין. ואני קיבלתי, רק כדי להרגיז את חמותי. ואמנם היה לי הסיפוק להדהים אותה. אבל בסוף לא יצא מזה כלום. הרוזן שלי עשה עלי תחקיר וגילה שאני בת עשירים מרוששת כמוהו בדיוק ושהכנסותי תלויות באפוטרופסי. והוא נסוג, כמובן. ברח על נפשו. הוא אפילו הסתלק מאאוסזה לכבודי. השד יודע לאן. עקבותיו פשוט נעלמו. לא התאבלתי עליו זמן רב.”

אחר-כך סיפרה על חלום חוזר שלה, שצומחות לה כנפיים והיא עפה, ומרגישה אושר כזה במעופה, קלות ואושר, ויודעת שזה הגלגול האמיתי שלה – ציפור. ההוויה הכי נפלאה שלה. ומבינה שהמטפור הזה, “צמחו לי כנפיים”, הוא ממשי, מפני שכנראה היו פעם לאדם כנפיים והיה מאושר. ובין יקיצה לחלום, עוד זמן רב, היא שרויה באושר הזה, ורק כשהיא מתעוררת לחלוטין היא נעשית שוב כבדה, יותר ויותר כבדה וכמו עופרת בחזה, והיא צונחת שוב לאדמה.

כאן לקחה יוליה את כוסית הברנדי ורוקנה אותה לתוך קומקומון הקפה ומזגה ממנו לספלה ולגמה תוך עצימת עיניים, כשנחיריה רוטטים בהנאה חושנית מביכה. “אבל עכשיו אני הוזה במתיקות הרגע בו מתנדפת הנשמה מן הגוף, חולפת ברוך על פני נשמות השטות במרחבים האין סופיים עד הגיעה למקום עדנה של נשמת האחות שלה משכבר הדורות, גלגולה האחרון. הנה אני מתכרבלת לי בשיח נשמות מופלא, ומנגינה שמימית של נשמות נאצלות מהדהדת באוזני, ואני אפופה חום ונועם עד בלי די.”

ואז קפצה ממקומה ובצעדי בלרינה מסוממת ריחפה אל עבר פסנתר הכנף שבירכתי האולם ופצחה בפזמונים מתוך קומדיות מוסיקליות וינאיות של סוף המאה, כשהיא מלווה את עצמה בפסנתר. הסועדים מחאו לה כף והבעלים של המסעדה הפצירו בה להוסיף לרפרטואר שלה ואלסים של שטראוס.


ז. תעלומת מותה וחייה    🔗

מיום שהתחלתי לחשוד ביוליה נש שהיא מדמה את עצמה כאשתו של תיאודור הרצל – והשיחה עם אבי אישרה לי את חשדי – החלו דמותו של חוזה הציונות וכל הקשור בה לפקוד את מחשבותי ולטרוד אותי מעבודתי השוטפת בעיתון. אפשר לומר כי נהייתי רדופת דמותו; כי נתקפתי בדיבוק הרצליאני. אבל חייבת הייתי בזהירות יתר, שמא תתגלה להיטותי, שמא יגיע לאוזניה של יוליה העניין שאני מגלה בדבר והיא תפסיק לבטוח בי. וגם באבי חייבת הייתי במשנה זהירות, שמא יחשוש – ודי בצדק – שסקרנותי העיתונאית תשבש את דעתי ובמקום להעדיף את טובתה של ידידתי אסחף בחקירותי ואסכן את שלומה הנפשי, ואז ידרוש ממני לקטוע את פגישותי עמה.

אספתי כל פיסת מידע על הרצל ומשפחתו ועל התנועה הציונית; עיינתי בשני כרכי הביוגרפיה של יעקב דה-האז עוזרו הנאמן והנמרץ של הרצל באנגליה, שאבי פגשו כניו יורק עוד ב-1902, בהגיעו הנה לראשונה בשליחות מנהיגו; וכמובן, קראתי בשקיקה מה שתורגם עד אז לאנגלית מפרי עטו של הרצל עצמו: “אַלטנוֹילאנד”, “מדינת היהודים”; האם הופיעו כבר אז אותם קטעים מיומניו שתורגמו בידי ישראל כהן וראו אור ב”ניוּ ג’וּדֵיאָה"? (גרמנית הבנתי אמנם מנעורי, אך לקרוא בשפה זו התחלתי רק משנפלו ליד יומניה של יוליה.)

הפקעתי מספרייתו של אבי את “חיי הרצל” של ראובן בריינין – ידיד הורי ומבאי ביתנו על אף חילוקי הדעות הקשים בינו לבין אבי במה שנוגע למשטר הקומוניסטי ברוסיה הסובייטית (ואגב, אבי נמנה עם התורמים למימון ספרו של בריינין בהוצאת “אסף”) – ועוד היתה לי החוצפה להשתמש בקסמי נשיותי ונעורי ולבקשו לתרגם לי קטעים נכבדים מספרו זה (מעט העברית שידעתי מהסַנדֵיי סקוּל הספיקה לי כדי הבנת טקסט מנוקד בעברית קלה). היות שבריינין הניח את דעתי כי העניין שאני מגלה בספרו מחמיא לו וכלל אינו לטורח עליו, הבאתי אותו לכך שייסחף בסיפוריו ויגלה באוזני דברים חסויים הקשורים במשפחתו של הרצל, אשר מטעמים מובנים (שלושת ילדיו של הרצל היו עדיין בחיים) השמיטם מספרו, והוא ייחס את סקרנותי החמדנית לנטייתי העיתונאית.

אני זוכרת כמה נדהמתי כשסיפר לי על המרת דתו של הנס הרצל לבפטיזם – ממש ביום הזיכרון ה-20 למות אביו – וכעבור חודשים אחדים לקתוליות, אך כעבור שנה פרש גם מהקתוליות והכריז על עצמו כעל ציוני-לאומי ללא דת מוגדרת. אז פרסם “הודעה רשמית” בה הסביר את המרתו במצב הנפש הנבוך בו היה שרוי כתוצאה ממחלת רוח.

גם על בנותיו של הרצל סיפר לי בריינין. על הבכורה, פאולינה, הדומה מאוד לאמה המנוחה בגזרתה המלאה, בשערה הבלונדי, בהליכתה השחוחה מעט, בקפריזיות שלה, בהעדר המעצורים בהתנהגותה (התרגשויות קדחתניות, תובענות, קנטרנות). קלת דעת ובזבזנית היא, אמר, אך גם ניחנה ב”חירות פנימית". וסיפר על תקופת נישואיה הקצרה למהנדס צעיר בשם היפט ועל גירושיהם כתוצאה ממזגה הסוער ותגובותיה ההיסטריות. עוד סיפר על התדרדרותה מאז מות אמה (כן, גם הוא היה בטוח כי מתה), על לבושה הצעקני ואיפורה הכבד, על התרועעותה עם אנשי העולם התחתון, על התמכרותה למורפיום.

וסיפר על הבת הצעירה, טרודה, בת טיפוחיהם ופינוקיהם של אפוטרופסיה, דוד וולפסון ואשתו חשוכי הילדים – הכישרונית והמבריקה בין שלושתם והתקיפה והשנונה ביניהם. שנים אחדות אחרי מות הוריה הצליחה לשלוט ברוחה הסוערת והתנהגה למופת על אף נטיותיה האנוכיות. ואולם אחרי נישואיה, משהחלה מחלת הרוח לבעת אותה, נעשתה אקסצנטרית וראוותנית אף היא ואת רוב ימיה היא מבלה – אישה נשואה ואם לילד – במוסדות לחולי נפש.

עוד שמעתי מבריינין שמאיר וייסגל, “הצעיר” – כפי שכינהו אבי – עסק באותם ימים עצמם בעריכת חוברת זיכרון במלאת עשרים וחמש שנה למות הרצל, מטעם “פלשתינה החדשה”, הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית באמריקה (ובעזרת תרומתו הנכבדה של אבי, בין יתר התורמים), ובלהיטותי חטפתי את אחת החוברות הראשונות מיד בצאתה ממכבש הדפוס וקראתי בנשימה עצורה את קטעי היומנים של הרצל בתרגומו של מוריס סמואל.

קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כשראיתי לראשונה את תצלומיהם של ג’ולי הרצל וילדיה ושל ז’נטה ויעקב הרצל, הוריו של תיאודור. אכן, הדמיון בין ג’ולי ליוליה נש היה מדהים. זאת על אף השנים הרבות שהפרידו בין הדמות שבתצלום לבין ידידתי הקשישה, ששערה הצבוע היה עכשיו אדמוני, שלא כשערה של הבלונדית ה”גזעית" שנשקפה מן התצלום, על אף הניגוד בין מבטה החשדני והרושף של האישה המזדקנת לבין המבט היהיר והפרובוקטיבי של הצעירה שבתמונה.

חייבת הייתי לחזור ולשנן לעצמי שוב ושוב שג’ולי הרצל מתה זה עשרים שנה ושכל העולם יודע על כך! שכן, לפי הגרסה הרשמית המופיעה בכל הפרסומים, היא מתה ב-1907, בהיותה בת שלושים ותשע, בבית-המרפא של באד-אאוסזה מאיזו מחלה בלתי מאובחנת – הנועזים שבין הביוגרפים רומזים על התאבדות – וגופתה נשרפה, לפי בקשתה, בבית-המשרפות של גותה שבגרמניה. כל מי ששאלתי את פיו על כך אישר זאת! סיפרו שרצונה המפורש היה שעקבותיה יימחו, ושאת אפרה ציוותה לבנה הנס (איזה אקט מקברי, אם יש אמת בדבר!). אולם - וזה הדבר התמוה ביותר, החידתי ביותר! – הכד שבו היה טמון האפר אבד בדרך לא נודעת, וכך נעלם לעד כל זכר לאשתו של תיאודור הרצל.

כל אימת שהוזכר שמה של ג’ולי הרצל סביב שולחן השבת שלנו ובהזדמנויות חברתיות אחרות (לרוב כתגובה על התגרות מצדי), שמתי אוזני כאפרכסת לקלוט כל גוון בנעימת הדוברים שהיה בו כדי להסגיר רצון להעלים את האמת. כך למדתי מסיפורי המקורבים למשפחה שאחרי מותו של הרצל היו תביעותיה של ג’ולי לקבל כספים (מדוד וולפסון, ידידו של הרצל ויורשו בהנהגה הציונית, ומבן דודה, הבנקאי מוריץ רַייכנפלד – שבידי שניהם הפקיד הרצל את גורל משפחתו) מלוות בסחיטות רגשיות ובאיומים של איבוד לדעת. עוד סיפרו ששנה לפני מותה שהתה ג’ולי בסנטוריום של כוהנשטאם בקניגשטיין ושם השמיעה הערות מזלזלות על בעלה המנוח, והדבר עורר את זעמו של המנהל עד כדי כך שדרש ממנה להסתלק ממוסדו בהכריזו כי יהיה זה לטובת הציונות אם תיעלם הגברת הרצל מקניגשטיין בפרט ומאירופה בכלל!

ובכל זאת המשכתי לומר לעצמי שידידתי הקשישה היא אישה חולה, שוגה בהזיות שווא, שהדמיון הפיסי בינה לבין ג’ולי הרצל המנוחה, וכן מוצאה הווינאי וייחוסה החברתי, ליבו את דמיונה (אך מה על תאריך לידתה הזהה לזה של ג’ולי? האם גם אותו גנבה לעצמה?), ואילו את העובדה שהיתה לה היכרות אינטימית עם חייה של כפילתה הסברתי לעצמי בכך שוודאי ליקטה – כמוני עתה – כל פיסת מידע עליה והרכיבה לעצמה חיים מדומים מסעירים.

כך או כך, לא יכולתי שלא לשים לב שבשיחותיה עמי על בעלה לא נקבה אף פעם בשמו. כל שאר הפרטים הביוגרפיים שהזכירה חפפו במידה זו או אחרת את אלה הידועים לנו מחייו של תיאודור הרצל, ובמרוצת הזמן התחזק כל-כך האמון שנתנה בי, עד כי גילתה לי מראי מקום ותאריכים שבנקל עלולים היו “להסגירה” כאשתו של המנהיג הציוני (מובן מאליו שאת אמיתות סיפוריה הקשורים באפיזודות המתרחשות בחדרי חדרים, במעגל הסגור של בני הבית והמשפחה, לא ניתן היה לבחון בדרך אובייקטיבית כלשהי; איש מלבדה לא היה מסוגל להתמצא בסודם של דברים מסוג זה).

גם את ילדיה לא הזכירה יוליה בשמותיהם. האם האמינה שאנחנו כאן, ביבשת החדשה, רחוקים כל-כך מזירת ההתרחשויות שלא יעלה בידינו לאתרם? האם לא תיארה לעצמה שהעסקנים הציוניים החוצים בגבורה את משברי האוקיינוס עשויים להוליך עדינו את הקול האירופי, ושאיננו בורים גמורים בכל הנוגע לרקע החברתי והמשפחתי של נביא הציונות?


ח. פריחה אפילה    🔗

באותה תקופה נודע לי מפיה של יוליה שמעבידה, בעל הבוטיק למלאכות יד ולסריגים, הוא גם מה שקוראים “ידיד”. על נוכחותו הבולטת בחייה ידעתי זה מכבר; גם פגשתיו לא אחת בדירתה; גם ידעתי שהתאלמן לפני זמן לא רב, לאחר שנים של טיפול מסור באשתו הנכה. פעמים אחדות ראיתי את יוליה בחברתו בבית-הקפה הווינאי כשפניה עוטים שתי רעלות. פעם סיפרה לי דרך אגב ששניהם סעדו במסעדה הגרמנית הקטנה, ופעם דיברה בהתלהבות על הזמרת הגרמנייה שגילמה את גרטכן של “פאוסט” ב”תיאטרון המאה", ותיארתי לעצמי שבחברתו בילתה. אבל לא העליתי כלל בדעתי שאישה בגילה של יוליה, עם עבר מעורפל, חולני וטרגי כשלה, מסוגלת לרקום יחסים רומנטיים. זיכרונות, דמיונות – כן. אך קשר של ממש?

בקומתו הגבוהה, באיבריו הדקים והארוכים, בבלוריתו המשתפלת על מצחו – נראה צעיר מגילו (וצעיר היה מיוליה בשנתיים). פרט בולט במראהו: גרגרת המזדקרת מצווארו הזקוף. פרט נוסף: העדשות העבות שבמסגרת השחורה של משקפיו. הוא היה צוחק הרבה בחברתה של יוליה. דיבורה, המבטא הכבד שלה (הוא עצמו הובא לכאן מגרמניה כילד), פיזור הנפש והבלבול שלה, נשיותה התובענית, אפילו טירופה – הכול בה הצחיק אותו.

“סֶם מעריץ נשים נוורוטיות,” אמרה לי יוליה בנוכחותו, “כל מה ששיגע את בעלי, אותו זה מצחיק. גם אשתו היתה נוורוטית. כך שיש לי מזל אצלו.”

אבל כשהיתה מתעלמת מקיומו בחדר ומפנה את דבריה רק אלי נסתמנה בפניו הבעת עלבון כאצל ילד נזוף. לאט-לאט למדתי להכיר עוד תכונות שלו. קודם כול: טוב לבו. כששמע במקרה מפי אחד מספקיו – ציוני פעיל – שמצבם הכספי של שניים מבני הרצל בכי רע, לא נח ולא שקט עד אשר השיג איכשהו את כתובתו של הנס בלונדון (“באחד הרבעים המוזנחים ביותר בעיר,” סיפר לי מאוחר יותר), ושלח לו צ’ק בנקאי נדיב – “ממעריץ אלמוני של אביך” – שיחלוק אותו עם אחותו הבכירה (אם כך, תהיתי בלבי, הוא מאמין באמת ובתמים שיוליה היא אלמנתו של תיאודור הרצל? החיוך המסתורי-החמקני על פניו של אבי, שסיפר לי על המחווה של סם, לא השאיר לי פתח להמשיך לחקור אותו בנידון).

תכונה אחרת של סם, פחות נעימה, היתה וכחנותו. “סם אוהב אקשן,” סיברה יוליה את אוזני, משועשעת (שוב בנוכחותו!), “ויכוח הגון נוסך דם חדש במערכת האנמית שלו.” ואולם בכל פעם שידידתו היתה מגזימה מעט בגילוי לבה “בנוכחות זרים”, בהערות על אופיו, היתה עווית קלה מסתמנת בלחייו.

הוא היה מכור לקולנוע (אז ראינוע) ולא היה מוכן להחמיץ אף סרט של צ’רלי צ’פלין או בַּסטֶר קיטוֹן (מאוחר יותר, אף לא מחזה מוסיקלי אחד בכיכובם של פרֶד אַסטֵיר וג’ינגֶ’ר רוג’רס). ואילו יוליה הזילה דמעות בסרטים רומנטיים עם רודולף וַלֶנטינוֹ וגרטה גרבו. גם מן הבחינה הזאת היתה התאמה בין בני הזוג – כל אחד מהם העדיף לראות את הסרטים האהובים עליו בגפו.

התברר לי שהרוח החיה בחנות, היוזמת והמחליטה בכל הנוגע לסוג הסחורה, היתה אשתו המנוחה של סם, שלדברי יוליה היתה בעלת טעם מעולה, ואילו בעלה היה ממונה על הצד העסקי. משרותקה אשתו למיטתה חיפש לה מחליפה ויוליה נמצאה לו כבחירה אידיאלית. “אמנותית, עם ידי זהב, קצת מטורפת, קצת סנטימנטלית, עם רקע ‘דרמטי’, ושלא מאוהבת בו ממש,” הגדירה היא עצמה את יתרונותיה (אשר לרקע ה”דרמטי" שלה, חשדתי בסם שבאמצעות זו המתחזה ל”אשתו של הרצל" הוא קושר קשר נקרופילי עם האיש הכריזמטי עצמו – זה המהלך עליו קסם; אך במשך הזמן נוכחתי לדעת שסם נהנה לשמוע גם השמצות על המנהיג הדגול).

לאט-לאט נכנסה יוליה ראשה ורובה לענייני החנות והיתה מבלה בה את מרבית בקריה. אפילו מפחד המרחבים שלה נפטרה בחברת ידידה, ובשמחה נסעה אתו לטיולי ויקנד בקנטרי בשברולט המרופטת שלו, “ובדרך ניקרנו אחד לשני את העיניים מרוב מריבות,” סיפרה משועשעת.

פעם אחת נעתרתי להפצרותיה והצטרפתי לטיול שערכו לרוֹד איילנד. שניהם הופיעו במעין חליפות טניס מפלנל; היא – בחצאית פעמון ובכובע בד לבן רחב שוליים, והוא – במכנסי פעמון ובמגבעת קש. אך בעוד שידידי התכוונו לבילוי בלבד, התכוונתי אני לאסוף חומר לכתבה על תולדות הקהילה היהודית בניו פורט ועל בית-הכנסת הראשון בעולם החדש. באותו טיול הייתי עדה למריבותיהם העליזות, האינטימיות והתגרניות של בני הזוג, שאכן עלו לי על העצבים.

אבל שם, במרפסת העץ המוארכת של המסעדה הכפרית, בקצה הלשון היבשתית הלוחכת את האוקיינוס, על גביע של פונטש רומאי ומנת צבי ים טריים (שאכלתים בתיאבון מהול בחשש יהודי אטוויסטי), שמעתי מפיה את הסיפור על הנשף המלכותי שנערך מדי שנה בשנה בווינה מטעם איגוד העיתונאים האוסטרים “קוֹנקוֹרדיה”, בחסות הקיסר ובנוכחות שועי החברה הגבוהה ורוזניה – שיוליה ובעלה נעדרו ממנו.

יוליה ובעלה נעדרו מן הנשף לא מפני שלא הוזמנו. הן לא ייתכן שעיתונאי בכיר של אחד העיתונים היוקרתיים ביותר של וינה לא יוזמן לנשף מטעם האיגוד המקצועי שלו! יוליה ובעלה נעדרו מן הנשף מפני שהוא, בעלה, היה עסוק אותו ערב ב”איזה ישיבונת ‘שלא סובלת דיחוי’ עם עסקנימצ’יקים ציוניסטים אוסט-יודן – מעין פרלמנט של טרקלין – שהיו נושאים עיני עגל מעריצות ברועם הרוחני, ההוזה בהקיץ, השולף ממוחו כל מיני רעיונות פנטסטיים". (סם, שבמשך כל סיפורה של יוליה תלה בה עיניים משתאות ומשועשעות, כשחיוך אווילי שפוך על פניו, הפנה לפתע את מבטו אלי. אכן, שנינו ידענו שיוליה השילה מעצמה את כל ההגנות וכבר אין היא מנסה להסתיר מאתנו את זהותה – האמיתית, או המדומה.)

היה זה ב-1896 או 1897, כשגרו בפֶּליקַנגאסֶה, ברובע התשיעי של וינה. המשפחה התאחדה זה לא כבר, לאחר שלוש שנות שהייה בפריס ופירוד של חודשים רבים, אותם חודשים שהיא וילדיהם התגוררו זמנית אצל הוריה ואילו הוא המשיך להחזיק במשרתו בפריס והתגורר בגפו.

בעלה ביקש לפייסה על היעדרויותיו התכופות מהבית (החיידק הציוני החל לקנן בקרבו כבר בסוף תקופת פריס, אך המחלה שהחדיר בו חיידק זה פרצה במלוא עוזה כשחזר הביתה; אז התחיל להשקיע את כל אונו וחילו – והונו – “בטירוף החדש שתקפו”), והנה, ההזמנה לנשף המהודר וה”נחשב" נפלה עליהם ממש משמים. לא היה קץ לשמחתה!

הו, ההתפעמות שהיתה שרויה בה במשך תקופת הציפייה לנשף נכסף! האופוריה! ההתכוננות הנפשית והתכונה שבהתקשטות הנשית!

הביקורים התכופים בסלון של תופרת העילית שלה – אחרי לבטים רבים החליטו השתיים על שמלת מלמלה ומוּסלין בסגול עמוק (“כמו מוסיקה של שופן”), עם זרועות חשופות ומחשוף נדיב, שסיכת קוֹרל ורדרדה במבוך של ענק כוורת מתנצנצת ממנו. עד שמצאה נעלי משי בצבע הולם… לכל הנשים במשפחתה חולשה לנעליים, אמרה, גם בנותיה ירשו חולשה זו. “לחזק את אחיזתנו במציאות?” גיחכה, מהורהרת; וסגול זה צבע הדגל שלה ושל בנותיה, וגם של סבתה, שהיתה “מכשפה אמיתית”. והו! הזמן שהקדישה ספרית הבית שלה לתסרוקתה! עטרת אבני החן שענדה לראשה ועגילי הפנינה הזעירים עם הצמיד התואם והטבעות הענוגות על אצבעותיה, שציפורניהן טופלו בקפידה… ולפני כן – האמבטיה החמה, והמסז’ להרפיית עצביה כשהתרגשותה הגיעה לשיאה. הנה היא מצפה בכיליון עיניים לבוא בעלה. “בהקדם, בהקדם,” הבטיח, שהרי גם הופעתו שלו דורשת הידור והכנות מדוקדקות, הגוזלות זמן לא מעט.

כבר התנאתה לפני ילדיה ולפני לני, אומנתם, שתבעו את זכותם לראותה במלוא יפעתה לפני עלותם על משכבם (בנה בן השש אמר שהיא נראית כמו הפיה הקסומה בשיר הילדים שכתב להם אבא…). וכעת, למרות האיחור הקל שכבר רשמה לחובת בעלה, השתעשעה במראה לפני הראי. אכן, בבואתה ליבתה בה את ציפיותיה הרומנטיות, והיא התמסרה בחושניות להתבשמותה העצמית בנשימות עמוקות ומענגות.

אך הזמן אץ-רץ וכבר היא מתחילה לחוש בחזה את צביטת הדאגה שעוד מעט תיתן את אותותיה בקמט הזה שבמצחה, וכשהיא מתהלכת בחדר הנה והנה ופוכרת את אצבעותיה בעצבנות, הולך גופה ונמתח כקפיץ.

מבעד לחלון היא מבחינה בכרכרת לנדאו שכבר מצפה ליד שער ביתם, על-פי הזמנתם. היא מציצה בשעון. בדיוק בתשע אמורים להגיע לאולם הנשף הקיסר ופמלייתו. אז נדלקים בבת אחת כל האורות והאולם הברוקי המהודר נשטף בזוהר מסנוור, לקול תקיעת החצוצרות ונגינת ההמנון. היא נשענת על אדן החלון, עיניה תרות את החושך בפיזור נפש ובחרדה. המועקה בחזה והלחץ ברקותיה גוברים. אפילו לא הבחינה בלֶני, שנכנסה לחדר ומסרה לה איגרת שהובאה זה עתה בידי שליח. בידיים רועדות היא קורעת את המעטפה, והאותיות – בכתב ידו הבוטח, המרוסן והמאופק, המוכר כל-כך, של בעלה – מרצדות אל מול עיניה.

מילות הפתיחה האינטימית “ג’ולי אהובתי” מבשרות רע. והמשכה של האיגרת מאשר את חששותיה השחורים ביותר: אין נשף! עניין ציוני “דחוף ביותר” מעכבו. רק עתה נודע לו. ברגע זה ממש. הוא מבקש את סליחתה. כמובן!

היא מתנפלת על מיטתה והתייפחויותיה מזעיקות אליה את אמתה האישית, את לני האומנת, אך בראותה את בנה הקטן, שסיוטים ליליים משבשים את שנתו, קרב אליה נשתתקה באחת והצמידה את ראשו הריחני, האהוב, אל חיקה.

היא שכבה על מיטתה ארוזה בשמלתה ובעדייה עד בואו – אחרי חצות. מילות החיבה וליטופי הפיוס שהרעיף עליה ליבו את זעמה ביתר שאת, אך גלולות ההרגעה שבלעה לפני בואו פרקו מעליה את נשקה היחיד נגדו: ההיסטריה. אמתה לא הצליחה להפשיטה אותו לילה והיא נרדמה לבסוף בבגדי חמודותיה, וקמה בבוקר פוחלץ מקומט ודחוי. חודש תמים לאחר תקרית הנשף לא דיברה אתו. מעולם לא סלחה לו.

הים שהשתרע לרגלינו היה שליו ורגוע בעונת קיץ זו, וסירות הדיג המשייטות בו נראו כחבצלות מים פורחות. אך סיפורה של יוליה הוסיף לו נופך של תוגה צובטת לב. והיא, נשענת במרפקיה על המפה הכפרית המשובצת ועליה שיירי הפאי מתותי יער, דיברה אלינו, הזיכרונות משתקפים מעיניה הגדולות הכחולות כמבאר אפלה, כאילו הכניסה אותנו בסוד הכמוס של חייה כדבר המובן מאליו. סם ואני הצצנו זה בזה ומיד השפלנו את עינינו. מעתה והלאה דומה כי לא מצאה עוד טעם בהתחזות כלשהי. כל הפרטים בסיפוריה הסגירו אותה! מעתה והלאה, ידענו, נהיינו בעלי בריתה של האישה הזאת, לשבט או לחסד.

“פעם חשבתי שכל הציונות שלו היא נגדי ונגד משפחתי,” אמרה. “שהוא מביא את כל הציונים האלה הביתה רק כדי לא להישאר אתי ביחידות. אבל עכשיו אני יודעת שהפרדוקס הרווח הזה, שהתנועה הציונית חבה לי את קיומה בגלל גיהינום היחסים בינינו, נשמע אמנם יפה, אבל זו לא כל האמת. היתה לו, לבעלי, תאוות גדלות. אמו נטעה בו מילדותו את ההכרה כי נועד לגדולות. על פחות ממעלת מנהיג או נביא לא רצה ולא יכול היה להתפשר. זו ההבטחה ללא מילים שהבטיח לה. ולעצמו. והוא היה שבוי בהבטחה הזאת. לא היה מנוס ממנה. כסופר, כמחזאי, לא הצליח להגיע לכך. גדולה עיתונאית לא נחשבה בעיניו. ואילו שאף להיות מדינאי היו בולמים את התקדמותו בגלל יהדותו. יהדותו… זו הטילה בו מום מלידה. בכל פעם שהסתכל בראי השקיף אליו אות הקין הזה החרות על מצחו. כן… למרות האהבה שאפפה אותו, למרות הערכתו העצמית, למרות גאוותו – יהדותו עמדה כמכשול בינו לבין ייעודו. אבל הוא התחכם למום הזה שלו והפך אותו למנוף אדיר של כוח שהעלה אותו לבסוף אל הגדולה האמיתית שלו כמנהיג העם היהודי. הו, כמה שהדברים מעוותים! אשר לי, הייתי אמורה ללוות אותו כרעיה נאמנה, תומכת, ואכזבתי אותו לאורך כל הדרך. הוא רצה לכפות עלי חיים שהם בניגוד לטבעי. הוא רצה לעצב את תפקיד חיי, ללוש אותי בהתאם למושגיו הרומנטיים על רעיה ואם, שקודם כול נבחנת בהקרבה. כן… והאירוניה היא שבסופו של דבר השיג את מבוקשו. אני הקרבתי את כל היקר לי על מזבח הציונות שלו. את כל היקר לי!”


ט. להתחקות על עקבותיה    🔗

באותם ימים גברה שאיפתי לשחזר לעצמי את דמותו ואת חייו של תיאודור הרצל על כל דחף הקשור במקצועי. כבר היה לי ארכיון פרטי סודי משלי, ובו כתביו שתורגמו לאנגלית, זיכרונות של אישים שהכירוהו, מאלה שראו אור בדפוס ומאלה שסופרו לי ישירות או שהגיעו לידיעתי בעקיפין.

מטעמי זהירות, או בגלל איזו חרדה אטוויסטית שקשה לי לפרשה, נמנעתי ליצור קשר עם בני משפחתה של ג’ולי-יוליה או עם אפוטרופסיה (דוד וולפסון, המקור הבלעדי לכל מידע מהימן הקשור ל”מותה" של ג’ולי, כבר לא היה בין החיים, אך ממכתביו ניכר שבקנאותו להרצל דבק בדעה קדומה כלפי אשתו ככל יתר הציונים, והוא האשים אותה באומללותו של המנהיג הנערץ ואפילו תלה בה את מחלת הלב שהכריעה אותו לבסוף). גם את הגברת הלנה בּאאר חששתי לחפש מאותם טעמים שהזכרתי לעיל (לני-לֶנכֶן, האומנת של משפחת הרצל, היתה היחידה שיוליה בטחה בה והכניסה אותה בסודה, על אף שבועתה. כך שימשה לני גשר חד-סטרי בין יוליה לבין ילדיה, ופעמים אחדות בשנה עדכנה את האם באשר לשלומם, אם כי תוך סינון קפדני של העובדות והשמטתם של פרטים מכאיבים).

ואולם ניסיתי לאתר כמה מידידי המשפחה, וכך יצרתי קשר עם הגברות בטי לישינסקי מברלין, שבינתיים עלתה עם משפחתה לפלשתינה, וארנה פאטאק מווינה (שחיתה שנים אחדות בארצות-הברית בסוף מלחמת העולם השנייה, לאחר שחרורה ממחנה ריכוז נאצי, לפני שהתיישבה סופית בישראל), בין הבודדות שגילו יחס חם ואוהד כלפי ג’ולי הרצל אחרי מות בעלה ושדאגו לבנותיה אחרי “פטירתה”. אשר לארנה פאטאק – סופר לי שבנעוריה ראתה אותך ז’נטה הרצל ככלה מיועדת לבנה. בתחילה האירה ההצלחה פניה לאם המשדכת, שכן אחרי ריקוד היכרות אחד אתו באיזה נשף התאהבה בו ארנה הנערה בכל לבה. משלא החזיר לה תיאודור אהבה המשיכה לשמור לו אמונים ונשארה ברווקותה, ומאוחר יותר נרתמה כל כולה לשירות התנועה הציונית. בכל זאת לא נטרה לג’ולי, ודאגתה לפאולינה הרצל-היפט בתקופת השפל שלה היתה מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות ממנה.

ואשר לבטי לישינסקי – הרי במכתבה של ג’ולי אליה היא מביעה את אושרה על כך שילדיה כה מוצאים חן בעיני ידידתה ה”משוחדת" ומודה לה על יחסה כלפיה “בנדיבות שאיני ראויה לה”. עוד היא כותבת לה ש”עדיין איני יודעת לאן יוביל אותי שביל חיי" ומתוודה שהיא מרגישה “בדידות ונטישה” בכל מקום שהיא נמצאת, ושהיא “חייבת להתנסות על מנת לגלות איפה החיים נראים יותר נסבלים”.

את הקשר עם הגברות פאטאק ולישינסקי יצרתי בשנות ה-30 המוקדמות באמצעות נשיא הפדרציה היהודית בארצות-הברית וחוקר הלשונות השמיות ריצ’רד גוֹטהייל ובעזרת עמיתו מעבר לים, ההיסטוריון ליאון קלנר – ידיד ותיק של משפחת הרצל ומבאי ביתה בווינה. שני הפרופסורים היו ממקורביו האינטלקטואלים (הציוניים) יחידי הסגולה של תיאודור הרצל, ו”אפילו ג’ולי הסנובית" – כהתבטאותה של הגברת גוטהייל – הואילה להזמינם אל בית הקיץ שלהם באלטְאאוסזה. אך היות שהם ובנות ביתם (אשתו וגיסתו של גוטהייל, וכן אשתו ובתו של קלנר) הזדהו רגשית ופוליטית עם תיאודור, ממילא נטו לדון את אשתו לכף חובה (אין פלא: איזו רוח שדית סוררת היתה דוחפת אותה להיראות בפני הציונים במירעה), וזיכרונותיהם על ג’ולי, שנשאו אופי גרוטסקי, עיוותו, להבנתי, את התמונה הכללית של אישיותה.

הנה כי כן, ניתוסף לי במשך השנים חומר למכביר על ג’ולי, שכאמור לא יכולתי לעשות בו שימוש עיתונאי מחמת שבועתי ליוליה. ואילו כעת, לאחר חמישים שנה, משהותר נדרי, אין עוד טעם להוסיף פרטים על עברה של ידידתי מעבר לפרסום הנוכחי של יומניה (ושל מבוא זה, ההכרחי להבנת הרקע שלהם). שהרי רשמים אודות ג’ולי הרצל שזורים במחקרים ובביוגרפיות שנכתבו על בעלה ועל ילדיה, ובל נשכח שהמקור העיקרי שממנו ניתן היה ללמוד על חייה של ג’ולי עם בעלה – התכתבויותיה התכופות עם תיאודור במשך חמש-עשרה שנות נישואיהם - מקור זה נסתם עם היעלמותם, בזדון או מסיבה לא נודעת כלשהי, של 165 מכתבי תיאודור אל ג’ולי – וכן כל מכתביה אליו – שנותרו מהם מעטפות ריקות בלבד ועליהן רשום בכתב ידו של הרצל המען של אשתו; זאת בין 300 מכתבים אחרים שלו שנעלמו או נשמדו באורח דומה.

ואולם כדי לעשות צדק עם ג’ולי אני מוצאת לנכון להביא בזה כמה מביטויי האהבה הרבים שילדיה הרעיפו עליה במכתביהם. כך הנס, המדבר על “לב הזהב” של אמו, וכשהוא מחפש נפש קרובה לחלוק עמה את רשמיו המפעימים משירי משוררים האהובים עליו (“מעין געגועים מלנכוליים לשוחח עליהם עם מישהו”) אינו מוצא אוזן רגישה וקשבת יותר מזו של אמו (“את, מאמי, האדם הכי ראוי לכך. את – שכולך שירה”). כך גם טרודה, שכותבת על אמה (לבעלה לעתיד) כי היתה “חמודה וטרגית, מקסימה, משכילה, פיקחית, דאגנית, אך לא היתה לה כל הבנה לגבי האידיאלים הנשגבים של אבי. למרות זה היו יחסיהם הרמוניים באופן נפלא, ואמי גמרה את חייה כשאבי נפטר.”

לא אוכל, לדאבוני, לצטט ממכתביה של פאולינה, “חיית המחמד" של אמם, לדברי טרודה (“כל-כך מוכשרת ואינטליגנטית; נחשבה לגאון המשפחה”), שכן גם הם כמכתבי הוריה, נעלמו או נשמדו ברובם באורח מסתורי (מחשש שהתנהגותה הפרוצה והסוררת תכתים את שמו המנהיג הנערץ?). אך מתגובתה הקשה על “מות” אמה (תגובתם של שלושת הילדים על האסון שפקדם – כך למדתי ממכתבי אפוטרופסיהם – היתה על גבול הפסיכוטיות) ניתן בהחלט להסיק שאהבה אותה והיתה קשורה אליה בכל נימי נפשה.

גם עם המשורר הווינאי ריכרד בר-הופמן הצלחתי ליצור קשר טלפוני (בזכות יחסי הורי עם “החוג הווינאי”, אינטלקטואלים יהודים שהיגרו לארצות-הברית אחרי האנשלוס או כפליטי השואה), אך דומה כי התאכזב מכך שלא הוא ושירתו הם נושא התעניינותי וניסה להתחמק משאלותי בתירוץ שהכיר את הרצל רק בתקופה הטרום ציונית שלו, “כשהיינו שנינו צעירים קרובים אצל עצמנו”. הוא גם לא נכבש במיוחד לדמותו, אמר. אבל כשהזכרתי לו שמות של מכרים משותפים, ובמיוחד את שמה של ארנה פאטאק, התרכך מעט והודה שאמנם פגש את ג’ולי הרצל פעמים אחדות, באאוסזה ואחר-כך בווינה.

האם ביקרה הגברת באאוסזה? שאל אותי, עיירה מדהימה ביופייה! ווּדסטוֹק, מקום מגוריו הנוכחי, מזכירה לו את אאוסזה, אמר. והוסיף שגם בווינה פגש את ג’ולי, בהצגות בכורה ובקונצרטים, ופעם אחת לפחות נפגשו אצל שניצלר. מאז נשא לאישה את פאולה, ב-1897, כבר היה תיאודור שקוע עמוק בציונות והשניים התרחקו זה מזה, אבל בתקופת רווקותו הוזמן פעמים אחדות אל ביתם של ההרצלים. היה שם גודש רב מדי של כלי פורצלן וקריסטל, לטעמו, אבל במלאכות יד היתה פראו דוקטור קוסמת אמיתית! היה שם גובלן אחד… כן… מוצג מוזיאוני ממש. כן… קשה לומר ששררה הרמוניה בין בני הזוג הרצל. ג’ולי נראתה לו מרה ומתוסכלת… אין פלא… בעלה חיפש בה אידיאל אחר לגמרי… ואחר-כך הרי בגד בה עם הציונות! כן… בעניין זה הוא, בר-הופמן, פסול לעדות. מכל הבחינות. אשתו שלו, פאולה שלו… הגברת שמעה ודאי על האסון שקרה לו… נפטרה עוד בהיותם בשווייץ… עד אמריקה נמלט ביגונו, אבל גם כאן היא ממשיכה לדבר אליו בחלומות. כן. כמעט מדי לילה. אז איך הוא יכול להיכנס לעורו של תיאודור כאשר הוא עצמו זכה לחיי משפחה כל-כך מאושרים? גם את יהדותו ביטא בדרך אחרת. בשירתו, במחזותיו… תמיד היה לו יחס עמוק ביותר לתנ”ך. זאת בניגוד להרצל, שאף פעם לא התעניין במקורותיו היהודיים. הוא עצמו גם אינו איש פוליטי, אף-על-פי שבאפריל 36 הוזמן על-ידי ההסתדרות הציונית לבקר בפלשתינה. כן… המסע האחרון שערך עם פאולה שלו… מה שנוגע לג’ולי הרצל – היא היתה קצת וולגרית לטעמו. הוא עצמו מעדיף נשים עדינות. מוזות. עם שאר רוח. אף כי ג’ולי נחשבה נאה על-פי דרכה. היתה לה מין תנועה כזאת, להדק את סנטרה אל צווארה כאילו היא שומרת לעצמה את מחשבותיה האחוריות… כן, הוא זוכר היטב את התנועה הזאת שלה…

תלשתי מכתבי עת ומספרים כל תמונת דיוקן מצוירת או מצולמת של תיאודור ושל בני משפחתו. אכן, הייתי אחוזת דיבוק-הרצל.

ובשלב מסוים של ידידותי עם יוליה – היה זה לפני שנודע לי על הטרגדיה שפקדה את ילדי הרצל, וכשהערצתי אל דמותו של המנהיג היתה בשיאה – שוב התחלתי לפקפק באמינותה ולהטיל ספק בזהותה, ועם כך חשתי כי יחס החמלה שלי כלפיה מתחלף בכעס. החוצפה הזאת! להתחזות לאשתו! והרי גם בשיגעון, חשבתי, מתגלות תכונותיו הבסיסיות של החולה. אדם טוב ביסודו יקצין את טוב לבו בשיגעונו וייהפך לקדוש; איש רע ואכזר יהווה איום לסביבתו ובשיגעונו יזרע הרס וחורבן; שיגעון גדלות ידבק במי שנרדף על-ידי תחושת קיפוח קשה. ואילו אישה זו, שהיתה נאה ומושכת בנעוריה ושפיקחותה וחדות לשונה – ועושרה – עשוה כלה בפוטנציה מרתקת ומבוקשת, החלומות באספמיה שלה הרקיעו שחקים; רק דמות כלילת מעלות כזו של תיאודור הרצל היה בכוחה לספק את מאוויי לבה בשיגעונה!

למה, אם כן, הזדהתה עם אומללותה של אשת הרצל האמיתית? האם ביקשה לכפר בכך על חטא התחזותה?

כל-כך הערצתי באותה תקופה את המנהיג הכריזמטי המנוח, שהתקוממתי בכל מאודי על כל ביקורת מרושעת כלפיו (של שאול רפאל לנדאו, עורכו לשעבר של “די וֶלט”, שעשה יד אחת עם החסידיסט הרב חיים בלוך ללכלך את מי שהיה משכמו ומעלה מהם). רחמי נכמרו עליו בגלל חייו רוויי הסבל עם ג’ולי, שהאשמתיה כי ניסתה לגמדו לממדים של עיתונאי-פליטוניסט. שנון, כן, חכם, מבריק, עם הבחנות פסיכולוגיות דקות, גם שואף להשפעה מוסרית באמצעות המדיום האמנותי הזה, אך הדידקטיות היתה בעוכריו, לדעתי, ולכלל גדלות כאמן לא הגיע. כשנתגלתה גדולתו בחזונו הציוני סירבה אשתו לשתף פעולה עמו. כל חפצה היה לקטוף את פירות ההצלחה המידית שלו. החומרית והחברתית.

אשר ליוליה – היא היתה מאושרת! גם לא ניסתה להסתיר את אושרה. ועם מי! עם אחד כמו סם! איש טוב, אכן, גם לא חסר חוש הומור, אך אדם פשוט, איש מן השורה. ובכל זאת, חשבתי, הגדולה מרתקת אותו. עד כדי כך שבקשריו הרומנטיים עם יוליה – זו המתחזה לאלמנתו של המנהיג הנערץ עליו – הוא מעז להתגרות בגדולה! והרי לגבי אדם בלתי מקורי כמוהו יש קסם עצום למקוריות ההמצאה ולפנטזיה המטורפת שלה!

עוד הפליאה אותי החלטתם – שנראתה לי בשעתו כל כך שלא ברוח הזמן – להמשיך להתגורר בנפרד. היא מפחדת מהמזג של עצמה, אמרה. היא לא רוצה לכפות עליו את הרגליה או להסתכן בחיכוכים ובהתנגשויות ביניהם אם לא תסתגל להרגליו. היא אסירת תודה שבערוב ימיה זימן לה גורלה את הקשר הזה עם גבר שעיקר עניינו בזוגיות, במשפחתיות, בתמיכה הדדית, וכדי לנצור אותו מוטב שכל אחד מהם ידור בד’ אמות שלו. הם בקשר יומיומי, כמובן. נועצים זה בזה, דואגים זה לזה, מדווחים זה לזה על כל פרט בחייהם. היא מתנחמת בכך שאלמלי מה שעבר עליה, לא היתה יודעת להעריך אדם כמותו.

וכמו קראה את מחשבותי, אמרה כי בעבר היו לה הזיות, חלומות, אשליות; נשאה עיניה לגבהים. רק עכשיו, בהיותה בת שישים, היא בשלה לגבר כמו סם. רק עכשיו היא ממשית בעיני עצמה. בשר ודם. לא אידיאה, כפי שהיתה לבעלה. כל חייה חשה בחסר הזה של הקיום היומיומי, הממשות היומיומית. לכן נאחזה אז בממשות בצורה היסטרית. ובכל זאת, הוסיפה ואמרה, כובשת אנחה קשה בתוכה, אהבה את בעלה. אישיות בלתי רגילה הוא היה. הרס אותה, כן, אבל האם היתה מוותרת עליו, אפילו הוזהרה שצפוי לה כל הסבל הזה? היא אינה יודעת… היא אינה יודעת…


י. סופם המר    🔗

ואז, באמצע ספטמבר 1930, הגיעה לאוזני השמועה על מותם המזעזע של פאולינה והנס הרצל בבורדו שבצרפת.

היתה זו אמי שחזרה יום אחד מפעילותה בקהילה ובפיה הבשורה האיומה: בנו של תיאודור הרצל התאכד במלונו בבורדו בעקבות מותה של אחותו – כנראה ממנת יתר של סמים. “מסתבר שהיתה מורפוניסטית,” לחשה אמי, מחשש שיגיעו דבריה לאוזני המשרתת השחורה. וסיפרה שכשהוזעק הנס מלונדון לבית-החולים בבורדו וגילה כי אחותו האהובה גוססת, לא מצא בעצמו כוח לשאת את יגונו (ואת הרגשת האשם שלו – נודע לי מאוחר יותר – על שלא נענה להפצרותיה בביקורו הקודם אצלה להישאר עמה ולסעוד אותה בחולייה) וירה בעצמו. "היה ודאי טיפוס של מתאבד בפוטנציה… עניין של גנים…” אמרה אמי – מאמינה נלהבת בכוחה של תורשה. וסיפרה שהשאיר מכתבים לכמה וכמה אישים המסבירים את מניעיו.

אבל עדיין סירבתי להאמין שכך עלה בגורלם של ילדי הרצל ולא ניסיתי כלל לדמיין לעצמי איך תשפיע המהלומה הנוראה על יוליה – אם קיימת צל-צלה של ודאות שהיא אמנם אמם.

ואולם השמועות המשיכו לזרום בעקשנות, וכשהראה לי אבי מודעות אבל בעיתונים היהודיים (מאופקות ביותר, יש לציין) מטעם ההסתדרות הציונית ומטעם ארגונים יהודיים אחרים, ופה ושם הופיעו אפילו ידיעות מוצנעות על נסיבות המוות, לא היה עוד מקום לספק שהטרגדיה אכן התרחשה.

ואז, בסוף ספטמבר, כשפסעתי שקועה במחשבות לאורך הווסט סייד, נתקלתי בידידנו ראובן בריינין והתנפלתי עליו עם צרור שאלותי המציקות.

סערת רוחי נגעה ללבו והוא הציע להפגישני עם פייר ואן פַּסֶן, כומר אוניטרי קנדי ממוצא הולנדי שעשה הסבה לעיתונאות והוא משמש כתב באירופה של עיתונים אמריקאיים וקנדיים שונים. “הוא האיש שלך,” אמר, "אין לך מקור נאמן ממנו, “וסיפר על ציוניותו של ואן פסן – "יורשו הרוחני של הכומר האנגליקני הֶכלֶר, חלוץ התיאולוגים הציוניים הגויים בעת החדשה” – ודיבר על הידידות המופלאה שנרקמה בין ואן פסן לבין הנס הרצל מאז היפגשם, כשנתיים לפני כן, במלונו של בריינין בלונדון ביוזמתו של ואן פסן, אשר השתוקק להכיר את בנו של המנהיג הציוני שכבש את דמיונו.

בימים אלה, אמר בריינין, הגיע ואן פסן לחופשת מולדת וייתכן שיעלה בידו להשפיע עליו שיתרצה להקדיש לי – כבת ידידים וכעמיתה – שעה קלה מזמנו. והוסיף כי המנהיגים הציוניים מתייחסים אליו בזהירות של כבדהו וחשדהו (“כפי שהם מתייחסים אלי,” צחק) בגלל מה שהם רואים כחריגתו מן הקנון המקובל עליהם.

פגישתי הראשונה עם פייר ואן פסן, בטיפּ-טוֹ-אִין שבצומת רחוב 86 וברודוויי, בישרה את תחילתה של ידידות הדוקה, שנמשכה שנים רבות לאחר מכן, ביני לבין האיש היקר הזה – שהיה בו צירוף מופלא של אנושיות והומור מלבב, שנבעו מאמונה דתית עמוקה, ושל כישרון כתיבה וניתוח מזהירים (מבקריו טוענים שעשה שימוש שלא לצורך בדמיונו היוצר גם בכתבות שטח); וכן שלט בכשש שפות חיות, ביוונית עתיקה ובעברית.

וידידותנו זאת נמשכה עד יום מותו, ב-9 בינואר 1968 (גם נכחתי בטקס ההשכבה המשפחתי שנערך למת בבית-הלוויות הפרטי של פ.איי. קמפל שבפינת מדיסון אבניו ורחוב 81).

על הנס סירב לדבר אז, באותה פגישה ראשונה. הדברים טריים מדי, כואבים מדי, מבולבלים מדי, אמר; עוד לא נתן לעצמו דין וחשבון על מה שאירע ועל השאלה המציקה לו, אם ניתן היה למנוע את האסון. בינתיים אין לו תשובות, כך שהשתיקה היא המוצא המכובד ביותר.

על פאולינה שמע רק מסיפוריו של הנס. ידע שקרבה מיוחדת הרגיש אל אחותו הצעירה יותר, טרודה, אך גם את פאולינה אהב. וחרד לה ודאג לה יותר מאשר לעצמו. כן, לעצמו לא דאג כלל. התקיים מפת קיבר ומים לחץ כאחד הקדושים. את המעט שהיה לו חילק בין אלה שחשב כי נזקקו לכך יותר ממנו. כאחד הקדושים. אך לא היתה בו ההרמוניה הפנימית של הקדושים. השלווה הנפשית של אותם מאושרים המוותרים על הבלי העולם הזה מתוך שמחת הלב; המועידים את חייהם לצו מלכות השמים. התמסרותם המלאה של אלה לחיים של קדושה – תחושת השלמות של ההתמזגות עם הבורא – דייה לגרום להם אושר אין קץ. הנס היה קרוע ושסוע בפנימיותו. הוא לא ראה עצמו כנבחר אלא כדחוי. הוא זלזל בעצמו אפילו כעבדו של אלוהים. הוא חיפש את השלמות בחוץ - והתאכזב קשות. כמובן, החוץ, כל חוץ, מאכזב קשות. תמיד.

הרקע החינוכי של ואן פסן ככומר היה טבוע עמוק באישיותו ומדי פעם הזדקק לטכניקת הדרשה כדי לסבר את אוזני מאזיניו וקוראיו. כזר וכמשקיף מבחוץ על התנועה הציונית (אפילו אהדתו נתונה לה) לא ראה זכות לעצמו להתערב ולהביע דעה בענייניה אלא בעקיפין.

את הנס הרצל ראה כטלה שחור שנולד במשפחת כבשים בהירה לאב-אייל מלא הוד ויפעה, משכמו ומעלה בין האיילים בני שבטו, שהיה מתייצב בראשו להגן עליו מפני חיות הטרף המתנכלות לו; אך קנאת האיילים האחרים במנהיגם, התגרותם בו והתנכלותם לו התישו את כוחו והוא חלה ומת.

והנה, באבלו הכבד על מות מנהיגו ומגינו, נתקבץ העדר כולו סביב הטלה השחור, יוצא חלציו של איילם- מלכם – הכבשים העזות, יפות המראה ובריאות הבשר, יחד עם אלה התועות, העלובות, רעות המראה ודקות הבשר – ועל-פי ראשן השחוח ומראן הכנוע הבין הטלה השחור את שציפו ממנו, כי במותו של אביו הגדול ישנס הוא הקטן את כוחו הדל לנהוג בהן תחתיו, בתקווה שאלוהי אבותיהן ישעה לתפילתן ויקרין עליו מעטרת הזוהר אשר חנן בה את אביו.

ואולם רוחו של הטלה השחור שפלה, רפויה. לא זו בלבד שלא מצא בעצמו כוח לבוא במקום אביו, הוא לא מצא בעצמו כוח להתקיים בתוך העדר; להיאבק על מקומו בתוכו עם האיילים עבי הבשר, המפוטמים, התקיפים.

אך חולשתו העיקרית של הטלה השחור, אמר ואן פסן לאחר הרהור מתמשך, היתה בשנאתו העזה את האיילים הללו (אף כי את הכבשים הנידחות אהב וחמל עליהן עד מאוד), והרי השנאה מעניקה אך אשליה של כוח, לטווח קצר, בסופו של דבר היא מחלישה, בעוד שהאהבה – אהבת האויב על אחת כמה וכמה – גם אם נדמה בהתחלה כי היא מחלישה, לבסוף נוכחים לדעת כי היא מעניקה כוח רב.

באותם ימים טרופים ומבולבלים שלאחר האסון נמנעתי מכל קשר עם יוליה. אני מנסה להסביר זאת במבוכתי הרבה בכל הנוגע לזהותה, אך גם בפחדנותי. לא יכולה הייתי לשער בלבי איך תשפיע בשורת האיוב על מוכת גורל זאת, בין שהיא אמם הביולוגית של ילדיה המתים, בין שהיא אמם המתחזה.

והנה, יום אחד הגיע אל ביתי סם – לא קרוא ובלי להודיע מראש – ועל-פי מראהו המבוהל והמעורער ניחשתי את אימת תגובתה של יוליה לטרגדיה שאירעה לה.

“היא נעלמה,” אמר לי סם. “כבר ארבעה ימים. הודעתי כמובן למשטרה, אבל יש קשיים. נאסר עלי בשבועה לגלות שהיא אלמנתו של תיאודור הרצל ואם ילדיו. אבל לך… כן, היא נתנה בך אמון. הרי שמעתי אותה מדברת על משפחתה בנוכחותך! כעת הם חוקרים אותי שוב ושוב על מניעים אפשריים להיעלמותה, אך שפתי חתומות, כמובן.”

וסיפר לי כי ברגע שנחתה עליו המכה, כשקרא בעיתון היהודי על האסון, רץ מיד אל ביתה של יוליה, אך כבר לא מצאה. ביומיים הראשונים חיפש אותה בכוחות עצמו. ברחובות, בגנים הציבוריים, על שפת הנהר, בבתי-מלון. שום זכר. כאילו נבלעה באדמה. חשש לפנות למשטרה בגלל התסבוכת של הזהות. אבל כעת הוא מיואש. אינם מסתירים ממנו כי חושדים בו. הוא מבקש שאמסור להם עדות אופי. שאספר להם את שידוע לי על יחסיו עם יוליה. הוא מתחנן שאעזור לו. אין להם מכרים משותפים מלבדי.

את יומניה של יוליה-ג’ולי קיבלתי מידי סם ביום השנה להיעלמה, אך כאמור, ההוראה שצירפה אליהם שלא לפרסמם אלא חמישים שנה אחרי מותה קשרה את ידי למשך שנים ארוכות. איך יכולתי לדעת מתי מתה? והרי לא נמצאה שום גופה! יוליה נש כמו נמחתה מעל פני האדמה מאז אותו ספטמבר של 1930, ושום אות חיים ממנה או רמז כלשהו על מהלכיה לא הגיע מעולם למשטרה או לידידה סם, שמת משיברון לב שנים אחדות אחרי היעלמותה.

במשך כל התקופה שהכרתי את יוליה הציקה לי השאלה: איך ייתכן שלא ניסתה ליצור קשר עם ילדיה בכל שנות גלותה מכורח? והרי לא היה ספק בלבי שהם יקרים לה כנפשה!

והנה, כשמסר לי סם את יומניה אמר, כרואה את תהייתי: “כאן תמצאי גם את ההסבר להשלמה שלה עם העונש הנורא מכול שנגזר עליה – ניתוק מילדיה.”

אחרי השואה שמעתי על גורלה של טרודה, הבת הצעירה של משפחת הרצל, שנספתה בטרזיינשטאט בגיל חמישים, אחרי שנים רבות של אשפוזים במוסדות לחולי נפש, ועל בנה – נכדם היחיד של תיאודור וג’ולי – שאחרי מלחמת העולם השנייה ביקר בישראל והתקבל בה בכבוד רב. זמן מה לאחר מכן, בהיותו יועץ כלכלי בארצות-הברית מטעם משלחת בריטית כלשהי, קפץ אל מותו מגשר וושינגטון.

חשבתי בלבי שלפחות כאב נוסף זה נחסך מיוליה.

יומניה של יוליה נש (או ג’ולי נשאואר-הרצל) מובאים בזה לקורא כמעט כמות שהם – בתרגום, לאחר עריכה סגנונית מסוימת – לרבות הסתירות שבתיאור הדברים (שיבושים בזיכרון? הערכות שונות? קיבועים בתודעה שלא היתה לה שליטה עליהם?), אי-הדיוקים שבהם, החזרות הרבות.

אני את חלקי בפרשה המסתורית הזאת סיימתי.


 

חלק ב: היומנים, 1925–1922    🔗

דצמבר 1922    🔗

ממה אתחיל? מפגישתנו הראשונה? לא, הייתי אך ילדה. מפגישתנו השלישית, אם כן, כשכבר גיליתי את נשיותי, כשהוא גילה את נשיותי. שמלת האורגנזה שלבשתי, הבהירה, הדקה, עם השרוולים התפוחים והמלמלה המסולסלת בצוואר ובחפתים. כמה אהבתי את גופי בשמלה הזאת! ובכתומה החלקה עם המותן הנמוך וסרט הקישור בגב; וזו עם חצאית הפעמון הצמרית, הרכה, והמחשוף הטרפזי, המגלה קצהו של שביל אפלולי אל חמוקי השדיים, ובכתונת המשי הפרחונית עם כתפיות התחרה, שעוררה אפילו את חשקי לעצמי (אך דווקא אז היה בעלי מתעלם ממני).

הזיכרונות שאני מתרפקת עליהם (עם כתמי אשם. תמיד עם כתמי אשם), וגם אלה שאני דוחה מעלי הלאה, הלאה, חזרה למאפליה. שובל הלבוש, הבהוב הבגד שנתפס בעין, אפילו הזיכרון חומק-עובר ומתעלם.

להתחיל, אם כן, מהילדות? שלי? של ילדי? לברוח מן הפח שלי אל הפחת של ילדי? אני מנסה לשוות את דמותם לעיני. פנים יהודיות, עיניים כהות, גדולות, פה בשרני כלשהו, אף קצת ארוך מדי. אך נחשבו ליפים. בעיקר טרודה קטנתי, שירשה את המבט הטרגי של אביה, שכל ה”וולט שמרץ" של היקום כולו השתקף ממנו ברצינות דרמטית תהומית. גם עיניה הרושפות, היפות, של פאולינה, המביעות עצבות, אם כי בתקופות של סערת רגשות, כשרוחה היתה מסתוללת, גאתה הארוגנטיות שלה בקצף על השפתיים וקול המייתה השורקני והשוצף איים על כל הבית הלא שליו שלנו. כך בתקופות שבעלי נעדר מן הבית. כשהיה חוזר ממסעותיו הארוכים היה הבית נרגע מפאולינה ומתחיל להיטלטל בסופת התפרצויותי שלי. הם, הילדים, היו מהלכים בנוכחותו על בהונות. לא מיראה – הוא היה אבא רך ונוח, משפיע אהבה. אף פעם לא הרעים עליהם בקולו, אף פעם לא הטיל עליהם אימה. אבל היתה להם יראת כבוד טבעית כלפיו. הערצה בלתי אמצעית. לכולם היתה יראת כבוד כלפיו. למן קטון המשרתים ועד לאחדים מגדולי השועים והרוזנים. הוא ניחן במין כריזמה כזאת. במין סמכותיות. רק אני החצפתי פנים נגדו והתמרדתי עליו. משום שהכרתי את חולשותיו? כן. אני חייבת להודות שהתפרצויותי לא היו אלגנטיות. בחמת זעמי עליו הכיתי בו ללא הבחנה. גם מתחת לחגורה.

אבל עלי לחזור לילדי. הנס בני תיעב את עצמו כבר מגיל רך. הוא היה מתבונן בעצמו בראי ופניו הביעו שאט נפש. המבט הכבוי הזה בעיניו כשנתפס בעלבונו… אבל כשהיה משתעשע עם אחיותיו קרנו פניו. אהבה גדולה שררה ביניהם. בייחוד בינו לבין טרודל. כן. היתה להם, לילדי, ילדות מאושרת. הם זכו לאהבת הורים בלי מצרים. וטרודל שלנו היתה ילדה שמשית לכל הדעות. גאה ושמשית. והתנהגותה היתה למופת. שלושתם בלטו גם בכישרונותיהם, הרבה מעבר לממוצע. ובכל זאת, סבל חבוי, מודחק, מולד כפי הנראה, ניכר בהם כבר בילדותם. הנס וטרודה סבלו בשקט, בעוד שסבלה של פאולינה רעש בכל הסביבה.

אני חרדתי לילדי וריפדתי אותם בתפנוקים. בגדיהם נתפרו ביקרים שבבתי-המסחר. אך לא תמיד שימחו אותם. בוודאי לא את הנסי, ששנא להסתכל בראי בשעת המדידות. איך אפשר ליהנות מבגדים בלי אהבה עצמית כלשהי? ובאשר לפאולינה, אפילו טעמי היה שמרני מדי בשבילה, שלא לדבר על טעמה של סבתה ז’נטה, שהיתה מתערבת בבחירת תלבושתם של ילדי כפי שהתערבה בכל עניין אחר בחיינו. פאולינה בכורתי אכזבה את ז’נטה. היא ציפתה שתהיה מעין העתק שמש של בתה פאולין – על שמה נקראה בתנו – שנפטרה עוד בבודפשט, בהיותה בת תשע-עשרה. לא הכרתי כמובן את גיסתי זאת, שהיתה מבוגרת מבעלי בשנה אחת, אך דמותה ריחפה בביתנו במשך כל שנות נישואינו. תמונתה היתה תלויה בחדר עבודתו, מעל שולחן הכתיבה, וחמותי לא הפסיקה להתאבל עליה כל ימי חייה. מאז מות בתה כמעט לא השמיעה קול שחוק. אין פלא, פאולין היתה ילדה למופת – יפהפייה מזרחית אמיתית, אינטליגנטית, נעימת הליכות, אהובה על הכול – וקיוותה לעתיד מזהיר כשחקנית גדולה של תפקידים קלאסיים. איך יכלה בתי המסכנה להשתוות אליה? לא היו לה הנתונים אפילו להידמות לה, או לשוותה לעיניה כדוגמה לחיקוי!

אכן, חמותי ז’נטה צפתה בבתי הבכורה ממרום כס מלכותה בביקורתיות מהולה בחמלה. אבל בעוד שכלפי ילדי חשה חיבה כלשהי, ולו בזכות דם בנה הזורם בעורקיהם – בנה יחידה, המוצלח כל-כך, שמילא את כל עולמה – הרי אותי ביטלה לגמרי. שום דבר בי לא היה לרוחה. לא הייתי קרוצה מחומר “אצילי”. לא היתה בי מידת האיפוק והריחוק שלה ושל בנה. לא ידעתי לשלוט בעצמי ונתתי דרור לעצבי. לא גיליתי רוחב לב מתנשא כלפי הנחותים ממני או רוחב דעת כלפי מתנגדי. הליכותי היו מחוספסות מדי, הבעת פני היתה נעלבת ומרירה. שערי היה מסולסל מדי, הייתי חושנית מדי, קנאית וחשדנית מדי. לא היה לי ביטחון עצמי, אף-על- פי שנחשבתי ליפה. תמיד פזלתי לצדדים, לראות איך מגיבים עלי. עשיתי דברים לא מקובלים שמשכו אלי לשונות רעות. עם זאת פחדתי להיוותר לבדי וציפיתי לאישורים מן החברה שאותה תיעבתי. כמו כולם – גם אני רציתי להיות נאהבת. אבל לא אהבו אותי. וגם את בתי פאולינה לא אהבו. אפילו הנסי בני, הנס הטוב והמיטיב, הילד-המלאך הזה, הקדוש המעונה הזה, אפילו הוא לא זכה לאהבת הבריות. הוא התבטל מדי, ביטל לגמרי את אישיותו, אך גם הלקה את עצמו על כך. הבריות לא מעריכות את מי שמבטל את עצמו, אלא אם כן הוא גאה בלבו על מידת שפלותו. קדושים נערצים על הבריות רק כשהם משקיפים עליהם ממרום פסגת התנשאותם הקדושה – צלמים ולא אנשים. לשווא חיפשה ז’נטה בהנס את הברק של אביו. את השאפתנות, את תחושת הגדולה והייעוד שלו, את קסמו האישי ואת הכריזמטיות שלו. להנס מסכני אין כלום מכל אלה. הוא אמנם דורש מעצמו את הבלתי אפשרי, גם מנסה להציב לעצמו אתגרים, אך לבו אינו עם כל אלה. יש לו חוש הומור והבחנה טובה באנשים, אך החתירה הבלתי נלאית שלו לאמת מרחיקה ממנו גם את המעטים שהוא מוקיר ואוהב. אנשים נמשכים אל הכזב הרבה יותר משהם נמשכים אל האמת. הכזב הדור בלבושו בעוד שהאמת עירומה. תיאודור בעלי נמשך אל הכזב שבחיים ובאמנות ממש כפי שנמשך אל האמת שבהם. הוא אהב טקסים, הדרת פנים ופאר סגנון, מכובדות. להנס חסר האיזון הזה. ולא שהוא מזלזל בצורה. להפך, רשלנות, כל רשלנות, מקוממת אותו ומביאה אותו לידי רוגז בל ישוער, אבל בניגוד לאביו, הוא בז לגינונים לשמם.

אני זוכרת, ב-1900 או ב-1901, כשהתגוררנו בקארל לודוויגשטראסה; כל-כך אהבנו את הבית הזה! הרחוב הצר, המהודר, שדרת עצי הלבנה הגבוהים, העבותים, ברובע השמיני של וינה. היה לבית גן גדול בעורפו עם עץ דובדבן בין יתר עצי הפרי, והנס הקטן, שאהב מרקחת דובדבנים, טיפס על העץ, קטף ממנו את הפירות הבשלים והטילם לתוך סיר האמייל הכחול שטרודל הפעוטה החזיקה בידיה. והנה גילה שציפור מסוימת, כנרית צהובה – הוא הכיר יפה את הציפורים בשמותיהן – מקדימה אותו ומנקרת את הפרי, פוצעת אותו עד הגלעין. הנס, על אף טבעו הרך, היה קנאי גדול לצדק, וכשהתנכלו לו ולמשפחתו הגיב בחימה שפוכה. כשראה שהציפור גוזלת ממנו ומאחיותיו את מקור המרקחת המצופה הסתער עליה בקשתו ובחציו. אך מיד ניחם על מעשיו. אמנם דאג לכך שהציפור לא תשבוק חיים, אלא רק “תלמד לקח”, אך עצם העובדה שהבהיל אותה הציקה לו. וכדי לכפר על “חטאו” כלפי הכנרית המסכנה החליט לאמצה. לא במקרה קרא לה בשמו, “הנס”, שכן הילד, שהזדהה עם “להיטותה” של הציפור והעניש את עצמו באמצעותה, ליקק את פצעיו על-ידי טיפולו המסור בה. הוא דאג לכל מחסורה, סיפק לה גרגרים ומים, התבודד עמה במשך שעות בגן ודיבר אליה כממתיק סוד עמה. וכשחלתה ומתה התאבל עליה מרות. הוא השכיב את גופתה המצומקת בעגלת הבובות של טרודה, כיסה אותה בעשב וחיפש תיבת זכוכית שיוכל לחרות בה באותיות זהב “הציפור של הנס”. לבסוף התפשר על קופסת קרטון והציפור הוטמנה בתוכה ונקברה ליד עץ אקזוטי אחד בגננו, אשר הנס קרא לו “עץ החיים”. את דברי ההספד אמר בנוכחות כל בני המשפחה כשדמעות זולגות מעיניו. הוא תיאר בפרטי פרטים נוגעים ללב את ייסוריה של הציפור האהובה, כאילו חש אותם בבשרו, ומשכיסה את הקבר בחול אמר: “זהו חול של אבל.” כן. הנס היה אז בן תשע. כבר אז רחש כבוד לטקסים שסימלו תוכן אמיתי.

והיתה בו תחושת נאמנות בלי גבול, לכולנו. נאמנות שתבעה ממנו לעתים קורבנות שלא יכול היה לעמוד בהם. ששיסעה את נפשו הרכה בקונפליקט בלתי אפשרי: בין מחויבותו הרגשית לאביו ובין מחויבותו לאמו; בין זו לאמו ובין זו לסבתו; בין זו לפאולינה ובין זו לטרודה, שההבדלים באופיין ובמזגן גרמו לחיכוכים בלתי נמנעים ביניהן (פאולינה נטתה להקצין באישיותה את תכונותי שלי, ואילו לטרודל היו הבזקי התנהגות אבסורדיים, שהשליכו אור גרוטסקי על תכונותיו של בעלי).

בדבר אחד היו כל השלושה מאוחדים: באי-אהבתם את סבתם ז’נטה. בעניין זה נחל בעלי כישלון חרוץ. המופת ששימש להם אביהם ביחסו האוהב והמעריץ ללא גבול אל אמו נדחה בעקשנות על-ידי ילדיו. הם לא סבלו אותה. ויחסם זה גרם לו כאב ועלבון. מובן שאת האשמה על כך תלה בהשפעתי הרעה עליהם, בחינוכי. ואילו מבחינתי היה זה ניצחון זעיר שלי עליו. ילדי קינאו לי! כבר מגיל רך חשו את העוינות שנטרה לי אמו, את התנשאותה עלי, את הזלזול שלה כלפי (שלא כל-כך התיישב אצלה עם הערכתה המאולצת את כישרוני הבולט מדי למלאכת מחשבת), והיא נענשה על כך בידי נכדיה. כל תנועה שלי, כל אמירה שלי, הכול בי היה למורת רוחה. היא עטתה על עצמה אדרת של אצילות מחייבת וחיתה במושגים של גדולה ורוממות, ואני – באופיי המרדני ובהתנהגותי הסוררת, ה“וולגרית” לטעמה – טרפתי לה את הקלפים. עצם קיומי במשפחתה המיוחסת והסגורה ביזה את שמה. ולאחר מותו של בנה אכזבוה מרות גם ילדינו.

הנה כי כן, מותו של בעלי באמצע חייו וחיינו זעזע את אמות הספים של הווייתנו. הרס את אושיות קיומנו. בצוואתו נישל אותי מזכויותי האימהיות, נישל את ילדיו מאמם. אקט אכזר אחרון זה שלו שמט את הקרקע מתחת לרגלי, נטל ממני כל משמעות לחיים, פצע אותי עד מוות. בגידתו בנו. בי ובילדיו. בגידתו הפחדנית בנו מאחורי גבנו. אני, ניחא, שנינו הגענו לזירת האִגרוּף הזאת מרצוננו החופשי, אבל במה חטאו ילדינו שאביהם קרע אותם מאמם, שאהבה גדולה היתה שרויה בינה לבינם? (מוגזמת, אולי, אפילו היסטרית. מגוננת ותלותית מדי – כך לימדו אותי מטפלי להבין – אך בוודאי אמיתית). מה חטאו הם שמסר את גידולם ואת חינוכם בידי מאמצים, הרחק ממנה? את הנס ציווה להגלות עד אנגליה הזרה והקרה – ילד עדין ורגיש שכמותו – ופאולינה נמסרה לפיקוחם של עסקנים ציוניים שהתביישו בכך שהיא יוצאת חלציו של אביה הדגול.

ועל אף כל זאת לא היתה בלבם שום מרירות כלפיו! האם אפשר להסביר את הדבר בכך שאני הייתי מגינה עליו באוזניהם? אני, שבגללו נידרדרתי למדרגה של מקבצת נדבות. אני וילדי. כל מרירותם על מצבם לאחר מותו היתה מכוונת אל הציונים. לא אל אביהם.

ילדי המסכנים עשו ניסיונות נואשים להטיל אור חיובי על צוואתו המרושעת של אביהם, למרות העובדה שהיו קורבנותיה העיקריים. דחו מלבם כל מחשבה מתגנבת הפוגעת ביוקרתו. פסלו מלכתחילה כל ערעור אפשרי על שיקולו. טענו שאין ספק כי הצוואה היא תוצאת התדיינות ארוכה וכואבת שלו עם עצמו, של מחשבה מעמיקה על גורלם ועתידם של ילדיו. כל-כך יקר היה כבודו בעיניהם, כל-כך האמינו ביושרו ובצדקתו, עד שהשלו את עצמם שכל מה שפעל אביהם היה למען האידיאה הנעלה, ממניעים טהורים שבעטיים אנוס היה לבטל כל התחשבות במשפחתו, שהיתה יקרה לו כנפשו.

אכן, ילדי סירבו בעקשנות להאמין כי המניע היחיד של אביהם בצוואתו היה נקמנות כלפי. נקמנות שפלה, מעוותת, על אף מורכבותה, שפגעה קודם כול בהם. והעובדה שהם הדחיקו את בגידתו מתודעתם, שלא רצו לראות את האמת המכוערת במערומיה, גרמה לכך שהפגיעה והעלבון יחלחלו בהם עמוק יותר וחזק יותר. לבסוף התערערה נפשם לגמרי. נפש כולנו התערערה. יכולנו לשאת את כל הפגעים שבאו עלינו ממנו. את הזנחתו אותנו, את היעדרויותיו התכופות והממושכות מהבית, גם בחגים ובימי הולדת, אפילו את העובדה שרושש אותנו מנכסינו לטובת ה”אידיאה" שלו. אבל את בגידתו האחרונה בנו, את התעללותו בנו מן הקבר, זאת לא יכולנו לשאת. כולנו נשברנו.


ינואר 1923.    🔗

שלג מכסה את האדמה, נתלה בעצי האשוח.

כבר יותר מחמש-עשרה שנה אני שוהה בסנטוריום הזה, והרגשת הזרות שלי בו היא כמו בימים הראשונים. אני נפגשת בשעת הארוחות עם כעשרים נשים המאושפזות בו לפרקי זמן שונים – כמה מהן נמצאות בו כבר שנים רבות, והתאזרחו בו – נתקלת בהן בשעות המנוחה, כשהן ישובות על כיסאות הנוח ומפטפטות, או בהתכנסויות ה”תרבותיות” שלנו – קונצרטים, הרצאות – אבל כמעט שום קשר אמיתי לא נקשר ביני לביניהן.

אמש, למשל, הגיע אלינו איזה קוסם ועמו חבורת לצים – לשעשענו. באחד ה”קטעים" שחררו הלצים קבוצת עכברים עם זנבות זקורים שהחלו מתרוצצים במעברים. ובעוד ההמולה בעיצומה, כשחברותי פורצות בזעקות היסטריות ונסות על נפשן, הגיחה מאי שם עדת חתולים שרדפה אחרי העכברים, השיגה אותם, וטרם התאוששנו מן התגלית המרעישה, שמדובר בצעצועים מוטוריים, הפכו החתולים את העכברים על גבם והם שכבו שם כפגרים.

ואולם ברקע נשמעו כל אותה העת התייפחויותיה הנואשות של מרינה ק. – מן המאושפזות הוותיקות - מחדרה, שכבר ימים אחדים היא מסתגרת בו, ממאנת לאכול או לשתף פעולה עם הצוות. והנה, כשנשמעו זעקות השווא של הנשים – מפחד העכברים – נראתה לפתע מרינה בפתח האולם, בכתונת לילה, יחפה, שערה סתור, עיניה אדומות ונפוחות, הסתכלה בנעשה, ובלי אומר ודברים חזרה לחדרה.

אני בורחת מהעיקר. ממה שבעלי היה מעולל לי במשך שנים ואחרי התפרצות של חימה שפוכה עליו הייתי צונחת על מיטתי כבלון מצומק. גוף סמרטוטי, מדולדל, בלי שלד. אפס כוח. תשישות מוחלטת. טמטום חושים, טשטוש ולחץ בראש. במאמץ רצוני שהוא מעל לכוחי אני מנסה לפקד על השאריות הרפויות והזנוחות של מודעותי, לגייס את חיילי שפיותי השפופים והמובסים כדי להירגע. אבל הבושה, התיעוב והחמלה העצמית מכווצים אותי אל תוך הלכידות ללא מוצא, אל אופל הכלימה והבלבול. אני משוועת לעזרה, לאהדה, להדרכה, ראשי קודח במחשבה אל מי לפנות. מישהו רוחני, משכמו ומעלה, מישהו בין אדם לאל?

ידידים לא היו לי. לא כאלה המבקשים את טובתי. אפילו אחיותי, שאחרי “מותי” הרגישו אחריות מסוימת כלפי בנותי, לא ביקשו את טובתי. הן קינאו ביופיי, בכישרונותי האמנותיים, בנישואי, שהעלו אותי למעמד חברתי גבוה משלהן. לא הייתי אהובה. גם לא בבית הורי. אבי פינק אותי אמנם, גם קצת פחד ממני, כפי שפחד מאמי ומסבתי, אך אני מסופקת אם אהב אותי. ואילו אמי, שהיתה גאה בי, הפלתה לטובה את בנה היחיד, הרגיש והחולני – אם בכלל היתה מסוגלת להעניק רגש כלשהו לזולתה – ואפילו עם אחיותי חשה בנוח יותר מאשר אתי. ואשר לבעלי, הרי בשנים האחרונות לחייו התרועע אך ורק עם חבריו לרעיון. לאט-לאט נטש את כל ידידיו מנוער, משנות נישואינו המוקדמות, עד כי חוג מכרינו, באי ביתנו, נעשה מורכב כולו מפעילים ציוניים וממקורביהם; ומאבקי הלא אילם על קיומי מחוץ למסגרת הזאת, התקוממותי הגלויה על השד הציוני שפרץ אל בין כותלי ביתי ואיים על משפחתי, השניאו אותי עליהם, ואחרי מותו של בעלי לא ניסו להסתיר את סלידתם ממני (פרט לבטי לישינסקי, רעייתו של ד”ר אדוארד, היועץ המשפטי של התנועה, שגילתה כלפי חום וידידות גם אחרי התאלמנותי, אך בספקנותי הרבה ייחסתי זאת לריחוקה הגיאוגרפי – הלישינסקים התגוררו בברלין – ולהערצתה הלא נדלית לבעלי, שאני זכיתי ממנה מן ההפקר).

אכן, בשנותיו האחרונות הקדיש בעלי את כל כולו לציונות. זו מילאה את ראשו ואת לבו ואת זמנו, כילתה את כוחותיו ואת כספו. את כספי. את כסף כולנו. הוא איבד כל רגש כלפי, ואחריות כלפי ילדינו. האידיאה פיקס שלו שבתה אותו כליל. כשהיה חייב להשיג כסף בשביל הקופה הציונית לא בחל בשום אמצעי. משך מכספי הנדוניה שלי ומהירושה שלי. 60,000 גולדן זהב. רק בעיתונו הציוני “די ולט" - עיתון שמבחינה מסחרית היה כישלון צפוי מראש – בו בלבד השקיע כמחצית מן הכספים שהוריש לי אבי! כשרצה לרתום אוהדים לרעיון הציוני קנה הבטחות פורחות באוויר בכסף מלא! שלי! שיחד את פקידיו המושחתים של השולטן התורכי, כל מיני נוכלים בינלאומיים שתיווכו בינו לבינם – מכספי! גם מכספו שלו, כמובן, מכספי אביו (אחרי מותו התברר שאפילו את אמו, בבת עינו, רושש!), מהכנסותיו מה”נויה פראיה פרסה" וממחזותיו. אך גם בכך חיבל בעתידי ובעתיד ילדיו. בדעה צלולה. ואולי לא בדעה צלולה. אני מתחילה לחשוב שהוא התנהג כמסומם. מסומם מעצמו, מהרעיונות הנשגבים שלו, מההערצה ההמונית שהקיפה אותו.

והרי בסך הכול היה אדם בודד. וכרגיל אצל אנשים בודדים, היה גם לו חבר אחד. חבר נעורים. היינריך קאנה. בחור מופנם ורגיש, אינטלקטואל קודר בעל חושים מחודדים שהאומללות היתה טבועה בפניו כאות קין. היה נחות מתיאודור במראהו, בכישרונותיו, במעמדו החברתי ובמצבו הכלכלי, ונראה היה כי האמון והקרבה שגילה כלפיו חברו זה, שגורלו שפר משלו, החמיאו לו, אך גם קוממוהו נגדו. שהרי בעל גאווה היה, והוא קלט את חולשותיו של תיאודור יותר מכל אדם אחר בעולם, ובה במידה שהתייחס אל עצמו כאל ביש מזל, כך האמין במזלו הטוב של תיאודור.

ואילו תיאודור, דומה כי מאז ומעולם נעמה לו ההרגשה כי הוא נעלה על סביבתו. לא יותר מדי, לא עד כדי תיעובה, לא עד כדי היותו ראש לשועלים, אך בין רמי המעלה תבע להיחשב שווה בין שווים.

היינריך קאנה התאבד ב-6 בפברואר 1891, ביום הזיכרון למותה של גיסתי פאולין, בערב הצגת הבכורה של מחזהו של תיאודור “הגברת בשחור” ב”בורגתיאטר", והקרירות שבה נתקבל המחזה בערב הבכורה נתפרשה לבעלי כעונש על טאבו שהפר בחללו את יום הזיכרון של אחותו.

ניתן לומר: יום שכל כוחות השחור נתקבצו בו.

ואני הייתי אז בחודש השישי להריוני עם הנס.

ומאז לא מרפה ממני האמונה התפלה או האידיאה פיקס שהנסי שלנו “ספג” את כוחות השחור של אותו יום מר ונמהר ו”ירש" באיזה אורח פלא את תכונותיו ואת גורלו של קאנה.

אותה תקופה היו היחסים ביני לבין בעלי בשפל המדרגה. הוא חי בחרדה מתמדת מפני הריון נוסף שלי, וההריון עם הנס נכפה עליו. אחר-כך, כשנודע לו שבן זכר נולד לו, לא ידע את נפשו מאושר ומגאווה, אבל לפני כן… אין לי ספק שמצבי הנפשי בזמן ההריון השפיע על הוולד, כשבזעמי ובייאושי נקלעתי אל כף הקלע שבין החיים והמוות. ברגע האחרון ממש חטף תיאודור מידי את צלוחית האטרופין וחתך את שרוך הווילון שכרכתי סביב צווארי.

גם בהריוני הראשון, עם פאולינה, ניסיתי להתאבד, כשהאשים אותי, בנוכחות אמו, שהולכתי אותו שולל. אני הולכתי אותו שולל! והרי הוא היה מטריף את דעתי! ביום היה מסתגר שעות על שעות בחדר עבודתו, ובלילה, על משכבנו המשותף, היה מסב אלי את גבו ושוקע בקריאה. הו, כן, אלה היו שעותיו היפות ביותר להתעמקות בקריאה… עד השעות הקטנות של הלילה. עד שהיה בטוח כי נרדמתי. מתעלם לגמרי מקיומי! וזאת חודשים אחדים בלבד אחרי שנישאנו, כשדמי חמר עדיין, כשדמיונות פרועים על התעלסויות ליליות מילאו את לבי ואת מחשבותי. וכששכבתי כך לצדו, מיוחמת, חוששת לנוע שמא לא אוכל לשלוט ביצרי הפראי, היה אור הגז מעל לספרו מסמא את עיני אפילו מבעד לסוכך הכבד. אני זוכרת איך זינקתי מהמיטה ורצתי כאפופת להבות אל המטבח, תלשתי את סכין הירקות החדה מן הלוח שעל הקיר וכיוונתי את החוד מול עיניו… גם חבטתי על כרסי באגרופי, כאילו להמית את העובר. לא בכוח רב מדי. אהבתי להיות בהריון ואהבתי תינוקות. גם החתך שעשיתי בוורידי לא היה עמוק מספיק כדי להמיתני. וכשניצבתי מול החלון הפתוח לא העזתי לקפוץ למטה אל מותי. פחדתי מהמוות באותה מידה שפחדתי מהחיים. הייתי מסוכסכת ומפותלת עם עצמי ועם הסובבים אותי. אז מה פלא שלא הייתי אהובה?

אמנם כן, הייתי יצרית. והיסטרית. גם היו לי סיבות טובות לכך. האלגנטיות שבה השפיל אותי בעלי שיגעה אותי. הדרישות הסותרות שלו ממני בחדר המיטות ומחוצה לו, שפיצלו את אישיותי. שיגעו1 אותי. הסאדיזם שלו כלפי. רוחני. רוחני. בקושי הרים עלי את קולו, ורק במקרה אחד הניף עלי את ידו – אך זו נשארה תלויה באוויר. המכה המצופה לא הונחתה לבסוף, אף-על-פי שייחלתי שלא יבליג ושהמכה תונחת. שפעם אחת יצא מכליו. שתהיה “פעולה”! הדדית. לא חד-צדדית. אפילו מכות. לא יכולתי לשאת את כוח האיפוק שלו, את השליטה העצמית המתמדת. גם במיטה. גם כאשר כמחזאי מנוסה בִיים את תפקידינו במיטה… אבל על כך אין לי עוד כוח לדבר. –

לא הייתי אהובה. אני חוזרת על כך שוב ושוב. ובכל זאת, אני מוצפת געגועים אל ידידים שמעולם לא היו לי. אין בי החום והפתיחות העשויים ללכד סביבי ידידים ואין בי אותה נוכחות המושכת אנשים בזכות המגנטיות של האישיות. ובכל זאת, כל חיי אני מתגעגעת אל ידידים עלומים.

ושוב מתלכדות מחשבותי אל אותה אבן שואבת של חיי - בעלי. אף אדם, מעולם, לא הצליח להכאיב לי כמוהו. לחדור עם חוד הסכין ישר אל מרכז הלב ולחטט בו גם כשהפצע כבר פתוח והדם שותת ללא הפוגה. תאוות נקמתו לא ידעה שובעה. וכשהייתי משתוללת מכאב ומזעם, צועקת ומכה ומנפצת מכל הבא ליד, נאחז בהיסטריה שלי כבמקור כל הרעה. בהגיונו המוצק הפך את התוצאה לסיבה, וכדי לא להפר את האיזון הרגשי המקודש שלו, עליו שמר באדיקות ישועית, כדי לא לחבל בפסאדה של שוויון הנפש האצילי שהעטה על עצמו, כדי שיוכל להמשיך לחיות עם תחושת חפותו ועם מצפונו, דאג ללבות את זעמי ולהציג את תגובתי ה”היסטרית" בפני העולם כהוכחה חותכת לשיגיוני ולאי-שפיותי. זמן רב, רב מדי, חייתי בחוסר ידיעה טוטלי באשר למצבנו הכלכלי. לא היה לי מושג בענייני כספים וסמכתי על בעלי בעיניים עצומות בכל הנוגע להכנסותינו, להגנה על רכושנו. גם כשכבר הבנתי שהוא אחוז אמוק, ושבריצתו להגשים את האידיאה הפנטסטית שלו לא יהסס לסלק כל מכשול העומד בדרכו, עדיין לא האמנתי שגם את עתיד ילדיו יהרוס ללא הנד עפעף. וכשנודע לי – הייתי חסרת אונים. כשנודע לי שלקח מלוא חופניים מכספי המשפחה, עוד לפני שנסתם לפניו כל מקור אחר. העשירים הגדולים קפצו את ידיהם, סירבו לתת. אבל מאתנו, ממני ומילדי, נמנעה זכות הסירוב. שכן על-פי החוק האוסטרי המקודש לא היתה לאישה זכות על כספה, ולבעלה היתה יד חופשית לנבור בחסכונותיה כראות עיניו. לרוקן את קופתה, לנשלה מכל רכושה, להשאירה בחוסר כול, ולבסוף לסלקה מביתה ולגזול ממנה את ילדיה. כן, הרי בסוף הוא נישל אותי גם מילדי!

פעמים רבות תהיתי אם לבו לב אבן. אם עד כדי כך יכול היה להיאטם למצוקתי, הקדוש המעונה הזה. והרי בעיני “העם”, בעיני הציונים, היה קדוש מעונה, אך אותי הוא עינה עד מוות. אותי ואת ילדיו. עינוי פיסי – כשהפך אותנו לעניים מרודים, למחזרים על הפתחים; עינוי נפשי – כשנטע בנו, בכולנו, רגשות אשם שאמורים לכרסם בכל אחד מאתנו עד הקבר; ועינוי רוחני – כששמט מאתנו את תחושת צדקתנו. והרי אויבנו הגדול לא היה האיש עצמו, הפטריארך של משפחתנו, כי אם האיש שהסתתר מאחורי הרעיון! רעיון גדול! צודק! אבל אנחנו, הקטנים, צריכים היינו לשלם את מלוא המחיר של הגשמתו! אנחנו, האנשים הפשוטים. אני אישה פשוטה עם עצבים חלשים. רעועים. כל עצב – פתיל מתלקח. והאיש הזה, המורם מעם, אציל הרוח, נביא חובק עולם בגדולתו, היה הקטגור הגדול של חיי. הוא קטרג עלי בפני ההיסטוריה וחייב אותי בדין, ולבסוף גזר עלי דין מוות.

הוא עצמו כילה את חייו ארבע שנים לפני, לפני מותי ה”רשמי”, אך המשיך לרדוף אותי מקברו – שנים רבות אחרי כן. ככל שזעקתי את טענותי נגדו, כך גברה עוינות הסביבה כלפי. נציגים של עם שלם בזו לי והוקיעו אותי. לא היה לי שום סיכוי אצלם. לא עוררתי אהדה. התואר “היסטרית” שהדביקו לי הצדיק בעיניהם את כל העוולה שנעשתה לי, וקובלנותי נפלו על אוזניים ערלות. ריננו אחרי שאני אנוכית ושטחית, ילדותית ומפונקת, בזבזנית כפייתית, אישה סוררת, כפוית טובה, שאינה יודעת להעריך את הכבוד הגדול שנפל בחלקה כאשתו של אדם דגול. מלך! אמרו שאני עפר תחת כפות רגליו, ושמן הראוי היה לי לשיר את אושרי מבוקר עד לילה.

אך על-פי עניות השגתי הוא זה שצריך היה להודות ולהלל לי, כן, לשאת אותי על כפיים! הרי הציונות שלו נוסדה ונבנתה על כספי! לא מרצוני, נכון. לא מדעתי. הוא לא הואיל כלל לשאול את פי או להיוועץ בי כששדד את כל חסכונותי. ובכל זאת, אילו ביטא לפחות רגש של אסירות תודה כלפי! הרי הוא ידע היטב איך להמס את לבי! קצת חום וחיבה, קצת תשומת לב, קצת פינוק! מתנה קטנה פה ושם עם ניחוח ארוטי, הפתעת בילוי לילית, ריקודים, פונדק כפרי מחוץ לעיר (הרי היינו צעירים!), פרחים, לאו דווקא בימי הולדת… אילו היה מקדיש לי, רק לי, שעה קלה פה ושם, מתעניין במעשי, צוחק אתי על משוגותי, מנחם אותי על אכזבותי – בלי לגלות חוסר סבלנות, בלי להציץ בכל רגע בשעונו – הייתי סולחת לו. אין ספק שהייתי סולחת לו. על הכול! הרי אהבתי אותו! אבל הוא גזל את כספי והמשיך לבוז לי. להשפיל אותי. באוזני אמו ובאוזני הילדים ובאוזני זרים.

כשנחל הצלחות שמחתי וכאבתי. שמחתי כי אהבתי אותו, כי הוא בעלי; וכאבתי כי לא היה לי חלק בשמחה הזאת, כי הוא לא שיתף אותי בה. רק את אמו שיתף בשמחותיו. אותי דחה גם כאשר חב לי את הצלחתו. אבל את כישלונותיו – בתיאטרון בעיקר, אלה היו הכישלונות שפגעו בו ביותר – תלה בי. אני הייתי עילת כישלונותיו. תמיד ראיתי את אצבעו המאשימה מכוונת אלי. לא ישירות, האשמותיו נתלו תמיד באמתלה בלתי צפויה. איזה עניין הקשור במשק הבית, פיטורי אומנת (לא מאז שמצאנו את לני הטובה. היא נשארה נאמנה לנו עד “סוף ימי” הרשמיים), שכירת טבחית חדשה; וכשהיה מתערב ומעיר לי על כך – בטון נרגן ונרגז שלא לפי טבעו – הייתי מתלקחת. הרי ידעתי מי עומד מאחורי הטענות האלה! אלמלי ז’נטה, שהסיתה אותו, הרי לא היה מבחין כלל בחילופי העובדים! אבל בתקופות שההצלחה האירה לו פנים היה מתעלם מתלונותיה; לא נגרר להסתותיה.

אני חוזרת ושואלת את עצמי מה היה חטאי. האם העוינות העמוקה שלו כלפי מקור כל כולה אז, בראשית היכרותנו, כשנאלץ לשאת אותי לאישה בגלל הכשל של הריוני (מילת כבוד של איש כבוד!)? בגלל התמרדותי על הפיצול הקיצוני של התפקידים שהוא ציפה ממני כי אמלא בשעת ההתעלסות ולאחריה (אינני מוצאת בי את הכוח לפרש)?

פעם אחת בלבד התמסרתי לו לפני נישואינו. חרף רצונו. חרף רצונו. הוא נאבק בגבורה עם יצרו ואתי כדי לא להפילני בפח. כדי לא להפיל את שנינו בפח. אך יצרי גבר על שנינו.

היה זה על ספסל שהסתירו אותו עצי ערמונים גבוהים, מאחורי הביתן של גן בית הורי בליליינברונגאסה. הורי היו אז בנופש בבאדן ואחיותי נסעו לבקרם. באחד מימי ראשון זה היה, בחופשת הפסחא אם אינני טועה. אבל את החודש והשנה אני זוכרת היטב: מאי 1889. שכן נישואינו חלו כחודשיים לאחר מכן. כשכבר ברור היה לי כי התעברתי. אני זוכרת את לחישותיו באוזני: “ילדתי המתוקה והמושחתת… תינוקת מופקרת… פעוטתי הפתיה והרעה.” ומילים “ליריות” נלחשות אלה של אוהב לאהובתו בפעם הראשונה אחרי שידע אותה, בפעם הראשונה אחרי שידעה היא את עצמה, לא הדליקו אצלי שום נורת הזהרה. להיפך: הן גירו ביתר שאת את יצרי המלובים.

אבל מיד לאחר נישואינו התחיל לענות אותי. הייתי נערה יצרית והוא סירב לשכב אתי. טען שזה מזיק לעובר. לילות שלמים לא נגע בי. לא נישק, לא חיבק, לא ליטף (האם גם גילויי חיבה עלולים להזיק לעובר?). רק במכתביו, שהיו כתובים בטון פטרוני (הוא פנה אלי ב”ילדתי היקרה" וחתם “אביך הנאמן” או “פאפא”), גילה חביבות יתר כלפי (האם מתוך מחשבה על הביוגרפים העשויים לחטט בחייו של מחזאי-עיתונאי דגול כמותו? אז עוד קיווה לזכות בתהילת נצח בזכות אמנותו!).

כשחזרנו מירח הדבש שלנו לרייכנאו והמתנו שם עד אוקטובר, עד שתתפנה דירתנו בסטפניינפלאץ – אני הייתי אז בחודש השלישי להריוני – כתב בעלי את מחזהו המיזוגמי “מה יאמרו הבריות”, שבו מופיע המשפט הווידויי המפורסם: “כמה מאושר יכול הייתי להיות אילו רק היה לי האומץ לברוח ממנה”…

רק באדלאך, על ערש מותו, כשאני ובתי הבכורה היינו לידו וסעדנו אותו, רק אז גילה כלפי חום אמיתי; זאת לפני שהגיעה לשם ז’נטה עם הנס ועם טרודה. כאילו רצה לכפר ברגע האחרון ממש על כל מה שעולל לי. ביקש מחילה ממני. ואני נעניתי לו בכל מאודי! נכבשתי אליו כולי! הייתי מוכנה לעשות הכול למענו! אפילו למען העניין הציוני השנוא עלי. הרי הוא היה אהבת חיי!

ובמותו חרב עלי עולמי. קיומו היה הטעם היחיד והמשמעות האחת לחיי, ובמותו לא נמצאה לי עוד שום אחיזה במציאות. שום תכלית. כאילו ניתקו אותי ממקור אנרגיית החיים שלי. והרי כל ימי, כל ימי בגרותי, קשורה הייתי בכל הוויתי למקור הכוח הזה, ואפילו כשהיה נוסע חייתי על הסוללות שנתמלאו מכוחו. אפילו בתקופות הקשות של חיינו, כאשר העימות בינינו הגיע לשיאו, עדיין היה קיים הוא בשבילי להטיח בפניו את עלבוני, עלבון שהוא עצמו גרם לי. גם בצר לי בגללו עדיין יכולה הייתי לפנות אליו בייאושי, לחרפו ולגדפו ולצעוק באוזניו את מרי לבי על עינויי הנפש שהוא מענה אותי. אבל מרגע שנעלם מחיי לא היה עוד טעם לכלום. נהפכתי לסחבה סחוטה בלי שום כוח רצון. לא נמצאה לי עוד שום מטרה להילחם עליה. אפילו לא ילדי. הרמתי ידיים. הודיתי בכישלוני. הציונים יכולים לעשות בי כאוות נפשם. להחתים אותי על כל מיני הצהרות כוזבות. להוציא אותי מביתי, לסלק אותי מדירתי השכורה בבאד-אאוסזה, מוויסבאדן, ולבסוף – להבריח אותי לאמריקה.

לאחר פטירתו איבדתי כל קשר עם המציאות. הייתי מבולבלת. רבצה עלי מועקת אשמה, השד יודע על מה ולמה. הייתי מוכנה להודות בכל מיני חטאים מדומים ובלבד שהציונים האלה ימשיכו לתמוך בי. יאשרו את קיומי. יאמצו אותי אל חיק משפחתם המסוכסכת.

אבל כשקרא באוזני ד”ר הולדינג, עורך הדין של בעלי, את הצוואה, בנוכחות בן דודי מוריץ רייכנפלד ויתר בני משפחתי, חשבתי שמהתלים בי. שעוד מעט, עוד מעט תתגלה האמת לאמיתה. והרי באדלאך ביקש תיאודור את מחילתי!

וכשהמציאות האכזרית טפחה על פני ללא רחמים התחלתי לצרוח. כן. תקופה קצרה ניסיתי אפילו להתמרד. היה זה כשהרומן האומלל שניהלתי עם פרדי (רומן שהתחיל עוד בחייו של בעלי, אך על כך אספר בהזדמנות אחרת) קיבל תפנית חדשה ופרדי הציע לי נישואין. כשרמזתי על כך לאפוטרופסי עשיתי זאת רק מתוך יצר של נקמנות, אך הם קיבלו הלם. נבהלו כהוגן. האם אז נולד אצלם הרעיון השטני להגלות אותי לאמריקה?


פברואר 1923.    🔗

קור עז שורר באזור כולו. המים קפאו בצינורות.

משפחתי מבתולי, משפחת קולינסקי-נשאואר, הצמיחה נשים בעלות אוב. סבתי, פרנצ’סקה קולינסקי, אם אמי (בגלל מוצאה המפוקפק – הגויי, אומרים – נישאתי אני, וכן אחותי, ברייכנאו במקום להינשא בבית-הכנסת הגדול בווינה, כפי שהיה יאה למעמדה של משפחתנו בקהילה), היתה מכשפה אמיתית. היא צפתה עתידות בחלומותיה, ובשנים הארוכות שהתגוררה בבית הורי הייתי ממקדת את תשומת לבי בתעלומה שמאחורי הבעת פניה המסתורית בארוחת הבוקר. כשהיתה נועצת את עיניה הקטנות, חדות המבט, במישהו מבני הבית מיד ניחשנו שהוא-הוא היה נושא חלומה הלילי. זמן קצר לפני חתונתי הייתי אני קורבן נבואותיה השחורות. אותו בוקר היו פניה נפולות, ובשעת הארוחה, אחרי כל הצצה בי, השפילה את עיניה, שלא כדרכה. הפעם לא הסכימה אפילו לרמוז על מראות האופל שחזתה. ואני, כל-כך מאוהבת הייתי באותם ימים, כל-כך מאושרת, שבלבי הודיתי לסבתי על שחסכה ממני את האותות, יהיו אשר יהיו. רציתי להתעלם. סירבתי לרעת.

רק על ערש מותה, ב-1897, תשע שנים אחרי אותו בוקר גורלי שבו מנעה ממני את סיפור חלומה, כשכבר ברור היה לכל בני משפחותינו שנישואינו הנם כישלון חרוץ (אז עוד לא צפיתי, כמובן, את ממדי הטרגדיה שאורבת לנו בעתיד), רק אז גילתה לי סבתי את חלומה מאז.

בחלומה ראתה בית-אחוזה מפואר, גבוה, מעין גורד שחקים, בדומה לאלה מן הסיפורים ששמעה על הבתים באמריקה. ולפתע החל הבית להתמוטט והמפולת שלו החרידה את כל האזור. שטרות של כסף, גולדנים ודולרים, החלו מתעופפים לכל הכיוונים ואספסוף מן הרחוב מילא בהם את כיסיו. זה אחר זה התמוטטו גם ארבעת בתי השרתים שלצדו. תחילה קרס ביתה של הסוכנת, ולאחר זמן, משנתגלו סדקים עמוקים בקירות, קרסו גם שלושת הבתים האחרים.

הכרתי מן החלום את הקטסטרופה של נישואי. אבל מעבר לזה לא רציתי לראות. היש בכוחו של בן תמותה לחזות את השואה הנוראה שתתרגש עליו בעוד שנים רבות ולא להסב את פניו?

גם לדודתי הכפולה, אחות אמי ואשת אחי אבי (שתי האחיות נישאו לשני האחים), היו תכונות של מכשפה. את אזהרותיה האפלות, המאיימות, היתה מכוונת אלינו, הילדות, כביכול ניחנה באיזה ידע מסתורי, כשהיא מרמזת על טפח ומעלימה טפחיים.

ואני, בהיותי הנועזת וההרפתקנית מבין כולנו, שימשתי מטרה עיקרית להשתלחויותיה המיסטיות. כך, בהיותי בת שש-עשרה, כשנדמה היה לי כי אני מאוהבת (נואשות! וכי היתה קיימת אז בעיני אהבה לא נואשת?) במורה לרכיבה שלי, ואחותי הרכלנית, אלה, שראתה אותנו מתגפפים, הלשינה עלי בפני אמי, קראה לי דודתי לביתה ובארשת מסתורית, בלשון מעורפלת וצופנת סוד, לחשה לי כי הגיעו אליה שמועות “מכל מיני גורמים”… “זרים”." (על-טבעיים? נחרדתי) שיצא לי שם של מופקרת, ורק על-ידי התנהגות למופת מצדי במשך תקופה ארוכה מאוד ובעזרת כספו של אבי אוכל אולי להינצל משידוך כושל עם איזה אלמן זקן או עם נכה. שכן במשפחתי כבר חרצו את גורלי.

אני זוכרת שרעדתי בכל גופי. קל מאוד היה לערער את מעט הביטחון העצמי שלי. בנשיותי. במוסריותי.

בנעורי גם לא סמכתי על טעמי ועל שיפוטי והייתי מוצאת לי דגם של חיקוי בבנות דודותי, שהיו בקיאות בהוויות העולם, דעתניות ונחרצות בשיפוטן ובהתנהגותן. תמיד פחדתי ממהפנטים, ממטיפים, ממרפאי נפש למיניהם, שמא יעלו על נקודת התורפה הזאת של חוסר הביטחון שלי באישיותי, וישפיעו עלי שלא בטובתי וישעבדו אותי בניגוד לרצוני.

מכאן עמידתי העיקשת והקנאית על מה שנראה בעיני כזכויותי. כיוון שאינני מאמינה בכוח השכנוע שלי באמצעות הגיוני, או כושר הביטוי שלי, ובוודאי לא בהשפעת אישיותי, אני מתנפלת בחמת זעם על מתנגדי הממשיים והדמיוניים בנשק היחיד העומד לרשותי: ההיסטריה. אכן, בעמידה הזאת על זכויותי אני מגייסת את שארית כוח החיות של עצבי הרעועים.

אבל בבוקר שאחרי ההתקף, כשאינני מעזה לפקוח את עיני לאור היום… הבושה, ההסברים המייגעים, המאמץ להצדיק את התפרצותי; התגובות המוסרניות והצדקניות של אחיותי, של בנות דודי, ומאוחר יותר – של בעלי, כמובן.

ושל אותה גבירה כבודה – אמו. התגובות המסויגות, המתנשאות, של זו השומרת את מחשבותיה לעצמה, שמא תרד, חלילה, לרמתי. בעצם, כדי ללבות ביתר שאת את רוגזי; לגרום להתפרצות מחודשת מצדי על מנת להשפילני עוד יותר.

אני נזכרת בתקופה הנוראה ביותר בחיי, כשהייתי נאלצת לחסל את ביתי האחרון בגֶנצגאסה ולבלות את שארית ימי בכל מיני בתי-מרפא.

קניגשטיין. ההשפלה שהיתה לי בקניגשטיין, זמן קצר לאחר מותו של תיאודור, כשהר כוהנשטאם העז לסלק אותי מהסנטוריום שלו. ולמה? מפני שבמצוקתי – הו, איזו מצוקה! – שפכתי את מרי שיחי לפני כמה מן הגברות הנופשות. האמנתי, בטיפשותי, שתחושנה קורטוב של אהדה כלפי. כל-כך זקוקה הייתי למעט אהדה! הכאב חנק את לבי. לא יכולתי עוד להכילו בקרבי. שטחתי את ייסורי באוזניהן הערלות של גבירות כבודות, מעריצות שוטות של בעלי שעורן עבה ולבן קהה, והן אצו-רצו לספר לפטרון – אף הוא מעריץ של בעלי – ופרצה שערורייה. שומו שמים! מטילה דופי במלך המשיח! הר דירקטור ביקש ממני לעזוב את מוסדו “לטובת האינטרס של הציונות” ויעץ לי להיעלם לא רק מקניגשטיין, אלא מאירופה בכלל… האירוניה של הגורל היתה ששעיתי לעצתו… כן… זמן לא רב לאחר מכן “מַתִי” בנסיבות מסתוריות. באאוסזה זה היה. והציונים הבריחו אותי לאמריקה.

אאוסזה, כשנתיים אחרי מותו של תיאודור. תקופה קצרה של אופוריה בדירתי השכורה, כשפרדי ביקש את ידי ואני דימיתי בלבי להתנקם בציונים מבקשי נפשי על-ידי נישואי עמו; ואחר-כך הסתלקותו הפתאומית מהבטחתו, היעלמותו, ולבסוף – הלצון האחרון שחמד כשהגיע לקרמטוריום בגותה “לחלוק לי את הכבוד האחרון”… (על מניין המלווים שנכחו בטקס “שריפת גופתי” קראתי באיזה עיתון יהודי בהיותי באנייה בדרך לאמריקה; עם כל כאבי על ילדי, שאסונם מוטט את נפשם, ובמצב הטשטוש והרפיון השכלי שהייתי נתונה בו במשך כל המסע הסוריאליסטי הזה, הרי כשראיתי את שמו של פרדי בין קומץ מלווי ב”דרכי האחרונה” – העיתונאי שסיקר את האירוע בלבל את היוצרות וכתב שפרדי הוא אחי! – אמרתי בלבי שנוכחותו שם בין בני משפחתי הבודדים הפכה לפארסה גם את הסצינה הגורלית והטרגית ביותר בחיי.)

ובכן, אחרי “בגידתו” של פרדי ניסיתי לתפוס שליטה על גורלי ולהתאושש על-ידי שינוי מקום, ושכרתי דירה בשוואלבאך שליד ויסבאדן; אלא ששם היתה לי נפילה קשה עוד יותר ואושפזתי בסנטוריום. אני זוכרת לילות ארוכים של ערות, כשגם הסדוברול חדל להשפיע, חלומות בלהות (בהשפעת האבסינט?), הלוצינציות (דימיתי לראות חרקים אימתניים בכתמי אור, בצל חולף, גם גיליתי, כביכול, הפרשות שלהם על פיג’מת המשי הפרחונית שלי), סיוטים של חרטה, געגועים מוצצי חזה לתיאודור. ובימים – בין אמבטיות חמות וחניטת הגוף בשמיכות לחות – בדידות שכמוה לא ידעתי מעודי. התהלכתי בין המחלימים אבודה, מוכת ירח. זהותי היתה ידועה, ואנשים, כרגיל, לא גילו אמפתיה כלפי סבלי. להפך, דומה ששמחו לאידי.

הייתי צעירה למדי. בת שלושים ותשע. אך הרגשתי שחיי הגיעו אל קצם. לא נטלתי עוד חלק באירועים שארגנו בסנטוריום. חדלתי להופיע עם שחר ב”טרינקהלן", לטקסי הלגימה ממי המעיינות (מוסיקה קלאסית קלה, סידורי פרחים דקורטיביים, שידעו כי אני מומחית בהם וניסו להעסיקני בכך כריפוי בעיסוק), או לצעדות הבוקר; הפסקתי להחליף בגדים לארוחות והייתי עטופה במשך כל היום באותה חצאית צמר ארוכה ובסודר האפור עם השנצים הלבנים שסרגתי לעצמי כשישבתי ליד מיטתו של בעלי בפראנצנסבאד ובאדלאך. וכשהיו כולם מבלים במשחקי ספורט ובשיט, ובערבים – בקזינו או בתיאטרון או בקונצרט או בנשף השבועי השגרתי – הייתי אני משוטטת ללא מטרה בפיתולי הרחובות הספורים של העיירה, בגן הציבורי, אך העייפות התמידית, תשישות שלא תתואר, הכריעה אותי. לבסוף נשכבתי במיטה ולא קמתי אפילו לארוחות. בלאו הכי ניטל ממני התיאבון כליל. רציתי למות.

ולבסוף לא עמד לי עוד כוח הסבל וחזרתי לסורי, למרות הזהרתם החמורה של רופאי. הזרקתי לעצמי מנת מורפיום.

כן. היה זה פרדי שבאמצעותו התוודעתי לראשונה לסם הממכר הזה.

בקיץ 1898 זה היה. כשכבר התגוררנו בקארל לודוויגשטראסה והדגל הציוני (כחול-לבן עם מגן דוד, שבעה כוכבים וגור אריה יהודה), מתנת תיאודור להנסי ליום הולדתו השביעי, התנוסס בגאווה בחדר ילדינו.

וחדר עבודתו של תיאודור המה ציונים, בהם האדריכל אוסקר מרמורק, שהיה אמנם נשוי, אך חשדתי בו כי הוא מאוהב בתיאודור מעבר להאדרת דמותו כמנהיג תנועתי-רעיוני (ואמנם מאוחר יותר התאבד על קברו של מושא הערצתו והגשים בכך את אמרתו הידועה “מת מציונות”). אך התקפות הזעם שלו, שבישרו גל של דיכאון, עוררו אצל בעלי רגשות אבהיים כלפיו, למרות ההבדל הגילי המזערי ביניהם. הוא ובעלי ישבו רכונים במשך שעות על גיליון הרישום הענק שהוצמד לשולחן הכתיבה, בניסיונותיהם לעצב את “היכל העתיד”, מעין בית-מקדש מודרני שיקימו בירושלים או בבזל, כבר אינני זוכרת, שיתחרה בתבנית המוזהבת של בית-המקדש אשר עיצב הכומר הכלר על-פי תיאורי התנ”ך.

עוד ביקרו בביתנו אז: חברי הוועדה המבצעת של הקונגרס, אנשי ההנהלה של אוצר ההתיישבות היהודית, משקיעים ונכבדים יהודים ממזרח אירופה וממרכזה, רבנים וראשי ישיבות בחליפות מודרניות ובקפוטות ושטריימלים; הנוכל הזה, נבלינסקי, שתיווך בין בעלי לבין התורכים וקיבל על כך משכורת שמנה ותשרים נדיבים (מכספי הנדוניה והירושה שלי, כמובן), חברי מערכת "די ולט”, שליח כלשהו של הרוטשילדים בירושלים, וכאמור, מחשב הקצין הזה, הרוורנד הכלר, שמעמדו ככומר השגרירות הבריטית וכמורה הדת של הדוכס הגדול מבאדן עשאו אורח מכובד בביתנו – גם בעיני, שהייתי סנובית לא קטנה ומחלתי לו על ציוניותו בזכות ייחוסו.

אבל האמת היא שתמיד פחדתי מהכלר. כבר בפעם הראשונה שנעץ בי את עיניו הבהירות-המימיות, שחזיונות אפלים ניבטו מהן, הכרתי בהן את טביעת עינן של הידעוניות במשפחתנו (לבושתי גיליתי שעיניו המשיכו לשוטט ללא מורך גם על פני אזורים אחרים בגופי, ונזפתי בעצמי על חולשתי, שאני נוהגת להתבייש במקומו של זולתי). פחדתי מפני נבואות הזעם שלו על הגורל הזוועתי הצפוי ליהודים במאה ה-20, שלדבריו, נוראותיו יעלו על כל דמיון (בהסתמך על ספר דניאל, על “הברית החדשה” ועל נבואה של הח’ליף עומר), על שנאה תהומית כלפי היהודים שתציף את אירופה ועל נהרות של דם… פחדתי פן ילבה בנבואות זעם אלה ביתר שאת את הפרנויה של בעלי לגבי עתידם הקודר של יהודי מרכז אירופה (הכלר כינה את הזוועות הצפויות ליהודים “מלחמות גוג ומגוג”), אך בעיקר חששתי מהשפעתו על הנסי הקטן, שכל קרן אור הטביעה את רישומה בלבו הרך והענוג. קל וחומר קרן שחורה בצהרי יום.

הילדות, עם רגישות היתר שלהן לכל עניין אסתטי, סלדו מפניו, וכשהיו מבחינות בו בהוֹל היו מנסות להתחמק ממנו. אבל הוא היה מתעקש לחכות לתיאודור בסבלנות אין קץ, יארך זמן ההמתנה כאשר יארך. “גם אם יתמהמה חכה לו, כי בוא יבוא,” היה מחייך, ספק בבדיחות הדעת, שהרי על-פי חישוביו האפוקליפטיים, הרצל הוא-הוא המשיח! במעילו החום הגדול, במגבעת הסיציליאנית השחורה, והזקן הארוך, המפורץ, המעטר את סנטרו ואת לחייו התפוחים, ועם צלב הכסף הגדול המשתלשל על חזהו, דמה לקדוש מציור של דירר, וכשהיה רומז לילדות להתקרב אליו ומרווח לכבודן את כיסיו העמוקים עם האוצרות הטמונים בהם, שתחטטנה כאוות נפשן, היו מושכות בכתפיהן ופורצות בצחוק (מבטאו הבריטי הכבד, שגיאות הדקדוק שלו בגרמנית וה”לורד בלס יו, ד”ר הרצל" שהיה מזנב לכל משפט שלו בשיחותיו עם אביהם היו נושא להתבדחות ולחיקוי בחדר-הילדים), ומזדרזות להסתלק בתירוץ כלשהו לפני שיספיק לגוררן לחקירת שתי וערב כדי לתהות על קנקנן (סקרנותו ולהיטותו, שבצבצו מבעד לסגנונו האנגלי המרוסן והמבוקר, גרמו לכולנו לנקוט עמו זהירות יתר בעמידתנו על משמר פרטיותנו; במיוחד לי, שפחדתי מכוחו לראות את הנולד. והרי כשרק נדמה היה לו שאין מבחינים בו היה משהה על ילדי מבט קודר-מהורהר, כאילו צפה להם גורל נורא, אך הזדרז לעטות על פניו את חיוכו הנוצרי-החומל ברגע שנוצר בינינו קשר עין). ואולם את הנסי העדין והמנומס, שחשש לפגוע במי שנראה לו כרועה רוחני רם מעלה, הצליח הכלר לצוד בחכתו, והיה משחדו בשליפת מיני “שפנים” מכיסיו: ספרונים מיסיונריים מצוירים, מפות וטבלאות צבעוניות ובשוליהן שרטוטים של גימטריות מסובכות, חוברות תפילה מקרטון, מנוקבות בכתב עיוורים, וגם ממתקים אסורים: מרציפנים ושוקולדים בדמות חיות ועופות ונסיכים ופֵיות.

את כל משרתינו הכיר בשמותיהם והיה מחייך אליהם ומתעניין בשלומם ובשלום משפחותיהם, והם היו מחזירים לו כגמולו ודואגים להביא לו מהמטבח קפה ושלושה מיני מאפה, שהרי לקקנותו המופלגת היתה מן המפורסמות; ואילו לני הנאמנה שלנו היתה פוקחת עליו את עינה שמא יכניס לכיסיו איזה ספר נדיר מספרייתו של תיאודור (בהיסח הדעת, כמובן, הרי איש לא יחשוד בכומר המכובד בקלפטומניה!).

לפעמים היה מצליח לשכנעני שארשה להנסי להצטרף אליו לאיזו מיסה חגיגית בכנסייתו, המתודיסטית דומני “אמריקנישה הוכקירכה”, שהכלר עצמו היה פורט בה על העוגב, או אל דירתו בכיכר שילר (תמיד ניתן היה למצוא שם את “מזכירתו”, זו שהכלר שימש מדריך רוחני לנכדה; ואילו אחותי הרכלנית אלה, בכל פעם שפגשה אותו אצלנו זכרה לדרוש בשלום אשתו, שהכומר השאירה באנגליה הרחוקה). והנסי היה חוזר ומספר בהתלהבות על המוזיאון זוטא שגילה שם: פוחלצי חיות וציפורים וצמחים מיובשים מארץ-ישראל, מטבעות ופסלונים ואגרטלים יווניים ורומיים ומזבחות כנעניים, מגילות נבואיות ומפות צבאיות, וכמובן, אותה תבנית מוזהבת של בית-המקדש, שתכנונו תואם, לדבריו, את תיאורו אצל פלביוס ובמשנה. ויום אחד לקחו הכלר לסיבוב במרכבה המפוארת שסר מוזס מונטיפיורי ואשתו סיירו בה בארץ הקודש, ושהכלר קיבלה בחכירה והחנה אותה בחצר מערכת “די ולט”, בתירקנשטראסה 9.

וכשהייתי מנופפת לבני ולהכלר מבעד לחלון וראיתים צועדים יד ביד, הכלר נמוך הקומה בפסיעותיו הגמלוניות ובני הקטן מדדה בעקבותיו וצוחק מבדיחותיו, היתה מתגנבת ללבי המחשבה שהנצרות הולמת את אישיותו של הנסי שלי הרבה יותר מהיהדות.

הכלר גם הגיע לאדלאך, אל מיטת גסיסתו של תיאודור, להעניק לו את ברכת איש האלוהים שלו בדרכו האחרונה. אך במקום הווידוי המצופה הניח תיאודור את ידו הימנית על לבו ובשמאלו משך אליו את יד הכומר ואמר לו את המילים שכה הרבו לצטטן לאחר מותו: “אמור נא לכולם כי את דם לבי נתתי לעמי.” אחר-כך הסב את פניו ממנו והדם פרץ מתוך גרונו.


12 במרץ 1923.    🔗

ערב, דממה, שוכני בית-המרפא שקועים בחלומותיהם. רק המיית האו-הו של האוח נשמעת בעליית הגג

בבוקר נפגשתי שוב עם הפסיכיאטר הצעיר שהגיע לסנטוריום לפני חודשיים. פרשת השאלות והדרישות מתחילה מחדש: למה אני מתכוונת כשאני מדברת על חוסר הלויאליות של בעלי כלפי? לאילו אויבים אני רומזת כשאני טוענת שהוא עשה אתם יד אחת נגדי? להתנקם בי? על מה בדיוק? ממתי התחיל אצלי אותו יצר של “הרס עצמי”, כפי שאני מכנה זאת? ואולי הגיע הזמן לסגור את החשבון הארוך עם בעלי ולהשתחרר מן הטינה הזאת שמזינה אותי כל השנים האלה? להתחיל לחשוב על כיוון כלשהו לשיקום חיי בארצי החדשה?

ובכן, דומה שהרופא החדש אינו מתיימר להסתער על החרדות שלי באיזו שיטה טיפולית דרסטית. לפחות לא אצטרך לעמוד על המשמר ולהתגונן מפניו!

כשיצאתי מחדרו פגשה אותי מרתה, המשכילה והמעניינת מבין המחלימות, וחקרה את פני, לגלות בהם סימני התעללות של הדוקטור הצעיר. הו, המרשעת הערמומית הזאת! הסתלקתי מהר למדשאה.

בשנות ה-90 המאוחרות, באמצע כל המהומה הציונית שבעלי היה נתון בה, בסופו של יום עמוס פעילות (הרי הוא היה חייב גם בפרנסתנו! הרי המשיך להחזיק גם במשרתו המלאה ב”נויה פראיה פרסה"!), הייתי מוצאת את תיאודור ישן כשהוא רכון על שולחן עבודתו, ובעזרתה של לני הייתי גוררת אותו אל מיטתו וחולצת את נעליו, אבל אז היה פוקח לפתע את עיניו, תוהה על סביבותיו ומבקש מלני שתביא לו בקבוק בירה בוורית. היה זה אות לכך ששנתו הקצרה, הכה נחפצת, נגוזה כלא היתה. שמעתה ואילך ייאבק עם השד המענה הזה של הערות עד אור הבוקר.

את הקיץ של 1897 – הקיץ של הקונגרס הציוני הראשון – בילינו אני וילדי ברייכנאו וכבר שכרנו בית בבאד-אישל לקיץ שלאחריו, אך אי-הבנה מסוימת בחוזה השכירות גרמה לנו לשנות את תכניותינו ברגע האחרון ולעבור לאלט-אאוסזה, שאינה רחוקה משם.

ובקיץ 1898 נשאר בעלי בווינה לעבוד עם פאול שלנטר, במאי ה”בורג", על מחזהו המחודש (סאטירה על חיי נישואין, אלא מה?) “אונזר קטכן”, שכתיבתו החלה תוך כדי “מסע השכחה” שלו בהרי הפירנאים ב-1891, כשאמר להתגרש ממני.

ואילו אני נפשתי בעיירה הציורית והפסטורלית אלט-אאוסזה. ושם פגשתי אז את פרדי. ומה שהתפתח בינינו לא היה מקרה.

חיי המשפחה שלי ושל בעלי היו אז בשפל המדרגה. הוא חדל לגמרי להתייחס אלי כאל רעיה ואשת חיק. לבי וגופי זעקו לגילויי חיבה, לתפנוקים. הייתי בשלה לרומן מחוץ לנישואים.

אותו קיץ של 1898 חשתי פתאום בוודאות שלא ידעתי כמוה לפני כן: מה שאני מחמיצה היום בהימצאי על קו הגבול שבין נעורים לגיל העמידה, מה שאני מפסידה היום, לא יחזור עוד לעולם.

עמדתי עירומה לפני הראי ובחנתי את גופי. הריהי אותה נערה-אישה, הרי בבואתה, הרי צלליתה: שדיים שזה לא כבר הבשילו ועכשיו הם רפויים מעט. רישומי קמטוטים סמויים בין הצוואר והכתפיים – כן, הן יפות עדיין, לבנות, רחבות, מעוגלות, אך קצת שקועות. והזרועות מוצקות וגמישות (היש לה נטייה לסנטר כפול?), בטן רכה, נינוחה, מותניים צרים וירכיים תפוחות מדי, עכוז מרופד (לנוחות התשמיש, כן, חייכתי בעצב מר), ארשת הפנים הנעלבת בתמימות כמהה להגנה, השיער המלא, המופשל כעת, תנוחת המרפק והרכנת הראש לכאן או לכאן, כפַּסָל המתעמר בדוגמניתו.

נשיותי המנוסה, היודעת, ערגה לריגושי אהבה בשלים. לא של בוסר מושחת.

כל אותו אביב היה בעלי נתון בהכנות קדחתניות לקונגרס הציוני השני, וכדי לאסוף כוח יצא בראשית אוגוסט למנוחה בת שבוע ימים על שפת האגם בלוצרן. לבדו. בניגוד לי, נהנה ביותר מחברת עצמו. ואחרי הקונגרס הסדיר לו הכלר פגישה עם הדוכס פרידריך פון באדן בטירתו שעל שפת אגם קונסטנץ ולאחר זאת תכנן בעלי חופשה (עם וולפסון! והרי בילה בחברתו שבועות על שבועות לפני הקונגרס ובו!) באונטראך שעל האטרזיי, בקצה השני של הזאלצקמרגוט, הרחק מעיירת הנופש שבה שהינו אנחנו – משפחתו – אאוסזה. כלומר, באותו זמן ממש שמשפחתו נופשת על שפת האגם שמצפון לבאד-אישל ראה בעלי לנכון להדרים ממנה. והרי מבחינת היופי עוצר הנשימה של המקומות האידיליים הללו והרוגע הפסטורלי השורה בהם, לא היה הבדל ניכר בין שתי עיירות מרפא אלה!

הנה אני מעלה כעת תמיהות של תם אלה, שעה שבזמנו היה ברור לכולנו שעל מנת לזכות בשקט נפשי חייב בעלי להיות רחוק מאתנו…

אבל בחודש אוגוסט של 1898 הסקתי מכך את המסקנות ולקחתי את גורלי בידי. השתוקקתי לרומן סוער, בוגר, והטלתי את עצמי לתוך פרשת אהבים אופראית (הו, עד כמה המחשבה על פרדי ועל כל הקשור באותה פרשה מחלה אותי כעת!).

והנה, זמן קצר בלבד אחרי שהתמכרתי למאהבי הופיעו האותות המבשרים את העונש הצפוי לי. האות הראשון, שאין לו כביכול שום קשר אלי, אך אני ראיתיו כאות אזהרה: הירצחה של הקיסרית אליזבת-יוג’יני בז’נבה (בנה היחיד רודולף, התאבד לאחר שהרג את אהובתו, הברונית-העלמה מרי וֶטסֶרָה; אחותה של הקיסרית מתה בשריפה שנה קודם לכן בבזאר צדקה בפריס; אך אינני יודעת מדוע כשסופר לי כי ביום הלווייתה של הקיסרית ציפה תיאודור לשווא – בסמוקינג וצילינדר וכפפות שחורות וסרט אבלים, ובהתרגשות מאין כמוה – לריאיון עם הקיסר וילהלם השני, שהנסיך יולנברג, שגריר גרמניה בווינה, הבטיח לזמן לו, צחקתי עד דמעות).

והאות השני, שנגע בי באופן אישי ואיים עלי ישירות, היה מחלתה האנושה של בתי פאולינה, דלקת ראומטית שפגעה בשריר הלב והותירה בו פגם לכל ימי חייה. בחרדתי לשלומה הזעקתי את בעלי מבאד-אישל, אליה יצא להרגיע את עצביו אחרי כישלונו להיוועד עם קיסר גרמניה, ובאותם ימים אחדים שבילה אתנו (לפני צאתו לפריס, להולנד וללונדון, להיפגש שם עם בנקאים יהודים ועם הקבצנים של האיסט אנד) גילה את סוד מעורבותי הרומנטית החשאית, והשפעת הגילוי הזה עליו היתה קטלנית מבחינת בריאותו ומבחינת יחסינו המיניים. לאורו של גילוי זה כתב את מחזהו “האם החטאה” (על-פי מחזה של בומרשה, “האם האשמה”), בו נענשת האם על בגידתה במחלתה האנושה של בתה, וייסורי אשמתה גורמים לה להתאבד.

השפלות במעשהו זה של בעלי היא בכך שאלמלי וידויי בפניו על חטאי לא היה מגלה מעולם את בגידתי בו. גיבורת מחזהו, צעירה חושנית והיסטרית שהשיגה את בעלה – עורך דין מהוגן ומצליח – באמצעים בזויים וזממניים. מתוודה אף היא בפניו, בהתקף של אשמה שאין היא יכולה לשאתה, על בגידתה בו. זאת, וכן יתר הפרטים האוטוביוגרפיים כפי שהם משתקפים בעיני המחזאי. חותמם ניכר בכל שורה במחזה.

מיד אחרי וידויי הסתלק תיאודור מאאוסזה ובאופן הפגנתי שיגר גלויות מכל קצווי אירופה לילדים ולאומנתם הרווקה הלנה (לני) באאר (על אחת הגלויות ללני התנוסס תצלומו של תיאודור עם עוד שני מנהיגים ציוניים, כשברקע אולם הקונגרס בבזל, ועל השנייה – כמה סמלי! – תמונת דו-קרב של סטודנטים).

אך באותו ערב שהתוודיתי לפניו (ברוח נמוכה ומתחטאת, תחושת האשם כססה בלבי בלי רחמים, מוכנה הייתי לזעוק את חטאי בראש חוצות ובלבד שאפטר מעינויי האשמה האלה) הגיב תיאודור בהתקף של קוצר נשימה וחיוורון של מסכת מוות כיסה את פניו. אבל כשרצתי לפתוח את הדלת לקרוא לעזרה הצליח לתפוס אותי בזרועי ולנעוץ בי את ציפורניו עד זוב דם. מבטו, של בוז ושאט נפש, והעווית המכוערת שבפיו החרידו אותי עד כדי שיתוק.

ללא אומר ודברים יצא בצעד איטי אל חדרו ושהה שם שעה ארוכה. לני, היחידה בינינו שהיתה לה השפעה מרגיעה עליו, הביאה לו גלולה ומים וסיפרה שהתחיל לארוז.

באותו ערב נכנעתי לשידוליו של פרדי והנחתי לו להזריק לי את זריקת המורפיום הראשונה שלי (פרדי התנסה בכל הסמים האפשריים, אך למרבה הפלא מעולם לא התמכר להם, ואילו אני… לגבי היתה זו זריקה קטלנית).

ובתחילת אוקטובר חזרנו לווינה להיפרד מתיאודור, שיצא עם המשלחת הציונית לתורכיה בדרכו לפלשתינה.

מעניין שדווקא באותם ימי פרידה מאתנו, כששהה עמנו בביתנו החדש והאלגנטי בקארל לודוויגשטראסה שברובע וַרינג, גילה בעלי חום ואהבה מאין כמותם כלפי ילדינו. הציג עם הנסי בתיאטרון הבובות שלו את "הנזל וגרטכן (אני תפרתי את התלבושות), שיחק שחמט אתו ועם לני וכתב חמשירים ושירי איגיון עם הילדות (ביומנו – שבו לא הזכיר כמובן את בגידתי, כפי שלא הזכיר אירועים כואבים אחרים בחייו – כתב שבמקום להפליג למסע עקוב סכנות לארץ לא נודעת יכול היה להישאר בביתו הנאה עם ילדיו החמודים, שימי ילדותם הוורודים חולפים מבלי שהוא, אביהם, יוכל ליהנות מן הזוטות המרנינות של התפתחותם. אבל, כדרכו, לא התאפק והוסיף שאם יאונה לו משהו במסעו יהיו אלה הוריו היקרים, הם בלבד, שלא ינוחמו לעולם… נפגעתי עד עמקי נפשי, לא רק על עלבוני שלי אלא על עלבון ילדינו).

ואולם באותם ימים ששהה במחיצתנו נהג אפילו כלפי, אם לא בחיבה לפחות בדרך ארץ. נפרדנו ממנו כולנו, לרבות הוריו, על רציף רכבת האוריינט אקספרס כשאנו ממררים בבכי.

מעולם לא חשתי כלפי פרדי אותה אהבה גורלית שחשתי כלפי תיאודור, אבל באותה תקופה הייתי מאוהבת בו והוא קינן במחשבותי ובדמיונותי כמחלה.

נכון, הוא היה בטלן, דנדי, טרזן, בן אדם לא רציני. ובכל זאת היה יצירתי. והיצירתיות שלו התבטאה כולה בשכלול אמנות האהבה. בממלכה זאת, שבה נהג כאדון, היה פרפקציוניסט. מבחינה זאת דמה לתיאודור – ולי עצמי. שלושתנו שאפנו לשלמות, איש-איש בתחומו.

וכשאני אומרת “אהבה” אני מתכוונת לאהבה רומנטית (מבחינתי אין ניגוד בינה לבין בשלות), על כל המשתמע ממנה. בעניין זה היה פרדי “מקצועי”. עם שימת לב קפדנית לכל תג ותג ברקמה המסובכת והמעודנת של יחסי המינים, עד אחרון הפרטים הקטנים שבהם. הוא היה איסטניס, אנין טעם מאין כמוהו, והתרתח על כל גילוי של רישול; ובניגוד לבעלי, שבאיזה אורח פרוורטי הצליח לגרות בי את הגנים הוולגריים וההיסטריים של הנשים במשפחתנו, ידע פרדי להפיק ממני את כל הרגיש והדק שבנשיותי.

הוא גם היה איש בעל מידע רחב בכל תחומי האמנות והאסתטיקה, נחשב מומחה לעניינים גסטרונומיים, לסגנונות של אופנה, לעיצוב פנים, לגינון וכיוצא באלה – היה לו בביתו אוסף קטן אך מרשים של חפצי נוי ממזרח אסיה, קומקומון מבוכרה, פיגורות משנהב ועוד – והערכתו הרבה לכישרוני במלאכת מחשבת אמנותית החמיאה לי ועודדה אותי ביותר. אולם בניגוד לתיאודור, שהיה אדם מעמיק, שהצטיין בכושר אנליטי וחיפש משמעות, לא היה פרדי אדם משכיל או בעל מחשבות מופשטות, והמידע שצבר שירת אותו לצורכי אמנותו הייחודית בלבד: אמנות האהבה.

ומה שהיה מבחינתי מרענן ביותר: הוא לא התעניין כלל בפוליטיקה. להפך, הוא תיעב כל דבר הקשור בפוליטיקה ובפוליטיקאים. ואת האישה ראה כמושא רומנטי, ולא כהתגלמות של עקרת בית או אם ואחות, וכתשמיש מיני. הוא השכיל לעורר את האהבה בכלים משוכללים ואלגנטיים: מוסיקה, שיחות נפש נעימות, וידויים לא חטטניים מדי, לא מטרידים מדי (הניח לי לספר על עצמי כאוות נפשי; טען שכל אישה אוהבת לדבר על עצמה). אף פעם לא מיהר לשום מקום, תמיד היה לו כל הזמן שבעולם בשבילי, הקפיד לעשות הכול בריתמוס הנכון. והיה לו, לפרדי, חוש הומור – תכונה הכרחית במשחקי האהבה – אך אף פעם לא סיפר בדיחות נדושות. הוא צחק על החיים מתוך ראייה מקורית שלו.

פרדי לימד אותי לאהוב את גופי (הבשל, לא של הנערה המתבגרת), לטפחו ולפנקו באמבטיות ריחניות ובתמרוקים, בבגדים תחתוניים ממשי ומסטן בגזרות מחניפות ומפתות, אך לא ילדותיות וגם לא וולגריות. וההקדמות למעשי האהבה שלנו מעולם לא היו סוטים או המוניים: נסיעה בכרכרה לזלצבורג כדי להאזין לקונצרט או לחזות בתערוכת ציורים, ואחר-כך ארוחה לא כבדה מדי על שפת האגם, מלווה ביינות משובחים – הוא שנא את המסעדות הדחוסות מדי, המהבילות, הספוגות עשן סיגרים, האטומות לנוף – ובחזרה בכרכרה, לאאוסזה. ולמחרת היה שולח לי סלסילה עם סיגליות.

כל זה אירע מאוחר יותר, אחרי מותו של תיאודור אך לפני שביקש פרדי לשאת אותי לאישה (כשביקש את ידי, בקיץ 1905 , הפתיע אותי ב”ויליבכן” – שני דובדבנים על גבעול אחד – ותמרן את נגיסותינו כך שאסיים אחרונה ואביע משאלה. צחקתי וביקשתי לב חדש, פחות פגיע, ולמחרת העניק לי יהלום מיניאטורי בצורת לב, בסגנון אר נובו, של ג’ורג’ פוקה; זמן מה ענדתי אותו על חזי, אך החזרתי לו אותו כשנסוג במוגות לב מהצעת הנישואים). אבל אז, באוגוסט של 1898, הטעים אותי מכל אלה רק על קצה המזלג, כמתאבן. בחייו של תיאודור לא יכולתי לשאת את ייסורי האשמה והפסקתי את יחסי עם מאהבי לאחר שתי פגישות בלבד.

לפרדי, כמו לבעלי, היה בדרך כלל טעם שמרני באמנות. שניהם לגלגו על ה”יוגנדשטיל" ועל הציור ה”סצסיוניסטי“, שראו בהם אופנות סנסציוניות חולפות, ושניהם התעלמו מהאימפרסיוניסטים הצרפתים, וכן ממהלר ומשנברג. אני זוכרת מקרה הקשור בבכורה של “ליל הוד” ב”קארלסקירכה”, שהתקיימה ב-9 במרץ 1902. בעלי “טעה” ורשם בלוח האירועים שלנו תאריך מאוחר בשבוע! כך הפסדתי אירוע אמנותי וחברתי שהשתוקקתי ביותר להיות נוכחת בו. כל-כך כעסתי, שכשרצה בעלי לפצותני וקנה כרטיסים לי ולאחותי אלה ל”רוזה קוורטט”, ל-18 במרץ, ב”בוזנדורפסאל“, ויתרתי על מקומי לטובת בן דודי מוריץ רייכנפלד, שידעתי כי אחותי מאוהבת בו. אך בניגוד לתיאודור – שהעריץ את וגנר, שלא פסח על שום קונצרט שלו ואף פתח את הקונגרס הציוני השני ב”טנהויזר” – לא סבל פרדי את המוסיקה הכבדה והקודרת הזאת והעדיף תמיד את מוצרט או את הקומדיות המוסיקליות של יוהן שטראוס. ואילו תיאטרון נחשב למוסד המוני מדי לטעמו – “קהל נובו רישי שרק מצפה להפסקה כדי להתנפל על המזנון ולזלול נקניקיות עם בירה,” היה אומר בשאט נפש – ולגלג על הגברות של הסלונים הספרותיים המתחרות ביניהן על חברתם של “כוכבים” כמאקס בורכהארט, זוננטל, גיררדי, או אפילו באהר ושניצלר.

לעומת שני גברים אלה שבחיי גיליתי אני סקרנות לגבי אמנות בת זמננו, ויצירות מודרניות בכל התחומים גרמו לי גירוי רוחני חזק.

אני זוכרת יום חורף אחד בפריס, בינואר 1893 זה היה, כשהייתי בחודש החמישי להריוני עם טרודה. אחרי מריבה עם תיאודור, בעקבות חילופי דברים קשים ביני לבין חמותי (הוריו התגוררו אז יחד אתנו), יצאתי בזעם מן הבית והזמנתי כרכרה מבלי לנקוב ביעד כלשהו, ופתאום נזכרתי בהזמנה שקיבל בעלי להצגה שנויה במחלוקת, “העלמה יוליה”, פרי עטו של השוודי המשוגע ההוא, האוקולטיסט והאלכימאי אוגוסט סטרינדברג (היתה זו שעתם היפה של האוקולטיסטים בצרפת, ואני, שפחדתי מכל סוג של תופעות מסתוריות וגבוליות ש”למעלה מהטבע", אך גם נמשכתי אליהן, ביקרתי מדי פעם, בגניבה, באיזה סיאנס ספיריטואליסטי או בהופעות פומביות של היפנוזה ופרפסיכולוגיה). אמנם את ההזמנה למחזהו של סטרינדברג השליך בעלי לסל הניירות (ואני הזדרזתי לדוג אותה משם), שכן העדיף ללכת לאיזו הצגה אחרת שהתקיימה באותו ערב עצמו (סמיכות מושבו לזה של הפסל אוגוסט רודן הביאה את השניים לידי שיחה במהלך ההצגה, עד שאיזה קשיש מכובד נזף בהם בחומרה, סיפר לי תיאודור כטוב עליו לבו), אך אני פקדתי על הרַכב להובילני ל”תיאטרון החופשי של אנטואן" והגעתי לשם רגע לפני עלות המסך. ההצגה הפרובוקטיבית הזאת ריתקה אותי ביותר, וגם תגובת הקהל במהלכה, שריקות הבוז מכאן וקריאות ההידד שכנגד מכאן, ואלה הפיגו את רוגזי, הסיחו את דעתי מבעיותי המשפחתיות והזריקו סם רוחני חריף לנפשי הרגוזה והמרדנית. עד כדי כך שאחרי ההצגה אזרתי עוז והזמנתי לי כוסית פרנו2 בקפה נפוליטן, בו, ידעתי, אמצא את האמנים הגולים הסקנדינבים, ואותו ערב גם זכיתי לראות את הצייר הפרא הזה, גוגן – גרושה של אישה דנית – שזה אך חזר מטהיטי או מאיי מרקיז והכול קיבלוהו בחיבוקים ובנשיקות.

והנה, כעבור שנה, כחודש אחרי שאני והילדים חזרנו לווינה ובעלי נשאר לבדו בפריס, כתב לי כי ביקר יחד עם מאקס נורדאו בבכורת “האב” בתיאטרונו של לוניה פואה, “ל’אובר”, וכי הוא מעריך את סטרינדברג יותר מאשר את איבסן, “הפמיניסט השוטה הזה”; אך בניגוד לנורדאו אין הוא מתלהב כל-כך מהקדרות האלימה שלו. יומיים לאחר מכן כתב לי כי קרא מאמר של אותו סטרינדברג בביטאון האנטישמי “לה פלים”, בו מעלה המחבר מיני סברות מפוקפקות על מוצאם של היהודים, והוא מכנה אותם “בדולח מזויף”…

באותה תקופה הדאיג אותי ביותר הטון הלא יציב במכתביו של תיאודור. הוא היה אופורי וקודר חליפות, והעיד על סערה רגשית אדירה המתחוללת בו. גאות קוצפת מצד אחד ושפל תהומי מצד שני. ייחסתי זאת לאווירה האנטישמית בצרפת סביב משפט דרייפוס, שידעתי כי הטרידה אותו ביותר ועוררה מחדש את תהייתו על זהותו האישית-היהודית (התפלאתי במיוחד כשסיפר לי שביקר בבית-הכנסת ברי דה לה ויקטואר – בפעם הראשונה מאז ילדותו – שהרי רק חודשים אחדים קודם לכן נסחף ברעיון ההמרה ההמונית של היהודים לקתוליות!); רק מאוחר יותר נודע לי כי באותם שבועות ממש היה נתון כולו לכתיבת מחזהו “הגטו החדש” – הסימפטום הראשון לקדחת הציונית שתתקוף אותו זמן קצר לאחר מכן, ושתמיט אסון על משפחתנו.

ובשנות ה-90 המאוחרות, כשבעלי כבר היה שקוע ראשו ורובו בהזיות הציוניות שלו והיה נעדר רוב הזמן מהבית, גם בהיותו בווינה, פיתיתי אני ערב אחד את אחותי הלן להתלוות אלי ל”הוֹיריגן" באחד הפונדקים שבגרינצינג, שם התקיימו פגישותיהם של אמני ה”סצסיון". לכבוד זה קיצרתי מעט את חצאיתי, חבשתי כובע מודרני קטנטן והייתי מלאה ציפיות לחוויות בוהמיות. ואמנם מבעד לדוחק ולעשן הסמיך הצלחנו לחזות בדמויותיהם של הארכיטקט הנודע אוטו וגנר והצייר גוסטב קלימט, ואפילו גונבו לאוזנינו איזה משפט או שניים מהוויכוח שהתנהל ביניהם על התגובה ההולמת לראשי הפקולטות לפילוסופיה ולמדעים, אשר דרשו משר התרבות לדחות את ציורי הקיר של קלימט בטענה שהם נוגדים את רוח הקדמה של האוניברסיטה. אך מטרת בואי העיקרית, לפגוש שם את מכרתי הנערצת עלי ברטה צוקרקנדל (“המוזה של ה’סצסיון’”), נידונה לכישלון מחפיר. הבחנתי בה אמנם כשהיא מסבה בחברת ידידיה, הצייר יוג’ין קרייר ואנה מול-שינדלר (אשתו של הצייר הנודע ואמה של אלמה מהלר), ובשולחן נפרד ראיתי גם את בעלה הפרופסור מסתודד עם מאקס בורכהארט, עורך ביטאונם של הסצסיוניסטים (כמנהל ה”בורג" לשעבר היו לו יחסים מורכבים ביותר עם בעלי ונזהרתי שלא להיתקל במבטו), אך התעלמותה הגלויה של ברטה ממני גרמה לי עלבון צורב ונכלמתי בפני אחותי, שהתנאיתי באוזניה על “ידידותי” עם פראו צוקרקנדל.

אחזור לקיץ 1898, להרפתקת האהבים היחידה שהיתה לי בעוד תיאודור בחיים. דומה שאני זוכרת כל פרט הקשור כאותה פרשה; כל העיטורים הרומנטיים המתלווים לאותו הקיץ ולפרדי חיים במאגר זיכרוני בצבעיהם החריפים והלוהטים בלי שהשנים יעממו אותם. ובכל זאת, דינו של הקיץ ההוא כדין כל תקופה אחרת בחיי. הדברים קרו לי, אך אני לא הייתי בתוכם. לא זו בלבד, אלא שאני מתביישת באותה ג’ולי שנכחה בחיים הללו שלי, אפילו היא עצמה חיבבה ביותר את דמותה באותם ימים. אותו קיץ של 1898, למשל, היא היתה מאוהבת בעצמה. אך אני, אני איני אוהבת אותה. אני מתביישת בה. באותה שאהבה, סבלה, חרדה, גידלה ילדים, חיתה בארץ זרה. היא אינה ממשית לגבי. עצביה החלשים, רגשותיה העזים, הרהוריה המרחפים ללא תכלית – כל אלה אינם מצטרפים לדידי לשום ממשות. היא נשארת ערטילאית לגבי.

משהו בחיי נותר לא פתור. תמיד.

וכעת – פרדי. השלב השני של הרומן שהתפתח בינינו כשנה וחצי אחרי מות תיאודור, והסתלקותו הפחדנית מהבטחת נישואיו עמי, ברגע האחרון ממש. נמלט בעור שיניו.

ובכן, העניין פשוט ביותר. פשוט עד כדי עלבון. פרדי האמין בכסף. לא לשמו. הוא תיעב כסף לשמו. אך הוא האמין בכסף שמקנה לבעליו את הדברים האציליים שבחיים, וביחס אלי הילכה שמועה – נכונה כשהיא לעצמה – שאני בת עשירים. יורשת עשירה. ואשר לבעלי, הרי לא היה זה סוד כי פיזר הון עתק על השולטן התורכי וחילק שוחד ביד רחבה לפקידיו המושחתים ולכל המתראים כמתווכים בינו לבינם, וכן הוציא עיתון שגרם הפסדים ניכרים, ובכל זאת לא פשט את הרגל.

מכל אלה הסיק פרדי את המסקנה המתבקשת שבידי כסף רב, ושחייו לצדי יהיו סוגים בשושנים. וכשנודע לו. לתימהונו ולהוותו, שבסך הכול אינני אלא אלמנה מסכנה מנושלת מירושתה שחיה על קצבות ועל נדבות ותלויה בחסדי אפוטרופסיה לפרנסתה ולהוצאותיה – נבהל, כמובן, וברח.

אין זה אומר שלא היה לו יחס אלי. אני מאמינה בכל לבי שפרדי חיבב אותי מאוד ושהיה בכוונתו לעשותני מאושרת. אך הוא הכיר את עצמו והיה מודע למגבלותיו. הוא ידע היטב שבלי ממון רב לא יהיה לאל ידו להבטיח את אושרי. בשום פנים ואופן לא. שזה פשוט למעלה מכוחו ובניגוד גמור לאישיותו ולכישוריו. בעצם, אני מאשימה את עצמי שהשליתי אותו, אף כי להגנתי אטען שבתקופה הקצרה שהייתי מסונוורת ממה שחשבתי כי הוא אושרי, לא נתתי את דעתי על הבעיה הכספית שעלולה להתעורר בינינו. פשוט – כסף מעולם לא היווה לגבי גורם משמעותי, וכשהורי תיאודור, ובעקבותיהם הוא עצמו, הוכיחו אותי על פזרנותי, ראיתי בכך קטנוניות קנטרנית ותו לא. מעולם לא הייתי מודעת לקשייו הכספיים של בעלי, ואפילו אחרי מותו, משלמדתי לקח בדרך האכזרית ביותר, עדיין לא קלטתי שאני אמנם חסרת כול.


28 במרץ 1923.    🔗

לאחר אשפוז קצר, בעקבות התקף עצבים קל בקיץ 1898, אחרי הסתלקותו של תיאודור מהבית בעקבות וידויי, הזריק לי מאהבי את מנת המורפיום הראשונה בחיי. “זריקת גישוש” קראנו לה.

לעולם לא אשכח את התחושה השמימית ההיא. ההאצלה שנבעה מגופי אל ראשי. הריחוף האלוהי הזה.

אבל כששכבה פאולינה במיטתה, בקבוק חם צמוד ללבה, להקל את מכאוביה, כשהתייסרה במחלתה האנושה ולילה אחד קדחה כל-כך בחומה שבנוסף על הרופא המקומי, שלא מש ממיטתה, הזעקנו מווינה גם את ד”ר קסוביץ, רופאם הקבוע של ילדינו, לקונסוליום, נדרתי בלבי שאם ייעתר אלוהים לתפילתי וילדתי תתגבר על משבר המחלה ותחלים, לא אתראה עם מאהבי ולא אגע במורפיום כל עוד בעלי חי וכל עוד תקפים נישואינו.

ואמנם משקרני האסון הנורא, כשתיאודור נטש אותנו והלך לעולמו באמצע חיינו ואני מצאתי את עצמי אבודה בתוך הריסות עולמי, מנותקת מהמציאות הדורסנית שבעלי נטע אותי אל תוכה לפני מותו, התברכתי בלבי על הזהירות שנקטתי כשנדרתי, שש שנים לפני כן, להינזר מפגישות עם מאהבי וממורפיום כל זמן שתיאודור חי.

אבל בתחילת פברואר 1902 הפרתי את נדרי. היה זה כשקדחתי מחום מאיזו מחלה לא מאובחנת והרופאים כמעט נואשו מיכולתם להצילני. תיאודור שהה אז בווינה אחרי ימי התאוששות בוונציה מההתקפות עליו בקונגרס הציוני החמישי מצד יריביו ממזרח אירופה. האינטנסיביות הקדחתנית של אורח חייו בשנים האחרונות, אשר גבלה בטירוף, נתנה בו אותות מדאיגים ביותר, וכשקיבל (בימי מחלתי, משרק ירד מעט חומי אך עדיין לא יצאתי מכלל סכנה) מברק משר החוץ התורכי המזמינו לקונסטנטינופול, הרי אפילו עבד למשימה כמוהו היסס להיענות לכך וחיפש תירוצים הולמים לדחות את ההזמנה. בין הנימוקים שהוא מזכיר ביומנו: קופה ציונית ריקה שאינה מאפשרת מתן שוחד מרשים לשולטן; הסקנדל שעלול לפרוץ ב”נויה פראיה פרסה" למשמע בקשה נוספת שלו לחופשה ללא תשלום; עצביו ולבו המותשים; הסכנות הכרוכות בטלטולי נסיעה קשים בחורף. אף לא מילה אחת על מחלתי! וכשהודיע לי בעלי שבניגוד לכל נימוקי השכל הישר החליט בכל זאת לצאת למסע המפרך הזה, קיבלתי התקף היסטרי, צרחתי וייללתי וקרעתי מעצמי את הכותונת, ומשנרגעתי מעט התחזיתי כסובלת מכאבים פיסיים עזים ללא נשוא והפצרתי ברופאי שיזריקו לי מורפיום לשיכוך.

מאז ועד מותו של תיאודור, ביולי 1904 , הענקתי לעצמי עוד פעמים אחדות הנחות כדי להפר את נדרי. ואולם רק לאחר מותו פרקתי כל עול ונהפכתי לצרכנית מורפיום מכורה.

כל אותה תקופה התרוצץ בעלי, כאמור, בבירות אירופה השונות: פריס, האג, לונדון. בלונדון התמוטט בפעם הראשונה (קוצר נשימה, חרדה, אינסומניה) מאז אוקטובר 1893 – בגלגולו הקודם, בתקופה הטרום ציונית שלו, כאשר חזר חולה אנוש מבסיס הצי הצרפתי בטולון, שם כיסה מטעם עיתונו ביקור ממלכתי של הצי הרוסי – ושנתיים וחצי לאחר ההתקף בלונדון אבחן ד”ר ברנרד בק, רופא המשפחה של הוריו, כי תיאודור סובל ממחלת לב.

ובין נסיעה לנסיעה היה שוהה ימים אחדים אתנו, בווינה.

אני זוכרת ביקור אחד שלו בבית – באחד מימי ראשון של יוני 1899 זה היה – שעבר כולו בחיפושים עצבניים אחרי איזה מכתב של הנסיך יולנברג. תיאודור ממש איבד את עשתונותיו מרוב חרדתו למכתב היקר הזה, “שאין לו תחליף”, ואיים כי יתאבד אם לא ימצאנו (אמירה סתמית זאת שלו בזעמו הבהילה אותו כל-כך, שהזעיק את לני הטובה שלנו והשביע אותה שתאמר לו בכל הכנות אם אינה חושבת שאיבד את שפיותו). עצבנותו ורגזנותו והאשמה שהטיח בילדים שהם קורעים את כל מכתביו הבריחו אותם לחדריהם והם הסתגרו בהם עד אשר לני, שהתגייסה לסייע בחיפושים, גילתה לבסוף את האבידה על הספסל בגן ביתנו (הילדים שיחקו ב”מדינת היהודים" והמכתב האקסקלוסיבי, בחותמות הדונג המרשימות, שימש אביזר מושך במיוחד במשחקם). רק אז סיפר לנו את תוכן המכתב של יולנברג – שקיבלו בהיותו אצל יעקובוס קאן בהאג – המבשר לו כי הקיסר וילהלם השני מצדד בפרוטקטורט של גרמניה על פלשתינה.

בפגישה עצמה, עם הקיסר, הואץ דופקו של תיאודור עד כדי כך שהתקשה לנשום, אך במסעו בפלשתינה, באוקטובר ובנובמבר 1898, ערב פגישתו השנייה עם הקיסר באיזו חווה חקלאית בשם מקווה ישראל, קיבל בעלי התקף קשה של מלריה, אשר החליש עוד יותר את לבו החולה. מכאן והלאה תכפו התמוטטויותיו, שהתבטאו בכאבים קרדיאליים3 , דופק לא סדיר ופרפורים, תחושות חנק והתעלפויות, סחרחורות ולפעמים גם חום גבוה. אך את נדודי השינה שלו זקפתי למתח המופלג שהמשימות הבלתי אפשריות שנטל על עצמו גרמו לו.

הנה כי כן, כל העובדות מעידות על כך שמחלת הלב של בעלי, זו שהכריעה אותו לבסוף למוות בהיותו בן 44, תחילתה במתח הבלתי נסבל שהיה שרוי בו בתקופת משפט דרייפוס ובמחשבותיו הכפייתיות המציקות על הפתרונות האפשריים לבעיה האנטישמית באירופה; ואילו המשכה במאמץ העל-אנושי שעשה כדי לקדם את התגשמותה של אותה אידיאה פיקס מטורפת שלו – הציונות.

למה, אם כן, צריכה הייתי אני להיות רדופת אשמה על מחלתו – עוד בחייו, אך בעיקר אחרי מותו – כאילו בעטיי נגרמה?

את יום הולדתי השלושים ואחד חגגנו בבכורת הקומדיה של תיאודור “קטכן שלנו” ב”דויטשֶס פולקסתיאטר". והנה, לא די בכך שהמחזה מתגרה במוסד הנישואים הזעיר בורגני – וחִציו המורעלים מכוונים, כמובן, אל האישה – הרי האירוע כולו היה לי כה קשה וטראומטי, שאפילו תיאודור הרגיש שעליו לפצותני והציע לי להצטרף אליו לסעודה בביתה של הברונית ברטה פון סוטנר, שהתקיימה יומיים לאחר מכן ושהוזמנו אליה גם פעילי החברה להגנה נגד אנטישמיות; רגינה פרידלנדר (אלמנתו של מייסד החברה), הנוירולוג הידוע פרופסור הרמן נוט’נגל (מורו של זיגמונד פרויד; ראה את האנטישמיות כמחלה ממארת) והברון לייטנברגר (בשנת 93 כתב לו בעלי שהוא מוצא גם היבטים חיוביים באנטישמיות, העשויה לחדד את רגישותם של היהודים לכבוד עצמי, ושהוא מצדד בהטבלת ילדים יהודים לנצרות כדי למנוע מהם את התסכול והסבל שהיו מנת חלקם של הוריהם. דומני שבאותו מכתב עצמו הציע תיאודור המרה המונית של היהודים בחסות האפיפיור ובברכתו…).

הנושא העיקרי בשיחה סביב שולחנה של הברונית היה קבלת הפנים הברוטלית לבכורת “קטכן שלנו”, שכן בהשפעת התגרות מכוונת מצד אנטישמים שהתגודדו מחוץ לתיאטרון פרצו קרבות אגרופים בינם לבין חלק מקהל המוזמנים שיצא מן האולם בשעת ההפסקה; עוד דובר בשעת הסעודה על כינויי הגנאי שהדביקו להרצל המחזאי בעיתונות השפכים: “רכלן מנבל פה”, “סוטה המרעיל את המעיינות הטהורים של הנפש הארית”, ועל אותה קריקטורה המציגה את הרצל כשהוא מדלג בפישוק רגליים מעל לחזיר (הנוצרי?). אך יותר מכול הסעירה את הנוכחים הסאטירה הארסית ב”די פאקל" מעטו של העורך, הצעיר היהודי הארוגנטי קארל קראוס – תחת הכותרת החצופה “כתר לציון” – בה כינה את הרצל “שוטה רברבן” ואת הציונות “מחלה לשונית”.

יש לשער שמנהל ה”בורגתיאטר“, פאול שלנטר, אשר דרישתו המכשילה ביודעין לקיצורים דרסטיים במחזה (באמתלה של עודף מתירנות ורדיקליות) גרמה לבעלי להוציא מידיו את כתב היד, התברך בלבו על החלטתו להסתלק מן השותפות המסוכנת עם המחזאי הציוני השנוי במחלוקת, שהשמועה בלבד על העלאת מחזה משלו גרמה לביטולי מנויים רבים. ובכל זאת, כעבור פחות משנה לא היסס ה”בורג” להציג פארסה סתמית למדי של תיאודור, “אני אוהב אותך”, שכל מטרתה היתה מסחרית ולא היו בה שום פרובוקציות מיניות או מעמדיות. אך אפילו בתור שכזאת – והיה אז ביקוש רב לפארסות מסוג זה בתיאטראות של וינה – פרץ קהל הבכורה בקריאות בוז אלימות ובשריקות, והמחזה ירד מן הבמה לאחר מספר קטן של הופעות.

לא היה עוד מקום לספק באשר למחיר – בכבוד ובכסף – שתיאודור ואנחנו, משפחתו, משלמים על אותה אידיאה חובקת עולם שלו.

בהתאם לנדר שנדרתי בלבי כשפאולינה נאבקה על חייה במחלתה הקשה, דבקתי בהחלטתי שלא להתראות עוד עם פרדי. וכדי לשמור על נפשי ולהימנע מפגישה מקרית אתו באאוסזה השפעתי על בעלי שאת חופשתנו בקיץ 1899 נעשה ברייכנאו (דומני שהוריו נפשו אז בבאד-נוהיים), ותיאודור, שקיווה להתקבל אצל שר החוץ האוסטרי, בֶּלוֹ, במעון הקיץ שלו בזימרינג הקרובה, נענה לבקשתי.

כל-כך ייחלתי להשתחרר מדמותו של פרדי, שהמשיכה לרדוף אותי במחשבותי ובדמיונותי, שכשחזר פעם בעלי מאחד מביקוריו בלונדון – בפברואר 1901 זה היה – ודיבר בהתפעלות על הרמה התרבותית הגבוהה של הבריטים, על הליברליות שלהם ועל כך שהיהודים אינם מופלים שם לרעה, ואמר שהוא מהרהר באפשרות לעבור לחיות באנגליה, נאחזתי בהתלהבות ברעיון בוסר זה ועודדתי אותו שיפנה למעבידיו ב”נויה פראיה פרסה" לשכנעם שימנוהו לכתב חוץ בלונדון (את תקוותי הקלושה שמהפך כזה בחיינו ירחיק את תיאודור מפעילותו הציונית מיהר בעלי לקטוע באִבה, באומרו כי את משרדי הקונגרס הציוני וה”די ולט" יעביר ללונדון). אף-על-פי-כן, אותו ערב נסחפנו בחלומות הבריטיים שלנו; תיאודור פרש לפני את מפת לונדון, הציע אפשרויות שונות למגורים בה, סימן את ריג’נט פארק כאזור המועדף עליו ואמר כי הוא שוקל אפשרות לרכוש שם בית לעצמנו ודירה להוריו בקרבתנו (לא היה עולה בדעתו שהוא והוריו יחיו בארצות שונות), ואולם הוריו מיהרו לצנן את התלהבותנו בסירובם החד-משמעי לעזוב את וינה.

במקום זה נאלצנו לפנות את ביתנו האהוב בקארל לודוויגשטראסה. אך הפעם, משעייפנו מן הטלטולים בין דירותינו השכורות השונות, החלטנו להשתקע דרך קבע בבית משלנו, אפילו יהיה הדבר כרוך בתשלום משכנתא במשך תקופה ארוכה.

בחודשי מרץ ואפריל של 1901 נרתמתי כולי לחיפושים נמרצים אחרי הדירה המיוחלת, בעוד תיאודור ספון בחדר עבודתו, שקוע בכתיבת הרומן החדש שלו, “אלטנוילאנד”. אך גם את ההכנות למסעו השלישי לקונסטנטינופול לא זנח, ואחרי מותו של הטיפוס הפולני המפוקפק ההוא, נבלינסקי, נמצא לו אילן חדש לתלות עליו את אשליותיו: יהודי הונגרי זקן בשם וַמבֶּרי, אשר נשבע בהן צדקו – הן צדק של נוכל בינלאומי – כי קשריו המסועפים, עתירי השנים, עם השולטן התורכי יביאו סוף-סוף לתוצאה הנכספת, והריאיון המובטח זה מכבר ל”בא כוחו של העם היהודי" יצא אל הפועל (תמורת שוחד הגון למתווך החדש, מכספי הירושה שלי, כמובן!). הנה כי כן – בשארית הזמן שנותר לו עד תאריך ההפלגה לבירה התורכית היטלטל תיאודור בין וינה ובודפשט לראיונות מקדימים עם אותו ומברי.

ב-11 במאי 1901 עקרתי עם ילדי, עם אומנתנו הלנה באאר, עם משרתינו ועם יתר הכבודה לדירתנו החדשה בהייצינגרגאסה 29 (חמי וחמותי הזדרזו לשכור דירה בסמוך לנו, בהייצינגרגאסה 13), ברובע ורינג – הרובע השמונה-עשר, היוקרתי, של וינה.

יומיים לפני כן יצא בעלי לקונסטנטינופול בחברת עמיתיו דוד וולפסון ואוסקר מרמורק, כך שכל העול, כל נטל האריזה, סידורי ההובלה וההתארגנות בבית החדש, היו עלי ועל כתפי. ובכל זאת שמרתי על עצבים רגועים ופיקדתי על מלאכת ההעברה בסמכותיות וביעילות. בעליצות, אפילו.

שכן התאהבתי בביתנו זה ממבט ראשון. ברחוב הקטן, השקט והמהודר, עם שדרת עצים גבוהים ומצלים שעלוותם סוככה על חלונותינו, בחזיתו המעוגלת ובמרפסת הסגלגלה שבקומת מגורינו. ותהיתי על תבליטי הדמויות המיתולוגיות המשתפלות על קירותיו: ברבורים ארוכי צוואר משתלשלים מן הכרכוב ומתרפקים בדבקות על משקופי החלונות הקשתיים, הבולטים על רקע גושי אבן מלבנית, צהובה, בדוגמאות מחוספסות ומצולקות ומחוררות, וראשי הסאטירים על חצאי עמודים המשובצים באגף הקמרוני של הבית. אגדות שלמות טוויתי בדמיוני סביב גלגוליהם הנפתלים של בני תמותה כביכול אלה ביצורים על-טבעיים.

אהבתי את ביתנו החדש. הסולידי. המעניק ביטחון ונוחות. רכישתו גרמה לי אושר.


22 בספטמבר 1923.    🔗

מחברת חדשה. מזל חדש?

חודשים רבים לא נגעתי ביומני. חודשים רבים הייתי במצב של רגרסיה, כפי שמתבטאים מטפלי, שנמשכה מתחילת האביב ועד היום, כשזמרת ציפורי הקבע שלנו, המוכרת לי זה כחמש-עשרה שנה, התגברה על זו של ציפורי הנוד הקיציות, אורחות פורחות המקייטות באזור זה של ארץ חסותי כאותם קייטנים אנושיים אשר נטשו בהמוניהם את עיירת הנופש שלנו מיד עם הסימנים המוקדמים של הסתיו.

מאז ומעולם תעתע בי האביב. תהפוכות מזג האוויר משפיעות על המערכת הפגיעה שלי אי-שקט ומצבי רוח הפכפכניים, שבנעורי מצאו להם פורקן בהתפרצויות גועשות של שמחת חיים וגעגועים כוססים לרומנטיקה, או בהתקפי זעם שלוחי רסן על כל גירוי שליבה את עצבי המתוחים, החשופים. ואילו כעת, בגילי זה, גורם לי האביב חרדה ודיכאון הגוררים עמם אינסומניה עקשנית ומתמשכת על כל תופעות הלוואי שלה – במעגל קסמים ללא מוצא.

והנה, שלא כרגיל, ספגתי טראומה קשה כבר בראשית האביב.

היה זה יום חם במיוחד, וקבוצת מחלימים התארגנה לטיול של יום אל אחד מחופי הרחצה הרחוקים יותר על שפת האוקיינוס. אותו לילה לא עצמתי עין אפילו לשבריר של שנייה, ומטיל העופרת שהעיק על ראשי ועל עורפי לא אפשר לי להתרכז במלאכתי בה עסקתי בזמן האחרון: רקימת גובלן לנשף התרמה כלשהו, על-פי בקשתה המיוחדת של אשת חסדי הניו יורקית, לאחר דפדוף בז’ורנלים שקיבלתי ממנה יום קודם לכן. באין לי דבר אחר לעשותו הצטרפתי באי-חשק לקבוצת המטיילים, על אף שנאתי מימים ימימה לחיי חוף (בחופשותינו באוסטריה העדפתי תמיד את העיירה ההררית אאוסזה על פני אלט-אאוסזה, השוכנת על שפת האגם).

עד שהגענו ליעדנו היתה כבר שעת צהריים והמחלימים הזדרזו לטבול במים לפני שתחל ההתארגנות לפיקניק על הגבעה המיוערת, מרחק נסיעה קצרה מן החוף. והנה, שעה שעמיתי התפשטו בביתנים הלבנים הפזורים לאורך החוף פרשתי אני מן החבורה וחיפשתי לי מקום מוצל להניח בו את ראשי הכבד, בתקווה שרוח הים והשמש והמצע הרך והחמים של ה”דיונות" (כך כיניתי בלבי את החול הטובעני) יצליחו להרדים אותי סוף-סוף.

ואמנם, רק נשכבתי על החול, מיד נעצמו עיני – ונרדמתי. אני זוכרת שמפעם לפעם הצצתי מבעד לעפעפי ההדוקים לעבר המכונית, וכשראיתיה במקומה נרגעתי והמשכתי לישון. כשהתעוררתי לבסוף וראשי הלום חלום, כה השתוקקתי לשמר את חלומי שהמשכתי לשוטט ב”דיונות" במעגלי זיגזג בעיניים חצי עצומות, מתרפקת על השינה שבאה לי מן ההפקר. לפתע ראיתי שהמכונית נעלמה ועמה הנהג ויתר המחלימים. עדיין לא דאגתי. ידעתי בערך את כיוון הגבעה שבה אמור היה להיערך הפיקניק והתחלתי לצעוד לעברה. אמנם בגדי לא התאימו להליכה ממושכה בחולות (סד המחוך העיק על נשימתי, נעלי העקב והחצאית, שהגיעה עד קרסולי, גרמו לי למעוד תכופות ואגלי זיעה נטפו על רקותי מבעד לכובעי השחור המתוח על ראשי), אך אזרתי אומץ מן העובדה שיש עמי כסף בארנקי, ובמקרה הגרוע ביותר אוכל לשוב הביתה באוטובוס או להזמין טקסי שיחזירני לסנטוריום.

צעדתי וצעדתי, נעלי בידי, אולי שעה, אולי שעתיים. הצימאון שרף את גרוני, השמש צרבה את פני. לפתע הבזיקו ברקים והרעימו רעמים והחלה לנשוב רוח חזקה, קרה. משהגעתי לגבעה עליתי במעלה מדרגות הכורכר, אך זוג נאהבים שהתחבקו על ספסל אמרו לי בביטחון שלא ראו בשטח שום מטיילים וכי יש באזור כשש או שבע גבעות מיוערות, שהמרחק ביניהן גדול והעלייה עליהן קשה, וסיכויי למצוא את עמיתי במזג אוויר כזה קלושים ביותר. ירדתי מצלע אחרת של הגבעה והמשכתי ללכת לכיוון הגבעה הבאה. אז ראיתי מרחוק קבוצת בתים, וכשהתקרבתי הבחנתי באנשים, מהגרים כפי הנראה, הודים או פקיסטנים על-פי הסארי הססגוני של הנשים ובגדי הלובן והתרבושים של הגברים, והילדים השחומים, היחפים, המתרוצצים ביניהם. כל אלה החלו להימלט אל תוך הבתים, למצוא מסתור מהרוח הסוערת. נכנסתי לחצר אחד מבתי העץ הנמוכים, ולמרות שכלב שחור גדול נטפל אלי ואיים עלי בנביחותיו דפקתי בדלת האחורית. נער ונערה פתחו לי. בחדר המגורים המיושן ראיתי בחורות בסארי, צעיף דק לראשן ואותה נקודה אדומה במצחן, יושבות על ספות נמוכות שכיסוין מהוה, שולחן גדול בתווך, מזנון מגושם צמוד לקיר, הכול כהה ומרופט. דיברתי אל פניהן האטומות של הנשים וסיפרתי שנרדמתי על הדיונות וכשהתעוררתי נעלמה המכונית שהסיעה אותי ואת עמיתי מן הסנטוריום לחוף הרחצה, ועמה נעלמו גם הם. השתררה שתיקה. הזכרתי את שם העיירה בווסטצ’סטר שבה נמצא המוסד שלנו ושאלתי אם יוצא מכאן איזה אוטובוס, או אם אפשר להזמין מכאן מונית, אך הנשים המשיכו להסתכל בי ולא השיבו. הוספתי ואמרתי שיש עמי כסף, ומשלא הגיבו גם על כך שאלתי אם יותן לי לטלפן, אך נזכרתי שהשארתי את פנקס הכתובות שלי בחדרי ושאינני יודעת תחת איזה שם רשום המספר של מוסרנו. שאלתי אפוא אם אוכל לטלפן לשגרירות האוסטרית (במשך כל השנים הארוכות שלי בארץ זו לא החלפתי את אזרחותי. אולי מפני שהייתי מוגנת במוסד שסיפק את כל צרכי ולא נחשפתי למכשולים שאזרח זר עלול להיתקל בהם). במקום לענות לי יצאה אחת הבחורות למטבח, וכשחזרה הושיטה לי כריך ואולר צופי ששלפה מכיסו של הנער ורמזה לו ללוותני אל תא הטלפון. פתחתי את ארנקי לתת לה תשר כלשהו וגיליתי שכספי איננו. האם נגנב בשנתי?

באותם רגעים נראה שנשתבשה עלי דעתי, שכן כשהתקשרתי מן הטלפון השכונתי – באמצעות המרכזנית – לשגרירות האוסטרית אמרתי שאני אלמנתו של תיאודור הרצל, ששמרתי על אזרחותי האוסטרית, וכעת אני שרויה במצוקה ומבקשת את עזרתם. הקול שבקושי שמעתיו שאל מאין אני מטלפנת, אך הנער, וכמוהו גם העוברים ושבים, לא ידע לענות על שאלתי או להדריך את איש השגרירות כיצד להגיע לכאן. משהיססתי, אמר לי הקול שמעבר לקו כי בינתיים נאמר לו שעל-פי ההוראות אין השגרירות מטפלת במקרים כמו שלי, מה גם שאינני מצליחה להסביר לו היכן אני נמצאת. אמרתי בלבי שהוא חושד בשפיותי ונתקפתי חרדה. שוב פניתי לאנשים שהקיפו אותי והסברתי להם את מצוקתי, אך הם משכו בכתפיהם, ובפניהם הקפואות והחתומות קראתי כי עשו למעני כמיטב יכולתם ויותר אין באפשרותם לעזור לי. רק אז עלה בדעתי לפנות למשטרה וביקשתי מהנער להוליכני לתחנה הקרובה.

אותו ערב הוחזרתי לסנטוריום במכונית שרד משטרתית ובדרך חשבתי בלבי שהמציאות מחקה את חלומותי.

מאז אותו מקרה נכנס בי איזה קיבוע שמתפתחת אצלי מחלה המתבטאת בבלבול ובשכחה.

וכעת, משמצבי השתפר מעט, קניתי לי מחברת חדשה להמשיך בה את יומני. האם אני מאמינה שתביא לי מזל חדש?

המחברת הסגולה הסלילית הרי היא לפני. כעת אניח לזיכרון ליפול על אירוע כזה או אחר בחיי, להתרכז בו, לעקוב אחרי התנודות הנפשיות שלי במהלכו, תנועת המחט החורתת אותן אך הנעצרת בערוצים הצרים והנפתלים של תודעתי, הנתקעת בפינותיה האפלות, כתמים-צללים-כתמים-צללים, חמקניים כמו בדל חלום הניצוד מתוך התוהו ואני מנסה לתופסו בזנבו, להעלותו על אי-זיכרון כלשהו, להניחו שם עד גילויו, עד שחזורו, עד צירופו כמו בתשבץ אל התמונה האם. (והלילה, קצת אחרי חצות, בין חלום לערות, מהו אותו דבר נלבב וקסום שנצרתי בלבי, ששביתי בזיכרוני לבל ייעלם עד הבוקר? מלאכת מחשבת פולחנית? אקט של השבעה? היה כלא היה.) מאמץ זיכרוני ונפשי מפרך הוא זה למוחי, שאינו רגיל ביגיעה, המתאווה לגמול פיסי מידי. והנה אני מושיטה את ידי אל קופסת השוקולד המפתה, זו שאשת חסדי הביאה לי בביקורה האחרון אצלי ושהבטחתי לעצמי לפותחה רק כשיגיע תורי להזמין כמה מעמיתי המחלימים למסיבונת בחדרי. אך כבר אני מוצאת את עצמי מקלפת בונבון אחר בונבון מנייר הכסף הזוהר שלו, וזוללת וזוללת…

שלושים ושש שנים חייתי. אני עצמי, בגופי. שלושים ושש שנים כיכבתי על בימת החיים בתפקיד הגיבור “החלש” הקלאסי. וכבר כעשרים שנה, מאז מות בעלי, מאז נדחקתי לשוליים העלומים של ההוויה ההיולית המתקראת “החברה האנושית”, אינני חדלה להתפלא על כך שעדיין לא נכתבה עלי אף לא ביוגרפיה אחת. והלא התקופה הנוכחית הנה תור הזהב של “האיש הקטן”; הכול נוטים לראות את הגיבור המהולל, הכריזמטי, הנישא אל מרומי ההיסטוריה, דרך עיניו של “איש השוליים”. זוהי נקמתם של האנשים הקטנים, שחייהם עומדים בסימן הבינוניות הנינוחה, הבטוחה, במידה זו או אחרת – שאי-לקיחת סיכונים מיותרים היא קו מנחה בחייהם.

אין מתאימה ממני לייצג את האנשים הקטנים, הלא נחשבים. והרי במשך שמונה-עשרה שנים חייתי בצלו של בעלי, המבריק, הנערץ, משכמו ומעלה, שמילא תפקיד מרכזי ומכריע בתולדות עמו; אף כי – עלי להוסיף – היום יש מי שמנסה להפחית מערך תרומתו המהפכנית, זו שבחזונה הנועז טלטלה את עמו משלב קיומי ישן, חסר מוצא, אל שלב קיומי חדש, מפיח תקווה מלהיבה, סוחפת. כן, אני ראיתי במו עיני את הצעירים השחופים הללו שבגדיהם תלויים להם על גופם העקום כעל דחלילים, נושאים את עיניהם הבוערות, הכלות, אל חלון חדר עבודתו של בעלי בווילה שלנו שבהייצינגרגאסה, מקום מגוריו האחרון, ושלנו כמשפחה (כששכרו הוריו דירה ברחובנו בבית מספר 13 התעלמתי מנבואת לבי השחורה הקשורה במספר המקולל הזה, שמא יביא אסון על משפחתנו); מכל רחבי העולם היו מגיעים אלינו. נעליהם מרופטות, בלוריתם סתורה, מרפקי מעיליהם מטולאים. אוסט-יודן פליטי פוגרומים שהשד יודע באיזו דרך לא דרך הגיעו בהמוניהם לווינה, ללא פרוטה בכיסם, בתקווה שיצלח בידם לחזות בזיו פניו של גיבורם המהולל.

מובן שבקהלם לא יחד כבודי. אלה המוני העם, החסידים השוטים, הנוהים בדבקות אחרי מנהיגם ונפשו של כל אחד מהם מבקשת להתמזג כביכול עם הרוח הגדולה של האומה, שהמנהיג הוא סמלה. אלה הרי מוכנים לכל קורבן שיידרש מהם מכוח גחמה כלשהי שלו. ואילו אני, יותר מכול רציתי לגונן על חיי ועל חיי יקירי. שחיינו ישתחלו להם בין המאורעות הגדולים של ההיסטוריה מבלי להיפגע. לחיות את חיינו היומיומיים, ה”נורמליים", גם כשבחוץ משתוללת סערה. אני מאמינה גדולה בבתים חזקים, יציבים, עם יסודות עמוקים ועם קירות עבים. בתים המשמשים מסתור מפני פורענות. בתים מגוננים. אני גם מאמינה גדולה בעצימת עיניים כשחולפים על פנַי מראות המחרידים את לבי ומזעזעים את שלוות נפשי. אני נמנעת מקריאת סיפורי זוועה בעיתונים או מצפייה ביומני קולנוע המאיימים לגזול ממני את הרוגע המיוחל אשר הגעתי אליו לאחר השבעות אין ספור. ואכן, הייתי משביעה את חיי ואת חיי יקירי בהשבעות אין ספור. כל חפצי – מאז אני זוכרת את עצמי (אולי פרט לסטיות קלות של דמיוני המשתלח, בתקופות קצרות של התבגרותי) – היה להיות נאהבת ונערצת כאישה. קודם כול על-ידי בעלי. והרי לא הייתי יכולה לתאר לעצמי את חיי ללא בעל לצדי וללא ילדים, אך גם על-ידי גברים זרים. להיות נערצת על-ידי גברים בזכות יופיי ופיקחותי היה משאת נפשי מאז ומעולם. ואכן, מבין ארבע הבנות שהיינו בבית הורינו הייתי אני הנאה ביותר והפיקחית ביותר. וגם בעלת השאפתנות הגדולה ביותר לבעל שהוא כליל השלמות. בחיצוניותו, בכישרונותיו, במעמדו החברתי.

אבינו, יעקב נשאואר, היה איש אמיד מאוד (הוא ואחיו הבכור, וילהלם, נשאו לנשים את שתי בנות מעסיקם המשותף, ועל-ידי כך הגדילו פי כמה וכמה את ההון המשפחתי של אבותיהם). והוא נחשב לסוחר ממולח שעסקיו הסתעפו אף אל מחוץ לאוסטריה – לבודפשט ולאיטליה – אך בפני אמנו העריצה, שמעולם לא עשתה שום מאמץ לשלוט בעצביה הרופפים, היה חסר אונים לחלוטין. בנוכחותה היה גופו הגוץ והשמן מתכווץ, ראשו הגדול משתוחח אל בין כתפיו ורק אפו היהודי, הגבנוני, בולט מהן – נזוף. הוא היה מתהלך בביתנו המרווח, על שלוש קומותיו ועל עשרות חדריו, בליליינברונגאסה 2 שברובע ליאופולדשטאט, הרובע השני של וינה, על בהונות, עושה כל מיני תמרונים שלא להיתקל באמי. ולאחר מות סבי מוריץ קולינסקי, משעברה סבתי פרנצ’סקה להתגורר בביתנו – ביתה (על-פי החוק היתה הווילה שלנו שייכת לה, והיא אמנם עשתה בה כבתוך שלה) – היה אבי המסכן נוקט תמרונים כפולים, מסובכים למדי, להסתתר גם מפניה, שכן סבתי היתה ספונה בבית במשך כל שעות היום ולא היה מנוס ממנה. ואולם כשהסתפחה סבתי סופית אל משק ביתנו כבר הייתי אני נשואה והתגוררתי בבית משלי, וכמוני גם אחותי הלן, הבוגרת ממני בשנה (גם חתונתה שלה נערכה ברייכנאו, בבית-האחוזה רודולפסווילה, בדיוק שנה אחרַי).

לא רק אבינו היה מתאבן לנוכח התקפי הזעם של אמי. לאחר כל אחת מהתפרצויותיה המילוליות האלימות היתה משתררת דממת מוות בחלל ביתנו הגדול, ציפור לא צייצה. והמשרתים היו מתכנסים איש-איש בפינתו, משותקים מאימה, מצפים לגזר דין הפיטורין שינחת על מי מהם. שהרי תאוותה של אמי לפטר את עובדיה לא ידעה שובעה, וכבר יצא שמעה לשמצה בכל משרדי התעסוקה בעיר. עובדים מומלצים סירבו לשרת אצלה וה”פסולת" שקיבלה הצדיקה לבסוף את הפיטורים. בתחילה ניסה אבינו למחות ולהגן על משרתינו, ואולם התערבותו אך הגבירה את חמתה ועם השנים נסוג ונכנע והחל להתנהג בביתו כאורח.

האידיאל הגברי שלי היה, אם כן, הפוך מדמותו של אבי. בעיני רוחי ראיתי את בעלי לעתיד כגבה קומה, חסון, אמיץ, גאה ובעל כבוד, שאינו חת מפני נשים ואינו בורח מהן, כאבי, עד לקצווי אירופה (תמיד חשדתי בו שהוא מרחיב את עסקיו מחוץ לגבולות אוסטריה רק כדי למעט ככל האפשר בשהיותיו בבית), גבר משכיל – בניגוד לאבי ודודי וילהלם; זה האחרון העז לנהוג באבי בגסות ובהתנשאות, ואבי ניצב בפני אחיו בכורו שפל רוח ונזוף, מקבל את מרותו בלי הנד עפעף – נשוא פנים, שעל דעת איש לא יעלה לבוז לו כפי שבזו לאבי גם אותם שניהלו עמו עסקים והרוויחו באמצעותו כסף רב.

ואמנם אירע לי הנס המיוחל הזה ומצאתי את האידיאל הגברי שלי בדיוק כפי שדימיתיו בעיני רוחי.

ועכשיו ברצוני לגעת בנושא רגיש במיוחד, שבכל פעם שאני מזכירה אותו הוא מעורר תגובות של מבוכה והסתייגות. כוונתי לאותו חוש שישי שלי – של ראיית הנולד. מציאותו של חוש כזה בתוכי אינה מוטלת אצלי בספק, שכן הוא מלווה אותי עוד מילדות מוקדמת. למשל: אני עומדת במרפסת ביתנו וצופה בפועל הגוזם את עצי הפרי בגננו, כשלפתע קולטת עיני, מעבר לגדר החיה, את צל דמותו של אבי, שזה שבועות אחדים נמצא באיטליה וידעתי כי אין מצפים לשובו אלא בסוף החודש. אני גולשת במרוצה במדרגות לקבל את פניו ולחבקו (והרי למרות העובדה שהתביישתי באבי והתקוממתי עליו, אהבתיו אהבה עזה, וגם הוא מצדו גילה כלפי העדפה בולטת על פני שאר ילדיו). אך בעומדי מול הדמות שנדמתה לי כאבי אני מגלה כי חושי תעתעו בי. העוקץ הוא בזה שבסוף היום הגיע אבי בכל זאת הביתה – להפתעת הכול – באופן בלתי צפוי. או מקרה אחר, כשבן דוד של אבי, אשר נעלם מחיינו למשך שנים רבות (מאז דוכאה המהפכה המאגיירית נגד ההבסבורגים, בה לקח חלק), ואשר הכרתיו רק על-פי תצלומיו, נגלה לפני כביכול באחד מימי ראשון כשכני למושב בקרוסלת הענק בפרַטר; מובן שמשפטים אחדים שהחלפנו בינינו הבהירו לי מעל לכל ספק שאין שום קשר בין הזר לבין קרובי. ואולם, ראו זה פלא: למחרת בצהריים הגיע לביתנו מברק מאותו בן דוד אובד, בו הוא מוודע את אבי את כתובתו – במלון נמוך דרגה כלשהו בווינה – למגינת לבה ולרוגזה הרב של אמי, אשר חששה שמא עכשיו, משיצא ממחבואו, ייפול עלינו למעמסה. יכולה אני להביא עוד עשרות דוגמאות המעידות על חוש זה של ראיית הנולד שהוא פעיל אצלי ביותר, אך אסתפק בסיפור אחד נוסף, המאפיל על כל שאר הסיפורים שאירעו בי, שהוא העיקרי בהם, הסיפור הגדול והמכריע ביניהם, זה אשר קבע את גורל חיי: סיפור היכרותי הראשונה את בעלי לעתיד.

היה זה בסוף קיץ 1883, בהיותי בת 15. חזרתי עם אמי ואחיותי ממינכן ברכבת, ובדרך לפסאו הצצתי מבעד לחלון תאנו וראיתי ראש של גבר צעיר בחלון שבקרון הסמוך. מיד זיהיתי את צלליתו, שהבחנתי בה קודם לכן, כשרק עלינו על הרכבת.

איך אסביר את הרגשה שהתחוללה בי למראה הצללית הזאת של דמותו, כאילו כל חושי התנגנו בי בהללויה שמימית מופלאה. כאילו הדהדה בי הלמות פעמיו של הגורל. הראש הזה שלו בחלון, בשערו המלא, השחור, המסופר בקפדנות, האינטימיות הזאת שהציפה את לבי! תחילה נתגלתה לעיני צדודיתו הימנית, שנראתה לי עורגת ומיוסרת, נזופה כלשהו, ואילו צדודיתו השמאלית, שהופנתה אלי לפתע, נדמתה לי כגוזרת על עצמה איפוק סטואי. סנטרו היה מגולח למשעי ופאות לחייו המסולסלות נראו כשני איים נטושים. שפמו היה דק ומחודד (ללא שום דמיון לשפם העבות המתחבר לזקן הפחם המלכותי, המשתפל על מידותיו, שנהפך לאחר שנים לסמלו המסחרי, לחלק בלתי נפרד מן הדמות המיתית שלו), וסיכת הפנינה שהיתה נעוצה בעניבת הסטן הקשורה במהימנות סביב צווארונו המעומלן בלטה בעדינותה ובטוב טעמה. הוא חייך אלי – ילדה בלונדית זהורת עיניים כפי שהייתי – חיוך קורן (בו זכיתי מבעלי רק לעתים נדירות במשך שש-עשרה שנות חיינו המשותפים), אך עיניו נשארו נוגות. ואילו אני, הוודאות הכתה בי במלוא עוצמתה: האיש הזר הזה הנו בעלי לעתיד! לטוב ולרע. לשבט ולחסד. כביכול איזה כוח עליון העביר אלי ידיעה מן העתיד. מעתידי.

החזרתי לו חיוך – מצודד כפי שרק ילדה בת חמש-עשרה שאהבה ממבט ראשון פגעה בה זה עתה כברק מסוגלת לו (ואגב, חיוך הבייבי שלי – התום בהתגלמותו – מסב תשומת לב עד היום הזה, על אף הסבל שעברתי, החרות בפני, על אף ההבעה הקשוחה והמרירה הנסוכה עליהם בדרך כלל) – והוא גיבע את כפות ידיו אל פיו וקרא לעברי משפטים אחדים שהוחרשו ברעש גלגלי הרכבת, אך נדמה היה לי כי שמעתי אותו מבטא את השם אוגסבורג. האם ניסה לומר לי כי בילה חופשה בעיר העתיקה והרומנטית הזאת שבבווריה? “אני אוה-בת אותך!” קראתי אליו מכל מאודי, אך הרוח נשאה את המילים לכיוון הנגדי. בכל זאת נראה היה כי משהו בי, בקולי הלוהט, בצורה שבה רכנתי בעד החלון, כמי שנפשה יוצאת אל בחיר לבה, עורר את סקרנותו; שכן שעה ארוכה עוד עמד ליד חלונו ונעץ בי את עיניו המהפנטות במעין נזיפת משובה, ואף נענע לעברי את אצבעו כבתוכחה עולצת. בשעות הנסיעה המעטות שנותרו לנו עד הגיענו לתחנה המערבית של וינה יצאתי פעמים אחדות למסדרון, עברתי לקרון השינה הסמוך של המחלקה הראשונה והעפתי מבטים גנובים לעבר תאו, שדלתו היתה מוגפת. אך מבעד לווילונות המוסטים לצדי האשנב החוצץ בין תאו למסדרון הבחנתי בדמותו, ישובה בניחותא ליד החלון החיצוני, ברגליו הארוכות המשוכלות, במתאר גוו הזקוף. בידיו – בכפפות אפורות משובחות – המחזיקות בעיתון שהסתיר ממני את פניו, בשפתיו החושניות, הפשוקות מעט, שסיגר כבוי תקוע בזוויתן. נראה היה כלא חל ולא חש בסערה המתחוללת בקרבי. רק פעם אחת הניח את העיתון על ברכיו, תמך בידו את סנטרו ונשא את עיניו אל איזו נקודה סמויה בתקרה, כשעל פניו נסוכה כעין השראה עילאית. האם חלם את האושר? אתי?… הנה הוא מצודד את מבטו אל איזה מרחב נעלם מעבר לחלון, אל אופל היערות; האם הוא עורג ללפות בזרועותיו את גופי הענוג ומכושף מן הרוך המתוק של איברי, האם הוא חווה בדמיונו את האושר השמימי? האם הוא מסוחרר מניחוח שערי הזהוב וחום נשימתי? האם הוא מלפף את פני כאותה רוח ערבית של קיץ המלטפת את כל הווייתי הכלה אליו? אך הנה הוא קם, מוציא פנקס ועיפרון מתיק היד שלו, בצבע אוקר, ומתיישב לרשום בו משהו, כשגבותיו העבותות מתכווצות מעל חוטמו – חזק, עקשני, אך גם נזוף מעט (כל תחושת כבודו העצמי דומה כי התרכזה בחוטמו זה) – מתוך הבעה של ריכוז מרבי.

בתחנת באדן ראיתיו לפתע יורד מן הרכבת כשבידו מזוודת עור שחורה, מוארכת. נשמתי פרחה אליו. וכשהבחינה אמי במבטים שאני נועצת מבעד לחלון בצעיר הזר המתחבק עם גבר ואישה קשישים שבאו לקדם את פניו, קראה בקול רם מדי, שהביכני: “הה, גם בנם של ההרצלים היה ברכבת שלנו, באמת סיפרו לי שהם נופשים השנה בבאדן!” השתוקקתי לשמוע יותר, אך אמי שקעה משום מה בשתיקה מעיקה שלא כדרכה, עד הגיענו לווינה. רק בכרכרה, בדרך לביתנו, חזרה לדבר על ההרצלים, וסיפרה לנו שמוצאם כמוצא משפחתנו, מבודפשט, כי היא נתקלת בהם מדי פעם באירועים שונים הקשורים בקהילה ובמוסדות הצדקה היהודיים, וכי לאחרונה עזבה משפחת הרצל את דירתם בפרטרשטראסה שבליאופולדשטאט ועקרה לכתובת מכובדת יותר, לצלינקגאסה שבאזור הראשון. “נשגב מבינתי איך יכלו להרשות לעצמם לשכור דירה כל-כך מהודרת,” אמרה בארסיות. וכששאלה אחותי אלה – “החטטנית” קראנו לה – למה לא בירכונו ההרצלים לשלום למרות שהבחינו בנו מבעד לחלון הרכבת, זאת ראתה בבירור, נתקפה אמי כעס כדרכה, במפתיע, ללא הכנה מוקדמת, בלי שום יחס לרוח השיחה, ואמרה שהגברת הרצל היא סנובית איומה ושבקושי נאה לה לנענע בראשה כשהיא פוגשת אנשים מסוגנו. “אנשים מסוגנו! אפשר לחשוב שהיא איזו פראו דוקטור, שהיא מרימה ככה את האף!” והרי בעלה הפסיד את רוב כספו בבורסה בבודפשט, זאת כשאבינו נהג בתבונה ובשיקול דעת והשקיע בצורה מעורבת, בניירות ערך סולידיים ובמפעלים שונים בחוץ לארץ. אבל אמי סולחת לה; “כן, אני סולחת לה!” ביטא קולה הרגזני והפסקני צידוק דין נקמני. קרה לה אסון גדול, לגברת הרצל – סיפרה – כשבתה בת התשע- עשרה מתה מטיפוס. בבודפשט זה היה. אומרים שהיתה יפהפייה… ניבאו לה עתיד מזהיר כשחקנית… היתה מחוזרת ביותר… אבל לפחות יש לה, לפראו הרצל, נחת רוח מבנה… בחור מוכשר ופיקח, אמביציוזי מאוד. עומד להיות דוקטור למשפטים… גם לו נטייה חזקה לתיאטרון. אמי ראתה פליטון פרי עטו ב”וינר אלגמיינה צייטונג". זכה שם באיזו תחרות… משהו על נער שעשועים עשיר המתמודד על לבה של נערה שאינו אוהב כלל, רק כדי לנצח שניים ממעריציה…

במשך כל שיחה ולהגה של אמי ניסיתי להסתיר ממנה ומאחיותי את התרגשותי ואת להיטותי לקלוט כל מילה שלה, ובהפגיני כלפי חוץ אדישות וחוסר עניין סמכתי על האור החיוור של שעת בין הערביים, שיטשטש את הסומק העז שבער בפני. אבל כל אותו הלילה ריחפו מחשבותי ברקיעי אושר ולבי הער הלם בחדוות נעוריו המתפרצים. קמתי ממיטתי ויצאתי למרפסת הפונה לגן, ועד עלות השחר לאטו אלי הכוכבים.

והרי ידעתי, ידעתי, שהאיש הזה יהיה בעלי.


25 בספטמבר 1923.    🔗

כמו בליד של מנדלסון: “כמה יפה היה הגן, עכשיו אבֵל הוא וריקן”

מאז אותה פגישה אנונימית ברכבת בקיץ 1883 (אם בכלל ניתן לכנות “פגישה” היתקלות תמימה של מבטים בין גבר צעיר לבין ילדה מבעד לחלונות של רכבת) חיפשתיו בכל מקום אפשרי. בלהיטותי לראותו, ולו באקראי, הפצרתי באמי שתשיג לי כרטיסים לנשפי ריקודים של חברות צדקה שונות אשר צפויה היתה בהם השתתפותם של אנשי רוח ואמנים (על קיומם של נשפים אלה נודע לי מעיון מדוקדק בטורי ה”זוטות" של שבועונים יהודיים שעליהם היו הורי חתומים), מתוך סיכוי קלוש ביותר שמושא אהבתי יהיה נוכח בהם. כאשר הזכיר מישהו במקרה טקס נישואין של זוג רם מעלה כלשהו האמור להתקיים בבית-הכנסת שבזייטנשטאטנגאסה, ואשר הוזמנו אליו סופרים ומחזאים ידועי שם, דחקתי באבי שיתרום מיד סכום כסף נכבד לבית-הכנסת כדי שמשפחתי תיכנס לרשימת המוזמנים (והרי ארבע בנות לו שהגיעו לפרקן, טענתי – ושכנעתי – וכדאי שתתחככנה בצעירים מהחוגים הנכונים), כל זאת מתוך תקווה קלושה שאפגוש שם את אהובי. בהשתוקקותי שלא ידעה מעצור לראותו פקדתי פתיחות של תערוכות אמנות יוקרתיות (האדונים והגבירות שהכירו את הורי הרימו גבה כשנתקלו בי בנסיבות כאלה ללא מלווה, ופעם אחת אף ננזפתי ונענשתי כשנודע לאמי שבמקום לבלות באחד מנשפי האגודה הספרותית לנערות יהודיות – כפי שהצהרתי באוזניה שאעשה – השתמשתי בהזמנה המיועדת להורי לפתיחת תערוכה של צייר דיוקנאות יהודי ידוע). ואולם לא הדרתי את רגלי גם מהרצאות מלומדות באגודות ספרותיות ואקדמיות שונות. פעמיים או שלוש גיליתי אותו בקהל הנוכחים של אחד מאותם אירועים, תמיד בחברת בחור שנראה לי שחפני ולבושו כשל בן מעמד נחות, אך תווי פניו הדקים והחדים ותנועותיו העצבניות כשל משכיל יהודי אקסטרני, ולימים נודע לי שהיה זה היינריך קאנה, חברו הטוב – היחיד – של בעלי, זה אשר התאבד בברלין בהיותי בהריון עם בני הנס. נעצתי בו עיניים בלי להרפות – בעקשנות, בכפייתיות – עד כי נדמה היה לי כי הוא מבחין במבטי, אך במבוכתו הוא מתעלם ממני בכוונה. האם זיהה אותי?

לקראת 1 בפברואר, יום הולדתי השישה-עשר, הגשתי לאמי רשימת מוזמנים לאישורה (את שמו של אהובי הכנסתי כמעט בסופה, שלא לעורר עלי חשד), אך משנתקלה עינה בשם תיאודור הרצל מחקה אותו בחמת זעם. “לא בא בחשבון!” קראה, “הבחור הזה הוא מושחת!” ועוד לפני שהספקתי להתאושש מתדהמתי הפנתה אלי עורף ויצאה מן החדר. אך משנטרקה הדלת מאחוריה פרצתי בבכי מר. ובמשך כל אותו היום התהלכתי מכווצת, כשאני מגוננת בידי על בטני – תגובה אינסטינקטיבית שלי מנעורי לכל מיני גירויים חיצוניים חריפים, מהממים או מחליאים, שמחשש לעצבי נרתעתי מלהתמודד אתם.

מאז ומעולם, כשדרוש היה לי מידע דחוף כלשהו לא נלאיתי להשיגו בכל דרך שהיא (“ג’ולי תשיג את שלה גם מתחת לאדמה,” רטנו עלי אחיותי), מה עוד כשהדבר הוא בנפשי. ולאחר אותה הכפשה נוראה של אמי את אהובי לא בחלתי בתחבולות ובמזימות להגיע לפשרהּ. והרי רק לפני חודשים אחדים דיברה כל-כך בשבחו! והנה, המידע המיוחל הגיע אלי, הפעם ללא שום מאמץ מצדי, בהיסח הדעת, ממקור צפוי בהחלט: אחותי הבכירה תרזה, המבוגרת ממני בחמש שנים, שכבר הוכנסה בסוד הנשים הרכילאיות ששיחקו קלפים בביתנו. יום אחד לאטה באוזני ובאוזני אחותנו הלן כי שמעה רינונים על הרצל הצעיר שיש לו פילגש, ידועה בציבור בדרכיה הנלוזות, מבוגרת ממנו בכעשר שנים, וכי הוא “נואף” אתה! (האם כבר אז נדבק באותה מחלת מין שהדביק בה גם אותי, שסבלנו ממנה במשך כל שנות נישואינו ושהאמנתי כי היתה סיבת כל יתר תחלואינו?) הייתי המומה. באר אפלה, שורצת זימה ופריצות, נפערה לעיני. מפתה, מושכת, משכרת.

מעתה נעשיתי נועזת ובוטה פי כמה. לפני הגיע המורים הפרטיים אל ביתנו, לרתום אותי אל לימודי, הייתי משחדת את המחנכת וחומקת מן הבית בתואנות שונות, נוסעת בחשמלית עד התחנה הקרובה לרחובו, מסתתרת בפתח חדרי המדרגות שמול ביתו בצלינקגאסה ובולשת אחריו ואחרי הוריו בצאתם ובבואם. למדתי להכיר את אורחות חייהם – מתי פותחת המשרתת את החלונות לאוורור החדרים ובאילו חנויות מזמינה הטבחית את הבשר ואת הדגים ומאין נושאת הנערה העוזרת את הסלים גדושי הירקות, וכבר זיהיתי את הכפרית גדולת הממדים בסינר הלבן המביאה להם חלב וגבינות מן המשק שבפרוור העיר, ואת שוליית האופה הנושא על מגשו דברי מאפה ריחניים לארוחת הבוקר. עקבתי אחרי אביו בצאתו מן הבית, בפוסעו בצעדים מדודים אל עבר החשמלית (גם אהובי, ואפילו אמו, הרבו לנסוע בתחבורה ציבורית, ושלא כהורי, נהגו לשכור כרכרה רק בהזדמנויות חגיגיות, של יציאה לאופרה או לתיאטרון) – גופו המוצק, הכבד כלשהו, שפמו השופע, זקנו הקצוץ ולבושו השמרני והקפדני, עיניו המישירות מבט מתחת למגבעתו השחורה; ואילו אמו – גבירה כבודה וחסודה שהביוגרפים העתידיים של בעלי לא נלאו מלתאר את הדר מלכותה, את אצילות רוחה, תבונתה, מסירותה, אפילו קדושתה. “אחת מנשות התנ”ך,” כתבו, “האישה העברייה בהתגלמותה.” השווּה לשחקנית המהוללה שרלוטה ולטר, שהצטיינה בתפקידי מלכות, “גברת החצר של המלכה אלישבע,” אמרו, “בת שבע אם דוד.” ואילו אני, מן הרגע הראשון שנתתי בה את עיני ידעתי שהאישה הגאה והמתנשאת הזאת היא אויבתי בנפש.

אני שואלת את עצמי מה יש בי שעד כדי כך איני נחשבת בעיני נשים מסוגה של ז’נטה הרצל – מהוגנות כל-כך, מרוסנות כל-כך, גאות ובטוחות כל-כך בעצמן ובדרך חייהן, מתברכות כל-כך ביוצאי חלציהן, שלידתם מן הגנים המשובחים ביותר ולא יעלה על הדעת שיימצא בהם דופי! – מה יש בי שהן מתעלמות מקיומי, או שהן מזלזלות בי, נדות לי במבטן, בזות לי, דנות אותי בשבט מוסרן עוד לפני שטרחו לתהות על קנקני, עוד לפני שהספיקו לגלות את מגרעותי האמיתיות. האם יחסי הבסיסי לעצמי גורם לכך? תחושתי הבסיסית את עצמי? אי-הערכתי את עצמי? הבושה שאני חשה בעצמי? האם זו אשמת עצבי החלשים, המתוחים תמיד, המתפרקים בהתפרצויות שלוחות רסן עוד בטרם ניתנת לי ההזדמנות לנסות לשלוט בהם? עצבי החולים, שירשתי משושלת הנשים במשפחתי, שהורשתי לבנותי ולבני?

הבושה והאשמה המלוות אותי בכל אשר אפנה… אינני אהובה. גם לא הייתי אהובה כילדה או כנערה, אפילו כשהייתי בשיא לבלובי ופריחתי. האם ניתן לומר כשהייתי בתמימותי, בטהרתי? האם “ילדה רעה”, כפי שנחשבתי במשפחתי, יכולה להיות תמימה וטהורה? והרי הייתי קנאית, חשדנית, לא מתפשרת, מכורה לגחמותי, להוטה אחרי מאוויי, מתמכרת לתאוותַי (לא מי יודע מה, מעולם לא נאמר עלי כי “יצאתי לתרבות רעה”, כפי שדיברו כעבור שנים על בתי הבכורה, המסכנה, פאולינה, ורק פעם אחת כינה אותי מישהו – בן דודי מוריץ היה זה – “מושחתת”. מאחורי גבי, באוזני אחותי אלה, שהיתה מאוהבת בו ושסיפרה לי על כך, כמובן). אינני אהובה. גם לא על אחיותי, שלכל הדעות עליתי עליהן בחכמתי וביופיי; הן היו עושות ברית ביניהן ונמנעות מלשתף אותי בסודותיהן. ככל שניסיתי להתגבר על פגיעותי בהזכירי לעצמי את נחיתותן לעומתי, הכאיבה לי החרמתן. אינני מאירת פנים, אני ממעטת לחייך, אין בי חום אלא לילדי, אינני נוחה לבריות. אנשים מעייפים אותי עד אוזלת דם, אך הזדקקותי להם היא בנפשי. יש לי, אמנם, אוזן קשבת אליהם ואני מוכנה לסייע בעצה טובה ובמעשים שאינם דורשים קורבן מצדי, אך מעטים משחרים לפתחי, ולמרות שנחשבתי תמיד לנערה מתוחכמת, אני נעדרת כל חוש דיפלומטי ואינני מסוגלת לשמור את הבחנותי ואת דעותי לעצמי.

האם הנשים הללו – מכשפות צדקניות וחסודות מסוגה של ז’נטה הרצל – ניחנו בקרני רנטגן פנימיות הבוחנות את כליותי ואת לבי, על כל הפינות האפלות שבאישיותי, בלי לבזבז עלי ולו הרהור קל, מיותר מבחינתן?

בסוף מאי 1884, כשהסבנו כולנו לארוחת ערב ואמי יצקה את המרק לצלחות בתרווד, הפטירה כבדרך אגב, בטון האירוני שלה לגבי רוב בני האדם, כשהיא מכווצת את זווית פיה בהבעת תיעוב, כי קראה בשבועון של ד”ר בלוך שהבחור תיאודור הרצל הוכתר בתואר “דוקטור יוריס”. “ומעתה ואילך תכונה הגבירה הרצל ‘מוטר פראו דוקטור’, ואפה המזדקר בלאו הכי יגיע עד לכוכבים,” פסקה אמי. בו ברגע הבריק בי הרעיון לשלוח לו פרחים. ולמחרת בבוקר חמקתי מן הבית ורצתי קצרת נשימה לחנות הפרחים שברחוב הראשי, ובכסף הכיס החודשי שלי הזמנתי זר של 25 שושנים אדומות – כמספר שנותיו של אהובי פלוס אחת לשנה הבאה – וצירפתי ברכה: “לתיאודור היקר, ברכות חמות מלב אוהב של מעריצה אלמונית” (כעבור שנתיים, כשכבר היינו מאורסים וגיליתי לו את סודי, סיפר לי כי הזר שלי התקבל בביתו ערב המסיבה המשפחתית שערכו לו הוריו, וכי אמו העלימה את כרטיס הברכה שלי מעיני האורחים; אך אהובי, בחושדו בה כי היא זוממת להשמידו, הזדרז להטמינו בכיס חזייתו, ולאורך מסעו בגרמניה ובפריס, במשך כל חודש יוני של אותה שנה, צייר לעצמו בדמיונו את מעריצתו האלמונית בדמותה של אותה נערה בהירת עיניים ושיער הנועצת בו מבטי היקסמות בכל מיני פגישות לא צפויות באירועים תרבותיים שטיבם לשעמם נערות בגילה).

בקיץ של אותה שנה, כשנודע לי שאהובי התחיל את שנת התמחותו בבית-המשפט המחוזי של וינה, ניתן היה למצוא אותי, בשעות הפסקת הצהריים שלו, לוגמת שוקו חם בבית-הקפה הסמוך, שם נהג לסעוד את לבו. זאת כשהצלחתי למצוא תירוץ נאות להסתלק בשעה כזאת מן הבית. אז גם שמתי לב לבדידותו, לעובדה שאין הוא מתרועע עם יתר המתמחים הצעירים, אלה השותים בירה בחבורה ליד הדלפק ומרעישים עולמות בצהלתם הפרועה; ואילו הוא, לבדו ליד שולחנו, רכון בריכוז אל צלחת הבשר, מאופק, מרוחק, נראה כמתנשא עליהם – הזקן שצימח בינתיים הוסיף לו כובד ראש והדרת כבוד – ותהיתי בלבי אם מה שנראה כהפגנה של חשיבות עצמית בא לו מכורח או מבחירה, ואם הבדידות הקיומית הזאת – תכונה המשותפת לשנינו – תדחף אותנו בסופו של דבר זה לזרועות זו. שם, בבית-הקפה, הגיעה לאוזני השמועה על מעללי הדו-קרב שלו. נכון יותר, התביעות שלו לדו-קרב, שלא נענו, הדו-קרב שלא התקיים בסופו של דבר אף לא באחד מן המקרים. מכך הבנתי את הצורך שלו במוצא תוקפני כזה לפיצוי של כבוד מידי אנשים הזרים לו ברוחם ושאין הוא מעריכם כלל, אך למרות זאת תלותו ביחסם אליו מכאיבה לו יותר מכול.

אחר-כך נעלם לי אהובי לחודשים אחדים, ונודע לי – כשמשכתי בלשונו את אחד מעמיתיו המשפטנים – כי ביקש להמשיך את התמחותו בזלצבורג, כדי להימצא בקרבת הוריו, ששהו בעיר מרפא כלשהי באוסטריה עילית, וכי בסתיו 1885 יֵצא למסע ארוך בארצות השפלה ובגרמניה. בינתיים גמעתי בצמא פליטונים והומורסקות שלו שהתפרסמו בעיתונים אוסטריים שונים, וכמובן התאהבתי נואשות בדמות החוזרת של גיבורם – אציל משכיל, נהנתן ומשועמם ששאפתנות יתר והתאכזבות מרה, עם נטייה חזקה לוולט שמרץ, מביאות אותו לידי מחשבות קודרות על התאבדות. עם זאת, המשכתי בשגרת חיי: פריטה על פסנתר, מלאכות יד ולימודי ריקוד ושפות; בין לבין – מדידת כובעים ושמלות ומסיבות יום הולדת ושעשועים בפרטר, ומריבות והתפייסויות עם אחיותי ועם בני דודי. (הדבר שחרה לי ביותר ביחסי אתם – ועם הבריות בכלל – היה מידת הסלקטיביות שלהם בסיפוריהם על עצמם; החלק הטפל כביכול שהסתירו ממני התגלה לי בסופו של דבר כעיקר.) אך התחביב האהוב עלי ביותר היה החלקה על קרח (זאת עוד בטרם הומצאה שיטת ההקפאה המכנית, כפי שהיא מבוצעת ברחבות ההחלקה של ימינו), ומאז קיבלתי ליום הולדתי השישה-עשר מגלשים אמריקאיים מפלדה הייתי מתחילה את אימוני המפרכים מיד עם התקשחות הקרח בתחילת החורף, בהדרכתו של מורה לבלט קלאסי לשעבר שהשתמש בטכניקה חדשנית ביותר באותם ימים, עד כי הגעתי להישגים מרשימים בגלישה פיגורטיבית בקבוצות, ואף מוניתי לראש קבוצתנו ולמפקדת הביצועים.

יום אחד, היה זה בינואר 1886, כשבועיים לפני יום הולדתי השמונה-עשר, ראיתיו לפתע ברחבת ההחלקה. לבי עמד מפעום. מה מעשיו במקום הזה? אותו יום הייתי נרגזת ביותר; הילדה מאגדה פוקס, בת השלוש-עשרה, פאר קבוצתנו בגמישותה ובחן תנועותיה – וביופייה, כן, בשערה הזהוב, הגלי (גם שערי היה זהוב, אך מסולסל מכדי שיגלוש ברכות על כתפי כשהסיכות נשרו ממנו תוך כדי ההחלקה), בתווי פניה הדקים, השקופים כפני נימפה, בצווארה הטווסי (פני נדמו לי גסים ותפוחים וצווארי קצר ועבה, לעומתה) – ובכן, מאגדה זו, קרובת משפחה של מכרים ותיקים שלנו מבודפשט (בתם מדלן, אשר מתה שם על סף שנת העשרים לחייה, היתה חברתה הטובה של אחותי הבכירה, וכן אהבתו הראשונה של בעלי לעתיד, אך על כך נודע לי מאוחר יותר, כמובן), איחרה לחזרה הכללית לקראת הופעתנו בפני בני משפחותינו, מבלי שטרחה להודיע על כך, וגרמה לנו להמתין לה קרוב לשעתיים. ומה גדולות היו תמיהתי והתרגשותי כשגיליתי בקהל את אהובי. הו, פיק הברכיים שתקף אותי למראהו, שמנע ממני להתאמן לעיניו תוך כדי ציפייה לבואה, על מנת להרשימו, והוא ממשיך לשבת במקומו על הספסל המקיף את הרחבה, בין חברינו ומכרינו המעטים שהוזמנו לחזרה, גם כשמאגדה התאחרה כל-כך, עד שיתר האורחים החלו לפרוש. וכשהגיעה סוף-סוף מאגדה זו קפץ לקראתה וניסה לנשקה, אך היא הסבה את פניה ממנו והוא נסוג בבושת פנים בחזרה אל מקום מושבו על הספסל ולא גרע את עיניו ממנה במשך כל שעת החזרה, והעריץ – פניו להטו, עיניו בערו! – את הפירואטים האלגנטיים שעשתה עם הנער ההוא, בן זוגה הקבוע להחלקה. וגם להופעה עצמה הופיע! אך לאכזבתו המרה, כפי שהדבר ניכר מפיזור דעתו, ממראה פניו הדאוגות, הנפולות, חייב היה לצפות בכפילתה, שכן מאגדה הודיעה – הפעם בעוד מועד – שנפלה למשכב.

הייתי נסערת. חמתי בערה בי. לשים עין על ילדה! להידלק על ילדה! איזה טירוף, איזה עיוות, גבר שכמותו, בן עשרים ושש! אמי צדקה אם כן – הוא באמת מושחת! הקנאה בערה בי. מאגדה זו מילאה את כל מחשבותי. יותר מכול חרה לי, הו, עד מוות, שילדה בגילה מסוגלת להרשים כל-כך גבר מבוגר, להצית את דמיונו הארוטי. במו עיני ראיתי איך טרף אותה במבטו! והיא, עם עכוזה הנערי, המוצק – אפילו שדיה בקושי צימחו! – בלי שתצטרך גם לפצות את פיה (ברור היה לי שלא פצתה את פיה), בלי שתצטרך להפגין שנינות או טוב טעם. היא מרשימה בעצם נוכחותה הנסיכית, בעצם אישיותה הילדותית! די שתחייך את חיוכה המצודד, די שתרים את זרועותיה להדק את שערה המתפזר – וכבר נלכדים ברשתה, גם אם אין לה כל כוונות ללכוד.

חייבת הייתי להיכנס לתמונה ללא דיחוי. מיד. יום הולדתי השמונה-עשר עמד לחול כעבור שבועיים, ב-1 בפברואר, והפעם לא אילצה אותי אמי להגיש לה את רשימת המוזמנים, לאישורה. מתוך החלטה נחושה, בעזות מצח, מסרתי למחנכת שלנו את המעטפות עם שמות הנמענים, ושמו של תיאודור הרצל התנוסס על אחת מהן. והוא אמנם הגיע (בחברת בן-דודי מוריץ רייכנפלד, שהכיר את אהובי בבית מכרים משותפים בבאדן ומאז לא פסק להעריצו, ובמריבות בינינו ניצב תמיד לצדו).

ברגע שנתקלו בו עיני, באותה מסיבת יום הולדת, שד קטן לחשש באוזני: הוא מקווה לפגוש כאן את מאגדה! אך כבר מן המבט הראשון בינינו בביתי, בטריטוריה שלי – וזו הפעם הראשונה שהוא השהה עלי את מבטו החודר רגע ארוך, ממושך (עיני המצועפות כבחלום הביעו בלי ספק מבוכה ופגיעות, ואילו בעיניו נשקפה עצבות עמוקה, כמו צפה את גורלנו) – נתקפתי אושר ופחד. גלים של אושר ותהומות של פחד.

אינני זוכרת דבר מאותה מסיבת יום הולדת, חוץ מאשר את נוכחותו שמילאה כל פרודת חלל בטרקלין רחב המידות של ביתנו המהודר, ובבואתו נשקפה אלי מכל המראות ומכל נברשות הבדולח ומכל כלי הכסף והזהב הזוהרים בו. עוד אני זוכרת שאחרי צאת אחרון האורחים מיהרתי לחקור את אחי פאול, אחי הקודר והשברירי פאול, שראיתיו מסתודד עם אהובי, ושאף הוא, כמוריץ, נעץ בו עיניים מעריצות, ושאלתיו אם נפגשו לפני כן באוניברסיטה – פאול סיים זה לא כבר את לימודיו בכלכלה ובמסחר – והוא אישר אמנם שהכירו זה את זה, אף מצאו שפה משותפת ביניהם (גם אחרי נישואינו נשאר הוא בעל בריתו של תיאודור עד יום מותו משבץ לב, ב-1900, בהיותו בן שלושים וארבע, ומאז מילא מוריץ חלל זה בלבו של תיאודור. שני אלה היו היחידים במשפחתנו, שבעלי לא ניסה להסתיר את תיעובו אותה, שרכשו את אמונו). פאול סיפר לי כי אהובי העלה בפניו רשמים ממסעו האחרון באמסטרדם, בבריסל, בהיידלברג, וכי שיחתם נסבה על הצורך בריבונותה של התרבות הגרמנית, שתחצה גבולות של עמים וארצות. עוד סיפר שד”ר הרצל ויתר בימים אלה על אזרחותו ההונגרית וכי כעת הנו אזרח אוסטרי לכל דבר.

מאז אותה מסיבת יום הולדת לא נלאיתי להציק לאמי שתיאות ערוך בביתנו נשף בחג הפַשינג4. שחל אותה שנה בסוף פברואר. שוב לחצתי על הנקודה הרגישה והפגיעה אצלה, שיש לה ארבע בתולות בבית אשר הגיעו לפרקן ושעל-ידי משיכת חתנים מיועדים אל ביתנו יגדל הסיכוי שתמצאנה את בחיר לבן.

כמעט בכל אחד מן הממוארים שנכתבו עד עתה על תיאודור הרצל מופיע הקטע המפורסם הבא מיומנו של בעלי, מ-28 בפברואר 1886:

נשיקה מתוקה מג’ולי. אנחנו עומדים בחוץ על המרפסת. בדרך צחוק, אני מבקש ממנה נשיקה. היא מסרבת. את הסיבה תגיד אחר-כך.

“בחיי ג’ולי, לעולם לא אספר.”

ומכאן ואילך לא התחמקו עוד פניה הוורדרדים מפני. נשיקה מתוקה כל-כך! שפתיים ריחניות, רעננות, רכות. נרגש למדי נסוגותי לחדר – מאוהב. לא ייאמן!

הקטע הנ”ל מתייחס, אם כן, למסיבת הפשינג שהתקיימה בביתנו, ושהפעם היה זה מובן מאליו כי הרצל הצעיר יוזמן אליה.

הנה כי כן, התכוונתי לתאר כאן את הנשף ה”היסטורי" שבו רקדתי עם אהובי ואלס אחר ואלס, וכאשר שוטטנו יחד באולם הריקודים שמעתי שתי גבירות קשישות, ידידות של סבתי, מתלחשות ביניהן: “איזה זוג נחמד!” (כשחלפנו ליד ראי נפגשו מבטינו בחיוך אינטימי של הבנה); הנשף שבמהלכו משכתי את אהובי למרפסת המשקיפה אל גננו המואר בפנסים יפניים ובשרשרות צבעוניות. הוא – בתחפושת של אביר טבטוני, כיפה מעוטרת סרטים ססגוניים לראשו, חרב לירכו, ובלחיו צלקת מכוסה ברטייה; אני – בבגדי צוענייה שהצדיקו את המחשוף העמוק בחולצתי הלבנה עם אפודת הקטיפה השחורה, ואת קרסולי החשופים מבעד לחצאיתי האדומה עם הסרטים המקשטים את שוליה. הצמידים התקשקשו על זרועותי בשעת הריקודים והעגילים הצטלצלו על אוזני. “אוזנייך הקטנות, המתוקות,” לאט באחת מהן. והשתעשעתי עם אהובי בשפת הרמזים של המניפות (מניפה מקופלת ומושפלת פירושה: לא בא בחשבון; חצי סגורה: לא עכשיו, מביטים; הצצה מבעד למניפה: אולי… אולי…; פרושה מהצד: יותר מאוחר!… ומשכתי בתחתוניתי להודיעו כי “אשקול בדבר…” והרמתי קלות את חצאיתי לפתותו שילך אחרי…). שנינו היינו מסוחררים מן היין הרב ששתינו, כמצוות הפשינג, אני על בטן ריקה, שכן התיאבון ניטל ממני כליל ולא טעמתי כהוא זה מן הבשרים שנערמו בשפע על הצלחות, אף כי אהובי לא משך מהם את ידיו. (וצל מעיב של הרהור חולף: אותו וירוס האהבה שכבר עושה בי שמות, בו לא פגע כלל?)

עכשיו, כשאני מעלה את הדברים על הכתב, בשנות ה-50 המאוחרות של חיי, בשלב המסכם שלהם, כשבעלי איננו בין החיים זה כעשרים שנה, כשאני מנותקת מילדי, בבדידותי, בבדידותי המוחלטת.


2 בנובמבר 1923.    🔗

לאחר שבוע של דיכאון משתק, שהזיכרונות גרמוהו כנראה בעבועי הזעם וההתפרצויות האימפולסיביות חסרות המעצורים, שהשניאו אותי על עצמי ועל הסובבים אותי בימי חייו של בעלי (חוץ מאשר על ילדי, שהזדהו עם כאבי והיו קשובים להמיית החסד שבתוכי, השואפת להיחלץ מן הכבלים הנוקשים של הרגלי התנהגותי. ילדי שלי, שחום אהבתם אימץ את לבי והעניק טעם ומשמעות למאבקי הרופף על חיי), גרמו לכך שלאחר מותו נשחקו לגמרי הבלמים הרגשיים שלי, וכל לחיצה על נקודת תורפה סמויה, אפילו נגיעה קלה שבקלות, מציפה מיד את פני בחשרה של דמעות בכל שעות היום והלילה, בהקיץ ובחלום.

אבל לא זו הסיבה לבדידות, כאן, לעובדה שאנשים אינם מחפשים את קרבתי. גם כאן, בסנטוריום הזה לנשים יהודיות חולות עצבים, שנקלעתי אליו שלא ברצוני, בארץ הזרה, ביבשת הזרה, כולנו שוות. כולנו מהגרות, דוברות גרמנית, זרות לסביבתנו, פגועות בנפשנו. והרי בתקופות שאינני נתונה בהתקף החמור של ייסורי אני יכולה להיחשב ל”גוד קומפני", כפי שהם מתבטאים כאן: שנונה, מתוחכמת, וכשנחה עלי הרוח ההומור שלי מתחדד ומתעדן. כמו כן אני ידועה כאחת שמתעניינת באנשים ויודעת להקשיב להם (זאת על אף התעייפותי המהירה מהם), אך הביקורתיות שלי היא בעוכרי. פגיעותי, אי-סובלנותי, קנאותי וקנאתי – הנה אני חוזרת ומונה בפעם המאה ואחת את מעלותי ואת חסרונותי – ואני שואלת את עצמי מה מכל אלה (או שמא הצירוף של כל אלה?) גורם לכך שאין האחרים מחפשים את קרבתי. והרי כל השתוקקותי היא לחברה אחת קרובה. אשת סוד שאוכל לסמוך על יושרה ועל הגינותה, שאוכל לחלוק עמה את כאבי, לתת בה את אמוני. חברה, בת זוג לשמחה ולצרה, שאהיה גם אני אשת סודה האחת והיחידה. חברה אישה. לא גבר. לא עוד הסתבכויות רומנטיות, לא עוד כאב לב ותלותיות מייאשת. ידידה. אישה. טובה. נאמנה.

לא היתה זו הפעם הראשונה שהתנשקתי עם גבר – אז, במסיבת הפשינג שבבית הורי.

בקיץ 1885, בהעדרו של אהובי מווינה (היה זה אחרי שסיים את התמחותו בזלצבורג, כשיצא לאחד ממסעותיו ברחבי אירופה), ואני נערה בת שבע-עשרה בשיא לבלובה הנשי – באיזו אהבה עצמית התרפקתי אז על גופי האביבי, הקליל, למרות עגלגלותו המוצקה; כמיהתי המטפיסית כמעט לחשוף את גופי לעיני העולם כולו – כשישבתי זקופה על האוכף של סוסי החלק והאדמדם בשיעורי הרכיבה שלי בפארק של הפרטר, חשתי כיצד מפשיטים אותי הגברים בדמיונם וטורפים בי איבר אחר איבר.

והדנדי ההוא, המורה לרכיבה שלי, קלט את סחרחורת החושים שהייתי נתונה בה ושיחק במיומנות מקצועית את תפקיד אביר החלומות באופרטת האשליות שלי. והיה זה הוא, גיבור דחליל תיאטרלי של הפרטר, שזכה בנשיקתי הראשונה, נשיקה גולמנית במקצת, שהלכה והשתכללה עם הניסיון. אך כשכבר הנחתי למאהבי להיצמד בשפתיו אל לוח לבי, שנחשף למענו בסערת חושי, תפסה אותנו אחותי אלה בקלקלתנו. והיה זה מזלי. שהרי בנקל יכולה הייתי להיסחף כליל ביצרי הטרופים.

הנשיקה הראשונה שלי עם תֶדי. אהובי. הו, הוויה אחרת. אחרת. הנמוגוּת הזאת באוֹרוֹרה השמימית.

כעבור חודש, ב-21 במרץ 1886, ביום ראשון היה זה, בחג הפורים היהודי, שוב ערכנו נשפייה בביתנו, והפעם עם תחפושות מרומזות בלבד: שפמים וגבות מאיימים, זקָנים מפיסטופליים ואפים אדומים ונפוחים לבחורים, ואיפור של גברות מפוקפקות ועטרות מוזהבות לנערות (כולנו המן הרשע, כולנו מלכות אסתר), והאווירה היתה חופשית ועליזה (העלייה המטאורית ברווחי חברת המניות של אבי השרתה מעין אווירת חג בביתנו; אפילו אמי, המרירה והנרגנת כרגיל, נדבקה בנחת הכללית ונראתה רגועה ומפויסת). אהובי הגיע סמוק ונרגש, בסמוקינג ובצווארון מעומלן למשעי ובעניבת משי רחבה עם עיטורי רקמה דקים, ואורכידיאה לבנה בדש מקטורנו, והוא סירב בתוקף לאיפור שהוצע לו. במשך כל הערב לא גרע ממני את עיניו, שניצוץ ממזרי השתעשע בהן, כמו תכנן מראש את הנשיקות והחיבוקים שהוא מצפה ממני כי אעניק לו במהלך המסיבה. מובן מאליו שהשתוקקתי לכך בכל הווייתי, אך ניסיתי לשלוט בכמיהתי הנוהה אליו ולהעמיד פנים שאני מתחמקת ממנו. רק בדעוך המסיבה, כשאחרוני אורחינו פנו אל מעיליהם ואל מגבעותיהם וציוו על השרתים לזרז את הרַכבים המנמנמים במרכבותיהם, נתקפתי פאניקה, שמא אושרי חומק ממני לעד, ורצתי לעברו מתנשמת ומתנשפת מריקודַי עם שאר מחזרי (המיותרים, והרי רק אתו השתוקקתי לרקוד), תפסתיו בידו ומשכתיו לגומחה שבחלון הסלון, מרחק של פסיעות אחדות מן הכורסה שבה התנמנם אבי, ו –

את היתר תיעד בעלי לעתיד ביומנו:

מבט זהיר סביבנו – ואנחנו מתחבקים. מתוק, מתוק. אחרי החיבוק הראשון אני דורש עוד אחד. “כמה בלתי צנוע,” היא אומרת, אך מעניקה לי חיבוק נוסף, מתוק אפילו מקודמו. מסומם. מסומם. בינתיים אביה המגעיל של יקירתי יושב שם, אפילו לא במרחק של שתי פסיעות מאתנו, עם עוד שני אנשים. לרוע המזל עלי לעזוב. לרוע המזל אין לי עדיין שליטה עצמית מספקת, להסכין עם הפרצופים הדוחים של הורים בלתי נעימים. היא לוחשת: “הישאר עוד קצת.” הייתי כל-כך רוצה, ג’ולי הקטנה, אך איני יכול. התנדנדתי החוצה כשבחכי טעמה הערב והמענג של הנשיקה. כמה כואב המגע עם אנשים אחרים. וצביטת לב קלה, בלתי מוגדרת: אותן השפתיים שהיא נישקה נוגעות כעת בסיגר, בכוסית… הרוח, על כל פנים, מפזרת זאת מהר.

היא ללא ספק אוהבת אותי.

את נשיקתה השנייה היא תיבלה עם קורטוב של זללנות מה. המתוקה, היקרה.

די נוגעת ללבי פרשיית אהבה זאת, הקטנה, התמימה. היא בפירוש מחבבת אותי למדי. מחר אלך לראותה בפעם השלישית, לקבל את “טיפת הרעל” שלי.

טיפת מתיקות בכוס המרה של אמביציה חסרת תקווה ונעדרת הצלחה.

יומיים לאחר מכן, כנזכר בדבר, הוסיף ביומנו:

ואולם אסור לי להתרפק על משחקי אהבהבים שכאלה, מקסימים ככל שיהיו. הצרות שהם מביאים בכנפיהם מבריחים אותי הרחק-הרחק, אל תוך הריקות, אל תוך הקרייריזם הכפייתי שלי. ההצלחה, ככל שהיא בלתי נמנעת, תגיע על כל פנים מאוחר מדי. חשל את לבך הרך על הסדן של אלפי המכשולים, אתה המסכן, אחרון הטרובדורים.

אני קוראת את הדברים הללו שהעתקתי מיומניו, והרצון המידי להסתתר מעצמי ומהעולם ותחושת הכישלון של חיינו המשותפים, שאני רואה אותם בפרספקטיבת השנים שחלפו, משתלטים עלי כעת יותר מאשר אי פעם. כעת, כשאני רואה את תיעובו אותי מתוך תיעובי את עצמי. והרי אז, כשהייתי שרויה בתוך תוכה של המלחמה בינינו, כשהייתי עסוקה בהתחמשות ובהתגוננות, בהיערכות מתמדת להתקפה… האנרגיות האדירות שהשקעתי במאמץ להביסו, לנצחו, כשזעקתי את טענותי בפניו להוכחת צדקתי. עד היום עובר בי נחשול של כאב כשאני נזכרת בעוול הנורא שנעשה לי; ועם זאת, ועם זאת, אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל, הייתי נכנעת לו לכל אורך הדרך… שהרי מה שווים לי הנוקאאוטים הקטנים שגרמתי לו לעומת הסבל שגרמתי לעצמי בבריחותיו ממני, בשנאה העזה שפעפעה בו כלפי… כשנאבקתי בכל כוחותי אתו ועם אמו, בעיקר עם אמו, על לבם של הילדים. כאן אמנם ניצחתי בגדול, אך אבוי לאותו ניצחון, כעת, כשאני יודעת מה עלה בגורלם של ילדינו האומללים.

פליטון של בעלי בשם “הפעמון השמאלי” התפרסם אמנם ב-1901, שלוש-עשרה שנים לאחר נישואינו, אך הבעיה הנפשית אותה חווה בסתיו 1886, הדילמה שבה התחבט קשות, אם לבחור בי או ביריבתי – בדומה להכרעה הגורלית שגיבור הפליטון עומד בפניה, אם למשוך בפעמון הימני או השמאלי של אותה קומת משרדים אשר פטרונו המסתורי הפנה אותו אליה לקבלת משרה הנושאת בחובה הבטחת נישואים עם בת בעלי העסק (בדומה לאבי ולדודי, שהתחתנו עם בנותיו של מעסיקם) – דילמה זאת העסיקה אותו באוקטובר של אותה שנה, עת ביקר בברלין אצל עורך ה”ברלינר טאגבלאט“, הר ארתור לויזון, או ה”מאסטרו”, כפי שתיאודור נהג לכנותו, ופגש שם את בתו, העלמה “אצילת הרוח ונעימת ההליכות”, כדבריו, סוזי לויזון.

המאסטרו הוקסם מאישיותו של בעלי מרגע שנתן בו את עיניו לראשונה, והוא ניבא לו גדולות כעיתונאי וכמחזאי על סמך הכתבות של תיאודור בעיתוני וינה ועל סמך מחזהו “הוד מעלתו”, אשר לויזון המליץ עליו בחום בפני אישים רבי השפעה בתקווה שיקבלוהו לתיאטרון. ואולם באשר לבתו סוזי, שאביה עודד ביותר את חיזוריו של תיאודור אחריה, הרי בעלי לעתיד התקשה כל-כך להכריע בין שתינו, שהדבר עלה לו בהתפרצות פסיכוסומטית של כאבי ראש וכאבי צוואר נוראים, והרופאים – באי-יכולתם לקבוע דיאגנוזה – עשו כמנהג הימים ההם, וכתרופה בדוקה לכל המדווים שאינם כלולים בלקסיקון הרפואי המליצו על מסע. והפעם – לאיטליה (שם פגש איזו אנגלייה בלונדית שהילכה עליו קסם והיא גיבורת סיפורו “ההתקוממות באמלפי”).

בפליטון הנזכר לעיל משך גיבור הסיפור בפעמון השמאלי; ובהפילו כך את הפור – לרעתו – גזר על עצמו דין של חיים מרים ומשפילים. אילו משך במצילה הימנית היה גורלו שופר עליו מכל הבחינות והוא יכול היה לראות חיים מאושרים עם אישה יפת מראה וטובת לב ושכל.

תיאודור הכריע לטובתי. עובדה שהתחתן אתי – וכך קבע את גורלו לשבט ולא לחסד. על-פי המסופר בפליטון, עינתה אותו אשתו ורימתה אותו, בזבזה את כל כספו, בגדה בו והתעללה בו; והיות שאני היא האישה שבחר להינשא לה, יש לשער שאף הייתי לו הדגם לכל אותן הגיבורות בסיפוריו ובמחזותיו – קסנטיפות מפלצתיות, נשות מדנים עריצות הממררות את חיי בעליהן בחליפות רוחן הסוערת והבלתי יציבה, יצורים מופקרים ובוגדניים, בזבזנים עד כדי טירוף ואנוכיים.

אינני מזהה את עצמי בדמויותיהן של הגבירות הללו – פריחות אפלות של דמיונות התעתועים של בעלי, המככבות במחזותיו ובסיפוריו, אלו אשר פחדיו וחרדותיו מפני נשים בכלל ומפני נשים כמוני בפרט הזינו ודישנו. בנעורי נמניתי עם אותו זן של נשים חמות מזג שלא ניתן להפריד בין תאבונן המיני לבין תלותן הרגשית באהובן, התמסרותן והשתעבדותן לו; אותן נשים בעלות רגישות ופגיעות יתר שעצביהן החשופים והמתוחים הם חלק מן המבנה הפיסי והנפשי של אישיותן, ולא תוצאה של איזו תאוות מדנים קמאית. התנהגותן של נשים כמוני מוכתבת לא פעם על-ידי הדימוי הנדוש שיש לאנשים ביחס אלינו, שאיזה יצר עמוק בתוכנו, הנובע מאי-ודאות בסיסית בקיומנו, מספקנות בממשותנו, כופה עלינו שלא לאכזב את הרואים אותנו באור עכור ודוחה. כך, כשמצפים מאתנו לתגובות היסטריות – אחרת הרי יחדלו לשים לב אלינו – ננהג בהתאם לדפוסים המצופים מאתנו, נשתולל ונבעט וננשך.

רק ילדי, שראו ללבי וחשו את כאבי והאמינו בתום לבי וביושרי, זכו למנת החסד השופעת והמשתפכת על גדותיה של אהבתי אותם ללא מצרים (המגוננת עד מחנק? שאך החלישה אותם? בל אעשה אידיאליזציה של אהבת ילדי אלי. מה גם שנעלמתי מחייהם בראשית גיל ההתבגרות שלהם, כשהיו זקוקים לי ביותר. הייתכן שאילו המשכתי ללוותם עד בגרותם היו מתקוממים ומתמרדים עלי ומאשימים ומענישים אותי כמו אביהם?).

חודש אפריל המבורך של שנת 1886, כשהיינו, אהובי ואני, נפגשים כמעט מדי יום ביומו – הו, איפה לא! – בפארקים הקסומים של וינה, שאין יפים מהם לשוטטויות והשתטויות של אוהבים, כשהלב מלא וכלה והראש ריק והגוף קליל ועורג. בגני שֶנבּרוּן ובגני הבלוודרה, בשטאט פארק ובליכטנשטיין פארק ובאאוגַרטן, בסמטאות הנפתלות של גרינצינג וביערות קלנברג וליאופולדברג. ובכל אחד מן המקומות הללו הטעמתי את אהובי ב”טיפת הרעל" היומית של נשיקותי וחיבוקי. (לימים נודע לי שבאותו חודש ובאותה שנה פגש ארתור שניצלר את מלכת לבו המבוגרת ממנו בהרבה: אולגה שניידר-וייסניקס, שהיתה אשתו של בעל בית-המרפא טלהוף ברייכנאו. באחד משרשרת בתי הארחה ומרפא אלה, השייכים למשפחתו, בעיירת נופש ציורית זאת, התחתנו, תיאודור ואני, כעבור שלוש שנים. שניצלר, ידידו של בעלי, היה צעיר ממנו בשנתיים, אך כוכבו כמחזאי דרך מוקדם יותר, ובניגוד לבעלי זרחה לו ההצלחה באור גדול, ותיאודור קינא בו על כך כל ימי חייו.)

אני קוראת ביומנו של תיאודור מ-1 במאי 1886:

היא אוהבת אותי באמת. אולי תהיה רעיה מתוקה ורכה. אבל זה מן הנמנע. ולכן יהיה עלי לרפא אותה ממני.

ומכאן ואילך ניסה אמנם אהובי ובעלי לעתיד ליישם עלי כל מיני שיטות ריפוי ואסטרטגיות של גמילה, אך כולן החטיאו את מטרתן. ככל שעינה אותי בדחיות ובתירוצים ובהשתמטויות ובעלבונות ובפגיעות, שהרעילו את נפשי בחשדות ובספקות, כן חזקה אהבתי אליו. באחת הנשפיות שנערכה בביתם של בני דודי מוריץ ופראנץ-פליקס נשאואר (מוריץ האומלל, חברו ובן כיתתו של שניצלר, ה”לא יוצלח" של המשפחה, אשר אביו, דודי וילהלם, הוכיחו על כך שאינו שם קץ לחייו חסרי הערך, ולבסוף הביאו לידי התאבדות), ואני, ראשי בעננים אז, לקראת הפגישה המיוחלת עם אהובי, בשמלת אורגנזה לבנה, אביבית, מעוטרת באורכידיאות צהובות, שהדגישה את קו מותני הצרים, ומחשופי הנדיב גילה לעין כול את עורי החלק והצח – לא היתה יפה ממני בכל המסיבה – הפנה לי הוא כתף קרה בהפגנתיות גסה. משותקת מזעזוע קפאתי על מקומי ואחר ברחתי לחדרה של בת דודי שרלוט, זו שנפטרה שנתיים קודם לכן, ושכבתי על מיטתה והתייפחתי עד צאת אחרון האורחים מן הבית. אבל, כאמור, ככל שעינה אותי, כן רבתה והתעצמה אהבתי אליו.

“חבל עליה, חבל, חבל,” רשם אחר-כך ביומנו, “מוטב היה שלא להתחיל בכך מלכתחילה.” ואמנם למחרת שלח לי זר גדול של אורכידיאות (להדגיש כי לא זו בלבד ששם לב אלי, אלא אף הבחין בעיטורים החינניים של שמלתי), מלווה בכרטיס ביקור ובו בקשה לפגישה באחד מבתי-הקפה שבשפיטלברגגאסה, בעל הניחוח האמנותי והבוהמי, אשר צבע בגוון חריף של ארוטיות את פגישת ההתפייסות שלנו. (“בכל מקרה, הניחי לגבר לחכות לך,” שיננה באוזני אמי. אך אני, לא זו בלבד שהגעתי לפגישה בגפי – דבר לא מקובל באותם ימים – אלא שבהקדימי לבוא, נוהג פסול שלי שאינני מצליחה לשנותו, יצא שאני היא שחיכיתי לו.) “אנחנו מאוהבים יותר מאשר אי פעם,” רשם באותו הערב ביומנו. ואולם על חליפות רוחו בקשר אלי באותה תקופה, על הימשכותו אלי והירתעותו מפני, למדתי מאוחר יותר, משדפדפתי כאחוזת תזזית ביומניו.

שורה שנכתבה בצרפתית (!) ימים אחדים לאחר פגישת הפיוס שלנו: “תם ונשלם, מכל מקום; נ-ש-ל-ם!” וכך, ב-19 במאי 1886, לאחר ששיגרתי פתק לביתו, לוודעו כי אהיה נוכחת אותו ערב בהצגה ב”בורגתיאטר" יחד עם בני משפחתי, וכי אני מצפה ממנו שיתייצב שם אף הוא, ראיתיו עובר על המדרכה שלפני הכניסה לתיאטרון, ומשנופפתי לו במניפתי, ואף השמעתי מעין “יו-הו!” מסתלסל, התעלם ממני והמשיך ללכת לכיוון קפה לנדטמן שבפינת הרחוב. ועם תום ההצגה, שבמהלכה ישבתי קצרת רוח ועצבנית, עיוורת וחירשת למתרחש על הבמה, נשתרכתי אחר בני משפחתי, שיצאו לסעוד במלון זאכר היוקרתי, מול האופרה. מזג האוויר האביבי, למרות הצינה הערבית הקלה, גרם לנו שנעדיף לשבת על המרפסת (או שמא היה זה המלצר שהשפיע עלינו לעבור לשם, בשל העובדה שהנסיך שווארצנברג סעד בפנים עם בת הרוזן לובקוביץ, ונוכחותם של מתעשרים יהודים גסי מידות ורוח היתה פוגעת ברגשותיהם?); כך או כך, בהיותי בוהה נכחי בעיניים פקוחות מדי ויבשות מדי, הבחנתי לפתע בדמותו של אהובי כשהוא עומד נשען אל הקיר האחורי של האופרה וצופה בנו מעבר לרחוב. ואז קם אחי פאול ממקומו, חצה את הכביש בריצה, החליף מילים אחדות עם תיאודור, ושניהם פסעו שלובי זרוע לקראת שולחננו. הוא התברך עם כולם, מלבד אתי, והתיישב לצדו של פאול, בקצהו המרוחק ביותר של השולחן. במשך כל הסעודה התנכר אלי לחלוטין. עד כדי כך שהתחלתי לחשוב לי זאת למחמאה. כביכול הפגישה בנוכחות זרים עם מי שכבר החלו מרננים כי היא בחירת לבו, קשה לו. אך הדברים שכתב למחרת ביומנו מפריכים אשליה זו שלי: “היקרה המסכנה, עיניה הכחולות נעשו עוד יותר כהות! היא באמת נפגעה. ואני? אני פוגע בה ובעצמי. אני מצר רק עליה.” ובערב בא לביתנו, להביא איזה ספר לפאול, ושוב התפייסנו.

בתחילת הקיץ של אותה שנה הצטרף תיאודור אל הוריו שנפשו בבאד-ווסלאו שליד וינה, וביולי יצא לבדו למסע ארוך שתחילתו בפריס ובנורמנדי ושבמהלכו שיגר את רשמיו לכתבי עת בווינה ובברלין. למותר לציין שקראתי בלהיטות כל מילה שפרסם מתוך התפעלות של נערה מאוהבת (בקושי רב ריסנתי את עצמי לא לשלוח אליו את מכתבי שכה התרפקתי על כתיבתם מדי יום ביומו, בשל הסייגים החמורים שהטילה עלי אמי, שמא יוזל מחירי בעיניו); והמכתבים שקיבלתי ממנו מפריס ומרואן ומדייפ, שהתייחדתי אתם, רועדת מציפייה ומהתרגשות, באיזו פינה חבויה בגן ביתנו, ואשר אצרתים בקופסת השנהב שהעניק לי אהובי לפני נסיעתו למטרה זו בלבד, כל-כך הצהילו את לבי השוקק אליו! תיאורי חלומות העינוגין שלו – ואני נסיכתם – כשנרדם על חוף הים של כפר הדייגים הציורי טרוויל, תיאורים מלווים לחשושי אהבה מתוקים! דבריו הסעורים, המבולבלים, בניגוד מרנין כל-כך לכישרון העט הנדיר שלו, המורגל בניסוחים בהירים ומדויקים עד דק!

אני קוראת ביומנו (בצרפתית): “בציפייה לז’ולייטה… לכאן אוביל אותה באחד הימים, כשנהיה מאוחדים… אגלה לה שתמיד אהבתיה, את היקרה, המתוקה. ערב התשיעי לחודש: אני חושב על זאת… ערב העשירי לחודש: אני חושב על זאת.”

ובאחד ממכתביו אלי צירף את כרטיס הביקור שלו ומתחת לחתימתו הוסיף כביכול בבדיחות דעת: “בעל.”

לפתע, באמצע אוגוסט, נפסקו מכתביו אלי. צעיר סולידי זה, אחראי, מיושב בדעתו, נתפס להימורים בקזינו של טרוויל, הסמוכה לכפר הדייגים הפסטורלי שבו שהה (לימים התגבשה דעתי שבעלי היה מהמר מטבעו; כפי שהימר עלי, כך הימר על הצלחתו כמחזאי, ומאוחר יותר הימר על הציונות), ורק משנותר חסר פרוטה ונאלץ לבקש הלוואה מאביו נמלט לעיירת נופש ימית צנועה יותר, קבורג, וכך נגמל זמנית מהתמכרותו.

את חודש ספטמבר בילה תיאודור בווינה כשהוא עובד בקדחתנות על מחזהו “הוד מעלתו”, אך אני לא ידעתי על כך. כיוון שהפסקנו להתכתב הנחתי כי הוא שוהה עדיין בדרכים, ובניסיון למצוא מרפא לשיכרון לבי הסכמתי להצטרף אל בני ביתי שנפשו בזאלצקמרגוט.

ובראשית אוקטובר, מצויד במחזהו הגמור, יצא לכבוש את במות ברלין. אך במקום זה כבש את לבה של סוזן לויזון, שאת אביה, עורך העיתון הליברלי הנחשב ביותר בגרמניה, פגש כבר בתחילת הקיץ.

כבר הזכרתי פרשה זו של חיזורי תיאודור אחרי העלמה החסודה, ואת התלבטותו, הלא נקייה מפניות, ביני – הבלונדית היפה והמפתה, יורשת המיליונים, ובינה – העדינה ויפת הנפש, שנישואים עמה מבטיחים לו זינוק מקצועי וחברתי מרשים.

לא, לא טעות גורלית היתה זו שגרמה לו למשוך בפעמון השמאלי במקום בימני. לא המקרה העיוור. צרכיו הנפשיים החבויים ביותר הכתיבו לו את בחירתו זאת. המעוותים, החולניים, הטבועים כה עמוק באישיותו שגם שנים רבות של טיפול פסיכואנליטי לא היה גומל אותו מהם (ומי עוד כמוני – עם ותק כשלי בטיפול כזה – רשאית להעיד שלא בזכותו התמתנה והתרככה והתאזנה אישיותי, כי אם בעטיין של מהלומות הגורל שנחתו על ראשי, ובזכות הזמן העושה בנו שמות, אך גם מפתיענו בנפלאות). במאמציו הבלתי נלאים של בעלי להרס עצמו, אני עצמי הטיתי לו, אכן, כתף נאמנה. שכם אל שכם הלכנו לאורך כל הדרך, כשמטרתנו הלא מוצהרת, הלא מודעת לנו אז, כמובן, היתה האבדון. ובריצת האמוק שלנו לקראתו סחפנו בדרכנו את היקרים לנו ביותר. את אלה שהם עצמנו ובשרנו ודם מדמנו, את ילדינו.


דצמבר 1923.    🔗

שוב חורף וקור.

אני עדיין כאן, בבית-מנזר זה, פרושה מן העולם

באולם התרבות שלנו התקיים קונצרט בביצוע שלישייה מניו יורק. שמחתי מאוד לקראתו, ובייחוד התרגשתי לקראת היצירה המרכזית בו – “דג השמך’ של שוברט – שאותה שמעתי פעמים רבות, עם בעלי, בווינה, ומאוחר יותר עם מי שאמור היה לבקש את ידי, עם פרדי, בזלצבורג. הקונצרט התחיל בשמונה, אבל לקח לי כל-כך הרבה זמן להחליט מה אלבש, להתאים את הפריטים, לנסות מיני תסרוקות, איפורים, שאיחרתי ברבע שעה, והמנהלת, שסקרה בעין בוחנת את הופעתי, כשחיוך משועשע שפוך על פניה, רמזה לי לשבת לידה במושב צדדי כלשהו שלא ראו ממנו את המנגנים. משמאלי, חמישה מושבים ממני, הבחנתי בפראו מוש, שעיניה הירוקות, המתרוצצות בדרך כלל בבולשנות, עצומות והבעה של אושר ושלווה נסוכה על פניה. והרי רק שלשום קיבלה התקף עצבים וקרעה את בגדיה ובעטה וצרחה ובקושי השתלטו עליה עם זריקה!

“מישהו צריך לצייר אותך עם התלבושת הזאת,” לחשה המנהלת באוזני בפסק הזמן שבין קטעי הנגינה, “מישהו כמו וֶלַסקֶז. את מכירה את הגבירה עם המניפה שלו?”

מעניין – חשבתי בלבי – תיאודור הביע פעם משאלה שמישהו כמו ולסקז יצייר את הפורטרט שלו.

לאחר ברלין, לאחר שלקה במחלתו – הפסיכוסומטית לכל הדעות – ויצא למסע של ריפוי באיטליה, ניתק לחלוטין הקשר ביני לבין תיאודור. הלשונות הרעות לא חסכו ממני את סיפור חיזוריו הנלהבים אחרי סוזן לויזון, ואמי ואחיותי אף הגדילו לעשות ודיווחו לי כעובדה שאין עליה עוררין, מפי “יודעי דבר אמינים ביותר” ששמעו מ”כלי ראשון", כי תיאודור התארס עם העלמה לויזון במסיבת אירוסין שהתקיימה בבית הוריה.

בינתיים השתפר מאוד מעמדו המקצועי של תיאודור. צעיר מוכשר ומבטיח זה, הסמוך אל שולחן הוריו והמתדפק על דלתות עורכי כתבי עת ומנהלי תיאטראות, נעשה בן לילה מקובל ומבוקש. סופר מפורסם. אפילו הורי התחילו להגות את שמו מתוך יחס של כבוד מסויג, ונדמה היה לי שבסתר לבם ניחמו על כך שלא עודדו את הקשר בינינו (כשחזר תיאודור לווינה הכחישו הבריות את השמועה על אירוסיו ה”ודאיים" לעלמה לויזון), וכשיצא לאור ספרו הראשון, “חדשות מוונוס”, חטפתיו מן הדוכן של חנות הספרים מיד עם הופעתו, אף-על-פי שאת הפליטונים המכונסים בו הכרתי כמעט בעל-פה מכתבי העת. שוב ושוב השתעשעתי באשליה – הו, איזו פתיה! – שאני היא זו ששימשתי לו מוזה, דווקא לדמויות הנלבבות שבסיפוריו, לאותן נשים-ילדות בלונדיות עם עיניים תכולות, האידיאל הפמיניסטי שלו מאז ומעולם. ועם זאת כרסמו בי החשש והספק שמא צודקות אותן נשים ידעוניות שטרחו לאלפני דעת כי נערה “נותנת” מוזילה את עצמה בעיני מחזריה; ואילו אני – הלהיטות והחמדנות שגיליתי כלפי אהובי בפגישותינו (התכופות מדי?), שרובן היו פרי יוזמתי, גילויי אהבתי היוקדת כלפיו בלי שאנסה לשחק את המשחק של כיסוי טפחיים, כפי שהורוני מאלפי (איך יכולתי, כשידעתי שאין לי חיים בלעדיו!) – האם על-ידי כנותי ופתיחותי איבדתי בעיניו את מסתוריותי, וכך גרמתי לחורבני? הזאת היתה סיבת מנוסתו מפני, הימשכותו הפיסית אלי וזלזולו בי? האומנם כריתי לי את קברי במו ידי?

הורי, שראו את מצוקתי במשך כל אותם חודשים ארוכים שאהובי נמנע מלהתראות אתי (איך יכולתי להסתירה? אפילו אחיותי חשו בחומרת מצבי וחדלו ללגלג עלי), נתקפו רוח קרב והחלו לפעול במרץ להשיב מלחמה שערה ולהפגישני עם מחזרים אחרים, אטרקטיביים לא פחות מעלם מתנשא והפכפך זה, שכה שבה את לבי. ואמנם ביופיי, שעלה, כאמור, על זה של אחיותי, בעובדת היותי יורשת עשירה, לא חסרו לי מחזרים שהתחרו עלי ביניהם, הזמינוני למסיבות בבתים פרטיים ובאולמות ריקודים ולבכורות של אופרטות וּווֹדווילים, לתצוגות אופנה ולטיולי עינוגין בפרטר. אבי הגדיל באופן ניכר את תקציבי החודשי לביגוד, והבריות החלו שמים לב ללבושי האופנתי. עלומי גם הם עשו את שלהם, ולאט-לאט החילותי לצאת מדכדוכי ומקדרותי ושמחת החיים חזרה אלי בעוצמה חשודה.

ובמצב כמו אופורי זה, בדומה להפוגה שבין התקף להתקף במחלה קשה ומתישה, נתקלתי באהובי בערב ראש השנה היהודי שחל ביום שני, ב-7 בספטמבר, בבית-הכנסת הגדול שבזייטנשטאטנגאסה. ישבתי עם אמי ואחיותי ביציע הראשון של עזרת הנשים, ולפני התחלת התפילה, כשהמולת הדיבורים באולם גברה עד כדי החרשת אוזניים, קמתי ממקומי לצפות בקהל. הוא עמד שם נשען אל הקיר, ידיו שלובות על חזהו, סנטרו מורם, ועיניו, אדישות מבע, נישאות אל כיפת התקרה התכולה עם הכוכבים המוזהבים – אטום למתרחש. לבי החסיר פעימה. וכשהקולות השתתקו סוף-סוף ואמי משכה בשמלתי שאתיישב (והרי רק בעמידה ניתן היה לי לראותו מעזרת הנשים) הייתי חסרת מנוחה וקצרת רוח במידה כזאת, שלא יכולתי עוד למשול ברוחי ובתירוץ של הרגשת בחילה וכאב ראש רצתי החוצה, כשאני מתחככת בחפזוני בשורת ברכי הנשים הכבודות אשר עיניהן היו מאומצות בקריאת התרגום הגרמני של סידוריהן. הוא ירד לאטו במדרגות ואני השגתיו למטה ברחוב, ופניו זהרו למראי. קרוב לשנה לא התראינו! אהובי לקח את ידי וקירבה אל פיו בנשיקה ממושכת. עד מהרה מצאנו את עצמנו שלובי זרוע, משוטטים לאטנו לאורך רציף פראנץ-יוזף שעל גדות תעלת הדונאו, וכשעברנו ליד גינה קטנה ואפלולית שבחזית הכנסייה העתיקה ממש נדחפנו אל ירכתיה בדחף עיוור ללא כל שליטה. שם, על הספסל הרטוב מלחות הערב הסתווי, בצל הכנסייה העתיקה, בליל ראש השנה היהודי, כמעט ביתק אהובי את בתולי.

אני קוראת ביומנו של בעלי מ-7 בספטמבר 1887:

שוב מצאתי את ג’ולי הטובה שלי – אהבתי האחרונה. היא אהבה אותי תמיד. אני אתחתן אתה. כבר אמרתי לה זאת. היא מתוקה, מתוקה, מתוקה –

אך נותר עוד לשחוט כמה ענקים מסוכנים לפני שאוכל לבקש את ידה של נסיכתי הקטנה, היקרה.

למחרת קבענו פגישה בשוודנפלאץ ונסענו בחשמלית לגרינצינג. שם, בגינת הפונדק, על כוס יין אדום ולקול זמזומי הדבורים הרוחשות ללא הפוגה, דיבר אהובי על מעמדו המקצועי התלוי על בלימה, על כך שאם ייכשל מחזהו “הוד מעלתו” בתיאטרון “וולנר” הברלינאי ייחרץ דינו לעוני ולתלות מתמשכת, משפילה ביותר, בנדיבותו של אביו. עוד סיפר לי שמאז אמצע יולי הפסיק לכתוב ב”אלגמיינה" ושסיכוייו לקבל משרה ב”פרמדנבלאט" קלושים ביותר. הוא נשמע לי חרד ומדוכדך, חסר ביטחון וזקן הרבה מעשרים ושבע שנותיו. ואמנם ביומנו הוא משווה את עצמו לספינה רעועה הנסחפת אל מרחבי הים הפראי של החיים הבוהמיים חסרי היציבות והביטחון.

במצבו זה – אמר לי – איך יוכל לפנות אל אבי ולבקש את ידה של “יקירתי האהובה כל-כך”. “אינני רוצה שתבזבזי את נעורייך בעטיי,” אמר, “מי יודע אם בכלל אגיע למשהו…”

ניסיתי לנחמו והזכרתי לו את הצלחת ספרו “חדשות מוונוס” והוא אך חייך בספקנות ובמרירות. הבינותי שלא מכאן תבוא הישועה לשאפתנות הספרותית שלו.

חששו של תיאודור מפני מחזרי, אותם “ענקים מסוכנים” שליבו את יצר התחרותיות שלו, לא היה בלתי מבוסס. אחדים מהם, עתירי ממון ובעלי עמדה, ברצותם להפריד ביני לבינו, הפיצו עליו כל מיני שמועות מגונות ודאגו שהן תגענה לאוזני הורי. כך סיפרו עליו שכשנפש עם הוריו בפורקרסדורף קשר קשרים רומנטיים עם זמרת האלט הצעירה, בת הטובים, לואיז שילר (אביה היה בעליה של חברת ההובלה הנודעת “שילר את בונדי”), וכי על סף אירוסיו עמה עזבה לאנחות. (מאוחר יותר למדתי לדעת כי היתה זאת היא שביכרה על פניו זמר אופרה, אך כשקראתי במכתביו אל חברו קאנה את תיאור קרסוליה “הנהדרים” ואת שבחי שירי האהבה “החמודים” ששרה לו, בערה בי קנאתי. עוד זימרו הלשונות הרעות שמחזהו “הוד מעלתו”, שירד מן הבמה לאחר הצגות אחדות בפראג ובברלין, קיבל ביקורות טובות בזכות היחסים האינטימיים שקשר עם בנות העורכים והבטחות השווא שפיזר להן… “אין עתיד ליחסייך עם הרצל,” חזרו ופיזמו באוזני, אך אני צחקתי בפני כל המשטינים ורואי השחורות ועניתי להם בעזות מצח שדי לי בהווה אתו…

אני פוסחת על חורף 1888, מפני שאין בכוחי להתעמת עם הכאב שעצם ההיזכרות באותם ימים גורמת לי – התקופה היחידה בחיי שאושר ללא מצרים מילא את לבי. אומר רק שהורי הסכימו לאירוסינו כמי שכפאם שד, רק בזכות זה שדיבוק אהבתי נטע בי תעצומות נפש אדירות בעמידתי התקיפה והעקשנית לנוכח התקפי ההיסטריה של אמי בכל פעם שהוזכר שמו של אהובי. כן, הם הסכימו לבסוף, אבל רק בתנאי מפורש שההכרה בו כבחתני תידחה עד שיתבסס מעמדו והוא “יעמוד על רגליו” (אז החל מנקר בי חשד חולני כי אמי עצמה מאוהבת בתיאודור וכי רק קנאתה באושרי גורמת לה להערים מכשולים בדרכי). בינתיים היו פגישותינו “חשאיות” (כל בני ביתנו היו מודעים לקיומן, אך הם בחרו להעלים עין מהן, מפחד “טירופי”); והאופי המחתרתי שלהן – בעידודה ובתיווכה הפעיל של הפרויליין שלנו – אך הוסיף להן נופך מגרה ומלהיב. היתה זו התקופה היחידה בחיי שגורלי הרעיף עלי חסד ושלבי גאה בי מהודיה.

ובקיץ של אותה שנה יצא אהובי למסע ארוך בגרמניה ובאנגליה, והפעם – בחסותו האבהית רבת העוצמה של ה”נויה פראיה פרסה", העיתון הנחשב והמשפיע ביותר בווינה של אותם ימים. שוב קראתי בשקיקה את רשמי מסעו הפיוטיים – בעיתון זה ובכתבי עת אחרים – עם הטון האירוני הקליל של בן פרובינציה, שעושרה הזוהר, המוחצן והמופגן מעיד על תרבותה הנחותה, אשר נכבש על-ידי ההידור המאופק והמוצנע של ברלין ולונדון (אפילו את הסיגרים הווינאיים הראוותניים החליף במקטרת בריטית; גם מסיבות של חסכנות, אך בעיקר בשל המראית המופנמת).

באחד ממכתביו היומיומיים אל הוריו, מהאי הבריטי וייט, כתב:

כשאדם שרוי לבדו עם עצמו תקופה ממושכת ורצופה, אך טבעי הוא שזמנו בידו להתעמק במחשבות רבות. היום, יותר מאי פעם, אני חש את עצמי רציני ובשל לכך. ואולם מחשבותי הנעימות ביותר נתונות לכם, הורי היקרים, ולקטנה (ג’ולי).

לבי מתמלא חום בכל פעם שאני קורא את מכתביכם ואת מכתביה.

נפגשנו שוב בסתיו 1888, כשתיאודור חזר ממסעו ואני חזרתי מן הנופש השנתי שלנו (אם אינני טועה היינו אותה שנה בזימרינג שבאוסטריה תחתית).

וכל מה שעשה מאז שובו לווינה, כשמחל על כבודו והציע להוגו ויטמן (מחזאי, מבקר תיאטרון ועיתונאי ותיק של ה”נויה פראיה פרסה") לסייע לו בליטוש הקומדיה שלו “מסיגי הגבול”, בטוחה הייתי שלמעני עשה, כדי לבסס מהר ככל האפשר את מעמדו בעיני הורי כמחזאי מן השורה, שיחשבוהו ראוי להיות חתני. לא זו בלבד: ויטמן הסכים לשתף עמו פעולה רק בתנאי שיחתמו על מוצרם המשותף בשם ספרותי אחד ויעלימו את שמותיהם האמיתיים – למורת רוחו של אהובי; אך גם כאן נכנע לבסוף, ואני האמנתי כי בלהיטותו לכבוש את לב הורי עשה זאת. ואמנם בפברואר של אותה שנה התקבל המחזה ל”בורגתיאטר"; הצגת הבכורה שלו התקיימה כעבור פחות מחודש והוא זכה לביקורות נלהבות והוצג בפני אולמות מלאים. במשך שלוש-עשרה שנה היווה מחזה זה מקור לא אכזב להשלמת הכנסתנו, והורד מן הבימה ארבעה חודשים אחרי מותו של תיאודור, ב-1904.

הבכורה ב”בורגתיאטר", ב-19 במרץ 1889. הו. ההתרפקות המכאיבה והמייאשת על אושרי… אושר מוחש, ממשי. שהיה. שהיה היה. אהובי דאג לכרטיסים לי ולבני משפחתי, ואף כיבדונו בתא לעצמנו. מראי הזוהר, בשמלת השנטונג התכולה שתפרו לי במיוחד לערב זה, כשפרחי זכריני מאותו הבד מעטרים את שערי הבלונדי השופע, המגולגל בבקבוקים ועשוי כמגדלות. (התקרית היחידה שהעיבה על אושרי השלם היתה כשתיאודור הציג אותי בהפסקה לפני הוריו, ואמו הושיטה לי יד רפוסה ונעצה בי עיניים קרות וביקורתיות.) תיאודור לא עלה, כמובן, אל הבימה לנוכח התשואות הרמות והממושכות, ואולם התעלומה שאפפה את זהותם של המחברים אך גירתה את הסקרנות לגלותם והגבירה את העניין במחזה (רק כעבור שנה נכנע ויטמן להפצרותיו של בעלי והסכים לחשיפה).

ובעקבות הצלחת “מסיגי הגבול” בא מערכונו של תיאודור “הפליט”, שהצגת הבכורה שלו ב”בורג" נערכה ב-4 במאי 1889. הפעם זיכה את הקהל המריע בהשתחוויה עמוקה מהבמה, ואני הסמקתי בתאי למראה דמותו הנסיכית-הפיוטית של אהובי. גבוה, מפיק הדרת פנים ויפי תואר, ואני השחתי את ראשי במבוכה, כאילו נתערטלתי לעיני העולם כולו.

שנה אחת בלבד לאחר נישואינו כתב לי בעלי:

אמרת לי לעתים קרובות שמוטב היה אלמלא הייתי מתחתן אתך. אוכל רק להוסיף על כך שזה יכול היה להיות גם יותר מכובד. לרוע המזל הגעתי להבנה זאת רק כעת. בשעתו ראיתי כחובתי לעמוד בדיבורי, למרות העובדה שהייתי מודע לפער הרב שבאי-ההתאמה בינינו. מוסר גבוה יותר חייב היה לעצור בעדי.

האם הייתי מסומאת, מסוממת, שוגה באשליות אוויליות, שלא ראיתי את התחבטויותיו הנואשות ואת ניסיונותיו הבלתי פוסקים לערוק מהתחייבותו כלפי, להפר את מילת הכבוד שלו, להשתחרר מהעול הכבד שהטיל עליו הקשר בינינו? האם לא קראתי את הכתובת על הקיר?


6 בינואר 1924.    🔗

לאחר נשפי חג המולד והסילבסטר, שרק העציבו את לבי בהיזכרי בימי הזוהר הווינאיים.

טקס כלולותינו נערך בשעה אחת בצהריים, ב-25 ביוני 1889, באכסניית רודולפסווילה, רחוב טַלסהופ 6, בעיירת הנופש האופנתית רייכנאו, השוכנת בקצה “השקע הווינאי” של אוסטריה תחתית. העיירה, הרובצת לאורך נהר הרקס, מוקפת בהרי האלפים, עם הצוקים המחודדים, העטופים יערות סבוכים של עצי אשוח. ואילו האכסניה ידעה ימים טובים יותר, כשנסיך הכתר רודולף ואחותו גיזלה נפשו בה, ומאוחר יותר – כשמיטב החברה הווינאית הגבוהה טבלה במרחצאותיה החמים. ואולם בינואר 1889, חמישה חודשים בלבד לפני נישואינו, נמצאה גופת הנסיך רודולף (אשר על שמו נקראת האכסניה), ולצדו גופתה של רעייתו בת השמונה-עשרה, הברונית מרי וטסרה (לאמה היתה וילה ברייכנאו), בחדר המיטות של מעון הציד שלו במאיירלינג. איך הסכמתי להתחתן ברודולפסווילה, איך לא הטיתי אוזן לאותות?

לא היתה זו אכסניה מפוארת: שני בתים תואמים לבנים, בסגנון קלאסי, עם עיטורי תבליטים עדינים וגגות רעפים, ובחצר הפנימית פסלו של פראנץ-יוזף. ואולם ברחבה הגדולה שבחזית הבית יש עצים עתיקים עבותים: אשוחים, צפצפות, אלונים, תרזות, ערמונים. ומדרגות משתפלות אל דשא רחב ידיים, המוקף אף הוא עצים גבוהים; ושם, על הדשא הדשן, שאווזים וברווזים ותרנגולות מנומרות משוטטים עליו, הועמדה חופתנו בטקס רב רושם, שניצח עליו ד”ר אדולף ילינק, רבה הראשי של וינה (באבותיו, כבאבותי, זרם דם נוצרי, אך גיורו, לעומת זה שלנו, היה כשר למהדרין). ולמחרת הכלולות, כשטיילנו אני ובעלי במורד השביל אל עבר הגשר שעל שלוחת הנהר, חלפנו על פני כנסייה כפרית קטנה וחיננית שצבע כתליה צהבהב, הצבע האופייני לבתי העיירה, ובעלי, שפשטותה הקלאסית של הכנסייה (משנות ה-40 של המאה התשע-עשרה) שבתה את לבו, ביקש שניכנס פנימה. שם, מול המזבח ונוכח צלמיהם של ישוע ומריה ושל הקדושה ברברה מונטנה – מגינת אנשי היער, שעל שמה הכנסייה – אמר שאם ייוולד לנו בן נטבילו בכנסייה זו…

לא היינו במצב רוח מרומם אותו בוקר של 26 ביוני 1889. לא כך דמיינתי לעצמי במשך אותם חודשים ארוכים של ציפייה אקסטטית, דרוכה, את הבוקר שאחרי… זאת בלשון המעטה. שהרי שנינו היינו כל-כך שפלי רוח, כל-כך המומים ממאורעות הלילה הקודם, ליל הכלולות שלנו, שעדיין שיחקנו את המשחק והעמדנו פנים שהכול כשורה, ובארוחת הבוקר ניסינו אפילו לחייך אל מארחתנו, בעלת האכסניה, אולגה שניידר-וייסניקס (הרכילות בדבר הרומן בינה לבין ארתור שניצלר היתה אז נחלת הכול), כאילו לא הכתה בנו האכזבה במכת גרזן קטלנית! כאילו לא נוכחנו שנינו שנישואינו הנם טעות פטלית וטרגית, ואין עוד שום דרך להשיב את הגלגל אחורנית. אהבתי אותו. מובן שאהבתי אותו. כל חיי אהבתי אותו. אבל אותו בוקר הרגשתי שאני רוצה להיות רחוקה אלפי מילין ממנו. כל-כך התביישתי. בשבילו, בשביל עצמי. כל-כך הרגשתי מושפלת. ולא היה לי אל מי לפנות לעזרה. אפילו בימינו אלה, כשזיגמונד פרויד, לעתיד שכננו ומעריצו של בעלי, נתן היתר לווידויים בענייני המין, לא הייתי מעזה להסגיר את תיאודור ולחשוף את בעיותיו באוזני זר. המשכנו, אם כן, בתכניותינו כאילו לא אירע דבר, ובו ביום יצאנו כמתוכנן מרייכנאו למסע של ירח דבש בשווייץ ובצרפת, שנמשך שמונה שבועות.

חודש אחד לאחר נישואינו, בהיותנו נופשים בהולגייט שבנורמנדי תחתית, שלח בעלי גלויה לחברו הטוב (היחיד) היינריך קאנה, בברלין: “נעשיתי קשיש עוד יותר. הרבה הרבה הרבה יותר קשיש. היה שלום ומאושר!”

אכן, אפשר לומר שיחסינו בחודשיים דחוסים אלה של טן-דו צפוף ומרוכז שיקפו, בזעיר אנפין, את יחסינו לאורך כל חיינו המשותפים. לרע ולטוב. לרע הרבה יותר מאשר לטוב, אך גם לטוב. לי, לפחות, היו גם שעות של אושר בחברת בעלי. בשני ירחי הדבש שלנו, וגם במרוצת חמש-עשרה שנות נישואינו. ואשר לו… דומני שגם לו היו רגעים נסבלים למדי בחברתי. זאת כשאפשרתי לו לבטא באמצעותי את כוחו. כשהייתי סבילה, קשובה, שמחה בחלקי שבא לי בזכותו, מעריצה… כך חשבתי בעלומי; אך כעת אני יודעת ששעות הרוגע האמיתיות שלו בחברתי היו כשנח מהדחף הלא מודע שלו לחבל בנישואינו. כשהשדים המשעבדים הללו ששלטו בו הרפו לזמן מה מנפשו המיוסרת ואפשרו לה לנוח מן העונש הסיזיפי שהטילו עליו: להרוס את אושרו-אושרנו.

“אם אתחתן אי פעם, בטוח אני שאוליך את עצמי שולל ואפול בפח כהוגן,” כתב ביומנו ב-1883, שלוש שנים לפני שנפגשנו, שש שנים לפני שנישאנו.

מדוע? מדוע ניבא לו לבו כי בנישואיו הוא הולך לקראת קטסטרופה? ואם חזה מראש נישואים אומללים, למה לא מנע אותם בכל יכולתו? מדוע משך בפעמון השמאלי והרשה לעצמו להתאהב באישה “רעה” בשבילו, שעה שמשיכה בפעמון הימני היתה מבטיחה לו חיים של אושר עם רעיה מסורה ותומכת, ממושמעת ומרוסנת, המחמיאה לאגו השאפתני והתובעני שלו? על מה הוא ייסר את עצמו? על איזה חטא קדמון חייב היה לתת את הדין? שהרי ברי לי כי הזמין את גורלו המר לחיות אתי!

כעת, לאחר שנים רבות של תראפיה, נעשיתי בקיאה במונחים פסיכולוגיים, ואם אומר שבעלי ואני היינו קשורים בעבותות סאדו-מזוכיסטיים שהם חזקים יותר מכל קשר רגשי אחר, אוכל אפילו לקבל על כך אישור ממטפלי.

"איזה אדם מאושר יכול הייתי להיות אילו רק היה לי האומץ לברוח ממנה!” מקונן הגיבור במחזהו של בעלי “מה יאמרו הבריות”, שנכתב במהלך ירחי הדבש שלנו (ואני עשיתי כל מה שביכולתי להפריע לו בהתעסקות נרקיסיסטית-אוננית זאת, שהסיחה את דעתו מכלתו הטרייה, “הילדותית, שאינה מסוגלת לדעת מה רדום בנפשו של גבר”, אך התובענית והמתוסכלת), שהרי בתוך תוכו ידע היטב שאין לו כל אפשרות כזאת – ולאו דווקא מחוסר אומץ, או מן החשש של “מה יאמרו הבריות”. על אף ניסיונותיו החוזרים ונשנים במהלך נישואינו לנתק את הקשר אתי ולהימלט על נפשו, תמיד חזר, במוקדם או במאוחר, אל מאורת הפתנים שלנו. רק דלילה כמוני מסוגלת היתה לפצח את סוד צרכיו הפרוורטיים, העמוקים, של שמשון שלה, האסור בעבותות נישואיו – הצרכים הלא מודעים לו עצמו, שהביסו ללא רחם את כוח רצונו ואת אומץ לבו – ובה בשעה לספקם לו ביד נדיבה. זאת, לא בזכות פיקחותי וערמומיותי; נקודת המפגש שלנו נמצאה על אותו שדה מגנטי עצמו. את האובססיה המעוותת שלו הכרתי מעצמי. מפנימיותי. וכך יצא שנהפכנו בעל כורחנו לאגודה חשאית של שניים במלחמת תרנגולים ממושכת ומתישה, ולבסוף – ממיתה. אפילו כוחו של שמשון לא יכול היה לעמוד לקשר מסוג זה, וכל התערבות מבחוץ – גם בעלת עוצמה אדירה ומשפיעה כשל ז’נטה חמותי – נידונה מראש לכישלון (והיום אני יודעת שרפואת הנפש, גם ידה קצרה מהושיע במקרים של קשר נוורוטי כזה, שנהפך לגבי הנגועים בו לטבע שני, אפילו אם מקורו בטראומה אי שם במעמקי הילדות).

התעברתי כחודש לפני טקס כלולותינו, והיה זה כאילו מכוח אהבתי אליו (שהרי נדמה היה לי אז כי הבִּיאה לא התממשה!). ובחודש השלישי לנישואינו חזרנו לרייכנאו ושהינו שם עד אוקטובר באחד הפנסיונים של משפחת וייסניקס, וכך יכולה היתה אולגה שניידר וייסניקס לצפות מקרוב, בעינה הבוחנת, בהתנהגותנו, להסיק מכך על יחסינו ולהעביר את רשמיה למאהבה הצעיר, ארתור שניצלר. שהרי עצבי, הרעועים בלאו הכי, הגיעו לשיא של מתיחות בחודשי הריוני הראשונים, ופעם אף עשיתי לבעלי סצינה של ממש, עם צעקות שזעזעו את כל הבית, כשלא נענה לבקשותי החוזרות ונשנות להפסיק עם מנהגו המגונה לקרוא במיטה (שעה שאני שוכבת לצדו, מכורבלת בשמיכתי, בוערת מתשוקה, פגועה עד עמקי נשמתי). שם, בפנסיון וייסניקס, המתנו עד שתתפנה הדירה ששכרנו בסטפניינפלאץ 1 שבליאופולדשטאט, מהלך כמה דקות מדירת הוריו של בעלי. ומרגע שנכנסנו לדירתנו התחילה “מאמאקאם הזהבית” שלו לבחוש בעניינינו. לא לאורך ימים. שבוע אחד בלבד מאז חזרתנו לווינה כזוג נשוי הצליחה חמותי להעלות את חמתי במידה כזאת, שסילקתי אותה מביתנו; אני, “הקטנה”, כפי שכינתה אותי באוזני בעלי ובמכתביה אליו. והיא נשבעה שרגלה לא תדרוך עוד על ספנו.

מה הצית את הסכסוכים ביני לבינה, אשר נתגלגלו לזירת אגרוף פראית שבה ניטשו הקרבות ביני לבין בעלי? איך אפשר לשחזר היום זוטות מעין אלה, שהתגובות האימפולסיביות של עצבי המגורים עליהן הפכון אז בעיני לעניין של חיים ומוות? למשל: היא הניחה מראש, כדבר המובן מאליו, שאת רהיטינו ואת כלי ביתנו נרכוש, מטעמי חיסכון, בבתי-המסחר שבאזור מגורינו בליאופולדשטאט (שם הציעו למכירה באותה הזדמנות גם צילינדרים, בשר מעושן, נעלי ילדים זולות, חלוקים מצמר גמלים, שמפניה ומצבות…), או לכל היותר במריה-הילפֶר שטראסה (באחת המתפרות שבאותו רחוב הזמינה “מומה” את בגדיה, והיא ניסתה להלביש את התופרת הקטנה שלה גם עלי, לפחות לתקופת הריוני, שאז הרי לא משנה לאיש אם אתעטף אפילו בסמרטוטים…). וכאשר דחיתי את עצתה והזמנתי את הרהיטים ואת כלי הלבן אצל בראון בגרַבן – שם הכירו את אמי כלקוחה ותיקה – ואת בגדי הריוני תפרתי בבית-אופנה בקרנטנר, הביעה חמותי את הזדעזעותה מהתנהגותי החצופה והבזבזנית באוזני בנה, שנהג “לקפוץ” אל בית הוריו פעמים אחדות ביום.

שני ויתורים עשיתי בכל זאת למענה. הראשון – כשרכשתי שמיכות ודרגש תורכי במחסן של ספק החצר בשכונתנו; והשני – כשהסכמתי להזמין את חברת “ואנגן” לחטא את דירתנו מפשפשים, “על כל מקרה”. אך היא לא הסתפקה בכך והמשיכה להסית נגדי את בנה – הילד הנזוף והממושמע של ה”מאמאקן" שלו – שהיה מגיע מביתה נסער כולו ומתפרץ כנגדי מלא זעף על שהעזתי להמרות את פי הגבורה. אני זוכרת את היום שבו תלו בעלי המלאכה מטעם בראון את וילונות הברוקר שהזמנתי אצלם, ואני, בחמת הוויכוח עם בעלי והדם המציף את ראשי, התחלתי להשליך לכל עבר כלים וחפצים שעל רכישתם יצא קצפה של חמותי, ומשנתתי דרור לזעמי המשכתי להשתולל ללא מעצורים, עד כי נתקפתי בולמוס של קצרת. כשאספתי את נשימתי, בעודי הולמת באגרופי על כרסי התפוחה וצורחת כנגד בעלי שהיילוד הנכה הזה יהיה עונשו (לפני כן הטחתי בפניו שאם עד היום הצלחתי איך שהוא לחבב אותו, כעת אני שונאת ומתעבת אותו), איבדתי כל שליטה על עצמי, ומשהגיע תיעובי העצמי לשיאו מיהרתי לכרוך את פתיל הווילון סביב צווארי. רק כשכבר היה כפסע ביני ובין היחנקות למוות ניגש הוא אלי (בצעדים מדודים. ולא אוכל לשכוח את הבעת הבוז ושאט הנפש שעל פניו) וחתך באולרו את הפתיל.

לא היתה זו הפעם היחידה במהלך הריוני הראשון שניסיתי להתאבד. שכן גם לאחר שהדירה ז’נטה את רגליה מביתנו עדיין משכה בחוטים מאחורי הקלעים, ובהשפעתה החל בעלי להתערב באופן פעיל בענייני משק הבית; על אף העובדה שהבאתי עמי נדוניה נכבדה ביותר, הגביל הוא את מספר המשרתים שלנו לשניים: חדרנית וטבחית (את הכביסה מסרנו למכבסה ולמעגילה), והחמיר בפיקוחו על תקציב ההוצאות השוטפות. כל הנהגים האלה הוציאוני מכלי, אך קנאתי ב”נשים שבחייו" הביאה אותי לטירוף של ממש, והסצינות השערורייתיות שעשיתי לו בנוכחות זרים הבאישו את ריחי בעיני ידידיו. כך, למשל, באחת ההפסקות באופרה, כשנפגשנו במקרה ליד הבאר עם מי שנועדה לפנים להיות ארוסתו, סוזנה לוינזון – שעמדה שם בחברת אביה – הפניתי להם עורף בהפגנתיות וחזרתי למקום מושבי באולם. תיאודור היה חייב להתנצל באוזני מיטיבו מברלין ולהצטרף אלי. אך הוא העניש אותי בשתיקה מוחלטת במשך כל ההצגה ולאחריה, ומשהרגשתי נזופה ומושפלת התגוננתי בדרך ההתקפה – שבבואנו הביתה נגמרה, כמובן, במריבה רבתי. וכך הימנעותו של בעלי מלהזכיר בטור שלו בעיתון, ולו במשפט אחד, את הופעותיה באופרה של ידידתו הזמרת לואיז שילר (זאת למרות רמזיו הגלויים של אחיה, מוריץ, שהיה שולח לו קטעי ביקורות על אחותו מן העיתונות הגרמנית), עוררה את חשדי שהדבר מעיד דווקא על רצונו להסתיר משהו ביחסיהם… ואולם התפרצויותי המכוערות כלפיו בהזדמנויות אלה ואחרות הגבירו את סלידתו ממני ואת הבחילה שלי מעצמי, שכתוצאה ממנה ניסיתי פעם לחתוך את ורידי, פעם לקפוץ מן החלון ופעם לשתות רעל. ופעולות ההצלה שלו, תמיד ברגע האחרון ממש, שעליהן חייבת הייתי להכיר לו תודה כביכול, אך ליבו בי את שנאתי אליו.


פברואר 1924.    🔗

שמים עכורים.

ביקוריה של אשת חסדי מניו יורק נפסקו משום מה

אני מסתכלת על חיי ממרחק השנים, וכאילו חלפתי על פניהם ביעף. שוב ושוב עולות אל פני השטח תמונות של חסד מבורך (כן! היה כזה!): גופי האביבי בשמלת כותנה פרחונית עם שרוולים תפוחים וכיווצי מחשוף, ביום שטוף שמש נעימה, מלטפת, ולשמים גוון סגלגל עוטה סודות של אושר, חמקמק כפרפר, ובכל זאת בהישג יד; אני, בת השש-עשרה, צופה בתחרות טניס לנערות, כשדמויותיהן של המתנצחות – בבגדי לובן בוהק על רקע זרועותיהן ורגליהן השזופות-החשופות – נעות על פני המגרש כפסלים, חולפות לנגד עיני כבקליידוסקופ, אך עיני בגבי – נעוצות בזה היושב במרחק של שורות אחדות מאחורי – אהובי. וכשאני קמה ממקומי ומריעה, או כשאני מביעה אכזבה – יחד עם כולם – אני זוקפת את גופי לעיניו, המרטיטות בדמיוני על פני חמודות? אני משמיעה את קולי המשתורר – לאוזניו.

תמונה אחרת: אני והוא לבדנו בתא הרכבת, בנסיעה קצרה, גנובה, אל מחוץ לעיר, ואני שרה לו את האריה של מרצלינה מתוך המערכה הראשונה של “פידליו”, Oh war ich schon mit dir vereint und durfte mann dich nennen ein madchen darf ja was es mein zur halfte nur bekennen. אני חשה את קולי הרך, המתלטף, על אוזניו היפות (המתיקות, הכמיהה שהציפה את לבי כשהשתעשעתי עם תנוכיו המתחברים בקו אנכי אל צלע הפנים) – והבעת פניו הקשובה, בחיוכו המסתורי, הנדיר כל-כך… האם היא מבטאת הנאה צרופה כפי שהשליתי את עצמי? (ממרחק הימים היא נראית לי כסלחנות של מבקר המנסה לבחון תכונה כלשהי באישיותי.) והרי אפילו כשהייתי אתו התגעגעתי אליו!

עוד תמונות: תחילת הסתיו, ושנינו בטיול כרכרה בעמק הלואר. מצב רוחנו מרומם לאחר ארוחת בוקר כפרית עשירה באכסניה נוחה ומסבירת פנים על שפת הנהר, וכל שאטו הנקרה בדרכנו אנו מדמים את עצמנו כבעליו: מתאימים אותו לצרכינו, משתעשעים במחשבה על מסיבות הגן שנערוך בו, מתכננים את רשימת המוזמנים… אך כאן בורח ממני זיכרוני ומחפש מקלט דחוף במחוזות אחרים; משהו מתחיל להשתבש… להיחלד… לצרום… תיאודור משתעשע ברעיון שימקם את ספרייתו בחדר הקדמי, המוצף שמש והפונה לגן, ואילו אני מסתוררת בשובבות ועומדת על כך שנועידו לחדר המוסיקה, ושבמפרץ החלון העגול יעמוד פסנתר הכנף שלי. תיאודור טוען כנגדי – עדיין בצחוק – שאני נוטה להשליט את גחמותי האנוכיות על סידורי הבית, שאינני מתחשבת בצרכיו, ושאין זו הפעם הראשונה שהוא נוכח בכך… אני מתריסה לעומתו שהבית נחשב לטריטוריה של האישה ומטיחה כנגדו שמנהגו לפקח על כל עניין ועניין בחיינו מעיד על אופיו הרודני. אנחנו מאשימים זה את זו באגוצנטריות חולנית, ביצרי הרס, בנקמנות… וכשההתנצחות בינינו מגיעה לשיאה – בעניין רשימת המוזמנים – הו, כל הסכרים נפרצים! הטון המנופח, הפטרוני והמתנשא שלו כלפי! ומשמסתתמות טענותיו הוא אוחז גם באמצעים דמגוגיים, ובלבד שיהיה צודק! ההצלפה ב”עקרונות" ריקים מתוכן, במוסכמות חברתיות ומוסריות בלות מיושן… ותשובותי החותכות בבשר החי, הפוצעות במקומות הכי רגישים…

ולחשוב שבסך הכול דובר על טירות פורחות באוויר!

זיכרוני הקופצני, הלא מבוקר, נוחת, אם כן, על איים של אושר, בורר את הנעים והמרגיע, דוחה את הכואב והמשפיל. אז למה אני פונה אל הכתמים האפלים, והרהורי מצפים לרגע של הסחת דעת מצדי, כדי להתפרץ אל החרדות?

ב-4 במרץ 1890 נולדה בתנו פאולין. תיאודור ייחל כמובן לבן, שיאשר את גבריותו ויישא את שמו. עוד בהיותנו ברייכנאו, בספטמבר 1889 , הביע תקווה זאת במכתבו אל ידידו הסופר ההונגרי אדולף אגאי, והוסיף כי עדיין אינו יודע כיצד ינהג בו, בבנו, לכשייוולד. “בשום נסיבות שהן הוא לא יורשה ללמוד, ואם ירצה להיות סופר, אהרוג אותו. ואגב, אין ספק שתהיה זאת ילדה, ולו גם משום הסיבה הזאת בלבד, שאני רוצה בילד,” כתב.

לזכותו של תיאודור ייאמר שמרגע שנודע לו כי נולדה לו בת, קיבל את הבשורה באהבה ולא גילה את אכזבתו בשום צורה שהיא. עצם העובדה שיכול היה לקרוא לה בשם אחותו המנוחה, האהובה, ועל-ידי כך להחדיר גם קרן אור לחיי האבלות של הוריו… “אני נושק לילדתי הטובה על עכוזה – זקני היה שורט את פניה – מסוחרר מהתרגשות ומלא יראת כבוד. אני מרכין את ראשי בפני חידת החיים. אם הנך בקי בסוגיה זו, אנא הודיעני על כך בדואר חוזר… אילו מהפכות מחולל ילד בחיי אדם! עד כמה הנך נעשה מתחשב בזולתך! רואה אתה, דרך שערי האבהות אני נכנס לתחום הפילוסופיה!” הוא כותב שוב לידידו אגאי.

ואמנם, שישה ימים אחרי הלידה היינו שרויים באווירה של רוגע מתוק ושליו שנסכו בנו התחושה הרעננה של ההורות והמגע הפיסי עם הרכות הזאת של תינוקת שזה עתה נולדה (את הכינוי “מונצו פונצו” שדבק בה כל שנותיה נתן לה תיאודור מיד עם היוולדה). ואולם הסכסוכים בינינו נתגלעו כבר בסופו של אותו שבוע, משהחל תיאודור להתערב בדרך הטיפול בתינוקת (אפילו לשכירת מינקת התנגד נמרצות, כי האמין באיזה קשר מיסטי בין אם לתינוקה באמצעות ההנקה; אך כאן בא לעזרתי הרופא, שחשש מחלבי ה”מורעל", תולדת עצבי הרעועים), וכיוון שלא היה כל ספק בלבי שחמותי הכבודה היא המכתיבה לו את השקפותיו ההיגייניות והחינוכיות, התלקחו יצרי עם כל ניסיון התערבות שלו. וכך, כשפקד על הקינדרפראו שלנו להוציא את התינוקת לטיולים קצרים באאוגרטן הסמוך לביתנו, “לנשום אוויר צח”, נתקפתי היסטריה וצרחתי עליו באוזני האומנת שלא יעז לתת לה הוראות הנוגדות את שלי. ואמנם, חרדתי מרוחות פרצים ומהידבקויות בווירוסים גרמה לי, ברבות השנים, לכלוא את ילדי בבית ולהרחיקם מכל חברת ילדים בני גילם – הייתי מעמידה אותם עם פניהם אל החלונות, לשאוף אוויר – רק בשנות בידודי, אחרי “מותי” המדומה ובהשפעת השיחות שניהלתי עם מטפלי, נעשיתי מודעת לנזק הבלתי הפיך שגרמתי לילדי על-ידי ההגנה הקיצונית והמוגזמת שהענקתי להם; אבל אז כבר התרכזו רופאי בצורך לחלצני מרגשות האשמה הכפייתיים שלי, שאיימו על שלומי.

ומיד אחרי הסצינה המבישה בנוכחות האומנת יצא בעלי לפראג, לבכורת “מה יאמרו הבריות”. אך כישלון מחזהו בתיאטרון הגרמני שם דיכא את רוחו והוא חזר הביתה שפוף וקודר, עד כי אפילו התינוקת לא הצליחה לשעשעו ולהסיח את דעתו מדיכאונו. על מצבו הנפשי המעורער ועל הסיבות לכך למדתי מאוחר יותר, משהגיע לידי מכתבו אל חברו היינריך קאנה, שעזב את וינה באותם ימים עצמם לנסות את מזלו בברלין. (מיד אחרי לידת פאולין כתב לו קאנה כי נוכחותה של הילדה עשויה להקל עליו את העול הכבד של החיים עמי…) במכתבו זה, שתיאודור צירף אליו תצלום שלו עם פאולין הקטנה – תצלום המשקף כברנטגן את מצבו הנפשי העגום אז – תינה לפני חברו את מר גורלו, ואילו אני, דמעות של צער וכאב עליו, עלינו, זלגו מעיני בהתייחדי עם דבריו אלה, שנכתבו לפני כרבע מאה שנים, כאילו לא בי המדובר, כאילו לא אני הייתי אז מקור סבלו ומצוקתו.

ב-2 במאי 1890 , אחר הצהריים, חגגתי לתיאודור את יום הולדתו השלושים. המסיבה התקיימה בדירתנו שבסטפניינפלאץ 1, שלא בנוכחות הוריו (אמו הרי נשבעה שרגלה לא תדרוך בביתנו, והיא לא הפרה את שבועתה גם עם הולדת פאולין). בבוקרו של אותו היום, במלאת חודשיים לפאולין וכמחווה לחג העשור שלו, הרשיתי לתיאודור – בפעם הראשונה מאז נולדה התינוקת – להביאה אל בית הוריו, בליווי הקינדרפראו, להראות להם את נכדתם, והלבשתיה בשמלונת ורודה, מעוטרת בפרחי רקמתיים צבעוניים שסרגתי לה לכבודם. כיוון שחבריו הקרובים של תיאודור – היינריך קאנה ואוסוולד בוקסר – וכן ידידו יוליוס פון לודאסי, עזבו את וינה זמן קצר קודם לכן, לא נותר לי אלא להזמין למסיבה בני משפחה: את אחי פאול ואת בן דודי מוריץ רייכנפלד, שאותם חיבב, וכן את בני דודיו, הארנהיימרים (מוצאו הקתולי של דודנו דווקא החמיא לו), שהגיעו יחד עם בנם ראול והביאו עמם עוד בן דוד משותף – הסופר ההונגרי הֶלטאי, שהתארח בווינה באותם ימים. בתחילה התנהלה הסעודה על מי מנוחות. הכול שיבחו את הפורשפייזה שלי ואת שבלולי האטריות מעשה בית שצפו במרק הזך, והשיחה קלחה לה בנועם ובנחת. תיאודור חקר את הילד ראול על הרגלי הקריאה שלו, טען שמופסן המאוחר אינו מתאים לנער בגילו, והמליץ בחום על בלזק (האם הסתייגותו ממופסן היתה תגובה על ניסיון ההתאבדות של סופר זה בבית חולי הרוח שבו אושפז לאחרונה? נטייתו של בעלי להרס עצמי יצרה אצלו התנגדות אלימה למתאבדים!).

הסערה פרצה בעקבות שאלה תמימה של ראול, מדוע בוששים להגיע הדודים הגדולים, הורי חתן השמחה, ז’נטה ויעקב. נשתררה שתיקה מעיקה שבמהלכה הושיב תיאודור את הילד על ברכיו, ליטף את שערו ואמר לו, בטון רציני וטקסי היאה לכובד המעמד, שהיות שאנו נמצאים כאן בחוג המשפחה, ידבר אליו בכנות וביושר, כאל נער גדול, ובמקום לענות לו ישירות שאל את הילד אם קרה לו שרב עם חבר טוב שלו בגלל עניין של מה בכך, אך כעסו ועלבונו הפכו את המריבה לעניין של כבוד – עד כדי כך שהיה מוכן לצאת לדו-קרב עם יריבו ולהסתכן אפילו במוות. משהנהן ראול בראשו, נבוך בשל היותו מרכז תשומת הלב ודרוך כולו לשמוע את הנמשל אשר יסביר לו את סיבת היעדרותם של דודיו האהובים ממסיבת יום הולדת של בנם יחידם, הוסיף תיאודור ואמר שבמקרה כזה, האיפוק והתבונה הם היועצים הטובים ביותר, ואם יודעים להאזין להם, מגיעים עד מהרה למסקנה שאין טעם לנטור טינה לאורך זמן, ושמוטב למחול על הכבוד המדומה ולעשות את הצעד הראשון לקראת פיוס הדדי.

התגובות היצריות-האימפולסיביות הארורות שלי, המתעללות ומשטות בי אפילו היום, על סף שנת השישים לחיי! (אף כי עוקצן קהה, משום הסיבה הפרוזאית שאין לי עוד קהל שיתרשם מהן; והרי במקרה כזה הן עלולות להשתולל בתוך הגוף ולפרוץ מתוכו בצורת מחלה, חלילה!) אבל אז, בגיל עשרים ושתיים, התגרות כזאת של בעלי בי בנוכחות אורחינו הציתה את חמתי להשחית.

מוסר ההשכל של דברי תיאודור היה שקוף, כמובן, לא רק לי אלא לכל אורחינו; כל בני משפחתנו היו מודעים לנתק שביני לבין הורי בעלי. אבל כמו במקרה הנכה שכל העולם רואה את מומו ומחריש, ורק לו לבדו מותר לדבר עליו, במקרה שלי, רק אני, הפגועה, הנני בת חורין להעלות את הנושא באוזני אחרים. הדם עלה לראשי. היינו באמצע הסעודה, בין המנה העיקרית לפרפראות (אני זוכרת את התפריט כאילו הרכבתי אותו היום: סרטנים בשריוניהם, ברווז בג’לי עם סלרי במיונז וגזר גמדי, ולקינוח – ערמונים מסוכרים ודובדבנים מצופים. והמשרתת, בסינר תחרה מעומלן ובשביס, עברה בין המסובים ואספה את הכלים. קמתי ממקומי, מקישה על הצלחת בסכו”ם, ועזבתי את החדר. כשהגיע תיאודור בעקבותי לחדר המיטות, להשפיע עלי שאחזור אל אורחי, אמרתי לו משפט שהוא לא סלח לי עליו כל ימי חיינו.

“לך תזנה עם אמך!” סיננתי מבין שיני, “הלא על האושר השמימי הזה אתה חולם כל הלילות אתי, לא?”

בימינו, כשתורתו של פרויד היא באופנה, ייתכן שמשפט כזה לא נשמע מזעזע כל-כך; אבל אז, כשכבוד ההורים היה מקודש וחילולו על-ידי לזות שפתיים נחשב לפשע נתעב, לא זו בלבד שאסור היה לו שיבוטא במילים – אפילו מחשבה על כך דייה היתה לגרום למי שהגה אותה אשמה שאין מוצא ממנה אלא בהתאבדות. מה גם שבעלי, כבן נאמן לתקופתו, היה נושא דגל השמרנות והפוריטניות, על כל המשתמע ממושגים אלה. הוא התחיל לרעוד בכל גופו, עד כי נאלץ היה להישען על מסעד המיטה. וחיוורון פניו הפתאומי הבהיל אותי כל-כך, שהשכיח מלבי את הזעם שהייתי נתונה בו. אחר-כך התיישב על כיסא הטואלט שלי, ניגב בממחטה את מצחו וקם ויצא בשקט מן החדר. הטיתי אוזן מעבר לדלת, אך לא הצלחתי לקלוט שום קול מחדר האכילה. מעולם גם לא נודע לי מתי פרשו האורחים ואם טעמו מן הלפתן החגיגי שלי. התביישתי לשאול את המשרתת. באותו ערב עצמו ארז בעלי כמה מחפציו ועזב את הבית. מאוחר יותר נודע לי כי יצא את וינה בדרכו ללינץ, ושבמשך השבוע של העדרו שהה גם בזלצבורג ובמינכן. משם, הסתבר לי, שיגר מכתבים להוריו, רוויי חרטה והכאה על חטא, על הכאב שגרם להם כשלא שעה לעצתם ועשה את הצעד האומלל וביש המזל ונשא אישה שלא זו בלבד שאינה מסוגלת להבין ללבו ולהעריך את כישרונותיו, אלא אף משפילה אותו; וגרוע מכול – שאינה מכבדת את הוריו היקרים. הוא מתרפק במכתביו אלה על האהבה שהוריו מעניקים לו ועל השלווה שהם נוסכים בו בביקוריו אצלם, שהיא כצרי למדוויו, ומבטיח להם שלעולם לא יפגע עוד ברגשותיהם. “אני רוצה לחיות אתכם ולמענכם,” כתב. גם באוזני חברו קאנה ביכה את צרותיו, וקאנה השיב ל”תיאודור הטוב והמסכן" שלו כי מצבו של חברו (היחיד) מטריד אותו “מעומק לבי”, אך הוא יודע שדברי נחמה לא יועילו במקרה זה…

גם אני קיבלתי מכתב מבעלי, ובו משפט אחד בלבד: בקשה לגט. אבל למחרת הגיע עוד מכתב ממנו, בו הוא מתנה את ביטול מכתבו הקודם בכך שאבקש מחילה מאמו (בלי שום קשר לדברים הנוראים שהשמעתי באוזניו במסיבת יום הולדתו, שאפילו רמז עליהם היה ממית את אמו האצילה ויפת הנפש) על הדברים שאירעו בעבר, ושבגללם הדירה את רגליה מביתנו.

את ההזדמנות האחת והיחידה הזאת – כתב – הוא נותן לי רק בזכות בתנו הקטנה, שלא חטאה וכו'…

בו ביום מילאתי אחר האולטימטום שלו ושלחתי את כרטיס הביקור שלי אל חמותי בצירוף בקשת מחילה ממנה.

את יומניו של תיאודור הוציאו הציונים מדירתנו בתחילת אוגוסט 1904, מיד לאחר השלושים למותו.

כבר התוודיתי לא פעם שנהגתי להציץ בהם עוד בחייו. רק להציץ. בידיים רועדות. בלב חרד. מחשש להיפגע. כאילו היה זה חרק גדול ומבעית שאני אוזרת את שארית האומץ שבי ללוכדו, כדי שלא יפתיעני מאוחר יותר בזינוק לא צפוי.

והנה, באותם ימים של בלבול ואי-ממשות שהייתי שרויה בהם חודש אחד בלבד אחרי מותו של האיש היקר לי מכול – כן, למרות הכול! – ניצלו הציונים את מצבי הנפשי המעורער, את אין אוני, את מורך לבי, ובשידולים וברמזי איומים, שחלפו בשמי תודעתי הרפויה כעננים אפלים, הצליחו להוציא מידי את יומנֵי אהובי, שיצאו מלבו, בכתב ידו, עדיין חמימים, עדיין מפרפרים ונושמים, דברים חיים שאותתו אלי הצלה, כעלה הזית שבפי היונה.

אבל הציונים דיברו אלי בלשון מעולם אחר. אמרו שהרצל אינו עוד רכושי הפרטי, שהוא שייך לכלל העם היהודי, שביומניו מצוי “מידע פוליטי” בעל חשיבות עליונה לתנועה הציונית… וליאון קלנר, ידידנו, שיגר אלי את עוזרו האישי, אחד רוזנברגר, “לסקור את ארכיונו של הרצל” (הפחדן הזה חשש מעימות פנים אל פנים אתי, והעדיף לשלוח אלי מתווך מטעמו!), בכוונה מוצהרת לחבר עליו “מעין ביוגרפיה”. וכל זה – חודש אחד אחרי מותו! כל-כך אצה להם הדרך, לידידיו הציוניים של בעלי, לחנוט את דמותו בסרקופג, להזדרז ולהקים לו מאוזוליאום, כדי שייהפך לסמל! מהר ככל האפשר!

וכשהפרעתי לאותו רוזנברגר לחטט במגירות, כשמחיתי באוזניו והתחננתי לפניו שהכול ייעשה בנוכחותי ותחת פיקוחי, כמעט הדף אותי בכוח מעם המכתבה.

כן, אחרי שנגזלו ממני יומניו של תיאודור וארכיונו האישי, כשנותרתי עירומה וחסרת כול אחרי הפשיטה שעשה בביתי בא כוחו של קלנר, הופיעו העיתונאים. מכל קצווי תבל הם הופיעו. כארבה אחרי הגזם. לא הותירו לי ולוּ מזכרת קטנה מכל העיזבון של בעלי.

אך לפני זה עוד הספקתי לסרוק, בעיני הצרובות מבכי, את הטיוטות של מכתבי בעלי (המכתבים היו ממוינים ומתויקים במדוריהם על המדף העליון בשידה שמאחורי שולחן הכתיבה שלו, ואת הטיוטות של מכתביו האישיים למכותביו מצאתי במגירה נעולה בשולחנו), וגיליתי גם את מכתבו אל הוריו מיום שבת, 24 במאי 1890, ששמו של המלון המפואר אירופה בזלצבורג התנוסס עליו.

אחרי שמילאתי את חפצו של בעלי וביקשתי מחילה מז’נטה (תיאודור השלה את עצמו שהיה זה אקט של חזרה בתשובה מצדי, ואילו מבחינתי לא היתה זו אלא מחוות כניעה זמנית כל עוד החרב המאיימת של הגט תלויה מעל ראשי) היה תיאודור מוכן לנסות להצדיקני באוזני הוריו, בתלותו את אשמת נפשי המעורערת בתורשה של העיוותים במשפחתי (“יש להם עשב שיפון בלבם,” כותב בעלי ליקיריו). וכהוכחה לכך הזכיר להם את המעשה בדודי וילהלם (נשאואר), שנזף בבנו מוריץ, צעיר שברירי ורגיש, על שלא מצא בו את האומץ לירות בעצמו. והרי אחד מפונק ורפוס כמותו אינו ראוי לחיות!

ובאותה הזדמנות הוא מגלה להוריו שגם אמי ("החזירה הזקנה הזאת”) הציעה לי – בקור רוח – להשליך את עצמי לנהר כשהיתה עדה פעם לאחד מהתקפי הדיכאון שלי, כשהתפתלתי בייסורי לקרוע את עצמי מעצמי והתחננתי על נפשי שיעזרו לי להתאבד.

“אם ג’ולי תנשק את ידך, מאמאקאם, ותבקש את מחילתך, ואם לבך ייאות להיענות לבקשתה, אסלח לה אף אני ואחזור הביתה,” כתב. “לפני כל דבר אחר, מחילתך היא הכרח בל יעבור. זה ילמד אותה אחת ולתמיד שהדרך היחידה ללבי היא דרך הורי. אם תנאי זה יתקבל, אם ג’ולי תבוא לראותך ואת תרחמי עליה, אחזור אני אל ילדתי התינוקת.”

(אפילו היום רותח בי דמי כשאני קוראת דברים אלה, המשקפים את מעמדי הנחות בלבו; כביכול נשא אותי לאישה על פניה – של אמו! – בבלותה, רק כדי שאלד לו ילדים, בעוד מעמדה כגבירת הבית נשאר איתן כשהיה ועלי – הנתונה כליל לחסדיה – למלא בהכנעה אחר פקודותיה!)

בהזדמנות זאת מבשר תיאודור להוריו על חתונתה הקרובה של אחותי הלן לאיזידור-יואכים אייזנר, שתתקיים ביום שלישי, 10 ביוני 1890, ברודולפסווילה שברייכנאו, אותה אכסניה עצמה שבה נישאנו גם אנחנו (הלן המסכנה, שתמיד קינאה בי על מה שהיא כינתה “נשיותי”, לא זכתה שמחזרים ישחרו לפתחה, והיא נאלצה להסתפק בשידוך נחות עם סוכן מניות וסרסור בורסה עלוב למדי, אך בסופו של דבר זכתה היא בחיים נוחים ויציבים, ומשתי בנותיה נמנע הגורל המקולל של ה”תורשה" המשפחתית הפגומה שלנו. ואולם נראה כי לא לעולם חוסן. במקרה לגמרי נודע לי כאן, בסנטוריום באמריקה, כי לפני שנה התאבד אייזנר בווינה עקב פשיטת רגל).

מעט נחת רוויתי בכל זאת, כשחמותי באה לביתנו להיפרד מאתנו לפני נסיעתנו לרייכנאו, ובעלי – קצת מעייפות, קצת בהשפעת חסד הפיוס שלנו בלילה שעבר, קצת מתוך שמץ טרוניה לא מודע כלפי אמו – במקום לשבת אתה בניחותא ולשעשעה בשיחתו, כדרכו, סייע לי באריזה והתבדח עמי, וכשפנתה אליו בדברים השיב לה מתוך שמץ של אי-סבלנות. אך היא, שהיתה מורגלת בהתנהגות מופתית מצדו, חשה עצמה זנוחה ופגועה, ונפרדה מאתנו בקרירות עוד לפני שהספקנו להזמינה להסב עמנו לתה שלפני הנסיעה. ואולם מיד לאחר צאתה ניחם תיאודור על התנהגותו, ובהגיענו לרייכנאו הזדרז לשגר אליה מכתב התנצלות. הוא מצפה ממנה שתבין כי היינו שרויים בקדחת נסיעה; הוא מבשר לה בשמחה כי ביני לבינו שוררות כעת הבנה וכפרה, וניתן לקוות לפריחה מחודשת ומבורכת ביחסינו…

ובכן, מכתביו של בעלי אל הוריו בקיץ 1890 מאשרים את זיכרוני, הסלקטיבי כל-כך, שאכן היו לנו ימים של אושר באותה חופשה ברייכנאו, באותה דירה קטנה ששכרנו שם על שפת הנהר, המשקיפה אל ההרים המיוערים. מוזר בכל זאת שדווקא אז הוזמן אצלו הליברטו לאופרה הצרפתית “מדאם לה דיאבל” – “אשת השטן” – מטעם ה”תיאטר אן דר וין", שבבעלותה של אישה, אלכסנדרין פון שונרר. נראה שהתווית של מיזוגמיסט דבקה בו כבר אז ללא תקנה. האין התדמית שמלבישה עלינו החברה משפיעה על דרך ראייתנו את עצמנו וקובעת במידה רבה את התנהגותנו? במכתביו להוריו מאותה תקופה יוצא בעלי מגדרו לרומם את קרני בעיניהם. הוא מכנה אותי “ג’ולי אהובתי” ומשבח לא רק את כישורי האמנותיים, שעליהם לא היו עוררין, אלא גם את הצטיינותי כעקרת בית… האם נוכחותה של פאולין התינוקת בחיינו ריככה את עצבי עד כדי כך? או שמא האיום בגט, שממשותו זעזעה את כל הווייתי, החזיר אותי לשפיות? ובסוף קיץ זה של אושר – הו, כמה מודה אני על חסד האישור הזה שלו, שאמנם היה זה קיץ של אושר לשנינו! – מצאתי את עצמי שוב בהריון.

(כמה מוזר: בעיתון יהודי-אמריקני שמישהו מאורחינו בסנטוריום השאיר בחדר ההמתנה, נפל מבטי על ידיעה שהכוח וינה שוהה בימים אלה בפלשתינה, לתחרויות כדורגל עם מכבי. ופתאום נמלאו עיני דמעות. גל של אהבה ורחמים עלה בי בהיזכרי בבעלי, בחלומו, בחזונו, שלא זכה לראות בהתגשמותו.)


סוף מרץ 1924.    🔗

גופי כאן, בבית-מרפא זה, ורוחי משוטטת אל העבר, רק אל העבר…

אהבתי את דירתנו החדשה שבמרקאאורל שטראסה 7 ; דירה גדולה ומאירת פנים שבמרכזה פרוזדור רחב וארוך, בבית אלגנטי בעיר הפנימית, ברחוב הניצב לפראנציוזפסקאיי; ואהבתי במיוחד את חדר המדרגות המרווח, הלולייני, עם המעקה העשוי פיתוחי ברזל. ואולם רק חזרנו לווינה, פרצו מחדש העימותים שלי עם חמותי.

זה התחיל בכך שהיינו קרובים מדי ליודנגאסה ולבית-הכנסת הגדול שבזייטנשטאטנגאסה, וחמותי ביקשה מאתנו להתחשב ברגשות הקהילה היהודית בסביבה ולהימנע מקניית בשר טרף באטליז השכונתי (ביקשה? כל בקשה שלה נהפכה מיד לפקודה שהועברה אלי מאוחר יותר דרך בעלי!). בתשובה על כך אמרתי לה שאעטה על פני שני צעיפים בדרכי אל הקצב ושאצווה על הטבחית הגויה שלנו להצטלב ולבקש מחילה מאלוהי העברים בכל פעם שתקנה טרפה…

גם הפזילה הקלה של פאולין הדאיגה את מאמאקאם ז’נטה, שלא היתה מוכנה להתפשר פחות מאשר על יופי כליל השלמות דוגמת זה של בתה המנוחה, שעל שמה נקראה נכדתה, והיא הציקה לבנה שלא מניח את ה”מום" הזה של בתנו וניוועץ בפרופסור מומחה כל עוד לא איחרנו את המועד.

ושוב התעורר הוויכוח הישן בקשר להוצאת התינוקת לטיול יומי באחד מגני הסביבה, ברציף הנהר או ברודולפפלאץ (כעת, ממרחק השנים, אני מוכנה להודות שבחרדתי המופרזת לילדי מפגעי מזג האוויר ומהידבקויות במחלות, שבגללה בודדתי אותם מחברת ילדים אחרים יותר מאשר גוננתי עליהם מפני מרעין בישין אלה, גרמתי להחלשת המערכת החיסונית שלהם).

ואולם הריב הבלתי נמנע פרץ ביני לבין בעלי ב-6 בפברואר, ערב הצגת הבכורה של מחזהו שכתב בשיתוף פעולה עם הוגו ויטמן, “הגברת בשחור”, שחלה בדיוק ביום הזיכרון של פאולין הרצל, ולפיכך נמנעה מהוריו האפשרות להיות נוכחים בהצגה. בעלי, שלא יכול היה, כמובן, להעדר מן הבכורה של מחזהו, ביקש להגיע לתיאטרון בלעדי, ובכך, אמר, אביע אף אני את הזדהותי עם האבל המשפחתי.

להצדקתי אומר שהייתי צעירה והייתי להוטה אחר בילויים, וּויתור על ההתרגשות הקשורה בהצגת בכורה – ועוד במחזה של בעלי! – היה קורבן גדול בשבילי באותם ימים, אפילו שכבר ניתן היה להבחין בהריוני בן חמשת החודשים. התקוממותי למשמע גזר הדין שנכפה עלי אך ליבתה את רוגזו ואת עוינותו של בעלי כלפי, ולבסוף נשארנו שנינו בבית ומחבר המחזה הספיק להגיע לתיאטרון רק לקראת סוף ההצגה – להשתחוויה.

אבל למחרת ניחתה על בעלי אחת המכות הקשות ביותר שספג מימיו, כשהגיע אליו מכתב הפרידה של חברו הטוב – היחיד – היינריך קאנה, אשר התאבד בברלין יום קודם לכן, ביום מותה של אחות תיאודור ובערב הבכורה של מחזהו. “תיאודור היקר והטוב שלי,” כתב, “ידידך הוותיק רוצה עדיין לברכך לשלום לפני מותו. תודה לך על ידידותך ועל כל נדיבותך. אני מאחל לך וליקיריך כל אושר שבעולם. אני נושק לך.”

בלי אומר ודברים השאיר בעלי את מכתבו הפתוח של קאנה על שולחן הטואלט שלי והחל אורז את מזוודתו, ובו ביום יצא לאיטליה, למסע התבודדות בן שלושה שבועות (זאת נודע לי מאוחר יותר, כשבחרדתי לשלומו ובשל מחסום הנתק שלי מהוריו פניתי לעזרת אחי לשם איתורו).

בעלי היה אדם שפרט לקאנה לא היו לו חברים. דרך החברות הקלה, השטחית, של שתייה בצוותא והתרועעות קולנית לא הלמה אותו, ואם ניסה ללכת בה אי פעם – בתקופת חייו הסטודנטיאלית, למשל, כשרצה להיות פופולרי – נשאו מאמציו אופי גולמני ומלאכותי, והוא זנח אותם עד מהרה. ואשר לחברות האינטימית, של חשיפת נשמות וגילוי לבבות – הרי תיאודור היה מסוגל לה רק תוך כדי תהליך התבגרותו, ושותפו היחיד לחברות ממין זה היה היינריך קאנה. וכשמצא קאנה אומץ בעצמו להסיק את המסקנה המתבקשת מחיבוטי הוולט שמרץ המשותפים לשניהם (אף כי לקאנה היו הרבה יותר סיבות מוחשיות-דחופות לכך מאשר לו), חש בעלי נרפה ונטוש, ובודד כפי שלא היה מימיו.

אשר לי, בהיותי קנאית מטבעי לא יכולתי שלא לקנא בחברות הזאת של בעלי, המתרחשת מאחורי גבי ואינה כוללת אותי (ואחרי מותו של בעלי, כשדפדפתי במכתביו כרדופת שריפה, הסתבר לי שחברו הטוב נד לו מעומק לבו על חייו המרים עמי), ואף התקשיתי להסתיר את שמחתי כשעקר קאנה לברלין. מה גם שמצבו החומרי העלוב, לבושו המרופט, קדרותו, לא החמיאו למושגי החברתיים אז.

תיאודור לא היה מסוגל להתמודד עם אשמה או להרגיש בלתי צודק. כמה מריבות היו נחסכות מאתנו אילו היה מגלה הבנה כלשהי כלפי, אילו היה מוכן להודות אפילו בקצת מצדקתי, באותם מקרים שקיפוחי זעק לשמים ממש! התדמית העצמית שלו היתה של אדם בעל ערכי מוסר גבוהים ביותר, והוא ציפה מעצמו (ומאחרים) התנהגות מופתית בהתאם למושגיו אלה על מוסר, שלא חפפו, כידוע, את מושגי.

האם חזר הביתה לקראת יום ההולדת הראשון של בתנו, כאשר הייתי בחודש השישי להריוני, רק מפני שהקוד המוסרי השמרני שלו דרש זאת? רק מפני שהתעלמות מציון שמחה משפחתית מצד הפאטרפמיליאס ונטישת אישה בהריון היו פוגעות בתדמיתו העצמית?

ומה על “מנת הרעל” שהיה מכור לה ואיש מלבדי לא היה מסוגל לספק לו אותה?

מה עליה?

ואולם נוורוזת ההריון שלי, כשכל עניין של מה בכך זעזע את עצבי וגרם לי להתפרצות של זעם (חריקת גלגלי הכרכרות על המדרכה, זמזומי זמרתה הזייפנית של הטבחית, הפיח המיתמר מארובות השכנים והעשן העולה מהמקטרת של תיאודור, רוח פתאומית שפרצה מאיזה חלון שהחדרנית פתחה במצוותו של בעלי – בהשפעת אמו, כמובן – על מנת לאוורר את החדרים), השניאה אותי עד מהרה על עצמי – ועליו. הוא העניש אותי בשתיקות ממושכות (ולא יכולתי שלא להבחין במבע הבוז שעל פניו המתוחים והקדורניים), בהסתגרות בחדר עבודתו עד לשעות הקטנות של הלילה ובהיעדרויות של ימים שלמים מהבית. ואני, בתיעובי מעצמי, בתחושת ההשפלה שלי, חזרתי – כבהריוני הראשון – מתוך זעקה נואשת ליחס מצדו, לעזרה, על ניסיונות ההתאבדות שלי, אשר אך הקשיחו את לבו כלפי. ובאמצע מאי, בחודש השמיני להריוני, קיבל אבי מכתב ארוך מבעלי – כהתרעה על צעדו הבא, בקשת גט ממני – בו הוא מפרט בארבעה סעיפים את טענותיו כלפי:

א. התנהגות קצרת רוח, בוטה וחצופה כלפיו, המתבטאת בהעדר כל ריסון עצמי ובאיומים של איבוד לדעת שבאמצעותם אני מבקשת להשיג את חפצי. למשל: למנוע ממנו לקרוא בערבים (כיצד לא הבין “פסיכולוג” כמוהו שהיה זה אקט של מחאה מצדי על כך שחודשים שלמים אין הוא נוגע בי כלל!).

ב. התנהגותי העוינת, המעליבה, כלפי הוריו (מחשש שמא לא יראה השופט עובדה זו ככבדת משקל דייה, הוא מוסיף ואומר שלגביו זו הסיבה המכריעה ביותר…).

ג. הליכותי המופרעות עם הילדה, בינתיים רק עם זו הראשונה, בהיותי מונעת ממנו, אביה, ליישם את השקפותיו בכל הנוגע לחינוכה.

ד. ניהול משק בית מרושל, בזבזני, מצדי והעדר שלום בית יוצרים אווירה בלתי אפשרית עבורו לא רק לעבודה אלא אף לקריאה.

הורי, שנפגעו לא פעם מיחסו המתנשא של בעלי כלפיהם ומהבוז הגלוי שרחש להם, היו מודעים גם לסכסוכים ביני לבינו (“אבל ריחו של כספי, שהכניס עמוק לתוך כיסו, אינו מצחין כלל לאפו המעודן,” רטן אבי במר לבו), ובכל זאת, משקיבל אבי את מכתבו של תיאודור הוכה בהלם. לעזוב אישה בהריון מתקדם, אם ילדתך בת השנה? כל הווייתו הגולמנית, הבלתי מהוקצעת אך הישרנית, של אבי, שמושגיו על העולם היו של “כזה עשה” ו”כזה לא תעשה", התקוממה על כך. והוא קרא לו מיד לשיחה פנים אל פנים. בפגישה סוערת זו איים תיאודור לשלוח אותי להסתכלות אצל הפסיכיאטר הווינאי הידוע פרופסור תיאודור מיינרט (מורו של זיגמונד פרויד), ועם זאת דרש ממשפחתי לקבל אחריות עלי לאחר פרידתנו, שאם לא כן יגרום הוא לאשפוזי במוסד לחולי רוח. לבסוף “פייס” אבי את בעלי בסכום כסף נכבד שהקציב כביכול לעזרה נוספת במשק הבית, כדי שאני אוכל לנוח מנוחה מלאה – עד הלידה – “ואחר-כך נראה” (זאת בנוסף להכנסה של כששת אלפים גולדן לשנה שהפיק מן הריבית של הנדוניה שלי…).

ואור ל-10 ביוני 1891 ילדתי את בני יוהנס-הנס (השם נבחר כמובן על-ידי בעלי, ואזכור שמה המלא של חמותי – יוהנה-נאנט – אינו מקרי, אך פרשנות פסיכולוגית אלמנטרית זאת הסתברה לי, משום מה, הרבה יותר מאוחר; ואילו אמי התנחמה בכך שכספו של אבי קנה שוב את לבו של תיאודור, והילד נקרא גם על שמה שלה, גם הוא יוהנה), ומי יכול היה לנחש למראה התינוק המושלם הזה, הנאה והמוצק (כשהתכופף אליו בעלי לנשקו משך בזקנו ואף הצליח להכאיב לו), שגורל מר ואכזר יהיה מנת חלקו עלי אדמות?

בסיפורו “הבן” אומר הגיבור (וקולו של בעלי נשמע לי מדבריו כאילו היום היה זה כשראיתיו כה גאה וקורן למראה בנו בכורו): “הקטן הזה העניק לי אהבת חיים ממשית, חושית, שכן הוא בני. המשכיותי הבלתי נפסקת לעד, הערובה לכך שלעולם אירש את הארץ, לעולם אתחדש בבני, בנכדי, לעולם צעיר, לעולם יפה וחזק.”

וביומנו כותב האב הטרי, שאינו יודע את נפשו מרוב אושר: “זה הקטן לא יהיה כה נרפה ושביר. הוא לא יצטרך לבלוע כל-כך הרבה טינופת. הוא ישיג גדולה נעלמה.”

וכדי להסיר מבננו האהוב את מכשול יהדותו, שבגללה בלע תיאודור “כל-כך הרבה טינופת”, נמנענו מלמול אותו ומנענו ממנו שם עברי, ואלמלי החשש מפני הצער העלול להיגרם להוריו לא היה בעלי – “מלך היהודים” – מהסס להטבילו לנצרות, כפי שאמנם שאל את נפשו לעשות.

לאחר מותו של קאנה חיפש לו תיאודור תחליף ומצאו בדמותו של חבר נעורים אחר שלו, אוסוולד בוקסר (אף הוא היגר לברלין, אך בניגוד לקאנה נחשב ל”איש העולם" במראהו ובהתנהגותו, והוא אף ביסס את מעמדו כעיתונאי בכיר, מהימן ומבריק), והתחיל לשפוך לפניו את לבו. ללא שום עכבות מסביר בעלי לחברו (באותו מכתב עצמו בו הוא מבשר לו על הולדת בננו!) שהוא מנסה ללחוץ עלי שאמסור לידיו את הילד מרצוני החופשי לאחר שייפרד מעלי, אך אם אסרב, ייאלץ להמתין עד שימלאו לילד ארבע שנים, שאז, על-פי החוק האוסטרי, מקבל האב אוטומטית אפוטרופסות על בנו.

ובסוף יוני, לפני שמלאו להנס חודש ימים, יצא בעלי למינכן, ל”מסע עסקים” כביכול – בלוויית אמו – משם הודיע לי במכתב ללא מען השולח שעליו להתעכב במסעו, אשר יעדו ומשך זמנו אינם מחוורים לו עדיין. ואולם המסמך בן עשרת העמודים שקיבלתי כעבור ימים אחדים מעורך דינו לא השאיר בלבי מקום לספק באשר לכוונותיו. “במשך שנתיים תמימות היה ביתי גיהינום עלי אדמות,” הוא כותב לי, ובהתחסדות האופיינית לו הוא מזכיר לי את האסון שהמטתי אני על חייו, ולעומת זאת, את הגינותו ביחסו אלי, והוא אפילו מוכן להודות בכך ש”כובד האשמה" אינו כולו שלי באופן בלעדי, וכי יש להטיל את הדופי באלה שהזניחו את חינוכי וכן בטבענו השונה כל-כך…

אשר להוריו “היקרים, הטובים, האהובים” – שהוא “כל עולמם” ולהם הוא חייב תודה ו”אהבה ענוגה ביותר" עד נשימתו האחרונה – הרי לבם נשבר בגלל נישואיו, והתנהגותי כלפיהם היתה מגונה אפילו יותר מאשר כלפיו, “אם תיתכן בכלל אפשרות כזאת”. (אך במכתב להוריו ביקשם למסור לי שאשתדל להשכיח מלבי “את השעות המאושרות הנדירות שבילינו יחד”…) ואשר לילדינו, הוא מזכיר לי את התפרצותי כלפיו כשביקש ממני, בנוכחות האומנת, לשלוח את פאולין לטיול בכרכרה "במזג אוויר נוח” (“אם תאמר זאת שנית אירק בפניך ואכה אותך” – הוא “מצטט” אותי, להכפיש אותי ולשוות למעמד נופך דרמטי). בהמשך מכתבו שולף בעלי את ציפורניו ומודיע לי שאין הוא “חלשלוש” כאבי, בעוד אני דומה דווקא לאמי, וכי ילדיו חייבים להאמין בו ולכבדו גם אילו היה נבל ובן בליעל. אשר לאפוטרופסות על הילדים, הוא מצהיר על נכונותו לקחת את שניהם תחת חסותו, אך בהיותו “לא בלתי אנושי, לאחר הכול”, הרי אם אסכים לתנאיו ישאיר בידי “את פאולין הקטנה שלנו” אפילו מעבר לשנתה השביעית, כפי שהדבר מקובע בחוק, ואילו את הנס התינוק הוא מוכן להשאיר בידי עד לסתיו הקרוב (כלומר: לעוד כשלושה חודשים…) ואחר-כך ייקחהו עמו. לבסוף מאיים עלי בעלי שאם לא אשמע בקולו אדע את נחת זרועם שלו ושל בית-המשפט.

לאחר שבוע של שהייה בוויסבאדן, “לצדה הרוגע” של אמו “הטובה, הזהובה”, יצא תיאודור לבדו להשתאנן לו בארץ הבסקים בספרד, ולבסוף נטה את אוהלו בעיירה הציורית סנט ז’אן דה לוץ שבהרי הפירנאים, ואת המען למכתביו שינה בדואר לכתובת של הוריו (נחת מה היתה לי – מאוחר הרבה יותר – כשנתקלתי במכתבו לאמו בנזיפה שנזף בה בנה הנערץ על שפתחה מכתב שלו מבלי לבקש את רשותו, ובכך נסדקה מעט דמותה האידיאלית בעיניו; כשהצבעתי אני בפניו על תכונה זאת של חטטנות אצלה, מחה נגדי בכל תוקף).

ובהעדרו ביקשו הוריו מעורך דינו לפנות אל הרב הראשי של וינה, הרב מוריץ גידמן, שייוועד עם אבי לדון עמו במשבר שפקד את משפחת בנם; אך גידמן, שנמנע בשעתו לערוך את נישואינו בגלל מוצאי המפוקפק, השתמט גם מלהכניס את ראשו לכל הקשור בגירושינו.

התדמית המוסרית בעלת הסמכותיות המוחלטת, שניחנה בידע עליון חובק עולם, גלוי ונסתר, שתיאודור עיצב בה את הפרסונה שלו במתכונתה, היוותה – עכשיו אני יודעת – מחסום לכל אפשרות של ראייה עצמית והכרה עצמית חודרת ואמיתית.

זאת גם הסיבה שכתיבתו האמנותית, עם כל ברק הכישרון והתבונה המושקעים בה, נראית שטוחה וחד-ממדית וסגנונה חינוכי ומתנשא.

ואשר לי, תמיד ידעתי שיותר מכל אדם אחר בעולם מצליח בעלי להפיח נשמה שחורה בלילית השוכנת בתוכי, כפי שמישהו אחר יכול היה אולי להצמיח כנפיים זכות למלאכה שבי, ושזה בעצם מה שהוא מצפה ממני: שאמלא למענו את תפקיד הלילית. שהרי כגודל אהבתו העצמית של אדם זה, כך גודל שנאתו העצמית.

הפגם התורשתי של היותו יהודי, אשר הגביל את שאפתנותו להגיע לפסגה החברתית-המעמדית אשר אליה נכסף, וראייתו את עצמו בבבואה המעוותת שנשקפה אליו מדרך ראייתם של הגויים אותו, פגם זה, מכוער ודוחה ככל שיהיה (ושהיווה את ההסבר העיקרי לשנאתם העצמית של היהודים בכל הדורות), עדיין אינו מסביר את הקללה שהטיל בעלי – שלא ברצונו, שלא במודע – עליו, עלי, על צאצאינו, זו שניתכה עלינו כאש גופרית קדומה, כילתה את שנינו והשחיתה את זרענו.

האם גילמתי אני, באישיותי הנוורוטית, האימפולסיבית, החרדנית והתלותית, את העונש שהזמין לעצמו כתוצאה מאשמתו כלפי אחותו המתה, כאשר הצצה לתוך פנימיותו גילתה לו כי אף שהצטער על מותה לא כרסם הכאב את לבו כפי שדרשו זאת ציפיותיו מעצמו, והוא חש אפילו מעין שמחה סמויה ותחושת שחרור בלכתה, בהותירה אחריה את כל מרחב המחיה של אהבת ההורים לאחיה הצעיר ממנה? האם העובדה שלא התאבל עליה כראוי רדפה אותו כל ימי חייו, ואני וילדינו היינו קורבנה? ומשבחר בי לכבול אותו ולהצליף בו עד זוב דם (באופן מטפורי, רק באופן מטפורי!) התמקדה כל חמתו, כל שנאתו, בי, בזו המענה אותו?

אני מאמינה בכל לבי שהרווחה שחש בעלי לשמע הצעת המינוי שקיבל מה”נויה פראיה פרסה", להיות כתבו הפרלמנטרי בפריס (במברק שהגיע למלונו בסאן סבסטיאן בליל שבת, 2 באוקטובר 1891), נבעה בעיקר מן העובדה שלא יכול היה לשאת את מאבק האיתנים שניטש בלבו בין הצורך הנפשי העמוק שלו בהמשך הקשר עמי ובין התיעוב העצמי שחש כלפי הקשר הזה, דווקא משום שהיה מסובך בו בסבך חולני מכוער ומשפיל ביותר. כעת, בעמדתו החדשה בעלת היוקרה, שכה החמיאה לו, במקום מקלטו בפריס, יכול היה לדחות את ההכרעה בעניינינו לזמן בלתי מוגבל…

אך לא אישה עם עצבים כמו שלי תניח לו ליהנות באין מפריע מחיי הדרור הפסטורליים שלו בחיק הרי הפירנאים! כשקראתי את רשמי מסעו ב”נויה פראיה פרסה", המתוארים ביד אמן ובמיטב האספרי הספרותי שלו, עלו בעיני דמעות של כעס אין אונים מן הטון הרגוע והנינוח, המתובל בהומור, של אחד שראשו ולבו פתוחים לקלוט חוויות בעלות דקויות חושיות של טבע ואדם, בעוד אני כאן, בווינה, מוכת אימה וחרדה, ועצבי מתוחים ללא נשוא, כבולה לבית ומטופלת בשני התינוקות שלו. בשעות היום נסחפתי אמנם, בעל כורחי, לפעילות שגרתית שהסיחה את דעתי ממצוקתי, אך בהגיע עת השקיעה הייתי נתקפת דיכאון שכסס וכסס בלבי כתולעת, והדרך היחידה להחרישו היתה לברוח מן הבית. תחילה נהגתי להסתלק אל בית הורי, אך נרגנותה של אמי והארס ששפכה על תיאודור (כל משפט שלה בגנותו נפתח ב”אמרתי לך?”, “אמרתי לך?”) הבריחו אותי גם משם – אל רציפי הדנובה או אל גני וינה הירוקים והמרגיעים.

לא עבר כמעט יום ללא התפרצותי אל תוך האידיליה הפירנאית השאננה של חיי הרווקות של בעלי, במכתבים ובמברקים זועקי חמס על הפקרתי הפושעת (הוא השתקע שם בקריאה בשופנהאואר, אך כשזה הובילו להתבוננות עצמית מעמיקה יותר, נבהל וברח מפניו); אך דומה שידידותו של הדוור-החנווני-הספר שבחנותו הקטנה והרב תכליתית במרכז העיירה קיבל בעלי את הדואר שלו, ואשר עמו ועם רעיו, הסנדלר והנפח, אף שיחק קלפים בבאר של המלון, הקהתה את העוקץ שבמכתבי, וקריאות האס.או.אס. הטלפוניות שלי זכו תמיד לאותו מענה של פקיד הקבלה – בהוראת בעלי, כמובן – כי סניור הרצל אינו בר הישג כעת. או שנסע ללוץ, או שיצא ברכיבה לצירקוס-גאווה, או שציווה לא להטרידו מכתיבתו בשום מקרה. (להוריו, שדאגו שמא יקרה לו אסון בהרי הפירנאים, השיב: “אתם היודעים שבאף אחד ממסעותי לא נפגעתי כפי שנפגעתי בדרך הקצרה מסטפנישטראסה לליליינברונגאסה” (כלומר, בדרך מבית הוריו לבית הורי, כשביקש את ידי…)

מכתבו של תיאודור להוריו מ-23 בדצמבר 1891 (מהוטל רסטאט שליד הפלאס דה ל’אופרה, בו התאכסן בפריס), השתפכות הנפש הדביקה שלו, העוברת על גדותיה: “כל מה שהשגתי שלכם הוא… כל מה שהנני, תודות לכם… כפי שאני חייב לכם חוב אין סופי של הכרת טובה בעד הכול, כך כל ההערכה שאזכה בה בעיני אחרים שלכם היא… אדחה את כל תענוגות החיים אם לא תתחלקו עמי בהם”… ממכתבו זה אני לומדת על האופוריה שהיה שרוי בה בימיו הראשונים בפריס, כשלבו גאה מאהבת עצמו, והוא ביקש את ההזדהות וההשתתפות של הוריו בטוב שנפל בחלקו. שהרי חייו – חייהם, ואושרו לא יהיה שלם אלא אם יעברו הם לפריס בעקבותיו, ילוו את הצלחותיו ויריעו לו מקרוב. “יהיה זה חטא וכסילות אם לא נהיה יחד,” הוא כותב להם.

אבל אני הקדמתי רפואה למכה. פשוט נכנעתי. ידעתי שהקשר אתו (ועם ילדי; הרי תיאודור התכוון לגזול ממני את ילדי!) הוא עניין של חיים ומוות בשבילי, ובחרתי בחיים. את הקללה שרבצה לפתחנו כבר אי אפשר היה להעביר מן העולם בלאו הכי. ובראשית נובמבר שלחתי לו מכתב פיוס שבאמצעותו הזמנתי את הוריו לבקר את נכדיהם (הם עדיין לא ראו אז את הנסי בן חמשת החדשים), ותיאודור העביר את הזמנתי אליהם, ככתבה וכלשונה, בהציעו להם – זאת למדתי מאוחר יותר ממכתבו אליהם – שייענו לה רק אם געגועיהם אל נכדיהם ידחקו אותם לכך… והם אכן ביקרו בביתי. אלא שילדי, באיזה חוש נסתר שילדים ניחנו בו, עיינו את ז’נטה מן הרגע הראשון. הם נצמדו אלי בכוח, כבשו את פניהם בחיקי ולא היו מוכנים לנדב לסבם ולסבתם ולו חיוך אחד לרפואה.

ביקורם של הוריו בביתנו העניק לי תעודת כשרות בעיני בעלי, וכעת יכולה הייתי לתכנן נסיעה אליו מבלי להסתכן בכך שיסרב לראותני. וכשהגעתי לפריס, ב-29 בנובמבר, לבושה הייתי בחליפה שמרנית מגברדין ובמעיל ובכובע תואמים, בניסיון לשוות לדמותי נשיות מהודרת, אך מאופקת וסולידית, כיאה לחוזרת בתשובה שבאה להרשים את בעלה במהפך שחל בלבה ולהרעיד בו, בהתנהגותה, נימה אוהדת כלפיה. וכשבא לקבל את פני בגאר דה ל’אסט נדמה היה לי מהבעת פניו שאישר את הופעתי ושהוא גאה לפסוע לצדי על הרציף.

מתוך אינסטינקט של הישרדות, יותר מאשר מתבונה או כתוצאה של חישוב קר, התנהגתי “למופת” באותם ימים מעטים שביליתי בחברתו בפריס. בניגוד מוחלט להתפרצויותי הנזעמות כלפיו במכתבים ובמברקים ובטלפונים (ובמריבות האין סופיות שלנו פנים אל פנים לפני נסיעתו), לא העליתי כלל את הנושא שלשם בירורו הגעתי הנה: בריחתו ממני ואיומו בגירושין (והרי צורך עז היה לי לראותו, והרי התגעגעתי אליו נואשות, והרי לא יכולתי לסבול ולו עוד יום אחד את הריחוק ממנו!). לא הטחתי בו האשמות, לא עשיתי לו סצינות, אפילו לא ניסיתי לעורר בו רחמים עלי ועל הילדים (בלאו הכי תוצאתו של אקט כזה עלולה היתה להיות הפוכה: אני הייתי נכנסת לטראנס של חמלה עצמית, ואותו הייתי מביאה לידי התנגדות והתגוננות).

הבאתי עמי את צילומי ילדינו: של פאולין בת השנה ושמונה חודשים ושל הנסי בן ששת החדשים. מעיניה הכהות של פאולינה ניבטו חרדה ומרדנות, ומבטו המעורפל של הנסי הפעוט שיקף עצבות ודאגה, כמשוטט במבוכים סבוכים. אביהם בחן את קלסתריהם שעה ממושכת, כשהבעת הסקרנות והאושר בפניו מפנים מקומם למעין תוגה, ומצחו הצעיר נחרש בקמטים, כביכול קלט לפתע, לשבריר של שנייה, איזו ידיעה על-חושית הרת אסון.

על התנהגותי זאת, ללא דופי, החזיר לי בעלי כגמולי ונהג בי כאביר לכל דבר, ועשה כמיטב יכולתו להנותני בשיטוטים בגני העיר ובשדרותיה ובטיולים קצרים אל מחוץ לעיר, ולמרות שהכיר יפה את האתרים שבהם ביקרנו, טרח להיעזר במדריך המסעות של “בדקר” כדי להרחיב את השכלתי. כך טיפסנו למגדל אייפל, שזה אך נסתיימה בנייתו והוא הואר באור יקרות חשמלי; כך ערכנו סיור בפאלה בורבון, ותיאודור היה גאה להדריך אותי במסדרונות המפוארים המובילים אל ממלכתו ביציע העיתונאים, וביקרנו בתערוכת ציורי נוף אימפרסיוניסטיים. תיאודור אף שעשע אותי בבילויים ופינק אותי בארוחת ערב חגיגית בקפה דה פַּרי (אך באותה הזדמנות כמעט הצליח להוציא אותי מן הכלים ולזעזע את שלוות רוחי השבירה, כשפלט כבדרך אגב כי הצעתי לאיחודנו מחדש לתקופת ניסיון תלויה בהסכמת הוריו… הה, אילו ידעתי אז שמיד עם חזרתי לווינה הפציר בהם, מאחורי גבי, לבוא ולהתגורר עמנו בפריס, כדי שיוכלו לפקח עלי מקרוב, שאהיה ממושמעת, קשובה, מצייתת, חסכנית, אוהבת… כן, הוא ציפה ממני, כתנאי להצלחת תקופת המבחן שלי אצלו, שאוהב את מענַי!). וכך, לאחר בילוי מענג ומגרה ב”מולן רוז’" חוויתי את אחת הפעמים הנדירות של אושר שלם ומלא בהתעלסות אתו (אך אבוי לאותה אירוניה: באותו לילה עצמו הכריז שאם אקבל את תנאיו ונחזור לחיות כמשפחה, יהיה עלי להסכים לכך שנישן בחדרים נפרדים, בקומות שונות של הבית, וחדר השינה שלו יהיה צמוד לסטודיו שלו).

באחת מהשתפכויות האהבה של תיאודור כלפי אמו (במכתבו מ-17 בינואר 1892), כשקרא דרור להפלגות רוחו, הוא מצהיר באוזניה כי “אין דבר מרומם יותר בחיים מאשר עצם קיומך, והוא גם הגמול העשיר ביותר להווייתך, שהיא ההתגשמות האצילה ביותר בחיים”. לא פחות ולא יותר!

ובהמשך המכתב הוא מואיל להעניק ציון “ראוי” גם “לאבי האהוב”, "בזכות העובדה שיש לו אישה כזאת ובזכות כל הקורבנות שהקריב” – למענו, כמובן! למען בנו אהובו – “שאפילו כאשר שיבה תכסה את ראשו עדיין יהיה ממושמע, מתחשב ומלא הערכה אליו”, וכן גם ילדיו אחריו, "אם יניח להם זאת גורלם”; שכן “ההערצה והאהבה” אל סבם “יהוו את אחת מאבני השתייה הראויות ביותר לעיצוב אופיים”.

ואולם לזאת לא זכה תיאודור. כאמור, ילדינו פשוט לא סבלו את אמו! אך זו המשיכה לבחוש בעניינינו ולהסית את בנה נגדי, שעה שהוא, ילד נזוף בן 32, היה חייב לה הסברים והתנצלויות והרעיף עליה מחמאות על הניסוח הנפלא שניסחה את מערכת החוקים וצופני ההתנהגות שהואילה לצרף אל אישור “ארכת המבחן” שלי… אך התערבותם הפעילה של אחי פאול ושל בן דודי מוריץ רייכנפלד הכריעה את הכף לטובתי, לא כל-כך בזכות השפעתם עליו, שבהונאתו העצמית הוא נתלה בה כבתירוץ, אלא – כך אני מאמינה בכל לבי – בכוחה של משיכתנו הפתולוגית ההדדית, הפולי-א-דה שלנו (מושג שאימצתי לעצמי בשנות טיפולי הארוכות), ובסופו של דבר הובסה ז’נטה ותיאודור הזמין אותי שוב לבקרו בפריס, הפעם בלוויית ילדינו.

כמי שחזר והתחבר אל עצמו לאחר ניתוק נפשי בעטייה של מחלה, כך נראה תיאודור בפגישתו עם ילדיו בתחנת הרכבת גאר דה ליאון לאחר שבעה חודשי ניתוק מהם. וכשאימץ אותם אל לבו והתאחד עמם בחיבוק ממושך, ניכר היה בו שגם נפשו שבה אל מנוחתה. ואשר לילדים, הרי אביהם היה מזוהה בלבם עם מרחקים לא מושגים, עם מסתוריות, מעין אבא מיתולוגי שמדי פעם נוצקת לדמותו האגדית סמליות אחרת. פעם, כשאמם שופכת דמעות של כעס עליו, הוא מצטייר בדמיונם כמכשף כול יכול שידו ארוכה להזיק לה מרחוק; ופעם הוא מצטייר להם כנציגה של אלוהות רבת חסד המקשיבה לרחשי לבם ופוקחת עין על מעשיהם הטובים, שבבוא העת תזכה אותם באיזה גמול נכסף, לא מושג.

תיאודור הכין לנו סוויטה במלונו; חדר אחד לילדים ולאומנת וחדר שינה משותף (בינתיים) לי ולו. ולמחרת בואנו כתב להוריו שהחיים קיבלו שוב משמעות לגביו, והדבר היחיד הנחוץ לו להשלמת אושרו הוא שהם, “היקרים היקרים היקרים”, יצטרפו אליו לכאן בקרוב…

ובאותן שעות שילדינו ביקרו עם אומנתם באתרי שעשועים המיועדים לבני גילם התרוצצנו שנינו, בלוויית מתווכים, ברובעיה המהודרים של פריס בחיפוש אחר מגורים למשפחתנו למשך שלוש השנים הבאות. לבסוף מצאנו דירה, איזו דירה! ברי דה מונסו 8, ליד הפארק, מרחק של הליכה מה”מדלן ומבולוור דה קורסל (כשהנהנתי בראשי למתווך מתוך הסכמה מאופקת – מפחד עין הרע – ופלטתי ביובש כי אמנם כן, דירה זאת עונה על צרכינו, חשתי כי לבי מתפוצץ מעליצות!), רחבת מידות, מאווררת, אלגנטית, דירת חלומות! (איך יכולתי לנחש אז שאגף שלם בדירה ענקית זאת הועיד בעלי להוריו, ושבבלי דעת אני מכניסה את הצפעונית אל תוך ביתי ממש?) ורק לאחר שהסכמנו עם האדריכל ועם המהנדס על תכנית השיפוצים, ודפדפתי בעשרות קטלוגים, לבחור ריהוט, וילונות, שטיחים, כלים, תמונות – והרי האמנתי כי הפעם, לראשונה בחיי נישואינו, אין צלה של ז’נטה מרחף עלי, וכי סוף-סוף ניתנה לי יד חופשית לתכנן את ביתי כלבבי! – הרגשתי מלאות של שלווה והודיה. ההעלאה במשכורתו של בעלי (ל-1,200 פראנק לחודש, עם אופציה להעלאה נוספת בכל ארבעה חודשים פלוס מאה פראנק לכל כתבה, וכן תוספת משפחתית משמעותית) תרמה אף היא – כך חשבתי – להרגשת הביטחון שלו ונסכה בו מעין קלות רעת ופזרנות שכה הרבו את חנו בעיני. אמנם שכר הדירה בלע מחצית ממשכורתו, אך ידעתי כי אנו יכולים לסמוך גם על ההכנסה החודשית מן הריבית של הנדוניה שלי!

ובסוף פברואר חזרנו אני והילדים לווינה – עד להשלמת ההכנות להשתקעותנו בפריס. (מאורע שהעיב על האופוריה שהיינו שרויים בה באותם שבועות – ההודעה שנמסרה לבעלי על מותו מצהבת, בברזיל, של חברו הטוב אוסוולד בוקסר, אשר שהה שם כחבר הוועדה לחקר התיישבות יהודים בארץ זו. בשנים מאוחרות יותר, כשחיידק הציונות החל מכרסם בו – ועשה שמות בנו – והוא כמה לידידות ולאהדה, חש תיאודור ביתר שאת את גודל האבידה הזאת.)


אפריל 1924.    🔗

במסדרונות בית-המרפא מהדהדים במשך שעות צלילי השיר April howers, בקולו של אל ג’ולסון, ומורטים את עצבי.

אני חוזרת ושואלת את עצמי לשם מה אני טורחת לכתוב את תסריט חיי. איזו טובה תצמח לי מכך שאחרי היעלמי הסופי מן האדמה יבחש איזה חוקר אלמוני יומרני, חמור סבר וקהה חושים, בכאבי ויציג בתזה שלו את “הצד הנשי”, את צד “הנפגע הזנוח”, שעד כה התעלמו מקיומו? והרי בכריזמה של המנהיג נפרצו כבר מזמן סדקים רחבים, והחוקרים רק מחפשים נקודות תורפה נוספות לנגח את תדמיתו עד שתתפורר ותקרוס אחת ולתמיד…

אז למה אני, שתיאודור היה אהבתי היחידה, המשמעות היחידה לחיי הבלי, נותנת יד לאויביו ומצטרפת בבוגדנות מחפירה למקהלת המלעיגים והמשטינים העושים קריירה מאסוננו?

האם הכתיבה הזאת, שעתיים-שלוש בכל בוקר, בשעות המתות שבין ארוחה לארוחה, לא באה אלא למלא איזה חלל בלוח הזמנים שלי? ליצור מסגרת אשלייתית-מלאכותית לציפייה הפסיבית שלי כאן, בסנטוריום האמריקאי הזר – למה? האם אני מנווטת את אסוננו למעין ריפוי בעיסוק? (מטפלי מלקקים את האצבעות ממש: ה”הפעלה" הזאת של אחת הפציינטיות הקשות שלהם נחשבת בעיניהם להצלחה אישית-מקצועית שבבוא העת ידווחו עליה בכנסים ובקונגרסים.) אין לי ידידים כאן. כבר סיפרתי על כך. נשים הנחשבות תרבותיות, שקרבתן מבוקשת, מפנות עורף בגסות ומסתודדות מאחורי גבי. לא עלי. אינני מסקרנת אותן עד כדי כך. כשנחה עלי הרוח ואני מחליטה “ליזום”, “לעשות את הצעד הראשון”, כפי שמציעים לי מטפלי, ואני מצטרפת לחבורה המנעימה שיחה על הדשא בשעות אחר הצהריים שלאחר התה, אותן נשים שהכול חפצים ביקרן מתעלמות ממני, או שהן פשוט קמות והולכות. אפילו אינן מתנצלות. מה יש בי שהן מסתייגות ממני? אומרים לי שאני מביכה אותן. במה? האם הפרנויה שלי היא שמתעתעת בי? אז שוב ושוב – תחושת הבדידות הטוטלית. והרחמים העצמיים. והבכי, הבכי. שעות אני מתייפחת. מייעצים לי כאן לפרוק את תסכולי, את דיכאוני, בהליכה. בשבילי ההרים המיוערים, לאורך האגם. קורה שאחת המחלימות מצטרפת אלי. אחת בודדה כמוני. דהויה, חסרת קסם אישי. אני מתביישת בה. והעובדה שאנו נראות יחד רק מחריפה את בידודי. את החרמתי. מטפלי אומרים לי שאני מנותקת מכוחי. מה כוחי? איפה כוחי?

מה שלא העז תיאודור לומר לי בפני, בישר לי במכתב מיד עם חזרתנו לווינה, שמנוי וגמור עמו לארח את הוריו לתקופה בלתי מוגדרת במעוננו בפריס, וכי זו היתה ההצדקה היחידה לשכירת דירה כה גדולה וכה יקרה… ובמקביל לכך כתב למאמאקאם יקירתו שמעמדה במשפחתנו כה איתן, ותמיד יישאר כזה, שהיא יכולה להרשות לעצמה ליישם את רצונה ללא אמצעים רודניים וללא טרחנות. כל מה שתאמר ייעשה ממילא…

ולהלן פונה תיאודור אל “חכמתה” ואל אהבתה אליו, והוא מביע את תקוותו שהיא תיוועץ בי בכל הנוגע להליכות הבית גם אם אינה זקוקה לעצתי; אין הוא, תיאודור, מוכן שאנו, שתי גבירות הבית, נטרידו ונעצבנו בוויכוחינו, יש לו דאגות אחרות… ממני, אשתו, ידרוש שלא אגרום למריבות; ממנה, אמו, הוא מבקש זאת… עם כך הוא מייעץ ל”יקירתו הזהובה" שתנסה להפעיל את השפעתה פחות על-ידי הטפה ויותר על-ידי מתן דוגמה אישית…

שוב נכנסו לתמונה אחי פאול ובן דודי מוריץ, והם עשו יד אחת להשפיע עלי שלא אבעט ולא אשתולל, ושאקבל – אם לא מאהבה, מתוך כניעה – את הגזירה החדשה שגזר עלי בעלי, אם ברצוני להציל את נישואי.

כשחזרנו לפריס, באפריל 1892, ילדי ואני, שניים ממשרתינו וכל הכבודה אשר עמנו, מצאנו את האגף המיועד להורים מוכן ומזומן לקולטם, ולא עברו אלא שבועות אחדים (ואני בקושי הספקתי להתארגן ולהתמצא בסביבתי החדשה, לבחור את החנויות המתאימות לקניות, ספרית, תופרת, לשכור עוד שני משרתים מקומיים, לתרגל את הצרפתית שלי משיעורי הילדות) וכבר נכפתה עלי נוכחותם של חמי וחמותי, ששמרו את צעדי ובחנו בשבע עיניים כל תנועה שלי.

ככל שאני חושבת על כך יותר, אני מגיעה למסקנה שתיאודור עולל לי זאת לאו דווקא מתוך כוונה לפקח עלי (להגביל את “בזבזנותי” הידועה לשמצה, לרסן את התנהגותי ה”ראוותנית"), או להענישני, אף לא, כפי שסברו בני משפחתי, כתוצאה מקשריו האינפנטיליים עם הוריו, שלא הניחו לו להתנתק מהם. לא. תיאודור הצמיד אותם אלינו בפריס כהגנה מפני איום היוותרותו ביחידות אתי. אתי – ועם הפולי-א-דה שלנו. מכך פחד. פחד מוות.

והנה עכשיו, ממרחק השנים, קשה שלא לעשות הקבלה בין המקרה שלנו לזה של ד”ר מאקס נורדאו, ידידו ואיש חסדו של בעלי בפריס. כשהגענו לעיר זו היה הוא שרוי עדיין ברווקותו הפוחזת, והסיפורים על הרפתקות האהבים הדרמטיות שלו, שאמללו נשים אחדות, עשו להם כנפיים. הוא התגורר אז תחת קורת גג אחת עם אמו הנערצת עליו ועם אחותו האהובה, שהביאן אליו מבודפשט; ואולם באחד מביקורינו בביתו, בשנה האחרונה לשהותנו בפריס, היינו עדים לרומן שהתרקם בינו לבין אנה, אלמנתו הגויה ואם ארבעת ילדיו של ריכרד קאופמן, עיתונאי דני ופציינט של נורדאו. וכשנשא אותה נורדאו לאישה, אחרי שהרתה לו, אמרה השמועה, היה זה למרות התנגדותה העזה של אמו, היהודייה ה”כשרה", לצעד גורלי זה של בנה.

כמה מעניין – אני חושבת בלבי – ששני קברניטיה של התנועה הציונית העריצו את אמותיהם השתלטניות, ושניהם נישאו לנשותיהם כ”אנשי כבוד", למורת רוחן של האמהות, ועל-ידי כך עברו על טאבו המקודש לשניהם.


30 במאי 1924.    🔗

אביב. זמזום חרקים מן השדות. פרפר ענק בשלל צבעים התעופף אל חדרי. איזה יופי אלוהי! תפסתיו בכנפיו והחזרתיו לטבע

במוקדם או במאוחר יהיה עלי להתייחס אל דמותה של זו אשר באישיותה ובחייה גילמה בעיני את האידיאל של האישה הרומנטית המודרנית, ההרואית. ואולם מעמדה הרוחני והחברתי היה כה נשגב בעיני, כה בלתי מושג, עד כי לא יכולתי אפילו לשאוף להידמות אליה או לייחל לקרבתה, גם בהזיותי הנועזות ביותר.

ברטה שפס-צוקרקנדל, בת גילה של אחותי הבכירה תרזה (אחי ואחותי פאול והלן הבדילו ביני לבינה), היתה בתו של העיתונאי הידוע מוריץ שפס, מייסדו ובעליו של ה”נויה וינר טאגבלאט". היא התגוררה בילדותה בליאופולדשטאט, לא רחוק מאתנו, והורי הנובורישים, שלא בטחו בשיפוטם באשר לבחירת מורינו הפרטיים, הפקידו את חינוכנו בעיניים עצומות בידי אותם מורים ששכר מוריץ שפס עבור ילדיו או בידי אלה שהתנאו בהמלצותיו. (אחד המורים הללו סיפר לנו בגאווה שתלמידותיו המהוללות זכו להיפגש עם גדולי עולם, וביניהם ביסמרק, וכי בקונגרס הברלינאי בקיץ 1878 ליטף דישראלי את ידה של ברטה וקרא לה “ילדתי היקרה”. רק כעבור שנים, כשהזדמנתי עם ברטה שפס-צוקרקנדל לאחוזתו הכפרית של ז’ורז’ קלמנסו, העזתי לשואלה מה עשתה ילדה בקונגרס הברלינאי, וברטה פרצה בצחוק וסיפרה שנסיעתו הבהולה של אביה לכסות את הקונגרס הצטלבה במשתה החגיגי שנערך בביתם שבווינה ל”השקת" דירתם החדשה בליכטנשטיין שטראסה, ועריקתו של אבי המשפחה מהאירוע החגיגי הרגיזה את אמה עד כדי כך, שלמחרת ארזה את בנותיה יחד עם אומנתן והפתיעה את בעלה ההמום במלונו שבברלין, ממש כשהוקצבו לו דקות יקרות לשיחה עם הנציג הבריטי דישראלי!) ואולם הרגלה של אמי להסתכסך עם העובדים השונים בביתנו לא פסח אף על מורינו, והללו היו מתחלפים אצלנו בתדירות שפגעה בלימודינו והפכה את השכלתנו למקרית וספורדית. בכל זאת, כשנודע לי כי בנות שפס שומעות הרצאות באוניברסיטה בספרות צרפתית, בכלכלה מדינית ובמדעי הטבע, ביקשתי מהורי שירשמו גם אותי לקורסים הללו, אך אמי פסקה ש”עד כאן”, ו”על גופתי” – היא לא תיתן את ידה להשחתת בנותיה על-ידי חשיפתן לאותו ערב רב של סטודנטים אנרכיסטים שהאוניברסיטה משמשת להם חממה.

שום קשר חברתי לא יכול היה להתקיים בין משפחת שפס האינטלקטואלית, הליברלית, בעלת המעורבות העמוקה במדיניות האוסטרית, ובין עסקני הממון הממולחים והוולגריים של משפחתנו, על אף מוצאן היהודי המשותף ועל אף הרקע הבורגני-המתבולל שלהן; שהרי במשך השנים ניתקה משפחת שפס לחלוטין את קשריה הרופפים בלאו הכי עם ה”יידישע קולטור גמיינדה", ואילו הורי הקפידו להיראות בבית-הכנסת הגדול שבזייטנשטאטנגאסה לפחות בראש השנה וביום הכיפורים; כמו כן היה אבי תורם בלתי נלהב לקרנות קהילתיות שונות שעסקו בגמילות חסדים. זאת כשלחץ הגברות המתנדבות גבר עליו, או כשמצפונו היהודי ייסר אותו. ואילו אפיק תרומותיו של מוריץ שפס כוון כולו למטרות אוסטריות-פוליטיות, ואף ריננו כי לא פעם הלווה מכספו לידידו הטוב, נסיך הכתר הרדיקלי רודולף, כשזה הפסיד ממון עתק בהימורים (בחשאי. כל משאו ומתנו של שפס עם הנסיך היה חשאי. באישון לילה ובחדריה של אשתו. והנסיך אף גמל לו על כך כשסייע בידו להיחלץ מפשיטת הרגל של עיתונו בעקבות רדיפותיהם של שונרר ומרעיו).

ובכל זאת הזדמן לי להיתקל לא אחת בבנות שפס עוד לפני נישואי, ובשל הרושם העז שעשו עלי בהופעתן המודרנית, המשוחררת ממוסכמות (גזרה דקה יחסית, ובניגוד לטעם הימים ההם, שמלות קצרות מהמקובל, שיער חופשי מסלסולים וממכבנות, התנהגות טבעית וצחוק משוחרר, ללא מעצורים), אני זוכרת כל אחת מן הפגישות הללו: בהצגה יומית של “סיפורי הופמן” של אופנבאך ובהופעה של ה”קומדי פראנסז" ב”קארל תיאטר" בווינה, בהיותי בת חמש-עשרה, ושנה לאחר זאת זכיתי אפילו לבקר בביתם של השפסים! יותר נכון, בגן השיפועי שהקיף את הפאלה שלהם בליכטנשטיין שטראסה (ברגע שהצצתי בחלון והתפעלתי ממדרגות השיש הרחבות עם המעקה השחור המבריק, ראיתי את ברטה גולשת עליו למטה), הודות להזמנתו של מורנו לתולדות האמנות אילגס, שהיה בעבר אף מורן הפרטי של האחיות שפס (הקורס הקצר שהעביר לנו התקיים בביתו של בן דודנו מוריץ רייכנפלד).

היה זה בערב סיאנס של ההיפנוטיקאי הנודע האנזר, אשר נהג להפנט את קורבנותיו באמצעות גולת בדולח, אך נכשל באופן מחפיר עם מארחותיו, ובמבוכתו הרבה גמגם בהתנצלות שבנות שפס פשוט אינן סוגסטיביות… (באמצע הסיאנס צחקקה ברטה ולחשה באוזני אחותה – אך כולנו שמענו – שהקוסם האנזר מזכיר לה את דישראלי.)

ואולם אחרי נישואי, כשברטה ובעלה המדען אמיל צוקרקנדל חזרו לווינה משנות מושבם בגרץ, כשתיאודור כבר היה בעל טור ב”נויה פראיה פרסה" וברטה עבדה עם אביה ב”וינר טאגבלאט“, יצא לנו להיתקל בהם לעתים קרובות באירועים חברתיים זוהרים (פומביים, אך ורק פומביים), בהצגות בכורה של ה”בורגתיאטר” והאופרה, בפתיחת תערוכות חגיגיות, בקונצרטים וכיו”ב. לא השתייכנו ל”קליקה" של ברטה, ומעולם לא הוזמנו ל”סלון" שב”בית החלומות" שלהם בנוסוואלדגאסה שבדבלינג; תיאודור לא נחשב לאיש האוונגרד התרבותי-ספרותי. כאמור, טעמו והשקפותיו האמנותיים היו רחוקים מאלה של ה”יוגנדשטיל" וה”סצסיון" וה”וינר וורקשטטן" (למרות הערצתו את המוסיקה של ריכרד וגנר). כמו כן, הקו השליט של ה”וינר טאגבלאט" היה פרנקופילי מוצהר, ואילו נטיית לבו של תיאודור, כנטיית לבם של עורכי ה”נויה פראיה פרסה", היתה גרמנופילית מובהקת. האם זאת היתה הסיבה שאפילו מכרים משותפים שלנו ושל הצוקרקנדלים, כמו הסופר הרמן באהר, חברו הקרוב של תיאודור עוד מימי “אלבה” העליזים, ארתור שניצלר, פון הופמנסתל, ריכרד בר-הופמן ואחרים, נמנעו מלהפגיש את שתי משפחותינו בביתם? ושמא אני עושה רציונליזציה פשטנית מדי? שמא סיבת אי-הזמנתנו נובעת מחוסר-הנוחות שחשו “ידידיו” של תיאודור בנוכחותו? או בנוכחותי? שמא אישיותנו המנוכרת, המתקשה כל-כך להקרין חום טבעי, בלתי אמצעי, גרמה לכך? (והרי בזה אף התחיל ונגמר הדמיון ביני לבין בעלי: באותו סוג של אילוץ ביחסינו עם הבריות שאפיין את שנינו; בהיותנו יוצאי דופן בכל חברה שנקלענו לתוכה, למרות שכה השתוקקנו להיות שייכים. למרות ששיווענו ממש לידיד קרוב, לרע. ותכונה מקוללת זאת העברנו בירושה לכל שלושת ילדינו, אך במינון גבוה פי כמה, שפרץ אצלם כמחלת נפש.)

עכשיו אני נזכרת שפעם אחת אירע שנפגשנו בכל זאת עם ברטה ועם בעלה – אמיל, בפי ידידיו – בבית פרטי. היה זה בארמונם של הברון והברונית פון סוטנר, ב-1892 או 1893 , כשהגענו לחופשה מפריס והוד רוממותם זה אך ייסדו את “החברה להגנה נגד אנטישמיות” והוציאו לאור את גיליון הבכורה של ביטאונם “דף חופשי”. מי לא לקח חלק בערב זוהר זה! נסיכים ודוכסים ותעשיינים ופרופסורים ידועי שם וסופרים ואמנים (מכל השמות הנוצצים עולים בזיכרוני הנסיך והנסיכה מטרניך והקומפוזיטור יוהן שטראוס, וכמובן הצוקרקנדלים). אך שוב: היתה זו התכנסות ייצוגית, עם מטרה אידיאית, ובעלי הוזמן אליה על תקן של כתב יוקרתי ב”נויה פראיה פרסה". הזמנות לאירועים מסוג זה לא חסרו לנו, בווינה ובפריס כמובן, עד כי גס לבנו בהם. אנחנו ייחלנו לקשר ידידותי-אינטימי; שאנשים יאהבו אותנו ויחפצו בקרבתנו בזכות עצמנו, לא כמייצגים, לא מטעמים תכליתיים, לא כנושאי תואר או אידיאה. אפילו בפורומים יותר אינטימיים, גם אצל ברטה פון סוטנר עצמה, שהעריכה מאוד את בעלי וזימנה אותנו לביתה במסגרות מצומצמות יותר (אף כי עלי הביטה בעין ביקורתית למדי), אי אפשר היה שלא להבחין בכך שהיחס אלינו איננו אישי. שבעלי (ואני כאשתו) מייצג משהו. אם את עיתונו החשוב ואם את היהודי יוצא הדופן, המשכיל, הגאה, הראוי לבוא בקהל.

אני נזכרת בכל אותם משתאות בפריס, אצל אלפונס דוֹדֶה, למשל, עם גינוני האיכרות שלו ומקטרת החרסינה הנצחית בין שפתיו (בעלי התרשם מאוד מהעובדה שהגברת דודה ערכה את השולחן במו ידיה, ללא עזרת משרתת, ובכל הזדמנות שהוכיח אותי על פזרנותי הביא לי אותה כמופת); אצלו נפגשנו עם נכבדים כז’וריס-קארל הויסמנס (כנגד דברי השבח שהעתיר בעלי על מדאם דודה הבאתי אני לדוגמה את יחסו החופשי והאבירי של הויסמנס כלפי ידועתו בציבור שמוצאה מפשוטי עם והשכלתה שואפת לאפס). אם אינני טועה, באותה ארוחה נוכח גם אנטול פראנס, שהיה אז בהליכי גירושין מאשתו בעקבות ה”לייזון" שלו עם מדאם ארמן די קאיאווה ואך פרסם את ספרו הנודע “טאיס”. מבטו האירוני והערותיו העוקצניות מבעד לזקן השיבה שלו, הארוך והמחודד, הצליחו להסיח את דעתי מהתעלמותו של מרסל פרוסט מקיומי, כאשר העדיף להתבדח עם ידידתו של הויסמנס במשך כל הארוחה. אך בל אשלה את עצמי – בכל האירועים החברתיים הללו הרגשנו אנחנו זרים, משקיפים.

אחזור לברטה צוקרקנדל. להיקסמותי האובססיבית ממנה. קודם כול הופעתה, הרושם החזק שהשאירה על כל רואיה כבר ממבט ראשון. עוד לפני המבט הראשון. בצלליתה בלבד, בחן גופה הגמיש והתמיר (היתה בין הראשונות הנועזות בווינה שתפרה את שמלותיה באטליה של אחותה של אמיליה פלוגן, אהובתו של גוסטב קלימט, על-פי דגמים שהוא עצמו רשם, משוחררים ממחוך, ובאִמרה המגיעה עד למעלה מהקרסול), בשערה הקצר, המתולתל, בדקות צווארה הגבוה ואמות ידיה וקרסוליה, בחצאיותיה הגולשות ברכות ממותניה הצרים, המודגשים על-ידי חגורה רחבה ומתוחה, בהליכתה הזקופה, הנמרצת (נעליים נוחות, אך לא נעדרות אלגנטיות). כל דמותה אמרה נשיות מודרנית, בטוחה בעצמה, כובשת. ופניה! הפנים האובליות, המבט בעיניה הכחולות-הזוהרות, הסנטר הטרפזי, התקיף, הפה המחוטב, הבעת הנחישות, האומץ, הדעתנות… ועם זאת היתה הופעתה רומנטית, אפילו מפתה, ומשהו מ”צער העולם” נתלווה לה. איזו נוכחות משכנעת! וכל זה עוד לפני שפתחה את פיה!

פראו מוש, עמיתה מהסנטוריום, התפרצה לחדרי באמצע הכתיבה ללא כל התחשבות – אפילו לא הואילה לשאול אם היא מפריעה. כשראתה אותי רוכנת אל מחברתי והעט בידי, התרווחה לה בכורסה, הדליקה סיגריה, התעלמה לחלוטין מרגישותי לעשן, למרות רמיזותי החוזרות ונשנות בנידון, ופצחה במונולוג נרגש בקשר לצוואה שהשאירה מרינה ק., אותה אישה בודדה, אינטליגנטית, כואבת ונרגנת שפראו מוש לא נלאתה להשמיץ אותה בעודה בחיים, ואפילו לאחר התאבדותה, לפני כחודש ימים, המשיכה להתעלל בזכרה. ואני, חלשת אופי שכמותי, שיתפתי פעולה בעצם העובדה שהמשכתי להקשיב לה, שלא קטעתי את דבריה ברוגז, אפילו שבלבי התקוממתי עליהם ונבחלתי מהם – והרי נחשבתי לידידתה היחידה של מרינה! – ועל אף הערותי המרככות והמלמדות זכות חייכתי אליה במעין הבנה כנועה; רק מפני שהיא חזקה, ועשירה, ומוקפת ידידים? איך הם מסוגלים לסבול אותה, אותם “ידידים” שנוהרים מכל קצות אוסטריה לבקרה אצלנו – מוסד לנוורוטים במסווה של סנטוריום בורגני סולידי – שיש ביניהם גם אנשים משכילים, “נחשבים”, בעלי עמדה… איך הם סובלים את נוכחותה הנמרצת, הלוחצת, התובענית, החמדנית, הדורשת במפגיע תשומת לב טוטלית, היענות טוטלית! כן, חלשת אופי אני! ופחדנית! הפחד לאבד את אהדתה של גבירה “גדולה” זו, החולשת על אימפריה של מכרים, פן אהיה טרף ללשונה השנונה והארסית, פן אהיה מנודה על-ידה.

וכעת, בחזרה אל אותם זיכרונות מעברי המחברים אותי – ולו באשליה – אל עולם העשייה השפוי, האצילי, אל ברטה צוקרקנדל. כן, כשפרצה שערוריית דרייפוס, ואנחנו התגוררנו אז בפריס, נפגשנו אתה פעמים אחדות בביתה הכפרי של משפחת קלמנסו, בל’אובריי ונדה (סופי, אחותה הבכירה של ברטה, ובעלה, פול קלמנסו, אחיו הצעיר של ז’ורז’, שימשו כמארחים), ופעם אחת אף הוזמנו לשם לסופשבוע ארוך יחד עם אמיל זולה ועם מלרמה, אך החדרים שהעמידו המארחים לרשותנו בבית הנפרד שבחצר (מתוך דאגת יתר לנוחותנו?) בודדו אותנו מיתר האורחים במשך כל שעות היום וגרמו לנו אותה תחושה של נתק וזרות שאפיינה כל-כך את יחסינו עם הבריות.

האם היה זה בשעת התה בל’אובריי כשברטה התיישבה על ידי והתחילה לחקור אותי על ילדי (ובינתיים לתהות על קנקני), או שמא היה זה מאוחר יותר, בווינה, ב-97, כשהתגוררנו בפליקנגאסה ותיאודור כבר היה שקוע רובו ככולו בעניין הציוני? כן, כן, היה זה ללא ספק בביתה של הברונית פון סוטנר, כשנפגשנו עם הצוקרקנדלים זמן קצר אחרי הולדת בנם היחיד, פריץ. באותם ימים היה לבה של ברטה נתון לעניינים הקשורים בהנקה, בחיתולים ובגיהוקים, ובין יתר השאלות שהציגה לי, בתור אם מנוסה (על אף היותי צעירה מברטה בחמש שנים הספקתי כבר ללדת אז שלושה ילדים, שהגדולה בהם היתה בת שבע והקטנה בת ארבע), היתה גם זו, האם הינקתי את ילדי? וכשהשבתי לה, בבדיחות דעת, שהרבה יותר נוח כשמינקת עושה זאת בשבילך, הזעיפה אלי את פניה ואמרה נחרצות שמעולם לא היתה מניחה לאישה זרה לגזול ממנה את החוויה הראשונית, החד-פעמית הזאת, של ההנקה. מעולם לא היתה מחבלת בקשר האינטימי, הבלתי אמצעי ביותר, בין אם לתינוקה. והפנתה לי עורף והצטרפה לשיחה הכללית.

ואולם אז, ב-94, כשהתארחנו באחוזתם הכפרית של הקלמנסואים בל’אובריי וברטה היתה ממוקדת כולה בפרשת דרייפוס – היא ומדאם מרד דוריין, שלמיטב זיכרוני נכחה אף היא באותה התכנסות, כינו את עצמן “דרייפוסרדיות” – התרכזה כל תשומת לבה באמיל זולה, שסיפר איזה סיפור זימה מפי אנטול פראנס, בחקותו את דרך סיפורו החיננית וכבדת הראש של ידידו. ואילו את בעלי חקר זולה על טיב היינות הווינאיים… עוד נושא שדיברו בו באותו סופשבוע נסב על רומן רולן, מנאמני ההתכנסויות המוסיקליות של סופי ופול קלמנסו בפריס, ודומה כי לגלגו על ההתגלויות הפנטסטיות שפקדו לאחרונה אותו הומניסט תימהוני, ותועדו ב”מחברות" החומות שהוציא. אך, כאמור, פרשת דרייפוס, זו שלשמה התכנסנו, היא שעוררה את העניין העיקרי באותו מעמד. אבל אני, בשיחות פוליטיות לא נהגתי להתערב. פרט… כן, פרט לאותם מקרים שנגעו בחיי. אז, בין כותלי ביתנו, הייתי מתנפלת בשצף קצף ובחימה שפוכה על בעלי בשל אותו מפעל חיים שהאמין כי ייבנה ממנו, ואני ידעתי כי הרס אותי: הציונות, כמובן.

שוב מקדירה את לבי עננת השפלה כשאני נזכרת באותה פסקה ממכתבה של אולגה שניידר-וייסניקס אל ארתור שניצלר המתארת את חתונתה של אחותי הלן עם איזידור-יואכים: “כלה איומה, חתן איום, הכול נורא ואיום”… היה זה כארבע שנים אחרי נישואיה של ברטה שפס עם אמיל צוקרקנדל. כשנישאה ברטה הייתי נערה בת שמונה-עשרה, מאוהבת עד כלות הנפש בתיאודור (בלבי כבר ראיתי עצמי כארוסתו), ואין פלא שאוזני היתה כרויה לסיפורים על כלולותיהן של נערות אחרות. מה גם שחתונתה של ברטה שפס, בגן החורף של בית הוריה (הקהילה היהודית בווינה נפגעה קשות מן העובדה שברטה סירבה לערוך חתונה דתית), נחשבה למאורע חברתי רם מעלה, בנוכחות שרים ורוזנים (פול קלמנסו, חתנה של סופי, הגיע במיוחד מפריס), והיא נסקרה בהרחבה בכל העיתונים הנחשבים של וינה. בלעתי בשקיקה כל פרט ופרט מדיווחים אלה, ובמצב רוחי אז, בשאיפות הרומנטיות שלי אז, התמוגגתי מתיאורי יופייה של הכלה וקסמו האישי של החתן (“שניהם ברוכי כישרונות,” ציינו), מפארה של החתונה, מהידורם של הנוכחים… כן. בניגוד למשפחתי שלי, שאפילו הון העתק של אבי לא עזר לנו להיחלץ מעוניינו התרבותי, מגסות הליכותינו, מהתנהגותנו הפרוצה, מדיבורנו המתפקר, מקטנוניות חיינו ומחומרנותם.

ולעומת זאת – התנהגותם המאופקת, מעוררת הכבוד, של בני משפחת שפס; וברטה, גם התפרצויות החדווה שלה (אפילו בפגישות הספורות שלי עמה נוכחתי בשמחת החיים המתרוננת בה) לא יצאו מכלל שליטה. ואשר ליחסי הכבוד והאהבה ששררו בינה לבין אביה, כשעבדו זה לצד זה במערכת ה”וינר טאגבלאט“, לא נחסכו ממני שבחי שניהם, הן מפי הברונית פון סוטנר והן מפי האחיות ריכטר; שכן גם ב”יַאוּזֶה" של ימי שני אחר הצהריים, בסלון הספרותי היוקרתי של הלנה ואליזה ריכטר, יצא לנו להיפגש עם הצוקרקנדלים.

הלנה ריכטר, הבכורה, שהמוניטין שלה היו בקיאותה המופלגת ברומנטיזם האנגלי – אך אהבתה לתיאטרון גרמה לה לאמץ אל חיקה את שחקני ה”בורג", והיא אף הרבתה לכתוב עליהם – נהגה להטעים אותי מדי פעם מן הסרקזם הישרני והבוטה שלה. ואולם אליזה, אחותה, שחבה את תוארה האקדמי לאמיל צוקרקנדל – לוחם בלתי נלאה בעד קבלת נשים לאוניברסיטאות – לא זו בלבד שלא התעלמה ממני, על אף האינטלקט החריף שלה, אלא גילתה כלפי נעימות סבר ואפילו סקרנות מסוימת, ופעם אף הצליחה להציל מפי דבר שלא גיליתיו מעולם לבעלי: בהיותנו בפריס השתתפתי בסיאנס ספיריטואליסטי, ומכל באי הסיאנס נטתה ידו של המדיום דווקא אלי, והיא כתבה על דף הנייר שלפניה: “דוד אלרואי נסיך היהודים נהג את עמו בתרועה לשערי ירושלים,” והוסיפה בהיסוס עוד שתי מילים: “נרמסה בדרך”…

באותו סלון של האחיות ריכטר שמעתי גם באיזו מסירות סעדה ברטה את אביה על ערש מותו, ונתקפתי בושה ונמיכות רוח על ששמחתי לאידה כשקראתי ב”פאקל" את הספדו נוטף הרעל של אותו קארל קראוס על אביה, בעוד שאר העיתונים מהללים אותו ואת פועלו. אבל בעצם כעת אני נזכרת ששמונה שנים מאוחר יותר, בקיץ 1900, כשקארל קראוס ירה את חציו נגד כתבותיה של ברטה מן היריד העולמי בפריס, על המודרניסטים הצרפתים, טעמתי שוב מן הטעם הנבזי והמגונה הזה של שמחה לאיד. אך להצדקתי אוכל לומר שאז כבר היו חייו של בעלי קודש לציונות, ואנחנו הודחנו מכל המסגרות החברתיות הליברליות-האוונגרדיסטיות של וינה והרגשנו מוחרמים ומבוזים על-ידי הריכטריות והצוקרקנדלים ושאר נשות הסלונים הקוסמופוליטיים של המתבוללים היהודים.

והנה דווקא חתונתה ה”איומה" של אחותי הלן לאיזידור-יואכים המסכן, אותו ספסר זעיר בבורסה, בראשית יוני 1890, היתה לי קרש הצלה שיכולתי להיאחז בו בייאושי להחזיר אלי את בעלי. כך חשבתי אז. היום אני יודעת שהיה זה אך תירוץ בלתי מודע לו לחזור אל זירת הפשע, אל אותה וילה בה נערכה חתונתנו שלנו, שנים לפני כן, אל אובייקט ההתמכרות שלו, אל האובססיה ההרסנית של חייו, שהוא נמשך אליה בחבלי קסמה של לילית וברח מפניה כמפני ערפד על מנת לחזור אליה. אם כך ואם כך, אותם חודשים בין יוני 1890 לפברואר 1891 היו מן המאושרים בחיי. כבר ערב נסיעתנו לרודולפסווילה, ברייכנאו, אל אותה חתונה “אומללה” (אך מבורכת, כאמור, מבחינתי), עשה תיאודור, כמסופר, מחווה נדירה כלפי כשהתייחס אל אמו, בביקורה בביתנו ערב הנסיעה, בחוסר סבלנות מופגן, ואני נוכחתי – הו, נקמה מתוקה – בכאב ובעלבון שחשה כשעזבה את ביתנו (במכתבו המתנצל אליה לא שכח לציין ש”אנחנו שרויים כעת בשיא הפריחה של הרמוניה והבנה"). ואחר-כך, במשך כל אותו הקיץ ברייכנאו… אכן, היו אלה ימים טבולי שלווה ומתיקות רכה, מעודנת… אך הרי לכם אחד מסימני האירוניה של חיינו: דווקא בימי רוגע ונועם אלה ביחסינו (כמעט אמרתי שמימיים, אך בל אגזים) היה תיאודור שקוע ראשו ורובו בכתיבת הליברטו ל”אשת השטן", וכן בעבודתו המשותפת עם הוגו ויטמן על מחזה הנפל שלהם – “הגברת בשחור”. וגיבורות המחזות הללו, כרוב הגיבורות של תיאודור במחזותיו – נשים רשעות וזדוניות, חמדניות וחסרות מעצורים במעלליהן הארוטיים הפרועים. ואף-על-פי-כן, ברכת החסד שהורעפה עלינו מן ההפקר הניבה פרי הילולים בשר ודמי, ובסוף הקיץ של 1890 הריתי את הנסל שלי.

אינני יודעת מה הנחית על בעלי מכה קשה יותר: הכישלון החרוץ של מחזהו (הן בקרב הקהל והן במשפט הביקורת) או מותו במו ידיו של חברו היחיד, שדומה היה שעשה את המעשה במקומו (והרי חידת ההתאבדות הזאת ניקרה לעתים קרובות במחשבותיו של בעלי, ברגעי דיכאון וייאוש, ויש לשער שכישלונותיו החוזרים העלו בו את הסברה הזאת ביתר שאת). כך או כך, לאחר הבכורה נפל תיאודור ברוחו במידה כזאת, שהסתגר בחדר עבודתו במשך כל אותו היום, וכשיצא ממנו למחרת ארז את מזוודתו ללא אומר ודברים, נשק על לחיי ועל לחייה של פאולינה ועזב את הבית. על שאלותי-תחינותי לאן מיועדות פניו ענה מעומק אבלו שכשיגיע לתחנת הרכבת, רק אז יחליט לאן, ואז גם יודיע לי. תפסתי בחוזקה במעילו, צעקתי וייללתי, והמשכתי לקרוא אחריו מן המרפסת כשהיה כבר ברחוב, אך הוא נעלם מעיני, ואני, כרגיל, נותרתי לבדי עם הבושה.

וכשחזר תיאודור לווינה, לאחר שלושה שבועות של שוטטות באיטליה ובריביירה הצרפתית, שוב לא היה אותו אדם.

מכתבה של ז’נטה אל בנה, משהתבשרה על הריוני עם הנסל שלי, הגיע לידי רק אחרי השבעה למותו של תיאודור, כשכבר נודע לי על צוואתו הדרקונית, שהדירה אותי מכל נכסי (ומילדי!), לפני שהספיקו הציונים לשים את ידם על ארכיונו. ורק אז התברר לי עד כמה הסיתה אותו אמו נגדי במכתביה וכיצד הפצירה בו להאריך את חופשתו לפחות עד אפריל, כדי שיוכל “לנוח עד כמה שניתן מהלחצים שהכריעו אותך בביתך ולאגור כוח לקראת הבאות…” רק אז הבינותי שהריוני הלא מתוכנן נחשב בעיני הוריו כסיבה העיקרית לדיכאונו, ושז’נטה תלתה בי, בדרכה המתחסדת והערמומית,

את אשמת “המכשול החדש, הבלתי צפוי והמיותר הזה”, שמעכב, ושמא חוסם, את פתח ההצלה היחיד לבנה היקר, קרי: גירושים ממני!

ומאז חזרתו הביתה נשתרש בבעלי אותו תסביך מגונה ואכזרי שטבע את חותמו המעוות על יחסינו ושגרם לי להתפרצויות כאב בכל פעם מחדש: סירובו העקשני לשאול לשלומי. אין פירושו של דבר שלא היה אכפת לו, או שבעקיפין לא התעניין בבריאותי, אך מאז שובו מאותו מסע באיטליה הפסיק לחלוטין לשאול אותי ישירות לשלומי. כאילו נסתם פיו באבנים בכל פעם שהיתה מצופה ממנו שאלה כה אנושית ויומיומית! כך יצא שכשהתאוננתי על מיחוש כלשהו, והוא פטר אותי באיזה המהום אדיש ולא מחייב, נסחפתי שלא ברצוני להסברים מפורטים ומייגעים על מיחושי, וזאת בניגוד אליו, שמעולם לא דיבר אתי על בעיותיו הגופניות. אין פלא אפוא כי דיבורי הטרחניים אך הגבירו את קוצר רוחו ואת מיאוסו ממני.

למה נהג עמי כך? האם חשש שאתחיל לתנות לפניו את צרותי האמיתיות ואגרום לו תחושת אשמה, שכה חרד מפניה? ואמנם כן, ברגע עוברו את הסף, בשובו הביתה, כבר ניצבתי שם הכן ופתחתי בטירַדָה של מרי שיח: איך לא נקפו לבו להשאירני לבדי במצבי! איך יכול היה לא לדאוג לי, לא להתעניין בשלומי. כעבור שנים, כשנודע לי שלהוריו כתב מחו”ל מדי יום ביומו, בעוד שאת נדירות גלויותיו אלי תירץ באי-יכולתו לתקשר עם שום אדם, שוב עלו בי אותו גל ישן, נשכח, של חרון ועלבון ואותו דחף פנימי לאלימות עצמית. אך למה לייפות את האמת? בזעמי הנואש לנוכח שלוות רוחו ואדישותו, זינקתי יום אחד למטבח, הוצאתי מן המגירה את הסכין הארוכה והחדה ביותר שנמצאה שם, הנחתי אותה לפניו על שולחן הכתיבה שלו שעה שהיה עסוק במיון המכתבים הרבים שהגיעו אליו בהעדרו וצרחתי בהיסטריה: “הנה לך! דקור אותי למוות! אותי ואת העובר האומלל שאני נושאת ברחמי, דקור אותי בבטני! חסל אותנו יחד, אותי ואת פרי זרעך הארור, שטמנת בי בעורמה וכעת אתה מתכחש לקיומו! חסל אותי במכה אחת במקום לענותני חיים שלמים, טיפין-טיפין!” ותקעתי את ידית הסכין בידו, וסגרתי עליה בכוח את אצבעותיו, וסובבתי את אמת ידו עם החוד כלפי, והנעתי את זרועו המתנגדת, המתגוננת, אל דופן בטני. הוא הצליח, כמובן, להשתחרר מאחיזתי. הוא היה חזק ממני, ובקור רוחו היטיב לכוון את תנועותיו. הוא ניסה אפילו להרגיע אותי במילים; תלה את התנהגותי המטורפת באינסומניה שלי ובהריוני. אך משנוכח שהסכנה חלפה זמנית, ושהגיע תור הדמעות והבכי, נטש אותי ליגוני, הסתגר בחדרו, וכל אותו היום ובימים שלאחריו לא טרח לדבר אלי מטוב ועד רע, ורק המבטים שזרק לעברי, של ספק בוז ספק ביטול או רחמים, הביעו את קצה קצהו של העונש שרקח לי בלבו.

כעת, ממרחק השנים וממעוף התצפית של שנותי ושל בדידותי העקרה, השוממת והמשמימה, אני תמהה על עצמי שגיליתי התנגדות כה עזה לתביעתו של בעלי שאבדק אצל הפסיכיאטר הנודע פרופסור תיאודור מיינרט. ייתכן שהטון הפטרוני, חמור הסבר והצדקני שלו, כשל אדם הבטוח בחזקה הבלעדית שלו על התבונה ועל השפיות, הוא שאיים עלי איום אימתני כל-כך, עד כדי איבוד עשתונות; כביכול תפסה אותי איזו מפלצת במלתעותיה, אותי כפי שהנני, עירומה וחסרת מגן בכתונת המשוגעים שלי. והרי ניסיונות ההתאבדות ההיסטריים שלי היו הנשק היחיד שנותר לי מול כוח הביטוי שלו, המנוסח היטב כל-כך, המדוד ושקול כל-כך; לי, עילגת הביטוי, שבשעת חימה, כשגברו עלי יצרי, היו המילים מתערבלות בראשי ונתקעות בגרוני, לא לבלוע ולא להיאמר, מילים מבולבלות, חסרות שחר, מנותקות ממקור הקשרן הרגשי והיצרי, מילים אסופיות, גולמניות, שתוקיות.


יוני 1924.    🔗

בעיתונים כותרות על מבריחי משקאות המפרים את “חוק היובש”. מי ייתנני כוסית אחת של קירש וינאי…

שוב ושוב מתקבעות מחשבותי באותו חודש מאי של 1891 – ואני בשלבי הריוני האחרונים – כשהורי – הזעיקו אותי אל ביתם להראות לי את כתב הקטרוג שחיבר עלי בעלי, בו הוא מונה אחד לאחד, בסעיפים מסודרים וערוכים כדבעי, כל אותם מומים בי המדירים מביתנו שלווה מינימלית והגורמים לאנין נפש כמוהו עינויים אכזריים: התנהגותי הרגזנית החצופה וחסרת המעצורים כלפיו; אורחותי המזלזלים והמעליבים כלפי הוריו; הליכותי הפרועות עם הילדה; הדרך הרשלנית והאקסטרווגנטית בה אני מנהלת את משק הבית; איומי בהתאבדות.

אז ידעתי כי הכריז עלי קבל עולם כעל אויבתו, וכי מעתה ואילך נטושה בינינו מלחמת חורמה לחיים ולמוות.

ומאז הולדתו של בני, באמצעו של הקרב המר הנטוש בין הוריו, מאז הולדתו ועד היום, ברסיסי רגעי שפיות וחשבון נפש, ביני לבין עצמי וביני לבין רופאי ומטפלי, כאן, בבית-מרפא זה שבו אני מאושפזת, אני לא חדלה לתהות מה היה חלקו של הריוני הסוער והגועש, שחרב התהפכה לפתחו, בעיצוב אישיותו של הנסי האומלל. דיכאונותיו, קדרותו, הגינותו הגובלת בדקדקנות קנאית, נדיבותו, עד כדי ביטול עצמי.

בעלי מציין ביומנו כי הנסי נולד “בדמעות”, והוא שואל את עצמו “מי בכה, התינוק או האב”. ובכן, בן זכר החמיא כמובן לאגו של תיאודור, ואין ספק שהוא בכה משמחה; ובכל זאת, גם מחמלה בכה האב. שהרי בסתר לבו ידע היטב כמה צער וכאב הוא עומד להמיט על ראשו של תינוק חף זה, שאך שמונה-עשר יום אחרי היוולדו נטשו אביו (זמנית, כך חשב. הוא הרי פקד על עורך דינו לפתוח בצעדים משפטיים על החזקתו…).

היעלה על לבו של מישהו, ברטה צוקרקנדל, ברטה פון סוטנר או דומיהן, ליידות בי אבן על כך שבמצוקתי, באובדן עשתונותי, לא הייתי מסוגלת להיניק את הנסי שלי? והרי רק רעל יכולה הייתי להיניקו משדי, לא חלב! (נכון, גם את פאולינה לא הינקתי, אך הרי כבר אז, פחות משנה אחרי נישואינו, כבר אז דיבר אתי בעלי על גט!)

ומשם, ממקום מסתורו (מאוחר יותר נודע לי כי כשהייתי אני לכודה בכלא ביתי עם ילדתי הפעוטה ועם תינוקי, כשבחמת רוחי התרוצצתי כלביאה בסוגר לאורך הפרוזדור ובין חדרי דירתנו במרקאאורלשטראסה, עולה ויורדת מתוך בולמוס במדרגות הספירליות, או רצה קצרת נשימה עד לשפת הדנובה הקרובה, וברגע האחרון ממש בולמת בי את הדחף לקפוץ לתוכה, שהו בעלי והמאמאקאם שלו, אמו “הטובה, הזהובה”, במינכן, ואחר-כך נפשו בוויסבאדן), שיגר אלי באמצעות עורך דינו אותו כתב פלסתר בן עשרה עמודים בו הוא קובל כי במשך שנתיים תמימות היה ביתו עבורו “גיהינום עלי אדמות”, וכי לבם של הוריו האהובים “נשבר בגלל נישואים מחרידים אלה”. עוד כתב שם כי אין תחרות ביני לבין אמו, שכן “אותך, ומאות אלפים כמוך, הייתי זורק מביתי בבוז ובקלס לפני שהייתי פוגע ביודעין ברגשותיה של אמי”.

משחזרו בעלי וחמותי לווינה, כעבור שלושה שבועות, כשאך הבחנתי בדמותו בפתח הבית, נעלתי את עצמי בחדר הילדים; ורק משהתחילו הפעוטות לבכות מרעב והאומנת הפצירה בי לפתוח לה, ובעלי איים לפרוץ את הדלת בכוח, יצאתי מהחדר בצרחות ובקללות והטחתי בו חפצים מכל הבא ליד. ואז, בהחלטת פתע, ארז שוב את המזוודה שכמעט לא הספיק לפורקה, ויצא – הפעם לבדו – אל יעד בלתי ידוע.

הפעם כבר הייתי מותשת. לא עוד לביאה נוהמת בשבייה, קורעת בציפורניה את סורגי סוגרה, כי אם יונה מרפרפת על המים, שורטת בכנפיה השמוטות את הגלים. שעות על שעות הייתי רכונה אל מיטות גוזלי הנעזבים כשדמעות צורבות את גרוני. איבדתי לחלוטין את תאבוני, נהייתי צל של עצמי, חדלתי להבחין בין מוקדם למאוחר, בין יום ללילה, תחושת המציאות נשמטה ממני כליל. האומנת והמשרתת הסתובבו בבית על בהונות, הסתודדו ביניהן, לא העזו להפר את אילמות יגוני. אמי ואחיותי באו לבקרני, אך בפיזור נפשי לא הייתי מסוגלת לעקוב אחרי שיחתן. וכשקלטה אוזני, מבעד לערפל חושי, את דברי הנאצה ששילחו בבעלי, כמו התעוררתי מקול שדי שדיבר אלי מפנימיותי, ואז, נאחזת בשארית כוחותי באיזה קנה רצוץ של הצלה, של מודעות, של שפיות, שמעתי את עצמי סותרת בכעס את דבריהן, מגינה בחום ובלהיטות על בעלי, “השורש היחיד המזין את קשרי עם המציאות,” אמרתי, מגוללת על עצמי את כל אשמת כישלוני. בסערת רוח דיברתי על קיומי הערטילאי, על דמי המורעל מלידתי, על כך שהגירויים החושיים ההיסטריים שלי הם הממשות היחידה שאני מכירה.

אמי ואחיותי, המומות מתגובתי על האהדה שגילו כלפי, תמהו אם נטרפה עלי דעתי והשאירוני לנפשי ולהשגחתה של לני.

ובמצב כזה גררתי את עצמי יום אחד עד לפתח דירתם של הורי בעלי, שוטחת לפניהם את תחנוני שיחזירו לי את בנם, ולו בזכות נכדיהם-ילדיו שאביהם נטש אותם ושנותרו עם אם אומללה, אשר בייאושה אינה מסוגלת להגן עליהם מפני גורלם האכזר. נראה שזעזעתי בהם איזו נימה של רחמים עלי, שכן שלושה חודשים אחרי היעלמו של בעל, הצלחתי להציל מפיהם היכן מקום מחבואו; וכדי להוכיח לי שהם משתדלים לפשר בינינו קראו באוזני פסקה ממכתב שקיבלו מבנם, בו הוא מודיע להם נחרצות כי לעולם לא יעלה בידי להחזירו אלי, לא באמצעותם ולא באמצעות הילדים (“לדאבוני, אני מכיר את ג’ולי,” כתב, “יום אחד היא יכולה להיות שבורה ומושפלת עד עפר, כתבואה בקציר, ומשרק זורחת אליה השמש תחזור להיות חצופה, אלימה ועקשנית כתמיד”).

שנים רבות לאחר מותו של תיאודור עוד המשיכו מעריציו ואוהביו להשתפך בתיאורי “מסע השכחה” שערך בסתיו 1891 בחבל הארץ שבין צרפת לספרד. כשאני מדפדפת היום באותם חיבורי נועם סנטימנטליים מאזור הדמדומים שבין מציאות לדמיון, המעטרים בשרטוטי חן את בילוייו של גיבורם באותו כפר ציורי, סנט ז’אן דה לוץ, השוכן בעמק נטוע עצי צפצפה שבין הרי הפירנאים – כבשים רועות על הפסגות, אגם שוקט לרגלי ההר… הגיבור הטרגי של “מסע השכחה” מתעורר עם שחר ומתעטף בחלוקו החום, החם, להגן עליו מצינת הבוקר… הוא יוצא אל מרפסת חדרו בפנסיון הביתי המקרין שלוות רוגע ונוחות מתונה, פייסנית, השרוי עדיין בדמדומי הדממה הלילית… המראה המרהיב שנגלה לפניו: רכסי ההרים הגאיונים שאדי הערפל העולים מהם מתמזגים עם חשרת העננים, ועם היבקע השחר, ובהתבהר השמים, מצטייר מתארם באופק… ואחר-כך, בארוחת הבוקר המשפחתית עם אורחי הפנסיון הספורים, אורחי קבע לאותה עונה, הנערה האנגלייה, מייבל, חיווריינית, ענוגה, עיניים כחולות זוהרות לה וגלי שיער זהובים הגולשים על כתפיה, גוף דק, גמיש, בתולי, מזכירה לו את הילדה מדלן קורץ, אהובת נעוריו שמתה בדמי ימיה… הוא כה ביישן בחברתה, כה הססן ונעדר ביטחון עצמי… ממש כבאותם ימי עלומים תמימים, הו, הימים שאיבד לדעת לעד, לעד… ואחרי הארוחה רוכב גיבורנו המלנכולי לבדו על סוסו של הנער הסייס אל אותה טירה חרבה בצירקוס-גאווה, בינות לציבורי צוקים אדירי עוצמה, בין מעיינות קטנים הבוקעים ממדרון הסלע ומשתפכים אל הנהר הרחב, הגועש, וברקע, באופק, פסגות ההרים המושלגים… ואחרי ה”שלאף שטונדה" הוא מתיישב לו בבאר הסמוך, לוגם מספל הקפה הנצחי ומשחק “בזיק” עם הספר-הדוור… ובשעות הערב, אחרי ה”אבנד ברוט“, הוא ממשיך לעבוד על ה”אונזר קטכן” שלו, אותה קומדיה לגלגנית על חיי נישואין שממקום המבטחים השאנן שלו, והרחק מזירת ההתרחשות, יכול היה אפילו להתענג על כתיבתה…

והנה, לתוך חיק שכחה רוגע זה, לתוך האידיליה הפסטורלית של שלוות השקט האלוהית, פרצתי אני, סופת זלעפות שוצפת מעולם התוהו, בנחשולים של מכתבי תזזית מתגעשים, נואקים, בכתב יד זנקני, נרגש, מפזר בדרכו חרטושי משפטים, אותיות שמוטות, קשקושי מחיקות, נטפי דיו, כתמי דמעות, שמרכבת הדואר הכפרית הביאה לו בכל בוקר לפתח מלונו… ואחר-כך זעקות עזרה דוחקות, נואשות, בטלפון, בשעות לא צפויות, כשבהפצרותי, בתחנוני, רדופי דחיפות של אס.או.אס., לא ההינו הפטרונים לשעות לבקשתו המביכה של אורחם הנכבד שלא להעביר אליו שיחות טלפון מאשתו…

כעת, רק כעת אני נותנת את דעתי לעובדה שאת כל ניסיונות ההתאבדות שלי עשיתי בנוכחות בעלי, אף לא פעם אחת בהעדרו. האם רק בנוכחותו מצאתי בי את כוח החיות – למות? רק בנוכחותו קמה בי הרוח לתבוע מידי עצמי את נפשי, לראות את דם לבי נוטף מוורידי כשאני מעבירה עליהם את התער שלו (התער מנרתיק הגילוח מעור של צבי, שראשי התיבות המוזהבים של שמו מתנוססים עליו, מתנתי ליום הולדתו השלושים. כמה סמלי! התער שלו – שאני הענקתי לו – פוצע את לבי עד זוב דם)? עד היום אני מתקוממת בכל ישותי על העובדה המשפילה שרק קיומו בעולמי העניק משמעות כלשהי למאבקי על החיים ועל המוות.

היום אמרה לי ידידה מן הסנטוריום משפט מעניין (אכן, עם אישה אחת כאן, מרתה, רחבת דעת ובעלת מודעות עצמית יותר מכל האחרים, קשרתי בכל זאת יחסים כלשהם, ומפעם לפעם אנחנו מנהלות בינינו שיחות של ממש. אף כי אני חוזרת ומשננת לעצמי כי עלי להיזהר ולא להיתפס לאשליות בקשר אליה, שכן בעוד היא יחידה לי, אני לה אחת מני רבים שאותם היא מטפחת כידידיה ובהם היא נתמכת, בהתאם לצרכיה). ובכן, משהשתרענו בכיסאות הנוח שלנו בגן מיד לאחר ארוחת הבוקר, אני עם סריגתי הנצחית והיא עם התכתובת הענפה שלה (על לוח המונח על ברכיה נייר מכתבים סגלגל עם מונוגרם, ושוליו כמו חרוכים; מנין לה מספר כזה של מכותבים?), אמרה לי ידידתי, מהורהרת: “אני נאחזת בכאב שלי כבסלע איתן. אם יגזלו ממני את הכאב – מה יישאר לי? עלה בדעתי שהכאב שלי מעניק לי עוצמה!” (בו ברגע שרבטה מרתה משהו בשולי הדף שלצדה והסתירה בידה. האם חבל לה לבזבז משפט כל-כך מוצלח עלי בלבד?)

כן, אני יודעת, חשבתי גם על אפשרות כזאת במרוצת שנות בדידותי הארוכות: להפוך את כאבי, את סבלי, לכוח. אלא שבניגוד למרתה, המוקפת ידידים שמוכנים לחוש לעזרתה ברגע שתרמוז להם (הווייתה הכבדה, המורבידית, אינה מפחידה אותם?), הרי אצלי, מלכוד בדידותי הוא גם מוקד כאבי, שאין מוצא ממנו.

בהתפרצויות הזעם של אמי כלפי היתה מטיחה בי את אשמת היותי יצור סורר מאז הווייתי העוברית ברחמה! באיזו נסערות קוצפת, באיזו תאווה חולנית, הי-תה חוזרת ומתארת בלשונה החדה והעוקצנית את הכאבים והדימומים שגרמתי לה במשך חודשי הריונה אתי, כאשר נאבקתי בכל כוח הגולם שבי להישמט מאחיזתי ברחמה, ליפול, לצנוח, ויהי מה, אל אובדני, ובלבד שלא לצאת לאוויר העולם! לשם כך – סנטה בי אמי, ומסכת הלעג מעוותת את פניה – מוכנה הייתי לכול! אפילו לגרור עמי אל האבדון את זאת שבחסד הקרבתה ומחויבותה למוסד הנישואים נתנה בי נשמה! האם בשל ניסיונותי העקשניים, הנואשים, הכושלים, לצנוח מרחמה נכנס בי אותו דיבוק, שכל תהום הרובצת לפתחי מכשפת אותי להפיל את עצמי לתוכה וכל אחד מחלונות דירותינו הגבוהות היה בעיני כקורא לי ברמזים מגרים ומושכים לקפוץ בעדו? ופתילי הווילונות תעתעו בי בפיתויים נכלוליים, כחבלי קסם, לקושרם בעניבת חנק על צווארי (חבל הטבור, הה, הה!)?

במקום שנכשלתי אני בניסיונות הסרק שלי לזעזע את נימי רגשותיו הדקים והמעודנים ביותר של תיאודור כבעל וכאב, ולהחזירו אל חיק משפחתו, הצליח, כמסופר, ה”נויה פראיה פרסה", במברק קצר ויבש ששיגר אליו למען החדש שלו בסאן סבסטיאן שבספרד, בו הציע לו להיות כתבו בפריס.

בעלי לא ידע את נפשו מרוב אושר. “אדם מאוכזב שלפתע מכירים בו,” כתב ביומנו, “אינני משיג זאת! האם מתה הקנאה?” ובעליצותו הוסיף ברוח שובבה: “כעת אצטייד בערדליים כאיש עסקים לכל דבר.”

אכן, הגורל לא יכול היה לזמן לשנינו מוצא של כבוד נוח יותר לתסכולינו ולמצוקותינו מאשר התרחקות מווינה ושהייה ממושכת בעיר קסומה ומלהיבה כפריס, ועוד בתפקיד רם מעלה – כתב של עיתון יוקרתי!

והרי מבחינת מעמדו של בעלי אין לזלזל בחששו מהחשיפה ומהסקנדל הנלווים לפרשה של גירושין… אם כי באיזה חוש נסתר ידעתי שתיאודור אינו מסוגל לעזוב אותי (כמה חבל שאינני מסוגלת לסמוך על חושי ולפעול על-פיהם); כשם שידעתי שרק תסביך מעוות המשפיל אותו בעיני עצמו – זה הקיבעון החולני שלו על אישה שאינו אוהבה ואינו מכבדה – יכול היה לגרום לו משטמה וחרון אין אונים כה נקמניים כלפי!

ואמנם נקמתו הצפויה בי לא איחרה לבוא. חודשיים בלבד לאחר שהצלחנו להתמקם ולהתביית בסביבתנו החדשה בפריס הצטרפו אלינו, כמסופר – אל תוך דירתנו, בעקבות הפצרותיו הנרגשות של בעלי – חמי וחמותי. לא, לא לביקור זמני, שאותו לא הייתי מעזה למנוע, כי אם לשהייה ממושכת. למגורים משותפים. של למעלה משנתיים!

רעיון שטני היה זה, של בעלי, להושיב אותי, חמומת המזג, המתלקחת מכל גירוי השורט בעצביה, יחד עם חמותי, הבוערת באש תמיד קרה ומנוכרת, השואבת סמכות ועוצמה מהעדר השליטה של יריביה – במין כפיפה אחת עקרבית שכזאת. אך כעת, ממרחק השנים, בכל זאת צובטים בי הרהורי אשמה וכפירה: שמא האמין בתום לב שהזאבה תשמור על העז? ואכן, היא ניסתה לשים עלי עין, כמתבקש ממנה. עין חדה, צוננת, שכתמים של שנאה עיוורת נשתקעו במעמקיה. היא שמה עין על לבושי (נפשה נקעה ממחשופי העמוקים, מעקבי הגבוהים, מכובעי הראוותניים, מן הלכה הזוהרת המשוחה על ציפורני), על מותרות הבית, שניקרו, כדבריה, את עיני הבריות (וניפחו, כמובן, את חשבון ההוצאות שחמי היה מופקד על ניהולו), על חינוך הילדים – הפלא ופלא: כחודשיים אחרי שחדרו חמי וחמותי אל רשותנו הפרטית והשתקעו בחיינו, ולמרות העובדה שבעלי ואני ישנו בחדרים נפרדים ונתקיימה בנו עצירת יחסים עד כדי שידפון, נכנסתי אני להריון עם בתי טרודה-מרגריטה… הו, להוותה של חמותי! שתחילה ניסתה עוד לכלוא את עברתה בין שיניה, ורק דקרה אותי במבטה החד, המתכתי, ופלטה לעברי משפטים קצרים וקוצניים, אך משהתגברה על ההלם הראשון שהבשורה גרמה לה החלה להוכיח אותי על מה שהיא כינתה “החינוך הקלוקל” שאני נותנת לנכדיה, למורת רוחו של אביהם, ואף החלה לנקוט נימה תקיפה וקפדנית כלפי הילדים, שגמלו לה על כך בהכרזת מרד גלוי נגדה ובהמרה מופגנת של כל מוצא פיה.

איך אתאר את היחסים בביתנו באותה תקופה פריסאית? ובכן, כדי לשמור על שלוות נפשו ולהימנע מכל מגע ישיר עמי, הפקיד תיאודור, כאמור, את הפיקוח על כל מערכות חיינו בידי הוריו, וכל משא ומתן בכל עניין שהוא, החל בניהול משק הבית וכלה בחינוך הילדים, דרש שיתנהל בינינו באמצעותם. מה שגרם לכך שאפילו הערה קלה של חמותי בעניין פעוט כביכול, בסגנונה המנוכר והמתנשא, נתפרשה לי כהקנטה. וכדי שלא להסתובב בביתי מסוממת מזעם, הייתי נלווית אל האומנת כשזו יצאה לטיול הבוקר עם הילדים, משאירה אותם בפארק מונסו הסמוך לביתנו ומסתלקת לי לענייני: למדוד שמלת הריון אצל המידִינֶט הצעירה של בית-האופנה היוקרתי ברי דה פובורג אונורה, זו שהיתה מזמזמת לה שנסונים בשעת המדידה, כשסיכות תקועות בפיה ההדוק מהתרכזות; וכדי לנוח מן המאמץ שבמדידה ולפני הפגישה שנקבעה לי אצל הכובען, הייתי נכנסת לאחד מבתי-התה האופנתיים ברי דה ריבולי – בין היחידים בפריס שניתן היה למצוא בו תה אנגלי מעולה – מתיישבת ליד החלון ובוהה להנאתי בעוברים ושבים שברחוב האלגנטי; או שהייתי פונה למלצר שיצייד אותי באביזרי כתיבה ומשרבטת גלויות להורי ולאחיותי. עוד מנהג סיגלתי לי בפריס בתקופת הריוני המוקדמת, לעלות על אומניבוס רתום לסוסים בבולוור דה קורסיי, לרדת במונמרטר ושם להסתובב בין הגלריות הססגוניות בסמטאות המתפתלות, להתיישב באיזה ביסטרו, ללגום אבסינט וליהנות בהנאה סמויה, ממתיקת סוד ביני לביני, כשגברים פונים אלי בדברים ואני מחייכת אליהם חיוך מסתורי, מטה מעט את ראשי בביישנות, ונמנעת מתשובה.

איך היה מסוגל לעולל לי את זה? לי, אשת בריתו – והברית הזאת, כך האמנתי, מבטאת קודם כול קשר נפשי, שמירת אמונים נפשית – אם ילדיו! ואז, כשנשאתי בקרבי את זרעו, עוברנו המשותף השלישי, היתה לי הזכות המלאה לומר גם אשת חיקו, הה-הה! אז איך האיש הקרוב לי ביותר, ידידי היחיד למרות הכול – כן, למרות הכול! – איך היה מסוגל לבגוד באמוני החף, התמים – רק עכשיו מתברר לי עד כמה הוא היה חף ותמים בתוך כל המערבולת הרגשית הזאת שסחררה את חיינו – הוא, שאמור היה להיות אבירי ומגיני, איך מסוגל היה להתייצב נגדי לצד האישה האחרת, צרתי, יריבתי בנפש – אמו. (הה! אילו רק לחץ אז על “הפעמון הימני” והיה דבק בסוזן לויזון, זו שייצגה באישיותה את כפל דמותה של אמו הנערצת! והרי בעצם העובדה שנשא אותי, זו הניצבת בקוטב הנגדי לאמו, “בגד” בה, ועל כך לא יכול היה לסלוח לעצמו.)

זה התחיל, כרגיל, מעניין של מה בכך. חמותי וחמי, התומך בכל מוצא פיה, מציעים שנוותר על ביתנו המהודר ברי דה מונסו 8 ונעקור לדירה אחרת. העילה שהיא נאחזת בה: מערכות צנרת המים והביוב המיושנות, המתקלקלות אצלנו חדשות לבקרים, ועל אף פניותינו התקיפות, החוזרות ונשנות, אל בעל הבית לתקנן, הוא דוחה אותנו בכל מיני תירוצים ולבסוף אנחנו מתקנים אותן על חשבוננו. אי-הנוחות הרבה הנגרמת לנו מן התקלות הללו וההשקעה הכספית הכרוכה בכך אינן מצדיקות בשום אופן – כך היא טענה – תשלום שכר דירה גבוה כל-כך עבור מגורינו אלה.

תיאודור, שמלכתחילה שכר בית זה באחד האזורים היוקרתיים ביותר של פריס כז’סטה של פיוס בינינו ובתקווה שיהיה זה אות מבשר שלום בית – ליד פארק דה מונסו הסולידי והרגוע, המשרה אווירת מרחב ואינטימיות גם יחד; בין הבולוורים הגדולים, האוסמן, דה קורסיי ומלסיי; במרחק של הליכה מכנסיית סנט אוגוסטין ומשער הניצחון; המדלן והאופרה הן בטווח עין; וכדי להגיע לאזור הקניות של הגראנד מגזן ברי דה לה פיי, גלרי לפאייט, פרנטן, סמריטן, בֶּל ז’רדינייר וכו', מספיק היה לנסוע שתיים-שלוש תחנות בטראם – התחרט על מחווה אבירית זאת כלפי משנוכח בתדהמה שאחזה את הוריו למראה מגורינו המפוארים, ולשמע דברי הביקורת הכבושים של אביו באשר לגובה שכר הדירה ולהוצאות הכרוכות באחזקתה, “בזבוז משווע וראוותנות מנקרת עיניים,” כדבריו.

ידעתי, אם כן, שחמותי נאחזת בעניין הצנרת והביוב הלא תקינים כתירוץ להעבירנו למגורים זולים הרבה יותר, דבר שיפגע קודם כול בי, ברווחתי, במעמדי, באושרי (והרי בעלי בילה את רוב זמנו מחוץ לבית, בפאלה בורבון ובאתרים הקשורים לכתבותיו העיתונאיות ברחבי צרפת). דמי רתח בקרבי כשבעלי התייצב לצד הוריו ותמך בטיעוניהם נגדי. מזעקת לבי התקוממתי על התערבותם בעניינינו, שנראתה לי כחתירה זמנית תחתי, לערער את אושרנו, שאיזונו היה כה עדין בלאו הכי, שנתלה על חוט דקיק, כששנינו אוחזים בקצותיו שלא להרפות, בזהירות, כחשש מתמיד. ואני, כפי שהנני, בחוסר שליטתי בעצבי, באימפולסיביות של תגובותי, שבאה לי “מן השטן”, כפי שטוען בעלי, נתקפתי שוב, אחרי חודשים רבים של איפוק ורגיעה, בהתפלצויות של זעם אין אונים: חבטתי באגרופים קפוצים בקירות, בשולחנות, הטחתי ברצפה מכל הבא ליד – כל הרפרטואר כולו. השתוללות רבתי, שלוחת רסן. ובאותו ערב עצמו סעד על שולחננו פרופסור ליאון קלנר, ההיסטוריון והאנגלופיל, ידידנו מווינה, שהזדמן לפריס לרגל הרצאה כלשהי. קלון עוטה אותי כשאני נזכרת בהתנהגותי המבישה בשעת הארוחה. השיחה נסבה על הנושא המדובר ביותר בביתנו באותה תקופה: האנטישמיות. תיאודור והפרופסור היו חלוקים בדעותיהם באשר ליעילותה של “החברה להגנה”, שייסדו הפון סוטנרים (ימים אחדים קודם לכן פנתה הגברת רגינה פרידלנדר אל בעלי שיתרום רשימה משלו לביטאונם). ואילו אני, לא זו בלבד שצידדתי בחום בהשקפתו של אורחנו הנכבד, גם הקנטתי את תיאודור על תיאוריית הדו-קרב שלו, ועל כך שבעצם הוא מעריץ את האנטישמים, שהם בבואה של תיעובו שלו עצמו את היהודים… הזלזול שבו דיברתי אל בעלי בנוכחות אורחנו הנכבד, לעגי – כשהסגרתי דברים שנאמרו מפיו בחוג המשפחה, לאוזנינו בלבד (והמשכתי בטון המשפיל הזה אפילו כשהייתי מודעת לכך שאתחרט ואתבייש אחר-כך) – הכו בתדהמה את אורחנו. עד כדי כך שלימים נודע לי כי במכתבו לאשתו תיאר באוזניה את הערב האומלל בביתנו והביע את רחמיו על ידידם – אדם מזהיר כמותו! – שנפלה בגורלו קסנטיפה שכזאת…

אם ציפיתי לאהדתו של בעלי בהתקוממותי על בחישתם השערורייתית של הוריו בחיינו – אשר האמנתי בכל חום מזגי שאני זכאית לה – הרי לא יכולתי למצוא לי זמן פחות מתאים לעורר אותה. גם אם להתקף ההיסטרי שלי, שבדרך כלל גרם לו גם חרדה מלבד דחייה ושאט נפש, לא היו גרורות מדאיגות, ועל אף שהתנהגותי המבישה באותה ארוחת הערב הרשימה את תיאודור פחות מאשר את אורחנו. שכן הוא היה נתון באותה תקופה בעניין אחר לגמרי. ואותו עניין שהיה נתון בו ראשו ורובו (ולבו! לכן גם עורר כל-כך את קנאתי ואת פחדי, וערער את שארית יציבותי הנפשית בהריוני) היה רַוַושול. האנרכיסט הצרפתי פראנסואה קלאודיוס קניגשטיין, המכונה רוושול. זה שהילך קסם על בעלי, הו, מעל ומעבר להערצת גיבור פוליטי או ספרותי. תיאודור נראה מאוהב. התנהג כמאוהב. מנותק לגמרי מכל הסובב אותו. מכוון לעניין אחד בלבד הממלא את כל כולו. שיכור ולא מיין. מסוחרר מאהבה.

ומעשה שהיה כך היה: באפריל 1892, באותו חודש עצמו בו הגעתי אני לפריס עם ילדי, נתפס רוושול על-ידי המשטרה הצרפתית, ובמאי של אותה שנה הובא למשפט בקור ד’אסיס באשמת שוד קברים, רצח אזרחים חפים מפשע וניסיון התנקשות בשופט.

“רוושול גילה עוד מין של התמכרות: ההתמכרות לאידיאה הגדולה ולקורבן האישי,” אומר בעלי בכתבתו על “המורד הגדול”. ואילו ביומנו מאותה תקופה אני קוראת: “האידיאה ממלאת כעת את כל מאודי במידה כזאת, שכל מה שסובב אותי מתייחס אליה ורק אליה. ממש כתחושת מאהב כלפי אהובתו.”

הייתי בקהל שליווה את רוושול אל הגיליוטינה בבוקר ה-11 ביולי 1892. פעם יחידה בחיי שחזיתי בנידון למוות, אף כי את מראה ההוצאה להורג חסכתי מעצמי. הייתי חייבת, ויהי מה, לראותו בגודל טבעי, את זה שתפס את המקום שאני זכאית לו בלב בעלי, ולו בנסיבות מחרידות כאלה.

דיוקנו של רוושול לא היה זר לי. בחנתי אותו פעמים רבות בזכוכית מגדלת, מכל הזוויות האפשריות, כשצילומו התפרסם בעיתונות בעקבות זיהויו על-ידי אותו מלצר, להרו, במסעדה של גיסו שבבולוור מגנצה, על-פי הצלקת העגולה שעל זרועו. קראתי, כמובן, על כוחו הפיסי הכביר, שעורר פלצות אפילו בלב השוטרים הקשוחים ביותר, אך משחזיתי בדמותו הנערית של הצעיר השַׁטני והמזוקן, דק הגזרה והשרירי, בפניו רחבות העצמות, הצהובות מחולי, עם המבט החודר, כאילו ננעץ בכל אחד מן הסובבים (ושגרם לי להשפיל את עיני במבוכה ובבושה), בהבעתן התקיפה וההחלטית, ידעתי שאני ניצבת בפני איזה קסם חובק כול שאין לי שליטה עליו. שאני שבויה בו עד למחיקת עצמי. שאילו יכולתי, הייתי נופלת לרגליו מתוך הערצה והתבטלות שכמוהן לא חשתי מעודי. אני, הבורגנית הקטנה, שכל שאיפתה היא יציבות וביטחון לה ולמשפחתה (יציבות בחברה המאוימת מידי טרוריסטים כמו זה העומד נכחי, שאזרחים כמותי הנם מטרה עיוורת לפעולותיהם). הבנתי ללב בעלי. הו, כמה הבנתי אותו! כשראיתי את רוושול בחולצת הנידון למוות פתוחת הצווארון, אסור באזיקים אל שומרו, כשהוא מובל אל הגיליוטינה, ייחלתי בלבי שיקלוט את מבטי, מעריצתו השוטה העורגת לפקודתו, שבאורח פלא יעביר לידי קוד סודי (צוואתו לעולם?), ואני, נבחרתו, אהיה הכלי לקודש-ביצועה.

מעולם לא סיפרתי לבעלי כי התערבתי בהמון בשעת מצעד המוות של רוושול, כי נדחקתי לשורה הראשונה, וכי עיני הכלות התחננו לפני הנידון שיניח לי להקריב את עצמי למענו. אילו ניסיתי לשתף את בעלי בהזיותי הפנטסטיות באותו מעמד, ודאי היה רואה בסיפורי הוכחה נוספת לטירופי. גם לא העליתי מאז את שמו של רוושול על דל שפתי. אבל כעת אני מעלה בדעתי כי ל”שיגעון בשניים" שלי ושל תיאודור יש עוד ממד מסתורי אחד, שעדיין לא דנתי בו עם הפסיכולוגים שלי, ותהיתי בלבי על מהותו.


4 ביולי 1924,    🔗

יום חגה הלאומי של הארץ הזאת. בגינת הסנטוריום שרשרות ופנסים צבעוניים; צלילי “אמריקה דה ביוטיפול” ו”מיי קנטרי ט’איז און די" מגיעים מכיכר הדשא של העיירה

ומה לי ולכל זה? גם לאחר ארבע-עשרה שנה אינני מרגישה את עצמי שייכת לארץ הזאת, להמנוניה, וודאי לא לוולגריות שלה. אני אוסטרית. בכל הלך רוחי, בשפתי, בכל האסוציאציות התרבותיות וההיסטוריות שלי. שם שורשי, שם מולדתי. האם אקום על רגלי ואשיר את “מארש רדצקי”?…

אבל את צרפת אהבתי (בל אשכח שכשהיינו שם עדיין היה בעלי רחוק מן השיגעון הציוני שלו), את שפתה למדתי מנעורי, בתרבותה הרגשתי כבת בית. והנטייה הבוהמיינית שלי חיבבה עלי את מזג האדם הצרפתי, שבכל פעולה, אפילו היומיומית ביותר, קיים אצלו המגע האמנותי.

אכן, התפעמותו של בעלי מרוושול היתה כה רבה – כמו רוח חזקה ריחפה בין כותלי ביתנו באותם ימים, נושאת אותו בכנפיה – עד כי נפשו החלה לתור בקדחתנות חסרת מנוח אחרי איזו אידיאה גדולה, נשגבה, שתניעו, גם אותו, לקורבן אישי כביר, טוטלי, שתעלהו על מוקדה. וזהרוריה של אידיאה כזאת (שכעבור שנים מעטות בלבד תתגבש בלבו כאידיאה הציונית) החלו לנצנץ בחזונו בעקבות גל האנטישמיות שסחף את צרפת לאחר גילויה של שערוריית השחיתות הקשורה עם תעלת פנמה, בה היו מעורבים גם ספסרים ובעלי הון יהודים שרכשו את החברה לאחר התמוטטותה.

ובכן, הסימביוזה בינינו, הגורמת לנו גם תחרות סמויה רווית שנאה ואשמה, היתה הפעם שלמה: אני הייתי בהריון עם בתנו טרודה, ואילו הוא, בעלי, היה “בהריון עם אידיאה חדשה”, כפי שביטא זאת ביומנו. ואידיאה חדשה זאת היתה: לנצר את היהודים בהמוניהם; להמיר את דתם בקתוליות.

וכך ביים המחזאי תיאודור הרצל, שראה את עצמו כבן הדור היהודי האחרון על פני תבל, את ההמרה ההמונית (שלא בכפייה, מתוך שכנוע ועידוד מצד רועיה הרוחניים של הקהילה): בצהרי יום ראשון, לעיני כל עדת ה”מאמינים" שיתקהלו לשמע הידיעה הסנסציונית על העברתם של היהודים על דתם, לקול צלצולי פעמוני הכנסייה, יעלו רבבות בני ישראל, הם ונשותיהם וטפם, בתהלוכה מרשימה, סולידית-חגיגית, אל הקתדרלה העתיקה של סנט סטפן בווינה כשבראשם צועדים מנהיגיהם; אלה יביאו את צאן מרעיתם עד לפתח הכנסייה ויעודדום במילים נרגשות להיכנס פנימה ולהיטבל. מטעמי כבוד, לא ימירו הרועים עצמם את דתם…

וכדי למנוע מהנסי שלנו את מנת הסבל שתעכיר את חייו כיהודי היה בעלי מוכן להטבילו באופן פרטי, עוד בטרם יתגשם חזונו על ההמרה ההמונית, לחסוך ממנו בבגרותו את עינויי ההתלבטות הכרוכים בהחלטה גורלית שכזאת. אך בסופו של דבר גבר חששו של תיאודור מתגובת הוריו על מזימתו לנצר את נכדם. גם האידיאה שלו בקשר לפתרון בעיית היהודים על-ידי המרת דתם נגנזה לפי שעה, אולי בעקבות תגובתם הצוננת של מעסיקיו מה”נויה פראיה פרסה" כשניסה בעלי להדביקם בהתלהבותו לרעיונו הפנטסטי בפגישתם אותו קיץ בווינה. כך או כך, העדות המרכזית לקיומה של “התכנית” נמצאת במכתבי התשובה שלו לברון לייטנברגר ולפראו רגינה פרידלנדר, שביקשוהו, כאמור, לתרום מפרי עטו ל”דף חופשי", ביטאון “החברה להגנה נגד אנטישמיות” באוסטריה (בושה מכסה את פני כשאני נזכרת שתכנית ההמרה של בעלי נשלחה דווקא לאנשי רצון טוב אלה, אשר שרים ורוזנים גויים עמדו בראש ה“חברה” שלהם).

“אידיאה” חדשה באה ומילאה את מקומה של הקודמת בלבו של בעלי מששמע על הריגתו בדו-קרב של הקפטן היהודי-האלזסי הגידם ארמנד מאייר בידי המרקיז האנטישמי דה מורז. קדמה לכך, כידוע, פציעתו בדו-קרב של אדוארד דרומונט, ידידו של המרקיז, עורך העיתון הגזעני “ליבר פַּרוֹל”, בידי קצין יהודי שהקפטן הגידם היה נושא כליו. זאת בעקבות מאמרו הארסי של דרומונט, בו הטיל ספק בנאמנותם של קצינים יהודים בצבא הצרפתי, מאמר שהכשיר את הקרקע להוקעתו של דרייפוס.

כבר בנעוריו האדיר תיאודור את מוסד הדו-קרב, ואף עשה ניסיונות פתטיים לנהוג על-פיו. אך ביוני 1892 טווה ביומנו את חלומות הזוהר שלו הקשורים בדו-קרב, כשהוא נישא על כנפי דמיונו ובונה בעיני רוחו את הנאום החריף, רב העוצמה, שיישא באוזני חבר המושבעים על "השאלה היהודית” – נאום שיזעזע את אמות הספים של בית-הדין. זאת לאחר שיועמד למשפט על הריגתם בדו-קרב של ד”ר קארל לואגר, למשל, או של גיאורג פון שונרר, או של אלואיס פון ליכטנשטיין – כולם אוסטרים רמי מעלה ועתירי זכויות בהסתותיהם האנטישמיות. אך גם את האפשרות שהוא עצמו ייהרג הביא תיאודור בחשבון. או אז, הרהר ביומנו, יתאר במכתב שישאיר אחריו כיצד נפל קורבן לאנטישמיות הזדונית, רומסת הצדק, ומעשהו האמיץ ומכתבו המרשים יעוררו גלי אהדה והוקרה ליהודים.

אינני יודעת כיצד קרה הדבר שבעלי, כתב מכובד של העיתון היוקרתי “נויה פראיה פרסה”, נעשה מטרה למעקב של המשטרה החשאית הצרפתית: אך עובדה שלכל מקום שהלכתי הבחנתי באנשים זרים הבולשים אחרי. (בחודשי הריוני המתקדם לא הרביתי לבקר במקומות אופנתיים. רופאי הפרטי וכן התופרת והספרית הגיעו כולם אל ביתי, ואילו ילדי שיחקו בפארק מונסו בהשגחת האומנת.) בסופו של דבר הבחינו בכך גם חמי וחמותי, שגם אחריהם בלשו, והם נאלצו להתייחס ברצינות אל חשדותי ואל “דמיונותי הפרנואידיים”, אף כי הדבר עלה להם בבריאות.

האם כתבותיו של בעלי לעיתונו עוררו את חשדם של אנשי הביטחון הצרפתים, או שמא קראו את מחשבותינו הפרועות בפרשת האנרכיסט רוושול? כך או כך, משנודע לי, כעבור שנים, תוכנו של הדו”ח הסודי שנתגלה בארכיוני המשטרה בעניינינו, הרגשתי מעין שמחה לאיד כשקראתי ש”הרצל הנו בעל אמצעים כספיים ניכרים, אך הוריו הקמצנים, שמתגוררים יחד אתו, משגיחים עליו ומנסים לבלום את פזרנותו".

ב-20 במאי 1893 ילדתי את בתנו טרודה, וביולי יצאנו לנופש של חודש ימים בבאדן שליד וינה, שלשם שינוי בילינו אותו לבדנו, בלי חמי וחמותי, שנוכחותם בחיינו היומיומיים גרמה לי להתבצר בעקשנות בכלא תכונותי הבלתי נסבלות ולהגביר את תיעובי מעצמי ומבני ביתי. והתינוקת החדשה, הענוגה, הצליחה לרכך ולפייס את היחסים ביני לבין בעלי, למרות בכייה הקורע לב בלילות, שהאומנת והמינקת היו קורבנותיו העיקריים.

רגישותו של תיאודור בכל הנוגע לאנטישמיות, אוזנו המחודדת לקלוט כל התבטאות, כל בדל אמירה, הנוגעים ליהודים מכל כיוון אפשרי, גרמו לו לצאת בסתיו אותה שנה לליל שבפלנדריה, רק כדי לשמוע במו אוזניו את דברי ההסתה של המרקסיסט היהודי פול לַפַרג (חתנו של קארל מרקס) נגד בני עמו, באסיפת התא המקומי של “ארגון העבודה”.

ואולם באותה תקופה, בהיותו בן שלושים ושלוש בלבד, החלה להידרדר בריאותו של תיאודור. והאות הראשון לכך היה מחלה מסתורית חמורה שזוהתה בטעות בידי רופא מזדמן בטולון (שם כיסה בשביל עיתונו את הביקור הממלכתי של הצי הרוסי המלכותי) כקדחת זיהומית וטופלה בידו באמצעות זריקת חינין תת-עורית. ואכן, תופעת הלוואי לא איחרה לבוא: תיאודור נוגע במורסה מחרידה בירכו ולא היתה ברירה אלא לנתחו בדחיפות. כתוצאה מכך צלע במשך שבועות, ומקל ההליכה ההדור עם גולת הכסף שנעזר בו בהליכה שיווה לו מראה של ג’נטלמן בריטי. ואולם מחלתו, שנותרה בלתי מזוהה, גרמה לבעלי תשישות מדאיגה שנמשכה חודשים רבים והאטה את קצב עבודתו (איש לא העז להעלות אז בנוכחותי את ההשערה שמחלת המין שנדבק בה לפני נישואינו שבה והתעוררה בגלגול חדש זה, ואולם על חשדו של רופאו שבכך אמנם מדובר למדתי משהקשבתי מבעד לדלת – זו מעולם לא נסגרה כהלכה – לרמזיו הנלחשים באוזני חמותי).

ובאותו סתיו של 1893 מת אבי. אך עוד לפני מותו, משרק נודע לנו על גסיסתו, פנה בעלי בדחיפות אל הרב גידמן בווינה וביקש ממנו העתק של תעודת הנישואין שלנו; כה רבה היתה להיטותו לזכות ככל המוקדם בירושתי (אבי השאיר אחריו חצי מיליון גולדן שחילק בין אמי וחמשת ילדיו, ואילו החוק האוסטרי העניק לבעל פיקוח מלא על ירושת אשתו). עוד ידיעה, משמחת למדי, הגיעה אל בעלי מווינה באותם הימים: שמחזהו הישן “טַבַּרין” התקבל להצגה ב”בורגתיאטר" (ואולם בה בשעה דחה אותו התיאטרון קומדיה מאוחרת יותר שלו, על רקע איטליה של המאה השלוש-עשרה, שאותה הקדיש להוריו ואשר נושאה… אכן, חיי נישואין… על סבכיהם, על מערבולת יצריהם, על הכאב והסבל שהם נושאים בחובם).

אני מנסה להיזכר באירועי החורף של אותה שנה, 1894, שנתנו האחרונה בפריס כמשפחה. שכן בנובמבר חזרתי עם ילדינו לווינה והתגוררנו בבית הורי עד אשר סיים בעלי את תפקידו ככתב ה”נויה פראיה פרסה" בפריס, בקיץ 1895.

וכך, לצורך כתיבתי זאת, על מנת לרענן את זיכרוני, חייבת הייתי להיעזר ביומניו של תיאודור, שעצם הדפדוף בהם גורם לי סבל בל יתואר. אני מנסה להיצמד רק אל התאריכים ואל העובדות היבשות (כל חיטוט פסיכולוגיסטי בחיינו או בניתוח דמותו של בעלי, כפי שהיא מתגלה בעל-פה או בכתב, גורם לי בחילה וכעס וכאב שאין להכילו. מה שמותר לי, גיבורה שלא ברצונה שנקלעה אל תולדות עמה שלא על דעתה, אסור לזרים מציצנים הלהוטים לנבור בנפשותינו הרצוצות ובדרמה הטרגית של חיינו).

כך אני קוראת ב”מקורותי” שבאביב 94 כיסה בעלי בשביל עיתונו את רצח הנשיא הצרפתי סדי קארנו בידי האנרכיסט האיטלקי קסריו, בעת ביקורו של הנשיא בליון. כן, אני זוכרת זאת היטב. כל התקופה הזאת של הפעילות האנרכיסטית בצרפת, כשאימת מוות אחזה באזרחים (בעיקר בבורגנים, כמובן, אך משפחתנו היתה רגישה לנושא כפל כפליים, גם כיהודים וכזרים) מכל יציאה לרחוב, או לשוק, או לחנות כול-בו; כשאנשים הדירו את רגליהם מהתקהלויות המוניות או מהתכנסויות ציבוריות במקומות בידור מיוחסים כתיאטרון וכאופרה; אפילו מוסד בתי-הקפה בבולוורים המהודרים פשט את הרגל כמעט, ואילו בתחנות הרכבת היו הנוסעים מציצים בגניבה לימינם ולשמאלם, שמא צלו של אנרכיסט יגיח לפתע מאחורי עמוד כלשהו ויטיל עליהם פצצה… כל פרצוף קדוח מבט, עם גוף נערי מזה רעב, המגביה את צווארון מעילו להסתיר כביכול את פניו היה חשוד בעיניהם כאנרכיסט ללא חת. אני זוכרת את נאומיו עזי הרושם של הסוציולוג-הפילוסוף סבסטיאן פור, אשר כבש את לב שומעיו במוסיקליות המפורסמת של קולו המלטף, המטיף לאלימות, בנועם הליכותיו וביפי משפטיו המהפנטים; ואת תלמידו, עושה דברו, אוגוסט ויילן, שהטיל פצצת סרק בבית-הנבחרים ועל כך נגזר עליו כרת בגיליוטינה, והנשיא קארנו, שנרצח, כאמור, ביוני 94, סירב לחון אותו על אף בקשות החנינה הפומביות של אמנים נודעים כזולה, ורלן, מלרמה, רודן ואחרים. אני זוכרת את אמיל אנרי, סטודנט מזהיר באקול פוליטכניק, אינדיווידואליסט קנאי שלא קיבל שום דוקטרינות כפשוטן, אפילו באו מפיהם של חבריו להשקפה; אינטלקטואל גאה שאש קרה יוקדת בעצמותיו; הה, באיזו התמכרות קראתי כל מילה שלו במסה הארוכה שכתב בבית-הסוהר על הציניות והצביעות של החברה הבורגנית. אך גם על פסיכולוגיית העדר של הסוציאליסטים והמרקסיסטים כתב, לסיפוקו הרב של בעלי, שאף פעם לא סבל את האוניפורמיות שלהם ואת הבוז שרחשו לאדם הפשוט שאינו מאורגן בשורותיהם. הפעם היה זה תיאודור שנוכח ב”שחיטה", כדבריו, של אמיל אנרי (כאבו על גורלו של רוושול היה כה עז שהוא לא מצא בו את הכוח לחזות בהוצאתו להורג), וברשימה לעיתונו ביטא את זעזועו מאכזריותו של ההמון בקריאות העידוד שלו לתליין ובצהלות השמחה שלו כשהגרזן הונף על ראש קורבנו.

לבי יצא אל האנרכיסטים. לא אל המטיפים, לא אל המתפלספים; אל אלה שפעלו בהשראתם. בשטח. לב שנינו יצא אליהם בחמלה (כולם באו מבתים הרוסים, כולם נזרקו לרחוב ולחסדי הבורגנים מילדותם המוקדמת), בהערצה, באהבה שבמורא. וכך נרקם ביני לבין בעלי אותו קשר מאגי חשאי ומסתורי, שמרוב חרדה שמא נגלה איש את ערוות נפש רעהו נשאר הסוד טאבו בינינו לעולם. (כמה מוזר שרק כעת, כעשרים שנה אחרי מותו, אני מגלה אותו מכנה משותף בינינו: הפיצול הנפשי של שנינו, המתבטא בשמרנות קנאית מצד אחד ובאנרכיה פרועה מצד שני. אך בעוד שאצלי הוא מוצא פורקן בהתפרצויות של היסטריה, הרי אצל תיאודור, עצם חייו לצדי היוו את המוצא הנסתר לאותו פיצול.)


ראשית אוגוסט 1924.    🔗

והגעגועים לנוף הנעורים האוסטרי כוססים בלב

בקיץ 94 התפרק בעצם ביתנו בפריס, כשכולנו התפזרנו לחופשותינו באוסטריה; חמי וחמותי יצאו לבארן מתוך כוונה שלא לחזור עוד לפריס, ואילו אנחנו נפשנו בבאר-אאוסזה שבזאלצקמרגוט, בבית-הקיט הקבוע שלנו. הו, באילו געגועים אני נזכרת עכשיו בנוף נעורי זה! אותם צוקים רבי הוד שראשם השב בעננים והם משנים את צבעם מירוק קודר בקיץ לצבעי שלכת צובטי לב בסתיו; הדרך ברכבת מבאד-אישל לבאד-אאוסזה – האגמים הרחבים שלמרגלותיהן, עם הרפסודות וספינות השעשועים השטות בהם, והנחלים המפותלים המסתעפים מהם, עם חלוקי האבן שילדי היו מתחרים בזריקתם לרוחק; צריחי הבצל של מגדלי הכנסיות ופרחי הגרניום בחלונות ובמרפסות העץ של הבתים הנמוכים, וקורות העצים הערוכות בסדר מופתי מתחת לגנוגנות שבחצר; אסמי האבן וערימות החציר העגולות הכרוכות באברזין לבן, והפרות השחורות המפוטמות הרועות בשדות, והכבשים הלבנות המגוזזות. וכשהיינו מגיעים לתחנת הרכבת של אאוסזה – ורודה, אבנים אפורות מסותתות, גמלוני רעפים – היו ילדי פורצים במחיאות כפיים. ואחר-כך, הסבל שהיה מעלה את הטרסקל ואת ארגזי הנצרים על הכרכרה והעגלון המאיץ בסוסיו במעלה ההר, ומראה בתי הקומתיים העתיקים בצלעו, עם חזיתות הבידרמאייר המצוירות; ובית-המרפא הארוך (ה”קור") שבמרכז העיירה, שהייתי מבלה בו שעות אחדות בכל יום, והכנסיות הרומנסקיות והגותיות שילדי הציצו לתוכן מתוך קנאה נסתרת; וחדרינו בפנסיון, עם ספות האמפייר הרחבות והנוחות וכלי החרסינה המוצגים לראווה בארונות עץ הדובדבן הפינתיים, ושעון סודטי מוזהב באכסדרה, עם פיתוחים גותיים ופיגורות כושיות; והוויטרז’ים בפוויליון העגול שבגן, ובו מלצריות בתלבושות עממיות ססגוניות, ועוגות השלגזן והמוהנשטרודל והזלצבורג נוקרל עם התה של חמש (האם שהינו אז בווילה פוש? אינני זוכרת); כן, גם טירת הקיסר מכסימיליאן בכיכר הקרויה על שמו עולה בזיכרוני, אך לא בזכות התפארת וההדר שבה, אלא בגלל האסוציאציה עם בית-החולים פריהאוז, הצמוד אליה… אותו בית-חולים בו אושפזתי ב-1907, בו שכבתי על “ערש מותי”, בו החתימו אותי “ידידיו הטובים” של בעלי על מסמך בו אני מבטאה את “רצוני” שגופתי תישרף במשרפות גותה ושאפרי יושם בכד ויימסר לבני הנס (והרי בסעיף אחר ב”צוואתי" אני מבטאת את “משאלתי” שעקבותי יימחו מכול וכול! איך ייתכן שלא שמו לב לסתירה שבין שני הסעיפים הללו?), זה בית-החולים שממנו הבריחו אותי אותם “ידידים”-ציונים לאמריקה.

אני חוזרת לקיץ 1894, כאשר הזיכרון החריף ביותר שלי מחופשתנו זאת הוא פגישתנו המקרית עם ארתור שניצלר ברחוב הראשי של אלט-אאוסזה והתרגשותו הרבה של תיאודור משנודע לו כי שניצלר מבלה שם את חופשת הרווק שלו בחברת ידידיו אנשי “וינה הצעירה”, ריכרד בר-הופמן והמשורר הצעיר “הזועם” פון הופמנסתל. במבט אחד הבחנתי אני במה שנעלם מעיני בעלי: כי שמחת ההפתעה שבפגישה הלא צפויה היתה חד-צדדית. שכן תגובתו של שניצלר למראנו, גמגומו, התנצלויותיו חסרות השחר על כך שלא הודיע לתיאודור במכתבו האחרון אליו את תכניתו לקיץ, נראו לי יותר כמבוכה, כניסיון להשתמט ולהימלט.

לא ראיתי בעין יפה את הידידות שבין בעלי לבין שניצלר. לא אהבתי את ההתבטלות שלו בפני כוכב עולה זה בשמי הדרמטורגיה, הצעיר ממנו בשנתיים, שידעתי כי הוא מבאי ביתה של ברטה שפס-צוקרקנדל (גם ביטאתי באוזני בעלי את חשדי שידידותה של ברטה עם מאקס בורכהארט, מנהל ה”בורגתיאטר“, היא שהניעה את השחקן הנודע זוננטל להיעתר לבקשת מנהלו ולמלא את התפקיד הראשי ב”ליבליי”, מחזה הבתולים של שניצלר; ואמנם ההצלחה הכבירה שקצר המחזה גרמה לתיאודור המסכן לא מעט נדודי שינה…). התביישתי בהתגאותו המתרברבת של בעלי בידידותו עם הסופר ה”נחשב"; סלדתי מן הברק בעיניו בכל פעם שיצא לו להזכיר בחברה את חליפת המכתבים שלו עם שניצלר, שידעתי כי החלה ביוזמתו שלו (“אם אינך יכול להכותו, הצטרף אליו”). מאחר שהצליח להכניע את קנאתו הבוערת, הלך לקיצוניות ההפוכה והחל להרעיף על ידידו הצעיר מחמאות מרקיעות שחקים ולהעתיר עליו שבחים במילים מתלהטות; דיבר על אפסותו שלו לעומת ידידו הגאון; כתב לו – כך הבנתי מתשובתו של שניצלר, שאותה קראתי בגניבה – כי הוא עצמו יכול היה לשמש מודל לחברו המחזאי בטבעו הספקני ובחייו הריקים וחסרי התכלית, אשר גורל ציני מניע אותם באמצעות חוטי משי מוזהבים, אך הם נידונו לייסורים ולייאוש, ורק שניצלר לבדו, באנושיותו הרגישה ודקת ההבחנה, מסוגל להבינם ולבטאם. הו, דייסה סנטימנטלית סמיכה שעוררה בי גועל, ובטוחה אני כי הביכה ביותר את ידידו המוחנף.

ואילו בקיץ זה של 1894, כשיצא לנו לנפוש באותה עיר קיט ציורית יחד עם שניצלר ומרעיו הפוחזים, נטרתי טינה לבעלי על שהעדיף את חברתם על פני חברתי וחברת ילדיו. מה גם שאותו פון הופמנסתל, פוחח שחצן בן 21 באותם ימים, נקבע בזיכרוני כמין דרקון ארוך ודק המתפתל בתנועות נחשיות, ואשר בדיבורו העצבני, אך הרהוט והבוטח, הוא תובע לעצמו יחס של כבוד שביראה. נזדמן לי לפגוש בו קודם לכן בבית-הקפה האופנתי גרינשטאדל, המטה הראשי של צעירי “הגל החדש”, ואז גמרתי בלבי שצעיר יהיר זה אינני מעוניינת לפגוש עוד לעולם; אך אותו קיץ באלט-אאוסזה העז הופמנסתל להעליבני בלשון בוטה בנוכחות ילדי (אמר על כובעי שהוא דומה לקן צרעות, וכי הוא מתנוסס על ראשי בגאון כסיסמת פרסומת… הה, הה!), ובעלי לא זו בלבד שלא גילה אבירות ולא הגן על כבודי, עוד מילא פיו צחוק לשמע ה”הברקה" של צעיר חצוף זה, שנאמרה כמעט בזעף בקולו הצרוד, כשהוא מפנה ממני את פניו הכהות כפני צועני ועיניו קצרות הרואי ממצמצות אל רעיו בשובבות מתגרה.

אך העונש המגיע לתיאודור לא איחר לבוא. גם אותו השמיצו “ידידיו” אלה; סיפרו עליו (דומני כי היה זה שניצלר שכתב על כך לידידתו אולגה וייסניקס) כי באחד משיוטיהם באגם אילצם תיאודור להקשיב לקריאת מחזה חדש שלו, וכי נוהגו היהיר להשתלט על השיחה ייגע ועצבן אותם והם חיפשו כל דרך להשתמט מחברתו. ואולם נראה כי עובדה זאת לא היתה מודעת לתיאודור, שכן כעבור חודשים אחדים בלבד שלח לשניצלר את מחזהו הראשון על נושא יהודי – “הגטו החדש” – וביקשו לנסות להריצו בין התיאטראות תחת שם העט הבדוי “שנַלר”; רק ארבע שנים לאחר מכן הצליח שניצלר במאמציו והמחזה הוצג ב”קארל תיאטר" בווינה. ואגב, תמיד נדמה היה לי כי שניצלר משחק משחק כפול עם בעלי: מכתביו אליו ביטאו חום והוקרה, ואילו באוזני אחרים לגלג עליו; כך או כך, ייתכן ש”הרגשת האשם" של שניצלר על כי אין הוא מחבב את “ידידו” היתה כוח מניע בהשתדלויותיו למענו… אך ביתו נותר סגור בפנינו, וכאמור, מעולם לא התקבלנו לחוג הזוהר של ידידיו.

את הצלע השלישית באותו משולש של אנשי רוח צעירים שבאו לבלות חופשה משותפת באלט-אאוסזה – ריכרד בר-הופמן – אינני זוכרת מאז; אך ברי לי כי עדינותו, התחשבותו בזולת, נעימות הליכותיו, הקהו את עוקצנותו של הופמנסתל, הצעיר שבחבורה, ואת המתח שגרמה לי נוכחותו של שניצלר, המבוגר שבה. על מעלותיו אלה של ריכרד בר-הופמן עמדתי מאוחר יותר, משפגשתיו אצל ידידינו המשותפים, הקלנרים, בחברת אשתו הצעירונת פאולה, שאותה חיבבתי במיוחד. יופייה הטבעי, שהשתקף בפניה המאירות ובהתנהגותה הנינוחה, הנקייה מגינוני משכילים או מיומרות “אמנותיות” – תכונות אופייניות לנשות החברה האופנתיות – היה משב רוח רענן באוויר הדחוס של ממזג הבשמים המלאכותי, הכבד, אשר נדף מהגברות הכבודות שאותן תיעבתי. ובמחשבה שנייה: האם חיבתי לזוג בר-הופמן נבעה מיחסם הטוב אלי? האם חיבתנו או אי-חיבתנו לזולתנו תלויה ביחסו של הזולת אלינו?

התרועעותו של בעלי עם המשוררים הצעירים אותו קיץ באלט-אאוסזה, שניסיתי להתקומם על האינטנסיביות שלה, גרמה כמובן למריבות בינינו. אך אפילו מריבות אלה, והמתיחות ששררה בביתנו בעקבותיהן, לא יכלו להצדיק, או אפילו להסביר, את החלטתו הפתאומית של תיאודור לנטוש את אשתו ואת ילדיו ולנסוע לבארן, מקום הנופש של הוריו, ולבלות עמם את שארית חופשתו; כלומר, את כל חודש ספטמבר. ההסבר היחיד שאני מעלה בדעתי היום, לאחר שלושים שנה, הוא הריקנות שחש תיאודור באלט-אאוסזה משנסעו משם שלושת ידידיו… אכן, תעודת עניות לי ולילדינו!

ואולם גם על כך, מסתבר, נתן תיאודור את הדין, כאשר מילת הגנאי המפורסמת “סויוד” (יהודי מלוכלך) שקראו אחריו שני פרחחים – אחד מהם במדי צוער – כוונה לעומתו, אוסטרי בעל תואר והדר שכמותו, נקי מגינונים יהודיים אופייניים-מכוערים; וזאת בחושך, מבעד לסוכך הכרכרה, כשחזר מביקור אצל הסופר והמבקר לודוויג שפיידל, בעיירה הינטרברוהל הסמוכה לבאדן. היתה זו מכת מחץ רצינית שספג. והאירוניה שבדבר היא שנושא שיחתו של תיאודור עם שפיידל היה: השאלה היהודית והאנטישמיות!

דומה כי מאז אותו מקרה ביש לא הרפתה עוד מתיאודור שאלת תדמיתו. מאז לא מצא עוד דרך להימלט מחיטוט יסודי ועמוק בפרסונה שלו ובהשתקפותה בעיני עצמו ובעיני העולם. “כיהודים נהיה מנודים איך שלא יהיה,” חזר ואמר לי כמה פעמים מאז. “איך שלא נתפתל! כן, לפעמים סובלים אותנו איכשהו, ואנחנו סובלים לפעמים איכשהו את עצמנו; אך כל אדם, ערכו יֵרד בעיני הבריות ברגע שיתגלה להם שהוא יהודי!"

גם הגרעין למחזהו “הגטו החדש” דומה כי נזרע כאן, בעלבון צורב זה. בהכרה האכזרית שהכתה בו כברק, ששום נוסחת פלא, כגון סגנון דיבור אלגנטי, התנהגות מופתית, חירוף נפש או המרת דת, שום מאמצים מצדו לשיפור אופיו, לא יחלצוהו מכלא גופו, מזיהויו הגנטי. מהגטו היהודי שאל תוכו נולד.

שבועות אחדים לאחר מכן, כשישב לפני הפַּסל היהודי-צרפתי סמואל פרידריך בֶּר, המשיכה להטרידו שאלת תדמיתו כפי שהיא נתפסת בעיני הפסל; והרי גם הוא קולל בלידתו באותה השתייכות ל”ברית" ששום הצטיינות כאמן לא תשחררו ממנה!

ואולם באותם ימים קדחתניים – מ-21 באוקטובר עד 8 בנובמבר – בהם הערה את תהפוכות לבו אל תוך מחזהו “הגטו החדש”, לא הופרעה מנוחת היוצר שלו. הוא היה לבדו בפריס, משוחרר מאשתו התובענית ומילדיו השוחרים לאהבתו ולתשומת לבו, חופשי לנפשו ולגחמותיו.

לפני שעה יצאתי משיחה טיפולית עם הפסיכיאטר הצעיר שלנו, שהזמין אותי באופן דחוף לחדרו לברר את התקרית המדאיגה שאירעה לי אמש, כשהתפרצתי על אחת האורחות של פראו מוש, לאחר ששמעתי אותה מטילה ארס בהרצל ובציונות.

היה זה אחד מאותם ערבי קיץ בשומים, כשהאוויר רווי ניחוח משכר של יסמין. רוב חברותי לסנטוריום כבר פרשו לחדריהן לקראת הלילה, ורק חבורת אורחיה של פראו מוש התקבצה בפאתי הגן: שלושה זוגות בגיל העמידה, עוד אישה צנומה ובעלת סבר פנים חמור המבקרת בקביעות את ידידתה המאושפזת (פראו מוש קוראת לה “המעריצה שלי”) והמארחת עצמה. ואילו אני פסעתי לי בשבילי הגן, כדרכי מדי ערב לפני עלותי על משכבי, משתדלת שלא להתקרב יותר מדי אל החבורה האינטימית הזאת.

ואולם דיבורם הקולני, צחוקיהם והתבדחויותיהם, באנגלית ובגרמנית, אי אפשר היה שלא יגיעו אל אוזני.

לפתע שמעתי מפי אחד הגברים את השם דוקטור הרצל, כשהוא מבוטא מתוך זלזול גלוי (היה זה איש בעל גוף, עם קול רועם וסמכותי, שהבחנתי בו כשיצא מבניין הסנטוריום, והוא ביקש את סליחתי על הופעתו בפני גברת בחולצה ללא מקטורן; שרשרת שעונו השתלשלה מכיס הלסוטה, וכדי להוציאו ממבוכתו שאלתיו מה השעה).

האטתי את צעדי והטיתי אוזן, אם כי לבי אמר לי להתרחק, להסתלק, לא לשמוע דיבורים בקלון בעלי.

אבל הקולות התחזקו: “הכתיר את עצמו למלך היהודים! נכשל כמחזאי, אז החליט להיות נביא! בסך הכול היה אקסהיביציוניסט! התנפח ופרש את הזנב הססגוני שלו כמו טווס! ועכשיו, זה מה שהיה חסר לנו: רצח של יהודי בידי יהודי! ועוד בפלשתינה!" ומישהי העירה: “אל תאמר ‘בידי יהודי’ – בידי ציוניסט!”

התגובה הראשונה שלי היתה של בושה ועלבון בלתי נסבלים: להיעלם. לדחות מעלי את הקולות הגסים והחצופים! אך הסחרחורת שתקפה אותי גרמה לי להילפת אל איזה עץ.

ואז שמעתי לראשונה את השם דה-האן, שם שלפני כחודש ימים דובר בו כקורבן של רצח בפלשתינה, וסיפרו כי ממשלת המנדט הכריזה על פרס גבוה לכל מי שינדב מידע על הרוצח האלמוני, שבטוחים כי הוא יהודי.

אבל מה לבעלי, למרטיר הזה של הציונות, ולרצח שאירע עשרים שנה לאחר מותו?

כעת הצטרף גם קול ה”מעריצה" של פראו מוש אל קול הגבר: "דוקטור דה-האן היה מסוכן בשבילם! עיתונאי ומדינאי כמוהו, עם השכלה מערבית כל-כך רחבה! אני הכרתי אותו עוד בהולנד! יכול היה לשים את הציוניסטים האלה, כולל אותו פוזיור, הרצל, בכיס הקטן שלו! הוא הכיר את כל העסקנים שלהם! הכיר את הנבזויות שלהם מבפנים! אין פלא שפרש מהם! הוא היה משורר ומיסטיקן, מה לו ולכל מלחכי הפנכה האלה!”

כעת הרגשתי את ההיסטריה המוכרת, זאת שהיתה רדומה אצלי כמעט במשך כל שנותי ביבשת הזאת, זוחלת אל ראשי ללא מעצור. רצתי אל ה”מעריצה" והתנפלתי עליה בצרחות: "תול-עת, תול-עת עלובה שכמותך! מה לך ולדוקטור הרצל! איך את מע-זה לבטא את שמו בפה המלוכ-לך שלך!

אדם כמוהו נולד פעם במאה שנה! אדם שהצטיין בכול! שהשיג את כל מה ששאף אליו! בכל ההיסטוריה היהודית לא נברא עוד אדם עם גדו-לה כזאת! הוא הקסים מלכים ומדינאים! את כל הפופולוס היהודי! דוקטור הרצל הקריב את חייו בשביל היהודים כפויי הטובה האלה! בשביל­כם!…”

תפסתי אותה בידיה וטלטלתי אותה והמשכתי לצעוק עליה מול פניה. אפילו הגבר בעל הגוף לא הצליח לעצור בעדי. ואילו יתר החבורה הוכו בשיתוק מרוב תדהמה. עד שהגיעה המנהלת והובילה אותי אל חדרי.

“למה בחרת להתנפל על האישה הזאת ולא על הגבר שפתח בהטחת ההשמצות נגד דוקטור הרצל?” שאל הפסיכיאטר הצעיר. "ולמה מצאת לנכון לספר לי שה’מעריצה’ של פראו מוש היא לסבית ושקורבן הרצח בפלשתינה הוא הומוסקסואל? ומה גרם לך לצאת עד כדי כך מכלייך? הלא את כל הדברים שציטטת לי עכשיו מפי אורחיה של פראו מוש יכולה היית לומר בעצמך! אמרת לא פעם בעצמך!”

אינני יודעת מה קרה לי באותו ערב.


15 באוגוסט 1924.    🔗

לילות לבנים

בלילותי הלבנים בסנטוריום, מטושטשת מגלולות אנטי דיכאוניות ומכדורי שינה, בנוף נוכרי זה של ארץ רחוקה וזרה אשר פתחה לפני את שעריה (אך לא את לבה) – פליטה רדופת רוחות רפאים של עברה – אני חיה את אי-חיי.

ובימים אני “מעבירה את הזמן” – זמני השאול – הזמן היחיד שיש לי, כדי להדביר את הכאב. סריגה בגן הסנטוריום, מלאכה טכנית המביישת את חושי האמנותיים (נעליים קטנות וברדס לנכדיה של מרתה, שכמייה לפטרוניתי), קריאת בלשים מספריית המוסד, צעדות קצרות בשבילי החורשות, אין ספור שעות של פטפוטי נשים שאיכשהו תמיד זרועים בהם עלבונות קטנים, פגיעות זעירות, נוגעים לא נוגעים בפצע ישן שהדם יבש עליו.

וכעת – הכתיבה הזאת, שורפת הזמן, שרק החיפוש אחרי ניסוח נכון, דיוק, דוחק את הכאב הנלווה אליה (האם הסמליות בחלום, סגנונו, באים להגן עלינו מפני אותו כאב בלתי נסבל?).

והנה פרדוקס אירוני: אותה כתיבה שתכליתה היתה להחיש את הזמן (הפסיכיאטר שלי מתברך בלבו על “הצלחתו” התרפויטית; הרי הוא זה שהביאני עד הלום!…), אותה כתיבה עצמה דוחקת בי עכשיו לעצור את הזמן! לעוצרו! לעצור את הזמן! לפתע נתקפתי פאניקה שמא לא אספיק. לא אספיק מה? לכתוב את סיפור חיי? סיפור חיי שהציונים חנטו אותי בתוכו וכעת אני נאבקת בכתיבתי להפיח בו רוח חיים? תנועה?

אני שואלת את עצמי אם ניתן בכלל להפריד ביני לבין סיפור חיי, אם קיימת הוויית “אני” מופשטת ללא הביוגרפיה. וכתרגיל, אני מנסה בדמיוני לבודד את עצמי מגורלי; נכון יותר: לקרוע את עצמי ממנו. שהרי אני בשר מבשרו, עצב מעצביו! אך לא. אפילו כתרגיל, נשפך דם רב מדי בשעת הקריעה, והכאב כה עז, שאני מזדרזת לחזור ולתפור את החתכים שכבר נוצרו, לאחות את הבקעים, לשתול את עצמי שוב ב”קארמה" שלי.

זהו, אם כן, שברה של התעלומה. המיתוס של חיי – הוא-הוא חיי. בלעדיו אני טאבולה ראזה. יצור-גולם חף וחלק עם קוד גנטי, נקייה מן הקמטים שהחיים חרשו בי, מן השרירים ומן העצבים ומן התושיות האינסטינקטיביות והמובנוּת שפיתחתי במרוצת חיי – כל אותם חומרי בניין שבסופו של דבר מהווים את אישיותי.

אז למה אני חוזרת ואומרת לעצמי עם כל יום שעובר: עוד לא. עדיין לא. עדיין לא – מה?

אחת התחבולות התרפויטיות שמוסד זה מתהלל בהן, שברבות השנים נהפכה לנוהג. היא לפסוח מדי פעם על איזו ארוחה שגרתית (בראנץ’ או לאנץ’ או דינר), כדי להשאיר לנו, המאושפזים, מרחב מחיה עצמאי שנוכל להזמין בו אורחים מחוץ (וגם מבית), לערוך מעין מסיבונת פרטית בחדרינו. על-ידי כך, מאמינים מטפלינו, הם מפתחים אצלנו יוזמה, בררנות ובחירה, ארגון ואחריות.

ואולם בכל פעם שמודיעים לנו מטעם ההנהלה על מועד הסעודה הפרטית שלנו, אני נכנסת ללחץ ולמתח שמדירים שינה מעיני לעוד שעות אחדות, ואני תוהה בלבי אם שכרי בחיזוק הכישורים הנ”ל, שכוונתם לסגל אותי בהדרגה לעצמאות, לא יוצא בהפסדי. זה מתחיל בבחירת אורחי. בראש הרשימה מתנוסס תמיד שמם של פטרוני – אותם נדבנים יהודים מניו יורק שבזכותם אושפזתי במוסד יוקרתי זה. ה “גביר” לא מגיע, כמובן, הוא עסוק מדי בעסקיו; אך אשתו העגלגלת-הדובשנית – צמתה השחורה קלועה על עורפה, עיניה השמיות החומות מחייכות לכל אדם, טובת לב ונמרצת שהעיסוק הפילנתרופי השוטף הוא בתחום סמכותה – משיבה תמיד למכתבי, ובכל פעם שמשפחתה נופשת בחווילתם המפוארת בווסטצ’סטר היא נענית להזמנתי ואף מביאה עמה זר פרחים גדול מגינתם המטופחת וקופסת שוקולד שווייצרי מעולה.

יכולה הייתי “לגרד”, כמובן, עוד כמה וינאים מבני דורי שהיגרו לארץ הזאת והם מתגוררים בניו יורק, או אפילו בסביבות וסטצ’סטר, תלושים כמוני, בודדים, נידחים, מייחלים לתשומת לב, ליחסים שבטיים כלשהם; אך מצבי בתנאי שביי – של אישה קשישה, עלומה, שזהותה גנובה – מציב לי גבולות מוגדרים, המתירים לי להתרועע אך ורק עם מאושפזי המוסד. עובדה זאת, המתפרשת להם כמסכנות של מי שאין לה קרוב ומודע, מפחיתה מערכי בעיני המאושפזים. מה גם שאני נמנית עם הוותיקים שבהם, שהרי רובם באים לכאן לתקופות קצרות, עם הפסקות ארוכות ביניהן. בידודי והעובדה שאיני יכולה לנוע ולהתרועע כחפצי ידועים כמובן לפטרוניתי, והיא, ברגישותה ובנדיבותה, מצרפת אליה בדרך כלל עוד חברה עסקנית. כך שעם שני מוזמנים נוספים מהמוסד מצטרפת חבורה כלשהי; מצומצמת, אמנם, אך מכובדת למדי. כך בתקופת הקיץ, כשפטרוניתי שוהה בביתה הכפרי. ואילו בחורף, כשאין לי את מי להזמין, דואגת אם המוסד שאהיה מוזמנת על-ידי מאושפזים אחרים. ואולם לידידתי מרתה, שעליה מוטל בדרך כלל העול לארחני, אינני מצליחה לגמול אירוח, בהיותה משופעת בידידים השוחרים לפתחה; ואילו ידידה אחרת שלי, נלי, אישה קטנה ושמנמנה, אינטליגנטית ובעלת יומרות אמנותיות מודחקות, שמתחרה אתי על חברתה של מרתה, נתקפה קנאה עזה בכתיבתי המסתורית – נכנס לה לראש שאני רוקחת כאן משהו “אמנותי” – והתירוצים שהיא מוצאת בזמן האחרון להשתמט ממני ולהימנע מלהזמין אותי לסעודותיה מתפרשים לי כ”הענשה" על עיסוקי זה.

עוד בעיה הקשורה במסיבות הפרטיות שלנו נובעת מכך שאין לי ניסיון בבישול; שכן כעקרת בית בווינה ובפריס (לפני יותר מעשרים שנה!) עמדה לרשותי טבחית מקצועית, והתערבותי בענייני המטבח הצטמצמה להתייעצויותיה עמי באשר לתפריטים, בעיקר כשהסבו לשולחננו אורחים. עכשיו, שפטרוניתי היא המוזמנת העיקרית והקבועה שלי, אני נאלצת לגוון בכל פעם את הרפרטואר שלי. קניתי לי, אם כן, ספר בישול וינאי ולמדתי להכין מאכלים פשוטים למדי, כמו עוף בתנור ושטרודל תפוחים, ואת הכרת תודתי לארץ המקלט שלי ביטאתי במגוון של סלטים ברטבים שונים. כמו כן רכשתי לעצמי סרוויס קטן, תואם מייסן פורצלן, עם פרחי זכריני כחלחלים המעטרים את כליו הדקיקים – דוגמת הסרוויס הגדול בן עשרים וארבע היחידות ששימש אותנו בווינה, ובהזדמנות זאת של התעוררות נוסטלגית לא התאפקתי והוספתי לו עוד פריט אחד: פמוטים מפורצלן (קנדלבּר) בדמות רועה ורועה, כאלה שהיו בבית הורי.

אני חייבת להודות שהסיפוק הנגרם לי אחרי שאני עוברת בשלום את המבחן ומצליחה לעמוד במשימה הקשה של הכנת הארוחה וארגונה, התחושה שהנה התקשרתי שוב לחיים ושמוטלות עלי חובות כלכל אזרח מן השורה, מצדיק במידה רבה את המאמץ הנפשי שאני משקיעה באירוח.

הנה אני מוצאת את עצמי נטפלת לעניינים טריוויאליים, מעלה על הכתב בעיות משניות, פוצעות ככל שתהיינה, שעה שעל העיקר, על הכאב העיקרי, אני פוסחת. עוקפת. הכאב שאין מנוחה ממנו. שרובץ על חזי כאריה זועם ונהמתו שוברת את לבי ביום ובלילה. כאב פרידתי מילדי.

אני שואלת את עצמי איך קרה שילדתי אותם. איך יצאו מרחמי בני אדם שיש להם חיים משלהם – בלעדי? בני אדם שכעת הם זרים לי. שכמעט שכחתי את מראם. עשרים שנה. נדמה שחיי כולנו נגמרו אז, ב-3 ביולי 1904, כשתיאודור עזב אותנו לגורלנו לנצח. כל המילים שלא נמצאו לי לבטא את אהבתי אליו. כל המילים שלא באו לי. ומה נותר לי? אפילו לא הצעקה שתחריש את אין האונים שלי (באחד הסיאנסים הספיריטואליסטיים שביקרתי בהם אחרי מותו של תיאודור אמרה לי המדיום שרוחות מן הקארמה הנוכחית שלי ימשיכו לרדוף אותי בכל יתר גלגולי).

שוב ושוב ושוב אני שואלת את עצמי באוזני מטפלי, בשעות התרפויטיות הארוכות שמונו לי במשך השנים: במה חטאתי. איפה נכשלתי. על מה נענשתי. איך קרה שבעיני בעלי, בעיני חמי וחמותי, בעיני החברה שסבבה אותי (ולבסוף גם בעיני עצמי) נתפסתי כעין פוּרְיָה שדית שנוכחותה בחיי ילדיה מהווה סכנה לקיומם. שהרי אלמלי ראו אותי ככזאת, איך יכלו לרקוח את המזימה השטנית לחתוך אם מילדיה, ילדים מאמם (בסכין מושחזת למהדרין, כן, כזאת שאינה מותירה אחריה עקבות של דם), מאין שאבו את הכוח המוסרי, את הסמכות, להוציא צו הגוזר עלי ועל ילדי – חייהם האבודים הוכיחו שגם עליהם – מוות בחיינו? והרי הנזק הנפשי שנגרם לילדינו מן הניתוק מאמם אוהבתם (איש לא העז לפקפק באהבתי העזה אל ילדי) גדול לאין ערוך מהנזק שהיה נגרם להם מן החינוך ה”קלוקל" שהיו מקבלים מידי, אֵם “לא יציבה” שכמותי!.,. (אשר לי, דומני שאיש ממטפלי אינו מפקפק בכך שמחלתי החריפה בעקבות הפירוד מילדי.)

ואיך מתיישבת הגזירה הנוראה הזאת עם מכתביו היומיומיים של בעלי אלי מפראנצנסבאד, מנובמבר 1903, כששכב על ערש דווי, כחודשיים לפני מותו (ברגע האמת של שכיב מרע), בהם הוא מתוודה לפני ש”כעת אני כבר יודע כי לא אמצא עוד אישה טובה ממך, אם יקרה ונפלאה לילדי האהובים…"?

מטפלי מנסים לדלות את התשובה על כך ממני: איך באמת את מסבירה את הסתירה הזאת ביחסו של בעלך אלייך? ובזמן הראשון הייתי עונה להם שהוא קינא לי, בחושדו כי אני עלולה להינשא שנית (כששאלתי אותו, במעין התגרות שבהיתול, על נופשות יפות שוודאי מארחות לו לחברה בבית-המרפא – שנינו היינו מקנאים זה לזה באותה המידה! – ניסה להניח את דעתי: “את יכולה לישון במנוחה על שתי אוזנייך, אוצרי הנוטה לקנאה!”), ולכן אף הוציא מידי את החזקה על כספי – למנוע ממני יתרון של כלה עשירה. וברצונו למלט את נפשו מייסורי אשמה על הגזילה, הקדים תרופה למכה ובצוואתו מיוני 1900 תירץ את נישולי מרכושי כ”החזר" חובי לו על כספים ש”בזבזתי" במשך אחת-עשרה שנות נישואינו (כספי שלי! הנדוניה והירושה שקיבלתי מאבי! ואין זה משנה אם בתקופות ה”מאניה" שלי נהגתי בפזרנות… והרי גם תיאודור נטה לשרוף כספים במשחקי מזל, לאו דווקא בנעוריו); כך מצא לעצמו הצדקה מוסרית להפקיד את הוני בבנק ולמנות את אמו לאחראית על התשואה, ואני הייתי זכאית לקבלה אך ורק מידיה. כך נמצאתי תלויה בשרירות לבה ובחסדיה עד אחרית ימי (כמה מעניין שסכום הכסף – כספי שלי! – ש”בזבזתי" כביכול שלא ביושר, כשישים אלף גולדן, זהה לסכום שבעלי גזל ממני לצרכיו הציוניים ושעליו נודע לי אחרי מותו).

ואולם במרוצת הזמן הבנתי שלא הקנאה לי היא שהעבירה את בעלי על דעתו. הבנתי – השלמתי עם המחשבה – שבעלי האמין באמת ובתמים כי בשל אי-יציבותי הנפשית לא אהיה מסוגלת לגדל את ילדי ללא פיקוחו, אפילו היה זה פיקוח ממרחקים גדולים, בשל היעדרויות ארוכות מן הבית. אכן, מנקודת ראותו לא היתה סתירה בין הציון הגבוה (“אמא נהדרת”) שקיבלתי ממנו בזכות מסירותי ודאגתי לילדיו (דאגנות “חולנית”, לפי הבנת אמו) ובין אמונתו שאת חינוכם אסור לו להפקיד בידיה של אם רפת נפש, שאף עוינת בכל סערת לבה את מפעל חייו של בעלה, ויש להניח שאחרי מותו תשניאו על ילדיו.

הנה אני מוצאת את עצמי מלמדת זכות על בעלי, על מעני, אהובי האחד והיחיד. “אין ולא תהיה לי טובה ממך,” כתב לי באחד מאותם מכתבים מפראנצנסבאד (ובמילים קצת אחרות, גם במכתבים רבים אחרים שהציונים העלימו אחרי “מותי”, כששלחו אותי בחיפזון שכזה אל ארץ גזירה); ואכן, גם בכך האמין. בקנאתי לו, שנבעה מאהבתי הטוטלית, הטורפנית, אליו. רק אליו.

וכשנטה למות באמצע חייו, באמצע התגשמותה של ה”אידיאה" שלו, מה נותר לו אם לא להיאחז בשארית כוחותיו ברעיון ה”המשכיות"? שזרעו ימשיך את מפעלו? אכן, זו היתה נחמתו היחידה, שלמרבה האירוניה הופרכה בצורה כה אכזרית למרות העובדה שאשתו ואם ילדיו – המכשול היחיד שהאמין כי הוא מחבל בתקוותו זאת – סולקה כליל מן השטח (מלאכת מחשבת של תכנון וביצוע של עושי דברו שעלתה על כל ציפיותיו!).


20 באוגוסט 1924.    🔗

הייתכן שלא ראיתי את הכתובת על הקיר?

התגוררתי עם ילדי ועם אומנתם בבית הורי שבליליינברונגאסה מנובמבר 1894 עד לקיץ 1895 . אבי לא היה כבר בין החיים, אחיותי תרזה והלן נישאו ועזבו את הבית. נותרו בו רק אמי, סבתי פרנצ’סקה קולינסקי, אחי פאול ואחותי אלה. היה ממש פתטי לראות כיצד אמי, שבמשך כל השנים שלטה בבית ביד רמה, שעריצותה הפחידה את אבי המנוח והבריחה אותו מהבית לכל קצווי אירופה, התאבלה באמת ובתמים על מותו. גם השינוי החיצוני שחל בה היה מדהים. מאישה יפה ואלגנטית בגיל העמידה – על אף מבנה גופה הממוצע, העבה אך צר המותן, שהורישה לבנותיה – נהפכה בן לילה לאישה זקנה ומרושלת המקלה ראש בבגדיה ומזלזלת בתסרוקתה; עוקצה קהה והיא חדלה לגלות עניין בהליכות הבית; יכולים היינו לעשות ככל העולה על רוחנו מבלי שתבחין ששיבשנו במשהו את חוקי הברזל שהיא נהגה להקפיד על שמירתם בקנאות היסטרית. בכל זאת המשיך להתנהל שם משק הבית כמו “בימים הטובים”, על כל צוות עובדיו ומשרתיו. והיות שסבתי היתה זקנה מכדי ליטול לידיה את רסן השלטון, פנה צוות השרתים אלי – הבוגרת והמוסמכת בין שתי האחיות (אלה היתה אז בת שמונה-עשרה, נכה ומאוהבת עד למעלה ראש בבן דודנו, מוריץ רייכנפלד, שהיה מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה). כך יצא שכל עולו של הבית רבץ על כתפי ולא היה מי שיפקח עלי ויצר את צעדי. בכל זאת הצטמצמו הוצאות המחיה שלי ושל ילדי עד כדי הצטברות חיסכון נכבד ביותר, שכיסה את “חיי המותרות” שניהלנו בפריס לשביעות רצונם של בעלי ושל הוריו.

ואילו תיאודור, שעמד לסיים את תפקידו ככתב ה”נויה פראיה פרסה” בפריס ביולי 1895, עקר לבית-מלון יוקרתי (הוטל קסטיל) ברי קמבון שליד האופרה. וכאן, בחדר הרווק שלו, בזוהר בדידותו, כשעצביו – עדיין רעועים מן המחלה המסתורית שעינתה אותו במשך כל החורף של השנה שחלפה – מגיבים לכל גירוי פנימי וחיצוני (ועל תהום הדיכאון שהוא עמד לפתחה העידו שוועתו מעומק הלב לידידותו של שניצלר, כשהוא מבקש לראות בו תחליף לקאנה, והאידיאליזציה שעשה מן הידידות המסובכת הזאת; ואילו הגירויים מבחוץ פגעו בנקודת התורפה הכי רגישה שלו: היותו יהודי), חלה בו אותה הפיכת הלב מן היסוד, אותו זעזוע אדיר שטלטל את אמות הספים של חייו ושל חיינו: המרת זהותו ממשפטן-עיתונאי-מחזאי מתבולל, נודע בכישרונותיו ובשאפתנותו, לנביא ומנהיג יהודי המבקש לחצות את ים סוף ולהעביר את עמו הדווי אל הארץ המובטחת.

לא קראתי את מחזהו של תיאודור “הגטו החדש” ולא הכרתי את תוכנו עד אשר ראיתיו מוצג ב”קארל תיאטר" ב-1898, בהשתדלותו של שניצלר המסכן, שיצא מגדרו ממש למצוא בימה למחזהו של בעלי (על-פי סברתי הוא עשה זאת מתוך הרגשת אשמה, לפצות את תיאודור על כישלונו להחזיר לו ידידות אינטימית. ואגב, אינני יודעת מי המציא ומי הפיץ את הסיפור המגוחך והאבסורדי שלאחר בכורת “הגטו החדש” ניצבתי מאחורי הקלעים עם שוט בידי, להלקות את הנשים המעריצות המתקהלות סביב תיאודור, ושרק בזכות הברונית פון סוטנר, שבהגישה זר פרחים לבעלי ראתה אותי בכך, נמנעה שערורייה רבתי…).I

כך או כך, הנורה האדומה שאמורה היתה להזהירני מפני הסכנה הצפויה לי ולמשפחתי מן המהפך שחל בבעלי נדלקה אצלי באיחור רב – כשכבר לא ניתן היה להחזיר את גלגל גורלנו לאחור. גם לא שמתי לב במידה מספקת למצב רוחו הסעור והאופורי במכתביו אלי, שייחסתיו לקדחת של יצירה. כשהגיע לביקור מולדת חטוף בסוף מרץ התארח, כמובן, בבית הוריו (לא היה עולה על דעתו להתגורר תחת קורת גג אחת עם אמי, אפילו שפגיעתה כבר לא היתה מזיקה), וכשהזמין את שניצלר ואת ריכרד בר-הופמן לסעוד עמו ברידהוף, לא עשה את המחווה המתבקשת מאליה, לצרף לחבורה גם את אשתו השרויה באלמנות הקש שלה חודשים על חודשים…

כך גם כשכתב לי מאנגיאן לה באן – שם בילה חופשה קצרה ביוני של אותה שנה – כי הוא נתון רובו ככולו “בעבודה כבירה, מופלאה ורומנטית”. גם אז התעכב לבי דווקא על משפטים במכתב שהתייחסו ישירות אלי ואל הילדים, אל תכנון החופשה המשותפת שלנו בקיץ באאוסזה, שם, כתב, יהיה לו פנאי לכול: “לשחק עם ילדינו היקרים, ואם תהיי חמדמודה, לדגדג את הצוואר המתוק מאין כמוהו של אשתי היפה.”

ואמנם בעת שהייתנו המשותפת באאוסזה בקיץ 1895 – שהייה שזכורה לי בשלוותה ובנעימותה יוצאות הדופן (תיאודור יצא לטיולים ארוכים בהרים, שחה עם הילדים באגם וחתר עמם בסירה, ואלמלי כתובת הנאצה האנטישמית שגילה על קיר אחד מביתני הרחצה היתה חופשתנו זאת נחרתת בלבי כמושלמת) – לא גולה לאוזני, ולו ברמז, שמץ מאותה “אידיאה” אשר הבשילה בלב בעלי עוד בפריס, זו אשר מילאה את כל הווייתו אושר עליון, שניצוצות בודדים ממנו נפלו גם בחלקנו.

ההוויה שלי אז, עם תיאודור ועם ילדי. הנה אני מתארת אותה כמשהו ממשי שאני, במו גופי ונפשי, חייתי אותה, התממשתי בה; אני מדברת עליה במושגים של צדק, של טוב ורע; היא ממשיכה לפגוע בי, להכאיב לי ממרחק השנים. מטפלי מנסים להביא אותי לכך שאקבל אחריות על התנהגותי בה. האם התחושה שהוויה זו נחלמה על-ידי (או שמא אני היא שנחלמתי? על-ידי מי?) היא בריחה מאותה אחריות עליה שאני מסרבת לקבל על עצמי?

וילדי – שבמשך כל השנים שחיינו כמשפחה הוחזקו בחממה הביתית שלנו, גודלו וטופחו לצדי בעזרת אומנות ומורים פרטיים ומעולם לא התערבו בחברת ילדים זרים – לפתע, בגיל ההתבגרות, זה גילם האומלל של אובדי הדרך, לא די בכך שנחתה עליהם המכה הנוראה שאביהם הנערץ, הגדול מן החיים, מת עליהם, גם מאמם קרעום בכוח, והרחיקום מביתם-מבצרם, לטעת את הנסי בארץ זרה, את פאולינה ואת טרודי במשפחות אומנות זרות. ואכן, בלהיטותם למלא את צוואתו של מורם ורבם ככתבה וכלשונה – ומיד – פעלו הציונים בחיפזון, במצח נחושה, בגסות, ללא כל התחשבות במבנה נפשם העדין והרופף של ילדינו. כך אמרו לחנכם מחדש בדרכו של מנהיגם הדגול. בדרך נוקשה, אלימה, אפילו, מתוך איזו נקמנות של שמחה לאיד. ואני, אמם, מוכה, מנודה, לא יודעת את נפשי מצער ומכאב על אובדני, תלושה ממעוזי היחיד – ביתי – חסרת כל התמצאות בהוויות העולם, שלולת אמצעים כספיים להיאבק על חיי ועל חיי ילדי, ניטל ממני הכוח המוסרי והנפשי לשנוא את אויבי, מחריבי ביתי. וכל מה שנותר לי, רדופת רוחו המת של בעלי, מיוסרת אשמה שכמותי, הוא לכוון את שנאתי כלפי עצמי.

אני נזכרת איך חרב עלי עולמי אז, באדלאך, בליל יום רביעי, 29 ביוני, עשרה ימים בלבד לפני מותו, כשלפתע קלטתי את האסון הממשמש ובא עלי ועל ילדי, את השואה המתקרבת אל ביתנו בצעדי ענק. באשמתו, באשמתו הבלעדית של אדוננו ופטרוננו, משענתנו היחידה, ששחק את חייו ללא רחם במעין אובססיביות של מאבד עצמו לדעת – למען מה? – למען איזו אידיאה מטורפת, חובקת עולם, שבשיגעונו להגשימה בכל מחיר רץ את ריצת האמוק שלו, רצופת המכשולים שהניחו בדרכו – הו, צחוקו המר של הגורל – אלה הקנאים הקטנוניים והמנופחים שלמענם מסר את נפשו. אני נזכרת איך החרדה הקיומית הנוראה הולידה בי זעם אימתני משנוכחתי לפתע שהאיש היחיד שקיים בעולמי, הקשר היחיד שלי למציאות, דועך, כלה לנגד עיני. ואני התנפלתי להצילו כחיה שכולה. להפיח בו רוח חיים. להערות אל תוכו אנרגיות שפרצו מתוכי בבולמוס פראי, כאוטי, של חרון גועש, רהבתני: להציל. מהר. ויהי מה. צרחתי וייללתי. קרעתי את שמי אדלאך בזעקותי. על חייו שבורחים ממני. על שלא שמר עליהם למעננו, אוהביו היחידים, שעליהם אחריותו הבלעדית. וכך, בנוכחותו של השכיב מרע ובנוכחות הקרדיולוג הנודע ד”ר מאקס אש, שדוד וולפסון הזעיק אלינו מהמבורג (וולפסון איבד את צלילות דעתו מרוב צער על אהובו, אביר האומה, שהולך ונשמט מידיו), פרצה מתוכי הסצינה ה”היסטרית" הנוראה ביותר שעשיתי לבעלי אי פעם. סטיכית, אלימה, שכל אוני הוערה לתוכה. וכך שיחקתי ישר לידיהם של הרופאים הנכבדים (ד”ר אש דיווח לחברו הברלינאי ד”ר סימונסון ש”אשתו ההיסטרית של הפציינט איבדה לחלוטין כל שליטה על עצביה; היא מוקד הבעיה"), וכך פרצו כאבי ואסוני אל דברי הימים.


2 בספטמבר 1924.    🔗

הדים רחוקים

אני חוזרת אל ילדי, שלא ראיתים זה כעשרים שנה, והידיעות התמציתיות על חייהם, שפטרוניתי מעבירה אלי מדי פעם, בטוחתני שהן מסווגות ומסוננות היטב, למנוע ממני עוגמת נפש וחרדות מיותרות. בין הידיעות שעברו את ה”צנזורה" של דורשי שלומי היתה הידיעה על מותה של חמותי, ארבע שנים אחרי היעלמי, ידיעה שהשאירה אותי אדישה ושוות נפש. לעומת זאת, גירושיה של פאולינה מיוסף היפט אחרי שנתיים של נישואין – כמה מאושרת הייתי כשנודע לי כי נישאה! – הוציאו אותי לכמה שבועות משיווי משקלי. לבסוף התנחמתי בנישואיה הסולידיים של טרודה ובבשורה על הולדת נכדי, שמילאה אותי אושר עד לבלי הכיל. הפרש הגילים הגדול ביניהם והעובדה שריכרד נוימן גרוש (עם שלושה ילדים גדולים? או עם בן אחד צעיר? העדויות על כך סותרות זו את זו) לא הדאיגו אותי; להפך, האמנתי שסמכות גברית וניסיון חיים עשויים לשלוט בתהפוכות נפשה הסוערת, מה גם שבאחורי תודעתי זכרתי תמיד את הדיאגנוזה הפסימית למדי של הפסיכיאטר ד”ר רוברט רוזנטל – עמו נועצנו בשעתו בקשר לרגישות היתר של ילדינו ונטייתם למצבי רוח קיצוניים – שבשעתו דחינו אותה מלבנו והתעלמנו ממנה.

אני נזכרת במקרה המדהים שקרה לי בספטמבר 1911: אישה אלמונית פוסעת למולי בשביל המוליך ליער, בבוקר השכם, אחרי לילה ללא שינה, נעצרת לפני ואומרת: “את דומה דמיון מפתיע לבתו של הרצל! טרודה. רק לפני שבועיים ראיתי אותה בקונגרס הציוני בבזל… נערה כל-כך מרשימה!” הייתי משותקת. לבי קפא. יותר לא ראיתי את האישה.

עגומה ומדאיגה היתה גם הידיעה המרה על מותו של דוד וולפסון, אפוטרופסם הראשי של ילדי, אשר אפילו במשך שלוש השנים שהייתי “בשטח” נוכחתי לדעת שבניגוד לאפוטרופסים האחרים שמינה להם אביהם, הוא משקיע בהם אהבה אמיתית, מקשיב להם ומתחשב ברגשותיהם. ובשנות המלחמה, כשהנסי התגייס לחיל התפרים הבריטי והוצב בצרפת, עקבתי בחרדה אחרי מהלך המלחמה ואחרי גורלו של בני, בעיקר בזכות בן דודי מוריץ רייכנפלד. זה האחרון היה בסוד היעלמותי, אף כי בטוחה אני כי לא יזם אותה, והוא שמר על הבטחת הכבוד שלו ונמנע מכל קשר עמי; אך במקרה זה לא ניסה להתחמק, למרות העובדה שהנסי נלחם בצד “האויב”, ובמשפטים טלגרפיים דיווח לי על שלומו של בני ואף בישר לי כי קיבל אותות הצטיינות. ואולם ההלם הגדול ביותר שניחת עלי היה הידיעה על התנצרותו של הנסי, עובדה שהרעישה את כל העולם היהודי. ידיעה מדהימה זאת הגיעה אלי לגמרי במקרה, משגונבו לאוזני משפטים בודדים משיחתם של אורחי מרתה; היתה זו אחת הפעמים היחידות מאז אשפוזי בפנסיון זה שלא שלטתי ברוחי והטרדתי את פטרוניתי בביתה, ובשיחה הטלפונית עמה הפצרתי בה שתשיג לי את ה”וינר מורגן ז’ורנל" ואת ה”ג’ואיש וורלד“, בהם, כך שמעתי מן השיחה הגנובה, התפרסמו פרטים על ה”דרמה” שחולל בני. פרטים כתובים בעוינות, כמובן, זאת הבנתי מהשתמטותה האלגנטית של פטרוניתי טובת הלב מבקשתי. וברבות הימים, משנודע ברבים על הפיכות הלב התכופות שלו, כשבמצוקתו, באכזבותיו, בייאושו, החל להחליף כיתות נוצריות בזו אחר זו – והרי הנסי היה מאוהב באידיאה הנוצרית ולא בכנסייה – נהפך הטון המוסרני רווי הרעל של העיתונות היהודית כלפיו לטון מבזה ומלעיג.

פאולינה היא כיום בגיל בו הייתי אני כשנעלמתי מחיי ילדי. כמה משונה… בצילום עדכני שהגיע אלי ללא מען חוזר (אין לי ספק שבן דודי מוריץ הוא השולח האלמוני), ושאני מזינה בו את עיני בכל ערב לפני השינה, אני רואה שהנסי היקר מתקרח… מה חבל. והמבט העמום והנפחד בעיניו, שבבחינה מחודשת פירשתיו כמבטו של נרדף… (הכאב החד החולף בחזי כשאני נזכרת שכהצדקה לעוול שגרם לי בעלי בצוואתו, בה הורה לחנך את בננו באנגליה, הרחק מהשפעתי המזיקה עליו, כתב שבניגוד לאהבתי הטורפנית את בנותינו, את הנסי אינני אוהבת… הו, שקר גס ונתעב!) אני חוזרת לפאולינה, שעוד “בחיי”, בשלוש השנים הראשונות אחרי מותו של תיאודור, מרגע שנפגשה עם אפוטרופסיה, החרושתן קרמנצקי ואשתו, נשתררה ביניהם אנטיפתיה הדדית והנערה הכריזה נחרצות שהיא מתנערת מפיקוחם עליה. אך מאז “מותי”, כשהיתה מתארחת בביתם על כורחה בחופשותיה מן המוסד החינוכי בוויסבאדן (בהנהלתה של פראו וולף, שעיינה, כך שמעתי, את בתי ולבסוף אף גרמה לסילוקה ממוסדה), היו חייה במחיצתם מסכת אחת ארוכה של שנאה ונקמנות והתגרויות משני הצדדים ותגובות שרשרת עליהן. כך גם בריחותיה התכופות מביתם והתרועעותה עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים, היו ביטוי קיצוני של היחסים המתוחים והטעונים האלה; ומכתביה אל לני, אומנתה לשעבר, היו זעקה אחת נואשת שתשפיע על “הציונים האטומים קהי הרגש וגסי הלב” להעבירה אל בית אחותי. בלבי ניחשתי אמנם שגורל כזה עלול ליפול בחלקה של בתי האהובה עם היעלמי מחייה, אך במצבי הנפשי אז – לפני שנשלחתי לארץ גזירה – מצבי הדיכאוני והמבולבל, וגם בהיותי משוכנעת שכל מה שקשור במשפחתי מוקצה בעיני הציונים מחמת מיאוס, ביקשתי מבן דודי מוריץ רייכנפלד (המוציא לפועל של צוואת בעלי ואחד האפוטרופסים של ילדי, היחיד ממשפחתי שהיה נאמן עליהם) למצוא לפאולינה חסות אחרת, אך משענה לי נחרצות שהדבר לא בא בחשבון, הרמתי ידיים ולא דחקתי בו עוד.

אני חושבת על השעות הרבות שהקדישו מטפלי לחיזוק תדמיתי בעיני עצמי. על מאמצינו המשותפים לאסוף את פירורי אהבתי העצמית מנעורי, שייתכן כי נשמטו אי שם בשולי דרך חיי, ולנסות להדביק מהם את היסודות שעליהם אשוקם.

אבל בינתיים אני נתונה שוב להתקפי בכי. מכל עניין של מה בכך. שעות על שעות של בכי. מטפלי טוענים שהדבר נובע מחולשה פיסית, תופעת לוואי לשפעת שחליתי בה. ייתכן. אני מוכרחה להתחזק. לעשות. להפסיק לבהות נכחי. להפסיק לרחם על עצמי. להפסיק ליילל. אני מדליקה את הרדיו. מקשיבה למוסיקה. קלאסית. צלילים יפים, הרמוניים, מקצבים מפתיעים, מעניינים, אך אינני מצליחה להתחבר אליהם, לנהל אתם דיאלוג. אין להם תשובה בשבילי. הצלילים עולם אחד, ואני עולם אחר. כשעצבי רגועים דיים אני נהנית להאזין למחזות רדיו, או לשיח נשים על כל נושא שהוא. אני בוחרת לי בדמיוני את חברותי מבין המשתתפות בשיח. לפעמים אני כותבת אליהן על-פי המען של התכנית. לרוב אני מקבלת תשובות סטנדרטיות, מנומסות, מודים לי על העניין שגיליתי, על שהואלתי להגיב. פעמים אחדות אף קראו את מכתבי בתכנית. אך ידידויות אישיות לא הצלחתי ליצור.


4 בספטמבר 1924,    🔗

לאחר יומיים של כאב ראש מחריד

קול הסופרן החזק של לוטה ליהמן בוקע מעבר לקיר חדרי מן התקליט של שכנתי, הזמרת הישישה מיסינגר (מיס וסינגר בצירוף אחד; על אף היותה הוותיקה מבין המאושפזות, לא ידע איש את שמה האמיתי, וגם היא עצמה שכחה אותו). וקולה החי הומה כיונה, מדדה אחרי קול הזמרת המהוללת מן התקליט, כשהוא פוסח על טונים גבוהים מדי או על מעברים קשים מדי. שעות על שעות היא משמיעה את הדואט הזה בין מלכת השאול והמשורר האביר ב”מערת ונוס" מתוך “טנהויזר” של וגנר. תפקיד זה היה פסגת הקריירה הזמרתית הקצרה והלא מרשימה של שכנתי זו כאשר הופיעה בהיידלברג, בשנות ה-60 של המאה שעברה, עוד בימי חייו של המלחין הגדול. היה זה כשכוכבו של וגנר אך דרך, והמלחמה בין מעריציו ומכפישיו היתה בעיצומה. ומיסינגר, שהיתה אז זמרת מתחילה בשנות העשרים לחייה וראתה עצמה כנושאת דגל הקִדמה, הצטרפה בכל להט נעוריה אל מחנה מעריציו של הגאון הפרובוקטיבי, ואילפה את קולה, האמון על טכניקת הבֶּל קַנטו, להתגבר על מגבלותיו הפיסיות ולהפיק מעצמו תהודה שלא לפי כוחו, כדי שתוכל לשיר אריות ודואטים מתוך האופרות של גיבור חייה, המהפכן הגדול של המוסיקה המודרנית.

מעולם לא אהבתי את וגנר. גם כשהקפדתי ללוות את בעלי לכל אולמות הקונצרטים – והקזינו! באותם הימים השמיעו וגנר גם בקזינו! – בווינה ובפריס, כדי לא להפקירו לבדו לאושר העילאי שהאוננות עם המוסיקה הזאת גרמה לו.

אבל לביירוית התעקש בעלי לנסוע בלעדי. טען שאדישותי כלפי מה שבעיניו נחשב לפסגת הביטוי האמנותי מקלקלת לו את ההנאה האקסטטית שלו. אדישותי! אף פעם לא העזתי לומר לו שאני סולדת מווגנר. מתעבת אותו. שהמוסיקה החגיגית והמורבידית הזאת – המנופחת מעילוי ערך עצמה, האופרות הכבדות והארוכות עד אין סוף, המשעבדות את המאזין, בעריצות מגלומנית, לריכוז טוטלי – מעמידה את עצבי במבחן קשה מנשוא. באיזה כיליון עיניים ייחלתי להפסקות! רק המעמד החגיגי של הבכורות, ההנאה לראות ולהיראות בהן, היה פיצוי מה בשבילי על העינוי שבהאזנה; ובכל-זאת, כששמעתי פעם שמשפחת שׁפס כולה הוזמנה לביתו של וגנר אחרי הצגת “פארסיפל” בביירוֹית – הרגשתי את עצמי מנודה.

שכנתי הזמרת מנסה כעת לסלסל את קולה בקטע קשה במיוחד מתוך המערכה השנייה. במזגה הנוח של מיסינגר, ומתוך ציות לחוקי המוסד, שלא להפריע את מנוחת הדיירים, היא מנגנת את התקליט הזה בשעות הברידג’, כשרוב המאושפזות ספונות במרפסת הסגורה של חדר האוכל, שרויות בעולם התחרותי של המשחק. אני עצמי בדרך כלל הייתי עסוקה באותן השעות במלאכת המחשבת שלי (אף כי לא שיחקתי ברידג’ הייתי יושבת במרפסת בחברת המשחקות, כדי לא להיוותר לבדי), ואילו בימים אלה, כשאני מתבודדת בחדרי מרצון, נתונה לכתיבת יומני, משתדלת שכנתי להתחשב בי ולהשמיע לעצמה את המוסיקה היהירה ושורטת העצבים הזאת בעוצמה נמוכה ככל האפשר. לרוב אני גם מצליחה לאטום את אוזני בשעווה ולהתכנס בעולמי, אך היום רוחי מפוזרת, וככל שאני מנסה להתרכז, לבי ואוזני כרויים לצלילים המגיעים אלי מעבר לקיר ומזכירים לי את הרקע החזותי של האופרה הזאת, עם האורגיה של שאגות וזעקות ואנחות עונג פרועות של המעלים קורבן למולך האהבה הווגנרית. והנה, איזה אושר! טנהויזר נחלץ ממערת ונוס! עוד מעט ייפגש עם אליזבת התמה! אכן, הטוב הדביר את הרע! הסדר האלוהי גבר על התוהו ובוהו הסוחף של היצרים האפלים.

הצלילים הצורמים הללו, המפרידים הפרדה כה שקרית וצינית בין הטוהר האלוהי לטומאה השטנית, הפרדה שאני מתקוממת עליה בכל מאודי. והלא בנפש כל אחד מאתנו חיים בכפיפה אחת הטוב עם הרע, החסד עם הזדון, הטהור עם הטמא, כשהגבולות ביניהם דקים ומטושטשים!

כן, בעלי הזדהה עם פילוסופיית השניוּת הזאת של וגנר, כשהוא מייחס לעצמו את התכונות האביריות והנאצלות של טנהויזר ולי את תכונות ונוס, שבפירוש הווגנרי היא מייצגת את אלת השאול ממעמקי המערה.

שהרי במאבק הזה של גיהינום החומר נגד עדן הרוח, או הלילית נגד שליח הצדק האלוהי, ראה בעלי את השתקפות מאבק האיתנים ביני לבינו.

במשך כל חמש-עשרה שנות נישואינו הייתי בעיניו כאותה אלילת אהבה נוסח וגנר: בעלת תאוות פראיות הנסחפת ביצריה, וחמדנותה אינה יודעת שובעה, זו שבקנאותה, בחרון זעמה, מחבלת בכל הנקרה על דרכה – להרוס ולהשמיד.

הה! אנחת הרווחה של בעלי כשהאביר טנהויזר השתחרר מאותה ונוס מפתה מן המערה! כשמצא את עצמו שוב בחיק ילדותו התמימה, שכולה זוהר וטוהר ורוגע!

כשיצא לי להגניב מבט חטוף לעבר אותו בעל שלי כשהיה יושב בודד לנפשו בתוך הקהל הרב שמילא את אולם האופרה, ראיתי איזו הילה של התעלות שמימית נסוכה על פניו היפים. רק ניצחון טבע האדם על אחת כמותי יכול היה להביאו לידי אושר עילאי כזה!

אני נזכרת בערב אחד, כשהתגוררנו בפריס ופרצה בינינו מריבה על רקע של בחירה בין הצגת בכורה ב”קומדי פראנסז" לבין האזנה לעוד ביצוע אחד של “טנהויזר” באיזה אולם מפוקפק. בשלב מסוים, כשכבר היינו מותשים מן ההתנצחות בינינו ונוכחנו לדעת שהשעה מאוחרת ובלאו הכי איחרנו את שתי ההצגות, הוציא בעלי ממגירתו חוברת כלשהי וקרא באוזני קטע מדבריו של בודלר על וגנר, האומר כי טנהויזר הוא אדם נעלה הקשור בנישואים נחותי ייחוס למלכת השדים והסאטירים, אלה שאחרי מות הפאן הגדול הוגלו אל המערה שמתחת לאדמה לרקום שם מזימות אפלות ושפלות ולהפיל בפח פיתוייהם המתועבים נודדים תמימי דרך המחפשים את האושר השלם על פני האדמה.

שכנתי מיסינגר מצפצפת ומצפצפת מוטיב מלודי מסוים של “ונוס” עד לזרא, עד לעינוי! אך עדיין אני מתאפקת מלדפוק על הקיר המשותף שלנו, כדי לא להבהילה.

ומה על האנטישמיות של וגנר? אני חושבת בלבי, בצאתי סוף-סוף מחדרי אל הטיול היומי שלי בעיירה, מה על ביטויי השנאה היוקדת של וגנר ליהודים? והרי בעלי, נביא הזעם והנחמה של עמו, המטיף הגדול לכבוד עצמי – שהיה מוכן להקריב את חייו על מזבח הכבוד העצמי! – הוא שיזם לפתוח את הקונגרס הציוני הראשון בצלילי “טנהויזר” של וגנר! הה, אירוניה קדושה של הגורל!

שברי מראות במשחקי אור-צל קמים לנגד עיני – ונעלמים. מה מעלה אותם מאוב ומה מוריד אותם שוב אל שאול השכחה?

שביס המלמלה המעומלן, עטור פרחי אל תיגע בי קטיפתיים, של סבתי פרנצ’סקה, למשל, זה הבוהק חגיגית על שערה הלבן והדקיק בהתנשאות של כתר מלכות, ואשר קצה כרבולתו די היה בו לאיים על אבי המסכן ולהבריחו מן הבית.

ולרגע מסתחרר ראשי מניחוח כופתאות הדובדבנים הנאפות בתנור החרסינה הענקי שבמטבח ביתנו בליליינברונגאסה וכבר צפה למולי דמותה הארוכה והגרומה של סוכנת ביתנו, פראו אינזל, בפקעת צמתה הדלילה על עורפה ובסיכת הפרפר הצמודה אל שמלת השבת שלה, עם לבובית הרכוסה על החזה והכתפיים, שירשה מסבתי, ועליה סינר צחור עם עיטורי תחרה פרומה. פראו אינזל זאת, נאמנתה של סבתי, שהגיעה אל ביתנו יחד עם גבירתה אחרי מות סבי, קבעה מיד עם בואה את מעמדה המיוחס בין המשרתים, בהיותה רודה בהם ביד רמה. כגמול על מסירותה העניקה לה הזקנה את בגדיה שיצאו מכלל אופנה ושימוש (בהם פרוות משופשפות וכפפות וארנקים מהוהים, ואותה לסוטת חרוזים פרומים שהזקנה התעקשה כי היא “במצב מעולה”, ואף החזיקה טובה לעצמה על נדיבותה), ומה שסימל ביותר את מעמדה הרם של הסוכנת בביתנו היה שנבחרה להיות בת זוגתה של גבירתה במשחקי קלפים ודומינו שנערכו מדי ערב על שולחנה הקבוע בסלון.

והנה שרשרת אסוציאציות מכאיבות: הרוגז המוגזם לאין שיעור שתקף את תיאודור כשהפסיד כסף רב במשחק קלפים עם שני גיסַי בבית אמי. היה זה ב-21 בינואר 1901 (התאריך זכור לי היטב, בהיותו סמוך למותה של המלכה ויקטוריה, למחרת היום). תיאודור חזר באותו יום כעוס ביותר ממערכת ה”נויה פראיה פרסה" ודיבר בחימה שפוכה על מעסיקיו, שדרשו ממנו לכתוב פליטון על איזו להקת תיאטרון יפנית שהופיעה אז בווינה (במחשבה שנייה החליט בכל זאת לכתוב את הרשימה, כשנזכר באשתו היפנית של הגראף קודהובין-קלרגי, איש סודה של ברטה פון סוטנר ב”פאן אירופיות" וב”חברה להגנה נגד אנטישמיות"). היה זה בעיצומה של התלבטותו הקשה אם לקבל את הצעת ראש הממשלה האוסטרי, קרבר, להתמנות לעורך ראשי של העיתון, אחרי שיירכש על-ידי קבוצת פוליטיקאים מנאמני הממשלה וייעשה לשופרה הרשמי (חמש שנים קודם לכן סירב להצעה דומה של ראש הממשלה דאז, פון בדני), והוא חשד במעסיקיו ששמץ מן המשא ומתן גונב לאוזניהם והם מנסים להתנקם בו על-ידי השפלתו. באותם ימים ממש התפרסמה גם הכתבה המרושעת עליו בעיתון האנטישמי “שטאטסבורגר צייטונג”, בה העלילו על הרצל שהוא מתרברב בידידותו עם הקיסר הגרמני וילהלם השני (הסתבר שהכתבה הועתקה מעיתונו של אחד יוסף גראף, יהודי שפל שניסה לסחוט את תיאודור ואף הוכה על-ידו ברחוב). אך כל הסיבות הללו, נכבדות ככל שתהיינה (נוסף על המצוקה הכספית הקשה שהיה שרוי בה עקב הלחצים עליו מצד פקידיו תאבי השוחד של השולטן התורכי), לא הצדיקו את ההתפרצות נטולת הרסן שלו כלפי גיסַי, שניצחוהו בקלפים בתום לב וביושר.

דווקא באותה תקופה נהנינו משלווה מסוימת בביתנו, מעין הפסקת אש שבין הקרבות. וכמחווה של רצון טוב אף נלוויתי אל תיאודור לעצרת זיכרון של איזה יהודי רוסי עלום בשם פרץ סמולנסקין. מי היה האיש שלזכרו התאספנו ובמה גדולתו – זאת לא ידעתי, כמובן. אבל ההתפייסות הזמנית ביני לבין בעלי השפיעה עלי כל-כך הרבה רצון טוב, שנעניתי להזמנתו הספקנית למדי והצטרפתי אליו. צורת הישיבה במסעדה היהודית המפורסמת (שמה פרח מזיכרוני כרגע), סביב שולחנות קטנים, הפכה אירוע ציבורי זה, שבדרך כלל סלדתי משכמותו, לבילוי נעים למדי, בהיותנו מסבים אל שולחנם של ידידינו הקלנרים (בתם פאולינה, ששמה כשם בתנו אך היתה מבוגרת ממנה בחמש שנים, העריצה את תיאודור עד כדי קנאה בבתו, ובי, דומני, והיא התייחסה אלינו – נערה בת חמש-עשרה – בביקורתיות גלויה, מגוחכת ביותר). ופסגת הערב היתה, כדבר המובן מאליו, הרצאתו של הרצל על “היקיצה מן החלום הרומנטי אל המציאות של המדיניות המעשית”, והוא זכה, כרגיל, למחיאות כפיים נלהבות.

וכעבור חודשים אחדים אף נלוויתי אל בעלי לנשף חנוכה שנערך באולם טוינבי, בניהולו של ליאון קלנר.

היה זה בדצמבר 1903, חודשים מעטים אחרי הקונגרס השישי, בו הציג תיאודור את “תכנית אוגנדה” שלו, אשר התסיסה את מתנגדיו וגרמה כמעט לפילוג בתנועה הציונית. ההתקפות עליו מצד האוסט-יודן התישו את לבו באופן פטלי (אך זה חזר ממסע מפרך בסנט פטרבורג ובווילנה. בחרדתי לבריאותו לא הבעתי התנגדות לכך שז’נטה תתלווה אליו לקונגרס, בהאמיני כי תצליח להשגיח עליו, אך הסתבר כי הערים עליה והחביא את ספלי הקפה שרוקן אל קרבו – עשרים ספלים ביום אחד! – מתחת לשולחן הנשיאות. אשר לי, מעולם לא השתוקקתי להשתתף באף לא אחד מן הקונגרסים; מה גם שהיה מוסכם על שנינו שבהעדרו מן הבית, תפקידי כאם הוא להישאר עם הילדים).

התלוויתי, אם כן, אל בעלי לנשף חנוכה. זאת למרות הירתעותי בדרך כלל מאירועים חברתיים-יהודיים וסלידתי מאופי הקהל (הציוני, במקרה זה) המתגודד בהם: סוחרים זעירים, חנוונים, תגרנים, יהודונים קולניים רברבנים ודעתנים; ואילו ה”בוהמיים" ביניהם, “שנוררים” מקצועיים, מפגינים את הקוסמופוליטיות שלהם בלבושם המרושל: מכנסיים רפויים מיושנים, אפודה וכומתה שחורות, סודר וצעיף סרוגים בידי איזו אחות שחפנית… ואולם תיאודור התרגש ביותר מקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה ממאות החוגגים שהצטופפו באולם ובחוץ והריעו לו ממושכות (בהגיענו נתלו האנשים על הכרכרה שלנו ולא הרפו, ובמשך כל הערב תלו עיניים כלות בתָאֵנוּ), והתכנית היתה תרבותית למדי: מוסיקה (מקהלת ילדים ששרה את האורטוריה “יהודה המכבי” של הנדל), קריאה (מ”ספר המכבים" כנראה), וגולת הכותרת של הנשף: הרצאתו של הרצל “מחזון אוטופי למציאות” (בפתיחתה התייחס תיאודור לניסיון הרצח בנשף החנוכה בפריס של ידידו מאקס נורדאו – קורבן לקנאותו של איזה סטודנט מופרע ממתנגדי “אוגנדה”), שהתקבלה בהתלהבות עצומה.

שוב נדהמתי איך בעל זה שלי, שכשנישאתי לו, שתים-עשרה שנה קודם לכן, היה יהודי חילוני מתבולל עם ערכים מוסריים ותרבותיים המשתלבים לחלוטין עם רוח תקופתו, עם אמביציות אישיות אמנותיות וחברתיות – מרקיעות שחקים ככל שתהיינה, סולידיות ושמרניות במהותן – נהפך בן לילה לנביא הנחמות של עמו.

אינני סנובית. מעולם לא הייתי כזאת. והראיה – ידידותי עם לני, האומנת של ילדי, שהיתה במשך שנים רבות חברתי הטובה ביותר. אשת סודי היחידה. זאת למרות קנאתי בה על החיבה שהרעיף עליה בעלי – תמיד זכר לשגר לה גלויות ממסעותיו ולפנקה בסובנירים חמודים מכל רחבי העולם – ולמרות קשרי האהבה ההדוקים ששררו בינה לבין ילדינו. האם עובדת היותה גויה, קתולית אדוקה, הקהתה את עוקץ קנאתי בה? בנעוריה (היא היתה נעימת מראה, אך לא יפה במיוחד), באופייה הנוח, במעמדה המכובד בביתנו? אפילו חמותי, שנהגה למתוח ביקורת על כל אחד ממשרתינו, מעולם לא דיברה סרה בלני. לגביה בלבד שרר קונצנזוס מלא במשפחתנו. הפלא ופלא! והרי נאמנותה של לני לא היתה שמורה לי בלבד! היא היתה נאמנה לכולנו. ללא שום הפליה. כולנו סמכנו עליה ובטחנו בה בכל עניין, קל כחמור. והו, כל אותם דברים שהיתה עדת ראייה ושמיעה להם בביתנו! היא הבינה בחוש מתי עליה לפסוע על בהונות ולהסתלק לחדרה, ומתי עליה להוציא את הילדים מן הבית, ומתי עליה להתערב. אפילו לנקוט עמדה. ברגישות, מתוך התחשבות ברגשות כל אחד מאתנו. מתוך חמלה. בטאקט שאין דוגמתו. היא ידעה להרגיע, לנחם, לעודד. היא הזדהתה עם סבלנו הזדהות רליגיוזית (על-פי בקשתו של תיאודור לימדה את ילדינו תפילות קתוליות, והם דובבו אותן בדבקות בעלותם על משכבם ובקומם. המופת ששימשה באישיותה די היה בו לשכנע אותנו בהשפעתה החינוכית הברוכה של הנצרות; זאת בצד “קריאת שמע” ו”מודה אני" היהודיות). בידיה שלה הופקד פרויקט חג המולד: קישוט עץ האשוח, הפיקוח על פעלולי אור-קול, הכנת הפונטש להרמת כוסית עם נשיקות החצות. הבעת הסלידה והתוכחה על פניו של הרב גידמן בהגיעו אל ביתנו בליל חג המולד – הראשון מאז התאחדנו בווינה אחרי פריס – נוכח עץ האשוח המואר באור יקרות, שקידם את פניו בהול, הביכה אמנם את תיאודור, אך לא הצליחה לסלק את האילן הנוצרי מביתנו. מבחינה זאת, המהפכה שחוללה אצלנו הציונות התבטאה בהצבתה של חנוכייה עתיקה ומהודרת במקום כבוד באכסדרה. והנה, מיד אחרי ליל הסילווסטר של 1899, שחגגנו אותו ברוב פאר ובכוונה מיוחדת בזכות שהייתו הרצופה והמתמשכת של תיאודור בווינה, לאושרם של ילדינו, חלו שלושתם בדלקת ריאות קשה, שבעקבותיה לקה הנס בלרינגיטיס. ובמצבם הקריטי, כשהרופא מבקר אצלם שלוש פעמים ביום ואחות מקצועית צמודה למיטתו של הנסי, חלף בי הרהור מצמרר שקללת הרב גידמן רובצת על ביתנו.

לא, אינני סנובית. אף כי אנשים רבים מדי אינם לרוחי. ואני, ציפור שנקלעה לשמורת טבע לא לה אפילו בהיותי בארץ בה נולדתי, ששפת אמי היא שפתה, אנשים רבים מדי, בני אדם “מן היישוב”, חשו צורך להסתייג ממני, להתבדל ממני, לגרום לי, שלא מדעת, תחושה של נידוי והחרמה. תיאודור היה אומר שאינני משתלבת. שאני יוצרת מרחק של קור ביני ובין זולתי, גם כשבפיקחותי ובשנינותי אני עשויה למשוך אלי תשומת לב.

“האם הגזמתי?” אני מעיפה אליו מבט חששני כשהוא מסייע לי לרדת מן הכרכרה אחרי אירוע חברתי כלשהו, “האם הייתי מקורית מדי? ‘מעניינת’ מדי? האם זה מה שדוחה אותם?”

“את מגזימה בכל דבר,” עונה לי בעלי, שבהזדמנות זאת אינו מראה סימנים מטרידים במיוחד של אי-שביעות רצון מהתנהגותי (וגורם לי, לפיכך, להשיל את הגנותי).

“ומה עם ברטה צוקרקנדל?…”

“איך את יכולה להשוות? אדם כמוה! עם שליטה, אומץ, חוסר תלות, חום…"

“לא. חום אין לךָ,” אני מגלגלת את הכדור אל המגרש שלו, גיבור שכמותו. אפשר לחשוב שהוא עצמו משופע בידידים. והרי מעריציו, דורשי טובתו המובהקים, מודים שהם נבוכים בנוכחותו ושוכחים מה רצו לומר! כן, הם מדווחים לו, מספרים לו, אך לא מדברים אתו. לא כדבר איש עם רעהו!

לא, אין לי סיכוי אצל בעלי. הכישלון רובץ אל פתחי תמיד. אני נזכרת במיסיס ג’ו קואן, למשל, ה”ליידי", אחותו של הפסיכיאטר הידוע מ.ד. אידר, רעיית “האיש שלנו באנגליה”, שבעלי מינה אותו בצוואתו להיות אפוטרופסו של בננו. אותו ציוני בעל גוף עם שפם מטאטא שופע, שכל כולו נמרצות ואון, בכל אחד מביקוריו בווינה היה מקפיד להעניק לי ולבנותי חולצות תחרה אירית משובחת מבית-מסחרו הסיטונאי בלונדון, ולהנס הביא פעם פוחלץ ציפור שהזכיר לו את הכנרית הצהובה שלו שמתה, והוא פרץ בבכי מר. עוד לפני שראיתיה במו עיני שמעתי “הכול” על מיסיס קואן זאת. יופייה, קסמה האישי, כישרונה כציירת, התקפי המרה השחורה שלה וּויתורה על ילדים בחששה מן התורשה הדיכאונית של משפחתה היהודית המיוחסת. סביב כלבה המפונק והמושחת – מי שלא זכה להתחבב עליו נפסל מיד על-ידי גבירתו – נוצר מיתוס שלם! אבל באחד מביקוריהם בווינה, כשנפגשנו אצל הקלנרים – מיסיס קואן פנתה אלי רק פעם אחת במשך הסעודה, ואמרה לי בטון אינטימי מבודח, כלואטת סוד, כי היא שמחה מאוד להכירני, שכן אומרים עליה שהיא אפילו יותר נוורוטית מגברת הרצל! – נוכחתי ביחסה הביקורתי והצונן כלפי בעלה, יחס זלזלני משהו כלפי בעלה זה, שמתהלך עמה כאילו היתה איזה חפץ שביר יקר ערך (באי ביתם תיארו באוזני את היאכטה המהודרת העוגנת על התמזה שג’ו רכש למענה, וסיפרו על חופשות הסקי היקרות שלהם בשווייץ), ושאלתי את עצמי במה זכתה היא ובמה נכשלתי אני. ולחשוב שבידי זוג כזה, אישה חולת עצבים ובעלה ההרפתקן, שהתנהגותו המוסרית מפוקפקת ביותר – הזוג קואן יכול להתחרות אתנו גם במוניטין שיצאו למריבות הפרועות שלהם – הפקיד תיאודור את חינוכו של הנסי שלנו! (אחרי מותו של תיאודור סיפרו לי כי מיסיס קואן תיארה את הנסי כעלם מוזר, ביישן ועקשן ללא תקנה.)

מהי, אם כן, אותה מלכודת שבעלי נמשך אליה באובססיביות כזאת? חזרה על הדפוס המוכר לו? צורך לא מודע בתעתיק חוזר ונשנה של יחסינו החולניים?

עוד אסוציאציה “בריטית” עכורה: ישראל זנגוויל, שפגישתי היחידה אתו, בארוחת ערב בביתנו שבקארל לודוויגשטראסה, נגמרה בפיאסקו.

היה זה בסתיו 1897, זמן קצר אחרי הקונגרס הציוני הראשון (סופר בריטי מהולל זה היה בין אורחי הכבוד הבודדים בו), כאשר זנגוויל חזר ללונדון מירושלים, שם ביקר עם קבוצת עולי רגל בריטים. אינני זוכרת אם כבר היה נשוי אז לסופרת הידועה אדית איירטון, בתו של אחד מנכבדי “החברה המלכותית הבריטית”, ואם זה מה ששיחד אותי לנטות לו חסד, או היותו הוא עצמו דמות ספרותית מפורסמת. אם כך ואם כך, הייתי מוחמאת ביותר שנתכבדתי לקבל בביתי אורח רם מעלה כמוהו וצירפתי לסעודה גם את ליאון קלנר האנגלופיל, מן הבודדים בין העסקנים הציוניים שחשבתי כי מעמדו האקדמי והתנהגותו התרבותית לא יביכו את אורחנו. ואמנם עשיתי כמיטב כישורי, ולאחר התייעצויות ממושכות עם הטבחית – זו למדה לעדן מאוד את תבשיליה בשנות שהייתנו בפריס – בחרנו שתינו בתפריט שלא היה מבייש שרים ורוזנים.

אכזבתי הראשונה היתה מראהו של האורח, שבעלי תיאר אותו ביומנו (אחרי שביקר בביתם של האחים זנגוויל שנתיים קודם לכן, באזור קילברן שבלונדון, והתרשם כי הבית “בלוי למדי”) כ”טיפוס נגרואידי בעל אף ארוך, שיער שחור, צמרי-מתולתל, עם שביל באמצע, מגולח למשעי". ובכן, במקום ג’נטלמן עם גינונים של איש אצולה בריטי, כפי שראיתיו בדמיוני, גיליתי לפני אחד מ”ילדי הגטו” – כשם ספרו שהוציא לו מוניטין – בבגדים מרושלים חסרי סגנון אישי או אופנתי, ובמקום “איש העולם”, כפי שמצופה שיהיה סופר ידוע כמוהו, הגיע אל ביתי וסעד על שולחני יהודי פרובינציאלי שלא הבין גרמנית, שהצרפתית בפיו עילגת ושנימוסי שולחן אלמנטריים זרים לו מכול וכול. (מדוע לא אמר לי תיאודור למה לצפות? הרי יכול היה לחסוך ממני את האכזבה! אפילו ליאון קלנר הודה מאוחר יותר שלזנגוויל הופעה יהודית גרוטסקית וכי התנהגותו תימהונית.)

ליאון קלנר לא נלאה לספר בכל הזדמנות את סיפור הסרטנים שהוגשו כאור-ד’אבר באותה סעודה אומללה: אימה תקפה את האורח למראה החיה המוזרה שעל צלחתו, ובצר לו הניף על הסרטן את מזלגו כהנף קילשון, תחבו אל פיו, על שריונו ועל קשקשיו, וכשהחל להיחנק – הדיבר ניתק מפי כולם, ורק אני הזעקתי בבהלה את לני – ירק את כל התכולה אשר בלועו אל תוך מפית הפשתן הרקומה והמעומלנת התקועה בצווארונו (להצדקתו אוכל לומר רק שניתן לשער כי בארצו התחשבו ברגשותיו כיהודי ונמנעו מלהגיש לו מאכל תועבה כזה).

אני מאשימה את עצמי על המבוכה שנגרמה לאורחנו ועל כך שבהמשך הארוחה אבד הטעם להפתעות הקולינריות שלי, ואפילו המחמאות שהייתי כה ראויה להן נלחשו בשפה רפה וברוח נמוכה. מובן שהשיחה נהייתה אף היא מקוטעת ועילגת. ככה זה. תגובותי חסרות את הספונטניות המרנינה שנשים כברטה צוקרקנדל נתברכו בה, המבטלת את המעשה השלומיאלי על-ידי צחוק נדיב ומשוחרר המדביק גם את הקורבן והופך מצב מביך לשעשוע מלבב. שוב לא יכולה הייתי לשלוט בכעסי על שאילצוני להשתדל כל-כך ולבזבז שאר רוח ודמיון וזמן (וכסף, אכן! היתה זו ארוחה יקרה ביותר!) על אורח שאינו מבחין במה שבא אל פיו ואינו יודע להעריך תרבות של אכילה.

עם הגשת הפרפראות פרשתי, אם כן, לחדרי (קלנר ליקק ממש את שפתיו כשחזר וסיפר ברוח שובבה ובבדיחות הדעת שאחרי פרישתי, כשעברו שלושת הגברים לסטודיו של תיאודור לעשן סיגר, פשט זנגוויל את מקטורנו, פיתח את צווארונו והתמתח במלוא קומתו הלא גבוהה על הכורסה, כאילו היה בביתו). החיבה וההערכה שרחש בעלי לאורח גרמו לו שיעבור על מידותיו – תיאודור הרי הקפיד עוד יותר ממני על גינונים פורמליים נאותים! – והוא העלים עין מהתנהגות בלתי הולמת זאת. רק ממני לא חסך את כעסו. את פרישתי המוקדמת מן השולחן זקף לחשבון הארוך של הבושות שעשיתי לו, והוא החמיץ אלי פנים עוד ימים רבים אחרי הפיאסקו עם זנגוויל.

הייתכן שאילו האמינו בי אמי ובעלי, אילו נתנו לי רק מעט קרדיט, הייתי עושה מאמץ עליון למלא אחר ציפיותיהם ממני ומרסנת את התנהגותי? ואולם כבר בילדותי המוקדמת הדביקו לי תווית של ילדה היסטרית, ולתומי האמנתי שאם אתנהג “יפה” אסתור את קיבעונותיה של אמי. כך שבאורח פרוורטי, בניסיוני לרצותה, התנהגתי בהתאם לציפיותיה השליליות ממני. וכך גם עם בעלי.

האם הדם הגויי החומר בי, אותו דם גויי שמקורו מפוקפק, הוא שמרעיל את נפשי כפי שהרעיל את נפש קרובי לפני ואת נפש ילדי אחרי? (סבתי מצד אמי מעולם לא התגיירה כחוק, ועובדה זו רדפה את צאצאיה; זאת ועוד: דודתי, אחות אמי ואשת אחי-אבי, שמתה בשנות העשרים לחייה ובנה התאבד בנעוריו, הרתה אותו לבעלה לפני הנישואים; כך גם הריוני עם פאולינה, שהחיש את החלטתו של תיאודור להתחתן אתי. והרי בשני המקרים, שלי ושל בן-דודי מוריץ נשאואר, עודדו אותנו הורינו להתאבד! האם חטא ההריון הלא טהור הוא הרובץ אל פתחנו, או שזה הדם הזר שנמהל בדמנו בלי שחלה עליו ברכת הכוהן האלוהי?) ואולם כשתיאודור היה מטיח בפני שאני אשמה ברגישותם המופרזת של ילדינו – מעולם לא העלינו במחשבותינו, ובוודאי לא על דל שפתינו, את האפשרות שמקננת בהם מחלת נפש כלשהי – לא היססתי לשלוף את השוט והחזרתי לו צליפה מתחת לחגורה: ומה על

אביו זקנו, אליעזר הרצל, שבשנת 1694 גרם למותו של בנו בן השתים-עשרה בהענישו אותו על פגיעה כלשהי בדת? (זלזול במצוות? לזות שפתיים?) האם לא תלה את עצמו האב האכזר בבית-הסוהר בעזרת רצועות התפילין שלו? (כמה אירוני שדווקא פאול דיאמנט, קרוב של ז’נטה, “הגברת הנעלה” שכה חרדה לשם הטוב של משפחתה, דווקא הוא יתעד פרשה זו בסקירתו ההיסטורית על משפחת הרצל; ואולם במחשבה שנייה נראה שכבן משפחתה של ז’נטה היה מעוניין לטהר את “החלק שלהם” במחלות הנפש של הצאצאים, וגילוי הצד האפל של ההרצלים יכול היה לשרת את האינטרסים שלו.)

ובהזדמנות זאת גם הזכרתי לתיאודור (בלגלוג מסוים, איך יכולתי להתאפק?) את החלום ה”משיחי" שלו עצמו, שחלם בהיותו בגיל שתים-עשרה, בו דיבר אליו המשיח מבין ענני הכבוד, וגילה לו כי במהרה בימינו יופיע בפני עם ישראל ויחולל נסים ונפלאות לעמו ולעולם כולו. האין חלום כזה מעיד על גבהות רוח שגובלת במגלומניה? ומה על החזיונות האקסטטיים שלו בגיל מבוגר יותר, שתיארם ביומניו? מה על הייאוש, הדיכאון, מה על המחשבות המורבידיות שלו שהתוודה עליהן במכתביו אל חברו קאנה (הוא דאג להשאיר טיוטות שלהם), מה על חששו מעצביו הרופפים, מה על חרדתו שמא תיטרף עליו דעתו?

לא, לא רק “הדם האפל” של משפחתי שלי הרעיל את צאצאינו. גם למשפחתו של תיאודור – ולו עצמו – חלק נכבד בכך!


אוקטובר 1924.    🔗

נדרים וכפרות

כבר סיפרתי במקום כלשהו ביומני על זריקת המורפיום הראשונה שקיבלתי ממאהבי, פרדיננד-פרדי, באאוסזה בספטמבר 1898 , כשנעניתי לשידוליו אחרי שבעלי עזב את הבית (ואת אאוסזה) בטרם עת, לאחר שהתוודיתי בפניו על בגידתי בו (כדי להוסיף תוקף להפצרותיו סיפר לי פרדי כי ד”ר פרויד וחבריו הפסיכואנליטים מתנסים אף הם במורפיום); גם הזכרתי את מחלתה האנושה של פאולינה, שראיתיה כעונש על חטאי (מחזהו המוסרני של תיאודור “האם החטאה”, שנכתב באותה תקופה, משקף כמעט ללא הסוואה את הגיבורים המציאותיים של הדרמה ואת השתלשלותה – מנקודת מבטו של הבעל הנפגע, כמובן).

ובכן, הנדר שנדרתי אז, שאם תחלים פאולינה אפסיק להתראות עם מאהבי ולא אשתמש עוד במורפיום בימי חייו של תיאודור, וכל עוד תקפים נישואי עמו, הופר שלא ברצוני רק בפברואר 1902, כשסבלתי מכאבים עזים, בלתי מאובחנים, והרופאים הזריקו לי מורפיום לשיכוכם (כן, כן, החשד שהיו אלה כאבים פסיכוסומטיים, שיסייעו לי לצאת בכבוד מנדרי, עולה כמובן גם על דעתי! מה גם שמסעו הצפוי של תיאודור לקונסטנטינופול גרם לי אז חרדה עמוקה). כאבים כאלה וחמורים מאלה חזרו עוד פעמים אחדות במשך השנתיים הבאות, עד מותו של תיאודור (באמצע ספטמבר 1903, כתוצאה מדלקת התוספתן, ומיד לאחריה דלקת ריאות קשה; תיאודור, שמחלתי האנושה גרמה לו להתעכב באאוסזה, לקה אז בלבו, כשקרא ב”די ולט" את התקפתו הארסית של שור הבר הנַגָח הזה, אוסישקין, בקשר לתכנית אוגנדה), ומחלותי שימשו לי, אכן, תירוץ לקבלת זריקות “שיכוך” נוספות, שגרמו לי תחושה של ריחוף מלאכי במרחבים שמימיים אין סופיים.

ואולם מאז מותו, משנהפכתי לצרכנית מורפיום מכורה והייתי זקוקה לכסף רב על מנת להשיג את הסם, לא בחלתי בשום אמצעי לסחוט אותו מהציונים על-ידי התקפי היסטריה מבוימים ואיומים, ללא נקיפות מצפון, ובתחושת צדק עמוקה שמגיעה לי כל פרוטה אשר נגזלה מירושתי והושקעה באופן הציני ביותר בציונות.

התחלתי לגלות בי את כל הסימפטומים של המתמכרים: אינסומניה עקשנית (הסדוברול והאבסין והכלורל חדלו להשפיע), מלווה בחרדות (כל צל חולף נראה לי כשרץ ענק מאיים, ויותר מכול – הצל של עצמי. אוושת עלה, יללת הרוח, נשמעו לי כאבחות סכין, שובל ריח של בושם נדמה לי כריח חיית טרף, נגיעה מקרית בחפץ קר נחוותה כנגיעה בגווייה, תבלינים מסוימים היה להם טעם של רעל בחכי) והתקפי התכווצויות כשל חולה נכפה, שבהיפסקם חשתי כמשותקת. עם איבוד התיאבון (לני ניסתה להאכילני בכוח. היא גם עטפה אותי בשמיכות לחות, להרגיע את עצבי) נותרתי בלי אנרגיות, רזיתי והחוורתי (יצרי המיני דוכא בהדרגה עם מותו של תיאודור, שהגעגועים אליו אכלו את לבי. ואילו העמדת הפנים שלי בתקופה הקצרה שחזרתי אל פרדי לא הצליחה לרמותו), והילה קרה אפפה אותי (כ”אנטי קדושה", כתבתי ללני, כשזו חזרה עם בנותי לווינה ואני נותרתי עם משרתת אחת בוויסבאדן, שבמצוקתי הלא מוגדרת הזעקתי אותה אל חדרי פעמים אחדות בכל לילה, לפתוח חלון כשהרגשתי חנק, לסגור כשחששתי מרוח פרצים, להחליף את כותונתי הרטובה מזיעה, לכסותני בשמיכה נוספת, להגיש לי כוס מים, לעסות את צווארי ואת עורפי). לני גם הבחינה כי השורות במכתבי נהיו עקומות ומתפתלות – אותיות אחדות, גדולות מהרגיל, כשל ילדה שזה אך למדה לכתוב, נשמטו ואחרות טיפסו זו על זו – וסגנונם, אפילו כשכתבתי אליה או לילדי, נהיה מליצי. מלאכותי. לא היה לי כוח וחשק להחליף בגדים והתהלכתי ימים שלמים בשמלתי הסגולה הבהירה, עם כפתורי הקטיפה עד לסנטר, שברזוני היתה מונחת עלי כשק אבלים והסתירה את בטני ואת ירכי משוללות המחוך, ששכחתי להחזירו מתיקון שבועות על שבועות, ואת רגלי הנפוחות, שהגרביים האלסטיים גרמו להן לשטפי דם.

הלילה חלמתי על הרמן באהר, חברו של תיאודור מתקופת האגודה הסטודנטיאלית המיליטנטית “אלביה”, ששניהם היו בה “שועלים” פעילים (ההתנגשות ביניהם אירעה לאחר נאום אנטישמי שנשא באהר היהודי באזכרה לווגנר, ואולם מאוחר יותר חזר בו מדעותיו והשניים נהיו ידידים. זאת למרות קנאתו של תיאודור בבאהר על היוקרה שזכה בה בחוגים הספרותיים ה”נכונים"). בחלומי קרא באהר לתיאודור לדו-קרב והכריעו למוות.

הרקע לחלום היה מציאותי למדי (אף כי נחלם עשרים שנה אחרי התרחשותו, כמובן): חודש לפני מותו, שלושה ימים אחרי שהגענו, תיאודור, אני, בתנו פאולינה ויוהן קרמנצקי, לאדלאך, חלה התמוטטותו של תיאודור בפראנצנסבאד. כשהגענו לאדלאך קדח מחום עקב זיהום של שריר הלב; הסתבר שהאמבטיות החמות שהרופא המקומי בפראנצנסבאד ציווה עליהן אך הזיקו ללבו והסלימו את תשישותו. ואז, בדיוק אחרי שהתחיל להתאושש מעט, הופיע הרמן באהר, לא קרוא, זחוח דעת – שמתי לב למצחו שהקריח, לזקנו הארוך שהידלדל, לשפמו שהשחיר(!) – ועוד הביא עמו את כלב הפודל השחור שלו, שהשאירו להשגחת העגלון (סיפר שבא בעקבות דיווחו של סטפן צווייג, שפגש את הרצל בפארק והזדעזע מן השינוי שחל בפניו, בהילוכו, מן המרירות שנשמעה מדבריו), והתיש אותו שעה ממושכת בהעלאת זיכרונות. התפעל מן העובדה שתיאודור חזה כביכול את הנולד כבר אז, ב”אלביה", כשקרא לעצמו “טנקרד”, על שם הכובש הצלבני, משחרר ירושלים, גיבורם של טסו ודישראלי, כאילו לבו הכתיב לו את ייעודו הרבה לפני שהבשיל בתודעתו. לא יכולתי להתאפק עוד וביקשתי מן האורח להניח לחולה לנפשו, אך כרגיל, לא הצלחתי להסתיר את רוגזי, ובאהר יצא מאצלנו נעלב.

כן, תיאודור היה חולה אנוש חודשים רבים קודם להתמוטטותו הסופית. כבר במרץ 1896, מיד לאחר פרסום “מדינת היהודים”, בדק אותו רופא המשפחה של הוריו ואבחן אצלו מחלת לב עקב התרגשות יתר, ואולם תיאודור לא שעה להזהרותיו וכבר באותו החודש יצא לשורה של מסעות מאמצים ביותר בתורכיה, בסופיה, בלונדון, בפריס, נפגש עם הדוכס הגדול בקארלסרוהה, יצא לברסלאו בשליחות ה”נויה פראיה פרסה“, לכסות את הפסגה בין וילהלם השני לצאר ניקולאי, ייסד את הוועד הפועל הציוני, ובאותו הקיץ אף עקרנו לדירתנו החדשה בברגאסה. אכן, בכוחות על-אנושיים המשיך לשאת בעול “ייעודו” כפוי הטובה, כשהוא סובל מקוצר נשימה, מהפרעות בדופק, מנדודי שינה, מתשישות – כמאבד עצמו לדעת. בשנים שלאחר מכן המשיך לנסוע כאחוז אמוק: להאג (לוועידת השלום האינטרנציונלי), לבריסל, פעמים אחדות לפריס וללונדון, לבודפשט, לקונסטנטינופול, לקהיר, לקונגרסים הציוניים בבזל; ובהפוגות שבין נסיעה לנסיעה הספיק לריב עם מעסיקיו ב”נויה פראיה פרסה”, להתנצח עם יריביו הציונים ממזרח אירופה, לשכתב מחזות ישנים שלו ולחבר חדשים (בתקווה למקור הכנסה נוסף; כבר לא מתוך אמביציה למצוינות), לכתוב את הרומן הציוני שלו “אלטנוילאנד”. מה הפלא שהחל בקיץ 1900 סבל מסדרת התעלפויות (במשרדי ה”די ולט“, במלונו בלונדון, בכרכרה בבואה דה בולון, במערכת ה”נויה פראיה פרסה”, בבית).

האם ניתן היה לצפות מאחת כמוני, עם מזג אימפולסיבי כשלי, עם חרדות כשלי, שאנהג בקור רוח ובשיקול דעת לנוכח האסון המתקרב לעיני אל ביתי בצעדי ענק?

אני נזכרת בהתקף הזעם הנוראי שלי יומיים לפני יום הולדתו הארבעים ושלושה, כשחזר הביתה אחרי שבועות ארוכים של שיטוטים בדרכי אירופה והמזרח ואני נבהלתי למראהו: פניו צהובות וחרושות קמטים עמוקים שלא הכרתים, כתפיו שחוחות, ידיו רועדות, בקושי עומד על רגליו. מיד עם בואו, עוד לפני שהספיק לפרוק את מזוודתו ולהחליף את בגדיו, הודיע לי כי הוא מצפה לאורחים נכבדים מלונדון ומבריסל לארוחת הערב (ציפה לתמיכה מהם במדינה יהודית בצפון סיני, דומני; כל שני וחמישי הוצע לו מקום נידח אחר על פני האדמה), וכי גם ליאון קלנר אמור לבוא.

זעמי פרץ כל גבולות: אחרי כל אותם שבועות של היעדרות מן הבית! בקושי שאל לשלומי ולשלום הילדים! לבם הרי יצא אליו! כל הסיפורים שהיו להם לספר לו! כל השאלות שבהדרכתה של לני רשמו ביומניהם, להציגן לו כשיחזור ממסעותיו! והנה, שוב פולשת הציונות השנואה הזאת אל בין כותלי ביתנו, כבר בערב הראשון לשובו של אדון הבית!

תגובתי היתה פראית למדי (אך הרי הגיע הזמן שכבר יהיה מורגל בה!): הלמתי במזוודתו עד ששברתי את המנעול, רוקנתי את תכולתה ופיזרתיה בכל החדר, בעטתי בחפציו וצרחתי משפטים מיומנו (קראתים בגניבה, כמובן. למחרת השמיד דפים אלה). הציונות היא הערך העליון של חייו! הה-הה! הפתיל האחרון, היחיד, שהוא נתלה בו על מנת להיוותר בחיים! להספיק להגשים את ייעודו הקדוש! בלעדי הציונות אין כל טעם וערך לחייו! האידיאל הנשגב הזה חייב להיות עיקר העיקרים של חינוך ילדיו!…

“על גווייתי!” קראתי והסתלקתי מן החדר בטריקה עזה של הדלת.

בכל זאת הוכנה הסעודה החגיגית לכבוד האורחים החשובים, כמצופה. לני שלנו היא שניחמה, פייסה, יישרה הדורים, ולבסוף אף לקחה על עצמה את האחריות על הארוחה. אך גם אותי הצליחה לרתום למשימה, והטבחית שלנו ניצחה, כמובן, על המלאכה והכינה את התפריט שתוכנן, ברגע האחרון, על ידינו בתשומת לב ובדקדקנות יתרה (הנדיבות ורוחב הלב שאני מגלה כשאני מתרצה לפעולה כלשהי שרגש האשמה מדרבן אותה!).

אכן, הסעודה הוכנה והשולחן נערך כראוי, ואני התלבשתי והסתרקתי כפי שציפו ממני – אך האורחים הנכבדים לא הופיעו! תחילה הרגיע אותנו בעלי ותירץ את איחורם בעיכובי הרכבות או באיזה פורס מז’ור אחר; אך משחלפה שעה ארוכה, ואחריה שעתיים, ולא היה זכר לאורחינו, ומשלא היה מענה מביתו של קלנר, טלפן תיאודור לבית-המלון שבו אמורים היו נכבדינו להתאכסן. אכן, שמם הופיע ברשימת האורחים. אך לא לשבוע זה כי אם לשבוע הבא! לאותו היום עצמו – אך בשבוע הבא!…

ללא אומר ודברים החלה לני בפינוי השולחן, ואותי שילחה מן החדר בדחיפה קלה בגבי ופקדה עלי שאשכב לישון. “זכרי את דברי תיאודור,” אמרה, “אפילו כשאת צודקת, תגובותייך שומטות את הקרקע מצדקתך,” והוסיפה בחומרה, בתחינה כמעט: “שחס וחלילה לא תהיינה עוד סצינות הלילה! צריך להניח ללבו התשוש של תיאודור!”

“לפחות עד הבוקר!” הציצה בי בחשש ובחשד.

צייתתי לה. מי עוד כמוני חרד לבריאותו! הלא על כל התפרצות שלי נגדו אני היא שנותנת את הדין, ונענשת ברגשי אשמה ובחרדה ובהכאה על חטא, ולבסוף – בתיעוב עצמי ובדחף עצום להתחסל. להתאבד.

רק לני, באמונתה, בחמלתה, בהקרבתה העצמית, רק היא הצליחה לרסן את האויב הגדול והעצום האורב לפתחי תמיד – מזגי האימפולסיבי. רק היא הצליחה להרגיעני. להצילני מעצמי.

בשנת חייו האחרונה הספיק תיאודור, כאמור, לערוך מסעות מפרכים לרוסיה ולאיטליה ולנהל מאבקים שוברי לב עם מקטרגיו מבית ומחוץ. מה הפלא שרשם ביומנו כי עליו להחיש את קצב עבודתו, שכן הדי “הפעמון השלישי” מגיעים לאוזניו?


סוף אוקטובר 1924.    🔗

כאבי הראש לא מניחים לי, והשינה - הו, נסיכה לא מושגת!

הנה כי כן, התכוונתי לספר על ימיו האחרונים של תיאודור, שאמנם תועדו בהרחבה בממוארים השונים שהתפרסמו אחרי מותו, אך מתוך התעלמות מוחלטת מנקודת הראות שלי, אשתו במשך חמש-עשרה שנה, אם ילדיו, המממנת העיקרית של מפעל חייו – אף כי בעל כורחה – ולבסוף קורבנו הראשי.

אבל נראה לי כי עלי להקדים ולנגוע בהיבט כואב אחד בחיינו שפסחתי עליו ביומני, ושכדי להשלים את החשבון הנוקב שאני עורכת עם עצמי ועם חיי אין לי מנוס אלא לחשוף אותו ולהתעמת עמו: קנאתי העזה בנשים שבחייו.

והיו נשים בחייו של תיאודור גם במסגרת נישואינו. אף לא אנסה להקל על עצמי ולטעון שהוא הקיף את עצמו בהן רק כדי להישפט עמי; להכות אותי במקום הפגיע ביותר.

לאט-לאט. לבסוף אגיע גם לקטע הקשה מכול.

קנאתי התמקדה באותן נשים ששיחרו אל פתחו במשרדיו שב”נויה פראיה פרסה" ומאוחר יותר ב”די ולט" (נוהגו להשאיר את דלתות משרדו פתוחות לרווחה כשנשים היו נכנסות אליו אך עורר את חשדי שאין זה אלא הסוואה צדקנית לרומנים חשאיים שהוא מנהל במקומות סתר), באותן שנדחקו לחטוף עמו דברים בהפסקות שבין המערכות בהצגות בכורה, במסיבות קוקטייל ובאירועים חברתיים נוצצים – שחקניות, זמרות, רקדניות, נשים שביקשו את קרבתו כדי שישתפן במחזותיו או שיזכיר אותן בביקורותיו. ומאוחר יותר, כשדעתו היתה נתונה כולה לציונות שלו, הגיעו גם נשים אחרות: דמויות צללים ומיני פאם-פטאל בעלות סלונים, עם יומרות הומניות ופציפיסטיות ופאן אירופיות, שבחשו בפוליטיקה העולמית, חתרו אל מוקדי הכוח שלה והתחככו באישים מרכזיים ובעלי השפעה מכל התחומים.

ומאז הקונגרס הציוני הראשון הצטרפו לרשימת הנשים המקיפות אותו, במעגל קרוב ורחוק, גם מעריצות יהודיות עלומות, מאלה שנתקלו בו במסעותיו, בביקוריו במרכזים היהודיים בכל רחבי אירופה, שלא ידעו את נפשן מרוב אהבתן והערצתן את מחולל תקוותן הגדולה, נביאה הכריזמטי של הציונות: יפה תואר, חכם, שנון, ספוג תרבות, אידיאליסט הרואי, כה מוכשר וכה טרגי. והן נסחפו באהבתן אל חצי אדם חצי אל זה, כפי שהצטייר בדמיונן, מתוך אופוריה, מתוך נהייה להקרבה עצמית. (כמה קינאתי ורגזתי כשציטטו באוזני את דבריה של רוזה זוננשיין – עורכת “היהודייה האמריקאית” – אל בעלי, בקונגרס הציוני הראשון: “היהודים האלה הולכים לצלוב אותך, ואני אהיה מריה מגדלנה שלך”…) פניותיהן של נשים אלה במכתביהן אליו, בטון של דחילו ורחימו, של מורך לב והתבטלות, ועם זאת, מכתבים ספוגים רוח של העזה שבגבורה ונכונות לכל משימה שיטיל עליהן איש מופלא זה, שהפך לאגדה בחייו, והם זרמו אל ביתנו ללא חדול. ובהיעדרויותיו התכופות של בעלי מן הבית גבהה ערימת מכתביהן ותפחה, עד כי בחוזרו ממסעותיו נאלץ להיעזר במיונם – מלבד בסטודנטית היהודייה המתנדבת שהציגה את עצמה כמזכירתו – גם בלני (ובי! התכסיס הידוע: עשה אותה בעלת בריתך ואשת סודך, ותוציא את העוקץ מקנאתה!).

לא רק מכתבים, גם מתנות קיבל בעלי ממעריצותיו. זרי פרחים מרהיבים לימי הולדתו ולחגים היהודיים והנוצריים, לוחות שנה אמנותיים, מיני מרקחות מעשה בית בצנצנות חרסינה עדינה או קרמיקה גולמנית, כדי יין עטופים שלמות קש צבעוניות, שקית תפילין מקטיפה סגולה עם עיטורי רקמה וגדילים, וכיפות בסריגת קרושה מחוטי משי מבריקים; ואישה אחת מווילנה אף הגדילה לעשות ושיגרה אליו באמצעות אחיה – סטודנט יהודי שחפני, עז מצח, שהתעקש למסור להרצל את החבילה במו ידיו, למרות ניסיונה התקיף של לני לעכבו בפתח – טלית ממשי לבן, רקומה בזהב ובכסף, בתוך מעטפת עם רקמה צבעונית בדוגמת מגדל דוד (צילומה המעוגל הזעיר של המעריצה האלמונית, זה שמצאתי במעטפת הטלית, דיוקן של נערה חיוורת עם עיניים גדולות כלות – אל אהובה הנשגב? – וצמות שחורות המעטרות את ראשה הסגלגל, עורר את חשדי שתיאודור נפגש עמה בביקורו בווילנה, והצית את קנאתי).

והיו אלה נשות וילנה, בנות הקהילה, שטוו פרוכת – שזורה חוטי זהב ותכלת וארגמן, עם שני גורי אריה יהודה הנושאים את כתר התורה, ונשרים וצבאים, ומגן דוד בתווך – לארון הקודש הקטן מעץ, עם פטורי עלים ורימונים, כפתור ופרח, ועם עשרת הדיברות חקוקים על שני לוחות הברית, אשר הגיע יום אחד אל ביתנו בהייצינגרגאסה, בסתיו 1903 , ועמו שולחן נחושת עגול, מחוטב, מעוטר פיתוחים שונים, להעמידו עליו, וספר תורה שגוויליו צהובים כמוס בו – כאות כבוד והאדרה “למתתיהו בן יעקב דוקטור הרצל”, מלך היהודים, מידי נתיניו, נציגי קהילת וילנה.

הערצתן של הנשים והתאהבותן בו החניפו והחמיאו לתיאודור. נראה כי נשים מפינות נידחות רבות של העיירות היהודיות התמסרו בכל מאודן לאהבתן את נסיך לבן הבלתי מושג, וביטאו זאת בהשתפכות נפש שירית ובפסוקי פרוזה רומנטיים, שהזעקה לאהבה גשמית – מבעד למעטה המליצי המעורפל שהן עטפו אותה, פרצה מלבן הפצוע של הכותבות תשוקה גואה לאהבה גשמית – כשל אותן נזירות המקדשות את לבן לישו, מושא אהבתן המופשטת אך העזה והיוקדת, המענות את גופן עד זוב דם בברית של נאמנות והקרבה.

ואני, שבשיטוטיו של בעלי ברחבי אירופה היו ידי ורגלי כבולות בכלאי שבביתנו בווינה, התהפכתי על משכבי בלילות ודמיינתי סצינות לוהטות של אהבים ותאוות בשרים בין בעלי ובין כל מיני נפקניות במסווה של נערות חסודות ונשים צדקניות, ודמי רתח בקרבי מיצרי קנאה וזעם בחוסר אוני לפעול. להפתיע, לעצור, לנקום.

שכנתי הזמרת מתרגלת כעת את קולה, והוא מטשטש את החרדה והבושה הזוחלות אל לבי כשאני מתקרבת לקטע הקשה לי מכול – יחסו המיני של בעלי אלי.

שכנתי היא בת שמונים ושמונה (מראה פניה ומצב בריאותה אינם מסגירים את גילה, אך היא נהנית להדהים את השומע בגלותה אותו), וכשהגעתי אני למוסד זה, לפני כעשרים שנה, כבר היתה תושבת ותיקה בו והופעות הסולו שלה בערבי שבת ובחגים הפכו להיות חלק מהפולקלור של מוסדנו. היא מה שקוראים בתולה זקנה, ומצב רוחה מרומם תמיד. רק פעם אחת נפלה ברוחה, כשחברתה האחת והיחידה, זאת שליוותה אותה בפסנתר, מתה. אך כעבור ימים אחדים התאוששה וחזרה לשיר. פעמים רבות ניסיתי להבין היכן מסתתרת ה”נוורוזה" שלה, ואף שוחחתי על כך לא אחת עם ידידתי מרתה. לבסוף הגענו למסקנה כי היא פרוטקציונרית של אחד הנדבנים, וכי היא נמצאת כאן מטעמי נוחות.

אין זה סוד שבעלי אהב נערות. בעודן באִבן. עובדה זאת מתועדת ביומן הנעורים שלו: אהבתו “הראשונה והיחידה”, “אהבת האביב” שלו, היתה למדלן קורץ בת הארבע-עשרה (הוא עצמו היה אז בן עשרים ושלוש), וכעבור שלוש שנים, אחרי מותה של מדלן, התאהב בקרובתה בת השלוש-עשרה (“האם איני אוהב בה יקירה אחרת?”), "הדמות הזעירה הנאה ורבת החן”, “הנסיכה החמודה בהירת השיער” – מאגדה פוקס, שעליה כבר סיפרתי.

גם הבחנתי באיזו חמדה נסתרת היה פוזל לעבר נערות בוסר כאלה ברחוב או בפארק או בגני השעשועים. אך הדבר שכבר רמזתי עליו ועדיין לא סיפרתי עליו במפורש הוא שמאז “הלילה הראשון” שלנו, בו הריתי ובגללו נאלץ תיאודור לשאתני לאישה, ובמשך כל תקופת נישואינו הסוערים, ציפה ממני בעלי לשחק את הילדונת הפתיונת, המפונקת והמושחתת (“אשתי היא ילדה, תמיד תישאר כזאת. איך תוכל לדעת מה רדום עמוק בנפש הגבר?” אומר היינריך, גיבורו של תיאודור במחזהו “ארבע מערכות של אכזריות”). במיטה. רק במיטה. רק כשהתעלסנו. אז מותר היה לי לדבר בשפת ילדות, לייבב, להתנהג כילדה סוררת. אבל מיד אחרי ההתעלסות דרש ממני – תוך שנייה – להפוך את עורי ולהיות אישה בוגרת לכל דבר. אישה? אם ואחות! קשובה, נבונה, אחראית, ששומרת על רוח טובה, שששה להקריב את עצמה למען בעלה ומשפחתה. לא רק דרש, פקד! אם קרה שהמשכתי להתפנק עוד רק מעט, מיד הפנה אלי את גבו מתוך שאט נפש (לא יכולתי שלא להבחין בכך מהבעת פניו) והתעמק בקריאה בספרו כאילו לא אירע בינינו דבר. לא, הוא לא גער ולא נזף בי. כך נהג רק בשעת משחקי אבא-ילדה שלנו. כחלק מתפקידו כאבי ומחנכי הקפדן – והאכזר! – אך הסולח בשעת עילוסינו.

ואולם מה שהפר באי-צדק משווע את ההסכם שבשתיקה בינינו הוא שבעוד הוא מחמיר עמי לשנות כהרף עין את תפקידי מילדה לאישה, המשיך הוא עצמו לגלם את האב והמחנך הנפוח והקפדן – ללא סליחה – מחוץ לשעות עילוסינו.

(במשך שנים הייתי חולמת שאני יושבת על סיר לילה עם ציורי כיפה אדומה והזאב, תחתוני התינוקות המופשלים שלי מעוטרים טול ורדרד, מוצץ בפי, ובעלי הנכבד, כתונת לילה ארוכה מכסה על איברו הזקור, צופה בי ממרומי מיטתנו המחופה אפריון וארשת נבזנית של תוכחה ותשוקה ניבטת מעיניו המצועפות ומשפתו המשורבבת על זקנו השחור… או שחלמתי כי הוא מסבן אותי באמבטיית התינוקות המתקפלת של ילדינו, שעכוזי בלבד תופס את כולה, ואחרי השטיפה הוא מפזר טאלק על מבושי… עוד הייתי חולמת שאני לבושה שמלת וולנים קצרצרה עם צווארון בייבי ותִשבּוֹצוֹת של בובות ודובונים, ובעלי מנענע אותי על ברכיו ובוחן אותי בהוויות העולם; וכשהוא נוזף בי על שאינני יודעת את התשובות, אני רוקעת בכוח ברגלי – בנעלי לכה ובגרבונים עם מיני רקמות מצועצעות.)

לא בכל לילה הייתי אמורה להתחפש לילדונת שעשועים. רק בהתעורר חשקו של האדון. ובמשך השנים, מאז שקמה לי מתחרה “מעוררת” בדמות הציונות – תמימה וילדותית, עדיין באביב ימיה אך כבר מתחילה לשרך את דרכיה? – דעך חשקו אלי עד כי לא נותר ממנו אלא רמץ של מדורה דועכת.

"כל האוהב לראשונה, אפילו בלי שיזכה באושר, הריהו כאלוהים. מעולם לא פעם לבי בהולם כזה מאז הכרתיה” – כך מתייחס תיאודור אל אהובתו הקטנה, מדלן קורץ, ביומנו במאי 1883.

והנה, קצת יותר משלוש שנים לאחר מכן העניק לי חתני לעתיד מצנפת פרווה דוגמת זאת שחבשה משאת נפשו השנייה, הילדה מאגדה, כשצפה בה בהיותה מתאמנת בגלישה על הקרח עם חברה בן גילה. אפילו את שערי פרע כדי שידמה ל”שער המשי הפרוע על עורפה" של קודמתי, ואף ביקש שאעטה על עצמי את יתר אביזרי הגלישה, כדי שתמונת “הילדה הספורטיבית” תהיה מושלמת. ואני שיחקתי את המשחק והעמדתי פנים שבי ורק בי הוא חושק בתדמית הזאת. כך, במשך כל שנות נישואינו אמורה הייתי למלא את תפקיד הילדה הפתיה בניצני נשיותה, זו שמאהבה הבוגר, האב הכול יודע וכול יכול, מאלפה בסודות האפלים של החיים.

וכשהיינו מתעלסים ציפה אמנם שאתייחס אליו כאל גבר בעל כוח אומניפוטנטי. בליל כלולותינו, כשחזיתי לראשונה באיבר מינו ונדהמתי מגודלו, נפלטה מפי קריאת השתוממות והתפעלות. אך אבוי, באופן כה מפתיע ומאכזב, הצטמק הארי העצום הזה לעכברון מדולדל וסמרטוטי, שלא היה בכוחו לשרת נערה דלוקת יצרים כפי שהייתי אז.

אך, כאמור, כל זה היה בתחום שעות העילוסין. בשעות היום ובלילות שלא היינו מתעלסים (ואלה הלכו והתרבו מאז הופרדו חדרי השינה שלנו) ציפה ממני בעלי שאעבור מטמורפוזה ואיהפך מילדה קפריזית מפונקת ומטומטמת לאישה מבוגרת, שקולה ומכובדת, בעלת מידות נאצלות, ומעל לכול: צייתנית, שמקבלת ללא הינד עפעף את סמכות החצר כולה: הבעל הפטריארך, אמו המלכה ואביו, יד ימינה, המוציא והמביא.

מה פלא שכשנתפסתי מפורקת מנשק ההגנות שלי, בבעור עלי חמתי, בסערת מזגי, חציתי את הקווים והתבלבלתי בתפקידי, הפרתי את כללי המשחק וקלקלתי לבעלי את ההצגה? מה פלא שנהייתי אישה היסטרית ואחר-כך הענשתי את עצמי במחשבות טורדניות וכפייתיות, באינסומניה, במחלות פסיכוסומטיות – במעגל קסמים שלא היה בכוחי לשוברו?

יום אחד, כשבעלי נעדר מן הבית לרגל אחד ממסעיו התכופים, חיטטתי, כהרגלי, במגירתו, להציץ ביומנו (מדי פעם היה “שוכח” לנעול את המגירה. אולי כדי לקרוע פרצה לגנבת, שתיווכח במו עיניה בתומתו, שכן בשנים האחרונות לחייו הפסיק לנהל דיאלוג אינטימי עם נפשו מעל דפי היומן, והפכו יותר ויותר לדיווח על מהלכיו הציוניים-מדיניים, שידע כי אין לי שום עניין בהם).

והנה, ידי נתקלה במעטפת רַפְיָה שמעולם לא ראיתיה שם לפני כן, טמונה ברישול לא אופייני מתחת לערימת טיוטות כתבי היד האין סופיים של תיאודור, כמו הושמה שם בחיפזון ברגע שחשש פן ייתפס במעשהו. וכשהתרתי את קישוריה הרבים גיליתי את מה שכיניתי ביני לבין עצמי “הנשק הסודי שלי” נגד בעלי, זה ששימש אותי בתור מקור לא אכזב של סחטנות כלפיו עד יום מותו (אך הוא הערים עלי והעניש אותי על כך בצוואתו).

היו במעטפת עשרות צילומי נערות בתחילת לבלובן הנשי, נערות זרות, ביניהן כהות עור, כמאחת הארצות הקולוניאליות, בפוזות תמימות-בתוליות.

הסברתי לא פעם שבעלי היסס לעוזבני בגלל הסימביוזה החולנית בינינו, בגלל המושגים המחמירים של החברה היהודית-הבורגנית באותם הימים, בגלל ילדינו. כל אלה הם סיבות משניות.

תיאודור ידע, ואני ידעתי, שמאז שמתי ידי על אותו נשק סודי שאין קטלני ממנו מבחינתו, שבכוחו לחסלו – מכל הבחינות האפשריות – במכת מחץ אחת, נרצע אלי בברית שמוראה עליו גדול אלף מונים משבועת אמוניו לי בברית נישואינו.

ולבסוף אפילו עשינו “דיל”: הוא יגלה לי את כל יתר הגחמות המיניות שלו, ובתמורה אשרוף בנוכחותו את הצילומים ואשבע לו שלעולם לא אזכיר עוד את הנושא. לא באוזניו, וכמובן – לא באוזני אחרים.

כך הצלחתי לחלץ ממנו את וידויו כי בנעוריו ביקר בבתי-בושת של “יעלות-בוסר” (אכן, היו כאלה ברובעי העוני והסחי של בירות אירופה), אך הוא נשבע לי – ואני האמנתי לשבועתו, ועודני מאמינה – שמעולם לא נגע בהן. הוא רק התבונן בהן וניסה להשפיע עליהן – בחלקת לשונו ובכוח השכנוע שלו – שתנטושנה את מקצוען הנתעב וההרסני בעוד מועד, ואף יעץ להן כיצד תשקמנה את עצמן. גם כסף תרם להן לשם כך, מן הכספים שלווה מאביו למסעותיו…

השארתי לעצמי בגניבה שלושה צילומים “למזכרת” ושמרתים עד מותו. אבל עמדתי בדיבורי ולא גיליתי את סודו אפילו באוזני מטפלי (ויומני זה יותר לפרסום רק חמישים שנה לאחר מותי).


2 בנובמבר 1924.    🔗

הקהילה הציונית בניו יורק חוגגת את יום הצהרת בלפור

יום הצהרת בלפור. יום ניצחונו הגדול, ההיסטורי, של בעלי. ומן העיתונים אני למדה ששם, בפלשתינה, כבר צמחו ערים וכפרים חקלאיים שכל תושביהם יהודים. ואני חייבת להודות: למרות הכאב, למרות המרירות שנצטברה בלבי על תיאודור ועל שיגעונו, משהו זע בנפשי למקרא הידיעות האלה. גל קטן של חום עובר בי. כמו לדרישת שלום מקרובים רחוקים שהגיעו אל חוף מבטחים. ובגלויות מצוירות שמגיעות אל חברותי כאן מקרוביהן בפלשתינה נראים איכרים יהודים הולכים אחר המחרשה, או שומר יהודי עם רובה על כתפו, תמונות שלא הייתי מעלה בדמיוני. ממש אגדה!

בשבת, 23 בינואר 1904, בחמש לפנות בוקר, אחרי לילה ללא שינה, מלווה בחרדות, בהוטל די קירינל הסמוך לארמון המלך ויטוריו עמנואל השלישי, השווה תיאודור את עצמו ביומנו לישו הצלוב (האם הכתרתו כמושיעם של בני עמו הוקיעה אותו אל צלבם?); ואכן, כשנפגש עם האפיפיור החדש פיוס העשירי, יומיים לאחר מכן, הבהיר לו הוד קדושתו שכל עוד מכחישים היהודים את אלוהותו של משיחם לא יוכל הוותיקן להצהיר דבר שיסייע לשיבתם אל ארץ הקודש.

אך אפילו פגישתו הידידותית (אך העקרה) של תיאודור עם המלך האיטלקי ועם שר החוץ שלו לא הצליחה לרומם את רוחו ולהפיג את דכדוכו – בעצם, את ייאושו – כתוצאה מהקיפאון במשא ומתן המדיני ומהאינטריגות הפנימיות בתנועה הציונית (אם לדבר במונחים הפסיכולוגיים שאני אמונה עליהם היום, תיאודור עבר משלב של רוממות רוח אופורית למצב דיכאוני של חוסר אונים ואובדן תקווה). בהתכחשותו האופיינית למצבו הגופני – הוא עצמו אבחן במכתביו את התקפי אובדן ההכרה שלו כאנמיה מוחית – נדחף לפעילות יתר והמשיך להיוועד עם כל אותם פילנתרופים יהודים ממזרח אירופה ומאמריקה, עם פקידי ממשל אוסטרים ועם מתווכים ואנשי ביניים שפשטו את ידם אל ליטרת הבשר שלהם, ועוררו את שאט נפשו ואת רוגזו, מהשכם בבוקר עד חצות.

בעיני אנשים שהתראו עם תיאודור באותם הימים – הברונית ברטה פון סוטנר, חברי הוועד הפועל הציוני, הסופר הצעיר סטפן צווייג ואחרים – ניכר בתיאודור שינוי קיצוני: קומתו נכפפה, פניו הצהיבו, עיניו כהו, זוויות פיו השתפלו והילוכו הכבד והאיטי נראה כשל אדם חולה ומותש. ואמנם במכתבו אל פלבה – שר הפנים והמשטרה ומזכיר האוצר הרוסי, שהואשם בתכנון הפוגרום בקישינב – הודה תיאודור בפני הרודן כי הוא “אדם שבור”.

שני התקפי הלב הראשונים פקדו את תיאודור בסנטוריום של פראנצנסבאד (אמבטיות הקרבון הזיקו לו והחריפו את מצבו), וכשחזר לווינה המשיך לסבול מחום, מאנמיה, מקוצר נשימה ומרפיון כללי ועורר אצל רופאיו חשד לזיהום שריר הלב.

ואולם במשך השבועיים ששכב במיטה הסתיר הרופא ממני ומאמו את מצבו האמיתי (במצוות החולה, כפי הנראה), ובבורותנו המשכנו את מריבותינו על גבו של יקירנו, החולה האנוש (ז’נטה שוב ביקשה לעבור להתגורר אתנו, ואני התקוממתי על כך במכתב חריף אל בעלי, שלהפתעתי תמך בי הפעם. “אני חולה ועייף מכל המריבות וההתרגשויות,” כתב לאמו, “התערבותך רק תגרום לכך שחיינו יהיו בלתי נסבלים… ג’ולי היא מעל לכול אמם של ילדינו התמימים… כאישה חולנית בעצמה היא זכאית להתחשבות יתר וליחס זהיר ורגיש… בלי דיקטטורה! הניחי לאחרים לפעול על-פי הבנתם… אפילו גנרל נועץ בקפטן שלו”).

וביום שישי, 3 ביוני 1904, יצאנו כולנו – תיאודור, אני, בתנו פאולינה ועוזרו של תיאודור, יוהן קרמנצקי – לעיירה ההררית אדלאך (מרחק הליכה מרייכנאו) והתאכסנו בקוטג’ ששכרנו מראש. בשלושת הימים הראשונים לשהותנו שם היתה האווירה בינינו נינוחה ונראה היה כי תיאודור מתאושש – נדמה היה לי אפילו כי הוא מגזים בצעדותיו הארוכות בהרים – אך משבא ידידו הוותיק, הסופר הרמן באהר, לבקרו, התיש הלה את תיאודור באינטנסיביות של שיחתו עד כי נאלצתי להתערב ולהזכיר לאורח הנכבד כי בן שיחו בא לכאן לצורך החלמה וכי הוא זקוק למנוחה. ואמנם למחרת חש תיאודור ברע, הסתגר בחדרו, ביקש שלא יטרידוהו – אפילו את קרמנצקי דחה כשזה התדפק על דלתו לסייע לו בעבודת יומו – סירב לאכול, ורופאו המקומי, ד”ר קונריד, תיאר את מצבו כדיכאון עמוק.

כשהגיע דוד וולפסון לביקור הביע באוזניו ד”ר קונריד את חששו כי שריר הלב של הפציינט שלו מנוון לגמרי וכי הרצל גוסס.

אבל עדיין העלימו ממני את מצבו של בעלי, וגם כשראיתי בפניו של וולפסון אימת חרדה לא עמד לי חוסני הנפשי להתמודד עם עננת האסון שריחפה מעל ראשנו, ובכוחותי האחרונים הדפתי אותה לזמן מה ממחשבותי.

יום אחד הגיע אל ביתנו באדלאך הקרדיולוג המהולל מהמבורג ד”ר מאקס אש (התברר לי שוולפסון, בהתקף של חרדה, הזעיק אותו באמצעות ידיד ברלינאי), ואחרי שבדק את החולה האשים הפרופסור הנודע את הרופא המקומי בדיאגנוזה מוטעית ועודד את כולנו באומרו שמקרהו של תיאודור הוא בסך הכול "מקרה של נוורוסטניה חמורה, היפוכונדרית והתרגשות יתר” – תכונות אופייניות ל”לב של אמן” – וכי אם ישמור על מנוחה ממושכת קיים סיכוי רב להחלמה מלאה. ואולם מיד לאחר מכן חלה התדרדרות מואצת במצבו של החולה, ומשנוכח הפרופסור בטעות החמורה של אבחונו ביקש להעביר את הפציינט הבעייתי למרפאה שלו בהמבורג. אך אז כבר איבדתי את אמוני בו ודרשתי בתוקף להצטרף אל בעלי במסעו, בניגוד לדעתו הנחרצת של הפרופסור.

אז גם פרצה הפאניקה שלי בצורת התקפה היסטרית פראית, אשר תועדה בכל הרשומות מאותם הימים (הפרופסור הנכבד, שמצפונו הציק לו, כתב, כאמור, בדו”ח הרפואי שלו ש”מוקד הבעיה" הוא אשתו, ש”העימות התמידי ביניהם הורס את שניהם, מחריף את הבעיה ומקשה את ההחלמה", וכי “אין זה צחוק להתעסק עם שני פציינטים בעלי לב היסטרי כשלהם”. אך מעניין שדווקא כתוצאה מההתפרצות שלי הצליח תיאודור להירדם אחר הצהריים – בפעם הראשונה זה ימים רבים – וישן למעלה משעה שינה עמוקה ומרעננת). ואולם מאז אותה התקפה שלי נעשיתי שלווה ועניינית וגיליתי תושייה במקום שאחרים איבדו את ביטחונם מפחד וממבוכה. בפעם הראשונה והיחידה לקחתי שליטה מלאה על חיינו.

עוד אנחנו מתכוננים לנסיעה (שכנעתי את בעלי לנוח ימים אחדים על שפת הים, בבלנקנזה שליד המבורג) החל תיאודור לסבול מקשיי נשימה קשים וריאותיו נתמלאו נוזלים (“האימה הגדולה ביותר היא המאבק לנשום,” אמר), והוא השתעל וירק דם. עכשיו נוכחתי לדעת שאף אחד מרופאיו לא מוכן לקחת על עצמו את האחריות למצב החולה המפורסם שלו. ד”ר קונריד מאדלאך הזעיק את ידידנו אוסקר מרמורק מווינה, וזה האחרון הביא עמו את שני רופאיו האישיים של תיאודור, ונוסף עליהם קרדיולוג אחד. כל השלושה הסכימו שהרצל סובל מקטאר ברונכיאלי. בכל זאת התאושש מעט ויצאנו, רק אני והוא, לטיול בגן. אך למחרת נתקף דלקת ריאות וחזר למיטה.

הייתי בחדרו, כמובן, כשהתיישב לפתע במיטה בהיותו מדמדם, הניף את ידו הימנית והכה על כיסוי המיטה כבפטיש היושב ראש בקונגרס, וקרא בקול רועם: “class=”smallcaps" (למקומותיכם!). אבל בניגוד לד”ר זיגמונד ורנר – רופאו, שהיה גם עורך ה”די ולט” – שאחר-כך תיעד את המעמד, הייתי אני, למרות המעשיות שגיליתי, שרויה בערפול חושים גמור, וכל מה שאני זוכרת הוא את גופו שהתקשח כשל רובוט, את הבעת האימה בעיניו הפעורות.

ובאיזשהו שלב – סדר הזמנים מטושטש אצלי – התייצב אצלו הכומר הכלר, ועל-פי עדותו, כשהבטיח לשכיב מרע לחזור ולבקר בירושלים ביקש ממנו הרצל שיברך בשמו את יהודי פלשתינה ויאמר להם כי מסר את דמו למען עמו.

ברגע של בהירות החושים ביקש שנקרא לאמו ולשני ילדינו הקטנים, שציפו במקום הנופש שלהם באלט-אאוסזה לבשורות טובות מיקירם.

הם הגיעו למחרת היום, כשכבר ניכרו אצל החולה סימני ההתמוטטות הכללית של הגוף והוא קיבל זריקות קומפור להרגעה.

לא, לא נכחתי בחדר כשז’נטה התייחדה בו עם בנה האהוב, הגוסס. אבל עדותו של ד”ר ורנר נאמנה עלי. הוא מספר שהרצל התיישב במיטתו, עיניו פקוחות לרווחה, הושיט את ידיו לקראתה ואמר לה: “טוב שאת כבר כאן, אמא. את נראית טוב. אני לא נראה כל-כך טוב, אך בקרוב זה יחלוף.” אמו ניסתה לעודדו, אך הוא נשק לה ללא אומר, וכשנכנסנו לחדר אני וילדי הקטנים חייך אליהם ומלמל אי אלו משפטים בטון עולץ כמעט, שגרם לכולנו לפרוץ בבכי. אחר-כך אמר שהוא עייף ועצם את עיניו.

למחרת, עם שחר, עצם את עיניו לנצח. תיאודור, תיאו, דורי, בעלי, אהובי.

ד”ר ורנר שם חרסים על עיניו. מילותיו האחרונות היו: “כמה אני רוצה לנוח.”

נורא להודות בכך, אבל ימי מחלתו של תיאודור באדלאך היו גם ימי החסד השלמים היחידים ביני לבין בעלי מאז נישואינו. כל אותם ימים נמצאתי, כאמור, במעין טראנס של הארה ושל חסד. מעולם לא הייתי שלמה עם עצמי כל-כך. מעולם לא ידעתי מרגוע אמיתי כזה.

בשבועות האחרונים של מחלתו לא משתי מעם מיטתו יומם ולילה. פתאום הבנתי את דבריו של בעלי שקוממו אותי במשך כל ימי חיינו המשותפים, על הסיפוק העצום שבמילוי החובה מתוך אהבה ומלב שלם, ואפילו מתעדי חייו של הרצל, אלה העוינים אותי בדרך כלל, לא יכלו שלא להודות כי “ג’ולי טיפלה בבעלה במסירות יוצאת מגדר הרגיל, עד כדי הקרבה”. אך כדי לא לשקוע בשמאלץ אני חוזרת ומזכירה לעצמי שכל אותה העת היתה צוואתו של בעלי, זו שחרצה את גזר דיני למוות בחיי, טמונה בתוך כריכת עלה קיסוס שנקטף מחלקת הקבר המשפחתי – אותה רכש בדבלינג למעלה משנה קודם לכן – במגירה התחתונה של שולחן עבודתו.

הצעתי את מיטתי בסמוך אליו, ואחות הלילה היתה נכנסת מן החדר הסמוך רק כשמצאתי לנכון לקרוא לה. למרבה הפלא, גם נדודי השינה שלי נעלמו. הייתי מתעוררת אמנם מכל תזוזה של החולה, אך מיד שבתי ונרדמתי. שלוות השקט ירדה עלי. כזאת שלא ידעתי כמוה מעודי.

ואולם ברגע שעצם תיאודור את עיניו איבדו בשבילי החיים כל משמעות. לא מצאתי עוד טעם בכלום. בוודאי לא במאבק על שפיותי. ונתתי דרור מוחלט לכאבי וליגוני.

מכל הדרך במרכבה מאדלאך לווינה אני זוכרת רק את ילדי. את פאולינה המלטפת ברוך את שערותי. את הנסי המנשק את ידי. את טרודה הישנה בחיקי (נאמנו של תיאודור ונושא כליו, הסטודנט זיידנר, זה שמשפחתי קיוותה לשווא להשיאו לאחותי אלה, נהנה לספר בכל הזדמנות שבניגוד אלי, שלא הפסקתי למרר בבכי, הרי במרכבה בה ליווה הוא את ז’נטה “שרר אלם עמוק. אף אנחה. אף דמעה”. האֵם המלכותית ישבה זקופה במקומה ולא נעה ולא זעה, ורק פעם אחת לחשה: “נסיכי! נסיכי!”).

ומה אני זוכרת מן הימים שקדמו להלוויה? (מאוחר יותר למדתי שהציונים הפחיתו משיעור קומתו של מנהיגם, וארון המתכת שהזמינו עבורו, על-פי צוואתו, נמצא קצר מדי…) אני זוכרת שביתנו כולו, על כל שלושת מפלסיו, נהפך לאתר ציבורי, ואנשים זרים מכל המינים והסוגים התרוצצו בו. מכובדים בפראקים וצילינדרים, יהודים עם קפוטות ושטריימלים, פשוטי עם במקטורנים בלים ומגבעות ונעליים מרופטות. וכולם נדחפו אלי ללחוץ את ידי, אך אני הייתי עייפה עד מוות וידי רפה וכואבת. אני זוכרת שחרה לי כשגיליתי שהציונים הפקיעו לעצמם את חדרו של הנסי והפכו אותו לפינת המנוחה שלהם, וכן – כמה מוזר! – ברגע מסוים חלפה מחשבה במוחי כי עדיין לא הספקנו לחדש את הביטוח על הדירה, וכל שכיות החמדה שלנו, תמונות אמנותיות, מיניאטורות עתיקות, מלאכת מחשבת מעודנת, ספרים יקרי ערך, כל אלה גלויים לעינם של סוחרים תאבי בצע וסתם גנבים. הפקר! ויש גם מגירות אחדות שאינן נעולות! וכבר נדמה היה לי כי ראיתי אנשים ממששים בידיהם חפצים ווילונות! עוד חשבתי על הלכלוך והאשפה שכל המון האדם הזה מביא עמו, ושייקח לנו ימים רבים לנקות ולסדר!

ארונו של תיאודור, עטוף בדגל כחול-לבן עם סמלי מגן דוד וגור אריה יהודה, הוצב בחדר הספרייה, שחלונותיו כוסו וילונות שחורים. נרות בפמוטי נחושת גדולים דלקו סביבו, ומשמר כבוד של סטודנטים יהודים במדי ארגוניהם, סרטי אבל בדשיהם וחרבות בידיהם, ניצב לצדיו ביום ובלילה. והקומה הראשונה כולה טבלה בפרחים ובזרים שהגיעו מכל קצווי תבל. אשר לבני משפחתי, הם היו שרויים בהתרוממות רוח ממש מכבוד המלכים שהעולם חלק לבן משפחתם! הם ציינו שמפקח הרובע בא לביקור ניחומים, וכן הסופרים ארתור שניצלר וסטפן צווייג, הברונית ברטה פון סוטנר, שרים אוסטרים ונציגי שגרירויות זרות. דומה שרק עכשיו, עם מותו, גילו איזו זכייה נפלה בחלקם כשאישיות דגולה כמוהו התהלכה ביניהם!

ביום חמישי, 7 ביולי 1904, שרר בווינה חום מעיק. האם ייזכר לי זאת לעוון שהתעלפתי פעמיים בזמן מסע הלוויה שלא היה לו סוף, מביתנו בהייצינגרגאסה ועד בית-הקברות בדבלינג?

ובכל זאת, למרות טשטוש החושים שלי, אני זוכרת שכשהסבתי לרגע את ראשי לאחור (לחפש את הנסי, שצעד לצדם של מוריץ ווולפסון? לחפש את לני, שהחזיקה בבקבוק הוולריאן שלי?) ראיתי נחילי-נחילי אדם, נחש מתפתל של כובעים ושמשיות שקצהו מתמזג עם האופק, משתרך אחרי הכרכרה שלנו; וכמו רחשים הבוקעים מבטנה של איזו חיה מיתולוגית נשמעו מדי פעם קולות יבבה, נהמות, אנחות, שהלכו וגברו עם התקרבנו אל בית-העלמין, ושם התפרקו בבת אחת. גלים-גלים של קינה, יללות, זעקות שבר, המוני אדם מתנפלים על הארון בזעקות כלפי שמים, בשאגות כאב.

ראיתי עם שלם חולק עמי נהי תמרורים אין קץ של יגון וייאוש.

ופתאום שמעתי את קולו הרוטט של הנסי שלי: “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!”

ובימי השבעה אני זוכרת את מוריץ, את וולפסון ואת קרמנצקי מסתודדים ביניהם, את הכלר ואת ג’ו קואן מלונדון מכרכרים סביב הנסי, את אחיותי העסוקות בגזירת רשימות הספד מעיתוני העולם ובמיון מברקים ומכתבים שהתעופפו אל ביתנו כיונים לבנות עם שולי כנף שחורים, ונפוצו על פני שולחן האוכל הכבד; את לני השומרת בקפידה על פרטיותן של הילדות; את הסטודנטיות היהודיות שהתנדבו לעזור בהגשה, מתרוצצות בין המוני המבקרים ומציעות לכולם משקה ומנדלברוט.

אך זעמי על הציונים, שרוסן במשך השבועות האחרונים, כוון משום מה כלפי היהודי הקשיש והבלתי מזיק מכולם, סוחר הטקסטיל מהמבורג, גוסטב כהן, שסיפרו כי החוברת שלו, בהוצאה עצמית, “יודנשטאדט”, הקדימה את “מדינת היהודים” של תיאודור בכעשרים שנה. הוא הגיע לביתנו בימי השבעה יחד עם אוטו ורבורג ובלוויית שתי בנותיו, שהאחת מהן, אלה, סטודנטית מלנכולית עט גוף מגושם ופני סוס, היתה שולחת לבעלי קטעים מיומנה ובהם ביטויי אהבתה הנואשת אליו. והנה, כשניגש גוסטב כהן להביע בפני את צערו והושיט לי את ידו, משכתי בכעס את הרעלה השחורה שגלשה משערי והתפרצתי כלפיו: “שלא תעז לדבר אתי על צערך! אתם הרגתם את בעלי! אתם כולכם! הוא היה הקורבן שלכם!”

ושבועות אחדים לאחר מכן אני זוכרת את עצמי יושבת בלשכתו של תיאודור ומשיבה על אחדים מאלפי מכתבי התנחומים (מיונם הראשוני נעשה בידי אחיותי, כאמור, ובפיקוח הציונים), בעזרת מזכירה מתנדבת, סטודנטית בשם ברטה הרמן-ברגר, שידעה קצרנות ושנאמר לי כי סייעה מדי פעם לתיאודור ב”די ולט". ובאמצע הכתיבה הייתי פורצת בבכי מר, שהביך מאוד את הנערה המסכנה (מאוחר יותר נודע לי כי נהגה להתפאר שכשבכיתי על צווארה ציפיתי ממנה שתכחיש באוזני את השמועה כי נותרנו אני וילדי עניים מרודים חסרי כול…).


15 באפריל 1925.    🔗

כל החורף לא כתבתי דבר ביומני, בגלל שפעות וחולשה כללית והנה, הבוקר, ללא שום סימנים מוקדמים, חל מפנה משמעותי בשיחות הטיפוליות שלי עם הפסיכיאטר. קשה לי להבין איך ולמה זה קרה, אך הבוקר העזתי סוף-סוף לנגוע בשורש החרדה והכאב שלי, שבגללם נמנעתי ליצור קשר עם ילדי במשך כל השנים הארוכות האלה של גלות ביבשת הזרה הזאת: הפחד מפני עצמי. הקיבעון החולני שלי, שמא בהתקף של טירוף אעולל לילדי משהו נורא. אפגע בהם פיסית, אגרום למותם, חלילה… כחלק מיצר ההרס העצמי שלי, כמובן. וכדי להציל את ילדי מידי עצמי – ילדי האהובים לי מחיי – נגזר עלי להתרחק מהם עד קצווי תבל ולהיוותר כל חיי מחוץ לתחום הווייתם.

והפסיכיאטר שלי, שבירך אותי על “פריצת הדרך”, כדבריו, הבטיח לי שאחרי שחרורי מן הסנטוריום, כשכבר אצליח לעמוד על רגלי, אפטר גם מן הקיבעון שלי ואוכל ליצור קשר עם ילדי. “אין לי שום ספק בדבר!” אמר ולחץ בחום את ידי בצאתי מן המרפאה.

היום הוא היום הראשון לאביב. זמרת ציפור חדשה, לא מוכרת, פילחה את האוויר עם שחר והרגיזה את שנתי הרופפת בלאו הכי, וקמתי בתחושה שבמוסד הזה מנצלים יותר מדי את כישרוני למלאכת מחשבת. רופאי, מטפלי, אנשי הצוות הזוטרים, מטופלים מסוימים – כולם מצפים ממני לשי כלשהו פרי עבודת כפי.

אני יושבת מתחת לעץ הערמון רב העפאים שבגן הפנסיון שלנו, מעלי אשכולות כבדים של פריחה לבנה, חגיגית, לצדי מקופלים הווילונות של המנהלת, שהבטחתי לה לקשטם ברקמה נורווגית, וכעת אני נחה ממלאכתי ומשרבטת ביומני.

קורינה, אחת המחלימות שלנו, שרועה על כיסא הנוח השכן ומפזמת לעצמה איזה לחן צועני. היא בת שבעים, אלמנה, שניים מילדיה התאבדו. היא כבדת גוף, נעליה גסות ופסי התפרים בפאה הנוכרית שעל ראשה בוהקים בשמש. כעת התאהבה כפסיכיאטר הצעיר שלנו. פונה אליו בכל עניין של מה בכך, מציעה לו את שירותיה בהעתקת מסמכים (היא היתה מדפיסה וקצרנית), מטרידה אותו בביתו, מטפלת ברגליה כדי שתוכל לנעול לכבודו נעלי עקב. אין לה כל ספק שבסופו של דבר יעזוב למענה את אשתו. היא אכלנית כפייתית, טורפת כמתוך בולמוס מכל הבא ליד, וכעת היא שוב מציצה בעצבנות בשעונה, מצפה לארוחה הבאה. לפתע היא פונה אלי, מתבוננת בריכוז בשמלת הפשתן האביבית שלי ואומרת: "ירוק זה צבע המזל שלך היום. תראי שיקרה לך משהו טוב!”

ואמנם, לא עברה שעה קלה והמנהלת קראה לי למשרדה והודיעה לי כי ועדת השחרורים החליטה להכין אותי לקראת חיים עצמאיים מחוץ למוסד.

האם זו בשורה טובה? אינני יודעת… אינני יודעת… אין זה מפתיע אותי, אמנם. בזמן האחרון העלו מטפלי לא פעם את הנושא, וכשנוכחו לדעת שנלחצתי מכך, הפיגו את חששותי בהבטיחם לי שמדובר בתקופת ניסיון, ושתמיד אוכל לשוב למוסד.

ובכל זאת לבי הולם בחוזקה, ואינני יודעת אם מהתרגשות או מחרדה.

הם מציעים לי מגורים בניו יורק. מיטיבי הפילנתרופים קיבלו על עצמם למצוא לי פנסיון זמני, בהתאם לצרכי; הם גם ידאגו לי לעבודה חלקית במלאכת יד, ומובטח לי כי בחודשים הראשונים לעצמאותי תבקר אותי אחות סיעודית מטעם המוסד ותעזור לי בהתארגנות. “וכמובן, כמובן,” אימצה המנהלת את זרועי, “בכל עת שתחפצי יהיו שערי המוסד פתוחים בפנייך. לצורך ביקור, או – במקרה הגרוע – להמשך האשפוז.”

אך שאלת השאלות: האם אצליח להוסיף להעלים את זהותי בעולם החופשי? והרי למרות השינוי הקיצוני שחל במראי, בהליכתי, בהתנהגותי, אפילו בקולי, שנעשה צרוד קצת יותר, והוא נשמע, באוזני שלי, כמבעד למטפחת, תמיד עלול להימצא איזה מהגר וינאי שידמה בלבו כי הוא מזהה את רוח הרפאים שלי… (רופאי האישי, היחיד בין אנשי הצוות שהוכנס בסוד עברי, מזים את חששותי: כל העולם היהודי – הוא אומר – יודע שאשתו של תיאודור הרצל מתה באאוסזה שבאוסטריה בנובמבר 1907. לכל היותר יחשבו שאת מזכירה להם במעומעם מישהי שמתה לפני עשרים שנה…)

אשת חסדי הניו יורקית טלפנה אמש ושאלה אם ארצה להכיר את בתה בת העשרים ושתיים ולבלות בחברתה שעות אחדות בחווילה שלהם שבווסטצ’סטר.

הבינותי שהצעה כזאת באה בעצה אחת עם מטפלי, כניסיון לבחון את יכולתי התקשורתית מחוץ לכותלי הסנטוריום, ובכל זאת שמחתי להזדמנות להשתחרר מעט מהאווירה המוסדית ונעניתי בשמחה. גם החמיא לי שבחורה בגילה ובמעמדה מוכנה להקדיש מזמנה לזקנה אלמונית כמוני, שבילתה שנים רבות במוסד לחולי עצבים. אבל מובן שלא השליתי את עצמי שבי היא מתעניינת. פגישותי הבודדות עם אמה, אשת חסדי, לא הסגירו מעולם איזה רושם עשיתי עליה. נשים צדקניות, פעלתניות ועסקניות כמוה אינן שמות לב לאישיותם של בני חסותם.

והנה, הפתעה: הפגישה שלי עם הבחורה הצעירה הצליחה מעל ומעבר לציפיותי! שלא כאמה, גילתה סקרנות אמיתית כלפי, התעניינה באישיותי (אך לא חיטטה שלא לצורך), הו, אני כל-כך מוחמאת! ובלבד שלא אתאכזב!

היא נאה. הגוונים הבולטים בה, עורה, עיניה, שערה, חומים רכים, ואיבריה דקים. היא עליצה, קלת תנועה ונעימת הליכות, על אף היומרנות הבולטת שלה (סיפרה לי שהיא שואפת להיות עיתונאית). היא נבונה, אינטליגנטית, בעלת הומור, ונטייתה ההרפתקנית-הרומנטית מחבבת אותה עלי במיוחד.

חששי היחיד הוא כי מרוב הכרת טובה ומרוב רצון להרשים נערה חביבה זאת, גיליתי לה בפגישתנו יותר מדי טפחים מעברי (בלי להזכיר שמות, כמובן, לכך אני מאומנת כרב מרגלים! אפילו בשנתי לא יוציאו ממני את שמי האמיתי!), שהרי בפעם הראשונה מאז הובאתי לארץ זאת חשתי צורך להתרברב ברקע הבורגני האמיד שלי, בעמדה המכובדת שהיתה לבעלי, בקשרים שהיו לנו עם אנשי החברה הגבוהה.

גם ניסיתי לקנות את לבה כשהבעתי את “התפעלותי” מהחווילה הנובורישית המנופחת של משפחתה, שבן דודי מוריץ רייכנפלד, האספן המעודן, היה מתבייש לבקר בה (דווקא פרדי הציניקן היה נהנה להתבדח על תופעה גרוטסקית כזאת, ששהותי הממושכת באמריקה הקהתה בעיני את רושמה), ודומה כי הצלחתי להערים עליה.

מובן שביני לביני כבר אימצתי בחורה זאת לבת. היתה זו אחת הפעמים הבודדות במשך תקופת גלותי בארץ גזירה זאת שהגעגועים לילדי כססו את לבי בכאב בלתי נסבל, ומיד בחזרתי לסנטוריום הזדרזתי לבלוע מנה כפולה של לומינל, להרגיעו. ואולם בלילה חלמתי על ציפור לבנה, גדולה, עגור או שחף, עפה בשמים, ובהתקרבה אלי היא נהפכת לאישה – עם מותניים מושלמים ורגליים ופנים של אישה – שעפה לעברי ונושקת על פי.

כשנפרדנו, הבטיחה ידידתי הצעירה לבקרני בפנסיון בניו יורק. אני מקווה – הו כמה אני מקווה! – שתעמוד בדיבורה.

בזמן האחרון מציפים אותי החלומות. הלילה, למשל, חלמתי חלום “מבטיח”. חלום עם תקווה.

חלמתי שתיאודור ואני נמצאים בבית-מלון בניו יורק. מבנה מגושם כלשהו, אך סולידי ואלגנטי, והחדרים נוחים ומרווחים. אנחנו יוצאים לבקר באתרי תיירות שונים, וביניהם האתר לזכרו של זיגמונד פרויד (במציאות – שכננו מברגאסה שבווינה; אנחנו גרנו במספר 6 ואילו משפחת פרויד התגוררה במספר 19). האתר – בצורת פירמידה עגולה, כבדה, כשַׁד ענק, מוצק – חרות שבילים המתפתלים כלפי מעלה, אל ארכיון פרויד, אל כל הקשור בשמו ובתורתו. תיאודור פונה לשביל מדורג שמטפס אל לשכתו המשוחזרת של פרויד (אני רואה ראשי בובות מציצים משם), אך המדרגות נראות לי גבוהות מדי ואני פונה לבקר בחדרים אחרים, במפלסים נמוכים יותר. כשסיימתי את סיורי הלכתי לחפש את תיאודור, ומשלא מצאתיו חיכיתי לו למטה, ואז הבחנתי בעוד קבוצות של תיירים מווינה, שזיהיתי ביניהם אי אלו מכרים אך התעלמתי מהם. משבושש תיאודור לבוא החלטתי לחזור למלון בכוחות עצמי. ניגשתי לקבוצת שוטרים ושאלתי איך מגיעים לאזור המלון. הם הצביעו על הכיוון ואני סיפרתי להם שאיבדתי את בעלי במבוך של אתר פרויד ואצלו הכסף והמפתח. השוטרים נועצו ביניהם והציעו לנדב לי מכיסם את דמי האוטובוס, אך משפתחתי את ארנקי נוכחתי שיש בו די מעות לנסיעה, וגם גיליתי בתוכו את מפתח המלון, אבל אז נזכרו השוטרים שאין לשם תחבורה. התחלתי לצעוד בכיוון המלון. בדרך נתקלתי בכלב ענקי, דמוי תן, עם פרצוף גרוטסקי-שטני, שאיים על כלבלב פודל, וגבירתו של הכלבלב גירשה את הכלב המאיים במקל ארוך. כשהמשכתי ללכת בשביל העפר, והכלב בעקבותי, ניסיתי להבריחו כדוגמת בעלת הכלבלב, אך מן התנופה נשמט ארנקי והכלב הענק תפסו במלתעותיו. ביקשתי את אחת העוברות ושבות שתחלץ את הארנק משיני הכלב, אך היא רטנה שיכולה אני לעשות זאת בעצמי. בכל זאת חילצה למעני את הארנק. המשכתי לצעוד בשביל. ידעתי כי יש עמי קצת כסף והמפתח למלון, ולא דאגתי.

אני מרשה לעצמי הפוגה קלה ממלאכת האריזה (רשימת חפצי הערך שלי קצרה להפליא: ענק פנינים קטן, צמיד זהב, מכבנת יהלום, ארנק מכסף, סט של מברשת ומסרק מכסף, עט נובע פרקר, שכמייה ושרוולית מפרוות מינק), וכעת עלי להיפרד ממך, יומני. מי יודע לכמה זמן. (קולות נרגשים שהגיעו אלי מן הגינה שילחו אותי החוצה. ראיתי את קורינה שרועה אפרקדן על שביל החצץ כשהיא מתעוותת מכאבים – הפאה שלה זזה מראשה והתמקמה על אוזנה והפסיכיאטר הצעיר, בו התאהבה לעת בלותה, רכון מעליה ומנסה להקימה. נראה היה שכשהבחינה בו בצאתו משער המוסד בדרכו לביתו, קפצה מכיסא הנוח שלה ורדפה אחריו כשהיא מדדה על נעלי העקב הדק שאין היא מורגלת בהן, נתקלה באבן ונפלה. ומאוחר יותר התברר ששברה חוליה בעמוד השדרה והושמה בגבס, וכשהתייסרה בגרדת התנדבה הזמרת הישישה, טובת הלב, לשרוט את גבה, ונסורת של גבס התעופפה לה מתחת לשריון.)

היום הגורלי אכן הגיע. מחר, עם שחר, אמור הנהג לאסוף אותי ואת חפצי המעטים ולהסיעני לפנסיון בניו יורק, כשלב ראשון בחיי העצמאיים.

אינני יודעת את נפשי. אינני קולטת את פשר החירות הזאת שנוחתת עלי. אני מלאה ספקות וחרדות. אין לי שום הערכה באשר לכוחותי הפיסיים והנפשיים. אין לי כל מושג איך אעמוד בניסיון.

“השטן מתחפש לאריה ולדרקון,” היתה לני שלנו מצטטת את אוגוסטינוס הקדוש. “לאריה – בגלל זעמו הנורא; לדרקון – כסמל הרוע והאכזריות."

והנה, מפלצות בדמות אריות ודרקונים – כחולים וזהובים, עם ראשים כשל הידרה וזנב דינוזאור, רושפי אש וממריאים על כנפי עטלף – כיכבו ברוב ספרי המעשיות של הנסי בננו. שום גיבור, אבירי ונאצל ויפה תואר כאשר יהיה, לא נחשב בעיניו אם לא הדביר איזה אריה או דרקון במלחמתו נגד כוחות הזדון והרשע. ולאחר שהצליח במשימתו, בהשליכו את נפשו מנגד, הוכתר אותו גיבור למלך על העם שאותו שחרר מאימת המפלצות תאבות הדם הללו.

מובן שהנסי המסכן שלנו הזדהה עם הגיבור המשחרר, וחלומות על אריות ודרקונים וזיגמונדים וארתורים ולנצלוטים הכורתים את ראשיהם אכלסו את שנתו במשך כל ימי ילדותו. (יום אחד, בעוד תיאודור בחיים, נתקלתי, באיזה מגזין סאטירי, בקריקטורה של הרצל ובנו נשענים על סוּגַר האריות בגן החיות, והרצל אומר לבנו: “הנה לפניך גור אריה יהודה, בני. בעזרתו נקומם את ממלכת היהודים.” “הרי לך הקורבן האמיתי לתעלוליך הפוליטיים!” הטחתי את המגזין על שולחנו של בעלי בזעמי.)

גם אני הייתי חולמת על אריות ועל דרקונים, ודמויות של מפלצות מיתולוגיות כאלה ואחרות מצאו את דרכן גם למלאכת המחשבת שלי, לגובלנים ולאפליקציות השונות, אך החיות המסוכנות שלי היו מחופשות ליצורים פתטיים במסכנותם ובעליבותם, וכשהיו משתרכים אחרי ומתחננים על נפשם, ידעתי שעלי להיזהר ולא להילכד בפח החמלה שטמנו לי, שמא יגבר יצרם החייתי והם יתחילו להשתולל…

והנה, זה כמה שבועות חוזרים אלי, מלבד אי אלו חלומות עם הפי אנד, גם סיוטי חיות: מישהו פתח את הסוגר והחיות מתפרצות אל ביתנו ופוסעות סביבנו במעגל. חיות אחדות מתעכבות לידי, מהססות אם להתקיפני, ולבסוף נמלכות בדעתן ויוצאות.

עוד חלום: ריח חריף של גן חיות ממלא את אכסניית “מוצא המינים”, שאליה אני מובלת בידי בעלי. אני מתמרמרת: והרי הוא יודע שאני מפחדת מחיות! ואולם החיות מסביבי שקטות, מאולפות, רובצות בנחת בכלוביהן, ואילו האחרות – מעין אריות, מעין קופים, מעין נמרים – מתהלכות חופשי. והנה חתולה-נמרה, בעלת עור קטיפתי שחור-לבן, מתקרבת אל המזרן שלי על הרצפה ונשכבת לצדי, ואילו בעלי חושק בחיה אחרת, לביאה שהזדקפה על רגליה ונהפכה לאישה יפהפייה, והוא שואל אותי אם אתנגד שישכב אתה הלילה. אינני מתנגדת. אני יודעת שעוד מעט תחזור ותיהפך לחיה. אורחי האכסניה מתפלאים על נדיבותי.

מה פשר החלומות האלה? האם הם קשורים לפחד שלי מן היציאה לעצמאות ולכל הכרוך בכך?

אני ממששת את עצמי, להיות בטוחה שאני קיימת. כיצור בפני עצמו, אך לא על כוכב אחר. אני רוצה להיות שייכת. הווייתי מתדפקת ומתרפקת. על הקירות, הדלתות, התקרה, החלונות. אך בודדו אותי, וקולי אינו נשמע.

אני חייבת למצוא את קולי.

האם הדבר היה תלוי בי? האם חיבלתי במו ידי בגורלי ובייעודי, להיות אשתו המסורה והנאמנה של מנהיג גדול, נביא עמו, הנושא את בשורת גאולתו? האם החמצתי את טעם חיי כרעיה לאדם מורם מעם שזכות אדירה נפלה בחלקה לחיות לצדו כשהרה את האידיאה המופלאה אשר הפיחה תקווה וגאווה במיליוני לבבות? ההיה עלי להישמע לצו העליון המקודש של הנישואים ולהירתם – כתף אל כתף עם בעלי – לחזונו הנשגב, וליטול חלק פעיל, מתוך התפעמות של שמחת יצירה, בהגשמתו?

הקונגרס הציוני הראשון נפתח בקזינו העירוני של בזל בבוקר יום ראשון, 29 באוגוסט 1897 , והסתיים כעבור שלושה ימים. נאמר לי כי היה זה המאורע ההיסטורי הגדול ביותר בתולדות העם היהודי מאז חורבן בית-המקדש בירושלים, ושבעלי היה מחוללו. סופר לי שכשעלה על דוכן הנואמים קמו המוני הנציגים, מכל ארבע כנפות הארץ, והריעו לו במשך שעה ארוכה: “יחי המלך!” וכשסיים את נאומו, שבמהלכו בכו רבים בדמעות שליש, טיפסו ההמונים זה על גב זה להגיע אליו ולברכו. ובנעילת הקונגרס הגיעה ההתרגשות לשיא אקסטטי כזה, שאפילו זנגוויל ידידנו, בחינוכו המאופק, נראה עולה על כיסאו ומנופף בלהט במטפחתו האדומה, המנומרת.

לא נכחתי בקונגרס הציוני הראשון. את כל הדברים הללו שמעתי מפי אנשים שהשתתפו בו, או קראתי בעיתונים, לאו דווקא היהודיים, שהיו מלאים סקירות על הקונגרס, מי בטון חגיגי, מתוך יחס של כבוד והוקרה למעמד ההיסטורי, ומי מתוך לגלוג וציניות על בעלי ועל רעיונו האבסורדי.

לא נכחתי בקונגרס הציוני הראשון, מפני שבעלי לא הזמין אותי להשתתף במאורע החשוב ביותר בחייו. והיה זה אך טבעי. מאז נכנס בו הדיבוק הציוני, לא זו בלבד שלא גיליתי שום עניין בפעילותו הענפה לקדם את רעיונו, אלא שראשי קדח ממחשבות כיצד להחזיר את בעלי, שדעתו נשתבשה עליו בעיני, אלי ואל משפחתו. ומשגבר עלי תסכולי, כשחשתי בחוסר אוני להשפיע, התפרצתי לא אחת בחמת זעם של קללות וגידופים על הציונות ועל הציונים, עד כי נחשבתי בעיני עמיתיו – אולי בצדק – לאויבת ארסית ומסוכנת של מפעלו.

האירוניה היא שלמחרת הקונגרס, עוד טרם שובו של בעלי הביתה (הוא יצא לבאד-אישל למנוחה קצרה), התחילו אנשים לזרום אל ביתנו, לטלפן, לשלוח מברקים ופרחים, לברך… לברך… אותי, שלא ידעתי אם עלי לשמוח או לבכות… את הילדים, שלא ידעו את נפשם מהתרגשות שלא הבינו את פשרה…

ביום שני, 9 בספטמבר 1897, חזר בעלי מחופשתו הקצרה בבאד-אישל. הוא נכנס הביתה חיוור, יגע, חלק נשיקה מרפרפת על לחיי, ועוד לפני ששאל לשלום הילדים צנח אל הכורסה, ידיו שמוטות לצדיו, וכשעפעפיו נופלים על עיניו הלאות אמר כנאנח:

“בבזל ייסדתי את מדינת היהודים.”

שתקתי. כל מה שהרגשתי באותו רגע היה רחמים גדולים עליו.

ואינני יודעת מדוע גם עכשיו עיני נמלאות דמעות.

הבשורה על שחרורי הקרוב מן הסנטוריום לא הצהילה. כאמור, את לבי. החרדה מפני הימים שיבואו, מחוץ לכתליו המגוננים של המוסד הזה – בגילי! – ימים ריקים המשתרעים לעיני כארץ שוממת, לא נודעת.

זה הפחד הידוע מן החופש – מזכירים לי מטפלי – כל אסיר שבילה שנים רבות בבית-כלא מכיר את זה.

והתגובה של רעותי הוותיקות לא הוסיפה לי עידוד. להפך, היא עוד החלישה את הגנותי. מרתה, למשל, שתמיד נטתה לזלזל בסבלן של ה”חולות" האחרות בהשוואה אליה, ששום כאב לא ידמה לשלה (ניסיונות הסחיטה העלובים שלי לחמלה מצדה נידונו מראש לכישלון), החליטה, ככל הנראה מהתנהגותה, שלאחר שניתנה לי גושפנקה של “בריאה”, אין עור צורך לרחם עלי (אך דווקא עכשיו אני חשה בתוך הרקמות שלי את זחילתו האיטית והבטוחה של הדיכאון, כאילו נגרר אל קרבי פגר של חתול. אני מוכנה לבלוע את הקירות, ובלבד להיפטר מזה. את כל ארון התרופות של הסנטוריום!).

פראו מוש, אותה אלמנה עשירה וחמדנית שהשד יודע בזכות מה היא מושכת אליה תמיד נחילים של מבקרים כזבובים סביב צפיחית של דבש, לאטה לאוזני במתק לשון, לאחר שיעור הריתמיקה: “את בטוחה שהם לא טעו בדיאגנוזה? הלא גם את מרינה המסכנה החליטו לשחרר! הטיפו לה שעליה ללמוד לעמוד על רגליה! שטיפת מוח עשו לה! ומה יצא מזה? היא יצאה והתאבדה!”

ומילים אלו הצליחו, כמובן, להעיר בי את יצר ההרס העצמי הרדום שלי. וכעין איתות גרוטסקי על קיומו, נטרקה עלי באותו יום דלת אחד החדרים ומחצה לי את האצבע. בגלל הפצע נדחה אפוא שחרורי לימים אחדים, עד שיירפא.

באחד הימים האחרונים האלה נאספנו – מרתה, פראו מוש, הזמרת הישישה, נלי ואני – סביב מיטתה של קורינה השוכבת על צדה, נתונה בסד של גבס – והחלטנו להשלים סוף-סוף את הרכבת הפאזל הענקי לטריפטיכון של היירונימוס בוש “פיתויו של סנט אנתוני”, שעמלנו עליו כמה שבועות (מרינה ק., זאת שהתאבדה בינתיים, שיעצה לנו להתחיל עם המסגרת החיצונית של התמונה ולהתקדם פנימה).

חילקנו את התמונה לכמה קטעים. ולאחר שהפלנו פור עלה בגורלי להרכיב את הקטע המכונה “השד-הכוהן והמפלצות”. אך משנפל מבטי על קטע התמונה הזה רציתי לדחותו מיד.

נראתה בו ספק אישה ספק שדה בעלת פרצוף כהה, מגולף בקליפת גזע-עץ נבוב המהווה מצנפת לראשה, רכובה על עכברוש דמוי חזיר עם אוכף של זהב וגלימה ארגמנית ומחזיקה תינוק חבוש בזרועותיה העציות. זנב הלטאה שלה, המכוסה קשקשים, משתפל לרגלי העכברוש. בסמוך לה נראה עכוזה של חיה אחרת, שצורתו ככד חרס, ומים נשפכים מפי הטבעת שלה, והרוכב עליה – מעין אביר נושא מגן, לבוש שריון, זרועותיו כנפיים וראשו תפרחת קוצים.

מה היה בתמונה הזאת שהרעיד את כל גופי, עד שהדם אזל מראשי למראה?

מרתה, הנהנית לתפוס אנשים בקלקלתם, קלטה בניד עפעף אחד את מערבולת הרגשות שבי ותקעה בי מבט חקרני. האחרות גם הן הפנו אלי מבטים תמהים או מודאגים, אך היתה זו דווקא הזמרת הישישה, שוחרת הטוב, ששאלה בתום לב ובהבעה של חמלה בעיניה התכולות, הרכות: “שמעת בזמן האחרון משהו מילדייך?”

נדהמתי. הלא כל המידע שנידבתי לרעותי במוסד על עברי היה שהתאלמנתי בצעירותי, ובגלל איזה אסון שאירע במשפחתי נתערערו עצבי, והס מלהזכיר זאת.

“ילדי?” פלטתי בחרדה, “הם לא כאן, ילדי… הם.. נשארו בעולם הישן…”

וכאילו נפרץ איזה סכר, זרמו אלי השאלות מכל עבר: “מי היה בעלך?” “למה הגעת לאמריקה?” “יש לך אחים? אחיות? הורים?” “בני כמה הילדים?”

חשיכה אפפה אותי. בראשי הלמו המילים “איפה הילדים? איפה הילדים? איפה הילדים?”.

כשהתעוררתי מעלפוני מצאתי את עצמי בחדר המנהלת והפסיכיאטר הצעיר רכון עלי עם הסטטוסקופ בידו.

חזרתי ועצמתי את עיני. החרשתי בתוכי את קולותיהם המסתודדים של המנהלת והרופא. לא היה אכפת לי מה יעשו בי. הייתי נתונה בהאזנה אחרת. אל הקולות שהגיעו אלי ממערה רחוקה, אפלה, מנבכי עברי: קולו החרוך מעשן של אבי, שכעת הוא שליו, רגוע, רווה נחת; קולו הגבוה, הרגוז מעט אך המבודח, של אחי פאול; קולה היציב, המאופק, מלא ערך עצמה, של חמותי ז’נטה, שהפעם, הפלא ופלא, אין הוא שורט את עצבי.

קולו של תיאודור. עמוק, חם, צלול, חגיגי, מודע למוסיקליות שלו. מפויס. כמה מלאת הודיה אני על כך! וכעת הוא מלטף אותי בלחישות אהבה.

קולות בהירים, מתרוננים, קולות תוססים, תאבי חיים – קולות המתים.

לאחר האירוע הטראומטי שעבר עלי בנוכחות חברותי המטופלות החליטה ההנהלה לוותר על מסיבת הפרידה לכבודי ולהעבירני ללא גינוני טקס אל העיר הגדולה, אל חיי החדשים.

כמו שהבריחוני אז מאירופה לאמריקה, בהיחבא, באישון לילה, כך הסיעוני עכשיו מן המוסד הזה שבו התבליתי במשך שש-עשרה וחצי שנים, שכבר ראיתיו כביתי, לטוב או לרע. בחיפזון יצאתי, בלי להיפרד מאיש, עם שחר, לפני שרעותי קמו משנתן.

אל החופש. איזה חופש? מה אעשה בחופש?



  1. “ששיגעו”במקור המודפס, צ“ל: שיגעו – הערת פב”י.  ↩

  2. “פורנו”במקור המודפס, צ“ל: פרנו – הערת פב”י.  ↩

  3. “קרדיאקיים”במקור המודפס, צ“ל: קרדיאליים – הערת פב”י.  ↩

  4. חג הקרנבל הקתולי–הלאומי שאחריו באים 40 ימי התנזרות מבשר, המסתיימים באשרמיטוואך של חג הפסחא.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48629 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!