במאורת עכברים היתה עכברה אחת, אשר היתה עקרה כל ימיה ולעת זקנתה אחזוה פתאום חבלי לידה ותלד עכבר אחד.
והיום אשר נולד בו העכבר היה אחד מימי הצומות לבני האדם.
שמחה האם מאד, שמחו גם שכניה ומכיריה על הרך הנולד, כי מסורת היתה במאורה מפי האבות, שהעכבר, אשר יוולד ביום צום לבני האדם, יהיה שבע כל ימיו.
ויגדל הרך ויהי לעכבר בא בין העכברים. ויראו זקני המאורה לשמחת לבבם, כי אמנם לא שקר היא המסורה, אשר קיבלו מאבותיהם. העכבר הצעיר בין אם ירבה לאכול, בין אם ימעט מאכול, ויש אשר לא יאכל מאום – ובכל זאת לא ידע מהו זה שקוראים “רעב.”
ויש אשר ישמע העכבר הצעיר את יתר העכברים נאנחים ואומרים איש אל רעהו: “הוי, כמה רעב אני.”
אז ישתומם העכבר הצעיר וישאל: " מה זה אומר? מהו רעב?"
והשתדלו חבריו לבאר לו, כי רעב הוא מין כאב וריקניות דוקרת, שאתה חש תחת העור ממעל לבטן, אחרי אשר לא אכלת יום תמים.
ועכבר אחד עב ושמן מן הראשונים, אמר, כי רעב הוא מין מיץ חמיץ שאתה מרגיש בתוך פיך, עת תראה חמאה ובשר בידי הטבח.
אבל אחרי כל הביאורים האלה הניע העכבר הצעיר את שכמו והביט אל אחיו בעיני חשד, כאומר: “לא, שקר הדבר! בדויה היא המלה הזאת, רעב.”
ויגדל העכבר הלוך וגדול, וילמד את חכמת העכברים, ועת הלכו לגנוב מחיה מאוצרות האדם ואסמיו ישב לו העכבר השׂבע בדד, ומתוך בדידות למד וחקר ויחכם מאד.
וכששבו העכברים והריקו את גנבתם אל תוך האוצר, אז התעורר העכבר והתחכך, ומתוך בדידות קרב ויכוסס זרעונים מן האוצר. ויכבדו כל העכברים את העכבר הצעיר ויאהבוהו. ויקרא לו “פילוסוף.”
ולא ידעו צעירי העכברים מהו פילוסוף? וישאלו איש את רעהו בחשאי: “מה זה פילוסוף?” ואולם לא שאלו את הדבר מפי הזקנים, כי בושו להודות, שיש דבר, שהם לא ידעוהו עוד, פן ילעגו להם הזקנים ויקראו עליהם “אפרוחים, יונקים.” והשמות האלה הם לחרפה לעכברים צעירים ויבושו בהם עוד יותר מאשר תבושנה העכברות הזקנות, אם יקראו להן זקנות. ואולם הזקן שבצעירים לחש באזני יתר חבריו לאמר:
“איככה זה לא תבינו מהו פילוסוף? עכבר שאינו רעב הוא פילוסוף.”
אז התפארו איש-איש מן הצעירים, כי גם הם ידעו את ביאור המילה פילוסוף, ואך שאלו זאת למען נסות את יתר חבריהם, היבינו גם הם.
והעכבר הפילוסוף למד וחקר, ויחכם מאד. ויהי היום ויקרא לאסיפה לכל עכברי מאוּרתו, וגם לעכברי יתר המאוּרות, ויציעו לפניהם שאלה גדולה וחמורה:
“מדוע זה ישנאו בני האדם את העכברים? הן חקרתי ומצאתי בחכמתי הרבה מעלות לעכברים, הנה חכמים ונבונים.”
“וגם יפים הם מאד,” קראה עכברה צעירה מתוך האסיפה.
“ויש בהם גם משוררים נעלים,” ענה פטפטני אחד, אשר אהב תמיד לשרוק מתוך שׂובע, והתפאר, כי הזמיר אשר ביער הקרוב למד חכמת השירה מפי אמו.
“וגם טובי-לב ורחמנים הם,” קם עכבר אחד על שתי רגליו ויקרא, “יתפארו נא גם החתולים, אויבי העכברים, מתי ואיה עשה עכבר רעה לחתול?”
“ומדוע איפוא ישנאו אותנו בני האדם?” שנה הפילוסוף את שאלתו.
" ומדוע איפוא?" שאל גם השני.
" ומדוע איפוא?"
“אין זאת, כי אם בעד הגנבה הזעומה,”חיווה הפילוסוף את דעתו, “אתם גונבים יום יום מאוצרותיהם, ולפיכך ישנאונו.”
“אין זאת, כי אם בעד הגניבה הזעומה,” הסכימו כולם פה אחד.
“ולפיכך זאת עצתי,” אמר הפילוסוף, “בחרו מקרבכם עכברים ישרים שרי אלפים, והמה ישגיחו על העכברים, לבל ישלחו מהיום שן בגניבה.”
וייטב הדבר בעיני העכברים, ועוד באותו יום בחרו מקרבם שרי אלפים. ולמען תהי יראתם על העם נתנו להם שם כבוד אלופים.
ויצאו העכברים את פני הפילוסוף שמחים ועליזים, והאלופים יצאו לשמור את העכברים מגניבה. והפילוסוף שב לחקור ולהתפלסף בבדידות, ויישן מתוך חקירותיו, וירא בחלומו דור של עכברים ישרים, חיים את בני האדם בשלוה ואוכלים עמם מקערה אחת.
עברו ימים מספר והשמועה נפוצה בתוך המאורות, שהאלופים אמנם ממלאים את חובתם ושומרים את העכברים מחטא, והעכברים בעצמם לא יעזו גם להביט אל אוצרות בני האדם, והמה מתפרנסים מן ההפקר. אך האלופים בעצמם – אוי לאותה בושה! – גונבים מאוצרות זרים ואוכלים יותר מכדי שבעם.
העכברים נכלמו, כי חשבו את הדבר לעלבון גדול לכל עדת העכברים, ויודיעו כל זאת לפילוסוף, והוא התחלחל מאד ויקרא שנית לאסיפה.
ויבואו כל העכברים, ורק אחד מן האלופים נפקד.
ובאחרונה נודע הדבר, כי לא מזדון-לב לא בא אל האספה, אך מאשר תעה בארגז הבגדים של חזן-העיר. החזן ההוא מבלה רוב ימיו בחגי חתונות ובריתות ומטמין תדיר דבשונים ומגדנות מעל שולחן הכיבודים אל תוך כיסוני קפוטתו, ויבוא העכבר לבער אחרי הפרורים אשר בכיסונים, ובצאתו תעה בין השרוולים וקפלי הבגד, וברוב עמל מצא לו דרך, וַיוֹחֶר עד כה.
העכבר הפילוסוף הטיף מוסר באזני העכברים והוכיח את איוולתם על פניהם. “רעבתנים, גנבים,” גינה אותם, “חרפת מין העכברים. לעולם לא תמצאו חן בעיני בני-האדם. לנצח לא תזכו לאכול עמם מתוך קערה אחת.”
העכברים נאנחו ושבו בתשובה שלמה. ולבל יוסיפו עוד האלופים לחטוא בשיניים, בחרו מתוכם פקידים, שישגיחו על האלופים, השומרים את העכברים, בל יעזו לשלוח שן באוצר זרים.
ויצאו הפקידים לפקח על האלופים; ויצאו האלופים להשגיח על העכברים; ויצאו גם העכברים איש לעבודתו.
והפילוסוף השתקע במחשבות ויישן. וירא בחלומו צמד עכברים יושבים על כסא רם בבית-המיבשל, ובן-אדם עומד עליהם לשרתם ומגיש לפניהם מטעמים.
עברו ימים מספר – והנה אהה! באחד המרתפים, אשר טמנו בתוכו חמאה וכדי חלב, נגלה חור. והחור צר מאד, רק עכבר אחד יכול להתמודד ולהיכנס שמה. והנה עכבר-אלוף יוצא, ועכבר-פקיד נכנס. שניהם נפגשו. ועכבר-המוני עומד על גבם ורואה.
דבר הנבלה נודע לכל המאורה, וישמע גם הפילוסוף ויקצוף.
ויקרא לאסיפה שלישית. ויבואו כל העכברים, רק שנים מן הפקידים נעדרו. אחד עמד על המארב לגנוב את האפיקומן – כי הימים ימי חג הפסח היו – ויתע בין הכרים והכסתות; והשני בלע את העירוב-תבשילין 1ונחנק.
העכברים הנאספים בושו וגם נכלמו. איש-איש החביא את ראשו תחת בטן רעהו ולא נועז להביט בפני הפילוסוף.
ובסוף האסיפה גמרו ובחרו נציבים, אשר ישגיחו על הפקידים, המפקחים על האלופים, השומרים את העכברים מחטא וגניבה.
וכדי שיכירו הפקידים את הנציבים הגבוהים עליהם, שמו חטבונות 2על שכמי האחרונים, ועל הפקידים הטילו חובה: עת יראו נציב עובר, יחביאו את ראשיהם בין רגליהם הקדומות עד עברו.
ויהי היום, ועכבר המוני אחד לא כבש את יצרו והתחיל גונב מן האוצר אשר לכהן. זה היה אוצר שכולו תרומה, מעשר ומכל קדשי-הקדשים, אשר כל זר לא יאכל בו.
ויאסוף לו העכבר ההמוני חמרים-חמרים.
ויוודע הדבר לאחד האלופים, ויחל לגנוב מן החמרים שלעכבר ההמוני. וילך ויגנוב, ויגנוב וילך, עד כי אסף לו קמצים רבים.
ויוודע הדבר לאחד הפקידים, ויקצוף בלאט, וילך בחשאי, וידרוש בסתר – והנה אמת נכון הדבר, נעשתה הנבלה. אך כבש את כעסו, והתחיל גונב מן הקמצים אשר לאלוף הגנב, וצבר לו אוצר לא-מעט.
ויעבור הנציב על פני הפקיד ההוא ויפול הפקיד על פניו ויחבא את ראשו בין רגליו. ולנציב ההוא חוש-הריח מאד נעלה. וירח באפו הקטן, ויחש ריח זרעונים לחים ומעופשים כל צרכם. הוא בדק ומצא, והתחיל גונב. וילך ויגנוב, ויגנוב וילך, ויקבץ לו גם הוא דיו, עד כי באחד הימים שב הנציב מאוצר הפקיד וגניבתו בפיו, ויפגוש בפקיד, חשב גם הוא מאוצר הנציב ופיהו מלא גניבה.
אז פרץ ביניהם ריב, וישכו איש את רעהו עד זוב דם, וילכלכו את החטבונות וירמסום ברגל. הדבר נשמע במאורה – ויתעבר הפילוסוף ויקרא לאסיפה. העכברים נאספו, אך בושו להרים את פניהם ולהביט ישר בפני הפילוסוף, ולפיכך נכנסו אליו אחורנית, ואיש אל רעהו מביט חרש ושואל ברמז: “הרואה הוא אותי? המסתכל הוא בי?”
“דור רעבתן,” צעק הפילוסוף, “דור לבושת ולכלימה! המעט מכם כי גנבתם, מעלתם מעל – ועוד רמסתם ברגל חטבונות עכברים? עתה יאמרו בני אדם: אין כבוד לעכברים. הלא הם המה הרומסים את כבודם ברגל, ואיך נכבדם אנחנו? לא, לעולם לא תזכו לאכול עם האדם מתוך קערה אחת.”
אך אז יצא עכבר זקן להמליץ על הנאשמים.
“אישי הפילוסוף, איכה זה ישמרו הנציבים את תעודתם, בעוד שהם נושאים את החטבונות על שכמיהם, ועיניים נתן אלהים לעכברים לפנים ולא על הכתפים. זרעונים וכדי חלב הם תמיד לנגד עיניו, ואת החטבונות רק יזכור, על כן יש אשר גם ישכח בם. ישאו נא מהיום את החטבונות בפיהם ולא ישכחום לעולם, וגם האלופים והפקידים יכירום ולא יעזו למרוד בם.”
ובדבר הזה אמנם מיאנו הנציבים: “איככה זה נשא חטבונות בפינו?” התלוננו וירגנו, “כאילו אין לפה עבודה אחרת, בלתי אם לשאת חטבונות?”
אבל הזקנים מצאו תחבולה לדבר. חטבו את החטבונות מקלחי כרוב, ומשחו אותם בחלב, אז התפייסו הנציבים ולקחו את החטבונות בפיהם.
וישמרו הנציבים את חטבונותיהם מכל משמר, ומיראתם פן יגנבום עכברי ההמון, קמו ובלעום, בכדי שתהי להם שמירה מעולה. אבל האלפונים לא חדלו מגנוב מאת עכברי ההמון, הפקידים הריקו אוצרות האלופים, הנציבים שלחו יד בחמרי הפקידים, ועכברי ההמון צועקים: “רעבים אנחנו, אישנו פילוסוף. אוכלינו מרובים, ומן המופקר לא נמצא דיינו, כי האדם הלז, שאנו עתידים לאכול עמו מקערה אחת, אינו מפקיד מאום, ידו בכל והכול בידו.”
אז התחבא הפילוסוף במאורתו לשני ימים ושלושה לילות, וישתקע במחשבות למצוא עצה במה להושיע את עמו.
וביום השלישי מצא תחבולה מחוכמה ושמה עליה מאד: אם באמנה רעבים העכברים ואם באמת אינם יכולים למצוא מחייתם רק מגניבה, כאילו לכך נוצרו, כי עתה אין טוב מאשר לצבור זרעונים חֳמָרים- חֳמָרים, ועכבר אשר יסיתהו יצרו לגנוב, ילך ויגנוב מן החמרים הצבורים. אז לא יוסיפו עוד לגנוב מאוצרות בני האדם.
וייטב הדבר בעיניו, ובעצם היום ההוא יצא לאסוף בר ולצבור חמרים. אבל פה ראה לתמהון לבבו, כי עצתו, במידה שהיא טובה, כן קשה היא להביאה לידי מעשה. הוא יודע היטב כי נחוץ לו לצבור חמרים, וגם יודע הוא, כי יותר שיצבור, יותר ייטיב לעמו; אבל איך צוברים, מהיכן צוברים, אינו יודע.
הוא החכם מכל העכברים, הפילוסוף, שהכול, חוץ מרגש הרעב, גלוי וידוע לפניו, אך דבר קטן כזה – לצבור חמרים – אינו יודע.
הפילוסוף השתקע שוב במחשבות למצוא עצה חדשה, אך בו ברגע ראהו החתול, ויקרב ויתוודע אליו ויאמר: “אם עצה ותחבולה אתה מחפש, בו נא אל תוך קרבי, כי מלא אני עצות ותחבולות.”
ויבלע החתול את העכבר הפילוסוף.
והעכברים שבו אל עבודתם – לגנוב ולאכול.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.