הצלע והחרוז / יהודה שטיינברג
הדבר היה בשכבר הימים.
היו ימים והשמש האירה יותר, והלבנה היתה בהירה יותר. אבל הדבר היה עוד לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.
היו ימים ואש ומים דבקו יחדיו, אור וחושך חבקו יחדיו. אבל הדבר היה לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.
היו עתים וימים לא כלו, ולילות לא חלו, חוחים לא עלו ושושנים לא בלו; והחיים והמוות שממו יחדיו. אבל הדבר היה עוד לפני היות כל זאת, הדבר היה בשכבר הימים.
אז לא היה עוד איש ולא היה עוד דבר מלבד אלהים ומלבד המלאכים אשר ברא לו לצחק בם, ומלבד השמים אשר ברא להיות למעון למלאכיו ההם.
ויחלו המלאכים להתאונן באזני אלהים לאמר: “עוגמים אנחנו, אבינו-מחוללנו, בודדים אנחנו עד למרות נפש. שעשע נא כמעט, כי אתה תוכל.”
ואלהים אהב את מלאכיו אלה מאד, ויהי סולח להם כל הרהבים. ויהי עושה להם כל בקשה. אמנם תמימים וענווים היו המלאכים מאד, ואלהים אהב את כל תמים ואת כל ענו.
ויען אלהים אותם ויאמר: “טוב אפוא, הנני ואערוך לכם שיר, ואתם תשירו אותו במקהלה.”
ויהיו המלאכים עליזים, ויענו ויאמרו: “רצונך קודש ופעלך קודש קודשים. ערוך את שירך, ואנחנו נכונים כולנו לשיר.”
ויערוך אלהים את הצלע הראשונה לשירו – ויצא האור מתוך החושך. ויחושו המלאכים פתאום אור גדול מסביב. הכל בהיר, בכול אור זרוע ולכול צורה. ומרחוק-מרחוק מתנוצצת חשרת-מים, המכה גלים קטנים. והגלים כמו ירמזון, יקרצון, ויהיו כנותנים קולם בשחוק. אכן מה יפה ומה נהדר המראה.
וישקשקו המלאכים בכנפיהם ויקראו קול גדול: “הללויה.”
ויערוך אלהים את הצלע השניה – ותיבדל היבשה ותתרומם מתחת למים, ותהי ככלה צנועה המתעוררת מתנומתה ונכלמת ממערומיה, ותשאר חצייה מתחת למים ובחצייה עלתה ותתעטף בשמלה ירוקה.
וכאשר ערך את הצלע השלישית והרביעית – ויצא שמש בהיר ולבנה חיוורת עם בניה הכוכבים.
ויחלו הימים לרדוף את הלילות, והלילות הנכלמים ברחו מפני הימים, והכוכבים מביטים מגבוה וקורצים איש אל רעהו.
וייטב הדבר מאוד בעיני המלאכים ויקראו: “הללויה, הללויה.”
ובצלע החמישית יצאו צפרי-זמר על פני רקיע השמים ודגי-זהב במים. ותהיה תנועה בכול. ויראו המלאכים את תנועת-החיים הראשונה על האדמה וישמעו את קול החי הראשון תחת השמים.
וכערוך אלהים את הצלע הששית – ותקם כל ממלכת החי, מן הראם המקרין ועד התולעת הזוחלת, ובסוף הצלע נראה “אדם-האיש,” וקומה לו והולך על שתים וחושב ומדבר. אך יצוא יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.”
“אבל איך נשיר את שירך אב קדוש, וחרוזים אין לו? ערוך נא לכל-המעט חרוז אחד לצלע האחרונה.”
ויברא לאדם את האשה.
וכאשר אך יצאה הבריאה הזאת ותשא עיניה השמימה – ויברחו העבים מעל פני השמים.
וכאשר נתנה קולה בשחוק – ויאדימו הערבים הצנועים מבושת.
וכאשר פצחה פה ותדבר דבר – ותחרש התולדה, וקולה התגלגל מקצה תבל ועד קצה תבל כפעמון זהב על יריעת משי.
ויצא רוח זֶפיר 1וירם את תלתלי שער הזהב אשר לה מעל ערפה, למען הראות לשמש צוואר בהיר פי שנים מאור הירח אשר לו.
והלילה חסה עינו לפזר עונג רב כזה ביום אחד, וימהר להסתירה תחת כנפו מעין רואים.
ולב האדם החל לדפוק יחד עם דפקי לב האשה, דפוק ודפוק.
והמלאכים בראותם את הבריאה הזאת, ויִמַסוּ כמעט מעונג וגיל; “אכן הנה זה חרוז,” קראו איש לאחיר כולם, “אכן הנה זה חרוז. עתה צא וחשוב, איזו הצלע ואיזה החרוז?”
בימים ההם וכל דבר על פני האדמה היה עוד על מקומו ועל מכונו, לא היה דבר חסר ולא יָתֵר. וגם הרוח העובר על פני הארץ עוד ירא ועוד חרד פן יניע כמעט דבר מעל מקומו ויקלקל את המידה ושיחת את הסדר הנכון.
ותצא האשה לשוח, ותרא על אחד העצים קן יונים, ותבוא תאווה בלבה לקחת את היונה ולהביט עליה, ותשלח את ידה ותקח את היונה.
ויחרדו האפרוחים ויהמו מאד לאמם, אשר לוּקחה מהם. והם האמולה התפרפרה ותהגה לאפרוחיה.
אז שמעו השמים את האנחה הראשונה על האדמה. ויתקלקל הסדר בבריאה, ותתהפכנה אז יונים רבות לנחשים, והארץ נחלקה לשנים, מחצית היתה גן-עדן ומחציתה גיא-תופת.
ויהפכו גם המלאכים אשר על המחצית השניה ויהיו לשדים ולרוחות בתופת.
אז החלה האדמה להוציא שושנים וקוצים מעורבים גם יחד.
ויתאספו המלאכים מסביב לאשה להתענג על הוד יפיה ופלאי הדרה. ובין המלאכים נדחקו גם רוחות התופת: קנאה, עצלה ומריבה. והקנאה הנה שבה זה עתה מגיא-התופת ובידה אחזה גחלים לוחשות להשתעשע בהן.
הביטו המלאכים, הביטו גם הרוחות, ולא שבעו עיניהן, עד כי פגעו בה בעין-הרע. וכאשר פגעו בה בעין-הרע, כן פערה פיה ותפהק.
ומאז והלאה לא סר עוד הפיהוק ממנה עד היום הזה. ועל-כן יש אשר תשיח אשה עם רעותיה ותנוד לשברה או תשמח בשמחתה, ופתאום תפער פה ותפהק מתוך דמעות או מתוך גיל.
וכאשר פערה פה ותפהק, כן חדרו אל קרבה בנות-התופת: קנאה, עצְלה ומריבה. והגחלים הלוחשות החלו להתלקח בה, ותחש האשה צמאון נורא, אשר לא ישתוק במי גשם ואשר מימי האוקינוס לא יכבוהו.
ותצא האשה היערה, ותרא תולעת-משי תחת אחד מעצי התות, והיא עטופה ארג משי. וקנאה אשר חדרה אל תוך לבה, לוחשת לאשה לאמר: “ראי, הנה עטופה בריה קלה ודלה זאת שמלת משי טהור, ולא כמוך עניה-ערומה.”
ותשב האשה אל אדם ותחל להאנח ולבכות: “הן קלה אני בעיניך גם מתולעת נמאסה. הנה עטופה התולעת משי, ואני, אויה, עניה-ערומה. ואתה עודך מתהלל כי אהוב תאהבני, ו’חרוזי' תקראני. לא, לא אאמין בך, על אילת השחר בשמים אתה עוגב. כבר ראיתיך קורץ אליה עין.”
ומריבה לוחשת בקרב לבה: “הרימי קול, הגדילי את קולך יותר ויותר, אל תיראי. והיתה אחריתו כי יכנע.”
ואדם האומלל עמד נבהל ומשתומם לשמוע פתאום דברים כאלה מפי חרוזו ולא יכול נשוא את אנחותיה, החודרות אל הלב ודוקרות בו כּמדקרות, ויטפס ויעל על עץ-תאנה גובה מכל העצים, ובעלותו נפל פעמים ארצה, והיא לא חדלה מבכות ומהאנח, ורק בפעם השלישית הצליח ויעל ויקח מן העלים אשר בראש הכותרת 2 וירד ויתפור לאשה שמלה ירוקה וילבישנה. אז נחה האשה מרוגזה. ומאז והלאה החלו עצי התאנה להמעיט את פריים ולהרבות את עליהם למען הכן כסות למערומי האשה.
ביום השני יצאה האשה לשוח על שפת הנהר, ותרא עלוקה שוכבת ומתהפכת מצד על צד.
והאשה שאלה את פי העלוקה: “מי את בריה קטנה?”
והעלוקה ענתה ותאמר: “אני עלוקה בת אצילים.”
האשה הוסיפה ותשאל: “בת אצילים? מה זאת בת אצילים?”
והעלוקה ענתה ותאמר: “אני אינני אוכלת עשב מן השדה כמוך, כי אם שותה אני דם חם. כי כן ישתו כל אצילי ארץ.”
ותשב האשה אל אדם ותחל לבכות ולהאנח: “ראה איך נקלותי בעיניך. אצילי ארץ שותים דם חם. ואתה תלעיטני רק מן העשב ומירק הדשא.”
והאדם חפץ לענות דבר, ואולם אנחותיה עלו באזניו ותדקורנה אותן, ולא יכול נשוא. אז לקח מי באר וישם בהם עשב אשר עין אדום לו, והיה למים ההם מראה דם, ויחם את המים האדומים נגד השמש, ויתן לאשתו לשתות דם חם.
ותהי זאת הפעם הראשונה, אשר החל האדם ללמד את לשונו לכזב, לרמות את אשתו ולסובב אותה בכחש.
וביום השלישי יצאה האשה לשוח בשדה ותרא חמור ופרסות נוצצות על רגליו. ותקנא בו האשה ותאמר: “אנא, חמור חכם, תנה לי את נעליך אשר על רגליך. הן יכול אתה ללכת יחף, ואני, הה, מה אוויתי לנעול נעלים כאלה על רגלי.”
אבל החמור ענה לה: “אמנם אמת דיברת, כי חכם אני, אבל את נעלי חינם לא אתן לך. הן ראה תראי, כי חנני אלהים בכול: שכל רב, יופי יותר מרב, ועל נועם קולי שירים ישוררו. אך באחת אני עלוב: זנבי דל משער וגם קצר. אם תתני לי את תלתלי שער ראשך למלאת בם את חסרוני, אתן לך את נעלי בירושה אחרי מותי.”
ואולם האשה התקצפה ותקרא: “אך רע לב וגם כסיל אתה, כי לא תדע לנהוג כבוד באשה.”
ותוסף ללכת ותחל לבקש מתנות מכל עובר. מן התוכי לקחה מעט נוצות, מרעמת הסוס מרטה מעט שער, מפי שנהב ישֵׁן גנבה את שינו, ואת כל אלה שמה בראשה ומתחת לצווארה ועל שכמה ובכל אשר יכלה ותשב הביתה.
ובשובה ותרא דובה חופרת חור באדמה ומכסתו בסבכים.
והאשה השתוקקה לדעת את המעשה. ותקרא: “מה את עושה, דובה?”
והדובה ענתה: “מיטה אני מציעה לי לישון את שנתי ששת ירחים.”
והאשה קראה ותשאל: “האם ששת ירחים את ישנה?”
והדובה ענתה: “כן, מבנות האפרתים אני. גם כל האפרתים ישנים יותר מאשר הם ערים.”
“מה טוב, מה נעים!” לוחשת העצְלה לאשה בקרב.
שמעה האשה ותשב הביתה ותציע לה מיטה ותצנח עליה ותרא: “הס! חפצה אני לישון שנתי ששת ירחים כבת אפרתים.”
ובעת ההיא באו המלאכים לשיר את שיר אלהים – וישתאו פתאום מאד ויתמהו איש אל רעהו כי החרוז לא יחרוז עוד, ויבינו כי ידי רוחות-התופת היו בדבר.
והמה ידעו כי רוחות-התופת יראים ממראה פשתה ואינם יכולים לעמוד בפני ריחה, ויקחו חבילות אניצי-פשתן ויגרשו את הרוחות מתוך האשה, וגם נתנו בידה פלך וכישור להבריח את הרוחות בשובן אליה.
ולמען רפא את המכות אשר העלו לה גחלי התופת, ציוו עליה לסגור את עיניה שלושה ימים, ואחרי כן תפקחן ותביט על בעלה ארבעה ימים.
ולבעבור לא תמצאנה הרוחות עוד הפעם נתיבות אל לבה ציוו עליה לבלתי לבוש עדיים ובגדי-יקר ולבלתי הרים את קולה על אישה, לבעבור לא תכרנה אותה הרוחות לא בבגדיה ולא בקולה.
וימים רבים אחרי-כן, כאשר החלו מלאכי אלהים לבקר לפעמים בבית אנשים ולהיראות לעיניהם, ואמר מלאך אל רעהו: “היה זהיר, הבית אשר אתה שומע בו את האשה מרימה קולה על קול בעלה, אל תבוא שמה.”
והדבר הזה היה בשכבר הימים.
היו ימים והאנשים דיברו אמת, והנשים לא אהבו שקר; רוחות-התופת לא עלו על הארץ, ובני האדם לא ירדו שאולה. אז לא היו המלאכים יכולים להכיר בין הצלע וחרוזו – אבל הדבר הזה היה בשכבר הימים…
יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.” יצא, והוא הנה נשא את עיניו אל השמים, ומצחו הנה קימט את הקמט הראשון.
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.”
“הלל, הלל ושבח למשורר הגדול,” צעקו המלאכים מתוך דמעות גיל, “אכן שווה השיר את שם משוררו.”
הידעתם, נערי, את הכוכבים בשמים? את הכוכבים הטובים, המביטים אליכם בלילה ממרום והצוחקים אליכם מגבוה? הלא אלה הכוכבים, הקורצים בזעם על הילדים המאחרים להשתובב בנשף עלי חוצות ואינם דואגים פן יאחרו לקום משנתם מחר בבוקר; הלא הם הכוכבים הטובים, המשפיעים עליכם שינה מתוקה בלילה ומראים לכם חזיונות נעימים בחלום.
והכוכבים הטובים, המאירים, האלה, אינם יודעים כי טובים הם וכי מאירים הם, כי כן דרך כל בני-מרום וכל הטובים והמאירים; אינם חושבים הרבה בדבר עצים ובדבר מעלותיהם, הם חושבים תמיד באשר ממעל להם ובאשר מתחת להם, ואת עצמם ישכחו.
ויש גם כוכבים אשר לא תספיק להם עתם לחשוב בדבר אורם ובדבר גדלם וטובם, כי טרודים הם לשעשע ילדים יתומים, אשר אין להם אב ואם ואין איש צוחק אליהם ומאיר פנים אליהם. כי על כן תראו לפעמים כוכב עומד בקצה השמים, ופתאום יעזוב את מקומו וימהר כחץ מקשת אל קצות הארץ. זה הוא אחד מן הכוכבים הטובים ההם, אשר הביט על הארץ וירא שם באחת הפינות יתום רעב, אשר לא יוכל לישון את שנתו, על כן הוא רץ לנסוך עליו שינה ולהראות לו תנחומים בחלום.
ויהי באחד הלילות, והילדים היו טובים מאד ביום שלפני הלילה ההוא, כי ישבו ועמלו על היום להכין את שיעוריהם, ובבוא הלילה עלו במהרה על משכבם ויישנו את שנתם, וגם לא רבו כל היום ברעיהם ולא העציבו את לב הוריהם ומוריהם, על-כן ראו גם חלומות נעימים – ואז היה לכוכבים עת לנוח מעט ולהביט על סביבם.
ויביטו הכוכבים ארצה, וישקיפו על פני מקווה-מים אשר בארץ, ויראו שם, לתמהונם, כיפת-שמים שקערורה, עמוקה ומלאה כוכבי אור. ולא ידעו הכוכבים התמימים, כי את עצמם, את פניהם ואת שמיהם הם רואים שם, וישתוממו וישמחו גם יחד, ויקראו איש לרעהו: “הביטו נא, אחים, שם בעמק, מה זה?”
“הלא שמים וכוכבים!” ענה כוכב אחד בשמחה.
“כוכבים אתה אומר?” קרא כוכב אחד, “כוכבים פשוטים כמונו? אבל הלא הם כולם מאירים, כוכבי-אור הם, כוכבים טובים, מאירים. הם קורצים עינם אלינו, רוצים לשעשע אותנו. הכי לא תראו?”
“אלינו הם קוצרים? אותנו הם משעשעים?” התפלא כוכב אחד, אשר כל עבודתו היתה תמיד רק להביט למעלה, "לא, אחים, הברואים האלה הם ברואים נעלים. מי יודע, מי יכול לשער, אנה הם מביטים? בלי ספק לאשר ממעללנו.
“חבל שהם שם בעמק.”
“חבל? מדוע זה חבל? הלא תראה, שהעמק היא כיפת-שמים רחבה, יפה, טהורה, מלאה כוכבים טובים כאלה – ואתה קורא חבל? לא, אחים, העמק הוא דבר נשגב מאד. העמק הוא שמי השמים. ואולי הוא שמים לשמי השמים.”
“הבו, אחים, נשיר להם שיר. נרון לכבודם ונספר תהילתם.”
והכוכבים – דעו נא אפוא – הם משוררים נפלאים, ועת ישירו שירה, תשמענה גם הציפורים בקניהן, גם השושנים על גבעוליהן, ואף גם הדגים והצפרדעים, אשר במי בּצה ומדמנה, וכל אשר לא ידע לדבר בשפת האדם, יקשיב ויבין את שירת הכוכבים. רק האדם לא ישמע את השירה ההיא, כי הלא על כן יודע הוא לדבר בשפת אנוש.
אבל יש גם בבני האדם, אשר ישמעו לפעמים שירת הכוכבים למספר רגעים, ואולם ברגעים ההם ישכחו כליל את שפתם, שפת אנוש, ולא יזכרו אף מלה אחת מלשונם הפשוטה, ועל כן יכולים הם לשמוע אז ולהבין בשירת הכוכבים. ולכן גם דבר ידברו או כתוב יכתבו אלינו האנשים האלה, אחרי שמעם ואחרי הבינם בשירת הכוכבים, בשורות קצרות, ויעשו להם חרוזים לסימן בסוף כל שורה, כי כבד מהם עוד לדבר אלינו בשפה אשר שכחוה כליל ואשר זה עתה החלו לשוב ולזכור אותה.
והעם קורא לאנשים כאלה בשם משוררים.
ואם תראו לפעמים ילד ישן צוחק מתוך שנתו ולחייו הקטנות בוערות באודם שושנים, דעו כי את שירת הכוכבים הוא שומע אז.
וזמן פרו השושנים בגן, התדעו מתי הוא? הלא בלילה, עת תשמענה שירת הכוכבים.
ומדוע זה קוראים התרנגולים בלילה, הידעתם?
בעת ההפסקה בין שירה לשירה משירות הכוכבים ייפתחו שערי גן-עדן, ויצא רוח בושם, ועבר מקצה הארץ ועד קצה, ונגע הרוח בכנפי התרנגול, והריח התרנגול בריחו הנפלא, וקשקש בכנפיו, וקרא: “ריח אריחה,” ושמע רעהו התרנגול וקרא גם הוא: “ככה אריחה גם אני,” ושמע השלישי והרביעי וגם כל התרנגולים, וקראו כולם: “ככה אריחההה.”
ושמעו השושנים גבן ואמרו אשה לרעותה: “אם התרנגולים קוראים, אות הוא כי עת הפסקה עתה לשירת הכוכבים.”
מה טוב, בנים, מה טוב למי שישי לו אזניים לשמוע ולהבין בשירה ההיא ולמי שנתן לו אלהים אף להריח בריח הנעים ההוא.
ובכן – וישירו הכוכבים תהילת השמים וכוכבי האור, אשר מתחת למים.
וישמעו הדגים והצפרדעים אשר בבּצה, ויביטו איש אל רעהו בתמהון ויאמרו: “מה אלה שרים? איזו שמים? איזו כוכבים הם רואים? פה בבּצה שמים וכוכבים?” ותתפרצנה הצפרדעים בצחוק, ויצחקו גם הדגים וגם זאב-המים הרעבתן, העגום תמיד, צחק עד כי התנשם, ובשאפו רוח בלע לאונסו תריסר כרישים בבת-אחת.
“איזו שמים? איזו כוכבים?” קרקרו הצפרדעים.
ותִּשׁנינה ותשלשנה הצפרדעים את שאלתן, ותצחקנה ותתנשמנה ותשאפנה רוח, ותוספנה לשאול ולצחק.
ובאחרונה היסתה צפרדע אחת זקנה את כל הצפרדעים ותקרא: “אחיות נכבדות, הלא תראינה עתה בעליל, כי טעו הכוכבים לקרוא את הבּצה שמים ואת עיני הצפרדעים כוכבי-אור. קרוב לשמוע, כי מרחוק תיראה בּצתנו כשמים, ועינינו בלי כל ספק נוצצות ככוכבים, כי על כן אחשוב, כי גם אנחנו טועות היינו עד כה. גם שם במרום אין שמים ואין כוכבים, אך בּצה היא, בּצה נוצצת, ועיני הצפרדעים נוצצות מרחוק.”
ותסכמנה כל הצפרדעים לדבר ותרומנה ראשיהן מעל למים, ותקראנה בבת אחת: “אין כוכבים, אין שמים, רק בּצה. הכל-בּצה. בּצה ממעל, בּצה מתחת – הכול, הכל בּצה ועיני צפרדעים.”
והכוכבים ממרום שרים ומזמרים: “הודו לשמי העמק, שירו לכוכבים הבּצה, הודיעו לכול את כבודם.”
השעונים / יהודה שטיינברג
בבית השען היו תלויים על הקירות שנועים רבים ושונים, גדולים וקטנים, חדשים וישנים. רבים מהם מפוארים במסגרת-עץ יפה מעשה צעצועים, אך חולים היו כל ימיהם כשועים ואפרתים. רבים היו מפוארים במשבצות כסף וזהב, והמה העשירים בין השעונים, אך בורים וטפשים היו מאין כמוהם, כי לא ידעו שתים-עשרה שעה וששים דקה בלי טעות. ורבים היו ביניהם עניים, אך חכמים היו, יודעי העתים. כאלה כן גם אלה התגאו בלבבם מאד, אלה בחכמתם ואלה בעשרם; והביטו איש על רעהו מן הצד, ויש גם אשר שלחו איש לרעהו אצבע בלעג מסותר, כאומר: ראה זה, כסיל, מתגאה בעשרו.
וחשב רעהו לענות: הנה חכמת המסכן. דל גאה.
והיו שם שעונים, אשר משקלות כבדות משולשלות להם מתחת, ולא בושו השעונים האלה להודות, כי ככל אשר תרחקנה מהם המשקולות, כן ייקרב אליהם האסון, המוות. והיו שעונים, אשר הסתירו מעין רואים את סיבת מיתתם, כי אין להם כל משקולת. וקראו האחרונים את הראשונים בשם “פיסחים הולכים על משענות,” והראשונים את האחרונים בשם צבועים. ושעון אחד עמד על השולחן והוא נשען על עמודי שיש ועשוי בארגז ישן נושן, והשעון הזה היה פיסח רגל אחת ופניו מלאים חטטים ושריטות רבים, אך חכם גדול היה מכל יודעי-העתים ודייקן נפלא מאד, ואותו העמיד השען למשגיח על כל השעונים לבל יפגרו ובל יחפזו בלכתם.
חצות לילה. השען עלה כבר על מיטתו ויישן. בבית שקט ודממה. השעונים כלו זה עתה את הצלצול היותר ארוך, בן שתים-עשרה דפיקה, וישאפו מעט רוח וינוחו מעבודתם. אך כעבור רגעים מספר קצה נפשם בדממה העצובה השוררת בחשכת הבית, ועוד יותר בנחרה המשונה, אשר השמיע השען מנחיריו לרגעים, ויאמרו איש אל רעהו: “הבה, אחים נדברה נא ונשיחה מעט וננעים לנו את הבדידות האפלה הזאת.”
“לוּ הדליק אדוננו נר בחדר, הלא יכולנו לראות ולהיראות לאורו, ולא קשתה עלינו הדממה כל כך,” כה התאונן שעון אחד, אשר באמת היה שבע-רצון ושמח מאד בחשכת הלילה, כי היה חסר אצבע אחת, גם פניו מלאו סדקים וחטטים. והאמן האמין השעון הזה, כי בחושך אין רואה ואין יודע את מומיו, ואך טוב היה לו איפוא לשבת בחושך. והוא אמר כן, יען כי אהב מאד לשקר. ולכן זכה גם לכינוי יפה, כי קראו לו כולם “השקרן.”
ואולם אלה, שידעו את תולדותיו וקורותיו קראו לו משורר, יען כי רוב ימיו בילה בבית משורר עני אחד, עד אשר מכרהו המשורר בלחם.
“יפה מדבר השקרן,” ענה איזה שעון מן הצד, “לוּ היה אור בבית, כי עתה שיעשענו מעט הלץ.”
ובשם “לץ” קראו לשעון אחד, אשר פעם אחת בשש שעות היה פותח דלת קטנה בצלעו הימנית ומוציא משם יונה המרחפת על נץ ותופפת בצפרניה על ראשו. וראו השעונים ואמרו: “אך זוהי הלצה נפלאה.” לשעון ההוא קראו “הלץ.”
“לאט לכם גאיונים,” ענה הלץ, “כאילו אין לי עבודה אחרת, בלתי אם לשעשע ולבדח עדת פתאים כמוכם.”
וגם הוא אמר את הדברים האלה רק יען אשר ידע בנפשו, כי לא בכל עת הוא יכול להראות את ההלצה הנפלאה. אבל באמת היה אוהב מאד להראות את כשרונו לכול ולשמוע תהילתו מפי כול.
“ישיר לנו הכחול את קינתלו,” יעצו אחרים, “ואנחנו נתקתק לעומתו.” בשם “כחול” קראו לאחד השעונים, אשר מראה כחול לו, והוא היה בבית אשה צעירה, אשר מתה בנעוריה ותשאר אחריה גם יתום נעזב, גם בעל נואש, גם הורים שכולים. עליה נשא הכחול את קינתו, והשעונים אהבו תמיד לשמעה.
אבל הכחול שתק ולא ענה דבר, והיה לאות כי שקוע הוא במחשבות-עצב, והוא מונה מספר לאנחות, אשר יאנחו עליה במשך שעה אחת.
ובאותה שעה הוא מחשב את מספר הימים, אשר התאבל ואשר יתאבל עוד עליה הבעל האומלל, עד אשר יתנחם. מחשב הוא, וקשה לו למצוא בדיוק כמה יתרים הימים, אשר התאבל, על הימים, אשר יתאבל עוד.
“אם כן, איפוא, יספר נא איש איש מאתנו את קורות ימי חייו,” יעץ שעון אחר.
“ז-ז-ז-ז,” קרא המשגיח בגערה, “אל תרבו שיחה, פן תטעו.”
“דק-דק, איך נטעה? מה נטעה?” קראו שעונים נעלבים.
“עשרים וחמש דקות חסר אחת,” הודיע הלץ.
“חסר שתים,” קרא הכחול.
“עודף שלוש,”, קרא שעון אחר.
“חכה לי שתי דקות ושלוש שניות, ואקרא גם אני כמוך,” לחש לו שכנו.
עודם מתווכחים איש עם רעהו, והחרוצים, היראים מטעות יותר מן העצלים, השמיעו צלצול אחד לאות כי עברה חצי השעה, וישובו למנות שניות ודקות כבראשונה.
המשגיח הדייקן כעס מאד על שינוי הדעות בין שעוני בית אחד ואב אחד, ומרוב כעסו החריש ויעש דרכו.
“אין חשבון ואין דעת בפטפטנים האלה,” זמזם לעצמו והסיח דעתו מהם בכוונה, לבל תאבד אפילו שניה אחת מדקותיו.
עברו רגעים מספר והחושך והדממה החלו שנית להציק להם, וכבר אמרו לחדש את שיחתם, והנה פתאום נשמע קול: “ז ז… ז ז… ז ז…”
“מי הוא זה המפגר ככה?” השתוממו כולם, “עתה נזכר זה להשמיע צלצולו.”
“הלא זהו החגב. חי נפשי וחי משקלותי, הוא הוא, בקולו הכרתיו.”
“מה שלומך, אחי? הן כבר עזבת את ביתנו. איה היית? איכה שבת? ספרה-נא.”
בשם “החגב” קראו לאחד השעונים, שבטרם יצלצל היה משמיע תמיד קול שריקה כשריקת החגב. ורבים חשבו לו את הדבר לכשרון ומעלה ויקנאוהו בלבבם, אך בפיהם לעגו לו ויכנוהו בשם חגב לגנאי.
“ספר נא, חגב, ספרה. מה ראית לעזבנו? ומדוע שבת?”
“הה, אחים,” צרד החגב בקולו, “זה ימים רבים מאז עזבתיכם פה, ואני אמרתי, כי בשובי לא אמצא פה אף אחד מכם, והנה עתה כולכם על מקומכם, הפיסח פוסח, העילג עולג, המפגר לא ימהר והפחזן לא יאחר – הכול כשהיה. גם אדוננו השען לא נשתנה במאומה. רעב עזבתיו ורעב מצאתיו בשובי.”
השעונים הזקנים התמלאו חימה ויאמרו לידות את משקלותיהם בראשו של המתחכם הלז, אך עצרו בכעסם ויאמרו: “הרף מזה, את אשר אתנו יודעים אנו יותר ממך, ואתה ספר לנו מאשר ראית ושמעת בכל ימי היותך שם במקומות ההם.”
“כן, אחי,” ענה החגב, “חדשות רבות יש בפי לספר לכם, ואתם שמעו והשתוממו. אך ראשית כול אשאלה מכם שאלה בחשבון. שתים-עשרה שה ועוד אחת כמה?”
“אחת,” קראו כולם כמעט ביחד.
“אחת, כן ידעתי גם אני,” עונה החגב, “וכן הסכנתי לספור מעודי: אות-עשרה, שתים-עשרה, אחת, וכן הלאה. אבל הגיעו בעצמכם, כי יש בבני אדם סכלים כאלה האומרים, כי שתים-עשרה שעה ועוד אחת הוא… הוא… כמעט שכחתי… חכו… כן, שלוש-עשרה שעה. השמעתם מימיכם שלוש-עשרה שעה?”
“בורים, סכלים,” לעגו השעונים, “בורים גמורים הם בני אדם הללו.”
“אבל חכו נא, אחים, והשתוממתם עוד יותר. הגידו נא, מהוּ המספר הגדול, שאין למעלה ממנו?”
“ששים. מי זה לא ידע? ששים שניה הרי דקה. ששים דקות, הרי שעה. יותר מששים אין.”
“כן. והאנשים הסכלים האלה בדו להם מספרים: מאה, אלף ועוד ועוד.”
“פלא גדול וסכלות נוראה,” אמרו השעונים.
"עתה אספר לכם דבר פלא. הגיעו בעצמכם, שיש מקומות שאורך הלילה הוא רק שתי שעות.
“איכה זה יכול היות שתי שעות? אולי טעתה השמש והקדימה לצאת?”
“תיק-תק, שקרים וכזבים,” התקצף אחד השעוינם, אשר כותרת זהב על ראשו. הוא היה הראשון בין החשודים גם לפגר וגם לפחוז, ורבים היו מרננים אחריו, כי יש אשר הוא מפגר בכוונה אחת-עשרה שעה כדי להתפאר אחרי-כן, כי הקדים את חבריו בשעה שלמה, וחבריו קראו לו בלעג: “בעל-הכותרת.”
“תּיק-תּק, שקרים וכזבים אין גם אחד אשר לא יחשב כחשבוננו.”
ככה חשבו גם יתר השעונים, אך יען אשר השמיע ה את דעתו גלוי, מצאו יתר השעונים לחובה להם להכחישו.
" תּיק-תּק," קראו כולם, אך לא בבת-אחת. “דבריך אתה, בעל –הכותרת, שקרים וכזבים. מדוע לא? יוכל היות, כי תטעה גם השמש. מי לנו גדול מן המשגיח, והנה גם הוא טועה לפעמים.”
המשגיח מצא לטוב לפניו להתעטש ברגע זה, למען לא יישמעו דברי השעונים אלה, אשר לא היו לו לכבוד. אך לשעונים היתה העטיזה לאותל, כי מלאה השעה והגיעה עת הצלצול.
“טיג,” השמיעו שעונים אחדים.
“דיג,” השמיעו אחרים.
“דנג,” ענו שכניהם, כאומרים: אין אנחנו צייתנים לכם, וה“דנג” שלנו לא “דיג” שלכם.
“דנננג,” השמיע שעון אחד, אשר קראו לו “הצרפתי.” ואחרים קראו לו “החרום.”
כל השעונים לא יכלו וגם לא חפצו להתאפק משחוק על צלצולו הזר, וישתפכו כולם בצחוק של תרועה דקה.
ואחרי הצחוק שבה הדממה בבית. אז פנו שנית אל החגב ויאמרו:
“ספר נא, איך באת אל המקום, ששם הלילות המשונים-הקצרים?”
“שמעו ואספרה,” התחיל החגב, “הלא תזכרו, כאשר בא הנה איש גבה-קומה ולבוש-הדר ויקחני אתו. האיש בעל החוטם האדום, התזכרו?”
“שפניו היו מכוסים אבעבועות אדומות?”
“אשר דיבר כמו מתוך שנתו?”
“אשר נשא כתפות-כסף על כתפיו?”
“כן, כן. זהו האיש בסימניו. האיש הזה בלע זבוב חי, ועל כן שתה תמיד בבית-היין לטבע את הזבוב. אך אשה רעה היתה לו. זפת וגפרית תחת לשונה, והיא לא הניחה לו לצאת מן הבית עד אם יבטיחנה, כי לא יתמהמה יותר משתי שעות. והיה לעת ערב ויצא אל מלאכתו לבית-היין, ובטרם יצא קרב אלי וילטפני ויסב אצבעותי הנה והנה, כי, כנראה, אהבני מאד. עתה שמעו והשתוממו. בשובו הביתה, הנה כבר האי ר הבוקר, כבר יצא השמש על הארץ.”
“דק-דק-דק פלאי פלאים,” השתוממו השעונים, “והיא, האשה, מה אמרה?”
“היא? אשה פתיה. כאורך שערותיה כן קוצר שכלה. הוא משנן לה: ‘אל תביטי אל השמש, הביטי אל שעוננו וראית, כי לא עברו עוד שתי שעות מאז יצאתי.’ והיא מתקצפת וממלאת את פניו קלון באזני. ‘שיכור’ קראה לו.”
“אכן נשים דעתן קצרה כקוצר הלילה שבמקומות ההם,” החליטו השעונים.
“ואתה חגב, ספר נא עוד מה ראית ומה שמעת – כי סיפוריך נעימים מאד.”
“אמנם כן,” ענה החגב בגאון, “ידעתי, ידעתי, כי מספר נפלא אני, וכי סיפורי נעימים מאד, ואתם אחי, שמעו עוד והשתוממו. שם נודע לי, כי שתי פעמים שלוש הם ‘שתים,’ וכי הדבר אשר נקרא אנחנו ‘מוות,’ ייקרא באמת ‘חיים ובריאות’.”
“איככה זה?”
“הנני ואספר לכם. באחד הימים חלתה אשת בעל החוטם האדום הלז מחלה עזה. יום יום התאספו אליה הרופאים ומיששו את דופקה ובדקו כל אבריה, ואחרי ימים מספר החליטו כל הרופאים פה אחד, כי בעוד שני ימים תרף המחלה ממנה ותקום על רגליה. אנכי, בהיותי דייקן נפלא, כאשר ידעתם, חשבתי וצירפתי שניות לדקות ודקות לשעות ושעות לימים, עד כי מלאו שלושה ימים. אז החילותי את חשבוני מראש, ויעברו שנית שלושה ימים. אז, כנראה, מלאו שני הימים, אשר ניבאו עליה הרופאים, והמחלה אמנם רפתה, אך היא לא קמה, היא מתה. אז בנתי חיש, עד כמה טעינו עד כה ולא ידענו ששתי פעמים שלושה הם שתיים, וכי מיתת איש היא חייו ובריאותו.”
ואולם בפעם הזאת הפריז החגב על המידה. השעונים שמעו את חכמתו ויקנאו בו ומתוך קנאה קראו: “חדל לך, חגב שקרן. כבר נלאינו לשמוע את כזביך.”
“כזבי?” קרא החגב הנעלב, “הוי בוערים! הלחכמת העולם כזבים ייאמר?”
“הראיתם עז-מצח כזה? אנחנו הבוערים והוא החכם!”
ומעל לחגב היה תלוי שעון זקן בעל משקלות, והוא היה קפדן נורא, וישלך מתוך כעסו את אחת ממשקלותיו על ראש החגב, אשר התנודד מעצמת מכאובו.
“דק, דק-דק, דק-דק, דק-דק,” נאנח החגב בקול צרוד ובשפת שעונים זאת אומרת: “אויה, מתעלף אני.”
“מתעלף!” חרד המשגיח, “החגב מתעלף.”
“ד-ק, ד-ק,” הוסיף החגב להשמיע אנחות נפסקות.
“הוא הולך למות,” נתמלאו עליו השעונים רחמים, “הוא גוסס.”
“ד…” ולא גמר עוד החגב את דפיקתו. הוא מת.
הכחול השתעל ויכון לקונן עליו את קינתו ולספוד למת, אך פתאום נשמע שנית. “ד-ק… ד-ק… ד-ק ד-ק.”
“מה זה?” נבעת המשגיח, “הלא זה קול הזקן הקפדן, הגם הוא הולך למות?”
“ד-ק… ד-ק, את משקולתי השלכתי, ד-ק, ד-ק, על ראש הבדאי… החגב, ד-ק, ד-ק, אויה מתעלף אני,” כה דיבר הזקן הקפדן מתוך גסיסה וימת.
הכחול שמח על המקרה לקונן בקינה אחת על שני מתים יחד וכבר אמר להחל את קינתו. אך שם היה שעון אחד זקן סגור במסגרת חדשה, והוא היה תלוי במרום הקיר. השעונים קראו לו “מוכיח,” כי בילה רוב ימיו בבית-תפילה אחד, ועל כן מצא הפעם את לבבו להגיד מעט מוסר לשעונים, ויאמר: “תּק-תּיק, הנה זאת אחרית כל הרשעים, החפצים ברעת אחיהם. הזקן הרע הזה המית את שכנו, אבל גם הוא מת מות נבלים. מוות בעד מוות.”
ובעודו מטיף את מוסרו, ואחת ממשקלותיו ירדה מטה-מטה ותגע על ראש השקרן, אשר היה תלוי תחתיו.
“אויה,” קרא הלז בקול מר צורח, “ד-ק, ד-ק, הרם את משקולתך, מוכיח. מה עשיתי לך, כי תאמר להרגני? דק, דק, הנני הולך למות.”
“דק דק, התוודה בני לפני מותך,” קרא המוכיח בקול בכי.
“אוי, אוי,” החל אז הכחול את קינתו על שלושת המתים, ובלבו חשב, כי תעלה קינתו זאת גם על מות המוכיח, אשר לא יאחר לבוא בלי ספק, כאשר הגיד בעצמו: “מוות בעד מוות.”
“דק, דק,” נפח גם המוכיח את נפשו, “הנני מת, ומי יוכיח אתכם, ממרים, בנים סוררים?”
חרדה לבשה את השעונים ויפחדו מאד.
“הוי, אחים,” קרא אחד מהם, “ארבעה מתים בית. ואני ירא מאד את המתים. הבה נשתעשע ונפיג את פחדנו.”
“טוב דיברת,” ענו כולם, “ובמה נשתעשע?”
“בצחוק של מלך ועבדים,” קראו אחדים.
“כן יהי, עבדים ומלך. ומי יהיה מלך?”
“בעל הכותרת,” ענה המשגיח. רבים הראו אותות מיאון, אך בחושך לא ראה איש את אותותם, ויהי בעל הכותרת למלך.
“ומי יהיה הפקיד?”
“זהו הפקיד,” הראה המשגיח באצבעו, ואיש איש חשב מהם, כי עליו הראה, ויהיו כולם שבעי-רצון.
"כן יהי, " קראו יחד, “ומי הם העבדים?”
“הֵמה,” הראו כולם איש על רעהו. וגם הפעם היו כולם שבעי-רצון, כי כל אחד מהם חשב כי רעיו הם העבדים והוא הפקיד, ושבעי-נקם שלחו אצבע ויאריכו לשון איש למול רעהו, בחשבם בלבבם: בוז לך, נקלה, אתה עבדי, ואני הפקיד.
ועל הכותל אשר מצדם היו תלויות מראות גדולות, ובעוד שהם עסוקים בהכנת המשחק ומלעיגים בחשאי, ויהי בוקר. ויקם השען ויפתח את תריסי החלונות, ויהי אור בבית.
וישקיפו השעונים אל תוך המראות ויראו, והנה איש איש מהם מאריך לשון לתמונתו ולצלו, אשר בראי, ויבושו מאד.
א
מַעֲיַן אהבה
אני ראיתי נשר טשׂ מגבוה, והנשר ירד ויחטוף יונה מעל אפרוחיה, וישאה בין צפרניו. היונה האומללה קשקשה בכנפיה ונאק ותיליל. אין זאת כי קראה עתה את אפרוחיה היתומים בשם, ואולי גם הזכירה את תּוֹרָה ואת חיבוקיו, אשר חיכתה אליהם לעת ערב.
ואולי גם קיוותה עוד כי תרכך את לב טורפה ותעורר בו רגשי חמלה. כבד היה לדעת את הדבר לא מעיניה הקמות, אשר הביעו יאוש נורא, ולא מקול צפצופה, אשר ביטא עוד ספק תקווה להיות מוצלת. על תנועת-כנפיה לא יכולתי להביט בלי דפיקת-לב. ובין כה הגיע הנשר אל קנו, ובת-זוגו יושבת על הגוזלים ומחכה לו.
הנשר שם לפניה את היונה, אשר לא אמרה עוד נואש ואשר ניסתה עוד להניע כנף, ואולם בכל פעם ופעם היכה הנשר בחרטומו על הכנף המתנודדת, על ערפה, על ראשה.
כמה אכזריות היתה במכות האלה.
והנשר קורע גזרי בשר מן היונה החיה. טפטופי דם נופלים ממרום.
אנקות-יאוש נישאות באויר.
כמה מן הרצח היה בטרף ההוא.
ובעיני הנשר, אהה, אש תפתה, מדורת-גיהנום בוערת שם. אנכי נבהלתי ולא יכולתי להביט בהן.
והוא איננו אוכל מבשר היונה וגזריה ורק מלעיט בהם את אפרוחיו, את זוגתו די-שבעה, ואז הוא חובקה, מפשיל את צווארו לאחורי צואריה וקשקושי אהבה מחרישים את היער.
אני ניסיתי עוד פעם להביט בעיני הטורף, אהה! כמה רוך, כמה חנונים והשתפכות-נפש ראיתי שם. אש-קודש בוערת בעיניים ההן. אנוכי נלבבתי ולא יכולתי להביט בעינים ההן בלי התרגשות נפרזה…
ב
עץ איתן
העץ ההוא היתה האיתן שבעצים. זקני העצים זוכרים, כי עוד בימי היותם ענפים כבר היה העץ הזה מהולל ויקראוהו בשם “הענק.” וכאשר הזקין הענק העריצוהו החוטבים ולא נועזו להניף עליו קרדום. “לא לפי כוח ברזל הוא,” אמרו החוטבים, “להפיל ענק כזה.”
ואולם אחד החוטבים נשא לבו אותו לנסות את כוחו אל העץ, ויך בקרדומו שני ימים, וגם אל רביעית היקפו לא בא. ויעזבהו עייף ויגע ויבחר לו תחתיו עץ בחור בארזים.
ואחריו היה עוד כורת אחד, אשר בחן כח קרדומו בעץ. הכורת הזה העמיק מעט יותר מן הראשון, ואולם רפא-אונים ורטוב-זעה עזב את עבודתו, ותפגע בו צינה וימת.
ועחד היה, אשר לא חת גם מפני המוות, וינף את קרדומו על העץ.
ואולם במשך שלושת ימים לא הוסיף גם רבע על הראשונים, וישל שביב מן העץ, וינתר השביב אל תוך עינו ויהי עוור כל הימים.
ככה הרבו עוד חוטבים על כורתים לבוא ולנסות כוחם אל העץ – ולעזבו.
והחוטב האחרון, בבואו היערה, לא מצא לו עוד עץ יותר דק וקל לחטיבה מן הענק הזה, הקובר את חוטביו והוא חטוב ברובו…
הזאת גם גבורת המוות? אם כן, למה זה אנחנו יראים את המוות? ירא נירא את החיים, הכורתים עד כדי שלושה רבעים ושלוש רביעיות הרבע את קיומנו. המוות מה הוא? בטרם יגמרו החיים את שלהם לא יוכל המוות לנו.
במאורת עכברים היתה עכברה אחת, אשר היתה עקרה כל ימיה ולעת זקנתה אחזוה פתאום חבלי לידה ותלד עכבר אחד.
והיום אשר נולד בו העכבר היה אחד מימי הצומות לבני האדם.
שמחה האם מאד, שמחו גם שכניה ומכיריה על הרך הנולד, כי מסורת היתה במאורה מפי האבות, שהעכבר, אשר יוולד ביום צום לבני האדם, יהיה שבע כל ימיו.
ויגדל הרך ויהי לעכבר בא בין העכברים. ויראו זקני המאורה לשמחת לבבם, כי אמנם לא שקר היא המסורה, אשר קיבלו מאבותיהם. העכבר הצעיר בין אם ירבה לאכול, בין אם ימעט מאכול, ויש אשר לא יאכל מאום – ובכל זאת לא ידע מהו זה שקוראים “רעב.”
ויש אשר ישמע העכבר הצעיר את יתר העכברים נאנחים ואומרים איש אל רעהו: “הוי, כמה רעב אני.”
אז ישתומם העכבר הצעיר וישאל: " מה זה אומר? מהו רעב?"
והשתדלו חבריו לבאר לו, כי רעב הוא מין כאב וריקניות דוקרת, שאתה חש תחת העור ממעל לבטן, אחרי אשר לא אכלת יום תמים.
ועכבר אחד עב ושמן מן הראשונים, אמר, כי רעב הוא מין מיץ חמיץ שאתה מרגיש בתוך פיך, עת תראה חמאה ובשר בידי הטבח.
אבל אחרי כל הביאורים האלה הניע העכבר הצעיר את שכמו והביט אל אחיו בעיני חשד, כאומר: “לא, שקר הדבר! בדויה היא המלה הזאת, רעב.”
ויגדל העכבר הלוך וגדול, וילמד את חכמת העכברים, ועת הלכו לגנוב מחיה מאוצרות האדם ואסמיו ישב לו העכבר השׂבע בדד, ומתוך בדידות למד וחקר ויחכם מאד.
וכששבו העכברים והריקו את גנבתם אל תוך האוצר, אז התעורר העכבר והתחכך, ומתוך בדידות קרב ויכוסס זרעונים מן האוצר. ויכבדו כל העכברים את העכבר הצעיר ויאהבוהו. ויקרא לו “פילוסוף.”
ולא ידעו צעירי העכברים מהו פילוסוף? וישאלו איש את רעהו בחשאי: “מה זה פילוסוף?” ואולם לא שאלו את הדבר מפי הזקנים, כי בושו להודות, שיש דבר, שהם לא ידעוהו עוד, פן ילעגו להם הזקנים ויקראו עליהם “אפרוחים, יונקים.” והשמות האלה הם לחרפה לעכברים צעירים ויבושו בהם עוד יותר מאשר תבושנה העכברות הזקנות, אם יקראו להן זקנות. ואולם הזקן שבצעירים לחש באזני יתר חבריו לאמר:
“איככה זה לא תבינו מהו פילוסוף? עכבר שאינו רעב הוא פילוסוף.”
אז התפארו איש-איש מן הצעירים, כי גם הם ידעו את ביאור המילה פילוסוף, ואך שאלו זאת למען נסות את יתר חבריהם, היבינו גם הם.
והעכבר הפילוסוף למד וחקר, ויחכם מאד. ויהי היום ויקרא לאסיפה לכל עכברי מאוּרתו, וגם לעכברי יתר המאוּרות, ויציעו לפניהם שאלה גדולה וחמורה:
“מדוע זה ישנאו בני האדם את העכברים? הן חקרתי ומצאתי בחכמתי הרבה מעלות לעכברים, הנה חכמים ונבונים.”
“וגם יפים הם מאד,” קראה עכברה צעירה מתוך האסיפה.
“ויש בהם גם משוררים נעלים,” ענה פטפטני אחד, אשר אהב תמיד לשרוק מתוך שׂובע, והתפאר, כי הזמיר אשר ביער הקרוב למד חכמת השירה מפי אמו.
“וגם טובי-לב ורחמנים הם,” קם עכבר אחד על שתי רגליו ויקרא, “יתפארו נא גם החתולים, אויבי העכברים, מתי ואיה עשה עכבר רעה לחתול?”
“ומדוע איפוא ישנאו אותנו בני האדם?” שנה הפילוסוף את שאלתו.
" ומדוע איפוא?" שאל גם השני.
" ומדוע איפוא?"
“אין זאת, כי אם בעד הגנבה הזעומה,”חיווה הפילוסוף את דעתו, “אתם גונבים יום יום מאוצרותיהם, ולפיכך ישנאונו.”
“אין זאת, כי אם בעד הגניבה הזעומה,” הסכימו כולם פה אחד.
“ולפיכך זאת עצתי,” אמר הפילוסוף, “בחרו מקרבכם עכברים ישרים שרי אלפים, והמה ישגיחו על העכברים, לבל ישלחו מהיום שן בגניבה.”
וייטב הדבר בעיני העכברים, ועוד באותו יום בחרו מקרבם שרי אלפים. ולמען תהי יראתם על העם נתנו להם שם כבוד אלופים.
ויצאו העכברים את פני הפילוסוף שמחים ועליזים, והאלופים יצאו לשמור את העכברים מגניבה. והפילוסוף שב לחקור ולהתפלסף בבדידות, ויישן מתוך חקירותיו, וירא בחלומו דור של עכברים ישרים, חיים את בני האדם בשלוה ואוכלים עמם מקערה אחת.
עברו ימים מספר והשמועה נפוצה בתוך המאורות, שהאלופים אמנם ממלאים את חובתם ושומרים את העכברים מחטא, והעכברים בעצמם לא יעזו גם להביט אל אוצרות בני האדם, והמה מתפרנסים מן ההפקר. אך האלופים בעצמם – אוי לאותה בושה! – גונבים מאוצרות זרים ואוכלים יותר מכדי שבעם.
העכברים נכלמו, כי חשבו את הדבר לעלבון גדול לכל עדת העכברים, ויודיעו כל זאת לפילוסוף, והוא התחלחל מאד ויקרא שנית לאסיפה.
ויבואו כל העכברים, ורק אחד מן האלופים נפקד.
ובאחרונה נודע הדבר, כי לא מזדון-לב לא בא אל האספה, אך מאשר תעה בארגז הבגדים של חזן-העיר. החזן ההוא מבלה רוב ימיו בחגי חתונות ובריתות ומטמין תדיר דבשונים ומגדנות מעל שולחן הכיבודים אל תוך כיסוני קפוטתו, ויבוא העכבר לבער אחרי הפרורים אשר בכיסונים, ובצאתו תעה בין השרוולים וקפלי הבגד, וברוב עמל מצא לו דרך, וַיוֹחֶר עד כה.
העכבר הפילוסוף הטיף מוסר באזני העכברים והוכיח את איוולתם על פניהם. “רעבתנים, גנבים,” גינה אותם, “חרפת מין העכברים. לעולם לא תמצאו חן בעיני בני-האדם. לנצח לא תזכו לאכול עמם מתוך קערה אחת.”
העכברים נאנחו ושבו בתשובה שלמה. ולבל יוסיפו עוד האלופים לחטוא בשיניים, בחרו מתוכם פקידים, שישגיחו על האלופים, השומרים את העכברים, בל יעזו לשלוח שן באוצר זרים.
ויצאו הפקידים לפקח על האלופים; ויצאו האלופים להשגיח על העכברים; ויצאו גם העכברים איש לעבודתו.
והפילוסוף השתקע במחשבות ויישן. וירא בחלומו צמד עכברים יושבים על כסא רם בבית-המיבשל, ובן-אדם עומד עליהם לשרתם ומגיש לפניהם מטעמים.
עברו ימים מספר – והנה אהה! באחד המרתפים, אשר טמנו בתוכו חמאה וכדי חלב, נגלה חור. והחור צר מאד, רק עכבר אחד יכול להתמודד ולהיכנס שמה. והנה עכבר-אלוף יוצא, ועכבר-פקיד נכנס. שניהם נפגשו. ועכבר-המוני עומד על גבם ורואה.
דבר הנבלה נודע לכל המאורה, וישמע גם הפילוסוף ויקצוף.
ויקרא לאסיפה שלישית. ויבואו כל העכברים, רק שנים מן הפקידים נעדרו. אחד עמד על המארב לגנוב את האפיקומן – כי הימים ימי חג הפסח היו – ויתע בין הכרים והכסתות; והשני בלע את העירוב-תבשילין 1ונחנק.
העכברים הנאספים בושו וגם נכלמו. איש-איש החביא את ראשו תחת בטן רעהו ולא נועז להביט בפני הפילוסוף.
ובסוף האסיפה גמרו ובחרו נציבים, אשר ישגיחו על הפקידים, המפקחים על האלופים, השומרים את העכברים מחטא וגניבה.
וכדי שיכירו הפקידים את הנציבים הגבוהים עליהם, שמו חטבונות 2על שכמי האחרונים, ועל הפקידים הטילו חובה: עת יראו נציב עובר, יחביאו את ראשיהם בין רגליהם הקדומות עד עברו.
ויהי היום, ועכבר המוני אחד לא כבש את יצרו והתחיל גונב מן האוצר אשר לכהן. זה היה אוצר שכולו תרומה, מעשר ומכל קדשי-הקדשים, אשר כל זר לא יאכל בו.
ויאסוף לו העכבר ההמוני חמרים-חמרים.
ויוודע הדבר לאחד האלופים, ויחל לגנוב מן החמרים שלעכבר ההמוני. וילך ויגנוב, ויגנוב וילך, עד כי אסף לו קמצים רבים.
ויוודע הדבר לאחד הפקידים, ויקצוף בלאט, וילך בחשאי, וידרוש בסתר – והנה אמת נכון הדבר, נעשתה הנבלה. אך כבש את כעסו, והתחיל גונב מן הקמצים אשר לאלוף הגנב, וצבר לו אוצר לא-מעט.
ויעבור הנציב על פני הפקיד ההוא ויפול הפקיד על פניו ויחבא את ראשו בין רגליו. ולנציב ההוא חוש-הריח מאד נעלה. וירח באפו הקטן, ויחש ריח זרעונים לחים ומעופשים כל צרכם. הוא בדק ומצא, והתחיל גונב. וילך ויגנוב, ויגנוב וילך, ויקבץ לו גם הוא דיו, עד כי באחד הימים שב הנציב מאוצר הפקיד וגניבתו בפיו, ויפגוש בפקיד, חשב גם הוא מאוצר הנציב ופיהו מלא גניבה.
אז פרץ ביניהם ריב, וישכו איש את רעהו עד זוב דם, וילכלכו את החטבונות וירמסום ברגל. הדבר נשמע במאורה – ויתעבר הפילוסוף ויקרא לאסיפה. העכברים נאספו, אך בושו להרים את פניהם ולהביט ישר בפני הפילוסוף, ולפיכך נכנסו אליו אחורנית, ואיש אל רעהו מביט חרש ושואל ברמז: “הרואה הוא אותי? המסתכל הוא בי?”
“דור רעבתן,” צעק הפילוסוף, “דור לבושת ולכלימה! המעט מכם כי גנבתם, מעלתם מעל – ועוד רמסתם ברגל חטבונות עכברים? עתה יאמרו בני אדם: אין כבוד לעכברים. הלא הם המה הרומסים את כבודם ברגל, ואיך נכבדם אנחנו? לא, לעולם לא תזכו לאכול עם האדם מתוך קערה אחת.”
אך אז יצא עכבר זקן להמליץ על הנאשמים.
“אישי הפילוסוף, איכה זה ישמרו הנציבים את תעודתם, בעוד שהם נושאים את החטבונות על שכמיהם, ועיניים נתן אלהים לעכברים לפנים ולא על הכתפים. זרעונים וכדי חלב הם תמיד לנגד עיניו, ואת החטבונות רק יזכור, על כן יש אשר גם ישכח בם. ישאו נא מהיום את החטבונות בפיהם ולא ישכחום לעולם, וגם האלופים והפקידים יכירום ולא יעזו למרוד בם.”
ובדבר הזה אמנם מיאנו הנציבים: “איככה זה נשא חטבונות בפינו?” התלוננו וירגנו, “כאילו אין לפה עבודה אחרת, בלתי אם לשאת חטבונות?”
אבל הזקנים מצאו תחבולה לדבר. חטבו את החטבונות מקלחי כרוב, ומשחו אותם בחלב, אז התפייסו הנציבים ולקחו את החטבונות בפיהם.
וישמרו הנציבים את חטבונותיהם מכל משמר, ומיראתם פן יגנבום עכברי ההמון, קמו ובלעום, בכדי שתהי להם שמירה מעולה. אבל האלפונים לא חדלו מגנוב מאת עכברי ההמון, הפקידים הריקו אוצרות האלופים, הנציבים שלחו יד בחמרי הפקידים, ועכברי ההמון צועקים: “רעבים אנחנו, אישנו פילוסוף. אוכלינו מרובים, ומן המופקר לא נמצא דיינו, כי האדם הלז, שאנו עתידים לאכול עמו מקערה אחת, אינו מפקיד מאום, ידו בכל והכול בידו.”
אז התחבא הפילוסוף במאורתו לשני ימים ושלושה לילות, וישתקע במחשבות למצוא עצה במה להושיע את עמו.
וביום השלישי מצא תחבולה מחוכמה ושמה עליה מאד: אם באמנה רעבים העכברים ואם באמת אינם יכולים למצוא מחייתם רק מגניבה, כאילו לכך נוצרו, כי עתה אין טוב מאשר לצבור זרעונים חֳמָרים- חֳמָרים, ועכבר אשר יסיתהו יצרו לגנוב, ילך ויגנוב מן החמרים הצבורים. אז לא יוסיפו עוד לגנוב מאוצרות בני האדם.
וייטב הדבר בעיניו, ובעצם היום ההוא יצא לאסוף בר ולצבור חמרים. אבל פה ראה לתמהון לבבו, כי עצתו, במידה שהיא טובה, כן קשה היא להביאה לידי מעשה. הוא יודע היטב כי נחוץ לו לצבור חמרים, וגם יודע הוא, כי יותר שיצבור, יותר ייטיב לעמו; אבל איך צוברים, מהיכן צוברים, אינו יודע.
הוא החכם מכל העכברים, הפילוסוף, שהכול, חוץ מרגש הרעב, גלוי וידוע לפניו, אך דבר קטן כזה – לצבור חמרים – אינו יודע.
הפילוסוף השתקע שוב במחשבות למצוא עצה חדשה, אך בו ברגע ראהו החתול, ויקרב ויתוודע אליו ויאמר: “אם עצה ותחבולה אתה מחפש, בו נא אל תוך קרבי, כי מלא אני עצות ותחבולות.”
ויבלע החתול את העכבר הפילוסוף.
והעכברים שבו אל עבודתם – לגנוב ולאכול.
כל ימות-החורף שכבו הדבורים בכוורת שקועות בשנה וחולמות ורואות כנפיים, תעופה, שושנים, גביעים מלאים עסיס.
עד שנכנס קו עליז של שמש האביב דרך האשנב הקטן שבכוורת, פקח להן עינים בעל-כרחן וקרא אליהן בשפת אורים: “חלומות לעצלים, וחיים ותקומה לזריזים.”
תנועה קלה התחוללה בכוורת.
יצאה הדבורה הראשונה לתוך אויר עולמו של הקדוש-ברוך-הוא; מעופפת היא לכאן ולכאן, מעופפת ומזמזמת.
שירה היא זאת על הכנפיים, על הרום, המרחב, הנשגב, האין-סוף.
על החופש המוחלט ועל העבודה מרצון חפשי.
בין כך דפק לה הרעב על לבהּ.
נכנסה לגן, וכבר מצאה שם שושנים מקדימות, יפות, עליזות ומשתובבות על גבעוליהן:
“בחור, בחור, שא עיניך. במי אתה בוחר?”
מיד שכחה הדבורה את רעבונה, והתחילה מזמזמת על יפי השושנים, על המתוק שביופי ועל היופי כולו
ועל העבודה המשמחת, ועל המנוחה שאחרי העבודה, ועל התעופה הקלה שאחרי המנוחה הנעימה.
מבד לבד, מגבעול לגבעול היא מעופפת. מתחבאה ומתגלה בין עלים רכים-דקים, נהנית מן העלמוּת שבאביב ומזמזמת.
שיר היא מחברת על הכנפיים ועל התעופה:
“זזז, הוי מי יתנני כּוּלי כנפיים. כנף אחת גדולה גדולה, בוקעת את האויר, עולה ורוכבת על העבים. מי יתנני מביטה בשמש מקרוב, סופרת כוכבים. שם, במרומי רום, מי יודע, אולי הייתי משיגה גם את סוד החורף.”
ובחצר – ברבור1 רחב-כנפיים מטייל לו בין פילגשיו, מפטפט אליהן בשפת הברבורים הברות שקשה להלמן ולדעת אם הגיגי-אהבה הן או שמא אינן אלא קטטות.
ומתנפח הברבור, ואלמוגיו מתמלאים ומתאדמים, ונוצותיו מסתמרות וכנפיו מתרחבות.
ראתה הדבורה והזדעזעה:
“הוי, כנפיים! לפני כנפיים אלו ודאי שפתוחים השמים, קרוב השמש, מנויים הכוכבים, ארבע רוחות השמים, כל רז לא נעלם. לא נברא העולם אלא בשביל כנפיים אלו.”
ישבה לה על גבעול שושנה, לחבר שיר לכבוד כנפי הברבור.
והברבוריות מצאו תולעת והתקוטטו עליה.
הברבור התנפח, האריך כנף ועג עליה עוגה מסביב.
“בר-בר-בור, אם תתקוטטנה, נשבע אני באלומגי, כי פה תהי קבורתכן.”
“הוי,” מזמזמת הדבורה, “בעל-כנף, נשגב, זכאי, אציל, הלא מטנף אתה את כנפך ברקק.”
“בר-בר-בור, ואלא בשביל מה נבראו הכנפיים?”
“בשביל מה נבראו? הלא לעוף.”
“לעוף? להיכן?”
“להיכן? למרום.”
“למרום? כלום יש שם תולעים וברבוריות?”
“לא. שמש יש שם וכוכבים וכל נשגב ונאצל.”
“בר-בור-בר,” ענה הברבור, ושוב שילשל כנף ועג עליו עוגה.
לא הבינה הדבורה את תשובתו של הברבור.
ישבה לה על גבעול שושנה, והטיחה דברים כלפי-מעלה:
“רבון עולמים, נתת כנפיים למי שאינו יודע אלא ללכלכן.”
-
תרנגול הודו ↩
עוסק לו השור בחיי עולם-הזה.
חורש את השדה, מאריך תלמים, משדד עמקים; וכשהוא מושך בקרון, פעמים שהוא מוביל זריעה, ופעמים שהוא מתגנה עוד יותר, ומוביל זבל לזבל שדות.
עוסק הוא בגשמיות.
ומפסיק הוא את עבודתו באכילה ושתיה ובשנת צהרים.
בשעת שינה הוא מתפלל. כך דרכם של השוורים, מתפללים הם מתוך שינה.
וגם בתפילתו הוא ארצי. לא פרחים הוא מונה, לא שבחים הוא מספר לבורא עולם – מתפלל הוא לגשמים בעתם, לעול שאינו מחבל את עבי-הצואר, לעור קשה שלא ירגיש בשוט. והעיקר, שיהיה עשב בשדה ותבואה בניר, עד שיהיה די לאדם והותר לבהמה. לאכילה ולכניסה – שלא יבייש החורף את הקיץ.
בשדה עומד עץ נטוע יחיד.
את העץ הזה נטע “גשמי” אחד לעת זקנתו. חפץ היה להשאיר לדור הבא צל נעים, כדי שתנעם עליהם תחתיו האכילה והשתיה ושנת-צהרים בשעת עבודה בשדה.
גשמי משאיר לבניו גשמיות.
עכשיו כבר גדל העץ ועשה ענפים רבים. מן הענפים התחתונים, שיש בן-אדם מגיעה אליהם, לוקחים מקלות לדפיקת שוורים; והעליונים אינם ענפים אלא עפאים.
ובין העפאים קינן לו זמיר אחד.
עוסק זמיר זה בשירות ושבחים.
שבחים הוא מספר לבאי-עולם על הכוכבים,על השמש, על מה שמאחורי פרגוד הארגמן לצד מערב בבין-השמשות. ועל בין השמשות ועל הבוקר ועל הרוחות והקולות.
“צויץ צררר, מי בן-שיח, שושן חוח.”
אין בני-אדם כדאים לשמוע שירותיו!
ובתפילתו הוא מתפלל על העתיד.
מקווה הוא לימים, שלא יהיו הבריות זקוקות לאכילה, לימים של רוחניות הוא מנבא, לדור של דעה.
“זה-דור… זה-דור…דוררר” – ומלאה הארץ תקוות, שאיפות, רוחניות.
כל העולם יהיה מזרח, כל השמים שמש אחד, כל הארץ יער אחד.
והיה ביום ההוא יהיה הכול אחד ושמו אחד.
בן עולם-הבא, בן העתיד הוא זמיר זה. אין בני עולם-הזה כדאים לו.
וכשמביט הזמיר לארץ ולדרים עליה, ורואה את השור העובד ואוכל ושותה וישן, מדי מתחללת עינו.
“ברואים אלו, אוי להם, שאינם יודעים למה הם חיים.”
ומשורר הזמיר ומשבח ומפאר ומנבא, עד שרעבונו מתחיל מציק לו.
יורד הוא לפי שעה, ולוקט מן הזרע שעל החרישה ועולה ומזמר.
קשה לו לשור על הזמיר.
הרי זמיר זה בן עולם-הבא, ואיך זה אינו חס ואוכל גרעין אחד בהווה, שעתיד לתת עשרים לעולם הבא?
וחפץ הוא לשאול, אלא שאינו יודע שפת הזמירים, שואל הוא בלשונו.
וזמירים באים ולוקטים, ועולים ומנבאים, ויורדים ולוקטים.
סכנה היא לחרישה, שלא יישאר עליה כלום.
מממההה !
צורת מחאה יש לה לגעיה זו.
“עולללם הבּבּבּאא?”
“מה הוא גועה?” שואל זמיר לחברו.
“כלום יודע אני? ודאי: שעורים, מספוא, תבן. לעוזה עלי שפת השוורים: אין געיותיהם מתחרזות.”
ומזמרים הזמירים, ומנבאים עתידות.
ומוחה השור: "מממהה! בשביל גרעין אחד בהווה?!
לֶאֱלִיאָב הֶעָשִׁיר הָיוּ שְׁלשָׁה בָנִים. שֵׁם הַבְּכוֹר — יִשָּׂכָר הֶעָרוּם, שֵׁם הַשֵּׁנִי — זְבֻלוּן הַדַּבְּרָן וְשֵׁם הַצָּעִיר— יוֹסִי הַשַּׁתְקָן, וְאֶחָיו קָרְאוּ לוֹ — “יוֹסִי פֶּתִי”.
וְאוּלָם בֶּאֱמֶת — לֹא הָיָה יוֹסִי פֶּתִי, אַךְ זֶה הָיָה מִנְהָגוֹ תָמִיד: בְּטֶרֶם יְדַבֵּר דָּבָר, אוֹ בְטֶרֶם יַעֲשֶׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה, הָיָה אוֹהֵב לַחֲשֹׁב הַרְבֵּה עַל הַדָּבָר, אֲשֶׁר יְדַבֵּר וְעַל הַמַּעֲשֶׂה, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה; וְכֵן הָיָה דְבָרוֹ תָּמִיד עִם רֵעָיו וּמַכִּירָיו: “שָׁלשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תְּדַבֵּר דָבָר אֶחָד”, עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ הוֹרָיו — יוֹסִי “שַׁתְקָן” וְאֶחָיו אָמְרוּ: “אַךְ כְּסִיל וּפֶתִי הוּא! לֹא יֵדַע לִפְתֹּחַ פֶּה וּלְדַבֵּר, אוֹ לְהָרִים יָד ולַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מַעֲשֶׂה!”
וְהַבָּנִים הָאֵלֶּה לֹא הָיוּ עוֹד קְטַנִּים, כִּי לַצָּעִיר מֵהֶם כְּבָר מָלְאוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם הָיָה כְּבֶן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה.
וַיְהִי הַיּוֹם וַיּאֹמֶר אֱלִיאָב אֶל בָּנָיו: “הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי בָּנָי; גַּם הוֹן וָעשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים לְהַנְחִיל אֶתְכֶם אַחֲרֵי מוֹתִי; אֲבָל הוֹן וְנַחֲלָה טוֹבִים רַק בִּידֵי חָרוּצִים. עַל כֵּן זֹאת עֲשׂוּ: צְאוּ לָגוּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה, וּמִי מִכֶּם, אֲשֶׁר יִהְיֶה חָרוּץ יוֹתֵר מֵאֶחָיו, וּבָנָה לוֹ בַיִת וְרָכַשׁ לוֹ מִקְנֶה בַּעֲמַל כַּפָּיו — וְנָתַתִּי לוֹ אֶת כָּל הוֹנִי!”
וַיֵּאוֹתוּ שְׁנֵי הַבָּנִים הַגְּדוֹלִים לְדִבְרֵי אֲבִיהֶם; אַךְ יוֹסִי אָמַר כְּדַרְכּוֹ: “שָׁלשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תְּדַבֵּר דָבָר אֶחָד” — וְלֹא עָנָה אֶת אָבִיו דָּבָר; וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר עָצַר אֱלִיאָב אֶת בָּנָיו בְּבֵיתוֹ שְׁלשָׁה יָמִים וְאַרְבָּעָה לֵילוֹת לָתֵת לָהֶם אֶת בִּרְכָתוֹ לִפְנֵי הִפָּרְדָם מֵאִתּוֹ — הִסְפִּיק גַּם יוֹסִי לַחֲשֹׁב דּיּוֹ, וַיֵּאוֹת גַּם הוּא לָצֵאת עִם אֶחָיו.
וַיֵּצְאוּ הָאַחִים לַדֶּרֶךְ בְּיָדַיִם רֵיקוֹת, כִּי לֹא נָתַן לָהֶם אֲבִיהֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ, אַךְ לִבָּם מָלֵא תִקְוָה לַעֲשׂוֹת גְּדוֹלוֹת בָּאָרֶץ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִבִּיטוּ עַל אַחִיהֶם הַקָּטָן הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם מַחֲרִישׁ — לֹא עָצְרוּ אֶת פִּיהֶם מִשְּׂחוֹק, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: “פֶּתִי זֶה לָמָּה הוּא נִסְרָךְ אַחֲרֵינוּ? הֲלֹא אַךְ לְמַשָׂא הוּא עָלֵינוּ!” — “וְגַם לְחֶרְפָּה — עוֹנֶה אָחִיו — הֲלֹא בִּשְׁתִיקָתוֹ הוּא אוֹמֵר לַכֹּל: סָכָל אָנִי!”
וְלֹא עָנָה יוֹסִי לְאֶחָיו דָּבָר, כִּי בְּטֶרֶם גָּמַר לַחְשֹׁב אֶת שְׁלשׁ מַחְשְׁבוֹתָיו — דִּבְּרוּ כְּבָר הָאַחִים בְּעִנְיָן אַחֵר, וְלֹא חָפֵץ יוֹסִי לְהָשִׁיב לְאֶחָיו תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא כְעִנְיָן1. וַיָּרְחִיקוּ הָאַחִים לָלֶכֶת מֵעִיר לְעִיר וּמֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ, וַיָּבֹאוּ עַד הָעִיר כָּלַח.
וְהָעִיר כָּלַח הִיא עִיר, שֶׁכֹּל יוֹשְׁבֶיהָ חֲכָמִים וּנְבוֹנִים וְנַעַר בֶּן שֶׁבַע יֶחְכַּם שָׁם כְּאִישׁ זָקֵן אֶצְלֵנוּ, וְגַם הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר בָּעִיר מְבִינִים בְּכָל מַדָּע. וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אַנְשֵׁי הָעִיר חֹק וְלֹא יַעֲבֹר, לְבִלְתִּי נְתֹן לְכָל זָר לָשֶׁבֶת בְּתוֹכָם, עַד אִם הִגִּיד דְּבַר חָכְמָה, אוֹ יִפְתֹּר אֵיזוֹ חִידָה, אֲשֶׁר יָחוּדוּ2 לוֹ זִקְנֵי הָעִיר.
וּבִרְחוֹב הָעִיר הַהִיא הָיְתָה בָּמָה גְבֹהָה וּרְחָבָה, וְהָיָה אִם בָּא אִישׁ זָר לָשֶׁבֶת בָּעִיר — וְעָלָה עַל הַבָּמָה. וְנִגְּשׁוּ אֵלָיו שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעִיר; מִימִינָם — שְׁתֵּי נְעָרוֹת לְבוּשׁוֹת לְבָנִים, פְּנֵיהֶן מְכֻסִּים בִּצְעִיפִים לְבָנִים, וְזֵר פְּרָחִים בִּידֵיהֶן; וּמִשְּׂמאֹלָם — שְׁתֵּי נְעָרוֹת לְבוּשׁוֹת שְׁחוֹרִים וּפְרוּעוֹת3 רֹאשׁ וּבִידֵיהֶן עֲטֶרֶת קוֹצִים; וְהָיָה אִם יֵדַע הַזָּר לַעֲנוֹת עַל שֶׁאֱלַת הַזְּקֵנִים, וְנִגְּשׁוּ עַלְמוֹת הַיָּמִין, וְשָׂמוּ אֶת זֵר הַפְּרָחִים עַל רֹאשׁוֹ, וְקָרְאוּ לְפָנָיו:
"עָלָה חָכָם
עִיר גִּבּוֹרִים,
וּבְלִי מַפְתֵּחַ
פָּתַח שְׁעָרִים!"
וְעָנוּ הַזְּקֵנִים וְאָמְרוּ:
"בֹּא, בְּרוּךְ אֲדוֹנָי!
אֵין מִגְדָּל וּמִבְצָרִים —
לִפְנֵי גֶבֶר חָכָם —
פְּתוּחִים כָּל הַשְּׁעָרִים!"
וְאוּלָם אִם לֹא יֵדַע הַזָּר לַעֲנוֹת עַל הַשְּׁאֵלוֹת, וְגַם לֹא יֵדַע לְהַגִּיד דְּבַר חָכְמָה — וְנָתְנוּ עַלְמוֹת הַשְּׂמֹאל עֲטֶרֶת הַקּוֹצִים עַל רֹאשׁוֹ וְקָרְאוּ אַחֲרָיו:
"צֵא, פִּרְחָח4
לַפֶּתִי אָח:
אָב לַכְּסִיל
בֵּן לָאֱוִיל;
לַסָּכָל דּוֹד;
לְאָבִיו שׁוֹד
לְעִירוֹ אָסוֹן;
אִמּוֹ אָתוֹן".
וְעָנוּ הַזְקֵנִים וְאָמְרוּ
"צֵא מִזֶּה!
הָלְאָה זְרֵה
תֶּבֶן, מֹץ,
דַּרְדָּר, קוֹץ —
אֶל אֶרֶץ שְׁאִיָּה —
לֹא פוֹרִיָּה!"
וְלֹא נָתְנוּ לוֹ לְהִתְמַהְמֵהַּ בָּעִיר יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה יָמִים, כְּמִשְׁפַּט עוֹבֵר אֹרַח, וּבְיוֹם הָרְבִיעִי גֵּרְשׁוּהוּ מִשָּׁם בְּחֶרְפָּה.
וַיְהִי כְּבֹא שְׁלשֶׁת הָאַחִים אֶל שַׁעַר הָעִיר, וַיַּגִּד לָהֶם הַשּׁוֹעֵר אֶת מִשְׁפַּט הָעִיר; וַיֵּאוֹתוּ הָאַחִים לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה, וּבְלִבָּם שָׂמְחוּ עַל הַדָּבָר, וַיֹּאמְרוּ: “הִנֵּה עַתָּה נוּכַל לְהִפָּרֵד מִ”יּוֹסִי פֶּתִי" וְלֹא יִסָרֵךְ5 עוֹד אַחֲרֵינוּ כִּסְמַרְטוּט6; בְּלִי סָפֵק, לֹא יִתְּנוּ לִכְסִיל זֶה לָשֶׁבֶת בָּעִיר.
וַיָּבֹאוּ הַזְקֵנִים וְהַנְּעָרוֹת נוֹשְׂאוֹת הַזֵּר וְהָעֲטֶרֶת — עַל הַבָּמָה. וַיַעַל יִשָּׂכָר עַל הַבָּמָה רִאשׁוֹנָה, וַיִּשְׁאָלוּהוּ הַזְּקֵנִים לֵאמוֹר: “בַּמֶּה נִסְתֹּם פִּיוֹת יְרִיבֵנוּ, בְּחַלְלָם אֶת כְּבוֹדֵנוּ?”
וְלֹא חָשַׁב יִשָּׂכָר מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת וַיַּעַן: “בְּמַהֲלֻמוֹת, בְּאֶגְרוֹף קָשֶׁה. הַכּוּ וְהוֹסִיפוּ לְהַכּוֹת אֶת שׂוֹנְאֵיכֶם, עַד כִּי יְכַבְּדוּכֶם מִיִּרְאָה”.
וַיִּצְחֲקוּ הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם הַבָּאִים לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה וְגַם הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים, אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה עִם אוֹמְנוֹתָם — צָחֲקוּ וַיִּלְעֲגוּ לוֹ; וַתִּגַּשְׁנָה נַעֲרוֹת הַשְּׂמֹאל, וַתַּחְבּשְׁנָה לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת הַקּוֹצִים וַתִּקְרֶאנָה:
"צֵא, פִּרְחָח
לַפֶּתִי אָח:
אָב לַכְּסִיל
בֵּן לָאֱוִיל;
לַסָּכָל דּוֹד;
לְאָבִיו שׁוֹד
לְעִירוֹ אָסוֹן;
אִמּוֹ אָתוֹן!"
וְאַחַת הַנְּעָרוֹת הוֹסִיפָה וְאָמְרָה: “שִׁמְךָ — יִשָּׂכָר; וְלוּ יִסָּכֵר7, פִּיךָ בַּאֲלֻמּוֹת תֶּבֶן, וְחָצָץ8 וָאֶבֶן — וְהָיָה שִׁמְךָ חֲמוֹר, בֶּן בְּעוֹר, גּוֹעֶה כַּשּׁוֹר!”
וַיֵּרֶד יִשָּׂכָר נִכְלָם מֵעַל הַבָּמָה, וַיַּעַל אַחֲרָיו זְבֻלוּן הַדַּבְּרָן; וַיִּמַח זֵעָה מֵעַל פָּנָיו, וַיְשָׁעֵל מְעַט וַיִּשְׁאַף רוּחַ, כְּמֵכִין אֶת עַצְמוֹ לִדְרשׁ דְּרָשָׁה, וַיַּבֵּט עַל סְבִיבָיו אַחַת וּשְׁתַּיִם וַיִּקְרָא:
“שִׁמְעוּ נָא, אֲדֹנַי! זְקֵנַי, נְבוֹנַי! אִם לְמַהֲלֻמּוֹת יָדַיִם, נוֹסִיף גַּם רִיבוֹת שְׂפָתַיִם, אָז נַשְׁתִּיק חִישׁ, אֶת הָאִישׁ, אֶת אוֹיְבֵנוּ, מְחַלֵּל כְּבוֹדֵנוּ.”
וַיְהִי עוֹד בִּלְבָבוֹ לְדַבֵּר וּלְהוֹכִיחַ אֶת צִדְקַת דְּבָרָיו, כְּמִשְׁפַּט הַדַּבְּרָנִים; אַךְ צְחוֹק פָּרַץ מִפִּי הַשּׁוֹמְעִים, וְהָעֲלָמוֹת לְבוּשׁוֹת הַשְּׁחוֹרִים קָרְבוּ וְשָׂמוּ אֶת עֲטֶרֶת הַקּוֹצִים עַל רֹאשׁוֹ, וַתָּשַׁרְנָה לוֹ אֶת שִׁירוֹ, וְהַזְּקֵנִים עָנוּ וְאָמְרוּ:
"צֵא מִזֶּה!
הָלְאָה זְרֵה
תֶּבֶן, מֹץ,
דַּרְדַּר, קוֹץ,
אֶל אֶרֶץ צִיָּה
לֹא פוֹרִיָּה!"
וְאֶחָד הַנְעָרִים הוֹסִיף וְאָמַר: “שִׁמְךָ — זְבֻלוּן, וּפִיךָ מָלֵא זֶבֶל9 לְנַבֵּל וּלְזַבֵּל, עַל כֵּן אֵין זְבוּל10 לְךָ בְּעִירֵנוּ”. סָר וְזָעֵף יָרַד גַּם זְבֻלוּן מֵעַל הַבָּמָה; וַיַּעַל יוֹסִי, וְעֵינָיו הִבִּיטוּ אָרְצָה. וְאוּלָם לֹא יַעַן אֲשֶׁר מָצְאָה רִצְפַת הַבָּמָה חֵן בְּעֵינָיו, הִבִּיט אֵלֶיהָ — כִּי אִם מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה אֲשֶׁר כִּסְּתָה אֶת פָּנָיו, בְּדַעְתּוֹ, כִּי עֵינַיִם רַבּוֹת מִכָּל פִּנָּה וְעֵבֶר מַבִּיטוֹת אֵלָיו, וּפִיּוֹת רַבִּים נְכוֹנִים בְּעוֹד רֶגַע לְהַלְלוֹ אוֹ לְחַלְלוֹ; וְיוֹתֵר מִכֹּל לֹא יָכֹל נְשׂא שְׁנֵי מַבָּטֵי עַיִן, אֲשֶׁר נוֹצְצוּ נֶגְדּוֹ מִבַּעַד לַצָּעִיף, הַפָּרוּשׂ עַל פְּנֵי אַחַת מֵעַלְמוֹת הַיָּמִין… כְּמוֹ פְּנִינֵי דְּמָעוֹת נִרְאוּ לוֹ בָּעֵינַיִם הָהֵן, וְכִמְעַט שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ לְמַרְאֵה הַדְּמָעוֹת הָהֵן; אַךְ הוּא הִתְאוֹשֵׁשׁ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי הַזְּקֵנִים הָכֵן לִשְׁמֹעַ.
וַיַּצִּיעוּ הַזְּקֵנִים לְפָנָיו אֶת הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה. אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ אֶחָיו לְפָתְרָהּ, וְגַם הוֹסִיפוּ לוֹ עוֹד חִידָה אַחַת וַיֹּאמְרוּ:
"שְׂפַת יְשֵׁנִים,
סְגֻלַּת נְבוֹנִים;
שְׁנוּאַת סְכָלִים,
רָעָה לְאֻמְלָלִים,
קָשָׁה לִמְאֻשָׁרִים וְטוֹבָה לִנְעָרִים —
מַה הִיא?"
וַיֹאמֶר יוֹסִי לַעֲנוֹת לַזְּקֵנִים כִּי אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ פִּתְרוֹנִים לַחִידָה; אַךְ בְּטֶרֶם יַעֲנֶה הֶחֱרִישׁ מְעַט, כְּמִשְׁפָּטוֹ תָמִיד, וַיֹּאמֶר אֶל לִבּוֹ: שָׁלשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תְּדַבֵּר דָּבָר אֶחָד".
וַיְהִי כִּי הֶחֱרִישׁ הַנַּעַר רְגָעִים אֲחָדִים — וַיַּבִּיטוּ הַזְּקֵנִים אִישׁ בִּפְנֵי רֵעֵהוּ בְּתִמָּהוֹן וְגִיל גַּם יָחַד; הֵמָּה חָשְׁבוּ כִּי בְּכַוָּנָה הוּא מַחֲרִישׁ וַיִּקְרְאוּ: “הֵידָד! הֵידָד! הִנֵּה בְּלִי אֹמֶר ןּדְבָרִים עָנָה הַנַּעַר הֶחָכָם תְּשׁוּבָה אַחַת עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת! אָמְנָם כֵּן: רַק בִּשְׁתִיקָה נוּכַל לִסְתֹּם אֶת פִּי יְרִיבֵנוּ! הֵן כָּל חֵפֶץ הָאוֹיֵב בְּרִיבוֹ עִמָּנוּ, הוּא רַק לְהַכְעִיסֵנוּ, וּבִרְאוֹתוֹ, כִּי אֵינֶנּוּ עוֹנִים לוֹ, יֵּדַע וְיָבִין, כִּי לֹא נָשִׂים לֵב אֵלָיו וְאֶל דְּבָרָיו, וְיִרֶף מִמֶּנוּ”.
— וְהַשְּׁתִיקָה הִיא שְׂפַת יְשֵׁנִים, — קָרָא זָקֵן אֶחָד, אֲשֶׁר הֶחֱשָׁה עַד כֹּה וְחִכָּה לְדִבְרֵי זְקֵנִים מִמֶּנּוּ — הֵן כָּל אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ הַיְּשֵׁנִים בַּחֲלוֹמָם עִם רֵעֵיהֶם הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים, עִם שְׂנוּאֵי נַפְשָׁם וַאֲהוּבֵי לְבָבָם, — כָּל חֲזוֹן הַחֲלוֹם יִשָּׁאֵר בְּעִמְקֵי לְבָבָם; שְׂפַת יְשֵׁנִים הִיא — הַשְּׁתִיקָה!
— וְהַשְּׁתִיקָה הִיא גַּם סְגֻלַּת נְבוֹנִים, — עָנָה זָקֵן אֶחָד, אֲשֶׁר זְקָנוֹ הַלָּבָן כַּשֶּׁלֶג יוֹרֵד וּמְכַסֶּה אֶת חָזֵהוּ, — הַנְּבוֹנִים יוֹדְעִים, כִּי אִם מְחִיר מִלָּה סֶלַע11, מְחִיר הַשְּׁתִיקָה שְׁנֵי סְלָעִים: וְיַעַן כִּי הִיא סְגֻלַּת נְבוֹנִים, עַל כֵּן יִשְׂנָאוּהָ הַסְּכָלִים הַשּׂוֹנְאִים תָּמִיד אֶת כָּל אֲשֶׁר יֶאֶהֱבוּ הַחֲכָמִים. הַנְּבוֹנִים אוֹהֲבִים לִשְׁמֹעַ וְהַכְּסִילִים אוֹהֲבִים לְהִשָּׁמֵעַ!
וְגַם אָמְנָם רָעָה הִיא לָאֻמְלָלִים — נֶאֱנַח זָקֵן אֶחָד, אֲשֶׁר מִצְחוֹ הָרָם הָיָה מְכֻסֶּה כֻלּוֹ בִּקְמָטִים — אִם דְּאָגָה שׁוֹכֶנֶת בְּלֵב אִישׁ, טוֹב כִּי יִשְׁפֹּךְ נַפְשׁוֹ לִפְנֵי רֵעָיו וְאוֹהֲבָיו וְנָקֵל מֵעַל לְבָבוֹ, וְהֵמָּה אוּלַי יְנַחֲמוּהוּ!
— גַּם קָשָׁה הִיא לַמְּאֻשָּׁרִים — קָרָא זָקֵן אַחֵר, — בַּעַל זָקַן לָבָן וּפָנִים צְעִירִים וְיָפִים מְאֹד — גַּם הַשִּׂמְחָה תָּעִיק עַל לֵב אִישׁ, אִם לֹא יִמְצָא לוֹ רֵעַ וְאוֹהֵב אֲשֶׁר יִשְׂמַח בְּשִׂמְחָתוֹ וַאֲשֶׁר יְסַפֵּר אוֹתָהּ בְּאָזְנָיו.
— וְטוֹבָה הִיא לִנְעָרִים, בְּשִׁבְתָּם בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים — אָמַר הַצָּעִיר בַּזְּקֵנִים — וְהוּא גַּם הַזָּקֵן בַּצְּעִירִים — כִּי כְּכֹל אֲשֶׁר יְמָעֲטוּ לְדַבֵּר, כֵּן יַרְבּוּ לִשְׁמֹעַ חָכְמָה וָדַעַת מִפִּי הַזְּקֵנִים.
— וְעוֹד יוֹתֵר טוֹבָה הַשְּׁתִיקָה לָאוֹהֲבִים, — אָמְרָה אַחַת מֵעַלְמוֹת הַיָּמִין וְלֹא נוֹדַע אֵיזוֹ מֵהֶן, כִּי הָיוּ פניה מְכֻסִים בְּצְעִיפִים — בְּעֵת אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לְהַבִּיעַ רַחֲשֵׁי לְבָבָם בְּאֹמֶר וּדְבָרִים, יַבִּיעוּ אוֹתָם בִּשְׁתִיקָה…" נִשְׁמַע סוֹף דְּבָרֶיהָ, כִּי קָרְבוּ לָשִׂים אֶת זֵר הַפְּרָחִים רֹאשׁ יוֹסִי, וַתָּשַׁרְנָה לוֹ הָעֲלָמוֹת אֶת שִׁירָן:
"עָלָה חָכָם
עִיר גִּבּוֹרִים,
וּבְלִי מַפְתֵּחַ
פָּתַח שְׁעָרִים";
וְהַזְקֵנִים עָנוּ וְאָמְרוּ:
בֹּא, בְּרוּךְ אֲדֹנִי!
אֵין מִגְדָּל וּמִבְצָרִים —
לִפְנֵי גֶבֶר חָכָם
פְּתוּחִים כָּל הַשְּׁעָרִים!
וַיִּכְתְּבוּ אֶת שְׁמוֹ בֵּין אֶזְרְחֵי הָעִיר; וּבִגְלָלוֹ נָתְנוּ רְשׁוּת גַּם לִשְׁנֵי אֶחָיו לָשֶׁבֶת בָּעִיר, אַךְ אֶת שְׁמוֹתָם לֹא כָּתְבוּ בְּסֵפֶר הָאֶזְרָחִים.
וַיִּתְאַסְּפוּ שְׁלשֶׁת הָאַחִים לְהִוָּעֵץ וְלִבְחֹר לָהֶם בְּאֵיזֶה מַעֲשֶׂה וּמִשְׁלַח יָד. וַיִּתְוַכְּחוּ הָאַחִים, זֶה אָמַר כֹּה, וְזֶה אָמַר — לֹא כֵן; וְיוֹסִי לֹא חִוָּה עוֹד אֶת דַּעְתּוֹ, כִּי אָמַר: “אֶחְשֹׁב מֵרֹאשׁ וְאַחַר אַגִּיד”. וַיֵּצֵא יוֹסִי לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, וַיַּרְא בֵּין הַשָּׂדוֹת הַזְּרוּעִים חֶלְקַת שָׂדֶה לֹא זְרוּעָה, וַיִּשְׁאַל מֵאֵת הָעוֹבְרִים: “לְמִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה הַזֹּאת?” וַיַּגִּידוּ לוֹ, כִּי קִנְיַן הָעִיר הוּא, וְכִי עָנֵר רֹאשׁ הָאֶזְרָחִים הוּא הַמְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי הָעִיר וְגַם עַל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה הַזֹּאת.
וַיֵּלֶךְ יוֹסִי אֶל רֹאשׁ הָאֶזְרָחִים, וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, כִּי יִתֵּן לוֹ לַעֲבֹד אֶת הַחֶלְקָה הַזֹּאת כְּאָרִיס12; וַיֵּאוֹת הָרֹאשׁ וַיִּתֵּן לוֹ מַחֲרֵשָׁה וּשְׁנֵי עֶגְלֵי בָקָר וַיְבָרְכֵהוּ וַיּאֹמֶר: “יְבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת חֵילְךָ וּמְצָא בְרָכָה בַּעֲבוֹדָתְךָ כְּיִשְׁרַת לִבֶּךָ!”
ולְאָזְנֵי הַנַּעַר הִגִּיעַ קוֹל עוֹנֶה “אָמֵן” מֵאַחַד הַחֲדָרִים, וַיִּפֶן אֶל הַחֶדֶר, אֲשֶׁר יָצָא מִשָּׁם הַקּוֹל, וַיַּרְא וְהִנֵּה עַלְמָה עוֹמֶדֶת שָׁם, וְלָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם נוֹצְצוֹת בִּפְנִינֵי דֶּמַע, כָּעֵינַיִם אֲשֶׁר רָאָה אָז מִבַּעַד לַצָּעִיף, בְּעָמְדוֹ עַל הַבָּמָה.
וַיֵּצֵא הַנַּעַר אֶל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְעָבְדָהּ.
וַיְהִי הוּא חוֹרֵשׁ בָּאֲדָמָה וּמַעֲמִיק בָּהּ הַמַּחֲרֵשָׁה — וַיִּמְצָא אַרְגָּז בָּעֹמֶק הָאֲדָמָה הַחֲרוּשָׁה. וַיִּפְתַּח אֶת הָאַרְגָּז — וְהִנֵּה הוּא מָלֵא שִׁקְלֵי כֶסֶף וְזָהָב! וַיָּבֹא אֶל אֶחָיו וַיְסַפֵּר לָהֶם אֵת אֲשֶׁר מָצָא; וַיִּשְׂמְחוּ הָאַחִים מְאֹד, וַיֵּשְׁבוּ לְהִתְוַכֵּחַ — מַה לַּעֲשׂוֹת בְּכֶסֶף הַמְּצִיאָה? וַיְהִי הֵמָּה נְדוֹנִים וּמִתְוַכְּחִים, וְיוֹסִי חָשַׁב אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: “הֵן לֹא בַעֲמַל יָדַי מָצָאתִי אֶת הַכֶּסֶף! אֲנִי חוֹרֵשׁ וְזוֹרֵעַ, וְהָאֲדָמָה תִתֵּן לִי זֶרַע וּתְבוּאוֹת שָׂדַי וְלֹא כֶסֶף… הַכֶסֶף לֹא שֶׁלִּי! אֲנִי אָשִֹׁיב אֶת הַכֶּסֶף לְרֹאשׁ הָאֶזְרָחִים, וְהוּא יֵדַע מַה לַּעֲשׂוֹת בּוֹ”.
וַיְהִי כַאֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּית עָנֵר, וַיְסַפֵּר לוֹ עַל דְּבַר הַמְּצִיאָה, וַיַּחֲרֵשׁ עָנֵר רְגָעִים מִסְפָּר, וְאַחֲרֵי כֵן עָנָה וְאָמַר: “הַכֶּסֶף נָתוּן לְךָ, כִּי זָכִיתָ בּוֹ כְּדִין, וְאָמְנָם עוֹד אוֹצָר יָקָר יִמָּצֵא לְךָ עִם הָאַרְגָז הַזֶּה, אֲבָל עוֹד לֹא הִגִּיעָה הָעֵת לְגַלּוֹתוֹ עַד עֵת קֵץ, וְעַתָּה לֵךְ וְהַצְלַח בְּשֵׁם אֱלֹהִים!”
וְגַם הַפַּעַם צִלְצְלָה בְּאָזְנָיו בִּרְכַת “אָמֵן” יוֹצְאָה מִפִּי הַנַּעֲרָה, וַיִּפֶן לְהַבִּיט אֵלֶיהָ וַיַּרְא אֶת פָּנֶיהָ, וְהִנֵּה הֵם יָפִים מְאֹד. וְלֹא יָכֹל יוֹסִי לְהַכְרִיעַ אִם קוֹלָהּ נָעִים יוֹתֵר מִיפִי פַּנֶיהָ, אוֹ אִם פָּנֶיהָ יָפִים יוֹתֵר מִנֹּעַם קוֹלָהּ.
וּבְשָׁאֳלוֹ אֵת עַבְדֵי הַבַּיִת עַל אֹדוֹת הָעַלְמָה, נוֹדַע לוֹ, כִּי שְׁמָהּ “קְצִיעָה”, וְכִי הִיא אֵינֶנָּה בַּת עָנֵר, כִּי אִם בַּת אֶחָד מֵרֵעֵי עָנֵר, אֲשֶׁר מֵת בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה וְהִיא אָז יְתוֹמָה מֵאִמָּהּ, וַיַּאַסְפֶנָּה עָנֵר אֶל בֵּיתוֹ, וַיְאַמְּצֶנָּה13 לוֹ כְבַת.
וַיֵּצֵא יוֹסִי שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, וַיְסַפֵּר לְאֶחָיו אֶת דִּבְרֵי עָנֵר; אַךְ הֵמָּה לֹא שָׁמְעוּ אֶת דְּבָרָיו, כִּי הָיוּ טְרוּדִים בְּוִכּוּחָם מַה לַּעֲשׂוֹת בַּכֶּסֶף הַנִּמְצָא: זְבֻלוּן אָמַר לִקְנוֹת צֹאן וְלֶאֱסֹף עֵדֶר, וְאָז יוּכְלוּ לִקְנוֹת בַּיִת לְמוֹשָׁב, דִּיר לַצֹּאן וְשָׂדֶה לְמִרְעֶה — בַּכֶּסֶף אֲשֶׁר יַאַסְפוּ מִגֵּז הַכְּבָשִׂים וּמֵחֲלָבָם; וְיִשָּׂכָר אָמַר לִבְנוֹת בַּיִת וְדִיר וְלִקְנוֹת שָׂדֶה לְמִרְעֶה, לְמַעַן יוּכְלוּ אַחֲרֵי כֵן לֶאֱסֹף עֵדֶר. וַיִּשְׁאֲלוּ אֶת יוֹסִי מַה דַּעְתּוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה; אֲבָל הוּא לֹא מִהֵר לַעֲנוֹת, כִּי אָמַר כְּמִנְהָגוֹ: “שָׁלֹשׁ מַחֲשָׁבוֹת תַּחְשֹׁב, בְּטֶרֶם תַּגִּיד דָּבַָר אֶחָד!” וְאוּלָם בְּטֶרֶם חָשַׁב אֶת מַחְשְׁבוֹתָיו לָקַח אֶת הַכֶּסֶף וַיְחַלִּקֵהוּ לִשְׁנָיִם. חֶצְיוֹ נָתַן לִזְבֻלוּן וְהַחֵצִי הַשֵּׁנִי — לְיִשָּׂכָר וְהָאַחִים הוֹסִיפוּ לְהִתְוַכֵּחַ, וְאִישׁ אִישׁ מֵהֶם הִתְאַמֵּץ לְהוֹכִיחַ, כִּי אִתּוֹ הַצֶּדֶק:
— לָמָּה זֶה לָנוּ שְׁדֵה מִרְעֶה וְדִיר — אִם צֹאן אָיִן? — אָמַר זְבֻלוּן.
— וְאֵיכָה תִּרְעֶה אֶת צֹאנְךָ, — הִתְעַקֵּשׁ יִשָׂכָר — אִם שְׂדֵה מִרְעֶה אָיִן?
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לְהִתְפַּשֵּׁר, וַיִּפָּרְדוּ הָאַחִים אִישׁ מֵעַל רֵעֵהוּ. זְבֻלוּן קָנָה לוֹ צֹאן וַיֶּאֱסֹף עֵדֶר; וְיִשָּׂכָר קָנָה לוֹ עֵצִים וּלְבֵנִים וַיִּבֶן לוֹ בַּיִת וְדִיר לַצֹּאן.
וְיוֹסִי לֹא גָמַר עוֹד לַחֲשֹׁב אֶת שְׁלשׁ מַחְשְׁבוֹתָיו. עַל כֵּן לֹא חִוָּה אֶת דַּעְתּוֹ; וְאוּלָם עָזוֹר עָזַר גַּם לִזְבֻלוּן לְנַהֵל אֶת הָעֵדֶר, וְגַם לְיִשָּׂכָר לִבְנוֹת אֶת הַבָּיִת.
וַיְהִי לְעֵת עֶרֶב וַיָּצֶק הָרָעָב לְיִשָּׂכָר, כִּי לֹא אָכַל מֵאָז הַבֹּקֶר; וַיֹּאמֶר:
“אֵלְכָה לִי אֶל אָחִי, וְנָתַן לִי מֵחֲלֵב צֹאנוֹ וְאַשְׁקִיט רַעֲבוֹנִי!”
— אִם רָעֵב אַתָּה, — עָנָהוּ זְבֻלוּן, — לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה מִלִּבְנֵי בֵיתְךָ וּמִקַּרְשֵׁי דִירֶךָ! וְלֹא נָתַן לוֹ מְאוּמָה; וְאוּלָם מִיּוֹסִי לֹא חָשַׂךְ זְבֻלוּן אֶת חֲלֵב צֹאנוֹ, כִּי הֵן שֻׁתָּף הוּא לוֹ, בְּעָזְרוֹ עַל יָדוֹ לְנַהֵל אֶת הָעֵדֶר; וַיֹּאכַל יוֹסִי וַיִּשְׂבַּע וַיּוֹתַר.
וַיְהִי בַּלַּיְלָה — וּזְבֻלוּן וְיוֹסִי שׁוֹכְבִים פְּרַקְדָּן14 בֵּין עֵדֶר צֹאנָם וּמוֹנִים מִסְפָּר לְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְרוֹאִים בַּיָּרֵחַ — וּפִתְאֹם עָלוּ עָבִים שְׁחוֹרִים מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם, רוּחַ קַר הִתְגַּנֵּב בִּנְאוֹת שָׂדַי, וְעַד מְהֵרָה הִתְרַחֲבוּ הֶעָבִים וַיִּזְעֹם הָרוּחַ וַיִּבְרֹק הַבָּרָק וַיִּרְעַם הָרַעַם וּמָטָר סוֹחֵף נִתַּךְ אָרְצָה.
וַיְמַהֲרוּ הָאַחִים לְהָנִיס אֶת הָעֵדֶר מִן הַשָּׂדֶה וַיְבִיאֻהוּ עַד לִפְנֵי בֵּית יִשָּׂכָר, וַיִּתְדַּפְּקוּ עַל הַדֶּלֶת וַיִּתְחַנְנוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אָסְפֵנוּ נָא, אָח, אֶל בֵּיתְךָ וְתֵן מָקוֹם לְצֹאנֵנוּ בְּדִירְךָ, כִּי נָגַע הַמָּטָר עַד בְּשָׂרֵנוּ, וְאֵין מִפְלָט לָנוּ וּלְצֹאנֵנוּ!
— אִם מַחֲסֶה מִגֶּשֶׁם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, — עָנָה יִשָּׂכָר מֵעַל מִטָּתוֹ לְאָחִיו לִזְבֻלוּן, כִּי עַתָּה, הִתְכַּסֵּה בְּצֶמֶר צֹאנְךָ וּבַחֲרִיצֵי חֲלָבָם, אֲשֶׁר מָנַעְתָּ מִמֶּנִּי. — וְלֹא נָתַן לִזְבֻלוּן לָבֹא הַבַּיְתָה.
וְאוּלָם לְיוֹסִי פָּתַח יִשָּׂכָר אֶת דְּלָתָיו, כִּי הֵן שֻׁתָּף הוּא לוֹ, כִּי עָזַר לוֹ לִבְנוֹת הַבַּיִת; וּזְבֻלוּן הִתְגּוֹלֵל כָּל הַלַּיְלָה בָּרֶפֶשׁ בֵּין צֹאנוֹ וּבְשָׂרוֹ סָמַר מִקֹּר.
לְמָחְרַת הַיּוֹם רָאוּ הָאַחִים, כִּי לֹא טוֹב לִרְעֹב כָּל הַיּוֹם, וְלֹא טוֹב מִזֶּה גַּם לְהִתְגוֹלֵל בָּרֶפֶשׁ וּבִצָּה כָּל הַלַּיְלָה; וַיִּתְפַּשְּׁרוּ בֵּינֵיהֶם; וַיִּתֵּן זְבֻלוּן לְיִשָּׂכָר גְּבִינָה וְחָלָב, וְיִּשָּׂכָר נָתַן לִזְבֻלּוּן מָלוֹן בַּבָּיִת, מִרְבָּץ בַּדִּיר וּמִרְעֶה לַצֹּאן.
כָּכָה נֶאֶחְזוּ הָאַחִים בִּסְבִיבוֹת עִיר כָּלַח וַיִּרְאוּ בְרָכָה בַּעֲמָלָם.
וַיְהִי אַחֲרֵי יָמִים רַבִּים, וַיּאֹמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: “הָבָה נוֹדִיעַ נָא אֶת אָבִינוּ, כִּי כְבָר מָצָאנוּ הוֹן וְנַחֲלָה, וְיָבֹא אֵלֵינוּ וְיִתֵּן אֶת הוֹנוֹ לְאֶחָד מֵאִתָּנוּ, כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחַ”.
לַדָּבָר הַזֶּה הִסְכִּים גַּם יוֹסִי עוֹד בְּטֶרֶם גָּמַר אֶת שְׁלֹשׁ מַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי כָלְתָה נַפְשׁוֹ לִרְאוֹת אֶת אָבִיו וּלְחַבֵּק אֶת אִמּוֹ; וַיִּכְתְּבוּ שְׁלשֶׁת הַבָּנִים מִכְתָּב לַאֲבִיהֶם וַיּוֹדִיעֻהוּ מִכֹּל אֱשֶׁר עָבַר עֲלֵיהֶם וַיְבַקְּשֻׁהוּ, כִּי יְמַהֵר לָבֹא אֲלֵיהֶם.
וְאַף אָמְנָם מִלֵּא אֲבִיהֶם אֶת בַּקָּשַׁת בָּנָיו, וְכַעֲבֹר מִסְפַּר יְרָחִים בָּא אֱלִיאָב וְאִשְׁתּוֹ עִירָה כָּלַח. וַיִּשְׂמְחוּ הַבָּנִים לִקְרָאתָם, וַיְנַשְּׁקוּ אֶת יְדֵי הוֹרֵיהֶם וְאֶת כַּנְפוֹת בִּגְדֵיהֶם וְגַם אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם נָשָׁקוּ.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִיאָב אֵת כָּל אֲשֶׁר עָבַר עַל בָּנָיו וְאֶת דְּבַר הָרִיב אֲשֶׁר הָיָה בֵין זְבֻלוּן וְיִשָּׂכָר, וְאֶת אֲשֶׁר עָזַר יוֹסִי לְכָל אֶחָד מֵהֶם — לֹא הוֹכִיחַ אֶת בָּנָיו בִּדְבָרִים, וְגַם לֹא הִלֵּל אֶת יוֹסִי בְּפִיהוּ, וַיִתֵּן לִזְבֻלוּן בְּמַתָּנָה שְׁתֵּי מֶרְכָּבוֹת כְּבוּדוֹת בְּלֹא סוּסִים, וּלְיִשָּׂכָר נָתַן שְׁנֵי צִמְדֵי סוּסִים בְּלֹא מֶרְכָּבוֹת. —
וַיִּקַּח יוֹסִי אֶת חֶלְקוֹ בַּמַתָּנוֹת כְּשֻׁתָּף וְעוֹזֵר בְּכָל עֲבוֹדוֹת אֶחָיו, מֶרְכָּבָה כְּבוּדָה מֵאֵת זְבֻלוּן, וְצֶמֶד סוּסִים — מֵאֵת יִשָּׁכָר; וַתֱּהִי לוֹ מֶרְכָּבָה כְּבוּדָה רְתוּמָה לְצֶמֶד סוּסִים טוֹבִים וְיָפִים מְאֹד.
וְהָאֵם נָתְנָה לִזְבֻלוּן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וּמִשְׁבְּצוֹתֵיהֶן רֵיקוֹת, וּלְיִשָּׂכָר נָתְנָה שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם, וְאוּלָם טַבָּעוֹת לֹא נָתְנָה לוֹ.
וַיִּקַּח יוֹסִי אֶת חֶלְקוֹ: טַבַּעַת זָהָב וְאֶבֶן שֹׁהַם וַיְּשַׁבִּץ אֶת הָאֶבֶן בַּטַּבַּעַת וַתְּהִי הַטַּבַּעַת יָפָה מְאֹד; וּנְעָרוֹת רַבּוֹת חָפְצוּ לָתֵת בִּמְחִירָהּ אֶת כָּל עֶדְיָן, וְגַם לָגֹז אֶת קְוֻצּוֹת רָאשֵׁיהֶן וּלְתִתָּן נוֹסָפוֹת עַל עֶדְיָן בִּמְחִיר הַטַּבָּעַת.
וְאוּלָם יוֹסִי לֹא אָבָה לִמְכֹּר אֶת הַטַּבַּעַת בְּעַד כָּל הוֹן.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ רֹאשׁ הָאֶזְרָחִים, כִּי בָּאוּ הוֹרֵי יוֹסִי — וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה וַיִּקְרָא לְכָל זִקְנֵי הָעִיר, וְאֶת אֱלִיאָב וְאֶת שְׁלשֶׁת בָּנָיו, הוֹשִׁיב בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים; וַיְהִי בְּעֵת הַמִּשְׁתֶּה, וַיָּקָם עָנֵר עַל רַגְלָיו וַיִּקְרָא:
"שִׁמְעוּ נָא, זְקֵנִים וּנְבוֹנִים! לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים מֵת אֶחָד מֵאֶזְרָחֵי עִירֵנוּ “יְדִידְיָה הָרִסְנִי”, וְהָאִישׁ — עָשִׁיר מְאֹד וְלֹא נָתַן לוֹ אֱלֹהִים בָּנִים, אַךְ בַּת אַחַת יָלְדָה לוֹ אִשְׁתּוֹ וַתָּמַת הָאֵם הָאֻמְלָלָה בְּהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ; וְהַבַּת — יָפָה וַחֲכָמָה, וַיֶּאֱהָבֶנָּה יְדִידְיָה יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה בָנִים. וְלִפְנֵי מוֹתוֹ שָׁלַח לִקְרֹא לִי וַיַּפְקִידֵנִי עַל חֶלְקַת שָׂדֵהוּ וַיַּשְׂבִּיעֵנִי לִהְיוֹת לְאָב לְבִתּוֹ — זוּ קְצִיעָה, אֲשֶׁר גָּדְלָה בְּבֵיתִי כִּקְצִיעָה15 בִּשְׁמָהּ הַטּוֹב וּכְשׁוֹשַׁנָּה בְּיָפְיָהּ, כַּאֲשֶׁר עֵינֵיכֶם רוֹאוֹת; וְגַם שְׁטַר צַוָּאָה מָסַר עַל יָדִי חָתוּם וְסָגוּר בָּאַרְגָּז, וַיֹּאמֶר: “אֶת הַשְּׁטָר הַזֶּה אַל תִּפְתַּח, עַד אִם בָּא אִישׁ לַחֲרשׁ אֶת שָׂדִי, וְהָיָה אִם בְּטֶרֶם יִזְרַע אֶת זַרְעוֹ, יִקְצֹר שִׁקְלֵי כֶסֶף, אָז תִּפְתַּח אֶת הַשְּׁטָר וּתְמַלֵּא אַחֲרֵי כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בּוֹ” — וּבְכַלּוֹתוֹ לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵשִׁיב רוּחוֹ לֵאלֹהִים; וָאֶשְׁמֹר אֶת הַדָּבָר בְּלִבִּי.
וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי הִנֵּה זֶה בָּא אֶזְרָחֵנוּ הֶחָדָשׁ “יוֹסִי16 הַצָּעִיר”, וַיַּחֲרשׁ אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר הָיְתָה עֲזוּבָה מִיּוֹם מוֹת יְדִידְיָה, וּבְטֶרֶם יִזְרַע בָּהּ זַרְעוֹ, מָצָא בָהּ שִׁקְלֵי כֶסֶף לָרֹב, בְּעֹמֶק הַמַּחֲרֵשָׁה. עַתָּה הִגִּיעָה הָעֵת לִפְתֹּחַ אֶת הַשְּׁטָר.
וַיַּסְכִּימוּ הַזְּקֵנִים לִדְבָרָיו וַיִּפְתְּחוּ אֶת הַשְּׁטָר וַיִּמָּצֵא כָתוּב:
“חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר־לִי הִיא הַגְּרוּעָה בַּשָּׂדוֹת; אַךְ בַּעֲמַל כַּפַּיִם הוֹצֵאתִי מִמֶּנָּה יוֹתֵר, מֵאֲשֶׁר יוֹצִיא אִישׁ אִישׁ מִשָּׂדֵהוּ וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יֶאֱהַב עֲבוֹדָה כָמוֹנִי, וְיַעֲמִיק הַמַּחֲרֵשָׁה דַּיָּהּ, וְיִמְצָא אֶת כָּל הוֹנִי בָּאַרְגָּז, לוֹ הָאַרְגָּז וְלוֹ גַם יְעוּדָה קְצִיעָה בִתִּי לְאִשָּׁה”.
וַיִּשְׁתּוֹמְמוּ הָאֲנָשִׁים מְאֹד, וַיֹּאמְרוּ: "אָכֵן אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא! עַתָּה בֹּא בְּרוּךְ אֱלֹהִים, יוֹסִי הַצָּעִיר, וּזְכֵה בְּחֶלְקֶךָ! וַיִּשְׂמַח יוֹסִי עַל קְצִיעָה, אֲשֶׁר נָפְלָה בְגוֹרָלוֹ. אַךְ אַחַד הַזְּקֵנִים אָמַר: “הֵן חֹק לָנוּ מִימֵי בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, לִבְלִי תַּת כָּל נַעֲרָה לְאִישׁ עַד אִם נִשְׁאַל אֶת פִּיהָ! נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאַל — הֲתֵאוֹת לְהִנָּשֵׂא לְיוֹסִי” אִם לֹא?
אֲבָל הַנַּעֲרָה הוֹרִידָה אֶת רֹאשָׁה מָטָּה, וְלֹא עָנְתָה דָּבָר. וְלֹא יָדְעוּ הַזְּקֵנִים אִם מֵאֲשֶׁר תְּמָאֵן בְּיוֹסִי, עַל כֵּן הִיא מַחֲרֶשֶׁת, אוֹ מַאֲשֶׁר תֵּבוֹשׁ לְהוֹדוֹת בְּפִיהָ כִּי חֲפֵצָה הִיא בוֹ?
וַיֹּאמֶר זָקֵן אֶחָד: "הֵן אָמְנָם הַשְּׁתִיקָה הִיא חֲצִי הוֹדָאָה, אֲבָל אֵינֶנוּ יוֹדְעִים אִם הַהוֹדָאָה הִיא לְמֵאוּן אוֹ לְהַסְכָּמָה, עַל כֵּן זֹאת עֲשׂוּ: “תְּנוּ לָהּ צֶמֶר לִטְוֹת חוּטִים — מְלֶאכֶת שָׁלשׁ שָׁעוֹת, וְהָיָה אִם חֲפֵצָה הִיא בְּיוֹסִי, עָלֶיהָ לִגְמֹר אֶת הַמְּלָאכָה עַד שְׁתֵּי שָׁעוֹת; וְאִם לֹא תִּגְמְרֶנָה, אוֹת הִיא, כִּי מְמָאֶנֶת הִיא בוֹ”. וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַקְּרוּאִים וַיִתְּנוּ לִקְצִיעָה צֶמֶר וַתֵּלֶךְ וַתִּסָּתֶר בְּחַדְרָהּ.
וַיְהִי הֵמָּה מְטִיבִים לִבָּם בַּיַּיִן, וְכִמְעַט שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת קְצִיעָה, וְאַךְ לֵב יוֹסִי דּוֹפֵק. הוּא סוֹפֵר אֶת הָרְגָעִים אֲשֶׁר נִקְצְבוּ לַמַּטְוֶה וְהִנֵּה לֹא עָבְרָה עוֹד שָׁעָה שְׁלֵמָה — וְדֶלֶת חֲדַר קְצִיעָה נִפְתְּחָה, וְיַד שְׁלוּחָה מִשָּׁם. וְאֶרֶג מַעֲשֶׂה יְדֵי חוֹשֵׁב הוֹפִיעַ לְעֵינֵי הַקְּרוּאִים. הִיא טָוְתָה אֶת הַחוּטִים, וְעוֹד מָצְאָה לָהּ עֵת לֶאֱרֹג מֵהֶם אֶרֶג נִפְלָא, אַךְ בֹּשָׁה לְהֵרָאוֹת לְעֵינֵי הַקְּרוּאִים וַתִּסָּתֶר מֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת.
— הַסְכָּמָה! — הַסְכָּמָה! קָרְאוּ כָּל הַמְּסֻבִּים וַיִּשְׂמְחוּ מְאֹד.
לְיוֹם הַמָּחֳרָת עָשָׂה עָנֵר מִשְׁתֵּה נְשׂוּאִים, וַיִּקְרָא לְכָל אַנְשֵׁי הָעִיר לְמִקָּטָן וְעַד גָּדוֹל, וַיָּכִינוּ שָׁם יַיִן רַב לִמְאֹד, עַד כִּי לֹא מָצְאוּ לָהֶם דַּי כֵּלִים וְכוֹסוֹת.
וַיְהִי גַּם מִסְפַּר הַקְּרוּאִים רַב מְאֹד עַד כִּי לֹא מָצָא לָהֶם הַיָּיִן.
וְיִשָּׂכָר מָצָא מְנַת יֵינוֹ, אַךְ כּוֹס לֹא נִשְׁאֲרָה לוֹ עוֹד.
וּזְבֻלוּן מָצָא לוֹ כּוֹס, אַךְ יַיִן לֹא נִשְׁאַר בַּעֲדוֹ.
יְהוּדָה שְׁטֵינְבֶּרְגְּ.
-
שֶׁלֹא מֵעִנְיַן הַמְדֻבָּר. ↩
-
יִשְאָלוּהוּ ↩
-
גְלוּיוֹת רֹאשׁ. ↩
-
נַעַר חָצוּף. ↩
-
יִסָּחֵב, יִגָּרֵר. ↩
-
הַסְּחָבוֹת שֶׁל בֶּגֶד קָרוּעַ. ↩
-
יִסָּתֵם. ↩
-
חוֹל וַאֲבָנִים קְטַנּוֹת. ↩
-
אַשְׁפָּה. ↩
-
מָעוֹן. ↩
-
שֶׁקֶל. ↩
-
עוֹבֵד שׁמְּקַבֵּל בִּשְׂכָרוֹ חֵלֶק בִּתְבוּאָה. ↩
-
חֲשָׁבָהּ לוֹ לְבַת. ↩
-
עַל־גַּבָּם וּפְנֵיהֶם לְמָעְלָה. ↩
-
קְצִיעָה — מִין בֹּשֶׁם ↩
-
במקור נרשם ־ יוֹסו – הערת פב"י ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.