ביום 15 באפריל 1869 כתב מארכס לאנגלס: “בדרך מקרה מצאתי היום בביתי שני טפסים של ‘בן־אחיו של ראמו’. אני שולח לך אחד מהם. יצירה זו, שאין לה אחות ודוגמא, תתן לך בשנית את האפשרות להתענג עליה. הגל הזקן אומר עליה בזה הלשון: 'התודעה, היודעת דעת היטב כי היא קרועה לגזרים ומביעה דבר זה בגלוי, היא לעג להוויה, לשלימות שנתעוותה ולעצמה. זוהי, כביכול, התעלמותו של העיווּת הזה, שבכל זאת עדיין הוא מוסיף להיות גלוי לעין… זהו טבע־כל־היחסים, המקרע את עצמו וקריעתם מדעת… מצד אחד, שיבת־אדם אל עצמו מעידה על ריקותם של כל הדברים, על ריקות־עצמו. זוהי יוהרה ריקנית… אך מהיותה הכרה עצמית מורתחת, הרי היא יודעת את קריעותה שלה, ומכוח ידיעה זו מתעלה עליה… מתוך כך נחשפת מהותו של כל חלק מחלקי העולם הזה, מדובר בו במידה של עמקות ומובעים עליו דברים בדיוק כהווייתו. התודעה הישרנית והחסודה (תפקיד שאותו נוטל דידרו בדושיח זה לעצמו) גורסת את הכל בחזקת מהויות בלתי־משתנות, ומוכיחה בזה את בורותה ואיוולתה, הואיל ואינה מבינה, שבנהגה כך נוהגת היא שלא כשורה. ואלו התודעה השסועה היא התודעה של הסילוף ולא עוד אלא של הסילוף הגמור. בתודעה הזאת שלטת אידיאה, תודעה זו מחוללת רעיונות, המפליגים הרחק ממידת היושר החסודה, ולשונם של הרעיונות הללו נהיית מתוך כך לשון של שנינות. תוכן דברי הרוח על עצמו הוא סילוף על המושגים וכל ההוויה, תרמית כללית לגבי עצמו ולגבי זולתו. וחוסר־הבושה לדבר על תרמית זו בגילוי־לב הוא, איפוא, האמת הגדולה ביותר; בעיני התודעה השלווה, המעמידה, תוך יושר וחסידות, את ניגוני הטוב והאמת על אותם הטונים עצמם, דהיינו על אותו צליל עצמו, מוחזק דיבור זה להג של קלות ראש, חכמה ותעתועים” (כאן מובא מראה־מקום מדידרו).

“יותר מפירושו של הגל מבדחים את הדעת פירושיו של אדון ז’ול ז’אנן, שמראי־מקומות מהם תמצא בסוף הספר. Cardinal de la mer (חשמן הים) הזה אינו מוצא ב’ראמו' של דידרו מיסודי המוסר, וכדי לתקון מעוּות זה הוא מחדש חידוש, שכל שחיתותו של ראמו לא באה לו אלא מחמת מוצאו שאינו מן האצילים, ומחמת הצער הרב שדבר זה מצערו… מדידרו לז’ול ז’אנן… הלא הוא הדבר שהפיזיולוגים נוהגים לכנותו ‘מיתאמורפוזה רגרסיבית’. רוח צרפת עד המהפכה הצרפתית ובימי לואי פיליפּ”.

על כך השיב אנגלס למארכס ב־16 באפריל 1869:

“… חן־חן לך על ‘ראמו’, שיסב לי תענוג גדול…”