בין במזג אויר נאה, בין במזג אויר עכור, מנהג בידי לילך בחמש שעות לעת ערב לטייל בפּאליי רויאל¹. הבריות יראוני יושב תמיד בדד, משוקע בהרהורים על גבי ספסל ד’ארז’אנסון². הריני מסיח עם עצמי בעניינים העומדים ברומו של עולם – על פּוליטיקה, על אהבה, על דברים שבטעם ועל איבעיות פילוסופיות. מניח אני לרוחי להתמכר להפקרות גמורה, לשגות בכל רעיון של מניה־וביה, ויהא זה רעיון של סכלות, או רעיון של בינה; בשדרת פוּאַ אחרי קורטיזאנה פלונית שהילוכה פריצוּת, שפּניה חייכניות, שעיניה שחצניות, שחוטמה מופשל, – מניחים לזו ונטפלים לאחרת; הם מתגרים בכל היפהפיות ואינם נצמדים אפילו לאחת מהן. מחשבותי הריהן בנות־ההפקר שלי.

כשמזג האויר גשום או צונן ביותר, אבקש לי סיתרה בבית הקפה לא־רז’אנס; שם נהנה אני הנאה רבה להסתכל במישחק השח. פּאריס היא המקום היחידי בעולם, ובית הקפה לא־רז’אנס הוא המקום היחידי בפאריס שבו מיטיבים לשחק במישחק זה. כאן, אצל ריי³ מתנצחים ומתנגחים ליגאל העמקן, פילידור השנון, מאַיו המיושב בדעתו; שם רואה העין את המסעים המפליאים ביותר והאוזן שומעת את הדברים האויליים ביותר; כי כשם שיתואר אדם פיקח ומשחק־שח מובהק כליגאל, ממש כך יתואר משחק־שח מובהק ושוטה גמור, כגון פוּבּר או מאַיו⁴.

יום אחד, אחה"צ, מצוי הייתי באותו בית קפה; הרביתי להסתכל, המעטתי לדבר, והמעטתי ככל האפשר להקשיב; ואותה שעה ניגש אלי ברנש אחד, תמהוני ביותר, שכיוצאים־בו העניק אלוהים בשפע לארץ זו. אותו ברנש היה מעין תערובת של יוהרה ושפלות, של שׂכל ישר ועקמימות המחשבה; דומה שמושגי ההגינות והניווּל שימשו בערבוביה במוחו של זה, שכן היה מגלה בלי שמץ של התרברבות את המידות הטובות שאָצל לו הטבע, ובלי קורטוב של בושה – את המידות הרעות שבו. ועם כך, היה בעל גוף איתן, מחונן דמיון לוהט ומופלג, וחוסן־ריאות בלתי שכיח. לכשיזדמן לך להתקל בו, ותמהוניותו לא תעורר בך רצון להשתהות במחיצתו, – תהא אנוס לאטום אָזניך, או להמלט על נפשך. הה, אֵלים, אילו ריאות איומות! אין לך דבר בעולם השונה הימנו יותר ממנו גופו. עתים, הנהו צנום וחיוור, כחולה שהגיע לתכלית התשישות; אפשר למנות את שיניו אחת לאחת בעד לחייו; אפשר לחשוב, כי ימים רבים שרוּי היה בתענית, או כי יצא ממעונם הקודר של הנזירים הטראפיסטים⁵; ומקץ חודש ימים תמצאהו דשן ומפוטם, כאילו לא מש כלל משולחן־המשמנים של אחד מעתודי הכסף, או כאילו חבוש היה במנזר האחים הברנארדינים⁶. היום תראהו לבוש כלי־לבן זהומים, מכנסים קרועים, כולו בלאים, ורגליו מיוחפות כמעט; והריהו מהלך בראש מושפל, מתחמק מעיני הבריות, ונכון אתה לקוראו וליתן לו מתנת־נדבה. למחר תראהו מפורכס, מונעל, לבוש כהלכה, שערו מסולסל, והריהו מהלך בזיקוף־ראש, משריג עצמו לראוה, ואז יהא אולי מוחזק בעיניך אדם מהוגן. ארחות־חייו אינם קצובים; עתים עצוב, עתים עליז, הכל לפי הנסיבות. בקומו בבוקר, ראשית דאגתו היא, היכן יסעד בצהריים; לאחר סעודת הצהריים, תטרידנו הדאגה לפת ערבית. גם הלילה אינו פוטרו מצרות וטרדות. או שיחזור ברגל לעליית־גג קטנה שבה ידוּר, באם לא נטלה ממנו בעלת הבית את המפתח, מחמת שנמאס לה להמתין לשכר־דירה; או שהוא מצטנף במסבאה שבפרבר, ויושב שם עד אור הבוקר על פת־לחם וקנקן בירה. כשאין בכיסו ששה סוּ, דבר המתארע לו פעם בפעם, יבקש לו מקלט בכרכרתו של אחד מידידיו, או באורוותו של אחד משועי פאריס, שרכּבוֹ מקצה לו מקום־לינה על גבי התבן במחיצת סוסיו. לעת בוקר הריהו מלקט את קש מצעו מתוך שערותיו. כשהאויר יפה, משוטט הוא כל הלילה בשדות אליזיאום; עם דמדומי השחר הוא חוזר העירה, בגדיו מלובשים עליו מאתמול, וכן למחרתו ולעתים קרובות לשאר ימות השבוע.

אין אני מכבד תמהונים שכמותו. יש אנשים האוהבים להמצא במחיצתם ואף מקשרים עמהם קשרי־ריעוּת. כשאני מזדמן עמהם אחת לשנה, הנני נותן דעתי עליהם, כיון שמזגם שונה תכלית שינוי ממזגם של סתם בני־אדם, והם מפיגים את השממון החדגוֹני, המתחייב מחינוּכנו והנימוּסין והגינוּנים שהיו לנִכסי־צאן־ברזל של החברה. כשברנש כזה מופיע בחברה, הריהו מעין שאור שבעיסה, המתסיס בכל אחד חלק מצביונו הטבעי. הוא מסער, הוא מנער, כופה לשבּח או לגנוֹת, חושף את האמת, מפרסם טיבם של ישרי־לב, קורע־את המסווה מעל פרצופיהם של נוכלים; ואותה שעה יעשה כל בעל שכל־ישר אזנו כאפרכסת ויכיר לדעת, במחיצתו של מי הוא רגיל לשהות.

את הבחור דנן הכרתי משכּבר הימים. בזכוּת כשרונו קנה לו דריסת־רגל בבית אחד; היתה שם בת יחידה; הוא נשבע בפני אביה ואמה שישא את בתם לאשה; הללו משכו בכתפיהם, לעגו לו בפניו ואמרו לו שיצא מדעתו, וראיתי את הרגע, שבו נסתיים העניין בכי־טוב. עתים היה לווה ממני כמה שקלי־כסף, והייתי נותנם לו בעין יפה. הוא דיחק עצמו, לא אדע כיצד, לכמה בתים מהוגנים, וסעודתו היתה מזומנת לו בתנאי מפורש שלא יהא פוצה פה בלא נטילת־רשות. נטל עליו גזירה זו והיה מפיג את כעסו בזלילה. מראהו נפלא היה באונס שהיה שרוּי בו; וכשהסיתו יצרו להפר את החוזה והיה פוצה פיו, הרי עם דיבורו הראשון, היו המסובים מצעקים כנגדו: “הה, ראמו!”. אָז היו עיניו מזרות חימה, מרכין את ראשו, וביתר זעף היה שוקד על הזלילה. מתאווים הייתם לדעת שמו של אותו איש – ופרשתי בשמו. הוא בן־אחיו של אותו מוסיקאי מהולל שגאל אותנו ממזמורי הכנסיה של לוּלי⁷, שאנו מזמרים זה למעלה ממאה שנה; אותו מוסיקאי, שהירבה לכתוב דברי דמדומים ואמיתות אפוקליפטיות על תורת המוּסיקה, שהיו בחינת מדרש־פליאה גם לו וגם לכל אדם אחר זולתו; והוא שנחיל לנו כמה וכמה אופּירות שיש בהן הרמוניה, רננים, שברי רעיונות, רעש מהמם, פריחות בשפריר עליון, הלל, שקשוק רמחים, קילוסים, צקון־לחש, תרועות־נצחון שאין להן שיעור; חזיוני מחול שיעמדו לעד, ולאחר שקבר את הפלורנטיני, סופו שהוא גופו ייקבר על ידי וירטואוזים איטלקיים; ולבו ניבא לו דבר זה, והוא שעשׂאו קודר, עצוב, רגזן מאין כמוהו⁸; כי אין לך אדם, לרבות אשה יפה המקיצה בבוקר משנתה ורואה שאבעבועה פרחה לה בקצה חוטמה, שיהא נוח לרגוז יותר ממחבר המתיירא להאריך ימים לאחר שייסתם הגולל על שמו: מאריבו⁹ וקרביון¹⁰ יוכיחו.

ראמו ניגש אלי:

– אה, אה! הנה הנך, אדוני הפילוסוף! ומה לך במחיצתם של בטלנים אלה? הגם אתה מכלה את זמנך בטלטולי פסיפסין של עץ?^*

אני: – לאו דווקא; אך כשאין לי עיסוק טוב הימנו נהנה אני להסתכל קצת באלה שמיטיבים לטלטל את הפסיפסין.

הוא: – אם כך, הרי זו הנאה שאינה תדירה ביותר; להוציא את ליגאל ופילידור, אין איש בהם מבין בכך מאומה.

אני: – וגם מר דה ביסי¹¹ במשמע?

הוא: – כשרונו של הלה במישחק השח הוא ככשרונה של מדמיאזל קליירוֹן¹² במישחק הבמה. הם השיגו, איש איש במישחקו, רק את הנרכש בלימודים.

אני: – מן המחמירים אתה; רואה אני כי אינך נוטה חסד אלא לאנשים שהגיעו לתכלית השלימות.

הוא: – כן, במישחק השח, במישחק הדאמה, בשירה, באמנות המליצה, במוסיקה ובדברי הבאי כיוצאים בהם. מה תועלת מן הבינוניות בתחומים אלה?

אני: – תועלת מועטת, הדין עמך. אלא הכרח הוא, שרבים יהיו עוסקים בדברים אלה כדי שיופיע הגאון. הוא דגול מרבבה. אבל נניח לכך. זה עידן ועידנים לא ראיתיך. אֵיני מהרהר בך כל עיקר בשעה שאיני רואה אותך. אבל תמיד אשמח לראות את פניך. מה מעשים עשית?

הוא: – מעשים, שרבים, אני ואתה במשמע, נוהגים לעשות: מעשים טובים ורעים וסתם לא כלום. נתארע לי להיית רעב, והייתי שובר את רעבוני כששׂיחקה לי השעה; לאחר האכילה הייתי חש צמאון, והייתי שותה לפעמים. ובינתיים היה זקני מצמח, ומשצימח, הייתי בא אצל גלב וגוזזו.

אני: – וחבל על כך, כי אין אתה חסר אלא זקן כדי לזכות בדיוקן של חכם.

הוא: – אמת ויציב! הרי מצחי רחב וחרוש קמטים, עיני יורות זיקים, חוטמי סולד, לחיי עבות, חיתוך־פי הוא חיתוך כהלכה, ושפתי מופשלות, ופני מרובעות. האינך סבור כי אילו נתעטר סנטר רחב זה זקן־מידות, היה דיוקני נאה בברונזה או בשיש?

אני: – בצדם של ציזאר, מארקוס אברליוס, סוקראטס.

הוא: – לא, מעדיף הייתי להמצא במחיצתם של דיוגנס ופרינה¹³; עז־מצח אני כראשון, וכרוך אחרי נשים כגון זו השניה.

אני: – ושלומך טוב?

הוא: – בדרך כלל, כן; היום לאו דווקא.

אני: – אתמהא! כרסך ככרסו של סילניוס¹⁴, ופניך…

הוא: – פנים הנראות כצד־שכנגד בגופו של אדם. דומה שהרוּח הרעה, המייבשת עצמותיו של דודי היקר, מדשנת דווקא את בן־אחיו היקר.

אני: – אגב, התראהו לפעמים?

הוא: – כן, כשהוא מהלך ברחוב.

אני: – האין הוא מיטיב עמך כלל?

הוא: – גם כשהוא מיטיב עם מישהו, הרי זה בלא יודעים. דודי הוא פילוסוף על פי דרכו. אין הוא נותן דעתו אלא על עצמו, וכל שאר חללו של עולם שווה בעיניו כקליפת השוּם. אשתו ובתו, הרשות בידן למות בכל שעה שירצו, ובלבד שפעמוני הכנסיה ידקדקו לצלצל בעת תפילת האַשכבה צלצולים של סיקונדה וספטימה. וניחא לו בעולמו. ומשבח ומקלס אני תכונה זו באנשים גאונים. אין הם יפים אלא לדבר אחד בלבד, מחוצה לו אינם ולא כלום. אין הם מבינים, מה פירוש הדבר להיות אזרח, אב, ידיד, שאר־בשר. האמת ניתנה להאמר, שראוּי להידמות אליהם מכל הבחינות, אך אין הדבר רצוי כל עיקר, שמין־הגאונים יפרה ויאדיר. אנו זקוקים לבני אדם סתם, לגאונים – לאו דווקא. באמונה, שאין אנו זקוקים לגאונים. הם משנים פני תבל, אבל בדברים של מה־בכך הסכלות היא כה מעורה וכה אדירה, שאין לעקרה אלא במהומה גדולה. היוצא מכך – קצת מחידושי התורה שלהם נקבעים, ובשאר – העולם כיושנו נוהג, ומכאן שני ספרי־ברית, מעין בגדו של ארלקין. חכמת הנזיר אצל ראבליי, היא חכמת אמת, ואשרי האיש המחזיק בה, כי הנאה לו והנאה לבריות: קיים את המצוות, איך שהוא; הוי מדבר תמיד בשבחו של הכומר, והנח לו לעולם שיהא נוהג כאַוות נפשו; ויש לשער, כי נוהגו של עולם טוב, שכן דעת הבריות נוחה הימנו. אילו בקי הייתי בקורות העתים, כי עתה הוכחתי לך, כי כל הצרות והפורענויות שבאו עלינו, – מידיהם של אנשים גאונים באו. אלא שבוּר גמור אני בהיסטוריה, מאחר שבכלל איני יודע כלום. וחזיז ורעם, אם נגרע חלקי מחמת שלא למדתי כלום. יום אחד סעדתי על שולחנו של שׂר משרי המלך הצרפתי, והלה פיקח הוא כשד; וכסבור אתה, שלא טרח להוכיח למסובים בראיות חותכות, שאין דבר בעולם שיהא לטובתם של העמים כמידת השקר, ואין דבר בעולם שיהא מזיק לעמים כמידת האמת? לא אזכור בדיוק את הוכחותיו של אותו פּיקח, אבל נשתמע מהן בעליל, שאנשים גאונים הם תועבה, ואם ילד בא לעולם ובמצחו חרות התו המסוכן של מתת־טבע מסוכנת זו, בדין להמיתו בחנק או להשליכו לכלבים.

אני: – ראֵה זה פלא, הבריות הללו, אויביו המושבעים של הגאון, טוענים, בכל זאת, לגאונות.

הוא: – מובטחני שבעמקי לבם מאמינים הם, שיש בהם מן הגאונות; אבל איני סבור, שיהינו להודות בכך.

אני: – אין זה אלא מחמת צניעות. משמע, שאתה מטפח בלבך משטמה עזה לגאון?

הוא: – לעדי עד.

אני: – אבל זכורני, שבתקופה מסויימת שרוּי היית ביאוש, משום שנגזר עליך להיות אדם רגיל. לעולם לא תדע אושר, אם תהא מתלבט בין דיעה והיפּוכה. חייב אתה לבור לך אחת מהן ולהחזיק בה. אם כי תמים־דיעה אני עמך, שהגאונים הם ברגיל יצורים מוזרים, או, כמאמר הפּתגם, – אין לך גאון שאין בו מידה של שגעון, – אעפ"י כן הגאון הוא בחינת גזירה מן השמים. האנושות תבוז לדורות אלה שלא העמידו מתוכם גאונים. הם יעטו כבוד על העמים שבתוכם מצויים היו; במוקדם או במאוחר יציבו להם אנדרטות ויביטו עליהם כעל מיטיבים עם המין האנושי. יסלח לי אותו מיניסטר פּיקח, שבדבריו הסתייעת, אם אהא חולק על דעתו; מאמין אני, שהשקר המועיל לשעה, סופו מביא פורענות; והיפוכה באמת, שאולי אינה יפה לשעה, אבל במרוצת הזמן תהא בה תועלת יתירה. מתוך כך ארהיב עוז בנפשי לבוא לכלל מסקנה, שהגאון המוקיע טעות, שרבים נשתבשו בה, או מֵרים על נס אמת גדולה, ראוי להערצתנו. יארע, כי איש אשר כזה יהא קרבן של אמונות הבל וחוקים; אך שניים הם מיני החוקים: מהם המתחייבים מן הצדק הכללי, המוחלט, מהם מקריים, וכוחם בעיוורון האנושי או בהכרח הנסיבות; האחרונים מעטים על העבריין רק קלון חולף, שהזמן הופכו על השופטים והעמים לדראון עולם. מי בעינינו עוטה קלון, סוקראטס או הדיינים שהשקוהו קוּבּעת כוס הרעל?

הוא: – מה תועלת לו בכך! וכי אפעלפיכן לא דנוהו למוות? וכי אפעלפיכן לא קיפּחו את חייו? וכי אפעלפיכן לא היה אזרח מסית ומדיח? וכי על־ידי הבוז שרחש לחוק הרע לא המריץ את האוילים לבוז לחוקים הטובים? וכי אפעלפיכן לא היה עז פנים ומוזר בהליכותיו? לפני שעה כמעט שנוטה היית להטיל דופי באנשים גאונים.

אני: – שמעני, יקירי. אסור לה לחברה שתהא מחוקקת חוקים רעים; ואילו תיקנה לעצמה רק חוקים טובים, כי עתה היתה פטורה ממילא מההכרח לרדוף את הגאון ולנדותו. כלום אמרתי כי גזירה היא שהרשעות תהא מזוּוגת לגאון? תכופות אנו מוצאים כי דווקא השוטה הוא הרשע, ולא איש הרוּח. הבה ונניח כי גזירה היא שהגאון יהא אדם שאינו נוח לבריות, קשה מזג, שהכל נכוִים בגחלתו, נפליג ונאמר, שיהא רשע, מה מסקנה היית מסיק מכך?

הוא: – כי מוטב שלא נברא משנברא.

אני: – לאט לך, יקירי. דודך לא ישמש לי אסמכתא בנדון זה; הוא אדם קשה, גס, קשיח לב, צייקן, אב רע, בעל רע, דוד רע, אבל עדיין לא הוכח כל עיקר כי גאון הוא; כי מופלג הוא באמנותו; כי בעוד עשר שנים לא יהיו יצירותיו בחזקת שברי כלים. ואלו ראסין? נעלה מכל ספק שהלה גאון הוא, ואעפ"י כן לא מוחזק היה איש טוב ביותר. ואלו וולטייר?

הוא: – אַל תבקש לבלבל עלי את דעתי, כי מסקני אני בדעותי.

אני: – כלום היית מעדיף, שראסין יהא אדם רצוי לבריות; מצומד לדוכן המרכולת, כגון בריאסון¹⁵, מצומד לאַמת המידה, כגון בארבייה¹⁶, שיהא מעניק בכל שנה לאשתו ילד כדת וכדין; שיהא בעל טוב, אב טוב, שכן טוב, דוד טוב, תגר מהוגן, ותו לא; או שיהא איש־נכלים, בוגד בגד, רודף כבוד, קנאתן, מרושע, ועם כל אלה מחברן של אנדרומכה, בריטאניקוּס, איפיגיניה, פידרה, עתליה?¹⁷

הוא: – לפי עניות דעתי, רצוי היה לטובתו, שיהא כדוגמת הראשון מן השניים, כלומר איש פרקמטיה וכיוצא־בזה.

אני: – אי אתה משיג בעצמך את מידת האמת הגלומה בדבריך.

הוא: – הרי לך! כשאנו, ההדיוטות, משמיעים פעם דבר הראוי להשמע, הדין נותן שיהא דווקא באורח מקרה, או שלא מדעת, בדרך המשוגעים, או בעלי ההשראָה; משמע, שרק אתם מדברים מתוך בינה שקוּלה, מדעת. להוי ידוע לך, אישי הפילוסוף, שנם אני, העני מחכמה, יודע מה אני סח.

אני: – ניחא, ניחא! אבל מה טעם “רצוי היה לטובתו”?

הוא: – כיון שכל הדברים הנאים שיצר לא הכניסו לו אפילו עשרים אלף פראנק; ואילו היה סוחר כלי שיראין ברחוב סן־דני, או ברחוב סן־אונורה, או סיטונאי של מכולת, או רוקח, שלקוחותיו מרובים, כי אז היה צובר הון תועפות, והיה נהנה מכל ההנאות שבעולם; והיה נותו מפֶּרק לפרק שקל זהב ללץ מיסכן שכמוני, שהיה מבדחוֹ וממציא לו בשעת־כושר בחורה נאה שהיתה מבדרתו משיעמומו מחמת היותו שרוּי תמיד עם אשתו; והיינו עורכים סעודות דשנות בביתו, שותים יינות משופרא דשופרא, ליקרים משובחים, קפה מבושׂם; היינו משחקים במישחקי קוביוסטוס, יוצאים לשוט מחוצה לעיר: רואה אתה איפוא כי יודע אני מה אני סח. אתה מחייך. יתירה מזו, היה חביב ומקובל יותר על הבריות.

אני: – נעלה מכל ספק; אלא שתנאי לכך שלא יהא עושה שימוש של דופי בעשירות שצבר בפרקמטיה הוגנת; שירחיק מביתו את הקוביוסטוסים, את האוכלים לחם חנם, את החנפים הצבועים, את הולכי הבטל, את כל מלחכי הפנכה למיניהם; ושיהא מצוה על השוליות שבחנותו שיהיו חובלים במקלות את הסרסורים האלה המבקשים בדרכים שונות לבדר את הבעלים משיעמום התדירוּת במחיצת נשותיהם.

הוא: – לחבול במקל חובלים, אדוני! אין חובלים בעיר טובת־סדרים. סרסרות זו היא אומנות מהוגנת. אנשים רבים, אפילו מרמי התואר, עוסקים בה. לעזאזל, מה חייב אדם לעשות בכספו, אם לא לקנות בו שולחן דשן, חברותא טובה, יינות משובחים, נשים יפות, תענוגות למיניהם, הנאות ושעשועים לסוגיהם? מוטב לי להיות קבצן, פושט יד, מלהיות עשיר ולהדיר עצמי מהנאות כאלה. אך נחזור נא לראסין. אדם זה רצוי ומועיל היה לאנשים שלא הכירוהו, לדוֹר שבו לא היה שרוּי.

אני: – דעתי כדעתך. אבל שקוֹל נא את הרע כנגד הטוב. בעוד אלף שנה יביא את הבריות לידי בכי; בכל ארצות תבל יקלסוהו ויעריצוהו; הוא יעורר בלבות בני האדם רחמים, עדינות, רוֹך; הכול יבקשו לדעת את טיבו, את ארץ מוצאו ויתקנאו בצרפת. אכן, הוא גרם יסורים לכמה בני אדם שכבר הלכו לעולמם ונשתכחו מלב; אין אנו צריכים לחשוש לפגימותיו ולמידותיו הרעות. ודאי רצוי היה אילו צירף הטבע לכשרונות שאָצל לו גם מידות תרומיות. הוא היה אילן גדול, שקיפּח כמה וכמה עצים שהיו נטועים במחיצתו, שהביא כלייה על הדשאים שצמחו למרגלותיו; אך כנגד זה נשא את צמרתו עד לעננים; ענפיו פשטו והשתרעו למרחוק; הוא נתן צלו לאלה שבאו, לאלה שבאים, ולאלה שעתידים לבוא לפוּש בצל גזעו הנאדר בהוד; הוא נתן פירות מופלאים המתחדשים בכל עת תמיד. ודאי רצוי היה שלוולטייר תהא גם רכּוּתוֹ של אבא דוּקלוֹ, תמימותו של אבא טרוּבלה, ישרותו של אבא ד’אוליבה¹⁸; אבל כיון שדבר זה הוא מן הנמנעות, הרי מוטב שנסתכל בבעיה זו מהבחינה שיש בה באמת משום עניין; נסיח דעתנו לשעה קלה מן הנקודה שעליה אנו עומדים במקום ובזמן, ונישא עינינו אל הדורות הבאים, אל ארצות תבל הרחוקות ביותר, אל העמים העתידים להיוולד. ניתן דעתנו על תקנתו של המין האנושי. אם בעצמנו אין אנו מסוגלים להיות נדיבי לב, נסלח לפחות לטבע שתבונתו נשגבה מבינתנו. אם תשפוך קיתון של מים צוננים על ראשו של גרייז¹⁹, עלול אתה לכבות את כשרונו ויוהרתו גם יחד. לכשתיטול מוולטייר את רגישותו היתירה לגבי הבִּקורת, שוב לא יהא מסוגל לצלול בנבכי נשמתה של מירופּה²⁰. יינטל ממנו הכוח לזעזע את הלבבות.

הוא: – אם לדידך הטבע הוא כל יכול כשם שהוא רב־תבינה, למה איפוא לא העניק לגאונים גם מידות תרומיות?

אני: – כלום אינך משיג שבהתפלפלות כזאת אתה הופך את הקערה על פיה ומכניס אנדרלמוסיה במשטר הדברים הכּללי? אילו היה הכל עלי אדמות בלי דופי, כי עתה לא היה שום דבר נעלה.

הוא: – הדין עמך. עיקר העיקרים שנהא קיימים, ושנהא קיימים דווקא אני בחזקת אני, ואתה בחזקת אתה. והעולם יהא כמנהגו נוהג. לדידי, איזהו משטר הדברים המתוקן ביותר, הוי אומר אותו משטר שבו נתייחד לי מקום; ולעזאזל אותו עולם מושלם בכל המעלות שבּוֹ אין לי חלק; נוח לי שבעתיים שאהא קיים, ואפילו בחזקת פּטפּטן מחוצף, משלא אהא קיים כלל.

אני: – אין זו דעת־יחיד כל עיקר; רוב מניינו ובניינו של העולם סובר כמוך וקורא תִגר על המשטר הקיים, אלא שאין איש עומד על כך כי אגב לימוד קטיגוריה הוא מותר ממילא על עצם קיוּמו.

הוא: – הדין עמך.

אני: – כיון שכּך, נהא מקבלים את הדברים כמו שהם; נתבונן נא ונראה, במה הם עולים לנו, ומה הם מעניקים לנו; נניח לדברים שאין אנו מכירים כל צרכם לשבּחם או לגנותם, כי ייתכן שאין הם טובים ולא רעים, כיון שהם הכרחיים. כפי שסוברים אנשים מהוגנים.

הוא: – לא ירדתי לסוף דבריך שהעתרתָּ עלי. נדמה עלי, שדרשה בפילוסופיה דרשתָּ לפני, והריני לומר לך כי איני תוקע עצמי לתחום זה. איני יודע אלא דבר אחד; אדיר חפצי להתגלגל בגלגול אחר, ובשעת הכרח אפילו בגלגולו של גאון. מודה אני ואומר, כי עניין הגאון קרוב מאוד ללבי. מששומע אני מקלסים גאון פלוני או אלמוני, מתמלא לבי חימה להשחית. קנאתן אני. אני כורה אוזן צמאה לדברי שערוריות שטופלים עליהם; כל תכונה בחייהם הפרטיים, המטילה בהם דופי, גורמת לי תענוג רב. דופי זה מקרבני אליהם; ואז ירווח להדיוט שבי. אני אומר בלבי: אָכן, לעולם לא תהא מסוגל לכתוב את “מוחמד”²¹, וגם לא היית מסוגל לכתוב את דברי התהילה לקאנצלר מוּפּוּ²². היטב יחרה לך להיות סתם קוטל־קנים, ולבי מתחמץ בי על כך. מעודי לא יכולתי לשמוע את הפתיחה ל“אהבה בהודו”²³; מעודי לא יכולתי לשמוע את האריה: “הה, תהומות אימים של טינאר, לילה, ליל נצחים”²⁴, בלי שאגיד לעצמי בצער: מעין זה לא תכתוב לעולם. משמע שהתקנאתי בדודי; ולאחר מותו, ובתיקו כמה חיבורים לפסנתרין, לא הייתי חוכך מלהתגלגל בדודי, ועם זה להוסיף להיות מה שהנני.

אני: – אם רק על כך אתה מצטער, באמונה שאין הדבר כדאי כל עיקר.

הוא: – שטויות. אין אלה אלא הרהורי רגע. (ותוך כדי כך החל לפזם את הפתיחה ל“אהבה בהודו” ואת האריה “הה, תהומות אימים”; והוסיף ואמר:)

– אותו משהו הקוסם לי במחזות אלה, אומר אלי: ראמו, ודאי משתוקק אתה להיות מחברן של אופירות אלו; ואילו חיברת שתיים אלו, היית מוסיף לחבר כהנה וכהנה, ואז היו מנגנים ומזמרים אותן; והיית מהלך ברחובה של עיר בזיקוף ראש; וגם דעתך היתה נוחה מעצמך על שום זכויותיך; והבריות היו מורים עליך באצבע ואומרים: הנה האיש שחיבר את הגאבוטות הנאות (ומניה וביה החל לפזמן; וכאדם נרגש, שלבו מתגעש משימחה עד כדי דמעות עיניים, הוסיף בשפשפוֹ את ידיו:) היית זוכה בבית מהוּדר (פשט זרועותיו כאומר למוד את מידותיו), היית זוכה במיטה נאה (וכאילו התפרקד עליה מתוך ניחותא), היית זוכה בנשים חמוּדות (פשט זרועותיו, כאומר לגפפן, הסתכּל בהן בעיניים חשקניות), היית שותה יינות משובחים (וכאילו טעם מהם אגב מיצמוץ לשון), היית זוכה בכרכרה מפוארת (הניף רגלו כאומר לישב בתוכה); מאה מלחכי־פנכה היו באים יום יום לביתך ומקטירים לך קטורת (והאמין לראותם סובבים אותו, האמין לראות עצמו שרוי במחיצתם של פאליסו²⁵, של פּוּאַנסיינה²⁶, של פרירון ובנו²⁷, של לאפורט²⁸; הוא היטה אוזן לדברי־החנף שלהם, התנשא, התנפּח, חייך להם, הואיל להסכים לדבריהם, נהג בהם בוז, ביטלם כעפרא דארעא, גירשם מביתו, חזר ופייסם; ואחר אמר:) ומדי בוקר בבוקרו היו אומרים לך שאדם גדול אתה; בחיבור “שלוש מאות שנה ספרות צרפתית”²⁹, היית קורא שאדם גדול אתה; בערב היית בא לכלל דיעה, שאדם גדול אתה; ובן־אחיו של ראמו, הדגול מרבבה, היה נרדם לרחש הנעימות של הקילוסים ההומים באזניו; ואפילו בשנתו היו פניו כפני אדם השמח בחלקו; חזהו מתנשם ומתרומם בקלות ובנחת והוא נוחר כאדם גדול (ואגב דברו התפרקד בניחותא על גבי דרגש; עצם את עיניו וחיקה שינה מתוקה זו שדימה בנפשו. לאחר שהתענג רגעי מיספּר על הנועם שבנפישה זו, התנער, פשט זרועותיו, פיהק, שיפשף עיניו, ותר על סביביו, משל כאילו חיפּש את חנפניו הקלוקלים).

אני: – הסבור אתה, שאדם מאושר זוכה לשינה מיוחדת?

הוא: – פשיטא! אני, מלך אביון כמוני, כשאני חוזר לעליית־הגג שלי, מצטנף על גבי יצועי הדל, תחת השמיכה המרופטת, חש אני שחזי מצומק ונשימתי חנוקה: מין גניחה חלושה ועמומה מתמלטת אז מגרוני, בעוד שפלוני עתוד־כסף מזעזע את קירות ביתו בנחרה רועמת המדהימה את כל שכניו. אבל היום איני מדוכא ומדוכדך כל עיקר מהעובדה שאני ישן ונוחר כעלוב שבעלובים.

אני: – בכל זאת יש בכך משום עצבות.

הוא: – הדבר שנתארע לי הוא עצוב שבעתיים.

אני: – ומה הדבר?

הוא: – אתה הואלת תמיד להתעניין בגורלי, כיון שברנש טוב אני, שאתה מבזהו בעומק לבך, ואעפ"י כן הוא משעשע אותך.

אני: – זוהי אמת לאמיתה.

הוא: – והריני לספר לך דברים כהווייתם.

בטרם יפתח פיו לדבר, הריהו גונח מלבו גניחה עמוקה, כובש בכפיו את ראשו; ולאחר שהות־מה חוזרות ולובשות פניו ארשת רוגעת, ואומר:

– הרי יודע אתה, כי בור אני, שוטה, חסר־דיעה, עז־פנים, עצלן, מה שהבורגונדים מכנים בשם ארחי־פרחי, רמאי, זולל־וסובא…

אני: – הלל יפה אתה גומר על עצמך!

הוא: – זוהי אמת לפרטיה ולדקדוקיה. אין להחסיר מכך אף קוצו של יוד. אבקשך בכל לשון של בקשה, שלא תחלוק על דברי. אין איש מיטיב להכירני יותר ממני, ועדיין לא אמרתי לך אלא מקצת שבחי.

אני: – כדי שלא להקניטך, מבטל את דעתי מפני דעתך.

הוא: – ובכן, לגופו של עניין: שרוי הייתי בביתם של אנשים שהאירו לי פנים דווקא משום שחוננתי בסגולות אלה במידה מופלגת.

אני: – אתמהא! עד כה סבור הייתי שכל אדם מסתיר מעצמו מומים אלה, או פוסלם באחרים וסולחם לעצמו.

הוא: – להסתירם מעצמי! כלום זה בגדר האפשר? יהא לבך סמוך ובטוח, כי בשעה שפאליסו שרוי לבדו ותוהה על נפשו, הריהו אומר לעצמו יתירה מזו; יהא לבך סמוך ובטוח, כי בשעה שאותו פאליסו מצוי פנים אל פנים עם חברו, אין הם חוששים כלל להודות איש בפני רעהו, שאין הם אלא צמד מנוּולים שבמנוּולים. לפסוֹל מומים אלה באחרים? מיודעי אנשים ישרים היו, ובזכות כך שפר גורלי במחיצתם. הייתי טובל בחלב ודבש; פינקוני, שאפו את צלי; כמה מיני שמות של חיבה היו קושרים לי: ראמו החביב, ראמו הנחמד, ראמו הפתי, ראמו החצוף, הבוּר, העצלן, הזולל, המוקיון, הגולם. לכל כינוּי של חיבוב היה מתלַוֶה חיוך, לטיפה, טפיחה על גב, בעיטת רגל, סטירה על לחי, נתח שמן שהושלך לתוך פנכתי בשעת הסעודה; ולאחר הסעודה לא היו מדקדקים בגינונים של חירות שלא החשבתים חשיבות יתירה, כי מי אני ומה אני.

היו עושים בי, ובמעמדי, כל מה שהלב חפץ, ולא הייתי נעלב על כך. והמתנות הקטנות שהיו מעתירים עלי! ואני, כלב שוטה שכמותי, קיפּחתי הכל במו ידי! וכל כך למה? משום שפעם אחת העזתי לנהוג בשכל הישר, פעם אחת ויחידה בחיי! אבוי לי אם מקרה כגון זה יקרני עוד פעם!

אני: – ומהו העניין?

הוא: – שטות שאין לה דוגמה ומשל, שטות שאין המוח משיגהּ, שטות שאין לה כפּרה.

אני: – ומה טיבה של שטות זו?

הוא: – ראמו, ראמו, הלכך נבראת? איזו רוח שטות נכנסה בך להוכיח דווקא מעט טעם, קצת שנינות, מעט שכל הישר! ראמו, ידידי, מכך תהא למד, כי שומה עליך להיות כפי שבראך הבורא ולפי רוחם של אנשי חסדך. וכיון ששינית מן הטבע, תפסוּך בערפּך, הוליכוך אל הדלת, ואמרו לך: “כלך לך, מנוול! אַל תהין להראות את פרצופך. ברנש זה מבקש להתחכם, להראות כוחו במחשבות. הסתלק! לסגולות כגון אלו אין אנו זקוקים”. ואתה נשאת רגליך והלכת לך בבושת פנים, נושך את אצבעותיך. את לשונך הארורה חייב היית להקדים ולנשוך. וכיון שלא היית חכם הרואה את הנולד, הנך מתגולל ברחוב, בלא פרוטה בכיס, ואינך יודע היכן תמצא מקלט לראשך. פּיטמוך כעגל מרבק, ועכשיו תאכל לחם צר ומים לחץ; דרת בדירה נאה, ועכשיו תהא בר־מזל, אם יניחוך ליכנס לעליית־הגג שלך; על מיטה מוצעת סרוח היית, ועכשיו מזומן לך מצע של קש בין עגלונו של מר סוביז³⁰ ובין ידידך רוֹבּה³¹; תחת להתענג על שנת־שאננים, תהא שומע באוזן אחת את צניפת הסוסים ומרקע רגליהם ובאוזן השניה תהא שומע את המלל צורם־האזניים של חרוזים קלוקלים, גסים, מלל האיום שבעתיים מצניפת סוסים. אומלל, חסר־דיעה שכמותך, אלפי שדים נכנסו בך!

אני: – וכי ננעלוּ שערי פּיוּס? כלום אין כל כפּרה לחטא שחטאת? במקומך, הייתי חוזר לאנשים אלה. הם מצטרכים לך הרבה יותר מכפי שאתה משער.

הוא: – אין לי כל שמץ ספק בכך; בלעדי, בלי דברי־הבדיחותא שלי, הריהם משתעממים, ככלבים.

אני: – כיוָן שכּך, לך והתפּייס. חלילה לך להניח להם שהות שיסתפּקו בלעדיך, שיַפנו לִבּם לשעשועים של טעם, כי מי יודע מה יכול ליארע בינתיים?

הוא: – לכך איני חושש. מעין זה לא יארע לעולם.

אני: – אפילו אתה מופלג ביותר, מכל מקום עלול לבוא מישהו ולתפוס את מקומך.

הוא: – בדוחק.

אני: – יהא כך. ואעפ"י כן הייתי הולך אליהם בפנים כחושים אלה, בצואר מחושף זה, בעיניים בוהות אלה, בשׂיער פרוע זה, במצב טראגי זה שבו אתה שרוי, והייתי משתחוה לפני האלילה, כובש פני בקרקע, ואגב כריעה והשתחויה אומר בקול מושפל ומתייפּח: “אנא, סלחי לי, גברתי, אנא סלחי. כפוי־טובה אני, אדם שפל אני! רוח שטות נכנסה בי; הלא יודעת אַת שלא איש כמוני יתיימר בשׂכל הישר, והריני נודר לך נדר שלעולם לא אחטא בכך.”

(והמבדח שבדבר, – בשעה שדרשתי לפניו דרוש זה עשאו מניה־וביה כמין פאנטומימה: הוא השתחוה אַפּיים, כבש פניו בקרקע, ידיו לפתו כאילו חרטומו של סנדל; הוא התייפּח, הוא געה בבכי, הוא אמר: “כן, מלכה חנונה, נשבעתי שלעולם לא אהא נוהג כך, לעולם!” קם על רגליו והוסיף בנעימה של כובד־ראש ושיקול־דעת:)

– כן, הדין עמך. רואה אני כי טובה עצתך. אשה זו היא טובת־לב. מר ווייאר³² המגושם אומר שטובה היא מאין כמותה. עמדתי במקצת על טיבה. בכל זאת, לילך ולהתרפס לפני פרוצה כזו! להפיל תחנונים לרגלי שחקנית קלוקלת שאינה זוכה אלא לשריקות לעג! אני ראמו, בנו של מר ראמו, רוקח בדיז’ון³³, אדם מהוגן שמיָמיו לא כרע ברך בפני שוּם אדם! אני ראמו, בן־אחיו של אותו איש, הקרוּי ראמו הגדול, המטייל בפאליי רויאל בקומה זקופה ומתוחה ובטלטול ידיים למן היום שמר קארמונטל³⁴ ציירו כפוף־קומה וידיו תחת כנפות הפראק! אני שחיברתי כמה פרקי נגינה לפסנתרין שאין איש מנגנם, והמעותדים אולי לדורות. אני, אני אלך לשם… לא, אדוני, לא יקום ולא יהי הדבר. (ובשימו ימינו על גבי חזהו, הוסיף:) חש אני, שמשהו הומה ומהמה בלבי, ואומר אלי: ראמו, חלילה לך לעשות כך. גזירה שתהא מידת־כבוד באדם, ששום דבר לא יוכל לה; רגש הכבוד מתעורר בהיסח־הדעת; כן, לפתע פתאום; כי מאידך גיסא, ישנם ימים בהם לא איכפת לי לירד לשפל המדרגה, שבהם מוכן ומזומן אני לנשק במחיר פרוטה אחת את אחוריה של הוס החביבה.

אני: – הוֹ, ידידי; היא חמודה, צחורה, צעירה, ענוגה, שמנמנת; ואפילו איסטניס גדול ממך עלול לפעמים להשפּיל עצמו עד כדי כך.

הוא: – אנא, רד לסוף דעתי; יש נישוק אחוריים פשוטו כמשמעו, ויש נישוק על דרך המשל. שאַל נא את מר ברג’ייה³⁵ " המגושם המנשק את אחוריה של מרת לאמארק בין על דרך הפשט ובין על דרך המשל. בכאן, אני מואס בשתי הדרכים גם יחד.

אני: – אם תחבולה זו שיעצתיך אינה לרצונך, יהא נא אומץ בלבך להיות קבצן.

הוא: – אין זה תענוג כל עיקר להיות קבצן, בשעה שעל סביבותיך מצויים כל כך הרבה שוטים עשירים, היכולים לפרנסך. ומלבד זאת, רגש הבוז כלפּי עצמך.

אני: – וכי מצוי בך רגש זה?

הוא: – פשיטא! כמה פעמים הייתי אומר לעצמי: הייתכן, ראמו, מצויים בפאריס אלפי שולחנות דשנים, ואתה אינך מיסב אפילו לאחד מהם! מצויים אלפי ארנקים ובחלקך לא תיפּול אפילו מטבע אחת! מצויים בפאריס אלפי יפי־רוּח קלוקלים, ללא כשרון וללא סגולות; אלפי יצורים שאין בהם קורטוב של חן; אלפי חרחרנים קלוקלים הלבושים הדר, ואתה לובש בלויי סחבות! התהא שוטה כל כך! וכי אינך מסוגל להחניף כפלוני אלמוני? וכי אינך מסוגל להשבע ולחלל שבועה, להבטיח ולא לקיים, ממש כאחד הברנשים הללו? וכי אינך מסוגל, ממש כמו אחר, להיות סרסור לאהביה של איזו מטרוניתא, או להביא פתקי אהבים של רוזן פלוני? וכי אינך מסוגל לקרב לבבות של בחור ובחורה? וכי אינך מסוגל לשדל בדברים בת־טובים, שלבושה אינו בתכלית ההידור; לומר לה כי זוג עגילים נאים, מעט סומק על הלחיים, קישוטי תחרים, או שמלה נוסח־פולין יהלמוה להפליא? וכי רגליים פעוטות וחמודות לא נוצרו להליכה ברחובות. כי מצוּי גבר יפהפה, צעיר ועשיר, שגלימה רקומת זהב לו וכרכרת־פּאר וששה משרתים יפי־קומה; וכי אותו אדון ראה אותה עוברת ברחוב, ומני אז אינו אוכל ואינו שותה ואינו ישן, ויש חשש שמרוב געגועים עליה ימות, חלילה.

“אבל, אבא שלי?”

“מילא, אבא שלך! תחילה יהא מתכעס קצת”.

“ואמא שלי, המדברת תמיד על לבי, שאהא בחורה צנועה; האומרת שאין בעולם מידה נעלה יותר מן הצניעות?”

“דברי־הבאי שעבר זמנם.”

“והכומר־המוודה שלי?”

“לא תוסיפי לראות פניו; אם תעמדי דווקא על דעתך לילך ולספּר לו את פרשת שעשועיך, תוכלי להפיס את דעתו בכמה ליטראות סוכר וקפה”.

“הכומר־המוודה שלי איש מחמיר הוא; כבר סירב פעם אחת ליתן לי מחילה על ששרתי את הפזמון: ‘בואה־נא אלי נוי’”.

“מחמיר היה משום שלא היה בידך מה ליתן לו… אבל בשעה שתבואי לווידוי מהודרת בסלסלות”…

“משמע, שיהיו לי סלסלות?”

“ודאי, ומכל המינים… ובעגילים נאים המשובצים יהלומים…”

“משמע, שיהיו לי עגילים משובצים יהלומים?”

“ודאי”.

“ממש כעגילים שיֵש לאותה מרקיזה, הבּאה לפעמים לחנותו לקנות כסיות?”

"ממש כאלה. ותסעי לטייל בתוך מרכבת־פּאר, רתומה לסוסים ברודים־אמוצים, עם שני שמשים יפי־קומה, וכושי קטן, ורץ העובר לפני המרכבה; ויהיו לך פּוך, סומקה, נקודות־חן, ואת שובל שמלתך ישׂאו… "

“ואסע לנשפי־חשק?”

"כן, לנשפי־חשק, ל’אופירה‘, ל’קומידיה’… "

וכבר מפרכס לבה בקרבה מרוב שימחה; ואני ממולל פיסת־נייר בין אצבעותי.

“מה הנייר הזה בידך?”

“לא כלום!”

“ולי נדמה כי זה משהו”.

“כן, איגרת בידי”.

“ובשביל מי?”

“בשבילך, אילו היית סקרנית במקצת”.

“הנני דווקא סקרנית מאוד מאוד. נראה נא…”

והיא קוראת…

“ראיון, אין להעלות דבר זה על הדעת”.

“ושמא בלכתך אל הכנסיה?”

“אמא מלווה אותי תמיד; אבל אם יבוא לכאן בשעה מוקדמת בבוקר; אני קמה הראשונה ומצוּיה לבדי ליד הדוכן, בשעה שהכול עדיין ישנים…”

והוא בא: הוא מוצא חן; וביום בהיר אחד, בשעה שלא יום ולא לילה נעלמת החמודה… ומונים לתוך ידי אַלפּיים דינרים טבין ותקילין. שוטה שכמותך, כשרון כזה בידיך ואתה נידון לנקיון־שיניים! הלא תבוש, אומלל! אזכור כנופיה של מנוּולים שלא היו ראויים להתיר שרוך נעלי, ואעפ"י כן משופעים היו בעשירות. אני התהלכתי בגלימה של אריג גס, והללו – מהודרים בקטיפה; משתענים על מקלות נוֹי עם גולת־זהב או מקור־של־עורב, ובמשבצות טבּעותיהם דיוקנאות מגולפים של אריסטו ואפלטון. ומי היו, בעצם? רוב־רובם כליזמרים עלובים, וכיום הריהם מיני שועים ורוזנים. משהייתי מהרהר בכך, היתה השראָה יורדת עלי, מעין רוממות הנפש, מוחי נעשה שנון, שכלי נוקב, ומסוגל הייתי אז לחולל נפלאות. אלא דא עקא, שחוויות חסד אלה לא היו שורות עלי זמן רב, כיון שעד כה לא עלתה בידי לסוֹל לי נתיב מסויים. על כל פנים, זהו נוסח השיחות שאני מגלגל עם עצמי, ואתה רשאי לפרשן כיד הדמיון הטובה עליך. העיקר, שתהא מסיק מכך, שמכּיר אני את רגש הבוז כלפּי עצמי, או את מוסר־הכליות המתעורר למראה הכשרונות שהשמים העניקו לנו והנידונים לכלייה; ואין לך יסורי־נפש קשים יותר. ואדם שעלתה לו כך, מוטב שלא נברא משנברא.

הקשבתי לדבריו; ובשעה שהציג לפני את מעשה הסרסור המפתה והנערה שנתפּתתה, חשתי שבנפשי מתרוצצות שתי הרגשות מנוגדות: לא ידעתי אם להתמכר לצחוק או לריתחה. שרוּי הייתי ביסורים. פעמים הרבה היה הצחוק מונע התפּרצות של כעס; ופעמים הרבה היתה החימה, שפיעפעה בעמקי לבי, מסתיימת ברעם של צחוק. דעתי נתבלבלה עלי ממידה כזו של שנינות ושפלות, מרעיונות שהצדק והסלף שימשו בהם בערבוביה, משחיתות־הרגשות מוחלטת כל כך, מנוולוּת שלימה כל כך ומגילוי לב בלתי שכיח כל כך.

הוא השגיח בהיאבקות שהתחוללה בי, ואמר:

“מה לך?”

אני: – לא כלום.

הוא: – כמדומה לי שהנך שרוּי במבוכה?

אני: – כיוונת אל האמת.

הוא: – אבל בסופו של דבר, מה אתה מייעצני?

אני: – להחליף את עניין השיחה. אה, אומלל שכמותך, לאיזו מדרגה של ניווּל ירדת!

הוא: – מודה אני ואומר שהדין עמך. אבל אַל תהא מיצר עלי. לא נתכוונתי בווידויי זה לגרום לך עגמת נפש. בבית, שבו שרוּי הייתי, חסכתי לי מעט כסף; אז שפר עלי גורלי ולא חסרתי מאומה, אבל לא מאומה בהחלט; יתר על כן, דאגו ליתן לי כך וכך מעות לשעשועים קלים.

ושוב החל טופח באגרופו על גבי מצחו; נשך את שפתיו, גילגל עיניים בוהות כלפי התקרה, והוסיף:

“את הנעשה איו להשיב. חסוך חסכתי לי מעט כסף; והזמן החולף בינתיים, גם הוא בחזקת ריווח.”

אני: – רצונך לומר, בחזקת הפסד.

הוא: – לא, לא, בחזקת ריווח. אני מתעשר מרגע לרגע; יום שחלף שקול כנגד דינר של זהב. עיקר העיקרים הוא להיפנות ערב־ערב לבית־הכבוד מתוך הרחבת הדעת, מתוך שימחה שבאצטומכה, מתוך ניחותא יתירה! O stercus pretiosum! (הה, צאָה יקרה!) הנה היא התכלית המפוארת בחיי אנוש והשוה לכל המעמדות. עם יציאת הנשמה הכול עשירים במידה שוה: שמואל ברנאר³⁶, שבתוקף גניבות, גזילות ושמיטות יניח אחריו הון של עשרים ושבעה מיליון שקלי זהב, וראמו שלא יניח אחריו אסימון, ראמו שיקבל גמילות־חסד־של־אמת תכריכים לעטוף את גוּפתו. הברמינן אינו שומע את צלצלי הפעמונים. לשוא מצרידים מאה כמרים את גרונותיהם לעילוּי נשמתו; לשוא מהלכת לפניו ולאחריו שיירה גדולה של אבוקות דולקות: נשמתו אינה מהלכת בצדם של גבאי חברא־קדישא. איו נפקא־מינה לגוף, אם יהא מרקיב תחת מצבה של שיש, או פשוט ברגבי עפר. מה יתרון לברמינן, אם ילדים לבושים אדומים וכחולים³⁷ יעטרו את ארונו, או לא ילך איש אחרי מיטתו. ומלבד זאת, רואה אתה יד זו; נוּקשה היתה כשֵׁד. אלה עשׂר האצבעות היו משתרבבות כמקלות הנעוצים בתוך פיסת־יד של עץ; וגידים אלה דמו למיתרי מעיים, מכורכּמים ומצופדים יותר מרצועות המשמשים לגלגלי מחרטה. אבל אני פוקקתי וריצצתי ידיים אלה בלי חמלה; סרבניות היו, ואני אמרתי אליהן: צייתניות תהיו, על כרחכן צייתניות תהיו!

(ותוך כדי כך צבת בידו הימנית את האצבעות ופיסת היד השמאלית, והחל לכופפן כלפּי מעלה וכלפּי מטה, באופן שקצות האצבעות היו משיקים לזרוע; הפרקים נתפוקקו, וחושש הייתי שמא ינקעם.)

אני: – הוי זהיר, – התריתי בו, – עלול אתה להטיל מוּם בעצמך.

הוא: – אַל תהא חושש. אצבעותי מורגלות בכך; זה עשר שנים שאני מלמדן הלכות גמישות; תחילה סרבניות היו, אבל כפיתי אותן לרצד על גבי המנענעים ולפזז על גבי המיתרים. עכשיו הן עושות פלאים. אין כמותן!

(ומניה וביה הריהו נוטל לעצמו עמידה של כנר; הוא מפזם איזה אלגרו ללוקאַטלי³⁸; זרועו הימנית מחקה את תנועת הקשת, ואצבעות ידו השמאלית משוטטות על גבי צואר הכנור; הוא ממתח מיתר או מרפּהו, צובטו בצפרניו כדי לבדוק אם צלילו ערוך כהלכה; ממשיך לנגן במקום שעמד; הולם ברגלו את הולם הקצב; מטלטל בראשו, ברגליו, בידיו ובכל רמ"ח אבריו; כפי שנזדמן לכם ודאי לראות בקונצרטים של פירארי או צ’בראן³⁹ או של וירטואוז אחר; בתנועות העוית שלהם הריהם מעצבים לעיני הצופים איקונין של סיגופים. וכי לא מוטב היה שפרגוד יהא חוצץ בין הכנר לבין קהל הצופים? כי קשה לראות אדם, הטורח להסב לנו תענוג, מעצב דמות אדם שנידון לעינויים. משהגיע הכנר דנן לקטע שכולו הרמוניה, לקטע שבו מהלכת הקשת בניחותא על גבי כמה מיתרים בבת־אחת, עטו פניו ארשת של התלהבות, קולו נעשה ענוג יותר, והוא האזין לעצמו במין דביקות. בטוח היה, כי האקורדים היו מהמים באזניו ובאזני. אחר כך, בשימו את הכנור תחת בית־שחיו, הצניח כלפי מטה את היד האוחזת בקשת:)

“נו, מה דעתך?”

אני: – לעילא ולעילא.

הוא: – כמדומה לי, שהדבר מניח את הדעת; כמעט כאצל אחרים.

(ותוך כדי כך התקין עצמו לישב ישיבת מנגן לפני הפסנתרין.)

אני: – אנא, חוּסה עלי וגם עליך.

הוא: – לא, לא; הואיל והגעתיך, חייב אתה להקשיב עד גמירא. איני מבקש חלילה שבחי־חנם. משתשמעני, תהא רשאי להללני בלבב שלם. ובזכות כך אזכה בכמה תלמידים.

אני: – לשוא תהא טורח; איו לי כל מהלכים בציבור.

הוא: – לעולם איני חס על טרחתי.

(מאחר שראיתי, כי לשוא מבקש אני לגלגל עליו רחמים, אעפ"י שנשטף כבר זיעה מחמת נגינת הסונאטה לכנור, הנחתי לו שיעשה מה שיעשה, והריהו יושב אל הפסנתרין בכפיפת רגליים, בהפשל ראש כלפּי התקרה, משל כאילו עיין שם בפארטיטורה כתובה; זימר, שר פּרט אקורדים של פתיחה, ביצע קטע לאלברטי⁴⁰ או לגאלופי⁴¹; והיה קולו מתנשב בחלל כרוח ואצבעותיו מרפרפות על גבי המנענעים; היה מקפץ מן הדיסקאנטים אל הבאסים, מניח את הליווי וחוזר אל הדיסקאנטים. כל מיני רגשות נתחלפו בפניו, קורת־רוח, ומורת־רוח; הפיאנו והפורטו נסתמנו בהם לסירוגין. וברי לי שאיש בקי ממני היה מכיר על נקלה בחיבור, לפי הקצב, לפי האופי, לפי עוויותיו של המנגן, לפי פסקי הלחן שהיו מתמלטים מפיו באתנחתות. ולמרבה התמיהה, היה נתפס מפרק לפרק להיסוסים; חוזר על הפסוק, מחשש שמא דילג על משהו שבמשהו, ומתכעס על עצמו שאין הקטע שגור כדבעי באצבעותיו.)

"עכשיו, רואה אתה, – אמר בזקפו קומתו ובקנחו את הזיעה שניגרה וירדה על לחייו – שגם אנו יודעים להפיק טריטון, קוינטו של יתר, ושילוב הדומינאנטות הוא עניין נהיר לנו. פאסאג’ים אַנהרמוניים אלה שדוֹדי היקר כה הרעיש בהם עולמות, אינם רבוּתא כלל; גם אני מסוגל לכך.

אני: – בכדי טרחת להראות לי גודל חריציתך; הייתי מאמין לך על דברתך.

הוא: – גודל חריצותי? הו, לגמרי לא; לצורך אומנותי יש לי בכך ידיעה כלשהי; ואולי למעלה מכפי הצורך. וכי בארץ זו חייב אדם להיות בקי באומנות שהוא מלמדה?

אני: – לא יותר ממידת הבקיאות שהוא קונה בשעה שהוא עצמו לומד.

הוא: – אמת ויציב ונכון בתכלית. בינינו לבין עצמנו, אישי הפילוסוף, נדבר בגילוי לב.

אני: – כלומר?

הוא: – היה זמן ולא היית משופע באמידוּת כפי שהנך היום.

אני: – גם כיום רחוק אני מאמידות.

הוא: – אבל שוב לא תהא מהלך, בימות הקיץ, ללוכסמבורג, התזכור…

אני: – נניח לכך; כן, זכור אזכור.

הוא: – ברדינגוט של פלוסין ירוק…

אני: – כן, כן.

הוא: – מהוּה בכאן ובכאן; כפפות הכותונת קרועות, ופוזמקאות הצמר השחורים מוכלבים מאחור.

אני: – ניחא, יהא כדבריך.

הוא: – והיית משוטט ב"שדרת האנחות''⁴²…

אני: – כדמות של יגון…

הוא: – ובצאתך משם, היית משוטט ברחובות.

אני: – ניחא.

הוא: – והיית אז מורה הוראה בחכמת־השעורין.

אני: – בלי שאהא מבין בה כל מאומה; הרי לכך נתכוונת, לא כן?

הוא: – אמנם, כן.

אני: – כשלימדתי אחרים נמצאתי למד; והעמדתי כמה תלמידים טובים.

הוא: – ייתכן, אבל לא הרי המוסיקה כהרי האלגברה או הגיאומטריה. ועכשיו, כיון שנעשית אדם חשוב…

אני: – לאו דווקא.

הוא: – וכיון שהפּרוטות מצוּיות בשפע בכיסך…

אני: – לאו דווקא בשפע.

הוא: – מן הסתם אתה שוכר מורים לבתך.

אני: – עדיין לא. ומלבד זאת, אמה היא השוקדת על חינוכה ולא אני, כי בדין שיהא שלום־בית.

הוא: – שלום־בית? לעזאזל, איו אדם זוכה לו אלא בשעה שהוא מֵשׂים עצמו בביתו מושל בכיפּה, או עבד; ובדין שיהא שׂוֹרר בביתו. גם לי היתה אשה, נשמתה עדן. משהיתה חורצת לשון, הייתי יוצא מכֵּלַי, ובקול רעמים הייתי מצווח ואומר כמאמר הבורא: “יהי אור!” ויהי אור. ובזכות כך בתקופה של ארבע שנים לא היה מעשה שיהא אחד משנינו גוער בחברו. בת כמה היא בתך?

אני: – אין זה לגופו של עניין.

הוא: – בת כמה היא בתך?

אני: – לכל הרוחות! הנח לבתי ולשנותיה; מוטב שנסיח במורים המעותדים לה.

הוא: – בהן צדקי שאיני מכיר בעולם יצור עקשן כפילוסוף. הריני מפיל תחינתי לפניו, הוד מעלתו הפילוסוף, שיואיל ברוב טובו וחסדו להגיד לי, בת כמה היא בתו העלמה.

אני: – נניח־נא שהיא בת שמונה⁴³.

הוא: – בת שמונה! הרי כבר ארבע שנים שזו צריכה היתה לדעת פרק בפריטה על פסנתרין.

אני: – ושמא לא היה כלל בדעתי להכליל בתכנית חינוּכהּ לימוד שיגיעתו מרובה מתועלתו.

אני: – ובטובך, מה איפוא בדעתך ללמדה?

אני: – לחשוב מישרים, אם יהא זה בכוחי; סגולה כה בלתי שכיחה כקרב הגברים, ובלתי מצויה שבעתיים בקרב הנשים.

הוא: – הניחה לה לחשוב מישרים ומעקשים כאַוות נפשה, ובלבד שתהא חמודה, נעימה וגנדרנית.

אני: – כיון שהטבע הואיל לחון אותה גוף ענוג ונפש מרגישה, והועידה לתלאות החיים, ממש כאילו חוננה גוף חסון ולב־של־ברזל, הרי שמחובתי ללמדה, אם יהא לאל ידי, לשאת תלאות אלה בגבוּרה.

הוא: – אני לשיטתי הולך; הניחה לה לבכות, להתייסר, להתחנחן: יהיו עצביה רגוזים, כאצל שאר בנות־מינה, ובלבד שתהא חמודה, נעימה וגנדרנית. מה, אין כלל בדעתך ללמדה ריקוד?

אני: – רק במידה הנדרשת להחוות קידה, לנהוג בגינונים נאים, לעמוד עמידה יפה ולהלך כראוי.

הוא: – וזמרה?

אני: – רק במידה הנדרשת כדי לקנות מבטא משופר.

הוא: – ומוסיקה?

אני: – אילו מצוי היה מורה טוב להרמוניה, הייתי שוכרו שילמדנה שעה אחת או שעתיים ליום, במשך שנתיים, אך לא למעלה מזה.

הוא: – ובמקום לימודים עיקריים אלה שאתה מבטלם…

אני: – קובע אני דקדוק, מיתולוגיה, דברי־הימים, גיאוגראפיה, מעט ציור והרבה מוּסר.

הוא: – מה נקל להוכיח לך מיעוט התועלת שיש בתורות אלה בעולם כעולמנו; מה אני סח, מיעוט תועלת, סכנה יש בהן. אבל לפי שעה אסתפּק בשאלה אחת: האין בתך נצרכת למורה אחד או שניים?

אני: – אין ספק.

הוא: – אה, הנה חזרנו לגופו של עניין. וכסבור אתה, שהמורים אשר תעמיד לבתך יהיו למדנים מופלגים בדקדוק, במיתולוגיה, בדברי־הימים, בגיאוגראפיה, במוסר אשר יורוּה? דברי הבאי, מורי ורבי, דברי הבאי. אילו היו קונים מידה של למדנות בתורות אלה, לא היו עוסקים באומנות ההוראָה.

אני: – מה טעם?

הוא: – כיון שהיו משקעים את חייהם בתלמודם. חייב אדם להעמיק חקר באמנות או במדע כדי להגיע לעיקרי הלכות. יצירות־מופת עולות רק בידי אלה הממיתים עצמם באהלה של תורה. רק האמצע והסוף מגיהים את ערפִלי ההתחלות. אדרבה, שאל את ידידך, מר ד’אלאמבר, שהוא בר־אוריין מופלג במדע המאתימאטיקה, אם יהא מסוגל להורות עיקרי הלכות של מדע זה. רק לאחר שלושים או ארבעים שנה זכה דודי לגילוי מאורות בתורת המוּסיקה.

אני: – הה, משוגע, ארכי־משוגע – קראתי בקול, – היתואר שבמוח מסוכסך כשלך יהיו דרים בכפיפה אחת רעיונות של אמת ודברים של הבאי?

הוא: – מי, לכל הרוחות, יודע דבר זה? הרי הם נקלעים למוחו של אדם באורח מקרה וקונים שם שביתה. מכל מקום, מי שאינו יודע הכל, אינו יודע כלום. אין יודעים לאָן הכל הולך, ומאין הכל בא; היכן מקומו של דבר פלוני או אלמוני; מי יהא ראשון במעלה, ומי יהא שני. וכי אפשר להורותוּ שיטה? והשיטה מניין? שמעני, אישי הפילוסוף, מחשבה תקוּעה לי במוחי, שהפיסיקה אינה אלא מדע עלוב ביותר; מעין גרגיר של חול שנשר מהרי האַלפּים; ועילת התופעות? באמונה, ניחא לו לאדם שיהא בוּר גמור ולא יהא יודע רק משהו ידיעה משובשת. ומסקנה זו היתה נר לרגלי בשעה שהייתי משמש מורה לקומפּחיציה ולליווּי על הפסנתרין. במה אתה מהרהר?

אני: – מהרהר אני בפירכות שבדבריך. אבל נניח לכך. אמרת שהיית משמש מורה לקומפוזיציה ולליווּי על הפסנתרין?

הוא: – כן.

אני: – ולא הבינות בכך כלום?

הוא: – לא כלום לחלוטין; אלא שהיו גרועים הימני שבעתיים; כוונתי לאלה שהתיימרו בלמדנות. אני, על כל פּנים, לא הייתי מקלקל טעמם של תלמידי ולא משבש ידיהם. וכיון שלא למדו אצלי מאומה, הרי בעברם מרשותי לרשותו של מורה מובהק, לא הוצרכו לשכוח מאומה; ודבר זה לכשעצמו כמותו כחסכון בזמן ובממון.

אני: – ודרכך בהוראה כיצד?

הוא: – כיצד? כדרך שאר מורי הוראה. הייתי בא. הייתי מטיל עצמי לתוך כורסה: “איזה אויר רע! ההליכה כמה היא מייגעת!” מפטפט קצת דברי רכילות: “מדמואזל למייר⁴⁴ הוצרכה לשחק תפקיד של כוהנת ווסטה באופירה החדשה; והנה נתבּרר, כי הרֹה הרתה; ועדיין אין יודעים, מי תשחק במקומה. מדמואזל אַרנוּ⁴⁵ נתנה גט־פטורין לרוזן החביב שלה. השמועה אומרת שהיא נושאת ונותנת עם ברטן. בינתיים מתנחם הרוזן החביב בכלי־החרסינה של מר דה מונטאמי⁴⁶. בקונצרט־החובבים האחרון הופיעה איטלקיה, ששרה כמלאך. פּרויל⁴⁷ הוא בחור־חמד להפליא. כדאי לראותו ב’תעלולי מרקוּרי'; בקטע החידות, אין כמותו. דוּמניל⁴⁸ המיסכנה חדלה להבין את דבריה ומעשיה. ובכן, מדמואזל, קחי בטובך את מחברת התווים”.

ובשעה שמדמואזל טורחת בעצלתיים למצוא את מחברת התווים שנעלמה, קוראים למשרתת ויומטרו עליה נזיפות. אני ממשיך: “את קליירון אין באמת להבין. מספרים על שידוך של חוכא ואטלולא; על נישׂואי מדמואזל… מה שמה של ברייה קטנה זו, שהיתה פילגשו של… של זה שזיכה אותה בשניים או שלושה ולדות, ושהיתה גם פילגשם של כמה וכמה…”

“מה אתה סח, ראמו; לא ייתכן; דברי הבל אתה מדבר”.

“חלילה לי, גברת. יש אומרים שהדבר כבר נעשה. שמועה פשטה בעיר, שמר וולטייר מת⁴⁹. הלואי”.

“מדוע, הלואי?”

“כי יש בכך סימן ועדוּת שהוא מתקין עצמו ליתן לנו איזה מעשה־קונדס חדש. כך מנהגו: למות שבועיים קודם לכן”.

– מה אגיד לך עוד? הייתי מספּר כמה הלצות מגונות, שלקחה אזני בבתים שבהם הייתי יוצא ונכנס; כי רוכלי רכילוּת מובהקים אנחנו. הייתי מֵשׂים עצמי בדחן. והיו שותים בצמא את דברי. היו מתגלגלים מצחוק, היו מצווחים בהתפעלות: “ראמו, הוא תמיד נחמד!” ובינתיים היו מוצאים את מחברת התווים של מדמואזל, מוטלת תחת כורסה, רמוסה, קרועה, ממורטטת על ידי כלבלב או חתלתול. והריהי יושבת אל הפסנתרין. תחילה הייתי מניח לה לישב בגפה ולהקיש על גבי המנענעים כאַוות נפשה. לאחר שהות־מה הייתי עוקר ממקומי וניגש אליה, כשאני מנענע ניענוע של קורת־רוח כלפי האם. והאֵם:

“לא רע כלל וכלל; אין היא חסרה אלא רצון טוב; אלא שניחא לה לבזבז את הזמן בפטפוטים, בסמרטוטין, בהתרוצצות ושאר שטויות כיוצאות־בזה. משאתה הולך לך, מיד נסגר הספר ואין הוא נפתח אלא בשעה שאתה חוזר לכאן. וכל כך למה? משום שמעולם אי אתה נוזף בה…”

– וכיון שמוטל עלי לעשות משהו, הייתי אוחז בידיה ומשטחן בשינוי הצג על גבי המנענעים. הייתי מתכעס. הייתי מצווח: “סול, סול, סול; מדמואזל, זהו סול!”

והאֵם:

“מדמואזל, וכי אין לך אזניים? אפילו אני, שאיני יושבת אל הפסנתרין, ואיני מציצה בתווים שלך, מרגישה, שכאן מתבקש סול. אַת גורמת טרדות יתירות למר ראמו. סבלנותו היא פשוט פליאה בעיני. מכל הדברים שהוא אומר לך, אין משתמר במוחך מאומה; ומחמת כך אינך רואה סימן־ברכה בלימודיך”.

מיד הייתי אוחז בדרכי נועם, מנענע בראשי ואומר: “סלחי לי, גברתי, סלחי לי. מדמואזל היתה עושה חיל רב, אילו שקדנית היתה, אבל גם בלאו הכי אין זה רע כלל וכלל”.

והאֵם: “במקומך, הייתי משהה אותה שנה תמימה על חיבור אחד”.

“לכך אין אַת צריכה לחשוש, גברתי; איני מניח חיבור עד שהיא משננתו כהלכה; ויש לומר שאצבעות חרוצות לה”.

והאֵם: “מר ראמו, אתה חונף לה, אתה מביאהּ לידי יהירוּת; וסופה שאינה קונה בשִׁעורים אלא יהירוּת זו בלבד שתטיח לי בפני בשעת־כושר.”

ובינתיים הגיעה השעה לקצהּ. תלמידתי מושיטה לי את שובר השעור בהנף־יד חינני ובקידה שהורה לה המורה לריקוד. אני טומן את השובר בכיסי, והאֵם אומרת: “יפה ונחמד, מדמואזל; אילו היה כאן מר פּאווייה⁵⁰, בטוחתני שהיה מוחא לך כף”. הייתי מפטפט עוד רגעים מועטים מפני דרכי־נימוס ופורש, והרי לך שעור לפסנתרין בימים ההם.

אני: – וכי היום נשתנו דרכי ההוראה?

הוא: – פשיטא! אני בא. ארשת של רצינות בפני, אני מסלק חיש את הידונית; אני אָץ לפתוח את הפסנתריו; אני בוחן את המנענעים. אני מתנהג כאדם ששעתו דחוקה לו. כשמנסים להשהותני רגע קט, אני צורח ככרוכיה, כאילו נגנב ממני דינר־של־זהב. בעוד שעה עלי להיות בבית פלוני; לאחר שעתיים אצל דוכסית אלמונית. אני קרוא לסעודה אצל מארקיזה יפה; משאקום מאצל שולחנה עלי לשאת רגלי לביתו של הבארון באגה⁵¹, ברחוב נוו־דה־פטי־שאַן.

אני: – ואליבא דאמת אינך קרוא לשום מקום?

הוא: – אליבא דאמת, לא.

אני: – לשם מה איפוא לאחוז בתחבולות קטנות ושפלות אלו?

הוא: – שפלות! בטובך, למה תכתירן בגינוי זה? הרי הן בחינת גזירה באומנות שלי. רוב מניינו ובניינו של הציבור אדוק בכגון דא. לא אני המצאתי אותן: אהא איש מוזר ושלומיאל בעיני הבריות אם לא אסגלן לעצמי. אכן, יודע אני, אם תבוא למדוד אותן בעקרונות מסויימים וכלליים של איזה מוסר המקובל על כול ושאין איש מקיימו הלכה למעשה, הרי יהא הלבן שחור, והשחור לבן. אבל, אישי הפילוסוף, ישנו מצפון כללי כדרך שישנו דקדוק כללי; אך דא עקא שבכל שפה ושפה מצויים יוצאים־מן־הכלל, שאתם המלומדים מכנים אותם, כמדומה לי, בשם… אנא עזור לי… בשם…

אני: – אידיוטיזמין.

הוא: – אמת ויציב. ובכן, לכל מעמד ומעמד יש יוצאים־מן־הכלל שלו, הסוטים מן המצפון הכללי, שהייתי מכנה אותם בשם אידיוטיזמין־של־האומנות.

אני: – יורד אני לסוף דעתך. פונטנל⁵² מיטיב לדבר, מיטיב לכתוב, אם כי סגנונו מלא וגדוש אידיוטיזמין צרפתיים.

הוא: – ושליט המדינה, המיניסטר, עתוד־הכסף, הדיין, הסרדיוט, הסופר, הפרקליט, הקטיגור, הסוחר, הבאנקאי, האומן, המורה לזמרה, המורה לריקוד, – אנשים מהוגנים הם בתכלית ההגינות, אף כי נוהגם סוטה בכמה וכמה בחינות מו המצפון הכללי ומלא אידיוטיזמין מוסריים. ככל שמסורת־דברים עתיקת־ימים יותר, כן מרובים האידיוטיזמין; ככל שהזמנים משובשים באסונות ותקלות, כן יתרבו האידיוטיזמין. כאיש כן מלאכתו, וכן להיפך. מטעם זה משתדל כל אחד להוקיר את האומנות שלו במידה המופלגת ביותר.

אני: – מסוגיית פלפוּלים זו לא נתחוור לי אלא דבר אחד: או שמעטות המלאכות שבעליהן ישרים, או שמעטים האנשים הישרים במלאכתם.

הוא: – יתירה מזו, הללו אינם מצויים כלל. אך כנגד זה מעטים הנוכלים מחוץ לתחומי־חנותם; והכל היה הולך למישרים, אילולא מניין מסויים של אנשים הקרויים שקדנים, דקדקנים, המהדרים לקיים את חובותיהם בקפדנות רבה, או המצויים תמיד בחנותם, והרי זה היינו־הך, ושקודים מבוקר עד ערב על אומנותם, ואינם שקודים אלא על כך בלבד, ולפיכך הם היחידים הזוכים בעושר ובכבוד.

אני: – בזכות האידיוטיזמין.

הוא: – כך הוא. רואה אני כי ירדת לסוף דעתי. בכל דור ובכל ארץ מצויים אידיוטיזמין משותפים, כשם שמצויות שטויות משותפות; כל עיקרו של אידיוטיזם משותף הוא רכישת לקוחות במידה המופלגת ביותר; וכל עיקרה של שטוּת משותפת היא האמונה – איזהו החרוץ ביותר, הוי אומר זה שהשכיל להרבות לקוחותיו. והרי לך שני יוצאים־מן־הכלל הסוטים מן המצפון הכללי שהם בחינת גזירה. משול זה למין אשראי; לכשעצמו, אין זה ולא כלום, אך דעת הציבור היא הנותנת לו תוקף. המשל אומר: “טוב שם טוב מכסף וזהב”. אבל צא וראה, שבעלי השם הטוב אינם זוכים לכסף וזהב; ורואה אני בדורנו: מי שיש לו כסף וזהב, זוכה גם לשם טוב. חייב אדם לעשות כל מה שיוכל ובלבד שיזכה גם בשם טוב וגם בכסף וזהב. ודבר זה הוא נר לרגלי בשעה שאני מוקיר עצמי בתחבולות שאתה מגדירן כמעשי ערמה שפלים. הנני מלמד את לימודי ומלמדם היטב, זהו הכלל; אני מעמיד פנים טרודות, כאילו מטופל אני בשעורים יותר משהיום מטופל בשעות, זהו אידיוטיזם.

אני: – ואת השִׁעור אתה מלמד כהלכה?

הוא: – כן, באופן המניח את הדעת. הבאס היסודי⁵³ של דודי היקר הביא את כל העניין הזה לידי פשוטו. לפנים הייתי מלסטם את תלמידי. כן, מלסטם אותם בתכלית הפשטות. היום אני מרוויח את מעותי ממש כאחרים.

אני: – והיית מלסטם אותם בלי כל מוסר־כליות?

הוא: – הוֹ, בלי מוסר כליות! המשל אומר: “הגונב מן הגנב, מביא הנאה לשטן”. כי מי היו הורי התלמידים? אנשים שצברו הון בדרכי ליסטוּת. היו אלה חצרונים, אילי כספים, סיטונאים, אנשי פרקמטיה. ואני ושכמותי נטלנו מהם רק אסימונים עלובים המגיעים לנו בזכות. בטבע פועל החוק של כל דאלים גבר; בחברה אוכלים המעמדות זה את זה. אנו עושים שפטים איש ברעהו, בלי דין ובלי דיין. לפנים התנקמה לא־דישאן⁵⁴ באחד מאילי הכסף את נקמת הנסיך, היום זוהי גימאר⁵⁵; עכשיו מתנקמים בלא־דישאן את נקמת עתוד־הכסף: הסוחרת בקישוטי אופנה, הזהבי, הרפד, הרמאי, המשרתת, הטבּח, הכובסת. בתוך כל אלה – מיהו המקופח? הבטלן, השוטה שאינו מקפּח שום איש. מכך אתה למד, שהיוצאים־מן־הכלל הסוטים מן המצפּון הכללי, או האידיוטיזמין המוסריים, שמרבים כל כך להוקיעם ולהגדירם כמעשי ליסטות, אינם, בעיצומו של דבר, אלא גזירות שהציבור עומד בהן; עיקר העיקרים הוא טביעת־עין מובהקת.

אני: – טביעת־עינך מביאתני לידי התפּעלות.

הוא: – ואַל תסיח דעתך מן העוני. קול המצפון והכבוד הוא רפה מאוד בשעה שהמעיים צועקין תמרורים. לכשאזכה ביום מן הימים לעשירות, תהא חובה עלי להחזיר לעצמי את זכויותי; והחלטה תקיפה בלבי לגמול לעצמי שִׁלומים בכל הדרכים שבגדר האפשרי: בשולחן מדושן, במישחקי קוביוסטוס, ביינות משובחים, בנשים יפות.

אני: – חוששני, שלעולם לא תבוא לידי עשירות.

הוא: – גם בי מעמעם חשש כזה.

אני: – אבל אם זכֹה תזכה בעושר; מה תהא עושה?

הוא: – מה שעושה כל דל שהֶעֱשיר; אהא מנוּול מחוצף, שעדיין לא ראה העולם כמותו. אז איזכר את כל הממרורים שהשביעוני; אמדוד להם בּרבּית־דרבּית במידת הבזיונות שמדדו לי. אני אוהב למשול בכיפה, ומשוֹל אמשול; אני אוהב שיקלסוני, וקלס יקלסוני. כל אַנשי הכנופיה של ווילמוריין⁵⁶ ישמשוני; ואהא אומר להם כמו שהיו אומרים לי: “הוֹ, מנוּולים, שעשעוני!” והם ישעשעוני. “הוֹ, מנוּולים, השמיצו לי אנשים מהוגנים!” והם ישמיצום, אם הללו יהיו עדיין בנמצא. מלבד זאת יהיו לנו נשי עגבים, נערוך חינגות והילולות, נתבסם כדבעי, ולכשנתבסם יהא לבנו גס זה בזה, נספּר מעשיות, נהיה שטופים בפריצוּת ויהיו בנו כל המידות הרעות. יהא זה אורח־חיים שכולו מנעמים. נוכיח בראיות חותכות, כי אין בו בוולטייר כל גאונות; כי בופון מהלך תמיד על קביים וסגנונו אינו אלא גיבוב של מליצות; כי מונטסקייה אינו אלא סתם שיננא; נדחוק את ד’אלאמבר לתוך תחום המאתימאטיקה שלו; נקפח שוקיהם של כל הקאטוֹנים⁵⁷ הקטנים שכמותך, הבזים לנו מתוך קנאָה, שענוותנותם אינה אלא יוהרה, והמסתפּקים במועט מחמת הכרח. ואשר למוסיקה – רק אז נעסוק בה!

אני: – לפי השימוש הנכבד שאתה מתעתד לעשות בעשירות, רואה אני כי חבל מאוד שקבצן אתה. אילמלי זכית בעשירות, היית נוהג אורח־חיים היאה למין האנושי, ותפארת לך הימנו.

הוא: – כמדומה לי, שאתה מלעיג בי; אישי הפילוסוף, אי אתה יודע כלל, במי אתה משטה; אי אתה מעלה כלל על דעתך, כי בזה הרגע הריני מסמל את החלק הנכבד ביותר של המטרופולין והחצר. פֶה אני להרהורי לבם של עשירינו לכל מעמדותיהם, ועובדה היא, שאילו במקומם הייתי, לא הייתי משנה מאורח־חייהם אפילו כמלוא נימה. הנה עד היכן הגעת, אתה וכיוצאים בך. מדמים אתם בנפשכם, כי אושר אחד מוּנה לכל הבריות. אַשליה! אתם משווים לאושר שלכם הלך־נפש רומנטי שאנו חסרנוהו, מטעימים לו מין טעם מיוחד. אתם מפארים אַשליה מוזרה זו בשמות נאים: מידות תרומיות ופילוסופיה. וכי המידות התרומיות והפילוסופיה יפות לכולם? וכי עולם מתוקן במלכות החכמה והפילוסופיה לא יהא עצוב עד מוות? אכן, מצויה פילוסופיה אחת, והיא תשתבח; כבוד ויקר לחכמת־שלמה: סבוא יינות משובחים, זלול מטעמים, התפלש עם נשים יפות, לפוש במיטות־נועם. השאר אינו אלא הבל הבלים.

אני: – מה אתה סח? ולחרף את הנפש למען המולדת?

הוא: – הבל הבלים. המולדת עברה ובטלה. מקוטב אל קוטב איני רואה אלא עריצים ועבדים.

אני: – לגמול חסדים טובים עם ידידים?

הוא: – הבל הבלים. וכי יש לו ידידים לאדם? וכי כדאי לו לאדם שיקנה לו ידידים כדי לעשותם כפויי־טובה? דוק ותמצא, ששכר גמילות־חסדים הוא על פי הרוב כפיון־טובה. החזקת־טובה עול הוא, וכל עול סופו פריקת־עול.

אני: – לתפוס כהונה בציבור ולקיים את החובות התלויות בה?

הוא: – הבל הבלים. למאי נפקא־מינה אם יש לו לאדם כהונה ואם לאו, העיקר שיהא עשיר; הואיל ואין אדם מבקש לתפוס כהונה בציבור אלא על מנת להתעשר. שיהא אדם ממלא את חובותיו? מה יתרון לו בכך? סופו שמעורר קנאָה, משתבש בצרות ומביא עליו פורעניות. הכך עושים חיל? העיקר הוא להתאבק בעפר רגליהם של רמי־היחש; לתהות על טעמם; לענות אמן אחרי שחיתות מידותיהם; ללמד זכות על מעשיהם הנתעבים. הנה סוד ההצלחה.

אני: – ולדאוג לחינוך הבנים?

הוא: – הבל הבלים. חובה זו מוטלת על אומן־פדגוג.

אני: – ואם אותו אומן־פדגוג יהא אדוק בעקרונותיך, בדין שיהא מזלזל בחובתו; ומי ייענש על כך?

הוא: – באמונה, שעלי לא יחול העונש; אלא ייתכן שביום מן הימים ישאו בעונש בעל בתי, או אשת בני.

אני: – ואם הללו יהיו שטופים בהוללות ובשחיתות?

הוא: – יהא זה בטבע מעמדם.

אני: – ואם ימיטו קלון על עצמם?

הוא: – לכך איני חושש; העשירות תשמש להם תריס ומגן.

אני: – ואם יתרוששו?

הוא: – אוי ואבוי להם.

אני: – ולא תתן דעתך על הליכות אשתך?

הוא: – לדידי, השיטה הבדוקה שלפיה צריך אדם לנהוג עם פלג־גופו היקר, היא להניח לה לעשות ככל העולה על לבה. ולדידך, כלום לא תהא החברה משעשעת ביותר, אם כל אחד ואחד יהא עוסק בשלו?

אני: – ודאי. אין רוחי טובה עלי בערב אלא בשעה שדעתי נוחה מהבוקר.

הוא: – כמוני כמוך.

אני: – חיי הבטלה הם הם העושים את אנשי הטרקלין בררנים כל כך בתענוגותיהם.

הוא: – אַל תאמין בכך. הם הומים ומהמים תמיד.

אני: – כיון שאינם מתעייפים לעולם, הרי שאינם נינוחים לעולם.

הוא: – אַל תאמין בכך. תמיד עייפים הם ויגעים.

אני: – התענוג הוא להם עיסוק ולא צורך.

הוא: – ומוטב כך, הצורך – לעולם הוא עינוי.

אני: – אין הם מחסרים מעצמם שום הנאה. נשמתם מיטמטמת. השיעמום תוקפם. זה שיבוא ויטול את נשמתם בתוך ההרווחה המדכאה, שבה הם שרויים, יגמול חסד עמהם. מן האושר ידעו רק את החלק המתבלה חיש מהר. איני מגנה את תענוגות החושים; גם לי חך טועם, הנהנה ממטעמים ומיינות משובחים; גם לי לב ועיניים; גם לי ינעם להסתכל באשה נאה, לחוש בידי את גמישות חמוקי שדיה, להצמיד שפתי לשפתיה, לשאוב חמדה ממבטי עיניה, להמוג בתוך זרועותיה. הילולה במחיצת ידידים, ותהא זו הילולה של חדוותא יתירה, אינה למורת־רוח מזמן לזמן. אך לא אכחיד ממך, כי שבעתיים ינעם לי לעמוד למיסכן בשעת דוחקו; להשיא עצה שיֵש בה כדי להועיל; לסיים בכי טוב עניין משוּבש בתקלות; לעיין בספר מהנה, לטייל בחברת איש או אשה הקרובים ללִבּי; לשקוד שעות מיספּר על חינוך ילדי; לכתוב דף נאה; לקיים את החובות התלויות במעמדי; להגיד לזו אשר אוהַב דברי חיבה ורוך כאלה, שזרועותיה יהיו נכרכות על צוארי. אכן, “מוחמד” יצירה נשגבה היא; אך שבעתיים מעדיף הייתי להוציא לאור את משפּטו של קאלאס⁵⁸. מכיר אני אדם אחד, שביקש לו מקלט בקרתחדשא. הוא היה הצעיר־שבמשפּחה בארץ שבּהּ גוזר המנהג שכל הנכסים יעברו לידי הבכור. בנֵכר הגיעתו שמועה שאחיו הבכור, בן סורר ומפונק, קם וגירש את הוריו מארמונם, לאחר שנטל מהם את הכל; והזקנים קלי־הדעת, שלא כיהו מעולם בבנם, נמקים בעוני בעיר קטנה שבאיפרכיה. מה עשה הבן המקופּח, שאנוס היה לילך לארץ נכריה ולנסות שם את מזלו? הוא משגר כסף להוריו. מחסל את הפרקמטיה שלו וחוזר עתיר־נכסים. הוא מחזיר את אביו ואמו למשכנם. הוא משיא את אחיותיו. הה, ראמו יקירי! אותו איש סבר, כי פרק־זמן זה היה המאושר ביותר בימי חייו; בדמעות עיניים סיפּר לי על כך; וגם אני חש בזה הרגע כי לבי רוגש והומה, וכי התענוג שם מחנק לדברי.

הוא: – אתם הפילוסופים הנכם בריות מוזרות מאוד.

אני: – לבי־לבי לכם, מבלי־עולם, אם אין אתם מסוגלים לדמות בנפשכם כי יכול אדם להתרומם מעל לגורלו, וכי מן הנמנע הוא שיהא אדם אומלל בחסות מעשי־מופת נאים כגון אלה.

הוא: – לאושר מעין זה לא אסכּוֹן לעולם, שכּן חזיון בלתי־נפרץ הוא. אבל מדבריך נמצאתי למד, שחייב אדם להיות מהוגן?

אני: – ודאי; הרוצה באושר, חייב בכך.

הוא: – בכל זאת, עדי־ראייה אנו לחזיון הפוך: המהוגנים מקופּחים אושר, ולעומתם רבים המאושרים שאין בהם קורטוב של הגינות.

אני: – כך נדמה לך.

הוא: – וכי לא בעטיה של אותה הגינות שהשיאתני להתיימר רגע קט בשכל ישר ובגילוי־לב, איני יודע היכן אסעד הערב?

אני: – לאו דווקא; הגעת לכך, כיון שלא התמדת בהגינות זו; כיון שלא דאגת בעוד מועד להתקין לעצמך מעמד של בן־חורין.

הוא: – אם בן־חורין ואם עבד, על כל פּנים המעמד שעשיתי לי הוא הנוח ביותר.

אני: – והבלתי בטוח והבלתי מהוגן ביותר.

הוא: – אבל המשובח ביתרון מופלג: הוא הולם ביותר את אופיי, אופי של הולך־בטל, של שוטה, של מנוּול.

אני: – הדין עמך.

הוא: – והואיל ויכול אני לכונן אושרי במידות רעות הטבעיות לגבי, שקניתיו בלי עמל ואני מקיימן בלא יגיעה והן עולות בד בבד עם מידות בני־עמי, ודעת אפוטרופסי נוחה מהן שבעתיים ממידות תרומיות העשויות להיות למורת רוחם, – הרי לשוטה גמוּר אֵחָשב אם אהא מתלבּט ומתחבּט כנשמה ערטילאית כדי להתגלגל בגלגול אחר ולכפות על עצמי אופי הזר לאופיי, לסגל לעצמי סגולות הנכבדות מאוד. על כך איני חולק, אבל אין הללו נקנות אלא בעמל רב, וקשה לקיימן, ותועלתן מוטלת בספק; יתירה מזו, עשויות הן להבאיש את ריחי בעיני העשירים שלשיירי שולחנותיהם אני מייחל. הכול משבחים ומקלסים את המידות הטובות, אך אליבא דאמת, שונאים אותן, בורחים מהן, דנים אותן להיות נמקות בצינה, ובעולם זה חייב אדם לדאוג שתהא לו חמימות לגופו. שמא תסביר לי, מה טעם רואים אנו שהצדקנים, האדוקים במצוות, הם כה קשוחי לב, כה רגזנים וכה בלתי נוחים לבריות? וכי אין זה משום שנטלו לעצמם חובה שאינה טבעית לגביהם, וממילא מתייסרים ביסורים, ואדם ידוע יסורים אוהב לגרום יסורים לאחרים. מעין זה אינו לפי רוחי ולא לפי רוח אפוטרופסי; גזירה עלי שאהא עליז, מבדח, משעשע, לץ, מוקיון. הצדקנות תובעת יראת־הכבוד, ויראת־הכבוד מעיקה. הצדקנות תובעת סגידה, והסגידה אינה משעשעת כל עיקר. עניין לי עם אנשים המשתעממים, ועלי החובה לבדחם. ורק המגוחך וההשתטות מבדחים, ולפיכך חובה עלי שאהא מגוחך ומשתטה; ואילולא הייתי כך מטבע ברייתי, הרי שחייב הייתי להעמיד פני מוקיון. אשריני שפטור אני להיות צבוע, גם בלעדי מצויים צבועים ומאחיזי־עיניים מכל המינים והגוונים, לרבות הגונבים דעת־עצמם. למשל אותו אביר דבי מורלייר⁵⁹, שמגבעתו שמוטה לו על אזנו, שראשו מתנועע כה וכה, שמלכסן מבטים של זלזול בכל עובר־ושב, שסייף ארוך משתקשק לו על ירכו, שמוכן ומזומן לעלֹב בכל אדם שאינו חגוֹר חרב, שמוכן ומזומן להתגרות מלחמה בכל המזדמן בדרכו, – גינוניו של זה מה כוונתם? להוכיח לעצמו שגיבור הוא. אם כי, אליבא דאמת, אינו אלא מוג לב. סטור לו על חוטמו ויקבל סטירה זו בשפלות ברך. רצונך שיהא משפּיל את קולו, הגבּה את קולך. הראֵה לו את מקלך, או בעט לו באחוריו: כולו תמיהה על פחדנותו, ישאלך: זו מניין לך? כי הוא עצמו לא ידע זאת לפני שעה קלה. מרוב גינוני שחצנות בא לכלל דיעה, כי גיבור הוא. ואשה צדקנית זו, המסגפת עצמה בסיגופים, המסיירת בתי־סוהר, הבאה לכל עצרת של בעלי־צדקה, המהלכת בעיניים מושפּלות, שאינה מהינה להציץ בפניו של גבר, שלא תתפתה חלילה להרהורי עבירה, כלום לא תבער אש התאווה בלִבּהּ, ותשוקות־חטא לא יענוה, ודמיונה לא מעלה לפניה, ביום ועל משכבה בלילות, מחזות מתוך “שוער בית המנזר”, או פוזות ברוחו של פייטרו אַרטינו⁶⁰? מה מתרחש בה? מה חושבת עליה המשרתת התמה לגווֹע? שכבי לישון. ז’וסטינה. לא אותך קוראה הגבירה בדמדומי הזיותיה. והידיד ראַמו, אם ביום מן הימים יעלה על לִבּוֹ לבוּז לעשירוּת, למאכלות טובים, לבטלה, לשים עצמו ענוותן, – מה יהא אז? צבוע. לפיכך מוטב שראמו יהא מה שהנהו: ליסטים עליז במחיצתם של אלה שנתעשרו ממעשי־ליסטים, ולא צדיק כביכול, או אפילו אדם מהוּגן, שיהא נידון לאכול לחם־נִקוּדים בבדידוּת או במחיצתם של קבצנים ודלפונים. למה אכסה ממך, אותו אושר שבעלי־דמיונות שכמותך גומרים עליו את ההלל, אינו כלל לפי רוחי וטעמי.

אני: – רואה אני, יקירי, שאי אתה יודע כלל טיבו של אותו אושר. וגם אינך מסוגל לעמוד עליו.

הוא: – מוטב כך, לעזאזל! מוטב כך. בגללו אהא גוֹוע ברעב, בשיעמום, ואולי גם במוסר־כליות.

אני: – כיוָן שכּך, הרי אין בידי אלא להשׂיאך עצה אחת: אַל תתמהמה וחזור לאותו בית שממנו גוֹרשת מחמת אי־זהירות.

הוא: – ולעשות מעשה שאין אתה מואס בו על דרך הפּשט, ושאני בוחל בו במקצת על דרך המשל!

אני: – תמיהני עליך!

הוא: – אין כל תמיהה בכך. נכון אני לעשות כל מעשה נבלה, אך בלי כפייה. נכון אני להשפּיל את כבודי… אתה צוחק?

אני: – עניין כבודך מביאני לידי צחוק.

הוא: – מילא, כל אדם וכבודו שלו. מוכן אני למחול על כבודי, אך לא על פּי גזירה. כלום די שיגידו לי: “זחל!” ואהא אנוס לזחול! אכן, הזחילה היא דרך הילוכה של התולעת, וגם דרך הילוכי: כשמניחים לנו לזחול, אנו זוחלים; אבל כשדורכים לנו על הזנב, אנו מזדקפים; דרכוּ על זנבי ונזדקפתי. ומלבד זאת, אי אתה יודע איזה בית־משוגעים הוא זה. תאר־נא בנפשך ברנש קדורני, מוּכה מרה־שחורה, מעוטף ומכורבל בגלימת־בית, שדעתו אינה נוחה מעצמו ומשום דבר שבעולם; בכדי אני עמל לסחוט מפרצופו שמץ של חיוך; בעיניים קפואות הוא סוקר את העוויות המבדחות שבפני, באזניים אטומות הוא מקשיב לעוויות שׂכלי המשעשעות שבעתיים, כי, בינינו לבין עצמנו, הרי האב נואל⁶¹, בנדיקטיני מתועב זה שקנה לו מוניטין בעוויותיו, הרי על אף הצלחתו בחצר – ואיני מתכוון לקלס את עצמי – אינו אלא מאריוניטה של עץ לעומתי. בכדי אני מתלבט להידמות לארכי־משוגע, חרס אני מעלה בידי. היצחק? או לא יצחק? קושיה זו טורדתני תוך כדי כרכורי; ואי אתה משיג כלל, כמה מזיק אי־בטחון זה לכשרון. בעל־המרה־שחורה שלי, כְּתונת הלילה שמוטה לו עד גבּוֹת עיניו, דומה לבוּבה סינית, שלסנטרה קשור חוט דק המשולשל מתחת לכורסה. סבור אתה שהחוט יתנועע, אך לאו דווקא. וכשיקרה המקרה ולסתותיו ינועו, הרי זה כדי להטיח בפניך דיבור מייאש, המלמדך שברנש החרסינה לא השגיח כלל בעוויותיך, וכי כל מעשי־הקוף שלך עלו בתוהו. והדיבור המוטח בפניך הוא תשובה לשאלה ששאלתיו ארבעה ימים קודם לכך; משנפלט דיבור זה, חוזרות הלסתות ומתהדקות…

(ותוך כדי כך הוא מחקה את בעל־המרה־שחורה שלו; מטיל עצמו לתוך כורסה, זוקף ראשו, שומט כובעו עד לגבּוֹתיו, עוצם קימעה את עיניו, משלשל ידיו לצדדין, מניע לסתותיו כאבטומטוס, ואומר:)

“כן, מאדמואזל, את צודקת בהחלט. עניין זה טעון הרבה חריפוּת”. וכך יהא זה פוסק הלכות שאסור לערער עליהן; יהא פוסק בבוקר, בערב, ליד שוּלחן־התמרוקים, בשעת שתיית הקפה בשׂחוֹק־הקלפים, בתיאטרון, בשעת אכילת פת־ערבית, ובל אחטא בשׂפתי, מניח אני שגם בשעה שהוא חבוק בזרועות פילגשו. להחלטות האחרונות לא הייתי עד־שמיעה, אבל עייפתי עד מוות מן האחרות. קודר, עגום, פסקני כגורל, – כזה הפטרון שלנו.

ולעוּמתו, – צדקנית המעמידה פנים של חשיבוּת, – שמוּכן היית לומר לה שנאָה היא, כיון שעדיין נאה היא, אם כי פניה חתומות פה ושם אבעבועות והיא נוטה להסתרבל בבשׂרים כמרת בּוֹביון⁶². אוהב אני בשרים, כשהם נאים, אך מידה מופלגת היא מידה מופלגת; והרי התנועות חשיבותן כה רבה לגבי החומר! זאת אף זאת: מרושעת היא, פתיה היא, ויהירה היא שבעתיים מאווזה. זאת אף זאת: זו מבקשת להיות חכמנית. זאת אף זאת: שומה עליך להוכיח לה, כי חכמה כמותה אין בעולם כולו. זאת אף זאת: אין זו יודעת מאומה, ופוסקת הלכות. זאת אף זאת: חייב אתה לענות אמן אחרי דיעותיה הפּסקניות ולמחוא כפּות ידיים ורגליים; להתמוגג מנחת, לצאת מן הכלים מרוב התפּעלות: “איזה טעם דק מן הדק! איזו אמירה נפלאה! איזו טביעת־עין! איזה חוש מובהק! ומניין להן לנשים כל אלה? בלא שום לימוד, בכוח האינסטינקט בלבד, בשכל הטבעי לבדו. הפלא ופלא! ומצויים שוטים הטוענים, כי דווקא הנסיונות, הלימוד, החינוך, כוח השיפּוּט מעצבים סגולות אלה…” ושאר שטויות כיוצאות־באלה, ולבכות ממש משימחה. עשר פעמים ביום להשתוחח בקידות אגב שרבוּב רגל אחת לפנים ורתיעת רגל שניה לאחור; לשאת כפּיים אל האלילה; לבקש במבטי עיניה תשוקה כמוסה, לייחל למוצא פיה, לעשות אוזן כאפרכסת, ומשניתן הצַו – לעוף כחץ מקשת. מי מסוגל לשעבד עצמו לתפקיד כזה, אם לא יצור עלוב המוצא באותו בית, פעמיים או שלוש פעמים בשבוע, במה לשכך את מצוקת בטנו? אבל מה דין יש לחרוץ על חנפנים כגוו פאליסו, פרירון, פואנסיינה, באקולאר⁶³, שאינם עניים מרודים כל עיקר, שאין לשפלותם צידוק במעיים דווּיים?

אני: – מעולם לא הייתי מעלה על דעתי, שהנך איסטניס כזה.

הוא: – אינני איסטניס. תחילה למדתי מדרכי אחרים ועשיתי כמותם, וגם היטבתי לעשות מהם, כיון שהנני מחוצף יותר, מוקיון מעוּלה יותר, רעב יזתר, מצוייד ריאות חסונות יותר. כפי הנראה, הריני חוטר בגזעו של סטנטור⁶⁴ המפוֹאר.

(וכדי ליתן לי מושג של ממש על כוח ריאותיו, החל משתעל בעוצמה כזו, שכל שמשות בית־הקפה הרטיטו, ומשחקי האישקוקי עמדו ממישחקם.)

אני: – אבל כשרון זה למה יועיל?

הוא: – אי אתה מנחש?

אני: – לא. אין כוח דמיוני מופלג.

הוא: – דמה בנפשך כי נתגלע פולמוס, ועדיין אין שום צד מכריע: אותה שעה קם אני ממקומי ואומר בקול של רעם בגלגל: “הדין עם מדמואזל. אכן זה נקרא כוח שיפוט. מפני דיעה כזו מבוטלות כעפרא דארעא דיעותיהם של יפי־הרוח שלנו. ביטוי שיֵש בו מן הגאונות”. אך יש ליזהר, שלא לענות תמיד אמן בנוסח אחד. עלול אתה להיות חדגוֹני, תפלן, להיראות כאדם שאין לבו ופיו שווים. יש להמנע מכך על ידי כוח השיפוט, ריבוּי התחבולות. יש לכוון מראש את נעימות הקול המאז’וריות, החותכות; לנצל את השעה הכשרה. למשל, בשעה שחילוקי־הדיעות מחריפים והולכים, והפולמוס מגיע לידי תכלית הריתחה, כשאין איש מבין מה השני סח, כשהכול מדברים בבת־אחת; אותה שעה עליך להיות שרוי בקרן־זוית של החדר, הרחק משׂדה־המערכה, להתקין את ההתפּרצוּת על־ידי שתיקה ממושכה וליפול לפתע פתאום כמין פגז בין בעלי־התריסין. אין איש בקי כמוני בתכססנות זו. אך יש לי גם שיטה הפוכה, שיטה שבה באמת הנני מחולל פלאות. יש לי נעימות־קול רפות שאני מתבּלן בחיוכים; עוויות לאין־ספור של אמירת־אמן; במישחק זה אני מסתייע בחוטם, בפה, במצח, בעיניים; הנני בעל גמישות מתניים; יש לי אופן של עקימת חוט־השדרה, הגבהת הכתפיים והנמכתן, הרכנת הראש, עצימת העיניים והעמדת פנים דהומות כאילו שמעה אזני רינת מלאכים ושרפים. זהו המחניף. איני יודע אם משיג אתה כּל עצמתה של פוזה אחרונה זו. לא אני המצאתיה; אך איש לא השכיל עדיין לבצעה כמוני. אדרבה, ראה נא.

אני: – נכון, אין דומה לך.

הוא: – כסבור אתה, כי מצויה אשה אחת, מתרברבת במקצת, שתעמוד בפני כל אלה?

אני: – יש להודות, כי העלית את כשרון המוקיונוּת וההשתטוּת לידי מדרגה שאין למעלה הימנה.

הוא: – יהיו כאשר יהיו, ישתדלו כאשר ישתדלו, לעולם לא יגיעו לכך. המובהק שבהם, פאליסו למשל, לא יהא לעולם אלא תלמיד טוב. אבל אם תפקיד זה משעשע בתחילתו וגורם לך קצת תענוג של התקלסות באיוולתם של אלה שאתה גונב את לבם, הרי סופו שעוקצו ניטל הימנו, ולאחר מניין של גילויים אנוס אתה להעלות גירה. השנינוּת והאמנות ־ סייגים להן. אלוהים וגאונים יחידי־סגולה זוכים להרחיב את תחומיהם ככל שהם הולכים ומפליגים. ייתכן כי בּוּרה⁶⁵ נמנה עִמהם. יש מתעלוּליו המעוררים בְּלִבּי, כן, אפילו בלבי, הערצה שאין למעלה הימנה. “מעשה־הכלב”, “ספר האושר”, “האבוקות בדרך לוורסיי”⁶⁶, מביאים אותי לידי תדהמה וחולשת־הדעת. עשויים הם להביאך לידי בוז לאומנות שלך.

אני: – ומעשה־הכלב מה פירושו?

הוא: – וכי היכן שרוּי אתה? מה, האם באמת אינך יודע איזו תחבולה מתמיהה המציא אותו אדם בלתי־מצוי כדי להרחיק מעצמו ולקרב לשׂר־שומר־החותם כלב קטן שהלה חמָדוֹ?

אני: – מודה אני שעניין זה אינו ידוע לי.

הוא: – מה טוב. זהו מין מעשה פלאים שאין הדמיון משׂיגוֹ כלל. הוא התמיה את אירופה כולה, ולא חצרוני אחד נתקנא בו. אתה, שאינך חסר חריפות, כיצד היית נוהג במקומו? ולהוי ידוע לך, כי בוּרה אהוב היה על כלבו, כי האיצטלה המשונה של המיניסטר הטילה אימה על החיה הקטנה הזאת, כי לבוּרה לא ניתנה אלא שהות של שמונה ימים להתגבר על הקשיים. יש לעמוד על כל נסיבּוֹת הבּעיה, כדי להעריך כראוי את פּתרונה. אדרבה, אמור כיצד היית נוהג?

אני: – עלי להודות ולומר, כי בעניינים אשר כאלה, הרי הדברים הקלים ביותר מביאים אותי לידי מבוכה.

הוא: – ובכן, שמע (אמר וטפח לי טפיחה של חיבה על גבי, שכן נוהג הוא כאדם המגיס לבו) שמע והתפעל. אותו בוּרה מתקין לעצמו מסכה הדומה לפרצופו של שר־שומר־החותם; שואל מאחד המשרתים את האיצטלה המסורבלת; הוא שׂם את המסכה על פניו; מתעטף באיצטלה; קורא לכלבו; מלטפו; נותן לו תופין. ולפתע פתאום – חילוף התפאורה: שר־שומר־חותם נעלם, ובמקומו עומד בוּרה הקורא לכלבו ומלקהו ברצועה. לא עברו ימים שלושה ומחמת תרגיל זה, שנשנה מבּוֹקר עד ערב, הורגל הכלבלב לברוח מבורה־המוכסן ולהתרפּק משימחה על בורה־שר־שומר־החותם. אבל אדם טוב אני. מן ההדיוטות אתה ואינך ראוי שיביאוך בסוד הפּלאות המתרחשים לנגד עיניך.

אני: – אף־על־פי־כן, הואל־נא וספּר לי את מעשה “ספר האושר” ומעשה “האבוקות”.

הוא: – לא, לא. כלך לך אצל כל ברבירב ויגדך. אשריך שנזדמנת עמי לפונדק אחד ואתה לומד מפי דברים שאין איש בקי בהם כמוני.

אני: – הדין עמך.

הוא: – שיהא אדם שואל איצטלה ופאה נכרית (שכחתי עניין הפּאה הנכרית) של שר־שומר־החותם, שיהא אדם מתקין לעצמו מסכה הדומה לדיוקנו של המיניסטר! המסכה בעיקר היא המעבירתני על דעתי. לפיכך זכה לכבוד גדול. לפיכך זכה למיליונים. מצויים אבירים בעלי מידאליות של לוּאי הקדוש, הנידונים לחרפת רעב. וכיון שכך, למה ירדוף אדם אחר צלב של כבוד אגב הסתכנות של ריסוק חוט־השדרה ולא יעסוק באומנות המעניקה תמיד שכר לבעליה? אכן, זהו שקורין “להלך בגדולות”. דוגמאות אלו מביאות אותך לידי חולשת־הדעת. המסכה! המסכה! נכון אני ליתן אחת מאצבעותי, ובלבד שאהא אני האיש שהמציא את מעשה המסכה.

אני: – אתה, בהתלהבותך הרבה לדברים שביוֹפי, בכל גודל כוחך לתחבל תחבולות, לא המצאת עד כה שום אמצאה.

הוא: – סלח לי, מה שייך לא המצאתי! ועוויות־ההתפּעלוּת בגב? הגוּשפנקה שלי טבועה בפוזה זו, אם כי יימצאו ודאי צרי־עין שיערערו על כך; אני הראשון עמדתי על סגולת היקר האצורה בתחבולה זו: להתקלס בהסתר במחוצף שאנו אנוסים להתלהב מסכלותו. יש ברשותי למעלה ממאה דרכים לפתות נערה במעמד אמה, בלי שזו תשגיח בכך; יתירה מזו, מזלזל הייתי בתכסיסים ההדיוטיים של תחיבת איגרת־אהבים לידה של היפהפיה. יש עִמי למעלה מעשרה תכסיסים להכריחה ליקח ממני איגרת זו; ומעז אני להתפאר, כי רבים מהם הם חדשים בתכלית החידוש. בייחוד משכיל אני לעודד בחור ביישן; פעמים רבות סייעתי להצלחתם של אלה שלא הצטיינו לא בשכל ולא ביופי. אילו הייתי מעלה כל זה על הכתב, מובטחני שהיו אומרים עלי שיֵש בי ניצוץ של גאונוּת.

אני: – דבר זה היה מנחיל לך מוניטין ותהילה.

הוא: – איני מטיל בכך שום ספק.

אני: – אני במקומך, הייתי מעלה כל הדברים האלה על הנייר, חבל שיירדו לטמיון.

הוא: – נכון; אבל אי אתה יודע כמה מואס אני בשיטה ובכללים. הזקוק להוראות קבועות ועומדות, לא ירחיק לכת. בידוע שהגאונים ממעטים בהלכה ומרבים במעשה, והוויתם מתגבשת מאליה. ואסמכתות לכך: קיסר, טוּרן⁶⁷, ווֹבּאן⁶⁸, המארקיזה לבית טאנסין, אחיה החשמן⁶⁹, מזכירו של זה, אבא טרוּבלה, ובוּרה? מי הורה הלכה לאותו בורה? לא שום איש. הטבע הוא המעצב דמותם של אנשי־סגולה אלה. הסבור אתה כי מעשה הכלב והמסכה מצוי כתוב באיזה ספר?

אני: – אבל הרי יכול אתה לעסוק בכתיבה בשעות שהן בחזקת אבידה: בלילות שיסורי קיבתך הריקה או ליאות קיבתך המגודשת טורדים שינה מעיניך…

הוא: – אתן דעתי על כך. ניחא לך לכתוב דברים גדולים ולא לבצע דברים קטנים, שעל ידי כך אתה זוכה להשראָה, הדמיון מתלקח, משתלהב ופושט; וכנגד זה מצטמק הוא עד כדי פליאה במחיצתה של הוס הקטנה, או במחיצתה של מומוסית זו דאנז’ווי’ל⁷⁰, שהקהל המטומטם מתעקש דווקא להעניק לה תשואות מלוא חפניים, שמישחקה תפל בתכלית התפלות, המהלכת על הבמה רכונה וכפופה, המאמינה כי עוויותיה הן כווני־חן, כי הידוסה הוא טפיפת חמד; או למשל קליירון זו, שכולה זיוף, שכולה כחל ושרק, שכולה עור ועצמות, שכולה תמרוקים; וקהל אווילי זה שבאולם מעניק להן מחיאות־כפּיים עד כדי יציאה־מן־הכלים, ואינו רואה שעל הבמה מהלכות פקעות של פקוס ופרכוס וכווני־חן. אבל מה זה איכפת? וכי אין מומוסית כזו מאמינה, כי עורה הצח ביותר, עיניה היפות ביותר, פיה החמוד ביותר; ואם אין קורטוב של אמת במישחקה, מה איכפת הדבר; ואם הטפיפה אינה קלילה ביותר, הרי גם אינה מסורבלת כפי שרבים סוברים. אך לעומת זאת הומה היא הרגשות כמעיין, ובכך לא תשוה אליה שום שחקנית.

אני: – אֵיני יורד לסוף כוונתך! לבך ופיך שויים, או על דרך האירוניה תדבר?

הוא: – עיקרו של הרע שרגשות אלה חבויים בחדרי בטנה ואפילו בבוּאָה מהם לא תבצבץ בשעה שהיא מטרפת על קרשי הבמה, ואני, המדבר אליך בזה, יודע גם יודע, כי יש בה משהו; ואם לאו דווקא רגש הוא, מכּל מקום משהו מעין זה. צריך אתה לראותה בשעת ריתחה; היאך זו נוהגת במשרתיה, היאך זו סוטרת על לחיי משרתותיה ובועטת במקומות הרגישים ביותר בגופו של אדם. אכן, זוהי מין לילית קטנה שכולה רגש וכבוד… דומני, שאין אתה יודע מה מתכוון אני לומר?

אני: – עלי להודות שאיני מבחין כל עיקר, אם בתוֹם־לבב תדבר או מתוך רשעוּת, אדם פשוט אני; אנא, דבּר אלי בגילוי־לב והנח לנוסח הפלפול שלך.

הוא: – ניחא: נסיח בהוֹס הקטנה, באותה קליירון, באותה דאנז’וויל ונתבל את הדברים בעניינים שיש בהם כדי לגרות. הדין עמך שאתה רואה בי חדל־אישים. אך יהא זה עיווּת־דין לראות בי שוטה; כי רק שוטה או אדם חולה־אהבה מסוגל לומר בכובד־ראש כל כך הרבה דברי הבאי.

אני: – מה איפוא ממריצך לכך?

הוא: – אין מגיעים לכך בבת־אחת; לאט לאט מגיעים לכך: “האצטומכה היא האפוטרופסית של האמנות והכשרון”.

אני: – צריך אדם שיהא מדוכא ברעב אכזרי.

הוא: – ייתכן. כל כמה שדברי־הבאי אלה יהיו בעיניך מופלגים בחריפות, הרי האנשים, שלהם הם מכוּונים, מורגלים יותר לשמעם משאנו מרהיבים עוז לאומרם.

אני: – ומצוי מישהו שדעתו כדעתך?

הוא: – מה משמע מישהו? זהו הלך־הרוח ונוסח הדיבור של כל החברה.

אני: – משמע שאלה שאינם מנוּולים מובהקים, הריהם ודאי שוטים מובהקים.

הוא: – שוטים בחבורתנו? נשבע אני לך, כי מצוי שם רק שוטה אחד, והוא המאכיל אותנו על שולחנו בשכר חנופות.

אני: – אבל כיצד מניח הוא שיגנבו את לבו במידה גסה כל כך? הרי יתרון כשרונן של דאנז’וויל, של קליירון אינו שנוי כלל במחלוקת.

הוא: – טבעו של אדם שיהא גומע גמיעות גסות שקרים החונפים לו, ואין אדם לוגם את האמת המרה לו כלענה אלא טפּין־טפּין. ומלבד זאת מעמידים אנו פרצוף שכולו אמת, שכולו כנוּת.

אני: – ואפעלפיכן נתארע לך פעם לחטוא לעיקרי האמנות שלך, ובלי מֵשׂים נתמלטה מפיך אחת מאותן האמיתות המרות והעולבות; כי על אף התפקיד העלוב, המזוהם, הנתעב והנאלח שנטלת על עצמך, מאמין אני כי יש בך מידה של עדינות נפש.

הוא: – לא מיניה ולא מקצתיה. יקחני השד, אם יודע אני כראוּי, מה אני בעיצומו של דבר. בדרך כלל, עגול אני ככדור, רך כקנה, לעולם איני מזייף בשעה שהעניין מחייב להיות אמיתי; לעולם לא אהא מדבר אמת בשעה שהעניין מחייב לדבר שקר. הדברים יוצאים מפי בלי שיקול־דעת; משמיע אני דברים של טעם – מה טוב; משמיע אני דברי הבאי – אין שמים לב להם. מעולם לא הקדמתי מחשבה לדיבור; לעולם איני מהרהר אגב דיבור ולא לאחריו; ולפיכך איני עולב בשום אדם.

אני: – אפעלפיכן נתארע לך לעלוב באנשים המהוגנים, שבמחיצתם שרוּי היית ושגמלו עמך חסדים רבים.

הוא: – מה לעשות? פורענות קפצה עלי; רוח שטות נכנסה בי אותה שעה. לא לעולם אושר; טובל הייתי בנחת יתירה, וגזירה היתה שיתהפך עלי הגלגל. כידוע לך, היתה לנו חבוּרה כולה שמן וסולת. מעין אסכולה למידות אנושיות, מעין אכסניה שבה הוחזרה עטרת הכנסת־האורחים העתיקה ליושנה. אנו מקבצים כל המשוררים שירדו מגדולתם. פאליסו נקלע לחברותנו לאחר “זארס”⁷¹ שלו; בּרטן – לאחר “הנדיבים המתחפּשים”; נתלקטו אצלנו כל המוסיקאים שכפרו בהם; כל הסופרים שאין קוראים את חיבוריהם; כל השחקנים והשחקניות שלא זכו אלא לשריקות ולתשואות לעג; כנופיה של בני־בלי־בושת, של טפילים קלוקלים; והריני מתכבד להיות קברניטה האמיץ של סיעה עלובה זו. משהם מופיעים בפעם הראשונה, הריני ממריצם לאכילה, מצווה להקריב יין לפניהם; וכי מי הם – בחורים קרועים־בלואים, שדעתם נבוכה עליהם; מהם מנוּולים המקטירים קטורת לפטרון, כדי ללקט שיריים אצל הפטרונית. אנו מעמידים פנים שוחקות, אבל לבנו מלא טינה ותיאבוננו גדול. אין לך זאב שיהא רעב כמונו. אין לך נמר שיהא אכזר כמונו. אנו זוללים כזאבים, לאחר שהאדמה היתה מכוסה שלג זמן רב. אנו משסעים כנמרים את כל בעלי המוניטין. עִתים מזדמנות בכפיפה אחת הכּנופיות של ברטן, מונסוז', ווילמוריין⁷² – ואז מתמלא הביבר שאגות, נאקות ונהימות. מעולם לא ראיתי בצוותא חדא חיות כה עצובות, כה מרות־נפש, כה שוצפות חימה. אין אתה שומע אלא שמותיהמ של בּוּפוֹן, דוּקלו, מוֹנטסקייה, רוּסו, וולטייר, ד’אלאמבר ודידרו, והשם יודע איזה שמות־תואר מתלווים להם. כל מי שאינו שוטה כמונו, חסר ממילא כל שאר־רוח.

בביבר זה תוּכנו ראשי הפרקים לקומידיה “הפילוסופים”; את הסצינה של המו"ס – הגיתי אני לפני “תיאולוגיה בעזרת־נשים”⁷³. גם על כבודך אין חסים שם.

אני: – מילא, ייתכן שאין חולקים לי כבוד למעלה מן הראוי. לעלבון ייחשב לי, אם אלה המדברים בגנותם של כל כך הרבה אנשים מהוגנים וחרוצים, יהיו מדברים דווקא בשבחי.

הוא: – רבים אנחנו, וכל אחד חייב ליתן חלקו. לאחר שאנו מביאים קרבן עתודי הצאן אנו נזקקים לצעירי הצאן.

אני: – לחלל שם המדע והמידות התרומיות כדי לאכול פת־בג, הרי זה לשלם טבין ותקילין בעד פת זו.

הוא: – הרי אמרתי לך קודם לכן, שאנו חסרי ערך. אנו משמיצים את העולם כולו, אך אין אנו גורמים צער לשום אדם. פעמים פוקדים את חבורתנו אבּא ד’אוליבה המסורבל, אבא לה־בלאן המגושם. ובאטה הצבוע⁷⁴. אבא לה־בלאן רשע הוא רק לפני הסעודה. מששתה את הקפה שלו, הריהו מטיל עצמו לתוך כורסה, משעין רגליו אל פרגוד האָח ומתנמנם כתוּכּי זקן על גבי מוֹטוֹ. משגובר הרעש, הריהו מפהק, פושט זרועותיו, משפשף עינו ואומר:

“מה? מה קרה?”

“מבקשים לדעת, מי שנוּן יותר – פירון⁷⁵ או וולטייר?”

“בניחותא, נברר תחילה גופו של עניין. הפולמוס הוא בהלכות חריפוּת ולא בענייני טעם. כי אשר לטעם – הרי אין לו לפירון שלכם אפילו שמץ שבשמץ”.

“אף לא שמץ שבשמץ?”

“לא”.

ותוך כדי כך מפליגים אנו בהלכות טעם. אותה שעה עושה הפטרון סימן בידו שיקשיבו לו, כיון שבענייני טעם הוא רואה עצמו בקי ופוסק; והריהו פותח פיו ואומר: “הטעם זהו דבר…” באמונה שאֵיני יודע לאיזה דבר נתכוון, כי הוא גופו אינו יודע.

פעמים מתגלגל למחיצתנו ידידנו רוֹבּה. הוא משעשע אותנו בסיפורים ציניים ובפרקי פואימה על עניין הנהיר לו ביותר. מתעב אני את שיריו, אבל אוהב לשָמעם מפיו. בשעה שהוא מדקלמם, הריהו דומה כמי שנכנס בו דיבוק. העומדים מסביבו מצווחים: “זהו מה שקורין משורר!” בינינו לביו עצמנו, אין שירה זו אלא בליל של חרוזים קלוקלים, פּטפוּט צורם אזניים של שוכני מגדל־בבל.

וכן פוקד את חברתנו אחד חושם, מין שוטה למראית־עין, אבל שנון כשד וערמומי שבעתיים מקוֹף זקן. אחד הברואים המגרים את יצר ההתבדחות וסטירת החוטם, שהאל בְּראָם כדי להוציא טעוּת מלִבָּם של אלה השופטים למראית־עין, אלה שהאספּקלריה צריכה היתה להורותם כי כשם שלא קשה לו לאדם להיות חכם ובעל פני שוטה, כך נקל לו להצניע את השוטה תחת מסווה של חכם. שפלות מקובלת על רבים היא לשים ללעג אדם טוב־לב לשם התבדחותם של אחרים. ואיש כזה יהא תמיד השׂעיר לעזאזל. אנו טומנים פּח זה לכל פנים חדשות, וכמעט לא ראיתי פיקח אחד שלא נלכד בו.

(עתים הדהימתני טביעת־עינו של מטורף זה לגבי אנשים ותכונותיהם; והייתי אומר שבחו בפניו.)

הוסיף ואמר:

– וכל כך למה? לפי שגם היושב במושב רשעים מפיק תועלת לעצמו, כדרך שמפיקין אותה מן הפּריצות. הפסד התמימות יוצא באיבוד דיעות ההבל. במושב רשעים, שבו מתגלה השחיתות עירום ועריה, אתה מיטיב להכירם, ומלבד זאת, הריני מעיין קצת בספרים.

אני: – ומה הספרים שבהם עיינת?

הוא: – עיינתי והנני מעיין וחוזר ומעיין תמיד בספריהם של תיאופראסטס⁷⁶, לא־ברייר⁷⁷ ומולייר.

אני: – אלה הם סופרים מצויינים.

הוא: – משובחים הם הרבה יותר מכפי שסוברים הבריות; אך מי ייטיב לקרוא בהם?

אני: – כל אחד לפי בינתו.

הוא: – תמיהני, אם יש אחד. שמא תאמר לי, מה מבקשים הבריות בספרים אלה?

אני: – קורת־רוח ולקח טוב.

הוא: – אבל איזה לקח? כי זהו כל עיקרו של דבר.

אני: – דעת חובת־הלבבות, אהבת המידות היפות ושנאת השחיתות.

הוא: – ואני לומד בהם מה שראוּי לו לאדם לעשות, ומה שאינו ראוי לו לדבּר. לפיכך, בשעה שאני קורא למשל ב“כילי”, הריני אומר לנפשי: “הווי כילי, אם רצונך בכך, אבל הווי זהיר שלא לדבר בלשונו של כילי”. כשאני קורא ב“טארטוף”⁷⁸, הריני אומר לנפשי: “הווי צבוע, אם רצונך בכך, אבל הווי זהיר שלא לדבר בלשונו של צבוע. קיים בידיך כל אותן מידות שיש בהן כדי להועילך, אך מנע עצמך מדיבורו וממראהו של רע־מידות, שעל ידיהן אתה עלול להיות מגוחך בעיני הבריות”. כדי להישמר מדיבור זה ומראה זה, חובה היא, לדעתם, והנה באו המחברים הללו ותיארום תיאור מובהק ביותר. הנני כאשר הנני וכן אהיה, אך דיבורי ומעשי כראוי וכיאות לי. איני מן הבזים לבעלי־המוסר. אתה לומד מהם הרבה, כל שכּן מאותם שנָאֶה דורשים ונאה מקיימים. השחיתוּת אינה פוגעת בבני־אדם אלא לעתים רחוקות בלבד, ואילו גילויי השחיתות פוגעים בהם בכל עת תמיד. ייתכן, כי נוח לו לאדם שיהא שחצן באמת מאשר ייראה כשחצן: אדם שהוא שחצן על־פי טבעו אינו עולב אלא לעתים, ואלו אדם שפניו פני שחצן עולב תמיד. אגב, אַל תהא סבור שאני לבדי קורא בדרך זה; וכל זכותי בעניין זה הוא שעשיתי את התורה שקניתי בקריאת ספרים אלה שיטה, כוח בינתי וטביעת־עין שבי – דבר שאחרים עושים אותו בכוח האינסטינקט בלבד; מתוך כך אין הקריאה מיטיבה אותם יותר ממני. ואפעלפיכן נלעגים הם על־כרחם. ואלו אני איני נלעג אלא לכשארצה, ואותה שעה הנני עולה עליהם הרבה. שהרי אותה אמנות, המלמדתני בנסיבות מסויימות לחַלֵץ עצמי מן ההשתטוּת, היא המלמדתני בנסיבות מסויימות אחרות להשתטות על דרך המוצלח ביותר. אותה שעה מעלה אני על לבי דברי חכמים וסופרים ומצרף לכך מפרי כשרונותי שלי, שאין כמותם מפליאים לעשות במלאכה זו.

אני: – יפה עשית שגילית לי מסתורין אלה; שאם לא כן, לא היה מוחוור לי סוד תהפוכותיך, שאתה סותר עצמך.

הוא: – סותר את עצמי? חלילה! לפי שכּנגד נסיבּה אחת שיֵש להִמנע מלהשתטות, אתה מוצא מאה נסיבּות שיֵש להשתטות. אין לך במחיצתם של רמי מעלה תפקיד משובח יותר מתפקידו של שוטה. לפנים מצוי היה במחיצת המלך שוטה־מטעם, אבל אי אתה מוצא כלל שהיתה בזמן מן הזמנים כהונת חכם־מטעם. הריני השוטה של ברטן ורבים כמותו; ייתכן, כי בזה הרגע, הנני השוטה שלך, אם אין אתה השוטה שלי: אין דרכו של חכם להזדקק לשוטה; שמע מיניה, המזדקק לשוטה אינו חכם; וכיון שאינו חכם, הרי הוא גופו שוטה; ואולי (אפילו הוא מלך) השוטה של השוטה שלו. אגב, זכור נא, כי בעניין משתנה כעניין המידות, אין לך אמת מוחלטת או שקר מוחלט, פרט להלכה האומרת, כי חייב אדם להיות כראוי לו לפי מידת התועלת: עתים צדיק, עתים רשע; עתים חכם, עתים שוטה; עתים מהוגן, עתים מגוחך, עתים ישר, עתים מושחת. אילו היתה החסידות מביאה, בדרך מקרה, לידי עשירות, כי עתה הייתי חסיד, או מתחסד, ממש כאחרים. אך כיון שנדרשתי להיות נלעג, – הריני מֵשׂים עצמי נלעג. ואשר לשחיתותי, – הרי על כך חייב אני להחזיק טובה לטבע לבדו. אגב, באמרי “שחיתות”, הריני תופס לשון שלך: כי לכשנעיין יפה במוּשׂכּלוֹת אלה, ייתכן שיתחוור לנו, כי המוּשׂכּל שאתה מכנהו שחיתוּת, אני מכנהו ישרוּת, והמושכל שאתה מכנהו ישרות, אני מכנהו שחיתות. כן מזדמנים לפונדק שלנו בעלי־המחברים של “אופירה קוֹמית”, שחקניה ושחקניותיה, ולעתים תכופות אמרכליה, כגון קוֹרבי, מוּאט – כולם אנשים פקחים ונשואי־פנים. הה! כמעט והסחתי דעתי ממבקרי הספרות המובהקים, מכנופיית זרזירי־העט של “המבשר”, “הדפים”, “השנתון הספרותי”, “המשקיף הספרותי”, “המבקר”.

אני: – “השנתון הספרותי”! “המשקיף הספרותי”! לא ייתכן: הרי הם צהובים זה לזה!

הוא: – אמנם כן. אבל דרכם של קבצנים שמתפייסים ליד קערה אחת. “המשקיף הספרותי” הארור הלז, יקחהו השד, אותו ואת דפּיו גם יחד! אותו כומר⁷⁹ רודף־בצע מזרע הכלבים, אותו מלווה־ברבית מבאיש – הוא שהביא עלי את אסוני. אתמול נתגלגל הלז בפעם הראשונה לחבורתנו. הוא בא בשעה שאני ובני־מיני מגיחים איש ממאוּרתו – לשעת ארוחת־הצהריים. אשרי האיש מאנשי שלומנו שבאויר רע מצויה בכיסו מטבע של עשרים וארבעה סוּ, שכר כרכרה! ומיהו ללעג ולקלס בעיני חברו, הווי אומר: הבּא בבוקר מרופש עד צואר ורטוֹב עד מוח עצמותיו, ולעת ערב חוזר ממש כך לביתו.

עורכים את השולחן; הכול חולקים כבוד לכומר, מושיבים אותו בראש השולחן. אני נכנס, אני רואהו, אני אומר אליו: "כיצד, הכומר, אתה יושב בראש? היום שיחקה לך השעה; מחר תרד מגדולתך, במטותא ממך, כדי קערה אחת; מחרתיים כדי שתי קערות, וכך תהא יורד והולך עד שתתגלגל למקום שתפסתי פעם לפניך, שפרירוֹן תפס פעם אחרי, שדורא⁸⁰ תפס פעם אחרי פרירון, שפאליסו תפס פעם אחרי דורא, עד שתגיע למקום של־קבע על ידי, ריקא עלוב כמוך, על דרך “Siedo sempre come un maestro cazzo fra duoi coglioni”*

הכומר, שהוא ברנש טוב ומראה פנים שוחקות לכול, געה בצחוק. מדמואזל, שהתפּעלה מן ההיקש החותך שהקשתי על הכומר, צחקה גם היא; כל אלה שהסבו מימינו ומשמאלו של הכומר והוא דחקם כדי קערה אחת, ענו אחריהם בצחוק. הכול צוחקים, פרט לפטרון המתכעס ומטיח בפני דברים בוטים, שהיו מחוסרים כל משמעות לכשעצמם, אילולא נמצא שום אדם באותו מעמד.

“ראמו, מחוצף אתה!”

“אני יודע דבר זה היטב; והרי בזכות כך ניתנה לי דריסת־רגל לכאן”.

“הולך־בטל אתה”.

“כמוני כאחרים”.

“קבצן אתה”.

“אילולא כך, כלום מצוי הייתי בכאן?”

“אני אצווה לגרשך”.

“לאחר הסעודה אסתלק בעצמי”.

“איעצך לעשות כן”.

ישבנו לסעוד. מילאתי כרסי כדבעי, שמעולם איני שרוי ברוגז עם המטרוניתא הכבודה המכוּנה איצטומכה; לאחר שאכלתי לשובע ושתיתי לרוויה, נזכרתי במוצא־פי והתקנתי עצמי לילך. חובה היתה עלי לקיים את הגזירה שקיבלתי על עצמי במעמדם של כל המסובים. שעה ארוכה שוטטתי אנה ואנה בחדר, ועיני תרות אחרי מקלי וכובעי ואני מחפּשם במקום שלא היו מצויים כלל. וכל כך למה? כדי ליתן שהוּת לפטרון שישפוך עלי קיתון חדש של גידופים, ושמא ילמד מישהו סניגוריה עלי, ולאחר חילופי־דברים בוטים נבוא לידי התפייסות. הייתי סובב־הולך, כי בלבי לא היה אפילו שמץ טינה; אבל הפּטרון היה סר וזעף שבעתיים מאפולו אשר להומירוס בשעה שהוא יורה את חִצָיו בגייסות היוונים; כומתתו מחובשת לו בשיעור מופלג מו הרגיל, והוא משוטט אילך ואילך, ואגרופו תומך את סנטרו. אותו רגע ניגשת אלי מדמואזל.

“אבל, מדמואזל, מה אירע בעצם? וכי שונה הייתי היום מתמול שלשום?”

“אני רוצה שיסתלק!”

“אסתלק… לא פגעתי כל פגיעה בכבודו”.

“סליחה, הפּטרון מזמין את הכומר לסעודה ו…”

“עומד אני על דעתי! הפּטרון הוא שנשתבש בטעות, שזימן יחדיו את הכומר ומנוּולים כמוני”.

“הנח, ראַמו חביבי, עליך לבקש מחילה מהכומר”.

“מה צורך לי במחילה שלו?”

"די, די, כל הענייו יתיישב.. "

אוחזים בידי, מושכים אותי אל כורסתו של הכומר, אני פושט ידי ותולה בו עיניים תמהות, – וכי זכה מימיו שמישהו יתנצל בפניו, – ואומר:

“אישי הכומר, כל זה אינו אלא חוכא ואטלולא, לא כך?”

וגועה בצחוק, והכומר נענה לי בצחוק. ובכן, כאן זכיתי שימחלו לי; אבל כיצד להפיס דעתו של הפטרון? כיצד לערוך דברי סניגוריה על עצמי?…

“אדוני, הנה המטורף הזה”.

“הוא גרם לי כבר כל כך הרבה עגמת־נפש, ששוב איני רוצה לראות את פרצופו”.

“מר כועס?”

“כועס מאוד”.

“להבא לא יקרהו כמקרה הזה”.

“אין לסמוך על שכמותו…”

איתרע מזלי, שאותו יום שרוּי היה הפּטרון במרה־השחורה שלו, ומדמואזל מתייראה מכך, ואינה מעיזה לגעת בו אלא בכסיות של משי; או שמא גילה בדברי פנים שלא כהלכה, ושמא לא ניסחתי אותם כיאות; קיצורו של דבר: העניין נשתבש שבעתיים. אבל, לעזאזל, וכי אינו מכירני? וכי אינו יודע, כי משול אני לילד, וכי יש מקרים שלא איכפת לי כלום. וכי איני רשאי לנוח פעם מכל אלה? אפילו לוליין של פלדה היה משתחק, אילו משכוהו בחוט מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. לבדחם, זוהי חובתי. והרי גם אני צריך להשתעשע לפעמים. ובעיצומה של אנדרלמוסיה זו ניצנצה בלבי מחשבה הרת אסון, ומחשבה זו הביאתני לידי יוהרה ושחצנות: כי הנה בלעדי יהיו הללו אובדי־עצות, כי הנני אדם שאין לו תמורה.

אני: – כן, מאמין אני, כי הם נצרכים לך, אבל אתה נצרך להם שבעתיים. גם לכשתרצה, לא תמצא בית כל כך טוב; ואלו הם ימצאו מאה שוטים במקום אחד שנסתלק.

הוא: – מאה שוטים כמוני! אישי הפילוסוף, השוטים אינם שכיחים כל כך. שוטים קלוקלים – בשפע. שוטה הראוי לשמו – בלתי שכיח הוא כצדיק גמור או כבעל־כשרון אמיתי. באומנות שלי, הנני יקר־המציאות, כן, אחד בדור. בלעדי משתעממים הם ככלבים, בטוחני בכך. הנני אוצר בלום של כל מיני הבלוּתות. בכל עת ובכל שעה מזומן היה עִמי מעשה־קונדס שהיה מביאם לידי צחוק של דמעות; הייתי להם בית־משוגעים לכל כלליו ודקדוקיו.

אני: – בזכות כך סמוך היית על שולחן דשן, ישנת במיטה מוצעת, היית מלובש כהלכה, ומעות־של־כיס ניתנו לך מדי חודש בחודשו.

הוא: – זהו הצד הנאה שבמטבע. אתה מונה לפני את השכר ומסיח דעתך מן החובות. משפשטה שמועה על מחזה חדש, אנוס הייתי, – בכל מזג אויר שהוא, – לפשפש בכל עליות הגג של פאריס עד שמצאתי את המחבר, להשיג את המחזה למקרא, לרמוז למחבר בתחבולות ובדרך של עקיפין כי מצוי בחזיונו תפקיד שיבוצע לעילא ולעילא על־ידי שחקנית אחת שאני מַכּירהּ.

" מי, למשל, בטובך!"

“מאי משמע מי? אותה שחקנית היא כולה חן, עדינות ודקות־הטעם”.

“ודאי מתכוון אתה למדמואזל דאנז’וויל? שמא אתה מַכּירהּ?”

“כן, במקצת; אך לא לה נתכוונתי”.

“ולמי איפוא נתכוונת?”

והייתי מפרש בשמה בלחש:

“היא! כן, היא”. – הייתי חוזר ואומר מתוך בושה, כי לפעמים יש בי קורטוב של בושה; וכדאי היה לראות, כיצד היו מתעוותים פניו של המחבר, ופעמים שהיו מטיחים כפני גם צחוק של לעג. מכל מקום, חובה היתה עלי לשדל את המחבר ולהביאו מאונס או מרצון לסעוד על שולחננו; והוא, שחשש להתחייב על־ידי כך, היה נותן תודה ומסרב. כדאי היה לראות, כיצד היו נוהגים בי בשעה שלא ראיתי סימן־ברכה במשא־ומתן שלי; הייתי אז בהמה גסה, שלומיאל, שוטה שאין לו תקנה; לא הייתי שוה אפילו כוס המים שהגישו לי לשתיה. ורע שבעתיים היה העניין בשעת מישחקה של מדמואזל; בתוך לעג הקהל, שבמקרה זה ידע להעריך כראוי את מישחקה של מדמואזל, אנוס הייתי למחוא יחידי כפּיים כדי להסב אלי את העיניים ולהציל לפעמים את השחקנית משריקות; ולשמוע לחישות לצדי: “ברנש זה הוא אחד המשרתים המתחפּשים של מאהבה; הישתוק מנוול זה?”… אין איש יודע, מה הדבר העלול להביא אדם לידי כך; הבריות סוברים, כי זהו הטמטום, בעוד שישנה סיבה המכפרת על הכל.

אני: – גם על העבירות על חוקי־האזרחים?

הוא: – בסופו של דבר, נתפרסם טיבי והיו הבריות אומרים: “אה, זה ראמו!” בכדי נקטתי תחבולה מחוּכּמת: לחפות בהערות של לגלוג על מחיאותי היתומות; בין כך גילו בהן פנים שלא כהלכה. הרי תודֶה שאין זו מלאכה קלה כל עיקר לנהוג זלזול בדעת־הציבור, וכל מס־עובד כזה שקול כנגד הפרוטות העלובות שניתנו לי בשכרי.

אני: – למה לא נסתייעת בעוזרים?

הוא: – לפעמים נזקקתי גם לכך והייתי מפיק מזה טובת־הנאה לעצמי. לפני לכתי למקום־העינויים, היה עלי לפטם את מוחי בקטעים מסויימים מגוף המחזה, שאחריהם חייב הייתי לענות אמן מוטעמת ומודגשה. וכשאיתרע מזלי, וקטעים אלה נשתכחו הימני, או שעירבבתי את היוצרות, היה עלי מוראה של קבלת־הפנים המזומנת לי בבית הפּטרון. היו משלחים בי את כל שֵׁדי הגיהנום. ועוד לא די בכך; בטפשותי נטלתי על עצמי לטפּל בסיעה של כלבים וחתולים שבבית הפּטרון; לא היה קץ לאושרי כשהחתול מיקו היה מזכּני בלטיפת צפּרניים, לטיפה שהיתה מקרעת את שרווּלי או משרטת את עור ידי. הכלבה קריקט חשה במעיה ואני הוא המשפשף את בטנה. ומדמואזל – לפנים טרדת ההיפוכונדריה, היום – העצבים. לא אדבר על שאר מחושים קלים שאינה מתביישת בהם במעמדי. קראתי במקום שקראתי, כי פלוני נסיך המכוּנה “הגדול”, היה עומד לפעמים נשען אל גב כסא־השימוש הנקוב של פילגשו. בפני בני הבית נוהגים הבריות חירות גמורה, ואני בן־בית הייתי שם באותם הימים. הנני האפוסטול של גסות־הלב וחוסר־הבוּשה; הייתי מטיף לכך הלכה למעשה, ולא היה איש נפגע. תיארתי לפניך את דמותו של הפּטרון. מדמואזל מתחילה להסתרבל; ובעניין זה מספרים מעשיות נאות ביותר.

אני: – ואינך ממסַפּרי המעשיות?

הוא: – למה לא?

אני: – על כל פנים, מידת ההגינות נותנת, שלא יהא אדם מלעיג במיטיביו.

הוא: – אבל מידה מגונה היא שבעתיים להתעטף באיצטלה של עושה־חסדים ולהתעלל בכבודם של מקבלי החסדים.

אני: – אילולא נוולוּתם של המקבלים לא היה עושה־החסדים נוטל לעצמו זכות זו.

הוא: – אבל אילולא היו המיטיבים נלעגים באשמתם הם, ממילא לא היו משמשים כמין חומר למעשיות נאות. אל יקבצו בביתם חבר ברנשים מסוגי. הואיל וניחא להם במלחכי־פנכה, בדין שיתנוולו, שיהיו ללעג ולקלס; את הקולר יש לתלות בצוארם; חייבים הם להכיר טיבם של האוכלים על שולחנם; והואיל ויודעים הם, כי הננו נפשות שפלות, בוגדות־בגד, נמצא שאינם מרומים, וכל הקושיות מתורצות. יש בינינו מין הסכם שאינו צריך דיבור, שיגמלו עמנו חסדים טובים, ואנו, במוקדם או במאוחר, נשלם להם רעה תחת טובה. וכי מין הסכם כזה אינו קיים גם בין אדם לקוף או לתוּכי שבּביתו? לברן⁸¹ מצווח ככרוכיה, כי פאליסו, איש־כוֹסו וידידו, השמיצו בשירי התולים בדיון ההוא, שפאליסו יהא מחבר עליו פזמונים כאלה, ולברן הוא האשם. פואנסיינה מצווח ככרוכיה, כי פאליסו מייחס לו את הפּזמונים שחיבר על לברן, ופואנסיינה הוא האשם. הכומר הקטן ריי מצווח ככרוכיה, כי ידידו פאליסו גזל ממנו את פילגשו, שלמחיצתה הביאהו. ממה נפשך, או שלא צריך היה להביא את פאליסו למחיצת פילגשו, או שצריך היה להתעתד לאבידה זו. המו“ס דויד⁸² מצווח ככרוכיה, כי שותפו פאליסו שכב או ביקש לשכב עם אשתו; אשת המו”ס מצווחת ככרוכיה, שפאליסו מעמד פנים כי שכב עמה; אם שכב עִמהּ פאליסו ואם לא שכב, – דבר שאין לבררו, לפי שהאשה אנוסה להכחיש את המעשה, ופאליסו יכול איפוא להעמיד פנים של בדאי – מכל מקום, המו"ס ואשתו הם האשמים. הלווציוס מצווח ככרוכיה, כי פאליסו מתארו על הבמה כאדם בלתי־מהוגן, בשעה שפאליסו זה עדיין חב לו ממון שהילוה לו בשעתו לצרכי ריפוי, מזונות ובגדים. וכי זכאי היה הלווציוס לצפות לנוהג אחר מאדם זה שנסתאב בכל מיני מעשי ניווּל, שלשׁם שעשוע בלבד פיתה אחד מידידיו להמיר את דתו, אדם המלסטם את שותפיו, אדם שאין בו כל ניצוץ של אמונה, הבועט בחוק, האץ להעשיר בדרכי אמת ובדרכי שקר, אדם שתיאר את עצמו על הבּמה כנוֹכֵל שאין לו אח ומשל?⁸³ לא! אין לגנות את פאליסו. את הקולר יש לתלות בצוארו של הלווציוס, בחור קרתני כשהוא בא לביבר של וורסיי, ומתוך טפּשות מכניס ידו בעד סורג כלובו של הנמר או הברדלס, – מי איפוא האשם אם בחור זה משייר את ידו בין מלתעותיה של חיית השחץ? כל זה כלול בחוזה־הסתרים. ואלה המסיחים דעתם מכך, בדין הוא שיבואו על ענשם. על סמך חוזה מקודש זה, מלמד אני זכות על אלה העבריינים, בעוד שמידת־הדין נותנת שאת הקולר יש לתלות בצוארם של הסכלים. כן, רוזנת מגושמת, ניחא לך במחיצתם של חדלי־אישים כמוני, ממילא ראויה אַת להיות לחוכא ואטלולה בעיני הבריות. אנשים ישרים עושים את אשר שומה עליהם לעשות, וגם חדלי־האישים עושים את אשר שומה עליהם לעשות; ואת הקולר יש לתלות בצוארך, שאַת פותחת לפניהם דלתי ביתך. אילו היה ברטינוס רואה חיים טובים עם פילגשו; ואילו לפי יושר אופיים היו באים לידי היכרות עם אנשים מהוגנים; אילו היו מקבצים סביבם חבורה קטנה של אנשים נאורים, – יהא לבך סמוך ובטוח שלא היו טופלים עליהם בדותות ולא היו שמים אותם ללעג ולקלס. הם נענשו על סִכלוּתם ועל אי־זהירוּתם, ואותנו הוֹעידה ההשגחה מקדמת־דנא שנהא נפרעים מו הברטינוסים של ימינו, כשם שהועידה את צאצאינו הקרובים לנו ברוח שיהוּ נפרעים מברטינוסים וממונסוז’ים העתידים לבוא. אבל בשעה שאנו מקיימים את משפּט־הצדק שחרצה ההשגחה על האווילים, מקיימים אתם הפילוסופים את משפּט הצדק שהיא חורצת עלינו, בתארכם אותנו בצביוננו האמיתי. בעולם זה מודדים לו לאדם מידה כנגד מידה. יש שני קטיגורים: האחד מעניש על חטאים לחוקי החברה; והשני הוא הטבע עצמו. הוא מעניש על חטאים שאין חוקי החברה חלים עליהם. השטוף בזימה, לוקה בהידרקון. השטוּף בשִכרוּת, לוקה בשחפת. העושה ביתו בית־ועד לנוכלים ולריקים ושרוי בתוכם, מודדים לו במעל וכחש, בלעג וקלס, בבוּז. אין איפוא ברירה אלא לצַדֵק את הדין ולומר איש איש בנפשו: “כך נאה וכך יאה”. או שחייב אדם לפשפש במעשיו, לתקן את מידותיו, או ששומה עליו להיות כאשר הנהו לפי התנאים האמורים.

אני: – הדין עמך.

הוא: – אגב, אַל תהא סבור, שמלבי אני בודה את המעשיות המגונות האלה. בעניין זה הנני בחזקת רוכל, ותו לא. מספרים, כי לפני ימים אחדים סמוך לשעה חמישית בבוקר, נשמעו קולי קולות; נצטלצלו כל המצילות; היו אלה קולות של אדם שחונקים אותו: “הצילו! הצילו! אני נחנק, אני מת!” הצעקות בקעו מחדרו של הפּטרון. מיד אָצים לעזרתו. ומה העניין? הבּריה המגושמת דנן – המוחין נתבּלבּלו עליה, כדרך שיארע ברגעים כאלה, והרי היא מתרוממת על שתי ידיה ובכל כוח התנוּפה והמהירוּת ששֶצף התענוג מקנה לבעליו היא נופלת על חלקים מסויימים בגוף האדם במשקל של מאתיים עד שלוש מאות ליטראות. היה צריך להתייגע כדי לחלצו משם. איזו רוח שטות נכנסה בקורנוס קטן כזה לתקוע עצמו תחת סדן כבד כזה!

אני: – פוחח אתה. נסיח בעניין אחר. משעה שפתחנו בשיחה, מטרידתני קושיה אחת.

הוא: – מה טעם אינך מקשה קושיה זו?

אני: – חוששני, שמא יש בה משום פגיעה בכבודך.

הוא: – אי אתה צריך לחשוש לכך. הקושיה מהי?

אני: – אי אתה חושש כלל לדיעה שיש בלבי על תכונות נפשך?

הוא: – כלל וכלל לא. הנני בעיניך יצור נתעב, בזוי, וכך הנני לעתים גם בעיני, אבל רק לעתים רחוקות; כי יותר משאני מתגנה במידותי הרעות, הנני משתבח בהן. דומני שהבוז שאתה רוחש לי הוא מתמיד יותר.

אני: – אמנם כן, אבל לשם מה אתה מגלה לפני את כּל שחיתוּתך?

הוא: – ראשית, חלק ניכר מאופיי כבר אינו בגדר סוד בשבילך; שנית, שקלתי ומצאתי, כי בחשפי לפניך את אופיי עד גמירא, הנני נשכר יותר משהנני נפסד.

אני: – לא ירדתי לסוף דעתך.

הוא: – אם יש תחום שבו הגדלות חשובה, הרי זה בעיקר בתחומו של הרע. דרכם של הבריות שהם יורקים על הגנב הקלוקל; אבל אין מונעים כבוד מסויים מליסטים גדול. העזתו מעוררת תמיהה, אכזריותו נותנת אימה בלבבות. בכל דבר מוקירים את שלימות האופי.

אני: – אבל דומני, שעדיין לא הגעת לכלל שלימות האופי, שאתה קושר לה כתרים. רואה אני שפעם בפעם אתה רופף בעקרונותיך. עדיין לא ברי לי כל עיקר, אם מידי הטבע זכית בשחיתוּת, או על ידי לימוד, וכן לא ברי עדיין, אם מופלג אתה בתלמודך זה.

הוא: – מסכים אני לכך; אבל לא חסכתי כל עמל כדי להגיע למידת השלימות. וכי לא גמרתי את ההלל בעניווּת גמורה על אישים המושלמים הימני? כלום לא דיברתי בדחילו ורחימו על אותו בורה? לפי עניות־דעתי, הריהו גאון הדור.

אני: – אבל אחרי בורה, הרי אתה השני במעלה?

הוא: – לא.

אני: – משמע, פאליסו?

הוא: – לכאורה, הרי זה פאליסו, אבל לא הוא לבדו טוען לכתר זה.

אני: – מיהו איפוא אותו איש הראוי לעמוד שני במעלה?

הוא: – המוּמר מאביניוֹן.

אני: – מעודי לא שמעתי שִמעוֹ של זה; אבל כפי הנראה, אדם מופלא הוא.

הוא: – אמנם כן.

אני: – קורות חייהם של אנשי־סגולה משכו תמיד את לבי.

הוא: – פשיטא. מומר זה שרוּי היה בביתו של אחד הטובים והישרים מזרעו של אברהם העברי שהובטחו לאבי המאמינים ככוכבי השמים לרוב.

אני: – בביתו של איש יהודי!

הוא: – בביתו של יהודי. בוא וראה, מה עולל לו אותו מומר; בכל מיני תככים קנה תחילה את רחמיו, אחרי כן את טוּב לבו, ולבסוף את אמונו הגמור. כך מסתובבים הדברים תמיד. הננו סומכים כל כך על החסדים שאנו גומלים לאדם, שאך לעתים רחוקות נסתיר סוד מזה שעליו השפּענו רוב טובה. ואין איפוא תימה שמצויים כפויי טובה. הרי אנו בעצמנו מביאים את האדם שיהא כפוי־טובה בלי שייענש על כך. היהודי דנן לא עמד על רעיון אמיתי זה וגלה את אזנו של אותו מומר, כי מצפּונו אינו מניחו לאכול בשר חזיר. ואותו נוֹכל שבנוכלים גמר בלבו להפיק טובת־הנאה לעצמו מהודאתו של היהודי. חודשים אחדים הסתיר המומר את מזימתו, סובב את היהודי בכל מיני אותות של חיבה וריעוּת, והיהודי האמין בכל לבו כי בכל שבטי ישראל אין לו ידיד נאמן הימנו… ועתה ראה והשתומם לתחבלנותו של אותו מומר. הוא נוקט מידת מתינות. מניח לאגס להבשיל בטרם ישירוֹ מהאילן. דוק ותמצא, שגדלוּת האופי נובעת ברגיל משיווּי־המשקל הטבעי של כמה סגוּלות מנוגדות.

אני: – הנח להרהוריך והמשך את סיפּורך.

הוא: – לא ייתכן הדבר. ישנם ימים, שבהם שוגה אני על כרחי בהרהורים. זהו מין חולי שאין לו תקנה. במה עמדתי?

אני: – בעניין הידידות, שנתעצמה בין המומר והיהודי.

הוא: – ובינתיים הבשיל האגס… אבל דומני, שאתה מסיח דעת. במה אתה מהרהר?

אני: – מהרהר אני בעליות וירידות שבקולך.

הוא: – כלום יכולה נעימת־קולו של אדם מושחת להיות תמיד בת גוון אחד?… ערב אחד נכנס המומר לבית ידידו, בהול ומבוהל, פניו נבוכות וחיוורות, כל גופו רועד וקולו מקוטע.

“מה לך?”

“אבדנו”.

“אבדנו, דבר זה מה פירושו?”

“אבד אבדנו ואין מנוס”.

“דבּר בּרוּר…”

“הנח לי להתאושש קצת מחרדתי”.

“אנא, התאושש”, – אומר לו היהודי, תחת להגיד לו: “הנך נבל טמא ומטמא; אֵיני יודע, מה אתה בא ללמדני, אבל הנך נבל טמא ומטומא; אתה מעמיד פנים מבוהלות”.

אני: – מה טעם צריך היה להטיח בפניו דברים אלה?

הוא: – כיון שהזיוף חתום היה בפני המומר והפריז על המידה. דבר זה מחוּור לי לחלוטין ואבקשך לא להכנס לתוך דברי. “אבד אבדנו, ואין מנוס”. וכי אי אתה מרגיש את הזיוף בהישנוּת המלין “אבד אבדנו”? “דילטור אחד הלשין עלינו בפני האינקוויזיציה הקדושה, – עליך שיהודי אתה, ועלי שמומר נתעב אני”. אותו בוגד אינו חושש כלל לכנות עצמו בכינוי נתעב ביותר. לא על נקלה מגיע אדם לידי מתן כינוי זה לעצמו.

אני: – אכן, לא על נקלה. אבל אותו מומר נִתעב…

הוא: – מומר מתחפּש היה, שהשכיל לגנוב את לב ידידו. אימה נופלת על היהודי, הוא תולש את זקנו, מתפלש בעפר, רואה את תלייני האינקוויזיציה כבר דופקים על דלתו; רואה עצמו לבוש גלימתם של קנוּסי־מיתה; רואה כיצד עורכים לו את המוקד…"

“ידידי, ידיד נפשי, מה יש לעשות?”

“מה יש לעשות? לבוא אל בין הבריות, להעמיד פנים שליווֹת בתכלית, לא לשנות מאורח החיים כמלוא הנימה. בית הדין של האינקוויזיציה עושה את מעשיו בצנעה אך בעצלתיים. יש להשתמש בדיחויים אלה ולמכור הכל. אלך איפוא ואשכור או אייפֶּה כוחו של פלוני לשכור ספינה, ונפקיד בה את רכושך, כי בעיקר חומדת האינקוויזיציה את רכושך, ושנינו, אני ואתה, נלך לבקש מקלט תחת שמים אחרים ושם נעבוד את אלוהינו מתוך חירות ונקיים בלי מורא ופחד את מצוות תורתנו הקדושה”.

אומר ועושה. הלך ושכר ספינה, העמיד לה ספּנים ונתן בה מזונות, ורכושו של היהודי הוצנע ביַרכְּתי הספינה. למחרת, עם הנץ החמה, יפרשו בים. סעדו לבם מתוך שימחה ופרשו לישון בבטחון שבלב; הרי למחר ימלטו נפשם מרודפיהם. ויהי בלילה והמומר קם, גוזל מהיהודי את הארנקי שלו, האפונדה וצרור האבנים היקרות, יורד בספינה, ויברח. וכסבור אתה, שבכך מסתיימת פרשה זו? אינך אלא טועה. עדיין לא גידש אותו בוגד את סאת נוולותו. הוא גופו היה אותו דילטור שהלשין על רעו הישראלי, שנתפּס על־ידי תלייני האינקוויזיציה בשעת יקיצתו ולא עברו ימים מועטים והעלוהו על המוקד. וכך זכה המומר בלב שקט ליטול רכושו של אדם תם וישר, חוטר מקולל מגזע האנשים שצלבו את אדוננו ישו.

אני: – לא אדע מה ממלא את לבי תיעוב גדול יותר: מעשה־התועבה של אותו מומר, או נעימת דיבורך בסַפֶּרך סיפּור מעשה זה.

הוא: – הוא שאמרתי: האכזריות שבמעשה זה בהכרח שתעורר בלבך רגש שאין הכינוי בוז הולמו; והרי על כן הייתי גלוי־לב כל כך. אדיר חפצי היה, שתדע מה רב כוחי באומנות זו, שבעל כרחך תודֶה שאיני קוטל קנים בעלמא, שלפחות מקורי אני בנוולותי, ושאהא תופס בעיניך מקום־כבוד בכותל המזרח של המנוּולים הגדולים, ולקרוא אחרי זה: “יחי מאסקאריל⁸⁴, מלך הנוכלים!” ובכן, אישי הפילוסוף, צרף קולך לקולי ונצרח בעליצות:

“יחי מאסקאריל, מלך הנוכלים!”

(ותוך כדי כך, פתח בזמר על דרך הפוּגה, והיה זה זמר מיוחד במינו. עתים היה הלחן מלא הוד, עתים קל ושובב; עתים היה מחקה את הבאס, ומניה־וביה עולה לדרגה רמה; בזרועו ובגרונו הטעים את אריכות הנשימה, חיבר מזמור־תרועה לעצמו, ומתוך כך נמצאתי למד, שהמוסיקה הטובה נהירה לו יותר מן המידות הטובות.)

לא ידעתי מה אעשה, האוסיף לעמוד או אברח, האצחק או אתקצף. הוספתי לעמוד מתוך כוונה להשיא את השיחה לעניין אחר שיניס את רגש הזוועה אשר עכר את נפשי. המקום נעשה לי צר במחיצתו של אדם זה שהיה הופך־והופך במעשה תועבה, בפשע נאלח, כשם שידען בציור או בפיוט בודק ובוחן את סגולות היופי, או כשם שהיסטוריון או בעל־מוסר חושף ומטעים את השתלשלות הנסיבות של עלילות גבוּרה. שלא מרצוני לבשו פני קדרוּת; הוא השגיח בכך ואמר לי: – מה לך? שמא תקפתך חלישוּת?

אני: – במקצת; אבל אין זה אלא מיחוש של מה־בכך.

הוא: – פניך אומרים דכדוך כאדם שמחשבה קשה טורדתו.

אני: – כך הוא.

(שעה קלה שתקנו שנינו; אגב כך היה משוטט אילך ואילך כשהוא מצפצף ומפזם; כדי להשיאו לעניין כשרונו, שאלתיו:)

– מה מעשיך בימים אלה?

הוא: – מתבטל אני.

אני: – הבטלה מייגעת.

הוא: – רב לי להיות כסיל. הלכתי לשמוע אל המוסיקה של דוּני ושל פרחי־המוסיקאים שלנו ונסכּלתי לחלוטין.

אני: – משמע שהנך מחסידי הנוסח הזה?

הוא: – ודאי.

אני: – ואתה מוצא יוֹפי בזמירות חדשות אלה?

הוא: – פשיטא, יופי לאין שיעור. איזה כוח של דיקלמציה! איזו מידה של אמת! איזה כוח ביטוי!

אני: – כל אמנות שיסודה בחיקוּי מוצאת לה אב־דמות בטבע. ומה אב־דמות למוסיקאי ולזמרה?

הוא: – למה לא נתחקה על שורשו של דבר? מה עצם מהותו של הזמר?

אני: – אודה ולא אבוש כי נבצר ממני לתרץ קושיה זו. כולנו כך. זכרוננו הוא אוצר בלום של מלים הנראות לנו מובנות מחמת השימוש התדירי, ואפילו הנכון, שאנו עושים בהן; אבל מוחנו מלא וגדוּש מושגים מטושטשים. בשעה שאני מבטא את המלה זמרה, אין לי בעניין הזה מושג נהיר יותר משיֵש לך ולרוב רובם של בני־מינך, בשעה שהם אומרים: תהילה, גנאי, כבוד, שחיתות, תום, בושה, הגינות, איוולת.

הוא: – הזמרה היא מעשה־חיקוּי לקולות שבטבע או לקול היצרים, בעזרת סולם־צלילים שהעמידה האמנות, או לכשתרצה, מעשה־השראָה של הטבע, שבוצע על־ידי הקול או על־ידי כלי נגינה. מכך אתה נמצא למד שבשינויים מסויימים יפה הגדרה זו גם לציור, לפסלוּת, לאמנות המליצה ולשירה. ועכשיו נחזור לקושייתך: מהו אב־הדמות שהמוסיקאי נזקק לו בחיבור הזמר? הווי אומר: הדיקלמציה – כשאב־הדמוּת הוא חי ומרגיש; הצלילים – כשאב־הדמוּת הוא דומם. יש לראות את הדיקלמציה בחינת קו אחד, ואת הזמר בחינת קו שני הנכרך על גבי הראשון. ככל שהדיקלמציה, – אבן־דמוּתה של הזמרה, – תהא עזה ואמיתית יותר, כן יַרבּה הזמר, בהסתגלו אליו, להשתלב בו, וכן יאדיר ביופי ובאמת. ופרחי המוסיקאים שלנו הרגישו יפה מאוד דבר זה. כשאתה שומע “ברנש מיסכן אני” הנך נוטה להבחין בפסוק זה קובלנתו של כילי, ואילולא שר, הרי באותה נעימה ממש היה מדבר אל האדמה בשעה שהוא מוסר לה את כספו: " הה, ארץ, זהבי נא קבּלי!" ונערה זו, המרגישה שלבה מפרכס בקרבה, המסמיקה, הנבוכה, המתחננת לפני האציל שיניחנה ללכת⁸⁵, וכי תביע עצמה בדרך אחרת? באופירות הללו אתה מוצא אופיים מכל המינים, שלל רב של דיקלמציות. פלאי פלאים! צא ושמע את האריה שבּהּ קורא הגיבור הצעיר, המרגיש שהוא נוטה למות: "שלום עליך, נפשי! ⁸⁶ הקשב היטב לזמרה, לסימפוניה, ואחר כך תגיד לי: היש הבדל בין קולו הטבעי של גוסס ובין סלסולי הזמרה הללו. רָאֹה תראה, שקַו הלחן חופף בתכלית את קו הדיקלמציה. לא אדבר על הקצב שהוא עיקר גדול בזמרה. אצטמצם בעניין ההבעה בלבד, ואין לך הוכחה חותכת יותר מן הפסוק דלהלן שמצאתי כתוב בספר אחד: Musices seminazium accentes, ההטעמה היא בית־הנטע של המילודיה. מכּאן מתחוור לך, שכתיבת רצ’יטאטיב הראוי לשמו היא מלאכה קשה וחשובה ביותר. אין לך אריה טובה שאי אפשר לעשותה רצ’יטאטיב נאה; ואין לך רצ’יטאטיב נאה, שאי אפשר להפיק ממנו אריה יפה⁸⁷. לא אפסוק הלכה שכל מי שכוחו רב ברצ’יטאטיב ייטיב גם לזמר, אבל אתמה מאוד אם המיטיב לזמר לא יהא כוחו יפה גם ברצ’יטאטיב. והאמֵן לכל הדברים שאמרתי לך בזה, כי חותם האמת טבוע בהם.

אני: – בכל לבי הייתי גורס דבריך, אלמלא מניעה אחת קטנה.

הוא: – ומהי?

אני: – כיון שאתה קושר כתרים למוסיקה, ממילא תהא המוסיקה של לולי האלוהי, של קאמפּרא, של דיטוש, של מוּרה⁸⁸, ובינינו לביו עצמנו, אפילו של דודך היקר, קלוקלת במקצת בעיניך.

הוא: – (גוחן אל אזני ואומר:) לא הייתי רוצה שדברי יישמעו, לפי שמצויים בכאן אנשים המכירים אותי; ודע לך, כי היא באמת קלוקלת. ואַל תהא סבור שחושש אני לדודי היקר מכל יקר. הוא צור חלמיש, אפילו יראני משרבב לשוני בצמא, לא יתן לי כוס מים; אך לשוא יראה נפלאות באוקטאבה, בספּטימה: הון, הון, הון, טוּ, טוּ, טוּ, טורלטוטו, ברעש מחריש אזניים; אנשים שמתחילים לעמוד על טיבו, ואינם רואים מוסיקה באנדרלמוסיה של קולי־קולות, לא יהיו גורסים לעולם מוסיקה זו. בדין היה שמִטעם הרשות יאסרו על כל אדם, ביו נשוא־פנים, בין הדיוט, לשיר את הסטאבאט לפרגוליזה⁸⁹. באמונה, מוקיונים ארורים אלה קיפּחו את שוקינו כדבעי ב“השפחה הגבירה”⁹⁰ שלהם, ב'' טראקולו''⁹¹ שלהם, לפנים היו אופירות כגון “טאנקרד”, “איסה”, “אירופה המואהבת”⁹², “אהבה בהודו”, “קאסטור”, "הכשרונות הליריים''⁹³, קונות להן שביתה בין כתלי הבמה ארבעה־שִשה חודשים רצופים. לא היה כלל קץ להצגות האופּירה “ארמידה”⁹⁴. עכשיו הריהן נופלות כאותם הקאפוצינים שבקלפים. לפיכך שופכים רבּל ופראנקר⁹⁵ אש וגפרית. הם מצווחים צווחה מרה שקרובים הם לפשיטת־הרגל, ואם יוסיפו לנהוג במידת הסבלנות עם אספסוף זה של זמרי השווקים, תבוא כלייה על המוסיקה הלאומית; והאקאדמיה המלכותית, שנתקעה במבוי סתום⁹⁶, תהא אנוסה “לסגור את חנותה”. ויש קורטוב של אמת בכך. כל הזקנים המופלגים המתכנסים שם זה שלושים־ארבעים שנה בכל ששי בשבת, אינם מתענגים עוד, כבשנים עברו, אלא משתוממים ומפהקים עכשיו בלי דעת על מה ולמה. הם מתחבטים בקושיות ואינם יודעים לתרצן. למה אינם מביאים לפני את קושיותיהם? נבואתו של דוני עתידה להתקיים; ואם נבוא לדון לפי מהלך־העניינים, הרי בעוד שנים ארבע או חמש למן הצגת הבכורה של “הצייר המואהב במסמלת שלו”⁹⁷ לא יבוא אפילו חתול קֵרֵחַ לאותו מבוי סתום ומפואר. החכמים הללו! הסתלקו מן הסימפוניות שלהם והחלו לנגן סימפוניות איטלקיות. סבורים היו שירגילו אזנם לסימפוניות אלה ויוסיפו להתעלם מן המוסיקה הקולית שבהן, כאילו יחסה של הסימפוניה של הזמרה (פרט למידה של שרירות־לב המתאפשרת על־ידי דיאפוזון יותר גדול של הכלים וזריזות האצבעות), הוא כיחסה של הזמרה אל הדיקלמציה הטבעית; כאילו אין הכנר קופו האמיתי של הזמר, העתיד להיות (לכשיירש מעשה הלהטים את היפה) קופו של הכנר. הראשון שניגן את לוקאטלי היה האפוסטול של המוסיקה החדשה. דברי־הבאי, רבותי! ובכן, הרגל ירגילונו לחיקוייהם של קולות היצרים או של חזיונות הטבע על ידי זמרה וכלי נגינה שהם הם כל כלי הביטוי המוסיקאלי, ואנו נוסיף להתלהב משקשוק רמחים, מתרועות הידד וכל כיוצא־בזה? הם דימו בנפשם, שיזילו דמעות או יצחקו למראה סצינות של טראגידיה או קומידיה מוסיקאלית, שיביאו לאזנם ביטויי חימה, ואיבה, וקנאה, וגניחות־אמת של אהבה, לעג ומהתלות ודברי ליצנות של התיאטרון האיטלקי או הצרפתי, ובעת ועונה אחת יוסיפו להיות מעריציהן הנלהבים של “ריוגונד”⁹⁸ ושל “פלאטיאה”⁹⁹. שטויות והבלים; הם דימו בנפשם, כי הרגש ירגישו באיזו קלות, באיזו גמישות, באיזו עדנה עולות בד בבד האליפסיות, ההרמוניה, הפרוסודיה, האינברסיות של השפה האיטלקית עם האמנות, התנועות, הביטוי, סלסולי הזמרה והערך הקצוב של הצלילים, ועם זה יוסיפו להתעלם מן העובדה ששפתם היא נוקשה, מסורבלת, קפדנית וחדגונית. אה, כן כן. הם דימו בנפשם שלאחר שהזילו דמעות למראה אם המתאבלת על מות בנה, ונתחלחלו חלחלה רבה למראה עריץ המצווה להוציא אדם להורג, יהיו מסוגלים לחזות במזמוטי הפייות שלהם, במיתולוגיה שלהם שהיא סרת־טעם, לשמוע את המאדריגאלים המתוקים כנופת־צופים ולא להשתעמם. שוטים שכמותם! דבר זה לא יצוייר כלל. הטוב, היפה, האמיתי תובעים את זכותם. תחילה חולקים עליהם, אך לבסוף קושרים להם כתרים. כל שאינו טבוע בגושפנקה של הסגולות הללו – אין מתפעלים ממנו אלא זמן מה, אך סופו שהוא מביא לידי פיהוק. לפיכך, פהקו, רבותי, פהקו כאַוות נפשכם, אַל תבושו! מלכות הטבע והשילוש שלי, שאינם חוששים לשערי הגיהנום: האמת, שהיא בחינת האב המוליד את הטוב, שהוא בחינת הבן, ושממנו נאצל היפה, שהוא בחינת הרוח הקדושה, – מלכות זו נכונה והולכת לאטה. האלים הזרים תופסים להם מקום על גבי המזבח לצדו של אליל המקום; לאט־לאט הוא מתערה כאזרח; וביום בהיר אחד דוחה הוא במרפקו את שכנו וצנח! – האליל מוּגר ארצה. כך, אומרים, נהגו הישועיים, שבּאוּ לטעת את הנצרות בסין ובהודו. ויאמרו מה שיאמרו היאנסניסטים¹⁰⁰, השיטה הפוליטית ההולכת למחוז חפצה בצנעה, בלי שפיכות דמים, בלי עינויי קדושים, בלי להפיל שערה אחת ארצה, נראית לי מצויינת ביותר.

אני: – יש מידה של אמת בדבריך.

הוא: – מידה של אמת. אדרבא. יקחני השד אם אני נוקף אצבע לשם כך. זה בא לי מאליו. משול אני לאותם המוסיקאים של המבוי הסתום בשעה שהופיע דודי; עלה הדבר, ניחא! שהרי אפילו שוליה של פחמי ייטיב תמיד לדבר באומנותו יותר מכל כוהני האקאדמיה ומכל הדואַמלים¹⁰¹ שבעולם.

(ותוך כדי כך הוא מתחיל להפסיע אנה ואנה, בפַזמוֹ כמה נעימות מתוך האופּירות “אי המשוגעים”, “הצייר המאוהב במסמלת שלו”, “הנפּח”, “התובעת”¹⁰², ומפֶּרק לפרק ירים עיניו וידיו כלפּי מעלה ויקרא בקול: “וכי אין זה נפלא, לעזאזל! היכול אדם ששתי אזניים בראשו להעלות קושיה כזו על שפתיו?” מיד החל להתלהב ולזמר בלחש. ככל שגברה התלהבותו, כן היה מגביר והולך את קולו; ונתלווּ לכך תנועות ידיים, עוויות פנים, פרכוסי גוף; ואמרתי בלבי: “כיון שראשו עליו סחרחר, יכולני לצפּות לאיזו סצינה חדשה”. ואמנם, מניה וביה קרא בקול רועֵם: “ברנש מיסכן אני… הה, אדוני רב החסד, הניחני ואלך… הה, ארץ, זהבי נא קבלי; שמריהו באמונה… נשמתי, נשמתי, חיי שלי! הה, אדמה!… הנה ידיד וריע; הנה הנהו… ידיד וריע! ייחלתי ולא באת… רב לי להרהר בזרבינה… תמיד בריב!”¹⁰³ הוא גיבב ועירבב יחד שלושים אריות, איטלקיות, צרפתיות, טראגיות, קומיות, ערב־רב של דמויות; הנה יורד הוא בקול של באס עד שאול תחתיות, הנה מצייץ הוא בפאלצט, ומחקה את הילוכם וגינוּניהם של הזמרים והזמרות, עִתים קוצף, עִתים מפוייס, עתים אומר אדנות, עתים מפיק בוז, לבש דמות ופשט דמות: הנה הוא נערה מתייפּחת ומחקה את כווני החן שלה; הנה הוא כומר, מלך, עריץ; הוא מאַיים, מצווה, מתקצף; הנה הוא עבד, הוא נכנע. דעתו מתקררת עליו, נפשו מידכדכת עליו, בוכה תמרורים, גועה בצחוק; ובחקותו את כל אלה, לא יִסטֶה מן הטון הנכון, לא יחטא לקצב, לפירוש המִלות ולצביון האריות. כל משחקי־האישקוקי נטשו לוחותיהם ונתקהלו סביבו. בחוץ צבאו על חלונות בית הקפה עוברים־ושבים שנשתהו לקול הרעש. רעשוֹ עלה על כל רעמי הצחוק. הוא לא השגיח בנעשה על סביביו. עוצם התלהבותו הגיע עד כדי טירוף, והיה חשש שלא ישתפה ושיהא הכרח להטילו לתוך כרכרה ולהביאו במישרין לבית־משוגעים. בזמרו קטע מן ה“קינות” ליוֹמלי¹⁰⁴, העלה בתכלית האמת והלהט את מיטב הלחנים; בזמרו בלוויית כלי התזמורת את הרצ’יטאטיב, שבו מתאר הנביא את חורבן ירושלים, שפך פלגי מים והביא לידי בכי את כל הסובבים אותו. הכל היה ברצ’יטאטיב זה, גם עדנת הלחן, גם כוח הביטוי והצער, בהטעמה מיוחדת זימר את הפּסוקים שבהם גילה הקומפּוזיטור את רוּם אמנותו. לא היה מניח את הזמרה אלא כדי להזקק לכלים, ומיד מניח את אלה כדי להזקק לזמרה; והיה משלבם זה בזה שילוב שיש בו משום אחדות ושלימוּת גמורה. הוא הטיל מרוּתוֹ על המאזינים, כפה עליהם השראָה, שכּמוֹתה לא חשתי מעודי… האומַר שהתלהבתי?… כן, התלהבתי, הוא נגע עד מעמקי לבי? כן. אלא שנימה של גיחוך היתה מחלחלת ברגשות אלה ופוגמת בהם.

למראה החיקוּיים, שחיקה את כלי התזמורת למיניהם, היה כל אדם גועה בצחוק. בלחיים מנופחות ובקול צרוד וניחר חיקה את החצוצרות והבטנונים; באינפוף קולני חיקה את האוֹבויים; בהחישו את הקצב במהירות מתמיהה חיקה את כלי המיתרים, בהפיקוֹ מהם צלילים מדוייקים בתכלית הדיוק; בציוצים חיקה את החלילים, האבובים; היה מהגה, שר, מצווח, משתולל כמטורף; הוא יחידי חיקה את מעשי הרקדנים, הרקדניות, הזמרים והזמרות, התזמורת על כל כליה, האופּירה על כל נפשותיה; בפלגו עצמו לעשרים תפקידים שונים, היה מוטרף ממקום למקום, משתהה תחתיו, כמי שנכנס בו דיבוק, עיניו נוצצות, פיו יז קצף. חום כבד מנשוא עמד בחלל; משערו המפוייח ניגרו שלוליות של זיעה, זרמו בקמטי מצחו, בחריצי פניו וירדו על דשי מעילו. מה מעשים לא עשה אדם זה? בכה, צחק, גנח, העיף מבטים, עתים נוגעים עד הלב, עתים קוצפים; הנה הוא אשה הנמקה ביגונה; והנה הוא איש אומלל המדוכדך בתכלית הדכדוך; הנה הוא היכל רם ונישא, צפּרים המדמימות עם שקיעת החמה, מים המפכפכים בנווה שאנן נידח, או ניגרים בשצף קצף משיאי הרים; סופה, סערה, תאניותיהם של ההולכים למות הנטרפות ביללות הרוח, בגלגל הרעם; היה זה לילה ומאפליתו, צל ודממה, כי גם הדממה תצוייר בצלילים. הוא הניע לידי בּלבּוּל מוחין גמוּר.

(תש־כוח כאיש שננער משינה עמוקה, עמד תחתיו בלי ניע, נדהם, תמוה. הוליך את מבטיו סחור סחור, כאדם שתעה ומבקש לדעת, היכן הוא שרוּי. הוא שהה עד שיתחדשו כוחותיו, עד שתתאושש עליו דעתו, ובלי מֵשׂים ניגב את פּניו. בדומה לאיש נרדם, אשר בהקיצו רואה קהל אנשים סובבים את מיטתו, ועודנו שרוי בתוך שיכחה גמורה, קרא בקול גדול:) “וכי מה אירע, רבותי? צחוק זה מה פירושו? תמהון זה מה פירוּשו? וכי מה אירע?” ותוך כדי כך הוסיף: “זהו שקורין מוסיקה ומוסיקאי! אפעלפיכן, רבותי, אַל תזלזלו בקטעים מסויימים באופּירות של לולי. אדרבּה, נסו נא לכתוב תמונה מעין זו: ‘אני אחכה’¹⁰⁵. אל תזלזלו בקטעים מסויימים באופּירות של קאמפרא, בחיבורים לכנור אשר לדודי, בגאבוטות שלו, במקהלות החיילים, הכוהנים… ‘אבוקות עוממות, יום איום נורא מליל מאפליה… רוח השאוֹל, רוח הנשייה…’”¹⁰⁶ געה בקול אדיר, משך את הצלילים; ראשים נשתרבבו בעד החלונות; אטמנו את אזנינו והוא הוסיף ואמר: “מכאן דרושות ריאות; לא קול דרוש, אלא שאגת אריה, מפּוח גדול, אויר שאין לו שיעור. אבל הצומות וחג גילוי־ישו חלפו עברו, חג עילוי־ישו ממשמש ובא. עדיין אין הם יודעים מה יש להעתיק למוסיקה, וממילא אינם יודעים מה יאה לו למוסיקאי. השירה הלירית עדיין לא באה לעולם. אבל מובטחני, שהם יגיעו אליה. ירבו נא לשמוע את פרגוליזה, את הסכסוני¹⁰⁷, את טראדליאס, את טראיאטא¹⁰⁸ ואחרים, ירבו נא לקרוא ביצירותיו של מיטאסטאזיו¹⁰⁹ וסופם מגיעים לכך”.

אני: – מה, וכי קינוֹ¹¹⁰, לא־מוֹט¹¹¹, פונטנל לא הבינו בעניין זה כלום?

הוא: – בסגנון החדש – לא כלום. אין לך בשיריהם החמודים שש שורות רצופות היפות להעתק שבמוסיקה. אין שיריהם אלא פתגמים שנונים, מאדריגאלים חינניים, קלילים, ענוגים; אבל כדי להבין באיזו מידה אין הם יפים לאמנות שלנו, העזה והסוערת שבאמנויות, ואף זו של דימוסתנס במשמע, חזור ועיין בשירים אלה, ורָאֹה תראה, כמה הם קרים, רפויים, חדגוֹניים. אין בהם אותן הסגולות, היפות לשמש סמלים לזמרה. משל כאילו אמרת להעתיק למוסיקה את “המאמרות” של לא־רוֹשפוּקוֹ¹¹², או את “ההרהורים” של פאסקאל¹¹³. רק קול היצרים הבהמי הוא לנו מקור השראה. הביטויים צריכים לבוא ברציפות רבה; הפּסוק צריך להיות קצר, משמעותו נהירה ומקוטעת; שהמוסיקאי יוכל להטיל מרותו על הפסוק כולו ולפרקו כרצונו, לגרוע הימנו תיבה, להוסיף תיבה, שיוּכל לצמצמוֹ ולמתחוֹ כספוג בלי לפוגמו; השירה הלירית הצרפתית אינה צייתנית לכך, מה שאין כן הלשונות בנות האינברסיות שיש בהן כל הסגולות האמורות. והריהו מדקלם: “עריץ, אַכזר, תקע פגיונך בחזי. נכונה אני לספוג את מכת הגורל! תקע הפּגיון. אַל תיחת… הה, אני תמה לגווֹע, אני מתה… אש־סתרים צורבת בלבבי… הרפּי ממני, אהבה אַכזרית!… הניחי לי שלוות הנועם שעליה התענגתי… השיבי לי בינתי…” העיקר הוא שיהא עזוז למאוויים, שעדנת הפּייטן והמוסיקאי תהא מופלגת. הלחן הוא כמעט תמיד סיומה של הסצינה. אנו זקוקים לריאות, לאתנחתות, לאמירות הן ולאו; אנו קוראים, אנו משוועים, אנו מתחננים, אנו בוכים, אנו צוחקים בכל לב. אין אנו זקוקים לפתגמים שנונים, לאמרות מחוּכמות. כל אלה רחוקים מאוד מן הטבע הפשוט.

אך אַל תהא סבור, כי מישחקם של שחקני הבמה ודקלומיהם ראויים לשמש דוגמה ומופת. חס וחלילה! אנו זקוקים למישחק נמרץ יותר. אנו זקוקים לדיבורים פשטניים, בלי כחל ושרק; ורק קול היצרים של האדם נותן להם את כוח הביטוי.

(בשעה שעמד ודרש דרשה זו, היו האנשים שהקיפוני פורשים איש־איש למקומו, אם מחמת חוסר עניין ואם משום שדבריו היו סתומים בעיניהם, לפי שבדרך כלל הולך לבו של הדרדקי, כלבו של הקשיש, אחרי דברי שעשועים ואינו הולך אחרי דברי תורה; וכך חזרו משַׂחקי האישקוקי למישחקם, ואנו נשארנו לבדנו בקרן זוית שלנו. בשבתו על גבי דרגש, ראשו נשען לקיר, ידיו תלויות לו לצדדיו, עיניו עצומות למחצה, אמר לי:)

– משהו אינו כשורה עמי. כשבאתי לכאן, ער ורענן הייתי, ועכשיו הנני יגע ורצוץ, כאילו עשיתי דרך של עשרה מילין. דבר זה קפץ עלי לפתע פתאום.

אני: – שמא תשתה משהו ותחיה נפשך?

הוא: – בחפץ־לב. חש אני צרידות בגרוני. חש אני אפיסת הכוחות, וחש אני בחזי. זה מתארע לי כמעט יום יום, סתם בעלמא, בלי שאדע את הסיבה לכך.

אני: – ומה תשתה?

הוא: – כחפצך. אינני בררן. העוני לימדני להסתפק במוּעט.

מיד מעלים על שולחננו שכר, לימונאדה. הוא מוזג לו כוס גדולה ומריקהּ שתיים שלוש פעמים. אחר כך, משתעל בחזקה, כאדם שהתאושש, מטלטל עצמו ואומר:

– אישי הפילוסוף, וכי לדידך אין זה חזיון מוזר ביותר, שאיש נכרי, איטלקי, פלוני אלמוני המכוּנה דוני, יבוא להורות לנו, כיצד ליתן כוח ביטוי למוסיקה שלנו, כיצד לסגל את הזמרה שלנו לכל תנועות הקצב, לכל האינטרוואלים, לכל הדיקלמציות בלי לפגוע בכללי הפּרוסודיה? והרי תורה זו לא בשמים היא. כל מי ששמע בזמן מן הזמנים תחנוניו של קבצן הפושט יד ברחוב, כל מי שנזדמן לו להיות במחיצתו של אדם, שהכעס מעבירו על דעתו, או במחיצתה של אשה שאש הקנאה מפעפעת בה, או במחיצתו של חנפן, כן, של חנפן הממתק את דיבורו, מושך בהברותיו, ודבש תחת לשונו, הקיצור, כל מי שראה סערת יצרים שעזוזה ראוי לשמש אב־דמות למוסיקאי, עמד, בודאי, על שני דברים: כי ההברות, בין ארוכות בין קצרות, אין להן כל משך קבוע, ולא שום יחס מוגדר בין שיעורי המשך שלהן; כי סערת היצרים כופה את רצונה על הפרוסודיה, שהיא מבצעת אינטרוואלים גדולים ביותר, וכי הצועק מעצמת יסוריו: “אוי לאומלל כמוני!” מעלה את הברת הקריאה לטון הרם והנוקב ביותר, ואת שאר ההברות מוריד לטונים הנמוכים והמתונים ביותר כשיעור אוקטאבה או כשיעור גדול מזה, ומשווה לכל צליל את המידה הדרושה למבנה הלחן, בלי שהאוזן תיצרם, בלי שההברה הארוכה או ההברה הקצרה תקיים את האריכות או הקיצור שבּדיבּוּר המתוּן. איזה דרך עשינו למִן הימים ההם שאת האריה מ“ארמידה”, “יריבך רינו (אם יוכל איש היותו)”; והאריה “את מצוותה נשמוד כולנו” מתוך “אהבה בהודו”, העלינו על נס כפלאי הדיקלמציה המוסיקאלית. פלאים אלה מביאים אותי היום לידי משיכת כתפיים מחמת חמלה. כשאני נותן דעתי על מהירות לכתה של האמנות קדימה, איני יודע להיכן עתידה זו להגיע. בינתיים הבה ונלגום!

(הוא לגם בהיסח דעת גמור שתיים־שלוש כוסות בזו אחר זו, והיה עלול להגיע להתבסמות ממש כשם שהגיע לידי אפיסת הכוחות, אילולא הרחקתי ממנו את הבקבוק שהוא הוסיף לחפשו בפיזור דעת. ואז אמרתי לו:)

– כיצד אירע הדבר שבכל דקוּת טעמך, בכל רגישותך המופלגת לגבי היופי שבאמנות המוסיקה, טח־עיניים אתה מלראות את היופי שבמוסר וערל לב מלהרגיש את התפארת שבמידות התרומיות?

הוא: – מן הסתם, בא לי הדבר משום שחסר אני איזה חוש שאדם נזקק לו כדי להרגיש בתפארת שבמוסר; כנראה, חסר אני נימה מסויימת, או שנימה זו רפוייה כל כך, שכל פרט שאתה פורט עליה אין היא באה לידי רעדה. ושמא משום שתמיד שרוּי הייתי במחיצתם של מוסיקאים טובים ואנשים רעים; שמתוך כך נעשתה אזני דקה ביותר ולבי ערל ביותר. לבד מזאת, יש כאן משהו הטבוע בי מלידה. דמי אבי כדמי דודי; דמי כדמי אבי. המוֹלקוּלה האבהית גסה ואטומה היתה; ופרודה ראשונית וארורה זו היא שהטמיעה בה את השאר.

אני: – האוהב אתה את בנך?

הוא: – ואיך לא אוהבוֹ, את הפרא הקטן הזה! לא אדע נפשי מרוב אהבתי אותו.

אני: – ואם כן, כלום אינך משתדל כלל להצילו מפּעולת המוֹלקוּלה האבהית הארורה?

הוא: – חושבני, שכל מאמצי יעלו בתוהו! אם נגזר עליו להיות אדם מהוגן, לא אפריעהו בכך; אך אם גזרה עליז המולקולה האבהית, שיהא מנוּול כאביו, הרי כל היגיעות שאהא מתייגע לעשותו אדם מהוגן, עלולות רק להזיק לו הרבה. השפּעת החינוך שתהא מתנגשת בהשפּעת המולקולה עשויה להביאו לידי כך שיהא מתחבט בפעולתם של שני כוחות מנוגדים זה לזה, ומתוך כך מהלך עקלקלות בדרך החיים, כמעשה שעושים לעיני אנשים רבים שלא יוצלחו בתחומו של הטוב ובתחומו של הרע גם יחד. אנו מכנים אותם בשם “הבינונים”, ואין לך מידה בזויה יותר מן הבינוניוּת. מנוּוָל גדול יהא לעולם מנוּוָל גדול, ולא חדל־אישים. ימים רבים יעברו בטרם תהא ידה של המולקולה האבהית על העליונה בנפש הילד ותביאהו לידי שפל־המדרגה, שאליה הגעתי אני, ובינתיים יחלפו הטובות שבשנות חייו. לפי שעה איני מתערב בדבר כלל, אלא תוהה עליו. וכבר ניכר בו שהוא אוהב בצע, חנפן, ערמומי, עצלן ושקרן. חוששני, שיהא דומה לאביו.

אני: – ולשם שלימות הדמיון, תעשהו מוסיקאי?

הוא: – מוסיקאי! מוסיקאי! פעמים אני מתבונן בו בחֵרוּק שיניים ואומר בלִבּי: “את גוּלגולתך ארוצץ, אם תכיר ביום מן הימים לדעת אפילו תו־נגינה אחד”.

אני: – וכל כך למה?

הוא: – לפי שהמוסיקה אינה מביאה לשום דבר.

אני: – המוסיקה מביאה לכל דבר.

הוא: – אימתי? כשאתה מגיע בה למידת השלימות! אך מי לידי יתקע שבני יזכה להגיע למידת השלימות? אדרבה, סמוך ובטוח לבי, שלא יהא אלא כליזמר קלוקל כאָבִיו. היודע אתה, כי נקל שבעתיים למצוא ילד הראוי להיות שליט של מדינה ולהגיע למעלת מלך רם ונישא מלמצוא ילד המוכשר להיות כנר גדול.

אני: – נדמה לי, כי בתוך קהל אנשים משחיתים, השטופים בזימה ובחיים של מזתרות, יכול אדם שכשרונו בינוני, אך נעים, ללכת מחיל אל חיל ולהגיע חיש מהר אל ההצלחה. במו אזני שמעתי שיחה זו בין אחד נדיב על פי דרכו ואחד בן חסותו. הלז נשלח אל הנדיב שאמרו עליו כי יש לאל ידו להיטיב עמו.

“אדוני, מה תורה יש בידיך?”

“יודע אני חכמת־השִׁעורין במידה המניחה את הדעת”.

“לך, איפוא, ושַׁמֵש מורה הוראה בחכמה זו; לך וכתת רגליך כעשר או תריסר שנים בחוצות פאריס, עד שלבסוף תזכה להכנסה בסך ארבע מאות ליבראות לשנה”.

“למדתי תורת־המשפטים והנני בקי בעריכות דין”.

“אילו קמו מקברותיהם פופנדורף¹¹⁴ וגרוטיוס¹¹⁵, כי עתה גוועו ברעב בראש חוצות”.

“בקי אני בקורות־העתים וכתיבת הארץ”.

“אילו היו אבות, הדואגים בכל לבם לחינוך בניהם, כי עתה שפר חלקך. אלא שאין אבות כאלה”.

“הנני מוסיקאי טוב למדי”.

“למה, איפוא, לא אמרת דבר זה תחילה? וכדי שתבין את טובת־ההנאה שאתה יכול לזכות בה בכוח הכשרון הזה, שמעני: יש לי בת. בואה נא יום־יום לביתי, משבע ומחצה ועד תשע בערב; אתה תלמדנה לנגן; ואני אתן לך עשרים וחמישה לואידורים לשנה. אתה תאכל על שולחני פת שחרית, פת צהריים, פת מנחה ופת ערבית. כל שאר עתות־היום בידיך הן, ותעשה בהן כחפצך”.

הוא: – ומה עלתה לו לאותו איש?

אני: – אילו פיקח היה, כי עתה צבר הון. הרי דבר זה לבדו, כמדומה לי, כדאי וראוי בעיניך.

הוא: – אמנם, כן: הזהב, הזהב! הזהב הוא הכל; וכל השאר, בלעדיו – אפס ואין. לפיכך תחת לפטם מוחו של בנִי מינֵי חוקים ומשפּטים יפים, שכּל המבקש למלט נפשו מעוני צריך לשכחם, הריני בא לפניו, בשעה שלואידור מצוי בכיסי, – דבר שלא ארע לי אלא לעתים רחוקות בלבד, – יושב כנגדו, מוציא את הכסף מכיסי, מראהו לו בהתלהבות, זוקף עיני כלפּי שמיא ומנשק למטבע. וכדי שיתחוור לו היטב גודל ערכו של המטבע הקדוש הזה, הריני מסביר לו בדיבור ובתנועה כל אותם דברים שאדם יכול לרכשם לו בכסף זה: מעיל נאה, מצנפת יפה, תופין מתוק. אחר כך אני טומן את הלואידור בכיסי, מהלך אנה ואנה בגאוה, מרים את כנף האפוד וטופח בידי על כיסי; ובדרך זו אני מרמז לו, כי כל בטחוני שאני בוטח בעצמי מקורו במטבע זה.

אני: – בחכמה רבה אתה עושה, אך אם יתמלא לבו מהכרת ערכו הגדול של הלואידור, ויום אחד יקרה המקרה…

הוא: – אני יורד לסוף דעתך. אין לדקדק בכך כחוט השערה: אין לך כל עיקר ועיקר מעיקרי המוסר שאין תקלה בצדו. ועל צד היותו רע, הרי יש כאן שעה קלה של מורת־רוח, ותו לא.

אני: – גם אם אסכים לרעיונותיך אלה שיש בהם עזות ושכל הישר, לא אזוז מדעתי, שכדאי וראוי לעשותו מוסיקאי. איני יודע דרך טובה מזו לאדם לדחוק עצמו למחיצתם של רמי היחשׂ, להסתגל לשחיתוּת־דרכם שלהם ולהפיק תועלת משחיתוּת־דרכו שלו.

הוא: – אמנם־כן. אלא שיש עמי דרכים, שההולך בהם הצלחתו מהירה ונאמנה יותר. אה, אילו היתה זו בת! אך כיוָן שלא תמיד אדם עושה כחפצו, ראוי לו שיסתפּק במה שנעשה, להפיק ממנו את התועלת המרובה ביותר, ולא ללכת בדרכי האבות השוטים העושים מעשה שאינו ראוי אלא למי שמבקש רעה לבניו, היינו המחנכים חינוך אשפרתני לבניהם המעותדים לחיות בפאריס. אם יתברר, כי רע הוא החינוך שאני מחנך, הרי לא בי האשם, אלא במידותיה של הארץ הזאת, שבתוכה אני יושב. רוצה אני, שיהא בני מאושר, או – דבר שהוא היינו־הך – שיהא עשיר, מכובד על הבריות ובעל־השפּעה. נהירין לי במקצת אותן דרכים שמוליכות אל התכלית הזאת, ובעוד מועד אלמדנו לדעתם. אם אתה ושאר חכמים כיוצאים בך תדינוני לכף חובה, הרי ההצלחה וההמון ידונוני לכף זכות. היֹה יהיה לו זהב, – פי הוא המדבר אליך. ואם יהא לו זהב הרבה, לא יחסר כלום, אף לא את רחשי כבודכם!

ואני: – ושמא טועה אתה?

הוא: – מילא, ימחול על הכבוד הזה, כרבים אחרים…

(בדבריו היה הרבה מהרהורי לבם של הבריות, שלפיהם הם נוהגים בחייהם, אלא שאין איש מהם מדבר עליהם בפרהסיה. זהו, לעצמו של דבר, עיקר ההבדל שבין הגיבור דנן ורוב בני אדם שסובבים אותנו: הוא הוקיע את מומי עצמו ואת מומי זולתו; אך לא היה מן הצבועים המתחסדים. הוא היה נתעב לא פחות ולא יותר מאחרים; אלא שהיה גלוי־לב ומסקני יותר, ולפעמים גם איש עמקן בשחיתוּתו המוּסרית. בחרדת לב הרהרתי בסופו של אותו ילד שאב כזה יהא מחנכו: היה ברור, כי אם יתחנך חינוך המסוגל כל־כך למידות הרוֹוחות אצלנו, עתיד הוא להרחיק לכת הרבה, אם בעוד מועד לא יעכבהו שום דבר בדרכו זו.)

הוא: – אַל תהא חושש: לא רב מדי וקשה לו לאב טוב שיהא שוקד לטפֵּח בבנוֹ אותן מידות שפלות שיוכלו להעשירו, או אותן הליכות משונות שיוכלו להסב אליו דעתם של רמי היחש, – דבר זה יוכל לעשות כל אדם, אם לא על פי שיטה כמוני, מכל מקום מתוך התבוננות ולימוד מאחרים, – אך העיקר הוא להקנות לו את דעת המידה הנכונה, את היכולת למלט נפשו מחרפות ובזיונות, ואימת החוק והמשפּט; כל אלה הם הדיסונאנסים בהרמוניה החברתית, שיש לתכנם, לערכם ולהשתמש בהם במקום הראוי ובשעה הכּשֵׁרה. אין לך דבר קלוקל יותר מצירוף של אקורדים נכונים בהחלט. בהכרח שיהא משהו מגרה, מפציע את אלומת האור ומפיץ לצדדין את קרניה הצבעוניות.

אני: – יפה מאוד: בהיקש זה אתה מסייעני לצאת מתחוּם המידות ולחזור לתחום המוסיקה, שעל כרחי סרתי הימנו. וחן־חן לך על כך, כי למה אכחד ממך, המוסיקאי שבך יקר בעיני יותר מבעל המוסר שבך.

הוא: – אך הנני מוסיקאי בינוני ובעל מוסר מובהק.

אני: – מסופּקני בכך; אך אם גם נניח שאמנם כן, הריני לומר לך, כי הנני אדם פשוט, וכי לא עקרונותיך עקרונותי.

הוא: – והיא לרעתך! אה, אילו היו כשרונותיך בידי!

אני: – נניח להם לכשרונותי ונחזור לכשרונותיך.

הוא: – אילו ניתן לי כוח הביטוי שניתן לך! אבל אין בפי אלא שׂפת־עִלגים; קְצתהּ דברי יחסנים, קְצתהּ דברי תגרנים…

אני: – איני מיטיב לדבּר: איני יודע אלא לדבר אמת; ועניין זה, כידוע לך, לא כל שעה יפה לו.

הוא: – והרי לא לשם אמירת אמת, אלא לשם מתן ביטוּי נאות לשקר מתקנא אני בכשרונך. הה, אילו היה עט־סופרים מהיר בידי, אילו ידעתי לכתוב ספר, לחבּר דברי־הקדשה, להביא איזה שוטה לידי התפּעלות מתיאור יקר סגולותיו, לקנות לבותיהן של נשים.

אני: – בכל אלה מומחה אתה לאין ערוך יותר ממני. איני ראוי כלל לצקת מים על ידיך.

הוא: – כמה סגולות יקרות עולות בתוהו, ואי אתה יודע כלל את יקר ערכן!

אני: – כערך שאני מעריכן אני נשׂכר מהן.

הוא: – אילו היה כך, לא היית מהלך בבגדים מרופטים אלה, במנעלים גסים אלה, בפוזמקאות צמר אלה, ופאה נכרית זו שאבד עליה כלח.

אני: – מסכים. צריך אדם להיות לא־יוצלח גמור, אם מתיר הוא לעצמו כל דבר אסור כדי להגיע לידי עשירות ואפעלפיכן הוא שרוי בעוֹני כל ימיו, אלא שמצויים גם אנשים כמוני, שאינם רואים בעשירות את סגולת הסגולות עלי אדמות; בריות משונות!

הוא: – משונות מאוד. הלך־מחשבות כזה אינו בא לו לאדם מבֶּטן ומלידה, אלא הוא מטפּחו בקרבו, לפי שאין הוא בטבע הברייה.

אני: – בטבע ברייתו של האדם?

הוא: – של האדם. כל החי, הכל, לרבות האדם, מבקשים להגיע לידי רווחה על חשבון הזולת;

ומובטחני, כי אם אעזוב את הפּרא הקטן שלי לנפשו, ללא שום הדרכה כלל, – יהא משתוקק לבגדי חמודות, למאכלות משובחים, לחיבת האנשים ואהבת הנשים ולהנאה מכל שפע הטוב שמעניקים החיים.

אני: – אם אתה מניח לו, לפרא הקטן, לנפשו, והוא יעמוד במיעוט שכלו, ויצרף לסכלותו של תינוק את להט־היצרים של הגבר בן השלושים, סופו שהוא מולק ראשו של אביו וממיט קלון על אמו.

הוא: – דבריך מעידים על הצורך בחינוך טוב; וכי יש אדם שחולק על כך? ואיזהו חינוך טוב? המביא תענוגות למיניהם בלא שום סכנה ותקלה.

אני: – לכאורה, תמים דעים אני עמך, אך מוטב שלא נוסיף לברר את הדברים.

הוא: – מה טעם?

אני: – לפי שחושש אני, שאין אנו מסכימים זה לזה אלא למראית עין בלבד, ואם נבוא לדון על טיבן של סכנות ותקלות, שראוי לאדם למנוע עצמו מהן, נבוא מיד לידי מחלוקת.

הוא: – ומה בכך?

אני: – נניח לזה, במטותא ממך: לפי שדברים שאני יודעם בעניין זה, לא תלמד לדעת ממילא, ואלו אתה נקל לך שבעתיים ללמדני את המופלא ומכוסה ממני וגלוי וידוע לך בעניין המוסיקה. הבה־נא, איפוא, ראמו חביבי, נדבר במוסיקה, והגידה לי בטובך, כיצד נסתובבו הדברים, שבכל קלות תפיסתך, כוח זכרונך המופלג ויכולתך לנגן את מיטב הקטעים שביצירות הקומפוזיטורים הגדולים, ועם כל ההתלהבות שאתה מתלהב מהם ומיטיב להשפּיעהּ על זולתך, – לא יצרת בתחום זה שום דבר הראוי לשמו?

(במקום תשובה, החל מניד את ראשו, ובזקפו אצבע כלפי מעלה אמר:)

– והכוכבים! הכוכבים והמזלות! בבראה את ליאו¹¹⁶, את וינצ’י¹¹⁷, את פרגוליזה, את דוני, היו פני הטבע שוחקות; והיו פניה זועפות ואומרות חשיבות בשעה שבראה את דודי היקר ראמו, שבמשך עשור אחד יהא קרוּי ראמו הגדול, וסופו שישתכח מן הלבבות שיכחה גמורה. ואלו בשעה שקרצה את בן אחיו, נתעווּ פניה בעוויה אחת, ועוד אחת, ועוד שתיים. (ובדברו דברים אלה, היה מעווה פניו מיני עוויות משונות, שאמרו פעם בוז, פעם כעס, ופעם אירוניה; ואותה שעה, כאילו היו ידיו לשות מקרצת של בצק, ופניו שוחקות למראה הצורות המגוחכות ששיווה לה. אחר כך, בהשליכו מעל פניו את הגולם המשונה שעשה, אמר:) כך עשאני הטבע והטילני למחיצתם של גלמים אחרים; מהם בעלי כרסים גדולים, מרוטפשים, צואר קצר, עיניים גדולות ובולטות, ועלולי־אפופלכסיה; ומהם – עקומי צואר; והיו מצומקים, פזיזי עיניים ועקמומי חוטם. משראוני, געו כולם בצחוק; אני, בראותי אותם, נתתי ידי על מתני והתגלגלתי גם אני בצחוק גדול; לפי ששוטים וליצנים מבדחים במראיתם איש את רעהו; כרוכים איש אחרי חברו ונמשכים זה אל זה. אילו, בהגיעי לשם, לא היה מזומן לי פתגם עתיק שאומר: “ממונם של שוטים הוא קניינם של פּיקחים”, כי עתה העליתיו אני מלבי. הבן הבינותי, כי הטבע הפקיד את מנת חלקי בארנקיהם של הגלמים הללו, והתחלתי לחבּל אלפי תחבולות להוציא משם את חלקי זה המגיע לי בדין.

אני: – כבר הכרתי לדעת תחבולות אלה; אתה הרחבת עליהם את הדיבור ואני התפעלתי מהן. אך לאחר שניסית בתחבולות רבות כל כך, למה לא ניסית כוחך ליצור משהו טוב?

הוא: – דברים אלה יזכירוני עצה אחת שהשׂיא אדם אחד לאבא לבלאן…¹¹⁸ אמר לו הכומר: “המארקיזה דה פומפאדור נשאתני ממש על כפיה עד סוף האקאדמיה; משהגיעה לשם, שמטה ידיה, ואני צנחתי תחתי ונשברה רגלי”. אמר לו אותו איש: “אין ברירה, אישי הכומר, עליך לקום ולהבקיע את הדלת בראשך”. אמר הכומר: “כבר ניסיתי לעשות כן; והיודע אתה מה עלתה לי? חבוּרה במצחי”.

(משסיפּר הלצה זו, החל ידידי להפסיע אנה ואנה בראש מושפל, בפנים מהורהרות ומדוכדכות, גנח, בכה, נדכא, הרים עיניו וידיו כלפּי מעלה, היכה באגרופו על קדקדו מכות נאמנות, עד כי היתה סכנה שירצץ גולגלתו, או יעווה אצבעותיו. “ואפעלפיכן – אמר – יש משהו בקדקוד זה. אך כל חבטה שאני חובטו וכל ניעוּר שאני מנערוֹ, איני מוציא הימנו כלום”. ואגב כך חזר ודיבר: “או שאין שם איש, או שאין רוצים לענות לי”. לא עברה שעה קלה והוא לבש גאוּת, זקף ראשו, נתן ידו הימנית על לוח לבו, ובהוסיפו לשוטט אנה ואנה, אמר:)

– מרגיש אני; כן, מרגיש אני…

(הוא עשה מעשה איש מתכעס, מתרצה, מתרגש, מצווה, מדבר תחנונים… לפתע פתאום נשא אמרים של חימה, של רחמים, של שנאה ואהבה. בדקוּת יתירה ובאמת רבה להפליא תיאר טיבם של היצרים, והיה מוסיף ואומר:) – כך, כמדומה לי, שכך! הנה מה טוב למצוא מיילד המשׂכיל להגביר ולהחיש את חבלי הלידה ולהוציא את הוולד לאוירו של עולם! כשאני שרוי ביחידות, הנני נוטל קולמוס בידי, אני מבקש לכתוב; מכרסם צפרני ידי, מייגע מוחי. ובת־קול אומרת: “לא, ידידי! שכב במנוחה! בת השיר נסתלקה”. חשבתי, גאון גדול אני, אך בסופו של פסוק, מתחוור לי שאיני אלא שוטה, שוטה, שוטה! וכי יכול אדם להגיע לדיי התרוממות הנפש, לידי הרגשות עמוקות, לידי הגות, אם מעורב הוא עם הבריות, שאין לו חפץ בהם אלא כדי למלא קיבתו, ומדבר ושומע רק דברי הבל כדלהלן:

“היום נתקבצה בבולוואר חבוּרה נאה” – “השמעתם כבר את מארמוט הקטנה? נגינתה יפה להפליא”. – “אדון פלוני היה לו צמד סוסים ברודים־אמוצים, – אין כמותם בעולם כולו”. – “יופיה של גברת פלונית מתחיל לנבול. וכי מידה היא לבת ארבעים שתהא מסתרקת תסרוקת כזו?” – “עלמה פלונית מכוּסה מכף רגל ועד ראש אבנים טובות שזכתה בהן מן ההפקר”.

“ודאי, נתכוונת לומר: מן ההפקרות?”

“לאו דווקא”.

“היכן ראית אותה?”

“בתיאטרון, בהצגת ‘בן הארלקין שאבד ונמצא’¹¹⁹”.

“מעולם לא הוצג מחזה היאוש הצגה נפלאה כהפעם”.

“הפּולישינל של היריד יש לו שאגת אריה, אלא שחסר הוא דקוּת ונשמה אין בו”. – גברת פלונית ילדה תאומים: כל אב יזכה, איפוא, בשלו…" והאמנם סבור אתה, כי כל הלהג הזה, שדשים ולשים בו יום יום, עשוי להביאך לידי רוממות הנפש, ולעוררך לעשות מעשים גדולים?

אני: – לא. מוטב לו לאדם שיהא חובש עצמו בעליית־גג, מים במשורה ישתה ולחם לחץ יאכל ויהא מעמיק בנפשו.

הוא: – יתכן, אבל אין בי אומץ רוח לכך; לבד מזאת – לוותר על אושר לשם הצלחה מפוקפקת?

והשם שאני נקרא בו? ראמו!… קשה לו לאדם ששמו ראמו, לא הרי הכשרון כהרי רוּם היחשׂ שמנחיל אב לבנו ותפארתו גדלה והולכת. גזע־יוחסין עתיק מתענף מִסָב לאב, מאב לבן, מבן לנכד, ואבי־אבי־האב אינו דורש כלל מנִין ונכד סגולה פרטית כלשהי; ומעמיד דורות של שוטים. אך למי איכפת דבר זה? לא כן הכשרון. שהרי בן המבקש להגיע אפילו לתהילת אביו בלבד צריך להיות חרוץ הימנו, צריך לרשת ממנו את שורש נשמתו. אני לא ירשתי מאבי את שורש הנפש שלו, ואלו ידי אמוּנה ולמודה היטב; הקשת רצה על גבי המיתרים, והקדרה רותחת על הכיריים. ואם תהילה אין כאן, על כל פּנים, תבשיל יש כאן.

אני: – אני במקומך לא הייתי מסתפק בכך: הייתי מרהיב עוז ומנסה את מזלי.

הוא: – והסבור אתה שלא ניסיתי! לא הייתי אלא בן ט"ו, כאשר אמרתי אל נפשי בפעם הראשונה: “מה לך, ראמו? אתה שוגה בהזיות, והזיותיך מה הן? מבקש אתה לעשות מעשה שיפליא את העולם? אדרבה! דייך בהבל פה ובניד אצבע, דייך בזריית מלח על זנב, – והצפור בכף”. כשגדלתי, חזרתי ושאלתי בנפשי את שאלות נעורי. והיום אני חוזר ושואלן, ואפעלפיכן, עודני עומד ליד פסל ממנוֹן¹²⁰.

אני: – מה כוונתך לומר בעניין פסל ממנון?

הוא: – כמדומה לי, שהעניין מוסבר מאליו. ליד פסל ממנון מצויים היו עוד פסלים רבים, שגם עליהם זרחו קרני השמש. אך הוא לבדו התרונן. וולטייר משורר הוא. ומי עוד? וולטייר! והשלישי? וולטייר. והרביעי? אף הוא וולטייר. ומוסיקאי מיהו? רינאלדו די קאפּוּאַ¹²¹, האסה¹²², פרגוליזה, אלברטי¹²³, טארטיני¹²⁴, לוקאטלי, טראַדליא, דודי, ודוּני קטן זה, שהוא דל־מראה, אך מרגיש, שד משחת, בעל ניגון ובעל ביטוי! וכל השאר – המסתופפים בצל ממנונים יחידי סגולה אלה – אינם אלא צמד אזניים המחוברות לבול־עץ. ועניים אנו, הוי, עניים מרודים, השם ירחם. הה, אישי הפילוסוף, הקבצנות היא עניין איום ונורא. רואה אני כיצד היא יושבת נעווה וקורסת ופיה פעור לקלוט כמה טיפּות של מים צוננים הדולפות מחביתן של הדאנאאידות¹²⁵. לא אדע באיזו מידה עשויות טיפות אלה לחדד מוחו של פילוסוף; על כל פּנים, מוחו של משורר הן מקפּיאות קפּאון גדול; היושב תחת חבית זו לא ייטיב לשורר. ולאו כל אדם זוכה לחסות בצִלה; אני זכיתי לכך, אך לא הצלחתי להתמיד ועקרתי משם. פעם אחת עשיתי שטות זו! עברתי על פני בוהימיה, גרמניה, שוויץ, הולאנד, פלאנדריה, ועד להרי חושך הגעתי.

אני: – וכל אלה תחת החבית הנקובה?

הוא: – תחת החבית הנקובה. היֹה היה יהודי – גביר גדול ומפזר הון. והיה אותו יהודי מחבב את נגינתי ואת מעשי התעתועים שלי. מנגן הייתי לפניו ככל העולה על רוחי. משתטה ולא חסרתי כל מאומה. והיה אותו יהודי מדקדק בחוקים ומשפּטים כחוּט השׂערה: לעיני ידידיו – לפעמים; ולעיני זרים – תמיד. יום אחד נסתבך במעשה ביש. והמעשה מעשה משעשע הוא וראוי לספרו.

מעשה באשת־עגבים יפת־תואר שהתגוררה באוּטרכט. קסמה לו נוצריה זו ליהודי דנן. ושיגר לה בידי סרסור פלוני שטר על סכום הראוי להתכּבּד. אותה קורטיזאַנה מוּזרה השיבה פניו ריקם. חלשה דעתו של היהודי. אמר לו הסרסור: "למה תתעצב אל לבך? אם יש את נפשך להתעלס באהבים עם אשה יפה, אין לך דבר קל מזה, ואפילו עם יפה מזו. הבה לי השטר, ואתה זוכה באשתי! אומר – ועושה. הסרסור זוכה בשטר, והיהודי מתעלס עם אשתו. הגיע מועד פרעונו של השטר. מכריז היהודי ומודיע שאותו שטר מזוייף הוא והעניין בא לערכאות. אומר היהודי בלבו: “לעולם לא יעֵז ברנש זה להתוודות על האמת ולומר על סמך מה מצוי שטרי בידו, ואני לא אפרענו”. במעמד הדיינים שואל היהודי לסרסור:

“שטר זה מידי מי בא לידך?”

“מידיך”.

“הקיבלת אותו בעבור כסף שהלוית לי?”

“לא”.

“בעבור סחורה?”

“לא”.

“בשכר טרחה שטרחת למעני לשמשני?”

“לא, אך לא זה עיקרו של דבר. השטר הנה הוא בידי. אתה באת על החתום, ואתה תפרענו”.

“לא באתי על החתום”.

“משמע שזייפתיו?”

“או אתה או פלוני אלמוני שאתה עושה־דברו”.

“אני – מנוּול, ואתה – נוכל. האמינה לי: אַל תלחצני אל הקיר, שאם לא כן אגלה את הכל. אפרסם קלוני ברבים, אבל גם עליך אמיט שוֹאָה…”

היהודי לא שׂם לב לדברי איוּם אלה; ובמושב־הדיינים השני סיפּר הסרסור כל אותו מעשה. שניהם נתחייבו בתוכחת־מוסר: היהודי נתחייב לפרוע את השטר, אך הכסף נתייחד לעניין של צדקה. או־אז נפרדתי מעליו וחזרתי לכאן¹²⁶.

אובד־עצות הייתי. לא היתה לי ברירה אלא לגווֹע ברעב או לעשות משהו, מחשבות רבות ניצנצו במוחי. הנה גמרתי בלִבּי, לקוּם ולהסתפּח אל להקת משַׂחקים בערי השדה, אם לתיאטרון ואם לתזמורת; והנה עולה מחשבה על לבי לילך אצל צייר, להזמין אצלו אחת מאותן התמונות שתולין בראש כלונס על פרשת דרכים, להתייצב על ידה ולקרוא בקול גדול: “הנה עיר מולדתו… הנה הוא נוטל ברכת פרידה מאביו הרוקח… הנה עומדות רגליו בשערי הבירה… הנה הוא מכתת רגליו לבקש את מעון דודו, המגרשו מעל פניו… הנה הוא במחיצתו של היהודי…” וכו' וכו'. למחרת היום הייתי מתעורר ובלבי החלטה גמורה להסתפּח לזמרי־הרחובות. והרי עניין זה לא היה ביש כלל וכלל: היינו עורכים קונצרטים מתחת לחלונותיו של דודי היקר, שהיה מתפּקע מרוב חימה. אבל בחרתי דרך אחרת לילך בה…

(כאן הפסיק לדבר, עמד תחילה מעשה אדם תופש כנור, ואצבעותיו פורטות על המיתרים, וחזר ולבש דמות עני ואביון, שכוחותיו תשו מעייפות, שרגליו כושלות, והנה־הנה יפּח נפשו, אם לא ישליכו לו פרוסת לחם; אצבעו, המורה כלפי פיו הפעור, רמזה על מצוקתו הגדולה, והוא הוסיף ואמר:)

– והבריות, כמובן, היו זורקים לי פרוסה אחת. ואנו, שלושה או ארבעה אנשים מזי־רעב, היינו נִצים עליה… אדרבה, נסה־נא במצוקה אשר כזאת לשגות ברעיונות נשגבים, ליצור דברים של תפארת.

אני: – אכן, עניין קשה הוא.

הוא: – וכך, ממדרגה למדרגה, נתגלגלתי ובאתי לאותו בית. רחצתי בחלב ודבש. ועכשיו הכל חלף ואיננו. שוב אנוס אהיה לנסר את המיתרים הארורים, לרמוז באצבע כלפי הפּה הפּעור. אין לך דבר קיים ועומד בעולם זה. גלגל החוזר הוא, עולים ויורדים. מקרים ארורים הם המדריכים אותנו במעגלי־החיים, ואין כמותם מדריכים רעים. (אחר כך, בלגמו את השיור האחרוו שבבקבוק, פנה לשכן: “בטובך, מר, קמצוץ של טבּקי. אה, יפה להפליא הוא בי־טבקי שלך! שמא, בדרך מקרה, מוסיקאי אתה?” – “לא”. – “אשריך וטוב לך, הללו ברואים עלובים ובזויים הם. עלה רצון לפני ההשגחה לעשותני מוסיקאי, והרי יתכן כי באחד מבתי־הריחיים שבמונמרטר מצוי פלוני טוחן, או שוליא שלו, שלא ישמע לעולם אלא קול גלגל של ריחיים, ובעצם אפשר שגם הוא מוכשר היה לחבר אַריות מצויינות ביותר. כלך לך לבית הריחיים, ראמו! לבית הריחיים, לך! שם מקומך”…)

אני: – כל עניין שאדם נזקק לו, נמצא, בסופו של דבר, שהטבע הוֹעידו לכך.

הוא: – הטבע משבש שיבושים מוזרים, אני אין דרכּי להביט ממרומים, שמִשם נראה הכל ממוזג – גם האדם המגזם את האילן וגם הגזם המכרסם את עליו – שמִשם אין מבחינים אלא בשני רמשׂים שונים, שכּל אחד מהם שקוּד על מלאכתו שלו. אדרבה, טפּס נא ועלה אל האפיציקלוס של מרקור, ומשם, אם יש את נפשך, חלק חלוקות. ראה דרכו של ריאומור¹²⁷: שהוא מחלק את הזבובים למעמדות – לחייטים, כיילים, וקוצרים. ואתה מחלק את המין האנושי לנגרים, סככים, רקדנים, זמרים. דבר זה עניינך שלך הוא, ואיני תוקע עצמי לכך. הנני שרוּי בעולם זה ואיני פורש ממנו. אך כיון שהתיאבון הוא בחזקת יצר באדם (תמיד חוזר אני לדבר בעניין התיאבון, רגש שמצוי בי תדיר), לפיכך סבור אני, כי רעים הם סדרי העולם שבהם אי אתה יכול להשבִּיעוֹ בכל עת. איזה משטר ארוּר! אלה ממלאים כרסם כל טוב; ואלה, שגם מעיהם אומרים הב־הב וגם אותם יציק הרעב תמיד, יושבים בנקיון־שיניים. והרע מכל – הלא הן ההליכות הבזויות, שהעוני כופה אותן עלינו. הנצרך אינו מהלך ככל אדם; הוא מכרכר, הוא מתרפס, מתעווה, זוחל, וכל ימיו עושה מעשי פוזה שונים.

אני: – מה פירושן של פוזות?

הוא: – שאל את נוֹבר¹²⁸ ויגדך. בחיי־אנוש מרובות הן הפוזות לאין ערוך יותר מכפי שתוכל לבצע האמנות שבחר לעצמו נוֹבר זה.

אני: – רואה אני שגם אתה, אם לתפוס לשונך, או לשונו של מונטן¹²⁹, “טיפסת אל האפיציקלוס של מרקור” וצופה משם בפאנטומימות השונות של המין האנושי.

הוא: – לא, חלילה לי. כבד אני מכּדֵי שאוּכל להגבּיה כל כך. מניח אני לעגורים שיהיו מרחפים בעננים, ואלו אני גופי מהלך עלי־אדמות. אני מסתכל על סביבותי ועושה פוזות משלי או נהנה למראה הפוזות שעושים אחרים. מומוס מובהק אני; אדרבה, ראה ושפוט.

(ומיד החל לחייך בחקותו את מעשה החוֹנף; האיש המתפּעל, המתחנן, המתרפּס; רגלו הימנית פשוטה לפניו, השמאלית משוכה לאחור, גבו כפוף, ראשו מופשל, מבטו מצומד, כביכול, לעיניו של מישהו, פיו פעור לרווחה, ידיו פשוטות לקבל איזה חפץ – הוא מצפּה לפקודה; זו ניתנת לו, והוא אָץ כחץ מקֶשת, חוזר – הפקודה נעשתה; הוא מודיע על כך; כולו – קשב; הוא מרים חפץ שנפל, מעמיד שרפרף או מניח כר לרגלי פלוני; מגיש טס, מקרב כסא, פותח דלת, סוגר חלון, מכסהו בוילון, אינו גורע עין מבעל־הבית ועקרת הבית; הוא עומד בלי נוע, זרועותיו תלויות לו מזה ומזה, רגליו משיקות זו לזו; עושה אזנו אפרכסת, מתאמץ להבין כוונתם. לבסוף פותח ואומר:)

– הרי לפניך הפאנטומימה שלי; כיוצא בה אתה מוצא אצל החנפנים, החצרונים, המלצרים והקבצנים.

(מעשי תעתועיו של ברנש זה, מעשיותיו של הכומר גאליאני¹³⁰, מהתלותיו של ראבליי, עוררוני כמה פעמים להעמיק בהרהורים. אלה הם שלושה מעינות שמהם הנני שואב את המסכות המגוחכות שאני נוהג לשימן על פניהם של יקירי קרתא: ומתוך כך רואה אני דמות של פאנטאלוני¹³¹ בהגמון, דמות של סאטיר באחד הנשיאים, דמותו של חזיר מיער בנזיר, דמותה של בת יענה במיניסטר, ובמזכירו הראשי – דמות אווז.)

אני: – ולדידך, עולם זה מלא אביונים, שאיני מכיר אפילו אדם אחד שלא יהא עושה כמה כרכורים מן הפּאנטומימה שלך.

הוא: – הדין עמך. אין לך בכל המלכות כולה אלא איש אחד מהלך, הלא הוא – המלך. כל השאר עושים מעשה פּוזה.

אני: – המלך? גם דבר זה עדיין מוטל בספק. והאמנם סבור אתה, שאין מזדמנים לו פעם בפעם רגל נאה, ראש יפה, חוטם נחמד, הכופים אותו לכרכר כרכורי פאנטומימה קלה? כל הצריך לזולתו הריהו בחזקת נצרך ואנוס לעשות מעשה פוזה. המלך עושה מעשה פוזה לפני פילגשו, ולפני האלוהים הוא עושה מעשי פאנטומימה. המיניסטר מכרכר לפני המלך את כרכורי החצרן, החנפן, המשרת. כנופיית רודפי־הכבוד מרקדים לפני המיניסטר אחד מריקודיך, בסלפם אותם במאה דרכים, כל אחד נתעב מחברו. הכומר נשוא־הפנים, הלובש מעיל־כוהנים ארוך ועונד לשון של זהורית לצוארו, מכרכר, למצער, אחת לשבוע, – לפני הגבאים האמרכלים אשר בידיהם המישׂרה והקיצבה. באמונה: דבר זה שאתה מכנהו פאנטומימה של אביונים אינו אלא מחול המחניים של העולם כולו – כל אדם יש לו הוס שלו וברטן שלו. נִחמתני בדבריך.

(בשעת דיבורי, היה איש שיחי מחקה על הצד המגוחך ביותר את הפוזות של כל אותם אנשי המעלה שפירשתי בשמם; דרך משל, כדי לתאר את הכומר הגוץ, היה נותן מגבעתו תחת בית־שחיו, מחזיק בידו השמאלית את סדור־התפילות, ובימינו מפשיל את שולי מעילו ומפסיע פסיעות דקות, בהטותו ראשו הטיה כלשהי, כלפּי כתפו, עיניו מושפּלות, וכל כך השכיל לחקות דמותו של איש מתחסד, עד כי דמיתי בנפשי שהנני רואה את מחבר ה“הכחשות”¹³² בעמדו לפני הבישוף האורליאני. כשנסבו דברי על החנפנים ורודפי־הכבוד, כמעט שהשתטח על הארץ; היה זה בּוּרה בעמדו לפני המפקח הראשי.)

אני: – עשית מעשה־מומוס להפליא. אלא שישנו יצור אחד בעולם שאינו נזקק לפאנטומימה. הלא הוא – הפילוסוף, שאין לו כלום ואינו מבקש כלום.

הוא: – והיכן תמצא ברייה כזו? אם אין לו כלום, יסורים באים עליו; אם אינו מבקש כלום, לא יקבל כלום, וכל ימיו יהא מתייסר.

אני: – לא, דיאוגנס לעג לצרכי האדם.

הוא: – אבל אדם נצרך לבגדים.

אני: – לא, הוא התהלך עירום ועריה.

הוא: – לפעמים היתה צינה באתונה.

אני: – לא כצינה זו שבכאן.

הוא: – והיו בני־אדם אוכלים שם?

אני: – ודאי.

הוא: – על שולחנו של מי?

אני: – על שולחן הטבע. אל מי יפן הפרא? אל האדמה, אל הבהמה, אל הדגה, אל האילנות, אל העשבים, אל העיקרים, אל פלגי המים.

הוא: – הרי זה שולחן רע.

אני: – אך כנגד זה – רחב־ידיים.

הוא: – אבל אינו ערוך היטב.

אני: – והרי דווקא משולחן זה נוטלים מאכלות כדי להעלותם על שולחנותינו.

הוא: – והרי תודֶה, כי אומנותם של הטבחים שלנו, אופי התופינים, הקונדיטורין, הפונדקאים מוסיפה להם נופך משלה. לפי חוקות־המזון שהחמיר בהן דיאוגנס שלך, יש לשער כי לא היו מעיו בררניות.

אני: – טעות בידך. אורח־חייו של הקיניקן היה לפנים כאורח־חייהם של הנזירים בימינו והצטיין בכל סגולותיו של זה. הקיניקנים היו בשעתם הכרמליתים והפרנציסקנים¹³³ דאתונא.

הוא: – כאן הגעתיך! משמע, שגם דיאוגנס היה עושה מעשי פאנטומימה, אם לא לפני פריקלס, הרי מכל מקום לפני לאיס או פרינה¹³⁴.

אני: – גם זו טעות בידך: אחרים נתנו אתנן גדול במחיר עגביה של הקורטיזאנה, ואלו לדיאוגנס נתנה את דודיה חינם אין כסף אלא להנאתה בלבד.

הוא: – ואם קרה המקרה והקורטיזאנה טרודה היתה, והקיניקן תקף עליו יִצרוֹ?

אני: – היה פורש לחביתו ומסתפּק בלעדיה.

הוא: – ואתה מייעצני לעשות כמוהו?

אני: – בחיי ראשי, נשבעתי לך, כי מוטב לך שתעשה כן, ולא תתרפּס, לא תתבזה, לא תמכור עצמך בכסף.

הוא: – אך צריך אני למיטה נאה, לשולחן דשן, לבגד חם בחורף ולבגד קל בקיץ; צריך אני למנוחה ולכסף ולהרבה דברים כיוצאים באלה, שבוחר אני לקבלם חינם מידי מיטיבי ולא להשיגם בעמל יגיעה.

אני: – לפי שעצלן אתה, אוהב בצע, טמא נפש.

הוא: – דבר זה, מדומה לי, כבר אמרתי לך בעצמי.

אני: – אמנם יש ערך למנעמי־החיים, אלא שמתעלם הנך מיוקר הקרבן שאתה מביא כדי לזכות בהם. אתה מרקד, תרקד ותוסיף לרקד אותה פאנטומימה אחת ונתעבת.

הוא: – אמנם כן. אלא שפאנטומימה זו לא עלתה לי בכל מאומה, וגם להבא לא תעלה לי כל מאומה; ויהא זה לי מעשה שטות אם אשנה פתאום את טעמי ואהיה מהלך הליכות אחרות, שיהיו לי אך לטורח ובעל־כרחי אחדל מהן חיש־מהר. אלא שמדבריך שדיברת אלי נמצאתי למד, כי זוגתי המיסכנה היתה בחזקת פילוסוף על פי דרכה. גיבורה היתה כלביאה. היו ימים שהיינו שרויים בלא פת לחם והפּרוטה לא היתה מצוּיה בכיס, כמעט את כל בלויי־הדברים שבבית מכרנו, הייתי נופל על משכבי ומכתת את מוחי במחשבות, אצל מי אקח גמילות חסד על־מנת שלא להחזיר לו; והיא, עליזה ושמחה, ככנף רננים, היתה יושבת אל הפסנתרין, ומזמרת בלוותה את זמרתה במו ידיה. היה בה מגרונם של זמירים, וצר לי שלא שמעת אותה בזמרה. כשהשתתפתי באחד הקונצרטים, הייתי לוֹקחהּ עִמדי. בלכתנו בדרך הייתי אומר לה: “תני דעתך, גבִרתי, להביא אנשים לידי התפּעלוּת, הוכיחי את כל כשרונך וקסמיך, לִכדי נפשות, הדהימי את כל הקהל…” היינו מופיעים. היא שרה, היא לכדה נפשות, הדהימה. אללי, אבדתיה, את יונתי המיסכנה. מלבד כשרונה היה לה פה קטון שבדוחק אתה נותן בו זרת; שיניים – מחרוזת של פנינים, עיניים, עור, לחיים, שדיים, רגלי צביה, חמוקי־ירכיים ושאר אברים נאים, – ממש קום ועשה לך פסל! במוקדם או במאוחר היתה זוכה, לכל הפּחות, במוכסן הגדול. איזה הילוך היה זה! אילו אחוריים! אלי, אלי, אילו אחוריים!

(ומיד החל לחקות את דרך הילוכה של אשתו; הוא טפף הלוך וטפוף טפיפות דקות, נטה גרון, ניפנף במניפה תנופות של כווני חן, עיכס ברגליו, – היתה זו קאריקאטורה משעשעת ואווילית ביותר על כל נשי־העגבים אשר לנו. אחר כי חזר לסיפורו, והוסיף:)

– הייתי מוליכהּ לכל מקום, לטיוּלרי¹³⁵, לפאליי רוֹיאל, לבולבארים. מן הנמנע היה שתוסיף להיות שלי. לעת־בוקר, בעברה ברחוב, בגילוי ראש, לסוטה קצרה, מובטחני שגם אתה היית עומד להביט בה, בארבע אצבעות בלבד היית חובק את גיזרתה. כל אדם שהיה מהלך אחריה, ורואה אותה טופפת חיש־קל בפסיעות דקות ומתענג על מראה חמוּקי ירכיה הרחבות שנסתמנו בעד שמלתה הקלילה, היה מחיש צעדיו; היא היתה מניחה לעוקב אחריה שיקרב, ופתאום הופכת פניה וזוקפת שתי עיניה הגדולות, השחורות והנוצצות, והלה היה משתהה תחתיו בעל כרחו מרוב תמהון, לפי שפני המטבע לא ביישו את אחוריה. אך אללי! אבדתיה, ויחד עִמהּ נגוזו כל חלומותי אשר חלמתי על עשירוּת. והרי לשם כך בלבד לקחתיה לי לאשה; סיפּרתי לה כל מזימותי; והיא חכמת לב היתה מכדי שתפקפק בהן, ונבונת־דבר מכדי שלא לענות אחרי אָמן. (וכאן הוא בוכה, שופך דמעות, ואומר:) לא, לא, לעולם לא אמצא תנחומים. ומני אז חי אני כאחד הנזירים.

אני: – מחמת צער?

הוא: – יתכן. אבל לאמיתו של דבר – כדי שאהיה ראש לעצמי… אך הבט־נא, בבקשה ממך, מה השעה, כי עלי ללכת ל“אופּירה”.

אני: – וכי מה מציגים היום?

הוא: – אופירה מאת דוֹברן¹³⁶. המוסיקה שלו יפה למדי, אך חבל שלא הוא הראשון שכְּתבהּ. בין הרפאים אתה מוצא תמיד אחד שמביאך לידי יאוש. אין מנוס! “מי לא יתענה מחמת אבותיו?” אבל הנה השעה כבר חמש ומחצה: שומע אני קול הפעמון הקורא לתפילת ערבית גם את הכומר קאנה¹³⁷ וגם אותי. היֵה שלום, אישי הפילוסוף! הנני תמיד כמו שהנני, הלא כן?

אני: – להוותך, כן.

הוא: – ולואי ותתמיד הוותי זו עוד ארבעים שנה, לפחות. “הצוחק אחרון צוחק בשׂשׂוֹן”.