(למלאת לו חמשים שנה)
סימן מוּבהק לכל סוֹפר וּפיטן גדוֹל – שאפשר ללמוֹד את כּתביו. רוֹב הסוֹפרים החדשים רק נקראים; וּבבוֹאך ללמוֹד אוֹ ללמד את דבריהם, אתה מוֹצאם כּל-כּך קלים ורכּים, בּלי זג וחרצן, שהם נבלעים כּמעט בּהיסח-הדעת. אבל כּל קריאה, שאין עמה יגיעה ושתוּף יצירה בּכח, אין בּה גם כּדי להזין, והיא רק גרוּי נעים, שסוֹפוֹ, כּכל גרוּי, לקהוֹת, אוֹ גם ליהפך לטעם תפל.
ואת רוֹב כּתביו של ש. בּן-ציוֹן אפשר ללמוֹד. הוי החיים והלשוֹן תמיד מקוֹרי, חי, רוה וּמגוּון. לכל מאוֹרע יש שרשׁים בּעצמיוּתנוּ הלאוּמית והאנוֹשית, לכל תמונה יש אב בּחיים וּבטבע וכל מלה וניב יש לה סמוּכין בּמקוֹרוֹת-ספרוּת עתיקים וקרוֹבים ללב. על הכּל יכוֹל אתה להתעכּב, הכּל תוֹבע הסבּרה של חיבּה, הכּל משמש פּתח להסתכּלוּת והארה, הכּל מזכּיר נשכּחוֹת.
יחסוֹ אל המתוֹאר תמיד אמנוּתי-חוּשני, כּאילוּ מלחמה לוֹ עם החוֹמר-הגוֹלם של החזיוֹנוֹת, והוּא חוֹתר לגלוֹת את מהוּתם הטבעית. שוֹאף הוּא תמיד להעמיד את העצם על טבעוֹ ולקרוֹא לוֹ בּשמוֹ, ולא יראנוּ לנוּ כּמוֹ, מבּעד לערפל קל של מלים מוּפשטוֹת וּסתוּמוֹת, כּמנהג הסוֹפרים החדשים. אָמנם לקוֹרא המוֹדרני למוּד-המחשבה אוּלי נעים יוֹתר להפקיר את דמיוֹנוֹ העייף לשׂיחת יפי-רוּח נאה, קלה וּמיישנת, מאשר לעמוֹד בּפני מערוּמי-חיים, המפּילים אימה בּמציאוּתיוּתם והחוֹתרים תחת עצם המחשבה היחסנית והמבוּשׂמת; אך בּן-ציוֹן לעוֹלם אינוֹ מתכּון לקוֹרא לשם הנאה ושכחה בּלבד, דוֹרש הוּא עֵרוּת, התבּוֹננוֹת וחשבּוֹנה של מציאוּת.
אמת, ש. בּן-ציוֹן לא חוֹנן בּתפיסה אינטוּאיטיבית בּרוּכה, המכשירה את בּעליה להניף משׂאוֹת כּלאחר יד. בּצבת-דמיוֹנוֹ הכּבדה הוּא מוֹשך את הדברים מעמק-החיים להעלוֹתם על בּמת האמנוּת, ואוֹתוֹת הצבת ניכּרים בּמקוֹמוֹת הרבּה. אפילוּ בּלשוֹן אינוֹ שוֹלט שלטוֹן בּני-חוֹרין; עם כּל העוֹשר השמוּר לוֹ אנוּ מרגישים תמיד את יגיעת החיפּוּשׂ והכּיווּן, אך דוקא בּאלה רבּה חשיבוּתוֹ החנוּכית. נקל למחפּשׂי-מוּמים לפסוֹל בּטוּי פּלוֹני אוֹ ציוּר אלמוֹני בּפְּסָק: חוֹסר טעם. הרֵע והמוֹרה המתבּוֹנן בּתשׂוּמת-לב מעמיקה וסבלנית לכל מלה של המספּר הזה יִוָכח, כּי רק אחרי חיפּוּשׂ ובירוּר מרוּבּה נמצאה לוֹ זוֹ; ואף-על-פּי שבּרוּר לוֹ, שהוּא לא היה משתמש בּזה כּך, הנה בּרוּר לוֹ גם כּן, וּברגש-כּבוֹד שלם, כּי בּעצב יצירה נוֹלדה.
צמצוּם-טעמוֹ, שהכשילו לא פּעם, בּיחוּד בּתוֹר עוֹרך, בּמנהגוֹ לתקן יצירוֹת שלמוֹת של סוֹפרים מתוּקנים, גם הוּא היה לוֹ לברכה בּיצירוֹת שכּוּלן שלוֹ. לא תמיד היה נאמן לעצמוֹ, ועל-כּן לא תמיד ניצח, ולא כּל נצחוֹנוֹתיו היוּ שלמים, אך כּמה מסוֹפרינוּ הגדוֹלים יוּכלוּ להתפּאר בּנצחוֹנוֹת מזהירים כּ“יצר-הרע של אביב”, “איש הקהל”, “אצל הכּלה”, “חיים של פּרנסה”, ונצחוֹן הנצחוֹנוֹת – “נפש רצוּצה”? שאיפה כּל-כּך מתמדת וכישרון ממלא וכ"כ מזהיר כּרוּכים יחד, אינם אלא הוֹפעוֹת בּוֹדדוֹת בּספרוּתנוּ.
אף בּספרי-המקראוֹת שלוֹ רבּה ההרגשה העממית הן בּסגנוֹן והן בּהרצאה. זיו הפּיוּט והאגדה שפוּך שם גם על שׂיחוֹת-חוּלין ועניני דרך-ארץ פּשוּטים, ולא לחנם קנוּ להם מעלה ראשוֹנה תיכף להוֹפעתם. כּאילוּ בּבת-אחת הבליטוּ את הפּיזוּם הריק והנבער של כּל ספרי-הלימוּד שקדמוּ להם. ועד היוֹם אין לנוּ ספר-קריאה עברי אחר, שיש בּוֹ כּל-כּך הרבּה ללמוֹד. גם בּמקוֹם שאיננוּ יכוֹלים למצוֹא את הטעם ההגיוֹני אוֹ הפּיוּטי לבּחירת הניב הרחוֹק והקשה בּמקוֹם השכיח והקל, יש לנוּ ההרגשה, כּי היתה כּוָנה להקנוֹת, להרחיב וּלהעשיר את אוֹצר הלשוֹן של התלמיד. ואם גם הכבּיד בּמקוֹם שצריך היה להקל, הנה לא הקל ראש בּשוּם פּרט, כּי הוּא עצמוֹ דוּגמת כּוֹבד-הראש, דוּגמת היגיעה, החיפּוּשׂ והחתירה אל השלמוּת, ולכן יזהיר שמוֹ עוֹד שנים רבּוֹת בּין גדוֹלי סוֹפרינוּ וּמחנכינוּ.
תרפ"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.