בּן עניים, לבוּש בּגד-עוֹני, נוֹדד מסכּן בּארצוֹת-נכר,

מתגוֹלל בּחדרים דלים וערוּמים מכּל מה שמרחיב את הדעת, אוֹ גם לן בּוֹדד בּגני-קריה קרים, בּוֹנה לזמן-מה משפּחה וחיי-חוֹבה רגילים ושב לבדידוּת ראשוֹנה בּחדר דל וערוֹם בּין משכּנוֹת-פּראים, וּלבסוֹף נרצח בּאכזריוּת

ע"י המוֹן-בּער קנאי – וּבין כּל אלה כּמאתים גליוֹנוֹת חזוֹן ואמת, רגש והסתכּלוּת, צער ונחמה, שנשארוּ בּספרוּתנוּ כּתֵל של חיים לדוֹרוֹת גם אחרי מוֹתוֹ, עזרה לדלים וחלכאים עד למסירוּת-נפש, אהבה לספרוּת עד לחיסוּר-נפש, מסירוּת-אב עד לשגעוֹן, וּלבסוֹף הקרבת עצמוֹ לטוֹבת אנשים זרים אחדים –

האין זאת אגדה?

העבוֹדה, גדוֹלי “היחפים והנענים” שבּסוֹפרי אוּמוֹת העוֹלם אינם מגיעים לקרסוּליו.

אנחנוּ החיים כּיוֹם זלזלנוּ לפעמים אוֹ הערכנוּ למחצה – הדוֹרוֹת הבּאים רק ישתוֹממוּ ויעריצוּ.

תרפ"א

על י. ח. ברנר    🔗

כּכל אישיוּת גדוֹלה היה בּרנר בּעל ניגוּדים. והוּא ידע את ניגוּדיו. אפשר למצוֹא בטוּי להם בּכתביו. יש שמשתמשים בּניגוּדים של אישיוּת, אוּלי מתוֹך כּוָנה טוֹבה, אך לא תמיד בּדרך הנכוֹנה. בּוֹחרים את הצד הרצוּי לבוֹחר וּמסיחים את הדעת מן השאר, וכך מסלפים את הנוֹשׂא. בּאישיוּת גדוֹלה יש לבקש את השוֹרש שבּוֹ מאוּחדים הניגוּדים, ורק אז תוּבן כּמוֹת שהיא.

בּרנר היה מאמין ותיאר את עצמוֹ כמיוּאש קיצוֹני. אך תכוּנתוֹ היאוּשית הקיצוֹנית – היא, כּביטוּיוֹ במליצה עברית החביבה עליו, “מדלגת שוּר”, כּלוֹמר, עוֹלה כליל בּעשׂיה, אפילוּ בעשׂיית הבּלתי-אפשרי. אין עוֹד סוֹפר עברי שדיבּר דברים כּה מרים ושלל בּגלוּי ובאכזריוּת כּל כּך כּברנר. אך יאוּשוֹ מיוּסד על אמוּנה. וזהוּ השוֹרש לנשמתוֹ: יאוּש קיצוֹני עם אמוּנה איתנה, אוֹ אמוּנה נוֹאשת. ההויה היתה אצלוֹ “הוית קוֹצים” אבל נטל עליו לעבוֹר בּה. הוּא ידע את ערך האדם ודיבּר על הרגע האחד העוֹשׂה את הכּל. הוּא התיחס בּספקנוּת ל“אידיאלים” שמרבּים לדבּר עליהם, ואוּלם את החיים אהב אהבה עמוּקה. תמיד בּדבּרוֹ על סוֹציאליזם יהוּדי, הוּא התכּון לסיפא, לציוֹנוּת. כּשהוּא מדבּר על ה“בּוּנד”, המתעלם מן המציאוּת היהוּדית המיוּחדת, אינוֹ אומר “המוֹנים” אלא “מאססען”, כּינוּי של לגלוּג בּפיו.

הוּא אהב מאד את רייזין, מפּני פּשטוּתוֹ וּבריאוּתוֹ העממית-האנוֹשית. הוּא קינא בוֹ לא מפּני שכּתב אידיש, אלא מפּני הטבעיוּת שבּביטוּיוֹ. אם נבקש להביא לידי מכנה משוּתף את שאיפוֹתיו, נגיד שהוּא שאף לנוֹרמאליוּת ושׂנא את הבּלתי-נורמאלי. לא ה“בּלתי-נוֹרמאלי” של הטבע, אלא את המצבים “הבּלתי-נוֹרמאליים” שבּחברה ואת האדם המעמיד עצמוֹ במצבים כּאלה. הוּא הכּיר בּחסרוֹנה של העברית בּבוֹאה לתאר הוָי ריאלי אוֹ שׂיחה טבעית. יחד עם זה העריץ את כּוֹחה של הלשוֹן העברית המשוָה למציאוּת הפּשוּטה מציאוּת אחרת, עילאית יותר.

חוֹשבני, שאת האישיוּת הגדוֹלה אנוּ מכּירים מתוֹך שני הכּוֹחוֹת המתיחסים אליה: כּוֹח הדחיה וכוֹח המשיכה. הגדוֹל יש לו הרבּה מתנגדים וגם הרבּה אוֹהבים. חיי בּרנר לא היוּ חלקים כּל כּך. אילוּ דיבּר כּאן יעקב רבּינוֹביץ ז"ל, היה אוֹמר: “לא היוּ מתוּקים”. הוּא היה נערץ, אך גם נתקל בּיחס קשה מאד. אנוּ בני הזמן ההוּא, יוֹדעים שהוּא הפסיק את הוֹצאת “האדמה” לפני גמר השנה, מפּני שהיה לוֹ הכרח מוּסרי להפסיק. לא מתוֹך עוֹנג עשׂה כן. פּעלוֹ לא נרצה.

הנה קרא גוֹרן את מכתבוֹ של בּיאליק אל בּרנר, שבוֹ הוּא מדבּר אליו דברי שבח. אך בּמכתבים אחרים מוֹכיח אוֹתוֹ בּיאליק על סגנוֹנוֹ הלקוּי וכתיבתוֹ המרוּשלת. אבל גם מתנגדיו, אלה שלא יכלוּ לעכּל את סגנוֹנוֹ ואת דרך הכּתיבה שלוֹ, גם את החיטוּט היתר בּפּצעים, העריכוּהוּ. יכוֹל אני להעיד, שגם מתנגדיו – במידה שהכּרתים – לא יכלוּ להשתחרר מהרגשת חשיבוּתוֹ המיוּחדת של הסוֹפר הזה, מהרגשה של יראת-כּבוֹד. הם ידעוּ, שהוּא חזיוֹן לא מן השגוּרים. זכוּרני, בּתל-אביב היה אז מנהל מוֹסד פּדגוֹגי חשוּב, סוֹפר אסתיט בּכתיבתוֹ, בּהליכוֹתיו, ואפילוּ בלבוּשוֹ. הוּא לא יכוֹל לסבּוֹל את בּרנר, לא בכתיבתוֹ המרוּשלת ולא בלבוּשוֹ הפּרוֹליטארי, וּבכל זאת – גם הוּא, כּשדיבּר בּברנר, היתה ניכּרת בּוֹ איזוֹ התפּרקוּת מכּל הדברים החשוּבים כּל כּך בּעיניו.

את בּרנר אין להבין בּלי הרקע של הספרוּת העברית. וכן הוּא ראה את עצמוֹ. הוּא היה חניך יל“ג, סמוֹלנסקין וּמנדלי, הספרוּת הרוּסית, וּבשנוֹתיו האחרוֹנוֹת גם מקצת מן הספרוּת המערבית, בּיחוּד האוּפּטמאן וּבאנג, אך עיקר ההשפּעה באה לוֹ מטוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹייבסקי. עליהם יש להוֹסיף את בּיאליק וטשרניחוֹבסקי. כּשהיה מרצה על טשרניחוֹבסקי – היה מדבּר כּפרוֹפסוֹר וכמשוֹרר כּאחד. הכין עצמוֹ יפה ומרצה שעתיים אוֹ שעתיים וחצי. זה היה הימנוֹן לשירת הבּריאה, לחיים הנוֹרמאליים. רקע הספרוּת העברית אינוֹ נוֹטל ממקוֹריוּתוֹ וחשיבוּתוֹ של בּרנר. מן ההכרח הוּא לשלב אוֹתוֹ עם הספרוּת העברית, אוֹתוֹ שהיה גם מסבּיר גדוֹל של ספרוּת הדוֹר. מי שמנסה לעקוֹר את בּרנר מתוֹך המסכת הגדוֹלה של ספרוּתנוּ, פּוֹגע גם בּחלק גדוֹל של יוֹצריה האחרים. לוּלא “בּעלוֹת השחר” של יל”ג, איני יוֹדע אם בּרנר היה רוֹאה כה “את עמוֹ בעצם שפלוּתוֹ”; בּלי נאמנוּתוֹ של בּיאליק איני יוֹדע אם היה יכוֹל להיוֹת כּל כּך נאמן לישׂראל ולגוֹרלוֹ, לוּלא תיאוּריו של מנדלי מוֹ"ס איני יוֹדע אם יכוֹל היה להעריך כּך את עצמנוּ.

הוּא היה יהוּדי מאד ואנוֹשי מאד – ואין לך מידה גדוֹלה מזוֹ.

תשי"א