פּעם, אחרי מסיבּה של סוֹפרים שנגמרה לעת מנחת ערב, הלכנוּ כמה חבוּרוֹת בּרחוֹב אלנבּי אל שׂפת הים. אני הייתי בחברתוֹ של בּיאליק, ולפנינוּ, הרחק כּעשׂר פּסיעוֹת, הלך טשרניחוֹבסקי עם קרני והיה מסבּיר לוֹ איזה דבר בּהתלהבוּת שנתבּטאה בתנוּעוֹת גנדרניוֹת של ראשוֹ היפה, מתוּלתל השׂיער.

בּיאליק הפסיק פּתאוֹם את נוֹשׂא שׂיחתו, שלח את מקלוֹ לפניו, הראה על חבירוֹ המשוֹרר ואמר: “יוֹדע אתה, שירתוֹ כוּלה מיסוֹד החי”תין: חוֹסן, חסד, חן". וכדרכוֹ, הוֹסיף דברי הסבּר: כּל שיר שלוֹ כמוֹ דרוּך לקפיצה לאיזוֹ מטרה. גם כּשאינוֹ פוֹגע בּמטרה ממש, אנוּ נהנים מן החוֹסן והדריכוּת המוּרגשים בּוֹ: הוּא, ששרשיו ביהדוּת רופפים ולא עמוּקים, מפליאנוּ לפעמים בּתפיסתוֹ את עיקר מהוּתנו, בּעבר וּבהווֹה. רק בּחסד ההשראה, בּחסד השיר, בּאינסטינקט הפּיוּטי, אפשר להגיע לכך. והוּא, שלמד את הלשוֹן העברית כּמעט כּחיצוני, לבוּש מדי בית־ספר תיכוֹני, מוֹצא צירופי־קסם יוֹתר מכּוּלנו, חוֹבשי בית־המדרש. גם בּהיוֹתם מגוּמגמים קצת הם חביבים עלינוּ. אין זה כי חן של מעלה סוֹכן בּוֹ…

“לדעתי”, אמרתי למשוֹרר, “כּל החי”תין הללוּ נוֹבעוֹת מת“יו אחת”.

“דהיינוּ?”

“התמימוּת, שירתוֹ היא מן הסוּג ששילר קרא לוֹ ‘שירה נאיבית’, והתכּוין לשירת גיתה, בּניגוּד לשירת עצמוֹ, שהיא ‘סנטימנטאלית’. על כּן הצליח כּל כּך בּיצירוֹת האֶפּיוֹת שלוֹ – האידיליוֹת”.

“אפשר שהצדק אתך”, ענה ביאליק כּשקוּע בּמחשבה, “אשרי תמימי דרך”…

*

תמימוּתוֹ של המשוֹרר שאוּל טשרניחוֹבסקי נבעה מטבעוֹ.

תמים היה עם נפשוֹ, עם אופיוֹ, עם העוֹלם על כּל הסתירוֹת שבּוֹ, אף כי ידע יפה אוֹתן ואת הטרגיוּת שבּהן. זוֹ היתה תמימוּת טבעית, עשירה, שנתגלתה בהתפּעלוּתה ובזעמה, בּאהבתה ובשׂנאתה. גם הגנדרנוּת שבּוֹ היתה טבע טהוֹר, כּדרך התיפּוּתם של יצוּרי־טבע. גם המלאכוּתיוּת ההכרחית שבּשיר, היתה אצלוֹ טבעית. מפּני שהוּא נוֹלד בּן־חוֹרין ולא הבין, פּשוּט לא הבין, כּמוֹ הילד בּעל האוֹפי העצמאי, איך אפשר לסבּוֹל כּבלים, איך אפשר להשתעבּד לרצוֹנם של אחרים והוּא לא רצוֹנך. אך ידיעת הטראגיוּת שבּיסוֹד העוֹלם, כּי:

בְּיוֹם בְּרוֹא אֵל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם הָיָה הַכֶּלֶא הַגָּדוֹל.

עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ – וִ“יקוּם” יֵאָמֵר לְבֵית־הָאֲסוּרִים".

לא העבירה אוֹתוֹ על רגש חירוּתוֹ. מכאן היד הרחבה שלוֹ בשירה. מכאן העזתוֹ גם בּ“איך” וגם בּ“מה”. איך תשכּוֹנה בוֹ זוֹ בצד זוֹ – הערצת הכּוֹח עם השׂנאה העזה כמות לעריצוּת! הכּניעה לחוּקי הבּיאוֹלוֹגיה עם האמוּנה, כּי אך “כּוֹהני היוֹפי יגאלו את העוֹלם בּשיר וּמנגינה”! עממיוּת שרשית, גוּשית, עם דקוּת מוּסיקאלית וציוּרית והשׂגוֹת אמנוּת צרוּפוֹת! חיבּת האנקדוֹטה הקלה והרשלנית עם קפּדנוּת אדוּקה בצוּרוֹת השיר! בּוֹ לא היוּ אלה ניגוּדים, אלא דרכי תגוּבה שוֹנים, שלא ראה צוֹרך, שוּב כּילד העצמאי, לכבשם או להעלימם.

רוֹחב נפשוֹ ויחסוֹ התמים עשׂוּהוּ לבעל־שפע. ושפעוֹ וּבריוּת רוּחוֹ עמדוּ לוֹ עד אחרית ימיו. גם מחלתוֹ הממארת לא יכלה להם, כּעדוּת שיריו האחרונים, וּבראשם האוֹדה הנפלאה בעצבה ובמעוֹפה “כוֹכבי שמים רחוֹקים”.

אם יש איזה מוּבן למוּשׂג “העברי החדש”, לא נמצא, דוֹמני, בּשירתנוּ סמל נכוֹן למוּשׂג זה חוּץ ממנוּ. היוּ לנוּ משוֹררים, נשמוֹת גדוֹלוֹת, שהאירוּ לנוּ את שמינוּ הישנים, היוּ גם אחרים שבּיקשוּ להוֹריד לנוּ שמים חדשים; הוּא, טשרניחוֹבסקי, כּאילוּ נשׂא בנפשוֹ מלידה את שניהם כּתאוֹמים. את העוֹז וההדר שבּשניהם ראה ראיה פּוֹלארית; את “בּר כּוֹכבא” ואת “אלי” ראה בשטח אחד.

רק מקרי־חוּץ אוֹ השפּעוֹת־חוּץ עוֹברים יש אשר הטילוּ תיגרה ביניהם. כּשקרא בעלוּמיו, בּסוֹף השיר “נטע זר את לעמך”, את קריאת הפּירוּד:

יַעַן אַתְּ – אַתְּ הָאָבִיב, וְהֵם – רְקַב הַבּוֹר,

היה זה זעם של “רגע קטן”. כּי מאוֹתוֹ “רקב” כּביכוֹל, חצב אחר כּך את האידיליוֹת, אלוּ מראוֹת־החמד שהראוּ לנוּ את פּנינוּ בלא העוית הגלוּתית; מאוֹתוֹ “רקב” שאב את גאוֹן אמוּנתוֹ בכוֹחוֹת הטמוּנים עוֹד בּנוּ; ממנוּ שאב את הכּוֹח לזעוֹם ולקוֹב את טוּמאת הגוֹיים מנדינוּ נצח, כּאשר לא זעם ולא קב משוֹרר עברי לפניו.

היה לוֹ הר חוֹרב בּעל שׂיא משוּלש: החזק, הטוֹב והיפה בישׂראל וּבעמים. כּל השאר הוּא פּסוֹלתם של לוּחוֹת. עם גאוּלת שלוֹשתם – גאוּלת העוֹלם, גאוּלת ישׂראל וגאוּלת המשוֹרר.

מסוּפּקני, אם היה עוֹד משוֹרר אהוּב כּמוֹהוּ בדוֹרוֹת האחרוֹנים. לא רק מן החן האישי הגלוּי ינקה אהבת הרבּים. בּלי דעת נצרבוּ מיוֹפיוֹ המוּסרי. שהרי הוּא בעצם לא תבע לעצמוֹ כלוּם יוֹתר ממה שהטבע חייב להעניק לברוּאיו: חיים וּמזונוֹת וּמראוֹת ושעשוּעים; וכאדם מוּשׂכּל: עמל כּשר ועוֹנג מיצירוֹת־הרוּח. מעט הכּבוֹד וּמעט השבחים שהנחילוּהוּ הינוּ אוֹתוֹ כהנוֹת ילד. הוּא לא ברח מהם, הוּא גם שלח ידוֹ ברצוֹן לקחתם, אך לא רדף אחריהם בּקוֹצר רוּח וּבנפש חמוּצה. אוּלי משוּם כּך השׂיגם על־פּי־רוֹב על נקלה.

בּ“שעת חוּלשה חיורה” שר: “אני – לי משלי אין כּלוּם…”; עשׂה חשבּוֹן עמלוֹ וקבל על מיעוּט הטוֹבה שהגיעה אליו. חוּלשוֹת אנוֹש לא היוּ זרוֹת לוֹ, לאמיץ. וזוֹהי אנוֹשיוּתוֹ. אך לא בזה היה מרכּז נשמתוֹ. כּל אוֹרח־חייו ונוֹהג־חייו היוּ ההפך מבּקשת קניינים. אף כּי חניך בּית־ספר למסחר היה, לא ידע בּעצם כּל חשבּוֹן אחר, חוּץ מחשבּוֹן היאמבים והטרוכיאים בּשיר.

כּהליכתוֹ הגוּפנית, כּך גם הליכת רוּחוֹ היתה “על מרוֹמי שׂדה”, כּמוֹ היה חוֹטר מגזע נפתלי. וּבהליכתוֹ זוֹ היה מדלג על זמנים וּגבוּלוֹת, על לשוֹנוֹת ואקלימים: יוָן ואשוּר, רוֹמי וּפינלאנד, אשכּנז וסרבּיה, אנגליה ופרס. וכל הליכוֹתיו היוּ להביא הבּיתה, אל בּית־האֵם העברי, את שללוֹ החם. אכן משהוּ מן הצייד היה בוֹ, משהוּ מגיבּוֹר המיתוֹס שיצא להביא את “גיזת הזהב”. וכן הוּא מעיד על עצמוֹ: “שיר גוֹי וגוֹי קסמני”.

הרבּה שכבוֹת ורבדים בּשירתוֹ, שכבוֹת שצמחוּ בנפשוֹ ושכבוֹת שהביא מן המחצבה לבניין היכלוֹ: אך בּכל השכבוֹת, מבּית וּמבחוּץ, נוֹדעוּ עקבוֹת הפּלדה החוֹצבת. בּכוּלן דבק מה מחמימוּת הדם שבּיד החוֹצב האמיצה.

הוּא ביקש את הטוֹב, וּמתוֹך כּך בּא לידי התפּרצוּת זעם וקללה, בּראוֹתוֹ את הטוֹב נרמס בּרגל רשע; הוּא ביקש את היפה, וזה הביאוֹ לידי מרירוּת של סאטירה על הכּיעוּר והדוֹמה לוֹ; הוּא ביקש את החזק, וכך בּא לידי ליגלוּג על החוּלשה ואחוֹתה הערמוּמיוּת.

מלבד האכזריוּת בּשׂנאתוֹ את הפּוֹרע, ידע אכזריוּת רק בּתיאוּר, לפעמים עד לגרוֹטסקיוּת, כּגוֹן זוֹ שבּאידיליית בּית־הסוֹהר השניה, המאוּחרת – “ויהי ערב ויהי בוֹקר”. את כּל הטוֹנים, את כּל האוֹקטאבוֹת בּיקש להקיף. הן בּצוּרה והן בּתוֹכן. אוֹתוֹ ליטוּף ענוֹג לציץ ולציפּוֹר ואוֹתוֹ ליטוּף לים ולכוֹכבים. אידיליית־הרוֹך ליד בּלדת־הבּלהה.

הוּא היה משוֹרר, בּכל עת משוֹרר. כּשבּא להסבּיר דבר – התיז גיצים; כּשבּא לבטא רעיוֹן – צייר תמוּנה; כּשבּא להוֹכיח – פּרט על פּי נבל. גם שׂיחוֹ, כּמהלכוֹ, היה כ“על קפיצים”, בּדרך האימפּרוֹביזציה, אף כּי שקדן גדוֹל היה, וּמכין עצמוֹ תמיד. גם מה שלמד בּעל פּה, גם שיטין שהכין לוֹ בכתב להשמיע בּקהל, אמר מתוֹך מאמצי לידה. הנייר נקמט בּעוית אצבּעותיו, והקוֹל הרטיט והבליע את המלים המוּכנוֹת. לפעמים היה זוֹרק “חכמה”, כּדי לכסוֹת על מבוּכת התרגשוּתוֹ. חכמתוֹ היתה חכמת בּשׂרוֹ ודמוֹ, בּמשמעוּת הניצשיאנית. בּשעה שהיה נאמן כּוּלוֹ עם אלה, וכך אמנם היה על פּי רוֹב, היתה חכמתוֹ מנשׂאה אוֹתוֹ אל גבהיו. כּשהיה לפעמים איש־חברה בלבד היה מתבּדח כּתלמיד בּין חביריו.

חזק היה בזכרוֹנוֹ ונוֹעז בּצירוּפי דמיוֹנוֹ – שתי תכוּנוֹת יסוֹד בּיוֹצר מעוּלה.

היה בוֹ רגש־חבירוּת עמוֹק. הוּא, שהיה איש הטאקט והדיסטאנץ, ידע גם מאין רבּים כּמוֹהוּ להתרפּק בּלב מתפּעם של חבר דוֹרש־טוֹב. הוּא לא הירבּה להשמיע שבחים, שוּב כּטבעוֹ של הילד, אך כּשנתפּעל – לא כבש את זיקוֹ והיה פוֹלטוֹ כגילוּי־אהבה ראשוֹן.

אף המחלה שעירערה את גוּפוֹ, הקמיטה והקדירה את פּניו, לא הזקינה את רוּחוֹ. בּשירתוֹ היתה לוֹ עדנה עד עת קץ.

וכן פּתח את שירוֹ המסיים:

כּוֹכְבֵי־שָׁמַיִם רְחוֹקִים, כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם כֹּה

קְרוֹבִים, אוֹרוֹת רְחוֹקִים־רְחוֹקִים מֵעַיִן בָּהֶם מִתְבּוֹנֶנֶת:

אוֹרוֹת קְרוֹבִים־קְרוֹבִים לְלֵב הַמִּתְבּוֹנֵן בָּהֵמָּה! אֵיפֹה אֲנִי

רְאִיתִיכֶם, וְאֵיפֹה זֶה לֹא רְאִיתִיכֶם, בְּצַעֲדִי בָּאָרֶץ

הָרְחָבָה, בִּמְלֹא כָל הָאָרֶץ הַגְּדוֹלָה, בְּדַרְכִּי

הַצְּנוּעָה־הַצְּנוּעָה מִשְּׂדֵה כְפַר־מוֹלַדְתִּי הַשָּקֵט תְּחוּם

אַנְשֵׁי־לֵב וּתְמִימִים, אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יָצָאתִי עֶלֶם רוֹקֵם

חֲלוֹמוֹת עִם גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת לֹא בָאוּ, נוֹשֵׂא בַלֵּב

כְּמִכְמַנִּים אוֹצַר הַכֹּחוֹת הַטְּמוּנִים, שֶׁפַע כֹּחוֹת נְעוּרִים

תּוֹסְסִים בְּעֶצֶם יִפְעָתָם. עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְכָאן, עַד

שֶׁעָמַדְתִּי… לֹא עָיֵף אַף לֹא יָגֵעַ מִמַּעַשׂ – בְּאֶמְצַע

הַדֶּרֶךְ מִלֶּכֶת.

השבוּע מלאוּ חמש שנים מיוֹם שהמשוֹרר “עמד בּאמצע הדרך מלכת”. אך שירתוֹ שהנחיל לנוּ עוֹדנה חיה ורעננה כביוֹם נתינתה. החוֹסן, החסד והחן, ועל כּוּלם התוֹם המבוֹרך, הן הן הסגוּלוֹת המעמידוֹת אוֹתה בקוֹמתה וּבצביוֹנה לדוֹר ולדוֹרוֹת.

תש"ט