בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –
אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים ‘הבטלנים’ שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים –
אסתר ראב לבן־אחיה, אהוד בן עזר
במכתב מאוגוסט 1979
חלק ראשון: יהודה אביה 🔗
1. מהונגריה לארץ־ישראל. 🔗
יום־שמש בפתח־תקוה, חורף שנת 1897. לאחר הגשם האדמה מתאדה לאור־השמש החמים. אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי־הקשת נישאות ונופלות ארצה, זוחלות ומתרוממות ואחר־כך שבות ונופלות על גבשושיות קיניהן.
חם ובאוויר עומד ריח עשב טרי וטחב פטריות ואד עולה כמסך. מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות. הן נוצצות באדום ובשחור־לבן, שרועות על־פני השטח כאבני־חן הנכנסות לתוך העין ברעש ובגירוי.
יהודה ראב רוכן, קוטף מהן – ומניחן אחת־אחת לרגלי בתו אסתר היושבת בעגלת־הילדים קלועת־הקש. הילדה בת השלוש מביטה באביה: הוא מכסה את כל האופק שלפניה וידיו מזילות פרחים אדומים על רגליה.
מיהו הגבר הנאה בן השלושים־ותשע, בעל הזקן המעוגל, הקצר, החובש מגבעת של מתיישב “בורי”, הנוהג באבירות בבתו הפעוטה? – זו שלימים, בהיותה כבר משוררת נודעת, תאמר עליו: “הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה.”
ראשיתו של הסיפור כך היא: תהלוכה מוזרה יוצאת לדרך בל“ג בעומר שנת תרל”ה, 1875, מן העיירה נאג’־מג’ר Nagy-Megyer – שבהונגריה (כיום צֶ’לוֹבוֹ בסלובקיה), ושמה פניה דרומה, לעבר נהר הדנובה. בראש מתקדמת לאיטה, אל השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת־איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי־העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חורקים בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשויה עפר כבוש, והיצול מתנודד עם פסיעות הסוסים.
במושב הקדמי, לצד העגלון, יושב בחור צעיר כבן שבע־עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור ירוקות־אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא מסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחיה חדש, שנקנה לכבוד המסע. שמו יהודה ראב, והוא נולד בהונגריה באב תרי"ח, אוגוסט 1858. מאחוריו יושבים בעגלה, ששולי חופתה מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת ראב. לאזאר האב, זקוף ורציני, לובש חליפת־חג וחובש מגבעת כהה כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יהודה מתה שנים אחדות לפני כן. הנוסעים בעגלה אינם לוקחים עימם חפצים רבים. לפניהם דרך ארוכה וקשה. ברשות לאזאר סכום כסף לא־גדול שקיבל ממכירת בית־המסחר שלו לעצים ולכלי־עבודה חקלאיים, וממכירת כלי־הבית שלא יכלו לקחתם. זהו עתה כל רכושם.
אחרי העגלה צועדים כמעט כל תושביה היהודיים של נאג’־מג’ר. מחזה משונה כזה טרם ניראה בעיירה וככל הנראה לא בשום קהילה אחרת ברחבי הקיסרות האוסטרו־הונגרית כולה. אבי־המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה־שטות, לוקח את ילדיו לקצה־העולם, לארץ־ישראל, להקים בה כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש כאחד מאותם כפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מירעה וגידול ענבי־יין.
הנשים בקהל, בהן קרובות־משפחה, פורצות בבכייה מרה: “יהודה!” – “חנה!” – “טויבה!” – “מוישה־שמואל!” – הן קוראות בשמות הילדים, כאילו מנבא ליבן כי לעולם לא תיראנה אותם עוד. בוכות גם הבנות השתיים בעגלה.
ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו־עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו לעיר הקודש בשנת 1863 כדי למות בה, וכן בן־אחותו הצעיר יהושע שטמפפר, ואולם על איש מהם לא מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.
אותה שעה דומה שהעגלה עומדת לעצור, אך יהודה תופס במושכות, לוקחן מידי העגלון, וקורא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יהודה אוהב סוסים ומבין לנפשם, הוא מסוגל לדבר עימם, יודע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה מגבירה מהירות ומתנתקת מקהל המלווים שאינו מדביק עוד את מרוצתה. האב ובנו מפזמים עתה בחשאי, בהונגרית, את השיר האהוב עליהם, שיר שרק שורותיו האחרונות מושרות בעברית:
“הריסות מקדשנו תיבנינה / וציון תימלא / הוי, לו רק תחזינה עיניי בכך!”
והם כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים מאחוריהם; וכן מראב (גייר, (Gyor העיר הסמוכה, היושבת על גדתו של הנהר ראב (ראבה) הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.
לאחר שעות של נסיעה בעגלה הם מגיעים לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמָרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם שמים את מטלטליהם המעטים באכסניה יהודית כשרה, ויהודה יוצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא שואף אל קרבו את בושמם של עצי האקציה והסמבוק הפורחים בראשית הקיץ, ומקווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן־דודתו יהושע, אך טרם ראה במו עיניו את פריים, הנקרא שמוטי, שמספרים עליו שהוא דומה לאתרוג אך עסיסי ממנו, זהוב וטעים לאכילה.
למחרת בבוקר עולה משפחת ראב לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה־מערבה, לעיר הנמל טרייסט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכת זמן רב. חרף עונת הקיץ, עדיין קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא מסיקים. יהודה הנרגש מן המראות הנהדרים שהולכים ומתגלים לעיניו כמעט שאינו זז במשך המסע מן החלון.
בטרייסט רואה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. עדיין אין קו־אניות ישיר מאירופה לארץ־ישראל. יהודה, הבחור הכפרי שלא ביקר מעודו בעיר גדולה ואפילו לבודאפשט הבירה לא הגיע, מסתובב עתה ברחובות טרייסט, שערה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית לארצות הים התיכון, בוחן מרכבות, סוסים, חנויות, בתי־קומות, פסלים, גנים ואוניות ושואף מלוא ריאותיו ריחות־ים ומרחקים.
*
סוף־סוף בא היום שבו עולים בני משפחת ראב על האונייה המפליגה מצרימה. היא כמעט ריקה מנוסעים, ואנשי הצוות נוהגים בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים מאיר להם פניו ושקט. אך הכול משתנה עם בואם לנמל אלכסנדריה. כאן עליהם לעבור לספינה קטנה יותר המפליגה ליפו. המוני ספנים מצריים, צעקניים, מתנפלים בסירותיהם על האונייה, מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב יורדת לסירה, וכל מיטלטליה עימה. במחצית הדרך, בין שתי האוניות, מפסיקים הספנים המצריים לחתור ודורשים בקשיש, מתנת־כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.
פורצת מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים אינם מבינים איש את שפת רעהו, הם עוברים לשפת מהלומות. יהודה הצעיר מפליא מכותיו במצרים, ואף מטיל את אחד הספנים לים. הספנים האחרים מנסים לגבור במכותיהם על יהודה ולהשליך אף אותו למים!
למזלם של בני המשפחה חולפת לידם באותו רגע סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט. הללו מבחינים בידידיהם הנתונים בצרה, זורקים אנקול עם חבל לעבר סירתם ומושכים אותה בכוח אליהם; וככה מובילים את הסירה, על ספניה המצריים חורקי־השן, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו.
לפנות־ערב מפליגה הספינה שעל סיפונה יהודים השבים לירושלים, וכן ארמנים ויוונים. עם עלות השחר נשקפים לעיניהם בתיה העתיקים של יפו, הבנויים במעלה הגבעה, עטופי אור ורוד. כאשר זורחת השמש מתגלים שוליהם הירוקים של פרדסי יפו, דקלים בודדים המיתמרים ביניהם וגבעות חול.
יהודה, הנרגש מאוד למראה הארץ, נזכר כיצד לילה אחד בהיותו ילד כבן תשע – והוא עודנו בכפר הולדתו סנט־אישטוואן בטרם מתה עליו אימו – ישב לאזאר אביו לאור הנר, ושירטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות:
“למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני־ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!”
האב רושם בפנקס את שמותיהם של בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וֶסְפְּרִים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל“אגודה להתישבות בארץ־ישראל”, ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מהרב צבי הירש קלישר, ממייסדי האגודה. המכתבים והפנקס הירוק, מן הימים שלפני שבע־שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב, המצוי עימו פה באונייה, אך איש מבני החבורה הרשומים בפנקס לא עלה לארץ־ישראל, פרט לבן־דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת־זמן בכפר.
יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ־ישראל, ולפני כשש שנים עשה בן־הדוד מעשה ויצא ברגל לירושלים, עושה דרכו במשך חודשים ארוכים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: “למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ־ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!”
כזאת ועוד מהרהר יהודה בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות־זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מחמת קרני השמש המסנוורות, אין הוא מבחין כיצד קרבות סירות רבות לאונייה, ולפתע מתמלא הסיפון בהמון רועש של ספנים ערבים, כמו באלכסנדריה, וגם במתווכים יהודים שהתנהגותם אינה מעוררת אמון רב אצל בני־המשפחה, למודי תלאות המסע.
עד מהרה נעשה הסיפון למעין שוק מזרחי שוקק: צרורות, חבילות סלי־קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקים מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שכעין שק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שמעתירים הבטחות, ונוסעים נרגשים – כולם עומדים על המיקח בבליל־שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר. למזלם של בני המשפחה הזהיר אותם יהושע שטמפפר, במכתב ששלח להם עוד לפני צאתם לדרך, לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.
וכך אכן קרה. מופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר בירושלים. בני־המשפחה יורדים עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכת מהם הן ההתמקחות עם הספנים הערביים והן הבקשיש, כי הצעיר, דובר הערבית, מסדר למענם את כל הדרוש. ואולם, ככל שהספנים חותרים והסירה קרבה לחוף המקווה, כן הולך ומתפוגג הקסם האקזוטי שהילך על יהודה מרחוק.
רציף ומזח אין עדיין ביפו. הנוסעים נאלצים להרטיב את רגליהם ביורדם מהסירה לחוף, או שהם נעזרים בספנים רחבי־הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם, כמו חבילות. בעת שהמשפחה עומדת לרדת לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיבֶּה, נערה צחת־פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, מועדת ונופלת למים. הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, אינו מהסס, קופץ בבגדיו המימה ומציל אותה, ורק תרבושו חומק ממנו, נישא על גבי הגלים ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו־לעתיד – משה יעקב מן הים!
בחום הקיץ, בסימטאות מעלות־הצחנה של יפו העתיקה, משתרכת לאיטה משפחת ראב על צרורותיה, ובמאסף טויבה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים ומלוחים מן הים. פניהם מועדות לאכסניתו של השוחט האשכנזי היחיד ביפו, בביתו יעשו את הלילה הראשון בארץ־ישראל. למחרת עתידים לאזאר וילדיו להטעין את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ולעלות ברכיבה ירושלימה. דרך אחרת אין.
*
כל הלילה מתהפך יהודה על משכבו. לא רק הפשפשים הרבים השורצים במיטות האכסנייה, ונחילי היתושים שפשטו לאחר השקיעה – אלא בעיקר הזכרונות והחלומות הם שטורפים את שנתו.
יום חג בכפר־הולדתו סנט־אישטוואן, חג הבציר. הכיכר מלאה בחורים ונערות בתלבושות צבעוניות, איכרים, עגלות, סוסים, ריקודים, וכמובן – תזמורת צוענים. יהודה בן הארבע מתרוצץ בקרב הקהל ההולל, לבוש מדי ציידים שהביא לו אביו במתנה מן העיר וספרים הסמוכה ליום־הולדתו: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו ורובה־עץ.
איש משונה, לבוש קרעים, נטפל אל הילד ובחיוך טוב מתחיל ללטפו ולהיכנס עימו בשיחה. יהודה חש גאווה מרובה על הכבוד שחולק לו האיש המבוגר המשוחח עימו, וללא כל חשש מתפתה ללכת אחריו אל גבול אחד הכרמים, הגובלים בחצרות הכפר. מבלי דבר דבר מתחיל המבוגר לפשוט מעל יהודה אחד לאחד את מגפיו, את חליפת הצמר ולבסוף את הכובע עם הנוצה! – רק את רובה־העץ לא לקח… הוא נעלם, כשהוא מותיר את הילד ממרר בבכי ומתגרד מעקיצות היתושים. למזלו, מוצאים אותו עד מהרה איכרים, וכשהוא עירום־למחצה ורובה־העץ בידו הם מובילים אותו לבית אביו.
עדיין הוא מגרד את גופו כשהוא מתעורר עתה לפתע מן השינה הקצרה שטרפה את זיכרונותיו, ומוצא עצמו שוכב חשוף־גו על מיטת הפשפשים החמה, המסריחה, באכסניה של השוחט האשכנזי ביפו…
והנה הוא בן תשע, וחייו – גן־עדן עלי־אדמות. אל האחוזה בכפר סנט־אישטוואן בא לגור בן־דודתו יהושע שטמפפר בן השמונה־עשרה, להיות מורה ליהודה ולאחיותיו. שיטתו של יהושע היא ללמד בחיק הטבע. הוא לוקח את הילדים לטייל בין הגבעות, החורשות והסלעים שמקיפים את הכפר. מספר להם, בשיעורי התנ"ך, על שמשון ומלחמתו בפלשתים, שאול ההולך אל בעלת־האוב, דוד ושר־צבאו יואב, שלמה המקים ממלכה גדולה. בשיעורי ההיסטוריה הוא מתאר את יהודה המכבי ומלחמות החשמונאים. ולא סתם מלמד אלא ממחיש את סיפוריו. בקרבת הכפר נמצא רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים. יהושע קורא אותם פעם בשם סיני ומוריה, פעם יהודה וירושלים ופעם עיבל וגריזים, ומחייה באמצעותם, לפי הצורך, את סיפוריו, כאילו נמצאת ארץ־ישראל כולה על גבול הכפר סנט־אישטוואן.
רוח גבורה מתחילה לפעם את יהודה בהשפעת גיבורי התנ"ך. בסביבת הכפר נמצאים עדרי־כבשים עצומים ורועים נוהגים בהם. מאחורי הרועים נשרכים נערי־הרועים ובידיהם מקלעות. מנערים אלה, ובמיוחד מחברו הטוב אישטוואן לאנְגִי, למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלע. יום אחד, לאחר שלמד מפי מורו יהושע את הפרק על דוד וגוליית, מתמלא יהודה רוח קרב עזה ושאיפה לנצח גם הוא במאבק נגד גדולים וחזקים ממנו.
לא אורכות השעות ויהודה יוצא לבדו אל פרשת־דרכים במבואות הכפר, ובידו המקלעת, אותה הוציא ממחבוא ה“נשק” שאגר במסתרים. הוא ממלא את כיסיו בחלוקי־אבנים, כמסופר בתנ"ך, והכול מוכן אצלו לקרב המכריע, חסר רק גוליית, שיופיע משפלת פלשת הסמוכה, הנמצאת לרגלי הרי יהודה!
והנה שיירה שלימה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים, נהוגות בידי בחורים בני־כפר, ענקים ובריאים, כל אחד שש אמות וזרת קומתו… את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעתו. הוא מניח אבן בפיסת־העור, מסובב את הרצועות מעל ראשו לתנופה, אחת ושתיים – משחרר רצועה אחת – ואז עפה האבן בשריקה חדה ופוגעת בראשו של ה“פלישתי”!
זרם דם קולח מאחורי אוזנו של “גלית” – ו“דוד” נושא רגליו ובורח. מובן שאינו בורח לביתו, כיוון שהוא משער כי כבוד גיבורים לא מצפה לו שם. “דוד” בורח לעבר השדות ו“גוליית” רודף אחריו עד שמשיגו, הרחק מן הכפר, ומתחיל להכותו בקצה העבה של השוט שבו הצליף קודם על הסוסים, וגם מחרים ממנו את המקלעת.
למזלו של הילד עובר שם איכר אחד, ממכריו של לאזאר, והוא מחלץ את יהודה ממכהו ומביאו לבית האב כשהוא חבול עד זוב דם.
מסיבות מובנות יהודה אינו טורח לספר לאיש מה קדם לאותן מכות־רצח שספג מידי ה“פלישתי”. האב רותם ללא דיחוי את הסוסים ומעלה את הילד אליו לכרכרה, ממש כמו שהובא, ואינו מניח לפייגה, האם, לרחצו מן הדם; וללא שהות מסיעו אל זקן־הכפר הסמוך, שממנו בא אותו עגלון. לאזאר נכנס אל בית זקן־הכפר לדרוש משפט־צדק לבנו, ואת יהודה הנאנח ונאנק הוא משאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר – “כל עוד רוחו בו,” כפי שנוח לילד להיראות מאשר לספר את האמת ולספוג מכות נאמנות גם מידי אביו…
עוד המבוגרים מתווכחים בקולי־קולות בתוך הבית – פוקח יהודה עיניו ורואה, מעל ראשו ממש, תותים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. הוא מקנא בציפורים שטועמות מתיקות שכזו – ומיד שוכח את מצבו “המסוכן”, מטפס לראש העץ ונהנה במלוא פיו מן התותים העסיסיים.
אותו רגע יוצא לאזאר עם זקן־הכפר, הונגרי בעל שפם רחב־מידות ובפיו מקטרת המעלה עשן של טבק גס, כדי להראות לו את הפצוע המסוכן, השותת דם – והילד איננו!
יהודה מתכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ואינו מוציא הגה מפיו כאשר אביו קורא לו בקול דואג:
“יהודה! יהודה! איפה אתה? לאן נעלמת?”
אך פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונופל ארצה – בדיוק בין שני המבוגרים. מיד נושאים אלה עיניהם למעלה… זקן־הכפר אוחז במותניו מרוב צחוק, ואילו לאזאר כועס ורותח על הביזיון שגרם לו הילד. יהודה יודע היטב מה קורה כשאביו זועם ככה, ולכן אינו מסכים לרדת מן העץ, למרות שהציפורים החלו מנקרות עתה במקוריהן גם את גופו, הטבול בעסיס תותים שחורים – עד שהוא מקבל הבטחה, בערבות זקן־הכפר המעלה טבעות־עשן במקטרתו, כי האב לא ייגע בו לרעה לאחר שיסגיר עצמו. וכך אמנם קורה. יהודה חומק למטה ומוצא עצמו שוב על הריצפה בחדר החשוך, המחניק, באכסניה של השוחט האשכנזי של יפו. הוא נרדם באמצע הרהוריו, והתעורר עתה רק לאחר שעקיצות הפשפשים מגרשות אותו ממיטתו.
יהודה חוזר ועולה על מיטתו כשהוא מהרהר במקלעת היקרה שגזל ממנו “גוליית” ההונגרי ואשר שוב לא חזרה לידיו, ובדרך המוזרה בה הסתיים שיעור התנ"ך המעשי הראשון שלו.
לצערו של יהודה לא מאריך מורו יהושע לשבת בכפר. בשנת 1869 פוקדים אסונות אחדים את משפחת לאזאר ראב. בחורף מתה האם פייגה לבית אהרנטל בהקשותה ללדת. בעדרים פורצת מגיפה, ומישהו אחר חוכר את האחוזה בסנט־אישטוואן, שבה נולד יהודה. האב עם ילדיו עוברים לעיר־מולדתה של פייגה, נא’ג־מג’ר. יהודה נשלח ללמוד אצל הרב פסח זינגר, המנהל בית־ספר יהודי בעיר פַּאלוֹטָה, כיום וַארפּלוטה. עימו לומד גם יהושע שטמפפר, המבוגר ממנו.
יהושע אינו מסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות ולייסד מושבה בארץ־ישראל, אלא מחליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסמטאות ירושלים, עירם של דוד ושלמה.
הוריו של יהושע מתנגדים לתוכניתו כי רצונם שימשיך ללמוד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר אינו שומע להם. הוא בדיעה אחת עם דודו לאזאר, אחי־אימו. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, משפיעה גם החשיבות הרבה שמייחסים השכנים ההונגרים למרד, בהנהגת הגיבור הלאומי לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. כשנתיים קודם־לכן השיגו ההונגרים סוף־סוף הכרה כלשהי בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראת מעתה הקיסרות האוסטרו־הונגרית. בפעם הראשונה נערכות בחירות לפארלאמנט משלהם, שמושבו נקבע בבודאפשט הבירה, ולאזאר אף לוקח בבחירות הללו חלק פעיל, ונבחר לנציג מטעם שכניו.
יהושע טומן מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויוצא מפאלוטה בדרך לארץ־ישראל. יהודה בן האחת־עשרה מלווה אותו כברת ארץ, השניים בוכים, מתחבקים ונושקים איש לרעהו לפרידה. “גלמוד נישארתי וליבי מלא געגועים וקינאה ליהושע,” מספר יהודה.
השנה היא עדיין 1869. יהושע עובר ברגל את סרביה ובולגריה. גם כשהוא פצוע, עייף, רעב וקרוע־בגדים – הוא מתמיד לפסוע בדרכים הקשות והמסוכנות, לטפס בהרים, לחצות יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים־אל־פנים. לבסוף הוא מגיע לסלוניקי שביוון, עיר־הנמל שרוב תושביה יהודים. הוא פונה אל החכם־באשי, כלומר הרב הראשי, ומספר לו על תלאות הדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ־ישראל.
החכם־באשי נותן לו מכתב, שבזכותו מסיעה אותו ספינה אחת בחינם עד סמירנה, היא איזמיר. זה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שבו הוא נוסע ואינו הולך רגלי. על כל אלה הוא עתיד לספר במכתביו ליהודה. בסמירנה הוא יורד מהספינה, מוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות ומגיע לביירות. הוא עובר דרכים נטושות ושוממות ומתענה בחום ובגשם, ברעב ובצמאון – עד שמגיע, כל עוד רוחו בו, דרך צידון – לצפת. אבל עד מהרה הוא עוזב את העיר הגלילית ומוסיף ללכת עד שבא בשערי ירושלים, באחד מלילות סיון תרכ"ט, קיץ 1869, בדיוק לפני שש שנים.
עתה מתייצבת לנגד יהודה דמותו של יהושע, שבמשך שבועות וחודשים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, תרמילו על שכמו ומטהו בידו, עד שהגיע לעיר הנכספת, ובה הוא יושב ומחכה בקוצר־רוח לבוא יהודה, ובלב יהודה עולה רעיון ללכת רגלי גם הוא, לפחות את הדרך מיפו לירושלים.
*
השעה היא לפני עלות השחר. בחוץ שוררת עדיין אפלה. יהודה מתעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת־מיאוס עזה ומחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש הוא מתגנב ועובר על פני בני־משפחתו הישנים הלומי עייפות. לפני צאתו מן האכסנייה הוא משאיר פתקה לאביו לבל ידאגו לו – כי הוא עתיד לפגוש אותם בירושלים.
בחור חזק ובעל־תושיה הוא יהודה. אינו חושש מפני הארץ החדשה, מהדרך הלא ידועה, משפת התושבים הערביים שזרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שטרם היה מודע לחומרתה. בערב הקודם חקר ודרש היטב לדרך המוליכה לירושלים. עתה הוא פונה אל הפרדסים, חולף על פני סְבִּיל אבּוּ־נבּוּט, שוטף את פניו וזרועותיו במי הרהט הקרים, הקולחים מקיר־האבן, וממשיך בדרך הפונה מזרחה. קו־האופק של הרי יהודה, שהחל מווריד־מעט כשעה לפני הזריחה, מורה לו בבירור את הכיוון.
הוא עובר על פני מקווה־ישראל בחשיכה־למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות מביאה אותו הדרך לקירבת רמלה. חם, והוא צמא למים, והנה הוא רואה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ־הולדתו הונגריה, מתאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סוטה מדרך־המלך ומפלס לו נתיב בעשב גבוה שחותך בבשרו כסכינים, אך מים אינו מוצא. לימים ייוודע לו כי העשב המושחז שמצמיחה כיכר זו הוא החילפה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האינג’יל, הוא היבלית, כבשו לעצמם בארץ־ישראל כל חלקת שדה שאינה מעובדת.
בעיר רמלה מרווה יהודה את צמאונו וממשיך בדרכו הלאה עד לאכסנית הדרכים של באב־אל־ואד, שער הגיא. שעה קלה הוא נח על שרפרף קש בסככת החאן ושותה קפה מריר, ואחר־כך מתחיל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו סלעים ואבנים והכל חשוף ועירום וניצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי־זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים־כחולים ושפע הנחלים של ארץ־מולדתו? הלא הגבעות שליד כפרו סנט־אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים, יפות יותר מן ההרים הקרחים והשחונים הללו!
מועקה יורדת על יהודה. שמש הצהריים יוקדת והוא נעשה שוב צמא. רק סמוך לשקיעה הוא מגיע לשערי ירושלים. חולף בסימטאות מלאות לכלוך, המזכירות כל־כך את סימטאות יפו, עלֹה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין־הערביים. על פניו חולפים ערבים ויהודים, לבושים כולם בבגדים המשונים האופיינים להם, ושכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות־מבט, נוצצות, פוסעים בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ואחריהם נשרכים עולי־רגל תמימים שהולכים בעקבות משיחם הצלוב.
שאלתו הראשונה של יהודה היא היכן הכותל המערבי. הוא מפלס דרכו לשם בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי־לחם המוסקים בעוגות־זבל יבשות, ועד מהרה הוא ניצב בפתח המבוי הצר, אל מול שריד חומת המקדש –
לעיניו מתגלות אבני־הענק וסביבן שממה וחורבן. על הסימטה סוגרים קירות עפר־ואבן עלובים, מטים לנפול, של שכונה ערבית שכוכיה מעלים עשן לעת־ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים ארוכי־פאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי־תיתורה, ולצידם קבוצה של יהודים חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות ומטפחות־פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות.
עד מהרה עטים על יהודה מכל צד יהודים פושטי־יד, חלקם יחפים, ומושכים בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –
כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – הוא שואל את עצמו – ואלה בני־עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פורצות מעיני הבחור בן השמונה־עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכל, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! והוא כה מתרגש בבכיו עד אשר המתפללים סביב מתחילים להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה“דייטש” – כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים קצרים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.
בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – ממהר יהודה משם לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שם הכין להם יהושע דירה לגור בה, ואליה ודאי כבר הגיעו, ברכיבה על חמורים, שאר בני־המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. ואכן, בבואו הוא מוצא את כולם שוכבים ונחים. גם הוא עייף כמותם. בלילה האחרון כמעט שלא ישן, ולילה לפני כן עמד רוב הלילה על הסיפון, מחכה לראות את קו־האופק של היבשה במזרח – חופה של ארץ־ישראל.
2. בירושלים. 🔗
בירושלים חיה עדיין אסתר ראב, אימו הזקנה של לאזאר. הוריו של לאזאר עלו, כאמור, לארץ־ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי שיזכו להיקבר בהר־הזיתים. לאזאר אינו מספיק לפגוש את אביו שלמה, שנפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים מגיעים, עוד לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים פוגש לאזאר גם את הגביר דוד מאיר גוטמן, בן־ארצו ובן־גילו, השניים מוצאים שפה משותפת ומתיידדים מאוד.
לאזאר הוא אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על “לחם החסד” – קצבת החלוקה שהוא זכאי לה מטעם “כולל אונגארן”, “בור שומן” שמכספי התרומות שלו מתפרנסים רוב יוצאי הונגריה – ונועז בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.
ואילו מעשיותו מתבטאת בכך שהוא מבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב, ועליו לדאוג שסכום הכסף הקטן שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.
כדרכו, הוא נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים מחליטים להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד לאזאר בשעתו משכניו האיכרים בכפר סנט־אישטוואן. האב ובנו משתפים בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, הדובר ערבית ומכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.
בפני יהודה נפתחים מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר הוא יוצא עם יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים, ובשעת החליבה הם משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי־המלון האירופיים והחנויות המקומיות, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ־ישראל.
עגלות לנסיעה ודרכים לנסוע בהן – לא קיימות עדיין באזור ההררי. לשותפים מתברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן הם מחליטים לחפש דרך לעבד את הגבינה סמוך לקניית החלב, ועד מהרה מייסדים מעין מחלבה קטנה בכפר בית־נובה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית־מערבית לירושלים. הם שוכרים מבנה, מסדרים דוודים לחלב על גבי אצטבאות, מתקינים שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קונים הרבה מלח, והעבודה מתקדמת יפה.
בלילות שבהם לנים השניים בבית־נובה יש ליהודה הזדמנות להתבונן בחיי הפלאחים הערביים, ששונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר בנעוריו בשנתיים שחי באחוזת דויטש, בכפר צ’סנק, בלב היערות הגדולים של הרי באקוני שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אסטרהאזי המפורסמת.
ואילו הפלאחים חורשים את אדמתם הדלה במחרשת “מסמר” עשויה עץ. אינם יודעים דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות־ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת־חריש. הבורות מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות נושאות על ראשיהן כדים מן המעין, כמו בימי המקרא. אבל אין בכך שום יופי, כי הכפריים עניים ומוכי מחלות ובייחוד מחלות עיניים, ובתיהם דלים.
ליהודה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה כשנתיים קודם־לכן בדרום ירושלים על־ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מווירטמברג שעלו לארץ מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בחיפה, לרגלי הכרמל, ובסביבות יפו: המושבה הגרמנית, ואלהאלה ושרונה.
השהות בירושלים בחורף ואביב תרל"ו, 1876, ניראית מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחה, והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. גוטמן מייסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם “עבודת האדמה וגאולת הארץ”. בחודש ניסן הם מפרסמים כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, ובו כתבו, בין היתר:
“אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור־לבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!”
כעבור שבועות לא רבים מתאספים כשלושים מבני האגודה בביתו של גוטמן. לאותה פגישה מביא עימו לאזאר את פנקסו, בעל הכריכה הירוקה, “ספר החשבונות והזכרון”. בפנקס רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ־ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בסנט־אישטוואן, ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא עלה ארצה.
עתה הוא פותח בפנקס רשימה חדשה, ומציין בה, בעט־ציפורן, את שמות כל חברי “עבודת האדמה וגאולת הארץ” הבאים לפגישה. הוא מציין גם את ארץ־מוצאם. רובם עולים מ“מדינת רוסלאנד”, היא רוסיה. בראש הרשימה הוא רושם את דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כולל גם את עצמו ואת בנו יהודה. עוד באותו יום נרשמים בפנקס גם סכומי הכסף שמסרו החברים לשם רכישת אדמה.
משמגיעה שעת התפילה עומדים חברי האגודה ומתפללים יחד, ומברכים זה את זה בשקט, מחשש עין־הרע. זמן לא רב עבר מאז נכשל נסיונם של גוטמן וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם “פתח־תקוה”. השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, “מעמק עכור לפתח תקוה”, ואת עמק עכור זיהו כאדמת יריחו.
*
יום אחד פוסע יהודה באחת מסימטאותיה שבעיר העתיקה, ורואה בחורים ערבים, בני־גילו לערך, המכונים שבאב, ניטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים מעידים על עוניו. הם מחרפים ומגדפים אותו: “יִלְעַן דינַכּ יהודי! שיכנזי חנזיר!” – ומנסים גם למשוך בזקנו, “חרא פי לחייתכּ – יא כּאפֶר! – חרא בזקנך – כופר!”
כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, מתערב גם יהודה לטובת בן־עמו. הוא סוטר לאחד הבחורים על פניו, שלא יעיז להעליב את הזקן, ומסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה מאומנים ופוגעים היטב, עד שהם פורצים בצעקות:
“אל יהודי קַטַל אל מסלִם! היהודי הרג את המוסלמי!”
חבורה של בריונים מתקהלת מסביבו. למזלו נזהר יהודה שלא להשתמש בנשק שבידו, הגם שעדיין אינו יודע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.
מצבו של יהודה חמור. הוא פורץ לו דרך בין הערבים ובורח כשהם דולקים בעקבותיו. לפתע הוא רואה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו הוא נכנס פנימה וסוגר אחריו את הבריח. הוא מוצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעות עמומות מבחוץ, ולעומתן עולות עתה מכל עבר צריחות־פחד – של נשים!
יהודה מסתכל סביבו ומתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחארם – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!
שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים, רחבים למעלה וצרים למטה, המגיחים מאי־שם, תופסים את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גוערים בנשים הצורחות, וקוראים מיד לבעל הבית לבוא. למזלו של יהודה מכיר האפנדי הערבי, שהוא בעל “חצר” המושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עוזר לו. הוא מצווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפונה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.
התנהגותו של יהודה מוציאה לו בסימטאות העיר שם של גֶ’דָע, בן־חיל. הערבים מתייחסים אליו ביראת־כבוד. אך דווקא אחיו היהודים מביטים בעין רעה על העזתו ומגנים אותו. הם טוענים שבהפעילו את אגרופיו הוא גרם נזק וסיכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים מתייחסים אל יהודה ראב בחשד משום שהוא בן־כפר וגם בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי “כולל אונגארן” התקיפים רואים בו נטע זר ואורבים להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.
יום אחד, כשיהודה ושותפו יעקב מצויים במחלבה שבבית־נובה, מתאבך ללא כל התרעה ענן־אבק בסימטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות־בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חוזרים עתה במרוצה, קודם זמנם, וצועקים:
“נשחטו כל היהודים והנוצרים בירושלים!”
יעקב ויהודה ממהרים על סוסיהם לירושלים ושם מתברר להם שכולם חיים. אמנם, אתמול התחוללה קטטה באחת הסימטאות. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה צעיף ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה, לא ידעה שאסור ליהודים ללבוש ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים, אלא שהפעם נחלצה בסופו של דבר על־ידי צעירים יהודים שבאו לעזרתה, היכו את המתנפלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.
יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים, אך כאשר שבו למחרת לבית־נובה – לא מצאו זכר למחלבה שלהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – הכול נעלם כאילו היה הפקר, רכוש ללא בעלים.
נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. לאזאר ומשפחתו, שהוציאו את שארית הכסף שהביאו מהונגריה על תעשיית הגבינה, נותרים עתה ללא פרנסה.
מתחילה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני “כולל אונגארן” ולבקש את קיצבת ה“חלוקה”, שמגיעה לו כמו לשאר יוצאי הונגריה. הוא עושה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו, אבל התוצאה היא שנעשה תלוי באנשים אשר לדרכם התנגד.
יהודה זוכה למשרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן. באמצעות הבנק מועברים סכומי־כסף רבים מחוץ־לארץ ומוחלפים במטבע מקומי. עיקר עבודתו של יהודה – כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי חשבונות ושליחויות אל הלקוחות. השכלתו, שבזכותה מצא עבודה מועילה ו“מודרנית”, מרגיזה עליו וגם מדאיגה את סביבתו. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, ירכב על סוסים, יקרא ספרי־חול ויעבוד בבנק! וכי מה הוא חושב לו? – גרמנית הוא דובר כאחד המשכילים, בהונגרית מקלל כבן־כפר חם־מזג, בעברית כבר משתעשע קצת כאילו היתה שפת חול, ויידיש כמעט שאינו יודע – המתפקר הזה, שכל דבר שבעולם מעניין אותו כניראה יותר מעול תורה ומצוות!
והם מחליטים להכניסו בעול: שילך לישיבה, ילמד ש"ס ופוסקים, ישא אישה! – וכאשר יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.
בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! מתברר שנגנבו על־ידי קרוביו, שביקשו בכך לרצות את ממוני הכולל. תקיפים אלה מתנים את המשך מתן ה“חלוקה” לבני־חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון מחליטים קרוביו להכריח אותו ללבוש בגדים ירושלמיים: קאפּלוּשׁ, מגבעת קטיפה שחורה; קַפטַן, חלוק משי מפוספס בשחור־לבן; וז’וֹבֶּע, מעיל עשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, קצר מהקפטן.
לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפת לאחר הפסד כספו, הוא נאלץ לקבל את הגזירה ואינו יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כועס ומתרתח, אך הבגדים – אינם. כל הבוקר הוא נישאר שוכב במיטתו במחאה. לעבודה אינו הולך, ואינו עושה דבר כל אותו יום.
3. נעורי יהודה ראב. 🔗
בלילה נודדת שנת יהודה. הוא כבר בחור כבן תשע־עשרה. האם לשם כך עלה לארץ? להיות כאחד הירושלמים החיוורים, הנפחדים, השונאים את עבודת־האדמה וחיים כקבצנים על מתנות־חסד?
הוא נזכר בערגה בשנתיים המאושרות שבילה באחוזת הכפר בצ’סנק, בחברת ידידו־ומורו ההונגרי סטיפן סייטשי, אשר השפיע על חייו כה הרבה. לאחר מות אימו לא מצא יהודה מקום לעצמו בבית לאזאר אביו, שעבר לגור בעיירה נאג’־מג’ר, והוא מטופל ביתומיו הקטנים ומצבו הכלכלי רע. יהודה נודד מעיירה לעיירה. לומד שנתיים בבית־ספר היהודי בפאלוטה, שבו אגף מיוחד ללימוד חקלאות. רב העיירה פסח זינגר שותף ללאזאר בחברת יישוב ארץ־ישראל, ושמו רשום בפנקס הירוק.
אחר־כך נודד יהודה בדרכים, בעוני, עד שהוא מגיע אל דודו, אחי־אימו, שגר, כיהודי כמעט יחיד, בעיר זירץ שנמצאת אף היא בהונגריה אך כל תושביה גרמנים. הדוד הוא אדם עשיר, בעל חנות סיטונאית גדולה לאריגי־צמר, ברחוב הראשי. יהודה מתקבל אצלו לעבודה, תחילה בתור שולייה, אחר כך הוא מתקדם, ובזכות כתב־ידו הנאה מוטל עליו לכתוב את מכתבי בית־המסחר – תפקיד שאותו הוא לומד בהנאה רבה משום שתואם את חוש הסדר והדייקנות שטבוע בו.
ואולם, משפחת הדוד היא משפחה מתבוללת, מושפעת מהשכנים הגרמניים. שתי משרתות דוברות גרמנית מחנכות את הילדים ברוח נוכרית על אגדות של קדושים נוצריים. דודתו לועגת לו ומכנה אותו: “היהודי מארץ־ישראל!” על יהודה נמאסים חיים אלה, והוא מתכונן לעזוב ולשוב לנדודיו. והנה, למזלו, מופיע יום אחד אצל הדוד יהודי עשיר, גבריאל דויטש שמו, בעל אחוזה גדולה בכפר צ’סנק, שבאותה סביבה. דויטש מחפש צעיר שיהיה מחנך לבנו היחיד, וגם יעזור בניהול המשק הגדול. הדוד, ידידו־בנפש של דויטש, ממליץ בפניו על יהודה. לאחר שהוא בוחן אותו קצרות, נושא יהודה חן בעיני דויטש, ומיד הוא מודיע כי יקח אותו עימו לאחוזתו. בטרם ייצאו לדרך, קונה דויטש ליהודה שתי חליפות בגדים נאות, לבנים, נעליים ועניבות, כדי שיבוא לבית־האחוזה בלבוש הולם.
הכפר צ’סנק והאחוזה, שנגלים לעיני יהודה בשעת הנסיעה הנוחה בכרכרה המצוחצחת של גבריאל דויטש, נמצאים בלב יערות של עצי אלון חסונים וכבדים. הבתים מטפסים על צלע הר שבראשו מתנוססת טירה ענקית, עתיקה והרוסה־למחצה. מצידו השני של ההר זורם נחל בגיא עמוק, וסביבו נוצרים אגמים קטנים, שמימיהם צלולים וקרירים.
בערב הראשון לובש יהודה את בגדיו הטובים ויושב לסעוד עם בני־המשפחה. על השולחן הגדול, הסגלגל, העשוי עץ מהגוני חום־כהה, כמעט שחור, פרושה מפה לבנה ועליה ערוכות צלחות חרסינה לבנות ששוליהן מוזהבים, ומערכות סכו"ם מכסף טהור. הכסאות מאותה מערכת, גבוהי מסעד, ממורקים היטב. אור הנרות הרבים, בנברשת הגדולה ממעל, מתנוצץ ברהיטים ונשקף מהמראות וממסגרות התמונות שעל הקירות הגבוהים סביב. בתמונות ניראים דיוקנאות עתיקים של בני משפחת אצולה הונגרית, לא־יהודים: גברים כהי־שער, בעלי שפמים, לחיים שקועות, עיניים יוקדות, לבושים בחליפות־ציידים; נשים עגלגלות וורודות־פנים. הכל כפי שמתארים בספרים ובציורים את מנהגי העשירים בטירות. אפילו שני משרתים, במדים מיוחדים, ניצבים זקופים כחיילים בפתח אולם־האוכל ומקדמים בקידה פני כל אחד מן הבאים.
יהודה, שכבר התרגל במקצת למנהגי האכילה החדשים בביתו העשיר של דודו המתבולל, בזירץ, אינו מבין תחילה מדוע משפחת דויטש, שאינה ניראית פחות יהודית ממשפחת הדוד, זקוקה לגינוני אצולה נוכריים כגון אלה. עודו מתפלא, ואל האולם נכנס בצעדים נמרצים אדם זקן, בעל פנים המביעים עוז ואצילות אך גם קדרות רבה. צנום, והליכתו עצבנית, כאילו הוא חושש מפני אוייב הבא בעקבותיו. המשרת קד ומכריז את שמו כדרך ההונגרים הנוהגים להקדים את שם המשפחה לשם הפרטי:
“סייטשי סטיפן!”
סטיפן סייטשי מתקרב בפסיעות קפדניות ומדודות, כשל איש־צבא, אל מקומו ליד גבריאל דויטש, שיושב בראש השולחן. בהמשך, לצד סייטשי, מוקצה מקום ליהודה, וממולם יושבים אשתו של דויטש ובנו בן התשע, לודביג, אשר בפניו מוצג יהודה לא כמורה אלא כעוזרו החדש של האב בעבודות המשק.
אחד המשרתים עוזב את משמרתו בפתח ועומד מעתה מאחורי סייטשי, מוזג לו יין טוקאי אדום ומוסקדה זהבהב, הכל לפי מנות הארוחה, שעשויות רובן בפפריקה חריפה, אדומה. סייטשי, מצידו, דואג להשקות את שכנו־הצעיר־לשולחן ביין המדיארי הישן והטוב, שנוצר ביקב האחוזה ומשתמר במרתפיה שנים רבות.
לאחר הארוחה פורשים דויטש וסייטשי לחדר הספרייה הענקית, לעשן, לשתות קפה מוקה ולבלות במשחק השח האהוב עליהם. סייטשי, למרות מראהו הקפדן והעצבני, הוא איש טוב־לב ושואף להיטיב. הוא מזמין פנימה גם את יהודה, ועד שמסדר דויטש את כלי־המשחק על הלוח, מראה לו כרכים מאוצרות ספרייתו, שמכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, במקצועות החקלאות, הכלכלה, המדע הכללי והספרות הקלאסית, והוא מבטיח ליהודה שילמדו שפות כדי שיוכל לקרוא בספרים כאוות־נפשו.
יהודה נבוך. למי אפוא שייכת האחוזה? לדויטש או לסייטשי?
מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שסיים את משחק השח, פורש סייטשי אל חדרו לישון. דויטש נישאר עם יהודה, לדבר על עבודת יום המחר, ובינתיים גם מספר לו על סטיפן סייטשי.
בשנת 1848, כאשר פרץ המרד של לאיוש קושוט, הגיבור ההונגרי שלחם לשחרור ארצו משלטון הכיבוש של האוסטרים – גייס סייטשי את אנשי אחוזותיו ואימן אותם ביחידת רוכבים שנלחמה לצד קושוט נגד הצבא האוסטרי. לאחר שנכשל המרד, ומנהיגיו, וקושוט בכללם, נאלצו להימלט ממולדתם, ברח גם סייטשי וחי שנים רבות בארצות־הברית כחוואי. ומפני שהוא לוחם־לחופש מטבעו, הוא משתתף במלחמת האזרחים, שמביאה לשחרור העבדים השחורים במדינות הדרום.
בארץ החדשה נושא סייטשי לאישה הונגריה ממוצא פשוט, לא בת־אצילים, ונולדים להם שני בנים. הוא מתרגל לחיי חוואי אמריקאי, אך לימים, כאשר מקבלים המורדים של שנת 1848 רשות לחזור למולדתם, הוא חוזר לארצו עם אשתו ובניו.
בני משפחתו האצילה, משפחת סייטשי, שנשארו בהונגריה, אינם יכולים לשאת את הדיעות החופשיות שהביא עימו מאמריקה. הם גם מסרבים להכיר באשתו, בטענה שמוצאה לא מיוחס. ייתכן שאינם שמחים על שיבת בן־משפחתם הגולה, מחשש שיתבע מידיהם את רכושו הרב. לפיכך הם מנשלים אותו מכל אחוזותיו, וגם מצליחים לשלול ממנו את תואר האצולה. לסייטשי נותרת רק אחוזת צ’סנק, ירושה מצד אימו. כל שנות גלותו היתה האחוזה מסורה לחכירה בידיו הנאמנות של גבריאל דויטש, שסיכן נפשו ועזר לסייטשי לברוח אל מחוץ לגבולות הונגריה לאחר כשלון המרד.
סייטשי מבקש מדויטש להמשיך ולנהל את האחוזה, ואילו הוא־עצמו בונה לו בית ביער, על גבעה מרוחקת, וממשיך בחיי חוואי פשוט, יחד עם אשתו ובניו, כפי שלמד באמריקה. יום אחד, בהיותו בשדה, פורצת אש בבית, לוכדת את כל בני־משפחתו ושורפת אותם.
מאותו יום נהפך סייטשי לאדם אחר. עצבות קשה יורדת עליו. הוא נעשה קפדן ועצבני ומחשבה אחת אינה מרפה ממנו – שקרוביו, שחששו פן יבוא לדרוש מידיהם את רכושו הרב, שרפו את ביתו ואת בני־משפחתו. הוא מסתגר ונמנע ממגע עם בני־האדם, אינו נותן אמון באיש, וחושש לאכול על שולחן זרים פן יורעל. רק בגבריאל דויטש הוא ממשיך לתת אמון, ועד מהרה מוסר לו במתנה את האחוזה בתנאי שהוא, סייטשי, יישאר לגור בה עד סוף ימיו, יקבל משכורת מסויימת ויאכל על שולחנו של דויטש.
עולם חדש מתגלה עתה בפני יהודה. הוא אוהב לטייל אל האגמים, לפסוע ביער הגדול על מרבדי עלים שנשרו, לשבת בחום היום בצל העצים שמכסים על פני המים, להתבונן, לחלום בהקיץ, לשמוע את קולות הציפורים שרוחשות בין הענפים, ולא לפגוש באיש.
האחוזה מכילה כרי־מרעה, כרמי ענבים, מטעי תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות תבואה, חלקת יער גדולה, עדר פרות, שוורים לעבודת החריש, סוסים ואפילו חמורים אחדים. בהונגריה החקלאות היא מקצוע שעוסקים בו יהודים רבים. הם חוכרים אחוזות של אצילים הונגריים ומעבדים אותן בעזרת פועלים מבני־הארץ. אחוזת דויטש נחשבת מודרנית ביותר. בעבודתו בה לומד יהודה שיטות־עיבוד חדשות ושימוש בכלי־עבודה משוכללים בכל מקצועות החקלאות – החל בחריש ובקציר, בטיפול בסוסים, בפרות ובעצי הפרי, וגמור בתעשיית היין וביערנות.
יהודה הצעיר מוצא חן בעיני סייטשי. אולי מעורר בו הנער המוצק, שאוהב לעבוד בשדה – את זכר אחד מבניו?
לא עוברים ימים רבים והמאדיארי הזקן פורש עליו את חסותו והופך להיות מורו, ובמידה רבה גם אביו הרוחני. יהודה הגיע לאחוזה בחורף, ימים שהשמש שוקעת מוקדם, הערבים מתארכים והלילות קרים ומשעממים. חרף מוזרותו, סייטשי הוא אדם טוב־לב, ודואג שיהודה לא יכלה זמנו לריק. מדי ערב הוא יושב עימו בספרייתו הגדולה, מלמד אותו לשחק בשח, ויחד קוראים השניים בספרים.
סייטשי קורא בפני יהודה את הרומאן “דון קישוט”, ומתאר בפניו כיצד יוצא האביר הספרדי, מתוך אמונה עזה ובכוחות דלים, להגן על אנשים נדכאים ועל עלמות שפגעו בכבודן; וכיצד, גם כאשר נסחף אחר דמיונותיו, ולעיתים גורם בלבול ונזק – כוונותיו תמיד טובות ומוסריות.
הוא ניצב באמצע החדר, הספר בידו, וקולו רועם, כדוהר אל מול אוייב נעלם האורב בפינה מרוחקת וחשוכה. ויהודה רואה מעתה את דון קישוט בדמות סטיפן סייטשי הצנום שרוכב על רוסיננטי ונלחם למען שחרורה המלא של הונגריה מעול הקיסר האוסטרי פראנץ־יוסף.
לאחר סיימם את “דון קישוט”, קורא סייטשי בפני יהודה את “אוהל הדוד תום”, המספר על חיי הכושים באמריקה, ובשעת הקריאה מספר לחברו הצעיר על הרפתקאותיו במלחמה לשחרור העבדים ועל החירות ועל הדימוקרטיה שנהוגים בעולם החדש. הוא מסביר שבני העם ההונגרי משועבדים וסובלים לא רק בגלל האוסטרים אלא גם מפני שהם נתונים תחת שלטון האצילים המושחתים מבני־עמם. סייטשי מאמין בשוויון כל בני־האדם, ונאומיו עושים רושם עז על יהודה, שמספר לו כי אביו חולם לנסוע למולדת העתיקה, לפלשתינה, וגם חולם שיום אחד יכירו כל מדינות אירופה בזכותם של היהודים, כמו שהכירו האוסטרים בזכות ההונגרים לקיים בחירות לפארלאמנט בבודאפשט.
סייטשי מלמד את יהודה לרכוב על סוס, להשתמש בחרב ולירות ברובה ובאקדח. לילה אחד הוא מביא לספריה את תיבת הסיוף שלו, שולף סיף אחד לו ואחד ליהודה, ומסביר את תורת הדו־קרב. כאשר הם מתעייפים מן הסיוף, קורא סייטשי מתוך “שלושת המוסקיטרים”. יהודה נכבש בקסמו של הספר ורואה עצמו בדמות ד’ארטיניאן, ממוצע־הקומה. מעתה, בהעפילו אל הטירה הענקית, ההרוסה־למחצה, שבראש ההר מעל צ’סנק, בשוטטו על מרבדי העלים הרקובים ביער, בשבתו בצל, בין שיחים, על שפת הנחל הצלול שבגיא העמוק – הוא חולם־בהקיץ שהנה־הנה יופיעו מולו שלושה חברים אבירים גבוהי־קומה רכובים על סוסיהם ועימם אישה מסתורית אחת, ויחד יצאו למסעות מסוכנים אל ארצות שמעבר־לים. ים שאותו טרם ראה מעודו.
גם את האודיסאה של הומרוס ויצירות אחרות מן הקלאסיקה של יוון ורומי, וממיטב הספרות הגרמנית, קוראים השניים יחדיו. ולעיתים הם מבלים בחבורה. גבריאל דויטש אוהב לנגן בגיטרה. בערב, לאחר הסעודה, מתאספים בני־הבית, שותים יין ונהנים מהאזנה לנגינתו של דויטש ואף מצטרפים אליו בשיר. אווירה נעימה של שלווה ותרבות שוררים בבית האחוזה.
[בסיור שערכתי בהונגריה בספטמבר 1994, בחברת בן־דודי עמנואל בן עזר, הגענו לעיירה וארפלוטה שבה למד לפני 125 שנים סבנו יהודה, אביה של אסתר. על הכיכר הרחבה במרכז העיירה עדיין “עומדת טירה מעולפת סוד, מימי הביניים, ולה שני צריחים בזוויותיה, וגג מכוסה צפחה שחורה, וחלונות קטנים שזכוכיותיהם משובצות בעופרת, וקירות קודרים ומכוסים פה ושם באיזוב ושרכים,” כתיאורה בספרו “התלם הראשון”. בזכרונותיו הטירה מוקפת ערוץ נחל עמוק מרוצף אבנים, ודרכו הוא וחבריו מתגנבים אל תוך הגן, המוגן על־ידי שבכת ברזל, לקטוף פירות. ואכן ליד הגן, בערוץ המרוצף, הנחל זורם כאז.
בכניסה לטירה, המשמשת כיום מוזיאון, גילינו שלט חקוק באבן המספר את תולדותיה החל מ־1439. מסתבר כי בין השנים 1699 ו־1702 היתה הטירה בבעלות משפחת סייטשי או סייצ’י, כניראה מאבות־אבותיו של סטיפן סייטשי.
נכנסנו לבניין הגבוה של בית־הכנסת, הניצב מול הטירה, אף הוא בכיכר. מאחר שנוסד ב־1839, קרוב לוודאי שיהודה התפלל בו יחד עם יהושע שטמפפר ב־1869, ומכאן יצא יהושע ברגל לארץ־ישראל. עזרת הנשים משמשת עתה גלריה לאמנות וחלל בית־הכנסת למטה הוא אולם ריקודים לנוער המקומי. במסדרון המוליך לעזרה מוצב שלט עשוי שיש לזכר יהודי וארפלוטה שנשלחו להשמדה באושוויץ, ובראשם הרב ד"ר ליאו זינגר, כניראה בנו או נכדו של הרב פסח זינגר, מורם של יהודה ויהושע.
ביקרנו בכפר סנט־איטשוואן. צילמנו את שרידי הבניינים שנותרו מאחוזת דויטש בצ’סנק ואת חורבות הטירה העתיקה וההרוסה־למחצה בראש ההר. הגענו לבית־הקברות היהודי של נאג’־מג’ר – חלקה מרובעת גדולה, מוקפת חומת ביטון, בלב השדות, מחוץ לעיירה. שער הברזל הכחול, שעליו מתנוסס מגן דוד לבן, סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס.
עמנואל התעקש: “לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס!”
ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, ואשתו ואשתי קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.
אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:
“אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ פנימה וגם לא תהיה לך בעייה לחזור.”
אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, הנשים תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס ולהעביר את משקל גופי לצד השני ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה שמשמשת לי כמדרגה. יש עוד כשעתיים לשקיעה ועלינו להגיע הערב לפרסבורג, היא ברטיסלבה, עירו של החת“ם סופר, שבה למד בנעוריו סבא־רבא שלנו לאזאר ראב. אנחנו סורקים במהירות את המצבות. בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית־הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס”ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. בן־דודי ממלא את האותיות במארקר שחור, כדי שיהיה אפשר להבחין בהן בצילום. אני עומד ומספר למצלמת הווידאו שבידיו:
“מכאן, מהעיירה נוגי־מדיאר [כך התעתיק העברי בספרו של יהודה], בקיץ 1875, לקח לאזאר ראב את בני־ביתו, את יהודה, את משה־שמואל ואת שתי הבנות, ויצאו בדרך לארץ־ישראל. המקום נטוש לגמרי, איש לא בא לכאן יותר. זה מקום שכוח־אל. כאילו אנחנו נמצאים על הירח.”
ואני אומר “קדיש” מול המצבות העתיקות של בני משפחת ראב ומסיים במילים: "טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ־ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ – "
בכל המקומות האלה כבר לא חיים כיום יהודים.]
לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, הוא ילד מפונק. שונא מורים. כאשר הביאו לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – הוא נעשה חולה, איבד את תיאבונו וסבל מנדודי־שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם “מורה” אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק. יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, מתיידד עם הילד ולוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות של האב.
מהיותו בן־כפר, נעשה יהודה עד מהרה יד־ימינו של דויטש. בשנה השנייה להימצאו באחוזה מוסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה נעשה אחראי לעבודת הפועלים, ואף שהוא צעיר מהם, הם מקבלים את מרותו לאחר שנוכחים לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה והחליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות, ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש משלם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד מתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משרואה דויטש את הצלחתו של יהודה, הוא מחליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה, ולהתמסר לתחביביו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות־הדבורים שטיפח שנים רבות.
יהודה נושם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי־היבול, של צ’סנק, את ריח יערות באקוני העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו מתפתחת עתה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו מבגרת אותו ומחשלת את רוחו. הוא מזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זוכה להערכה ושואף להצליח. כבר נידמה לו כי קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסייטשי. בית שממזג את האצילות וגאוות־המולדת המאדיארית עם התרבות הגרמנית ששולטת ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית, ועם אורח־חיים יהודי נאור. כל אלה שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי־מגיאר, שבה מתגורר אביו לאזאר עם האחיות חנה וטובה, והאח הקטן משה־שמואל.
ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ומשנה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק בקרמת, דיפטריה. במשך ימים אחדים הילד קודח וגרונו נסתם. כל בני הבית והמשרתים הולכים בזהירות ובפנים מלאים דאגה. רופאים מוזעקים מרחוק, אך מאומה לא עוזר, לודביג מת.
יהודה עובר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעוסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש מבקש אותו להישאר גם לאחר מות הבן, אך האם פורצת בבכי קורע־לב כל פעם שהיא פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכולים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים ומבקש לעזוב. דויטש מכבד את רצונו ואף מעניק לו מאתיים גולדן, סכום עצום, תשלום בעד עבודתו. את רוב הכסף נותן יהודה לאביו, להוצאות עלייתה של המשפחה לארץ־ישראל.
גם סטיפן סייטשי מעניק ליהודה מתנת־פרידה – אקדח. “דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכלל שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי להיות חופשי וכדי להגן על בני־אדם, וכמובן על עצמך!”
בהרהורים ובגעגועים אלה עובר על יהודה הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – משתנים־לכאורה חייו. הוא מסכים סוף־סוף ללבוש את בגדי הירושלמים – את הקאפלוש, הקפטן והז’ובע. מה גורם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו לאישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך הוא מקווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – כי טחנת־קמח בחכירה, וגם סוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב־משפחה של יהודה, רצחו שודדים ערביים כשרדף אחריהם באחד הלילות לאחר שניסו להתנכל לטחנה.
מעתה, אומר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות־נפשו, כמו בצ’סנק, וגם אישה תהיה לו, כמו לבן־דודתו יהושע…
4. נישואיו להדסה, נישואיו ללאה. 🔗
הדסה אינה זקוקה לקיצבת החלוקה ולנדבות של ה“כוללים”. היא עומדת ברשות־עצמה, מתמקחת עם הפלאחים שמביאים חיטה לטחינה ומוכרים חלק מהיבול בעזרתה, ומשגיחה ביד רמה על העבודה, שנעשית באמצעות הסוסים ההולכים סחור־סחור ומסובבים את אבן־הריחיים.
ביום נישואיו מלבישים ליהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עוטרים שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סבורים שמעתה הבחור־הפרא נרתם בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.
הדסה מקווה שבעלה הצעיר ייעשה לתלמיד־חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. בעלת חלומות היא, אך גם מעשית מאוד. היא מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שילך בדרך שהיא, ורוב יהודי העיר, רואים כמקובלת וכמכובדת – להיות בחור־ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.
כאשר מחליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה הדסה. היא סבורה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קורה. יהודה אינו מסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתולה בו הדסה. דווקא לאחר שניראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי “כולל אונגארן” – פורצים מקירבו המרד והמאבק.
מדי בוקר יוצא יהודה את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה סבורה הדסה שמגמת פניו לבית־המדרש – אך לא, הוא הולך לספרייה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או שהולך לביתו של ישראל דב פרומקין, עורך ה“חבצלת”, שמרכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה מתיידד עם העורך, קורא אצלו עיתונים עבריים שמתקבלים מחוץ־לארץ, וכאשר מתאספת שם החבורה – שומעים לעיתים נגינה בכינור, והנאספים מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ“ך בצוותא. הם לומדים תנ”ך לא כדרך אברכי הישיבות, שמתייחסים לספר הספרים רק כמקור להלכה ולתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה־חדשה.
עבודת השדה מושכת את יהודה, שריריו מבקשים לעצמם פורקן. לעיתים הוא לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה“שבאב”; או שיורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב הוא חוזר ברכיבה לביתו, שזוף־שמש וספוג רעננות מן הרוח הצוננת שבהרי ירושלים, כולו תוסס ועורג לחיים הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בשדות הונגריה.
יחסיו עם הדסה מתערערים. תחילה מצא בה פורקן לאון־נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת־איש, ודאי הדריכה אותו בסתריה והיתה מאושרת בו. אך היא מתעקשת לראות בו תלמיד־חכם ולפרנסו; מתנגדת לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה, ואינה רוצה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת להיות עובד אדמה במושבה החדשה שתקום.
כאשר ממשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף מביא הביתה ספרי־קריאה גרמניים מספריית הטמפלרים – מגיעים הדברים עד משבר. הדסה, אישה מסורה אך בעלת־אופי, מגייסת לעזרתה את קרובי־משפחתה ששידכוה ליהודה – ותובעת מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם מאיימת על יהודה הצעיר שתזרוק את ספריו החוצה!
יהודה, שנלחץ על־ידי אשתו וקרוביה, מתחיל ללון לעיתים בטחנת־הקמח, ויוצא מדי פעם לדהרת־חצות מסביב לחומת העיר, ובבוקר הסוס מעלה קצף זיעה, כאילו שדים רכבו עליו בלילה. תעלולים אלה מוציאים לו שם של פורץ גדר ומשביע רוחות טומאה.
ערב אחד מתפרצים ירושלמים מאנשי הכולל, מקלות בידיהם, לבית שבו יושבת חבורת המשכילים, מבני־חוגו של פרומקין, ומנסים להפליא בהם את מכותיהם כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות מהלכות מפה לאוזן על החבורה – הם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה, חברים בארגון הסתר “הבונים החופשים”, שמטרתו לקעקע את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני־ישראל חופשיים בדיעותיהם.
יהודה וחבריו מתגוננים כאיש אחד נגד המתנפלים, ואינם נכנעים. יהודה צועק לעבר מנהיגם:
“יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל’עוכרי ישראל' שכמונו!”
מאוחר יותר באותו ערב חוזר יהודה לביתו נרגז וסוער. הוא מקווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו כמה טועים ירושלמים אלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן מחכים לו בני־משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם מחליטים ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עומדת אשתו, דמעות בעיניה אך היא לא באה לעזרתו. דעתה כדעת המגנים אותו.
אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ואינו יודע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה שמוליד הייאוש הוא ניגש לחלון הקרוב ומאיים על באי־הבית:
“אם לא תרפו ממני אפתח את החלון ומיד יתפרצו הביתה השדים ורוחות־הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית ‘הבונים החופשים’!”
האיום פועל את פעולתו ופורצת בהלה. הקרובים מרפים מיהודה ומסתלקים, אך לאחר ימים מעטים מודיעים לו שעליו לתת ללא דיחוי גט לאשתו.
לא חולף זמן רב והוא מתגרש מהדסה, שכבר הרה לו אך הוא אינו יודע זאת, וכשנולד ב־1878 בנו־בכורו מנחם־שלמה, הוא כבר רחוק ממנה וזר לה. הבן קרוי כניראה על־שם שלמה ראב, סבו של יהודה, שעלה, כזכור, ארצה ב־1863 ונפטר בירושלים עוד לפני עלייתם של שאר בני־המשפחה.
יהודה בן התשע־עשרה עוקר לזמן־מה לשכונה החדשה מאה שערים. המתיישבים הראשונים, ובהם גם בן־דודתו יהושע, מזמינים אותו לשם כדי להגן עליהם מפני התפרצויות ליליות של גנבים ושודדים ערביים, שבאים מהכפרים הסמוכים.
הוא מטייל עם יהושע אל סביבות השילוח, קבר רחל והר־הזיתים, ובכל אותן שעות מרחיקות מחשבותיהם ושיחותיהם אל מעבר לחומות, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על האדמה שעתיד לקנות ההונגרי העשיר שבחבורה, דוד מאיר גוטמן.
*
יום אחד מתאספת חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בבית ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו נסיונותיהם לקנות חלקות־קרקע – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן, אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. אבל לאחרונה פיעמה תקווה חדשה בלב החברים. התקבל מכתב מאת חיים אמזלג, סגן הקונסול האנגלי ביפו ומגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לגוטמן וליואל משה סלומון כי מוצעת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי אימלבס, שליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני־החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופוריה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטייאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סלים קסאר, את הרבע הנותר.
לאסיפה בא גם יהודה, הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם גוטמן, סלומון ושטמפפר – יושבים ודנים בכובד־ראש בתשובה שישיבו לאמזלג ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – מושך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שבוקע מן החדר הסמוך:
“ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא…”
המנגינה והמלים מוכרים ליהודה. זהו השיר היהודי העתיק, שאביו היה שר לו בילדותו בהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם ממקומו ויוצא לחדר השני, ובדרכו מצרף קולו לנערה, עד לסיום:
“מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!”
הנערה משתתקת רגע בפתיעה, ואחר פורצת בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע את השורה האחרונה בעברית?
קולה ערב. כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים, ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה עוצר על פתח החדר ופנימה אינו נכנס. לא נהוג בירושלים שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו על־פי דין. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה שמוצאת חן בעיניך – היא להשתדך אליה ולזכות בהסכמת הוריה. והוא יודע היטב מיהי. זוהי לאה בת השש־עשרה, בתו הבכורה של בעל־הבית, ר' מנחם מאניש.
לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ־ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת טיפוס בהונגריה ושניהם נחלו בה. אז נדרו שכאשר יחלימו מהמחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.
לא עוברים ימים רבים וקרובת־משפחה של יהודה, דודה גיטל, שנמצאת בידידות עם משפחת שיינברגר, באה אל לאזאר בהצעת השידוך, ויהודה סבור שלא במקרה, אלא הוא ולאה כבר בחרו זה בזה. ויש בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא יצא ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו, אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, מעלותיו כבן־איכרים חסון־גוף ועז־נפש – שקולות כנגד “מגרעותיו”.
את חופתם של לאה בת השש־עשרה ויהודה בן העשרים מעמידים בחודש שבט תרל"ח, 1878, בבית הגביר גוטמן ואשתו, חשוכי הילדים. גוטמן מתייחס אל יהודה כאל בנו, והוא הראשון מבין שני העדים שחותמים על הכתובה שנותן יהודה ללאה. זה יום קר, לאחר תקופה של גשמים. תנור בוער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, השותפים לחלום הקמת המושבה, יושבים סביב לשולחן ומיטיבים ליבם ביין ובעוגות. שמחה כפולה הם שמחים על נישואי בנו של חברם לאזאר עם בתו של חברם מנחם מאניש, ועל כי לאה ויהודה יהיו צעירי המתיישבים במושבה החדשה.
יהודה ולאה שוכרים דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרים בה בחודשי הקיץ. לאה מקשטת את החדר בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אוהבת ירק ופרחים ושואפת גם היא לצאת אל המרחב. מעודה לא הסתגלה ליובש, לאבק ולאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו; גם לא לאווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים־לדיעה. גם היא חשה כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדיהם חיים בריאים וחופשיים. בינתיים היא מטיילת עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – לעציציה.
“הדסה לא הסכימה ללכת איתי לכפר. ואת, לאה, לא מתחרטת שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, ולעולם לא יהיה רב?”
“רק רב לא תהיה?” עונה לאה, “גם בתור סוחר לא היית מצליח. אתה כמו אבא שלך – אומר מה שאתה חושב. אתה חרוץ ואמיץ, אבל ישר מדי, כמו ברון הונגרי שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יהודה, יהודה, אני כבר מכירה אותך ויודעת שלמרות עקשנותך, הלב שלך רך, אבל תדע לך שאני, שצעירה ממך ולא משכילה כמוך – עשוייה, תודה לאל, מחומר חזק.”
לפרנסתם עובד יהודה בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית בשביל מוסדות ואנשים שונים בעיר. העבודה אינה נעימה ביותר. רוב המכתבים הם בקשות לתרומות ולנדבות, דבר שמנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה יודע שהעבודה זמנית, ויש דברים חשובים אחרים בחייו: אשתו והקמת המושבה.
5. חורש התלם הראשון. 🔗
המשלחת הראשונה שבאה לבחון את אדמות אימלבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, על גבי סוסים. משתתפים בה הגביר ר' דוד מאיר גוטמן, ממייסדי האגודה “עבודת האדמה וגאולת הארץ” בירושלים, שבכספו עתידה להירכש אדמת פתח־תקווה, ולצידו רוכבים יואל משה סלומון, יליד־ירושלים, וערבי בשם זאכרי, נציגו של הסוחר הערבי נוצרי מיפו, טייאן. בבעלותו של טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת אימלבס.
שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. דשנה היא ופוריה מאוד, מישורית, ומי הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – כמו בכפרי אירופה.
אבל כאשר שבים השניים ליפו, מצפה להם אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן באימלבס טרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כשלונות. הוא איבד חלק מכספו בנסיונות קודמים לקנות קרקע, שלבעליה לא היו שטרי־מכר מאושרים על־ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.
גוטמן וסלומון שבים לירושלים, מכנסים את מייסדי האגודה, את יהושע שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל, אליעזר ראב ובנו יהודה, מיכל לייב כ"ץ, ואחרים, מוסרים דין־וחשבון על שליחותם, ומחליטים להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת אימלבס. סלומון, בן־הארץ היחיד בחבורת “העולים החדשים” הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד־ימינו של גוטמן במשא ומתן, ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.
לאחר ביקורים נוספים ביפו ובאימלבס, יחד עם שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף קיץ תרל"ח, על שמו ולמען האגודה, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר אימלבס. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה, ושייך לסוחר הערבי־נוצרי מיפו, סלים קאסאר, נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה המייסדים, אך לימים יתברר כי הדבר הוא לברכה למושבה הצעירה.
עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא מים כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע. אחרי החגים של שנת תרמ"ט, שלהי 1878, יוצאים לגבעה זו – היום כיכר המייסדים – גוטמן ושטמפפר, ואליהם מצטרף יהודה הצעיר, שירד מירושלים ליפו, ומשם יוצא בראש שיירה של חמורים עמוסי קרשים וחומרי בניין, לצורך חפירת הבאר.
כאשר הוא יורד מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיניו ערבה אפורה־צהובה שמשתרעת לכל מלוא־העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראש־העין.
בגבעה, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח־תקוה: אוהל־מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי־יום.
הקבלן הערבי, אשר קיבל על עצמו את החפירה, הפסיק את העבודה לאחר שלא נמצאו מים בעומק שעליו סוכם עימו מראש. עוד באותו יום יורד יהודה בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל לחפור בה, וגוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת. כאשר רואה הקבלן כי היהודים ממשיכים לחפור, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה יחד עם פועליו, על בסיס של שכר יומי. לאחר כשבועיים נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא חג לחבורת הגברים שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, ראב וכ"ץ, כולם יוצאי הונגריה.
חבורת המתיישבים גדלה. הם בונים רפתות לשורי־העבודה, שבכוונתם להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם חופרים מחפורת גדולה ומכסים אותה מלמעלה בגג עשוי קש וחימר. המתיישבים קובעים תוכנית למושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים אמורים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר־חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.
החיים קשים, העבודה נמשכת מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר אימלבס הסמוך, שהחושות הקודרות שלהם מטפסות על תל בצפון אדמת המושבה – לא מעורר שמחה בלב. הם מהלכים כצללים, מנוונים מן המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, יחפים וערומים־למחצה. בלילות נשמעת רק יללת תנים. החשיכה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה ממושכת ומסוכנת, בגלל השודדים שאורבים בדרכים.
חבורת הגברים מתגוררת ליד הבאר, באוהל ובבניין אחד, שגגו חימר בלול בקש. הם אופים לעצמם את לחמם ומכינים את ארוחותיהם. יש להם מים טריים ונקיים לשתייה, ואינם נאלצים לשתות ממי הירקון הנגועים. הם שומרים על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לזריעה.
החיים קשים אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח־תקוה הרחבה משתרעת לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של באב־אל־האווה במערב, דרך אוהלי אבו־קישק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב ג’ראמנה, טחנת־הקמח של אבו־רבאח על מעברות הירקון והכפר אימלבס, שיוצרים קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פג’ה במזרח ויהודיה בדרום. יהודה חוזר לימי נעוריו המאושרים בסנט־אישטוואן ובצ’סנק. שוב אין עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה, והוא לבוש בגדי־עבודה פשוטים.
*
בסוף חודש כסלו, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, יוצאת חבורת המתיישבים, שהתרחבה בינתיים, לשדה קרוב, שמקומו משתרע כיום מזרחה־צפונה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. עימם שני שוורים רתומים למחרשה אירופית גדולה שנקנתה בשרונה. בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, שתוחמים את השדה החרוש. אחריו משלים גוטמן הקפה ראשונה, והמחרשה עוברת לידי שטמפפר, שדמעות חונקות את גרונו:
“עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים, וזאת לאחר שנעדרנו מארץ־אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!”
“אמן!” עונים אחריו בני־החבורה, עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, והם מעבירים את המחרשה מיד ליד בלהט ובדבקות. ההקפות נמשכות פעמים אחדות, אבל המחרשה המודרנית זזה בקושי.
למחרת מביא יהודה פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות קלות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.
במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה־צפונה, עד גדות ואדי אבו־ליג’ה. בינתיים מובאים גם שוורים דמשקאיים, ועבודת החריש נעשית קלה יותר.
את מעמד התלם הראשון עתידה אסתר להזכיר בשירה “לאב”, שמתפרסם ב־25 בינואר 1929, בעיתון “הארץ”, במלאת יובל שנים לפתח־תקוה: “ברוכות הידיים / אשר זרעו / בבוקרי־חורף, / לאיוושת זרזירים עטים – / שדמות־חמרה אדומות; [– – –] / חורש התלם על אף המידבר / בוקע ראשון באדמת־בתולה: / ברוכות הידיים!”
את השיר, המלא הערצה ליהודה, היא תזכיר פעמים לא־מעטות כשיר הראשון שפירסמה, למרות ששיריה החלו נדפסים כשבע שנים לפניו.
*
ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, שערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות־העבודה: לסוסים, לפרדים ולחמורים, לרעות בשדות כאוות־נפשם כדי להינות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!
וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.
עבודתו בחריש ובזריעה הסתיימה, ועל יהודה, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו־ליג’ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני־הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.
כמעט מדי יום נעשים נסיונות לפלוש לשדות פתח־תקוה: ערביי אימלבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם־לשעבר; ערביי שווייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח־תקוה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג’ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת־דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי־הבקשיש.
אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים בתגרת פנים־אל־פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה.
*
התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים, שמיספרם גדל, מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם־ביבול לחברים שטרם מתגוררים במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף. לקראת חג השבועות עושה דרכה שיירה של גמלים עמוסי תבואה לירושלים. אחרי חלוקת היבול נערכת סעודה חגיגית במאה שערים. גוטמן וחבריו אינם מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה באימלבס, נחלת טייאן, שמשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, ויבול השנה הראשונה הוא תעמולה טובה לרעיון הגדלת המושבה.
כך חולפת השנה הראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני משפחה אחרים. לאחר החג נישארות הנשים לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בונים לעצמם סוכת מחצלאות. יום אחד פורצים אריסיו של טייאן – פלאחים מאימלבס וממקומות אחרים, שנהגו קודם לחכור חלקות בנחלתו רחבת־הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמות טייאן. הם תופסים קרוב לשלוש מאות דונם ומתחילים לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לבעליהם היפואי.
איכרי המושבה, חלקם חמושים, מתייצבים מול אריסי טייאן ומנסים למנוע מהם את החריש, אך הפלאחים אינם נרתעים, וממשיכים לחרוש. בכל רגע עומדת לפרוץ קטטה המונית בין שני המחנות הניצים. לפתע יורדות במרוצה מן הגבעה, שעליה עומדת המושבה הקטנה, שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים: גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע, ולאה. השלוש משתטחות על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי אימלבס, וצועקות:
“על גבינו תחרשו!”
תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנופלת במחנם מנצלים הפתח־תקוואים להיכנס אל בין מסיגי־הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.
*
העונה החקלאית השנייה גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף יורדים גשמים רבים וגם שלג, אבל השדות, שאינם מנוקזים, עומדים מוצפים במשך שבועות ארוכים והופכים לביצה. גם הקור פוגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכשלון התבואה מעיקה המאלאריה. לשווא קיוו המתיישבים כי מגוריהם בגבעה, באזור המרוחק מן “האוויר המורעל” של הירקון, שבו ראו את הסיבה לקדחת – יעניקו להם הגנה מוחלטת כנגדה.
ובינתיים גם מתחוללים במושבה שינויים הרי־אסון. בידי המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של המתיישבים החדשים, ה“ירקונים”, הן בנחלה הנוספת שנקנתה מטייאן, והיא סמוכה לירקון ולביצה, שם מקור המאלאריה, המועברת באמצעות היתושים. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, ולהינות ממי הבאר הזכים, וזאת משום שלא עמדו בתשלומיהם בעד הקרקע. רבים מהחדשים הם עניים, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר־כך הסתנוורו מהצלחתה ונרשמו לקניית חלקות מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את דמי הקנייה, ומהם יהודים שהגיעו למושבה היישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי לדעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם בעד חלקותיהם.
לאחר סכסוכים וטענות מחליט רוב המתיישבים החדשים להגר לגדת הירקון ולהקים לידה יישוב חדש. הם לא שמים לב לדברי הוותיקים, למודי הנסיון המר, שמזהירים אותם מפני המאלאריה והבילהרציה, ואף מביאים את הרופא היפואי ד“ר מזוריקה כדי להרתיעם. התוצאה היא שיישובם של הירקונים נכשל, חלקם מתים וחלקם מובאים חולים לירושלים. נוסף לכך, נחלות רבות בגבעה מעובדות בידי ערבים, כי בעליהן לא ירדו מירושלים לגור בהן, אך ניסו להתערב משם בהנהלת המושבה. הימצאות הערבים מרעה את מצב הביטחון. למושבה הקטנה אין תשתית, גם לא תמיכה ציבורית מבחוץ. המתיישבים, כולם אנשים פרטיים, מאבדים את מרבית כספם. המושבה ניטשת בשלהי שנת 1881, לקראת שנת השמיטה תרמ”ב, אשר מביאה עליה את “מכת החסד” – אדמותיה מוחכרות לערבים, ובתיה הדלים נהרסים.
ואולם, בתוך כארבע שנים מתחדשת פתח־תקוה, בזכות מייסדיה, שקונים את אדמת יהוד (היא סביון כיום), מביאים קבוצת עולים מקרב חובבי־ציון בביאליסטוק ובפינסק, ומעבדים את חלקותיהם במושבה. וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, הירקונים, ויהוד – שהיא הגלגול השלישי – בא בראשית חורף תרמ“ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של פתח־תקוה, כאשר חוזרים אליה מיהוד חלק ממתיישביה הראשונים, ועימם חבורת ה”ביאליסטוקים". משלהי 1878, תקופה של כשש שנים בלבד – קמים ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין המשך, ואילו פתח־תקוה המחודשת שוב לא תינטש.
חובבי־ציון מרוסיה מסייעים לאיכרי פתח־תקוה לבנות בתים. ניבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי־ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעת בו שדרת עצי אזדרכת. צורת המושבה היא כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי־ציון, ובמרכז כיכר המייסדים, הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, שבזכות מנהלה, הרב אריה לייב פרומקין, התחדש היישוב; תחנת הדיליג’אנסים ליפו, וצריף הפוסטה, מקום חלוקת הדואר. מי שעומד בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכול להקיף במבט אחד את בתי המושבה כולה.
עזרתם של חובבי־ציון לא די בה, וביסוס המושבה בא רק כאשר הברון רוטשילד פורש עליה את חסותו. אמנם לא על כל איכריה, כמו במושבות אחרות, אלא רק על עשרים ושמונה מהם. פקידות הברון מבססת את החקלאות, וגם את תשתית המושבה: בתקופה זו מוקם בית־הפקידות, שהופך לבית ועד־המושבה, וכן בית־הכנסת הגדול, בית־ספר ובית־מרקחת. אך תקופה זו גובה מחיר חברתי כבד: בשל שיעבוד המושבה לפקידות הברון, האיכרים הופכים לעובדים שכירים על אדמותיהם. הבעייה מגיעה לכלל פתרון רק לקראת 1900, כאשר הברון מוסר את הנהלת ענייניו בארץ לחברת יק"א, המושבה נעשתה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, ומתבססת.
6. העבד השחור, הסוס האדום. 🔗
עלילות ותלאות רבות עוברות על יהודה ראב באותן שנים ראשונות, ובהן פרשת ידידותו עם השומר היהודי הפלאי דאוד אבו־יוסף מבגדד, שהיא סיפור לעצמו.
לאחר נטישת המושבה, בשלהי שנת 1881, נעשה יהודה מדריך חקלאי במושבות החדשות ראשון־לציון ונס־ציונה, ועם חידוש החקלאות בפתח־תקוה, באמצעות התיישבות הביניים ביהוד, הוא משמש מדריך לקבוצת העולים החדשה, הביאליסטוקים.
יהודה ואחיו הצעיר, משה־שמואל, בונים בית במשותף על מגרשו של אביהם, בצידו המערבי של רחוב פינסקר. כיום ניצב על מקומו בניין שמיספרו 21. בראשית חורף תרמ"ו, 1885/1886, עומד יהודה לראשונה כאיכר העובד ברשות עצמו. הוא נוטע כרם ענבים קטן ועצי תאנים. בחצרו גדלים תרנגולות ואווזים. לאה מטפלת בגינת־הירק, ומטפחת ערוגת פרחים קטנה שמצהילה את העיניים.
*
ריק מסביב. רק בקתות אחדות ודרכי־עפר המובילות מן המושבה לשדות הרחוקים. את השקט מפר רק ציוץ אנקורים, קול גלגלי־עגלות רחוקים ולפעמים צעקת־זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. ללאה וליהודה יש עתה חדר אחד ומטבח בביתם שברחוב פינסקר, הכל מעץ לבן והכל משופשף ומנוקה היטב בסבון נבולסי, שכמי, שיהודה נוהג להביא מיפו.
לאה עומדת ליד השולחן שעליו קרש גדול מהוקצע, לשם הכנת הבצק. היא מגלגלת במעגילה עלי־אטריות ומהרהרת בעובר שבבטנה. אלה החודשים הראשונים להריונה הראשון, והיא מאושרת. לפתע היא שומעת צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עומד כושי, העבד של שיח' אבו־רבאח, גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש בכתונת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים, השעירים – ערומים.
“מויה יא־מעלמתי, מויה! מים גברתי, מים…” הוא מבקש, ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב שבפינת החדר.
לאה נבהלת מאוד. עיניו דבקו בה ובכד באש שחורה – אבל היא ניגשת בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריה, והיא נותנת לו את הכד. הוא תופס בו בידו אחת, מרימו מעל לראשו, משרבב ראשו אחורנית, וזרזיף־מים קולח ישר לפיו הענקי בלי שיגע בכד.
כאשר לאה פונה ללכת, הוא שולח את ידו השמאלית לאחור וצובט בעכוזה.
היא אינה מוציאה הגה, אלא קופצת ותופסת את המעגילה הארוכה, וב“קנאק!” – בחבטה אחת – שוברת את הכד על ראשו.
המים נשפכים ברעש גדול סביבו, והיא חובטת בו במעגילה חבוט וחבוט. שומעת את החבטות יורדות על גופו, שכותונתו הלחה דבוקה אליו. היא מכה עד שנשברת המעגילה, ובידה נישארת שארית קטנה. הכושי עומד נדהם ורטוב, ואינו מניע איבר. משהו נדלק בעיניו והיא יודעת שכעת יתקפנה!
בו־ברגע נשמע קול חריקת גלגלים. מן הדרך קרבה עגלה. הכושי קופץ מעל לשברים ונמלט.
יהודה נכנס, ולאה, כל עוד רוחה בה, מספרת לו מה שקרה. היא חושבת שיהודה ירדוף אחריו. אך לא! הוא מביט בה רגע, תופס אותה במותניה, דקה כקנה ומשקלה מועט, למרות הריונה, מרים אותה מעל לראשו ורוקד איתה וצועק:
“גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חבר הקיני!”
"מטורף! הנח לי – " צועקת לאה. “עוד מעט תנהג כמו הכושי הזה! אתה יותר גרוע ממנו!”
יהודה מוריד אותה לאט־לאט, מסתכל בשברים שמסביב ומהמהם:
“כעת ישלם על חוצפתו!”
הוא מתיר את הסוס מיצוליו ודוהר היישר לשיח' אבו־רבאח. לעיניו, כך הוא מספר בחוזרו, כיבדו את הכושי בפלקות, הצלפות במקל חזרן על כפות־הרגליים – מנה הגונה.
בערב אוכלים השניים פלצאלאך מעלי־הבצק אשר הספיקה לאה לגלגל לפני ששברה את המעגילה.
“אקנה לך מעגילה של כסף!” מתלוצץ יהודה, “ובפעם הבאה לא תישבר כאשר יתקיפו אותך!”
לאחר חודשים אחדים נולדת ללאה בתה הבכורה, ציפורה, שנייה ליהודה אחרי מנחם־שלמה, בנו־בכורו מהודעס הירושלמית, חוכרת טחנת־הקמח, המכונה סית־אל־טחונה.
*
מול ביתם של לאה ויהודה ברחוב פינסקר, מעבר לשדה שבו נחרש התלם הראשון, משתרע עד למרחקים מישור אשר נפסק בצפון על־ידי הגבעות של הכפר הערבי אימלבס. מאחוריו, ליד הירקון, צומחים האקליפטוסים הצעירים שניטעו על־ידי המתיישבים כדי לייבש את הביצה ולהבריא את האוויר.
לאה תולה עיניה בשדרת העצים הרחוקה. סוף הקיץ הגיע. ימים שלאחר קציר. הכל יבש. שדות־השלף צהובים. ועתה, כאשר יש ליהודה עדר קטן, רועות שם הפרות.
שבת. יהודה הלך להתפלל במניין שבאחד הבתים. בית־הכנסת הגדול, הניצב במרכז המושבה, ברחוב חובבי־ציון, טרם הוקם. לאה קוראת בהספר “מנורת המאור” המתורגם ליידיש. במרחק־מה מהפרות רועים הסוסים, כבולים ברגליהם האחוריות, והיא רואה כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.
ציפורה התינוקת שוכבת בעריסת־עץ נמוכה, שנקנתה אצל נגר ערבי ביפו. שתי דפנותיה מעוגלות למטה, וכשנוגעים בה היא מתנדנדת.
לאה מניקה את התינוקת ומניחה אותה בעריסה. היא מנדנדת אותה ברגלה, בעודה מחזיקה בידה את הספר הגדול, וקוראת בו. על השולחן הקטן, לידה, ערוכים הכלים לקידוש. שטרודל גדול, מאפה־ידיה, ממתין על השולחן ולצידו בקבוק יין מתוק וגביע הכסף, מתנת אימה לחתונתם.
התינוקת מנמנמת. מן השולחן נודף ריח המאפה והיין – ועייפות גדולה נופלת על לאה. חם. היא מנמנמת. עוד רגע – והספר נשמט מידה. קול הלמות פרסות קרבה נשמעת לפתע. היא קופצת ממקומה והספר נופל ארצה. סוס אדום, ענקי, דוהר היישר מבעד לדלת ביתה הפתוחה לרווחה. בכהרף עין היא תופסת את התינוקת ועולה עימה על הכיסא שעליו ישבה.
הסוס נכנס בדהרה, מגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם־פרסות על קרקעית העריסה. מסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – הוא יוצא.
לאה יורדת מהכיסא, מאמצת את התינוקת אל ליבה וסוגרת את הדלת. חם, אך היא מבריחה אותה היטב.
התפרצות הסוס האדום היא כעין אות מבשר־רע לאחריתה של ציפורה. באותה שנה נחלית התינוקת בדיפטריה קשה. כאשר היא נזקקת בדחיפות לתרופה יקרה, מעמיס יהודה שק חיטה, מובילו ליפו ומוכרו כדי שיוכלו לקנות את התרופה. הילדה מבריאה, אך מזל רע רודף אותה.
בשנת 1887, בתשרי תרמ"ח, נולד ילדה השני של לאה, והשלישי ליהודה – ברוך. בהיות ברוך כבן שלוש, נחלית שוב ציפורה בת השש, הפעם בדלקת ריאות, שהחובש המקומי חושבה לקדחת רגילה. לאחר שמצבה מחמיר, מזעיק יהודה שני רופאים, האחד מיפו והאחר מראשון־לציון, והם באים ביום של שיטפון בוואדיות, אך אינם יכולים כבר להועיל.
ציפורה, בתם הבכורה של יהודה ולאה ראב, שנולדה ב־1886, מתה בי“ד כסלו תרנ”א, 1890, והיא השלישית לקבורה בבית־הקברות של פתח־תקוה, במרום גבעת העדשים, דהרת אל־עדש – בה ייקברו לימים גם לאה, יהודה, אסתר בתם, שנולדה באביב 1894, ושלושת בניהם – ברוך הבכור, אלעזר, שנולד בתר“ס, שלהי 1899, ובנימין, הוא אבי, שנולד בתרס”ד, שלהי 1903.
7. חטיפת אחיה מנחם־שלמה, בטרם נולדה. 🔗
עם בנו מנחם־שלמה, שגדל בירושלים, אין ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה שבעלה יעסוק בתורה, מקווה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם־שלמה, שהוא בעל תפישה טובה ושכלו חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זורם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ואין גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר־הבית.
בני־משפחה ושכנים באים אל הדסה ומתלוננים בפניה על רוח ההפקרות של בנה:
“ילד צריך שוט של אב. ילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא־אדם בירושלים.”
“אילו רצה יהודה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי.” היא עונה. “ואיך אוכל עתה למסור לידו את הילד?”
אולם כאשר היא נוכחת לדעת כי בנה־יחידה מוסיף לשוטט בשדות, גוברת חרדתה לבריאותו ולשלומו, והיא נאלצת לשמוע בעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכבר כתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא מסכימה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם יבטיחו לה אחדים מאנשי פתח־תקוה, שהם יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי־שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז אינה נרגעת עד שהיא מוצאת מלמד ירושלמי מעולה ושולחת אותו עם הילד לפתח־תקוה, שילמדו שם תורה, ולוקחת על עצמה את משכורתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני־ביתו שנישארו בירושלים.
אבל הדבר שמפניו חששה ופחדה מתרחש עד מהרה. לא עוברים ימים רבים מאז שלחה את מנחם־שלמה אל אביו, והנה חוזר בבהלה המלמד שנשלח עם הילד למושבה, ומודיע לה:
“אישה! לכי וראי מה עולל יהודה לבנך! בקרוב לא ידע הילד לומר תפילת ‘אשרי’ כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ולאביו לא איכפת כלל שאינו לומד תורה! יהודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!”
הדסה עוזבת את עסקי מסחרה והולכת לבקש עצה מרבני העיר ומקרובי־משפחתה כיצד להציל את בנה־יחידה משמד. אך הללו אינם יכולים לסייע לה מכיוון שמנחם־שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.
בצר לה מפקידה הדסה את אחד מפועליה הנאמנים על טחנת־הקמח ועל הסוסים המניעים את אבן־הריחיים, לובשת בגדי ערביה, ויורדת לכפר פג’ה, הסמוך לפתח־תקוה. אל באר הכפר באים לעיתים רועי העדרים של המושבה להשקות את עדריהם. היא יושבת שם ימים אחדים ואורבת, אולי יבוא גם בנה־יחידה עם הרועים ועם העדר.
ואמנם, יום אחד הוא קרב ובא, מתנהל בעקבות העדר, שזוף־פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, מקל גדול תחת בית־שחיו, ובחליל עשוי קנה הוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כרועה מנוסה.
היא ממתינה עד שיגש גם הוא אל פי הבאר, וכאשר פונים הרועים איש לעדרו, היא מגלה עצמה לפניו, מלבישה אותו במהירות בגדי נערה ערביה, שמוכנים לכך בתרמילה, מניחה את סנדליו על פי הבאר, ויוצאת איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, אל הרי ירושלים.
כאשר חוזר העדר בערב למושבה, והנער מנחם־שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה נרעשת. מיד יוצאים לחפש אחריו, ומגיעים גם לפג’ה, ושם – למרבה חרדתם, הם מגלים על פי הבאר את סנדליו של מנחם־שלמה, אך אותו עצמו אינם מוצאים!
יהודה מבקש שמישהו ירד לתוך הבאר לבדוק, אולי נפל הילד וטבע במימיה? כאשר לא נמצא מתנדב יורד הוא בעצמו. משלשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללה, ושעה ארוכה שוהה במימיה וממשש כל פינה – אך אינו מוצא דבר.
הוא חוקר ודורש אצל ערביי הכפר, ובסופו של דבר מגיע גם אל ידידו־משכבר, השיח' של פג’ה. השיח' מגלה ליהודה כי זה ימים אחדים ראו בכפר אישה ערבייה זרה, שלא מבני־הכפר, והיא ישבה בקירבם ושאלה וחקרה על רועי העדרים של פתח־תקוה ובייחוד על עדרו של חווג’ה יודא ערב (כך כינויו של יהודה ראב בפי הערבים) ועל בנו הנער הרועה.
אותה שעה יודע יהודה כי היעלמו של מנחם־שלמה – מעשה־ידי אימו הוא. תחילה הוא מבקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה מחליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא מכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוכרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זוכר את שליטתה בשפה הערבית, ששגורה בפיה כאחת מבנות־ערב – ולכן הוא מפנה את סוסתו וחזר למושבה, שקוע במחשבות נוגות.
למחרת היום עולה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי־רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו בשלום לירושלים.
8. אביה והברונית. 🔗
בל“ג בעומר של שנת תרמ”ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ־ישראל, אגב דרכו מראשון־לציון לזכרון־יעקב, ואחרי ששהה זמן־מה ביהוד, הוא עורך ביקור קצר בפתח־תקוה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. יחלפו עוד שנים אחדות עד אשר יקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח־תקוה תחת חסותו; אך בני המושבה כבר נושאים אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא מחכה לו בנבי־שמעון ליד קלקיליה. המושבה שולחת ארבעה רוכבים, ויהודה ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.
בהגיעם למקום הם מוצאים את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועוזרים לחלץ אותן. הם רוצים לחזור למושבה, אבל הברון מפציר בהם שילוו אותו עד זכרון־יעקב, והם כמובן אינם מסרבים.
לא עובר זמן רב, ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כורתים ענף גדול של תאנה וקושרים אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים אינם בנמצא. אחד הרוכבים מוצא תחליף… הוא רומז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן־מה מן המרכבה, והעניין מסודר.
כיוון שהתעכבו בדרכם, יורדת עליהם השמש בקרבת עיון־אל־עסוואר. הברונית צמאה למים, ואינה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. יהודה קונה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שמשקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך מגיש לה את החלב והיא שותה ממנו. הם ממשיכים הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית משוחחת עם יהודה ומתעניינת בארץ ובמנהגיה.
בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, יורד עליהם הלילה. החושך גובר, הם עולים גבעות ויורדים בקעות, עד שמבחינים כי תעו מדרכם, ומחליטים ללון במקום. הברון והברונית שמחים על ההרפתקה. הם ישנים במרכבה, והמלווים שומרים עליהם במשך הלילה. עם עלות השחר הם נוכחים לדעת כי הם קרובים מאוד לזכרון־יעקב, ועושים את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחות בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.
בלכתם בין הסלעים נקרעת נעלה של הברונית ובוהן רגלה מציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צוהל ממש משמחה.
עם בוקר הם באים בשערי המושבה, שם כבר מחכים להם בדאגה.
כך תיאר יהודה ראב בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, שסופר לבנו בנימין בשלהי שנות ה־20, את מסעו עם הברון רוטשילד לזכרון־יעקב. כעבור ארבעה עשורים, ב־1970 לערך, מעלה אסתר ראב על הכתב, בסיפור “אבי והברונית”, את מה שנחרט בילדותה בזכרונה, מפי האב, ודמותו עוטה גוונים של אהבה, גאווה ואגדה:
בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג’אנס את הזוג הנכבד מפתח־תקוה לזכרון־יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי־עפר, וסלעים חבויים תחתם.
נוסעים, נוסעים – ה’עגלון' חבוש כובע־לבד אפור, רחב־שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא ‘פיטורסקי’ מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.
עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! –
“Mon Dieu!quel paysage!”
‘אלוהיי, איזה נוף!’ – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת־תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב’פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות־רגליה הזעירות נתונות בנעלי־זמש דקות חדות־עקב.
בעלייה להר זכרון־יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו’קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים־התיכון המונח כמו על כף־היד. הוא מלא ארגמן, “Du pourpre – של ארגמן”, מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף־פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה’עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה’עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על־ידי החבל – ניתק במהרה.
ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון־יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי־זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?
עמד ה’עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים־פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.
היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב’עגלון‘, וצוחקת בקול־חזתי עמוק וגם ה’עגלון’ הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג’נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה’עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן־לווייה אחד.
והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת־דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.
“סיפור זה,” מסיימת אסתר, “סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור־חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו.”
חלק שני: פתח־תקוה של ילדותה 🔗
1. בתים ראשונים, מחזרים ראשונים. 🔗
אסתר ראב נולדה ב־25 באפריל 1894 בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה.
אסתר זוכרת מפי אימה מחמאה של אחד־העם, שביקר בו ואמר שהנקיון בחדר היה נפלא. אך ייתכן שלא אחד־העם הוא זה שנתן את המחמאה לבית ולבעליו – אלא ל' בינשטוק, שליח “חובבי ציון” לארץ־ישראל. בידינו תיאור הבית כפי שניראה בשנה שלפני הולדת אסתר וזאת בטבלה “רשימת המשפחות” בפתח־תקוה, שערך בינשטוק בעקבות סיור בארץ, שבמסגרתו ביקר גם אצל יהודה ראב.
בינשטוק סקר תחילה את מצבם של כל בתי־האב במושבה, ותיאר גם את משקו של יהודה ראב: יש לו בן זכר אחד, ברוך. הוא גר בבית־אבנים בעל קומה אחת, שאינו אלא חדר אחד. כן יש לו בית מבשלות, כלומר מיטבח, מכוסה רעפים, ואורווה ובה שני סוסים. מצב הבניינים “טוב מאוד”. לראב 6 דונאם גפנים, 44 דונאם שדות ו2־ דונאם ל“מושב וגן ירק”, כלומר, לבית ולחצר. מלבד זה יש לו פרה אחת וכן כלי־עבודה שונים, מחרשה ועגלה.
מבין 56 איכרי פתח־תקוה, הנסקרים בטבלה, זוכה רק עוד איכר אחד, דניאל ליפשיץ, בציון “טוב מאוד”. בהערות לטבלה מוסיף בינשטוק וכותב: “החדר גדול, קומתו 2 מעטר 40 סאנטימעטר. בהחדר, בבית המבשלות, באורווה ובחצר נקיון מצויין וסדרים. כלי הבית פשוטים אך טובים במראיהם. על הקירות שני קני רובה, רעוואלווער ומורה שעות. מספר גפניו 1,200 המביאים פרי. בעבודת אדמתו יוכל להיות למופת.”
הטבלה התפרסמה ב“הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש” – המתארת את מצב המושבות מקיץ 1890 ועד לתחילת קיץ 1893, ונדפסה באודיסה ב־1893.
בשנת הולדתה של אסתר, 1894, נדפס בווארשה, ב“לוח אחיאסף”, אחד משני הסיפורים הראשונים שמתארים את הטיפוס החדש של עובד־אדמה בארץ־ישראל. שם הסיפור “מסע יום אחד בארץ־ישראל”, מאת יהושע אייזנשטאדט־ברזילי. הסיפור מתאר את יהודה ראב, הנקרא בשם יהודה ההגרי, נשען על ידיו ורגליו וחופר תפוחי־אדמה בין העצים שבחלקתו, כניראה בגן הירק שליד ביתו ברחוב פינסקר. יהודה שבסיפור גאה על התנובה של אדמת המושבה, ומתווכח עם גישתו הביקורתית וספקנותו של המספר.
*
ואולם את בית־הולדתה ברחוב פינסקר אסתר לא זכרה, כי בהיותה כבת שלוש, והדבר היה לערך ב־1897, עברה המשפחה לבית אחר, שכור. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (ז’בוטינסקי כיום) ומיקומו שלישי או רביעי מהפינה. המושבה קטנה, ועדיין אין שמות לרחובות, והם נקראים על שם יושביהם – הרחוב של ה“אנגלנדר” (חובבי־ציון), הרחוב של יהודה (רוטשילד) וכדומה. הבית המרווח שייך לבן־ציון שאטיל הזקן, חותנו של אליהו ספיר וסבו של יוסף ספיר (לימים ראש העיר פתח־תקוה). שאטיל התגורר תחילה ביהוד, ולאחר־מכן בבית בתו, אשת אליהו ספיר.
חדר־השינה נטה צפונה, ובו מיטת־כילה שהאם ישנה בה, ומיטה שנייה פשוטה, רחבה, עם דפנות־ברזל, ובאמצע רוזיטה, שיש בה שמץ צבע זהב. אסתר אהבה לשכב למרגלות מיטה זו, מיטת האב, ולהסתכל ברוזיטה שבעיניה היא כליל היופי – מין מעשה־עשת שלא ראתה עוד כמוהו מעולם.
ריח טוב עולה ממיטתו של האב: ריח טבק, הוא נוהג לעשן מקטרת, מעורב בזיעה בריאה.
האם, במיטת־הכילה, היא כשרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעים ברוח, ושם, בתוך המיטה, חשה הילדה – יש הרבה מסתורין.
*
כבר בהיותה כבת שלוש יש לאסתר שני “מחזרים”.
האחד, איציקל קופלמן, בנו הצעיר של אברהם קופלמן, הלץ הידוע של המושבה, שבזקנותו ביקש שיקברוהו ביקב ליד חביות היין אשר אהב.
את קופלמן האב שלח יחיאל־מיכל פינס ב־1883 אל חובבי־ציון שבביאליסטוק, למשוך קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את הנחלות שירכשו בפתח־תקוה, שליחות שתוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש המושבה.
קופלמן התארח אז בפניבז, הסמוכה לביאליסטוק, אצל בן־ציון שאטיל, שיהודה ראב שוכר עתה למגורים את ביתו בפתח־תקוה. קופלמן שתה תה על שולחנו של שאטיל, קינח בעוגת לקח טעימה, החליק על זקנו והפליג בנפלאות ארץ־ישראל:
“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן והלבן, המוקף כולו ירק אילנות, ופותח לו את חלון־ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, אוכל מפרי אילנותיו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבגן־עדן.”
שואל אותו שאטיל, “מה דעתך ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה והצילינדר לארץ־ישראל?”
“צילינדר?! – הרי כתוב מפורש הוא: ‘ארץ זבת חלב ודבש’ – כל עץ, כל שיח שם – ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? רק תלכלך אותו.”
“ומה טיב אדמות המושבה?” מקשה ביאליסטוקאי אחר. “הגיעו אלינו סיפורים נוראים על הירקונים, השטפונות, המאלאריה…”
“הרי לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים, שחצי אבטיח די בו כדי להאכיל לשובע משפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח על קרקעיתה ונוטלים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. פעמים לשם טיול, ופעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם…”
כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד ב־1884, ונוכחים לדעת שפתח־תקוה חרבה עדיין והמציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של אברהם קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.
עונה להם קופלמן: “אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ־ישראל…”
משפחת קופלמן מתגוררת ברחוב פינסקר. איציקל הבן, אף הוא כניראה לץ, בחור עגלגל ושחרחר, נטפל אל אסתר הקטנה ונושק לה וקורא לה “מיידל’ה”, והיא קוראת לו “שטערעדיקער בערדלע”, ביידיש – “זקנקן דוקר”. ודקירות זקנו ככל הניראה נעמו לה.
לימים היגר איציקל לאמריקה.
*
“המחזר” השני, פרנק סמואל, הוא בנם השני של ה“אנגלנדרים” – כך כינו את משפחת המהגרים שבאה מלונדון וגרה ברחוב חובבי־ציון אך מסורת פולניה מכורתם טבועה בהם עדיין. ה“אנגלנדרים” קנו פרדס, וכפי הניראה הם בעלי־ממון. בעיני אסתר הקטנה ביתם הוא מעין גן־עדן מלא שכיות חמדה, תמונות ושטיחים שאין להם זכר בבית הוריה.
פרנק הוא צעיר צנום בעל שפם ומשקפיים שמראהו דוחה את הילדה אבל הוא מנגן להפליא בכינור, ואסתר אוהבת צלילים.
לאחר שפרנק מסבך את ליבה בנגינותיו הוא מושכה על ברכיו, ביד אחת מפטם אותה בשקדים מסוכרים ובפרוסות “אינגליש קייק” הנמוחים בפה, וביד שנייה מטייל מתחת לשמלתה הקצרה המעומלנת ומלטף את ירכיה. הדבר אמנם איננו נעים כלל לילדה, אבל מתוקף הכבוד שהיא רוחשת לנגינתו המקסימה אין היא זזה עד גמר טקס התה האנגלי, המוגש בכלי כסף ובדולח מצלצלים, ורק כאשר כולם קמים ועוברים למרפסת, נפטרת אסתר מהידיים המשמשניות.
*
בבית השכור של שאטיל, ברחוב רוטשילד, גדלה אסתר מגיל שלוש עד שש או שבע לערך. באותה תקופה נעקרו הכרמים, אירוע שהותיר בה משקע עצוב, שאותו תתאר לימים בסיפור “פילוקסרה”. באותו הזמן הוריה עדיין צעירים, ואחיה הגדול ברוך, נער כבן עשר, נשלח ללמוד בירושלים, והיא היתה במשך שנים אחדות בחזקת “בת יחידה” בבית, עד שנולד אחיה אלעזר.
את לידתו היא זוכרת היטב. לילה אחד, בראשית שנת תר"ס, סתיו 1899, התפתלה האם במיטת הכילה רבת המיסתורין, משמיעה מיני קולות חנוקים ואחר־כך צועקת צעקות איומות. אסתר בת החמש נבהלה ובכתה מרות, מתייפחת מפחד וכולה רועדת.
בעצם הלילה הזה עוטף אותה אביה בשמיכה ונושא אותה אל ה“אנגלנדרים” – שם פוצח ראש־המשפחה בזמירות של שבת אף־על־פי שזהו יום־חול פשוט, ובלבד שלא תשמע הילדה את צעקותיה של אימה. אסתר רועדת מקור ומפחד. הבן הבכור מתחיל להתגלגל על השטיח, מבצע מעשי־קונדס כדי להסיח את דעתה, וצעיר הבנים פרנק, זה שלעיתים מנשק אותה נשיקות בוערות שמבהילות אותה, מוציא עתה את כינורו ומתחיל לנגן במיוחד בשבילה, כדי להרגיעה.
אסתר יושבת ליד האח המסודרת נוסח־אנגליה. גזרי־העץ הערוכים זה על גבי זה בוערים וכלי־האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי־ענק מוכספים שהלהבה משתקפת בהם, ומירדה עשוי גם הוא כסף. ברקם מכאיב את עיניה. היא צונחת על השטיח שלפני האח, מפוטמת בכל מיני מתיקה שהבית מצטיין בהם, דמעות מלוחות נוזלות על שפתיה, עד שהיא נירדמת.
למחרת מתעוררת אסתר כבר בביתה־שלה. אביה אוחז בידה ומובילה לחדר־המיטות, שם שוכבת האם חיוורת, רגועה. ריח קרבול ממלא את החדר ומסב לאסתר בחילה. מנומנמת מושיטה האם יד רזה כלפיה, וכמתוך שינה מניחה אותה על ראשה – לידה שוכב יצור אדום פנים, מכוער בעיני אסתר, והיא כולה כעס עליו – האם בשביל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא ולצעוק צעקות נוראות שכאלה?
אלעזר אחיה נולד בערב יום כיפור תר"ס, ספטמבר 1899, כאשר כמעט כולם הלכו לבית־הכנסת לתפילת “כל נדרי”, ואולם בזכרונה של אסתר כך נקבעו החוויות שהותירה בה לידתו.
2. אהבתה למוסיקה. 🔗
כבר בראשית ילדותה שרה אסתר שירים, חלקם, לדבריה, שירים שהיא המציאה לעצמה. יש לה קול סופראן נקי וגבוה. היא יודעת את התקוה ואת ההימנון התורכי, וגם את האנגלי, אותו למדה בבית סמואל, ושירים הונגריים מימי המרד של לאיוש קושוט ששמעה מאביה.
לימים סיפרה לרות בונדי:
הוא היה מלא התפעלות מהמרד של קושוט, ואני יודעת – את מתארת לעצמך – שירי מרד מאותם הימים. למשל, שיר על חייל האומר: “כאשר אמות, רחוק מארצי, שימי מעט עפר מולדת תחת ראשי.” ואצל אבי קיבל הלהט הפאטריוטי [ההונגרי] – גוון ציוני.
אביה יהודה וסבה לאזאר הושפעו ממלחמתו של קושוט לעצמאות הונגריה. את המילים של אחדים משירי המרד שימר יהודה בספר זכרונותיו “התלם הראשון”. השיר שאסתר זכרה הוא “שירת הגולים שברחו מהמרד”, לאחר כשלונו של קושוט: “שתי ידי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל־עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!”
בראיונות העיתונאיים שנערכו עימה שבה אסתר ונדרשה למקומה של המוסיקה האוסטרו־הונגרית בעיצוב ילדותה. לדפנה אלון היא סיפרה:
הבית שלנו היה דתי באופן מיוחד, זו היתה דת מעומלנת, בעלת אופי אירופאי. הוריי היו אוסטרו־הונגרים, וההונגרים – יש להם אהבה מיוחדת למולדת. בשבת היינו שרים את “שיר המעלות” בלחן ההימנון האוסטרי…
ובאוזני רבקה כצנלסון, עורכת “דבר הפועלת”, היא הרחיבה אף יותר:
כשפת תרבות נחשבה בביתנו הגרמנית. אבא אהב טכסים ושמר על המסורת היהודית, אך בלא קנאות דתית חשוכה. בלילות שבת, לאחר הארוחה, היינו שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. פראנץ־יוזף הזקן נחשב לידיד־היהודים, והיתה לו הילה בעיני הוריי, כבעיני רוב היהודים בממלכתו הגדולה והמתפוררת. אבי היה נוהג לשיר פרקי תהילים, ובהמשך – אריות מתוך האופירות של אותם ימים. גם יוס’לה פידלר, הכליזמר של פתח־תקוה, גילה את המוסיקה העולמית, ואת החתונות במושבה היה מלווה על הקלרניט שלו בנעימות של רוסיני.
*
המושבה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות נשמעים עד למרחקים גדולים. גדרות השיטה מדיפות את ריחן, ריח קש וגורן מעורב בניחוח נרקיסי חריף, ריחה של ה“מימוזה”, וכאשר אסתר נושמת את הריח הזה – היא חשה שהוא מצמיח לה כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול, שרובם פרי הקלרינט של יוסל’ה שפילר (או פידלר), הכליזמר של החתונות.
שלושה כליזמרים במושבה מנגנים בחתונות אופרות, ואלסים ומארשים – יוסל’ה גרוגרת יבשה המנגן בקלרינט וגם בכינור, מוסה הספרדי, בעל תבלול בעינו האחת, הניראה כשד משחת התוקע בחצוצרה, והמתופף, תימני זקן בעל הדרת־פנים.
יוסל’ה נערץ עליה בימים ההם, ממש כשם שברוניסלב הוברמן יהיה מאוחר יותר. היא מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתה, שיוסל’ה עומד תמיד במרכזן. אפילו הכלות הרעולות בבגדי לבן אינן מושכות את ליבה כיוסל’ה. הוא קטן ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודה לא ראתה אותו אוכל, רק שותה. “פסקה” (תרבוש תורכי אדום) חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רוקדת לפי קצב השיר שיוצא מתוך חליל הקסמים, זה הקלרינט הבוכה והצוחק שלו.
יוסל’ה מנגן והיא יושבת לרגליו־כמעט, פיה פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותה ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג’יות נוגות והיא מזמזמת אחריו, יוסל’ה שומע וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר־שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לה, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, והיא לרגליו – נישאת על גלי־המנגינות לעולם קסום.
אסתר חוזרת הביתה ושרה מתוך מה שניגנו. שנים לאחר־מכן היא תזהה את נגינותיהם כקטעי אופרה, מארשים ואריות מוכרים מאוד – אאידה, קבלריה רוסטיקנה, קדרילים ומינואטים. מינואט ששמעה לראשונה בחתונה מהקלרינט של יוסל’ה שפילר וחשבה כי הוא יוצרו יתגלה לה כעבור שנים רבות, כשתהיה במוצרטאום בזאלצבורג, כיצירה של מוצרט.
בריקודים משתתפת אסתר עם חברותיה בנות השמונה – מאזורקות של שופן, מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל היא אוהבת את ה־Lanner – ריקוד שדומה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים־גלים. (יוזף לאנר, 1801–1843, היה כנר ומלחין וינאי, מאבות הוואלס הקלאסי).
3. בביתה החדש – חצר מלכות. 🔗
יהודה ראב חי בפתח־תקוה כל שנותיו ונחשב לאיכר חרוץ אך ההצלחה לא תמיד האירה פנים לו ולחבריו. תוכנית מושבה המתפרנסת מן הפלחה ומוציאה לחמה מן הארץ, פשוטו כמשמעו – אינה מתאימה לאדמות פתח־תקוה. כאשר הברון רוטשילד לוקח תחת חסותו, בשנת 1892, חלק מאיכרי פתח־תקוה, מתקבל יהודה לעבוד במשק החקלאי שמסדר הברון. תפקידו – להשגיח על החריש ועל נטיעת הכרמים – לתעשיית היין. בדרך זו חושב הברון לבסס את מצב המושבה, ולשם כך מוסרים לו האיכרים את אדמותיהם ואלה מעובדות במשותף, כנחלה אחת. בגמר עבודתו אצל הברון מקבל יהודה הלוואה גדולה, קרוב לעשרת אלפים פראנק, ובעזרתה רוכש חמישים ושמונה דונם אדמה עליהם הוא נוטע את כרמו, וכן בונה לעצמו בית חדש בכניסה למושבה מצד מערב.
הבית החדש, שניראה בעיני אסתר כארמון, ניבנה ברחוב על עשרת הדונמים שקיבל יהודה ראב מ“הקומיסיון”, פקידות הברון. השטח היה קודם גן נסיונות לעצי פרי נשירים, שלא הצליחו, והוזנחו על־ידי ה“גננים”, האגרונומים שמינה הברון. הוא משתרע מרחוב יפו (ז’בוטינסקי של היום) צפונה עד לביתו השכור של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שתושלם בניית הבית החדש.
לילה אחד, בשנת 1901 לערך, מתעוררת הילדה בת השבע, עדיין בבית השכור של שאטיל – ורואה את אביה ואימה לבושים, וסביבם הבנאים, ערבים עירוניים מיפו לבושי מכנסיים רחבות וחבושי תרבושים אדומים, והנגר המומחה, תושב המושבה דוד סטוליר, הוא המנצח עליהם. האם נושאת בסל קומקום גדול מלא קפה, וכיכר לחם גדול, וכולם יוצאים את הבית.
בחלקה הסמוכה כבר עומדים קירות האבן של הבית החדש – אבל צריך למהר ולכסות את הגג ברעפים, אחרת יבואו פקידי הממשלה התורכית ו“יהרסו” את הבית, כלומר צריך יהיה לשחדם בבקשיש שמן מאוד כדי שלא יעשו זאת.
בבוקר, כאשר קמה אסתר ורצה לבית החדש – היא מוצאת אותו כבר מכוסה ברעפים אדומים ויפים ואין קץ לשמחתה.
הבית ניצב בגובה של שני מטר מעל פני האדמה וקירותיו העבים בנויים אבני כורכר מחוררות ומסותתות שהובאו ממחצבת באב־אל־האוה, גבעות רמת־גן כיום. בבית ארבעה חדרים מרווחים וגבוהים, תריסים ירוקים, מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד הסאלון, אף היא גדולה ומרובעת ולה גג של סוכה תמידית. במרפסת זו עולים במדרגות למעין במה קטנה שמוקפת מסטבה, מין ספסל בנוי, ברוחב שבעים־שמונים סנטימטר. לאיצטבא זו אין גג, ועליה מתרווחים בני־המשפחה ונחים מעמל היום, כשעל ראשיהם כיפת־שמיים כבדת־כוכבים ומטאורים בוזקים.
האיצטבא ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאב יש כר של קש מיוחד שהוא ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו הוא שם למראשותיו כאשר הוא עייף. “רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו,” מספרת אסתר, “מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים. על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד־אחד למיטות הקרירות.”
הבית קריר בקיץ וחם בחורף. מדרגות מובילות ממנו אל החצר – “חצר המלכות” כפי שמכנה אותה אסתר – הנטועה אקליפטוסים ישנים, ענקיים, שאחדים מהם נעקרו כדי לעשות מקום לבית. ויש בה עצי־פרי יבשים־למחצה, חבושים, תפוחי־עץ ואפרסקים, שנותרו מגן־הנסיונות, וגינת ורדים לצד הרחוב, שאותם הביאו פקידי הברון מצרפת במיוחד לתעשיית הבשמים שהקימו. ורדים בהירים, פרועים במקצת, דומים לוורד־הבר, אבל ריחם משכר.
ברוך מביא לאחותו ייחורי שושן־בר והיא שותלת מהם ערוגה שאורכה שישה מטר. הייחורים נקלטים ופורחים – והדבר מסב לה אושר גדול ומהווה גם מקור לגאווה. אביה מקצה לה חלקה בגינה שליד הבית. “זה בשבילך, אסתר,” הוא אומר לה, “כאשר תתחתני יהיו לך ירקות!”
הבית עומד מרוחק מעט מן הרחוב, והחלקה שלפניו זרועה על־פי־רוב תפוחי־אדמה. את החלקה תוחמת גדר של שיטה, ששני עצי תות צומחים לידה. על אחד מהם נוהגת אסתר לטפס, ממלאה את בטנה בתותים לבנים גמלוניים, מתוקים עד לזרא, ואגב כך מתבוננת בשחקן מנחם גנסין העובר ברחוב מבוסס בחול ושם פעמיו למלון גיסין הסמוך.
הבית המוארך גובל ממערב בגן הילדים ובבית־הספר לבנות יק"א. בגינת בית־הספר, שבניינו נהרס בינתיים ועל מקומו נבנתה תחנת מגן דוד אדום, רואה אסתר לראשונה פרחים תרבותיים, ביניהם פרחי אמנון־ותמר, שנחקקים באופן מיוחד בזכרונה בזכות יופיים המפתיע.
בחצר הפנימית, לפאתי דרום, נבנתה אורווה גדולה, עשוייה עץ, בעלת שתי קומות. צבעה אודם של יין ומין ורוד של שקיעה, כי האודם משנה את גווניו עם שעות־היום. צביעת האורווה נעשתה בידי האב, “בידיו הברוכות ובטעמו הטבעי הטוב ניחש, ממש כצייר־אמן – כיצד לערבב את הצבע,” היא מספרת. האורווה היא מרכז החצר, ומרתקת אליה את עיני הכל. מאחוריה מתנוסס אקליפטוס ענק, וירקו משחק עם האדום – אסתר טרם יודעת לפענח כל זאת אבל היא מרגישה בחוש שזוהי תמונה.
הקומה התחתונה של מיבנה העץ מחולקת לאורווה ולרפת. באורווה שניים־שלושה סוסים: הנס, קלוץ ובראון, כמעט כולם צבעם אדום־חום. הנס הוא היפה והצעיר ביניהם, ודומה לסוס־מירוץ בראשו היפה. קלוץ כשמו כן היה – בול־עץ, דומה לגבר בשנות העמידה, שהעלה כרס, ובראון – סתם סוס.
אלה הן השנים היפות ביותר בחיי־המשפחה. המשק המעורב מניב את יבולו. ברפת חמש פרות, אחת מהן דמשקאית. בעליית־הגג שבקומה השנייה מאחסנים את השחת הקצוצה לחורף. החצר רחבת־ידיים. מול הבית, מצד מזרח, גדלים אקליפטוסים ענקיים המטילים צל, מרעננים את האוויר ומבשמים אותו בריחם המיוחד.
שמות בעלי־החיים והבהמות בחצר הם פועל יוצא של השפות השולטות בארץ. את הפרות, שנקנו מידי ערבים, קוראים בשמות ערבים. שמות הסוסים מקורם באחוזת דויטש־סייטשי בצ’סנק שבהונגריה, ונקראים בשמות גרמניים. מאוחר יותר, כאשר העברית קמה לתחייה והתנ"ך חודר לחיים – ישנה כבר חתולה בשם דלילה, וסוסה בשם ושתי, ואולם הכלב נקרא עדיין בשם ערבי, דבח, שפירושו טבח.
*
יום אחד כשאסתר משתעממת וכניראה גם מציקה לסובבים אותה, מביאה לה אימה – שניראית בעיניה באותם ימים רחוקה ויפה – חוטי־צמר עבים ואדומים, ונוצת־אווז, ומלמדת אותה לסרוג “שרשרת”. הצלחתה של אסתר אפסית. היא שונאת את החוט הגס ואת הנוצה המשמשת כמסרגה, והמלאכה ניראית לה חסרת־שחר. היא נמלטת לחצר ומתחילה להתגרות בדבח, ומיידה בו אבנים. הוא קשור בשרשרת לעץ־התות ואינו יכול לעשות לה מאומה – רק להשתולל, לנבוח ולהסתמר. דבח הוא כלב ערבי, הדומה יותר לשועל מלכלב, מדובלל־שיער, מלוכלך וזועף תמיד, שממש תענוג להרגיזו.
אך לפתע, כמו בחלום־בלהות, מצליח הכלב לחלץ את ראשו מתוך הקולר ומסתער בכל זעפו על הילדה, קורע את שמלתה ומטיח אותה ארצה – אך אינו מעז לנשוך. הוא מעפר ומגלגל אותה בחול, עומד מעליה ונובח במלתעות צהובות חשופות ולא מאפשר לה לקום. אסתר צועקת בכל כוחה, האם באה במרוצה כשמטאטא ארוך בידה, ודבח, בראותו אותה, נושא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חוזר אלא כעבור ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפני אסתר ולפני כל אחד מבני־הבית, כמי שמודה בכך שחטא חטא גדול.
מאז לא מעיזה הילדה להרגיזו – להיפך, הם נעשים ידידים. האם נוהגת להפקיד בידיה את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראת אסתר ומלקק את ידיה.
*
מתחת לבית כולו משתרע המרתף, שהוא מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על־ידי אשנבים מקבילים, מסורגים. על אצטבה גבוהה, שנמשכת לאורך הקיר, מונחות חביות יין, ועל אצטבה אחרת כדי חלב. לאורך הקיר עומדות ג’ארות מלאות דבש וכדי ריבת ענבים. על חוטי ברזל דקים, שמתוחים מקצה אחד של המרתף לקצהו, ממש מתחת לתקרה, תלויים אשכולות ענבי מוסקט של סוף הקיץ. וליד הכניסה למרתף, שריח של טחב וריח יין עולה ממעמקיו, עומדת מערכת גיגיות־נחושת עצומה, למן הגדולה שמכילה את כל כביסת המשפחה, ועד לקטנטונת, ללישת הבצק ללחם, מערכת שמשמשת לאסתר מעין קסילופון או עוגב. ב־1968 היא עתידה לתארו בסיפורה “המרתף”.
לאסתר הגר היא מספרת:
אני זוכרת את פגישתי הראשונה עם הספרות. תחת ביתנו היה מרתף שבו התסיסו את היין בגיגיות־נחושת. שם הייתי מוצאת לי מסתור מאנשים ומשלחת את דמיוני לחופשי. הייתי שרה לעצמי ומתופפת על הגיגיות. בפינת המרתף היתה גניזה של “שמות”. בין הדפים שנשתמרו היו גם חוברות ישנות של “כנסת ישראל” וה“צפירה”. אני אך התחלתי לומדת לקרוא ולכן קראתי רק את הדברים המנוקדים ובעיקר שירים. והנה נפל שם לידי שירו של יל"ג “תולעת יהודה”. קראתי וחיברתי לו מנגינה. התחלתי לשיר אותו יחד עם הכותרת, אותה חשבתי לחלק מהשיר. פתאום נכנס אחי ברוך ומצא אותי שרה בדבקות רבה “תולעת יהודה” ומתופפת בכל כוחי על הגיגיות. מאז דבק בי הכינוי “תולעת יהודה”.
כשמולאות לאסתר אחת־עשרה משדכים לברוך, אחיה יפה־התואר, את רבקה בת יהושע משה שלאנק מירושלים, שכינויו “אבו־בסל” והוא אחד הגבאים בעלי־השם בעיר. אביו של יהושע, יוחנן צבי שלאנק, השתקע בירושלים בשנת תקצ“ב, 1832, והיה ממייסדי “בתי מחסה” ו”נחלת שבעה“. יוחנן צבי היה נכדו של ר' יעקב עמדין, תלמיד־חכם נודע וראש הלוחמים במה שנחשב בימיו ל”מחתרת" של ספיחי התנועה השבתאית ביהדות האשכנזית. המשפחה מיוחסת ואמידה, והכלה יפה, ואולם ברוך אינו עתיד להיות מאושר בנישואיו.
החופה נערכת על המרפסת הרחבה של בית־הכנסת הגדול ברחוב חובבי־ציון, ומשם יוצאים הכל בתהלוכה, בליווי תזמורת, עד לבית ברחוב רוטשילד. שם, בחצר, על אדמת החמרה הקשה, מתקיימת החגיגה.
*
את הבית הישן, שעדיין ניצב על מכונו, 100 שנה לאחר הולדתה, מזהה אסתר בביקורה בפתח־תקוה בראשית שנות ה־70. הוא השני ברחוב רוטשילד, צפונית לפינת ז’בוטינסקי, בקטע המערבי. היא באה בחדריו, ומספרת לי לאחר־מכן כי קישוטי התקרה עדיין נותרו כפי שהיו בילדותה. בעקבותיה גם אני הולך לבקר שם, וחבל שאיני עושה זאת בחברתה. הבית אכן דומה לתיאוריה בעל־פה ובכתב, הוא בעל מרפסת ארוכה ומרתף, שאולי עליו כתבה בסיפורה “המרתף”. יהודה ראב מספר בזכרונותיו שהבית עמד “ברחוב יפו (כיום ז’בוטינסקי)”, והדבר אכן מתאים לבית שאותו זיהתה אסתר. בינו לבין רחוב ז’בוטינסקי מצוי כיום בניין נוסף, חדש יחסית, שניבנה כניראה על מקומה של האורווה.
4. בזרועות חדיג’ה על החול הלוהט, שלביה הזקן וסלחה בתו. 🔗
צהריים. החצר כבריכת חול לוהט, וצעיפי אד דקים מהבהבים מעליה בלי הפסק. האם נירדמה בחדרה, ובצל המרפסת הקרירה, הפתוחה למערב, יושבת חדיג’ה, העוזרת הערבייה, טובלת פיתה בשמן, מלפתת בבצלים, ולועסת כמעלה גירה; מטבעות הכסף, התלויות על צווארה, מצלצלות בקצב מונוטוני, ומיישנות.
כמתוך שינה מתחמקת אסתר חרש מעל המדרגות ומתחילה לטופף על פני החול הבוער. מגמתה הלול, שקרקור התרנגולות עולה ממנו בסערה בשעה זו. החול בוער תחת כפות רגליה הקטנות, וליבה מתכווץ. עוד רגע ותקרא לחדיג’ה – אך היא מתאמצת וצועדת – והנה הצל, הצל הצפוף השחור והקריר של האקליפטוס הגדול. היא הגיעה. מה צונן ומלטף פה החול, כקטיפה רכה וקרירה, והילדה קוברת את רגליה בתוכו כבמים קרים, והחול משתטח ומלטף את כף הרגל. עוד צעד, עליה לעבור על מפתן הלול הגבוה, שתי תרנגולות מקרקרות שם בקולי קולות – פוף – ושתיהן עפות ישר לתוך פניה.
שוב היא עומדת בניסיון, רוצה לקרוא לעזרה – אך הנה נגלה לה באפלולית הלול, בפינה הכי חבויה, סל קש מלא ביצים. הן מזהירות בלבנוניותן החדשה והמפתיעה על פני הקש הצהוב. משהו סודי ומושך יש בזה, “מציאה”.
עודה עומדת משתוממת, ושתי ידיים, כשני שרצים קשים ויבשים, תופשות בה מאחור: “יחרב ביתכ יא־שייטנה!” ובין רגע היא נישאת בזרועותיה השריריות של חדיג’ה, שעיניה לוהטות וריח זיעה וקרפול נודף ממנה. קשה על הילדה הריח הזה וחביב כאחד. יפה חדיג’ה בעיניה במחרוזת הפנינים והמטבעות המצלצלות על חזה הזקוף, במנדיל לבן המלפף כשביס את ראשה הקטן, ורק את ידיה אינה יכולה לשאת על רוך עורה. כל היום מצלצלים צמידיה בחדר ובבית. לעיתים תפשוט חדיג’ה את המנדיל בתנועה של יוצא אל הזירה – מברשות שיער שחורות כזפת וקשות מסתלסלות ומזדקפות מתחת לו – בת חיל היא אז. נפלאה בזריזותה, “ברגליה הדקות, היבשות מקור וחום, וסדוקות, ובעורפה הזקוף והבריא, מה עולה היא על אמא, הרכה הלבנה, מה יפה ממנה, עד לקנאה,” תכתוב כעבור שנים אסתר.
בערב, עת עולה הירח, תשבנה חדיג’ה והילדה יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג’ה עוטפת את המנדיל שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירים לאור הירח, פתאום תבריק מטבע על חזה, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.
קולה החם של חדיג’ה מתרפק בספרה לילדה אגדה. לימים, בשנת 1925 לערך, והיא כבר נשואה וגרה במצרים, תעלה אסתר את האגדה של חדיג’ה במחברת־טיוטה שבה נכתבים גם אחדים משיריה.
זהו סיפור על בן השולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה־תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שדה היא, לילית, שייטנה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.
ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חששבון עצית בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.
ויהי היום ויצא עמדי [או חמדי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארש לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.
עודנו עומד ובוכה, והסוסה היפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו: “אל תבכה מחמדי, יא־עיני, אני אובילך עם חששבון ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך.”
ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.
עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.
"התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיה – "
כאן פורצת חדיג’ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.
עוד רבות האגדות שמספרת חדיג’ה לילדה, ובייחוד אהובות עליה האגדות על הג’ינים הדרים מתחת לאדמה ועולים בקלות נפלאה אל יושבי האדמה ומתערבים בהם ובענייניהם, ועל בני־האדם היורדים אל דרי מטה ואוחזים בדרכיהם.
*
חדיג’ה היפהפיה היא בתו של שלביה הזקן, ערבי מהכפר יהודיה, שאותו ואת בני־משפחתו זכרה אסתר באהבה רבה מילדותה. בחטיבת־הפרוזה הקצרה “סלחה”, אותה כתבה ככל הניראה בסוף שנות ה־60, היא מספרת:
משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן־קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו־רחמן, שיצא אחר־כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.
אימם, פטמה, היתה אישה חלשה, יפה, ויושבת־בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג’ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.
סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.
למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.
*
בסיפורה “שנים יפות”, שנכתב בשנת 1967 לערך, מציירת אסתר את אביה של חדיג’ה:
בבוקר השכם היה שלביה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית־הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת־הבלטות השחורות־לבנות: סל־נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל־בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד־קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת־לילה. וכל זה מכוסה בעלי־תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת־לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.
התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח־יין מעורב בשושן – עלי־הגפן היו יפים כל־כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני־הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.
היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על־ידי רעש בלתי־רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.
בראיונות שנערכו עימה חזרה אסתר ונדרשה למשפחה הערבית שהשפיעה כל־כך על ילדותה, למשורר משה דור היא מספרת:
אצלנו עבדה משפחה ערבית. הם לא היו פלאחים מקומיים אלא גזע שהובא על־ידי איזה שליט ממצרים. יפהפיים היו ואציליים, משפחה פאטריארכאלית, והאב היה ידיד של אבי, והיה דומה מאוד ליעקב רבינוביץ, אלא שהיו לו, כמובן, שתי עיניים, עיניים יפות. הבנות, עד שהתחתנו, היו עובדות אצלנו בבית. אמא היתה אישה חלשה ולא יכלה לעבוד הרבה, והיו להן הרבה סיפורים שאני יודעת עד היום – אני שולטת בערבית – למשל, על השטן ועל בת־מלך מקוללת שהשטן הלבישה כולה בעץ, ורק פעם אחת מדי זמן, כשהיא הולכת עם הצאן לנהר, היא מסירה את העץ ורוחצת בנהר. עד שראה אותה כך בן־מלך וגאל אותה מן העציות – זה, כמובן, סמלי, כדרך הרבה סיפורי־עם. אבל לי עצמי אין אמון גמור בערבים – אולי זו תוצאה של חינוך ארוך. מקובל היה אצלנו שערבי הוא רוצח. המעט רצחו ופצעו אצלנו? הרבה נכים התהלכו אצלנו במושבה כתוצאה ממעשי הערבים.
לגאול אותה מן העציות – האמנם הד של הסיפור, שנחרת עמוקות באסתר, עתיד להופיע באחד משיריה הראשונים, “אני תחת האטד”, שנכתב בעודה בבתוליה?
*
גם מן העיתונאי הפתח־תקוואי ז. יואלי אין היא חוסכת את הפרק הערבי של ילדותה:
האמת היא שהיינו מושפעים מאוד מהערבים. המאכלים, הלבוש, אופן הדיבור – ערבי; הנוער אהב את השפה הערבית; אפילו השירים ששרנו היו של הערבים. כאשר ביקרתי אז בערים ערביות בארצות השכנות ראיתי מה רב הדמיון בין סגנון חיינו לבין חיי הערבים. הכול היה אצלנו בימים ההם ליבנטיני, ולדעתי פחות תרבותי מאשר… אצל הערבים. להם היתה שפה, סגנון ואורח־חיים. לנו, ובמיוחד לנוער – חסר היה הכול.
אני כשלעצמי שרתי בהנאה שירים ערביים. יש להם פיוט, השירה העממית קשורה אצלם עם נוף ואהבה, מתובלת אמנם לפעמים בפורנוגרפיה. הרי תרגום של משפט משיר נחמד:
“עייפת את ליבי באהבה / ואין לו תרופה / שבע שנים צמאה / אני לנשיקה מפיך.”
למשרתות הערביות שבבתים היתה השפעה מסויימת על הילדים. הם סיפרו לנו שפע של אגדות נפלאות שהלהיבו את דמיוננו. היתה להם השפעה חיובית, וגם שלילית. היהודים היו אז בארץ מיעוט קטן, מצאנו כאן עם לכל דבר: אדמה, סוסים, רוכבים שודדים, שפה עשירה ושירה המצלצלת יפה, ציוריות רבה באורח־החיים היומיומי. מכאן – סוד ההשפעה הגדולה של הערבים על סגנון חיינו.
לצבר בכלל חיבה מסויימת לפלח הערבי, והאמת שיש בו קסם. השקר הינו אמנם לחם חוקו, אינו מרפה מלשקר, אולם יש לו ערכים: הוא דורש כבוד לעצמו, אך גם חולק כבוד לזולת. גם המנהג של גאולת־דם כרוך ברגש הכבוד. אם “ליכלכו” את האחות, חייבת היא למות וכן הגבר שאנס אותה.
הושפענו גם מהכנסת־אורחים של הפלח, שיש בה נדיבות וציוריות רבה. בחיי הכפר הערבי יש מידה גדולה של צדק. ראש הכפר הוא אמנם אדם זקן, אך איש יוצא מן הכלל, חכם, דיפלומט. מסתדר לרוב עם כל הכפרים הסמוכים, הוא מתווך יפה בין המשפחות שבכפרו. המשפחות בכפר הערבי – הן ממלכות קטנות.
אנו גרנו בבתים עלובים ואפורים, כאשר באנו ליפו ניראו לנו בתי הערבים כהיכלים. היה ביפו מלון אחד שניראה היה כאגדה של אלף לילה ולילה. אך תקופה זו באה לקיצה עם הופעת אנשי העלייה השנייה. הם הביאו עימם תרבות גבוהה.
*
בארכיונה של אסתר ראב נמצא גזיר עיתון מתחילת שנות ה־70. דני רובינשטיין, כתב “דבר”, מספר כי במזרח־ירושלים יצא לאור הספר הראשון שנכתב והודפס בגדה המערבית מאז 1967, ספרו של העיתונאי מוחמד אבו־שלבאייה, “אין שלום בלי מדינה פלשתינאית עצמאית”, התומך בקיום שתי מדינות בארץ־ישראל, בין הירדן לים – מדינת ישראל ומדינה פלשתינאית, כאשר ירושלים הערבית תהא בירת הפלשתינאים וירושלים היהודית בירת ישראל. עוד נאמר בידיעה כי מוחמד אבו־שלבאייה, בן ארבעים וחמש, הוא יליד העיירה עבאסיה (יהוד) שליד לוד.
לאחר שאסתר קראה את הידיעה היא משגרת מכתב לעיתונאי הפלשתינאי ושואלת אותו אם הוא אכן בנו או קרוב־משפחתו של שלביה מיהודיה, שאותו ואת בנותיו הכירה בילדותה. היא אינה מקבלת תשובה על מכתבה.
5. עם בן־ציון גינזבורג, חבר ילדותה. 🔗
משפחת יעקב גינזבורג, שכניהם מצידו הדרומי־מזרחי של רחוב רוטשילד, היא משפחה מוסקבאית שמאפיינים אותה נקיון רוסי קפדני, סמובר מתנוצץ ופולחן־תה שאסתר אינה רגילה לו מכיוון שבביתה שותים קפה. על שעת התה מולכת אם־המשפחה, אישה בלונדית מוצקה, ורודה, רעשנית וצחקנית. ניחוח של סבון ריחני נודף ממנה. זהו חידוש בשביל אסתר מכיוון שבביתה משתמשים בסבון־כביסה לרחצת־הגוף, מין סטואיות של האב!
במשפחתנו נהגו לספר כי ה“בובע” לאה, אשתו של יהודה, קינאה בשכנתה היפה וזהובת השיער וחששה כי היא מצאה חן בעיני בעלה, והוא מחזר אחריה.
בין הכוסות השקופות־להפליא והקערות המלאות עוגיות ריחניות התרוצצה אסתר. על התה היא ויתרה לעיתים, אבל עוגיות היתה בולעת בלי סוף. סביבה כירכר הבן, בן־ציון (על שמו נקרא נכדו, הכדורגלן בוני גינזבורג, שוער נבחרת ישראל). הוא בן־גילה של אסתר וחברה, נער שזוף ורזה בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואילו אסתר רזה וירקרקת ממאלאריה, ובעלת צמות ארוכות. הם נחשבים “זוג” לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני ההורים, שמצויים בידידות רבה – וספק בצחוק ספק ברצינות קוראים לשניים “חתן־כלה”.
לבן־ציון, שהוא נער ספורטיבי, ומתעמל מצטיין, חורה על שאסתר, ברגליה הארוכות, מנסה להתחרות עימו בקפיצה, ולא פעם מרביץ לה ככה סתם, מתוך שפע כוחות. על־פי־רוב הם מתפייסים מיד, ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, אזי מתערבים ההורים ומשלימים ביניהם.
יום אחד מביאה לה דודה ירושלמית שמשיה קטנה ואדומה. אסתר יוצאת מכליה – המתנה היא כליל־האלגנטיות, מין כלניה ענקית שמעוררת את דמיונה. היא אוספת את קפלי שמלתה הקטנה בידה האחת, כפי שראתה אצל “האנגלנדרקה” – מעשה דאמה, ובידה השנייה מחזיקה את השמשיה האדומה, שמטילה אור־אדום על שערותיה הפזורות – ובן־ציון בן־זוגה משרך דרכו אחריה. הריהם כזוג מאושר ומבוגר ואסתר מרגישה עצמה בעננים.
השניים בונים להם סוכה מענפי־אקליפטוס ומכסים אותה בשבטים רכים וריחניים. לאחר שהם יושבים בסוכה ומתבשמים מריחה החריף והטוב, קם בן־ציון והולך בחשיבות רבה “לעבודה” בכרם, בעוד אסתר מבשלת ארוחת־צהריים: גרגירי אקליפטוס במקום שעועית, ועלי־אקליפטוס ארוכים ויבשים בתור דגים, שאותם היא “מטגנת” בקערית־פח קטנה שסחבה מן המטבח.
חברה בן־ציון מלמד אותה תעלול – הם אוספים צפרדעים וקרפדות, שנחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים־אברים, באכזריות־ילדים ובסקרנות, לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – "איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל־כך – – – "
רק זיקיות לא מניחה לו אסתר לשחוט. “הן היו כל־כך יפות!” אבל את הזנב בן־ציון מקצץ להן – והזנב ממשיך ומפרפר עוד שעה ארוכה לאחר שהזיקית כבר נמלטה.
“יצמח לה זנב חדש,” מבטיח בן־ציון.
אך אסתר אינה בטוחה בכך ונעשית עצובה.
פעם אחת, ביום חורף בהיר – כשהחצר החולית שטופה אחרי הגשם; עשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה; ריח־שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן; תלוליות־עפר כגבשושיות־גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – מתחילים אסתר ובן־ציון לבנות מן העפר בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג’אמע ערבי מחודד, שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראו בכפרים הערביים וביפו; חור שטוח בראש גבשושית מעורר את דמיונם משום שהוא דומה לטאבון ערבי. הם מדברים על כך שעליהם לפתוח בו פתח מלמעלה כדי שיוכלו להכניס לתוכו עלי־אקליפטוס יבשים ולהדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.
אסתר, שניגשת אל החור, פונה לבן־ציון בהיסוס־מה: “אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה.”
אך הוא, שעומד מאחוריה, מלגלג: “פחדנית, ילדה קטנה.”
מיד, כתמיד, מתעורר בה הרצון לנצח. היא תוחבת את אצבעה לחור ומוציאה אותה עם עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי־אש מתחילים לזרום מן האצבע ליד. היא מטלטת אותה והעקרב נופל. מין ענק שחור שכמותו טרם ראתה מעודה. צעקותיה מוזרות לאוזניה – מעודה לא צעקה, ובכלל, הלא נידמה לה שמעט מאוד בכתה בילדותה.
מיד היא חשה בזרועותיו הריחניות של האב סביב גופה. הוא מאמץ אותה בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב אינו פג. בן־ציון חברה הסתלק מיד, כאשר עושים תמיד הגברים לאחר שגרמו איזו תקלה, אבל מרחוק היא שומעת שהוא זכה במנה של מלקות.
השכנים מתאספים ומייעצים לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה. בין כולם מבקיע לו דרך האנגלנדר, יהושע סמואל, ובידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – אמוניאק שיצא לו שם של תרופה בדוקה נגד עקיצות. אסתר נרגעת ונירדמת בזרועותיו של אביה, שכבר לא זז ממנה כל אותו יום, שהופך ליום עצוב וכאוב; ובכל־זאת, לאחר שנים רבות היא זוכרת: “להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי־ברזל, להיות מוגנה ומאושרת!”
אסתר מספרת על אותם הימים:
אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת־גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם־הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – “שעשה צרות”. הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – “מלמדים”, בית־ספר? – תלמוד־תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. לאחר כמה גלגולים “חינוכיים” הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל“ילדה הטובה”. כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית־בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה “ג’יג’י” ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן־גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן־מלך מארצות־המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי “רגל” שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.
יפה מכל בתקופה זאת היו הסנוניות שהיו מתאספות ומצייצות על גדר התיל מבריקות בכחול ברזילי כזה! לא שבעתי מהביט ומשמוע אותן – ומאחורי הגדר גן־עדן אחד גדול: המגרש של “טלושקה”, גבעה מכוסה בצמחיה נפלאה מלאה לטאות קיפודים חיפושיות תולעי־פאר בעלות פרוות מנומרות, מה לא היה שם? צבים מכל הגדלים ותורמוס־בר מפיץ ניחוח כזה! והצבעונים הכי גדולים שראיתי מימיי ו“שצ’ב” ברוסית חמציץ ואותו זללנו בכל פה – ובקיה פראית ו“סאסאה” – פרפרי אפונת־בר מתוקה כדבש –
6. מאלאריה – מחלה, ריחוף וגורל. 🔗
“לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן,” כך מתארת אסתר את התקפות המחלה מאלאריה טרציאנה שפקדו אותה שוב ושוב בילדותה; היא חשה קור בלתי־נעים חודר לגופה, שיניה נוקשות וכל גופה רועד ואימה נאלצת לכסות אותה בשמיכות־צמר בעצם ימי־הקיץ. הקור גורם לה לחוש תחושה של עלבון, כאילו היכה אותה מישהו. היא דומה אז בעיני עצמה לכלבלב עלוב, רזה ומצורע, שבא בעיניים מזות־רעב לבקש ממנה פירור. אסוסיאציות שונות עולות בדימיונה: זיקית קצוצת־זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל־גשם – ועצב בל־ישוער תוקף אותה.
לאט־לאט החום עולה והגוף חש תחושת ביטחון כלשהי. ההרגשה הטובה הולכת ומתחזקת יחד עם החום העולה. כשמגיע לארבעים היא במצב־רוח נפלא, צוחקת כאילו התגברה על איזה מכשול גדול.
כך מכרסמת המאלאריה שוב ושוב בגופה של הילדה הרזה: צמרמורת וחום חליפות, הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת, והתעלות וחגיגיות עם עליית החום. ואם הדבר קורה בלילה, חולמת אסתר שהיא מתרוממת יחפה גבוה־גבוה מעל צמרות האקליפטוסים, ורואה מתחתיה את רחובות המושבה ואת בתיה ואת האנשים יוצאים מן הבתים ומסתכלים בה מלמטה, מנפנפים בידיהם לעברה וצועקים. אז היא דורכת ברגלה על האוויר, שאותו היא חשה כמשהו מוצק, ומתרוממת גבוה יותר, מתניעה אגב כך זוג כנפיים, שהם בעיניה כמו משוטים, ומאיצה עוד יותר את מהירות השיוט. היא חשה את המאמץ ועימו גם אושר גדול – מין בריחה לעולם שכולו שלה, ושהאנשים מלמטה שרוצים לחדור לתוכו הם חסרי־אונים כלפיו.
במשך שנים רבות ממשיכה אסתר לסבול מהמאלאריה. היא מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים. דבר זה לא מפריע לה ביותר אבל האם אינה מרשה לה ללכת לבית־הספר, ואז אסתר רצה אל האקליפטוסים – שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתה ומחייה אותה ושם טוב יותר מאשר בבית־הספר. תמיד כשיש לה חום האם רוצה להשכיב אותה במיטה, אבל אסתר רצה אל האקליפטוסים, וכאשר האם מתלוננת על כך באזני גרדצקי, החובש, הוא נוהג לומר: “תני לה לרוץ לאקליפטוסים.”
האקליפטוסים הם הדיזינפקציה של האוויר. מצפון למושבה משתרעת ביצה ענקית. משם יוצאים היתושים בערב ואסתר רואה אותם בבית רוחשים כמו ענן מסביב למנורה. מן הביצה נודף ריח אפל של טחב ושל צמחי ביצה שמפיצים ניחוח מיוחד, ניחוח המאלאריה שרק האקליפטוסים מגרשים אותו. האקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי־אפרוחים, קינים־קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו, המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים, משירים קליפות יבשות. צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת־רעל מבחילה. ביצה נושרת מן הקן על האדמה, ולפעמים נופל אפרוח שאמנם כבר צמחו לו כנפיים אבל מקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל־כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואסתר מגרשת את החתולים העטים עליו. והנה – עוד אחד נופל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור־לרווחה וצפצוף־בכי ניגר מתוכו, והיא מחממת אותו בכפה ובוכה עימו. תרופת החינין מרה ממוות וכשבולעים אותה נעשה גם מר ועצוב על הנשמה.
דברים רבים מתרחשים שם, ואסתר שוכבת על החול הקריר, נושמת עמוקות, וטוב לה. החום יורד לאטו והיא חשה רעב. אימה קוראת לה מן המיטבח והיא רצה לקראתה – הקדחת חלפה.
ולא רק המאלאריה. “בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו – המחלות,” מספרת אסתר. בקיץ היא ואחיה מתכסים פצעים גדולים, מלאי־מוגלה. כל שריטה קטנה תופחת ומתלקחת, יוד אינו בנמצא ובמקומו שמים על הפצעים אבקת יודופורם צהובה. העיניים החולות – נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים, ושוטפים אותן ב“סובלימט”.
ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה “בת־מזל” בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי־טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת־ענק גלשה מאפה.
בשיר המוקדש לפתח־תקוה, כותבת אסתר ב־1976: "קדחתי את כל קדחותייך: / ‘טרצינה’ ‘טרופיקה’, / וסתם אחת – / בת ‘בלי־שם’ / כוסיתי פצעייך / וזבובים ירוקים / רחשו סביבי / ראיתי עלוקותייך / שוחות – / בחביות מי־השתייה / אבל בלילות – / בשוך הקדחת – " בנוסח קודם של השיר, ההמשך הוא: "כוכבייך שרו באוזניי / עם המיית החינין / הימנונים עתידים לבוא – "
ועם כל הסבל חשים הילדים כי הם צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, כעין עשבי־בר האוצרים בתוכם כוח ראשוני, שואבים בכל כוחם מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים מתפתלים, מוצצים לשד וגדלים. ובלשונה של אסתר:
אמנם היינו “שיירים”, החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני־המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך־גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת־עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאיש נהדר.
ברוך, האח הגדול, אינו קודח אף פעם, ואילו אסתר ואחיה הצעירים אלעזר ובנימין – אכולי מאלאריה, צהובי־עור. פעם אחת בלכתה מן הגן, לבושה בשמלה מעוטרת משבצות גדולות לבנות־שחורות, פגשה את אביה יחד עם חברו יעקב גינזבורג. הריבועים השחורים בוודאי הדגישו את פניה השחומים־צהובים שבהן נתערבב הצבע הירוק של עיניה. שני הגברים עצרו והאב פלט: “גרינער קלויסטער!” – כלומר: מגדל או צריח כנסיה ירוק.
קור עבר בעצמותיה. אסתר עדיין איננה יודעת את פירוש המלים, אבל הכינוי מרגיז אותה עד מאוד.
“ובאותו מעמד החלטתי,” סיפרה אסתר לימים, “אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה!”
*
כאשר המאלאריה גוברת ואסתר ואחיה הצעירים הולכים ונסחטים קופצת האם פתאום ומודיעה ליהודה: “די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת־הים, ולא, איני יודעת מה אעשה!”
המעמד הזה ממלא אותם שמחה גדולה – הם נוסעים ל“חי־טויבע”. המלון של חיה־טויבע שוכן בבית ערבי ישן אשר מטפסים אליו בגרם מדרגות צר ואפל ומדיף ריח של שתן, אבל משהגעת למעלה הרי זה ממש ארמון ערבי שיצא היישר מסיפורי אלף לילה ולילה.
“סאלון” רחב־ידיים אשר תקרתו גבוהה־כשמיים מעוטרת בציורים ססגוניים. מתחת לתקרה קבועים אשנבים עגולים סביב־סביב, ובעד האשנבים, העשויים זכוכית צבעונית, מסתננים אורות אגדיים. לאורך קירות הסאלון ספות צרות, רפודות כרים ומחופות בבד מקומי מפוספס כחול־ירוק, שזור חוטי־כסף. הרצפה הענקית עשוייה אריחי שיש־לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קוסמת לה במיוחד. ממערב וממזרח יש לחדר חלונות זכוכית ענקיים, שבמזרח אף נפתחים כדלתות ל“בלקון”, מרפסת מוקפת מעקה־ברזל נהדר, עשוי מעשה שבכה. שתי שורות חדרים נפתחים לשני צידי הסלון מדרום ומצפון. במרכז הסלון שולחן אוכל ארוך וכסאות וינאיים שחורים קלועי־קש. כאן אוכלים האורחים את ארוחותיהם.
המיטות נקיות אבל שורצות פשפשים, אך מי שם ליבו לכך. אוויר־הים ששוטף את הסאלון שוטף אף את ריאות הילדים ומחסן אותם. החום יורד מיד והם זוללים כמויות גדולות של מזון, קציצות־ענק ומרק ריחני ומקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח. הסודה ששותים אותה עם קוביות־קרח היא בשביל הילדים מן המושבה אטרקציה גדולה – שהרי בפתח־תקוה מי ראה מעודו קרח.
לפנות־ערב הם הולכים לים, ולבושים כותנות נכנסים כולם למים, ההמולה רבה, צווחות ורעש גלים וערב־רב של נשים ערביות ויהודיות המתרחצות בעוד כותנותיהן מתנפחות ולפעמים מתרוממות. רועדים הם יוצאים מן הים והאם מנגבת ומלבישה אותם.
מוכרי־הגלידה מכריזים “בוזה, בוזה!” – מוכרי־יסמין מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרים של פרחים לבנים מפיצי ריח שמתערב בריח המלוח של הים. קולי־תירס מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים וצולים עליהן קלחים ומכריזים עליהם בקולי קולות, ורוכלים של דברי־מתיקה מציעים למכירה “סוכר עמבר!” – סוכר הנישא חוטים־חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית־הגלים וריח־הים החריף, נכנסים באסתר ובאחיה כעין שיקוי מעודד. הקדחת חולפת, וממש תוך ימים אחדים מתחלף הצוהב בכעין־רמז לוורידות בלחייהם המסכנות.
אבל הנזק סופו שהוא בא. שנים רבות אחרי כן מודיעים הרופאים לאסתר, לאחר הריונות אחדים שלא עלו יפה, כי לעולם לא תוכל ללדת, לדבריה – בגלל המאלאריה שבה חלתה בילדותה.
7. חיבתה לחתולים, שנאתה לבובות, ליל הזמירים, וטראכומה. 🔗
באחד מאותם ביקורים ביפו רואה אסתר יום אחד גור חתולים זוחל בין הגמלים שרובצים בפתחה של חנות לקורות עץ אורן. ריח־השרף של הקורות ממלא את האוויר. הגור זוחל בין הגמלים ואוכל את כדורי־הגללים השחורים, שהטילו שמה, אכול ובלוע – ועיניו גדולות מרעב וגופו קטן וצנום, וצבע צהוב חיוור לו, ראשו גדול לעומת גופו, שהוא רק כחופן עצמות קטנות.
אסתר נעצרת. אימה מחזיקה בידה ומושכת אותה ללכת, אבל היא – עיני גור החתולים תקועות בעיניה –
"מכאן לא אזוז – " פורצת מפיה יללה איומה. לפתע היא רואה לפניה תהום של צער שזורם מעיני החתול הקטן ושוטף ומכסה את כולה. האם נבהלת, אבל אסתר מתייפחת ואינה זזה מן המקום. שום כוח שבעולם לא יכול להזיז אותה מן החתול –
מבטה של האם מתרכך. היא מרימה את הגור המסכן ונותנת לה אותו. אסתר מחבקת את החתול ומאמצת אותו אל ליבה, ויחדיו הם עולים לבית־המלון של חיה טויבה.
אסתר מסתכלת בלעג מהול בבוז על חברותיה הכרוכות אחרי סינר־האם, סורגות, תופרות ומשחקות בבובות. היא מעדיפה להתבונן בציפורים ובחיות, לשחק עם חתולים וכלבים ואפילו עם ארנבות קטנות. העגלים שנולדים ברפת הם ללא ערוך יותר מעניינים בעיניה מן הבובות המכוערות והמשעממות.
הנגר, שעוסק במשק של אביה בהכנת שקתות ועולים לשוורים, מכין לאסתר מתנה – עריסת־עץ קטנה בשביל בובתה – אבל העריסה עומדת ריקה כי אסתר אינה משחקת הרבה בבובות. הן מטופשות בעיניה: שקיק ממולא בנסורת, פנים שריח של צבע טרי נודף מהן, והשיער – צרור פשתן צהוב מכוער. וכשניבעה חור בגופן והנסורת נשפכת מבטנן ומרגליהן זוהי הרי ממש זוועה.
פעם אחת קיבלה במתנה בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות־עץ ולראשה העשוי מין סבון ורוד היו דבוקים חוטי־פשתן מוקפים בפס־נייר מוזהב. כשנתלכלכה הבובה שטפה אסתר את פניה במים, ומיד נמס כל הראש – והיא זרקה אותה בכעס.
בשובם מיפו הביתה משכיבה אסתר את גור החתולים בעריסת־הבובה ומאכילה אותו בחלב. הוא מסתכל בה בעיניו הגדולות ומתנפל על הצלוחית בלקיקות תאוותניות – עד שכרסו מתעגלת, ולימים עולה בשר על עצמותיו המסכנות.
החתול גדל ונעשה יפה ושערותיו הצהובות מקבלות גוון של זהב טהור, הוא יודע את שעות האוכל, רץ בעקבות הילדה כל היום, ולעת־ערב מסתובב סביב לעריסה ומביט אל אסתר עד שהיא משכיבה אותו ומכסה אותו היטב היטב והוא נרדם כילד.
כל זה נפלא בעיניה, שום צעצוע אחר אינו נחוץ לה פרט למקטרת־פח קטנה שנותן לה אביה במתנה, אולי מתוך הבנה לנטיותיה המוסיקליות – מקטרת־פלאים, שכאשר ממלאים אותה מים ונופחים בה – היא משמיעה קולות של ציפורים; זימרה נפלאה, כמעט טבעית, של דרורים ובולבולים לעת־בוקר, קולות שדומים לסלסולי־זמיר, ואמנם על מיכסה המקטרת מצוייר זמיר קטן. זהו הצעצוע האהוב עליה ביותר. מאוחר יותר עתידים להגיע למושבה זמירים אמיתיים ולמלא את הלילה בקולות שבאים כאילו מעולם אחר.
לימים היא תכתוב בסיפורה “סלוביי”:
דממה גדולה ומרחבים סביב המושבה בלילות. רק מן הביצה עולה קירקור הצפרדעים במקהלה בלתי־פוסקת. כשברי־זכוכית הנשפכים בלי הפסק על רצפה קשה. מין אשד בלתי־פוסק המלווה את לילות הירח בארץ הגדולה והריקה. אתה חש בשדות, בלילה, ומה שמאחורי השדות: שטחים ריקים, חול, ואדיות, והלאה, הרים מכוסי־אבנים, והם שותקים, בלילות – הם מתחברים עם השמיים ועם הכוכבים, והדממה גדלה פי כמה. אתה שומע את הדממה תוך שנתך. מעין השוויית לב להווייתך – ואתה שוקע בה ונעשה חלק ממנה –
ולפתע כאילו נפלה אבן לבריכה וניפצה לרסיסים את פני מימיה הרגועים. צלילים, צלילים רמים נועזים, מסולסלים, צלילים שלא שמעתי כמוהם מעודי. אני משפשפת את עיניי: העלה השחר? – אבל זה אינו שחר. זה ליל־ירח, רחב כים, עומד בחצות ליל ללא זיע – והצליל, הצליל מהו? האם ניעור מלאך באמצע הליל וממטיר אותו? ועוד שניים ושלושה צלילים בודדים, טלולים, ופתאום לגאטו ארוך, מין תקיעה שהיא אנחה ארוכה ונרגשת ונגמרת בשני צלילים חדים, רמים, מעודדים, עליזים. ואני קופצת מן המיטה, שמה עליי בגד כלשהו וסנדלים, ואני בחוץ – האוקליפטוס הגדול עומד קפוא ואור ירח ניגר עליו לבן, עילאי.
ומחביונו הקולות – קולות לא מהעולם הזה, איזה אשנב שמיימי רחוק נפתח ומגיר פלא גדול, חד־פעמי – ואני, רק אני, שומעת אותו.
הכל ישן מסביב. קירקור הצפרדעים הוא תשתית, ליווי – והסולן האלוהי מיהו? האם נשלח אליי רק אליי? איש אינו שומע אותו. משהו מרים אותי בציצית־ראשי ואני תלוייה בין שמיים וארץ, כשנחל־עידנים ממיס אותי ומחבר אותי לכל המערכה הזאת הגבוהה – חסד שמיימי, והודייה גדולה ממלאה אותי.
זהו! ופתאום אני על האדמה וחובטת בסנדליי את החול שמתחת לאוקליפטוס. זהו. זהו! אני צוחקת בגאווה מציאותית פשוטה, בניצחון ילדותי. זהו סלוביי –
סלוביי – זמיר ברוסית. היתה זו הופעת־אורח בארץ שהדהימה בנדירות שלה. קיץ אחד שלם שמענו זמירים באוקליפטוסים בפתח־תקוה. הם התפרסמו מהרה ואנשים היו קמים בלילה, או מאחרים שבת בכדי לשומעם. מאז לא שמענו זמירים.
במשך היום נכנסות לעיתים קרובות ציפורים מבעד לחלון לתוך הבית: סנוניות או פשושים. אסתר אוהבת לארוב להן, לסגור את החלון, וכשהן רוצות לצאת היא יכולה לתפוס אותן בידה ואז – להרגיש את גופן החם והרוטט בכפותיה. להחזיק בידה משהו שעף בשמיים – ניראה לה פלא גדול. היא נוהגת לקרב את הציפור לאוזן, להקשיב אל הדופק, לחשוב בליבה, הנה – עולם שלם אני מחזיקה בידי. לעיתים היא מרגישה כי הציפור בוכה, ומחזיקה בה עוד רגע, ואחר־כך משלחת אותה לחופשי.
*
אסתר אינה מספרת מהיכן מביא לה אביה את מקטרת־הפח, מקטרת הפלאים שכמותה אין כניראה לשום ילד במושבה. האם הוא הביא לה אותה בשובו מנסיעתו יחד עם משלחת באי־כוח המושבות לפגישה עם הברון רוטשילד? – לאחר חג הפסח תרס"א, 1901, הפליג יהודה מהארץ לפריז. אותם ימים היו ימים קשים לאיכרים: פרפורים אחרונים של פקידות הברון תוך כדי מעבר המושבה לעצמאות. הם עדיין נזקקים לסיועו הכלכלי, ועדיין זו תקופת כרמי־היין, בטרם באה ההתבססות על הפרדסים.
המשלחת נפגשה בפריז עם הברון ביום שישי, ה17־ במאי, בשעות אחר־הצהריים: “הוא היה כל כך תוקפני וגס עד שעוד מעט קט הייתי מתנפל עליו להכותו. מעולם לא קרה לי בימי חיי שבן־אדם יעליבני ויביישני בצורה כזאת ויצא נקי ממני,” כותב יהודה ביומנו. הברון אפילו אינו מציע לאיכרים לשבת, אלא צועק עליהם בגסות: “האיכרים הם גאנפ’ס, גנבים. את פתח־תקוה אינני רוצה להכיר עוד.”
“דמיי פרצו אל פניי,” מספר יהודה, “ושאלתי בהתאפקות: ‘התרשה לי לדבר?’ – ‘לא!’ ענה הברון בצעקה היסטרית. אז הסתובבתי על עקביי ופניתי אל הדלת. האם הכירני מזמן שליוויתיו בנסיעתו לזכרון־יעקב? אותו רגע קפץ הברון ממקומו אחריי, תפש בזרועי והחל להתנצל: לא עלה על דעתו להעליבני באופן פרטי. הוא מבקש את סליחתי. עניתי לו: ‘כיוון שהעלבת בצורה כזו את הציבור שלי כולו – אין בקשת הסליחה האישית מאיתי מפיגה את העלבון לציבור.’ הברון רטן כמה מילות התנצלות נוספות והושיט לי את ידו. מאין ברירה גם אני החזרתי לו יד.”
מפריז נסע יהודה דרך וינה לבקר במחוזות ילדותו שבהונגריה. ליד כפר־הולדתו סנט־אישטוואן הוא פקד את קבר אימו, וחרף קבלת הפנים היפה לה זכה, נפשו יוצאת כבר לחזור הביתה, לדיש ולבציר.
ב־16.6.1901, בטריאסט, לפני שהוא עולה באונייה לחזור ארצה דרך פורט־סעיד, מחכה לו בדואר שמור מכתב מלאה אשתו. היא מתלוננת על “המצרים האלה” – חברת יק“א, מיסודו של הברון הירש, שיישבה יהודים בארגנטינה ועתה באה על מקומה של פקידות הברון בארץ. כדי “לדלל” את מיספר היהודים מפטרת יק”א פועלים מעבודתם אצל הברון ושולחת אותם לחוץ־לארץ.
מטופלת בשלושה ילדים – ברוך בן השלוש־עשרה, אסתר בת השבע ואלעזר בן השנתיים – במשק ובבית החדש, היא כותבת על פקידי יק"א: “טועים הם טעות גדולה אם הם מדמים בנפשם שיהפכו את ארצנו לארגנטינה ויבריחו אותנו מכאן. לא! הורינו שפכו את דמם, וגם אנחנו, לא נזוז מן המקום המקודש בדם. עלינו להישאר וללחום עד כלות כוחותינו…”
אולי מנסיעתו זו מביא לה אביה את זמיר־הפח המופלא, הצעצוע האהוב עליה ביותר בילדותה. ואולם, בשום מקום אין היא מזכירה את נסיעת האב. חיים הויזמן מירושלים מספר כי אימו ביקרה בילדותה בפתח־תקוה ושיחקה שם עם אסתר ראב. לאסתר היתה בובה יפה, מיוחדת, שאותה הביא לה אביה לאחר שחזר מביקור בהונגריה. בירושלים היו הבובות עשויות סמרטוטים, ואימו קינאה באסתר על הבובה הזו. דבריו ממקמים את הסיפור קצת אחרי שנת 1901, לאחר שיהודה חזר ממסעו לפאריס ולהונגריה.
בגלוייה ששלחה אסתר שנים רבות לאחר מכן, ב־28 ביוני 1937, מפאריס, ליעקב רבינוביץ בתל־אביב, היא כותבת: “אני יושבת ברגע זה בבית־קפה ברובע הלטיני, נוער הומה מסביב, וכל־כך חבל שאין אני יכולה להיות כעת תלמידה שוב, ודיו לאמור את הפתגם הרוסי אשר אמר בראותו שאני משחקת בבובות שלי.”
אסתר למדה אצל רבינוביץ רק בבית־הספר החקלאי ב־1912 ואילך, והיא כבר כבת 18. אולי מדובר בביקור שערך בבית־הספר יק"א שנים אחדות קודם לכן.
*
מחלות העיניים מתרבות בייחוד בשלהי יולי ואוגוסט, כאשר האיכרים דשים את השיבולים במורג, וזורים במיזרה את הגרעינים. באוויר מתנשא אבק רב, החודר אל מתחת לריסי העיניים, מגרה את הקרנית, ואז מחלת הגרענת, הטראכומה – נדבקת בקלות בעיניים המגורות, שגם נוגעים בהן בידיים שאינן נקיות.
כאשר הרופא ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן מגיע ארצה באותה תקופה, הוא מגלה ש”בארץ־ישראל מרפא כמעט כל חנווני עיניים בתור פרס לקוני־סחורה בסכום 20 קופיקות, והוא מושח את עיני כל החולים באבן־העיניים, ‘לאפיס’, באותו מכחול ומאותה צנצנת." בקושי הוא מצליח לשכנע את הוועד להוציא פקודה האוסרת על הריפוי הזה, מתוך איום של סגירת החנות, וכן מזמין מפאריס כמה מאות משקפי־שמש כחולים להגנה.
אחיה הגדול ברוך מביא אותה כמעט בכוח רכובה על־גבי חמור אל החובש גרדצקי. החדר של “בית הרפואות” מלא בכיות וצווחות של ילדים ואימהות. פצעים נפתחים, והמוגלה מתפרצת כזרם, ולעיתים היישר לתוך פניו של החובש. עיניים טרוטות מטראכומה, שהחובש משפשפן באבן הכחולה ושורף את גרגירי הפגע. קערה גדולה מלאה צמר־גפן מגואל בדם ומוגלה עומדת ליד החובש, וריחה אטום ומעלה בחילה.
על הקיר תלוי כיור של פח ומביטנו משתרבב ברז קטן. סילון דק של מים זולף מן הברז, וגרדצקי החובש טובל בו את קצה אצבעותיו ומנגבן במגבת לבנה שזבובים צובאים עליה. בפינת החדר, על הריצפה האדומה, יושבת בדרך־כלל חבורת ערבים חולים. מזמן לזמן אחד הגברים מכעכע ויורק על הריצפה, אוסף לאיטו את הכאפייה, מכסה בה את מחצית פניו ומתכרבל בגניחה. הנשים השחומות, חיוורות מחולי, צמידיהן מצלצלים, וידיהן אדומות מצבע חינה. זרי זבובים עונדים לעיני ילדיהן החולים, ואיש לא מרים ידו לגרשם.
את גרדצקי החובש אסתר שונאת. איש גוץ ורזה, והיא כמעט גבוהה כמוהו. בטן עגלגלה, זקן אדום, מחולק באמצע ומגיע עד לביטנו, עיניים ירקרקות, מתחת למשקפי־הפנסנה הקשורים אל צווארו בפתיל שחור. ידיו קטנות ורשעיות, צהובות מעישון, בידיים אלה הוא צובט את לחייה בחיבה, ומדיף עליה ריח־טבק, ובידיים אלה מורח את עיניה בלאפיס בוערת כאש. בתנועת־יד אחת הוא מפשיל את ראשה, מטיל אותו בין ברכיו הקשות כבתוך צבת, בעוד ברוך מחזיק את ידיה לבל תפריע לחובש, וכל גופה מפרפר. מגע של אש בתוך העיניים, הלאפיס מטפטף לתוכן – אך זוהי התרופה היחידה והיעילה ביותר.
אבל בסוף הטיפול מוציא גרדצקי קופסת־גפרורים זעירה שנתרוקנה, ועליה תמונה נפלאה. ומושיט אותה לילדה, כפיצוי על הכאב שגרם לה – תמונות! איזו תאווה יש לה לתמונות. אסתר להוטה אחריהן, בייחוד אם הן צבעוניות, היא גוזרת אותן מתוך עיתונים של האב, ה“גרנטלאובה”, ומקשטת בהן את הקיר שמעל מיטתה.
יום אחד היא גונבת צרור שלם של תמונות מהמכתבה של חברתה לורת פסקל בבית־הספר. היא אינה יכולה לעמוד בפני הפיתוי להחזיק את התמונות האלה בידיה, להזין בהן את עיניה בכל עת שתרצה.
אלה הן תמונות בשלל צבעים של חיות, של פרחים ושל עצים שלא נגזרו מהעיתונים אלא כך ניקנו: כלב הוא כלב לכל גווניו וצורתו, שושנה היא שושנה, והכל מנייר קשה ונוצץ שאפשר להעביר עליו את האצבע ולמששו.
האם שואלת: “איפה לקחת את התמונות?”
אסתר משיבה שלורת נתנה לה אותן, ומרגישה פחד בגלל השקר, אבל כשהיא מתבוננת בתמונות – אין היא מרגישה פחד כלל, כאילו ביושר הן שייכות לה.
*
למן הילדות שורר אנטאגוניזם בין אסתר לבין אחיה הגדול ברוך. הוא איש מעשה, מלגלג על חלומות וחולמים, והיא ההיפך ממנו. אף שבילדותה הוא אהב אותה והרכיב אותה על כתפיו, היא זוכרת בעיקר את מריבותיהם.
אחיה מלגלגים עליה, מבטלים אותה: ראשית, היא ילדה, ודבר זה עצמו בלבד הוא חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממנה. ברוך ממציא לה כינוי, השניים הקטנים לומדים ממנו. היא נגדם – והם נגדה.
מספרת אסתר בקטע הפרוזה “עונות השנה היו חג בשבילי” שנכתב ב־1969:
ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי. מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם “יפהפיים”; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת־יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת־יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי־נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי־עט שהם לרוב פרופילים של בני־אדם.
לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי־בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות־גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –
אחיי היו רזים ואכולי־מאלאריה כמוני, ואיזה “שדיות” ו“דווקאיות” היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות־ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –
הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן־מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע־עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות־ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל־זהב בכל – והכל “הלך לו”, הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.
אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר־פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם. הדבר היה מאוד יוצא־דופן בימים ההם.
8. בירושלים, אצל סבתא חנה שיינברגר, כחולת העיניים. 🔗
כאשר פניה של אסתר נעשות רזות וצהובות, עיניה הירוקות נקרעות לרווחה, וכולה טבולה במאלאריה, למרות החינין, וכאשר גם השהות במלון של חיה־טויבע ביפו, והרחצה בים, אינן מועילות – לוקחים אותה לירושלים אל סבתה מצד אימה, חנה שיינברגר, שגרה בדייטשער־פלאץ, בתי מחסה, בעיר העתיקה, והיא כבר אלמנה מבעלה מנחם־מאניש.
הסבתא תמירת־גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי־קטיפה שאסתר מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי־עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה־אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מהנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.
לסבתא שני חדרים קטנים וחצר זעירה, מסויידת כחול וכולה כוכים, ובהם קופסאות־פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו“רודה” ריחנית, שסבתא קולעת בצמתה של אסתר כנגד עין־הרע. השתיים נוהגות לאכול במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור־הפחם הקטן המהבהב תמיד.
אסתר, כאילו נפתחות לה ריאותיה באוויר ההרים, והיא נושמת עמוקות. באמצע הלילה היא שומעת קול משונה מן האשנב שמעל מיטתה. היא עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, סמוכה, ושם, על הרצפה, פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר־חרס ונר דולק דבוק בו, וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו, הנר, המחצלת, ופני מתפלל זקן שמונחים במאוזן, ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים.
היא נבהלת למראה אבל לא זזה מהמקום כי היא מרותקת. רגליה טובעות בכרי־המיטה כבמים, והיא סופגת אל קירבה את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניה – הנה עוד רגע יפול עליה והיא תישרף, יחד עם הזקן הבוכה: “ירושלים, ירושלים.”
לפתע נפתחות שתי זרועות חמות – סבתה נושאת אותה אליה לחדרה ולמיטתה, אסתר טומנת פניה בריחה, ריח תפוחים, ונרדמת.
בבוקר מעירה אותה סבתה, רוחצת את פניה וידיה במי־בור רעננים, ויוצאת. אסתר רואה אשנב והשמש זורחת בו. מטפסת על שולחן, תוקעת ראשה באשנב, ורואה קיר עבה מאוד הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשה, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי. והרחק יותר כפר, כפר השילוח, סילואן, והוא עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי־ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי־קולות שמגיעים עמומים לאוזניה – ערביות נושאות לולי־תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.
אסתר נושמת אוויר טרי, רואה באופק הרים כחולים, עגולים, כיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם. ולפתע מן השמיים ניתך ים־צלילים, צלילי־פעמונים, שמעודה לא שמעה כמותם במושבה. הם יפים להפליא, הם מזמרים, הם משבחים, הם מרוממים והם ניתכים כגשם רענן על פניה ושערותיה – בשמחה, בחגיגיות, והילדה מתחילה לשיר בליווי הפעמונים –
פתאום נכנסת סבתא, אסתר על השולחן שרה בקולי־קולות, בסופראן הצלול שלה – "חושו אחים חושו, נרימה פעמינו – " והסבתא נרעדת: “פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם?” – ובתנועה חפוזה היא תופשת את הילדה ומורידה אותה בחבטה על הרצפה.
*
חוויית הביקור אצל סבתה בירושלים נחרתת עמוקות באסתר. ב־1930 נדפס בספר שיריה הראשון “קמשונים” השיר “סבתות קדושות בירושלים”, המסתיים בשורות: “עלה ריח בגדיכן באפי, / ריח נרות־שבת ונפטלין”, גיבורתו היא סבתה חנה שיינברגר, אשר ב־1971 שבה ומופיעה בסיפור “אצל סבתא”.
ב־1979, ואסתר בת ה־85 חיה בבית־אבות טבעון, מזמינים אותה חיים באר ויהואש ביבר לסיור מטעם “בית הסופר” בירושלים, בהנחיית חיים באר – “ירושלים של ספרות, בעקבות סופרים ויצירותיהם”.
מצב בריאותה כבר אינו מאפשר לה לבוא, אבל במכתבה לחיים באר, מאוקטובר 1979 לערך, היא מודה לו ומספרת שירושלים תקועה בילדותה כיהלום קשה ומפיץ אור. התקפות־המאלאריה שלה היו נעלמות באוויר ההרים, חושיה הצעירים קלטו זרמי חיים והווי, כאותו תיקון־חצות של הזקן השחוח בחצרה של הסבתא – כל מערך החיים העצוב והמיסטי ביחד עם ההקלה מן המאלאריה – פעלו נפלאות.
בירושלים פגשה משהו מגובש, עתיק וחזק, שהיה שונה מהווי המושבה, והיישוב החדש כולו, שבעיניה היה עדיין חסר צורה, ספוג רעיונות ואידאלים ושירים לאומיים פתטיים. והיא מספרת לחיים באר גם על חוויית הפעמונים, ששמעה אז לראשונה בחייה: “הנצרות עם מוסיקת־הפעמונים: זו שמפניה היו אנשי העלייה הראשונה והשנייה מחווירים – זו ניתכה עלי כגשם ברכה. ה’דויטשער־פלאץ' היה בשבילי כעין ‘פנטיאון’ של העם, והפעמונים בין הקירות העתיקים מוגני המזוזות עשו בי נפלאות.”
בהשפעת פנייתם של יהואש וחיים נכתב כניראה השיר הירושלמי־ההיסטורי של אסתר “אני רק גלגול”, שאותו שלחה אלי כחודש לאחר־מכן, ב־15 בנובמבר 1979. בפתיחת הפואימה היא מכריזה: "אני רק גלגול / של אישה / נולדתי על מדרגות / הר ציון מול ירושלים – " היא מטיילת ברוחה בירושלים, עדיין ילדה, אך הסיור מתרחש לפני שלושת אלפים שנה, כאילו היא מבקשת להתנצל ולומר שמאחר שנבצר ממנה הטיול הפיסי, היא שולחת במקומו טיול היסטורי־פיוטי; ונקל לראות את קשריו לזכרונותיה הירושלמיים, שאותם שירטטה במכתבה אל השניים.
המשוררת ש. שפרה אמרה לי על כך: “חשוב כמה עוד שירים נפלאים היתה אסתר כותבת, אילו זכתה לקצת יותר עידוד.”
*
חנה שיינברגר היתה סבתו של ר' ישעיה שיינברגר, שהתפרסם בשנות ה־50 וה־60 כ“שר־החוץ” של “נטורי קרתא” והיה בן־דוד של אסתר. לבני משפחת ראב בפתח־תקוה לא היה קשר עם קרוביהם שבבתי אונגרין ובמאה שערים; הם נהגו לכנותם בשם “השחורים”, ומעודם לא התגאו ב“ייחוס” השיינברגרי.
בשנות לימודיי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה בירושלים התיידדתי עם ר' ישעיה, בעל העיניים הבוערות והמראה הסגפני, והייתי בא לבקרו. הקירבה המשפחתית היתה חזקה בעיניו מכל חילוקי הדיעות, ונקבעו בינינו יחסים יפים, שנמשכו עד למותו, גם בחליפת מכתבים. פעם אחת אמר לי, ספק ברצינות, ספק בלצון: “כאשר נתנו את ליאה (הוא ביטא את השם ביידיש) ליהודה – היה מחסור בגברים בירושלים!”
כלומר, הוא מצידו כלל לא מתגאה ב“ייחוס” של דודתו לאה, שהלכה להיות אשת איכר בפתח־תקוה, אבל אולי גם התכוון לכך שיהודה היה גרוש כאשר נשא את לאה.
*
גם בהיותה בת שמונים מכניסה סבתא חנה, אימה של לאה, אטמוספירה מיוחדת לבית המשפחה כשהיא באה לביקור מירושלים עמוסה כל טוב – ממתקים, עוגות, שמלות וצעצועים. יהודה אוהב אותה אהבת־נפש ונוהג לנשק את ידיה. קולה חבוי בתוכה ודיבורה איטי, לוחש כמעט. היא נקייה להפליא, מרשרשת בחולצות מעומלנות, לבנות, ועיניה מאירות את כל הבית בצבען הכחול רענן.
למחמאתה של תמר אבידר על הופעתה התמירה והמטופחת, משיבה אסתר: “זה רק עניין של גזע. גם הסבתא שלי ניראתה כך. דקה, רגליים יפות, עיניים כחולות כשל ילדה, בשמלת תכלת מעומלנת. היא יכלה לשמש מודל למודיליאני.”
כשהסבתא באה מעבירה האם לידיה את אסתר, ובעיקר את הטיפול בשערה. הסבתא חופפת בעסק רב את שערה הארוך והמתולתל של הילדה. שערותיה רכות כמשי ומגיעות עד לעכוזה הקטן. הסבון נכנס לעיניה של אסתר, סבתא משפשפת חזק, הילדה צורחת ואחר כך ממשיכה לפרפר תחת ידי סבתה כי לא קל לסרק סבך שיער כשלה. במסרק לבן צפוף שיניים צדה הסבתא את הכינים ואת ביצי הכינים הלבנבנות שניטפלו לקרקפתה. “חזק! קלעי את הצמות חזק! עוד יותר חזק!” מורה אסתר לאורחת מירושלים, וסבתא נשמעת לה. התוצאה טובה למדי – הצמות קלועות חזק ככל האפשר. “קשרי!” שבה אסתר ותובעת, וסבתא קושרת לה סרטים אדומים בקצות צמותיה, עניבה לצמה. בזה תם הפולחן, ואסתר המחייכת חשה עצמה חופשייה לשבוע ימים.
“תמיד היה בי משהו יוצא־דופן, המורים אהבו אותי ולכן הבנות קינאו בי,” מספרת אסתר לראובן שהם, “היה לי שיער ארוך שאמא קשרה בו סרטים גדולים אדומים כדם וזה בלט ולכן תמיד משכו לי בצמות.”
9. היתקלותה באיש הקשה אוסישקין. 🔗
יום אחד, כאשר אסתר שוטפת ממי־הסבון את מיצי, חתולת האנגורה שלה, ואחר־כך עוטפת אותה במגבת ישנה ומניחה אותה בשמש להתייבש, נוחתת עליה לפתע־פתאום הפקודה: “בואי!”
כאשר האם פוקדת עליה אי־אפשר לסרב. יש לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שאותה היא תוקעת בין כתפיה הרזות של הילדה ומכוונת אותה לאשר תרצה. כך גם עתה, כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיה, מנקה את רגליה היחפות מן החול, ומוליכה אותה היישר ל“סאלון”, משם בוקע בליל־דברים ביידיש, בגרמנית וברוסית. עניין רגיל הוא בבית יהודה ראב שמבקרים בו עסקנים ציוניים מחוץ־לארץ, וידידים ומכרים מבין הדמויות הבולטות ביישוב העברי החדש. אסתר עוברת על פני שורה של אנשים ומושיטה להם את ידה לשלום באותה תנועה שבה היא רוכסת בחורף את כפתורי נעליה הגבוהות. ליבה נתון, לאמיתו של דבר, למשהו אחר. היא חוששת פן החתולה, שעזבה אחריה, שבה ומתגוללת עתה בחול החם ושערותיה הארוכות והמשייות קולטות לתוכן קוצים ואניצי־קש.
אסתר יודעת בדיוק מה עליה לעשות. עליה לתת “מיספר” – לשעשע את האורחים ולדקלם באוזניהם שיר עברי בפאתוס רב:
“שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! / הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע.”
או בקול נוגה ורך:
"דליה דליה, אין את ענייה. / אנה תסעי – – – "
הפעם היא בוחרת לשיר באוזניהם את “אשא עיניי אל ההרים”, מזמור תהילים שמורתה הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי. לאסתר קול סופראן חלק, והיא פותחת פיה ברחבות ובתמימות, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, מבטאה את מילות הטקסט העתיק בקלות ובפשטות, ובמקום שילדות אחרות מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עולה היא בקלות לטונים הגבוהים של הפינאל, ומסיימת בצליל רם ונקי.
רעם של מחיאות־כפיים ניתך עליה. היא עומדת על מקומה כברווז בגשם, ובעקשנות מביטה רק אל אימה. מחכה לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות אינו ניתן.
שתי עיניים קרות מוזרות צצות לפניה, וקול קשה פונה אליה:
“הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפאריס או בירושלים?”
עליה לענות מיד, לעשות את חובתה. פאריס? מעודה לא שמעה שם זה. במוחה חולפים שמות שונים: ראש־פינה, זכרון, רחובות, גדרה… פאריס זה אולי כפר ערבי אחרי גדרה?
בסופו של דבר היא עונה בקיצור נמרץ: “ירושלים!”
ומיד רואה לפניה את האשנב בבית סבתא, כשמתחתיו ניצב שולחן ועליו שרפרף; כשעולים על השרפרף ומוציאים את הראש דרך האשנב משקיפים על פני נחל קדרון ורואים חמורים טעוני־שקים וערביות עטורות סלי־ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – ‘אשא עיניי אל ההרים…’ מהדהדות המילים באוזניה, ופתאום היא מרגישה על פי תגובות הנוכחים שקלעה היטב ומילאה את חובתה, ומבלי לחכות לאות – היא קופצת קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופורחת החוצה.
המעמד מתרחש בשנת תרס"ג, 1903, כאשר מבקר בארץ־ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין במטרה לאחד את היישוב כולו באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. כדי לממש את מטרתו מבקר אוסישקין בכל המושבות, מגיע גם לפתח־תקוה ואגב כך סר לביקור אצל יהודה ראב. לימים יספר יהודה בספר זכרונותיו את גירסתו שלו לפגישה:
מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. “היכן את רוצה לשבת?” (רצה לומר – לגור).
“בכיתה השמינית,” ענתה.
“לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?”
“אתה חושב בירושלים?” – שאלה, – “לא, כאן בפתח־תקוה.”
אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: “כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?”
“לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!” ענתה הילדה בכעס.
עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:
“את הדברים האלה שמו בפיה…”
ובכן, לו ענתה הילדה “בפריז”, הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל“צרפתית” ולהגירה לחוץ־לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון “לראות”, אלא לסלף…
לאחר שנים, באחד מן הקונגרסים הציוניים, נמצאת אסתר באכסניה אחת עם אותו “איש ברזל” בעל עיניים קרות. היא יושבת באולם־הכניסה, לפניה גל מעטפות וגלויות וכולה שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצות העיניים ההן מעליה:
“כותבים הביתה, מה? – ‘אשא עיניי אל ההרים?’…”
10. יהודה בעיני בתו אסתר. 🔗
יהודה בעיני בתו הוא איש מופנם, מלא סתירות ומלחמות פנימיות – אך כלפי חוץ שקט ומאוזן מאוד. שומר מסורת, אך לא הולך לבית־הכנסת אלא בשבת, ומאוחר יותר – אפילו לא בשבת. מתהלך גלוי ראש, אינו מתפלל שחרית ורק את השבת שומר בקפדנות – קידוש, זמירות ומנוחה שלימה.
אסתר מעידה על כך בזכרונותיה:
היינו באופן טבעי מקהלה בשלושה קולות – והזמירות שלנו משכו קהל אל מתחת לחלונותינו – אבא היה שר באס, אמא ואני סופרנים, והאחים אלט – בזמירות נכללו קטעי־אופרה שיהודי אונגריה וגרמניה הלבישום פרקי תהילים ותפילה.
דווקא בסוף ימיו היה לו מאבק עם בוראו – היו ימים שפתאום היה מניח תפילין, ולאחר זמן מפסיק – עד שלבסוף שמר רק כלפי־חוץ על המסורת, והלך לבית־הכנסת רק בשבת ובחגים.
לרות בונדי תאמר: “אני בת אבי, לא בת אימי.” כל השנים רואה עצמה אסתר כבתו של אביה. בפני תמר אבידר היא מתגאה באומרה: “גם את האף הרחב ירשתי ממנו, ועם אף כזה אי אפשר להיות יפה, נכון? רק מי שיש לה רוח צעירה יכולה להעלים אף כזה.”
ובשיחה עם ראובן שהם היא מרחיבה ומספרת:
אבי השפיע עלי מאוד בלי שידע על כך. תמיד רצה שאתחתן. והוא צדק. הייתי צריכה להיות אם לעשרה בנים. זה ליקוי בנפשי. אבי היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני אם כי לא ידע על כך. לא היה צריך לדבר איתו הרבה. כמעט שלא דיברנו, היינו מבינים בשתיקה. היה יהודי שברח מן התכליתיות היהודית. קראו לו יהודה־גוי – צירוף אבסורדי. הוא היה מודד את גובה החיטה לפי גובהי. היה מכניס אותי לשדה לראות האם השיבולים מכסות אותי, ורב היה סיפוקו אם לא היו רואים אותי. הוא היה משורר וסופר בכוח.
לדעת אסתר היה אביה לא רק סופר בכוח אלא גם צייר בכוח. במכתב לברוך אורן, סופר לנוער ומנהל בית יד לבנים בפתח־תקוה, היא מספרת:
בימים הרחוקים לא היתה כל תמונה ופסל בארצנו, לא היו ספרי־ילדים מצויירים, ולא היו תמונות שתשעשענה אותנו – ולכן היה אבא מביא גליונות נייר מחנותו של דיסקין, נייר־כתום שעוטפים בו דגים מלוחים, וצייר לנו בעיפרון חיות אריות ונמרים תוכיים וטווסים, בייחוד הצטיין בציורי סוסים, חבל שלא נשתמר דבר מכל זה – אני זוכרת כיצד לעג למרדכי הויזדורף שצייר אנשים לילדיו עשה עיגול בתור ראש וארבעה קווים במקום גפיים – עמד [אבא] וצייר אדם ממש חובש כובע רחב שוליים. תבונת הכפיים שלו היתה של פולח־אדמה ו“פסנתרן”, מהוקצעות, בעלות שרירים ויפות כאחד.
ואכן, נשתמר ציור מ־1944 שבו צייר יהודה ראב מהזיכרון את השומר היהודי־הבגדדי האגדי דאוד אבו־יוסף, שאיתו שמר על שדות המושבה ב־1879.
לעת ערב היא אהבה לשבת על ברכי אביה, ללטף את שערותיו ולהקשיב לסיפוריו. יש לאב רעמת שיער, ובאמצע – צלקת צרה, מהמצח ועד העורף, מזכרת לקרב נבוטים שהתחולל עם ערביי הסביבה לאחר שניסו לעלות על אדמת המושבה ולפגוע ביבול. האב נוהג להעביר את אצבעה של אסתר לאורך הצלקת, וזו נחרתת היטב בזכרונה. “כל זה כאב לי, השאיר שריטות בנפשי וגיבש שינאה כלפי הערבים שאיני יכולה להשתחרר ממנה עד היום.” היא התוודתה באוזני ז. יואלי בראשית שנות ה70־.
לדבריה היה בו קסם אישי רב וכשרון סיפורי בולט. אסתר ואחיה מעולם לא השתעממו בחברתו. היתה בו שובבות רעננה ומעודדת – אבל אוי ואבוי אם מי מהילדים הרגיז אותו, אפילו את ידיו הכבדות לא מנע מהם, הוא היה מעניש ומכה!
בהיזכרה במכות שחטפה מאביה, סיפרה אסתר:
קיבלנו זאת באהבה כי כדאי היה, הכבוד אליו גבל בהערצה – אמיץ היה ללא חת, זקוף גו, אפילו גאה, ומקורי מאוד בכל הליכותיו – ולכן היה קצת זר לאנשי העיירות הרוסיות, תושבי פתח־תקוה. הוא סטה מן המקובל, היה מתלבש באופן אורגינלי, לובש בגדי קורדרוי בחורף, עם מגבעת לבד רחבת שוליים שהלמה אותו להפליא, מגבעת אפורה, דומה למגבעת אוסטרלית וצבועה כצבע עיניו האפורות־ירוקות, וזקנו השחור עוטר את פניו העגולות. לא גבוה, רחב־כתפיים ואיתן, היה מתהדר בפניי ובפני אמא – ביום שישי, כאשר הגישה לו כתונת נקייה, היה פושט את המשומשת ומתרברב בחזהו הרחב, מכה באגרופו קשות בחזה, ואנו שתינו, אמא ואני, צורחות ומונעות אותו מזה, והוא לועג לנו, לשתי “נשותיו החלשות”.
היו לו חגורות עור רחבות, וכותנות כחולות – שהיו דוהות בעובדו בשמש – והולמות אותו עד מאוד. פעם חזר מיפו ב’פפחה' צ’רקסית מעור כלב־ים לראשו, ואמא תפשה אותה, חבשה לראשה ורצה לראי. שניהם היו צעירים ונפלאים מאוד בעיניי. פעם ראיתי את אבא לוקח את אמא בזרועותיו ומנשק לה – לעולם לא שכחתי תנועה זו שלו, היה בה רוך נפלא וגבריות נעלה, מעולם לא ראיתי יותר דבר כזה. הם לא ראו אותי, ואני שמרתי תמונה זו בקרבי עד היום הזה.
וזו אינה הפעם היחידה שאסתר מוצאת את אימה חובשת את כובעו של האב מול הראי.
בהיותה כבת עשר או יותר, התרשמה אסתר מהמהפכנית הצעירה מניה וילבושביץ (לימים שוחט), שנהגה לבקר בביתם ושחיבבה בעיקר את יהודה. בלאה אין מניה מוצאת עניין, רואה בה אישה מהדור הישן. לאה מצידה מכנה את מניה בלגלוג: “דער ‘חצי־זכר’”. ואכן, מניה היתה גברית. אסתר זכרה את קולה, מעין אלט נמוך, ואת לבושה הגברי, ובעיקר את ראשה, שחבוש היה תמיד כובע גבר. מניה בולטת ושונה מהנשים הביתיות, הלבושות מלמלה וחיות בצל הבעל.
לאה מקנאה מפני שיהודה נמשך לבחורה המשכילה, בעלת האופי הגברי, ויושב איתה שעות בסלון האפלולי – בעוד לאה עוסקת בעבודות־הבית ואינה שמה לב אליהם כלל. השניים שקועים בשיחה בשפה הגרמנית, ולפעמים הם מתווכחים בקולי־קולות ובחום, ואז לאה מביאה את הקפה לסלון, והשניים משתתקים בבואה.
אם כי אסתר אינה מבינה את הכל – היא מרגישה שבין אביה למניה יש מלחמת דיעות; האב הוא במלוא־אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נוצצות בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב־כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב.
בזכרונותיו, שנכתבו ב־1930, אין יהודה מזכיר את מניה שוחט, אך מקדיש פרק ל“ימי העלייה השנייה”, לקונפליקטים שנתגלעו בין בני פתח־תקוה, שנחשבו בזמנם כפורצי־גדר בעיני הירושלמים, לבין הצעירים יוצאי רוסיה, שבאו “לעשות ריבולוציה!” – הוא אומר כי קשה לו הדבר לכתיבה כיום, “כשם שהיה קשה לפנים בעת התגלעות הניגודים, ובעת הוויכוחים ללא מוצא עם כמה מהפועלים שלי, שעכשיו הם מן העומדים בראש תנועת־הפועלים ואפילו בראש היישוב, ושנישארו עד היום ידידיי האישיים…”
לאחר שמניה צובטת קלות את אסתר בלחייה ונפרדת מהמשפחה, משתררת דממה – ואז מעירה האם לאב, בחוכמה ובקרירות:
“נו, מה סיפרה לך ה’חצי־זכר'?”
יהודה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של לאה, והכל שב למקומו.
פעם אחת, לאחר אחד מביקוריה של מניה, נכנסה אסתר לחדר־השינה של ההורים ומצאה את אימה עומדת לפני הראי, היחיד בבית, כשהיא מודדת לראשה את כובעו רחב־השוליים של יהודה, מסובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות –
בראותה את בתה פרצה בצחוק ואמרה:
“מניה בולבושביץ!”
והצביעה על עצמה.
*
באחד מימי הקיץ הראשונים, בתקופת קציר־החיטים, נחלה האב קשות. בסיפוריה “ריפוי בעיסוק” ו“משפחת סלומון” מתארת אסתר את דרך הריפוי המיוחדת שנוקט בה חברו, לייב סלומון:
אבי חולה. זה דבר נדיר. מעודו לא נגעה בו המאלאריה. הוא לוקה ב“דיזנטריה” – אבל ממשיך לעבוד. מתחת לעור השחום התפשט חיוורון: מין תערובת של שיזפון וצוהב. יש לו מאכלים מיוחדים וכלים מיוחדים – ואמא קפדנית, אבל הוא אינו מבריא – יום אחד נכנס לפני־הצהריים עם העגלה לחצר, ואמא נבהלה. “אני מוכרח לשכב,” אמר, והלך ישר לספה שלו, שכב ונירדם.
לעת־ערב בא ידידו לייב סלומון. כפי הניראה הזעיקה אותו אימי – כך היתה עושה לעיתים, כאשר קשה היה לה להשתלט על אבא.
לייבה נכנס, צנום, עמד ברגליו העקומות. לבוש היה במכנסיים צרים, שהבליטו את עקומת ה־O של רגליו; הפֶס (תרבוש אדום תורכי) מהוה וציציותיו מלפנים והן מפזזות. זקנו הצהוב עטר את פניו הבהירים, והעיניים הכחולות התיזו ניצוצות.
"אידה – " פתח, כלומר: מה העניין?
“אני חולה. יש לי ‘דיזנטריה’, והיא לא נותנת לי לאכול. אני נופל מרגליי ואיני יכול לעבוד.”
אמא החלה לרטון ולהצטדק, ולייבה, בלי אומר, דחף אותה הצידה, ניגש לארון־המזונות, הוציא שש ביצים גדולות, פנה לסל־הירקות, ובחר לו שלוש עגבניות ענקיות, פלפלים ירוקים, ואמא מדדה אחריו בבהלה:
“לייבקה, בשם־אלוהים, מה אתה עושה? – החלטת להרוג אותו?”
והוא דוחף אותה הצידה, ואינו נותן לה לגשת לכיריים. ניגש, מפוצץ שש ביצים, חובטן במרץ, רוחץ ידיו ומתחיל להכין סלט בקערה גדולה.
“לייבה, מה אתה עושה?” – זועקת אמא.
“צאי מן המיטבח, אינעל אבוקי!” – אבל מילים אלה מלוות כתמיד בעצימת אחת מעיניו הכחולות, משמע – אינו חושב כך באמת.
אמא מסתלקת מן המיטבח ובוכה, ואני רתוקה לתנועותיו של לייבה, וחושבת: הנה הוא הולך להרוג את אבא שלי, הנחמד – ופתאום גם אני בוכה.
"צאי מפה, יא בינת, אינעל – " הוא חוזר על הטכס אבל אינו גומר אותו ודוחף אותי החוצה.
כעבור כמה רגעים, יושב אבא עם לייבה ליד שולחן המיטבח, כל אחד צלחת של חביתות ריחניות לפניו ומתבלים בסלט, שריח הפטרוסיליה החריף והנעים עולה ממנו, ואני עומדת בפתח, וחושבת: הנה רוצח־אבי. עליי להתפרץ, לחטוף את הצלחות המלאות מזון מעל השולחן. אבל איני מעיזה.
והם יושבים, אוכלים בכל־פה, טובלים לחם טרי, שחור, בציר־הסלט, ותוחבים באצבעותיהם חתיכות ענקיות של חביתה לפיהם, ואני חושבת: הנה יפול אבא מת מעל הכיסא.
בינתיים קם לייבה והולך ישרות למרתף ומוציא משם בקבוק ישן, מביא כוסות, והם שוטפים את הארוחה ב“משקה” שריחו כריח המרתף שלנו. אוכלים ושותים, צוחקים, ו“שתי הנשים” עומדות בפתח ובוכות –
"הסתלקנה מכאן, אינעל – " והוא אינו גומר, ואני ואמא בורחות לחדר־השינה מחבקות זו את זו ובוכות.
לייבה כבר ב“גילופין”, והוא מתחיל לשיר איזה פרק חזנות. אבא שותק, אבל הוא נהנה. החיוורון עזב אותו פתאום ועיניו הירוקות נוצצות. והם יושבים עוד ויושבים, משוחחים, צוחקים בכל פה – עד שעה מאוחרת. ואני נירדמת במיטתה של אמא.
למחרת, כשבא אבא כרגיל בערב מן השדה, פניו שזופים ושבעים, ישב לשולחן ואמר לאמא:
“לאה, אני בריא, ורעב כזאב. תני אוכל. שמעת? תני אוכל!” – ואני נדהמה מן הסגנון הבלתי־רגיל הזה וחושבת: כן! זהו. זה החבר שלו. מעשה־ידיו של לייבה.
ואמא, כנועה ומאושרת, מגישה לו ארוחה מלאה, ריחנית, כיד הבישול הטובה עליה.
היתה בו מנשמת אמן בלייבה זה, שאהב זמרה ונגינה, משהו מן הבוהמה היה בו – לא היה דומה לו בין כל אנשי המושבה. קסם רב היה באיש הזה ואבי אהב אותו אהבת־אח. הנה הוא ניצב לנגד עיניי, כחי, הבוהמיין הראשון שראיתי בימיי – במכנסיים צרים, כמעט כאלה של היום, בזקן הבלונדי המחודד והנוצץ, בעיניו הכחולות הממצמצות ומלאות הצחוק. מין קונדס פיקח. כשהיה רואה אותי, היה מסנן מבין שיניו, ספק בצחוק ספק ברצינות: “אינעל אבוקי,” – והייתי חשה שהוא מחבב אותי חיבה גדולה, למרות שהמילים לא ביטאו זאת. תמיד, כשהיה מופיע, ידעתי שיהיה טוב. שאבא יהיה עליז. היתה סביבו אווירה קלה, מעודדת, משהו בהיר וטוב – ששפע מעיניו הכחולות, מזהב־שערותיו. כל המושבה כמעט היתה ברונטית והוא היה הציפור הנדירה שלה. נדירה גם בחיצוניות וגם באופי.
אריה לייב סלומון, בנו של יואל משה סלומון, נפטר בשלהי 1902 (בהיות אסתר כבת שמונה), זאת לאחר שטיפל במסירות במלמד המושבה שחלה בטיפוס, ונדבק ממנו.
*
למשוררת ש. שפרה, שבינה לבין עולמה קיימת קרבת־נפש־ונוף, סיפרה אסתר בגילוי־לב:
הייתי שובבה גדולה ויש בי גם יסוד גברי: גדלתי בין שלושה אחים, והתחריתי בהם. פיתחתי עוצמה שעזרה לי בתחרות. מכל הילדים שבבית הייתי הבת האהובה על אבי. למדתי לשחות, לירות ולעסוק בכל סוגי הספורט. אבא לקח אותי לירקון, זרק אותי למים ואמר לי: “שחי!” – היה בכך משהו ספארטאני.
בחורף, בשעות בין הערביים, אחרי תפילת מעריב, היינו יושבים אבא ואני והוא נהג לשיר “וקבץ פזורינו מכל קצווי הארץ”, והזמר הזה היה לי מוטו פנימי. אלה היו שעות נוגות. היה לו קול נפלא. הוא היה ספוג במילות הזמר הזה, מאה מונים יותר ממני. הוא התגעגע לכך משם, מן הגלות, ואילו אני נולדתי פה.
דמותו של האב שבה ועולה מתוך הזכרונות הבהירים והקורנים של ימי ילדותה בפתח־תקוה:
היו בו מעמקים – היה לו שיח־ושיג עם אלוהים וטענות אליו – בעצם היה כופר, אבל מדי פעם היה חוזר, לא לדת אלא לאלוהיו, וכמובן לא היתה דרך אחרת מאשר להתחיל פתאום להניח תפילין בבוקר ולהתפלל בקול ערב וחם ובהשתפכות רגושה – בשבת היה הולך לבית־הכנסת ויושב במקומו הקבוע והמכובד, זה היה גם מפגשו עם עמיתיו, אשר אף פעם לא התערב בהם אלא נפגש איתם בדיסטאנס ידוע וביחס של כבוד הדדי.
המילה עדר ביחס לבני־אדם היתה אצלו מילת גנאי. פעם קנה קאסקט מיוחד לאחי הבכור, והלז לא רצה לחובשו, כי הילדים יצחקו עליו, ואז גער בו אבי – “אני דווקא רוצה שלא תהיה כמו אחד מן העדר!” – אמר.
כל הליכותיו ביטאו את תוכו, ואני אז ילדה ורואה כל זאת ומבינה והוא קרוב לי יותר מאמא, שאהבה את הבכור היפהפה, ברוך, שהיה דומה לה – ואילו אני, באפי הרחב, הייתי בת־אבי, היחידה הדומה לו – (מלבד בנימין הצעיר, בן־הזקונים, שהיה דומה לו ברוחו) כמעט בכל – שנינו היינו עשויים ממתכת אחת ולכן היתה בינינו הבנה כל ימי חייו, מבלי שהיינו מרבים בדברים.
בייחוד חוזרת אסתר ונדרשת לדמותו של האב כאיכר רב־תושיה, חורש “התלם הראשון”, הנאבק ונפתל ללא חת באדמה העיקשת:
התקופה הכי יפה בחיינו היתה תקופת המשק המעורב – ידיו המצליחות של אבא, הידע וההרגל הטבעי לעבודה בשדה, עמדו לנו – ומשקנו היה היפה במושבה, והיה בו מכל טוב. זה נמשך עד היותי בת שתים־עשרה בערך – ומכאן והלאה התחילו הצרות, ואולם הצרות שבאמת היו צרות, היו בשבילי רק חוויות טבעיות.
אני זוכרת שדות־חיטה בחמרה, שכאשר הייתי נכנסת לתוכם, ראיתי את השיבולים מעל לראשי – ואני לא הייתי גוצה. אני זוכרת שדי תלתן ובקיה רוויים וכבדים, תירס ודורה, עדשים וחומצה, וברפת שלוש־ארבע פרות לשימוש עצמי – והתלוננות וחיפוש: מה לעשות עם עודף החלב? שלושים־ארבעים תרנגולות מכל הצבעים מתרוצצות חופשיות בחצר, שלושה סוסים יפים וצעירים – לעבודה ולרכיבה, חמור, שני כלבים, וחתול גזעי.
לאחר זה הצטמצם קצת משק הפלחה – ובאה תקופת כרמי־הענבים. שטחים ענקיים ניטעו זנים שונים בעצת מומחי הברון, שהביאו רכב מצרפת, ואני זוכרת את כל השמות הצרפתיים: Muscat, Semiegon, Cabernet, Muscat blanc, Halif, Isabelle, Rosette.
כל שבוע היה היקב בראשון־לציון מבקש מין אחר של ענבים, אותם היו מובילים על גבי גמלים ועגלות – מסודרות במיוחד לכך; היו סלי נצרים שהכילו כל אחד כעשרה קילו ענבים, מסודרים לאורך עגלה שדפניה היו קרשים צרים, על מנת להחזיק את הסלים; כמובן שהיו מגיעות תלונות מן היקב – שהסלים הכילו יין ולא ענבים – ושהענבים החמיצו בתוכם מחום השמש.
ופתאום באה צרה גדולה – אבי קנה מיקרוסקופ והסתכל בעלי־גפן – קרא לאיכרים – פתאום הופיעו מכונות משונות בחצר, משהו שטוענים על הגב, מעין מיכל מתיז, זאת שלח הבארון, ובפיילות [גיגיות] היו תמיסות ירוקות – ואמא הזהירה מפניהן – כי הן רעל; אני זוכרת כיצד היה אבא מטעין את המיכל על גבו בעצב, כאילו נותן ראשו בעול – והמלה “Filoxera” היתה תלוייה באוויר כמפלצת; שנים אחדות נמשך הדבר – אסיפות, נסיעות לראשון־לציון – ולבסוף נפלה המלה הנוראה עקירה – “דיא עקירה”, כך קראו לה איכרי פתח־תקוה – וזה היה משהו נורא – כל היישוב הזדעזע, ועד לוועד חובבי־ציון באודיסה הגיע, ודיזנגוף המנוח אמר שזה ואנדאליזם, והאיכרים רעדו תחת מכת שוט של מלה זו – נאנחו, משכו בעול – עד כלות־הכוחות.
ובסוף: עקרו – פנתה שכינה מחצרנו, לא סלי־ענבים, לא גמלים ציוריים, לא קיץ אשר ריחו – ריח יין ושושן; החצר נתמלאה פגרי גפנים, שהסיקו בהן את דוד הכביסה.
בשערותיה של אמא נזרקה קבוצת־השיער הלבנה הראשונה, ואולם אבא: זקנו ושער ראשו הנהדר לא נשתנה, רק הפלדה בעיניו נתקשתה.
*
לאיכרי שרונה ווילהלמה, הטמפלרים החרוצים, יש השפעה על יהודה. הוא חולם שפתח־תקוה תהיה כפר אמיתי, כמו כפר גרמני. מדבר על “קונסום פריין”, מעין קואופרציה שתשווק תוצרת חקלאית ותביא את מצרכי המושבה, באופן שיתופי, אבל, אומרת אסתר: “הדבר היה זר לרוח החנוונות הקטנה ששררה בפתח־תקוה.” יהודה אינו משתלב בין איכרי פתח־תקוה, חברים רבים אין לו, אבל יש מעריצים. שלא בפניו מכנים אותו: “יודה־גוי”. בין אנשי העיירות הקטנות רואה אותו אסתר כמתהלך רחב־כתפיים, איתן, בלי שמץ גלותיות בנפשו – הגלות כאילו פסחה עליו לחלוטין, כי נעוריו עברו עליו בכפר ובאחוזת דויטש־סייטשי בהונגריה.
“הביאליסטוקאים שיוו למושבה דמות של עיירה,” גילתה אסתר את ליבה בפני ז. יואלי, “בכלל היה מאבק על דמותה החיצונית והחברתית של המושבה. כאשר החלו להתרבות חנויות ובתי־מלאכה, זעק אבי: ‘הרי באנו לבנות “א אידישן־גויישן דארף” (כפר גויי־יהודי)!’”
*
בסיפורה “הפרדס”, שנתפרסם ב“מאזניים” (1934) ואשר מתרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מתארת אסתר את אישיותו של אביה בדמות ר' דוד, “הזקן”, על רקע חברת האיכרים במושבה. “האשכנזים” שבסיפור הם ידידיו הגרמנים של יהודה ראב מקרב איכרי שרונה ווילהלמה:
ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו־אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ־לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת־חן זו של הצלפת השוט היה ספון זכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות־יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.
“יוהרה בו, בזקן זה!” היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: “ייקה שכזה!”
אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית־הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על־ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.
“אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו ‘א וייציל’ (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל־יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב’צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב־שעיר ממש כמו בשרונה זו…”
אברהם איש־בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש בוקארשט, יהודי כבד־גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני־מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי־אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.
יהודה היה המוציא והמביא במושבה בענייני חקלאות, רבים התייעצו איתו ונעזרו בו. הוא גם נטל חלק בפעילות ציבורית, זמן־מה גם שימש כחבר ועד המושבה. ערב אחד התרחשה התנגשות קשה בינו לבין יהושע שטמפפר בן־דודתו, שעמד בראש הוועד. “על רקע מה היתה ההתנגשות איני יודעת,” מספרת אסתר, “הייתי קטנה מדי, אבל התוצאות היו – אבא קיבל התקפת־לב, ולאחר זה אנגינה פקטוריס לכל ימי־חייו.”
הקונפליקטים של יהודה ראב לא נסתיימו בכך. “גם עם בוראו היו לו עסקים,” מספרת אסתר למשה דור, “המשק לא הלך, וכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואת הזהב הטוב הזה, את התפוזים, נאלצו לקבור באדמה מאין קונה – התחיל להתפקר, לא רצה ללכת לבית־הכנסת, ואמא סבלה נוראות מזה.”
11. בבית־ספר לבנות יק"א, ובראשית העברית כשפת יום־יום. 🔗
כאשר אסתר בת ארבע וחצי, ואולי חמש, מכניסים אותה למעין “גן ילדים”, שכבר נפתח בקירבת ביתה, ממש מעבר לגדר לצד מערב, בבניין בו שכן מ־1895 בית־הספר יק"א לבנות בן הקומותיים, בעל המרפסות בסגנון בנייני הפקידות של הברון.
בגן הזה מבקרת אסתר לערך עד גיל שש. הגננת היא פשה פרידמן, בתו הבכירה של החייט משה שניידר, נערה תמירה ממוצא רומני או פודולי שהעברית שלה איומה. “מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה,” מספרת אסתר. פשה, שלא ידוע אם למדה אי־פעם להיות גננת, שרה עם הילדות שירים עבריים אחדים, וכשהיא מגלה כי לאסתר יש קול סופראן יפה – היא אומרת לה: “את ‘משירה’ כל־כך יפה!”
“כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית.” אבל בבית, וגם עם הילדות, הדיבור הוא בעיקר ביידיש.
את לוח האל“ף־בי”ת הראשון מביא לה אחיה ברוך – ואסתר קולטת במהירות את האותיות. לאחר מכן הוא מביא אותה ל“מלמד”, שילדות נוספות לומדות אצלו את ראשית הקריאה. ב“חדר”, ותקופת־זמן בכיתות אל“ף ובי”ת של בית־הספר לבנות יק“א – ה”מלמד" והמורה הוא חלבנה ניידיץ, לדבריה: “יהודי זקן וטוב־לב.” מדובר בשנים 1903־1901 לערך. על פי הרשומות של בית־הספר חלבנה אכן נימנה על מוריו באותן שנים. ב־1904 נוסע ה“מלמד” עם משפחתו מטעמי פרנסה לאמריקה [לימים נישאת בתו דורה לאלעזר בן משה־שמואל ראב והם מקימים בפתח־תקווה משפחה למופת], אבל אז כבר יודעת אסתר את ראשית הקריאה.
אסתר לומדת לקרוא במהירות ומעידה שהיא עצמה אינה יודעת כיצד נעשה הדבר. חבר־ילדותה בן־ציון משאיל לה חוברות קטנות, את “הנחש הלבן”, “בת השולטן” ו“רועת האווזים”, והיא בולעת אותן. לשם שעשוע היא מתחילה לקרוא גם בסידור התפילות, וסבתה, בבואה מירושלים, מעודדת אותה לכך. כך היא לומדת את ברכת־המזון ואת “מודה אני”, שאותו היא אוהבת במיוחד, כי הוא כזמר באוזניה – “שהחזרת בי נשמתי”, והיא טרם יודעת אפילו מה זאת נשמתי.
בשנת תרס“ב, 1902, הגיעה ללמד במושבה המורה אלישבע בסביץ לבית בורשטין. אלישבע בת הארבעים ושמונה עלתה ארצה עם בעלה וילדיה מרוסיה בשנת 1891, ועבדה כמורה בצפת, במטולה ובראש־פינה. עוד בהיותה בפינסק היא הצטרפה לחובבי־ציון ושימשה כמורה לעברית וכפעילה בהפצת השפה. בארץ היא שיתפה פעולה עם המחנך והבלשן ד”ר יצחק אפשטין, בעל “שאלה נעלמה”, בהפצת השפה והתרבות העברית, וגם כתבה בבמות ספרותיות למבוגרים ולילדים.
עם בואה לפתח־תקוה מקבלת אלישבע בסביץ מטעם חברת יק“א את ניהול גן־הילדים הראשון, שהופך במרוצת הימים לבית־ספר יק”א לבנות. הוא מתקיים במתכונת של ארבע כיתות במשך שש שנים. בשנת 1909 מתמזגים שני בתי־הספר של יק“א – בית־הספר לבנות המונה 104 תלמידות ובית־הספר לבנים שיש בו 76 תלמידים – לאחד תחת הנהלתו של דוד חיון. הראשית היתה בבניין שניצב על הגבעה ברחוב יפו (ז’בוטינסקי) וההמשך בבניין הדו־קומתי הנמצא בפינת הרחובות רוטשילד ופיק”א.
לצד בסביץ שותף להנהלת בית־הספר, משנת 1906 לערך – מורה צעיר, בן עשרים־וחמש – אפרים רובינוביץ, לימים ד"ר הראובני, הבוטניקאי הידוע. מאז עלייתו הוא עוסק בחקר הצמחייה של ארץ־ישראל, ובייחוד זו הנזכרת במקורות העתיקים, וממזג את החקר בהסתכלות מעשית, בהקימו ב־1907 את המוזיאון הבוטאני הראשון בארץ. השמות העבריים שהוא קובע לצמחי הארץ, ואהבתו הגדולה אליהם – נישארים חקוקים בנפשה ובלשונה של תלמידתו אסתר, גם כאשר חלק מהשמות שקבע משתנה ונשכח. “המורה אפריים הראובני בעל שאר־רוח ומורה נפלא מלמד את כל המקצועות אבל הדגש על מדעי־הטבע וספרות עברית, שירת ספרד, ביאליק, טשרניחובסקי, אני תלמידתו האהובה, ואני כותבת ‘חיבורים’ יפים,” מספרת אסתר, ובשיחתה עם הלית ישורון היא מוסיפה: “איך אני אתאר אותו. היו לו עיניים כחולות. עגולות. פקוחות כאלו. ראש עגול כמו אבטיח. ושפתיים ורודות כמו של נערה. ההיפך מגבר. ציירתי אותו פעם. שאלוהים יתן לי כוח אני רוצה עוד פעם לצייר אותו. זה היה מורה נפלא.”
בבית־הספר יק“א לבנות מלמד גם המורה יוסף ויתקין, צעיר כבן שלושים, בעל ה”קול קורא אל צעירי ישראל אשר ליבם ועמם לציון" משנת 1905, שמת שש שנים לאחר־מכן ממחלת הסרטן. זאב סמילנסקי, אביו של ס. יזהר, שימש לדבריה מורה ל“תולדות ישראל”, והמנהל דוד חיון הוא המורה לצרפתית המקנה לתלמידיו את השפה ואת הקלאסיקה הצרפתית: “ואחד היה מוגרבי [חיון], ואני סחטתי את הצרפתית שלו. הוא הוסיף גוון של חוץ וזה הגביר עוד את השורש בפנים. הוא היה זר לי. בכל היה זר. השפה שלו היתה זרה, המראה שלו היה זר, הידיים שלו היו זרות, כאלה מטופלות, בשעה שאני ראיתי רק ידיים עובדות חזקות.”
עם מורים אלה ודומיהם – כל אחד מהם הריהו אישיות־לעצמה בתולדות היישוב החדש, חדורה ערכי לאומיות עברית מודרנית – מתחילה העברית לשמש כשפת לימוד בבית־ספר יק"א לבנות, ומהם מושפעת אסתר השפעה מכרעת.
“ומיני אז התחיל להישמע בבית־הספר וברחובות המושבה צלצול השפה העברית בהברה ספרדית. התלמידות ריעננו את הכל בהד קולן, בשפתנו החיה בפיהן. השאיפה לתחיית שפתנו, הכפילה בימים ההם את מרץ העובדים, ובתי־הספר ידעו רגעים של התלהבות ומסירות, שהעלו אותם לדרגה גבוהה,” כדברי דוד חיון.
*
אחרי “הגן” של פשה המדברת עברית רצוצה, וה“מלמד” חלבנה, אסתר נשלחת לבית־הספר לבנות יק“א. ככל הניראה הגן, וגם המשך הלימוד אצל ה”מלמד", מתקיימים במסגרת בית־הספר לבנות. בזכרונותיה היא מספרת על מורה צרפתיה, שנשלחה לפתח־תקוה על־ידי פקידות הברון, עוד לפני תקופת בסביץ'. המורה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה, מפיצה ריחות־בושם, ומקשקשת בלשון זרה. אסתר, וגם הילדות האחרות, אינן לומדות מילה מפיה:
מישהו כתב אל“ף־בי”ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל־זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: bon point, כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית־הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.
זכרונות ילדותה, שעניינם ראשית לימוד הקריאה, מעורפלים במקצת. במקום אחר היא מספרת כי בהיותה כבת שבע וחצי נפתח בית־ספר חדש לבנות, ובו היא מתחילה ללמוד כשהיא כבר יודעת לכתוב, ולמדה זאת מפי אחיה ברוך. מוריה הם הגברת בסביץ‘, נעמי גולדשטיין (או נעמי ברגמן־גלדנשטיין) ואפריים הראובני. המורה אלישבע בסביץ’ היא לדבריה אישה אוקראינית שמנה, שמתאימה מנגינות אוקראיניות למילים של יל"ג ושל מנה, והתלמידות שרות ומדקלמות בפאתוס רב: “שלום לך מרתה תמתי עד נצח – / הנני שב לקרב כי נרפא הפצע.”
לי מספרת אסתר שהחלה ללמוד בגיל שבע לערך, ובראיון לדפנה אלון היא אומרת:
התחלתי ללמוד רק בהיותי בת תשע, היה בי כבר אז דמיון עשיר והרגשת הדברים במין כוח. זה בא לי מאבא. ואז הגיעה אלינו המורה הראשונה, והשתלטה על בית־הספר בו לימדו רק בשפה הצרפתית. גברת בסביץ' קראו לה, והיא עמוד תווך ונדבך ראשון לעברית בארץ – ולא רק בפתח־תקוה. היא היתה מין כוח ראשוני שכזה: שמנה, בעלת מרץ, עם קול חזק וצלול. היא ידעה את הספרות העברית הדלה, והיתה מדקלמת את שירי המשוררים כשאנו חוזרים אחריה. כל מלה עברית חדשה היתה כל־כך טעימה. לכל מלה היה טעם וריח שאי־אפשר לשכוח.
אני זוכרת כמה הצחיקה את כולם המורה בסביץ במילה “דואר”, של בן־יהודה. “מה יש,” אמרו לה, “‘פוסטה’ כבר לא טוב?”
*
פעם אחת, בשעת הפסקה, שב ומכשיל אותה רצון־ההצטיינות שלה. יחד עם חבורת ילדים וילדות היא עומדת על־גבי מיבנה בגובה של של מטר וחצי, כעין במה קטנה מעל מבואו של מרתף בית־הספר. הבנים קופצים משם בקלות אבל אף אחת מן הבנות לא מעיזה לקפוץ. אסתר, שרואה את הלעג בעיניו של בן־ציון חברה – קופצת מיד, ליתר דיוק, זורקת עצמה מעל המיבנה הקטן. היא נישארת לשכב, הלומה, על הקרקע – כולם נרעשים. גם הבנים, גם הבנות – מתאספים סביבה, והיא קמה בקושי ונמלטת על נפשה. “תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי.” היא מסיימת את הסיפור.
במשחקי ה“מחניים” – בכדור, וה“בוקה” – בקפיצות, משחקות הילדות לחוד והילדים לחוד והדבר חורה לאסתר. היא עומדת בכל תוקף שישתפו את הילדות אך הילדים מתנגדים: "אתן רק מפריעות, ‘טוזות’ שכמותכן – "
מספרת אסתר: "והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי־תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל־כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת־גדר של המין־היפה לעולם־הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו – "
*
איור לתקופת לימודיה, בין השנים 1905–1910, מצוי בסיפור לא כל־כך אופייני לכתיבתה של אסתר. זהו סיפור שנכתב בצורת דיאלוג, “שתי ילדות בפרדס פורח”, ונדפס לראשונה ב“גזית” (1958). ממרחק השנים מבקשת אסתר להמחיש את השוני הרב הקיים בינה לבין מרבית חברותיה, בנות האיכרים במושבה; היבדלות שעתידה ללוותה כל ימיה, ואף להתעצם בשלושה העשורים האחרונים לחייה.
“קרק… קרק… כל־כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?”
“לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד… אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי־משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר־כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת…”
“כן, יש סוד…”
“ואני, כבר נשקו לי!”
“נשקו לך? מי?”
“צבי’קה של מאשה…”
“ואיך זה?”
“זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר־כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת… וגם זו נשיקה – ואת שוכחת… ואותך עוד לא נשקו? ו’חקי'?”
"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "
“את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר־כך נהיה עלמות ואחר־כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף.”
“עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים.”
“אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד.”
“אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ”ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. ‘חקי’ יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר־כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו… שומעת איך שרה דבורה? ‘עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!’ אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה…"
“ו’חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?”
“הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם.”
“מה זה חשובה? יפה? טובה?”
“חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים…”
“חה חה חה… משהו גדול בלב! ואת ‘פיספוסת’ רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ”ך!" (בורחת).
כשאני קורא את הסיפור אני שומע את קולה המיוחד של אסתר והוא רענן, מתמשך מעט, “צברי” כל־כך וקצת נשי־ומתפנק – ואני מצטער שהקלטת הסיפור לא נשתמרה. הווייתה השורשית, הארצישראלית, מורגשת היטב באותן הקלטות מעטות שבהן היא קוראת משיריה; באחד מביקוריי אצלה בטבעון, בראשית שנות ה־70, היא אומרת לי: “סבא שלך עדיין היה גלותי. אתה כבר גלותי. אני היא ארץ־ישראל!”
ובאמת, בתקליט היחיד שבו נשתמר קולו של יהודה ראב, במלאת שישים וחמש שנה לתלם הראשון – כ“ט כסלו, ה' בחנוכה תרל”ט – הקלטת “קול ירושלים” מדבריו בטקס באולם היכל בפתח־תקוה, ביום 11 בנובמבר 1943 – נשמע קולו של יהודה ראב מתנגן כמעט כמו “עולה חדש” מהונגריה. לעומתו מדברת אסתר כבר עברית אחרת לגמרי, ארצישראלית, של המושבות הראשונות.
*
תחושת הייחוד של אסתר, כבר מילדותה, עולה גם מסיפורה “עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש” (1959). לרבקה מגן היא מספרת על החווייה העומדת ביסוד אותו סיפור:
יום אחד ערכתי עם בנות כיתתי טיול למטע עצי התות. עצי התות ניראו בפתח־תקוה באותה תקופה בכל מקום, כי אחד מחלומותיו הגדולים של הברון רוטשילד היה – פיתוח תעשיית משי בפתח־תקוה. על כן גידלו איכרים רבים עצי תות.
למטע עצי התות הזדנבנו – שורה ארוכה של בנות, אחרי מורתנו אלה. פניה של מורתנו כפני בובה היו. זמן קצר קודם לכן הגיעה לפתח־תקוה; לחייה אדומות, פניה זכים, ובידה – שמשייה, שזרקה על פניה אור ורוד. ואנו הקטנות – כולנו ירוקות מהמחלות שעברו עלינו בילדותנו, פוסעות במטע עצי התות. אני פוסעת והילדה ההולכת מאחוריי מושכת כל הזמן בצמותיי העבות והערמוניות. אני מתחננת לפניה להניח לי, והיא אינה פוסקת. בכל פעם – משיכה נוספת. הדבר היה לי לזרא. פרשתי מהשיירה, שהמשיכה בדרכה, ועצרתי ליד עץ של תות. פתאום – כאילו אני בעולם אחר. אור ירוק־זהבהב הסתנן דרך עלי התות הירקרקים, שהחלו זה עתה ללבלב, ועודם עדינים ושקופים. אני כאילו מתחילה לרחף, איני עומדת יותר על הקרקע, אלא תלוייה בין שמיים וארץ. נידמה לי שאני עלה בין עלים, רחוקה… רחוקה מהכל.
את קריאת חברותיי המחפשות: “אסתר, אסתר!” אפילו לא שמעתי, ועל כן – גם לא עניתי להן על קריאותיהן. אבל הן גילו אותי, סובבו אותי מכל הצדדים, ואני איני חשה, אני ממשיכה לרחף בעולם אחר…
לאחר שהצליחו להעירני מהזיותיי, גיליתי לראשונה – כי שונה אני מכולם, עולם חדש גיליתי, אותו עולם שהיה לימים לעולם שירתי.
*
בטיוטה אוטוביוגראפית, שהכינה אסתר ראב לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מסכמת את תקופת ילדותה כך:
היתה ילדות בצל הארץ הצעירה מאוד ואני סופגת את רשמיה בחושים רעננים את רשמיה הטובים והרעים: מאלאריה והיוולדות שפה חדשה: השפה העברית, מילים צומחות בכל בוקר מושגים, פציעת שחר של תרבות – שמביאים מורים נפלאים מן הגלות – עברית תנ“כית, מאפו – והתנ”ך – התלהבות מיפי־הארץ הפראית המלאה הפתעות ראשוניות של צמח וחי – מאבק עם קהל שודדים בלילות וגם בימים. שירי־גבורה שירי געגועים מנה ויל"ג – כל זה מהווים הרקע לילדותי הראשונה ביותר –
מצד שני הפרימיטיביות הערבית שגם לה טעם וריח של עם אבל חלש מדי בשבילי –
*
ובינתיים התחולל במושבה מהפך חקלאי, המביא סוף־סוף לביסוסה הכלכלי. מייסדיה חלמו על פלחה באדמות בעל, ונכשלו. פקידות הברון חשבה לבססה על כרמי גפן, ובאה מחלת הפילוקסרה – והכרמים נעקרו. היתה תקופה של נטיעת שקדים, עד שלבסוף גילו אנשי המושבה את ההדרים. מספרת על־כך אסתר:
ימים חדשים באו – זרם עולים מרוסיה – והאטמוספירה השתנתה, אשנבים נפתחו אל העולם הרחב – מומחי חקלאות החלו מבקרים בארץ – ייעוצים וישיבות – והוחלט, הענף הבא, מקור קיומה של החקלאות – יהיו שקדים, כרמי שקד – איני יודעת אם היתה זו החלטה כללית – אבל מקובל היה במושבה שאחד מחקה את השני, התחיל האחד לשתול שקדים – וכולם אחריו; והשטחים הירוקים כוסו כרמי־שקד – אשר באביב הלבישו את הקרקעות במעטה חג נפלא – גם קטיף השקדים נעים היה וכן קילופם, והטיפול בהם נקי, ריחני, מהנה – ואילו התוצאות – אפסיות, פח שקדים בשני בישליק – והשקים עומדים ועומדים על המרפסת ואינם נמכרים – רק שנים אחדות היה ייצוא, ואחר חדל – ושוב עומדת המושבה בפני שוקת שבורה.
ואז החלה, כבר מקודם החלו איכרים אחדים – בנטיעת פרדסים – כי ערביי יפו והסביבה היו לדוגמא – היו שולחים פירותיהם למרחקים בימים ההם –
אבי נכנס לעניין בהיסוס – ואולם פתאום אחזה את כולם התלהבות, וזה צריך לציין לשבחם של איכרי פתח־תקוה, שבעלי יוזמה ומרץ היו, ולא התייאשו מכל כשלונות החקלאות וחתרו בכל כוחם להתקיים ממנה ויהי מה.
*
רק לקראת סוף המאה ה־19, כאשר נפט מיובא לארץ והאיכרים מתחילים להשתמש במנועים לשאיבת מים, מתאפשר לנטוע גם בפתח־תקוה פרדסים; נוטעים תפוזי שאמוטי, כמו באדמות רוויות המים שממזרח ליפו, שם סיפקו עד כה בארות האנטיליה את המים לפרדסים. וכך, בתוך שנים אחדות נעשית פתח־תקוה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ. היא המושבה העשירה והגדולה ביותר, הן בשטחה הן באוכלוסייתה. גם הפרדס של יהודה ראב, שניטע ב־1903, מתחיל לשאת פרי. והשאמוטי, תפוח־הזהב יליד יפו – נשלח באוניות לאירופה.
חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד 🔗
1. ד“ר ברנשטיין־כהן ומלחמתו ב”זקני" פתח־תקוה. 🔗
שנות פריחת הפרדסנות, המביאות את פתח־תקוה לגידול ולביסוס כלכלי, הן גם שנות העלייה השנייה, תקופת מאבקים פנימיים קשים במושבה, שהשתחררה לא מכבר משלטונה של פקידות הברון. מייסדי פתח־תקוה, אנשי העלייה הראשונה, שנחשבו בשעתם לפורצי גדר בעיני המימסד הדתי־החרדי בירושלים, נחשבים עתה בעיניהם של צעירי העלייה השנייה, ושל צעירי האיכרים – לדתיים ולשמרנים, ואין אלה האשמות־שווא.
בשנות האפוטרופסות של הברון ממלאת הפקידות את תפקיד הוועד, ושולטת במושבה. למרות האדמיניסטרציה נתונות רק עשרים־ושמונה משפחות של “המיוחסים”, שעליהן פורש הברון את חסותו. יהודה ראב אמנם אינו נימנה על עשרים ושמונה המשפחות הללו, אולם בזכות עבודתו כמנהל־עבודה חקלאית אצל פקידות הברון הוא זוכה למעמד כלכלי דומה לזה שניתן למשפחות אלה בתקופת “ההתאכרות”, היציאה לעצמאות. הוא בונה את ביתו ברחוב רוטשילד, נוטע כרם גדול, ולאחר עקירתו – פרדס.
באותם הימים, לאחר תום תקופת הברון, מתפתח במושבה “פרוספריטי”, מתווספים תושבים רבים ומתנהל מסחר ער בקרקעות. ברוך, אחיה של אסתר, מתאר את המאורעות האלה במחזה־חובבים בשם “הבורס”. את המחזה הוא נוהג להציג במגרעת החלון הרחבה של הבית, המשמשת לו כבמה, ובכשרון חיקוי מעולה הוא מעלה את דמויות הספסרים והקונים, כל אחד ביידיש האופיינית לו – ובני־הבית מתפקעים מצחוק.
הנהלת המושבה נישארת בידי ועד מבין עשרים־ושמונה המיוחסים, המתבצרים מאחורי חומות של שמרנות דתית. אחד העיוותים הקשים של המצב הקיים הוא שרוב התושבים משלם מיסים, אך רק למיעוט יש זכות בחירה. מתחילה התארגנות של “הצעירים”, התארגנות שיש לה גם היבט אירגוני וכלכלי, כי רבים מהם עוסקים בנטיעת פרדסים.
1909–1910 הן שנים סוערות במיוחד בתולדות פתח־תקוה, ונודעות בשם – מלחמת ה“צעירים” ב“זקנים”. בסתיו 1908 מגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, ששימש לפני כן כרופא של מושבות הגליל התחתון. הוא משתכן עם משפחתו בבית רעפים קולוניאלי בן שתי קומות ברחוב יפו, ששימש בשעתו כבית־הפקידות של הברון. גנו הנטוש, גן הנסיונות, גובל ממזרח עם בית הוריה של אסתר ועם “גבעת טלושקה” הנזכרת בסיפורי ילדותה. בקומה התחתונה של בית־הפקידות נמצא גן־הילדים הראשון שבו ביקרה אסתר, ובית־הספר לבנות יק”א שבו היא לומדת.
בבית אבא עומד ריח טוב של בניין חדש, מתארת בתו, לימים השחקנית מרים ברנשטיין כהן. בחדר־האוכל הגדול ניצב פסנתר והאב מיטיב לנגן בו ועורך לעיתים קונצרטים. חלונות הבית נפתחים אל חורשת אקליפטוסים ואל שיחי מימוזה ריחניים וברדת הערב יושבים בני־המשפחה על המרפסת הרחבה ומקבלים בה אורחים מיפו, ותיירים מחוץ־לארץ. ביאליק, בביקורו בארץ, מבלה כאן סוף שבוע נהדר.
בבואו פוגש הרופא בן הארבעים ושמונה מציאות היגיינית וסניטרית מסוכנת, שמקורה בבורות ובהזנחת התשתית הציבורית. שלשולי קיץ וטיפוס־הבטן נגרמים מפני שבסביבת בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון, אין בנמצא אף “בית כבוד” אחד. למתפללים לא נוח ללכת הביתה ולחזור, והם משתינים מסביב לבית־הכנסת. בזמן התפילה משחקים הילדים בחצר, חופרים באדמה, ועושים מן העפר דמויות וצורות שונות וכמובן נידבקים במחלות – כך הוא מספר לימים בזכרונותיו.
בתי־שימוש אינם מצויים כלל במושבה, ולעשיית הצרכים משמשות סוכות קטנות, הסגורות מלפנים בדלת ופתוחות מאחור. פעמיים־שלוש בשבוע מדיחים האיכרים את הצואה במים, ומשתמשים בצואה לשם זיבול גינות־הירק שמסביב. בגינות אלה גדלים מלפפונים וחצילים, והאיכרים אוכלים אותם, בלי לדייק ברחיצתם.
הרופא קורא תיגר על שמרנותו ואוזלת־ידו של ועד המושבה, ויוצא למאבק תברואתי כדי להביא לעקירת המגיפות. ועד המושבה מוציא אמנם תקנה שמטילה חובה לרחוץ את הירקות במים לפני אכילתם, ואוסר על הערבים להביא ירקות לשוק המושבה לפני שישטפו אותם במים נקיים. אבל רוב דרישותיו של הרופא, ושל החובש סלור, שלימים נעשה בעצמו רופא, לשיפור התנאים הסניטריים וההיגייניים, נתקלות בהתנגדות נמרצת. הוא תובע לחולל מהפכה: להרוס את בתי־השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית־הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, שמדמנות־רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל ליד השוק – ולכל אלה הוועד מתנגד. מחלת הטיפוס מפילה דרך קבע חללים, והתירוץ של “זקני” הוועד: “מן השמיים בא העונש… אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה.”
הרופא פותח בפעולה לשיפור המצב בבתי־הספר, שתנאי התברואה בהם ירודים. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני קהל של מורים ונוער. הדבר מעיר את חמתו של הוועד, ובייחוד של הקנאים והאדוקים שבו.
כשהוא מרצה על צמחים פאנרוגאמיים (בעלי־פרחים) וקריפטוגאמיים (מחוסרי פרחים), מתלונן הוועד באוזני ביאליק, המבקר אז במושבה, כי הרופא מרביץ תורה של נישואים גלויים וחשאיים.
כשד"ר ברנשטיין־כהן מארגן חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה, ומסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות – נושאים שעליהם האימהות השמרניות מהססות לדבר איתן, או כאשר הוא מעביר להן שיעורים לריפוי עיניים ממחלת הטראכומה, המכה בכל עוז, כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית – מתקומם הוועד וטוען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על־ידי כך, שבחורות תבטנה לתוך עיניהם: יש בזה משום גירוי היצר – – – ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?
עד כמה חסר החינוך המיני לבנות הגדלות בהווי השמרני של המושבה, ואיזה תוצאות לא בריאות עתידות לצמוח מכך, אפשר להיווכח מעדותה של אסתר המספרת להלית ישורון: “אמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה.”
מרים, בת הארבע־עשרה, מתארת כיצד בספריה, שנמצאת במרתף הבית, עורך אביה קורס לעזרה ראשונה. היא, שבאה לבית הוריה בימי החופשה מהגמנסיה היפואית, משמשת למשתתפי הקורס לעזרה ראשונה “גולם” לתחבושות, ומאוד גאה על תפקידה!
עוד בהיותו רופא ביבנאל נהג ד“ר ברנשטיין־כהן להרצות באמצעות פנס־קסם, על “הרחקת האשפה”, “ההיגיינה של ערים וכפרים”, ו”חיי מין נורמליים". עתה, לסיכום שנת עבודתו הראשונה בפתח־תקוה, הוא מכריז גם כאן על ההרצאה – “הרחקת האשפה”, לאחר שהוועד דוחה את הצעתו המעשית “לסדר במושבה 35 בתי־כסאות, ולהם בורות מטוייחים במלט; הבורות האלו ירוקנו אחת לשבועיים.”
בנובמבר 1909, מבקיעים הפועלים בכתפיהם הרחבות את דלתות בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון – אותו סירב הוועד להעמיד לרשות ההרצאה. על הבמה עולה ד"ר ברנשטיין־כהן, שלימים מתאר בספרו את המעמד: “באופן שיטתי תיארתי את כל המחלות שאירעו במשך השנה וסיבותיהן. אחר־כך פירטתי את חטאינו אנו בשטח ההיגיינה, ומקורותיהם. אז נגעתי בשאלת ארגון תקין של הפעולה הסניטרית במושבה ובבעיות החינוך וההתפתחות החופשית של הדור הצעיר והילדים בגיל בית־הספר. ובסוף הסקתי מסקנות על התפקידים והתעודות העומדים לפני הוועד ועל מטרת בחירתו של הוועד עצמו.”
לאחר שהוועד מסרב לקבל את הצעתו, אוסר הרופא מלחמה על חברי הוועד, ומוביל למרד את אגודת צעירי פתח־תקוה, שמקבילה או אולי זהה לאגודת “התחיה”. דרישותיהם – שינוי שיטות החינוך, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. בראשותו הם מתחילים לנהל תעמולה לקיים בחירות חדשות, כדי להכשיל את הוועד הישן ולבחור בוועד פעיל וצעיר יותר. הוא משתדל לאחד את הדור החדש של בני האיכרים – עם הפועלים, מסדר בביתו המרווח אולם להרצאות וספריה לפועלים, ומרבה להרצות בנושאי ביולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה ובוטניקה.
ד"ר ברנשטיין־כהן מספר כי מהגימנסיה ביפו לקח בהשאלה מודל מתפרק גדול של גוף האדם, שהובא על ידי ארבעה פועלים צעירים, כשהוא עטוף בסדין. הוועד יצא מכליו והאשים אותו בחילול־קדשים ובהשחתת הנוער. אין מן הצורך להדגיש, מספר הרופא, שהאולם היה בימי השבתות מלא וגדוש ושבני יריביו מחברי הוועד החרדים היו שומעי־הרצאותיו התמידיים. “החלטתי לרכוש בשביל האולם פנס־קסם עם דיאפוזיטיבות. בעזרת הפנס הזה הראיתי לילדי המושבה ולצעיריה תמונות מתולדות היהודים ותולדות עמים אחרים והרציתי על צורת המימשל בארצות שונות. את ההרצאות ביקרו הרבה מתבגרים ונוער עובד. למראה כל תמונה ותמונה רעשו הילדים מרוב ההתלהבות, וכדי להמתיק את הרעש, התאימו המורות שירים עבריים לכל תמונה, והילדים במקום לצעוק – שרו שירים במקהלה.”
בתגובה מתכנס אותו ערב ועד־המושבה לישיבה מיוחדת, וראש הוועד מודיע כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, חושף את אבריהם, מראה להם תמונות פורנוגראפיות המגרות את היצר, והנוער שר שירים בלתי־הוגנים. בקיצור: הוא מסדר נשפי־הוללות ומשחית את ילדי המושבה.
על האווירה במושבה באותה תקופה מעיד הסיפור הבא: יום שישי אחד, לפנות־ערב יוצאת שמועה כי הפועלים, שאיחרו לחזור מהעבודה, מסרו את הבצק שלהם לאפייה לאחר שהשבת כבר נכנסה לתוקפה. כמה מאדוקי המושבה נזעקים למאפייה, משליכים את הבצק של הפועלים על הרצפה ורומסים אותו ברגליהם. הפועלים נישארים ללא לחם לשבת.
למוחרת נכנס לבית־הכנסת הגדול אחד ממנהיגי “הצעירים”, האיכר מרדכי סימקין, כבן שלושים, שעלה מרוסיה ורכש חלקת פרדס גדולה עבור משפחתו. סימקין מניף אקדחו באוויר, יורה ירייה אחת ומזהיר כי אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מן הנוכחים להמשיך להתפלל.
דבריו משפיעים, ובאותה שבת, כך סיפר לי בנו יואל, זוכים הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי השבת וטמנו כהרגלן בתנור המאפייה. תהלוכת הקדרות נמשכת והולכת מפתח המאפייה ועד לחדרי הפועלים.
2. תיאטרון במושבה. האם הדוקטור הוא “אוייב העם”? 🔗
המאבק בין הישן לחדש מתנהל בכמה וכמה מישורים ולא רק בענייני היגיינה אלא גם סביב התזמורת, הספריה, הצגות התיאטרון, ובית־הספר העברי המעורב לבנים ולבנות.
ראשיתה של התזמורת ב־1897, כפי שמתפרסם ב“הצבי” הירושלמי בט“ו אדר ב', תרנ”ז: “בפתח־תקוה נוסדה תזמורת. טיפלו בזה המורה הטורקי, האדון דוד לאו, וכן אחד מבני המושבה, גיסין, שלימד קריאת התווים. ואחד מתלמידי אוסוביציקי בראשון, א. אייזנברג, נקרא לפתח־תקוה לנצח על המנגנים בימים הראשונים.”
מה יש בהן, בהצגות התיאטרון הראשונות בארץ, שחרף כמותן המועטת, ביצוען החובבני – על־פי־רוב במסגרת בית־ספר, הביקורות שאינן מחמיאות בדרך־כלל, והיותן בטלות בשישים מול שאר גילויי החיים היומיומיים – הריהן כמטלית אדומה בעיני השמרנים במושבות ובערים, ובעיקר בעיני הרבנים? – אולי משום שהן מסמלות, יותר מכל דבר אחר, את המאבק שבין האדוקים לחופשים, שבין הישן לחדש?
בשלהי שנת 1907, כאשר משפחת ד“ר ברנשטיין־כהן כבר נמצאת בארץ, מוצג ביפו המחזה “ד”ר שטוקמן” או “עוכר העם”, מאת איבסן. ההצגה נערכת על־ידי אגודת “חובבי האמנות הדרמתית” בכיכובו של מנחם גנסין, המשחק את תפקיד ד"ר שטוקמן: רופא אידאליסט, הלוחם בפרנסי העיר שאינם מוכנים לתקן את מערכת הביוב המזהמת את מי־השתייה של עירו, אך לבסוף מוצג הוא, הלוחם נגד השחיתות, בתור “אוייב העם”.
בטרם מספיק גנסין לסיים את המונולוג הגדול של ד"ר שטוקמן: “אוייבם בנפש של האמת והחופש בינינו הוא רוב שעשה יד אחת. האיש החזק ביותר הוא זה העומד לבדו…” – נפתחת דלת ביתו של הנתין האמריקאי, שבו נערכת ההצגה, נכנסים שני פקידי השלטון התורכי, ואוסרים על המשך ההצגה. מתברר שיש ביפו “יהודים טובים” המעוניינים שההצגה לא תתקיים כי נופל עליהם “פחד הסוציאליזם”. ואולם גנסין אומר שההצגה היתה כה גרועה: “ששמחתי בליבי על המאורע ששם קץ למשחק חסר־טעם זה.”
גבריאל טלפיר, שבמחקרו על ראשית הפעילות הבימתית בארץ מביא גם את סיפורה של הצגה זו, מספר כי בליל פורים תרס“ז, 1907, הציגו בזכרון־יעקב את המחזה “האינטליגנט” של פרץ הירשביין, המתאר את קשי חיי היהודים ברוסיה. משחקה של שרה אהרונסון זכה לביקורת מצויינת ב”השקפה" – בעיקר בזכות דיבורה העברי הצח והנעים. “הנה כי כן,” כותב עתונו הירושלמי של בן־יהודה, “זכינו בארץ־ישראל בימים האחרונים למשחקים מצויינים, היודעים להגשים על במה עברית ובשפה עברית את חזיונות החיים העברים באופן יפה ונפלא.”
“האינטליגנט” מוצג באותה שנה גם בפתח־תקוה ובעברית – על־ידי הפועלים, חרף האיסור שמוטל על ההצגה מטעם “המבקרים” אנשי הוועד, ל. מכנס, י. גולדנהירש וש. שטמפפר. בגלל האיסור מוצג המחזה בביתו של האיכר המרדן והאמיץ משה גיסין. ביתו של גיסין משמש באותה תקופה גם כמלון “הירקון”, מרכז האינטליגנציה והקידמה במושבה, מקום מגוריו של הסופר יעקב רבינוביץ, שמתארו ברומאן הנפלא “נדודי עמשי השומר”. הצלחת “האינטליגנט” רבה עד כדי כך שהפועלים מפתח־תקוה מציגים אותו גם ברחובות. חלק גדול מתושבי רחובות מתנגד, אך בזכות צעיריה “המושבה ניצלה מסקנדל”.
במוצאי שבועות תרס“ז, 1907, מציגים צעירי פתח־תקוה, כניראה ביידיש, את המחזה “הונגרמן אונד קבצנזון” של גולדפדן, שמוצג לאחר כיובל שנים ב”הבימה" בשם “מעשה בנסיך”. “ההשקפה” הירושלמי כותב: “ואף שהקנאים הצבועים והטיפשים בעזרת הרב – – – הכריזו בבית־הכנסת לבלתי ילך כל איש למחזה, – – – בכל זאת מספר הבאים היה רב מאוד. המחזה ארך כארבע שעות, וכל הבאים שבעו עונג רב והתפלאו על המשחקים הצעירים, שמעולם לא עלו על במת בית־חזיון והפליאו בכל זאת לשחק ולהציג דבר כל־כך טוב ונכון, כאילו היו משחקים מלומדים.” הכתב מזכיר לטובה את האדון טשטמן, הוא כניראה חשסמן, הרג’יסור המקומי.
תנופת התיאטרון במושבה נמשכת, ולובשת אופי של מאבק בין העברית ליידיש. לקראת פורים תרס“ח, 1908, עומדים להציג ביידיש את המחזה “פאמיליע צבי” (משפחת צבי) מאת ד. פינסקי. ב”השקפה" הירושלמי מתפרסמת כרוניקה מאת “תושב פתח־תקוה”, וזו לשונה:
בני האיכרים, הנקראים “צעירי פתח תקוה”, מתעתדים להציג פה בפורים חזיון ז’רגוני. (ראוי לציין, שבין המתחילים במצווה נמצאים שני חברים מה“ועד” של אגודת “עבריה” המקומית, ושאחד מהם משתתף בחזיון בתור מקריא). ודבר פלא הוא אדישותם של מורי בית־הספר במושבתנו להעניין הזה, אשר עמלו כולם להפיץ את הלשון העברית בין ילדי המושבה, וכעת מרשים להשפיע ממש כנגד השפעתם. כל ההכנות והנסיונות להחזיון הז’רגוני יעשו באולם בית־הספר. גם ועד בית־הספר מסכים לכל, והשערוריה נעשתה: חזיון ז’רגוני במושבה!
בתשרי תרס“ט, שלהי 1908, מציגים “הצעירים” בעברית את “זרובבל” מאת משה לייב לילינבלום, מחזה שגרם לשערוריה ברחובות כשהועלה שם בחול המועד פסח תרנ”ה, 1895, על־ידי הפועלים. התגובות החברתיות דווקא טובות, וכך מדווח על כך “הצבי” הירושלמי:
עתה מראים צעירי פתח־תקוה את אהבתם לעבודה גם הגשמית והרוחנית, והצעירים האלה הם כולם עובדים חרוצים וכולם עסוקים בשדות, בכרמים או בפרדסים. ואחרי עבודתם החלו להתעמק בעבודה הרוחנית – – – יסדו תזמורת, שהיא לכבוד למושבה, פתחו בית־ספרים ויחלו גם לסדר חזיונות, ודווקא בעברית. וחזיון כזה ראיתי באור ליום ה' לחוה"מ סוכות. החזיון הוא “זרובבל”, והמשחקים היו תלמידי בית־הספר. נערים מבני עשר עד ארבע־עשרה שנה, ולפי זה הצליח החזיון מאוד. מנערים אי־אפשר לדרוש הרבה, פעמיים הציגו את החזיון הזה, בפעם הראשונה לטובת בית־הספרים ובשנית – לטובת “חברת לינה”. וראיתי בין המבקרים הרבה זקנים וזקנות. ושמעתי ילדים אחדים מתרגמים לאימהותיהם הזקנות את כל פרטי החזיון, והן יושבות ומתפלאות; וזוהי קידמה, שקנאי פתח־תקוה ילכו לבקר החזיון ולקבל הכנסותיו. זאת היא פעולת צעירי פתח־תקוה, אולם עוד רבה העבודה לפניהם. אך מקווים אנו, שיעבדו הלאה לטובת מושבתם והשפה העברית.
במקביל, באותו ערב, מציגים הפועלים במושב הצעיר הסמוך, עין־גנים, חזיון רוסי בתרגום עברי בשם “הסנה”. בטאון הפועלים “הפועל הצעיר” מבקר קשות את התרגום העברי המסורס של המחזה ואת המשחק הגרוע, וממשיך:
באותו הלילה, שהציגו את החזיון בעין־גנים, הציגו גם נערי המושבה את החזיון “זרובבל” וגם בלילה השני הציגו אותו החזיון. וראוי לציין, שעד כה היו צעירי המושבה בוחרים להציג חזיונות בז’רגון בטענם, שלחזיון עברי ימעיטו בני המושבה, ובייחוד הנשים, לבוא מפני שחלק קטן מתושבי המושבה מבין עברית. ובעוד שרק לפני חצי שנה (בפורים העבר) הציגו דווקא בז’רגון “פאמיליע צבי” (לד. פינסקי); הפעם ראינו כי בני המושבה לא נמנעו מבוא גם לחזיון עברי ולא עוד אלא שנצרכו להציג את החזיון העברי פעמיים.
אבל האידיליה אינה נמשכת זמן־רב. בפורים 1909, אדר תרס“ט, כאשר המאבק של ד”ר ברנשטיין־כהן ב“זקני” ועד המושבה מתחמם והולך, עורכים “הצעירים” ערב תיאטרון שבו מוצגים המחזה “ליב גולדמן ובתו” בעברית, ו“מזל טוב” מאת שלום עליכם, ביידיש. “ועד המושבה הכריז חרם על הנשף הנערך בחצרו של האדון פסקל,” – נמסר ב“הצבי” הירושלמי, – “משום שהשתתפו בו עלמים ועלמות, שזה נגד הסעיף המפורש בתקנות הוועד.”
מתברר אפוא שלאו־דווקא תוכנו של המחזה, או נקיטת עמדה בין עברית ליידיש – מקוממים את ועד־המושבה, אלא בעיקר ה“פריצות” – בנים ובנות יחדיו. בתקופה זו מונהג הלימוד המעורב בבית־הספר יק"א מייסודו של הברון – ובתגובה נוסד בית־הספר הדתי “נצח ישראל”, ששומר על הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות.
ב“ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח־תקוה” מסופר כי תחילה מייסדים “הצעירים” את התזמורת, ולוקחים לרשותם את הספריה. בכך הם מרגיזים את “רוח הזקנים” אך לידי מלחמה גלוייה אינם באים כל זמן שאינם מתחילים “לסדר הצגות על הבמה”.
הכוונה להצגת התיאטרון בפורים 1909, בחצרו של האיכר האמיד פרץ פסקל, שהיה עד לפני זמן לא רב אגרונום באדמיניסטראציה של הברון. בתו בכורתו לורט, חברתה של אסתר, לומדת בבית־הספר יק“א. פסקל יכול לצפצף על ועד המושבה ולתמוך ב”צעירים", שחלקם כבר אנשים בעלי שיבה או קרחות, אבל השקפת עולמם אינה שמרנית. ומציין אחד הכותבים מהתקופה ההיא, בספר היובל:
על “חילול קודש” שכזה לא יכול עוד הוועד לעבור בשתיקה. הראשונים שניסו להכניס את ה“שרץ” הזה אל המושבה היו הפועלים. אולם בשבילם המציא הוועד כלי־זין – את ההשבתה. והנה עברו רק שנתיים ונבואת הפועלים: “בניכם יילחמו בכם” – נתקיימה. “הרעה” יצאה מהמושבה גופה. החומה הסינית נהרסה ועל הבמה הופיעו בניהם ובנותיהם של איכרי פתח־תקוה לשחק, לדאבוננו – בז’רגון [כלומר ביידיש], לפני הקהל. הוועד השתדל למחות כנגד זה, אך הצעירים לא נרתעו אחור, ומאז החלה להתפשט מלחמה גלוייה בין הוועד של המושבה ובין “אגודת צעירי פתח־תקוה”.
3. אביה מוציאה מבית־הספר, ראשית התבגרותה. 🔗
בהיות אסתר בת חמש־עשרה וחצי, בראשית שנת תר“ע, שלהי 1909, חל משבר בחייה הצעירים. אביה מוציא אותה מבית־הספר יק”א שבו היא לומדת כשבע שנים, עד הכיתה השישית לערך (טרם נהוגות אז שמונה כיתות), ופוקד עליה לשבת בית. לדבריה היא יושבת בבית שנה, ובעדות אחרת, לראובן שהם, במשך למעלה משנה. חבריה הקרובים, בוגרי המחזור הראשון של בית־הספר לבנים יק“א בשנת תרס”ח, 1908, ממשיכים את לימודיהם בגימנסיה העברית החדשה ביפו, “הרצליה”, הקרוייה – הגימנסיה העברית, או היפואית, ואסתר רואה ועיניה כלות.
מה הסיבות להחלטה החמורה של האב?
בשנת 1909 נוסע אפריים הראובני, מנהל בית־הספר לבנות יק“א, שבו לומדת אסתר, להשתלם בבוטאניקה באוניברסיטאות של לוזאן ופראג. הנהלת יק”א פונה לדוד חיון, מנהל בית־הספר לבנים יק“א, לארגן את שני בתי־ספרה וגניה למוסד אחד, וכך מאפשרת לו לחולל את המהפכה שביקש מכבר, לימודי בנות ובנים יחד בכיתות מעורבות. זאת אולי גם בהשפעת הרוחות החדשות שמנשבות במושבה בתקופה של מלחמת “הזקנים” ב”צעירים". עד אז לומדים בנים ובנות בנפרד אם כי באותו בניין ברחוב יפו (ז’בוטינסקי).
על הפרדת המינים בבית־הספר מספרת אסתר:
הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי־הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית־הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי־טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –
ברשימה אוטוביוגראפית, שהיא שולחת לראובן שהם, היא כותבת על אותה תקופה:
כאן באה הפסקה, עירבבו את בתי־הספר – נערים ונערות יחד, וכאן עמד אבי הנאור, המשכיל, והתעקש – עם נערים: לא! והוציא אותי מבית־הספר. שנה ויותר ישבתי בבית וזו היתה מכה גדולה בחינוכי. האיסור הזה – היה לו השפעה לא טובה עלי.
ולרבקה כצנלסון היא מספרת:
הצימאון שלי לדעת היה מטורף בנעוריי, וחמתי בערה בי כאשר אחי הבכור ברוך נשלח ללמוד בירושלים, ואילו ביחס אליי אמר אבי, החכם והנפלא, כלאחר יד: “זו תתחתן ותלד בנים…” – קיפוח זה לא אשכח ולא אסלח. הייתי מעתיקה ממחברות הנערים שלמדו בגימנסיה “הרצליה”, פיטמתי את עצמי בספרים, אך עד היום אני מרגישה שחסרה לי השכלה ספרותית שיטתית.
בחוברת “100 שנה לבתי־הספר מייסודם של הברון וחברת יק”א־פיקא" מספר ברוך אורן כי תחילה התקיים במושבה חינוך בעל צביון דתי מובהק, בשיטת ה“חדרים”. כך היה בראשיתו גם “בית־ספר הברון”, שנוסד בשנת תרמ“ה, 1885, מעין “חדר” לבנים ו”חדר" לבנות, שכלל בתוכניתו תורה ותפילה בלבד, ושכן בשני חדרים צרים בפינת הרחובות פינסקר וחובבי־ציון.
בתרנ“ה, 1895, מועבר בית־ספר הברון לבניין הפקידות־לשעבר ברחוב יפו (ז’בוטינסקי), שנוסדים בו גן־ילדים ובית־ספר יק”א לבנות. ככל שגוברת בשני בתי־הספר השפעת הפקידות, שחדורה ברובה רוח של התבוללות צרפתית, נוסף בהם המרכיב של צרפתית כלשון הוראה במקצועות הכלליים, ללא הדגש הלאומי, העברי והחילוני. היידיש שלטת כשפת לימוד, העברית מדוברת רק בהברה אשכנזית, ועם זאת, באווירה הדתית השמרנית של המושבה, הולך בית־הספר יק“א לבנים ודועך, ויש בו פחות תלמידים מאשר בבית־הספר יק”א לבנות.
זו המציאות שאליה מגיע חיון הצעיר בשלהי 1904, כאשר מוטל עליו לעצב בית־ספר לאומי, חילוני ומודרני. דוד חיון, שבתחילתו נרשם שם־משפחתו – מוגרבי, נולד בדמשק ב־1881, נשלח להמשיך את לימודיו בבית־המדרש למורים של אליאנס בפאריס, ונירשם שם למחלקה לפדגוגיה של אוניברסיטת סורבון, “סורבונה” בפיו. רק בן עשרים וארבע הוא בשלהי 1904, בבואו לנהל תחילה את בית־הספר לבנים יק"א, שנקרא עדיין “בית־ספר הברון”, ובשנים 1908־1905 יש בו רק ארבע כיתות.
הוא נעזר בהשכלתו האירופאית, בידע שלו במקצועות היהדות, בכשרונותיו הפידגוגיים והניהוליים. שנת הלימודים הראשונה בהנהלתו היא שנת תרס“ה, 1905. בין החידושים המכריעים שהוא מצליח להכניס בשנים הראשונות: מעבר לשיטת “עברית בעברית” בהוראת כל המקצועות. תוספת כיתות עליונות לפי תוכנית של שמונה כיתות, מאל”ף עד חי“ת, והפיכת בתי־הספר יק”א לבנים ולבנות לבית־ספר מעורב אחד, החל משנת 1909, זאת כניראה כבר בבניין שברחוב רוטשילד, פינת רחוב פיק"א.
חיון עתיד לעמוד בראש בית־הספר פיק“א במשך ארבעים ושתיים שנה. כאשר אני מתחיל ללמוד בו, הוא עדיין מנהלו – בעל הדרת שיבה וקול רועם, גרוני, בהדגשת החי”ת והעי"ן במיבטא ספרדי, ובעל סמכות.
*
בעיני אסתר, בת־האיכרים – שש השנים שבהן היא לומדת בבית־הספר לבנות יק"א הן מן היפות בחייה. גם בעיני המנהל דוד חיון מצטייר בית־הספר העברי המעורב, שאותו הצליח לעצב ברוח מודרנית – כהישג גדול. אחרת ניראה בית־הספר בעיני שמעון קושניר, יליד דצמבר 1895, הצעיר מאסתר בשנתיים לערך, שמתחיל ללמוד בבית־הספר בשנת 1909 או 1910.
שמעון קושניר הוא בן למשפחה חדשה במושבה, דלת־אמצעים. תחילה לומד שמעון יחד עם אחיו הגדול ראובן בתלמוד־תורה, ואולם: “גם בית־ספר חילוני עממי היה במושבה, בית־ספר מעורב לבנים ולבנות. שפות הלימודים במוסד זה היו עברית וצרפתית. בעוברי על פני בית־הספר הייתי מקנא בילדים המשחקים בחצר, עליזים וחופשיים, וכילדים כן המורים, כמו קורצו מחומר אחר – לא המלמדים שבתלמוד־תורה.”
בספרו “בכור מכורה” מספר שמעון:
לשנת הלימודים החדשה נתקבלנו, אני ואחי ראובן, לבית־הספר החילוני, שהיה מיסודה של היק“א. מנהל המוסד יהודי ממארוקו, חניך האליאנס, רווק, לבוש הדר ונוהג סלסול בעצמו, היה מדבר עם התלמידים צרפתית, ומתגורר בקומה העליונה של בניין בית־הספר. על המורים, שרובם היה מאזרחי המושבה, נוספו באותה שנה שני מורים מאנשי העלייה השנייה – זאב סמילנסקי והד”ר יהודה מהרשק.
מה רב היה ההבדל בין המישטר ושיטת הלימודים בתלמוד־תורה לבין אלה שבבית־הספר. גם הסידורים הפנימיים בכיתות, – הספסלים והשולחנות, אחרים היו. יושבים היינו שניים־שניים אל שולחן, ראשינו גלויים בשעת הלימוד, בנים ובנות יחדיו. כל שיעור לא נמשך אלא שעה אחת, ובהפסקות שבין שיעור לשיעור נתמלאה החצר שאון ועליצות.
רוח אחרת נשבה מסביב, אך לא תמיד רוח טובה ונוחה. רוב התלמידים היו כאן מבני האיכרים האמידים שבמושבה, עזי־פנים ויהירים, ובנו לא נהגו בעין־יפה. משיצאתי בפעם הראשונה לחצר בעת ההפסקה ועמדתי כמהסס מן הצד, הקיפוני הילדים ואחד מהם ניגש אליי, תפשני, ריחרח קימעה, עיקם אפו והכריז:
“ילדים, נודף ממנו סרחון של רוסי, חזירון רוסי.”
וכל בני החבורה געו בצחוק.
דומם נשאתי את עלבוני ודבר לא סיפרתי בבית. פרשתי מילדים אלה. נוכחתי לדעת כי זרים הם לי, וגם במשחקיהם לא לקחתי חלק.
שמעון קושניר מציין לטובה את המורה זאב סמילנסקי שישותו היתה בשבילו אחיזה של ממש במוסד הזר והעויין. בקיץ אוספים הילדים את פרחי השיטה הצהובים מגדרות הפרדסים, שמשמשים חומר לתעשיית הבושם. בתמורה שהם מקבלים תופר הסנדלר נעליים חדשות לשמעון, לאחר שהנער הלך יחף כל הקיץ כי הוא מסרב לנעול נעליים משומשות, שהאב הביא מיפו.
בט"ו בשבט מטיילת הכיתה ליער האקליפטוסים של המושבה, על גבול הביצה (בצפון איזור התעשייה קריית־אריה, כיום). שמעון חולץ את נעליו ומטפס בשמחה, כשאר חבריו, על אחד העצים. כשהוא יורד, מתברר שנעלמה אחת מנעליו. למרות חקירת המורה זאב סמילנסקי, אף תלמיד אינו מודה בתעלול, ואין מחזירים את הנעל החסרה אלא מלגלגים על שמעון. הוא נצמד אל אחד העצים ופורץ בבכי. “ניגש אליי המורה וליטפני גם נחמני,” מספר שמעון, “קולו רעד. הרימותי אליו את עיניי, וראיתי גם בעיניו דמעות. קמתי והלכתי איתו, כשרגליי יחפות ובידי נעלי היתומה. הילדים כבר הרחיקו לפנינו. הלכתי עם מורי ושתקנו. את נעלי נשאתי כעדות אומללה להביאה לבית הוריי, אות לאסוני הגדול.”
לאחר שנים רבות אני יושב במרפסת ביתו של שמעון קושניר ברחוב המעורר בגבעתיים, טועם לראשונה בחיי מפרי האפרסמון שאותו הוא מטפח בחצר, לצד פרחי ציפור גן־העדן, שני גידולים שכמעט אינם מוכרים עדיין בארץ – ואיתנו יושב מתתיהו אריאלי, אחיו של הסופר ל.א. אריאלי (אורלוף), שעל סיפוריו, כמו על סיפורי ברנר, גדל שמעון בנעוריו.
מלגלג מתתיהו: “אז מה, שמעון? אתה לא סלחת עד היום לפתח־תקוואים ההם שגנבו לך את הנעל!?”
*
הקמת בית־הספר המעורב ב־1909 מעוררת סערה בקרב הציבור הדתי בפתח־תקוה. לומדים בו בגילוי־ראש, בנים ובנות יחדיו. המתנגדים רואים בכך לאו־דווקא “סכנה” של תרבות עברית חדשה אלא “התבוללות” ברוח הצרפתית, הזרה ובעלת־האמצעים, של פקידות הברון.
מקוממת אותם במיוחד ההתעמלות הפומבית המשותפת של בנים ובנות מדי בוקר, “חילוץ עצמות”, שנמשכת מאז בבית־הספר במשך עשרות שנים [גם אני לקחתי בו חלק]. ב־1910, נפתח, כאמור, במושבה בית־הספר הדתי לבנים “נצח ישראל”. ההחלטה על החינוך המעורב מזרזת את הקמת בית־הספר “נצח ישראל” לבנות. ייסודו בא כנגד החינוך המודרני, המעורב, בבית־הספר יק“א, שמוריו מקבלים את משכורתם מחברת יק”א. חברה זו מחליפה את פקידות הבארון ומשמשת המשך לה, ולכן חיון ומוריו יכולים לנהוג במידה של עצמאות ומודרניות.
ייתכן אפוא שרוחות־הפרצים הנושבות במושבה – במקביל ל“מהפכה” בחינוך – הן שגורמות להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. קרוב לוודאי שדיעות אימה הן כדיעות הנשים שמתנגדות בתקיפות לד“ר ברנשטיין־כהן. אבי, בנימין, ילד כבן שש־שבע, נשלח להתחיל את לימודיו ב”נצח ישראל" הדתי, ורק לאחר כשנה־שנתיים מועבר לבית־ספר יק"א.
יהודה אינו מתייחס בזכרונותיו למלחמת “הזקנים” ב“צעירים”, גם לא לבית־הספר המעורב, אך מייחד פרק ל“ימי העלייה השנייה”, ולהשלכות של מהפכת התורכים הצעירים ב1909־ על ביטחון המושבה. ד“ר ברנשטיין־כהן מופיע בזכרונותיו בהקשר אחר. אל המשלחת מארץ־ישראל, שבה משתתף יהודה, ואשר נפגשת עם הברון רוטשילד בפאריס במאי 1901, מצטרף מטעם חובבי־ציון גם ד”ר כהן־ברנשטיין, זאת בטרם עלותו ארצה. הדוקטור מוצא חן בעיני יהודה, שכותב ביומנו מיום 7.5.1901 כך: “השאר – חמים מאוד, בייחוד כהן־ברנשטיין.”
ויש אולי סיבות נוספות להוצאתה של אסתר מהלימודים: הכורח למכור את הבית ברחוב רוטשילד, בגלל חובות. מאוד ייתכן כי ליהודה ראב אין אפשרות כספית להמשיך לשלוח את אסתר לבית־הספר, ובוודאי שלא לגימנסיה העברית ביפו, אבל בגלל גאוותו ה“הונגרית” הוא מעדיף להציג את השארתה בבית כהתנגדות לחינוך המעורב.
ולא רק זאת, אולי הוא חושש שבתו תגדל משכילה מדי. יהודה ראב התנגד באופן עקרוני לאפשר חינוך גבוה לבניו, אפילו בגימנסיה, ולא מסיבה של שמרנות דתית אלא מהשקפת עולמו הלאומית־איכרית – אם בניו יהיו משכילים מדי, יש חשש שיעזבו את עבודת האדמה, וייעשו “פאראזיטים”.
*
שנת תר"ע, 1909–1910, היא אפוא אחת הקשות בחיי אסתר, שהיא עתה בת חמש־עשרה, שש־עשרה.
היא מאוהבת.
היא יושבת־בית, מושבתת מלימודים, והיא מקנאה: משה, שאותו היא אוהבת, ובחברתו צמחה בתקופת לימודיה בבית־הספר במושבה, זו “תקופתי היותר יפה בחיים”, וכן מרים חברתה – לומדים השנה, תר"ע, 1910, בכיתה ה' (חמישית, כלומר ט' של היום) במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו; בחברת־הנעורים הלומדת של בני־גילה נוצרים קשרים רגשיים חדשים, אשר לה, המנותקת, אין חלק בהם. בערבים הם מנגנים בכלים שונים בבית שרתוק, קוראים ומנהלים שיחות. רבקה שרתוק מנגנת בפסנתר ומשה בכינור.
גן־העדן הפרטי של אסתר, “חצר המלכות”, הבית שבו עוברות עליה שנות ילדותה המאושרות ביותר, עומד להימכר לזרים, ובכך מסתיימת תקופת הילדות האיכרית, התמימה והקסומה, שעליה היא עתידה להתרפק שנים רבות – בסיפורים, בראיונות ובזכרונות.
אסתר מצוייה בעיצומו של גיל ההתבגרות ומגלה את מיניותה. אולי גם ביקרה בשיעורי ההיגיינה לבנות, שנתן אבי־חברתה, הרופא ברנשטיין־כהן. היא נתונה במשבר, יצריה מתעוררים בה, איסורים ורגש־אשמה מגבילים אותה – והיא מתחילה למרוד בהוריה לא רק בנושא הישארותה בבית ללא לימודים אלא כמעט בכל, חולמת על עזיבת המושבה והליכה הגלילה, לייסד את “ירדניה”. היא מושפעת מן הרוחות החדשות שמביאים צעירי העלייה השנייה, ומחלומותיו של משה כרמי, שמושפע עימה יחד מצעירים אלה.
בטיוטה אוטוביוגראפית שהיא מכינה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מתארת את השפעתם עליה: "ניצני העלייה השנייה, גל של רוסיה טולסטואית, גוגולית, דוסטוייבסקית, אנשי מעשה ואנשי ספרות – הוגי־דיעות ומגשימי אידאלים, חוצבי־להבות בנאומיהם ובמעשיהם – שאני נסחפת לתוכם בהתלהבות רבה – "
*
בחוג חייה של אסתר בתקופה זו בולטים שני צעירים שנולדו במושבה: משה כרמי ואבשלום גיסין,
אחת שבאה לגור בה עם משפחתה, בעודה ילדה קטנה, לורט פסקל,
אחת אורחת, מרים ברנשטיין־כהן,
ואחד שנולד בירושלים ולומד בביירות, בן־דודתה של אסתר, אברהם־חיים גרין –
מחמישיית הצעירים הללו, שכולם קשורים למושבתה או למשפחתה, ראשון ימות הרופא אברהם־חיים ב־1918, במגיפה בצפת,
אבשלום ייהרג בקרב ההגנה על פתח־תקוה, במאי 1921,
לורט תשים קץ לנפשה בשלהי 1923,
משה יינשא, יקים משפחה בעין־חרוד, אך ימות ב־1952, והוא בן חמישים־ושמונה בלבד,
ורק אסתר ומרים עתידות להגיע לגיל מופלג, אף כי הקשרים ביניהן לא יימשכו מעבר לשנים האלה של נעוריהן.
*
לילה. אסתר – נערה רזה, מרדנית, סובלת כמרבית בני־מושבתה מהתקפות חוזרות של מחלת המאלאריה, יושבת במיטתה המכוסה ב“חופה” של מוסקיטר – כילה לבנה להגנה מפני היתושים. בתוך מגדל לבן־שקוף זה היא חשה עצמה כבתוך טירה קטנה, מבודדת לנפשה, וערה לרחשי התבגרותה שאינם מובנים לסובבים אותה.
קרש לאורכה של המיטה משמש לה כשולחן, עליו ניצבת מנורת־שמן קלושה, לאורה היא מתחילה לרשום בפנקס קטן, “פנקסי האהוב”, בעיפרון ובאותיות זעירות:
ספר זכרונות לשנת תר"ע / אסתר הירדנית, פתח תקוה, ד' כסלו.
כתב־היד זעיר ולעיתים לא ברור. הכתיב חסר בדרך־כלל, כמעט שאין פסיקים ונקודות. סימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין את שיריה ואת מרבית הפרוזה שלה, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –
ומדוע עיפרון? – עט נובע הוא דבר של מותרות, וגם בבית־הספר אינו נהוג. כותבים בעט־ציפורן, שמצריך טבילה בקסת־דיו, ומספג – כך אי־אפשר לכתוב בהיחבא, בפנקס.
בדף הכריכה האחורי של הפנקס נכתב, אולי על ידי בן־כיתתה לשעבר, משה כרמי, לאחר שהוא קורא את הפנקס ומחזירו לה:
אסתר, זכרי שאת נשבעת לי לחיות! זכרי, ירדנית שלי.
ואחר כך באה מעין כתובת, בעברית ובאותיות לועזיות:
אסתר ראאב
אסתר הירדנית
Ester Hayardenith
Mipetach Tikvah
ועוד פעם: “זכרי את הירדני שלך.” – ועל פס בד לבן, מודבק, האוגד מבפנים את גב כריכת הקרטון, נכתב: “משה כרמי מירדניה, אסתרקה, שלחי לי את פנקסך הקודם, הירדני שלך.”
האם חשפה אסתר את פנקסה בפני משה? ואולי דבריו הם המצאה שלה, ולא כתב־ידו? – מתברר גם שזה אינו יומנה הראשון. קדם לו פנקס, שאבד, או שטרם פוענח. חלק מפנקסיה הקטנים, המצויים בעזבונה, כמעט שאי־אפשר לפענח, ולעיתים גם התוכן אינו ברור. מכל מקום, בזכות הפנקס, שנמצא עשרות שנים במגרתה, ודומה כי מעודה לא שבה לקרוא בו – גלויים בפנינו לבטיה וסודותיה יותר מאשר בשנותיה הקודמות, שעל פי זכרונותיה המאוחרים – מצטיירות באור קצת פחות עצוב, מהמתואר ביומן תר“ע ב”זמן אמת".
התאריך ד' כסלו תר“ע, שהוא 18.11.1909 – שגוי כניראה, כי הוא חוזר אחר דפים אחדים יחד עם הציון “חג החנוכה” – לכן אולי זה כ”ד כסלו, ערב חנוכה, 8.12.1909, או ד' טבת, יומיים לאחר חנוכה, 18.12.1909, שהרי חג חנוכה אינו יכול לחול בד' כסלו.
4. 1910, אהבתה למשה כרמי. 🔗
היומן פותח במוטו מדברי משה לאסתר: “אין דבר העומד בפני הרצון, זכרי את דברי הירדני שלך.” למן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה של אסתר לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה היפואית. כותבת אסתר:
מה עלי לעשות כעת? אינני יודעת בעצמי – – ללמוד אינני לומדת, מדוע עצלה? – – לקרוא אינני קוראת. מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום. שנית, היא אצל שושנה כהן. שלישית, שמפזרים לה מלוא חופניים כבוד ותפארת ולכן שכחה אותי. היא באמת קלת דעת. אני כה עצובה היום, משה היה פה ואני לא ראיתיו! … גם הוא שכח אותי. שלושה ימים היה פה ולא ביקש כל הזדמנות לראותי. ביום השישי בלילה, הרחוב הומה מאדם, משה איננו! אני מחפשת אותו והוא איננו. ביום השבת אני רואה אותו עם עוד נער הולכים בדרך העולה ליפו, האדרת על הכתף, הראש מוטה קצת הצידה. והולכים, חשבתי, בוודאי ליפו. והצטערתי, הנה הוא הולך ואני לא אראנו. ורק היום נודע לי כי לא הלך ליפו בשבת כי אם נסע בעגלה במוצאי שבת. והוא בוודאי לא זוכר אותי, הן כתבתי לו והוא לא ענני. יש לו שם עסקים עם רבקה (כן סיפרה לי מרים). אני חושבת שזוהי הסיבה הנכונה של שתיקתו זמן רב כזה. לא, לא, אני לא אלך בעצמי לירדניה. נחוץ שגם הוא ילך. שקר, אמרתי, אני לא אלך בעצמי! – קופה זקנה חדלי לחשוב כבר, חדלי לך, מרים לא רוצה לשוב, לא אלייך, גם משה שכח אותך, ובכן חדלי מהם, סדרי לך את עולמך את בעצמך בלי עזרתם, שלא תשימי לב אליהם! –
מתברר כי לחג החנוכה הגיעו מיפו למושבה מרים וגם משה. אסתר כותבת בפנקסה על חגיגה, כניראה לרגל חנוכה, שנערכה בליל־אמש על ידי אגודת “התחיה”, במרתף, אולי זה המשמש להתכנסות חברתית ולחוגים בביתו של ד“ר ברנשטיין־כהן. החגיגה משמחת את בני ובנות המושבה, שמשתובבים ורוקדים עד אור היום, ושולחים זה לזה מכתבים ב”פוסטה המעופפת", אבל בעיני אסתר: “החגיגה לא היתה יפה ביותר,” וכן: “ביקשו אותי לדקלם רק אני מיאנתי. אינני רוצה לדקלם תחת ידי שושנה כהן. שהיא תהיה לי לראש אני אסדר חגיגה לפורים!”
ועכשיו אסתר בביתה:
אני מרגישה את עצמי רע כעת – – – נידמה לי שהנני עומדת במידבר – – ואני בודדה ועזובה מולם, כן את עזובה, שני הרעים [משה ומרים] שהבינו למחשבותייך וחיזקו את רוחך עברו ואינם, ואחרים אינני מוצאת, לא, לא תמצאי לך משה אחר! לא, אותו אהבת בעדו נלחמת כל רוחך כל רצונך הוא, הוא אשר החייה אותו גם כעת לו שב אלייך אז גם כוחך ורצונך היו שבים אלייך, והוא שכחך! עזבני, אלי עזבני! משה, האלוהים שלי, נלקח ממני! ומה תהיה אחריתי? … כלום אפשר לחיות כך בלי לימוד בלי מלחמה בלי תקוה, ובלי משה!
ובאותו המשך היא כותבת, הפעם בצרפתית:
צריך לשנוא אותו [את משה] ואינני יכולה אלא לאהבו – – – צריך שאני אשכח אותו – – מרים, את מרשעת, את שובבה קטנה שצועקת, שאוהבת זאת כשמתחנפים אליה, אבל אני, אני לא יכולה להתחנף אל אף אחד, אני אומרת לה תמיד את האמת ואינני חוששת להכריח אותה לראות את חסרונותיה, בעיניי לא משנה מה שהיא תחשוב עליי משום שהיא הפסיקה להבין אותי! – – – שני ימים היא היתה כאן והיא לא באה אצלי, אני יודעת היטב שאבשלום הוא הסיבה אבל לא איכפת לי כל השובבים האלה! – –
מרים חברתה, המאוהבת באבשלום גיסין, מספרת לאסתר שמשה מאוהב ברבקה. רבקה שרתוק, אחות משה שרת, לומדת עימם בגימנסיה, ולימים תינשא לדב הוז. משמתברר לאסתר שאהוב־ליבה, וחברתה הטובה – זנחו אותה, היא מנסה לעודד את עצמה, וחוזרת לעברית:
נחוץ לשכוח, לשכוח את הכל! טוב לשכוח את כל העולם! לשכוח את הצרות, את כל העבר, רק ההווה והעתיד צריך להיות בקירבי. כן, צריכה אני היטב להבין את העתיד המחכה לי. אסתר, אל תהיי סמרטוט, עבדי, ומצאת דרכך בלעדם. הן יש לך מרץ! כן, כן, את צריכה לעבוד כי לגדולות נוצרת! הרבה אבני נגף תמצאי על דרכך, ובכל זאת צעדי הלאה ישר אל כוכבך המזהיר! – – –
*
משה ינובסקי, שקורא לעצמו כרמי, נולד בא' טבת תרנ“ד, 10.12.1893, בפתח־תקוה לאביו אברהם ינובסקי, יוצא רוסיה, כורם ובעל משתלה גדולה, ולאימו ציפורה, בתו של ר' חיים בקר, יליד ירושלים שירד ליפו, נעשה בה ל”מוכתר היהודי" והיה לעזר רב לעולים החדשים בקשריהם עם הפקידות הערבית והתורכית.
משה מבוגר מאסתר רק בחודשים אחדים. בית־העץ של משפחת ינובסקי, המוקף עציצים ושתילים של הדרים, אקליפטוסים, עצי נוי אחרים ושיחי בננות, ואשר ממנו נשמע תמיד קול זמרה ונגינה, נמצא ברחוב רוטשילד, בפינת חובבי־ציון. בשלהי 1910 לערך, כאשר משפחת יהודה ראב תעבור לביתה החדש ברחוב ביל"ו, יהיה ביניהם מרחק של שתי חצרות־בתים בלבד – גולומב ויטקובסקי. עד 1908 לומדים השניים במושבה, הוא בבית־הספר לבנים, היא בבית־הספר לבנות, והחברות ביניהם מתהדקת. גם המשפחות קשורות ביניהן. יעקב, אחיו הצעיר של משה, עתיד להיות ידיד־נפש לשני אחיה הצעירים של אסתר, אלעזר ובנימין.
חברו־לכיתה של משה, יעקב כבשנה, מתאר אותו כילד יפה, עירני ומצטיין בכל בכיתתו. תלמיד ראשון בכיתה, שהשפעתו רבה על חוג חבריו גם בשחייה בבריכות בפרדסים, ובביקורי לילה בסוכות של שומרי הכרמים. בהנהגתו הם מתארגנים לפעולה ציונית בבית־הספר. “לא ייתכן עוד,” אומר משה ליעקב, “שאנחנו, ילדי מושבה עברית בארץ־ישראל, נדבר בינינו יידיש או צרפתית. נקים אגודה של דוברי עברית.”
הם מייסדים אגודה, בעידוד המורה החדש לעברית, זאב סמילנסקי, ומטילים קנס של מטליק אחד על כל מי שנתפס בקלקלתו וממשיך לדבר יידיש. בשנת תרס“ח, 1908, מסיים את לימודיו המחזור הראשון של בית־ספר יק”א לבנים. מבין תלמידיו: אבשלום גיסין, משה ינובסקי (כרמי), יעקב כבשנה ובן־ציון גינצבורג, חבר־ילדותה של אסתר. קבוצה מבין הבוגרים ממשיכה ללמוד בגימנסיה העברית הראשונה שמוקמת על־ידי ד"ר מטמן ביפו.
זרובבל חביב, מראשון־לציון, שלומד עם משה כרמי בגימנסיה, מספר שמשה נשא עימו ברכת מולדת והרגשת חרות שנתחשלו ברוחו ונתעמקו על־ידי אהבתו הגדולה לתנ"ך. לדבריו משה מצטיין בכתיבה, בסיפורים בעל־פה, בנגינה בכינור ובחליל. בריא בגופו ובנפשו. קורא הרבה, בייחוד בצרפתית, קולט את רוסו ומעכל את שטובריאן ודומיו.
“ראשית היכרותי איתו,” מעיד זרובבל חביב, “ביפו העתיקה, זו היורדת כאילו לתוך הים במשעולים צרים תחת כיפות מקומרות ובין בתים גבוהים שריחות של צחנה ובשמים מעורבים ועומדים בהם. סולם מדרגות חשוך ומלא מיסתורין הוביל לבית המרווח של סבו – ר' חיים בקר, טיפוס־מייסד של היישוב הישן, שחלק לא קטן לו בהעלאת יהודים מן החוף ובהכנסתם לארץ בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות, בנוסח הימים ההם.”
*
בשבט תרס“ט, תחילת 1909, בהיות משה כבן חמש־עשרה, מתה אימו ציפורה. לדברי אחותו נעמי, שהיתה כבת עשר במות האם, נישאה האם בהיותה נערה צעירה לאיש חולני, ילדה לו שתי בנות שמתו באיבן, ולאחר תקופה קצרה מת גם בעלה. בני משפחתו היו ברוסיה, וביניהם אחיו אשר היה עליו לגאול אותה. האם נסעה אפוא לרוסיה כדי לנתק את הקשרים הכובלים האלה, ואולם בבואה נשאה חן בעיני המשפחה ובעיני האח, שרצה לשאתה לאישה בתנאי שתישאר ברוסיה. לתנאי הזה ציפורה לא הסכימה, ואחרי לחץ מצידה קיבלה את ה”חליצה". לאחר שובה ארצה נישאה לאברהם ינובסקי וילדה ארבעה בנים ושלוש בנות. במותה היתה בת ארבעים.
את מות האם מתארת אסתר בפנקס זכרונות נוסף, מיום ו' בחודש שבט תרע"ג, 1913, זאת בתקופה שלדבריה כבר נירפאה מאהבתה למשה, והיא שקועה באהבות אחרות:
צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – – – משה בא, יום השנה של אימו, שלוש שנים – – לפני שלוש שנים רשמתי בעצם ידי עם כל נפשי והוויתי: אני מתגעגעת מתגעגעת, הוא מופיע לעיניי בפוזה כך פואסית, כל־כך חולמת, והוא ניראה לי קדוש קדוש –
שלוש שנים, שלוש שנים חריצים גדולים שרטוטים שונים נעשו בנפשי במשך הזמן הזה, אולם התקופה ההיא היפה מלאה הוד וכל־כך חביבה לא תישכח, לא תישכח לעולם הראשונה ההיא, והאהבה הזאת הן היתה ליבי – ליבי – רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – הראשונה היתה כבוקר מעונן, וכך – איזה השפעה גדולה הייתה לו עלי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח –
אני זוכרת אותו יום שמתה אימו של משה, זה כך זעזעני עד הנימה היותר חשובה – היה יום מעונן, ירד גשם ופתאום אומרים לי – “אמא של משה מתה,” – זה היה נורא בשבילי, כך הרביתי לבכות, משה, משה היקר יתום, יתום עזוב, ויום יום התכוננתי ללכת, יום יום סידרתי את דבריי שאדבר אליו: אנחנו נצא הגנה והוא יעמוד שם היקיר החביב מואר באור ירח, אני אגש אליו – "משה, משה, אל תבכה, אל תבכה משה, אל תבכה, אני, אני אהיה לך לאם, אהיה לך לאחות, משה יקר, משה – " ואשק לו, ושנינו נבכה, נבכה כל־כך, ובאותה שעה הייתי באמת פורצת בבכי ודמעות היו נוזלות, נוזלות כך חמות, אלי התקופה ההיא היכן, היכן היא? כבר עבר כך הרבה עלי מה יהיה מה יהיה הלאה?!
את השבת הראשונה לאחר השבעה על מות אימו של משה, מתאר חברו משה שרתוק, שבא במיוחד ברגל מיפו כדי לבקרו: “בית קטן, דל ודחוק. האחות הבכירה, בת שלוש־עשרה מנסה בחוסר־ישע להיות אם לארבעת אחיה ואחיותיה הקטנים. ליד הבית משתלה, ממנה ביקש האב להוציא בציפורניו מחייה למשפחה. מסביב – פתח־תקוה של אותם ימים.”
משה שרתוק ממשיך ומאפיין את הנער משה, את שפעת היופי שבוקעת מעיניו התכולות: “יחיד במינו בקרב כל חבריו ובני גילו – חזיון מופלא על רקע אם המושבות מזה ובית־הספר התיכון הראשון מזה.” שרתוק מוצא בו תום לב, כמרפרף מעל לחולין, נער שהשאיפה לנעלה ממלאה את כל יישותו. אהבת היופי, דבקות באמנות, ועם זאת תשוקה עזה לדעת ומוח צלול להבין ולרדת לחקר הדברים. תפיסה ללא מאמץ. “לא קיבל עליו גזירות הציבור אלא אם התיישבו עם מצפונו. נכנס לנפתולים רוחניים מזעזעים עם חבריו הקרובים ביותר בשאלות שנקבו עד תהום הווייתו המוסרית. היתה תקופה שהשתקע בנגינה (בכינור) ועשה בה ימים כלילות ובמהירות מפתיעה הגיע להישגים כבירים. והיו זמנים שראה עולם ומלואו בכתיבה ואף בה זכה לשיאים של ביטוי ספרותי. עד שהפליג למרחבי המדע והלך שבי אחרי קסמיו.”
בכסלו תר“ע, שלהי 1909, בטרם מלאה שנה למות אימו – משה כבר אינו לומד במושבה. כשנה לפני כן סיים את לימודיו בבית־הספר יק”א, והתחיל ללמוד במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו, יחד עם משה שרתוק, אליהו גולומב ודב הוז. למושבה הוא בא לעיתים לשבת, וחוזר במוצאי־שבת ליפו, לקראת שבוע לימודים חדש.
משה מנגן. משה כותב. משה משמש אבן־שואבת לסובבים אותו. הוא מקדים את אסתר במתן ביטוי לכשרונותיו, ומשמש לה סמכות, מעין חונך. אסתר לא רק מאוהבת בו מאוד אלא גם מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. הוא שטווה את חלום ההליכה לייסד מושבה בגליל בשם “ירדניה”, ומכאן כינוייהם – הירדנית, הירדני.
את חלום ההליכה הגלילה עתידה אסתר להגשים, לבדה, רק בעוד כשנתיים־שלוש, והיא כבת תשע־עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה.
5. חברתה מרים ברנשטיין־כהן, בת הרופא. 🔗
מרים ברנשטיין־כהן נולדה בקישינב בכ“ז כסלו תרנ”ו, 14.12.1895. היא בתו השנייה של ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, בין רעיה לסוניה. מרים באה עם המשפחה לארץ ב־1907. תחילה הם שוהים ביימה, היא יבנאל, שם עובד האב כרופא. ב־1908 עוברים ההורים והאחות הצעירה לפתח־תקוה, ומרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ואצל משפחת וייס. היא לומדת בגימנסיה העברית ביפו, ומדי יום שישי נוסעת בדיליג’אנס מיפו לפתח־תקוה, וכן שוהה במושבה בחופשות ובחגים. בתוך כשנה גם אחותה הצעירה סוניה עוברת להתגורר בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים בגימנסיה. לימודי הבנות בגימנסיה העברית ביפו, שנפתחת באותה תקופה, הם שיקול מכריע בהחלטתו של ד”ר ברנשטיין־כהן לעקור עם משפחתו מיבנאל לפתח־תקוה.
מרים היא נערה שובבה ובעלת העזה. על סיפון האונייה, שבה היא מפליגה ארצה עם משפחתה, נמצא פחה עשיר שנוסע עם הרמון נשותיו רעולות־הפנים, ואלה מעוררות סקרנות רבה בסופר שלום אש, שנמצא אף הוא בספינה. מרים מתחפשת לערביה צעירה, רעולה, וגורמת לסופר המכובד לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של הפחה. שלום אש רוגז מאוד כאשר מתגלה לו שהילדה היתלה בו.
בספר זכרונותיה “כטיפה בים” מתארת מרים כיצד היא יוצאת ברגל עם אחותה הצעירה ביום שישי, מיפו אל בית ההורים בפתח־תקוה, לאחר שאיחרו את הדיליג’אנס. השתיים כמעט שהולכות לאיבוד בהרפתקה מסוכנת זו.
הגימנסיה העברית שוכנת בדירה על אם הדרך בואכה המושבה הגרמנית, בסימטה צרה וקצרה ביפו, ששם מתגוררת כל המושבה היהודית־הציונית. השפות הנשמעות הן בעיקר רוסית, יידיש וערבית. מיספר התלמידים בגימנסיה קטן. המורים הם ד“ר מוסינזון, בוגרצ’וב, ד”ר חיים הררי, ומנהל הגימנסיה הוא מטמן־כהן. הלימודים מתנהלים בלא ספרי־עזר. מדי בוקר מתאספים התלמידים של שתי הכיתות וניצבים טורים־טורים באולם הגדול שבטבור הבית הערבי, שנשכר לצורך הגימנסיה. את היום מתחילים בשירת “התקוה” ואחריו “תחזקנה”, ומתפזרים לשתי הכיתות הסמוכות זו לזו. את השיעורים מכינים יחד עם המורים, ומאחר שיש מעט ספרים עבריים, עיקר הלימוד הוא לפי רשימות מדברי המורים בשיעורים.
בבואה אל בית הוריה בפתח־תקוה משתדלת מרים, עוד לפני כניסת השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אביה במרפאה, ראובן לויטה, יש סוס. סוסים ישנם גם אצל פרץ פסקל, פקיד יק"א, אבי חברתה לורט, ואף הוא משאיל למרים סוס לזמן קצר. גם חברה אבשלום גיסין מכבד את זכותה לרכוב ומשיג לה סוס, או חמור, ואף רובה ציד.
“עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות,” מספרת מרים, “והוא [אבשלום] לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עלי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה.”
גם אבשלום (1896–1921) לומד בשנת תר"ע בגימנסיה העברית. מרים והוא כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה־שנתיים.
בחג פורים, כניראה בשנת 1909 – מארגן מורה בשם חשסמן להקת נערים – לא נערות חלילה! – ומציג עימם את המעשה באסתר ובמרדכי. גם את תפקידי הנשים ממלאים נערים – חשסמן לא נעתר לתחנוניה של מרים ואינו מצרף אותה אל המבצע התיאטרלי הזה, בטענה שאסור לאישה לשחק. ועד המושבה אוסר זאת!
ה“פורים־שפיל” נהוג במושבה משנת 1886 לערך, כמסופר בזכרונות של יהודה ראב. הוא נערך בצורה עממית, מבית לבית, כנהוג בעיירות מזרח־אירופה, ואינו קשור להצגה השערורייתית שנערכת ממש באותם ימים, בפורים 1909, בחצרו של פרץ פסקל.
אבשלום, שאינו גבה־קומה, ואשר עור פניו עדין ורך כשל נערה, משחק את תפקיד אסתר המלכה. הוא, גיבור המושבה לעתיד, שייעשה קצין בצבא התורכי, וייהרג בקרב על הגנתה, בהתנפלות ערביי אבו־קישק על המושבה בחודש מאי 1921 – צועד עתה מקושט בסרטים ובפרחים בראש הקבוצה שעוברת על פני הרחובות, מבית אל בית, ואוספת מגדנות, משלוח־מנות. ומרים, עם גדוד נערות אכולות־קינאה מבין חברותיה, נגררת אחרי הלהקה לכל בית ולכל חצר. עדיין אינה משערת בנפשה שהמשחק יהיה מנת חלקה בחיים.
*
אותו “רג’יסור”, במאי־חובב – חשסמן, הוא גם איכר גדל־גוף ובעל קול אדיר, חקלאי מצויין ומומחה לחריש עמוק.
יום אחד יוצא חשסמן לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג עגלון נפרד, המהלך לצידו ומאיץ בו. לא רחוק מהחלקה, המיועדת לנטיעת פרדס חדש, מצוי קבר של “וילי”, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק. העגלונים הערבים מזהירים את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות צרכים. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.
במשך השבועות בהם מתנהל החריש, נשמע ויכוח בלתי־פוסק, אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת־הבל, ואלה נשבעים לעומתם ועומדים בתוקף על דעתם.
והנה פעם אחת, בהפסקת הארוחה, נעלם חשסמן. לא עובר זמן רב ונשמעות נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש. העגלונים נבהלים, אולי הכיש אותו נחש? – הם מפסיקים את ארוחתם באמצע, ורצים להחיש לו עזרה. כאשר הם מתקרבים מתגלה לעיניהם חשסמן כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות, והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם: "אה, אה, אה – – – "
הערבים מתקבצים בפינה ולוחשים בפחד: “מי היה מאמין כמה גדול כוחו של ה’וילי'!”
ואילו חבריו היהודים נבהלים אף הם ומתחילים לחשוש, אולי יש אמת בסיפור?
וחשסמן כורע וצועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל חבריו, לעזרה.
עובר זמן עד ששלושה־ארבעה מהם מתמלאים אומץ ומתקרבים אליו, מאחור ומלפנים, ערבים ויהודים כאחד. תחילה הם נוגעים בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תופסים בו, ובכל כוחותיהם סוחבים ומרימים אותו עד שמצליחים “להפריד” אותו מן הקרקע ולהעמידו על רגליו.
ומעשה נס, בו־ברגע חוזר אל ה“קומדיאנט” כוח הדיבור הטבעי והוא מפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו ומכריז בפניהם בערבית וביידיש, אולי גם בעברית, שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –
את הסיפור הזה שמעתי מפי אבי בנימין.
6. ועדיין ביומן “אסתר הירדנית”, תר"ע. 🔗
ועדיין אנחנו עם אסתר בחנוכה תר"ע, דצמבר 1909. החגיגה של ליל אמש גורמת לה פרץ ממושך של רגשות, והיא כותבת:
לעוף מפה אני רוצה! לשבר את חשכת כלובי, לנפצו, ולהרסו עד היסוד! – – הה! משה יקירי, למה עזבתני ברגעים היותר נוראים!? – – – מדוע?! – – – אלוהים שלי מדוע?! – – – גלמודה אני פה במידבר הגדול – – – הוי אלי אין לי רע אין לי אח, אף מי לשפוך את ליבי, וליבי מלא על כל גדותיו – – –
אסתר אמנם יושבת בית, אבל אינה מוותרת על המשך הלימודים בכוחות עצמה, וכניראה זוכה לעידוד מצד מוריה־לשעבר. לא כל בנות־כיתתה עברו ללמוד בגימנסיה העברית ביפו. חלקן עדיין לומדות במושבה, כניראה שנת לימודים אחרונה ביסודי. עדיין אין בית־ספר על־יסודי במושבה.
אסתר מעתיקה חיבורים בצרפתית ומראה אותם ל“אדון מוגרבי”, הוא דוד חיון, המורה והמנהל. הולכת אליו להחליף ספר, ונמצאת בקשר גם עם המורה לצרפתית הצ’ואל. מחברותיה היא לוקחת מחברות וספרים כדי ללמוד מהן “דברי ימי העמים” ונושאים אחרים, מחברתה הניה היא מבקשת שתבוא אליה לעשות איתה Dictee, הכתבה, וממשיכה לכתוב ביומנה:
אתמול רימיתי את אבי! – – – הלכתי לבית־הספרים ואגב אורחא נכנסתי אל שושנה סלור וישבתי שם כשעה ולא הלכתי לבית־הספרים. בשובי הבית מצאתי לי תירוץ, אדון לבנון לא היה – – – והיום לא היה לו מה לקרוא. מדוע רימיתי? אני התחרטתי – – –
אני רוצה לסדר לי שיעורים שאני ושושנה סלור נלמד ביחד, אולי עוד אחדות תלמדנה – – אף שאני יותר חזקה מהם בכל המדעים ובכלל לו נכנסנו לבית־ספר שאז אני בוודאי לא יכולתי להיות איתן במחלקה אחד אבל מכיוון שרציתי להתחיל ללמוד והנה נזדמנו לי עוד אחדות שאין להן ספרים וגם שנחוץ לעוררן קצת – ואני מקווה שלא אהיה פשוט רק תלמידה, אני אהיה קצת מורה כי הלא הן לא יודעות כלום – – אפשר ברבות הימים זה יהיה כעין בית־ספר קטן – – – נחוץ לאגד את הכוחות, שיעורי ערב הם רק לחברי האגודה תחיה – –
שטות, אין לעשות איתן כלום. הן כל־כך ריקות! ואני גם כן נהיית ריקנית. נחוץ להתרחק מהן, להשתקע יותר בלימודים, זה נורא, אני רוצה להשכיח את עצמי! ולי הלא אסור זאת! כן אסור! די, לא אלך יותר איתן! אבל אי אפשר כך להתבודד בפרט לי.
משה שכח אותי! כן, גם מרים.
*
אסתר אינה שרוייה רק בדיאלוג עם עצמה ובקונפליקט עם הסובבים אותה. היא מתכתבת עם בן־דודתה אברהם־חיים גרין, המבוגר ממנה בשנתיים. אברהם לומד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. משפחתו, היושבת בקהיר, שלחה אותו כדי שיוסמך כרופא וישתלב בעסק המשפחתי, ואולם אותו, כמו את אסתר, ממלאים החלומות על תיקון העם ואיחוד הכוחות הלאומיים.
אברהם אמנם אינו מוזכר בפנקסה, ואולם על פי הגלויות שלו אליה מתברר שאסתר משגרת לו מכתבים זה כשנתיים ומספרת לו בגילוי־לב על חייה ועל התעקשותה להמשיך ללמוד בכוחות עצמה, בעודה יושבת־בית. בדיאלוג שלה עימו אולי זרועים כבר ניצני אהבתה הגדולה אליו, שתפרוץ כשנה־שנתיים לאחר מכן. מכתביה לאברהם לא נשתמרו, אך קרוב לוודאי שהם דומים בתוכנם לנכתב ביומנה. אסתר כותבת לאברהם את רשמיה מחגיגת חנוכה במושבה, והוא עונה לה בגלוייה מביירות:
את כרטיסייך קיבלתי ותודה לך בעדם. צר לי שפה אין אני יכול להשיג כרטיסים יפים כמו אלו שאת שולחת לי. – פה אצלנו אין שום חדש. – אצלכם עורכים נשף וגם אצלנו עורכים נשף של חנוכה. –
ובגלוייה אחרת הוא מגיב על המאבקים המתרחשים במושבה:
חבל שהאורטודוקסיות הפרנקפורטית תופסת במושבתכם את אותו המקום ואותה ההשפעה שצריך היה לתפוס האלימנט הצעיר השואף לתחיה, תחיית העם, ותחיית השפה ע“פ השקפותינו ואידאלינו אנו. – אבל.. אין בכך כלום, נקווה, מפני שסוף כל סוף יהודי צריך להיות בעל ביטחון, האם אפשר ליהודי מסכן להתקיים, אלמלא הביטחון והתקוה שלו? מכתבך היה מלא עניין בשבילי, ומבקש אני אותך לזכני בכאלה וכאלה לעתים יותר תכופות. – לע”ע נישאר אני ידידך לנצח, לנצח, אברהם.
שתי הגלויות הללו הן ללא תאריך, אך לפי תוכנן סביר להניח שנשלחו לאחר חנוכה תר"ע, שלהי 1909 או תחילת 1910.
*
עוברים ימים אחדים, אסתר אינה רושמת כלום, ובשובה לכתוב אינה מציינת תאריך חדש. העצב והריקנות שאופפים אותה, לאחר החנוכה, בוקעים מכל שורה:
אינני יודעת בעצמי, השתקעתי כל־כך בריקנות עד ששכחתי את הכל אפילו את אותך פנקסי היקר, רק את משה לא! עשיתי טיולים אחדים וביליתי את הזמן בחברת נערים ריקים, אבל נחמדים! בנימין סלור ואליהו מער, הם ריקים ובכל זאת ברגעים שאני רוצה להשכיח את עצמי הם די טובים. רק את משה אי אפשר לי לזכור ברגעים ההם. הוא קדוש יותר מדי כדי להזכירו ברגעים כאלה, לו נתתי את נשמתי ולהם את גופי כדי להשכיח את עצמי, את גופי! – – פנקסי היקר אתה, ויכול עוד לחשוד אותי – – – אך לא, פשוט משתובבים, רצים, קופצים בוקה, מתאבקים, נופלים אחד על השני, מעשה שטות. היום נסעו אמא ואבא ליפו ואני בעצמי בבית. איזה דומיה עצובה שולטת כעת בבית. בחוץ מטפטף הגשם, ואני עצובה – – ליבי נלחץ – – – אני בוכה – – – מדוע? בשביל מה? אינני יודעת בעצמי – – משה!
כך הימים עוברים ואני לא עושה כלום, כן מרים, צדקת, אני זוחלת כמו צב – – אך מה עלי לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכל, הכל יתנגד לשאיפותיי, הכל, להילחם! – – – זה מעורר צחוק מר – – עם מי? עם ילד קטן וחלש? – – – א – –
מצבי כל־כך רע כעת, אני לא לומדת, זה שקר! אח אני שקרנית. כתבתי למרים שאני לומדת לומדת ולומדת והלא זה שקר גמור, אין לי רצון, אין לי כוח, אך כן יש לי כוח אבל כוח זה מתעורר רק לפעמים רחוקות ועל רגעים מעטים. כוח! רצון! ואם לא, אז לא יקחני לירדניה, הוא כבר שכח אותי, יש לו שם את רבקה ואת רחל רזניק ולכן שכחני, גם למרים הוא נעשה זר – – –
כמה גדול כוחו של הטבע, כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה כזו, וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל־כך מוזר לי. הנה אני רואה את פעולות הטבע, אותו המעשה שניראה לי מקודם לדבר נבזה, לשפלות רוח, מקבל כעת בעיניי צורה אחרת לגמרי, אני גודלת – – אני נהיית עלמה בוגרת – – למרות רצוני – – זה כל־כך מוזר.
כעת נפתרה לי שאלה שהטרידה זה כמה את מוחי. הייתי שואלת את עצמי איך יכולים בני האדם, אפילו היותר טובים, היותר חכמים שבהם, לעשות את אותו המעשה הנבזה שעורר תמיד בקרבי גועל נפש ושנאה לאנשים גדולים. איך אפשר לעשות דבר שכזה?… וכעת אני רואה עליי עצמי איך שהטבע בעצם ידו מהפך אותי לאחרת ובכל זאת זה לא טוב בעיניי. פנקסי היקר לו לא התביישתי ממך כי אז הייתי אומרת לך עוד דברים אחדים רק לא לומדתי להיות חופשיה ביותר כידוע לך, ובכן אסתפק בזה שאומר לך, אני יראה מעצמי, אינני מכירה את עצמי, הזו היא אסתר שהמעשה הנזכר נחשב בעיניה לעוון פלילי, שגם להוריה לא יכלה לסלוח את זאת ותמיד היתה מביטה בבוז לאנשים גדולים נבזים! – דובבו שפתיי מדי פעם בפעם כשעלו מחשבות אלה על ליבי.
ואמא, כשהיתה מתרגזת פעם על אשר אני מדברת יותר מדי עם איזה נער או מטיילת איתו, היתה קוראת אותי גסה, באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה, זונה, את אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה?! – – היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה או עם בן־ציון ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם. כן, אני מושחתה אבל מי השחית אותי אם לא הם? הם רק הם. בלילה אסור לדבר עם נער. ללכת לטייל על הגורן עם משה, הס מלהזכיר. מה איכפת להם לגדולים אם נטייל? – – והנה במעשים כאלה הם בעצמם פותחים פה לשטן, הילד מתחיל להרהר אחרי דברי האם, מדוע אסור ללכת לטייל עם משה חברי הקטן, מדוע? אהה, אני כבר יודעת, בשביל – בשביל שלא אהיה גסה – – – מה זה גסה? אהה אני כבר יודעת – – – וכך הם בעצמם מביאים את הילד לידי הרהורים כאלה שהם לא לפי שנותיו. הילד רואה שהוריו אוסרים עליו את זאת, והם דווקא חפצים, והלא זה כלל ידוע אפילו אצל אנשים גדולים – מה שאסור זאת חפצים, אין טוב מתפוח גנוב –
ראשונה, לפני שנתיים, היתה שגיאת ההורים (שהזכרתי למעלה) הגורמת למחשבות הגוף ואז הם היו שלא בזמנם, וכעת אני מרגישה את יד הטבע שחזקה עליי ועל ילדותי – – אך אינני כל־כך ילדותית, בפסח ימלאו לי שש־עשרה שנה, אלי, שש־עשרה שנה! עלמה גדולה, עלמה בוגרת! אך אני רוצה להיות קטנה! אין לי זמן ללמוד, אני כבר כל־כך גדולה! טפשה, הלא זה בידך, מפני מה אין לך כבר זמן ללמוד – מפני שעד עשרים שנה יש לך רק ארבע שנים יען שבשנת העשרים רוב הצעירות מתחתנות, אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד עשרים וחמש עד עשרים ושש – –
כך הוא חשבוני, עד שנת השמונה־עשרה אלמד בעצמי, אשתדל בשתי השנים האלה להתכונן לאיזה בית־ספר גבוה. בשנת השמונה־עשרה אסע לשוויציה, אכנס לבית־ספר גבוה ובקונסרבטריום בשביל זמרה ונגינת כינור, אלמד ציור, יש לי כשרון לציור. אך כמה רציתי להיות צייר! אגמור את לימודיי עד שנת העשרים וחמישה, אחר כן אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר, לא, לא אשא איש, למה לי כל העול הזה. אקח לי את משה, הלא גם הוא יהיה בשוויציה, ושנינו נתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, נראה מראות שונים, ארצות שונות, נלמד נחקור, נלמד בכל מקום שנבוא, אחרי כן נשוב לארץ־ישראל ושם נוריד את כל הדבש שאספנו בארצות תבל, היא תהיה לנו הכוורת שכל הדבורים שכמותנו יאצרו שם דבשם ואז נבנה את ירדניה – – –
בראיון שעורך עימה ז. יואלי מספרת לימים אסתר:
היינו מתכנסים על הגורן, האהבה היתה אפלטונית. שמיים ולא אדמה, הגוף לא דיבר. אחד הבחורים נשק את הצמה שלי ואני סטרתי על לחיו. כאלה היו הרוב המכריע של בני המושבה. לדור הצעיר לא היה ארוס, ואם כן – אז עם ערביות. היצרים רוסנו, גם בגלל העבודה הקשה ומיעוט המזון. אך היה גורן, לילות־ירח וריחות השדה. שרנו הרבה, לרוב שירי מולדת וגם שירי אהבה. השירים הפופולאריים ביותר היו: “הכניסיני תחת כנפך”, “עצי שיטים עומדים” (סמל הבחורים), “שם שועלים יש”, ועוד. האהבה היתה טהורה, הזוגות שאהבו היו בעינינו סמל. כשעברנו ליד חלון ביתם, אמרנו מתוך יחס של כבוד: “שם פורחת האהבה.”
ספונה בביתה בחורף, במושבה שאותה עזבה עד כה אולי רק לביקורים ביפו ובירושלים, וקרוב לוודאי שאפילו את הירדן והכינרת טרם ראתה – רואה אסתר בבירור את מסלול חייה לעתיד.
היא יודעת שהיא שונה ומיוחדת, וכך גם תהיה. מתעורר בה רצון לתת מבע לעצמיותה – במוסיקה, בציור, וכמובן בכתיבה. היא אינה חפצה להתחתן מוקדם, כי אם לספוג השכלה, ולחיות באופן חופשי, בשיוויון – “אשא לי איש, אקח לי חבר” – אלמלא היה כל זה כתוב בפנקס אותנטי, מתועד ונושא את שמה, היה אפשר לחשוב שזוהי תוספת מאוחרת. ואולי יש כאן הד לרעיונות החדשניים של ד"ר כהן־ברנשטיין בהרצאותיו, ולרוח המרד של “הצעירים”, הנושבת במושבה ממש בתקופה זו, שבה נאלץ הרופא לעוזבה?
על פי עדותה מתברר כי בתקופה שבה טרם התעוררה בה מיניותה, כאשר “המעשה הנבזה” עדיין מעורר בה “גועל נפש”, וטרם נעשה לתשוקה עזה הבאה מפנימיותה – היא לא מאשימה את האב ב“מעשה הנבזה” אלא מגנה את האם על היותה “זונה” – כלומר מקיימת יחסי־מין עם האב, ומתחרה עם הילדה על אהבתו. חרף החינוך השמרני, אסתר אינה צומחת באווירה של תמימות והסתר. כשהיתה כבת שש נולד אחיה אלעזר, וכשהיתה בת עשר – צעיר אחיה בנימין. “חצר המלכות” רוחשת הזדווגות ופיריון – פרות, סוסים, כלבים וחתולים. עולם הטבע שוקק חיים ופתוח בפניה, ורק עולמם של בני־האדם סבוך ומכאיב, מלא איסורים וסודות.
7. בידי מי יפול בית־המרקחת של המושבה? 🔗
בתחילת 1910, בעקבות שערוריה שמעוררים הצעירים בבית־הוועד – הם מעיפים את ראש הוועד וקובעים בחירות חדשות – מתפלגת המושבה לשני ועדים, אגודת “התחיה” של הצעירים ומשמרת “מגיני המושבה” של הזקנים.
העילה למהומה – תגרה שמחוללות נשות המושבה לפני ביתו של ד"ר ברנשטיין־כהן. כאשר הרופא חוזר מנסיעתו לקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג, שם הצליח להשיג הלוואה של מאתיים אלף פרנק שנועדה לסייע לצעירים בנטיעת פרדסים חדשים, הוא מגלה כי ועד המושבה, בעזרת “מטיפים מירושלים”, ניצל את היעדרו וניהל תעמולה נגדו, בעיקר בקרב האימהות והנשים, שלדברי המסיתים הדתיים – הרופא גוזל מהן את ילדיהן ומשחית את נשמותיהם.
בזכרונותיו מספר על כך ד"ר ברנשטיין־כהן:
אחרי שהתייעצתי עם הפועלים, החלטנו לסדר ריגול שכנגד, ונודע לנו, כי הנשים החליטו לעשות לי “פוגרום”, כלומר, לנפץ את כל השמשות. בתי הבכירה היתה אז חולה והיתה מוטלת במיטה בדיוטה העליונה. והנה ראינו, אני ואשתי, מרחוק, שאל ביתנו מתקרבת תהלוכת נשים, ובידיהן אבנים. דחוף ומבוהל בא הנוער, בנים ואחים של גדוד־הנשים הפורע, ומיד פרצו חרפות, גידופים וצעקות. סוף־סוף הגיע הדבר לידי תגרה וה’ילדים' דחקו את רגלי ה’ההורים'. היתה זו טרגיקומדיה שהתבוננתי לה ממרום הדיוטה העליונה.
מרים, בתו של הרופא, ששכבה בביתה קודחת מחום לאחר שזללה מפרי הצבר, והקיצה לקול צווחות הנשים, זוכרת:
לפתע נופצה שמשת החלון, ועוד אחת, ועוד אחת. הרסיסים נתפזרו על הריצפה, על שמיכתי. נבהלתי. אימי נכנסה אל חדרי, ועיניה אדומות מבכי, אך לא הסבירה לי פשר השערוריה. רק לאחר מכן, כששככו הקריאות וההמונים התפזרו, נכנס אבי למדוד את חומי – אשר עלה עד ארבעים מעלות. רק לאחר שהחלמתי שמעתי מפי אבא סיפור שסיפר בקול עצוב ועצור. צבא הצעירים אשר בא להגן עלינו היה מוכר לי. את יריביהם ואת יריביו של אבא לא היכרתי אישית. אחד מהם, רב, נוכש כעבור שנים מיספר על ידי נחש, דווקא בשעת־שבתו במקום־כבוד רעוע, שבעבר התנגד כל־כך להריסתו.
בעקבות התגרה מתפלגת, כאמור, המושבה, וכאשר רואים “הזקנים” כי כלתה הרעה אליהם, הם משתמשים בנשק ה“חרם” הבדוק, ומכריזים “בויקוט על הצעירים לבלי תת להם עבודה.” אולם צעירים אלה אינם זקוקים כלל לעבודה, הם אינם פועלים שכירי־יום אלא בני־איכרים ואיכרים צעירים, מהשיכבה האמידה ומשלמת המיסים שבמושבה. “מגיני המושבה” מסדרים אסיפת־עם במרכז המושבה ובה מודיעים הנואמים “שכל האמצעים כשרים להמית את תנועת הצעירים.” עם תום האסיפה מסתדרת תהלוכה בה נשמעות קריאות: “יחי הוועד! יחי ראש־הוועד גולדנהירש!” וכיוצא באלה דברי־עידוד ל“מגיני המושבה” מפני רוחות רעות.
לאחר ימים אחדים מתעשת הוועד הקודם, מכריז על ביטול הבחירות, סוגר את בית־המרקחת ואת חדר קבלת החולים בפני ד"ר ברנשטיין־כהן, מפטר אותו ומזמין חובש במקומו. אגודת הצעירים מתערבת בדבר, כנגד המשמרת של “מגיני המושבה” שמופקדת על בית־המרקחת. הצעירים, חלקם מבני הדור הצעיר שנולד במושבה, רוצים לשבור את המנעול בכוח ולפרוץ אל בית־המרקחת. אולם הם נתקלים בהתנגדות: הזקנים יוצאים נגדם באגרופים קפוצים, ואפילו באקדחים. הנוער אינו מוותר ובא גם הוא עם נשק. חילופי הדברים קשים, וניראה שעומדת לפרוץ תיגרה. כאשר המצב במושבה מחריף מופיעים גם שייח’ים ערבים שכנים, החושבים לתומם שפרצה מלחמת־שלטון בין שתי שושלות או חמולות יהודיות, והם מציעים שירותי תיווך, כנהוג בין צדדים יריבים.
ארבע שעות נמשכות ברחוב חובבי־ציון פינת מונטיפיורי המריבות וההתגרות והאיומים משני הצדדים, אך למרבה המזל לא נורית אף ירייה. תוך כך מגיעים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא רק כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את “שדה־הקרב” של בית־המרקחת ובית ועד־המושבה, ולחזור איש־איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.
ד"ר ברנשטיין־כהן, שמתחבט כיצד לנהוג, מחליט לדבריו, בערבו של אותו יום – לעזוב את המושבה, אף־על־פי שבתיאור־שלו אגודת הצעירים מנצחת וכובשת מידי הזקנים את בית־המרקחת.
ד"ר ברנשטיין־כהן עוקר לבסוף ליפו, שם, כאמור, לומדות בנותיו בגימנסיה העברית. בספטמבר 1910, לאחר שעסק במקצועו ואף טיפל בערביי העיר ולא משך ידו גם מפעילות ציבורית, הוא חוזר עם משפחתו לעיר מולדתו קישינוב. ב־1925 הוא עולה מחדש לארץ, אבל משלא נמצאת לו עבודה כרופא הוא נוטש אותה לצמיתות.
*
בעזבונה של אסתר מצוי מכתב שכתבה לה מרים ברנשטיין־כהן בשעת שיעור בגימנסיה העברית ביפו. הדבר היה לאחר שאביה הרופא כבר עזב את המושבה, והוא ומשפחתו התגוררו באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת של יפו. על פי תוכנם נכתבו הדברים בחורף, שבועות אחדים אחרי חנוכה תר"ע, בפברואר 1910 לערך, וחלקם מעין תשובה לדברים שאסתר רושמת בלילות בפנקסה.
מה? ההספד לעשות עלייך? האם מתת כבר שם? בחיי עשתרת כי כבר כמעט הייתי שוכחת כי יש אסתר ראאב בעולם! מה איתך?
אני, עתה בעת השיעור צריכה לכתוב לך ב“סכנת עונש” מפני ש“הגברת” אסתר מואילה לשתוק ואיננה עונה! אילו היה ביכולתי לנסוע לפתח־תקוה ולמשוך אותך היטב בעד האוזניים, חזירה! אימרי את בעצמך, מה אפשר לחשוב אם, אחרי מכתבים מתקדמים כאלה השתתקת? האם לא זה שאיבדת את חשקך, כי נמאס לך להתעסק בזו ה“מלחמה הקשה” וגם אפס חומר הכתיבה למרים? די. את בטח מתביישת לסור אחור והחלק של חשקך כבר עבר לכן כי תחשוב היא מרים כי הכל הוא כמקודם. להיפך זה שאינך כותבת מביא אותי למחשבות חושדות.
משה שואל: “אני רואה כבר על פנייך כי אסתר אינה כותבת – כניראה כבר מתה שם כי לא נשמע הגה מפיה.”
אימרי, מה את עושה, בכל זאת הלא לא רק יושבת ולומדת, הלא יש לך מתנגדים שם, האם כבר הסתפקת בכל מה שהשיגות אצלי? מה בדבר האגודה שלכם? באיזה אחת משתיהן את נמצאת? את אינך צריכה לשתוק ורק לכתוב ולכתוב לי. את יודעת כי בעדך אנוכי לומדת? בבוקר אנוכי כל כך מתעצלת לקום, להתלבש ללכת לגימנסיה ועוד הפעם ושנית ושלישית. ואז אנוכי זוכרת אותך שהיית מאושרה במקומי וכי הנני מאושרה בהשוואה איתך, אזי אנוכי מתביישת ועובדת ביתר מרץ. והנה את כבר שותקת! פתאום!
אסתר! לו ידעת כמה שאני רוצה לפתח־תקוה. מיום ליום יותר ויותר. פשוט עינויים לי לשבת פה ביפו, ובפרט בשבת. לא רק שאני לבד ואין לי כל רע, לא יש לי פה כל כך הרבה שונאים, לא שהם שונאים אותי כי אם אנוכי אותם ולא כך בגימנסיה כי אם גם בבית. אין בטבעי להתחבר כל כך מהר עם אחד. כמה שהכירונו אחת את השנייה, הלא לא כל כך מהר נהיינו איתך רעות? ואנוכי לא התרגלתי לכתוב, אין לי כל ספר זכרונות ורשימות יומיות, כך, חישבי לך את מחשבותייך בליבך ודי. ואנוכי מתגעגעת… אני כל כך רוצה לפתח־תקוה! בזה הזמן פעמיים הייתי בראשון לציון (אבא נסע שמה ואנוכי איתו) ראיתי את חסנקה אבל העיקר, – ראיתי מושבה, כל הכאב בצד שלי עבר וכל כך טוב היה ואחרי־כן שנית ליפו!
אסתר! את מאושרה שבמאושרות! מוטב לי להיות לא רק שלא לומדת, כי אם איזה משרתת במושבה, ודווקא בפתח־תקוה, מאשר להיות תלמידת הגימנסיה העברית ביפו, העיר המובסה הזאת! את חושבת כי אנוכי אוהבת ללמוד כניראה? מה יש לי עוד מלבד זה? לא רק בגימנסיה כי אם גם בבית הנני קוראה ספרים מדעים וגם פשוטים, אבל זאת לא זאת! כאשר אני מביטה בחלון החוצה, רואה את בתי יפו, את הערבים, אני מאבדת את כל המרץ, החשק ומוטב לי לרחוץ את הרצפה כל יום אצל איזה זקן בפתח־תקוה, כל יום, כל יום, ורק אביט על הירק מסביב, על השמיים, על בתי המושבה – אוכל לרחוץ את כל רצפות בתי פתח־תקוה! אסתר! למה אני אוהבת אותה, למה אני צריכה לסבול בעד זה? הלא הוריי פה והכל יש לי ובכל זאת אין אושר בלי צרה. כל כך טוב לי כשאני מתעמקת בלימוד… ואחר כך מרימה את הראש ודי וחלס!
אסתר! את תכתבי לי: סמרטוט, חסרת־כוח, הביטי עלי ולימדי לסבול! כתבי לי, כתבי! אוי לי! המורה התורקי קורא לי לענות, חכי אני עוד מעט אגמור – – –
חמדל אללה! עניתי היטב. תראי, חזירה עוד מעט הייתי התופסת בעדך! כעת אוכל להמשיך… לא, לא צריך יותר להתאונן, הלא?
שמעי, חסיקה עתה ביפו, זה כבר יותר טוב. היא, אפשר תבוא ביום השלישי לפתח־תקוה. היא שמחה, הולכת מטיילת ואנוכי יושבת כל השבתות ונקפאת מקור בדירתנו העירונית, הגדולה, ואז אני זוכרת את חדרי הקטן והחם מלמעלה כשגשם דופק בחוזקה בחלון ואני אצל אבא ואמא ובפתח־תקוה! ועתה הם הולכים כל השבתות ולי אין איפה ואל מי ללכת!
כתבי! כעת… צלצלו.
שלום! להתראות! הלא תבואי, כהבטחתך בחנוכה, אם רק לא מתת…
*
בעיצומו של חורף 1910, לערך בפברואר, חשה אסתר תחושה של בדידות, של ניתוק ואפילו של קושי להתמודד עם איתני הטבע, והיא כותבת ביומנה:
פנקסי האהוב, כבר ימים אחדים שאני אילמת. מה אוכל לעשות, לא תמיד אפשר לדבר. קיבלתי מכתבים כולם ריקים. אני לומדת קצת, אני עצובה מאוד. גשמים חזקים, אך, אני שונאה את הגשם, כבר נמאס לי לראות את השמיים הזועפים האלה ואת הדמעות הנושרות בלי הפוגות, כאילו נפתח להם שם מעיין והן יורדות נוזלות עצובות, מדוע אתם בוכים, שמיים? גם אני בוכה – – כל היקום בוכה, העצים הגגות השמיים, הכל עטוף בדמעות – – – דמעות – – –
אך משה, כמעט שכחתיו, לא, לא שכחתיו, אך אותו הרגש שהיה לי אליו שוכן כעת עמוק עמוק בלב, שם בפינה נסתרה הפניתי לו מקום. עליי לעזוב הרבה מקום פנוי בשביל מטרות, בשביל שבי –
אך כשאסע ליפו! – – –
מרים מתייאשת! ואני, האם אני אינני מתייאשת? לא, לא! נחוץ לגרש את הייאוש, מרים את צריכה לחיות! כולנו נחיה!
נו? מה? אינני יכולה לכתוב! כבר ימים אחדים שלא כתבתי, כלום יודעת אני? פשוט אין לי מה לרשום, הכל ריק, אין כל עניין, אין חומר לכתיבה, אין כל שינוי בחיים ההווים, הכל כתמול שלשום אך איזה ריקנות! – – –
אינני לומדת, אינני עושה כלום. בחוץ גשם עננים ורוח, וזה גם כן פועל עליי לרעה – – כשאני רואה את השמש את שמי התכלת את הירק כל זה מעורר אותי ואני חושבת באותה שעה, אך, כמה יפים החיים! אבל כעת אין שמש, אין אור, כל העולם מתמוגג בדמעות! – – – ולי כה עצוב כה מר – – – אני מרגישה איזה רקבון נורא ממלא את נפשי, והעת בורחת עוברת, אך, השנים עפות! עוד מעט יימלאו לי שש־עשרה שנה! ויש לי עוד הרבה, הרבה עבודה, אלי, תן לי רצון, רצון חזק! שלא ימות הגשמים האפלים, לא רקבון נבזה, יוכל לשלוט בו, רצון ענקי! אני צריכה! – – –
משה! אסור אסור לחשוב אודותיו! יללי, פצע עמוק – – – אך, זה מכאיב – – – משה נשמתי, אור חיי!! – – –
8. לורט פסקל היפה, העשירה. 🔗
בפתק לאסתר, כניראה מלפני פברואר 1910, כותבת בצרפתית חברתה לורט: “יקירתי, אני שולחת לך דרך האח הקטן של משה שני הספרים הדרושים. הערב, מיד אחרי שהוא יסגור, אנחנו נרוץ החוצה, אני אבוא. אנחנו נפטפט קצת. אני מרגישה שהוא מאוד מעניין. ל.”
לפתע נופלת “פצצה” בפנקסה של אסתר:
הוא אוהב אותה, את לורת! – זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –
כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל־כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – – –
כן, הוא מצא לו Sujet [נושא] יפה בעד רומן קטן, נחמד – – אבל האם באמת הוא אוהב אותה! – – אינני מאמינה, זה פשוט הרגל, לכל אחד צריך להיות רומן, לכל אחד, כל הגימנזאים יש להם רומנים והם כותבים חיבורים אודות אהבה, כותבים ספר זכרונות – – – והוא לא מצא לו Sujet יותר יפה ממנה – – – אבל לא האמנתי על משה – – – לא, לעולם לא עלה על דעתי – – – חשבתי אפשר הוא אוהב את רחל רזניק – – נו יש כבר מעט מעשיות בדבר הזה למשל, או יודעת אני? או חסיה, או אחרת, כך חשבתי – – – אבל היא?! – – – די, די, צריך לחדול לחשוב אודותיו – – אני חושבת אותו – – – והוא אותי? – – –
אני לא מרגישה כעת כלום, רק איזה דבר רוקד, רוקד בקרבי, לא, לא זה כלום, שטות – – אסור לחשוב הרבה – – הוא או[מר], ועכשיו אני אוהב אותה!
ועכשיו הוא אוהב אותה!? – –
מה? הוא אוהב אותה?…
אינני יודעת – – הוא אוהב אותה! את שומעת? – – –
כן… לא, לא – – אינני יודעת כלום – – – אני בוכה – – – משה!!! משה – – –
*
אסתר מזועזעת – אהוב־ליבה משה כרמי התאהב בחברתה הטובה ביותר, לורת!
אסתר כותבת תמיד – לורת, כל השאר מאייתים – לורט.
מיהי לורט?
היא נולדה בג' אלול תרנ“ה, 1895. אביה פרץ פסקל (1871–1947) עלה לארץ עם הוריו ב־1882 מרומניה לזכרון־יעקב. בנעוריו נשלח מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בוורסאי, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון וחברת יק”א בהדרכת חקלאים, בניהול מושבות צעירות ובנטיעות, וב־1897 הועבר לפתח־תקוה עם אשתו ובתו הקטנה לורט. הוא בונה בית מרווח ואריסטוקראטי ברחוב רוטשילד, מול פינת רחוב פיק"א, נוטע פרדס, מחדש שיטות בקטיף ובאריזה, מפתח דרכים חדשות להילחם במחלות התוקפות את ההדרים, ממציא את הרכבת־התמך ומפתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר. בפי הערבים שמו: חוואג’ה פאריס. הוא ממייסדי אגודת “פרדס” וכפר־סבא, ויער האקליפטוסים של המושבה הצעירה נקרא בראשונה על שמו – יער פסקל.
פרץ פסקל, שאיננו יפה־תואר או גבה־קומה, נודע במושבה כחובב נשים, אולי בהשפעת שנות לימודיו בצרפת. זמן־מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאת ערביה צעירה ויפה צפה טבועה בבריכת־ההשקאה שבפרדסו, והיא כניראה בת הפועל העובד אצלו. האם התאבדה? בני־משפחתה טוענים שהיתה בהריון מפסקל, ומאשימים אותו שגרם למותה. מפחד נקמתם הוא נאלץ לברוח למצרים, שם הוא עתיד לעזור לאהרון אהרונסון בעבודת המודיעין ובקשרים עם הבריטים.
דרך־חייו מטילה צל על יחסיו עם אשתו מרים, ולימים משפיעה על הבנות בטי ובלאנש, ובאופן טראגי במיוחד על לורט.
מרים פסקל, אימה של לורט, היא בתו של אלעזר רוקח (1854–1914) העסקן הציוני שבע־המרורים, יליד ירושלים, שהוא, מצד אימו – נכדו של ר' ישראל בק, חלוץ מלאכת הדפוס בארץ והעבודה החקלאית בגליל העליון. מאבקים ואכזבות רבים ידע אלעזר רוקח עוד בתקופת ייסוד גיא אוני, בהיותו חולם ולוחם להבראת היישוב היהודי ולהתיישבות חקלאית, וסופו שנאלץ לעזוב את הארץ ומת בניכר. לימים עזבה גם מרים בתו את הארץ ועברה לגור עם בתה הצעירה בלאנש בפאריס.
לורט צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים חברות מילדות, ולורט, שלומדת לימים בקולג' צרפתי ומבקרת בנעוריה בפאריס, מביאה לאסתר מרוח העולם הגדול, עוזרת לה בלימוד הצרפתית, ומשפיעה עליה רבות; היא מספרת לה על צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית. בחלומותיה של אסתר באותה תקופה, כפי שסיפרה לי לימים, מצטרפים יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. אסתר מרבה להביע עצמה בריקוד בהשפעת לורט ודונקן.
*
משה כרמי היפה, בעל הבלורית העבותה והעיניים הכחולות, הוא נער שאוהב יותר מנערה אחת, כי הוא אוהב להיות מאוהב, ובנות אוהבות אותו, והוא אוהב לסבול בעד אהבותיו גם כאשר הוא מכאיב למאוהבות בו. מתולדות חייו מתברר שאהבת נעוריו אינה לורט אלא דווקא רבקה, אחות חברו משה שרתוק, שמרים כבר סיפרה עליה לאסתר, בתחילת היומן.
את לורט פסקל מזכיר משה ביומניו־שבכתובים וברשימותיו שנדפסו בספר “דליות הגפן”, שיצא לזכרו ב־1954, והדברים מיוחסים לשנת 1919. ואולם ברשימותיו מופיע זיכרון ילדות מוקדם יותר המתרחש ב־1905 לערך, ולפי תיאור הילדה היפה והעשירה וביתה, קרוב לוודאי שמדובר בלורט. בית פסקל נמצא, כאמור, ברחוב רוטשילד, מול בית־הספר פיק"א, וביתו של משה – באותו צד מזרחי של הרחוב, מרחק לא רב צפונה, ברוטשילד פינת חובבי־ציון.
משה הולך לבית־הספר, בידו האחת ילקוט, בשנייה פרוסת לחם מרוחה ריבה. הוא הולך ולועס ופתאום רואה ילדה צועדת לפניו. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אליו כצוחקות. הוא מנקה את קצה חוטמו מן הריבה ומתחיל להחיש את צעדיו.
עגלה טעונה עוברת במרוצה ביניהם. משה, שרואה את הילדה נועצת מבט אל קצה המוט המציץ מאחורי העגלה, רודף אחרי העגלה, ניתלה מאחוריה, הפרוסה תקועה בפיו והילקוט מתנדנד תחתיו על מוט העגלה. הילדה מתבוננת בו והוא, מרוב שמחה, מאריך לשון כלפיה ומפזז על מוט העגלה. היא פותחת עיניה בתימהון, ומפנה ראשה לעבר גדר השיטה ושוב אינה מביטה אליו.
משה משליך את הפרוסה, קופץ מקצה המוט וליבו מר עליו אך אינו שוכח אותה. בשובם מבית־הספר הוא עוקב אחריה, רוצה לגשת ולשאול: “מה את חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום…”
בצעדו אחריה הוא יודע היטב מה יגיד לה אך אינו מעז לגשת. רק מביט על נעליה המגוהצות, על חצאי הגרביים, על הרגליים הדקות, השזופות קלות עד הברכיים. משתקע בהרהורי עצב, מוריד ראשו, והולך לאיטו בצד הדרך.
פתאום הוא עומד. לרגליו מונח עט־ציפורן, שטובלים בקסת ומשרטטים אותיות בכתיבה תמה. ידית ורודה, דקה, שלמה ונקייה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה. העט שלה. נפל מהילקוט. הוא מרים אותו ומביט בו מכל צד. ליבו מפרפר משמחה והוא רודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות שאחרי ביתו. מה יגיד לה? –
“הנה עטך, כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני…” ואינו יודע איך יגמור. כן, ישאל אותה אם היא רוצה לשבת לידו בשעת הכתבה. לו יש פחות שגיאות מכל השאר. הוא יתן לה להציץ.
והוא רץ, והוא עף ומשיג אותה. היא מפנה ראשה אליו במהירות, נבהלה. הוא עומד, נושם בכבדות, ומושיט לה את העט: “קחי,” יותר מזה אינו מעיז לומר.
היא לוקחת את העט, מחייכת אליו, מבעד הערפל הוא רואה את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אומרת: “תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד.”
טרם גמרה את דבריה, והוא כבר פתח במרוצה, גם שלום אינו אומר לה, עובר על פני ביתו וממשיך לרוץ ברחוב, היורד אל השוק הגדול. פוגש בדרך אישה זקנה הנושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב מציצים מתוכו.
הוא תופס בסל: “הלא קשה לך… איפה ביתך? גם אני הולך לצד ההוא…” וממהר עם הסל לפני הזקנה, מחבק אותו, מדלג לעבר ביתה, ומחשבה אחת מתרוננת בליבו:
“אני אהיה טוב, אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים, אעשה רק את הטוב כל הימים.”
*
ולא רק משה. גם יוסף חיים ברנר מוקסם כניראה מלורט. ברומאן האחרון שלו, “שכול וכשלון”, 1920, מתוארת מושבה, שהיא ללא ספק פתח־תקוה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ברנר שהה תקופת־זמן בעין־גנים, מושב הפועלים שנוסד ליד המושבה. את הרומאן “מכאן ומכאן”, שיצא לאור בשנת 1911, הקדיש גם לזכר הנער הניך פסילוב, ובארכיונה של אסתר שמורה תמונתו של הניך, שהיה בידידות עימה ומוזכר ביומנה. ברומאן “שכול וכשלון” יושב גיבורו האוטוביוגראפי של ברנר, יחזקאל חפץ, על ספסל ליד “הוטל־הפועלים” במושבה. הוא נתון ב“תקופת הדיבור הנוראה” עקב התערערות מצבו הנפשי, והוא מהרהר:
על מה דיבר? – על הכל, ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא ניתנו לדיבור… – – – אותה הילדה הנאווה, אשר ראה לפני חודשים אחדים, בבקרו בבית־הספר שבמושבה, תגדל ותהיה כלילת היופי והשלמות, נפש־גבר וחן־אישה יתלכדו בה, והיא כבר כבת שבע־עשרה… והוא בן שלושים וחמש, פי־שניים משנותיה, דווי וסחוף… אבל היא תאמר לו: “אין דבר… ראיתי את עינוייך, ובת־לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות… אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות… אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי…” לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו… היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב… – – –
ביתו של פרץ פסקל, פקיד הברון, נחשב למיוחס ולעשיר במושבה. ומעניין שאת הצירוף של “נפש־גבר וחן־אישה” שברנר מוצא בנערה היפה והמיוחדת, מוצאת אסתר בחברתה, בשתי שורות השיר “ללורת”, שנכתב ב־1925, כבר לאחר התאבדותה של לורט, ונותר גנוז: “בתולה ואם היית – ואון גברים / במנוף מחשבתך.”
*
בין הגלויות והמכתבים, שאסתר שומרת במגירותיה שנים רבות, מצויים פתקים רבים ללא תאריך, רובם כניראה משנת 1910, על נייר מכתבים משובח, לעיתים צהוב או ורוד, כתובים צרפתית, חלקם בחתימת.L וחלקם בשם המלא: לורט. עולה מהם קשר כמעט יומיומי בין השתיים, ומישהו, ערביה שעובדת בבית פסקל או יעקב, אחיו הצעיר של משה כרמי, מעביר את פתקיה של לורט הענוגה לאסתר, מרחק חמש דקות הליכה.
חלק מהפתקים עוסק בלימודים. מתברר שלא רק צרפתית הן לומדות אלא גם את המחזה “הרמן ודורותיאה” של גיתה. ואכן, בגלוייתו מפברואר 1910 מקניט אברהם־חיים את אסתר על כך שהיא מתעקשת ללמוד גרמנית נוסף לצרפתית ולעברית, ולהיות “גאונת הדור”, ואסתר עצמה מספרת לימים לרבקה כצנלסון: “אבי הכריח אותי לקרוא את גיתה, שילר, היינה. גרמנית למדתי אצל לורט.”
הפתקים כתובים בעיפרון וקשים לפיענוח לא רק בגלל עתיקות הכתוב אלא משום שהצרפתית אינה תקנית ולא תמיד מובנת. מיבחר משפטים מתוך פתקים אלה, שתורגם בידי יהושע קנז, מלמד אולי משהו על הלוך־רוחה של לורט ועל יחסיה עם אסתר:
אני יותר מדי עצלנית כדי ללמוד היום, הקריאה, הדקדוק והשאר. לא נלך הערב לקחת שיעור. אני אחזור לראותך לקראת שקיעת השמש [[vers le coucher du soleil.
אסתר יקירתי, לא יכולתי לבוא. אמא עדיין בירושלים ששם בטי חולה. אינני יודעת אם את עדיין לכמה ימים ביפו. אבוא לפגוש אותך ביום ראשון בבוקר. אני מנשקת אותך בחיבה. לורט שלך.
אני שוב חולה. אמא היתה ביפו והיא לא תשוב אלא רק מחר. בואי… לורט.
אסתר, אני אבוא הערב, אחרי השיעור, כמו אתמול, אם לא נדבר יותר כמו אתמול, אני לא יכולה להגיד שום דבר [כלומר – יכול להיות שגם היום לא נדבר שתינו. המתרגם] יש זעזועים… ל.
אני כאן בכתונת קרועה. אני יחפה. אמא נכנסת אז לחדרי. המפתחות של ה… לורט.
אני אשוב הערב. יש לנו המון עצב, לכן לא באתי אתמול. וגם חשתי שנוכחותי אינה משנה לך… ל.
היכרותן של אסתר ולורט משתרעת מראשית שנות לימודיהן בבית־הספר ועד לעזיבת אסתר את הארץ בקיץ 1921, כאשר לורט נמצאת אז עם אימה ואחיותיה בפאריס. קשה למקם בדיוק את זמנן של הפתקאות הללו, אך תוכנן רומז אולי לשורות המופלאות שבהן עתידה אסתר לאפיין ב־1925, בשירה “ללורת”, את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני־קיימא עם סביבתה: “כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת־פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך.”
9. המשך היומן, חצר מלכותה תימכר. 🔗
שלהי החורף, 1910. בני־כיתתה של אסתר עומדים לצאת לטיול. “מדוע לא נותנים לי לנסוע לטייל עם ילדי הבית־ספר?” רושמת אסתר בפנקסה, “מדוע, הרעה אני מיתר הילדות? – את אינך ילדה מבית־ספר. את אינך תלמידה.” היא מצטטת את תשובת אביה “היקר”, ומתווכחת איתו בפנקסה: "מדוע אינני תלמידה כמוהן? הלא קטנה אני כמוהן, הלא ילדה אני כמוהן והן תלמידות והן לומדות, הן, הן והן ואני? – – – "
ושוב היא נשארת לבדה “בבית הארור”. חברותיה תיסענה כולן לטייל מחר: זו ליפו, אחרת להרי אפריים, "רק אני, אני לבדי אשב בבית, מדוע? אלי מדוע? – – – "
לאחר הפסקה של ימים אחדים בכתיבה: “אני לא יכולה לכתוב, אינני יודעת מדוע חדלתי לרשום, רק זה? אם יש לי מה לכתוב אז אני יכולה למלאות עשרה דפים בבת אחת, ולפעמים עוברים עליי שבועות שלמים ואני לא כותבת מלה. אתמול עשיתי עבורו מודה אני, הוא יפה, אני אשלח אותו למשה, ולמרים.”
ופתאום, לאחר ימי הגשם שבהם היתה כלואה בבית, מתפרץ לפנקסה האביב, מצב־רוחה משתנה: “האח! ארצי את יפה! יפה מאוד! ואני שלך, שלך לנצח! ארצי, ארצי! – – אני אוהבת אותך! אלי, אלי איזה טבע, זה נחמד, נהדר, קדוש!” – ובפנקסה מבשילה התחלת סיפור, אולי נסיון ביטוי ספרותי ראשון שלה, לבד מחיבורים שכתבה בבית־הספר:
השושנה החיוורת
שושנה היתה לי שושנה גדולה ולבנה כשלג… ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים ומתענגת על ריחה המשכר, פתחה השושנה את שפתיה ותאמר:
“שמעי נערה, השמת פעם את ליבך לדעת מדוע כה חיוורה אנוכי, המעולם לא עלתה על דעתך לשאול אותי מדוע אני חיוורת בעת שאחיותיי הן כולן אדומות ומלאות?”
לאחר דפים אחדים בא נוסח חדש, שונה, בשם “חלום”:
שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –
*
כשלושים־וחמש שנים לאחר מכן, כאשר היא מתעוררת משנות שתיקתה, שחלקן מקביל לשנים הקודרות של מלחמת העולם השנייה, חוזרת אסתר אל השושנים של ילדותה, בסיפור “שושנים”, שנדפס ב־13 באפריל 1946, בעיתון “הארץ”.
שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.
אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות־בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.
גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי־ברזל קיפודיים.
עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית־הספר; אך בראשית – היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים־שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק־סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים…
הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב־הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף, ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –
הילדות מתגנבות לקטוף את השושנים, והסיפור מסתיים בגוון אדום כאשר לפתע: “השומר!” פורצת צעקה מפי חברתה, “מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר־מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה.”
*
שבט תר"ע. סוף ינואר 1910. “משה היה פה היום, ומרים תבוא מחר.” ביקורו של משה כרמי קשור כניראה ביום השנה הראשון למות אימו. “אילו אילו יכולתי לאחד אותם! – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – היו חברים!” רושמת אסתר בפנקסה, וההמשך בצרפתית:
זה אבסורדי! ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל־כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – – – אני מרגישה שדבר־מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – אסון – – –
תחושת האסון קשורה אולי בעננים הקודרים המצטברים מעל הבית: החובות, הדיבורים על מכירתו, ואולי סימנים ראשונים להתערערות מצב־בריאותו של האב. ובינתיים נמשכת חליפת המכתבים והגלויות עם אברהם גרין הלומד בביירות:
מכתבך קיבלתי ומאוד התענגתי בקוראי אותו. באמת אנוכי לא חיכיתי לתיאור כל כך מדוייק ומעניין ומפורט. – מקווה אנוכי שתכתבי לעיתים קרובות ובאריכות. מחכה אנוכי את המכתב בו תכתבי לי על אודות “ירדניה” שאת שמה הזכרת במכתבך העבר. – גם את “חפצך” אני מקווה לקבל בקרוב. כיוון שהבטחת אין שום ספק אצלי שתמלאי את הבטחתך ובמוקדם האפשרי.
כך נפתחת גלוייה, אחת מרבות, שהוא שולח לה בדואר האוסטרי מביירות ליפו, מיום כ“א שבט תר”ע, 2.2.1910. ואברהם ממשיך:
ראינו את הכוכב בעל הזנב, [לימים שילב נחום גוטמן בציוריו את כוכב השביט, כרובץ בשמיים מעל ים יפו] אבל אני חושב שבעוד יום או יומיים הוא ייעלם יען כי הוא הולך ומתרחק מן הארץ. – בעוד עשרה ימים מתחילים אצלנו הבחינות של חצי השנה וכעת עסוק אני מאוד בהכנות. פה הכל הולך כמנהגו – לומדים, קוראים, וכו'. לימודייך רבים באמת ובקרוב תהיי ‘גאונת הדור’. את הכל אני מבין אבל גרמנית זו למה לך בזמן שיודעת את העברית והצרפתית. האם לא יותר טוב היה לך להשתלם בשתי השפות הללו מלבזבז את כוחותייך. שלום שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים גרין.
*
פורים 1910. האווירה במושבה כבדה ועצובה. הרופא עזב. חילוקי הדיעות נישארו בעינם. אגודת “התחיה” התפרקה. האם גם השנה מארגן חשסמן את להקת הנערים להצגת המעשה באסתר ובמרדכי? – לאסתר אין מצב־רוח “לסדר חגיגה לפורים”, כפי שהציעו לה עוד בחנוכה. אולי בגלל בדידותה, והאיסורים המוטלים עליה, היא מעבירה קו תחת הכותרת: “מוצאי פורים (יום שישי בלילה)” ועושה כן במעין התרסה, להדגיש ולתעד את העובדה שהיא כותבת בשבת. ואכן י“ד באדר תר”ע הוא יום שישי, ה־25.2.1910.
לדברי אימי, דורה, מעוררת עליה אסתר כעס רב במשפחתה בנעוריה בכך שהיא תולה את הכבסים בחצר בשבת, להרגיז; חולבת את הפרה ומוסרת את החלב לפועלים הצעירים, חבריה, מאנשי העלייה השנייה. חילול שבת מופגן הוא חלק מהמרד שלה בהורים.
בראיון שקיימתי בשלהי 1991 עם מירונה גרינברג־מרץ, בתו של אברהם־חיים גרין, סיפרה כי שמעה מאימה שאסתר נלחמה לצד הפועלים העבריים בפתח־תקוה נגד האיכרים, שלא רצו לתת להם לעבוד אצלם והעדיפו את העבודה הערבית. היה שירות דילג’אנסים מפתח־תקוה ליפו, ובאחד השלבים אסתר גירשה או פיטרה את העגלון הערבי ועמדה על כך שאם בעלי הדיליג’אנס אינם רוצים לקחת עגלון יהודי, אזיי היא תסיע כל יום את הדיליג’אנס ליפו וחזרה. היא כניראה עשתה זאת ימים אחדים ו“הדבר הספיק כדי שהראבים יקבלו שבץ מאוד רציני,” בלשונה של מירונה, “אסתר מאוד שברה את לב הוריה.”
סיפור זה לא שמעתי מימיי, וגם איני מוצא לו אישור ממקורות אחרים במשפחה או בזכרונות אסתר. גם לא ניראה לי שבנעוריה היתה אקטיבית עד כדי כך. מתוך היכרותי איתה אני מניח שאילו היה הסיפור נכון, היתה חוזרת ומספרת אותו פעמים רבות. הרמז היחיד שאני מגלה הוא שבתקופה זו, שבה שולטים שני ועדים במושבה, מתחרה ועד “הצעירים” במחיר הנסיעה בעגלות ליפו עם המחירים המקובלים על־ידי הוועד הישן.
*
כותבת אסתר ביומנה:
ומדוע אין אנו יכולים להבין אחד את השני? – – – טובה אומרת שאני לא מכירה אותה, אני אומרת שטובה לא מכירה אותי. וכך כל אחד חושב את השני לריק, לאיזה גוף שאין לו שום רגש, לבהמה שנבראה רק לאכול ולשתות ודי – – – ומדוע איננו מכירים אחד את השני? – – – מדוע צריך בשביל להכיר אחד את השני, בשביל להיות מפותחים בגוף וברוח, בשביל זה צריך להיכנס באיזו אגודה –
ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –
ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעשעים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!
*
בין פורים לפסח תר"ע, 1910, מתקבל כניראה אצל אסתר מכתבה השני של מרים. קרוב לוודאי שהשתיים החליפו ביניהן באותם הימים מכתבים רבים, אך רק שני אלה נשתמרו בעזבונה של אסתר, ואילו בעזבונה של מרים ברנשטיין־כהן, כפי שנאמר לי על־ידי בתה אביבה, לא נשתמרו מכתבים מאותה תקופה. ממכתב זה נישארו רק שני עמודיו האחרונים. מרים מספרת שהיא קוראת ספר צרפתי –
“L’institutrice de Province”
– המתאר מאבק של מורה בכפר ליד פריז, אשר לאחר מאבק מתיש מצליחה סוף־סוף בעבודתה, אך נחלית ומתה:
היא ניצחה את האנשים, אך הטבע ניצח אותה, החיים ניצחו. וכן גורלה. האם כל גורל המורות בעם, בהמון החשך הוא כזה? אני באמת יודעת כי לא בשושנים נטועה דרכי זו, אך האם כן סוף האיליוזיה? אני יודעת כי צריכה אהיה לסבול, יותר מאשר רופא, כי עלי לרפאות נפשות ולא גופות, יותר מיתר בעלי מלאכה כי עלי לעבוד במוח, בנפש. אך ככה? – –! בכל זאת! כל אחד נוצר לסבול, כל אחת, פחות או יותר! קדימה, אסתר! דחפי הצידה את המפריעים לדרכך, קדימה! אני לא סובלת עתה – אך לפניי מלחמה. את נצחי כעת ותהיי לי אז לעוזר!
אסתר, קודם כל לאחי יש צרות החיים, הוא מנוסה די. הוא לא משקר לי אף פעם. ואם אני שואלת אותו: אבשלום! מה זה? איך שיותר רחוק בחיים, כן יותר רע? הוא לא ישקר, הוא עונה לי: כן. וגם אני, אסתר, לא יכולה לסגור את עונייך, המלחמה אף פעם לא תיגמר, החיים הם יותר רעים מאשר אנו חושבים. אם כן: אל נתאר לנו עתה את החיים בצבעים שחורים (ולא בצורות פנטסיות) בשביל שלא ידמו לנו אחרי־כן כל־כך נוראים, הם ידמו לנו יותר מזהירים. ובל לא נסתיר איש מאחיו את האמת – החיים המרים, אך נעזור במלחמה אחד לשני. את רוצה מילת ניחומים בעת צרותייך – איך אוכל לנחמך? בהגידי כי “הלאה יהיה יותר טוב”? הלא גם אני גם את יודעות היטב כי יהיה יותר רע! אפשר בסוף, בסוף ננצח את האנשים. את תסבלי מהחיים, אסתר,
את תהיה כמו, שרה, יען־כי תראי שאפשר יתר האנשים יותר מפותחים “בלימוד הלימודים” ואת – יותר “בלימוד החיים”. אך בעד זה תדעי כי סופם להתייאש מהחיים, בזמן שאת כבר תדעי אותם, תדעי שאין לך לחכות מהם דבר, כלום בעדך, אך אחרייך, אפשר תעזבי איזה סימן איזה קו לטובת האנושיות כולה, אפשר שבבא אחרייך יהיה יותר טוב. אך הם גם כן לא יהיו שבעים רצון וכן הלאה וכ"ה. ואני אסבול מהחיים והאנשים יחדיו. אני אעשה me desenchanter [אני אתאכזב] טרם שאלך לעבוד את עבודתי, אני לא אחכה בשבילי כלום ורק אתנחם בזה שאחרי מותי (לא קודם!) יישאר איזה סימן מעבודתי בעד הכלל בתור ילדים שחינכתי.
ואם תנצחי ותרצי להביע לאחר את שמחתך, הלא אני תמיד מוכנה לשמוע כמו גם לעזור לך. אני יותר מאחותך, אני הנלחמת (לא! זאת שתילחם, יען־כי תורי לסבול עוד לא בא!) איתך לטובת חיי האחרים, לא בשבילינו. בעולם אין תודה, אין recompense [גמול]. זכרי! רק אחר־כך –
אסתר! גם אני מזמן לא דיברתי. כעת אני מרגישה מה היה חסר לי כל הזמן. לדבר מזה הכל, הכל. אינני יודעת מתי נתראה. זמן נסיעתי עוד לא מוחלט לגמרי. אם לא אסע בהתחלת הפסח, אפשר בחול־המועד אבוא.
מה שלום שמח’לה? מבלי לראותה אני אוהבת אותה מאוד. ואיני יודעת בעצמי למה. אפשר אני רואה בה את אחת מתלמידותי העתידות. אהבי אותה מאוד, אסתר! נידמה לי כי בה יש לך הרבה נחמה בצרותייך, ואפשר אני שוגה.
מרים חשה קירבת־נפש לאבשלום גיסין בן־גילה, שלומד עימה בגימנסיה. “אחי” היא קוראת לו. בתה, אביבה גור, מאשרת שמרים אימה היתה מאוהבת באבשלום. משה התאהב אולי גם בלורת, אך בעיקר הוא מאוהב ברבקה שרתוק. רק אסתר בגפה, מנותקת מהוויית האליטה החברתית שנרקמת במחזור הראשון של הגימנסיה היפואית, שעל בוגריו נימנים משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב, ורבים ממיטב צעירי הארץ ומהבאים אליה ללמוד באותה תקופה.
בבני־המושבה, “נערים ריקים אבל נחמדים”, שבחברתם מנסה אסתר להשכיח לעיתים את עצמה, אין אחד שישווה למשה, או לבן־דודתה אברהם־חיים גרין, הלומד בביירות. התינוקת שמח’לה היא שמחה ראב, לימים שוחט (שכטמן), אחייניתה של אסתר, בתו בכורתו של ברוך אחיה. שמחה נולדה בסוכות 1909, והיא אפוא כבת חודשים אחדים בעת התקבל מכתבה של מרים.
ב־1910 אסתר מוקפת ילדים: אחיה אלעזר בן העשר ובנימין בן השבע, אחייניתה התינוקת, ואולם ביומניה, ובסיפורים שהיא עתידה לכתוב בשנים הבאות, מוקדש מעט מאוד מקום ליחסים עם בני המשפחה הצעירים ממנה. אסתר לוחמת בטבעה, מחפשת אתגרים מול המבוגרים ממנה, לכן עיקר התייחסותה הוא למאבקים באם, באב ולתחרות עם אחיה הגדול ברוך.
הדים למתרחש בנפשה של אסתר אנו מוצאים בגלויות ששולח לה מביירות אברהם:
קראתי בעמ' האחרון של הפה“צ שאגודת התחיה בפ”ת התבטלה. – וגם אגודת חובבי הבמה העברית שבקה חיים לכל חי? מה הסיבה לזה? שתי מתות אלה בפעם אחת מה סיבתן? כתבי לי חדשות, ועתיקות. – אצלנו עסוקים בהשפעה על הספרדים. גם פה עבודה איטית. – אבל צריך לחכות. – מה הם הסימפטומים (הסימנים) שהביאו לידי כך שתכני אותי בשם “גדול” ו“זקן”. – אין אני כועס על זה. – אבל הייתי חפץ לדעת את [הסיבה? – קרוע] של הדבר. – מחכה אני לביאורים בנוגע ל[כינוי? – קרוע] זה של “זקן”, שלום לך מאחיך הנאמן, אברהם.
בגלוייה אחרת הוא מעיר:
כרטיסך ומכתבך קיבלתי בזמנם. – להבא השתדלי לשים על המכתבים די בולים מפני שאם את עושה אחרת (כמו שעשית בפעם האחרונה) אני מוכרח לרדת בעצמי אל הפוסטא להוציא את המכתבים וזה מסיב עיכוב, ויודעת את הלא שמכתבים כמו מכתבך האחרון לא כדאי שיתעכבו – – –
וגלוייה נוספת, שלושתן ללא תאריך, אך ניראה שהן מתחילת 1910:
ומה אצלך? גם את מתאוננת על הריקניות או יותר נכון על ההתרוקנות. – אל אלוהים! מה יהיה הסוף מכל המצב הזה? כתבי לי לעתים יותר תכופות מפני שפה, בין כל הצעירים והצעירות, אין הרבה שידברו את אותה השפה, (בדעתי אותם העניינים) שיגעו ישר לתוך ליבנו, על אודות העניינים שבהם שקועים כל עשתונותינו. –
ימי הפסח עוברים, הקיץ מגיע. אסתר עובדת בפנקסה על פתיחה חדשה ל“אגדה”, שהפעם שמה “חלום”. והנושא הוא עדיין שושנה:
שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו איתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – – פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה מביטה עלי – – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –
ילדה אומללה שאוהבת ואינם אוהבים אותה –
בכ“ב ניסן תר”ע, מיד למחרת הפסח, מתברר סופית – הבית יימכר. ואסתר רושמת:
III Avril 1910
האלה הם היהודים שלנו? הזה הוא העם? –
היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה? – – הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ־ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ־ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –
“הבית נמכר ליהודי בשם חרס,” מספרת אחייניתה של אסתר, מרים גיסין, בת ברוך אחיה. לדברי אסתר עוברת המשפחה למשך תקופה קצרה לבית שכור, שאינו נחרת בזכרונה, ומשם לבית החדש ברחוב ביל"ו. בהמשך היומן אין אסתר מזכירה את עזיבת הבית, שמתרחשת כניראה חודשים אחדים לאחר־מכן, אולי רק בשנת 1911. בספר זכרונותיו “התלם הראשון” מספר יהודה:
הפרדס גדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסקתי בפלחה על מעט הקרקעות, שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של 12־10 ראש התפתחה אצלי לאט־לאט, וכך חיינו. חיינו והפרדס חיה, אבל השתקעתי בחובות למעלה ראש.
בשנת 1911 חליתי בשפעת חזקה. הייתי כבר עייף ותשוש לפני המחלה, ובקומי ממנה לאחר שבועות מיספר, הרגשתי משבר בחיי. ליבי נחלש וזיקנה קפצה עליי, ואני רק בן חמישים ושלוש. בפקודת הרופאים נאסר עליי לעבוד עבודה קשה ובייחוד – לעסוק בענייני ציבור (שהיו מרגיזים אותי ביותר). נסעתי נסיעת החלמה לשבועות מיספר לקהיר, אבל מאותו זמן ואילך נישאר ליבי חלוש ולא היה עוד כוחי כמלפנים. משחדלתי לעסוק בענייני ציבור – “ירדתי מעל הבמה” והתכנסתי לפינתי. המשכתי לחיות כמסתכל מן הצד, במובן ידוע. החובות עצמו עד כדי כך, שנאלץ הייתי למכור את ביתי הגדול שברחוב יפו (ז’בוטינסקי כיום). בניתי אחר־כך בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו יושב אני עכשיו ועוסק בזכרונות, ושבו אני מקווה להישאר עד סוף ימיי.
ובבית זה אכן גר יהודה עד יום מותו בל“ג בעומר תש”ח, 1948. אסתר, ב“שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”, מקדימה את מחלתו של האב ל־1910:
את מחלת־הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן־דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף־לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין־כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת “קאמפור”, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.
מה עובר על אסתר בקיץ 1910? האם נמשך קשר המכתבים והגלויות עם בן־דודתה אברהם? האם היא מאוהבת בו או רק מתייחסת אליו כאל אח מבוגר ובעל־סמכות, שקרוב לה בדיעותיו ואינו לועג לחלומותיה? יש לו, ללא ספק, השפעה רבה עליה. במכתביה אליו, שלמרבה הצער לא נשתמרו, הוא משמש לה מעין כותל דמעות לספר לו על צרותיה, וגם פורקן לצורך בהבעה עצמית, בהתנסחות עברית, בשפה שרוב המבוגרים אינם מדברים ואינם כותבים בה, והיא משמשת לנוער במה וביטוי לחלומות לאומיים הממלאים את ליבו.
חלומותיהם של שני הצעירים על תחייה לאומית ועל מרד עומדים אמנם בניגוד למציאות השמרנית בפתח־תקוה, והמתבוללת בביירות, אבל בעצם הם ממשיכים את חלומות סביהם: ר' אברהם־חיים גרין, אבי משפחת גרין בארץ, אשר על שמו נקרא אברהם־חיים, ואליעזר ראב, הסב המשותף לשניהם, שעל שמו נקרא אחיה הצעיר של אסתר, אלעזר.
אברהם עומד לסיים שנת לימודים בבית־הספר לרפואה בביירות. בתחילת יוני 1910 הוא משגר לאסתר גלוייה ומבטיח לה:
החופש באמת קרוב מאוד, יען כי בית־הספר ייסגר בעוד חודש ימים ומכיר תודה אני לך על הזמנתך המלאה חום וידידות. – אנוכי אשתדל לעבור דרך א"י ולשהות אצלכם ימים אחדים. חבל שאינני יכול לבלות את כל החופש בארץ ישראל אבל כשניפגש אבאר לך את הכל ואז תביני את הסיבות המונעות אותי, שלום, שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים.
בגלוייה נוספת, מסוף יולי 1910:
לך אין חשק לכתוב ולי אין זמן לכתוב. – הבחינות מעסיקות אותי. רובן כבר עברו. – עוד מעט וייגמר הכל. בעוד ימים אחדים אנוכי נוסע ליפו. אבל אנוכי עוד מקווה לקבל דבר מה ממך לפני נסיעתי. – אפשר – – מי יודע, יבוא לך החשק ואז תכתבי תשובה על מכתבי העבר. –
בשנים 1909–1912 לערך, בתקופת לימודיו, עובר כניראה אברהם־חיים מדי קיץ בארץ־ישראל ומבקר לעיתים גם אצל דודו יהודה בפתח־תקוה. גם אחיו האחרים, איזאק וברנרד, באים ממצרים לבקר במושבה, ולומדים להכיר את אסתר בת־דודם. בפגישות אלה נזרעות שתי אהבות שאינן הדדיות: אהבת אסתר לאברהם, ואהבת איזאק אחיו – לאסתר.
10. ההד האחרון למאבק – קריעת הדגל. 🔗
ההד האחרון למאבק “הצעירים” ב“זקנים” התרחש במושבה בקיץ 1910, בשעת ביקורו של החכם־באשי, הרב חיים נחום אפנדי, רבם הראשי של יהודי עות’מַניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי, מתוך תקוה להיעזר בהשפעתו בענייני היישוב אשר נחתכים בקושטא הבירה.
במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור מה שהתרחש כשנה לפני כן ביפו, בעת חגיגת מתן הקונסטיטוציה, שבישרה כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות’מנית תחת שלטונו של השולטן עבדול־חמיד.
חבורה של צעירים יהודים מניפה בתהלוכה החגיגית ביפו את הדגל הכחול־לבן, לצד הדגל העות’מני. אברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה, מאלץ את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו, בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם, מתכוונים הפועלים, ועימם צעירי המושבה – לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.
ועד־המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם־באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה העות’מנית. הדרישה מקוממת את הפועלים, ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם־באשי עצמו יצווה להורידו.
חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם־באשי. הם מכינים לו קבלת־פנים פומבית עם תזמורת, בגן־המושבה, המקושט לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות’מַניה הירוקים.
למן הרגע הראשון לתהלוכה, שמתלווית לחכם־באשי בהיכנסו למושבה, מתפרצים איכרים אחדים לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל הציוני, אך הדבר אינו עולה בידם. המהומה נמשכת עד שהתהלוכה מגיעה לגן־העיר. אחדים מן מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם כאשר הם רואים את האיכרים רומסים ברגליהם את הסמל הלאומי. יש שמתעלפים מרוב כאב.
על־יד הפוסטה, בקצה גן־העיר, עומדת התהלוכה מלכת. התזמורת מנגנת. מנהיגי הציבור עולים עם האורח לבימת־הכבוד. כאשר רואה החכם־באשי את הבחורים מריעים לדגל, ניכר על פניו שהדבר אינו לרוחו.
“באתי כפקיד ממשלתי,” הוא לוחש לראש־הוועד של “הזקנים”, “אם יוודע לאדונים רמי־המעלה בקושטא, שהשתתפתי בחגיגה תחת דגל לא־עות’מני, המסמל לדעת רבים את השאיפה לנתק את ארץ־ישראל מעות’מַניה – ייגרם נזק רב גם לי וגם לכם. אבל בתור אורח שלכם, לא נעים לי לקום ולמחות בפני הצעירים הנלהבים.”
ראש־הוועד מושך הצידה את ראש השומרים, שפירא, כדי להתייעץ עימו. שפירא מרים קולו וגוער בצעירים: “להוריד מיד את הדגל. אתם פוגעים באורח, מעמידים אותו במצב מסוכן!”
הפועלים צועקים: “שפירא מתנגד לתחייה הלאומית!”
“יחי העם!”
“לא תחזור כאן חרפת ה’חוריה' ביפו!”
“לא ניכנע! כאן אדמת ישראל תחת רגלינו!”
“כל מי שליבו לצד מחנה הדגל, ילך אחרינו!”
חבורת איכרים בעלי־גוף מתנפלת על נושאי הדגל ומתחילה להכותם. מכים גם בחורות, מושכים לשתיים מהן בשערותיהן, אחת הבחורות נפצעת. מתנפלים על הדגל ומורידים אותו בכוח. הבד נקרע לגזרים, וקרעיו נישארים בידי הניצים. הפועלים עוזבים את התהלוכה בקריאות: “בוז למתרפסים! יחי הדגל העברי!”
אחדים מצעירי המושבה, בני־האיכרים, חברי אגודת “התחיה”, שמשתתפים בתזמורת, קוראים לאות מחאה את תווי־הנגינה ואינם מוכנים להמשיך לנגן עד אשר אחד מהם מביא דגל כחול־לבן אחר, במקום הדגל הקרוע. הם מניפים את דגלם ומגינים עליו כמו על הדגל שהיה בידי הפועלים.
המעשה מחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק ניכר מתושביה, ובראשם הצעירים, חברי אגודת “התחיה”, נושאי הדגל, גינו את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה:
אנו בני “התחיה” הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה…
אוגוסט 1910. אסתר בת השש־עשרה, חברת אגודת “התחיה”, נוכחת, כמרבית אנשי המושבה, בעת קריעת הדגל. מיד לאחריו היא רושמת ביומנה טיוטת מכתב למשה:
אוף משקה, יש לנו גורן כל־כך יפה, נעים והרבה הרבה כוכבים, ועוד הרבה דברים יפים. אני כל־כך משוגעת! אוף, היה היום רע – – – משקה, בקרוב אודיעך דבר נכבד מאוד עוד מעט, משקה, אבל כעת רע כל־כך – – –
הנוסח האישי אינו מוצא חן בעיניה. היא חשה צורך להודיע על כך בצורה כללית יותר, כראוי לחומרת המעשה. הנוסח החדש מכוון לחברותיה ולמשה, הלומדים בגימנסיה העברית ביפו, אך מרים אינה נזכרת, אולי נסעה כבר לחוץ־לארץ.
שלום לרחל, רבקה, נחמה ומשה – – – אתם יודעים, אתמול שברו פה את דגלנו, ומי, אחינו, הם בעצמם – – – זה היה נורא, וכעת הוא עומד לפני עיניי, הדגל הרצוץ, וקרעיו הכחולים לבנים, מרפרפים באוויר – – – אנחנו, אנחנו בעצמנו שברנו את דגלנו – – – איזה לעג מר מצלצל באוזניי, נידמה לי שגם הכוכבים לועגים, קורצים איש אל רעהו – – ואפשר בוכים הם, מי יודע? – – – אוף, זה מכאיב – – – אסתר.
בשנת 1973 שבה אסתר ומעלה מאורע דומה בסיפורה “שני דגלים”. ממרחק השנים ומנטיות־הלב היא מערבבת את התנגדות האיכרים לתהלוכות האחד במאי של הפועלים, בשנים מאוחרות יותר, עם המעשה שמתרחש בקיץ 1910. קשה להניח שבתקופת העלייה השנייה העזו להניף במושבה דגל אדום, כאשר אפילו הנפת הדגל הכחול־לבן נחשבה להתגרות בשלטון העות’מני.
לפתע איזה המיית קולות רחוקים, הרחק, למעלה, מקצה הרחוב הוא בא: קהל אנשים מתקרב, משהו לא רגיל בשעה זו של יום, שעת־לפני־הצהריים. כבר ימים אחדים לפני־כן שמעתי על ראשון במאי, “חג הפועלים”, אלה האנשים החדשים שבאו מרוסיה. הם אומרים שזה “סוציאליזם”: כולם שווים בכסף, בכישרון, בדירות: זה מוצא חן בעיניי.
הקהל הולך וקרב, בראשם נושא מישהו דגל לבן־כחול, ועל ידו איש קטן נושא דגל גדול אדום, אדום כדם. מה זה? מעודי לא ראיתי דגל אדום. דגל לבן־כחול אני מכירה מבית־הספר. הגברת בסביץ עם נעמי גולדשטיין תפרו אותו ומאז הוא מופיע בט"ו־בשבט, בחגיגות חנוכה וגם בטיולים.
שני הדגלים מתנופפים ברוח. מדי פעם מתעכבת התהלוכה והצועדים שרים ביידיש שיר רבולוציוני. אינני מבינה הכל, אבל נידמה לי שאני שומעת קול המונים. מדי פעם הם קוראים: “יחי הסוציאליזם, יחי העם!” את החיבור בין שתי מילים אלה עדיין איני תופסת. ופתאום, מנגד, באותו רחוב, מופיעה קבוצת אנשים, והם מהירי תנועה, רצים כמעט לעומת התהלוכה, נגד הדגל הלבן ונגד הדגל האדום. בראש המתפרצים מנגד: אברהם שפירא. – – – הנה רץ אברהם שפירא ישר אל הדגל האדום, תופס אותו מידי רוצ’קין, שובר את המקל ומשסע במחי־יד את האריג האדום לשניים. – – – ואני שומעת את קול הבד האדום הנקרע לשניים ובתוכי כאילו נקרע משהו, ואיני מבינה, אני מרגישה כאילו הרגו אדם.
*
בסתיו 1910, בראשית שנת תרע"א, נחלית מרים ונשלחת לווינה לניתוח. היא חוזרת ארצה, וזמן־מה לאחר יום־הולדתה החמישה־עשר, בסוף שנת 1910, היא עוזבת עם משפחתה את הארץ ושבה לקישינב. מרים נעלמת מחוג חייה של אסתר.
בדצמבר 1976 אני מבקר בדירתה של מרים ברנשטיין־כהן בבית־האבות אפעל כדי לראיין אותה בשביל התוכנית לספרות של קול ישראל על הרומאן החדש שלה “שורשים במים”. מרים מקבלת אותי בלבביות ומספרת, לא בראיון המוקלט, על אסתר. לצערי אינני מקליט אותה אז על ימיה עם אסתר בפתח־תקוה.
לאחר כשלושה חודשים, במרס 1977, אני מבקר עם אסתר בת השמונים־ושלוש בבית־האבות אפעל. אני מקווה שנפגוש את מרים ברנשטיין־כהן, הגרה בדירה בחלק האינדיווידואלי, ושאסתר תתרשם מתנאי חייה, ותנסה אף היא להתקבל לבית־האבות. לצערי לא נמצאת מרים ברנשטיין־כהן בדירתה, והן לא מתראות אז, וגם לא לאחר־מכן.
שנתיים לאחר מותה של אסתר אני שולח למרים ברנשטיין־כהן את קובץ סיפוריה “גן שחרב”, שיצא לאור בספריית תרמיל. במכתב אלי מיום 30.8.1983, כותבת לי מרים, בין השאר:
תודה רבה לך, אהוד, על ספרה של אסתר! היום גמרתי אותו – ופתח־תקוה קמה חיה נגד עיניי. אני גרתי אז ביפו, אצל ווייסים – ממייסדי תל־אביב – והייתי מבקרת בפתח־תקוה רק בסופי שבוע ובחגים – אצל אבא ששירת בפתח־תקוה כרופא. זכורים לי – בחיבה! – כל ביקורינו זו אצל זו ושיחותינו הרבות. הצעירות, החולמות לרוב את חלומות עתידנו.
11. הענף של הגרינים. 🔗
לערך בשנת 1840, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור כבן עשרים מברודי שבגליציה המזרחית, אברהם־חיים בן יחזקאל גרין, ממשפחת חסידים ידועה – לעלות לארץ־ישראל. הנסיעה עד לנמל טריאסט ארוכה מדי ולפיכך בוחר הבחור מברודי את הדרך הקצרה לאודיסה. באודיסה הוא נושא לאישה את סלובה, בת למשפחה יהודית מקומית. בני הזוג מפליגים לאיסטמבול ומשתקעים בה למשך כשש שנים. ב־1843 נולד בנם־בכורם יחזקאל, בעוד אברהם־חיים עובד וחוסך כסף להמשך הדרך.
בשנת תר"ח, 1848, מפליגה המשפחה הצעירה לנמל ביירות, ומשם ברכיבה לצפת ולמירון. אברהם־חיים משתקע תחילה ביפו, ורק אחר־כך מתיישב בדרך־קבע בירושלים. הוא עוסק בחייטות ובמסחר בבגדים, ומוליד עוד שני בנים: משה ויעקב.
בניו של ר' אברהם־חיים עובדים עימו בבית־מסחרו ומפתחים לראשונה בארץ את המסחר בבגדים מוכנים שמיובאים מחוץ־לארץ, ואת התקנתם וגיהוצם לפי צורכי הלקוחות. שניים מהם משתקעים בערי־החוף וממשיכים במסחר: יחזקאל ביפו ויעקב ביפו ובחיפה. רק משה נישאר לגור בירושלים.
קשרי־ידידות נרקמים בין ר' אברהם־חיים ובניו לבין יהושע שטמפפר הצעיר, בן־אחותו של אליעזר ראב, שעולה ארצה ברגל ב־1869. בשלהי קיץ 1875, כשאליעזר ראב עם בניו ובנותיו מגיעים ליפו ועושים את לילם הראשון באכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר, בא לקבל את פניהם עוד באותו ערב משה גרין ומבשר להם כי בביתו שבירושלים כבר שכר להם יהושע שטמפפר דירה למגוריהם. למחרת בבוקר שוכר להם משה גרין חמורי־רכיבה ועוזר להם בהטענת חפציהם לקראת הנסיעה לירושלים.
יעקב שאנן, חוקר תולדות משפחת גרין, הנשוי לציונה, נכדתו של יעקב גרין, מספר כי לפי המסורת המשפחתית, הבית בעיר העתיקה שבו גרו בני משפחת גרין־ויטנברג ובו התגוררו בני משפחת אליעזר ראב בבואם לירושלים, הוא הבית שאריק שרון איווה לו למושב כמאה שנים ויותר לאחר־מכן.
ביום בואם של בני משפחת ראב לארץ פוגש בהם לא רק משה גרין אלא גם אחיו הצעיר, החייט יעקב גרין, שגר ביפו. בנוסף לעבודתו בחייטות ובמסחר בבגדים, נוהג יעקב בן העשרים וארבע לצאת יחד עם הספנים הערבים בסירה אל האוניות העוגנות בים, ולעזור בהבאת נוסעים ועולים יהודים בסירות מהאוניות אל החוף.
יהודה ראב מספר כי על סיפון האונייה החלו להופיע המון צעקנים, וכן מתווכים יהודים בעלי עצות, אך עוד לפני צאתם לדרך הודיע להם יהושע שטמפפר במכתב לבל ישעו אל איש מן המתווכים האלה וכי הוא ישלח איש מיוחד לקראתם.
השליח המיוחד הוא פנחס המבורגר מירושלים, ובידו מכתב מיהושע, אבל ניראה שגם יעקב גרין הצעיר נמצא או משתתף בקבלת הפנים, אף כי אינו נזכר אצל יהודה.
רציף ומזח אין ביפו. האוניות עוגנות הרחק בים, ורק סירות מטען ונוסעים מקשרות אותן עם החוף. הנוסעים מרטיבים רגליהם ביורדם מהסירות לחוף, או שנעזרים בספנים רחבי־הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם. כאשר משפחת ראב עומדת לרדת מן הסירה לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טויבה, צחת־פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפיה – מועדת ונופלת למים!
יעקב גרין, הנוסע עימם בסירה – אינו מהסס רגע, וכפי שכבר סופר לעיל הוא קופץ אחריה בבגדיו המימה, ומציל אותה.
בירושלים מתיידד ר' אברהם־חיים גרין עם “החבורה ההונגרית” של שטמפפר, גוטמן וראב. עם חותנו אליעזר ראב וחבריו הוא משתתף ביוזמה להקים מושבה חקלאית עברית ראשונה בארץ־ישראל. ברשימה שמית בכתב־ידו של אליעזר ראב, ב“ספר הזכרון”, שחלקו הראשון מהונגריה, משנת 1867, מופיע שמו של ר' אברהם־חיים ב“ר יחזקאל גרין כאחד ממשתתפי אסיפת ייסוד החברה “עבודת אדמה וגאולת הארץ”, שמתקיימת בירושלים ביום כ”א סיון תרל"ו, 1876.
ר' אברהם־חיים מופיע שני ברשימה, אחרי מנהיג החבורה, הגביר ההונגרי דוד־מאיר גוטמן, שעלה לירושלים ב־1871. סדר הרשימה אינו לפי האל“ף־בי”ת, ומיקומו של גרין בה מעיד על חשיבותו, או על מסירותו. ואולי אליעזר ראב גר עדיין אצל משה גרין, ואסיפת ייסוד החברה נערכת בבית הזה, שבו מתגורר ככל הניראה גם האב ר' אברהם־חיים.
מכל מקום, ר' אליעזר בן הארבעים ושמונה, ור' אברהם־חיים בן החמישים־ושש, ודאי לא העלו בדעתם, ביום אסיפת הייסוד של החברה “עבודת אדמה וגאולת הארץ” בירושלים, כי בעוד כשלושים וחמש שנה, בשנת תר"ע, במושבה שעל ייסודה הם חולמים – תשב אסתר, נכדתו של ר' אליעזר, ותתכתב עם אברהם־חיים, נכדם של ר' אליעזר ושל ר' אברהם־חיים, שילמד רפואה בביירות, והיא גם תתאהב בו נואשות, והוא ידחה אותה, – וכי היא תתחתן, כארבע שנים לאחר מותו במגיפת הטיפוס בצפת – עם אחיו המבוגר־ממנו איזאק, בקאהיר.
*
כשנה לאחר פגישתם במימי יפו נושא יעקב לאישה את טובה ראב. השניים מולידים חמישה בנים: הבכור שלמה – לימים מייסד שכונת גרין, שממנה צומחת חולון. השני דב־ברנארד והשלישי יצחק־איזאק – מייסדי החברה למסחר בתרופות “האחים גרין” במצרים. הרביעי, יהושע – שותף ב“האחים גרין” בקאהיר ובארץ. והחמישי, צעיר הבנים, ד"ר אברהם־חיים, רופא בצפת.
יעקב השתקע עם משפחתו ביפו בסוף שנות ה־70 וחי בה עד לראשית שנות ה־90 של המאה ה־19, אך ניראה שפרק־זמן הם גרים בירושלים, שם נולד ב־1892 אברהם־חיים. יעקב נעשה חייט מודרני שנכבדי הספרדים והערבים נזקקים לשירותיו. כמו כן הוא ממשיך לצאת אל האוניות העוגנות בים, והודות לקשריו הטובים הוא מצליח לסייע ליהודים להתגבר על קשיי הירידה אל החוף ולקבל רשות שהייה מהשלטון התורכי. עם זאת, ניראה שמצבו הכלכלי אינו מזהיר. נכדתו מירונה מספרת כי הוא וטובה רעייתו עסקו בכביסה של זרים ובחלוקתה בבתים, כדי להשלים את הכנסתם הדחוקה.
בשלהי שנות ה־90 עוקר יעקב גרין עם משפחתו מנווה־צדק לחיפה, שעדיין אינה אלא עיירה קטנה, ופותח בה בית־מסחר לתפירת בגדים ולמכירת בגדים מוכנים. עבודה זו משעממת את יעקב, המכונה בפי קרוביו הדוד יענקל, ולפיכך הוא משוטט גם כאן על החוף, שעדיין אין בו נמל, ובא לעזרת עולים, היורדים בסירות מן הספינות העוגנות בים, כפי שהיה נוהג לעשות ביפו.
יום אחד, בסירה המביאה נוסעים לחוף, פוגש יעקב גברת צעירה ויפה. הגברת, שהגיעה זה עתה מאירופה, עומדת מולו חסרת ישע ובוכה. יעקב אינו יכול לעבור על פניה מבלי לשאול לסיבת בכייה. מתברר שבעלה נטש אותה והיא נישארה עגונה. משנודע לה כי בעלה נמצא בארץ־ישראל, הגיעה לכאן, אך אין לה מושג כיצד והיכן להתחיל בחיפוש אחריו. יעקב מרגיע אותה ומביאה לביתו, שם מקצה לה טויבה את אחד מחדרי הבית. יעקב פותח בחיפושים אחרי הבעל הנמלט, ובינתיים מתברר כי הברנש חמק־נסע להודו.
יעקב, בעל ההליכות הג’נטלמניות, מטפל בעגונה הצעירה והקוקטית במיטב יכולתו, אף מביא לה כוס תה לחדרה כשהיא צמאה, עד שהוא מעורר את קנאתה של אשתו. טויבה חוששת גם מהשפעתה הרעה של העגונה על הבנים המתבגרים, מה עוד שהגברת עומדת מול החלון הפתוח ושרה קטעים של אופריטות ושל שירי קאבארט.
כאשר מגיעות יום אחד שמועות שהבעל הנמלט נמצא במצרים, נושמת טויבה לרווחה, ומיד מסייעת לעגונה הצעירה לארוז את חפציה ולצאת לקאהיר ללא דיחוי. אלא שגם בארץ הנילוס נכונה אכזבה לעגונה. הידיעות בדבר הימצאות בעלה בקאהיר לא היו נכונות, מכל מקום, היא אינה מצליחה למצוא אותו. בינתיים אוזלים הכספים שברשותה, והיא נאלצת להתפרנס מעבודה במועדון־לילה קטן בקאהיר. כשרון הזמרה, יחד עם יופייה והקוקטיות שלה, פועלים היטב על גברים ומאפשרים לה לקבל בקלות את העבודה. באחד הלילות בא לבלות במועדון גבר איטלקי עשיר ויפהפה, סוכן ראשי בקאהיר של הפירמה האיטלקית לתרופות ג’יליוטי. הוא מתאהב בה ונושא אותה לאישה, קרוב לוודאי מבלי שקיבלה גט מבעלה הנעלם.
עוברות שנים אחדות. הקשר עם העגונה ניתק לאחר עוזבה את חיפה, אך בשנת 1904 לערך, יורד איזאק (יצחק), בנם של יעקב וטובה גרין, מצריימה “לשבור בר”. תחילה גר הבחור בן השש־עשרה בפורט־סעיד אצל הגברת מושלי, אשת מרדכי (מכס) מושלי, בעל חברת “סימון ארצט”, שהיו לו גם פרדסים בפתח־תקוה. לימים תפגוש אסתר – והיא כבר נשואה לאיזאק – את גברת מושלי בווינה, ואיזאק יכתוב לרעייתו, ב־13 ביוני 1922: “גב' מושלי היא אישה טובה מאוד, אולי קצת פטפטנית, אבל יש לה לב מצויין שרק לעיתים רחוקות מוצאים כמותו. אנו מכירים היטב מאוד זה את זו כי בפורט־סעיד גרתי אצלה כמעט שנתיים והיא מכבדת אותי מאוד. השתדלי לבלות קצת בחברתה כי היא היתה אומללה, ואני מניח שלמרות העושר עדיין היא אומללה. אולי אינה מגלה זאת כלפי חוץ, אך היא רגשנית מאוד…”
לאחר כשנתיים יעבור איזאק לקאהיר ויעבוד כשולייה בבית עסק, אולי של חייטות ובגדים מוכנים, מתוך מחשבה שישתלם במקצוע ה“משפחתי” בעיר הגדולה הזו. יום אחד יורדת ממרכבתה העגונה העשירה, הנשואה לסוכן ג’וליוטי, ופוסעת לעבר חנות הבגדים שבה עובד איזאק, ומה מאוד היא מופתעת לפגוש את הצעיר החיפאי, המטאטא את הכניסה לבית־העסק.
“מה מעשיך כאן?” היא שואלת בדאגה. “ומה שלום אביך?”
איזאק מסמיק. יופייה של הגברת, שאותה הוא זוכר מתהלכת בבגדיה האלגנטיים בביתם בחיפה, ודאי נחרת בזכרונו ומפעים את ליבו גם עתה. איזאק הוא בחור רציני, ממושקף, ממוצע־קומה ולא יפה במיוחד. בבית־הוריו הוא סופג חינוך ציוני, אבל העברית שלו אינה שורשית והוא מתקשה לכתוב בה. הוא דובר בעיקר צרפתית, יידיש וערבית. תרבותו ליבאנטינית, והצרפתית נעשית שפתו היחידה כמעט. הוא חרוץ, מסור מאוד, מוכן לעבוד קשה, יש בו חוש משפחתי לעסקים, וחזות חיצונית מבוגרת מנעוריו. לא דמות של מורד במוסכמות. בתוך־תוכו הוא רגשן, רומאנטי, ומעריץ יופי ותרבות. הוא נוטה כניראה למעשיות של האם, שאותה הוא מעריץ כל ימיו, ומשתדל שלא להידמות לאב, שככל הניראה נתפס בעיניו קל־דעת במקצת.
הנה כי כן לעגונה, אשת הסוכן האיטלקי, תהיה ככל הניראה השפעה מסויימת על איזאק הצעיר, אמנם לא כזו של אשת פוטיפרע על צעיר עברי אחר שנגנב מצריימה. ניראה שהדברים שעונה לה השולייה הצעיר, האוחז במטאטא, מלאכה שאינה מתאימה כלל לחזותו הרצינית – נוגעים לליבה, והיא מבטיחה לעזור לו.
לאחר שובה לביתה, בעת שהיא מראה לבעלה את הבגדים שרכשה, היא מסבבת את השיחה כך שימצא לראוי להעסיק את הצעיר החיפאי בסוכנות התרופות שלו. ואיזאק, אכן, מתחיל “להריח את ריחן של תרופות” בעובדו ב“סוכנות המדיקמנטים ג’יליוטי” בקאהיר.
בינתיים יורד מצריימה גם ברנארד אחיו, ומתחיל לעבוד בחברת הספנות הגרמנית “נורד דויטשע ללויד”. שני האחים קונים בקאהיר חנות קטנה למכירת צורכי חשמל וקוראים לה בשם: “הכוכב האלקטרי של האחים גרין”. מקומה של החנות ב“מגרש האופרה”. אסתר סיפרה לנילי פרידלנדר כי היא עדיין זוכרת איך היה יעקב גרין, האב, מודד בעיניים של חייט את המגהצים החשמלים הראשונים שהגיעו למצרים. “ראו זה פלא,” היה אומר, “מגהץ ללא פחמים!”
הנסיון המסחרי הראשון של האחים גרין נסתיים בכישלון. אורו של “הכוכב האלקטרי” דעך. לאיזאק היו קשיים כספיים וקשה היה לו לעמוד בהם. הוא החל להתכתב עם פירמות ידועות לתרופות בגרמניה. ואסתר סיפרה לימים כי מכתב אחד היא זוכרת היטב: “‘החלטנו למסור לך את הסוכנות של אי.ג’י. פארבן באייר.’ – כשראיתי את זה – עפתי לשמיים!”
*
יהושע, האח הרביעי, סיים בשנת 1905 את לימודיו בבית־הספר של “אליאנס” בירושלים, ונשלח לפאריס בסטפנדיה, להשתלם שם על חשבון “כל ישראל חברים”. בהגיעו לפאריס הוא מגלה כי התנאי ללימודיו – שיתחייב לשרת כמורה במערכת בתי־הספר של “אליאנס” בכל מקום שאליו יישלח. הרעיון אינו מוצא חן בעיניו, ובאחד הימים הוא צורר את חפציו ויוצא לנסות מזלו בלונדון. כאן הוא מתחיל לעבוד בענף חומרי רפואה, דרוגרי, ומפתח קשרים עם ארצות אירופה והמזרח. בשנת 1917 הוא מתקשר עם אחיו יצחק וברנארד שבמצרים, ונעשה עימם שותף בפירמה “האחים גרין”. ארבע שנים לאחר מכן הוא פותח ביפו את הסניף הארצישראלי הראשון של הפירמה, שאינו מחזיק מעמד זמן רב, ויהושע מהגר עם משפחתו לאוסטראליה.
באנגליה יוצר יהושע את הקשרים עם חברות אנגליות. גם הקשרים שיש לברנארד עם גרמניה, באמצעות חברת הספנות שבה הוא עובד במצרים, מסייעים לאחים לקשור קשרים עם החברה הגרמנית, שחוקריה המציאו את האספירין, וכן עם חברות אחרות באירופה. איזאק נוסע לחברת באייר בלברקוזן, ולחברת אגפא בברלין, הידועה במצלמות ובחומרי הצילום שלה – ולבית הפירמה “אחים גרין” ב“מידאן סוארס” הוא שב גם כסוכנה הראשי של חברת אגפא במצרים. לימים עתידה הפירמה “אחים גרין” להתפתח ולהקים סניפים באלכסנדריה, בתל־אביב ובחיפה, ולפרוס קשרי שיווק ברחבי המזרח התיכון ל“פרפאראטים פרמצבטיים, מכשירים כירורגיים, מיקרוסקופים וחלקיהם, אספלנית, תחבושות וגאזה, מכשירי צילום, מאזני אדם, מכשירי מעבדה ובתי־חולים ומכשירים לריפוי חשמלי”.
כאשר מתבסס מצבם מזמינים איזאק וברנארד את הוריהם לבוא ולגור בקאהיר. הזמן – 1908 לערך. תוכניותיהם של האחים מרחיקות ראות, ואת האח הצעיר אברהם־חיים הם שולחים ב־1908 ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, מתוך כוונה שלאחר שיסיים את לימודיו, יתרום מהכשרתו כרופא לעסק המשפחתי.
12. ידיד בביירות, בן־דודתה אברהם־חיים גרין. 🔗
אברהם־חיים גרין, בנם החמישי והאחרון של יעקב וטובה גרין, נולד בירושלים בפברואר 1892, והוא נקרא על־שם סבו ר' אברהם־חיים. הוא למד תחילה ב“חדר” ואחר־כך בבית־הספר “אליאנס”, כאחיו יהושע.
כשאברהם־חיים היה ילד ביפו הוא סייע להוריו בפרנסתם והיה מחלק לבתי הלקוחות את הכביסה שכיבסו הוריו. את הדברים מספרת לי מירונה גרינברג־מרץ, בתו היחידה, שנולדה בצפת בפברואר 1918, חודשים אחדים לפני מותו של אביה. יום אחד נשלח הילד למסור כביסה נקייה למנחם אוסישקין. כאשר המנהיג הציוני מקבל את החבילה הוא נוזף בילד, טוען שהכביסה אינה נקייה דייה, ומשליך החוצה את אברהם־חיים עם הכביסה. הילד יושב על המדרגות, ברחוב, ובוכה. הוא יודע שאביו ירביץ לו.
ב־1908, והוא בן שש־עשרה, התחיל אברהם־חיים ללמוד רפואה בביירות, לימודים שאותם סיים בשלהי 1913. לדברי מירונה היתה בידיה גלוייה שאיזאק וברנארד שלחו מקאהיר לאביה, כניראה בתגובה ללבטיו, ובה הם כותבים שאל לו להתבייש בכך שהוא לוקח מהם כסף ללימודי הרפואה, ומתקיים על חשבונם, שהרי מדובר בפיתוח העסק המשפחתי, שבו הוא ישמש כרופא. בסופו של דבר אברהם־חיים איכזב אותם ולא לקח חלק בפירמה המשפחתית בקאהיר.
מקריאת הגלויות והמכתבים שהסטודנט בן השש־עשרה מתחיל לשלוח מביירות לנערה בת הארבע־עשרה בפתח־תקוה, עולה כי לבד מלימודי הרפואה עוסק אברהם־חים בפעילות לאומית ותרבותית. בחנוכה תר"ע, דצמבר 1909 – לאחר שאסתר כותבת לו על נשף החנוכה שנערך במושבה, הוא עונה לה:
אצלכם עורכים נשף וגם אצלנו עורכים נשף של חנוכה. ביירות ענייה בחומר ופעם בשנה “קדימה” שלנו מקריבה מעט מזמנה בשביל העיר הזאת. יוצג בנשף וואדוויל קצר “היובל” מתורגם מרוסית מ“טשיכוף”.
בגלויות אחרות מביירות הוא מדבר על תחיית העם, ותחיית השפה “על־פי השקפותינו ואידאלינו אנו”:
אצלנו עסוקים בהשפעה על הספרדים. גם פה עבודה איטית. אבל צריך לחכות. – בעולמנו היהודי אנו עסוקים במשיכת האלימנט הספרדי לתוך מחננו מחנה הלאומיים. – הזמן יראה עד כמה שנצליח. – מרחק גדול ביננו ובינם ובפרט חוסר שפה מאחדת מפני שלאגודתנו יש עיקר להשתמש עד כמה שאפשר בשפה העברית. – בכל זאת אנו משתדלים להשפיע עליהם ע"י השפה האנגלית.
במאי 1910 מפרסם אברהם־חיים, בחתימת “יחידי”, רשימה בשם “מכתבים מבירות”. יהיה זה אולי מדוייק לומר שהוא הראשון ממשפחתה של אסתר, מצאצאי סבה אליעזר ראב, שמפרסם דברים בדפוס, והיכן? – בבטאון המודרני והתוסס ביותר של חלוצי העלייה השנייה, “הפועל הצעיר”, היוצא לאור ביפו. ייתכן מאוד שגם לכך יש מידה של השפעה על אסתר, הן באשר לכתיבתה, שעדיין כולה יומנאית ומכתבית, והן באשר להזדהות עם האידאלים הלאומיים וה“שמאליים” של העלייה השנייה.
הקטעים המובאים כאן מתארים את המציאות שבה חי אברהם־חיים בביירות:
דלים הם החיים העבריים בביירות: מצד אחד, קהילה מוזרה של ספרדים, בלתי מסודרת ומשוללת כל מסורת קיבוצית בחייה העבריים בהווה בין במובן הדתי ובין במובן הציבורי – קהילה, שסימני היהדות שבה מתטשטשים בתוך ערביותה הגמורה, ומהצד השני, מיספר משפחות אשכנזיות וקיבוץ ערירי של צעירים, שנעקרו מתוך חוגם הקולטורי – נקודה בלתי ניכרת בתוך ים של צבעים ושפע של מינהגים זרים. התיתכן, אפוא, אפשרות של פעולה ציבורית בתוך החוג המוגבל הזה?
כאן צריכים למשוך את התעניינות דעת הקהל העברי אליהם ולהזכירם, שביירות היא החולייה הראשונה בתוך אותה השרשרת, הצריכה לקשר לאט לאט את כל היהדות העותומנית עם היישוב בארץ־ישראל.
ורוצה אני לספר מדי פעם בפעם לקוראינו ע"ד החיים האלה ולהאיר את תוכנן הפנימי של ההופעות המקומיות השונות.
את המקום הכי חשוב בתוך אלה הכוחות תופשת הקולוניה של הצעירים המתלמדים הנפלגת: ליוצאי רוסיה – בעלי האינציאטיבה – והמקומיים, בני ארץ ישראל ומושבותיה – העוזרים להראשונים בכל עבודה והתחלה חדשה.
צעירי רוסיה החלו לבוא הנה לפני 4־3 שנים. מרכזם העיקרי של הצעירים היא “אחוה”. המוסד הזה איננו זר לכל אלה, שעברו את ביירות בדרכם לארץ ישראל במשך של שלוש שנים האחרונות. רבים בוודאי זוכרים עוד את האתמוספרה החביבה של המוסד הזה, את הפגישה החמה, שהיו מוצאים פה, ביורדם מהאונייה אחרי נסיעה של ימים מייגעים ואת פריסת השלום הראשונה, שהיו מקבלים מארצנו.
האגודה של תלמידי הקולדז האמריקאי “קדימה”, שרוב חבריה הם ארצי־ישראליים, הינה המרכז השני של הצעירים פה.
השם המצלצל של האגודה הזו מזכיר, אמנם, את ה“קדימות” שבחוץ לארץ ואת אופיין המקובל, אך חוץ מהשם אין לה, להאגודה הביירותית, שום דבר משותף עם חברותיה.
מטרת “קדימה” היא לברוא סביבה עברית בשביל התלמידים העברים שבהקולדז הפרוטסטנתי, והמטרה הזו היא חשובה מאוד מהרבה צדדים.
בהקולדז נמצאים כ־100, 90 תלמידים מגוונים שונים שבתוך עמנו: איספניולים, יהודי ערב, אשכנזים מרוסיה, צפתיים, מהמושבות, ממצרים, דמשק ועוד, איש רחוק מאחיו כל כך עד שקרה לפעמים, שזמן רב לא ידוע היה אם זה או אחר שייך לעמנו עד שבא המקרה וגילה את הסוד.
מפני הטעמים האלו יש מקום פה לעבודה לאומית רצינית; לאחד את כל הטיפוסים היהודיים השונים בהרגשה ובמחשבה עברית משותפת, להציל נשמות ילדינו ולנהלן בהדרך הרצוייה לנו, ולבסוף, להרכיב לאלו שיהיו בעתיד לפקידים ורופאים את הבנת צרכינו בא"י.
ואמנם, עד כמה אי מוצלחת עבודתה של “קדימה” מראה לנו העובדה שאחרי 3 שנים של עבודה הספיקה היא לרכוש לה רק שלושה חברים ספרדים, בעת שאלו האחרונים הינם הרוב בין התלמידים העברים.
אך בטרם כל צריכים מנהלי קדימה להכשיר עצמם לתפקידם ע"י התעמקות ולימוד עצמי רציני בנוגע לאופני הגשמת מטרותיהם. רק אז יעשו ויצליחו.
*
בנובמבר 1910, ו' חשון תרע"א, משגר אברהם־חיים לאסתר גלוייה שבקדמתה מודפס תצלום של הרחוב המרכזי של זכרון־יעקב, כניראה לאחר ביקור שערך במושבה:
מושבה זו – זכרון יעקב, הרי היא משל יפה, עם רחובותיה הרחבים ופנסיה היפים, ובתיה הגבוהים, של עבודתינו בא"י. – חיצוניות יפה עם רקבון פנימי, כך אפשר לתאר את מצב המושבה. – הרקבון הוא גם במובן התרבותי. – ומה לעשות? שלום לך מידידך לנצח, אברהם חיים גרין.
ביקורתו של אברהם־חיים אינה רק על התבוללות הנוער היהודי בביירות, ועל מצבה הדל של העברית, אלא גם על החיים החדשים המתפתחים בארץ־ישראל. ביקורת שלילית על זכרון־יעקב נכתבת באותם ימים על־ידי יוסף־חיים ברנר בספרו “מכאן ומכאן”. ברנר, שאינו מחמיא לבני המושבות וגם לא לצעירי “היישוב הישן” – ודאי שאינו מתאר לעצמו שצעירים כאברהם־חיים, כאסתר וכמשה כרמי – שבני־דמותם עתידים להופיע בסיפורו “מהתחלה”, השואב מנסיונו כמורה בגימנסיה “הרצליה” – חשים ביקורת לא פחות נחרצת משלו; הם שואפים לשינוי, משתדלים להתגבר על הייאוש, העברית שלהם אינה נלעגת, התרבות שלהם אינה צרפתית וגם לא ליבנאטינית־ערבית, אלא הם הולכים ויוצרים ביטוי עברי שורשי וחדש. יומן והתכתבות עבריים אלה, שאינם מפתיעים אותנו כיום – הם יוצאי־דופן על רקע תקופתם של אסתר ואברהם־חיים, כאשר העברית כשפה חיה, שנרכשה זה לא מכבר בבית־הספר, עומדת בתחרות קשה עם היידיש, הגרמנית, הערבית והצרפתית.
בשנות־לימודיו בביירות משמש גרין כיושב־ראש אגודת הסטודנטים היהודית המקומית “קדימה” ועוסק גם בעזרה לסטודנטים נצרכים. כאשר אוסישקין בא לביקור בעיר, נערכת לכבודו חגיגה במועדון הציוני, ואברהם־חיים ניבחר לשאת את נאום הברכה. בגמר הנאום זוכה גרין לנשיקה מאוסישקין, המתפעל מהעברית הנהדרת שלו וממחשבתו הלאומית: חרף חשקו העז להינות מזיוו של העולם, ומרצונו להמשיך ולהשתלם ברפואה באירופה, מכריז הסטודנט הצעיר שיחיה ויעבוד דווקא בארץ־ישראל, שם זקוקים לו.
“אתה עילוי,” פוסק אוסישקין, ואברהם־חיים ודאי חושב לעצמו: אילו היית יודע, אוסישקין, שאני הוא הילד שהביא לך כביסה נקייה, ביפו, ואתה נזפת בי ואמרת שהכביסה אינה נקייה והשלכת אותי עם הכביסה החוצה ואני ישבתי על המדרגות בחוץ ובכיתי –
אבל הוא שותק.
“הוא היה מאוד רך,” מספרת מירונה, מפי אימה. “מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק (יצחק) אחיו, שלימים היה לבעלה של אסתר.”
*
למעלה משנתיים – מסיום יומנה באוגוסט 1910 ועד לספר זכרונותיה לשנת תרע“ג, 1913, שבו היא מתחילה לכתוב ביום האחרון של חנוכה, טבת תרע”ג – אין לנו עדויות כתובות מצד אסתר־עצמה על חייה, לבד מאיזכורים אחדים ברשימות ובראיונות משנים מאוחרות.
הגלויות והמכתבים של אברהם־חיים מביירות, שנשתמרו אצלה, מסתיימים ב־1911 לערך, ומאירים את הלוך־רוחה בתקופה שבין שני היומנים. לגבי חלקם קשה לקבוע את מועד כתיבתם המדוייק. מכל מקום, מהתייחסותה אליו ביומנה משנת 1913 ניראה שאז כבר לא היה קיים קשר מכתבים ביניהם, או שהיא לא שמרה עליהם.
במכתב מביירות מיום ז' כסלו תרע"א, ראשית דצמבר 1910, כותב אברהם־חיים:
לידידתי אסתר!
שלשום קיבלתי את כרטיסך והיום את מכתבך. הרבה שמחתי בראותי סוף כל סוף דבר שבכתב ממך אבל בכל זאת, כמו שמבינה את בעצמך, חידה לי כל דברייך מפני שאת המכתב הארוך שעל אודותיו את מדברת, לא קיבלתי. – אין אנוכי מבין איך זה מכתב יכול להיאבד אבל חושב אני שאפשר לא שמת עליו בול. בכל אופן אין אני בעצמי יודע אם לבקש אותך שתכתבי לי מכתב אחר במקומו או לא. – ע“פ דברייך זה יעלה לך בהרבה עמל מפני שזה עניין שאת חפצה לשכוח. – עם כל חפצי לדעת מה שיכול היה להרגיזך כ”כ נכון אני לבקש אותך לא לחזור לעניין אם באמת קשה לך לדבר אודותיו. – מוסר אני את הדבר לידייך. – אם מבינה את שצריך לכתוב תוכלי לעשות כזאת, אך לא כדאי בשביל זה “לבוא עוד פעם לתוך שגעון” כמו שאת אומרת.
שוגה את באומרך שלא תוסיפי עוד להרגיזני. – מוטב לך את אומרת לשאת לבדך את הכל מאשר להרגיזני אני – אין שגיאה גדולה מזו. לא לזה כוונתי בכותבי לך את מכתבי השני. – חפצי היה לא להתאונן על שאת מרגיזה אותי אלא על אי־כתבך. – להיפך כשיש איזה דבר שמתהוה בעולמך את, בחפץ לב נכון אני לשמוע על אודותיו ולהשתתף בין בשמחתך בין בצערך אבל מה שחפצתי להביע הוא שתכתבי לי על אודות הדברים באריכות. מלים אחדים כמו מכתבך שקיבלתי לפני שבועיים משליכים אותי רק לתוך התוהו ובוהו. – אין אני יודע מה לחשוב ואיך לדון את העניינים. – היוצא מכל דבריי אלה הוא שלעולם אל תעברי בשתיקה על איזה דבר מבלי לכתוב לי אבל כשאת כותבת, עשי זאת באופן כזה שאהיה au courant [בסוד] של העניין.
כרטיסך [גלוייתך] הוא ההיפך ממכתבך. – מלאה שמחה וחיים את בכרטיסך (אפשר ששמחה זו רק מעושה) מדברת את על אודות האביב, והעשב, ועל אודות בואי לפתח־תקוה. – עוד מוקדם לדבר על אודות זה מפני שיש עוד יותר משלושה חודשים עד אז. – בנוגע ללימודים יכול אני לאמור שהם מעסיקים אותי די והותר באופן שאין לי זמן לפנות לדברים אחרים. –
שלום לך מרעך הנאמן לנצח
אברהם
בגלויית דיוקן של ז’ול ורן, שנשלחה במרס 1911, הוא כותב:
עירנו ענייה בכל דבר וביניהם גם בכרטיסים. אתמול ירדתי העירה ומצאתי את תמונת הסופר הזקן הזה שאע"פ שכשאני לעצמי, אין אני אוהב אותו ביותר, אבל בכל זאת חושב אני אותו לסופר בשביל ילדים, שידע למצוא את הדרך הנכונה לעניין אותם. והנני שולח אותו, להתכבד ולהיכנס לתוך האלבום שלך. זה כבוד גדול! לא? מה מאושר הנך, ז’ול וורן ידידי! לעת זקנתך תימצא באלבום של אסתר הירדנית.
ובשתי גלויות אחרות:
הנני נוסע עכשיו למצרים לרגלי אירושי אחי דוב עם עלמה אחת ושטיינהרט שמה. – וכן: מה שלומך? מה נשמע בסביבה שלך? איך הקיץ המתקרב? איך מצב הרוחות במושבה? – הלא אצלך אין בחינות ולא כלום ומדוע מכתבייך באים לעיתים כה רחוקות? מה שלום תלמידך בן תשע? תסלחי לי על התעניינותי בו, אפשר יותר ממה שהיית חפצה…
*
אסתר בת השבע־עשרה מרבה לכתוב אליו. אברהם־חיים בן התשע־עשרה הוא אולי היחיד שמבין לבדידותה ולמצוקותיה וקרוב לדיעותיה. בידינו אין שום מכתב שלה אליו, מכיוון שאלמנתו אינה שומרת עליהם בנדודיה הרבים, בין השאר בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה, יחד עם הבת מירונה, הנעשית חברה במאקי.
אבל נותרו בידינו המכתבים והגלויות שאברהם־חיים שלח לאסתר ובהם הוא קורא לה “אחותי” וחותם “רעך הנאמן לנצח”. הוא אינו כותב שהוא אוהב אותה, והוא נוהג בה כאח בוגר. מתשובותיו עולה שאסתר שולחת לו מכתבים נסערים, ולא פעם עליו להרגיעה. תמונה מעניינת על מצבה הנפשי עולה ממכתב, שנשתמר אף הוא בשלמותו, ונשלח מביירות ב־30 במאי 1911:
אחות יקרה,
עד כמה מן הייאוש יש במכתבך האחרון! אל אלוהים, כל פעם את רומזת לי על עניינים נכבדים, על שינויים רדיקליים בחייך ובסביבתך ולעולם אין את אומרת דבר מעצם העניין. מכתבך האחרון מלא התמרמרות על בדידויותייך ועל התרוקנות הצעירים שלכם. אה! מעיף אני מבט על מכתבייך של השנה שעברה ומתפלא אני איך אפשר לאבד בזמן כ"כ קצר את אותה התקוה בצעירים, אותה האהבה של החיים.
בצדק את מתאוננת על שתיקתי הממושכת. אע"פ שעסוק אני מאוד בלימודים בכל זאת לא הייתי צריך לחכות עד שתחתמי “בדמעות אחות בודדה”. הייתי צריך, בין העבודות היותר נחוצות, לזכור את אחותי את אסתר, ולכתוב לך. אבל בשביל כך סלחנית את, ובוודאי תסלחי לי. –
אסתר יקירתי! על כל צעד ושעל בחיים נפגשים עם עובדות שפוגמות בנימים היותר דקים וברגשות היותר יקרים של האיש. גם אצלנו, קבוצה של עשרים או שלושים צעירים, אינם יכולים להתאחד. ודבר מכאיב הוא להביע ובכל זאת רואים אותו בעבודות כל יום. האיחוד ברוח בין אותם צעירים שבאו מן הגולה ובין ילידי הארץ כ"כ קשה עד שהפירוד היותר גדול, מפחד אני להגיד, מוכן לנו פה. כמה מן המדאיב יש בעובדה כזו. אם צעירים אחדים שאינם יכולים לעבוד יחד בלי פירוד דיעות עבודה שכולם מסכימים לה, אם חלק ידוע מתחשב עם החלק השני כעם Quantite negligeable [כמות בלתי־נחשבת] מה עם כל העם, ועם עבודתי!
אבל אלו הם דברי הראשונים, יפים הם החיים כשמביטים עליהם מרחוק, אך כמה מן המכוער מתגלה כשנכנסים לתוך החיים וחפצים להגשים אותם.
עם כל זה מתמלא לבי בחפץ אדיר להגשים את מה שיש לי להגשים, אפילו אם צריך אני על ידי זה להקריב קצת מן היופי שבשאיפותי, אפילו אם צריך אני לפעמים להסתפק בהתחלה במעט פחות ממה שקיויתי. כל זה כדאי לעשות בלבד לא להישאר חולם. חולמים יש לנו למדאי בגולה. פה אנו צריכים להגשים ואין לנו זמן לחלום. –
שלום לך, אסתר יקירתי! התאמצי, והשתדלי לפגוש את החיים פנים לפנים, ואל תפחדי מפניהם, ואל תצאי מהם כמנוצחת. אל תרגישי את עצמך בודדה ועזובה מפני שפה יש לך אח שמרגיש את רגשותייך, מקווה את תקוותייך ונישאר ידידך לנצח,
אברהם
בשנת 1911 נחלה כזכור יהודה ראב, ליבו נחלש, והוא נסע להחלים אצל אחותו טובה בקאהיר. ממכתב נוסף של אברהם־חיים, כניראה משנת 1911, זאת על פי איזכור מחלת האב, נותרים בידי אסתר רק שני עמודים אחרונים:
כבר הייתי נכון לגמור את המכתב אבל איזה דבר אומר לי שעוד לא מילאתי את חובתי. מקווה אני, אסתר יקירתי, שזה היה אצלך מעבר של ייאוש כזה, ושכאלה לא יתרבו להבא. אינני חפץ לתת למוח שלי שירבה לחשוב על הצד הייאושי שבמכתבך. חפץ אני לחשוב, ומקווה אני שכן הוא, כי מכתבך כתוב בזמן של התרגשות. בכל אופן, אחותי אסתר, מבקש אנוכי אותך, מכיוון שאת חושבת אותי לרעך היחיד, לא לאחר לכתוב לי אחרי קבלך מכתבי זה. מתחנן הנני לפנייך שתיכף ומיד אחרי קבלך את מכתבי זה תשבי לכתוב לי באריכות, (לא בשלוש שורות) את מצב רוחך בזמן ההוא וגם מה היו הסיבות שהמריצוך לכתוב את מכתבך הנוכחי.
צרתך נגעה עד נפשי ומפחד אני שעד עתה לא הראיתי לך די השתתפות בצערך. כעת מבקש אנוכי אותך לכתוב לי לעתים יותר תכופות. עד שלא אקבל תשובה על מכתבי זה אין אני יודע איך אלמוד. מחר יש לי בחינה ואין ביכולתי להתכונן במצב רוחי הנוכחי. –
אסתר יקירתי! מבקשת עזרה את ממני. ומה שיכול אני לתת לך הנני שולח לך. מכתב בו מביע אני השתתפותי בצערך אבל לא בייאושך באותה הצורה המתוארת במכתבך.
זה היום עברתי על דברי אחד־העם בהשילוח שלפני האחרון והמלים האלה עברו לפני עיניי “כת הולכת, וכת באה, ועם ישראל לעולם יקום”, ואת זה עלייך להבין שייאוש שייך על פי רוב לאנשים חלשים, שאינם מרגישים את עצמם מוכשרים לעמוד במערכה. אותך חשבתי תמיד לגיבורה – את היית תמיד מוכיחה אותי שלא צריך להתייאש והנה כעת תפקיד שנינו נשתנה. אני נהייתי מפסימיסט לאופטימיסת וצריך אני להטיף לך אופטימיסמוס.
ועוד הערה קטנה תסלחי לי אם אעיר לך במכתבי זה, שהארכתי כבר באמת יותר מדי, שמצבך בצורה שאני מתאר לי צריך בוודאי להיות לא נעים ביותר להורייך. וחובה מיוחדת, אסתר ידידתי, יש לך לעומת אביך, שחלש הוא כעת ואיזה התרגשות שהיא תביא לו נזק לבריאותו.
מחכה אני בכליון־עיניים למכתבך הבא ומקווה אני שלא תאחרי לענות לי, ולע"ע נישאר אני רעך הנאמן לנצח, לנצח,
אברהם
וב־21.6.1911 כותב אברהם־חיים לאסתר מביירות:
הימים ימי בחינות. ועם דאגות הבחינות מתערבות דאגות אחרות… כמו שרמזתי כבר פעם בכרטיסי העבר נמצא אני במעבר קשה בחיים. אולי במעבר היותר קשה. – מוכרח אני מפני סיבות משפחתיות אלו לנסוע במוקדם האפשרי הביתה מפני שמציאותי שם נחוצה בלי עיכוב. – לרגלי זה כפי שאת מבינה לא אהיה כבר ביפו בתחילת הקיץ. אולי בכל זאת אבוא כעבור שבועות אחדים. –
מכיוון שחיה מגיעה לביירות רק ב־1912 או בתחילת 1913, הרי אותו “מעבר קשה בחיים”, שעליו הוא כותב לאסתר, עדיין אינו קשור ככל הניראה להתאהבותו במי שעתידה להיות אשתו אלא בבעיות משפחתיות בקאהיר, או בהחלטה ההולכת ומתגבשת בקרבו לא לעבוד עם סיום לימודיו בפירמה לתרופות של אחיו איזאק וברנארד, אלא להתמסר לרפואה במקום שבו יהיו זקוקים לו ביותר – בארץ־ישראל.
באוגוסט 1912 מפרסם אברהם־חיים ב“הפועל הצעיר” רשימה נוספת, “מחיי התלמידים בביירות”, המתארת את המציאות שבה הוא חי:
במכתבי זה חפץ אני לתת לקוראי הפה“צ סקירה כללית על חיי התלמידים בבירות בשנה האחרונה. חיי היהודים פה מתרכזים סביב “קדימה”. “קדימה” נוסדה לפני חמש שנים, ומטרתה לברוא בתוך הסביבה הזרה לרוחנו סביבה עברית־לאומית, – “קדימה” כוללת בתוכה את רוב התלמידים העברים שבקוליד’ז [האמריקאי בביירות] ואין שום ספק שממלאת היא את תפקידה באופן רצוי מאוד. – אלה שבאים למדוד את פעולות האגודה הזאת, שכוחותיה כה מצומצמים, בקנה־המידה של אגודות אקדימיות בחו”ל, יוצאים, כמובן, במפח נפש, אבל אנחנו שאיננו מבקשים ממנה יותר מאשר היא יכולה לתת, מוצאים בה הרבה.
הודות ל“קדימה” יודעים מנהלי הקוליד’ז שישנם לפניהם לא יהודים בודדים אלא קבוצה יהודית שיכולה להגן על זכויותיה. הודות ל“קדימה” שורה הדיבור העברי בין החברים, הודות לה מוצא התלמיד העברי בביה“ס הכללי את כל העתונות העברית וכשהוא חפץ – גם ספר עברי לקריאה. ואחרון אחרון חביב: הודות ל”קדימה" הושפעו באופן ישר או אי־ישר מספר הגון מחברינו הספרדים והאשכנזים (שהצטיינו לפנים ב“רגש לאומי קר ומטושטש”) באופן כה חזק, עד שאחדים מהם תופשים עכשיו את המקומות הכי־חשובים ואקטיביים בחיינו הציבוריים.
ואם ישנם עוד תלמידים עברים בקוליד’ז שלא נספחו ל“קדימה”, הרי זה רק מפני שקדימה קיצונית בנוגע לשפה העברית. אין שפה אחרת נדברת באספותיה ואין צעירים, שאינם מכירים את העברית לשפתנו הלאומית היחידה, יכולים להתקבל בתור חברים.
יש בתורקיה כר נרחב לעבודה לאומית, ומן הראוי שטובי צעירינו שהולכים לברן ולוזאנן יפנו את פניהם לסלוניק וקושטא, מקום שיוכלו לעשות דבר מה בשביל רעיוננו הלאומי.
זאת היא עבודתם הציבורית של תלמידינו בשנה זו. – עבודה שאת תוצאותיה ניראה רק בעתיד, עבודה שיצאה בפעם הראשונה לגבול כה רחב. – התצליח עבודתנו, או תהיה כאחת העבודות שמדברים עליהן בהתלהבות ושוכחים אותן במהרה?
נקווה להצלחה. – אין אף אחד מאיתנו מטיל ספק בדבר, שהדור המתחנך כעת בבה"ס הגבוהים בקושטא, סלוניק, ביירות ועוד הוא יהיה הקו־המאחד בין העם ובין שאיפותינו הלאומית. איך ועד כמה יצליחו בתפקידם, – זה תלוי בהשפעה שיקבלו בעודם על ספסלי בית־המדרש.
13. מכתב אהבה ראשון מבן־דודתה איזאק גרין, מקאהיר. 🔗
השנה 1913. איזאק (יצחק) גרין, רווק כבן 25, גר עם הוריו בקאהיר ומנהל עם אחיו את העסק המשפחתי. מדי פעם מבקרים הגרינים בארץ־ישראל ויהודה ראב מבקר אצל אחותו בקאהיר.
באחד מביקוריו בארץ, אולי בבית דודו יהודה, בפתח־תקוה, פוגש איזאק את אסתר בת ה18־, ומתרשם ממנה עמוקות. באותם ימים אסתר עדיין מאוהבת באחיו הצעיר. מאחריה חליפת מכתבים ממושכת עימו, שכבר נפסקה או עומדת להיפסק – כי אברהם־חיים עומד לסיים את לימודיו, לעבור לצפת ולהינשא לחיה, שאותה הכיר בביירות.
אין לדעת אם איזאק יודע מה מצב היחסים בין אסתר לבין אברהם־חיים כאשר הוא שולח לה ב־2 במרס 1913 את מכתבו הראשון:
לידידתי היקרה אסתר שלום וברכה,
הנני בא במכתב זה הפעם, לבטא לפנייך את רגשותיי, עד כה טמונים בליבי ומכוסים באנחותיי, ואיתך הסליחה אם דבר זה יגע חס־ושלום בכבודך, כי מרגשותיי הנני מדבר הפעם – שמעי. בהכרתך בפעם הראשונה הרגשתי איזה נטייה קטנה אלייך… ונטייה זו התגברה והתגדלה עד…. אמיני בי כי אין אני יודע פתרונתה…. והלא השגחת אסתר, ובוודאי הבנת, בהיותנו יחד, את פתרונות אנחות, ואף את ענת לי כך… כך הדבר…. ובכן אני הרחק כעת ממך, ומרוב געגועים שולח לך על ידי כתב זה, את סוד יסוריי…. אוהב אני אותך אסתר חביבתי, כן אהבה אמיתית, קדושה ועולמית…. אל נא, אסתר, תשלחי את רגשותיי הטהורות, ותשובתך לבל תהיה שלילית כי בלעדך…. תבינה כבר…. הנני מוסר לך את כל רגשותיי בנש… זו, הישמרי בראיה,
בברכת אהבת ציון,
יצחק
מסתבר שאיזאק אהב את אסתר כשמונה שנים בטרם תינשא לו. זהו מכתבו היחיד אליה שנשתמר בעברית. כל יתר מכתביו, החל מקיץ 1921, כתובים בצרפתית. כניראה שעוד מימי בית־הספר “אליאנס” מרבית חינוכו בצרפתית, ומאז שהשתקע במצרים, ב־1904, נעשית שפה זו לשפת כתיבתו ועסקיו; בבית הוא מדבר יידיש, ושפת היום־יום שלו היא ערבית, אך העברית שלו דלה ופאתטית, ובייחוד בהשוואה ללשונו העשירה של אחיו הצעיר אברהם־חיים, שכמו חי בספירה אחרת ולא רק מבחינת הלשון.
מעניין כי אסתר אינה מזכירה כלל את איזאק בשלב זה של חייה – לא ביומנה ולא בזכרונותיה. בשיחה בעל־פה אמרה לי פעם כי איזאק לעולם לא שכח לה שענתה לו כי לא אותו היא אוהבת אלא את אחיו אברהם־חיים, אבל אולי המעמד הזה עתיד להתרחש מאוחר יותר, בבית הוריו של יצחק, בקאהיר, בצהרי ה־2 באוגוסט 1921.
האם אהבת איזאק לאסתר, שעתידה להתממש רק ב־1922, מקורה גם בסבך יחסיו עם אחיו הצעיר, שנפטר ב־1918? – האם היא קשורה לחילוקי הדיעות ביניהם באשר להחלטתו של אברהם־חיים שלא להשתתף עם איזאק וברנארד, ששלחוהו ללמוד רפואה, בעסק המשפחתי שלהם במצרים, אלא להקדיש את עצמו לשליחות רפואית ציונית בקרב יהודי צפת העניים?
והאם היה משהו ביצחק שהזכיר לאסתר את אברהם־חיים? ברשימה מאוחרת, משנות ה־70 לערך, היא כותבת:
באתי לקאהיר בשלהי־קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל־אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר? הדוד ואיזאק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת־הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזאק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחאנטור הדומה לחאנטורים שלנו, ונסענו.
14. “ספר הזכרונות” לשנת 1913 – 🔗
בשלהי 1912, לאחר שישבה במשך כשנתיים מושבתת מלימודים בביתו החדש של אביה, מתחילה אסתר ללמוד בבית־הספר החקלאי העל־יסודי שהוקם במושבה. על יוזמי בית־הספר נימנים הסופר יעקב רבינוביץ שגר במושבה; מנהל בית־הספר יק“א, דוד חיון, והורי התלמידים שמעוניינים בהמשך לימודי בניהם, בוגרי המחזור הראשון שסיים מתכונת של שמונה שנות לימוד מסודרות. על הנהלת בית־הספר מופקד ד”ר אליעזר פיקהולץ־חניאל, שנקרא מווינה לעבוד כאגרונום ביערות הרצל בבן־שמן ובחולדה. בוועד הראשון של בית־הספר משתתפים בין השאר פרץ פסקל, האחים שלום וישעיהו שטרייט, יעקב רבינוביץ שבכתיבתו הכשיר את הרוחות להקמת בית־הספר, וגם יהודה ראב שחדל, ככל הניראה, להתנגד לחינוך המעורב.
כוונת המייסדים היא לאפשר לנוער המקומי להמשיך בחקלאות, ולבלום על־ידי כך את ניתוק הקשר עם העבודה והמושבה, כפי שאירע לא אחת במושבות אחרות, עזיבה שאחריה באה גם נטישת הארץ. ההורים רוצים להקנות לילדיהם השכלה על־יסודית בטרם יצאו לעבוד במשקיהם. תוכנית הלימודים היא חצי יום עבודה מעשית והחצי השני – עיונית. אגב, היציאה לעבודה חקלאית בעונות בוערות נהוגה גם בבית־הספר יק"א. במושבה יש שפע של ענפים חקלאים ומומחים לכל ענף. ובבית־הספר, תחנת נסיונות חקלאית קטנה.
וישנה גם כוונה לאומית בייסוד בית־הספר החקלאי – הרצון להפנות עורף הן לבית־הספר החקלאי “מקווה־ישראל”, שבו נושבת רוח האליאנס הצרפתי, והן לחינוך של האדוקים המתנגד לעברית, לרוח המודרנית של הציונות, וכמובן לעבודה חקלאית כחלק מתוכנית הלימודים.
כיתות בית־הספר שוכנות בצריף ארוך שבחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית־צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. בית־הספר מתקיים במשך שלוש שנים ונסגר ב־1916 בגלל המלחמה העולמית. הוא מתחדש אחרי המלחמה ונסגר סופית ב־1921, ובאותן שנים לומד בו גם אבי בנימין.
כאמור לומדת אסתר בבית־הספר בשנתו הראשונה, והחיבורים שלה, הנקראים בכיתה, עושים רושם רב על המורים. הם אומרים: “יש לה מוח. זו היחידה שתוכל פעם לקרוא ספר מדעי.” רק בחשבון היא חלשה. לדבריה למדה בבית־הספר שנתיים, אך בתרע"ד היא נמצאת בדגניה, וייתכן שבריחתה צפונה מתרחשת בתחילת השנה השנייה ללימודיה.
*
בעוד חודשים אחדים, באפריל 1913, תימלאנה לאסתר תשע־עשרה שנה. וביום האחרון של חנוכה, ב' טבת תרע"ג, היא פותחת יומן נוסף שלה, אף הוא בפנקס:
זה כבר עזבתיו, את יומני – מרוב גלים מרוב צבעים או אולי בחוסר כל אלה, איני יודעת – ימים עוברים, נישאים בשטף לבלי שוב, עוד ימים עוברים ומשאירים נקודות, קווים – יום יום וסימנו, יש יום כוכבים מפתיעים, יום של גלים חזקים ונהדרים, ויש יום של קווים דקים בהירים העוברים על הלב לאורכו ולרוחבו, ויש יום של שקיעה ורודה וקטנות הנפש – הנה אין לי יש לי כך איזה תבונה משונה של הרבה רכות יופי מעורב בחלאה – בי יכול לחיות רק העבר, כל מה שעובר עלי בהווה קטן ודל, אולם אך יעבור ויצטרף אל העבר, כבר יפה הוא וגדול –
עתידי – איני יודעת, משונה, הלא אני רכה, חסרת צורה קבועה, ומתרשמת, סופגת הכל ומסתגלת לכל, מה אני – איך אהיה בעתיד? זה כך מעורפל, אין לי כל השגה מעתידי, אף היותר קרוב, אף ליום המחרת – אני חיה במעין ערפל – אי החשבונות? – חשבונות הנפש –
אמנם הערפל הזה יפה פה, אבל איך יהיה אחר כך –
האוכל תמיד לחיות כך – יכול היות שאעבור כך את דרכי בחיים ובתוך הערפל היפה שהכל, כל היפה הטוב והרע שיבוא יצטיירו לעיניי רק בצורה שהדמיון יתן להם – – –
ואולי זה יתפזר – ואני אהיה בת הממשיות והפזרון הרע? – –
הערפל הטוב – יכול היות שחיי לא יהיו עשירים, התמונות לא תהיינה גדולות ומרהיבות, אולם הערפל הזה שאני מרגישה בו, יודעת אותו, הוא יעטוף ייפה ירומם יהפוך כל קטן לענק יפה – – –
לא, לא אתן לפזרון הרע לכבוש אותי, לא לא אובד – לא אטבע, איני רוצה –
חורף, ואסתר כותבת על נרקיסים לבנים, “נרציסים” בלשונה, שלפני שלוש וארבע שנים היו עטופי חלומות ילדות מזהירים: "לפני שנתיים – עם ציץ ראשון של האהבה המשונה ואך אות בהירה לעתיד רחוק ורודי – ובחורף שעבר: התרוממות מתוך מרידת הכל כלפיי – – מתוך ייאוש משונה שהיה בו ממש נקודה של ביטחון בכל זאת לעתיד – "
דפי הפנקס כתובים בעיפרון שנשא כניראה את המותג “ונוס”; הכתב לעיתים אינו ברור, היא עדיין כותבת בלילות, באור הדל, במיטתה. היא יודעת כמעט רק סימן פיסוק אחד – קו־מפריד אחד, או יותר, וזה עתיד להיות קו־היכר בכל כתיבתה בעתיד, בשירה כמו גם בפרוזה, אלא אם כן “גיהצו” עורכים מקצת מסיפוריה, שנדפסו בחייה.
ביומן מופיעות צורות לשון מיוחדות לה, וגם שגיאות אחדות שמלמדות על שפת התקופה. זו הסדנא העצמית שממנה צומחת ופורצת בתוך כשבע־שמונה שנים – משוררת “קמשונים”.
15. עדיין נקרעת בגעגועיה למשה, “הנער היפה”. 🔗
ב־ה' בטבת תרע"ג כותבת אסתר ביומנה:
נטרפו השמיים פתאום והירח הופיע אחרי גשמים כך רבים, אפשר היה לחשוב כבר שאין כלל תכלת שמיים בהירים, והנה פתאום כל־כך הרבה יופי ומרחבים וקולות שירה וחליל מאחד הבדואים – – –
הכל שר עם השמיים העמוקים עם הכוכבים האלה –
מצבי מבחוץ אינו משתנה, מפנים יש רק קמטים קטנים, זה מכאיב סוף סוף מדוע אין לי כל מעמד בחברה אחרי שחייתי כל־כך הרבה זמן בחברה, אחרי שסבלתי כך הרבה בשבילה, אמת היא בתוכה לא סבלתי, רק מחוץ לה – אבל מדוע הם כך דוחים אותי, לועגים לי, כלום גרועה אני מאחרות, הלא אפשר לי לכשארצה, להיות כאחת מהן, ועל פי רוב איתי כך בחברה ובכל זאת עפיס יש דבר־מה עומד בינינו – ואולי זה טוב –
אבל לעת עתה אני באמת בודדה, אין לי אף אדם אחד פה שיהיה לי איזה קשר איתו שאוכל לתת לו או לקחת ממנו דבר־מה –
הלא יש כך הרבה אצלי בלב בשביל איזה אדם, יהיה מי שיהיה – איזה נפש קרובה – או לא קרובה באמת רק שאחשבנה לקרובה, משה זה – הנער הריק אך נחמד כה עם כתפיו ועיניו המלאות חיים, אילו היה זה לכל הפחות לי – אף לזה לא זכיתי, אני והוא – ואני הלא קינאתי, קינאתי ממש באותו ערב, הם רקדו רקדו ובליבי גם כן רקד הכל, הלא אני כך אוהבת חיים, למי אני משתעבדת, איזה שטות! לשלד החי שסתיו, סתיו נושב ממנו, מתנועותיו הבטלניות האי־בטוחות והעיניים התועות, איני יכולה, לא, בשום אופן –
אל הגו הבטוח והראש הזה של משקה – ואני בשבילו לא רקדתי, כלומר בשבילו לא הזמינו אותי לרקוד ואני רציתי למצוא חן בעיני השלד הזה – הוא נורא – כל־כך משונה מגוחכך, אי אפשר מהיראות איתו בחברה, פשוט – אני מתביישת – ואני עוד אסבול ואסבול בשבילו, הכל רואים אותי הולכת אליו וחושבים וחושבים – ילכו לעזעזעאל – תנו לי מה שאני צריכה, לא אלך אליו יותר –
יש בו נפש אבל אילו היה נשאר נפש בלבד – אבל הוא רוצה יותר וזה לא מתאים לו, זה מעורר בי גועל – פי – הנשיקות האלה כמה הן שדופות, מבט עיניים אחד של משקה החי מפזר אותן כקש –
הוא היה כבר Insupportable [בלתי נסבל] בשבת “הוא אינו רוצה שאלך” ובאופן כל־כך משונה ובביטחון – “את לא תלכי, איני רוצה שתלכי” – אני לא קניינו, הוא לא רוצה אבל אני רוצה ללכת, טיפש – אין אתה יכול למלא את צמאוני בנשיקותיך היבשות – ובנפשיות שלו? – היא מגיעה כבר לידי חיטוט כזה חולני – פי – ובחוץ היו שמיים כה רחבים והחברה הצוהלת, נערים עם בלוריות פרועות ושרירים ממותחים רצים ומתאבקים, וקולות בריאים בוקעים ועולים, מלאי חיים הם מתפזרים בכל העמק –
אני כלל לא רוחנית, אוהבת את החיים המלאים השלמים וכשאני בתוכם ולא חוצה מהם עם החיטוטים והגאווה והמבט מגבוה – לא! בתוך, בתוך המחול, ביניהם, וליד משק’ה – בתוך בתוך החיים ולא חוצה מהם.
על פי היומן עדיין ממשיך להתקיים הקשר הרגשי העמוק בינה לבין משה כרמי. משה אמנם לומד את שנת הלימודים האחרונה בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, אך בית־אביו ברחוב רוטשילד פינת חובבי־ציון, והמשתלה – קרובים עתה עד מאוד לביתה החדש של משפחת ראב. הלא רק שתי חצרות, של משפחות יטקובסקי וגולומב, מפרידות ביניהם.
*
ביומנה כותבת אסתר ב־ז' בטבת, תרע"ג:
כל הקסמים כל היופי הזה שלאחר הגשמים – הכל חי רענן, צבעים חזקים ולחים כאילו זה עתה יצא הכל מתחת המכחול –
אותו יום לפנות ערב: הערב יורד אט על הגבעות, צמרות האוקליפטוסים כאילו דבוקים אל האופק האדום, אט יורד הערב המלטף – ציפורים תועות באוויר, יורדות ומסתתרות בעשבים, אט יורד הערב המלטף, המתגעגע ואחר –
והנער ההוא בבגדי השומר והרובה על הכתף, הגו הזה והרצינות שבפנים באותו רגע, וממעל השמיים האלה והמרחב הנאבד רחוק באפלה –
רעד של סוד עברני כשהחביא בתוך קוצי הגדר את חבילת האוכל – – –
הוא היה נוגה קצת שונה – – – הוא שומר – בלילות הלבנים בלילות השגעון ואני על ידו, שנינו בתוך הגודל והמרחב הנעזב, ואחר – שנינו בתוך סוכה קטנה חבויה כשאש דועכת מהבהבת לפני פתחה, עיניו וכתפיו מול האור הזה, וקצה הרובה הבוקע מעל שכמו במין גאווה והכרה עצמית – כמה ביטחון בכוחו –
לילה לבן אחד בזרועותיו השריריים – כאז, כאז – זה רחוק ממעט אשר מעט אור – – –
כעבור שישה ימים היא כותבת:
משקה נתן לי היום את תמונתו, כמה קסם, איזה חדווה של חיים איזה רעננות – הוא היה כה נחמד היום, העיניים האלה בצל הכאפייה הנופל עליהן, הוא צפצף – כך הרבה געגועים היו בצהריים הזה, אני הולכת לבית־הספר דרך הכרמים ובקצה השביל תמיד מלבין דבר־מה, מעיל של משקה – אני הולכת והשביל נמשך, נמשך, משני הצדדים הגדרות המלאים סוד, ומרחוק מן הביצה עולה קרקור צפרדעים ונדמה שזה יימשך כך הרבה הרבה זמן בתוך השיכחה, העזבון הזה, אני אגש, שם, בקצה השביל, הוא עומד, הנער – אגש אליו ואומר –
בוא נער, נתעה לערבות הנשכחות, הרחק הרחק, אין שם איש, הכל עזוב, משקה, משקה, הכניס אותי לסוכתך המלאה אופל, המסתירה, ושם משקה תישק לי, תלחץ אותי בזרועותיך החזקות – אני אמוץ את חום שפתיך ואת אור עיניך עד לשגעון עד –
משקה הנער היפה –
הוא תקע את הנרציסים שנתתי לו בתוך העגאל, וקו אור עברני – – –
*
אסתר שומרת תצלומים אחדים, שנתנו לה חברי הנעורים וביניהם משה כרמי, הניך פסילוב ואברהם איכר. תצלום של בחור בכאפייה, כתיאורו של משקה כאן, לא נמצא בעזבונה.
ברשימתו “שבילי אור”, שנכתבה ב־1919, מספר משה כרמי כיצד עזבו הוא וחבריו את הלימודים בגימנסיה וישבו בסוכה שבראש גבעת הכרם של משפחתו בפתח־תקוה כל ימי הבציר, וכיצד הוא שב מדי קיץ למושבה כדי לטפל במשתלה המשפחתית, ועצי הפרדס שניטעו משתיליו הם בעיניו כילדי נעוריו. אסתר היתה ללא ספק חלק מחבורה זו, שעליה נימנה גם מרדכי קושניר, רעו הטוב של משה, וחברה־לכיתה בבית־הספר החקלאי.
ואולם הימים הם עתה ימי החורף, ומשקה זה, האמנם הוא משה כרמי, הלומד בגימנסיה בתל־אביב? – ואולי זהו משקה אחר? – צעיר בעל גוף חסון העובד כשומר במושבה ושעימו אסתר נפגשת באותם ימי טבת? היומן אינו משיב על כך תשובה ברורה. משקה בנפרד ממשה אינו נזכר בזכרונותיה או במכתבים ממנה ואליה, ומעודה לא הזכירה אותו בשיחותיה איתי או עם מראייניה.
ייתכן שתיאורי משקה זה אינם אלא פרי חלומותיה ומאווייה למה שביקשה שיתרחש בינה לבין משה כרמי בעונת הבציר ההולכת וקרבה.
*
בט"ז טבת, כלומר כעבור שלושה ימים, היא כותבת:
הנשמה רועדת מקור, מכאב עכור, השמיים בוכים וטיפות הדמע נופלות על השמשות וכל טיפה מתהווית לפלג קטן השוטף לאורך השמשות לאיטו ובעצב כאילו רוצה הוא להידבק אל השמשה, להיאחז בה רצונו, הוא מתגלגל מטה מטה –
אני קוראת את מה שכתבתי עד היום בפנקס הזה והכל נדמה לי כך זר, האני כתבתי זאת? אך יעבור מצב־הרוח ההוא ואני כבר זרה לכל זה, זה הלא משונה – מה יהיה הסוף מכל זה – הבית־ספר אינו ממלא את החלל ההוא, זה מוצץ תמיד, בכל רגע שאני רק פנויה, ומה הם חיים כאלה של עבודה תמידית בעת שאין לך אף רגע אחד חופשי בשבילך את, בשביל עצמך – תמיד אתה צריך להיות נכון לענות לשני – – – השיעורים האלה, כל הלימוד הזה, האם לא היה זה צעד שלא בא בחשבון – אבל אני לא ידעתי, לא ידעתי שלא יהיה שם דבר־מה בשביל נפשי. הן השם הזה היה לי איזה ניצוץ קדוש מן האפר החביב של חלומותיי –
חשבתי שהבית־ספר הזה ישא בקרבו את נשמת חלומותיי החרבים, ועכשיו כימיה מטמטיקה ופיקהולץ, והקירות האלה עם התלמידים האלה כמה כל זה רחוק ממני –
לעצמי לא יהיה לי זמן, לדאוג לחיות גם כן לא יהיה זמן, צריך ללמוד מטמטיקה וכימיה וזה במשך ארבע שנים רצופות, משנת השמונה־עשרה עד העשרים ושתיים, התקופה היפה האחת היחידה שתהיה לי בחיי, מה יבוא בה? מה? איני יודעת, כלום, כלום, רק כימיה ומטמטיקה והגשמים הדולפים האלה והלב המתמוגג בכאב משונה –
הפרחים האלה קוראים לחיים ופותחים את כל פצעיי – החיים בגדו בי – הכל הכל כאילו בא לאסור –
הבית המשונה הזה, ההורים האלה עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כך רחוקה ולא מובנה ונידחה – ומי שמבין קצת עובר עלי ואינו רוצה, ואני הן כל־כך הרבה יופי נתתי כבר כל־כך הרבה לב ודמעות והם הלא אינם שווים לזאת ובכל זאת לא שמו לב אלי, עזבו אותי –
ובתוכי אני גם כן קרועה, הנשמה הזאת שיש בי כמה היא נלחמת עם היצור השני שיש בי, כמה קרעים ושניות, והמעברים האלה שישנם אצלי, ומצבי־רוח רוממים מתוך קטנות ויום יומיות –
תחושת הבדידות ורצון ההתכנסות נמשכים. בכ"ד טבת היא כותבת:
הגשמים והשמיים האלה מעוררים תמיד דבר־מה, אני רוצה להתכנס להתקבץ לאיזה פינה אפלה ונשכחה, לבד, כך אני ומחשבותיי והרגשותיי החמימות – בדד נשכחה ושוכחת להאזין, רק להיות לבד –
הלימודים לפעמים קשים, בפרט המטמטיקה, ולפעמים אני כך פזורה באמצע השיעור וכל התאמצותי להתרכז בוגדת בי, המחשבות מתפזרות ורגשות מתחילים זוחלים על הלב ופתאום והכל מקבל צורה אחרת בעיניי – פיקהולץ אינו מורה מטמטיקה כי אם צעיר סימפטי עם עיניים חביבות השולחות לי לפעמים מבט צדדי כך טוב – ופתאום – פעם – הם…
עולים צלילים מתוך הנגינה בערבוביה ואחר השיר ברור – “הכניסיני תחת כנפך” והשעה היא בין הערביים והשירה מעלה ים, ים צער וגעגועים להוד, ימים שעברו לבלי שוב – והרחק הרחק נקבצים עננים על הגבעות, עננים רובצים ומתרפקים עליהן, והאפלולית הכחולה מעטפת יורדת ומסתירה –
מה זה מפעפע בלב, דמעות תלויות בתריסי החלונות נופלות אחת אחת –––
ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב־יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסלוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ’יז’יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו “מכאן ומכאן”], אברהם [אברהם־חיים גרין] הגוסס בעדי, מרדכי [קושניר] החבר היקר, מרים [ברנשטיין־כהן] הירדנית… ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – –
16. בבית־הספר החקלאי: “אחיה־הרוחני” מרדכי קושניר מתאהב בה. 🔗
בקיץ תרס“ד, 1904, עולה לארץ־ישראל מפודוליה שברוסיה ידידו ושכנו של א.ד. גורדון – סוחר־התבואות דוד קושניר. קושניר ועוד עשרה עולים קונים את אדמות הכפר יהוד, הנמצא בדרומה של פתח־תקוה, סמוך לכפר הערבי יהודיה ולמושבה הגרמנית וילהלמה. בכפר הזה התגוררו מחדשי היישוב בפתח־תקוה ב־1883. היישוב ביהוד ניטש סופית בשנת 1893, ואחרוני תושביו עברו לפתח־תקוה. במקום נותרו שנים־עשר בתים בנויים אבן־חול ומקורים גגות רעפים. בגדול שבהם, בן קומותיים, בניין הישיבה של הרב מרדכי־גימפל יפה מרוזינוי, משתכנת עתה משפחת קושניר. האם וששת הבנים מצטרפים אל האב בחנוכה תרס”ו, שלהי 1905.
דוד קושניר רוכש עדר עיזים, נוטע עצים, מקווה להתפרנס מעמל כפיים בחקלאות – אך נכשל בכל. העיזים נחלות ומתות. העצים אינם נקלטים באין מים להשקותם, ובתוך זמן לא רב מגיעה המשפחה עד חרפת רעב. הבן הגדול, מרדכי (1894–1961), נשלח ללמוד בתלמוד־תורה בפתח־תקוה, ואחריו עוקרת המשפחה כולה למושבה. האב הגאה, בעל בית־המסחר הגדול בבלטה, נעשה לרוכל המוכר ירקות טריים בצריפון בקרבת השוק הגדול; גם זאת לאחר מאבק קשה בוועד המושבה, שאינו מתיר לו לפתוח את דוכנו אלא אם כן ימכור בו אך ורק ירקות טריים ולא מצרכי מזון אחרים, שהמסחר בהם מותר רק לתושבי המושבה.
אחר־כך עוברים מרדכי ושמעון אחיו, הצעיר ממנו, ללמוד ב“קריית־ספר”, בית־הספר החקלאי שמייסד הביל"ויי ישראל בלקינד ב־1908 בבן־שמן. מחצית היום הם לומדים ומחציתו האחרת עובדים בסיקול ובהכשרת אדמות המוסד. אחת לחודש, בשבת, הם הולכים ברגל לפתח־תקוה, לבקר את המשפחה.
לאחר שנה נסגר בית־הספר בבן־שמן והאחים חוזרים למושבה. שמעון נכנס ללמוד בבית־הספר יק"א, ונתקל בשחצנותם של בני־האיכרים, ומרדכי, נער כבן שבע־עשרה, עוזב את המושבה ועולה הגלילה, לחווה החדשה מגדל שעל חוף כנרת, לעבוד ולשמור בה.
תקופת־זמן מצטרף גם שמעון אל אחיו, אך הוא סובל מאוד מהקדחת, ובשלהי 1912 חוזרים השניים לפתח־תקוה, לעבוד בעונת קטיף התפוזים. בראשית תרע"ג פוקד אותם אסון – מתה אימם. מרדכי, הנמצא עתה בפתח־תקוה, לומד כניראה עם אסתר בת־גילו בבית־הספר החקלאי, אבל ייתכן כי הקשר ביניהם התפתח מחוץ למסגרת הלימודים.
בארכיונה של אסתר נמצאים שני עמודי מכתב ללא תאריך וללא חתימה. המכתב כתוב בדיו שהיה כניראה שחור והשחים, ובעט ציפורן על־גבי נייר משבצות מלבניות, מאונכות ודקות, והוא שרוף־למחצה באמצעיתו. המכתב נתון במעטפה שייתכן כי אינה המעטפה המקורית ועל גביו כתוב: אסתר רב / פתח תקוה / ארץ ישראל. לפי תוכנו המכתב נכתב בפתח־תקוה, בתחילת חורף 1913, תקופת בית־הספר החקלאי, על־ידי מרדכי קושניר:
הרבה יש ללמוד מהיסטוריה שלנו, הרבה הרבה. וצריך לדעת איך ללמוד ואיך לראות. צריך לדעת איך לקרוא את התנ"ך ואיך להבין את הנביאים, וצריך להביט ולהשקיף לתוך כל הזמנים וכל התקופות ולראות נכוחה.
החשבת על זה? הפנוייה את לזה? אסתר וכי תתרעמי אם אגיד, לא בת־עמי את! במובן הנמוך של מילה אסתר כמו שהיא אילו היתה בת־עמי אילו היתה – – – היתה כואבת אחרת ומרגישה אחרת אוי מרגישה אחרת אחרת אחרת – – וממך יש לדרוש ממך יש הרשות לתבוע שתקראי בעיון וברגש בדברי ימינו מן השורות ועוד יותר מבין השורות, ראי מה היה ועוד יותר מה היה יכול להיות…
כמה עמוק הוא כאבו של דיין בדבריו אל חמדה – – –
ומפה אל עצמך. ועתה הגידי וכי אפשר לי להגיד לך להשיב ולעוץ עצה. אני אחת אוכל להגיד ואחת זו אם גם לא אגיד אותה תדענה – להלכה. אבל למעשה?! ואל תחשבי שאני מאשים אותך בזה. אני מבין את זה. מרגיש את זה יותר מדי רפיון וחולשה.. הלא תביני שאני מכוון על אודות ‘גאולת עצמך’:
וראי כשאני ניגש לזה תיכף אני מתחיל מתבלבל, קשה לי לדבר על זה.. משום זה את חושבת על הרבה דברים נפשיים שלך שאינם ידועים לי. הו מה טעית אסתר!
איני יכול לנגוע בהם משום.. אינני יודע למה – – –
עני בי אסתרקי, אחותי שלי, עני כתבי אם לא דברים ברורים – את הדם אשמע – – –
אמש כה חפצתי אלייך, התחלתי ללכת אלייך, אליכם, אל הזיתים, ולא ידעתי, שבתי, איפה היית אז ומפה?
כבר שוב בית־הספר? היית בבית־הספר שיעורים חדשים מה חדש? ומה לחיבורך התחדשי אותו למה לא הבאת אותו לגנוז אליי – אני חפצתי בו ולמה נשרף למה? – – –
בואי בואי עם ירח לגני אסתרקי – – הן תבואי.. או אבוא אני, אני אלייך – – –
מה עונה לו אסתר על מכתבו, שכניראה אינו היחיד? בעזבונה מצוייה תשובה, מתחילת חורף 1913, שספק אם נשלחה. משפט המפתח הקושר את שני המכתבים הוא “לא בת עמי את”, החוזר בשניהם:
החץ פגע באותה הנקודה שהיא כך כואבת אצלי
אני חששתי שלעולם לעולם זה לא יבוא לביטוי כל־כך בהיר וחותך – וממך ממך הלא אתה כך מרגיש נפשי וקמטים חבויים וחידות שלה
איני יודעת איני יודעת זה כואב עכשיו היו שעות בחורף העבר שעות נפלאות תחת השפעתן כתבתי לך פעם – ויש עוד גם עתה איזה ברק עובר ומאיר את הכל ואני רואה ומבחינה את כל העומק
שירה קרובה חביבה עולה באוזניי ואחרי זה הכל נשטף בהמון הקולות האחר
לא בת עמי את –
איני יודעת איני יודעת יש לי דבר מה חבוי בליבי – אתה לא הרגשת בו או אולי הרגשת ובטלת.
לא טוב – זה כואב –
וזה גם לא טוב אם היא תבוא ההכרה העמוקה ואם תבוא בכל גודלה בעצמה תבוא מתוכי מתוך הפינה החבויה מן הנקודה הכואבת
מרדכי אתה לא היית צריך לדבר אלי ככה –
*
בשנות נעוריהם בפתח־תקוה נקשרת ידידות בין מרדכי קושניר למשה כרמי, ידידות הנמשכת שנים רבות. יחד עם דוד מלץ מתקין מרדכי לימים את הכרך “דליות הגפן”, כתבים, מכתבים וזכרונות מאת ועל משה כרמי, ובו מכתב של משה למרדכי מי“א באב תרע”ג, שעיקרו התלבטות משה בגלל התמסרותו היתירה לנגינה בכינור:
כל עבודה שאין לה קשר ישר עם הגאולה – אין לה מקום. לא עת עתה לנגן, להתעלס בחיק בטהובן, להתרפק על צווארו… הנח את כינורך ואת מיתרו השקט. ואתה קום ואת בלורית חלומותיך גזוז ופזר לרוח, ויצאת אל אחיך העובדים…
אין ספק כי באותה שנה, שנת תרע"ג, ואולי גם קודם לכן, יודע מרדכי על אהבתה הגדולה של אסתר למשה רעו הטוב. משה ומרדכי הם גם שותפי גורל. בפרק־זמן של כשלוש שנים מתייתמים שניהם מאימהותיהם.
בית משפחת קושניר עני וקודר. בגלל הצרות מתערער משהו באב. הוא נעשה רגזן ומהיר־חימה ושופך חמתו על הילדים הן בשבט פיו והן במתת־ידו, ובגללו נוטשים הבנים את הבית. גם חייו של משה אינם קלים. לאחר מות אימו הוא מגדל את אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו ודואג להם כאם.
אסתר, משה ומרדכי אמנם בני גיל אחד הם, ואולם קיים הבדל גדול ביניהם. אסתר ומשה, חרף חלומות ההליכה הגלילה, והיותם מושפעים מהאידיאלים הלאומיים והסוציאליסטיים של העלייה השנייה, שניהם בני איכרים, אמנם לא עשירים ביותר, וביניהם פרשה ממושכת של אהבה מגיל צעיר, עם עליות ומורדות. ואילו מרדכי בא ממשפחה שבהווה היא ענייה מאוד, מושפלת ומוכת צרות, מהמעמד הנמוך במושבה.
מרדכי הוא “האח הרוחני”, הידיד הטוב, השומע, המשפיע, בעל הזיקה העמוקה לספרות ולכתיבה, השם עצמו בסוגריים, כאילו לו עצמו אין חשקים ויצרים כלפי אסתר, רק רוחניות ונפשיות.
אבל –
הרי הוא מתראה עימה בתכיפות רבה יותר מאשר משה, הלומד בגימנסיה בתל־אביב. הרי הוא חש בנשמה היתירה שבה, באישיותה, בחושניותה, בהיותה שונה במהותה משאר בנות־האיכרים, ביצר הכתיבה שלה, שמובע בינתיים בחיבורים שהיא כותבת למורה יעקב רבינוביץ –
והידידות עימה כבר אינה מספיקה לו, הוא רוצה אותה, את נפשה ואת מגע גופה –
וכך מתאהב מרדכי באסתר, המאוהבת במשה חברו הטוב, ובבן־דודתה אברהם־חיים גרין בביירות, ורק לו, למרדכי, הנאמן לה, אינה מחזירה אהבה –
כותבת אסתר ביומנה:
מוצאי שבת, כ“ו טבת, תרע”ג. משונה, משונה, מונחות לפני פתקאות ורשימות של מרדכי, של הנפש היפה הזאת, זה יפה, יפה, סוף סוף, וזה חדש, הלא חדש, לא חיכיתי לזאת – – זה מעורפל, ידעתי ולא ידעתי אבל גם זה בא לידי ביטוי בהיר –
“בנשמתי אני קורא לאור נשמתך” –
קרניים צנועות ורכות אני רואה עולות מתוך המילים האלה – אהבתי דבריך, יפים, יפים כאלה, איני רוצה להטיל בך מרה ולא סערה. מיליי ינסכו בך שלווה טהורה… אני סוגרת את עיניי וריח נרציסים שוטף עלי – אולם שם בארגז מונח צרור מכתבים, שם המה בשבילי לב ואחר כבה, כבה –
“אני לוחץ את ידך ואני ידידך לנצח ואת ילדה קטנה וחשובה שלי” –
מה עושה כעת אותה יד שלוחצת את ידי – מחבקת שם, הלב מתמוגג טובע בים דמעות חמות – אורות תועים בחשכה, עוברים בדרכים חבויות, שם בקצה האופק, על שפת הים הכחול, כבה זיק יפה, בעמק, מול הרי יהודה, עלה לאיטו הניצוץ – –
מה היא הפורמליות הזאת, הלב יכתוב פשוט פשוט – זה משונה, מרדכי כותב – “אני אוהב אותך” – וזה חדש בעיניי? איני יודעת, חשבתי שזה לא יצא לאורה, והוא – – – מדוע לי כל זה – – – איזה ערך יש לזה – אני לעולם לעולם לא ימצאו הדברים האלה הד בנפשי, בתור אהוב? – מרדכי זה – ואפילו בתור אוהב? איני יודעת, בכל אופן זה יביא שינוי בידידותנו, לא, הוא צריך להישאר חברי כי מי מבין אותי כמוהו, אני צריכה לו, צריכה לו – אילו היה שותק – והוא חושב וחושב – – –
מהיום והלאה לא יגע בי, אחרי שאני יודעת או אחרי שהוא ביטא את זה כל־כך – לא, רעים אנו לתמיד, רק רעים. מרדכי בתור נשמה קרובה, מבינה, מרגישה, אבל מרדכי בתור אוהב? לא ידעתי, לא ידעתי, “הזיק היה לשלהבת” – ממש ממש? האמנם חיי סבבו ועוד גם עכשיו על־פי רוחו – בחיי הרוחניים הוא משפיע כל־כך, באמת, ואני לא כבר נודע לי זאת, כשאני רושמת אני רושמת כמעט תחת השפעתו, כאילו עמד הוא על גבי והתבונן לתוך הפנקס, ואני לפעמים משתדלת למצוא חן בעיניו, להיעשות, לכתוב – א־לא מרדכי, זה משונה כי לא צריך –
מה יהיה הקו הזה בשבילי? איני יודעת, אבל זה נעים, נעים, סוף סוף בי הפצע שמה – – – ריח נרציסים שוטף עלי, ריח מלאך – מלאכים קטנים – שאו זאת לאברהם:
“מכתביך פזורים על שולחני וריח נרציסים שוטף עליהם וכאב שלא מתבטא תועה בליבי מפינה לפינה כי ריקות הן, ויש לי מקומות כך חתומים וטובים בשבילך, יש לי כך הרבה אושר בשבילך – ואתה?”
ולאחר ימים אחדים, ביום ו' בשבט, היא מתארת את התייחסותה לשני החברים: "השניים, הוא [משה] ומרדכי, אחד אצל השני כל־כך משונים. להאחד נמשכתי בעל כורחי ולשני אני, אני בעצמי בזרועות פתוחות קיבלתי כל היופי וכל הצער של תקופתי היותר יפה בחיים – – – "
לדברי שמעון קושניר בספרו “בכור מכורה”, עובר מרדכי אחיו בקיץ תרע"ג לעבוד כשומר בכרמי רחובות ובתום הקיץ הוא חוזר וגר עם שמעון בחדר שכור בעין־גנים, מושב הפועלים הראשון. כאן הם נמצאים בקרבת ברל כצנלסון, נח נפתולסקי, וברנר שבא לעיתים מיפו. האחים קושניר מכירים בגליל ובפתח־תקוה את הדמויות החשובות מקרב אנשי העלייה השנייה ומושפעים מהן עמוקות.
פנקסה של אסתר מעיד כי מרדכי אכן נמצא עדיין בפתח־תקוה באביב ובקיץ תרע"ג, 1913, והיא שבה ומזכירה אותו, אך לרוב מעדיפה את רעו משה על פניו.
בי“ח שבט, תרע”ג היא כותבת:
מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפני משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –
בי"א אדר א':
ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –
בכ"ב אייר היא כותבת שעליה ללכת למרדכי כדי לפרוק כל מה שמתרחש בנפשה, ואולם:
נשיקה הוא רוצה ממני, הוא אוהבני, כולו כולו שלי עד עמקי נשמתו –
אני אי אפשר לי לקבל כל זאת, לקבל כן אבל להשיב כלום, כלום, אין אצלי כלום בשבילו, הוא מתאנח, מאהבה אולי, כך אוהבים! כך לא אהבני עוד שום אדם בעולם –
נשיקה אתה רוצה מרדכי, כלום אפשר? איזה גוון תקבל נשיקה זו, מה תהיה, אני כבר נשקתי, נשקתי בפעם הראשונה נער ריק לידי שגעון, אני פסלו נשקתיו מפני שנשמה אין לו, אני נשקתי פסל והנשיקות היו קרות, חסרה בהן הנשמה, אני עוד לא נשקתי באמת והנשיקה האמיתית לא לך היא, ליבי אומר לא לך –
ומדוע אתה נושק לי, אתה צריך היית להישאר חברי הרוחני, אתה צריך היית להיות נפש, ונפש אינה נושקת בפה מלא במגע שפתיים –
ברוח, כגבשושיות רוח –
אני אוהבת את הגוף החסון רחב־הכתפיים ואת הנשיקות הארציות ובשפתיים ממש, בשפתיו מלאות ואדומות, אבל אי אפשר, אתה, אתה את חלק מנפשי וזה מונח רחוק משפתיים וחיבוקים כאלה –
בתמוז תרע"ג, 1913, כבר נמצא מרדכי ברחובות, וכאשר המורה יעקב רבינוביץ מספר באזכרה בפתח־תקוה על שומר שנהרג ברחובות, מזדעזעת אסתר: "מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי – אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא – "
*
שלא כביחסיה עם משה ועם מרים, שלימים ניתקים לגמרי, שומרת אסתר במשך כל השנים על קשר חם הן עם מרדכי והן עם שמעון. כשנה לפני מותו שולח לה מרדכי, בהקדשה, את ספרו “בני הדור ומוריו” (1959), ובו פרקים חשובים על ברנר. מרדכי גם עורך ומוציא לאור ב־1944 את הספר “יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זכרונות” ובו רשימתו המזעזעת והקורעת־לב, שדיווחה ענייני־לכאורה – “הפעמים האחרונות”, על ימיו האחרונים של ברנר ידידו, ועל גילוי גופות הנרצחים בבית יצקר, במאורעות 1921.
לאחר מות מרדכי מפרסמת אסתר רשימה קצרה “לזכר מרדכי שניר” ב“דבר הפועלת” (פברואר 1962). הנוסח השלם נמצא בעזבונה:
מרחבים גדולים – ריקים – יישובים מרוחקים, בתים פזורים, ופה ושם אדם – כגרגיר על פני האין־סוף…
שטחים, שטחים – רק שטחי חול, שטחי ביצה…
אדם בא לארץ – הצטייר על האופק כצללית: לכל פרטיו, לכל אופיו ועצמיותו.
ובאו אנשים: כל אחד – כמפתח לאיזו תעלומה עתיקה שחיכתה לו כאן, כל אחד ראש לפרק של באות; כל אחד נושא אבוקה; והדבר ניראה לעין־כל ומוחש בלב. תמצית של כל מה שעתיד היה לבוא – כבר נמצא כאן בימים ההם.
זרם כוחות רוחניים פיכה כאן בעוצמה רבה, וכל אשר אוזן לו, וכל אשר לב לו – אינו יכול לעמוד בפני נחשול עז זה.
מאוחר יותר נתברר לי שברובע הסטודנטים בפאריס היתה מעין אטמוספירה דומה; מקום שהנוער המעניין שבעולם – מתרכז; מפכות אידיאות, נוצרות סיסמאות אוניברסאליות על־ידי מתח, הגיון ורגש, ועל־ידי סערת־נעורים מתפרצים.
גם לדממתה של פתח־תקוה, העייפה מנפתולי־קיום, דור ראשון לאחר אלפי שנות גלות המוציא לחם מן הארץ – לא מלתא זוטרא היא – לדממה זו פרצו אותם נחשולים סוערים ומסעירים: אנשי העלייה השנייה.
זהו הרקע שעליו היכרתי את מרדכי שניר, ואנו ילדים כמעט – כולו עמקות, טהרת־נפש ומטען יהודי עשיר: נער צעיר, חיוור, בעל עיניים נפלאות – התרשמתי ממנו; בדור ההוא היינו כולנו “ילדים מתבגרים לפני זמנם”, אך לא היה בין בני המושבה הנאים והזקופים אחד שהיה קרוב לרוחי כמרדכי; הוא דיבר איתי על החסידות, סיפר לי על ברנר וגורדון, קרא לי מאמרים מתוך “הפועל הצעיר”, העלה בדחילו את דת־העבודה למרומי חיי, והכניס את כולי ורובי בסוד קדושת תנועת העבודה. כן, היתה קדושה בימים ההם.
לאחר זה הלכתי לדגניה.
א.ד. [גורדון] בא לדגניה ומוסר לי דרישת שלום ממרדכי כמו שמוסר שלום מבן חביב.
המציאות הפרידה בינינו –
הנוף נשתמר במלואו,
בנוף זה מרדכי הוא אחי־הרוחני הבלתי נשכח…
17. אבל ליבה לאברהם־חיים, הסטודנט בביירות, ולמורה הצעיר דיזנדרוק, שדומה לו כל כך… 🔗
כותבת אסתר בפנקסה במוצאי שבת, כ"ו טבת, חורף 1913:
יום של מאורעות היתה שבת זו. היו פה תלמידי גימנסיה ואנו טיילנו – כך הרבה עיניים צעירות נישאו אלי – והאחד והוא נער נחמד, ובלילה, שלשום בלילה, וקולו רך ככה ושפתיו מלאות והוא שר כך מעומק הלב, גלי אורה עברוני… כמה חיים בתוך כל העיניים והתנועות האלה, הזכיר איזה חיים רחוקים שלא ראיתי אולי מעודי – של לילות חורף בהירים, מגרשים מכוסים שלג ונערות רעננות בזרועות גימנזיסטים יפים – או חדר קטן בקומה – – – באיזה רחוב שקט, על השולחן מוארים ספרים אחדים באור מנורה קטנה, הווילונים הכהים מורדים ועל הספר נער עם ראש גדול מתולתל, ואצבעות ארוכות וחיוורות תועות עליו – – –
איזה רוח קבקי שפוך על זה, שטות, כל אלה הן חורבות, חורבות, המכתבים האלה וזה וזה, חורבות עתיקות הן כל המכתבים האלה, כלום לא בא בשבילי, בשבילי אין כלום –
*
כ"ז טבת, בפרדס:
מייבב צפצוף מרחוק ומשתפך על העצים הערומים – "אבריבאלע דער מאמען אי אבריבאלע מיר – " [מכתבון מאמא, מכתבון אלי] ילד של שמשות היית מוריד לי מכתב קטן אחד ממך –
רועשים עלי סתיו מתלחשים ובוכים – – – והצפצוף מדבק – – – גלי עננים רכים נישאים בתכלת, אנה תסעו – עננים שלווים שאו סבלות תוגתי העמוקה אליו – נסכו אל תוך ליבו מה שכולם נוסכים בי, אמרו – הוא הבטיח, הבטיח, בפירוש אמר, הנה זה שחור על גבי לבן – אמרו לו – הנה העץ על ידו עמד, בירח תמוז, וקטף מעליי שזיפים, ואני הייתי על ידו והוא לא אמר כלום לא אמר, ושיירי עלי סתיו, מתלחשים עליו עליך, ולבלוב עלים נובלים, מה תלחשו סתיו סתיו – לא הוא יבוא? לא יבוא??
במקום הזה בפנקסה מוצמד לאורך הדף פרח זעיר, מיובש, שנטמן אולי בפנקסה בשעת הכתיבה בפרדס האב, בחורף 1913, ונותר שם כל השנים. ייתכן מאוד שזהו הפרח מכנרת ששולח לה שמואל דיין במכתבו אליה מאביב תרע“ג: “הפרח הצרוף בזה של צעירות כנרת הוא.” מכתבו של דיין מתקבל אצלה, לפי יומנה, באסרו חג פסח, תרע”ג. הסיבה שהפרח נטמן בדף של חודש טבת ולא בדף של מועד קבלתו בניסן – נעוצה אולי בכך שאסתר הניחה אותו בין הדפים הכתובים כבר, כדי שיתייבש וגם כדי שלא יפריע לה להמשיך ולכתוב.
סוף טבת, תרע"ג:
יש סוף סוף עניין, הלימודים בבית־הספר הולכים ומתפתרים ומתהווים יותר מעניינים. ינק’לה כבר עזבנו, במקומו בא מורה צעיר דיזנדרוק – הוא כך דומה, זה משונה הלא – אבל כך הוא – הוא דומה לאברהם כל־כך דומה לו עד שזה מסב לי עונג להימצא בחברתו, להביט, רק להביט עליו, הפה, קמטי הצחוק – העיניים האלה מזכירות איזה אושר רחוק, התנועות וSon bien etre – [הנינוחות שלו].
הילד – החביב –– ושערותיו – רק עוד פעם אחת לנשק את עיניו, להרגיש את נשימתו החמה על פני, את ידיו הרועדות התועות כאז – כאז – – –
מה יתנו לי כל אלה אבל, ההכנות האלה לעתיד, אם אתה אינך נמצא שם, ככה לא אהבתי מעודי – – –
זה מוצץ כך בלב, מעודי לא אהבתי באופן משונה כזה, מיוחד, איני יודעת מה שיהיה אולם אתה תישאר איתי תמיד תמיד ליבי שלך הוא – – – אתה אינך רוצה בו אה? לא? – – – אמור, אמור פעם לתמיד – – גידי עלים מלאים לפניי, וגידיי מלאים בך, כך אתה בכל בכל – תן לי את ראשך, כך אלחצנו אל ליבי, הנה עיניך אני נושקת ובוכה בוכה – – – שערותיך כך רכות נופלות על המצח הלבן, תן לי מצחך – דופקות הרקות והלב – כאז כאז שפתיך תועות על פניי ואני שלך כולי שלך – – – ואתה שלי אף אם אינך רוצה אבל זה לא אתה זה אברהם שהוא כולו שלי שם בביירות יש עוד אחד לא שלי – – – אברהם שלי תמיד תמיד טוב ולטיף ככה – –
אף לנגן [בכינור] אינם נותנים לי, הדבר היחיד שעוד נשאר לי בשביל נשמתי, בשבילי, בשבילי, הכל הכל נלקח ממני לאט לאט, אוי כל היצורים האלה שסובבים אותי מה הם רוצים ממני, מה הם רוצים! יתנו לי מנוח, לאיזה פינה אפלה אזחל ואנוח שם אני וכאבי, אך תנו לי מנוח, תוסס ככה הלב –
תנו לי שמלה בלה אחת וגרשו אותי מביתכם, אנדוד יחידה במטר הסוחף, ירעיד הקור את עצמותיי, אשכב לי על יד גדר עזובה ובליבי אין כלום, כלום, כך כאילו הייתי ערפל – – – אך גרשו אותי, מה לי ולבית הזה עם התהומות האלה – אתם נותנים לי בגדים, אוכל, אור וחום – ואת בגדי האמת לא נתתם לי, את מזונותיי גזלתם ממני, אור וחום? איך? הן תהומות בינינו – ואני נקפאת, נקפאת – –
*
בשנת 1913 עולה לארץ הסופר צבי דיזנדרוק בן ה־23 ומתחיל ללמד בבית־הספר החקלאי בפתח־תקוה. לאחר כשנה הוא יעזוב את הארץ, ובשנות המלחמה העולמית יחיה זמן־מה בברלין, כמורה בתיכון וכסטודנט באוניברסיטה, ואף ישרת שנתיים בצבא האוסטרי. לאחר המלחמה הוא ילמד ספרות ופילוסופיה בפדגוגיום העברי למורים בווינה, בהנהלת צבי פרץ חיות, ויקבל את תוארו האקדמי באוניברסיטת וינה ב־1924. רוב שנותיו, עד מותו ב־1940, הוא יחיה בארה"ב, למעט שנתיים, 1928–1930, שבהן הוא מלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
ממכתב ששולח איזאק גרין מקאהיר ב־29 ביוני 1922 לאשתו אסתר הנמצאת באוסטריה – עולה שאסתר שבה ופוגשת את דיזנדרוק בווינה. לכך לא נותרה שום עדות מצידה, אך ממכתב נוסף שלו אליה, ב־25 ליולי 1922, מסתבר שאסתר מתאכזבת מן הפגישה המחודשת עם המורה שאותו אהבה בנעוריה.
ברשימה אוטוביוגראפית ששולחת אסתר ראב לראובן שהם בפברואר 1972, היא מספרת:
נוסד בית־ספר־חקלאי בפתח־תקוה ואבי סוף סוף ראה שאין טעם לאיסור שלו – ונכנסתי ללמוד בבית־ספר זה. את המקצוע לימד ד"ר פיקהולץ, אגרונום – ואילו היסטוריה עברית לימד הסופר יעקב רבינוביץ. בהיסטוריה כללית וגיאוגרפיה היה צבי דיזנדרוק, איני יודעת אם ידוע לך שם זה – הוא היה יודאיקן ידוע בשעתו גם לימד באוניברסיטה בירושלים ולאחר מזה בבית־המדרש לרבנים בסינסינטי באמריקה. הוא היה תלמידו של חיות בווינה.
*
ועדיין אנחנו בחורף של ראשית שנת 1913, ג' שבט תרע"ג, מוצאי שבת:
השבת עברה כחלום – לא הספקתי כלום – ולא היה היום כל מצב לרוחי – – בחברה אני זרה, זרה, תמיד שם חוסר, הם הכל מכונות מכונות בצורות של אנשים מתהלכים, יש להם תפקידים מסויימים – למצמץ בעיניים לשחוק ולהראות באצבע על העוברים –
הלא אני כך עזובה, כך משונה ביניהם – פי – אבל היכן אלך, היכן? אליו הן זה אי אפשר לי כבר – מדוע חנה [כניראה חנה סלומון, לימים רוטמן] וחמדה [כניראה חמדה מרגלית, לימים דיסקין] רומזות עלי וצוחקות – – איזה רוע לב בעיניים האלה, הן אינן יכולות לראותני עולה, שאשקע כמובן, אה? אז יהיה כבר טוב? מה יהיה סופכן? עלובות – ואני? כלום אצלי כבר נפתרה השאלה הזאת? על ידי הבית־ספר? – – בכל אופן יותר טוב, יותר טוב, הן יש מעט מזון רוחני, ושנית טרדת הזמן, הלא המוח היה מתבקע – –
פנקסי היקר יש לי רק אותך רק אותך – –
כעבור יומיים, ב־ה' שבט, היא כותבת:
זה הוא, נעים סוף סוף להימצא תחת עיניים כך צעירות ומלאות חיים – שעותיו הן כך טובות בשבילי, ברוכות תהיינה לי שעות חביבות – כמה הוא כך מרגיש בכל נדנוד קל – וזה הלא נעים ככה כשמבחינים ככה, כשהוא מביט לעיניי נידמה לי ממש כאברהם, אותו מבט, מה זה אליי? מקרה קרה – זה לא הדמיון שלי, הן גם מרדכי אומר שהוא דומה לו – תן לי אושר תן לי מעט אורה, הנפש כה צמאה, חולה ככה – – – כוכבים מזהירים על תלתלי עננים צחורים וכוכב יחיד יחיד על האופק ושלשלת הגבעות נמה שלווה עטופה חלומות וערפילים חיוורים –
למחרת כותבת אסתר:
משתרעים אופקים ורודים חיוורים, מתנשאת יללת שועלים במקהלה וכנפיי נוגות מרפרפות באוויר – – – זיתים מרכינים אט אט ראשם, רועדים תלתליהם הכהים לרוח הערב הרכה, והחרמש עם יגון העולמים נשקף על המרחבים המתגעגעים – – – היום לא למדנו, דזנדרוק הוא נסע ראשונה, היום עבר בלי עניין, למדנו במקום חיבור והיסטוריה, מטמטיקה וחימיה – פי – ובמקום דזנדרוק פיקהולץ – זה כך היה משונה, היום צריך היה להשיב את החיבורים – – יעקב רבינוביץ כך מתפלא מן החיבור הזה, האמנם עלה כך בידי?
כבר כבר אני רוצה שיהיה הבוקר, שנלמד איתו, כך נעים לראותו, לראותו בלבד, הוא כה נחמד עם עיניו החושקות –
והיא ממשיכה: "צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – " והצלילים נשמעים מביתו של משה כרמי שבא למושבה ביום השנה השלישי למות אימו, ואסתר מתארת בפנקסה את ההבדל ביחסים בינה לבין משה אז ועתה:
רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – – איזה השפעה גדולה הייתה לו עלי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח –
*
שבת, שבט, תרע"ג. אילו הייתה לי מרים [ברנשטיין־כהן] אולי היא הייתה מביאה חיים, חיים חדשים לתוכי, מרים הגדולה – – לעולם תמיד אני קרובה לך – – ואוהבת אותך בכל נשמתי הצמאה לך המוארה באורך באשר את שם ובאיזה מצב שלא תהיי תמיד את מרים –
י“ח שבט, תרע”ג. שמש שוקעת.. ומזהבה ראשי אוקליפטוסים כמהים… צעירים – – – ואין מילים להביע בהם את הרגעים השונים – עננים כחולים לבנים צפים ונסוגים מעל הגבעות, שלווה גדולה מלאה הוד משתפכת על הכל עד האופקים הרחוקים הנבלעים באדים הרכים – –
עברו איזה ימים מלאים מאורעות והרגשות, הייתי ביפו עם בית־ספרנו על החגיגה במקווה־ישראל בשבילי, אבל היו שם כך הרבה גוונים, משה רק ניגן על הברטון [אולי סוג של חלילית בשם בריטון] “עיניים שחורות” וליבי כך נלחץ עד שדמעות פרצו מעיניי, ואחרי כן בחדרה של נחמה היו איזה רגעים יפים, ובנשף של תלמידי הגימנסיה משה ניגן על כינורו והוא ככה הביט עלי מעל הבמה – אולי זה רק נדמה לי –
משה ולפזון היה פה אתמול, איני יודעת איזה בריאה זאת, בכל אופן לא השאיר עלי רושם חזק – מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפני משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –
למחרת כותבת אסתר:
ימים עוברים ונישאים בשטף, אין צבעים, אין גוונים לנפשי הכמהה, אחת היא לי, אחת היא לי מה שיהיה, איני יודעת איזה אפטיה הולכת ולוכדת אותי – “הלב מלא והמוח ריק” – אני חובקת את ידיך החיוורות –
כ“ז שבט, תרע”ג. נישאים צעיפי עננים, שרים בשמיים, ופרחי השקדים נפתחים ונשמת אביב קמה עולה מקצה האופק –
כ"ט שבט, מוצאי שבת. אתמול נחו שפתיי על שפתי הנער־הקסם ועל הלחי הגלוחה, ופיו תעה בחום על צווארי, וזרועותיו חבקו ולחצו בעצבנות … זעזועים קטנים קמו בליבי – והכוכבים הזהירו הביטו ישר לעיניי בלי כל תרעומת – ומתוך השלוליות גם כן נשקפו כוכבים כך משונים –
היתה שעה יפה – – –
עברה עברה – –
זה כבר זה כבר לא הייתה שעה כך יפה –
הקסם, הקסם הזה, כמה אור יש שם בשבילי – –
נער חביב, אליל האושר – והשעות היפות! –
סוף שבט, תרע"ג. היום קרה מקרה בלתי רגיל, היתה התנפלות על בחריה ובבית־הספר גם כן קרה מקרה לא רגיל, לי קרה – כל־כך משונה, איני יודעת בעצמי איך שזה נעשה אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי להבליג על כל מה שתסס בקירבי, באיזה טון שבע שדזנדרוק זה דיבר ואיך שברכה [ברכה סלומון, לימים שטרייט] זו מלאה אחריו, לא יכולתי ובכיתי ורעדתי ככה – – –
תוסס ככה בליבי ושברי מחשבות נוגות תועות, מה, מה? מה יהיה הסוף מכל אלה, הן יש עוד מלבד כל זה כך הרבה, יש שם באיזה מרחק חיים רחבים סואנים מלאים חליפות, הלא יש שם בעד מה לחיות – ולמות –
ופה הכל זוחל, זוחל כרגיל, מה יהיו חיי בעתיד? אני רוצה חיים חיים, תנו לי חיים יפים –
ג' אדר, תרע"ג. כוכבים מוארים באור עילאי, וחרמש נוגה תועה בין צעיפי עננים כהים – – – נשמת אביב דקה דקה נמוגה באוויר ובלב, בלב – – – אברהם –
ד' אדר, תרע"ג. איני יודעת מה יהיה הסוף מכל מעשי ההוללות מתוך הקלות שלי, איזה קפיצות משונות שעשיתי בזמן האחרון – – מי יודע – מה שזה יביא עוד, והפתקאות האלה למשה – – איני יודעת, מפני חמדה נתנה ראיתי שדבר־מה לא טוב הולך וקרב אליי, היא רוצה לדבר איתי, חמדה, מה היא יכולה לאמר לי? אליי, אליי עוד? כבר די, די היה לי בזמן האחרון, איזה מחול שדי שהיו לי השבועות האחרונים, אני נדחפת באיזה כוח זר – ההתפרצות – ההרצאה – המכתב לדזנדרוק, הפתקאות למשה, מצבי הרוח – מה זה נדחף על ראשי? אי הם החיים השקטים כשאין עליך עיניים צופיות, מורים בוחנים סקרנים – אני מרגישה את עצמי כל־כך לא טוב בתוך האוויר הזה, יש לי הרגשה שאני תמיד עומדת ב־ Exposition [חשופה], השלווה הבודדת איה?
משה מתרחק, והוא משונה כל־כך, מי יודע מה שעוללתי פה – מי יודע אם אין לדברי חמדה קשר עם זה –
גלמן זוהי בריאה משונה, את מי הוא אוהב, את חנה [כניראה חנה סלומון], בשבילה רצה לאבד את עצמו? משונה. משונה – מי יודע מה שיהיה עוד ממנו –
היו היום רגעים יפים, אחרי השיעור אחרי ההרצאה דזנדרוק דיבר הייתה חצי אפלה בחדר עם אור כחול של בין ערביים והפרופיל שלו, הכתף, הצטיירו כך יפה בתוך האוויר הזה, איזה עוז של גבר המכיר בכוחו הובעה בכל תנועה שלו – ואותם הפנים מעלים תמיד את אברהם, איזה חפץ עז תוקף אותי לרמות את עצמי, הרי אברהם לפניי בתוך האפלולית הכחולה – – – הזיכרון עטוף ערפילים כחולים – – – הו, איני מצטערת – – כה חיוורים השחקים, מנגינות נישאות באוויר, ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח – – –
י"א אדר א'. איני יודעת מה שיהיה, אני כל־כך לא תלמידה, אני יושבת ללמוד את השיעור ופתאום מתחילים איזה גלים חבויים חמימים לעבור על הלב, אחת הנה ואחת הנה, והוא קורא כל־כך למנוחה להזייה – להתמסרות לאותם הגלים החמימים, ולפניי מחברות – מחברות עם שיעורים מציצים אלי בזעם – חלמתי חלום כל־כך מרתיח הלילה –
הייתי בזרועות דין [כניראה שמואל דיין מדגניה] הגלילי – ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –
המורים ככה מאירים לי פנים, איני יודעת מפני מה דווקא לי – דזנדרוק נחמד על לידי שגעון, ופקהולץ לפעמים –
הגירוי של האהבה הם שערותיו הפזורות על המצח –
י“א אדר, תרע”ג. לילות ירח היו, היה גם יפה גם כואב אבל צריך להשליך את כל העסקים האלה, מה לי ולמשקה זה שכל חיי אני נותנת עליו, נער יפה וחסל, צריך לעקור בכלל את כל השגעונות, אני חדלתי ללמוד וזה לא טוב, זה רע עד מאוד, צריך לשוב, אני התחלתי בזמן האחרון להתפזר, צריך לשים קץ למצב הזה –
ככה מזמן לא ניגנתי, מרדכי כועס, סובל בשבילי, מה אעשה? איתו לא יכולתי – פי – עכשיו איני מצטערת כלל על אשר לא לקחתי תפקיד בחזיון – אתמול היה ליל יפה – אבל לא מוצלח בשבילי, תמיד תמיד אני לא מצליחה, האושר עומד לפניי, ואני איני יכולה לגעת בו. אני רוצה להחזיק בו והוא משתמט, אני ממש מתרפסת לפעמים בפניו והוא רגע מציץ אלי ואחר הוא שוב מסתתר, ואחרים ואחרות הלא כך מצליחות, אילו הייתי מצליחה לכל הפחות כהניה [כניראה הניה ליבוביץ, לימים ירקוני] זו השותה כל־כך לרוויה מן הכל, מה היה אז, הן דמיוני היה עוד מייפה מייפה ומוסיף, אילו – אילו – – –
י“ח אדר, תרע”ג. הכל – כל זה אינו כלום, הלב נשאר ריק, ומוצץ, מוצץ שם – דזנדרוק נחמד, מגרה, מזכיר את האושר שנשתמט ועוד ועוד – –
הוא היה כך פזור היום בשבתו על הקטדרה, לא אדע מה חשב, הפעם הראשונה שישב על הקטדרה הוא היה שקוע באיזה חלום – מה חשב? מי מה היה נושא חלומו? אליי הוא פעם מאיר פניו ופעם הוא כך אי נוגע, מבטו כך מלבב – בכלל זוהי החמדה בעצמה! –
הלב מנגן מנגינה ממושכה נוגה, הלב כואב, כואב ומוצץ והעיניים מתמלאות, מה יהיה, מה יהיה? יש את נפשי לבכות לבכות עד שייקרע הלב לגזרים – – –
יש את נפשי ללחוץ ראשך אברהם, יש את נפשי לנפצו על ליבי –
ערפל אפור ירד אלי וכאב נעכר, כאב ארוך ומשונה עם טיפות נוגות אלה, מה הן בוכות ככה – אלי, הכל בוכה בכייה ממושכה חסרת־אונים, יבבה ארוכה אחת הכל הכל – – –
ליבבות טיפות יחידות בצינורות, איזה סימפוניה נוגה, את כל מיתרי הלב היא מותחת, מונחת לפני תמונתי – איזה תמונה משונה, כל־כך נוגה והעיניים ככה תובעות תובעות, משונה כל־כך הובע מצבי בתוך התמונה הזאת, כן כן זאת אני עלובה עלובה עם העצב שלי, דומה שעוד רגע יתגוללו הדמעות מן העיניים התובעות –
משונה כמה מתבוננת אלי התמונה הזאת, היא כך מדברת אלי, נערה זו כך קרובה לליבי, אני אוהבת כך את התמונה הזאת, אני כך משונה, הכל משונה, כל זאת –
אני לומדת חימיה, רצה לבית־הספר על בוקר, מה? לשם מה? הן הכל צריך פתרון, הכל ככה עלוב, אין לי כלום, כלום, מה יועיל לי כל זה – והלב חלל חלל, זה משונה, משונה, מה אני עושה, זה לא אני, זה כך משונה נורא, כמה התרפסתי בזמן האחרון לאושר ואין, אין –
בשבוע העבר בזמן הזה היה הנער ההוא משקה, נושא האושר אצלי, שנינו היינו תחת הזית בתוך הלילה האפל עם כוכבים מזהירים אולם זה היה נורא – פי – כל־כך מעורר גועל נפש, זה לא היה משה עם עיני הקסם עם הפרופיל המחוטב, זאת היית חיה, חיה, פי, איך שנדחק אלי, באיזה תאווה, פי, לא יכולתי, זה עורר בי גועל נפש, קמתי והלכתי לי, אצלי לרגליי שכב נושא חלומות אושרי, ואני עזבתיו והלכתי לי – – – מפני שאיני יכולה, אני את ראשו, את ראשו ונשיקות ולטיפות רכות, לזה צמאתי, ככה ככה – והוא גס, גס –
מרדכי אינו רוצה לדבר איתי כלום. אשמה אני? אני כבר מתגעגעת אחריו, כך קשה בכל זאת לחיות כשהוא אינו הולך לימיני, איזה רוח טובה מלווה, כשישנה אני סולדת בה, אבל מיד שהוא מסתלק אני מרגישה בחסרונו –
יש לי הרגשות משונות בזמן האחרון, יש כל־כך הרבה מעברים של מצבי רוח משונה –
*
ממשה כרמי־ינובסקי נשתמר בעזבונה של אסתר רק פתק אחד אליה, כתוב על נייר משבצות דקות־גבוהות, במעטפה קטנה ורודה, ללא תאריך:
אסתר!
הנשף המוסיקלי יהיה בלייל שני לא בלייל ראשון
השתדלי לבוא זה יעניין אותך הרבה מאד
פרוגרמה כ"כ עשירה…
חזה חזיתי גם גלה גליתי אך:
ואחרי כן את עמי נדברתי ויעצני עצה.
אם תעני לי על זה אז תהיי ילדה טובה……
משה
הפתק יכול להיכתב במרוצת שנים (1910–1913), אך ייתכן שהוא הזמנה לערב המוסיקלי, הנזכר בהמשך הפנקס, ביום כ“ח אדר ב', תרע”ג, כאשר משה מנגן בכינורו:
משונה, אתמול הייתי בבית ינובסקי, משה ניגן – אנו השלמנו – הוא רצה לאמר לי שלום בראותו אותי, כך אמר למרדכי – הוא כל־כך היה מזועזע, עיניו היו רטובות כל הזמן – והוא הרגיש את עצמו כך לא חופשי, משונה, הוא צעק כל־כך מתוך הנגינה, מה יהיה הדבר הזה בעתיד איני יודעת, אבל אתמול היה יפה – – – ריחות דקים דקים עלו מן החלומות הבוכים, איזה הד רחוק רחוק עלה באוזניי – – – אפשר ששמע גם הוא את ההד הזה ולכן בכה, יש לו נשמה עטופה ערפילי הוד – – – אפשר שנהיה עוד חברים – – –
הערב קיבלתי מכתב מקיפניס [יצחק קיפניס, יליד יפו, המבוגר ממנה בשנה], הוא מתוודה באהבה אלי – איני יודעת מה – יכול היות שזה נעים לי, איני יודעת, הוא כל־כך מגמגם, אבל שם יש לב דופק בשבילי, משונה למה דופקים בשבילי דווקא אותם הלבבות שאיני רוצה בהם – והלב שאני כמהה לו, שכולי משועבדת לו בלי יודעים – הלב הזה עומד, שותק שותק ואולי לעולם בשבילי לא ידפוק, לעולם עולמים – צריך להשיב לו, בכלל צריך לגמור עם קפניס זה אף שאני מוכרחה להודות שנעים לי כשסובלים בשבילי, אולי מפני שאני סובלת בשביל אחרים – לא, בכלל איני יודעת מה מצב ליבי עכשיו, כמדומני שאיני אוהבת אותו כלל, כך כשאני ממששת בשכבות העליונות בליבי, דומה שאין שם כלום, אבל איזה דבר משתקף מתחת, מי יודע מה יהיה עוד מאותו זיק שם מתחת לשכבות האי נוגעות האלה, כן אני יודעת אני בטוחה שהוא יכול להיות לשלהבת שתשרפני עד לבלי קום עוד – – –
*
ה' אדר ב', תרע"ג. כל מצב מרוחי אני יראה שלא תתפתח אצלי שכבה של שומן, אותה השכבה השמנה – פי –
היה יפה הערב, במחלקה דווקא, קרני השמש האחרונות נפלו על הלוח ואחר החלו גוועות אט אט, איזה רגשות דקים החלו להתרומם מאיזה פינה חבויה, דומה לי שגם דזנדרוק הרגיש בזה, ומתוך כך אמר לי אולי לקרוא דווקא את אותו החלק היפה “מיתת נשיקה”, משונה, נידמה לי, לפעמים, שהוא כך מרגיש בי, יש שאנו מדברים אחד אל השני מבלי הוציא הגה, בפרט כשהוא יושב על הכיסא לשתוק, אז הוא כך שקוע עפיס, כך משונה, עיניו תועות ופתאום הן נחות עליך ואתה קורא בהן כבספר פתוח –
על מה אני ערה בלילות, מה יהיה הסוף? לא יבוא, לא יבוא איזה דבר יפה? אה? אני כך רוצה איזה דבר יפה חדש –
עבר חמק דודי – – –
מצאוני השומרים, היכוני פצעוני, קרעו רדידי מעלי – – –
מדוע העולמות כה נוגים – – – כל הפנים מכווצים וכל העיניים תועות, עיני חמדה זאת עיני גלמן ומרדכי, ואני, ואני בתוכם – – – איזה עדר נרדף – – – אנה לפנות מה לעשות – – – האלה הם החיים? או אולי זאת טעות, אולי צריך לחיות אחרת, מה עלינו לעשות, מה?
אנחנו טועים טועים, בוודאי אפשר להועיל לזה, צריך לדעת רק לפתוח את הקשרים המסובכים, כל זה כל־כך מסובך – כל חיינו משונים, תלויים על בלימה, מה יהיה מכל האומללים האלה, צריך, צריך למצוא, אני אשאל –
דבר גדול עלה בדעתי אבל איני יודעת אם יש בי יכולת לעשותו, מפני טבעי או אולי מפני הזיוף, יכול היות, אני רוצה לעשות את ספר זכרונותיי זה לאמיתי, אמיתי בלי נטיות חסדים לעצמי ובלי לעקם את הקו הישר. צריך לתת דין וחשבון, צריך להיות פתוח לאמת לכל הפחות לפנקסי במקום המיוחד הזה –
אנה לברוח, אנה?
בחוץ כך הרבה ירחב, וכוכבים לאור ירח וענני כסף, ואיני מוצאת לי מקום, הלא צריך לעשות דבר־מה, ללכת לאיזה מקום בליל כזה, ולי אין מה לעשות והיכן ללכת – – – כל הגעגועים החמים האלה, למי אתנם, היכן אלך, את מי אשק, ראשו של מי אלחץ לליבי ועיני מי אסגור בלאט, נורא נורא –
איני יודעת, אפשר להשתגע –
בחופש שלפני פסח:
גבעות הירק שטופות חלומות אביב דקים, הגבעות מצד ביירוט כבר הלבינו מן הפרחים הקטנים, כבר פורחים הפרדסים וריחותיהם נוסכים מין געגועים משונים בלב, מעוררים איזה תמונות שחוורו כבר מרוב זמן עתיק, גזוזטרא קטנה שם בבית ההוא ועוד שברי תמונות שראיתי ולא ראיתי, מייבב ערבי צעיר בקולו המלא והמסולסל, ציפור חבויה מצפצפת רגע ומשתתקת, ילדים צוחקים, ועננים קטנים על האופק –
וויינוס – – – ויהנוס –
כל־כך מזמן לא הבטתי אליו ועכשיו הוא נראה לי כחבר שלא ראיתי זה כבר – כן, כן, אני יודעת אותו והוא גם יודע אותי, הוא חרות בליבי, הכוכב הזה, הכל קשור בו, כל עברי, אלי, אלי, איך אפשר להתפזר באופן כזה, אני בזמן האחרון כל־כך ריקה –
הוי האורות האלה מעל הגבעות שמול ביירות, האורות האלה מושכים נשיקות וגלי כאב נוגה מתוך ליבי – – –
מה תרמזו האורות מה? התעיזו עוד? גם עכשיו?
אורות רכים, אורות בודדים, הלא יודעים אתם, הוי מה קרובים אתם לי – כמוהו, כמוהו –
נפשי יוצאת אליכם אורות מהבהבים וכבים –
אילו בא, אילו הופיע עכשיו פתאום מן האופק החיוור, אני כלום לא הייתי אומרת לו, רק –
"אברהם, הבה לי ראשך, בליבי אורות מהבהבים בשבילך וכבים, אבל תן לי ראשך, שערותיך, עיניך – "
האפלולית יורדת, יורדת על הגבעות, על אוקלפטוסים, זמרה ערבית מזמזמת זמזום עמוק ואפלולי, גלי הכאב משיחים ביניהם, ומשתרעים שדות ירק וחיים –
ואני איני
יודעת
אצלי חרבון
חרבון –
הוודאי גמור גמור
ואני אומללה
החיים עוד כך
רחבים איני יודעת
איני יודעת –
חול־המועד פסח:
היום צריכה הייתי לנסוע לרחובות, הם עזבו אותי, נו, זה הכאיב לי אבל לכאורה זה טוב, הן טוב לי כשאני לעצמי וכשאיני נמצאת תחת המון עיניים – פי, עכשיו טוב שלא נסעתי, אבל בכל זאת דבר־מה מוצץ בלב, הצבעים שמה בוודאי מרובים, והרשמים, אני בוודאי הייתי מקבלת שם רשמים, ודוד שם, הילד החביב הזה –
הייתי נפגשת עם קפניס, נו, זה אפשר לא נעים כל־כך אבל דוד זה היקר, והמון גדול כזה, והדרך, והתכלת הזאת שאחרי הגשם, לעזעזעאל, אצלי צריך תמיד הכל להיות מהופך כלומר את הכל מהפכים אצלי, אני, רצית היות מעט מאושרה, לשמוח קצת, באים ומקלקלים לי את זה –
אסרו חג של פסח:
אני פותחת את ילקוטי והמון מחברות מביטות עלי, בחינות רציניות מזכירות חובה, ואני כה רחוקה עכשיו מכל זה – פי, החג הזה עבר עלי באופן נורא כמו כל החגים, כמו תמיד כשכולם שמחים ומאושרים אז אני בודדה אומללה, זה נורא, העלבונות האלה מצד הכל מפתחים בי מין אפטיה רעה, זה נורא –
ואחרי כל זה צריך עכשיו לשבת ללמוד כימיה, אבל צריך להתגבר, אני אשתקע בלימוד באופן כזה שישתכח הכל, צריך, צריך לחיות, להחל הכל מחדש, הלא אני כל־כך צעירה עוד וכבר מתחילות רוחות סתיו להתגנב אל ליבי, נמלאו לי תשע עשרה שנה לפני שבועיים, תשע עשרה שנה! מה? מה? – מה היה? והחיים כל־כך ארוכים עוד, מה יהיה שם אליי – הלב כל־כך מעורפל, מה לעשות, מה לעשות, אי אפשר להתגבר – זה נורא, דבר־מה כך זורם מתוך הלב, מי זה ממית בי את השאיפה לחיים, ערפל קר ואפטיה כזאת אני היו לי, מה זה אני? אני? לפני זמן־מה הייתי עוד מלאה חיים, מה זה נורא – איזה עצב משונה מלווה אותי בכל, אבל כשאני שמחה וכשטוב לי אני יודעת, יודעת, זה הוא, הוא ואהבתי האומללה, המיתר העצוב רועד בלב בלי הכרתי, בלי הסכמתי, מאליו, מאליו, נו, די לך, די, צריך ללמוד, ללמוד היטב –
וכשהלב חלל? – –
אין דבר, תראי, תסבלי, החיים רק עתה החלו, יש עוד כל־כך הרבה לפנייך –
18. חלום מעמק הירדן: בזרועות דיין הגלילי! 🔗
ביום י“א באדר א', תרע”ג, כתבה אסתר בפנקסה: “חלמתי חלום כל־כך מרתיח הלילה – הייתי בזרועות דין הגלילי.” – עתה, באסרו חג פסח, תרע"ג, בהמשך לדברים הקודמים, היא מזכירה מכתב שקיבלה מדין, שבעמק הירדן:
הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל־כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני? חדרי היום כל־כך נעים עפיס, הווילון כבר עוד הפעם מסתיר סוד – וזה נעים נעים, הלוואי שיתאספו כבר מעט סודות עליו, כל־כך פרוזאי נהיה בזמן האחרון –
ואכן, בארכיונה מצוי מכתב בחתימת שמואל, כניראה שמואל דיין, שנשלח אליה באביב תרע"ג, 1913, מעמק־הירדן.
שמואל דיין, יליד 1891, מבוגר מאסתר בשלוש שנים לערך, והוא עתה כבן עשרים ושתיים. ב־1908 הוא עלה ארצה מאוקראינה עם אחיו אליהו ואחותו ביילה, עבד בפתח־תקוה יחד עם אחיו אצל האיכר משה גיסין, אביו של אבשלום, וכן עבד כפועל ברחובות ובחדרה. הוא נימנה על השואפים ל“חקלאות האמיתית”, חקלאות של פלחה, שרק היא נחשבת בעיני חלוצי העלייה השנייה, זאת בניגוד למשק המטעים: גפנים, שקדים ופרדסים, שנעשה לעיקר במושבות יהודה – לאחר הכשלונות הרבים שהיו להם בהתבססות על גידולי הפלחה בלבד. לשם החקלאות האמיתית הוא עולה אל הגליל, עובד כפועל וכשומר ביבניאל ובכנרת, נחלה בקדחת, וב־1911 מצטרף למייסדי קבוצת דגניה.
ממכתבו של שמואל עולה שהוא הכיר את אסתר עוד בטרם הגיעה לדגניה, בשלהי שנת 1913. כניראה שהם התיידדו בתקופה שבה עבד כפועל חקלאי אצל משה גיסין וגר במושב הפועלים הסמוך עין־גנים, או כאשר בא לבקר את חברו מרדכי קושניר, או את אחיו אליהו שהתיישב בעין־גנים והקים משק חקלאי, ולימים נימנה על מייסדי נהלל.
“עוד לא יצאה שנה לעלייתו [של שמואל] לארץ־ישראל,” כותב שבתי טבת בספרו “משה דיין”, “וכבר נערכה בחדרו [של שמואל] בעין־גנים אסיפת תמיכה ב’הפועל הצעיר'. בגלל פיסקה של י”ח ברנר [על השתחררותו מ’ההיפנוז' של התנ“ך] הפסיק הוועד האודיסאי של חובבי ציון את תמיכתו בעיתון. שמואל אמר לאסיפה, ‘אנו נזונים בלחם ובתמרים, נוותר על התמרים ונסתפק בלחם בלבד.’ והוא פרש מטפחת על רצפת החדר ולתוכה זרקו באי האסיפה את תרומותיהם. יחף הלך שמואל מעין־גנים ליפו, לגופו חולצת השבת היחידה שהביא מרוסיה, שחורה. הוא נכנס למשרד המערכת, שם על השולחן את התרומות ואת פרטיכל האסיפה. י”ח ברנר אחז בידו ואמר, דמעה בעינו, ‘האמנם, הפועלים יאכלו לחם יבש בלבד? הכאלה הם פועלי ארץ־ישראל?’"
שמואל, שעודנו רווק, עונה למכתב שקיבל מאסתר, ושאותו אולי כתבה לו לאחר חלומה עליו, הנזכר בפנקסה. שני עמודים אחרונים בפנקס, הכתובים אף הם בעיפרון, ניראים כטיוטה אפשרית למכתבה אל שמואל דיין, מכתב שלא נשתמר:
שוב עלו הערפילים הרכים סביב לראש הזה – – והם כה רכים עד לידי שיגעון עד לידי חניקה מתוקה – – / אליך אל ההרים וכבר בא האם כך די? / אל העמק התפרץ בפעם אחת, איזה פריחה מטורפה, בין לילה נתכסו כרמים סמדר, ותאנות ערומות, השד יודע אותן, התאנה צמחה להן כנפיים, הפרדסים פורחים אחרי [– – –] אחד ירוקים, תך דין יודע אתה ריחות פרדסים הם כך עשירים, וזמירים דין זמירים יש לכם גם וזיתים חבויים וגבעות בודדות כאלה – / אסתר / על העמק.
ושמואל לאסתר, בתשובה על מכתבה:
לאסתר שלום וכל טוב אמן סלה / נחנקים אנשים מרוב אושר, נחנקים אנשים מחוסר אוויר לנשימה. / מה נורא להיחנק משפעת אוויר במרחבי שדות!… / חניקה כזו באה לאיש שמאווייו גדולים וליבו צר. / במרחב אנחנו ננסים.. / את מדברת על זולת ואני – על עצמי / את – על הסביבה הצרה ואני על הלב הצר. / המרחב שופע ושופע דורש ודורש והלב אינו מכיל, והצעדים – צעדיי ננס… / מאוויר מחניק לעקור את הרגליים. / ואם להיחנק משפעת אוויר במרחב ולא בגיא מחוסר אוויר.. / ולמה לא ידע חברך מכל חייך? / אני חברה אחת לי – המחרשה, את הכל הכל אני מוסר לה את – העלומים.. / בשעות העייפות הקשות אני פולח את האוויר ביריות לתוך ההרים הכחולים הזקופים והגבוהים, אבל, גאים הם – נישארים ברוממותם. / אפשר גם להרוות בדמעות שעל שפת הירדן את החול, אז מתרחב קצת הלב. / במכתבך הרגשתי “רוחי”, זה לי חמש שנה שריח זה לא בא לאפי, חן חן! / אני מתאר לי שבחדרך הייתי יכול לחלום הרבה ולחלום, ולחלום… / ולמה תזכירי לי ריחות פרדסים? / הן שיכור אני מהעצים המעטים שהחורף נטעתים על גדות הירדן, אך לא הפרחים שיכרוני כך, הנטיעה עצמה… / הפרח הצרוף בזה של צעירות כנרת הוא. / אביב? חייך שלא כל בר־נש ירגיש בו פה אצלנו / אנחנו הרינו יודעים כבר שהתור בא ל.. להלביש סנורים לפרדות, מגבעות קש רחבות לראשנו. חיטה הלא ידוע שהיא פורחת בזמן כזה שבני־אדם לא רואים, לא מרגישים בה. תאנים, פרדסים, גפנים, מאין אלה לגליל? (קרי – למידבר..) עוד דבר, את הירדן אפשר כבר לעבור ברכיבה וגם זה סימן.. אנחנו התושבים פה מרגישים גם בערבים את ההבדל בין סתיו לאביב.. / ומה הנשפים אצליכן? והטיולים?.. ו? ו? הלא תספרי. / שלום למרדכי לחמדה / משמואל / אביב. התרע"ג. / עמק הירדן. מזרחה.
שמואל מוסר במכתבו ברכת שלום לידידם המשותף מרדכי, כניראה קושניר, ולחמדה, היא חמדה מרגלית, לימים דיסקין, בת־כיתתה של אסתר בבית־הספר החקלאי. מרדכי, במכתבו לאסתר, מזכיר גם הוא את שניהם: “כמה עמוק הוא כאבו של דיין בדבריו אל חמדה.” – ובראיון לאסתר הגר מספרת אסתר כיצד מבשילה בה ההחלטה ללכת לדגניה: “ראיתי בנות מבוגרות ממני אך מעט, שעזבו בית והורים ובאו לארץ. שאלתי את עצמי: היכולתי גם אני לעשות זאת. לא הייתי בטוחה. קניתי לי חברים מביניהם: מרדכי שניר (קושניר) ושמואל דיין. הם היו תלמידי ברנר וגורדון. מהם קיבלתי את ‘הפועל הצעיר’, את הספרות הפועלית.”
נפשה הסוערת של אסתר מלאה התלהבות של אהבות אחדות בעת ובעונה אחת, וכולן אכזבות, והיא נמלטת מאהבה בלתי־אפשרית אחת אל זו המקבילה לה. ייתכן כי מכתבו של שמואל דיין מצית גם הוא את דמיונה, אף כי אין בו שום גילוי של אהבה או הבטחה, אלא הלכי־נפש בלבד – למעט אולי הפרח “של צעירות כנרת” שהוא שולח לה ושייתכן שהוא־הוא הפרח הזעיר, המיובש, ששמור היטב בפנקסה עד עצם היום הזה.
וכך, בתמוז תרע"ג היא עתידה לשוב ולכתוב בפנקסה:
אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש – יש לי אהוב שחור־עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, “הגליל” אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו [הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו] המלאות הוד –
ואולם כאשר אסתר שקועה בחלומה על אהובה הגלילי, שאולי לא המשיך לכתוב לה ולעדכנה – כבר נמצאת בחוות יק"א בסג’רה דבורה זטולובסקי היפה, שהגיעה בפברואר 1913 לדגניה, אף היא מאוקראינה, הספיקה למשוך את ליבו של שמואל דיין, ולעזוב, אך לשמור על קשריה עימו.
19. "אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – " 🔗
כותבת אסתר בפנקסה:
שבת אחרי פסח. כל־כך טוב לחיות, חיי! זה טוב, כל־כך נעים, זיתים אלה, הערימה הזאת, השבילים האובדים בין הגבעות – – –
שוב החלו הגלים החמימים להתהלך בלב –
הערימה כה ריחנית, יונים הוגות למראשותיי, ועל הזיתים משתפכים שירי עגבים ככה חמימים, צופני חן, אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב –
דוד’ל הילד, הן גם הוא ציפור חן קטנה, שם על יד הירקון בין קני הסוף, שמעתי, האזנתי לליבו הדופק, לב ציפור קטנה, חיי – חיי – זכורני כשהייתי קטנה והייתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט –
הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר… פרר… רגע על הבד רגע בחול ופרר…
ומעופן של היונים כך עדין, צנוע, פהי… פהי… וחוצות הן באוויר הכחול – – –
וקול הזמרה דומה לזמזום העמום של דבורים וזבובי הקיץ, ומתערבב איתו – וראשי האוקליפטוס, כובד עליהם מרוב מיץ ודמים ירוקים, והם מרכינים אותם בחן על כתפי, את ראשיהם המסולסלים הפרועים –
והמערות הקטנות שבין השיבולים כל־כך אפלות ומסתירות סוד, שם ציפורת זעירה שקופה נמה בצל עלה דקיק, והשיבולים באפילות, ומסתירות על גוה הקטן, שם שני זבובונים גמישים מתנשקים שם, ציק – עוד טרם צמחו כנפיהם – ולחש חיים עולה בסדקי הערימה האפלים….
סוד סוד סוד, גלים שמחים בלב – – –
צללים מתחלפים, ערב, מתקרב קץ, קץ כל בשר בא, מחר לבית־הספר, קץ לשעות היפות, כל־כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש, מחר ספסלים, מורים, שיעורים, היום גלים חמימים, זיתים, מוצפת ערגה וכל טוב – – –
יום ראשון. בוקר על גבעות וגיאיות, על פרדסים וכרמים מעורפלים, אוקליפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה, שלום לחופש: הנה הבית־ספר נשקף אלי, תיכף אהיה שם, אשב על ספסל, כמה זה מוזר!
יום ראשון בערב. זה אם בכלל מה זה איכפת לי, זה מנעים עלי עוד יותר את עולמי, את שעותיי החופשיות והיפות, מתוך הכימיה פתאום עולות הכנפיים הלבנות בתוך, בתוך הכימיה כל… לא מתוכה אלא מתוכי שיושבת בתוך הכימיה –
לא מרדכי, הלא יש חיים עשירים מגוונים – זה נורא, נורא, אפשר להיחתך – בתוך כל זה יש פתאום עם משה, לי כל־כך צר, כה צר, אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – שוב אחת נחנקת בתוכי בתוכי – מרדכי זה, הוא הוא?
אי החיים הגדולים, איים? יהיו קצרים קצרים, בלבד שיהיו יפים, שיהיו יפים, מרדכי אני רוצה עכשיו איזה דבר גדול – אמור איזה מלה גדולה או מרדכי, לך לגליל –
רגשות משונים מכבידים על ליבי, אני כופפת תחתם, אולי אפול, אני יודעת, הלא צריך לפתור פעם לתמיד, הלא אין אני זאת לובשת הצורה הארורה שמדברת אליך אלא אני אני, הלא יש בי כוח לגמור את הכל – למות, אבל אין יותר בכוחי להתאבק להתפתל ככה, זה קטנות ככה, והאהבה הפעוטה הזאת – פי – זה נורא, יש את נפשי לפעמים לנפץ את הראש הזה הזעיר אל ליבי החולני, ליבי, ששם שדים בדרך מרקדים עכשיו, הלא יש כל־כך הרבה חיים, חיים, מרדכי, מדוע כל־כך צר לי ומדוע אי אפשר לי לבאר מה שנעשה אצלי שם –
מרדכי אתה רואה שושנים כל־כך אדומות ומלאות, אני לא אתן מהן בכוס שתיבולנה שתיבולנה בעודן מלאות אדמומית, אדומות –
ובת הלילה הקטנה הזאת תאיר להן באורה הנוגה המיישן –
האפלולית כותבת באצבעות כחולות חוורות לתוך כל קמטי הווילון הלבן ולקמטי נשמתי החולה –
“שעת רחמים” שעת רחמים – – –
ה' אייר, תרע"ג. הנחמה היחידה שיש לידי עלי אדמות זהו העיפרון –
– נו ולהיכן אני שייכת? הלא דבר־מה מקשר אותי אל כל זה בקשר אנסטנקטיבי, הארץ, השאלות האלה, היו הפועלים – אבל מדוע זה מיטשטש אצלי ככה, הלא אני – היית צריכה באמת להיות אחרת, אני מרגישה בזה –
אבא הוא טיפוס רך, האישה הזאת מטשטשת אותו לפעמים, כמה אבא זה בעל צורה ושלם, שלם – ואני, אני הלא אמורף, אמורף גמור – – אני יכולה כך להתגבש בעת שאני יוצאת מתוך עצמי, וזוהי תשועתי לצאת מתוכי, אני צריכה תמיד תמיד להיות מחוץ לי, ממעלה ממני, אני בעצמי נערה, נערה במלוא מובן המלה עם כל הרכרוכית הסמרטוטית הזאת וההסתפקות הדלה, ואף זו אינה שלמה, תמיד מנקר דבר־מה בלב, הניגודים נוראים, אני ו“הנערה הרכה”, ואפשר שכל זה באמת רק מתוך “הנערה הרכה” –
רוחות הומות בעמק וקוראות, מתוך גודל דורות קוראים לי, מהד רחוק בלבבי –
ונערה חציה “מתוקה” חציה מרה וגם כבדה קצת, אף היא קוראת עם עלבונותיה, יסוריה היפים, השיכחה, ושמחתה המלאה תוגת עולמים –
לא “הכמות” ולא “האיכות” ולא “המציאות” אלא התוך, מיתר הנשמה, זה הוא העיקר –
וכשאני למשל לוחצת מעילי זה אל שפתיי, וריחות גשם עולים לאפי ונוגעים שם במיתר, והמיתר מכוון באותו רגע, והנה אותו תו שאילו הייתי באותו רגע לוחצת שפתיי אל תלתל שנשמט על מצחי –
החוץ אינו כלום, העיקר הוא בפנים, החוץ בא רק להלביש צורה לפנים, החוץ נוצר בשביל הפנים, הפנים יכול לחיות גם בלי חוץ אבל מפני שישנו במציאות לכן נעשה למשרתו של הפנים, כל מה שבתוכי דמותו של החוץ והחוץ רק עבד לתוכי –
כל הסובבים אותי משמשים צבעים לנשמתי, התוכלו, הגוונים בתוכי, ויש רפלקציה, והם שבים לאוויר העולם והם דלים וכל הרואה אותם מאלה הסובבים אותי יאמרו – דלה, דלה, מה דל – מאין הם יודעים אם לא מתוכי יצאו דלים, וכך בתוך אווירם נעשה כך, החל החוץ –
ומה מושק’ה זה כשנוהגת בו כי הרי הוא אדם, אותו אדם שהוא, אלה שאנשים – אלה, כשניעורים מיתרי ליבי להשתאות גדולות נבלעים כל הגבולות הדמיונים שהיכלי הגוונים זקוקים להם לפעמים לבניין השמיים שלהם – והשמיים אינם ניבנים מן הארץ לבד, והארץ וגווניה נבנית מהשמיים ונופים משם מן האחד לשני רועד הומה – – –
י“ז אייר, תרע”ג. ריחות חלומות עמומים מתוך המנגינה הזאת, שביל מתפתל בין עשבים ירוקים ופרחים כחלחלים, מתוך השביל עולה נער, מגבעת רחבה חבושה לראשה, ועיניו כחולות חולמות מתחת לה וחליל בידו ומנגינות משתפכות מן החליל מנגינות ירקרקות וזהרורי חלומות סביב, ונגוהות קופצות וצללי חלומות ניכרים שמהן נפשי מרחפת בין צללים ונגוהות נכחה – מעולפת פרחים כחלחלים ועשבים רעננים –
חלומות לא מתוך –
מתרחבים שדות ולפניי ממבין ים שיבולים מציץ ראש מרים מתחת למטפחת לבנה מגל בידה בגל על יד הגדר האפלה כתמי אור ירח מסתנן מבין עלי התות ונופל על העשבים, הארגז על יד הגדר, אני ומרים ולחש נשמות בינינו – ירדניה והמון אורות –
וגעגועים למרחקים המעורפלים וכמיהה ושני לבבות אפרוחים רועדים דופקים הומים תחת שפעת אור פתאומי תחת התות על יד הגדר –
חלומות לא מכאן אני חולמת –
שבת, לפני ל"ג בעומר. כבד הקיץ, בזרועותיו כרמים פרדסים ושדות – ומתוך ירק הקטיפה של אוקליפטוסים ותחת נשימתו החמה נתכסו גפנים מראשם עד קודקודם לחלום, חלום געגועים ורזים משחירים נזדקפו בגאון אחר יפה ראש, נשיקות מרעיפים ראשיהם, נשיקות ירוקות ריחניות שחורות לגדרות המימוזה השעירה, שרקו תלתלי הזית וכבדו, וצללים חדשים קרירים, נגוהות חדשים, נסך הקיץ לתוכם –
ערימות זהובות צצו בחצרות, ובצידי הדרכים מתבשלים עשבים צהובים של שמשוניות קיץ לבנות על כל רגב ועל גדרות הרוסות –
האוויר מלא מנגינות קיץ, אפרוחי תרנגולים צעירים, קולות דקים צרודים לתוך העלים, צרצרים מנסרים בקולות דקים בתוך הדממה –
כ“ב אייר, תרע”ג. מדוע יש לי מוסר כליות, כלום חטאתי באמת? אני בעל־כורחי לובשת את המשקפיים שלהם, מתוכם אני שופטת עליי, עליי, ואני בעצמי, נו אני לא יכולתי לעמוד בפני מבטו החצוף והמגרה, פרצתי בצחוק והתאדמתי, נו מה אעשה! מדוע הוא מביט אליי, דווקא אליי, זה לא נדמה לי, כך הוא באמת, מה הוא רוצה ממני הן אני איני יפה, יביט אל ברכה, אליי הלוואי שיחדל מהביט אליי, אני מוצאת מתוכי תחת המבטים האלה – פי – אני כל־כך מתפזרת – פי – זה כל־כך לא נעים לי, היום הוא בוודאי חשב – – – מי יודע מה שחשב – זה הלא משפיל – צריך להיות גאה וקרה, וודאי הלא שללי יהיה כלום, מה יש לי, דבר־מה, זאת אומרת, נעים בלב, היום צריך ללכת למרדכי, צריך כבר להוריק כל זאת – מדוע לא ניגש אלי דוד כשראני אה? מדוע זה? וקפניס עמד על המדרכה והביט והביט – –
ליבי נוקפני ומתמלא רחמים עליו, מי עוד יודע צערו זה, כמוני –
קפניס כואב היטב, הלב כמו אצלי –
כמה כל זה משונה, צעיר זה הולך וכלה בשבילי ואני נפשי חולה באחר וזה האחרון מכלה אותי גם כן –
ר“ח סיון, תרע”ג. עיני ד. [דיזנדרוק] מתיזות שביבי חיים, הוא כך מלבב בעיניו, בצחוק שלו, והוא כך דומה – – – איזה חלק מזה שיש לאברהם אצלי נתמסר לו מבלי ידיעתי – ובזה אשמים רק קלסתר הפנים האלה הדומים לפני אברהם, העיניים האלה, הלחי הגלוחה, השערות, צבע הפנים ובפרט העיניים, כשהן מאירות פתאום –
שטות, אני עוד חולמת אודותיו, הלא צריך לעוקרו מן הלב פעם לתמיד, הלא אני יודעת שאינו שלי, זה הלא כבר ברור, והלב אינו מאמין, אינו רוצה בשום אופן להאמין, ומיישן את עצמו במיני חלומות שלעולם שלעולם לא יתגשמו, הוא אינו שלי, אתה שומע? לב, לב, אתה שומע, הוא אינו שלי ודי –
נו טוב, אני יודעת, אבל מה, הלא אני אוהבת אותו כל־כך, הוא טבוע בתוך נשמתי, אני לעולם לעולם יחיה בקירבי, אי אפשר להיחלץ ממנו כמו שאי אפשר להיחלץ מנשמתי כל זמן שאני חיה –
כינור מרטט לי – –
הוא איננו שומע –
אחת היא לי אני אוהב אוהב אותו לעולם לעולם – – –
פרחים רעננים נפתחים אחד אחרי השני לבנים אדומים ורדיים ואצלי נחרצים קמטים במצח ועל צווארי שהיה כך פורח יוצאות יבלות קטנות –
שבועות. שטות, איזה קמטים, מה? זה עתה נמלאו לי תשע־עשרה שנה, שטות, עוד החיים משתרעים לפני בכל כוחם, עוד החיים קוראים אלי במלואם, קוראים, קוראים מתוך צללי זיתים מתוך אוקליפטוסים רעננים וגבעות חולמות –
שני צעירים אוהבים אותי בלב ונפש, אחד – בעל נפש גדולה ויפה, אחד קטנטן אבל נאמן ככלבלב –
סוף סיון, תרע"ג. נפשי דורשת את מזונותיה ואלה ניתנים לה בצרות־עין נוראה, זה חטא – הכל חוטאים נגדי – הנפש צמאה ועורגת, עורגת עד להתמוגג – כחליל זה מעל הגבעות –
ליצור לי את המזון הזה מתוכי אינם נותנים לי, ‘הכימיה’ החריבה את העולמות היפים שלי, זו השפחה הקפדנית של הרגש, ומן החוץ אין לי מזון – ואני נשארת קרח מכאן ובכך מכולם, דבר נכבד נעשה בקירבי, הלוואי שלא תהיה כך עד החולשה והפזרון בו – אני –
היחסים מתחדדים ביני ובין כל הסובב אותי, מפה מצבי כל־כך טרגי קומי במושבה בשל הסביבה עד שזה ממאר עלי את החיים, תאר בנפשך שאני כבר מסכימה שהטיול על הגורן נהיו לי לסיפוק באין ברירה, התבין שגם זה אינו ניתן לי משום שהבריות מתרחקות ממני על זרותי והתהפוכות שברוחי, כלום יכולים הם להשיג את נפשי המשונה –
רוחי צמאה וליבי נעכר מכאב, כל־כך צר וקטן הכל, אין על מה לשפוך כל מה שהומה בנפשי ואני מתדלדלת מפני שאינם נותנים לי להתבצר בתוכי, הכל שר ומדבר אלי ובנפשי יש עולמות, עולמות חדשים רזיים שלגלותם כמוהם במציאות – בתוכך נוצרו –
ואני בעצמי, מרוב צמאון וכאב נעשית כמוהם – ואני מעטפת מלבישה את רזי נשמתי, את געגועי הערטילאים – בשר ודם, מרדכי, יודע אתה מה הוא לי אברהם, נושא שהמון סודות והשפעות בו מפינה אחת של לבבי, גם עכשיו זה נעלה, עד היום הזה לא נפל שם דבר בפה במושבה – בא שינוי, וזהו שיעבוד כלפי השפעתם, החוץ, הכל מדברים כך על זה, הם אומרים – “נער בגד ונערה סובלת” ואף אני בפה ובעיניים בשר אומרת אחריהם – אברהם בגד, אולי הלב שותק ומתקפל באותו רגע ושומר על איזה דבר בגיחוך קל –
20. ד"ר אברהם־חיים גרין יגיע לצפת, ואסתר: “אני הולכת הגלילה!” 🔗
“נער בגד ונערה סובלת.” – “אברהם בגד.” – יומנה של אסתר מתאר את המתח המצטבר ומבשיל בה בשלהי 1913, וסופו בהחלטה לעזוב את הבית ולהצטרף אל חברי קבוצת דגניה, ממנה היא עתידה לחזור למושבה רק בקיץ 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם.
בסוף סיון תרע“ג נודע לראשונה לאסתר בת ה־19 על קשריו של ד”ר אברהם־חיים בן ה־21 עם חיה ינוביץ', ואולי גם על כך שהתארס עימה. אין לדעת אם בתקופה זו הוא עדיין היה בביירות או שכבר שימש כרופא בצפת, דבר שמעורר אותה ללכת לדגניה ולהיות קרובה אליו ולנסות להשיב את ליבו אליה.
כאשר סיים אברהם־חיים את לימודי הרפואה בקולג' האמריקאי בביירות, הצטלם ושלח את תמונתו לאחיו יהושע, ועל גבי התמונה רשם:
יהושע חביב, אין אני חושב עוד על מה שאעשה אחרי שאגמור את חוק לימודיי. רעיונות שונים מבצבצים ועולים בעירבוביה ונעלמים כמו שהם באים – ומתוך כולם נשאר החשק העז לראות ולהינות מזיוו של העולם הכללי והמדיציני הגדול, ועם זאת יחד ההחלטה לחיות בארץ־ישראל.
במכתב שכתבה לי מירונה בתו בספטמבר 1994 היא מספרת:
הרושם שלי הינו שאבי, וכן אסתר ראב, היו היחידים במשפחה באותם הזמנים שהיו בעלי תודעה ציונית ממש, חברו ל“חלוצים”, לסופרים ולחולמים של אותה תקופה. הורי אבי – טובה ויעקב גרין, לא ידעו עברית בכלל, אם כי סבתי היתה ערה אינטלקטואלית וקראה יידיש והונגרית. אני זוכרת שראיתי בביתה את ה“פורוורטס” מארה"ב, ביידיש. הספקתי לפגוש את דודיי יצחק ויהושע – הם לכל היותר גימגמו בעברית. אסתר ואבי שלטו בעברית ואף חיו אותה. הוריי דיברו ביניהם רק עברית ואותי גידלו על טהרת הלשון העברית.
לפי מה שהבנתי מסיפורי אימי, התאכזבה המשפחה מאוד מהחלטתו של אבי להקדיש את עצמו לעבודתו כרופא וללכת לגור באותו מקום בו יהיה דרוש ביותר. אימי אמרה שהתלבט בין עזה לצפת.
נוסף לכן התאהב בצעירה “רוסיה” שבאה ארצה בגפה ושלא היה לה כל קרוב משפחה בארץ. אימי באה לביירות לאחר שהייה קצרה, כניראה בארץ. לדבריה אסר עליה ד"ר שינקין לעבוד עם שאר הצעירות (למשל, האחיות קטבורסקי) בקטיף השקדים בגלל מחלת האוזניים ממנה סבלה שנים רבות. היא באה לביירות כמורה לתפירה וכמדריכה מטעם חברת זינגר. ראיתי תמונה שלה עם תלמידותיה אלו, – כולן בחורות בריאות מבנות המשפחות היהודיות המכובדות בעיר. היא התיידדה עם הסטודנטים היהודים. היתה לי תמונה שבה צולמה כל החבורה בעת טיול או פיקניק על מורדות הלבנון.
אבי וחברו הטוב ד"ר שטיינברג התאהבו בה. בתמונה הגדולה שהיתה תלוייה על הקיר בדירתנו מצולמת שלישיית חברים זו כאשר אימי יושבת על כיסא והצעירים עומדים למראשותיה. בין לבין אימי חלתה באבעבועות שחורות ואבי סעד אותה במחלתה. פניה נישארו מחוטטות בצלקות האבעבועות עד ליום מותה.
חיה בחרה באברהם. ד“ר שטיינברג המאוכזב היגר לארה”ב. אברהם רצה לתת לחיה טבעת אירוסין, אך היא סירבה לקבלה “עד שיגמור את לימודיו ויקנה לה טבעת ממשכורתו.” אברהם מסיים את לימודי הרפואה. הזוג החליט להינשא ולקבוע את מגוריו בצפת. חיה ביקשה לנסוע קודם לבסרביה לראות את משפחתה, אותה לא ראתה מאז עלייתה ארצה. אברהם נסע לצפת, אירגן דירה, בעזרת חברו המסור מנחם כהן שגר בצפת, והפציר בחיה שתבוא אליו. חיה הסכימה לבסוף לבוא להיפרד ממנו לפני נסיעתה לחו"ל. משהגיעה חיה לצפת פרצה מלחמת העולם, הדרך לרוסיה נחסמה. הזוג החליט להינשא. הורי החתן באו מחיפה לטכס החתונה, למרות התנגדותם. עם “הרי את מקודשת…” התמוטטה אם החתן [טובה גרין] והתעלפה. מיד לאחר החתונה חזרו הורי החתן לחיפה.
אין בידי מסמכים המאשרים את לוח הזמנים של כל האירועים הללו. אינני בטוחה בתאריכים שמסרתי לך, כשריאיינת אותי. ייתכן אפילו שאימי עלתה ארצה לפני 1911, או ששהותה בארץ לפני הנסיעה לביירות היתה קצרה ביותר.
בראיון שקיימתי איתה בשלהי 1991 סיפרה לי מירונה כי ב־1912 בקירוב, לאחר שהות קצרה ביפו, הגיעה לביירות אימה לעתיד, ושימשה כמורה למלאכת־יד. “אמא שלי טענה שהיא נולדה ב־1891, בעוד שהלשונות הרעות במשפחה טענו שהיא היתה מבוגרת מאבא לפחות בשנה.” חיה ואברהם־חיים התאהבו והחליטו להתחתן. חיה מתנה זאת בכך שימצא לעצמו עבודה עצמאית והוא מחליט לעבור לצפת שבה אין רופא יהודי. לדברי מירונה:
הם היו די ציונים, הוא ואמא שלי, כדי לבחור את צפת בצורה שכזו. גידלו אותי בעברית מיום היוולדי. לא רק שכתב עברית טובה אלא זו גם היתה השפה שבה הם דיברו. אבא היה מאוד רך. מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק. חברות של אמא שלי, ידידים שלו – אומרים שהיה מאוד נערץ, בצפת, על כל האוכלוסיה.
כאשר אברהם־חיים מתקרב לסיום לימודי הרפואה, ומתעקש להישאר בארץ־ישראל, אזי אחיו המבוגרים, בעצה אחת עם ההורים, מכינים לו קבינט בחיפה, ומצפים לכך שהוא לפחות יעבוד בה כרופא. מצב האחים איזאק וברנארד כבר היה טוב. הם הביאו את ההורים לקאהיר ומימנו את לימודיו של אחיהם הצעיר אברהם־חיים. אבל לבסוף הוא מאכזב אותם ואינו נוסע לקאהיר אלא מחליט לשמש כרופא היכן שצריכים אותו ביותר, ולא במסגרת החברה המשפחתית של אחיו. הוא עושה זאת מתוך אידאליזם, ומגיע לקרע עם המשפחה. ואכזבה שנייה שהוא מסב להם היא שאינו הולך לחיפה אלא דווקא לצפת. חיה מבקשת לנסוע לבסרביה, לבקר את משפחתה, אך אברהם־חיים משכנע אותה לבוא קודם לצפת, לראות את המקום. וכשהיא באה לצפת – הם מתחתנים: אברהם־חיים בן 22 וחיה בת 23, והיא כבר נישארת עימו כל ימי המלחמה העולמית, עד מותו.
על מצבה של צפת ב־1908, בתקופה בה מתחיל אברהם־חיים ללמוד רפואה בביירות, כותבת ביומן־מסע הסופרת נחמה פוחצ’בסקי:
הנני בצפת. רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ, שמפיצים ריח נורא… רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת!
בהתהלכך בים של רפש זה הנך שואל את עצמך: איך חיים פה אנשים, איך לא מתפשטות מחלות מתדבקות? ובזכרך את הסביבה הנחמדה אומר הנך לנפשך: בוודאי רוח־ההרים עוצר.
גדולה השפעת הצרפתית בצפת, וגדולה ממנה השפעת המשלחת [המסיון]. רוב המשפחות, בייחוד הספרדיות, אינן שולחות את ילדיהן לגן הילדים העברי, ומבכרות הן עליו את בית־הספר של המשלחת, הנותן להן גם בגד לילדיהן.
כמאתיים ילד מתחנכים בבתי־הספר של המשלחת, מלבד הצעירים והמבקרים את שיעורי הערב שלהם בחשאי. אלה המה מחנכי הדור החדש שלנו בעיר הקדושה, צפת! ועוסקת המשלחת ברפואת הנפש והגוף, כי רופא יהודי אין בצפת. וגם בית־ספר עברי אין בצפת. אין, אין…
כאשר מחליט אברהם־חיים לבחור בצפת, כחמש שנים לאחר מכן, המצב, מן הסתם אינו שונה בהרבה.
על הנסיבות שבהן מגיע ד"ר אברהם־חיים גרין לצפת מספר לימים ידידו זאב לייבוביץ:
בטעות חשבו את הד"ר גרין לבן־צפת. בהיותו תלמיד בבית־הספר לרפואה בביירות הצטיין כבר כעסקן ציבורי. הוא עסק בהפצת הרעיון הציוני ובהגשת עזרה לחברים הזקוקים לה. הפרופ' פרידנוואלד מבאלטימור, ראש ציוני אמריקה, סר בזמן ביקורו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה לביירות. כאן נפגש עם התלמיד הצעיר גרין, שעשה עליו רושם טוב. הפרופ' פרידנוואלד ביקש מגרין לעמוד איתו בקשרים ובחליפת מכתבים. אחר גמר לימודיו קבע גרין את מקום מגוריו בצפת והתמסר לעבודה ציבורית.
21. דיזנדרוק עוזב… וזלזלה כותבת לו שיר. 🔗
בשלהי קיץ תרע“ג, 1913, נמשך היומן – התחלות של סיפורים, הלכי־רוח, תיאור המתח המצטבר בבית, המשך האהבה הנכזבת לאברהם־חיים וחלום מפורט עליו ועל אחיו ברנארד, השבים ומבקרים בבית הוריה במושבה; והפיצוי, המתסכל לא פחות – ההתאהבות במורה הצעיר דיזנדרוק, שגם הוא בלתי־מושג לאחר שהוא עוזב לפתע את המושבה ונעלם מאופק חייה. ובתוך כל אלה בוקע בתוך היומן הד למאורעות הימים: השומר שמואל פרידמן שנרצח בגבול רחובות־זרנוגה בי”ח תמוז תרע“ג, ו”עוד שומר נהרג ברחובות" – דוד לויתן, שנופל בכרמי רחובות ביום ב' בחודש אב, תרע"ג.
הזית
[התחלה של סיפור]
פה שעת הצהריים, השמש עומדת באמצע השמיים והזית ספק מטיל צל והרבה ספק מזכיר רק צילו, הוא סגפן על עצמו וזוקף נשמות כחולות ירוקות, וזוקף עצמו בלחישת זלזלים חבויים, הזית הוא בצל הלילה עם קמטיו הכהים והבהירים, הלילה, בענפיו הנפתחים ונפגשים פתע כמתוך חלום, האור כחול, לנוח, וכנפיים, והיונים המרפרפות בתוכי, פתקאות אהבה, ועב קטנה לבנה אחת, שייה תועה מושיטה צוואר צחור ונמוגה, ושחורים ירוקים גם הפרדסים הגאים, אצלם למראשותם על הגבעות כרמים צוחקים דוק בהיר –
סוף סיון, תרע"ג. כבר אני שומעת את המיית הבית הזה כהד רחוק, כבר זה מאחריי, אני מכבר מכבר יכולתי, אבא יקר זועף ולא נרגע, אבא זה – – – אמא, אש וגופרית היא ממטירה על ראשי, וכי מה חטאתי –
תמוז, תרע"ג. אשרוט בבשרי באותם הקוצים החרבים שקרעי נשמתו היפים תלויים עליהם, אשרוט בכדי שיישאר הרושם הזה שאשר במצב הרוח הזה תמיד תמיד קצרה הלשון מהביע –
אני יודעת, אני מרגישה, אני מחבקת את האפס הגדול,
זה היה משה –
אני מרגישה, אני חובקת את האפס הגדול, את כל החלל הריק, לא, לא זאת, את רוח נשמתי, התועים בקרבי, אני שעת אושר – והחלל חדל להיות אם רק יש לו איזה תועים שם –
דודל אתה מבקש – ואצלי עכשיו סימפוניה שלמה ואיני יודעת איך לדלות דבר־מה ממנה בשבילך, אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש –
יש לי אהוב שחור־עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, “הגליל” אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו המלאות הוד –
דוד אצלך נוצרות אלי ארצות זמירות חדשות מדי פעם, אלוהים יוצר, מהיכן הן באות אלי – אולי מתוך אותו הפרס הגדול שאני מרגישה לי בו, חובקת אותו לעיתים טובות –
איוב ושיר השירים מפני מה באו זה אחר זה? שניהם נוצרו בלב אחד, לב חודר צוחק ובוכה ובוכה וצוחק –
שלום לך – יש אותך ילדים צוחקים ובוכים? ואריה בלומברג? אמור להם שלום ממני –
כ' תמוז, תרע"ג. בחלום חלמתיו, זה כבר לא ראיתי אותו [את אברהם־חיים] בחלום, הלילה היה אצלי, אנחנו דיברנו בידידות כל־כך, אני עמדתי קרוב קרוב לו והחזקתי תוך כדי דיבורו במעילו והוא ליטפני ודיבר מגוחך – וגופי גמיש וארוך קצת ומחשבתי אצלו ואני הרגשתי את הכבלים הנעימים והמעיקים סביב לגבי ואפריד כי הוא כמסתיר איזה דבר גדול כרוצה להסתירו ביחסו הידידותי –
ואחר טיילנו על יד ביתנו שמלפניו אנו עוברים, הנה הגזוזטרא הקטנה והוא לידי – – גל עברני אני אליו, הם חיברו פה את הגזוזטרא הקטנה עם השנייה – – –
והוא אליי – “זה הוא הבית שלכם?” – דממה, אנחנו שבים ואני כבר בביתנו בו אבא ואמא ואחיו ברנארד שבא איתו, ברנארד הולך לפוסטה לרשום נומר וגם הוא איתו. אני אליו: “אתה נוסע מחר?” והמילים מגיעות לאוזני עצמי ומסיבות שם כאב נורא –
הוא: “לא, אחי, אני עוד נשאר אצליכם, לא כל־כך מהר תתפטרי ממני,” אבן נגולה מעל ליבי ואני כשיכורה, הוא פה איתי יחד הוא! הוא! ואני רוצה לתפוש זאת בשלימות בתוך הכרתי ואיני יכולה, רק איזה קסם ובלבול בקירבי, אני רוצה לחקוק אותו בזכרוני, את רשמי פניו, את קומתו, בכדי שאוכל לתפוש אותו לתוך הכרתי, ואיני יכולה בשום אופן, רק איזה דבר מתוק מרנין משתפך בכל אבריי בכל חושיי – – –
יש בכוחה של כל הקטנות היפה הזאת לתת ולהרחיב קצת את הדמיון, בית פסקאל, זה הפסנתר, התמונות, משרות עלי רוח שונה, איזה אצילות שפוכה בכל ומעוררת חלומות, השטיחים הקטנים, הפסנתר השחור, כל אלה מעשירים את הדמיון ואני ישבתי והתענגתי על שיחה קטנונית עם ד"ר פיקהולץ בעת שכבר ידעתי שברחובות היתה התנפלות וכי נהרג יהודי – אבל אני לא השגתי זאת כך, הלא דרכי תמיד, כשרון, דבר מושג אצלי אז איני יודעת אותו מהו דבר שמח או עצוב –
אחרי כן בערב על יד הפוסטה גם כן לא היה עוד הדבר בתוך השגתי, ובלילה על האזכרה, ויעקב רבינוביץ עומד והנרות מהבהבים והרצל גדול ושחור מביט מעל לראשו –
"אנו צריכים להזכיר מקודם את השומר שנהרג ברחובות – "
השגתי, רעד עבר בעצמותיי, כרבע שעה הייתי תחת רושם זה ואחר פג ואני אחרי כן דיברתי וגם התלוצצתי עוד –
מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי –
אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא, בכל אופן יש לקנאות – היתה הלא התעוררות, הם הגינו על המושבה! – ונלחמו וניצחו!
משונה, דזנדרוק נוסע!
מה לי ולו?
כך חשבתי אולם עכשיו כל־כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל־כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל־כך לא פסיבי לאישה לחיים ותענוגיהם – – –
וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –
דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חלמת לטיפות רוח ארצישראלית –
דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –
שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית־הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, “כן, כן,” אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל־כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!
איזה מצב־רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון], חנה [אחותה של ברכה], שרה [כניראה בת־דודתם, שרה דיסקין], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – –
הוא שכב על כיסא־גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – –
אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "
שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות], וכל אחת הרגישה איזה עלבון “מדוע לא קראנו לחדרו” – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – –
*
בארכיון אסתר ראב מצוייה גלוייה חומה של ים המלח (תוצרת חברת “לבנון”, מס' 218, שהודפסה במוסקבה). מאחור כתבה אסתר: “לדזנדרוק”, ועל תמונת הים מלפנים חיברה בעט מעין שיר, אולי שירה הראשון, וחתמה בשם־חיבה – “זלזלה”, אולי מלשון זלזל. הגלוייה נכתבה כניראה בתשרי תרע"ד, 1913, לאחר עזיבתו את המושבה, ולא נשלחה אליו:
עכשיו תשרי
עכשיו תשרי אצלנו
כרמים מצהיבים, מאדימים
סוכות נהרסות, שם,
אחת, אחת – – –
ידיו עודן עצבות ככה? – –
עלים נושרים ולוחשים…
“שמש אחת במרום” –
ושירים כה רבים ללבב פרא – –
זלזלה
*
ר“ח אב, תרע”ג: ונהרג עוד שומר ברחובות – –
גופי קיבל הבעה כל־כך משונה – חיוורון כמיהה מתמתח על כל אשר על השוקיים על החזה המעולף שכרון ועל זרועותיי יש קווים הדומים לבנות צחוק נוגות – – –
הים הנצחי הומה שם מעבר לגבעות וליבי בן תשע עשרה וחצי הומה גם הוא הומה – אי החיים אי הדרך??? אי המעיין שארווה בו את צמאוני? ליבי אומר לי, לא מתוך חשבונות והגיון תמצאהו אחרי הלב הגדול שישלוט לעולמים! אחריו ואחרי שגעונותיו המלאים יופי נצחי! הוא יוליכני אל המעיין – –
זיתים אלה נוצרו מצללי נשמתי או שנשמתי דולה את קוויה האפלוליים מתוכם – – –
אלה צרורות געגועים טמירים שנתגבשו – – –
אלה עיני נער מעורפלות שיש בהן מן ההוד והרוך – – –
יש את נפשי עכשיו להטביע את עצמי בתוך זיתים אלה, ירעפו החלומות הקרירים מתוכם ימלאוני יטביעוני בתהומותיהם האפלוליים – – –
למי תהי הארץ לילדים השזופים ההומים שם על הגבעות עם תלתליהם הבהירים או לילדים החיוורים כפופי הראש שם בעמק???
נתכנסו זיתים לתוך עצמי חובקים זה את זה בחשכה ומשתפכים זה לתוך זה מתוך געגועים ירוקים שחורים –
גשם מטפטף –
לא גשם טללי נשמה מורידים העננים הנוגים במנגינה כה חרישית ונפלאה הר זיתים פרועים משחיר עכשיו עד לעד שחור – – –
ושיטת הגדר מעמיקה להסתיר את גרגירי הבדולח – – –
הטיפות נופלות אחת אחת, לבנות הן ומעלות המון ערפילים חיוורים, הגשם הראשון אזי ואני עוד טיפת בדולח רועדת, הגשם הראשון, יבצבצו עשבים קטנים רועדים שערות ירוקות, ואני ובן־ציון [גינזבורג] שוכבים על האדמה הרטובה ומתבוננים לשערות הירוקות הרועדות ברוח, מיד עולה באפי הריח ההוא ריח טרי, תוך של אדמה רטובה ועשבים רכים – עוד אני רואה את השרוול הכחול וחולצתו, אחר הכתף הצוואר וראש קטנטן וגזוז, אפרוח קרח – עגל גועה מרה עובר עלינו בקפיצה ואנו צוחקים ושותקים אך לבסוף אך גל מרדף גל והמנגינה ארוכה ארוכה נוגה כצללי זיתים אלה – – – כקולות הליל הטלולים – –
בקרוב תיפתר שאלת חיי –
אני אומרת תיפתר מפני שבאמת אני כמעט איני פועלת כלום בתוך זה, זה נידמה לי שזה נעשה על ידי מעצמו כך – – והלא כל האחריות עלי והצעד כה רציני וחשוב ומסוכן ואני כאילו איני מרגישה בזה – – אני הולכת הגלילה – עומדות המילים לפניי ולרגעים אני תופשת הכל ופתאום הכל מטושטש עוד הפעם כי אני חיה כך על פי מצבי־רוחי וזה לא טוב צריך פעם לתמיד לצאת לדרך!
מה יהא סופי פה בבית הזה ביחס הזה – – –
לא, זה לא די חזק, אולי צריך עוד לחכות? האסע בקרוב אם אסע באמת – מה?
משה מדוע זה כך, מדוע אתה מרגיש את עצמך לא טוב בחברתי, הלא כל חלק בעברי שקשור בך מונח בפינה כך טהורה יפה אותו קו האור הראשון וסביבו “הפרחים הכחלחלים” שלך?
וסיום הפנקס:
מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – “תשימי ידך על ליבי” – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל־כך, דפק ליבך כל־כך הלב –
משה כרמי סיים באב תרע"ג, קיץ 1913, את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית “הרצליה” יחד עם משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב ואחרים, ויצא עם חבריו לעבוד בדגניה ובכנרת.
שלושה גברים צעירים מצויים אפוא בעמק הירדן ובגליל בטרם נוטשת אסתר את בית־הוריה בפתח־תקוה, בשלהי 1913, ובורחת לדגניה, ולכל אחד מהם שמור מקום בליבה: לשמואל דיין הגלילי ולמשה כרמי – שעובדים בדגניה ובכנרת, ולד"ר אברהם־חיים גרין – שייתכן כי כבר עזב את ביירות והגיע לצפת לשמש בה כרופא.
חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית 🔗
1. טרומפלדור מרים אותה בדגניה בידו האחת, משה ברסקי נרצח, הזעזוע, מחלתה. 🔗
על עוצמתה המהממת של פריצת צעירי העלייה השנייה אל עולמה הסגור והצר של המושבה, התחומה עדיין בגבולות הערוב, מספרת אסתר למראיינה משה דור:
יהודים בעלי זקנים, אדוקים, – ופתאום: רוח פרצים של נוער שמביא ריח של אדמה אחרת, עם טוז’ורקות וקאסקטים בצד, בלוריות, בני־טובים, סטודנטים, משכילים ופועלים. דת־העבודה של העלייה השנייה – מעורבת בסוציאליזם ובכובד־ראש גדול. וקצת הפקרות, קצת “היפיות”. חלק באו מהישיבות וחלק מהגימנסיות ומהאוניברסיטאות. ידעו את הספרות העולמית. הם הביאו את האמסון. את הספרות השוודית בתרגום רוסי, ואני הושפעתי מזאת. רוסית לא ידעתי, אבל שמעתי אותה מפיהם. תאר בנפשך איזו התנגשות היתה זו עם אותם יהודים של פתח־תקוה, שומרי־השבת, עם הערוב מסביב למושבה, ואוי ואבוי לאותו בן־איכרים שיצא מן הערוב – בדיוק עיירה קטנה מן הגולה.
ובפני רבקה מגן היא מתארת:
אני זוכרת יום חורף נאה, אחרי ט"ו בשבט, שטחים נרחבים של עצי שקד פורחים בשלג נפלא, ולנו הצעירים – אסור לצאת מחוץ לערוב ולהינות מהפריחה. ביום שישי, לפני כניסת השבת, היה נשמע קולו של מוישה חודורוב הקורא: “צינדן ליכט (להדליק נרות)!” – והאדוקים שבמושבה ממהרים להדליק נר של שבת. ואילו חלוצי העלייה השנייה – מחממים באותה שעה דוד מלא במים על גבי אש הזרדים כדי להתרחץ לאחר עבודת השבוע הקשה.
*
בשלהי קיץ תרע"ג, 1913, בהיותה בת תשע־עשרה וחצי, מחליטה אסתר לעזוב את פתח־תקוה ולנסוע לדגניה, הקבוצה הראשונה בארץ, שנוסדה כארבע שנים לפני־כן בעמק הירדן.
מאם המושבות – לאם הקבוצות.
בשיחתה עם אסתר הגר היא מספרת שהוריה שלחו לה מכתב וביקשו שתחזור, והיא ענתה להם תשובה, שממרחק השנים ניראית פאתטית בעיניה, אך בשעתה היתה כנה ותמימה: “אבא! השאל לי את רובך. אתה הגנת בו על פתח־תקוה. עכשיו תורי להגן על דגניה!”
אסתר רואה בנות מבוגרות ממנה אך מעט, בנות העלייה השנייה, שעזבו בית והורים ובאו לארץ, והיא שואלת את עצמה: “היכולתי גם אני לעשות זאת?” – ואינה בטוחה בתשובה, אבל היא מושפעת מאנשי העלייה השנייה שמתגוררים ועובדים פרקי־זמן במושב עין־גנים הסמוך למושבה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מרדכי קושניר, ב. שווייגר, שמואל דיין ואחרים; מהם היא מקבלת לקריאה את “הפועל הצעיר” ואת הספרות הפועלית. היא אפילו מחזירה את הלירות התורכיות ששולחים לה הוריה לדגניה, כמו שמחזירים הפועלים את התמיכה ששולחים הוריהם מחוץ־לארץ, כי הסיסמה היא: “סמאסטיאלוסי!” – שפירושה לעמוד ברשות עצמו. דברים אלה מספרת אסתר בשיחתה עם הלית ישורון.
גירסה נוספת עולה מראיון שמקיים עימה ישראל הראל: לדבריה היא מושפעת מהחלוצים הצעירים שממלאים את המושבה, מחליטה תחילה שאת לימודיה לא תמשיך בפאריס, כמינהג רבות מבנות־גילה, כי־אם בבית־הספר החקלאי, אך אינה מסיימת את לימודיה, כי בטיול של בית־הספר היא מגיעה, לראשונה בחייה, לגליל ולכינרת. “היתה זו אהבה ממבט ראשון” – והיא מחליטה להיות חלוצה בגליל.
לחלוצים, היא מספרת, מתייחסים בבוז מסויים בפתח־תקוה, כי כולם “באים מהגולה”. פחיתות־כבוד היא לבת־המושבה להתערב ולחיות בין אלה, הפורקים־כל־עול. מלבד זאת – היא כה צעירה, ענוגה וחלשה וחולה במאלאריה. כיצד תחזיק מעמד בעבודה הקשה בעמק־הירדן?
ערב הטיול, כניראה בתחילת תשרי תרע"ד, מתנהל ויכוח בבית, אולי מסוג הוויכוחים שהיא מתארת ביומניה. היא מציצה לעבר האב, והוא, לדבריה – משפיל את עיניו.
למחרת היא אורזת את חפציה ושמה פעמיה לדגניה א'.
“מה זה היה לגבי אנשי פתח־תקוה? זה היה כשמד,” היא אומרת לרות בונדי, “ברחתי לדגניה, והמושבה היתה כמרקחה. בתו של יהודה ראב יצאה לתרבות רעה! הלכה אל הפועלים! צריך לדעת, איזו אטמוספירה היתה שוררת אז. כמו עיירה קטנה בגלות.”
ול־ש. שפרה היא מספרת: “כשהצטרפתי לדגניה היתה כמובן התנגדות לכך במושבה. אני הייתי בת איכרים ראשונה; המושבה היתה אדוקה, קטנה ושחורה והיהודים בה גלותיים. אחי [ברוך] אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי. אבי היה בין הפטיש והסדן. אמרו עליי שיצאתי אל היחפנים; ובאמת, אנשי דגניה היו קצת ‘היפים’ באורח־חייהם. היה לחם ותה והיתה שמחה. הרגשנו חזון. אמרתי לאבי: ‘אתה באת לארץ כדי לעבוד ולי אינך מניח לחיות את החווייה הזאת? אני לא מסתפקת במה שהשגת אתה! אני רוצה ראשית חדשה!’”
*
כיצד ומתי בדיוק מגיעה אסתר לדגניה? כפי שסיפרה לי, בחורף 1981, כשברחה לדגניה היתה בת תשע־עשרה, שהתה בה כשלושת־רבעי שנה, בחורף ובראשית הקיץ, וכאשר עזבה היתה כבר בת עשרים.
ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מספרת כי בהיותה בכיתה השביעית בבית־הספר החקלאי, בחופש הגדול, נסעה לטייל לגליל ונישארה בדגניה א': “אז כבר הייתי תחת השפעת גורדון וברנר ואנשי העלייה השנייה. ההשפעה החלה באותה שנת הפסקת הלימודים [1911] – ונמשכה והתפתחה עד 1914, זו היתה שנת ההכרעה הגדולה בחיי.”
אבל על פי יומנה משנת 1913 מסתבר כי בערב יום כיפור תרע"ד, ימים אחדים טרם צאתה אל “המרחקים הכחולים” – היא עדיין נמצאת בפתח־תקוה:
כל נדרי – – –
יש את נפשי עכשיו לאמר דבר – – – האמצא פעם את ביטויי, לא, אני לא אכתוב, לא אומר כלום –
ליבי יכתוב מעצמו על המפה הגדולה הפרושה לפניי ישיר לו את כל הנפתולים הדקיקים והתמונות החיוורות, ישיר לו מעצמו על המרחקים הכחולים והמושכים – – ועל ים גווניו – כך מזהיבים כרמים וגבעות מכחילות בתוך ערפילי סתיו. נוגים שטים צעיפי עננים ארוכים ארוכים – – וחיוורים – – –
זיתים מוצאים כבר – עוטפים גדלי חלומותיהם היפים, היום שוקע ונבלע אט אט בחשכה רק צמרות חשופות אחדות עודן מלאות בעלות צל תוך הצללים הכחולים האלה נמחקות גם הן – עטלפים מפרפרים סודות ורועדים תחת סבל ונושאים סודם שחור הרחק הרחק לאיזה עולם כהה –
כך תועות נשמות ערטילאיות, שני עצים נדבקים גלמודים על האופק –
לא, אין שפה לנפש, לא, לא, שפת הנפש אינה נכתבת בעיפרון על גבי נייר –
עוד, עוד זמן מה – מה, עוד ימים אחדים אני עוזבת כל זאת, אני הולכת לרוות צמאוני, אני הולכת אל המרחקים הכחולים הקוראים לי להטביע את עצמי בתוכם בתוך האי ידוע הזה – גלי אהבתי שטים עכשיו באוויר, הו, מה אוהב הוא אותי כך יש!
ילד חיוור אתה תישרף תישרף עזבני אני אני בת המרחקים והשיגעון –
כוכבי יביט אלי, מכר ישן נושן, על דרכי ילווני כוכבי זה, איה המערה האפלה וכוכב זה בקצהו, כבר עברו כה הרבה אביבים ועוד הרבה לפניי –
לפיכך ייתכן שטיול בית־הספר החקלאי התקיים בימי חול־המועד סוכות תרע"ד, ספטמבר־אוקטובר 1913, ובמהלכו נישארה אסתר בדגניה במקום להמשיך וללמוד שנה נוספת בבית־הספר. ואולי בעקבות הטיול שבה למושבה ויצאה לגליל ביוזמתה.
בארכיונה מצוי מכתב מדגניה, ללא תאריך, שנמען ל־Laurette, לורט פסקל, בפתח־תקוה. הוא כתוב בדיו חום, עתיק, שאולי היה שחור במקורו, והנייר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. אסתר מתארת את נסיעתה ברכבת, כניראה מתחנת עפולה, או חיפה, דרך בית־שאן – לצמח, שהיא התחנה שבה יורדים לדגניה. מאחר שהמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. ברור שנכתב זמן קצר לאחר בואה של אסתר לדגניה.
לורט, כפי שסופר לעיל, היא חברתה הטובה ובתו של פרץ פסקל מפתח־תקוה. לורט כבר הספיקה לבקר בפאריס, והביאה לאסתר, המבוגרת ממנה בשנה, מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות. לדברי אסתר היא סיפרה לה על איזדורה דונקן, ובחלומותיה התלכדו יחדיו הרקדנית האגדית, אהבת הריקוד וההליכה הגלילה לירדניה.
כותבת אסתר ללורט:
אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת – –
אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –
וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי־שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –
אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מתנה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –
בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –
לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת־יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –
*
“העלייה השנייה – היתה האוניברסיטה שלי,” היא מספרת לראובן שהם, “נאום של ברל העביר אותי למחנה הפועלים. ברחתי לדגניה – מקדש העבודה. אך לא נקלטתי שם. הם היו מבוגרים ממני. אהב אותי שם תנחום.”
ברשימה “בדגניה”, שנכתבה כיובל שנים לאחר־מכן, ולא נסתיימה, מתארת אסתר את תקופת שהותה בקבוצה הצעירה:
מצאתי את הקיבוץ במלואו – כולם עבדו. לפעמים היה [יוסף] ברץ נעדר ואמרו שהוא נושא ונותן עם “המשרד הארצישראלי”. יצחק בן יעקב, שהגיעה אליו כלתו ליובה. ירוחם קלבנקב הג’ינג’י והמחזר והשר רומאנסים רוסיים בקול עמוק ויפה; בתיה קסטילניץ הכנרית הבלונדית חריפת הסבר; מרים ברץ ושלטונה הבלעדי על הרפת, חלבנית בחסד עליון; תנחום [תנפילוב] – כבד ורציני כמו אפוסטול דתי; יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש־עשרה [צ“ל תשע עשרה וחצי], אכולת מאלאריה, ופועלת בסימן שאלה, כי בפנקסים קטנים רשומים ספרים צרפתיים שעלי לקרוא – Moliere, Taine, Rousseau,Lamartine ואני קוראת וחושבת הרבה, ו”כיבוש העבודה" צולע, ואיני עושה מאמץ לכובשה, וזה קובע את יחס הקבוצה אלי, חוץ מזה אני ילדה תמימה מאוד, וכולי עוד גולם, פקעת. אני נושאת בקושי את דליי המים לקומה השנייה, בשביל לרחוץ את הרצפות, כי אין ברז בקומה השנייה, וליובה אינה אוהבת אותי, היא אומרת שאיני “פרודוקטיבית” והיא ודאי צודקת, וגם יצחק מסתכל בי יותר מדי, אם כי ליובה יפהפיה –
פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אליי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:
“דרישת שלום לך ממנו.”
תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. [קושניר] – שהיה כרוך אחרי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.
לימים באה סוניה והיא אימצה אותי, מבוגרת ממני בעשר שנים, מיד נכנסה לחדרי, היתה לבושה בטעם. בואה היה ככה: עמדתי על מרפסת המיטבח ולפניי גיגית מלאה מגבות מיטבח שכיבסתי אותן, ומרחוק הולכים ומתקרבים בחורה קטנטונת – – –
סוניה הנזכרת כאן כחברתה הטובה של אסתר היא סוניה בלוך. בעדות אוטוביוגראפית שרשם מפיה ראובן שהם מספרת אסתר על קשי החיים במושבה במלחמה העולמית, ומוסיפה שדגניה שמרה לה חיבה מיוחדת: “ומדי פעם אני מקבלת שק חיטה במתנה, חבילת־בדים לשמלות מחברתי סוניה בלוך יהא זכרה ברוך.” אם איני טועה סוניה היתה אשתו של ישראל בלוך, ממקימי דגניה, ולימים הם נימנו על מייסדי נהלל.
ואילו על ברקוביץ מספרת אסתר לש. שפרה: “הם [אנשי דגניה] היו מורים שלי; יעקב ברקוביץ היה חורש ואני זרעתי אחריו פולים, אבל הבדלי הגיל היו חריפים מאוד.”
קבוצת דגניה, שנוסדה בדצמבר 1909, שוכנת כבר במגורי קבע – חצר ושני בתים. החצר מוגנת, סגורה בגדר אבנים משלושה צדדים. הצד הרביעי, ממזרח, מגודר בסורג־ברזל, הנתון בין עמודי בטון יצוקים. בנייני המשק שבחצר הם רפת, אורווה גדולה, ממגורות לתבואה, מחסן מכונות חקלאיות ובנייני־עץ לעופות. שני בנייני המגורים בנויים במרחק־מה מחצר המשק וצופים אל מוצא הירדן מן הכינרת. בבית בן שתי הקומות יש שמונה חדרי מגורים ומשרד. הבית השני בן קומה אחת, שנקרא “המיטבח”, משמש לצורכי ציבור ובו חדר־אוכל, חדר בישול, חדר אפייה, מחסן וחדר־רחצה.
האיש המרכזי בדגניה הוא יוסף בוסל, מרכז המשק, אחראי לסידור העבודה, מנהל החשבונות והנציג כלפי חוץ, הוא שמתווה את דרך החיים לחברה החדשה ומטפח את רעיון הקומונה.
מטרות הקבוצה: התיישבות, כיבוש העבודה וגאולת הארץ בלי בעלים ומשגיחים, חקלאות מודרנית, שיתוף מלא, עבודה לפי היכולת ותמורה שווה לפי הצרכים, ויתור על רכוש פרטי, שיחרור האישה וחינוך משותף של הילדים. זוהי קבוצה קטנה למדי, המונה פחות מעשרים איש, רובם בחורים, המבוגרים שבחבורה הם כבר בני עשרים וחמש.
יוסף בוסל עתיד לטבוע בכינרת, בדרכו בסירה מטבריה לדגניה, בשנת 1919.
את אשר עבר על אסתר בדגניה ניתן לשחזר על־פי הראיונות שנתנה לאסתר הגר, לרות בונדי, לנעמי גוטקינד (גולן) ולישראל הראל, הקטעים הביוגראפיים ששלחה לראובן שהם, וממה שסיפרה לי בשנותיה האחרונות.
היא הולכת לעבוד בדגניה א', זה ה“קוינט אסנס” (התמצית) של העלייה השנייה: טרומפלדור, תנחום תנפילוב, יוסף ברץ שני האחים יפה – אליעזר ודוד, והיא נתונה כבחלום, משתדלת להיות פועלת, רעיון הקיבוץ בולע אותה. הגיל הממוצע של חלוצי דגניה הוא מעל עשרים, ואילו היא, הדקה, בעלת הצמות הארוכות, בת 19 בלבד, והבדל הגיל מקשה על קליטתה.
תרבות החלוצים היא מזרח־אירופאית, במיוחד רוסית. הם מנסים, אמנם, להיצמד לעברית, אך כשיש צורך להביע מחשבה מופשטת – מביעים אותה ברוסית. וגם כשהם מדברים איש עם רעהו, לא בחבורות, הם מדברים רוסית, ואסתר אינה מבינה, למרות שבאותה תקופה נחרתות בזכרונה גם מעט מילים רוסיות.
הבחורים והבחורות בדגניה הם “מהפכנים”. הלהט המהפכני נותן בהם כוחות, גם הנשים עובדות עבודה פיזית קשה. ואילו אסתר, בת־טובים רכה וענוגה, גבוהה, רזה ויפה, רואה עצמה מהפכנית בנפשה. אולי משום שהוריה הם־הם שעשו את המהפכה – מהפכה אחרת – והיא כבר נולדה וגדלה בארץ.
היא מגייסת את כל משאביה, את כל כוח רצונה, אך אינה מצליחה להיות פועלת טובה כפועלות־החלוצות מרוסיה, החזקות ממנה, ואינן מותשות ממאלאריה, כמוה. מה היא לא עושה כדי להיות כמותן – אפילו את צמותיה היא גוזזת – אך ללא הועיל. אומרים עליה, שאינה פרודוקטיבית, והדיבורים האלה פוצעים את נשמתה.
במכתב שנשלח מירושלים לתל־אביב, באוקטובר 1927 לערך, עתיד הסופר א. ראובני, שאסתר מיודדת עימו ועם אשתו שרה, להעיר לה: “אסתר החביבה, שמעי: למה ברחת בשעתך לכנרת – למנזר נשברי־לבב?”
בנובמבר 1913, בכ“ד חשוון תרע”ד, שבועות לא רבים לאחר בואה לדגניה, חל בה זעזוע: נרצח חבר צעיר, משה ברסקי, שעימו הספיקה להתיידד, כי שניהם צעירים משאר חברי הקבוצה.
על נסיבות מותו של משה ברסקי מספר משה דיין בספרו “אבני דרך”:
משה ברסקי עלה לארץ כבן שמונה־עשרה ומיד בא לדגניה. הוא היה בן כפר ברוסיה, הכיר את הטבע ואת עבודת האדמה והסתגל בקלות לחיי הקבוצה. באחת השבתות, 22 בנובמבר 1913, לפנות־ערב, היה לאבא [שמואל דיין] שטף־דם קשה באפו. משה ברסקי התנדב לרכוב על פרדה למנחמיה להביא תרופה כדי לעצור את הדם. עם שקיעה שבה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. החברים חיכו שעה קלה. הרגשתם ניבאה רעות. אחר־כך סגרו את שערי הברזל. בחצר נישארו הנשים; הילד האחד, גדעון ברץ; ושלושה גברים. שאר החברים התחלקו לקבוצות חיפוש.
רוכבים האירו בפנסים בשדה הקרוב לירדן. הנהר, המפכה במקום בעוצמה, ורוח מזרחית חזקה, הטביעו את קולות הקוראים. לאחר שעות רבות נתגלתה גופתו של משה ברסקי, מוטלת על שפת הירדן. לצידו – נעל, מקל ועקאל. שישה ערבים התקיפוהו וניסו לגזול את בהמתו. כדור פגע בגבו. הוא הספיק להניס את הפרדה והיא חזרה למשק.
אבא שיגר למשפחת ברסקי בסווירה שליד קייב מכתב ניחומים. האב, נפתלי הרץ ברסקי, השיב בשם משפחתו: “איננו מבכים ואיננו מספידים. בנים יקרים, עיבדו במרץ ובתקוה שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים לכם את בננו השני למלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה.”
כעבור זמן קצר הגיע לארץ בנם השני – שלום. אחריו באו בזה אחר זה אחותו חנה, האם עם שאר הבנים ולבסוף האב. המשפחה הצטרפה ברבות הימים למושבים חקלאיים – כפר־יחזקאל וכפר־ויתקין.
ועל יחסיה עם משה ברסקי מספרת אסתר:
בדגניה היכרתי את תנחום ואת יעקב ברקוביץ. הם עשו עליי רושם כביר. אבל חבלי ההסתגלות היו קשים. הם היו בני שלושים ומעלה, ואני בת שש־עשרה [תשע־עשרה וחצי]. המטען הרוחני שלהם הכביד עליי. היה בי צימאון עצום לידע. הייתי ככלי־קיבול גדול שביקש עוד ועוד. ראיתי כי המשך חיי בדגניה עלול לשתק בי משהו, והחלטתי לעזוב.
ייתכן שאילו היו צעירים יותר הייתי מסתגלת, נישאת לאחד מהם ונשארת. כן, בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע־עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל־שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עלי רושם קשה מאוד.
גם על אליהו גולומב הטביע מותו של משה רושם קשה, ודבריו מובאים בקובץ “דרכה של דגניה”:
בחור צעיר, בן שמונה־עשרה, כמעט ילד, תמיד עליז, הצחוק כמעט לא סר מעל שפתיו, תמיד שכן בעיניו האפורות. ולעומתו – פגר מוטל על אם הדרך. העיניים קפאו, והגוף הערום־למחצה מלא פצעים וחבורות. הרקות התבלטו, השערות סמרו ומסביב דם קרוש. גופתו של משה ברסקי.
תקופת זמן הייתי סבור כי לאחר הרצח הנורא עזבה אסתר את דגניה. אך בארכיונה מצוייה גלוייה מדב רייזמן לפי הכתובת: “אסתר ראב, כנרת”, כניראה כך נשלחו אז המכתבים לדגניה; והתאריך: ט“ז אדר תרע”ד, 1914. כלומר, בשלהי חורף 1914 היא עדיין מצוייה בדגניה.
כאשר אני שואל אותה, בחורף 1981, על רייזמן, היא מספרת שמת צעיר, ומאשרת שנישארה עוד כמה חודשים בדגניה לאחר מותו של ברסקי. בארכיונה מצוייה תמונה ישנה של יוסף ומרים ברץ, ובנם הפעוט גדעון, הבן הראשון של דגניה. מאחור רשמה מרים הקדשה: “לאסתר הטובה, לזכרון מאת מרים יוסף וגדעון, יום השביעי של חנוכה” [תרע"ד].
חרף ציפיותיה לפני הנסיעה – אסתר אינה מזכירה כלל את שמואל דיין בסיפוריה על שהייתה בדגניה. סיבה אחת לכך היא שבדצמבר 1913, כחודש לאחר רצח משה ברסקי, נסע דיין לווינה כדי שרופאים מנוסים ינתחו את אוזנו החולה, לאחר שרופאי ביירות נכשלו לרפאה; וכאשר חזר לדגניה באוגוסט 1914, ממש לפני פרוץ המלחמה, אסתר כבר לא נמצאה שם.
זאת ועוד, כאשר אסתר פגשה בו בדגניה בספטמבר־אוקטובר 1913, ליבו היה כבר נתון זה כמה חודשים לדבורה זטולובסקי, חלוצה חדשה שהגיעה לדגניה בפברואר 1913, ושבועות מעטים לאחר מכן עברה לחוות יק"א בסג’רה, אך היא עתידה לחזור עימו לדגניה ולהינשא לו בסתיו 1914. שניהם מבוגרים מאסתר בארבע שנים לערך. דבורה בת ה23־ עלתה ארצה לאחר שהספיקה להיות “נרודניקית” ברוסיה, להזדהות עם סבל העם הרוסי, לבקר ביסנאיה פוליאנה מיד לאחר מותו של טולסטוי הנערץ עליה, להיות אחות רוסית בחזית הבולגרית, להתאכזב מהעם הרוסי ומאהבתה לפרופיסור רוסי, לגלות את הציונות, לנסוע לבד לארץ־ישראל בינואר 1913, ולהתבלט גם בדגניה עד כדי כך שהיא נאלצה לעוזבה.
“דבורה היתה יותר יפה, לה יופי כה עמוק וכה עדין,” מספרת מרים ברץ, “אז שמואל דיין, ‘צדיק’ גדול, אמר שצריך להוציא את היפהפיה מדגניה, מפני שחדלו לעבוד ולשים לב למשק.” לדברי מרים ברץ (בספרו של טבת על דיין) נקט שמואל תכסיס זה “כדי להרחיקה ממתחריו ולשומרה לעצמו.”
“כשנה וחצי אחרי רצח משה ברסקי, ב־20 במאי, 1915, נולדתי בדגניה ונקרא שמי משה,” חותם משה דיין את הפרשה בספרו.
*
בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג’רה השומר יעקב פלדמן.
על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ “דרכה של דגניה”:
נכה־מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.
אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת־האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל־על בתנופת ידו אחת, להראות לה!
“ראיתי את טרומפלדור בבואו,” היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, “אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים… אסתר ראב צוחקת,” מוסיפה וכותבת דפנה אלון, “וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת־שיער, מתרגשת ומרגשת.”
על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות־הדיבור האופייניות לו כגון – “הקיבה כואבת לי,” או – “אני פרי קפצתי.” – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.
*
בשלהי חורף תרע"ד, 1914, עוזבת כניראה אסתר את דגניה ועוברת לחוות כינרת הסמוכה, שבהנהלת חנה מייזל, ושם מתחייה בה נפשה מעט.
מספרת אסתר:
אמרו עליי, “היא לא פרודוקטיבית.” עוד עכשיו אנחנו צוחקות, אני ומרים ברץ, איך אמרו: “אבל היא לא פרודוקטיבית.”
הייתי בדגניה חצי שנה, ועוד שישה חודשים עבדתי בבית־ספר של חנה מייזל בכינרת. נתקבלתי אצל חנה מייזל כתלמידה. תפקידי היה להקריא סיפורים עבריים בימי הגשמים, כאשר ישבו וביררו את החיטה מהעונה הקודמת. למה אני? אז כבר ניכר שיש לי נטייה לספרות, ואני הייתי מעורה בתרבות העברית, והבנות היו ברובן מרוסיה. וכך גדלה מידת ה“פרודוקטיביות” שלי, וקטנה מידת השיעמום של הבנות הבוררות, ובו־זמנית גדל אוצר הלשון העברית שלהן.
קרנה של אסתר עולה אפוא בחורף, אך שבה ויורדת, לדבריה, כשבאה “שעת־האמת”: באביב 1914 יוצאות הבחורות, ואסתר עימן, לסקל אבנים. על מותניהן הן קושרות סל־קלוע, קופא שמו, ואותו הן ממלאות אבנים כשהן עובדות כפופות־גב שעות על גבי שעות. כשקופא כזו מתמלאת, והיא שוקלת כעשרים קילו ומעלה, הן נושאות אותה בידיהן לעבר הערימה המרכזית. וכך, יום אחר יום, עד שגם החסונות שבין החלוצות כורעות תחת המשא, ובמיוחד בחמסינים הכבדים הפוקדים את עמק הירדן בחודשי האביב.
אסתר השברירית והדקה סובלת יותר מכולן, גם משום שאין לה משענת: חסרה לה חברה קרובה. חברות הקבוצה המבוגרות ממנה, שהליכותיהן כל־כך שונות משלה, מכנות את ידיה “ביילוייה רוצ’קי” – שפירושו ידיים לבנות ברוסית.
יום אחד, ככל הניראה בחוות הפועלות בכנרת, היא מותחת שריר ומתחילה לצלוע. היא מתביישת להפסיק לעבוד, נושכת שפתיה, מושכת את רגלה הצולעת, העיקר שלא להפסיק, לא להישבר. בסוף היום היא אינה מסוגלת להניע את רגלה ולרוע מזלה גם מתחילה לקדוח. המאלאריה שתקפה אותה בילדותה בפתח־תקוה – שבה ומופיעה עתה.
שולחים אותה בעגלה לבית־החולים של המיסיון הסקוטי בטבריה. כחודשיים או שלושה, בין אייר לתמוז תרע"ד, 1914, היא שוכבת בבית־החולים שעל חוף הכנרת, סובלת מרגלה הצולעת וממאלאריה גם יחד. החום נורא וכל תזוזה קשה עליה. היא מרגישה עזובה ובודדת. נערה צעירה, שניתקה עצמה ממשפחה אוהבת כדי להיקלט – ללא הצלחה – בחברה אחרת, מלהיבה, מהפכנית וסוציאליסטית. בדיעבד היא מברכת על כך שהיא בבית־חולים, מסוגלת לחשוב ולהחליט בלי צורך להתבייש, להצטדק, להיות שונה.
בגלוייה ישנה השמורה בארכיונה, הניראית כמזכרת־פרידה, נכתב: “לזכרון לאסתר אהובתי ויקירתי. מסניה, ‘דגניה’, י”ד באייר, שנת תרע“ד.” השולחת היא כניראה סוניה בלוך מדגניה, הנזכרת בסוף הקטוע לסיפורה של אסתר. מכאן עולה אולי שבאייר תרע"ד אסתר כבר אינה נמצאת בדגניה, אלא בחוות חנה מייזל בכינרת או כבר בבית־החולים הסקוטי בטבריה.
תחילה היא בטוחה כי לאחר שתחלים – תשוב לדגניה, אך לקראת צאתה מבית־החולים היא מבינה שלשווא יהיה מאבקה. האתגר של דגניה גדול מדי. הוא יכריע אותה. מוטב לה שתפרוש עכשיו ותנסה להגשים את מאווייה הסוציאליסטיים במקום אחר, בין אנשים שיבינוה והיא תבין אותם.
סיבה נוספת לשובה הביתה: ב־1 באוגוסט 1914, בחודש אב תרע"ד, פורצת מלחמת־העולם הראשונה, ולדבריה: “שלטון התורכים מתרופף ושודדים אורבים בדרכים.”
קשה לקבוע במדוייק את מועד חזרתה מדגניה לפתח־תקוה. בשיחה עימי, במרץ 1981, היא טוענת שעם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה עדיין היתה בדגניה. מכל מקום, אם נחלתה בראשית הקיץ בכינרת, וכחודשיים לערך שכבה בבית־החולים בטבריה, סביר להניח ששבה באוגוסט או בספטמבר 1914, שבועות לא רבים לאחר פרוץ המלחמה. הטיוטה ל“זכרונות על תקופת ניל”י“, שאסתר כותבת בראשית שנות ה־70, פותחת במילים: “מלחמת העולם הראשונה – שנה שנייה למלחמה [כלומר, ראשית תרע”ה]. ספטמבר. אני חזרתי מן הגליל כשרגלי ניזוקה משריר שנמתח.”
2. הביקור האחרון אצל אברהם־חיים בצפת, והחזרה המכאיבה לפתח־תקוה. 🔗
כאמור, שלושה גברים העסיקו את דימיונה של אסתר טרם יציאתה לדגניה: שמואל, “דיין הגלילי”, כבר “תפוס”; ואת משה כרמי אין היא מזכירה בפרק זה של חייה, למרות שבקיץ 1913 הוא יוצא לעבוד בכינרת ובדגניה בחברת בני מחזורו, מסיימי גימנסיה “הרצליה”.
אך מה על בן־דודתה ד"ר אברהם־חיים גרין, היושב בצפת?
עוד לפני שובה של אסתר מהגליל לבית־הוריה במושבה מתרחשת סצינה עצובה שאותה מתארת בפניי מירונה גרינברג, בתו של ד"ר גרין, בשיחה שקיימתי עימה בביתה בכפר־סבא, ב־4 בדצמבר 1991, ושאותה אביא כלשונה אף כי לעיתים עולים בה דברים שכבר סופרו בפרקים הקודמים:
מירונה: אימי נולדה ב־1891, והיתה מבוגרת בשנה מאבי. בדרך מבסרביה לארץ־ישראל היתה שנה בווינה. בבואה לארץ סבלה ממחלת אוזניים, וד"ר שיינקין אמר לה שאסור לה לעבוד בקטיף השקדים שבו עבדו כל חברותיה או בכל עבודה קשה אחרת. היא עבדה זמן קצר מאוד במועדון הפועלים ביפו, ואחר־כך הגיעה לביירות.
שמה המלא היה חיה ינוביץ, ינאית, אבל לא קשור לרחל ינאית. בביירות נעשתה מורה למלאכת־יד מטעם חברת זינגר, והדריכה את הבנות היהודיות בעיר בתפירה במכונה ובריקמה. את אבא הכירה בחוג של הנוער הציוני בביירות, שהסתופף באגודת “קדימה”.
בביירות אמא חלתה באבעבועות שחורות ואבא טיפל בה בזמן המחלה, כך שהוא ודאי התאהב בה עוד קודם – אם נישאר נאמן לה לאחר המחלה. היו לאמא פנים מאוד מחוטטות בגיל מבוגר. אבא ודאי הכיר אותה ביופייה, לפני מחלתה. הוא התחרה עליה עם חברו לחדר, ד“ר שטיינברג, שאחר־כך היה רופא מחוזי בחיפה. אני חושבת שכאשר אבא ואמא התחתנו, שטיינברג נסע לארה”ב. זו היתה חבורה מאוד מתקדמת, מאוד מודרנית, במושגים של אז, ודאי מאוד מהפכנית. יש תמונות שבהן אמא יושבת, ושני הבחורים האלה משני הצדדים. תמיד הם מופיעים יחד בתמונות, כי שניהם חיזרו אחריה.
אהוד: בקיץ 1913, לאחר כשנתיים שבהן אין מכתבים מאברהם־חיים בביירות לאסתר בפתח־תקוה, או שהלכו לאיבוד, או שאלה הם המכתבים שנשתמרו ללא תאריך – אסתר כותבת בפנקסה: “אברהם בגד”, והיא גם חולמת עליו…
מירונה: ואז היא השתכנעה שהוא מאוהב בה…
אהוד: אסתר כותבת שבמושבה אומרים: “נערה אהבה נער, והנער עזב אותה.” כאילו נודע גם במושבה שהיא אהבה אותו והוא התחתן עם מישהי אחרת.
מירונה: הוא עוד לא התחתן. לא היה נשוי אז. אבל היה מאוהב בה. הוא הגיע לצפת לאחר שגמר רפואה, ערב המלחמה, זמן קצר בטרם פרצה. אמא סיפרה ככה. היא עדיין לא רצתה להתחתן איתו, סירבה אפילו לקבל ממנו טבעת־אירוסין. אמרה: “כאשר תעבוד ותרוויח, תקנה לי טבעת.”
הם התייעצו איפה הוא יעבוד. היה לו ברור כי לחיפה, לקליניקה שהכינה המשפחה, הוא לא בא. אבא ואמא רצו לנסוע למקום שבו יזדקקו ביותר לרופא יהודי. והם הגיעו לזאת שהם שקלו בין עזה לבין צפת. בעזה היו אז קצת יהודים. אלה היו שני מקומות שבהם היה יישוב יהודי ולא היה רופא. כל זה התרחש לפני שהיו נשואים. והם החליטו על צפת. ואז הוא רצה שהיא תבוא איתו לצפת. אבל היא אמרה שהיא רוצה לנסוע קודם לבסרביה, לראות את המשפחה שלה ולהיפרד מהם, ורק כשהיא תחזור…
אז הוא נסע לצפת, והיא ביקרה אותו כדי להיפרד ממנו לפני נסיעתה, אבל כאשר באה לצפת הוא שיכנע אותה להתחתן איתו. בינתיים פרצה המלחמה, והיא נשארה בצפת ולא נסעה לרומניה.
המשפחה שלו היתה מאוד ממורמרת, מאוד כעסו עליו שהוא התחתן עם חלוצה, התחתן עם רוסייה, שהוא לא עובר לגור בחיפה, והם קראו לה: “וילדה חייה” – בחורה! – חופשייה, חיה לבד, עצמאית… אסתר, אחר־כך, שיחזרה במידה מסויימת את העצמאות הנשית הזו, אבל חיה היתה בחורה בלי שום משפחה, בלי אף אחד. אסתר ראב, גם היא זיעזעה את כל המשפחה.
בכל זאת הוריו באו לחופה. וטובה גרין, שהיתה אישה מאוד עמידה, התעלפה בחופה, בצפת, מרוב צער על זה שבנה מתחתן עם רוסייה. זה היה ב־1914. חודש לפני או חודש אחרי פרוץ המלחמה.
אהוד: אותה עת, בקיץ 1914, אסתר נמצאת בבית־החולים בטבריה, אולי אז מגלחים את ראשה, מסיבה של דיזינפקציה, וכאשר פורצת המלחמה באוגוסט 1914, אסתר נוכחת שאינה יכולה לחזור לדגניה, והמשפחה בפתח־תקוה לוחצת, אז היא נוסעת לחיפה, ובאונייה מחיפה ליפו, ואחיה ברוך מקבל אותה ביפו, קונה לה מטפחת לכסות את ראשה הגלוח, ומביא אותה לפתח־תקוה. כך הסיפור שלה.
מירונה: עם הראש הגלוח הזה היא הגיעה לצפת.
אהוד: לצפת? מעולם לא הזכירה זאת.
מירונה: יום אחד, בתקופה שהיתה בדגניה, הופיעה אסתר בצפת בביתו של אבא, גלוחת ראש, וניסתה כניראה להחזיר אותו אליה! – אבל בסיפור של אימי יש לראש הגלוח סיבה אחרת. לאמא היה שיער גלי, ערמוני ויפהפה. רואים זאת גם בתמונות. ואילו לאסתר היה שיער מקורזל. לפי סיפורה של אימי אסתר חשבה שאם היא תגלח את שערה אזיי יצמח גם לה שיער גלי. אולי יש כאן קצת רשעות נשית…
אהוד: אני לא יודע בבירור מדוע שערה גולח. זו רק השערה שלי שגולח בבית־החולים.
מירונה: הכל יכול להיות. יש פה שתי נשים שהתחרו קשות.
אהוד: חשבתי שזו היתה פוזה של מסכנות, כאשר אסתר הופיעה בראש גלוח. אולי באה פשוט משום שהיתה חולה?
מירונה: גם לי זה ניראה כך. אבל אמא שלי פירשה זאת אחרת, שכאילו אסתר קיוותה שיצמח לה שיער כשלה. בכל אופן, בתקופה שאסתר באה לצפת הם היו כבר נשואים.
אהוד: ומה אמא שלך זכרה מאותה פגישה?
מירונה: מה שהיא סיפרה לי.
אהוד: אבל למה אסתר באה? לבקש עזרה? להסב את ליבו אליה? או סתם ביקור?
מירונה: ממנה, מאימי, הבנתי שלהסב את ליבו.
אהוד: התכוונה שאסתר עוד לא התייאשה ממנו? כן?
מירונה: כך הבנתי את זה. זו היתה עדיין תחרות.
אהוד: ואימך לא סיפרה לך מה היתה סופה של הפגישה ההיא?
מירונה: לא, רק שאסתר עזבה את צפת.
אהוד: היא באה רק לכמה שעות?
מירונה: זאת אינני יודעת.
אהוד: ביומן שלה משנת 1913 היא כותבת על ההליכה לדגניה. יש לה כל מיני קשרים למקום. ובמקביל היא מזכירה את אהבתה העזה לאברהם־חיים בן־דודתה. אבל בשום מקום היא לא מזכירה את העובדה שהוא יושב בצפת.
מירונה: אבל היא ודאי ידעה שהם היו כבר מאורסים. וידעה שהוא בצפת.
אהוד: האם אפשר לומר שהנסיעה שלה באוקטובר 1913 לערך, לדגניה, באה כדי להיות קרובה יותר לאברהם־חיים?
מירונה: כן, כן, כן.
אהוד: וכשאסתר באה לבקר, בקיץ 1914, הם נשואים מאוד טריים?
מירונה: כן. אבל אני לא זוכרת בדיוק את תאריך הנישואין שלהם.
אהוד: זה מעלה הסבר נוסף להליכה שלה לדגניה – אם כי, עלייך לדעת, אביך לא היה האהוב היחיד שלה, היא היתה מאוהבת במורה שלה דיזנדרוק, ובמשה כרמי מפתח־תקוה, שסיים את הגימנסיה ונסע עם חבריו בקיץ 1914 לעבוד בגליל, גם בדגניה.
מירונה: אני מניחה שהיא היתה רומאנטית, היא היתה מאוהבת באהבה. חיי רגש מורכבים ועשירים. ואין ניגוד בזה… אבל כל אחת מהאכזבות האלה היתה בכל זאת פגיעה באגו שלה, פגיעה בכבוד העצמי… ומבחינה זו אסתר ספגה הרבה מכות, כל החיים.
אהוד: אין לך את המכתבים שהיא כתבה לאבא שלך?
מירונה: את זה אמא שלי לא שמרה.
אהוד: במכתבים שאביך שלח לאסתר הוא קורא לה – “אחותי”, חותם – “רעך לנצח”, אבל אף פעם הוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה; ולפי התגובות שלו מסתבר שהיא כותבת לו מכתבים מלאים סערת נפש. והוא מגיב – “המכתב האחרון שלך הדאיג אותי. אבא שלך לא בריא, חישבי מה את עושה לו.” הוא פונה אליה כמו דוד, כמו אח בוגר ומבין.
מירונה: הוא היה מאוד רך. מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק. חברות של אימי. ידידים שלו. אומרים שהיה מאוד נערץ בצפת על כל האוכלוסיה.
לא קשה לשער באיזה מצב־רוח מלאנכולי, מצב־רוח של מפלה, חוזרת אסתר מדגניה לפתח־תקוה בסתיו תרע"ד, שלהי 1914. ואולם לסיפור של מירונה איני מוצא אישור בשום מקור אחר. אסתר עצמה מעודה לא הזכירה שאברהם־חיים חי בצפת בתקופה שבה שהתה היא בדגניה, וכי ביקרה אצלו באותה תקופה.
*
מטבריה מסיעים את אסתר לחיפה ושם היא עולה על ספינה קטנה שמפליגה ליפו. אחיה הגדול ברוך, שבא לקבל פניה, נבהל מאוד למראיה, ואינו מוכן לסלוח לה על גזיזת הצמות. הוא מבהיל אותה לחנות ההלבשה הגדולה, והיחידה, של אותם ימים, חנות שיינברג, וקונה לה בגדים חדשים וכך מביא אותה הביתה, לפתח־תקוה, שם היא מתקבלת בדמעות של התרגשות ושמחה על ששבה, ובדמעות צער על צמותיה שאינן עוד.
על אותו אירוע מספרת אסתר לרות בונדי:
את מתארת לעצמך, נסעתי באונייה מחיפה ליפו, ובנמל חיכה לי אחי הבכור. היה אנטאגוניזם בינינו מאז ילדותנו. תחילה במשחקים, אחר־כך בדיעות. הוא המציא לי כינוי: “חוילם”. אהב אותי, אבל היה מקנטר אותי עד מוות. והוא לקח אותי לחנות שהיתה אז החנות הגדולה של יפו, חנות שיינברג, ושם הלביש אותי והנעיל אותי, מכף רגל ועד ראש. היו לי צמות ארוכות, המון שיער מתולתל. גזזתי אותן בדגניה, כי רציתי להיות ככל הבנות. באותו זמן התארחה אצלנו הסבתא מירושלים, אהבתי אותה ופחדתי מדעתה. חבשתי מטפחת־ראש כדי לכסות את התלתלים הקצרים, אבל לתמהוני ניגשה אליי סבתא, היו לה עיניים כחולות והיתה זקופה ודקה וישרה, הסירה את המטפחת ואמרה: “אבל זה יפה, זה יפה, לעקלך.” ביידיש אמרה.
בארכיונה של אסתר מצוייה תמונתה בלבוש פועלת חקלאית, והשיער מכוסה כולו במטפחת. כאשר שאלתי אותה, אמרה שזו תמונה מהתקופה שלפני הליכתה לדגניה, כאשר היתה מושפעת ממשה כרמי, וחלמה לייסד מושבה בגליל בשם “ירדניה”. אבל ישנה גם תמונה של אסתר כבת 20, גזוזת־שיער, כניראה בשובה מדגניה לפתח־תקוה בשלהי קיץ 1914. לנה מרגלית, שעבדה כסוכנת־בית אצל יהודה ראב בשנות ה־30, לאחר מות אשתו לאה, שמעה סיפור על המטפחת שקנה ברוך לאסתר ביפו כדי שחנה שיינברגר, סבתה של אסתר מצד אימה, שהיתה אז בביקור במושבה, לא תיראה את נכדתה שבה הביתה גלוחת־ראש!
ברוך אחיה הוא כבן 27, גבר תקיף וסמכותי, עקשן, יפה־תואר ובעל קסם אישי רב, נשוי ואב לשתי בנות קטנות, שמחה ומרים. ברוך הוא בן איכרים שורשי, צבר גאה, בן ראשון שנולד בפתח־תקוה, מעורה בארץ, בחקלאות ובסביבה הערבית, ובהשקפת־עולמו הוא רחוק מאוד מהסוציאליזם של צעירי העלייה השנייה, חבריה של אסתר. אסתר, שנולדה אחריו, אף היא עקשנית לא קטנה, אישיות חזקה ומרדנית, ונמצאת כל ימיה, מילדותה, בקונפליקט עימו.
לפי גירסה ששמעתי במשפחה, פגישתו עם אסתר לא היתה ביפו אלא הוא נסע להביא אותה ישירות מדגניה, או מטבריה. בשיחה עימי טענה אסתר שאינה זוכרת כי ברוך הגיע כל־כך רחוק כדי להחזירה, או כי נסע עימה בספינה, והיא זוכרת אותו רק פוגש אותה ביפו. אבל ייתכן שהיה לאסתר עניין להצניע או להשכיח את האופן הנמרץ ואולי גם המעליב (“אחי אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי!”) – שבו החזיר אותה ברוך לפתח־תקוה.
*
בשובה הביתה חוזרת אסתר לכתוב בפנקסה משנת 1913, ואולם הפעם לא בעיפרון אלא בעט, ובדיו שנותר שחור:
מנחם אב תרע“ד, פ”ת: כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים מן המרחקים הם אינם כחולים כל עיקר נפשי כחולה לרגעים – – – עכשיו גם היא איננה כחולה כל־כך, אני צריכה לחיות על פי פרוגרמה מסויימה – כלומר אני אחיה כך – מה שאני צריכה זה ענין לחוד, העבודה תשקוט את תסיסת הלב ואת הצימאון הבלתי פוסק, הרדיפה, תיישנהו תעייפהו – אני רוצה ירק!
חסל – לחדול מהיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים –
אני את האושר אם יזדמן לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא זאת לעולם לא יישנה!
ובסיום הפנקס מופיע שוב קטע על אברהם, ואולם קשה לדעת אם נכתב לפני כשנה, בטרם נסעה הגלילה, או עכשיו, לאחר שובה ולאחר אותה התנסות של הביקור בצפת, שעליו יש לנו רק את עדותה של מירונה, מפי אימה. כותבת אסתר:
מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – “תשימי ידך על ליבי” – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל־כך, דפק ליבך כל־כך הלב –
*
דגניה השפיעה רבות על אסתר ראב, הליכתה אליה עוררה שערוריה בפתח־תקוה, אבל אסתר עצמה לא הותירה שום רושם בתולדות דגניה. נסיונה של בת־האיכרים להתערות בקבוצה לא נעשה לחלק מן המיתוס של אנשי העלייה השנייה, והיא אינה נזכרת בו.
במשך השנים, ובייחוד בעשורים האחרונים לחייה, שמרה אסתר על קשר לא־רצוף עם ותיקי דגניה וגם נאחזה בידידותה עימם כמעין משענת לתקופה קשה לה מבחינה נפשית. ב־15.11.1963 כתבה אסתר לרבקה גובר:
"הוזמנתי לאזכרה של משה ברסקי לדגניה א' למלאת חמישים שנה לנופלו – היה לי ערב מלא חוויות, פגשתי באנשים שלא ראיתי אותם עשרות שנים – "
זמן לא רב לאחר מכן, כניראה בפברואר 1964, כאשר היא במעבר לכפר־יחזקאל, כותבת אסתר למרים ברץ: "מרים יקרה, יש לי בקשה, אני רוצה לכתוב משהו על דגניה א' של הימים ההם בם שהיתי בה וגם עבדתי בה במקצת – – – וזאת עליי לעשות דווקא באביב – על מנת לזכור אגדת־הנוף הזה עם גבעת־הקראק והכינרת והאנשים כמובן – והאטמוספירה וכל הראשוניות הזאת. האם אפשר לארח אותי לחודש ימים – כמובן שאני משלמת עבור שהות זו – מזון ודיור – ככל שתטילו, אשמח אם תעני לי מיד – "
את מרים ברץ (1889–1970), ממייסדות דגניה, מכירה אסתר כמובן מתקופתה בדגניה. אין לדעת אם אכן בילתה שם חודש, ספק גם אם המכתב אכן נשלח. ואולם בעזבונה מצוייה הרשימה ללא סיום: “בדגניה”, אשר נכתבה בשנות ה60־ לערך, וייתכן שאליה היא מתכוונת במכתבה.
אסתר ביקרה ככל כניראה פעמים אחדות בדגניה, אולי כאשר נסעה להבראה בטבריה. בקיץ 1971, כאשר ראובן שהם רושם מפיה את תולדות חייה, היא אומרת, בין השאר: “אני אוהבת ילדים מאוד, וזה חסר לי שאין לי ילדים. הייתי יכולה להיות אם לעשרה ילדים. אני מבקרת בדגניה ורואה את כל החברות שלי מן הימים ההם עם משפחות ענפות, הן צריכות להיות מאושרות והן אינן. אינני מבינה מדוע.”
במכתב לשמעון קושניר, מה־21.1.1974, היא מעלה זכרונות: “אני מחכה לאביב בכדי לעלות לקברו של הרצפלד, הן זהו ‘הקראק’ שעליו קטפתי פרחים כאשר עבדתי בדגניה.”
ואכן, בליל הפסח של שנת תשל"ד היא מתארחת לסדר בדגניה א', וכניראה זו הפעם האחרונה שהיא מבקרת בקבוצה שאליה ברחה שישים שנה קודם־לכן; במכתב לראובן שהם, כניראה מאותו אביב, כאשר כבר גרה בבית־האבות “נוה הורים” בקריית טבעון, היא שבה ונזכרת בעזיבתה את דגניה:
החלטתי שחלק גדול מכוחי הרוחני מתבזבז על חיי החברה הדחוסה, ללא אווירה פרטית, חוסר הפרטיות בחיים אלה (קיבוץ, מוסד) הם אסון לפרטים אינדיבידואליים – כל־כך הרבה בזבוז וטפל – לי קשה מאוד – יש כאן יחסים לא טובים בין האנשים, יחסים בלתי סבילים – והאווירה “טעונה” על פי רוב. לא לחינם לא נשארתי בדגניה א' בשעתי.
3. אביב 1915, בפרדס אביה, הארבה. 🔗
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה מתחיל הפרדס של יהודה ראב לשאת פרי. תיבות השאמוטי – תפוח־הזהב המשובח יליד יפו – נשלחות באוניות לאירופה, ומבססות סוף־סוף את מצב האיכרים. הפרדס נמצא צפונית לתוואי שבו עתידה להיסלל מסילת־הברזל מראס־אל־עין למושבה, וקצת מזרחית למקום שתיבנה בו תחנת־הרכבת. ארגזי הפרי לייצוא נושאים את ה“מרקה”, המותג – “פרדס ראאב”.
פתח־תקוה נעשית למושבת הפרדסים הגדולה בארץ – הן בדונמים הנטועים הדרים והן במספר התושבים הגרים בה – איכרים, פועלים ובעלי מקצועות שונים. אך לא זמן רב ניתן ליהנות מן הרווחה. לאחר שפורצת המלחמה העולמית באוגוסט 1914 – נסתמות דרכי היצוא ותפוחי־הזהב נרקבים על העצים. מכיוון שאת מרבית הפלחה נטשו, אין המושבה יכולה עתה לספק את צורכי עצמה בחיטה ובשעורה, ולקנותם – נעשה קשה יותר ויותר; הארבה פושט בארץ, ואחריו באות שנות מחסור, רעב ורדיפות מצד התורכים.
אסתר בת עשרים. משלהי הקיץ 1914 ועד לאביב 1915 היא שוהה בבית־אביה ברחוב ביל“ו במושבה. “אני חוזרת לבית הוריי,” רושם מפיה ראובן שהם, בפברואר 1972, על תקופת המלחמה העולמית, “מחסור גדול תוקף את היישוב. אני ספרנית בערב – וביום אני עובדת במשק – בבית – שותלת ירקות להספקת הבית – לשה ואופה לחם למשפחה ובביתנו גיסתי ושתי בנותיה – אחי הבכור ברוך מועבר לקו – אצל התורכים, מסתתר בלבנון – כי עבד בחוות אהרנסון והתורכים מחפשים אותו אם כי לא השתתף בפועל ב’ניל”י'. דגניה שומרת לי חיבה מיוחדת ומדי פעם אני מקבלת שק חיטה במתנה, חבילת־בדים לשמלות מחברתי סוניה בלוך יהא זכרה ברוך.”
על פי סיפוריה “ימים ירוקים” ו“זכרונות על תקופת ניל”י" ניתן לשחזר את התקופה הראשונה לחזרתה למושבה, מספטמבר 1914 לערך, עוד בטרם נחת הארבה. היא נחלית במאלאריה ובטיפוס, אבל לדבריה, מרגישה עצמה מצויין – שקועה בטולסטוי, בדוסטוייבסקי ובשקספיר בתרגום גרמני, קוראת הרבה ספרים גרמניים, ואסרמן, ברוד, גיתה, שילר והיינה. כל ספר שנמצא הוא מאורע בלתי רגיל בימים ההם. ובעקבות הקריאה – משהו כאילו מנענע את שורשיה ומטלטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דומה למעין חריש מאוורר והיא מרגישה בזרם צמיחה בלתי־משוער ומסתחררת במקצת. הולכים יחפים, בסנדלים תימניים בחורף, ביום ובלילה, מנורת־שמן עם פתילה מהבהבת, לילות־חורף נפלאים של קריאה ובליעה בצימאון – של ספר לכל שני לילות – אימה צועקת מן החדר השני:
“השעה שתיים אחר חצות. כבי את הנר כי הוא צורב את גרוני בריחו!”
אסתר מכבה, מחכה עד הירדמה של האם, ומדליקה אותו שוב.
אין עבודה, הממשלה התורכית לוחצת, אוספת עובדים ל“שוכרה”, עבודת־הכפייה, מחרימה בהמות ועגלות – הכל שייך לה, והיא מאומה אין לה – עוקרת שיירי יערות בשרון ובעמק, מסיקה קטרים בעצים, סוללת דרכים בכוחות האוכלוסיה, בבהמותיה, ובכספים שהיא סוחטת ממנה.
את אווירת הימים האלה מעלה אסתר בסיפור “ימים ירוקים”. המלחמה סוגרת כטבעת על היישוב היהודי הקטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי־שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. היישוב יודע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד, וגם למעשה, בחיי יום־יום, יודעים זאת כולם. מוסקים זיתים, כובשים אותם ומכינים שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי־עץ מחוץ־לארץ. מגדלים עגבניות־ענק עסיסיות, וראשי בצלים מתגוללים ערימות־ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והם מתייבשים בחמה. אנשי הגליל מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור־הנפש של המושבה. את אלה צריך להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העצים יש לשמור.
ויום אחד עומד אביה של אסתר ומחליט: “לומדים? די ללמוד בכלל!” – והוא מוציא מבית־הספר את שני אחיה הצעירים של אסתר – אלעזר ובנימין, נערים ארוכים ורזים, ובפניהם הצהבהבים־שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.
והשמחה גדולה. אסתר מצטרפת אליהם כדבר מובן מאליו. האב מביא שלושה מעדרים גדולים, מראה כיצד פותחים בור סביב העץ. הנערים נאבקים במעדרים הכבדים, ואסתר מביטה עליהם וחושבת: "מוקדם מדיי – " וליבה מתכווץ.
גם האם מתנגדת: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "
אבל האב באחת: “איני רוצה במלומדים.”
וכך נהפכים השלושה בזמן קצר, תחת ידי האב, לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של “חובבות”.
החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט־לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח־ההכרח יצר אותו. כל חברה אחרת, לבד מצינורות־המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – אין להם, כי בערב הם נופלים ונירדמים מיד. כל היום הם מתבשמים משרף־ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד, והם נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים…
האב מוסיף לקרוא ב“ברלינר טאגבלאט” על נצחונות “הגרמנים שלנו”, אך המלחמה מתחילה להתקרב לשערי הארץ. בני משפחת ראב הם נתינים אוסטרו־הונגריים. הקיסרות האוסטרית היא בת־בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמה העולמית הראשונה, ויהודה ראב, שספג הרבה מן התרבות הגרמנית, חש לויאליות כלפי קיסרות האוסטרו־הונגרית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, לכן הוא גם עתיד לאסור על בנו ברוך לקחת חלק בפעולות הריגול של קבוצת אהרונסון בעתלית. הוא רואה בכך כפיות־תודה.
צרור האוכל שהאם מכינה לקחתו לפרדס הולך וקטן, הולך ומצטמק – ובכל זאת מכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות־המים שותלים הנערים שיחי עגבניות ופילפל, שגדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, והם תולשים עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ־העקרב גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שמתערב עם הלחם שהם אוכלים, והלחם טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.
*
בפברואר 1915, חורף תרע"ה, ניראים במושבה נחילי הארבה הראשונים כשהם עולים מן הדרום, ותוך שלושה שבועות מכסה הארבה את עין הארץ. כל האוזניים מתמלאות רחש כבד ההולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה וחשכה יורדת על הארץ. אין־ספור חגבים כהים, פרושי־כנפיים, מרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.
נחילי הארבה נוחתים גלים־גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.
“ארבה! הארבה! הארבה בא!” רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. “אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!”
אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים לוקחים פחים בידיהם ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.
ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני־משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף־רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים. על העצים מלבינים כבר ענפים מעורטלים מקליפתם, אך זאת רק ראשית הצרה. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה.
התורכים מוציאים פקודה שכל תושב חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה. גם זה לשווא. ברוך, אחיה של אסתר, עובד בשירותו של האגרונום אהרון אהרונסון, אשר המפקד העליון של הצבא התורכי, הגנראל ג’מאל פחה, ממנה אותו כמפקח כללי על המלחמה בארבה בארץ־ישראל ובסוריה. בגמר המשימה הזו עתיד אהרונסון למנות את ברוך ראב למנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות שהקים בעתלית.
החרדה מקיפה את הכל. האיכרים בכל המושבות נחלצים למלחמה בארבה, אך הדבר הוא למעלה מיכולתם. מכת הארבה מותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם.
גם על פרדסו של יהודה ראב עובר הארבה ומחריבו, ובסיפורה “ואתא שונרא” מתארת אסתר את פרדס אביה וסביבתו אחר הארבה:
הפרדס החל זה עתה להתאושש, אחר שהארבה כירסמו עד לעצמותיו; הוא היה כולו גזום – נישארו רק הגזעים, ומזלגות הענפים העיקריים, ואלה נשקפו מבעד למסך של עלים דשנים, בהירים; פירות קטנים, ירוקים, בשיעור אגוזים, ניראו על הענפים. השורות היו כעת מעורטלות ונמשכות ישרות וירוקות על פני השטח החום – יורדות בקילוח דק מן הגבעה הרכה המתחמקת, הנגמרת בסופה בגיא צר.
מעבר לגיא החלה האדמה שוב להתרומם לאיטה ולתפוח עד היותה לגבעה רמה ומקומרת. אך בעוד שאדמת הפרדס היתה כהה וכבדה במקצת, היתה אדמת הגבעה שממולו קלה, צהבהבה, אדמה והלכה פה ושם, התלמים היו כאן ישרים ונמשכו מזרחה, ושורות של עצי־פרי הוריקו על פני הקרקע המתגוון מצהוב לאדום ונשקף מתחת לירק כלבינה שרופה.
כאן היו שתולות שורות־שורות עצי־שקד מיוחסים, שקראו להם “פרינצס”. השקדים היו גדולים ומתוקים ומלאי חלב לבן, וקליפותיהם רכות ומתמעכות כאבק בין האצבעות, והאצבעות כבר מחזיקות בגרעין העסיסי.
ומישמשים קטנים וקשים היו כאן, וריחם ריח־שושנים. ושזיפים גדולים וורודים, שלא ידענו עדיין לקרוא להם בשמות לועזיים מצלצלים. אבל שזיף אחד בלבד היה ממלא את הפה עסיס צונן ומתוק.
הגיא בין הפרדס והכרם נהפך במשך הזמן לוואדי – כל החי והצומח שברחו מפני המעדר והמחרשה, נמלטו לוואדי. זה היה כעין עורק שהוביל את החי וצמח־הבר עד לביצה הרחוקה, שהיתה עוד אדמת־בראשית עוטה סבך ואגמימים רבים.
בחורף עבר כאן זרם מים חזק שהיה חושף לפעמים את שורשי־העצים בשורות הסמוכות לו, סוחף אדמה, מתפתל בין פרדסים וכרמים עד הגיעו לוואדי אבו־ליג’ה, שאף הוא מתפתל וזורם עד לנפילתו לתוך הירקון; כך היה בחורף. אך בקיץ, היתה קרקעית הוואדי מכוסה חול לבן ומשיי; בשתי גדות הוואדי גדלו צמחים, שהזרם היה מביא ממרחקים ושהיו זרים בסביבת חול זו: אלה נאחזו, הצטופפו, והיכו שורשים לתוך שכבות עמוקות יותר – ובמרוצת הימים נוצר כאן מעין “ג’ונגל” קטן – באמצע החלקות החרושות והמטופלות; מפתיע היה לראות כאן קנה־סוף דק, מיוחד, וחילפות־ענק, אשר היוו מעין קיר טבעי מצד אחד של הגדה, כשבראשיהן מכסיפים זנבות פרחיהן, שהרוח מושך אותם לצד אחד.
יום אחד צץ כאן נבט של תות־השיח, התפשט והלך, התעבה וכיסה את עצמו בתותים שחורים.
וכשהופיע שיח־הימבוט, נסתיימה התמונה כמעט: הוא הפיץ ריח ביצה חריף ומרדים, והיתה האילוזיה שלימה: נחל. נחל חול בהיר ורך ומלטף את הרגליים היחפות, כמו במים.
כאן שררה דממה גדולה, כבקצה־העולם. שום קול לא חדר עד כאן. לא קריאות הפועלים בשעת עזיבת העבודה, ולא קולות הזירוז של העגלונים החורשים, רק הנשימות הרחוקות והקצובות של המנועים ומשאבות־המים היו מתרפרפות המומות וחלשות.
לוואדי היו חיים עצמיים וקולות עצמיים, רחוקים ממעשי־אנוש. הסוף היה מאווש ברחש של מים זורמים, והחילפות היו שורקות שריקות דקות, כמיתרי “מי” בעבור עליהם הרוח; הצבים היו מצייצים ציוצי־אהבה חלושים כשהם מתדפקים על שיריונותיהם בצליל מתכתי כהה; לטאות שמנות־צהבהבות היו נמלטות בתנועה בשרית כבדה לתוך הסבך; חוחיות היו תולות את קיניהן השזורים כשקיקים מוארכים בדומה לזנבות החילפה, אך משאתה מכניס את האצבע לתוך “זנב־חילפה” כזה, הריהו מלא גופיפים זעירים וחמים; גורי־קיפוד היו נמים כאן ביום ובלילה לאור־ירח. ודאי היו עורכים הילולה גדולה; נחשים היו משאירים בין הקוצים את כותנות ה“ניילון” שלהם, שאורכן היה מעביר צמרמורת בגבנו. אבל לא רק כותנות־נחשים היינו מביאים כשלל הביתה – צבים זעירים, דומים לצעצועי־צלולואיד, ואף גורי־שפנים, נמים בעיניים פקוחות כשביטנם הצחורה הפוכה למעלה ונושמת… גור כזה מתפתל כחוט־פלדה בידיים, שורט, וצווח, ולבסוף נלכד.
4. ב“קומונה” בנס־ציונה עם אברהם איכר וכיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלה. 🔗
בעיצומם של הימים הקשים שלאחר מתקפת הארבה מקימה אסתר קומונה בנס־ציונה. בראיון עם אסתר הגר היא מספרת:
גם לאחר עוזבי את דגניה לא נטש אותי רעיון הקיבוץ. שלושה חברים ואני הקמנו קיבוץ ליד נס־ציונה. היו אז ימים קשים. תקופת הארבה הגדול. הארבה כירסם הכל, אפילו את התריסים. הכל היה אפור. היה רעב. אכלנו לחם עוני, חומוס. כולנו יצאנו לעבוד. אני עבדתי בגיזום עצים במזמרה. מאז אני מומחית בעבודה זו.
ולראובן שהם היא מספרת:
בתקופה זו אני מתחברת לעוד שלושה בחורים שהאחד ביניהם הוא ידידי ואנו הולכים לנס־ציונה ומייסדים קבוצה. בתוך “פרדס הברון” עומדת בקתה – ואנחנו משפצים אותה וחיים בה חיי קומונה – אני מבשלת מכבסת וגם עובדת בחוץ – בזמירת־ענפים יבשים לאחר הארבה אשר כירסם את הארץ –
ימים יפים היו אלה – הייתי מלאה אמונה ותום – והייתי מלכה לשלושת גברים צעירים ונאים: “ממני ראו וכן עשו”. הייתי רגילה להיות אוטריטה לאחים שלי הצעירים ממני – וכן הייתי גם כאן בתוספת האידאל והסוציאליזם המתגשם בחיי יום יום – כשאני מביטה אחורנית אני חושבת שזו היתה נקודת־שיא בחיי הרוחניים.
היה גם פיוט בפרדס הישן שהיתה בו באר ערבית ישנה – ואני הייתי שואבת מים ממנה – בדלי קשור בחבל – ופעם כמעט ונפלתי לתוך הבאר – כשסיפרתי בערב את הדבר לחבריי עמדו דמעות בעיניהם –
המלחמה גרמה להתבגרותי המזורזת בכל הכיוונים רק לא בתור אישה, להפתעתי, – עתה כשאני חושבת על הימים ההם – רק בזה חסר היה לי ביטחון וכושר החלטה – וכאן אולי הליקוי של הפרדת המינים שאבי הקפיד עליו כל־כך, ושהכניס בי פחד גדול – כמוני היו אז רבות מבנות העלייה השנייה, אבל לא מבנות הארץ אשר היו מתחתנות בנות שמונה עשרה, אולי יש השלכה לדבר זה עד היום על חיי…
וכך, בקיץ 1915, לאחר שהמצב בבית נעשה קשה, ולדבריה – כל פה נוסף להאכלה הפך למעמסה – הולכת אסתר בת ה־21 יחד עם אברהם איכר ופועל בשם ברניצקי לעבוד ב“פרדס הברון” בנס־ציונה, והפעם ללא התנגדות ההורים. הם שוהים שם כל הקיץ ואוכלים במיטבח הפועלים עד שאפס האוכל. הבחורים מביאים עימם דורה, ואסתר מביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה הם ניזונים. הם עובדים בפרדסים. איתם יחד עובד וגם שומר מרדכי אלדד (גולדפרב), שהיה ידידו של הסופר לואידור, ולימים פקיד בכיר במשרד־הביטחון. אלדד, הצעיר מאסתר בשנתיים לערך, עלה ארצה מביאליסטוק ב־1912, וכבר הספיק להיות מוסמך לרבנות. הוא נישאר בידידות, אם כי לא קרובה, עם אסתר. באביב 1952 התגורר תקופת זמן בדירתה ברחוב דבורה הנביאה (כיום רחוב שניאור) בתל־אביב, כאשר אסתר נסעה לצרפת.
אברהם איכר (קאופמן) נולד בפלך פודוליה שברוסיה, וב־1914 עלה לארץ ללמוד בגימנסיה הרצליה. כאשר פרצה המלחמה העולמית, והקשר עם בית־ההורים ברוסיה ניתק, נאלץ, כרבים מהגימנזיסטים, להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כפועל חקלאי ולאחר־מכן כשומר ברחובות, בראשון־לציון, בקרית־ענבים, בחולדה, בבאר־יעקב ובפתח־תקוה. בן כמה היה איכר באותם הימים? על־פי תדהר הוא היה בן חמש־עשרה בעלייתו, אך קשה לתאר שאסתר בת העשרים תצא לנס־ציונה עם נער בן שש־עשרה. ואכן, בתו אבה אורג מסרה לי תאריך לידה מוקדם יותר, וגם סיפרה שאסתר חיזרה מאוד אחר אביה.
תקופת הקומונה הונצחה על־ידי אסתר בסיפורה “בקתה בפרדס” שנכתב ב־1932 לערך אבל נדפס לראשונה רק כעבור שבע־עשרה שנה. הביקתה עומדת בפרדס ישן, סבוך ועזוב־למחצה, והיא מחסן מימי ה“ברון”, אחד הבניינים הטיפוסיים שבנו פקידיו: קירותיו בנויים אבני־חול ספוגיות ועליהם גג רעפים אדומים היורד בכובד על הבניין שקירותיו קשורים מוטות־ברזל בפנים המתקשרים מבחוץ בארבעת פינותיו על־ידי פסים שצורת S לאטינית להם.
מאיר, אולי בן־דמותו של אברהם איכר, הוא עמוד־התווך של החבורה: רחב־כתפיים ומצחו מצח־רבנים גדל־סדן ורב־בליטות, הוא מהלך כמלח וכל דריכה מדריכת רגליו יש לה משמעות וטעם, כל תנועה שלו קצובה ומודגשת ורק עיניו עיני־ילד זהובות. לעומתו יענק’לה הקטן מפזז, עגול וגוץ עם עיניים בולטות כלשהו. מכרכר לכל תנועה מתנועותיו של מאיר וחוזר עליה בדיוק. יש מן ההשלמה בין השניים, כאילו הם תלויים זה בזה ומהווים יחד חטיבה אחת מיוחדת.
השלישית היא אסתר, המכנה עצמה בסיפור בשם יעל, אך משנה את איפיוניה. היא קטנה, שמנמונת עם רעמת שיער ערמוני שמתחתיו נשקפות עיניים אפורות ותמהות. בהחלט תיאור שאינו הולם את רזונה ואת עיניה הירוקות.
כותבת אסתר:
במבט ראשון קשה היה להבחין מה מאחד את השלושה. שונים היו זה מזה בתכלית, אך בני דור אחד היו, צעירים היו והגורל אינה להם שבדורם קמה ונישאה באוויר אותה דת אשר קולה היה כקול אלוהים מהלך על פני מים רבים, מעין סימפוניה אדירה מכה גלים ושובה לבבות וחיים צעירים בכל אשר תגיע, והשלושה נתערבלו בה כל אחד מפינתו: שני הנערים מן העיירה שבגלות, והנערה ממושבתה בארץ. לא היה הבדל ביניהם ביחס לדת זו. היה זה צו שנחתם בבשרם וברוחם. חזק היה הגל אשר הציף אותם, ושלא בידיעתם ושלא ברצונם נחפנו יחדיו כגרעינים זרועים ברוח בידי אחד גדול נצחי. [וכוונתה כאן כמובן ל“דת העבודה” של א"ד גורדון].
יעל היתה מתרפקת על סיפורי הראשונים, כמהה בכל נפשה למנה אחת של “ראשית” בחייה. והנה עלה גל של שוחרי־ראשית, באו בחולצות־תלמידים, נטולי־כל – והיא הצטרפה אליהם באופן טבעי ופשוט, בשמלת־הבד הלבנה וברגליה היחפות והשמנמנות הלכה איתם.
מקרוב לא היו הדברים פשוטים כל־עיקר. רעב כבד ירד על הארץ. הצבא התורכי שדד את הכל. מחבל ועד שק ועד חורשות האלונים אשר היו דובבים על פאר בן אלפי שנים. רק מוץ השאיר אחריו, כי את הגרעינים היו אנשי־הצבא בולעים בלהיטות, כמו שהם, ללא טחינה וללא אפייה, כאילו היו אלה ענבים. והנה הוכתה הארץ עוד מכה אחת: ארבה כבד ירד עליה וכירסם בה כל ירק. שטחים־שטחים השתרעו הפרדסים המכורסמים ומעין אפרורית צהובה השתפכה לתוך הנוף במקום ירקו העליז. עצבות גדולה עלתה מפרדסים אלה, מחכים היו להרבה ידיים שישחררון מן המוות הרובץ עליהם ומעכב צמיחתם.
בתחילה היו זרות וקור נושבים מן הקירות העבים של הביקתה. השלושה היו מתהלכים בחדרים־המחסנים שחלונות קטנים מסורגים קרועים להם לתוך סבך הפרדס. משהו הילך אימים עליהם. ובלילה הראשון, כשסידרה יעל את שמיכתה על הקרשים, נצבט בה הלב. החדר היה ריק. על ארגז בפינה עמד פרימוס ועל ידו שקית קמח ושני בקבוקי־שמן.
הקירות היו עבים מאוד והיו לוחצים על השלושה בכובדם. אך לאט־לאט התחממו כאילו בהבל־פיהם, בקולותיהם – וקילוחי חייהם של השלושה כאילו חדרו לתוך האבנים הישנות וחיממו אותן. חוטים נעלמים החלו מתרקמים ביניהם ובין קירות אלה. ויום אחד, מבלי שידעו כיצד היה הדבר, היה המחסן הישן מאהיל על חייהם, והיה לבית שחוזרים אליו שמחים למצוא אותו במקומו.
היתה זו קונכייה מלאה חיים ועסק רב, אור היה מנצנץ בחלונות הקטנים ורומז על השלושה עד למרחוק. במושבה החלו מדברים בהם, ובמיטבח הפועלים החלו מתלקטים סביבם, והחיים דבקו בהם שיכבה אחר שיכבה, כאשר תדבק אדמה בגרעין זרעים. החלו מבקרים אצלם, תחילה בהיסוס ואחר־כך ברצון, ובסוף – בהרגשת חווייה. החדרים נתמלאו חיים צעירים ואלה שלחו קרניים החוצה אל המושבה, אל ה“מיטבח” ואל הדרכים המובילות לעבודה.
בבוקר היה מאיר נוגע קלות בשכמם והם היו קמים ויוצאים לעבודה. היה זה החלק היפה ביותר של יומם הארוך והמפרך. הלב קל והרגל מהדהדת בכביש. הראש נישא בשמש וברוח ושלושתם צועדים על בהונות רגליהם כשהסל מיטלטל על הזרוע ובסל פת קצובה ומעט זיתים.
הענפים הלחים מטל־הלילה היו מתמתחים בלתי־שבירים כמטילי־גומי שהתקלקלו בשמש. המזמרה היתה ישנה ולעסה את הענפים בקושי. אך בגבור החום נתייבשו הענפים ונעשו שבירים יותר. יעל היתה שוברת אותם על להב המזמרה בתנועה זריזה אחת, וכך היו נקצצים־למחצה ונשברים־למחצה. זה הגביר את קצב עבודתה והיא היתה הולכת ומשתכרת מקצב זה. הידיים קופצות, המזמרה טורפת, ולפניה ענפים־ענפים־ענפים. הכל יבש וחורק ועליה עוד לשחרר עצים רבים, כאילו עליה בלבד הוטל לשחררם מן המעמסה המתה. ברגע זה היתה מתפללת שיהיה לה עוד זוג ידיים. רק חמישה־עשר עצים עשתה אבל נקיים הם וכאילו מסורקים. כעת עליהם להתאמץ ולהצמיח ליבלוב חדש.
בצהריים ישבו בצוותא בצל הדחוס של עץ־התות. ריח עצי־ההדר שדבק בהם התערב עם ריח עורם החרוך בשמש. ידיהם היו שרוטות בענפים וקוצים, ואצבעותיהם היו נתונות בתחבושות מלוכלכות. עיניה עברו מן האחד לשני ופתאום נתברר לה שכאן מקומה, שאלה הם אחיה, אלה השרוטים והמיוזעים אחיה הם במובן ידוע יותר מן האחים אשר עזבה בבית אביה.
עם ערב סרה לחלקה שעציה כבר נגזמו והושקו. בולשת היתה בין הענפים – עלים זעירים החלו מבצבצים וניצתם הרכה מרטיטה ברוח הערב.
מיטבח־הפועלים היה מלא מפה־אל־פה. ישבו על אדני החלונות, על הרצפה, כשהגב נשען בקיר, על ספסלים כבדים וישנים, ראשים מראשים שונים: תימנים שחומים מקורזלי־פיאות; ראשים זהובי־בלורית, מצחים מקומרים ומצחים צרים זרועי שיער שחור שמתחתם מציצות עיני תגרים ערומים, וראשים של יהודיות כשרות מן העיירה שבאו לפתור כאן במיטבח זה את פתרון עמן.
ליעל נידמה היה שמשהו עתיק־יומין עד למאוד מרחף כאן באוויר, משהו מעורב מפרקי ישעיהו, משירי רבי יהודה הלוי ומלחש שפתי סבתא שלה בשעת “שמונה־עשרה”, מעין ערפל־הזייה הטבוע בדמה; ועל כל זה צף כתמיד אותו זקן שבחלום, שני לוחות־הברית בידיו ומראשו השב יוצאות שתי קרני־אור. היה זה מראה שחציו חלום וחציו זכרון רחוק. מצב־רוח מעין זה היה תוקף אותה ב“ימים הנוראים”, עת החזנים היו מתחילים לייבב מעמקי איזה עצב נעלם. ועל כל זה היה מצב־רוח זר לה וביקשה לנער אותו מעליה, אך לשווא.
“חברים!” – היה זה יהושע שפתח בתולדות העם, סקר תקופות, גישר גשרים, וליעל נידמה היה שעל הבימה עומד גילגולו של אותו זקן עם הלוחות. ומבלי משים ונגד רצונה נאספה תחת כנפיו ונצטנפה צנפה את עם הציבור הזה.
העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה. האיכרים, כלתה הפרוטה מכיסם ולא יכלו להעסיק את הפועלים. יש שהיו יוצאים בעצמם לעבודת הגיזום, ויש שהיו מזניחים את הפרדס לגמרי. בחדרה של יעל עמדו בקבוקי שמן אחדים ושקית אפונה, אבל היתה זאת הרזרבה האחרונה.
פני מאיר היו קודרים – בלילה היה גונח ומהתפך על משכבו. תוך נים־ולא־נים היה עולה נוף ילדותו – הנהר השקט, גנים כבדי־פרי ואווזות רועות באחו, הנה אימו מטגנת גלדי־שומן.
הוא היה רעב במקצת, וגם חש במציאותה של יעל מעבר למחיצה. זה חודשים שהם גרים תחת קורת גג אחד – ועדיין לא נתרחש כל נס. לוטפת היתה לפעמים את שערותיו או נושקת לו קלות על מצחו – וזה הכל. אין הוא מבין אותה – והן הוא הביאה הנה וזה שנים שהם נפגשים, שחיכה לזאת. והנה זו מתהלכת כבתוך חלום, כאחת כוהנת שכל הסובבים אותה סוגדים לה.
ימי העבודה כלו ופחתו, וראשית כל עבור הבחורות, ויעל נישארה בבית. היתה כובסת את חולצות הבחורים ואת מכנסי העבודה הכבדים.
בלילה היתה חריקת קרשי המיטה מעוררת את יעל. במצחו הרבני של מאיר נחרש קמט ראשון – אך הוא הוסיף להניע כתפיו הרחבות כמלח החותר בתוך סערה. ילדות רבה היתה נשקפת מעיניו הצהבהבות, וכשתקפו עליו ההרהורים, היה קם, רוקע ברגליו בקרקע ויוצא במחול. איש לא יכל לעמוד בפניו בשעת מחול. אחד־אחד נסחפו איתו בהתלהבותו, והשירים החסידיים השתפכו על פני הפרדס העזוב.
*
ואולם אברהם איכר – לימים מן המתגייסים הראשונים לגדוד העברי, ודמות מרכזית בתחום הביטחון במשך עשרות שנים – מככב ככל הניראה בעוד פרשה בחיי אסתר, שמתרחשת לאחר שובה מנס־ציונה למושבה, פרשה הקשורה אולי באותם “אחים אשר עזבה בבית אביה”, אבל דומה שאסתר אינה יודעת וגם אינה עתידה לגלות, כל ימיה, את סודה האפל של אותה פרשה.
“פעם אחת, זה היה בימי מלחמת־העולם הראשונה,” מספרת אסתר למשה דור, “המושבה סידרה אז שמירה של בני־האיכרים, כי בקיץ היו באים בידואים מאל־עריש, ומקימים סוכות, ועובדים בכרמי המושבה וגם מזנבים. ובכן, הלכתי לראות את פריחת השקדים בליל ירח, עם אברהם איכר – שהיה אחרי כן מראשי ההגנה – ובמקום שהתחילו הכרמים צמחו לפתע שלושה בידואים ונטפלו אליי. אברהם חיבקני כדי שלא יפגעו בי והם היכו אותו מכות־רצח בראשו. אני הייתי לבושה פלרינה, כמנהג הימים ההם, נחלצתי מתוכה, ורצתי – אל המושבה להזעיק עזרה, והוא בא אחריי, כי הם עזבוהו כשברחתי. ראשו היה פתוח… והפלרינה נישארה אצלם.”
ל־ש. שפרה היא מספרת: “אני שונאת את המלחמה באופן יסודי מאוד, אבל זה הכרח כל־כך גדול, שאני מכירה בו. כשהייתי ילדה היה הפעמון מצלצל וזה היה האות להתנפלות של ערבים. ידעתי שאבי יהיה שם ושכניי יהיו שם. הצלצול הזה של הפעמון רודף אותי עד היום. ערב אחד יצאתי עם חבר לראות את הפריחה לאור הירח, והתנפלו עלינו ערבים. חברי הגן עליי מפניהם בגופו, ואני זוכרת איך שמעתי את הלמות חבטות המקל היורדות עליו. ידעתי לרוץ נפלא. אילו היה זה היום ודאי יכולתי להיות אסתר שחמורוב; התחריתי עם הבנים בריצה. זה היה תענוג לרוץ כאילו איזה מכשיר מכאני, הנמצא בתוכי, מוביל אותי. באותו ערב הפקתי תועלת ממהירות הריצה שלי; נשאתי את רגליי הארוכות ורצתי להזעיק עזרה. כשראו הערבים שהצלחתי להימלט, ברחו. חברי הלך לקראתי, וראשו חבול וזב דם. ה’ראזעוויה' (העזתים) היו מעמידים סוכות של ענפי אוקליפטוס בחצרות. למחרת יצאו ה’גדעונים' והרסו את כל הסוכות.”
באותו קיץ 1973 שבו היא נפגשת עם ש. שפרה, מעלה אסתר על הכתב את הפרשה בסיפור “כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי”. זמן ההתרחשות המתואר בסיפור הוא בין שבט לאדר, בעונת הפריחה של עצי השקד. השנה היא כניראה 1916. אסתר מתארת את תשוקתה “לראות את כרמי־השקדים הפורחים לאור־הירח,” וכיצד היא נפגשת בלילה עם הידיד שלה, פועל העובד ביום בטורייה ואולי גם משמש כשומר – ומקום המפגש “ליד הבריכה שעל יד שטרייט”, הנמצאת עד היום בגן ברחוב רוטשילד פינת חיים כהן.
כותבת אסתר:
אנו צועדים והנה שטח כרמי־השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים־ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.
“יודעת את? זה הכל יפה, נפלא,” אומר ידידי, “אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל־העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה.”
ואנו מתיישבים על תל־העפר התחוח, הוא בטוז’ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד־צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.
ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור־הראש, ששתת דם.
העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ“שומר”. לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור־ירח זולף הביתה.
עד כאן סיפורה של אסתר, ואולם שמועה עקשנית הילכה בפתח־תקוה, והיא חלק מפולקלור המושבה, ואני שמעתי אותה מפיו של יואל סימקין – ולפיה לילה אחד יצאה אסתר לטייל בכרמים עם ידידה אברהם איכר, ואולם שלושת אחיה, שהתנגדו לכך שאחותם תצא לבלות עם “פועל”, עם פרולטאר! – התחפשו לערבים, ארבו לזוג – התנפלו על אברהם איכר והיכוהו מכות נמרצות! – והם כניראה “שלושה הברושים השחורים” שבסיפור.
לאחר שנים, במכתב לשמעון קושניר (13.5.1963), מזכירה אסתר את אברהם איכר וכותבת: "אברהמ’לה, שאתה מיטיב לציירו, היה מבאי־ביתנו, וכולנו חיבבנו את הבחור התוסס, המלא־חן – "
5. אחיה הבכור מצד אביה, מנחם־שלמה, מת במגיפה בירושלים ומשאיר שישה יתומים. 🔗
בראשית 1916 נחלה בירושלים מנחם־שלמה ראב, בנו בכורו של יהודה ראב שנולד לו מנישואיו הראשונים ל“סית הודעס מן אל טחונה” – הלא היא הדסה הרשלר, כפי שסופר בפרקיו הראשונים של הספר.
מנחם־שלמה, שגדל בבית אימו בירושלים, נשא לימים אישה והוליד חמישה בנים ובת אחת. בנו הסופר יצחק ראב מספר ברומאן “עלה ברוח” על אביו שהיה ההיפך מאביו יהודה, המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח־תקוה. משהו מדמו של אביו דבק גם בבן מנחם אבל סופו שנעשה תלמיד־חכם ומגיד־שיעור מעולה וגם גבאי ישיבה בירושלים, כפי שיועד על־ידי אימו. יחד עם זאת הביא אותו יושרו למאבקים קשים בבני חוגו.
מנחם־שלמה היה מבוגר מאסתר ב־16 שנים ודומה שמעולם לא התראה עם אחותו היחידה פנים־אל־פנים. ליהודה ראב לא היו יחסים קרובים עם משפחת בנו הבכור מאשתו הראשונה. הרב הצעיר המטופל באישה ובשבעה ילדים בירושלים, מזה – ואחותו המרדנית המצטרפת לצעירי העלייה השנייה בדגניה, מזה – הם שני עולמות שונים בתכלית.
על התדהמה שאחזה במנחם־שלמה בהיוודע לו דבר הליכתה של אחותו הצעירה לדגניה מספר קרוב־משפחתו אברהם זוסמן כהן, יליד ירושלים, בספרו “במעגל שמונים”. סבתו של א"ז כהן מצד אימו היא חנה פרלקוורט, אחותם של יהודה, משה־שמואל וטובה, שעלתה ארצה יחד עימם ועם אביהם לאזאר ב־1875. כהן התייתם מאביו בגיל צעיר. בהגיע מועד הכנת הדרשה לבר־מצווה, הוא נעזר בבן־הדוד של אימו, ברב מנחם־שלמה ראב, ראש ישיבת “מאה שערים”, בנו־בכורו של יהודה ראב:
הרב אהב מאוד לטייל בירושלים, ובטיילו להר־הצופים הוא מבקש שאצטרף אליו. הוא מאזין לדבריי ובוחן ומתקן. שנינו עולים אל ההר, ואני מהרהר: אין טובה מעלייה זו כהכנה לעלייה לתורה בבית־הכנסת ביום בר־המצווה.
באחד מערבי השבת, מספר א"ז כהן, בעוד אימו אסתר־ביילקה מכינה את הפתילות והשמן בפמוטים, פורשת את המפה הלבנה על השולחן, והילדים לובשים את בגדיהם הנקיים והמגוהצים, נכנסים לבית בסערה אחי־אימו יצחק פרלקוורט, ובן־דודם הרב מנחם־שלמה ראב.
“קרה אסון במשפחה!” אומר הדוד יצחק.
“אסון נורא,” ממשיך אחריו מנחם־שלמה, “איך אגלה לאבא, איך אעמוד לפניו ואומר: ‘יהודה ראב, בתך אסתר יצאה לתרבות רעה, עזבה את פתח־תקוה ועברה לקיבוץ דגניה!’”
“אסתר ראב, אחותו של ראש ישיבה, איך היא מתקשרת עם המופקרים האלה בדגניה?” – נסער הדוד יצחק [פרלקוורט].
שניהם מכירים היטב את אסתר ועקשנותה, מספר א"ז כהן, ויודעים שהחלטתה היא סוף־פסוק. מתוך ייאוש פוסק מנחם־שלמה: “אני מקווה שזה המקרה האחרון במשפחה,” ובקולו ניכר, שאין הוא מאמין בכך.
(ואכן, בנו־בכורו, שמעון בן עזר, עתיד להיות ממייסדי המושב בלפוריה, וצעיר־בניו יונה בן עזר – ממייסדי קיבוץ חניתה, ושניהם חיים על אדמתם כל ימיהם).
“חכה עד צאת השבת,” מייעצת האם, אסתר־ביילקה, לבן־דודה, “וצא אל אביך לומר לו.”
למען האמת, יש בזכרונותיו של א"ז כהן כמה אי־דיוקים, שהרי על הליכת בתו אסתר מפתח־תקוה לדגניה, בוודאי שאין יהודה ראב זקוק לשמוע מבנו היושב בירושלים.
אצל בניו של מנחם־שלמה נשתמר מכתב ששלחה אליו משפחתו בפתח־תקוה בד' תמוז תרע"ה, קיץ 1915, לאחר ביקור שעשה במושבה. המכתב פותח בשורות קצרות של יהודה התוהה “למה לא כתבת לנו עד היום?” ודורש בשלומו ובשלום אשתו הכבודה והילדים – “כל אחד ואחד,” ונחתם בשלוש דרישות שלום של בנימין, אלעזר ושל לאה, אשת אביו. במרכז המכתב, מיד אחרי דברי האב הקצרים, עומדים דבריה של אסתר:
אחא יקירא!
האצטדק לפניך על זה שלא עניתי לך על מכתביך? – לא – יש את נפשי עכשיו לעבור על זה בשתיקה ולפטפט קצת – על עניינים אחרים לגמרי – כן, בלב שלם אומר לך שחבל היה לי מאוד שלא מצאתיך כבר בבית, אתה השארת מעין חמימות בביתינו וזה מושך אותי מאוד להכירך ולראותך מקרוב – איני יודעת מפני מה, אולי מפני זה שאני בכלל במצב רוח של רכרוכית עכשיו – אחא כה מעטים המקומות שאתה מוצא שם חמימות הלב, קר בחלל העולם אחא! דומה לי שאילו היינו נפגשים לא היינו יכולים להשתוות בדעותינו, זה בלי שום ספק, אבל בתור אחים דומה לי שהיינו יכולים להיות קרובים. עד כמה שיכולה אני להודיעך ממני – אני עוד לא לגמרי בריאה. ז“א שמחלתי עוד לא עברה אבל יש תקוה שאתרפא סוף סוף. לע”ע אני עוסקת בעבודת הבית בכביסה לישה וכו'. חוץ מזה אני קוראת עכשיו הסתוריה כללית, תקופה זו שאנו חיים בה מעוררת איזה רצון לדעת עוד יותר מה היה מלפניך – מתעורר איזה חוש הסתורי באדם. הייתי רוצה ברגע זה לכתוב לך, לאמר לך יותר ממה שאני אומרת אבל צריך בשביל זה שתכירני יותר, מה שאי אפשר בשום אופן לעשות בכתב, אולי יבוא יום ונתראה ואולי גם תביניני במידה ידועה. בכ"א דומה לי שרצון יש לך להכירני, וזה כבר הרבה.
אני עודני מדוכאה קצת מן החורבן שמצאתי פה אבל עלה בידי להתגבר ולהכניס מעט רוח חיים בבית. הם כבר נרגעו קצת. צריך לדעת לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים –
שלום אחא – אני לוחצת את ידך
שלך אסתר. כתוב אם יש רצון מלפניך
חרף הזרות, וההפרש הגדול בדעות ובאמונות, כותבת אסתר לאחיה מנחם־שלמה מכתב מאוד עדין ולבבי, “אחא יקירא!” – ללא שמץ של התרסה. מדבריה מתברר שכבר שלח אליה כמה וכמה מכתבים, כניראה כדי להשפיע על אורחות־חייה. לא ברור מה פירוש “לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים.” באותה תקופה אמנם לא מתרחש מקרה מוות במשפחתו של יהודה אבל א"ז כהן מתאר בספרו את מותו החטוף של הנער דוד בן משה־שמואל ראב, אחיינו של יהודה, ובן־דודם של אסתר ושל מנחם־שלמה, שיצא יום אחד לקטיף ומילא בזריזות את קיבתו בסברס עד להתפקע, ובשובו הביתה חש ברע, ולא עברו ימים רבים והוא נפטר.
בראשית 1916 נחלה, כאמור, מנחם־שלמה. במכתב ששלח למשפחתו בפתח־תקוה ב־ו' ניסן תרע"ב הוא מספר על כך:
זה איזה שבועות שלא כתבתי לכם. קיויתי לביאת מר אבא, ואחרי אשר עבר איזה זמן, כניראה שהחלטתם לבל יבוא, וכן שלחתי לכם את דברי כי גם דעתי כן הוא, כי מה תועלת יהי' –
אם כי הודעתי לכם מצבי ע“י הדוד משה שמואל מ”מ אודיעכם עתה כי הזדמנות יש לי לשלוח מכתב. בכלל הוטב מצבי ממה שהייתי בבית־החולים והמיחושים הצדדיים אשר הד“ר וואלאך בנה ע”ז הלכו להם, את הכפתור אשר הי' לי בהמעי אשר מפני זה הי' חפצי לעשות נתוח נמס כלה זה כשני שבועות וכן דחיקת הלב וכאב הראש הלכו אך המעי נשארה חולה ולפעמים סובל אני יסורים גדולים שאי אפשר לתארם, אבל הרופא תקותו כי אתרפא, הייתי גם בבית גרוזנדאף הוא השיב לי החלטתו כי הוצרך נתוח, אבל נתוח שוואלאך חפץ לעשות אין שום תועלת, כי אם נתוח גדול, ונתוח כזה אין בכוחתי לסובלם. ולכן אמר שאמתין עוד חודש ימים. גם הוא נותן תקוה שיוכל היות כי לא אצטרך לנתוח, גם אין שום אחריות אם אמתין עוד, שאלתיהו אם ח"ו חשש לקרעהס, וצחק ממני מי הגיד לך זאת אין חשש לזה וכן השיבו לי שאר הרופאים ששאלתים.
אחרי כל אלה אם לא הי' עתה ימי הפסח הייתי נוסע לבעירוט, ואם חלילה לא יוטב עד אחר הפסח החלטתי לנסוע אחר החג, כי סוף סוף כל הרופאים ששאלתי את פיהם השיבו שאינם יודעים בבירור מה מחלתי, ד' יעזרני שלא אצטרך לזה,
הייתי צריך להאריך יותר אבל אין לי כח, ב"ב דורשים בשלום כל אחד מכם באהבה
וגם אני בנכם ואחיכם
מנחם שלמה
כחודש לאחר כתיבת המכתב הזה מת מנחם־שלמה. בספרו “עלה ברוח” מתאר יצחק את ימיו האחרונים של אביו:
גוף־לא גוף זה, שכבר הותש באוהלה של תורה, בעסקי ציבור ובדאבון לב על חבריו ההולכים ומתים בזה אחר זה מרעב וממחלות – כרע גם הוא, ומחלה הכריעתו והוא נפל למשכב. שוב לא נשאוהו רגליו לבית־הכנסת “אליהו הנביא”, ואל ספריו הרבים, שהיו חביבים עליו מכל בתי־כנסיות ובתי־מדרשות אשר בירושלים, ואשר בהם חיתה נפשו העייפה; מיום ליום נחלש והלך עד שלא היה בכוחו לילך גם לבית־מדרש סמוך לביתו, לתפילה בציבור. ביתו ומיטתו היו לו לבית־מדרשו, והתפלל ביחידות ולמד תורה מתוך שכיבה במיטת־חוליו.
לילה אחד גברו מכאוביו ויסוריו מאוד. ביום הקודם קראה אימו של ר' מנחם [היא הדסה] אל מיטתו שלושה רופאים גדולים, את דוקטור ואלאך, דוקטור מאזה, ודוקטור קריטשבסקי, שהבהילו אותו מן הצבא, והוא בא במדי הצבא שלו. שלושתם עמדו שעה ארוכה על יד מיטתו ודיברו ביניהם צרפתית. ר' מנחם אומנם לא ידע את השפה, אך אוזניו היו כרויות, כל שעת הביקור והשיחה בין הרופאים, לכל הגה היוצא מפיהם; תוך כדי הקשבה, קלט מלה אחת שזיהה אותה כשם מחלתו. נשא עיניו אליהם ואמר להם:
“אם זוהי מחלתי, שמא אלך לביירות לנתח את האבר החולה שבי?”
הפסיקו שיחתם, נקוטה נפשם ונתכרכמו פניהם על שיחתם בפני חולה, ואמרו לו:
“אחר חג הפסח נשלח את כבודו לביירות.”
ובלילה, כשגברו ועצמו מכאוביו, הקפיצוהו ייסוריו מעל מיטתו, והחל רץ וגופו כפוף כקנה, מסביב לשולחן, והיה רץ ונאנח, רץ ומשווע:
“ייסורי־מוות! ייסוריי־מוות!”
מיהרה האם והזעיקה את ר' משה יולוס, “רופא” השכונה באיסור, והוא ישב על ידו שעה ארוכה ונאנח איתו ולא היה בידו להקל על החולה אלא במעט סמי־הרדמה שהחזיק אצלו בהסתר, מפני הרשות, ויסף לישב על ידו עד שר' מנחם נרדם, והלך.
וכשנרדם ר' מנחם אחרי שעות רבות של ייסורים, ראה עצמו בחלומו שהוא נפטר מן העולם, והוא שכוב על ריצפת ביתו ונרות דולקים למראשותיו, ואשתו וילדיו ואימו מקוננים עליו ומבכים את מותו.
מנחם שלמה, שנולד בירושלים ב־1878, נקבר בהר הזיתים בי“ב אייר תרע”ו, והוא בן שלושים ושמונה. צעיר־בניו, יונה, היה כבן שנה במות עליו אביו. זמן לא רב אחרי מנחם־שלמה מתה במגיפה גם קונה אשתו. ששת ילדיהם נותרים יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתם הדסה, שמגדלת אותם במסירות כשם שגידלה את אביהם. והימים, ימי המלחמה העולמית הנוראה בירושלים, שאותם מיטיב לתאר הסופר א. ראובני ברומאן “שמות”: הארץ מנותקת, התושבים מופקרים לרעב, למחלות, למחסור, לעבודות־כפייה, להגליות ולהתעמרות בצו השלטון הצבאי התורכי; בנות־טובים יהודיות יוצאות לזנות כדי להציל את חייהן ואת חיי בני משפחותיהן.
6. אבשלום פיינברג מנגן למענה את “מחול האש” בכינור בעתלית. 🔗
בסיפורה “בפרדס”, שנדפס באמצע שנות ה־30, מתואר גורלו הקשה של הפרדס בשנת 1916, גורל שמטיל צל על הבית כולו. הפרדסן הזקן ר' דוד הוא במידה מסויימת בן־דמות אביה של אסתר, יהודה, שטרם מלאו לו אז חמישים, אך ניראה שיש גם לא מעט מן הדימיון בעלילת הסיפור:
המנוע נשף וחירחר שלא־כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח־פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – “לא רצה ללכת.” זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי־אבן, פחמי־עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון־אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.
גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי־המשפחה! יום־יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון־הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת־דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן־זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.
המנוע היה מוליך גם את ברגי־הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר “מיאן ללכת” היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי־התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: “שוב, אינו הולך!” – לחם־הדורה ודייסת־הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא “אינו הולך”. – צילו של זה “שאינו הולך” היה פרוש על הבית ימים ושבועות.
יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה“דיזל”, ובמעמד שני הבנים־הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית־הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו־בר, אגמי־מים ועדרי־תואים.
על שובה הביתה, לאחר השהות בפרדס בנס־ציונה, מספרת אסתר:
אנחנו עניים מאוד, מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ־לארץ. אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד בעתלית, בתחנת־הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל“הבראה”. אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם־חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.
איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר־האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.
הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.
על אותה תקופה בחייה שואלת אותה ש. שפרה: “האם נקטת עמדה במאבק שבין אנשי ניל”י לבין היישוב?" ואסתר משיבה:
הייתי בת שבע־עשרה, חייתי כולי באידאלים שלי. ראיתי רק פירורים מן התנועה הזאת. הם חלפו לידי בלי שהייתי מעורבת ממש. שרה אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור [ברוך]. אני זוכרת שביקרה בביתנו וניראתה לי קצת באנאלית; לא התרשמתי במיוחד, אבל היא הבחינה בי והסתכלה בי במבט חודר.
פעם הוזמנתי לתחנת־הנסיונות בעתלית, שוב כמובן ביוזמתו של אחי [ברוך] ושהיתי שם שבוע. כתבתי לאחי: “איני יודעת איך נפלתי לחבורה הבורגנית הזאת, והרי אנחנו בניגוד גדול. אינני רוצה להישאר פה.”
בעתלית פגשתי באבשלום פיינברג. לעומת אנשי דגניה הוא ניראה לי חצוף, פוזיור גדול, בעל זקן ותספורת של היפי, בדיוק כמו עכשיו. הוא היה יפהפה. אני זוכרת שערב אחד ניגן למעני בכינור את “מחול האש” של דה־פאליה. הוא שלח לי שירים כתובים צרפתית, שלא הרשימו אותי במיוחד.
בימים ההם סבלתי מן הקדחת. כתבתי מעתלית לחברתי סוניה [בלוך] בדגניה, והיא הציעה שנבלה חופשה בחיפה בצוותא. היא הבטיחה להביא פרודוקטים מן הקיבוץ, עדשים ובורגול ואפילו בד לשמלה. שכרנו חדר על גג, אצל ערבי.
ערב קיץ אחד, בשעה שמונה בערך, אני שומעת צעדים על המדרגות ומופיע אבשלום.
“מה אתן עושות שם למעלה?” הוא שואל.
ואנחנו מספרות על רחצה בים, על טיולים. אינני יודעת איך נודע לו, כי אנחנו יושבות בחיפה. מכל מקום, כשנתברר לו שכל המעשה תמים ואין קונספיראציה, הלך לדרכו.
על אבשלום פיינברג מספרת אסתר לנעמי גוטקינד (גולן):
אבשלום היה יפהפה, כהה, פניו מהוקצעות, שערו גולש. הוא היה מרגיש טוב מאוד בימינו. ניראה ממש כמו ביטניק. אבל ביטניק מהודר, עם עניבה רחבה ופרטנזיות של משורר. אני זוכרת איך זרק את שערו לאחור בתנועה גאה, היה יהיר, ניגן להפליא בכינור, דיבר בסרקזם. היה מקריא לי את שיריו בצרפתית ובעברית. זכרונות דגניה והרעיונות החדשים שקלטתי שם היו טריים בתוכי, והבורגני החלקלק הזה לא מצא חן בעיניי. הוא הסתובב בטל – לא ידעתי שעסק בסתר בריגול. פעם שלחתי מכתב מעתלית לחברה בזכרון, והמכתב הגיע אליה פתוח. התפלאתי למה פתחו אותו – בכל זאת לא ניחשתי מה מתרקם סביבי.
התייחסותה הביקורתית של אסתר לאנשי ניל“י אינה בגלל פעילותם החשאית, שעדיין אינה ידועה לה – אלא מפני הווייתם הזרה לה. פתח־תקוה האיכרית, ה”גלותית“־משהו, שונה באופייה תכלית שינוי מזכרון־יעקב ומראשון־לציון, הספוגות השפעה צרפתית של בתי־הספר ופקידות הברון. כבת־איכרים, שחונכה על כך שעבודת־הכפיים בחקלאות היא עיקר־העיקרים, קל לה יותר להזדהות עם חבריה בדגניה, אנשי העלייה השנייה, מאשר עם הדור הראשון, ה”בורגני", של בני־האיכרים מסוגם של בני משפחת אהרונסון ושל אבשלום פיינברג; זאת למרות שאביו ישראל (לוליק) פיינברג היה ידיד־בנפש של אביה.
“במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי,” מסכם אביה יהודה את חייו בספרו “התלם הראשון”, בשבתו בפרדסו בקיץ 1930, שמונה־עשרה שנים לפני מותו, “מישאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן.”
על ה“אני מאמין” של חייו, שאותו הוא מגשים גם בחינוך ילדיו לעבודת־כפיים ולא ללימודים גבוהים – יכול לחתום כל חלוץ. החינוך האיכרי בביתו הוא בעל אופי “אנטי־בורגני” אם כי לגמרי לא סוציאליסטי. האידאל הוא, בין השאר – החריצות של האיכר הגרמני כפי שבאה לביטוי אצל שכניו וידידיו במושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה.
ביקורו של אבשלום פיינברג אצל אסתר וחברתה סוניה בחיפה, אם אינו נובע מסיבות רומנטיות, יש בו ודאי מידה של חשד. ברוך ראב משמש כמנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות של אהרונסון בעתלית, ואף כי אינו חבר ברשת הריגול, הוא עוזר לה במידה מסויימת. האם אחותו הצעירה ו“המהפכנית” של ברוך עלולה להסגיר את סודות חברי הרשת לידי מתנגדיהם הנחרצים מן השמאל, אנשי “השומר” וחבריה בדגניה?
השהות של אסתר בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית, במחיצת אבשלום פיינברג, יכולה להתרחש רק בשלהי 1915 או במהלך שנת 1916, כי בינואר 1917 כבר יוצא אבשלום יחד עם יוסף לישאנסקי למסעו האחרון, שבו הוא עתיד להיהרג, ואילו אחיה ברוך ראב פורש מעבודתו בחווה בעתלית ומעזרתו לחברי ניל“י בערב פסח תרע”ז, אביב 1917, כי הוא שולל את אישיותו והנהגתו של יוסף לישאנסקי.
סיבה נוספת לפרישת ברוך היא שאביו יהודה אוסר עליו את פעילות הריגול וזאת מטעמים של לויאליות לאוסטרים. אסתר זוכרת כיצד בילדותה, בלילות שבת, לאחר הארוחה, היו בני־המשפחה שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. כאשר בערב פסח 1917 חל הגירוש של יהודי יפו ותל־אביב, ורבים מהם מתיישבים זמנית בפתח־תקוה – מתמנה יהודה ראב לשמש מזכיר הוועד של הנתינים האוסטרים, שנוסד ביוזמת הקונסול האוסטרי הכללי קראוזה בירושלים – לשם חלוקת תמיכה כספית של הממשלה האוסטרית במהגרים היהודים בעלי הנתינות האוסטרו־הונגארית.
לאחר שאסתר בת ה־22 שבה לביתה מנס־ציונה ומעתלית, היא נעשית מורה לעברית ולצרפתית וספרנית בספריית ספיר, ובלבד שתרוויח לירות אחדות לחודש. היא מלמדת עברית את בנות קרול ואת הגברת מרים פסקל, אימה של לורט. יום אחד אומרת לה גברת פסקל:
“ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים.”
והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג’רסי ירוק חדש – ואסתר חושבת: “מהיכן לקחה את המעיל הזה?” – הלא אין להשיגו בחנויות בארץ המנותקת, בגלל המלחמה, והיא רומזת לכך שהיה ידוע כי משפחת פסקל מקבלת דברים מאבי המשפחה, השוהה בקאהיר, כניראה באמצעות רשת הריגול של ניל"י.
על משפחת פסקל מספרת אסתר לש. שפרה:
בני משפחת פסקל היו משיירי הבארון, שהלכו ו“נתעברו”. ביתם היה ארמון שאי־אפשר היה להיכנס בו; שם שמעתי לראשונה את בטהובן. כיוון שהיינו עניים רצו לעזור לי וביקשו שאתן שיעורים בעברית לגברת פסקל. במקום לשלם לי נתנה לי סוודר ירוק חדש. חשבתי בליבי: מניין לקחה אותו? סוודרים כאלה אי־אפשר היה לקנות, לא בפתח־תקוה ולא ביפו. הם קיבלו אותו ממצרים; ביישוב התהלך זמזום איום נגדם. בסוודר הזה הלכתי להיות מורה בבן־שמן, רק סוודר, בלי מעיל.
מאותו קיץ נשמר אצל אסתר פתק בצרפתית מלורט, שאותו תירגם למעני יהושע קנז, ואשר מעיד על הקירבה הרוחנית בין השתיים ועל כך שגם לורט “כותבת”, או לפחות מביעה את הלך־נפשה במילים:
יקירתי, אין לי לא [מילה לא ברורה], לא חרטה, לא עצב לא שמחה, אלא אדישות גדולה מאוד, אלא חולשה קיצונית, מצב עלוב, אני חולה. אתמול בערב, ביליתי כמה שעות בחצר, העצים הטילו על הארץ צללים רחבים ורוטטים, אור כחול שטף את הנוף, הערפל, כמו כדור שלג, ניראה כשוחה באין. רק שהצפצפה רטטה בגמה [קשת צלילים] מונוטונית. איזו דממה… הכל סביבי… של יד אחת לבנה… חברתך, לורט (18.6.1916).
ואולי מצויות השורות הללו לעיני אסתר ב־1925, כאשר היא מתארת בשירה “ללורת” את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני־קיימא עם סביבתה: “כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת־פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך.”
*
אסתר מתיידדת עם פועלת בשם פנינה, בת עשרים, “בעלת מצח רחב ועיניים נפלאות”. פנינה זו, שאינני מצליח לגלות מי היא, מבקרת בביתה של אסתר ומוצאת חן בעיני אימה. כאשר מתחילות השמועות בדבר צירוף זרים למשפחות של נתינים אוסטרים, כמובן כדי להרחיב את החסות – מחליטה אסתר לצרף את פנינה למשפחתה. האב מסכים, אבל הדבר דורש את אישורו של המוכתר משה פנחסביץ, שלאחר זמן לא רב עתיד להינשא לחברת־ילדותה של אסתר – רבקה, בתו של אברהם שפירא.
השמועות עוברות מפה לפה במהירות הבזק, האוויר “טעון חשמל” והדברים שבעל־פה הם מעין “רמקולים” ציבוריים. אסתר אינה יודעת כיצד הגיעה השמועה או שבאמת כבר הוגשה רשימה לפנחסביץ ובה פנינה כבת־משפחתה – אבל שמועת־הנגד מפנחסביץ באה בזו הלשון – “שלא תעשה לי, אסתר ראב, קונצים עם הרוסים שלה!” – ורק לגבי שתי מילים אחרונות אלו אין אסתר יכולה לקבוע בדיוק אם היו: “הרוסים שלה” או “הפועלים שלה” – שהרי בפי האיכרים אחת היא המשמעות השלילית של שתיהן.
כאשר אסתר שומעת זאת היא נעשית שקטה מאוד – ניגשת לקולב שבמסדרון, שעליו תלויים מקלות של אביה, וביניהם שוט שחור קלוע מעור, קורבאטש, שמשמש לרכיבה על סוס, לוקחת את השוט ויוצאת מהבית – אימה מביטה בה ואינה אומרת דבר – ואסתר הולכת לרחוב חובבי־ציון, לכיוון ביתו של פנחסביץ, נכנסת למרפסת ופוגשת באימו של משה – היא עיוורת – אבל מיד מכירה את אסתר.
“מה רצונך?” היא שואלת.
“איפה משה?”
“הוא איננו.”
"אזיי אשב ואחכה לו – "
ואסתר מתיישבת על הספסל במרפסת.
האם מודדת אותה ופתאום מבחינה בקורבטש. “מה את רוצה?” היא מרימה קולה.
“להכות את בנך!” אומרת אסתר – על כך ועל כך –
“פישרקה! את תכי את בני את משה?”
“כן.”
האם מזעיקה כמה אנשים, אבל איש אינו מעז לגשת אל אסתר – פתאום היא רואה את הירש שמולביץ רץ אליה, וכל עוד רוחו בו ניגש ואומר לה: "אסתרק’ה, מה קרה? מה זאת אומרים עלייך? את רוצה להכות את משה – "
“כן.” היא אומרת, ומספרת לו את העניין.
הוא מחוויר ומתחיל להתחנן: "אסתרק’ה, לכי הביתה, אני מבקש אותך – "
"הוא היה ידיד המשפחה, חשוך בנים, אהב אותי כבת. – – – " בנקודה זו נקטעת הרשימה, שנכתבה בידי אסתר בשנות ה־60 לערך, ולא נסתיימה או שחלקה אבד. משה פנחסביץ פעל רבות ובאומץ אצל השלטון הצבאי התורכי – בתור מוכתר המושבה בימי המלחמה, אבל מכתיבתה של אסתר ברור שהיא מתארת מעשה שהיה, המחזק את דמותה כעומדת בצורה נחרצת לצד הפועלים נגד איכרי המושבה; אמנם היא זוכה כאן לגיבוי מלא מצד הוריה, אך יש לזכור שהיא כבר בת 22 לערך, לא נערה שהוריה יכולים לומר לה מה לעשות.
חיי היום־יום בבית, בשלהי המלחמה העולמית, מתוארים בסיפור “הפרדס” משנת 1934. מנוע הבאר בפרדס מוסב להפעלה בבנזין ומתחיל לעבוד, ואז:
העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום־יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי־זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ־לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי־המקום במטליקים־מיספר ערימות־ערימות מפרי העמל הכבד.
בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות־דורה וריבת־ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל־בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים.
המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו־הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.
ברשימה “נעמי מביאה מעיל”, לזכר חברתה־מנוער נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי שהיתה צעירה ממנו בחמש שנים, מעלה אסתר תמונה נוספת המתרחשת בשנת 1917:
היתה זאת השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, היינו רעבים למחצה, קרועים ובלואים. בקיץ לא היה ניכר הדבר כל־כך – היה לנו בד ערבי לבן טווי בארץ והוא מילא את כל מחסורנו – בסדינים, מגבות ואף שמלות־קיץ לבנות רקומות חוטים צבעוניים. היינו משקיעות את תאבוננו הצעיר בתחליף: להתלבש, להיות נאה.
אבל בחורף היתה הדלות עולה בכל כיעורה, בגדי הצמר שבלו במשך שלוש שנים היו מרופטים עד לזוועה וקשה היה לחדש משהו עשוי צמר, היות והצמר היה מובא מחוץ־לארץ. המלחמה נתנה אותותיה גם בנעליים; לא היה עור בארץ, והנעליים אזלו. נתחכמו אחינו התימנים, ותפרו לנו סנדלים מעור עיזים או כבשים מעובד עיבוד כלשהו – כשחלק מן השיער נישאר על העור; עמדו ותפרו סנדלים (סנדלים תנ"כיים קוראים אותם היום), אבל בעצם היו אלה סנדלים בידואיים בעלי מסורת ארוכה, מדורות – שהביאו איתם עולי תימן. הם נתפרו בשכלול מה, הסולייה היתה מעור; הם סיפקו את צרכינו לחודשי הקיץ, אולם אנו העברנו בהם שתי שנים של גשמי־זעף, – ולא הצטננו ולא אירע לנו כל רע.
לי ולאחי הצעיר ממני היתה פלרינה אחת בשותפות, – זה היה מעין מעטה מצמר עבה וחם בלי שרוולים, הניתן על הכתפיים ויורד עד הקרסוליים (קראו לה גם שכמיה) ומגן מפני גשם וקור. היינו יוצאים בערב לפי התור, פעם אני ופעם הוא; הדבר לא עורר כל התרגשות – צחקנו הרבה על סידור זה.
יום אחד עמדתי בחצר, לאחר ארוחת הבוקר, וכרגיל שיפשפתי סירי חלב גדולים (מצרך החלב היה המצרך היחיד שהיה בשפע); חצרנו נתברכה באדמת קורקר, שיפשפתי בו את הסירים ושטפתי אותם מתחת לברז שהיה בחצר (במיטבח לא היה ברז); קרסתי על האדמה ושיפשפתי והנה הופיעה נעמי. זה היה ביקור־הבוקר שלה, בערב היתה באה שנית.
“יודעת את,” אמרה, “יש אסיפה בקלוב הפועלים וברל כצנלסון ידבר.”
“ובכן נלך,” אמרתי, “תבואי בערב.”
בערב נקשרו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. לקחנו את הפלרינה שלי, פרשנו אותה כאוהל על ראשינו והלכנו שתינו לאסיפה.
למחרת, בשעה הקבועה, עמדה לידי נעמי.
“יודעת את מה היה אמש?” אמרתי, “אלעזר (אחי) היה לו ‘תור’ והוא יצא לשמירה בלי פלרינה וחזר כולו רטוב.”
היא הביטה בי רגע, עיניה נתמלאו דמעות, הסתובבה וברחה. קראתי לה והיא לא ענתה.
בערב לא ראיתיה. וגם לא למחרתו. כעבור יומיים באה. ושוב אני קורסת כרגיל על הסירים. על זרועה היה משהו בצבע חום בהיר, עם בטנה של משי נוצץ. הסתכלתי – היה זה מעיל מהודר שכמותו לא ראינו זה שנים.
“מה זה?” שאלתי.
“זה עבורך,” אמרה.
“אבל מניין לך?”
זה לא חשוב, לבשי, מהר, קומי!"
“השתגעת?”
“כן, השתגעתי – לבשי!” ודמעות עמדו בעיניה.
קמתי בלי אומר, ניגבתי ידיי בסינור ולבשתי את המעיל.
גמרתי בו את שנות המלחמה, וגם לאחריה עוד היה רב־רושם ורך להפליא…
נעמי ינובסקי היתה כבת עשר בהתייתמה מאימה, ואולי המעיל המהודר שהביאה לאסתר נותר בביתה מבגדי אימה המנוחה.
7. סוסו של יוסף לישאנסקי, עיסת הבצק, קפטן היל – ופתח־תקוה בשלהי המלחמה העולמית הראשונה. 🔗
את שנת 1917 עושה אסתר עם משפחתה בפתח־תקוה וגם רואה את הבריטים כובשים את המושבה בדצמבר של אותה שנה. ברשימה מ־1978 לערך היא מספרת:
בסוף המלחמה העולמית הראשונה היה היישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה־סוף, שנקראו “חזרנה”, שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – “גבעת השלושה”, הקיבוץ ליד פתח־תקוה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים כשהם צועקים מתוך הבית.
הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל־אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי־אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית־האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית־האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר־כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.
וברשימתה לזכר חברתה נעמי היא מספרת ביתר הרחבה על מתן המחסה למשפחת הוז:
הימים ימי גירוש תל־אביב, ימי מלחמת העולם הראשונה. המושבה הומה מפליטי תל־אביב, – כל חדר פנוי נתמלא, כל צריף, והסביבה רוחשת עריקים – “פראר”.
יום אחד מופיעה נעמי: “משפחת הוז נישארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!”
וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה“בייקא”, אשר בפרדסו של אחי. היה זה מיבנה אבנים מרווח, מכוסה גג רעפים, עם רצפת־פלאפונים ומתחתיו מרתף עם מיכסה בתוך הרצפה, אשר אפשר להרימו כדי לרדת למרתף השטוח במקצת. היה זה מעין בית־קירור טבעי בשביל פרי ההדר, במקרה שהמשלוח מתאחר לצאת. בימים ההם היתה זו המילה האחרונה של קידמה לגבי בית־אריזה מאוורר וקריר. הפרי לא נשלח לחו"ל בימי המלחמה, והבית עמד שומם בתוך הפרדס.
“אנו נבקש מאחי את ה’בייקא'!” (כך נקרא בית־האריזה באותם הימים).
ניגשנו אפוא לאחי, והוא מיד הסכים, אבל אנו לא הסתפקנו בזה; נעמי הלכה לביתה, להביא סמרטוטים שונים, ואני לקחתי שני דליים ויצאנו שתינו לפרדס, שהיה מרוחק למדי, וניגשנו מיד לעבודת הניקוי וה“ריהוט” של המיבנה. גילגלנו מחצלאות לפינה אחת, הוצאנו חלק מן הארגזים, מהם בנינו שולחן, כסאות, ספה אחת רחבה, שיפשפנו את זגוגיות החלונות בניירות העטיפה שהתגלגלו מסביב, שטפנו את הרצפה, ונעמי לא הסתפקה בזה – בפינה רחוקה בפרדס גילתה כד ערבי שחור מקווקו אדום, היא גם מצאה פריחת הדר על אחד העצים שפרח שלא בעיתו, מילאה את הכד מים, שמה בהם את הפרחים והעמידה את הכד על השולחן.
משפחת דב הוז התגוררה כל ימות הגירוש ב“בייקא”, ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה“בייקא” מקום מיפלט לכמה עריקים חשובים, כמו דב הוז וחבריו, “הקצינים התורכיים” האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה).
להשערתי מדובר בבית־האריזה בפרדס של אביה יהודה ולא של אחיה ברוך. מאחר שאסתר כתבה את הרשימה לחוברת שהוציא מושב כפר יחזקאל, שמייסדיו הם אנשי העלייה השנייה, רצתה אולי להעניק מעין רהביליטאציה לאחיה ברוך, שלדבריה לא סלחו לו אנשי העלייה השנייה על מה שניראה בעיניהם כיחסו השלילי לעבודה העברית.
*
בין הגולים שהגיעו מתל־אביב למושבה בניסן תרע“ז, 1917, נמצאים גם נחום גוטמן בן התשע־עשרה ומשפחתו. הוא מספר על כך בספריו “שביל קליפות התפוזים” ו”בין חולות וכחול־שמיים". אסתר, לדבריה, מתוודעת אז אליו לראשונה, והם יוצאים יחד לטייל בשדות אך “הייתי טיפשה ולא התנשקנו!”
למושבה מוגלית עם משפחתה גם ציונה תג’ר. ציונה, הצעירה מאסתר אך במעט, תהיה לימים חברתה הטובה, אך עתה דומה שעדיין אין קשר ביניהן.
*
תחילת שנת תרע“ח, אוקטובר 1917. הממשלה התורכית זונחת, כביכול, את ענייניה היגעים בחזית הדרום, שם מתקדמים הבריטים, ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים יהודים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון־יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל”י – כבר יצאו את הארץ, והתורכים אינם יודעים היכן הם.
החיילים התורכים מגיעים לזכרון־יעקב ב־1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים.
ב־9 באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גוססת ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה מבקשת לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני־משפחתה מידי החוקרים התורכיים.
באותו יום, ב־9 באוקטובר, ליד מפל “התנור” במטולה, נכשלים שני חברי “השומר”, שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.
ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון “השומר”, שלדעתה, כמו לדעת רוב הנהגת היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר עינויים קשים, להלשין על חבריו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ להתעללות השלטונות ביישוב העברי.
גם על מפקד משטרת יפו, המודיר ג’לאל־ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס מלשינים שמחזרים כביכול על הפתחים ובעצם תפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון ובייחוד לישאנסקי.
בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג’לאל־ביי לפתח־תקוה בראש משלחת עונשין וקובע את מקום מושבו במלון “הירקון”. לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום שירת כקצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו משמש עתה כמורה בבית־הספר הצבאי הגבוה בקושטא. למרות שתמונתו של אבשלום במדי קצין תורכי מתנוססת על הקיר, מתייחס ג’לאל־ביי לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.
המושבה שרויה במהומה כבדה. תושבי המקום, ועימם המהגרים מתל־אביב ויפו, מכינים להם בחצרות ובמרתפים מחבואים, ורבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין־גנים, ולמושבה הצעירה כפר־סבא. החיילים סורקים את המושבה ואת פרדסיה בהתמדה, הם לוכדים פרארים, מזייפי־דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא “גיבור היום”. בכל פינה מתלחשים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל־עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.
בבית־הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא, שמונה במקום משה פנחסביץ, עולה לבמה שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:
“על דעת ועד־המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון־יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר ‘התכשיט’ הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!”
בליל ה־17 באוקטובר 1917 עומדת אסתר בבית אביה שברחוב ביל"ו ולשה בגיגית עיסה יפה וגדולה של בצק.
זו לישת־חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לה את שהותה בקבוצתם, מבקרים אותה ומביאים לה במתנה שק חיטה. באותם ימים פעלה מעין “רכבת” של עגלות מהגליל ליהודה, שבה הובלו שקי חיטה ליישוב הרעב. אחראי לרכבת זו “ועד ההגירה” שבראשו עומד דיזנגוף, זאת מכיוון שרוב הגולים בפתח־תקוה הם אנשי תל־אביב.
עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: שני אחיה ישנים זה מכבר, והאב והאם בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי־לילה, משוחחים בלחש ומתכוננים לשינה. אסתר עומדת כפופה על ה“פייליקה” ולשה, והיום אגרופיה מרקדים ממש בתוך הבצק של קמח־החיטה הנהדר, לאחר שבמשך שבועות ארוכים לשה תערובת של סובין עם קמח־דורה הדומה לגבס.
היא לשה ומזמזמת לה משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, והיא מוחה אותה בשרווליה מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת. אסתר מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניה עומד אדם גבה־קומה, המחזיק סוס בריסנו. תחילה היא רואה אותם במטושטש, אבל לאט־לאט היא מזהה שהבחור היפה הוא מערבי, צייר ותלמיד “בצלאל”, אחד מאותם “פרארים” – עריקי הצבא התורכי – ששימשו במושבה כשומרי־לילה ובתמורה קיבלו מדי יום צלחת מרק ומנת־לחם.
“הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים,” הוא אומר, “האם שלכם הוא?”
האיש והסוס בחצי־החשיכה. בית יהודה ראב הוא הבית האחרון במושבה לצד מערב, בנוי על גבעה בתוך כרם זיתים. רחשים רחוקים נשמעים, קולות־לילה לא־סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה“פראר” בבתים, בצריפים ובבתי־האריזה בפרדסים – פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אסתר חוככת בדעתה מה לענות למראה האוכף המיוחד של הסוס.
"לא, הוא לא שלנו – " היא משיבה לבסוף ומחליטה לקרוא לאביה.
האב מעלה מעיל על בגד־הלילה ויוצא. “הביאי מנורה,” הוא אומר.
ואסתר מוציאה מן המיטבח את מנורת־הנפט ומאירה בה את הסוס. הוא אדום־כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות־העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. היא מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשה, ואביה מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:
“הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה.”
הסוס נלקח לוועד המושבה, ומשם למקום־סתר. לימים מתברר שזה היה סוסו של יוסף לישאנסקי.
“את לישאנסקי לא היכרתי אישית,” מספרת לימים אסתר לש. שפרה, “ראיתי רק תמונות שלו. יום אחד נמצאה סוסתו בחצר אבי. ידעתי שלישאנסקי הסתתר בעליית־הגג אצל משפחת פסקל. הם חיפשו בגדים ערביים כדי להבריח אותו, ובאו לבקש מאבא שיקנה למענם את הבגדים. אחר־כך נודע לי שהלבישו אותו בבגדי אישה ושתי בנות פסקל הובילו אותו לפרדס; הפועלים ראו אותו והוא ברח עד נבי־רובין ושם נתפס.”
ואכן, באותו לילה שעליו מספרת אסתר מתדפק לישאנסקי על חלון ביתה של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד, לא הרחק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.
אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. כזכור, זמן־מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ויצאה שמועה שאף הצליחו להשיג גזר־דין מוות עליו.
פסקל נמלט לקהיר ושוהה בה גם בימי המלחמה העולמית. הוא משמש כמתורגמן באוניית המלחמה הצרפתית “ז’אן ד’ארק”, שמעלה על סיפונה פליטים ארמניים מתורכיה; ולדברי בטי פסקל, כפי שסיפרה לעמית לוינסון, סיפורה של אונייה זו היה אחד ממקורות השראתו של פליני לסרטו “והספינה שטה”. בדצמבר 1916, כאשר מגיע אהרון אהרונסון למצרים, לקשור קשרים עם המפקדה הבריטית, הוא פוגש בפסקל ידידו־מנוער ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ מתנהל באמצעות ספינה בריטית שעוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך מגיע סיוע ליישוב העברי בלירות־זהב אנגליות, וכך שולח פסקל כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על־ידי תורכים, ערבים ויהודים – מגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית משפחה ידידותית זו.
שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. “אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי…” הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.
“כיצד נפצעת?”
“חברי ‘השומר’ הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה…”
אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד “בצלאל” שמשמש שומר ובן־לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.
“למה באת לפתח־תקוה?” שואלת מרים. “המושבה מלאה ז’נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!”
“לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר,” דבריו נאמרים מתוך טשטוש, ניראה שלא ישן זמן רב.
“מיד להעלים אותו,” פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור־השופכין.
השלושה חוזרים לטרקלין. “אנחנו מוכרחות לשלח אותו מהבית,” אומרת האם. “הוא מסכן את כולנו.”
“אם תגרשי אותו,” קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, “אלך גם אני איתו!”
“טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי.”
“נושיב אותו בעץ החרוב,” מציעה בטי. “הענפים למעלה סבוכים כל־כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו.”
“זה בלתי־אפשרי,” אומרת האם. “נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות.”
“רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים,” מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, “כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב’השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי.” והוא שב וצונח לתוך תרדמה.
“הוא צודק,” אומרת האם. “אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית־האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס.”
בטי פסקל, אחותה של לורט, מספרת אחר שנים רבות לעמית לוינסון: “הלבשנו את יוסף בבגדים של סבתי, הצייר אוראל איפר את פניו כאילו הוא אישה מבוגרת וכך, כשמטפחת לראשו, הובילו אותו אמא ולורט לפרדס. אמא הצטיידה ברעל, ושמה אותו בטבעות שעל אצבעות הידיים שלה ושל לורט, למקרה שיתפסו אותן התורכים. כך היתה רוכבת יום־יום על סוסה, ומביאה לו אוכל. אותי ואת אחותי הצעירה בלאנש החליטה אמא להרחיק מן הסכנה. היא שלחה אותנו לירושלים.”
הפגישה עם לישאנסקי הפצוע, שספק אם הכירה אותו היטב קודם־לכן, עתידה לדבוק בלורט לאחר מותה ולקבל מימד רומאנטי שלא היה ולא נברא אלא אולי בדמיון בני־משפחתה, או אחרים, החפצים להעלים את הסיבות האמיתיות להתאבדותה של לורט – שש שנים לאחר מכן, בג' תשרי תרפ"ד, 1923, ולכן מטפחים את האגדה של אהבתה הנכזבת ללישאנסקי.
בליל שישי, ה־19 באוקטובר, נכנס אוראל למחסן בית־האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי־אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.
“אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת,” טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.
“יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים…”
“לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות.”
ובחצות: “יוסף, קום, הגיעה השעה…”
“אוראל, תן לישון עוד עשר דקות.”
“קום, אתה צריך ללכת.”
“יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן.”
“אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי.”
לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.
“גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה־עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח.”
“לא. אני נשאר כאן,” אומר לישאנסקי. “אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים.”
שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי־ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח־תקוה מאחוריו.
עמנואל בן־עזר מספר כי בשנות ה־40 הרס הנגר שפירא מפתח־תקוה בייקה (בית־אריזה) בפרדס של פסקל ומצא רובה טמון בקיר, ועליו כתוב: “י.ל.”; אלעזר, אביו של עמנואל, ועימו פתח־תקוואים אחרים, אמרו שזה ודאי הרובה שהחביא לישאנסקי לפני שיצא לדרכו האחרונה.
לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר לחולות נבי־רובין, לא רחוק מראשון־לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק את אביו.
עד מהרה נאספת חבורה של בידואים ויוצאת למירדף אחרי לישאנסקי. הוא נוטש את הגמל ומנסה להימלט דרומה בחולות הטובעניים אל מסגד הקבר הנטוע על גבעה.
הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, מתברר להם מיד שאינו משלהם והם גם משערים מהי זהותו האמיתית; הם מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם־ביי. לישאנסקי נאסר ונשלח לדמשק ושם נידון לתלייה על חלקו בפעולות הריגול של ניל"י.
*
המושבה נמצאת בחזית, נכון יותר – החזית מגיעה למושבה. אסתר מתארת את הימים והלילות האלה – אור פתאומי מבהיר את האופק מדי פעם – פגזים רחוקים – של אנגלים או של תורכים? אין יודעים – החזית היא במרחק שמונה קילומטר – בבית שומעים התפוצצויות – ולפעמים האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים, שנמצאות במרחק־מה מבתי המושבה – אז מתעוררת התופת – שוטי־אש חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –
כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים בזרועותיהם, ורצים למרתף הקרוב –
המרתף מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, אחדים מעשנים ומדברים – הגברים עומדים בחוץ, על־פי־רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נופלים הפגזים – יש והם נופלים על הבתים, פוצעים וגם הורגים את יושביהם, אך הפחד אינו מפניהם, הפחד הוא מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, השודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם גדול כל־כך, שהם מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –
בספר זכרונותיו מביא אביה של אסתר, יהודה ראב, תיאור דומה. חפירות התורכים כל־כך קרובות, שלפעמים שומעים צעקות “אמאן־אמאן!” [אויה־אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות־הירייה. אנשי הצבא התורכי יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים הם מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שהם אוכלים מן היד לפה, בצק בלתי־אפוי, תפוחי־זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה מוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה החיילים כל־כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה הם נרתעים מיד. בייחוד מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים הם סופגים מכות מצעירי המושבה.
אסתר שבה ומזכירה פעמים אחדות, בעדויות ובסיפורים, את עבודת הלישה שהיא עושה בימי המלחמה. בסיפור “הכיכר השביעית”, שמתפרסם בשלהי שנות ה־60, היא מספרת את קורותיו של ליל חורף אחד, כחמישים שנה קודם־לכן, כשהמושבה טרם נכבשה בידי הבריטים.
בתיאוריה הירח נוסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו. כולם מדברים על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה עדיין רוחשת חיילים תורכים, לבושי־סחבות, קפואים ומזי־כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב מקדים לבוא – שנה רביעית למלחמה העולמית הראשונה.
הבגדים מרופטים, ואסתר וחבריה מהלכים בהם בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע להם כלל וכלל. הם פורחים כעצי־הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי־בגרות בלחייהם, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות. עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור בלתי פוסק של הצפרדעים – כמפלי־מים. הכל עומד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.
ריח־ההדרים נע הלוך־ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הולכים אחריה בכל אונם. הריאות נושמות עמוקות, הלב פועם בקצב, והנעורים ממלאים את הגוף כזמר אדיר רב־קולות.
אסתר מגיפה את תריס־המיטבח, לבל תשלוט עין רעה בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח־חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח־דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.
מתוך בולמוס ההכנות ללישה שוכחת אסתר לנעול את הדלת – את הבצק לשים ואת הלחם אוכלים כמעט בסתר – כה גדול הרעב מסביב.
היא מערבבת את קמח־הדורה בקמח־החיטה, שופכת לתוכם את השמרים והמלח, ומתחילה ללוש ולרכך לאט־לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר. לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רוגזת – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – היא ניגשת לברז ושוטפת את ידה האחת ומסדרת את התלתל המרדן. היא ממשיכה ללוש. נטפי־זיעה צצים במצחה, והיא מעבירה את שרוולה ומוחה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקת מחצית סוליית הסנדל שלה ומתבקעת לשניים, וכעת היא מרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא משתדלת להסיח דעתה מן הדבר, וממשיכה ללוש.
אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל־קסמים. ענף־הזית מתדפק חרישית על התריס. היא מגבירה את קצב הלישה, העיסה הולכת ותופחת מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות־לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות: יהודה, לאה, אסתר, אלעזר ובנימין – ועימם רבקה אשת ברוך ושתי בנותיה שמחה ומרים – כיכר־לחם לנפש בשבוע. לזה מתווסף מעט שמן־זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים אין – וגם החלב הפך לזכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהוסתרה בפרדס – ושחטו אותה.
אסתר לשה ובליל־הירהורים סב במוחה עם קצב־הלישה. לפתע עומד מישהו לידה מבלי שתשמע קול־צעדים. היא מזדקפת, ומידיה נושרות חתיכות־בצק אל תוך הגיגית – חייל תורכי עומד לידה ממש, ונושם ישר לתוך פניה. הוא יחף, לבוש חלקי־מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא מביטה בו – אך הוא אינו רואה אותה. עיניו שקועות בשקערוריות שחורות ודולקות באש ירוקה. הוא מביט רק אל הבצק, מושיט יד גדולה, פשוקת־אצבעות, תוקע אותה לתוך הבצק, תולש מלוא־הכף, ומתחיל לאכול בתאוות־פרא.
פניו מתלכלכים, והוא בולע ובולע כאילו זה מאכל־אלים, ועיניו מביטות נכחן נטולות־מבע.
אסתר עומדת מאובנת. הגה לא יוצא מפיה. החייל מסתובב כמין דחליל מיכני, ויוצא מבלי הבט בה.
בראשית דצמבר 1917, כבר נמצאת המושבה ממש בתוך המערכה בין הצבא התורכי בצפון לצבא הבריטי הבא מדרום, והד לכך בסיפור דימיוני־למחצה “חתונה”, שנדפס לראשונה ב־1934. הסיפור פותח גם הוא בלישת בצק – “לחם המחר”, בידי אסתר, המכנה עצמה בשם זיווה. מחול הפגזים מעל לראשים נישנה מדי ערב. הילדות הקטנות, אחיניותיה, נישאות חמות מן המיטה אל המרתף, הנמצא בבית השכנים, כניראה משפחת ברוך גולומב. כחתולה את גוריה היא חוטפת אותן תחת בית־השחי ונושאת אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפגזים הנובחים מסביב. נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, ילדים מנמנמים לאור נר. גברות ונשים פשוטות קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: תפוח־הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי־עמל ושיפור של שנים רבות, מוגש עתה לפרות, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מאין יבואו למושבה המוקפת? כל גרעין וכל גבעול־קש מבער הצבא החונה מסביב. דורה, מאכל־תרנגולות – מוגש לפי אדם. המאור – פתילת־שמן, פיח ועיניים דומעות. שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי ניתק הגליל מן המושבה. שני קילומטרים צפונה מכאן – התורכים, שני קילומטרים דרומה מכאן – האנגלים, ושני המחנות נלחמים, ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול־שטנים של פגזים.
הכרמים שלא נעבדו ולא ניזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות־ההגנה אוכלות כשחין את הגוף הירוק, מדי ערב נהפך השדה הקרוב למרחק סתום, לוטה צעיפי־מוות. כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האקליפטוסים. פגזים מרטשים את בטן הגבעות, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החיילים. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד־מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מותחות את תוף־השמע, האף ממשש את הריחות ונוהה אחריהם ככלב: אבק־שריפה, מוות, אדמה ספוגת־טל – כל אלה נעשים למין שיקוי־פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.
הגבעות הענוות נהפכות לחזית אדירה. צבאות מתקדמים, נהדפים אחור, תותחי־ענק חורשים בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה נעשית ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזי כלה יעשו בתושביה. יודעים התורכים, שאנשי המושבה קיבלו בחדווה את הפטרולים הראשונים של האנגלים, ואלה אכלו לחם משולחנם ונפרדו מהם בידידות.
וממשיכה אסתר ומספרת על גיבורתה:
כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא־מוצא – ולו תתפוצץ כשרפנל זה לאלפי רסיסים. לא “דבורה” ולא “יהודית” – זיווה הינה! אחות־ואם לגורים, לילדים הרעבים־למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול־שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה… בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה… יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם.
ב־1930 מתפרסם בספרה הראשון “קמשונים” וב“מאזניים” שירה של אסתר “סבתות קדושות בירושלים” שבו מופיעות השורות: “ועם דבורה תחת התומר / אשת קהווה ואשוחח / על הגנה ומלחמה.” שורות אלה עומדות כבר גם בסימן התנסותה של אסתר ביום ההתקפה על פתח־תקוה ב־5 במאי 1921, ואולם ניראה כי אלה הרגשותיה כבר מילדותה, כפי שעולה גם מסיפורה “שתי ילדות בפרדס פורח”: “אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ”ך".
זיווה מגייסת לתוכניתה את חברה עמרם. הם יוצאים בלילה, רכובים על סוסים. שם מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חונים האנגלים, חונה החופש, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות. – ואז נשמעות יריות, וזרם דם פורץ מזרועה של זיווה ומכסה את פניו של עמרם – –
כאמור, עלילת הסיפור דמיונית, אבל הסיטואציה המתוארת בו מבוססת על המתרחש בנפשה ובסביבתה של אסתר בדצמבר 1917.
לאחר שפטרולים שלהם כבר חדרו אל המושבה פעם אחת, ונסוגו, שבים הבריטים וכובשים את המושבה מידי התורכים בשבת, ה12־ בדצמבר 1917, כ“ז בטבת תרע”ח. הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות. החיילים האנגלים משתכנים בחצרות האיכרים וחופרים בהן חפירות כדי להסתתר מפגזי התותחים שהתורכים מנחיתים על המושבה מצפון.
באחד הימים, בראשית שנת 1918, יוצא יהודה ראב לבקר בפרדסו, לאחר שלא היה יכול להגיע אליו כחודש ימים. הוא מוצא חורבן. בית־האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית־המנוע – נגנבו אף הם. גם לגדרות, לצינורות, ולתעלות־ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – אין זכר. רק מעט תפוחי־זהב נותרו על העצים. הוא פוגש שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי־זהב וממלאים באמתחותיהם. הוא פונה אליהם ביידיש־אנגלית:
“מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!”
אחד מהם עונה לו: “מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!”
הוא ממשיך להתווכח איתם אולם כשהמילה “פייט” חוזרת ונשנית בפיהם פעמים רבות – הוא מחליט לבסוף להסתלק.
ימים אלה משתקפים בסיפורה של אסתר “גן שחרב”, שנדפס ב־1934, ושגיבורתו אישה מן המושבה שחייה הם מאבק לשמירת הפרדס שלה, ולאחר כל נזקי הארבה והתורכים – דווקא החיילים האוסטראלים הם שפוגעים בו בצורה הקשה ביותר:
הלמות־מקבות העירה בוקר אחד את האישה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר־הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות־הגדר. האישה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי־הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר־הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.
האישה, פרועת־שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת־יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט־לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאישה ולא להשחית את עמל־כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו־בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.
בארכיונה של אסתר מצוי צילום של חיילים בריטים, החונים בחצר משפחתה בימי המלחמה העולמית, ומצידו השני – הקדשה. אם איני טועה, לפחות אחד מהם היה, לדבריה, חייל יהודי מלונדון. האם מושך מישהו מהחיילים הללו את ליבה והוא שמשאיר לה מזכרת? –
בעזבונה נמצא סיפור ללא שם, משנת 1934 לערך, שלא פורסם בחייה; קראתי לו “קפטן היל” על שם גיבורו, החונה עם חייליו בחצר ביתו של האיכר ספיר, בן־דמות אביה של אסתר. יש בסיפור חלקים דימיוניים: עונת־השנה אינה מדוייקת, רות גיבורתו צעירה מאסתר בחמש שנים לערך, וכן בדוייה פרשת האהבה שבין רות לקפטן היל; ואולם ההפגזות, הלישה, החצר, ודמות אסתר – אמיתיים.
תקופת־כתיבתו מקבילה לסיפור אחר של אסתר, “ריבת־שושנים” (1933), ואותו מעמד חושני של היצמדות בין גבר לנערה, שניהם זרים או שונים, חוזר בסיומיהם. הסיפור עשוי להתרחש רק באביב ובתחילת קיץ 1918, לאחר שהאנגלים כובשים את המושבה, ובטרם הם שולחים את תושביה ל“גלות” בתל־אביב. מספרת אסתר:
חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות־קבוצות, יחידים ומחנות, מתנודדים על פני גבעות־הבור. החאקי מכסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין־רגע נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשמתארכת ישיבתם יותר משבוע, צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.
לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו שמונה־עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר מתעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות יבשות עדיין; שמלתה הקצרה מתבדרת כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיא מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, אדמת החמרה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, עוברת קריאת־ריטון סתומה באנגלית – השפה שאותה היא אינה מבינה, רק גבה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת עוברת לכל אורכו.
קפטן היל דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות – עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.
החיילים הבלונדינים מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – הם למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, הוא גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.
השמיים האפורים־לבנים עייפים עד מוות, ועל גדרות השיטה רובצת שכבת אבק כבדה, שפורחת ומקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב מבריק ברק אשר דומה ליריית תותח רחוק ואינו מושך ביותר את העין, אך כשמתכסים השמיים עננים כבדים, והטיפות הבודדות הולכות ומצטופפות, הולכות ומתחזקות – מתרחבים הנחיריים, והריאות שואפות אוויר לח וטהור.
רות לשה את הבצק, שעליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שוקעות בעיסה הרכה וניתקות ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעים בקצב; ראשה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.
“!Excuse me” – עולה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עומד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה מחזיק סיגרה ומראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.
עיני רות נחות רגע בעיניו. היא מושיטה לו אל החלון את מנורת־השמן הקטנה, שדולקת על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שמכבה אותה. אז נחות עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, מדליק את הסיגרה ומביט בה רגעים מיספר, אחר מפשיל את שרווליו ומראה על שריריו ועל עריבת־הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות מבינה, ובמשהו גאווה מראה אף היא על זרועותיה השזופות, ומתאדמת במקצת – אז הוא כורע ליד העריבה, מחזיק בידה דבוקת הבצק ונושק לה – שפתיו מתכסות מי בצק לבנים, ורות מראה לו על הבצק ועל שפתיו וממלמלת עברית: “לבנות, שפתיך לבנות!” וצוחקת.
הוא מבין, משהה עליה מבט ארוך ועונה משהו בקולו המתון, מתקין את הרצועה על חזהו ויוצא; בו־ברגע נשמעת שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות יודעת את פירוש השריקה – פגז; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן יפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.
השריקה מסתלסלת גבוה מעל הגגות, ההתפוצצות רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " מחליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, השריקות מתגברות, מנמיכות, מתחילות לרדוף זו את זו, להצטלב, תכלת השמיים נעשית יריעה שסועה ומתנודדת, המבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.
תוף האוזן רוצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת־שיער, הברכיים פקות, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם מתקדרות, והילדים מייללים מבלי לתת מחסום לפיהם:
“אל המרתף!”
בין־רגע מתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חושבת רות מיכנית, ואוזניה לפגזים ההולכים ומתקרבים לאיזור החצר; “לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך שיהיה לחם.”
היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.
רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו מורחבות אבל שקטות, ודבריו הם פקודה.
רעש ההתפוצצויות מחריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – “כולן באות הנה,” חושבת רות. הפרות מתחילות לגעות ברפת, שרפנל מתפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזים עד לרגלי היל. הוא עומד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו הוא פורש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.
ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו מתחילים להרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו תחת קילוח הברז, הלך ומצטייר לעיניה, סחרחורת הראש עברה, זרם חיים מתחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו־ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלים הפגזים, נפגשים, מצטלבים – המוות נובח – והם צוחקים!
8. בן־דודתה, הדוקטור הצעיר והאהוב, גווֵע בצפת. 🔗
בקיץ 1918 גווע בן־דודתה, הד"ר אברהם־חיים גרין, מטיפוס בצפת. על חייו ומותו בעיירה הגלילית מספרת בתו בשיחתה איתי.
מירונה: אבא התחיל לעבוד בצפת. מצבו היה קשה מאוד. לא היה לו כסף בכלל. המשפחה לא תמכה בו. המשפחה דרשה שהוא יבוא לעבוד בחיפה – והוא הלך לצפת, נגדם. רק הוריו הזקנים, לא האחים, בקושי באו לחופה – ונסעו מיד חזרה לקהיר.
היה לו חבר טוב בצפת בשם מנחם כהן, שאחר־כך היה מנהל בנק לאומי בירושלים, ואביו של השופט יהודה כהן. מנחם כהן נתן להוריי מקום לגור בעלייה שהיתה בקומה השנייה בבית שבו גר. מנחם כהן היה נשוי. לאה, אשתו, מישכנה את התכשיטים שלה, הם משפחה ספרדית, ונתנה לאבא את הכסף כדי שהוא ואמא יוכלו להתארגן לצעדים הראשונים שלהם בצפת – כרופא וכזוג צעיר.
עד כדי כך הם היו עניים – באותה תקופה אמא שלי נכנסה להריון, אבל לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חברם הטוב, והיא עשתה הפלה. כעבור זמן קצר כבר היו לאבא מטופלים רבים, והוא הצליח מאוד. בינתיים פרצה המגפה בצפת, וכאשר היה הולך לבקר אצל חולים, היה משאיר כסף מתחת לכר.
אהוד: ומניין היה לו הכסף הזה?
מירונה: אבא היה מאוד מקובל גם על הערבים. האפנדים בגליל העליון היו קוראים לו לבוא והיו משלמים לו ממש בשקים של זהב, על שהציל אותם ממוות. בסופו של דבר היה לאבא ואמא בית גדול עם כמה עוזרות. אבל כשהוא נפטר לא נשארה אף פרוטה. כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים.
הוא היה גם נציג של כולל אמסטרדם בצפת, למרות שזה היה בזמן המלחמה, קיבל בדרכים־לא־דרכים את הכסף מכולל אמסטרדם שבהולנד, וחילק אותו לצדקה בצפת. אני חושבת שהוא היה מקבל את הכסף באמצעות ניל"י, המרגלים. הוא היה בקשר גם עם אהרונסון.
אהוד: אסתר סיפרה שבאמצעות ניל"י, סבתך, דודה טויבה, שלחה כסף מקהיר לעזור למשפחת אחיה יהודה בפתח־תקוה. יכול להיות שבדרך הזו הם שלחו כספים גם לאבא שלך?
מירונה: לא. זה היה כסף של כולל אמסטרדם. הם גם עשו עליו ביטוח חיים בשלוש מאות לירות, וזה מה שאמא קיבלה כשהוא נפטר. הוא היה נציג שלהם וניהל את כל החשבונות שלהם. כעת, לקראת סוף המלחמה, כשאנשי ניל"י ברחו, ארבעה מהם הסתתרו בבית של הוריי. אמא מספרת שחיפשה אותם לערביות. ואז אבי עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, כמובן מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, והקשיבו כמובן גם למה שדובר, לסודות המלחמה.
כעבור כמה זמן, כניראה שמישהו הלשין, או אמא חשבה שהלשינו, חששה שיבואו לבדוק, לחפש בבית, ואנשי ניל"י כבר לא היו – אז היא לקחה את כל הנהלת החשבונות, שבה הוא רשם כל פרוטה, ושרפה אותה. וכשהוא חזר מהעבודה והיא סיפרה לו שהשליכה את הכל לתנור, הוא היה מזועזע. הוא אמר: “יחשדו שמעלתי בכסף, איך יכולת לעשות את זה?” – והיא טענה שהחיים שלו חשובים לה יותר.
אהוד: יכול להיות שהיא שרפה אז את כל הארכיון שלו? גם המכתבים ששלחה לו אסתר לביירות?
מירונה: מאוד יכול להיות. אבל חוץ מזה, אמא שלי, במשך השנים, היה לה מדי פעם התקפים של ייאוש, שאיש לא ידאג… והשמידה דברים.
עבודתו המסורה, שבזכותה עתיד ד“ר אברהם־חיים גרין להטביע את חותמו בתולדותיה של צפת, נמשכת תקופה קצרה־יחסית – רק בשנות מלחמת העולם הראשונה; ושיאה בשנים תרע”ז־תרע"ח, 1917–1918, כאשר בפקודת ג’מל פחה מגורשים התושבים היהודים של תל־אביב ויפו צפונה, ורבים מהם מגיעים לטבריה ולגליל. ידידו זאב לייבוביץ מספר על כך בספר זכרונותיו “בעלייה ובבנייה”:
משלחת של באי־כוח היישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, באה לבקר את הגולים בגליל ולחקור את מצבם. מה נבהלה המשלחת, כשמצאה למעלה מאלף נפש במעין אוהלים על החולות על שפת ים כנרת. בוועד ההגירה הועמדה בכל חריפותה הבעייה של דירות בשביל המהגרים־הגולים. העיניים הופנו אל הצעיר בעל־המרץ, הד"ר אברהם גרין, שדרש בתקיפות להעביר חלק מהמהגרים לצפת, שאווירה צח ומבריא. דיזנגוף הזמין את הצעיר הזה אליו, אל בית־המלון של גרוס, ושם ריתק הצעיר את תשומת־הלב עד אחרי חצות הלילה בדבריו המזעזעים על חורבן, עזובה, עוני וסבל, שהשתררו בצפת, לאחר שנתרוקנה מבניה. דיזנגוף היה נרגש מאוד. הוא הבטיח לפעול למען שיקומה של העיר, שתפסה לפנים מקום ראשי ביישוב.
בצפת הוקם סניף של ועד ההגירה. הוא, בעל המזג הלוהט, לא הסתפק במתן עזרה רפואית גרידא. בדינים והחשבונות שלו חרג מהמסגרת המקובלת. בעברית עסיסית עמד על גורמי המחלות והיתווה קווים למלחמה בהן.
הוקם בצפת בית־ספר, שנתמך על־ידי ועד ההגירה. הד"ר גרין היה ראש המדברים והרוח החיה במוסד זה. הודות לו הוקם בצפת גם מעין בית־חינוך ליתומים עזובים. ועד ההגירה תמך גם במוסד זה.
הד"ר גרין רכש לו עמדה בציבור. כל שכבות האוכלוסיה רחשו אליו רגשות חיבה, כי הוא עזר לכל אחד בשעת צרה, וביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש את עזרתו.
בשנות המלחמה היה בין חברי ועד הסיוע המקומי. הוא נתמנה לרופא ומנהל ענייני הצדקה של אמרכלי אמשטרדם. יש לציין שהד“ר גרין לא היה מהחרדים ולא דקדק במצוות, בכל זאת נהנה מאמון החרדים. ד”ר גרין הצטיין ב“מתן בסתר”, שחילק במידה לא קטנה. ביתו היה מקום כינוס ופגישה לאנשים מכל הסוגים, אפילו הרחוקים איש מרעהו בהשקפותיהם. תיירים חשובים, שביקרו בצפת, בתוכם אחד ממשפחת הקיסר פראנץ־יוסף, לא פסחו על ביתו.
על פעילותו בתקופת זו, והוא רופא צעיר כבן עשרים־וחמש בלבד, ניתן ללמוד גם משני מכתבים ששלח בתרע"ח לזלמן יעקבזון, לשעבר סופרו הפריזאי של “הצופה” הוורשאי ובוגר הסורבון, ומי שניהל באותה עת את פעולות ועד ההגירה בטבריה והסביבה לעזרת המגורשים. ב־30 בנובמבר 1917 כתב לו גרין:
ע“פ עצתי פונה אליו היום הגב' קטבורסקי מנהלת ביה”ס לתחרים בצפת בדבר שאלת התקציב של ביה“ס הנ”ל. לפי דעתי אין כ' רשאי להשתחרר מדבר זה, ראשית יש כאן שאלה של ילדות המהגרים – ושנית יש שאלה של מוסד שפתאום נפרד ממקורו. תקציב המוסד בטוח והגב' הופין בטח תשלם ברב תודות את החשבון שיגישו לה. – ואצל כ' סוף־סוף הסכום הזה לא יעלה ולא יוריד, ואסור לתת לדבר כזה לנפול.
אקווה כי הוא ימצא דרך לסדר את הדבר – ומה שיהיה עם כל ישראל צריך להיות גם עם בן ישראל.
כל זמן שמתקיימים בתי־הספר שלנו, וכל זמן שיש כסף, ויש תקוות לכסף אסור לעזוב מוסד כזה, שהוא שקול כנגד הרבה דברים אחרים שעולים בכספים מרובים – – אם ירצה לסדר הלוואה על משכון, הרי אין לו משכון יותר בטוח מהתחרים, אם כי אני סובר שזה לא נחוץ אחרי שהגב' קטבורסקי ממילא לא תמסור את התחרים רק לגב' הופין או תחזיקם אצלה – ואז, בטח הכל יסתדר.
אקווה כי ישים לה למכתבה – ויסדר את העניין – – –
בשלהי 1917 כבשו הבריטים את מחצית הארץ וייצבו קו מהירקון עד למעברות הירדן. הקשר עם החלק הצפוני, שנישאר תחת שלטון התורכים, ניתק. המיתקפה האנגלית המכרעת עתידה להתחיל רק בספטמבר 1918, ובינתיים מחמיר מצבם של הגולים, יחד עם כלל היישוב היהודי בצפון הארץ. ב־24 בינואר 1918 שב גרין וכותב ליעקובזון, הפעם על נייר מכתבים שכותרתו “ועד עזרת חולים הכללית, יסוד הרבנים פקידי ואמרכלי ארץ הקדושה מעי”ת אמשטרדאם תע“א (נוסד תקצ“ט לפ”ק) בעיה”ק צפת תוב“א”:
בתשובה על מכתבו האחרון:
א) את המזידיה הנני מכניס בחשבון כרטיסי המהגרים.
ב) לפי דעתי הפרטית בנוגע למאה לי“פ שמר דיזנהוף [כניראה דיזנגוף] נתן למצות הרי אם רציתם שזה יהיה שקול כנגד המתנה של ועד המאוחד (ובו בזמן שזה לא יהיה החזרה) היה צריך להיות הסכום לכל הפחות מאתים לי”פ, בכל אופן יותר מאשר הם נתנו (הם נתנו 150 לי"פ).
ג) עבודת ועד הסיוע הצפתי מתנהלת בסדר הרצוי לפי שעה. המטבח כבר פתוח, חלוקת הת"ח כבר נעשתה, ושאר הפעולות כסדרן.
ד) אחרי שרצוי שנעשה קניה הגונה של חיטה עבור בית־התבשיל ומצות ודורה צהובה לבית המלאי, הרי נחוץ לנו כאן שאר הכסף. יודיעני כבודו אם יוכל לשלוח משם שארית כספי הופין, והמאה לי"פ הנוספים, או אם לאו אני אשלח מכאן איש ביום הראשון 27 ינואר. לכן ישתדל כבודו שכל הכסף יהיה מוכן אצלו באותו יום בכדי שהשליח יוכל לשוב למחרת ולא לגרום להוצאות מיותרות. – יודיעני בכל אופן כבודו את תשובתו בנידון זה ביום השישי במכתב או בתיליגרמה.
ה) אחרי שה' קלוריסקי לא הביא איתו שום כסף לעניי צפת, יואיל כ' להודיעני אם יש איזה פרספקטיבה ממשית להשגת כספים אחרי כלות הכספים הללו אם לאו; עד כמה שאפשר יודיענו דבר קרוב, ואם בחיוב כמה בערך? בפרט מעניין לדעת מכמה טעמים אם בית־התבשיל יוכל להמשיך את קיומו גם להבא או אם זה באמת רק מפעל זמני.
ו) קיבלתי מכתב מד“ר [או – מהר‘] הורוויץ בו הוא כותב לי שתקציב בית־היתומות למהגרים הוא 270 פר’ לחודש ולא 200. באמת גם הסכום הזה לא יספיק אבל אז הדיפיציט לא יהיה כ”כ גדול לכל הפחות. יואיל כבודו לעשות חשבון לעצמו בכמה היו עולות לוועדה ילדות לו היו מקבלות מנה של מהגר רגילה כעת, ויראה שזה יותר מ־200 פר‘, ועל כן אבקש מכ’ להוציאני מן המצר או ע“י העלאת התקציב עד 270, או מה שיותר טוב, ע”י מכירת חיטה (מאה רוטול) בניר [או – בנייר] במחיר הממשלה.
לתשובתו אחכה בכל העניינים הללו – – –
גם את ימיו האחרונים של ד"ר אברהם־חיים גרין מתאר זאב לייבוביץ בספרו:
כך חי את חייו הצעיר בעל המרץ הזה. רוב זמנו היה מוקדש לעבודה למען הזולת. הטיפול בחולים במחלת הטיפוס בתנאי החיים הקשים ביותר גרמו לכך, שהוא נדבק במחלה ממארת זו. בחזרו מראש־פינה, במקום שטיפל בחולה־הטיפוס המורה וליקומיץ [שמחה וילקומיץ], הרגיש עקיצה, בראשונה נבהל, אבל אחר־כך שיקע את עצמו בעבודתו עד שנפל למשכב. הובהלה מיד עזרה. הד“ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה, שנאבק עם מר המוות. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בהיותו בן עשרים ושמונה [צ”ל בן עשרים ושש].
אבל כבד עטף את צפת ביום השישי בשבוע, בו הובאו עצמותיו של הד"ר גרין לקבורה. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש.
בפגישה בחווה מיגדל הספידוהו מאיר דיזנגוף, הד"ר חיים חיסין ומשה גליקין. דיזנגוף אמר בין השאר: “הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת.”
כשפתחו אחרי ימים מיספר את קופתו, מצאו בה אי־אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.
על מותו מספרת מירונה:
אבא בא מהעבודה, ואמר לאמא שלי שהוא ראה עליו כינה, ושהוא בוודאי יידבק במחלה, שעקצה אותו כינה. ואז הוא כתב למנחם כהן מכתב מאוד מרגש שבו הוא ביקש ממנו לדאוג, הוא סיפר שהוא כניראה יקבל את המחלה והוא ודאי לא יתגבר עליה, ומבקש ומקווה שאמא שלי תתחתן, תבנה חיים חדשים, והוא מבקש ממנו לדאוג לי, מינה אותו לאפוטרופוס. הוא גם ביקש ממנו לבוא לצפת אחרי שהוא [אבי] ימות, ולקחת את אמא שלי ואותי לביירות, להוציא אותנו מעיר ההריגה הזו. מנחם כהן לא בא מפני שאשתו, היו להם אז כבר שני ילדים – לא נתנה לו לנסוע מביירות לצפת שבערה במגיפות.
על ערש־דווי, ב־20 באפריל 1918, כתב ד"ר אברהם־חיים גרין מכתב אחרון, שהיה מופנה לידידו זאב לייבוביץ. לייבוביץ ישב באותם ימים בטבריה ועבד בהתנדבות כמזכיר ראשי בוועד ההגירה ועסק בהגשת עזרה למגורשי יפו ותל־אביב. הוא הגיע לטבריה לאחר שג’מאל פחה הוציא צו לגרש אותו מירושלים, שבה חי מאז עלייתו ארצה ב־1906 – ולהגלותו לאנטוליה בגלל פעילותו הציונית. ליבוביץ נישאר בטבריה עד תום המלחמה יחד עם אשתו השנייה אסתר, שהיתה חובשת ומיילדת, מן החברות הראשונות של “הפועל הצעיר”.
ידידי,
כפי הנראה יש לי טיפוס הבהרות ובצורה לא קלה. לא פללתי שיהיו לי קושיים בהשגת הגברת סופין – אבל…… אין דבר – אקח בלית ברירא את גולדמן –
לגברת אסתר לא הייתי בשום אופן נותן לטפל בי – אבל אם היא רוצה כדרכה לעמוד בשעת צרה לימין אחותה חיה הייתי מרשה לי לבקש שתבוא להיות לה “אם ואחות” כי מצבה הרוחני פשוט נורא!! את צבי מקבלת עליה קטי בורסקי ואם אסתר תרצה נסדר אותה גם כן בבית אחר מלבד ששעות היום – תעמוד לימין חיה –
רצוני זה (אולי האחרון…) אני מביע אבל אין אני כופה הר כגיגית –
פה אין לי רופא הגון שיטפל בי, ולכן מלבד הנחיצות הכללית למהגרים שיבוא האדון ד"ר חיסין – היה רצוי שיבוא לעזור לי להציל את חיי – שיש להם כמדומה לי ערך כללי מכמה צדדים!
תראה מכתבי זה לידידי שטרנברג – תגיד לו שהרשיתי שתתחילו להופיע. ועל כן אין אני שולח דם – אם מצבי יהיה רציני ארצה לראות אותו וגם אותך שלכם באהבה
להתראות בחיים
גרין
בשלהי המכתב הוסיפה אשתו חיה את השורות הבאות:
לפני שחדל לדפוק את לבו
הגדול של בעלי
ח. גרין
זה הוא כתב ברגעים שחדל לדפוק לבו הגדול
ח.ג.
אסתר היא כניראה אשתו של ליבוביץ. שושנה קטבורסקי היתה מנהלת בית־החינוך ליתומים. הרוקח אריה שטרנברג למד רוקחות בביירות בימים שגרין למד שם רפואה, ושימש רוקח בטבריה משנת 1916.
ד“ר אברהם־חיים גרין נפטר במחצית אייר תרע”ח והוא כבן עשרים ושש. מירונה, שהיתה כבת שלושה חודשים במותו, מספרת:
אז אני נשארתי עם אמא שלי. לא הרבה זמן. כשאבי נפטר, כניראה שהיא היתה במצב נפשי איום, אז היא שלחה את מה שהיה, שטיחים, רהיטים, דברים, אל ההורים שלו. הם כתבו לה שתיתן להם לשמור על זה. היא התאבלה בלי סוף, בכתה כל הזמן. ולא הצליחה כמעט להניק אותי כי היא בכתה כל הזמן והחלב התקלקל. ואז הגיעה משלחת של אחיות, נשים ציוניות, עסקניות, שבאו להציל את הארץ. אחת מהן שמה היה קאופמן. היא תפסה את אמא שלי ואמרה לה: “את צריכה להחליט. אם את רוצה למות, תמותי! אם את מתכוונת לגדל את הבת שלך, את צריכה לצאת ולעבוד.”
ואז אמא ירדה לטבריה ואספה את היתומים שהסתובבו, גם בטבריה היתה המגיפה של טיפוס הבהרות, וכל העיר והסביבה, כל הכפרים, היו מלאים יתומים יהודים שנדדו בשדות, ילדות שרקדו בבתי־קפה, יהודיות, שאורגנו ללהקות שרקדו בבתי־קפה ועסקו בזנות, והיא אספה את כל הילדים האלה, והקימה בית־יתומים בטבריה. את רוב הילדים היא סידרה במשפחות. הילדות שלי, מגיל שנה בערך, היתה בטבריה. כאשר אמא ניהלה את בית־היתומים הזה, וחילקה למשפחות את כספי הסיוע היהודי מחוץ־לארץ.
אמא היתה נוסעת כל שנה לקבר, והיתה מקבלת היסטריקה והתמוטטות עצבים לשבוע לפחות. אני פעם אחת נסעתי איתה, ואז היא בכתה על הקבר כאילו שהרגע קוברים אותו. היא לא התחתנה, והיא לבשה אבל כל השנים. וכאשר שאלתי את הידידים שלה איך הם הניחו לה לחיות כך, אמרו: “מה את סחה, אחרי האבא שלך היא היתה יכולה להתחתן עם מישהו אחר?” – יצרו מסביבה הילה כזו, שהיא לא יכלה לצאת ממנה.
יום אחד נסע דודי יהושע גרין לצפת יחד עם קרוב־משפחתנו א.ז. כהן, לבקר את קבר אבא, אבל הם לא ידעו בדיוק היכן הוא. כהן אמר: “אין בעייה. נלך לבית־הקברות ובדרך נשאל.”
כהן עצר את היהודי הקשיש הראשון שפגש בדרכם, ומדובר כבר בשנות הארבעים, ושאל: “אולי אתה יודע איפה הקבר של ד”ר גרין?"
“ד”ר גרין? בוודאי!"
והזקן ליווה אותם עד הקבר ולא הפסיק להשתפך בהתלהבות. אבא היה מאוד מקובל ומאוד נערץ. ואל תשכח שהצפתיים היו מאוד דתיים, והוא אהב סטייק עם חתיכת חמאה עליו, בצפת!
כך תמה פרשת חייו הקצרים של אברהם־חיים גרין.
לבד מסיפורה “בקאהיר”, שנדפס מעזבונה ומתאר את בואה לקאהיר בקיץ 1921 ואת פגישתה עם אחיו איזאק שלדבריה דומה לו – כמעט שאין אסתר מזכירה את אברהם־חיים גרין בסיפוריה, בשיריה ובראיונות עימה. גם אין מילה על רגשותיה בהיוודע לה דבר מותו. פעם אחת ויחידה היא מזכירה את אברהם־חיים בשיחתה עם הלית ישורון, חודשים אחדים לפני מותה:
את רוצה לשאול על אהבה ראשונה שלי. מה זה חשוב היום הרי זה הסוף. האהבה הראשונה שלי היתה בן־דוד שלי שאיכזב אותי. זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד, אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה, אז לא הרגשתי ככה אבל כיום מתוך הגיון או בגרות אני מבינה שכך זה היה. אני התחתנתי עם אחיו.
אלמלא נשתמרו מכתביו אליה, יומניה, ועדותה של מירונה בתו – לא היינו יודעים כמעט דבר על השפעתו הרבה על אסתר.
9. אחיה ברוך בגלות כפר־סבא, המשפחה בגלות תל־אביב. 🔗
חברתה שושנה בוגין שמה קץ לנפשה, אסתר בחוות בן־שמן, פועלת, מתעלפת, ואביה נשרף בפרדס, וחי.
בז' טבת תרע"ח, 22.12.1917, שיחרר הצבא האנגלי את פתח־תקוה מעול התורכים. במשך כעשרה חודשים, עד סוכות 1918, קופאת החזית לאורך הירקון. באביב או בתחילת קיץ 1918 מפנים האנגלים בעגלות את מרבית הפתח־תקוואים, נשים, זקנים וילדים – לתל־אביב, כי התורכים מפגיזים מדי פעם את המושבה ממוצביהם שמצפון לירקון. הצבא מאפשר לחלק מהגברים להישאר במושבה ולעבד את הפרדסים. תל־אביב נטושה ברובה, כי רוב תושביה טרם חזרו מגלותם באיזורים הנמצאים עדיין בידי התורכים. המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ־ישראל וסוריה עתידה להיפתח רק ב־19.9.1918, ובמשך ימים אחדים תיכבש הארץ כולה בידיהם.
מספר יהודה ראב ב“התלם הראשון”:
הועברנו, אפוא, לתל־אביב. תל־אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה־צדק ונווה־שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי־חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות, ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח־תקוה ומתאכסנים ב“קמפ” צבאי.
בפברואר 1917 עדיין עובד ברוך ראב בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית, בקיץ אותה שנה, בעת שהמושבה מתמלאה במהגרים שגורשו מתל־אביב ומיפו, ברוך נמצא בפתח־תקוה, ואילו מאמצע אוקטובר 1917 הוא כבר נמצא בלבנון ומשמש כצייד של הזואולוג ישראל אהרוני בלבנון, עליו הטיל ג’מאל פחה להקים לו מוזיאון זואולוגי ולאכלסו בחיות ובעופות מפוחלצים. ואולם הסיבה האמיתית להסתלקותו של ברוך מן המושבה היתה החשש כי בעקבות גילוי רשת הריגול של ניל"י, הוא עלול להיאסר ולהיחקר ומי יודע מה יעלה בגורלו. ואכן, במשך שני חודשי עבודתו בלבנון – אין התורכים עולים על עקבותיו. תפקידו כצייד מעניק לו כיסוי מוחלט.
ב־13 בדצמבר 1917, כאשר הוא נמצא בבית־הספר החקלאי התורכי שבכפר טניל שבלבנון, הוא מקבל מברק: “מגרשים את משפחתך מפתח־תקוה. בוא לקחתם בתול־כרם. [שמעון] רוקח.”
ברוך עושה הכנות ליציאה. ביום ראשון ה־15 בדצמבר, ב־9.30 בבוקר, הוא נכנס לדמשק במכונית עם קומנדנט (קצין) גרמני. הם חולפים על פני כיכר המארג' המרכזית של העיר ורואים שתי גופות של תלויים בהירי־פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים צמודים לחזותיהם – מתנודדות על עמודי התלייה. ברוך רושם בפנקסו־יומנו, ברמז, מטעמי ביטחון: “הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה”. אלה הן גופותיהם של יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנתלו אותו בוקר בכיכר.
בעזרת הקונסול האוסטרי – כאמור, בני משפחת ראב הם עדיין נתינים אוסטרו־הונגריים – מצליח ברוך לקבל תעודת־מסע ברכבת מדמשק לתול־כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הוא מגיע ב־22 בדצמבר לתול־כרם, שאליה גלה שמעון רוקח התל־אביבי עם משפחתו, מתברר לברוך מפי ערבים אחדים, ממהגרי יפו, “שאיחרתי כבר את המועד לנסוע לפתח־תקוה, מפני שהאנגלים נכנסו לשם לפני 12 שעות.”
הגשמים העזים מונעים מברוך ללכת ברגל לכפר־סבא, והוא מגיע לשם רק ב־27 בדצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:
יום ז. 28.12.17. כפי הניראה שמשפחתי נישארה בפתח־תקוה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.
יום א. 29.12.17. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את פתח־תקוה ואז אוכל להתראות את משפחתי.
יום ב. 30.12.17. מתגולל הנני פה בכפר־סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.
יום ג. 1918, 1 בינואר. היום מתחילה שנת 1918 ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר.
ברוך ראב עתיד להיתקע בכפר־סבא כשמונה חודשים, מיומיים אחרי נסיגת הצבא התורכי מפתח־תקוה בפעם השנייה ועד היום האחרון של עזיבת הצבא התורכי את כפר־סבא, ולחזור אל משפחתו רק בספטמבר 1918, לאחר שהבריטים כובשים את צפון הארץ.
מרים גיסין, בתו של ברוך, מספרת כי כשבוע לאחר שאביה ברח ללבנון, כלומר בשלהי אוקטובר 1917 – אסף סבא יהודה לביתו את רבקה אימה ואת שמחה אחותה ואותה, שתיהן ילדות קטנות, כי שלושתן נותרו חסרות־כל. ביתו של יהודה ראב ברחוב ביל“ו אינו גדול במיוחד. בחדר השינה ישנים יהודה ולאה. ב”סאלון" – שני האחים הצעירים, אלעזר ובנימין, ואילו אסתר חולקת מעתה את החדר השלישי עם רבקה ושתי בנותיה.
בבוקר, מספרת מרים, קמה אסתר בכעס, אמרה על שתי אחייניותיה שהן מלוכלכות ומסריחות ושהיא אינה מוכנה להישאר בבית, והלכה לעבוד בבן־שמן.
גם על פי עדותה של אסתר היא יוצאת שוב את הבית, הפעם לחוות בן־שמן, בתור פועלת. ועבודה זו, לדבריה – היא כבוד גדול. איתה יחד הולכות שרה פרידמן, המכונה כניראה – שריצ’קה, לאה דוברי, ועוד צעירות מבנות המושבה. נותנים להן חדר, והן אוכלות במיטבח המשותף.
אך מתי בדיוק הלכה אסתר לעבוד כפועלת בבן־שמן?
אם אכן נכונה עדותה של אחייניתה מרים, הרי שאסתר יוצאת לבן־שמן בשלהי אוקטובר 1917. ואולם על פי סיפוריה, שבהם מתוארות ההפגזות על המושבה לפני הכיבוש הבריטי בנובמבר ובדצמבר 1917, ומתוארים הימים שבהם חיילים בריטיים כבר גרו בחצר הבית – מסתבר שהיא עשוייה היתה לשהות בבן־שמן רק תקופה קצרה, כחודש ימים, החל בשלהי אוקטובר.
ב“מחברת שנייה” ממחברות הטיוטה של שירי “קמשונים”, המכילה גם קטעי פרוזה ועדות, מצוי “קטע” שכתבה אסתר: “ימי המצור, חשוון 1917”, וברור שהיא מתארת בקטע את שבתה בפתח־תקוה:
הלומי רעם תותחים מציצים אל הגבעות הקרובות והרחוקות מאיתנו כל־כך… עצים תקועים באדמה וגבעות רובצות דוממות, האוויר מלא אבק עומד וחם –
טר טררר, דרך כל החלל הזה – והלב מתפלץ רגע ותוהה שמא שמא פה תיפול הפצצה, טר טררר, והד ירדוף הד ותוף האוזן רוגש וכואב – ובלילות בין הזיתים רחש, ובדרכים קול צעדים עמומים, פה ושם מיילל תורכי פצוע בסופראן דק החותך את האוויר, אתה נושא ראשך לכל עבר – סגור סגור מכל צד רק רחובות המושבה נשארו, צר צר.
ישראל הראל, המראיין אותה בסוף שנות ה־70, מספר מפיה:
הימים היו ימים קשים ליישוב. התורכים פינו את היהודים מתל־אביב, וגם על אנשי פתח־תקוה ריחפה סכנת הגירוש לגליל. את השנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, השנה האכזרית והקשה מכולן בשביל היישוב היהודי הקטן בארץ־ישראל, עשתה אסתר בבית הוריה בפתח־תקוה, סובלת ככולם מנגישות הטורקים ומהרעב בארץ.
ולפי סיפורה “בית אבי” היא נמצאת כפועלת בבן־שמן רק בראשית קיץ 1918, כאשר המשפחה מצוייה כבר בגלות תל־אביב, והאב עובד במשך ימי השבוע בפרדס בפתח־תקוה.
על תקופת עבודתה כפועלת בבן־שמן, בקיץ 1918, תכתוב אסתר לימים סיפור קצר, מעין תמונה, בשם “הטרייר”. מתוך עיון מדוקדק בסיפור אני מנסה למקם את עונת השנה שעליה הוא מספר: טרייר היא מכונה למיון גרעיני־חיטה שנועדו לזריעה, ומכיוון שאת החיטה זורעים בחורף, לאחר הגשמים הראשונים, לכן מיון הגרעינים מתאים לחודש אוקטובר, אבל מאידך גיסא ייתכן שהמיון נעשה בקיץ, לאחר הקציר. הרקפות שבסיפור פורחות בשלהי החורף, ואילו תפוחוני הדום הנזכרים בו מבשילים בקיץ.
כותבת אסתר:
אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.
ליד לוע־המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת־הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: “פרפטואום מובילה”. הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי־הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל־זאת, ואגל אחד בא ישר לעין.
אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי־יהודה, כאן הם מתחילים, בבן־שמן, עם הגבעות, עם “גבעת השומר”, עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם־המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני “דום”, שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – “פתקים” לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.
הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא ‘מתה’ – " צועקת שריצ’קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.
לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי־חמצן על מצחי.
“מה קרה?”
“התעלפת.”
*
בעיצומו של הקיץ הקשה, בתחילת אוגוסט 1918, שמה בבן־שמן קץ לחייה חלוצה צעירה בת עשרים ושמה שושנה בוגן. ההתאבדות מתרחשת כניראה כבר לאחר שאסתר עזבה את בן־שמן, אבל בהחלט ייתכן שאסתר פוגשת בשושנה, שבאה לבן־שמן בתחילת חודש יולי.
שושנה, בת למשפחה ציונית מרוסיה, עולה לארץ לבדה בתרע"ג, 1913, בהיותה בת חמש־עשרה, ומגיעה מיד לפתח־תקוה. שנתיים היא עובדת במושבה כפועלת ובמשק־בית. בתקופה זו יוצאת אסתר, המבוגרת ממנה בארבע שנים, לדגניה וחוזרת לפתח־תקוה. בשנים 1915–1917 עובדת שושנה במסגרת קבוצת הפועלות בחוות כנרת, מתיידדת עם ברל ועם רחל כצנלסון, ומתאהבת באחת הדמויות המרתקות של העלייה השנייה, בנוח נפתולסקי.
בתחנותיה השונות של שושנה, בפתח־תקוה, ואולי גם בחודש האחרון לחייה בבן־שמן, פוגשת שושנה באסתר ראב. נעמי גלבוע מספרת: “פתח־תקוה היתה אז הקן העיקרי לתנועת הפועלים בארץ. בה חיו א”ד גורדון, לוי שקולניק (אשכול), ברל כצנלסון, שושנה בוגין ועוד רבים מבין מנהיגי התנועה. הגורן ומועדון־הפועלים היו ה’אוניברסיטה' שלנו. משם שאפנו את רוח הקידמה והאידאות, שם הקשבנו לוויכוחים השנונים בכינוסים ובוועידות. מהם למדתי את המושג של “לאומיות סוציאליסטית”. בין חברותיי הטובות היו אסתר ראב, שושנה גולומב, שושנה בוגין, לאה דוברי ועוד."
ב־1917 מחייב אותה מצב בריאותה לחזור לפתח־תקוה וכניראה ששושנה נמצאת במושבה עד הכיבוש הבריטי. לאחר מכן היא מצטרפת לתנועת ההתנדבות של הנשים לגדוד העברי, שבסופו של דבר אינה יוצאת לפועל. בפורים תרע“ח, 1918, נואמים היא ושמעון קושניר, “ילדי העלייה השנייה”, בוועידה השביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה, המתקיימת ברחובות. בקיץ תרע”ח מצטרפת שושנה לקבוצת הפועלות שמארגן אליעזר יפה במקווה־ישראל, ומשם היא יוצאת לבן־שמן. בסופו של חודש אב תרע"ח, בשתיים בלילה, היא קמה ושותה “כוס חומץ” בבית־המרקחת, ומתה.
כעבור אחת־עשרה שנים מתארת רחל כצנלסון ביומנה את פגישתה האחרונה עם שושנה בוגין: “היה רק רצון להתרחק מהנערה האכסצנטרית הזאת, שדיברה על הכל בראש חוצות בלי בושה, ובקדחתנות קראה לכולם את רשימותיה, וכאילו לא איכפת היה לה היחס של הנערות וגם של הבחורים אליה.”
מוטי זעירא, חבר גבעת־חיים איחוד, שמצא את יומנה של שושנה בוגין וחקר את פרשת חייה, הוציא לאור חוברת מיוחדת על אודותיה: “שושנה, ילדת לפידות, אייך?” – ובה הוא כותב:
סימני התערערותה של שושנה היו בולטים לעין. היא שקעה לחלוטין בעולמה הפנימי, היומן שימש לה כמפלט יחיד מסערותיה הפנימיות, היא איבדה את הקשר עם הסביבה החיצונית ונכנסה לסחרור שאין ממנו מוצא. בתקופת חייה האחרונה נפגשה שושנה עם אסתר ראב, בתו של יהודה ראב, ממייסדי פתח־תקוה. במהלך שנת 1918 הצטלבו דרכיהן של השתיים פעמים מיספר בפתח־תקוה, עיר הולדתה של אסתר, ובבן־שמן – שם עבדה כפועלת.
המפגש בין הנערה המעורערת לבין המשוררת הצעירה הותיר רושם עז על אסתר ראב. שנים מעטות אחר־כך, ב־1924, כתבה שיר אותו הקדישה “לשושנה ב. ולורת פ. [פסקל], אשר הלכו ללא שוב” – שתי ידידות של המשוררת שהתאבדו. השיר [“לאחיותיי העניות, הנסערות”] ממחיש, יותר מכל התיאורים, את האובדן הפנימי של שושנה, ואת חוסר האונים של חבריה להושיט לה יד עוזרת.
השיר “לאחיותיי העניות, הנסערות” שייך לסיפור־חייה של אסתר בתקופת היכתבו בחילואן בשנת תרפ“ד, 1924, ושם אמנם ידובר בו. הוא מתפרסם לראשונה, עם ההקדשה, ב”הדים“, בשלהי שנת 1924, אך אסתר לא כללה את ההקדשה ב”קמשונים" (1930) וזו מוחזרת לשיר רק במהדורת “כל השירים”, ושם מגלה אותה מוטי זעירא.
אך עוד קודם לכן, בפברואר 1919, כותבת אסתר טיוטת מכתב או הספד על חברתה שושנה. היא כותבת בעיפרון על צידו השני של דף שבו רשומים בדיו טורי ההוצאות וההכנסות שהיו לספריית המושבה פתח־תקוה בחודש שבט תרע"ט, בתקופה שבה היא שימשה כספרנית. הטיוטה כתובה בשני טורים, היא אינה קלה לפיענוח, והשורות מובאות לאחר קיצור ועריכה:
שלום שלום רב, / כן במקרה הייתי קרובה לשושנה / בשנה האחרונה / כן / המוות על־פי־רוב משרה פחד / והוד למעריציו / במקרה כמובן / מתים / אבל שושנה והמוות אינם / שני דברים נפרדים, הוא / היה בקירבה וגדל איתה יחד. / זה היה פתרון חייה / ברור לי מאוד. / היא נולדה בטמפו של חיים מיוחד / ברור בני אדם כאלה נולדים [פוגשים] / לעיתים רחוקות אבל יש, כן / יש כאלה / הכרתיה. / בשנה האחרונה התפרצות כוחות / היתה לה / כל השנה הזאת / בכוחות נפש בלתי רגילים היא / מקיפה דברים חודרת לפני ולפנים / כל צורות חיים שונות / היא בערה באש, כוחות / פעלו בה נפלאות אבל / הכלי לא היה חשוק ונשבר / נפלא היה לראות אותה / חודרת [מאירה] באבן של גויל שחורה / לכל הנופל תחת ידה, נפלא / ומבהיל גם־כן מפני שהיתה הרגשה שהיא / שורפת / את עצמה והולכת לקראת / גורל. כן זה אחד מהפלאים / החיים מראים לפעמים / יותר בברור / מאשר פלאים של רשע / שניראה יותר ברור מן / האחרים. / רק סתומי עין יאמרו / כי היתה “חולה” ובלתי / נורמלית – היא היתה / היא.
אולי כדאי להזכיר שהשיר “הוא” (1966), שנכתב כיובל שנים לאחר מכן והוקדש לדוד בן גוריון בתקופת בידודו הפוליטי, מסתיים אף הוא במילים דומות: “ומבתריו – / אדם ייבנה; / הוא שוב יהיה – / “הוא” / רק הוא.”
חרף קירבתה למתאבדות הרי בשום פרק בחייה וביומניה של אסתר עד כה, ובשום פרק בחייה ובכתיבתה בעתיד – לא עולה ולא יעלה על דעתה אף צל של הרהור בהתאבדות. כל ימיה היתה אסתר אדם לוחם. אולי בא הדבר מכך שהיא גדלה בחברת שלושה אחים, אולי מהחינוך הספארטני המחשל של האב, אולי מן הקשר העמוק, החושני, לנופי מולדתה, ואולי מהרגשת העצמיות והייחוד שמפכה בה מיום שהיא עומדת על דעתה – אסתר רואה את הסכנות כבאות רק מבחוץ; בשיר “לאחיותיי העניות, הנסערות” – נחשול מכרסם את צוקי הסלע שעליהם היא יושבת ועלול לנפצם לפתע ולגרוף גם אותה, היושבת עליהם – אבל לעולם, לעולם אסתר לא תיכנע ולא תהרוס את עצמה מבפנים ולא תיתפס אי־פעם לסוג זה של ייאוש, לא בכתיבתה ולא בחייה. אין דבר זר יותר לאסתר ראב מאשר המחשבה על איבוד עצמה לדעת – ויהיו חייה קשים ומשבריים ככל שיהיו.
*
מחלת ברוך בכפר־סבא, התעלפות אסתר בבן־שמן, מותו של אברהם־חיים בצפת – בכך עדיין לא נתמלאה סאת צרותיה של המשפחה, דווקא עתה, כאשר המלחמה כבר קרובה לקיצה, נפגע יהודה ראב בתאונת כווייה קשה בפתח־תקוה. על כך הוא מספר ב“התלם הראשון”:
אולם אותו קיץ [1918] קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית־החולים הצבאי בפתח־תקוה הועברתי אל משפחתי בתל־אביב. ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים [תרע"ט, שלהי 1918].
לימים, ב־1934, מפרסמת אסתר את הסיפור “בפרדס”. דמות גיבורו – ר' דוד, “הזקן”, גזורה בחלקה על פי דמות אביה, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת הכווייה הקשה בבית־המנוע בפרדסו, החלים והאריך לחיות עוד כשלושים שנה. כותבת אסתר:
אכן ארכו השנה ימות־החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק־אפור.
והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות־השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי־הזהב. עוד פח־בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה… אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז… הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה־השלולית. אחר הוא לובש לאיטו “בגדי המלכות” – כך קראו הנערים לבגדי־העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס־העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות־עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר־זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.
הזקן קרב לפח־הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת־הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח־הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.
עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.
פרק־זכרונותיה “בית אבי”, שנכתב ב־1967 לערך, נותן את הרקע העובדתי לסיפור הכמו־בידיוני:
וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ־לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.
פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום “קבורה” כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.
את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית־הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –
דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ־לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו שיעבוד על דלק של פחמים, וה“צינדר” החשמלי היה לשיחה יום־יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל “שוונג” –
ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאב