בנוגע לענייניי הפרטיים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –
אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים ‘הבטלנים’ שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים –
אסתר ראב לבן־אחיה, אהוד בן עזר
במכתב מאוגוסט 1979
חלק ראשון: יהודה אביה 🔗
1. מהונגריה לארץ־ישראל. 🔗
יום־שמש בפתח־תקוה, חורף שנת 1897. לאחר הגשם האדמה מתאדה לאור־השמש החמים. אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי־הקשת נישאות ונופלות ארצה, זוחלות ומתרוממות ואחר־כך שבות ונופלות על גבשושיות קיניהן.
חם ובאוויר עומד ריח עשב טרי וטחב פטריות ואד עולה כמסך. מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות. הן נוצצות באדום ובשחור־לבן, שרועות על־פני השטח כאבני־חן הנכנסות לתוך העין ברעש ובגירוי.
יהודה ראב רוכן, קוטף מהן – ומניחן אחת־אחת לרגלי בתו אסתר היושבת בעגלת־הילדים קלועת־הקש. הילדה בת השלוש מביטה באביה: הוא מכסה את כל האופק שלפניה וידיו מזילות פרחים אדומים על רגליה.
מיהו הגבר הנאה בן השלושים־ותשע, בעל הזקן המעוגל, הקצר, החובש מגבעת של מתיישב “בורי”, הנוהג באבירות בבתו הפעוטה? – זו שלימים, בהיותה כבר משוררת נודעת, תאמר עליו: “הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה.”
ראשיתו של הסיפור כך היא: תהלוכה מוזרה יוצאת לדרך בל“ג בעומר שנת תרל”ה, 1875, מן העיירה נאג’־מג’ר Nagy-Megyer – שבהונגריה (כיום צֶ’לוֹבוֹ בסלובקיה), ושמה פניה דרומה, לעבר נהר הדנובה. בראש מתקדמת לאיטה, אל השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת־איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי־העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חורקים בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשויה עפר כבוש, והיצול מתנודד עם פסיעות הסוסים.
במושב הקדמי, לצד העגלון, יושב בחור צעיר כבן שבע־עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור ירוקות־אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא מסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחיה חדש, שנקנה לכבוד המסע. שמו יהודה ראב, והוא נולד בהונגריה באב תרי"ח, אוגוסט 1858. מאחוריו יושבים בעגלה, ששולי חופתה מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת ראב. לאזאר האב, זקוף ורציני, לובש חליפת־חג וחובש מגבעת כהה כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יהודה מתה שנים אחדות לפני כן. הנוסעים בעגלה אינם לוקחים עימם חפצים רבים. לפניהם דרך ארוכה וקשה. ברשות לאזאר סכום כסף לא־גדול שקיבל ממכירת בית־המסחר שלו לעצים ולכלי־עבודה חקלאיים, וממכירת כלי־הבית שלא יכלו לקחתם. זהו עתה כל רכושם.
אחרי העגלה צועדים כמעט כל תושביה היהודיים של נאג’־מג’ר. מחזה משונה כזה טרם ניראה בעיירה וככל הנראה לא בשום קהילה אחרת ברחבי הקיסרות האוסטרו־הונגרית כולה. אבי־המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה־שטות, לוקח את ילדיו לקצה־העולם, לארץ־ישראל, להקים בה כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש כאחד מאותם כפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מירעה וגידול ענבי־יין.
הנשים בקהל, בהן קרובות־משפחה, פורצות בבכייה מרה: “יהודה!” – “חנה!” – “טויבה!” – “מוישה־שמואל!” – הן קוראות בשמות הילדים, כאילו מנבא ליבן כי לעולם לא תיראנה אותם עוד. בוכות גם הבנות השתיים בעגלה.
ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו־עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו לעיר הקודש בשנת 1863 כדי למות בה, וכן בן־אחותו הצעיר יהושע שטמפפר, ואולם על איש מהם לא מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.
אותה שעה דומה שהעגלה עומדת לעצור, אך יהודה תופס במושכות, לוקחן מידי העגלון, וקורא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יהודה אוהב סוסים ומבין לנפשם, הוא מסוגל לדבר עימם, יודע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה מגבירה מהירות ומתנתקת מקהל המלווים שאינו מדביק עוד את מרוצתה. האב ובנו מפזמים עתה בחשאי, בהונגרית, את השיר האהוב עליהם, שיר שרק שורותיו האחרונות מושרות בעברית:
“הריסות מקדשנו תיבנינה / וציון תימלא / הוי, לו רק תחזינה עיניי בכך!”
והם כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים מאחוריהם; וכן מראב (גייר, (Gyor העיר הסמוכה, היושבת על גדתו של הנהר ראב (ראבה) הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.
לאחר שעות של נסיעה בעגלה הם מגיעים לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמָרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם שמים את מטלטליהם המעטים באכסניה יהודית כשרה, ויהודה יוצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא שואף אל קרבו את בושמם של עצי האקציה והסמבוק הפורחים בראשית הקיץ, ומקווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן־דודתו יהושע, אך טרם ראה במו עיניו את פריים, הנקרא שמוטי, שמספרים עליו שהוא דומה לאתרוג אך עסיסי ממנו, זהוב וטעים לאכילה.
למחרת בבוקר עולה משפחת ראב לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה־מערבה, לעיר הנמל טרייסט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכת זמן רב. חרף עונת הקיץ, עדיין קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא מסיקים. יהודה הנרגש מן המראות הנהדרים שהולכים ומתגלים לעיניו כמעט שאינו זז במשך המסע מן החלון.
בטרייסט רואה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. עדיין אין קו־אניות ישיר מאירופה לארץ־ישראל. יהודה, הבחור הכפרי שלא ביקר מעודו בעיר גדולה ואפילו לבודאפשט הבירה לא הגיע, מסתובב עתה ברחובות טרייסט, שערה של הקיסרות האוסטרו־הונגרית לארצות הים התיכון, בוחן מרכבות, סוסים, חנויות, בתי־קומות, פסלים, גנים ואוניות ושואף מלוא ריאותיו ריחות־ים ומרחקים.
*
סוף־סוף בא היום שבו עולים בני משפחת ראב על האונייה המפליגה מצרימה. היא כמעט ריקה מנוסעים, ואנשי הצוות נוהגים בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים מאיר להם פניו ושקט. אך הכול משתנה עם בואם לנמל אלכסנדריה. כאן עליהם לעבור לספינה קטנה יותר המפליגה ליפו. המוני ספנים מצריים, צעקניים, מתנפלים בסירותיהם על האונייה, מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב יורדת לסירה, וכל מיטלטליה עימה. במחצית הדרך, בין שתי האוניות, מפסיקים הספנים המצריים לחתור ודורשים בקשיש, מתנת־כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.
פורצת מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים אינם מבינים איש את שפת רעהו, הם עוברים לשפת מהלומות. יהודה הצעיר מפליא מכותיו במצרים, ואף מטיל את אחד הספנים לים. הספנים האחרים מנסים לגבור במכותיהם על יהודה ולהשליך אף אותו למים!
למזלם של בני המשפחה חולפת לידם באותו רגע סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט. הללו מבחינים בידידיהם הנתונים בצרה, זורקים אנקול עם חבל לעבר סירתם ומושכים אותה בכוח אליהם; וככה מובילים את הסירה, על ספניה המצריים חורקי־השן, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו.
לפנות־ערב מפליגה הספינה שעל סיפונה יהודים השבים לירושלים, וכן ארמנים ויוונים. עם עלות השחר נשקפים לעיניהם בתיה העתיקים של יפו, הבנויים במעלה הגבעה, עטופי אור ורוד. כאשר זורחת השמש מתגלים שוליהם הירוקים של פרדסי יפו, דקלים בודדים המיתמרים ביניהם וגבעות חול.
יהודה, הנרגש מאוד למראה הארץ, נזכר כיצד לילה אחד בהיותו ילד כבן תשע – והוא עודנו בכפר הולדתו סנט־אישטוואן בטרם מתה עליו אימו – ישב לאזאר אביו לאור הנר, ושירטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות:
“למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני־ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!”
האב רושם בפנקס את שמותיהם של בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וֶסְפְּרִים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל“אגודה להתישבות בארץ־ישראל”, ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מהרב צבי הירש קלישר, ממייסדי האגודה. המכתבים והפנקס הירוק, מן הימים שלפני שבע־שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב, המצוי עימו פה באונייה, אך איש מבני החבורה הרשומים בפנקס לא עלה לארץ־ישראל, פרט לבן־דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת־זמן בכפר.
יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ־ישראל, ולפני כשש שנים עשה בן־הדוד מעשה ויצא ברגל לירושלים, עושה דרכו במשך חודשים ארוכים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: “למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ־ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!”
כזאת ועוד מהרהר יהודה בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות־זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מחמת קרני השמש המסנוורות, אין הוא מבחין כיצד קרבות סירות רבות לאונייה, ולפתע מתמלא הסיפון בהמון רועש של ספנים ערבים, כמו באלכסנדריה, וגם במתווכים יהודים שהתנהגותם אינה מעוררת אמון רב אצל בני־המשפחה, למודי תלאות המסע.
עד מהרה נעשה הסיפון למעין שוק מזרחי שוקק: צרורות, חבילות סלי־קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקים מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שכעין שק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שמעתירים הבטחות, ונוסעים נרגשים – כולם עומדים על המיקח בבליל־שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר. למזלם של בני המשפחה הזהיר אותם יהושע שטמפפר, במכתב ששלח להם עוד לפני צאתם לדרך, לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.
וכך אכן קרה. מופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר בירושלים. בני־המשפחה יורדים עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכת מהם הן ההתמקחות עם הספנים הערביים והן הבקשיש, כי הצעיר, דובר הערבית, מסדר למענם את כל הדרוש. ואולם, ככל שהספנים חותרים והסירה קרבה לחוף המקווה, כן הולך ומתפוגג הקסם האקזוטי שהילך על יהודה מרחוק.
רציף ומזח אין עדיין ביפו. הנוסעים נאלצים להרטיב את רגליהם ביורדם מהסירה לחוף, או שהם נעזרים בספנים רחבי־הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם, כמו חבילות. בעת שהמשפחה עומדת לרדת לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיבֶּה, נערה צחת־פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, מועדת ונופלת למים. הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, אינו מהסס, קופץ בבגדיו המימה ומציל אותה, ורק תרבושו חומק ממנו, נישא על גבי הגלים ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו־לעתיד – משה יעקב מן הים!
בחום הקיץ, בסימטאות מעלות־הצחנה של יפו העתיקה, משתרכת לאיטה משפחת ראב על צרורותיה, ובמאסף טויבה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים ומלוחים מן הים. פניהם מועדות לאכסניתו של השוחט האשכנזי היחיד ביפו, בביתו יעשו את הלילה הראשון בארץ־ישראל. למחרת עתידים לאזאר וילדיו להטעין את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ולעלות ברכיבה ירושלימה. דרך אחרת אין.
*
כל הלילה מתהפך יהודה על משכבו. לא רק הפשפשים הרבים השורצים במיטות האכסנייה, ונחילי היתושים שפשטו לאחר השקיעה – אלא בעיקר הזכרונות והחלומות הם שטורפים את שנתו.
יום חג בכפר־הולדתו סנט־אישטוואן, חג הבציר. הכיכר מלאה בחורים ונערות בתלבושות צבעוניות, איכרים, עגלות, סוסים, ריקודים, וכמובן – תזמורת צוענים. יהודה בן הארבע מתרוצץ בקרב הקהל ההולל, לבוש מדי ציידים שהביא לו אביו במתנה מן העיר וספרים הסמוכה ליום־הולדתו: מגפיים גבוהים, כובע ירוק שנוצה תקועה בו ורובה־עץ.
איש משונה, לבוש קרעים, נטפל אל הילד ובחיוך טוב מתחיל ללטפו ולהיכנס עימו בשיחה. יהודה חש גאווה מרובה על הכבוד שחולק לו האיש המבוגר המשוחח עימו, וללא כל חשש מתפתה ללכת אחריו אל גבול אחד הכרמים, הגובלים בחצרות הכפר. מבלי דבר דבר מתחיל המבוגר לפשוט מעל יהודה אחד לאחד את מגפיו, את חליפת הצמר ולבסוף את הכובע עם הנוצה! – רק את רובה־העץ לא לקח… הוא נעלם, כשהוא מותיר את הילד ממרר בבכי ומתגרד מעקיצות היתושים. למזלו, מוצאים אותו עד מהרה איכרים, וכשהוא עירום־למחצה ורובה־העץ בידו הם מובילים אותו לבית אביו.
עדיין הוא מגרד את גופו כשהוא מתעורר עתה לפתע מן השינה הקצרה שטרפה את זיכרונותיו, ומוצא עצמו שוכב חשוף־גו על מיטת הפשפשים החמה, המסריחה, באכסניה של השוחט האשכנזי ביפו…
והנה הוא בן תשע, וחייו – גן־עדן עלי־אדמות. אל האחוזה בכפר סנט־אישטוואן בא לגור בן־דודתו יהושע שטמפפר בן השמונה־עשרה, להיות מורה ליהודה ולאחיותיו. שיטתו של יהושע היא ללמד בחיק הטבע. הוא לוקח את הילדים לטייל בין הגבעות, החורשות והסלעים שמקיפים את הכפר. מספר להם, בשיעורי התנ"ך, על שמשון ומלחמתו בפלשתים, שאול ההולך אל בעלת־האוב, דוד ושר־צבאו יואב, שלמה המקים ממלכה גדולה. בשיעורי ההיסטוריה הוא מתאר את יהודה המכבי ומלחמות החשמונאים. ולא סתם מלמד אלא ממחיש את סיפוריו. בקרבת הכפר נמצא רכס גבעה המחולק בראשו לשני שיאים. יהושע קורא אותם פעם בשם סיני ומוריה, פעם יהודה וירושלים ופעם עיבל וגריזים, ומחייה באמצעותם, לפי הצורך, את סיפוריו, כאילו נמצאת ארץ־ישראל כולה על גבול הכפר סנט־אישטוואן.
רוח גבורה מתחילה לפעם את יהודה בהשפעת גיבורי התנ"ך. בסביבת הכפר נמצאים עדרי־כבשים עצומים ורועים נוהגים בהם. מאחורי הרועים נשרכים נערי־הרועים ובידיהם מקלעות. מנערים אלה, ובמיוחד מחברו הטוב אישטוואן לאנְגִי, למד יהודה את מלאכת קליעת האבנים במקלע. יום אחד, לאחר שלמד מפי מורו יהושע את הפרק על דוד וגוליית, מתמלא יהודה רוח קרב עזה ושאיפה לנצח גם הוא במאבק נגד גדולים וחזקים ממנו.
לא אורכות השעות ויהודה יוצא לבדו אל פרשת־דרכים במבואות הכפר, ובידו המקלעת, אותה הוציא ממחבוא ה“נשק” שאגר במסתרים. הוא ממלא את כיסיו בחלוקי־אבנים, כמסופר בתנ"ך, והכול מוכן אצלו לקרב המכריע, חסר רק גוליית, שיופיע משפלת פלשת הסמוכה, הנמצאת לרגלי הרי יהודה!
והנה שיירה שלימה לפניו – עגלות רתומות לסוסים אבירים, נהוגות בידי בחורים בני־כפר, ענקים ובריאים, כל אחד שש אמות וזרת קומתו… את הגדול שבהם שם יהודה מטרה למקלעתו. הוא מניח אבן בפיסת־העור, מסובב את הרצועות מעל ראשו לתנופה, אחת ושתיים – משחרר רצועה אחת – ואז עפה האבן בשריקה חדה ופוגעת בראשו של ה“פלישתי”!
זרם דם קולח מאחורי אוזנו של “גלית” – ו“דוד” נושא רגליו ובורח. מובן שאינו בורח לביתו, כיוון שהוא משער כי כבוד גיבורים לא מצפה לו שם. “דוד” בורח לעבר השדות ו“גוליית” רודף אחריו עד שמשיגו, הרחק מן הכפר, ומתחיל להכותו בקצה העבה של השוט שבו הצליף קודם על הסוסים, וגם מחרים ממנו את המקלעת.
למזלו של הילד עובר שם איכר אחד, ממכריו של לאזאר, והוא מחלץ את יהודה ממכהו ומביאו לבית האב כשהוא חבול עד זוב דם.
מסיבות מובנות יהודה אינו טורח לספר לאיש מה קדם לאותן מכות־רצח שספג מידי ה“פלישתי”. האב רותם ללא דיחוי את הסוסים ומעלה את הילד אליו לכרכרה, ממש כמו שהובא, ואינו מניח לפייגה, האם, לרחצו מן הדם; וללא שהות מסיעו אל זקן־הכפר הסמוך, שממנו בא אותו עגלון. לאזאר נכנס אל בית זקן־הכפר לדרוש משפט־צדק לבנו, ואת יהודה הנאנח ונאנק הוא משאיר שכוב בעגלה, בצל עץ תות גדול שבחצר – “כל עוד רוחו בו,” כפי שנוח לילד להיראות מאשר לספר את האמת ולספוג מכות נאמנות גם מידי אביו…
עוד המבוגרים מתווכחים בקולי־קולות בתוך הבית – פוקח יהודה עיניו ורואה, מעל ראשו ממש, תותים שחורים וגדולים והמון ציפורים מנקרות בהם. הוא מקנא בציפורים שטועמות מתיקות שכזו – ומיד שוכח את מצבו “המסוכן”, מטפס לראש העץ ונהנה במלוא פיו מן התותים העסיסיים.
אותו רגע יוצא לאזאר עם זקן־הכפר, הונגרי בעל שפם רחב־מידות ובפיו מקטרת המעלה עשן של טבק גס, כדי להראות לו את הפצוע המסוכן, השותת דם – והילד איננו!
יהודה מתכווץ על אחד הענפים, כחתול האורב לציפורים, ואינו מוציא הגה מפיו כאשר אביו קורא לו בקול דואג:
“יהודה! יהודה! איפה אתה? לאן נעלמת?”
אך פתאום נשמט אחד התותים הבשלים ונופל ארצה – בדיוק בין שני המבוגרים. מיד נושאים אלה עיניהם למעלה… זקן־הכפר אוחז במותניו מרוב צחוק, ואילו לאזאר כועס ורותח על הביזיון שגרם לו הילד. יהודה יודע היטב מה קורה כשאביו זועם ככה, ולכן אינו מסכים לרדת מן העץ, למרות שהציפורים החלו מנקרות עתה במקוריהן גם את גופו, הטבול בעסיס תותים שחורים – עד שהוא מקבל הבטחה, בערבות זקן־הכפר המעלה טבעות־עשן במקטרתו, כי האב לא ייגע בו לרעה לאחר שיסגיר עצמו. וכך אמנם קורה. יהודה חומק למטה ומוצא עצמו שוב על הריצפה בחדר החשוך, המחניק, באכסניה של השוחט האשכנזי של יפו. הוא נרדם באמצע הרהוריו, והתעורר עתה רק לאחר שעקיצות הפשפשים מגרשות אותו ממיטתו.
יהודה חוזר ועולה על מיטתו כשהוא מהרהר במקלעת היקרה שגזל ממנו “גוליית” ההונגרי ואשר שוב לא חזרה לידיו, ובדרך המוזרה בה הסתיים שיעור התנ"ך המעשי הראשון שלו.
לצערו של יהודה לא מאריך מורו יהושע לשבת בכפר. בשנת 1869 פוקדים אסונות אחדים את משפחת לאזאר ראב. בחורף מתה האם פייגה לבית אהרנטל בהקשותה ללדת. בעדרים פורצת מגיפה, ומישהו אחר חוכר את האחוזה בסנט־אישטוואן, שבה נולד יהודה. האב עם ילדיו עוברים לעיר־מולדתה של פייגה, נא’ג־מג’ר. יהודה נשלח ללמוד אצל הרב פסח זינגר, המנהל בית־ספר יהודי בעיר פַּאלוֹטָה, כיום וַארפּלוטה. עימו לומד גם יהושע שטמפפר, המבוגר ממנו.
יהושע אינו מסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות ולייסד מושבה בארץ־ישראל, אלא מחליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסמטאות ירושלים, עירם של דוד ושלמה.
הוריו של יהושע מתנגדים לתוכניתו כי רצונם שימשיך ללמוד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר אינו שומע להם. הוא בדיעה אחת עם דודו לאזאר, אחי־אימו. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, משפיעה גם החשיבות הרבה שמייחסים השכנים ההונגרים למרד, בהנהגת הגיבור הלאומי לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. כשנתיים קודם־לכן השיגו ההונגרים סוף־סוף הכרה כלשהי בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראת מעתה הקיסרות האוסטרו־הונגרית. בפעם הראשונה נערכות בחירות לפארלאמנט משלהם, שמושבו נקבע בבודאפשט הבירה, ולאזאר אף לוקח בבחירות הללו חלק פעיל, ונבחר לנציג מטעם שכניו.
יהושע טומן מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויוצא מפאלוטה בדרך לארץ־ישראל. יהודה בן האחת־עשרה מלווה אותו כברת ארץ, השניים בוכים, מתחבקים ונושקים איש לרעהו לפרידה. “גלמוד נישארתי וליבי מלא געגועים וקינאה ליהושע,” מספר יהודה.
השנה היא עדיין 1869. יהושע עובר ברגל את סרביה ובולגריה. גם כשהוא פצוע, עייף, רעב וקרוע־בגדים – הוא מתמיד לפסוע בדרכים הקשות והמסוכנות, לטפס בהרים, לחצות יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים־אל־פנים. לבסוף הוא מגיע לסלוניקי שביוון, עיר־הנמל שרוב תושביה יהודים. הוא פונה אל החכם־באשי, כלומר הרב הראשי, ומספר לו על תלאות הדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ־ישראל.
החכם־באשי נותן לו מכתב, שבזכותו מסיעה אותו ספינה אחת בחינם עד סמירנה, היא איזמיר. זה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שבו הוא נוסע ואינו הולך רגלי. על כל אלה הוא עתיד לספר במכתביו ליהודה. בסמירנה הוא יורד מהספינה, מוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות ומגיע לביירות. הוא עובר דרכים נטושות ושוממות ומתענה בחום ובגשם, ברעב ובצמאון – עד שמגיע, כל עוד רוחו בו, דרך צידון – לצפת. אבל עד מהרה הוא עוזב את העיר הגלילית ומוסיף ללכת עד שבא בשערי ירושלים, באחד מלילות סיון תרכ"ט, קיץ 1869, בדיוק לפני שש שנים.
עתה מתייצבת לנגד יהודה דמותו של יהושע, שבמשך שבועות וחודשים נדד ברגל מעיר לעיר ומארץ לארץ, תרמילו על שכמו ומטהו בידו, עד שהגיע לעיר הנכספת, ובה הוא יושב ומחכה בקוצר־רוח לבוא יהודה, ובלב יהודה עולה רעיון ללכת רגלי גם הוא, לפחות את הדרך מיפו לירושלים.
*
השעה היא לפני עלות השחר. בחוץ שוררת עדיין אפלה. יהודה מתעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת־מיאוס עזה ומחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש הוא מתגנב ועובר על פני בני־משפחתו הישנים הלומי עייפות. לפני צאתו מן האכסנייה הוא משאיר פתקה לאביו לבל ידאגו לו – כי הוא עתיד לפגוש אותם בירושלים.
בחור חזק ובעל־תושיה הוא יהודה. אינו חושש מפני הארץ החדשה, מהדרך הלא ידועה, משפת התושבים הערביים שזרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שטרם היה מודע לחומרתה. בערב הקודם חקר ודרש היטב לדרך המוליכה לירושלים. עתה הוא פונה אל הפרדסים, חולף על פני סְבִּיל אבּוּ־נבּוּט, שוטף את פניו וזרועותיו במי הרהט הקרים, הקולחים מקיר־האבן, וממשיך בדרך הפונה מזרחה. קו־האופק של הרי יהודה, שהחל מווריד־מעט כשעה לפני הזריחה, מורה לו בבירור את הכיוון.
הוא עובר על פני מקווה־ישראל בחשיכה־למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות מביאה אותו הדרך לקירבת רמלה. חם, והוא צמא למים, והנה הוא רואה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ־הולדתו הונגריה, מתאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סוטה מדרך־המלך ומפלס לו נתיב בעשב גבוה שחותך בבשרו כסכינים, אך מים אינו מוצא. לימים ייוודע לו כי העשב המושחז שמצמיחה כיכר זו הוא החילפה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האינג’יל, הוא היבלית, כבשו לעצמם בארץ־ישראל כל חלקת שדה שאינה מעובדת.
בעיר רמלה מרווה יהודה את צמאונו וממשיך בדרכו הלאה עד לאכסנית הדרכים של באב־אל־ואד, שער הגיא. שעה קלה הוא נח על שרפרף קש בסככת החאן ושותה קפה מריר, ואחר־כך מתחיל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו סלעים ואבנים והכל חשוף ועירום וניצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי־זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים־כחולים ושפע הנחלים של ארץ־מולדתו? הלא הגבעות שליד כפרו סנט־אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים, יפות יותר מן ההרים הקרחים והשחונים הללו!
מועקה יורדת על יהודה. שמש הצהריים יוקדת והוא נעשה שוב צמא. רק סמוך לשקיעה הוא מגיע לשערי ירושלים. חולף בסימטאות מלאות לכלוך, המזכירות כל־כך את סימטאות יפו, עלֹה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין־הערביים. על פניו חולפים ערבים ויהודים, לבושים כולם בבגדים המשונים האופיינים להם, ושכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות־מבט, נוצצות, פוסעים בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ואחריהם נשרכים עולי־רגל תמימים שהולכים בעקבות משיחם הצלוב.
שאלתו הראשונה של יהודה היא היכן הכותל המערבי. הוא מפלס דרכו לשם בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי־לחם המוסקים בעוגות־זבל יבשות, ועד מהרה הוא ניצב בפתח המבוי הצר, אל מול שריד חומת המקדש –
לעיניו מתגלות אבני־הענק וסביבן שממה וחורבן. על הסימטה סוגרים קירות עפר־ואבן עלובים, מטים לנפול, של שכונה ערבית שכוכיה מעלים עשן לעת־ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים ארוכי־פאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי־תיתורה, ולצידם קבוצה של יהודים חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות ומטפחות־פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות.
עד מהרה עטים על יהודה מכל צד יהודים פושטי־יד, חלקם יחפים, ומושכים בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –
כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – הוא שואל את עצמו – ואלה בני־עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פורצות מעיני הבחור בן השמונה־עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכל, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! והוא כה מתרגש בבכיו עד אשר המתפללים סביב מתחילים להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה“דייטש” – כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים קצרים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.
בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – ממהר יהודה משם לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שם הכין להם יהושע דירה לגור בה, ואליה ודאי כבר הגיעו, ברכיבה על חמורים, שאר בני־המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. ואכן, בבואו הוא מוצא את כולם שוכבים ונחים. גם הוא עייף כמותם. בלילה האחרון כמעט שלא ישן, ולילה לפני כן עמד רוב הלילה על הסיפון, מחכה לראות את קו־האופק של היבשה במזרח – חופה של ארץ־ישראל.
2. בירושלים. 🔗
בירושלים חיה עדיין אסתר ראב, אימו הזקנה של לאזאר. הוריו של לאזאר עלו, כאמור, לארץ־ישראל כתריסר שנים לפניו, כדי שיזכו להיקבר בהר־הזיתים. לאזאר אינו מספיק לפגוש את אביו שלמה, שנפטר כשנה לפני בואו, אך לירושלים מגיעים, עוד לפני לאזאר, גם אחותו וגיסו, הוריו של יהושע, שהצליח להשפיע אף עליהם ללכת בעקבותיו. בירושלים פוגש לאזאר גם את הגביר דוד מאיר גוטמן, בן־ארצו ובן־גילו, השניים מוצאים שפה משותפת ומתיידדים מאוד.
לאזאר הוא אדם מעשי ונועז כאחד. נועז בהחלטתו להביא את משפחתו ארצה. נועז בוויתורו על “לחם החסד” – קצבת החלוקה שהוא זכאי לה מטעם “כולל אונגארן”, “בור שומן” שמכספי התרומות שלו מתפרנסים רוב יוצאי הונגריה – ונועז בהמשיכו לפעול להגשמת תוכניתו החקלאית.
ואילו מעשיותו מתבטאת בכך שהוא מבין עד מהרה כי תוכנית ההתיישבות אולי לא תתממש בקרוב, ועליו לדאוג שסכום הכסף הקטן שהביא עימו מהונגריה לא יאזל בטרם יצליח לקנות בו חלקת אדמה במושבה החדשה העתידה לקום.
כדרכו, הוא נועץ בבנו הבכור, יהודה. השניים מחליטים להקים מחלבה לייצור גבינה אירופית. את סוד הכנת הגבינה למד לאזאר בשעתו משכניו האיכרים בכפר סנט־אישטוואן. האב ובנו משתפים בעסק יהודי ירושלמי, יעקב גרינברג, הדובר ערבית ומכיר את הכפריים, בעלי העדרים, בסביבות ירושלים.
בפני יהודה נפתחים מעתה חיים כאשר אהב. מדי בוקר הוא יוצא עם יעקב, רכובים על גבי סוסים, לקנות חלב אצל הפלאחים הערביים, ובשעת החליבה הם משגיחים על הכשרות, כדי שיהודי ירושלים לא יהססו לקנות את תוצרתם. לאזאר מעבד את החלב לגבינה, וסובב עם תוצרתו על פני בתי־המלון האירופיים והחנויות המקומיות, ובינתיים עושה תעמולה לרעיון של יצירת יישוב יהודי חקלאי בארץ־ישראל.
עגלות לנסיעה ודרכים לנסוע בהן – לא קיימות עדיין באזור ההררי. לשותפים מתברר כי הובלת החלב לירושלים על גבי סוסים וחמורים היא עניין קשה ולא בטוח. הימים חמים והחלב עלול להחמיץ בדרך. לכן הם מחליטים לחפש דרך לעבד את הגבינה סמוך לקניית החלב, ועד מהרה מייסדים מעין מחלבה קטנה בכפר בית־נובה, הנמצא במרחק של כשבע שעות הליכה צפונית־מערבית לירושלים. הם שוכרים מבנה, מסדרים דוודים לחלב על גבי אצטבאות, מתקינים שקיות להפרדת הגבינה, סלים קלועים לתבניותיה, קונים הרבה מלח, והעבודה מתקדמת יפה.
בלילות שבהם לנים השניים בבית־נובה יש ליהודה הזדמנות להתבונן בחיי הפלאחים הערביים, ששונים מחיי האיכרים ומעבודת האדמה שהכיר בנעוריו בשנתיים שחי באחוזת דויטש, בכפר צ’סנק, בלב היערות הגדולים של הרי באקוני שבהונגריה. באחוזה העשירה נמצאו מיטב החידושים החקלאיים – כלי עבודה, מכשירים ושיטות עיבוד, בייחוד לגידול תבואה, שהביאו לאחוזותיהם שבאיזור הנסיכים ההונגריים ממשפחת אסטרהאזי המפורסמת.
ואילו הפלאחים חורשים את אדמתם הדלה במחרשת “מסמר” עשויה עץ. אינם יודעים דבר על מחזור זריעה, השבחת קרקע, מחרשות־ברזל מודרניות, זנים רבי תנובה של תבואה ופרי, גזעים משובחים של בהמות לחלב ולעבודת־חריש. הבורות מתרוקנים בשלהי הקיץ, ולמימיהם טעם מבאיש ומסוכן לבריאות. הפלאחיות נושאות על ראשיהן כדים מן המעין, כמו בימי המקרא. אבל אין בכך שום יופי, כי הכפריים עניים ומוכי מחלות ובייחוד מחלות עיניים, ובתיהם דלים.
ליהודה ברור כי המושבה החדשה שיקימו אביו וחבריו לא תהא דומה כלל לכפר ערבי. היא תיראה כמו המושבה המודרנית רפאים, שנוסדה כשנתיים קודם־לכן בדרום ירושלים על־ידי בני כת הטמפלרים, חבורה חרוצה של איכרים גרמניים מווירטמברג שעלו לארץ מטעמים דתיים והקימו מושבות גם בחיפה, לרגלי הכרמל, ובסביבות יפו: המושבה הגרמנית, ואלהאלה ושרונה.
השהות בירושלים בחורף ואביב תרל"ו, 1876, ניראית מבטיחה הן מצד מקור הפרנסה שנמצא למשפחה, והן בהתפשטות הרעיון של יישוב הארץ. גוטמן מייסד, יחד עם לאזאר ועוד שלושה חברים, אגודה בשם “עבודת האדמה וגאולת הארץ”. בחודש ניסן הם מפרסמים כרוז נרגש, בחתימת חמשתם, ובו כתבו, בין היתר:
“אם אין ארץ – אין ישראל בעולם! ואיך לא יקרע כל איש סגור־לבו להשתדל עבורה בכל כוח, להיות נאחז בסנסני ארצנו הקדושה, אם בכוח ואם בפועל!”
כעבור שבועות לא רבים מתאספים כשלושים מבני האגודה בביתו של גוטמן. לאותה פגישה מביא עימו לאזאר את פנקסו, בעל הכריכה הירוקה, “ספר החשבונות והזכרון”. בפנקס רשומים עדיין שמותיהם של בני האגודה הראשונה להתיישבות בארץ־ישראל, שאותם ניסה לארגן בעת שבתו בסנט־אישטוואן, ואשר איש מהם, חוץ ממנו, לא עלה ארצה.
עתה הוא פותח בפנקס רשימה חדשה, ומציין בה, בעט־ציפורן, את שמות כל חברי “עבודת האדמה וגאולת הארץ” הבאים לפגישה. הוא מציין גם את ארץ־מוצאם. רובם עולים מ“מדינת רוסלאנד”, היא רוסיה. בראש הרשימה הוא רושם את דוד מאיר גוטמן, ובהמשכה כולל גם את עצמו ואת בנו יהודה. עוד באותו יום נרשמים בפנקס גם סכומי הכסף שמסרו החברים לשם רכישת אדמה.
משמגיעה שעת התפילה עומדים חברי האגודה ומתפללים יחד, ומברכים זה את זה בשקט, מחשש עין־הרע. זמן לא רב עבר מאז נכשל נסיונם של גוטמן וחבריו לקנות חלקת אדמה גדולה ביריחו כדי לייסד עליה מושבה בשם “פתח־תקוה”. השם נלקח מן הפסוק בספר הושע, “מעמק עכור לפתח תקוה”, ואת עמק עכור זיהו כאדמת יריחו.
*
יום אחד פוסע יהודה באחת מסימטאותיה שבעיר העתיקה, ורואה בחורים ערבים, בני־גילו לערך, המכונים שבאב, ניטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים מעידים על עוניו. הם מחרפים ומגדפים אותו: “יִלְעַן דינַכּ יהודי! שיכנזי חנזיר!” – ומנסים גם למשוך בזקנו, “חרא פי לחייתכּ – יא כּאפֶר! – חרא בזקנך – כופר!”
כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, מתערב גם יהודה לטובת בן־עמו. הוא סוטר לאחד הבחורים על פניו, שלא יעיז להעליב את הזקן, ומסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה מאומנים ופוגעים היטב, עד שהם פורצים בצעקות:
“אל יהודי קַטַל אל מסלִם! היהודי הרג את המוסלמי!”
חבורה של בריונים מתקהלת מסביבו. למזלו נזהר יהודה שלא להשתמש בנשק שבידו, הגם שעדיין אינו יודע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.
מצבו של יהודה חמור. הוא פורץ לו דרך בין הערבים ובורח כשהם דולקים בעקבותיו. לפתע הוא רואה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו הוא נכנס פנימה וסוגר אחריו את הבריח. הוא מוצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעות עמומות מבחוץ, ולעומתן עולות עתה מכל עבר צריחות־פחד – של נשים!
יהודה מסתכל סביבו ומתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחארם – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!
שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים, רחבים למעלה וצרים למטה, המגיחים מאי־שם, תופסים את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גוערים בנשים הצורחות, וקוראים מיד לבעל הבית לבוא. למזלו של יהודה מכיר האפנדי הערבי, שהוא בעל “חצר” המושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עוזר לו. הוא מצווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפונה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.
התנהגותו של יהודה מוציאה לו בסימטאות העיר שם של גֶ’דָע, בן־חיל. הערבים מתייחסים אליו ביראת־כבוד. אך דווקא אחיו היהודים מביטים בעין רעה על העזתו ומגנים אותו. הם טוענים שבהפעילו את אגרופיו הוא גרם נזק וסיכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים מתייחסים אל יהודה ראב בחשד משום שהוא בן־כפר וגם בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי “כולל אונגארן” התקיפים רואים בו נטע זר ואורבים להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.
יום אחד, כשיהודה ושותפו יעקב מצויים במחלבה שבבית־נובה, מתאבך ללא כל התרעה ענן־אבק בסימטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות־בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חוזרים עתה במרוצה, קודם זמנם, וצועקים:
“נשחטו כל היהודים והנוצרים בירושלים!”
יעקב ויהודה ממהרים על סוסיהם לירושלים ושם מתברר להם שכולם חיים. אמנם, אתמול התחוללה קטטה באחת הסימטאות. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה צעיף ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה, לא ידעה שאסור ליהודים ללבוש ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים, אלא שהפעם נחלצה בסופו של דבר על־ידי צעירים יהודים שבאו לעזרתה, היכו את המתנפלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.
יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים, אך כאשר שבו למחרת לבית־נובה – לא מצאו זכר למחלבה שלהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – הכול נעלם כאילו היה הפקר, רכוש ללא בעלים.
נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. לאזאר ומשפחתו, שהוציאו את שארית הכסף שהביאו מהונגריה על תעשיית הגבינה, נותרים עתה ללא פרנסה.
מתחילה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני “כולל אונגארן” ולבקש את קיצבת ה“חלוקה”, שמגיעה לו כמו לשאר יוצאי הונגריה. הוא עושה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו, אבל התוצאה היא שנעשה תלוי באנשים אשר לדרכם התנגד.
יהודה זוכה למשרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן. באמצעות הבנק מועברים סכומי־כסף רבים מחוץ־לארץ ומוחלפים במטבע מקומי. עיקר עבודתו של יהודה – כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי חשבונות ושליחויות אל הלקוחות. השכלתו, שבזכותה מצא עבודה מועילה ו“מודרנית”, מרגיזה עליו וגם מדאיגה את סביבתו. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, ירכב על סוסים, יקרא ספרי־חול ויעבוד בבנק! וכי מה הוא חושב לו? – גרמנית הוא דובר כאחד המשכילים, בהונגרית מקלל כבן־כפר חם־מזג, בעברית כבר משתעשע קצת כאילו היתה שפת חול, ויידיש כמעט שאינו יודע – המתפקר הזה, שכל דבר שבעולם מעניין אותו כניראה יותר מעול תורה ומצוות!
והם מחליטים להכניסו בעול: שילך לישיבה, ילמד ש"ס ופוסקים, ישא אישה! – וכאשר יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.
בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! מתברר שנגנבו על־ידי קרוביו, שביקשו בכך לרצות את ממוני הכולל. תקיפים אלה מתנים את המשך מתן ה“חלוקה” לבני־חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון מחליטים קרוביו להכריח אותו ללבוש בגדים ירושלמיים: קאפּלוּשׁ, מגבעת קטיפה שחורה; קַפטַן, חלוק משי מפוספס בשחור־לבן; וז’וֹבֶּע, מעיל עשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, קצר מהקפטן.
לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפת לאחר הפסד כספו, הוא נאלץ לקבל את הגזירה ואינו יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כועס ומתרתח, אך הבגדים – אינם. כל הבוקר הוא נישאר שוכב במיטתו במחאה. לעבודה אינו הולך, ואינו עושה דבר כל אותו יום.
3. נעורי יהודה ראב. 🔗
בלילה נודדת שנת יהודה. הוא כבר בחור כבן תשע־עשרה. האם לשם כך עלה לארץ? להיות כאחד הירושלמים החיוורים, הנפחדים, השונאים את עבודת־האדמה וחיים כקבצנים על מתנות־חסד?
הוא נזכר בערגה בשנתיים המאושרות שבילה באחוזת הכפר בצ’סנק, בחברת ידידו־ומורו ההונגרי סטיפן סייטשי, אשר השפיע על חייו כה הרבה. לאחר מות אימו לא מצא יהודה מקום לעצמו בבית לאזאר אביו, שעבר לגור בעיירה נאג’־מג’ר, והוא מטופל ביתומיו הקטנים ומצבו הכלכלי רע. יהודה נודד מעיירה לעיירה. לומד שנתיים בבית־ספר היהודי בפאלוטה, שבו אגף מיוחד ללימוד חקלאות. רב העיירה פסח זינגר שותף ללאזאר בחברת יישוב ארץ־ישראל, ושמו רשום בפנקס הירוק.
אחר־כך נודד יהודה בדרכים, בעוני, עד שהוא מגיע אל דודו, אחי־אימו, שגר, כיהודי כמעט יחיד, בעיר זירץ שנמצאת אף היא בהונגריה אך כל תושביה גרמנים. הדוד הוא אדם עשיר, בעל חנות סיטונאית גדולה לאריגי־צמר, ברחוב הראשי. יהודה מתקבל אצלו לעבודה, תחילה בתור שולייה, אחר כך הוא מתקדם, ובזכות כתב־ידו הנאה מוטל עליו לכתוב את מכתבי בית־המסחר – תפקיד שאותו הוא לומד בהנאה רבה משום שתואם את חוש הסדר והדייקנות שטבוע בו.
ואולם, משפחת הדוד היא משפחה מתבוללת, מושפעת מהשכנים הגרמניים. שתי משרתות דוברות גרמנית מחנכות את הילדים ברוח נוכרית על אגדות של קדושים נוצריים. דודתו לועגת לו ומכנה אותו: “היהודי מארץ־ישראל!” על יהודה נמאסים חיים אלה, והוא מתכונן לעזוב ולשוב לנדודיו. והנה, למזלו, מופיע יום אחד אצל הדוד יהודי עשיר, גבריאל דויטש שמו, בעל אחוזה גדולה בכפר צ’סנק, שבאותה סביבה. דויטש מחפש צעיר שיהיה מחנך לבנו היחיד, וגם יעזור בניהול המשק הגדול. הדוד, ידידו־בנפש של דויטש, ממליץ בפניו על יהודה. לאחר שהוא בוחן אותו קצרות, נושא יהודה חן בעיני דויטש, ומיד הוא מודיע כי יקח אותו עימו לאחוזתו. בטרם ייצאו לדרך, קונה דויטש ליהודה שתי חליפות בגדים נאות, לבנים, נעליים ועניבות, כדי שיבוא לבית־האחוזה בלבוש הולם.
הכפר צ’סנק והאחוזה, שנגלים לעיני יהודה בשעת הנסיעה הנוחה בכרכרה המצוחצחת של גבריאל דויטש, נמצאים בלב יערות של עצי אלון חסונים וכבדים. הבתים מטפסים על צלע הר שבראשו מתנוססת טירה ענקית, עתיקה והרוסה־למחצה. מצידו השני של ההר זורם נחל בגיא עמוק, וסביבו נוצרים אגמים קטנים, שמימיהם צלולים וקרירים.
בערב הראשון לובש יהודה את בגדיו הטובים ויושב לסעוד עם בני־המשפחה. על השולחן הגדול, הסגלגל, העשוי עץ מהגוני חום־כהה, כמעט שחור, פרושה מפה לבנה ועליה ערוכות צלחות חרסינה לבנות ששוליהן מוזהבים, ומערכות סכו"ם מכסף טהור. הכסאות מאותה מערכת, גבוהי מסעד, ממורקים היטב. אור הנרות הרבים, בנברשת הגדולה ממעל, מתנוצץ ברהיטים ונשקף מהמראות וממסגרות התמונות שעל הקירות הגבוהים סביב. בתמונות ניראים דיוקנאות עתיקים של בני משפחת אצולה הונגרית, לא־יהודים: גברים כהי־שער, בעלי שפמים, לחיים שקועות, עיניים יוקדות, לבושים בחליפות־ציידים; נשים עגלגלות וורודות־פנים. הכל כפי שמתארים בספרים ובציורים את מנהגי העשירים בטירות. אפילו שני משרתים, במדים מיוחדים, ניצבים זקופים כחיילים בפתח אולם־האוכל ומקדמים בקידה פני כל אחד מן הבאים.
יהודה, שכבר התרגל במקצת למנהגי האכילה החדשים בביתו העשיר של דודו המתבולל, בזירץ, אינו מבין תחילה מדוע משפחת דויטש, שאינה ניראית פחות יהודית ממשפחת הדוד, זקוקה לגינוני אצולה נוכריים כגון אלה. עודו מתפלא, ואל האולם נכנס בצעדים נמרצים אדם זקן, בעל פנים המביעים עוז ואצילות אך גם קדרות רבה. צנום, והליכתו עצבנית, כאילו הוא חושש מפני אוייב הבא בעקבותיו. המשרת קד ומכריז את שמו כדרך ההונגרים הנוהגים להקדים את שם המשפחה לשם הפרטי:
“סייטשי סטיפן!”
סטיפן סייטשי מתקרב בפסיעות קפדניות ומדודות, כשל איש־צבא, אל מקומו ליד גבריאל דויטש, שיושב בראש השולחן. בהמשך, לצד סייטשי, מוקצה מקום ליהודה, וממולם יושבים אשתו של דויטש ובנו בן התשע, לודביג, אשר בפניו מוצג יהודה לא כמורה אלא כעוזרו החדש של האב בעבודות המשק.
אחד המשרתים עוזב את משמרתו בפתח ועומד מעתה מאחורי סייטשי, מוזג לו יין טוקאי אדום ומוסקדה זהבהב, הכל לפי מנות הארוחה, שעשויות רובן בפפריקה חריפה, אדומה. סייטשי, מצידו, דואג להשקות את שכנו־הצעיר־לשולחן ביין המדיארי הישן והטוב, שנוצר ביקב האחוזה ומשתמר במרתפיה שנים רבות.
לאחר הארוחה פורשים דויטש וסייטשי לחדר הספרייה הענקית, לעשן, לשתות קפה מוקה ולבלות במשחק השח האהוב עליהם. סייטשי, למרות מראהו הקפדן והעצבני, הוא איש טוב־לב ושואף להיטיב. הוא מזמין פנימה גם את יהודה, ועד שמסדר דויטש את כלי־המשחק על הלוח, מראה לו כרכים מאוצרות ספרייתו, שמכילה ספרים בהונגרית, גרמנית, לטינית ואנגלית, במקצועות החקלאות, הכלכלה, המדע הכללי והספרות הקלאסית, והוא מבטיח ליהודה שילמדו שפות כדי שיוכל לקרוא בספרים כאוות־נפשו.
יהודה נבוך. למי אפוא שייכת האחוזה? לדויטש או לסייטשי?
מאוחר יותר באותו ערב, לאחר שסיים את משחק השח, פורש סייטשי אל חדרו לישון. דויטש נישאר עם יהודה, לדבר על עבודת יום המחר, ובינתיים גם מספר לו על סטיפן סייטשי.
בשנת 1848, כאשר פרץ המרד של לאיוש קושוט, הגיבור ההונגרי שלחם לשחרור ארצו משלטון הכיבוש של האוסטרים – גייס סייטשי את אנשי אחוזותיו ואימן אותם ביחידת רוכבים שנלחמה לצד קושוט נגד הצבא האוסטרי. לאחר שנכשל המרד, ומנהיגיו, וקושוט בכללם, נאלצו להימלט ממולדתם, ברח גם סייטשי וחי שנים רבות בארצות־הברית כחוואי. ומפני שהוא לוחם־לחופש מטבעו, הוא משתתף במלחמת האזרחים, שמביאה לשחרור העבדים השחורים במדינות הדרום.
בארץ החדשה נושא סייטשי לאישה הונגריה ממוצא פשוט, לא בת־אצילים, ונולדים להם שני בנים. הוא מתרגל לחיי חוואי אמריקאי, אך לימים, כאשר מקבלים המורדים של שנת 1848 רשות לחזור למולדתם, הוא חוזר לארצו עם אשתו ובניו.
בני משפחתו האצילה, משפחת סייטשי, שנשארו בהונגריה, אינם יכולים לשאת את הדיעות החופשיות שהביא עימו מאמריקה. הם גם מסרבים להכיר באשתו, בטענה שמוצאה לא מיוחס. ייתכן שאינם שמחים על שיבת בן־משפחתם הגולה, מחשש שיתבע מידיהם את רכושו הרב. לפיכך הם מנשלים אותו מכל אחוזותיו, וגם מצליחים לשלול ממנו את תואר האצולה. לסייטשי נותרת רק אחוזת צ’סנק, ירושה מצד אימו. כל שנות גלותו היתה האחוזה מסורה לחכירה בידיו הנאמנות של גבריאל דויטש, שסיכן נפשו ועזר לסייטשי לברוח אל מחוץ לגבולות הונגריה לאחר כשלון המרד.
סייטשי מבקש מדויטש להמשיך ולנהל את האחוזה, ואילו הוא־עצמו בונה לו בית ביער, על גבעה מרוחקת, וממשיך בחיי חוואי פשוט, יחד עם אשתו ובניו, כפי שלמד באמריקה. יום אחד, בהיותו בשדה, פורצת אש בבית, לוכדת את כל בני־משפחתו ושורפת אותם.
מאותו יום נהפך סייטשי לאדם אחר. עצבות קשה יורדת עליו. הוא נעשה קפדן ועצבני ומחשבה אחת אינה מרפה ממנו – שקרוביו, שחששו פן יבוא לדרוש מידיהם את רכושו הרב, שרפו את ביתו ואת בני־משפחתו. הוא מסתגר ונמנע ממגע עם בני־האדם, אינו נותן אמון באיש, וחושש לאכול על שולחן זרים פן יורעל. רק בגבריאל דויטש הוא ממשיך לתת אמון, ועד מהרה מוסר לו במתנה את האחוזה בתנאי שהוא, סייטשי, יישאר לגור בה עד סוף ימיו, יקבל משכורת מסויימת ויאכל על שולחנו של דויטש.
עולם חדש מתגלה עתה בפני יהודה. הוא אוהב לטייל אל האגמים, לפסוע ביער הגדול על מרבדי עלים שנשרו, לשבת בחום היום בצל העצים שמכסים על פני המים, להתבונן, לחלום בהקיץ, לשמוע את קולות הציפורים שרוחשות בין הענפים, ולא לפגוש באיש.
האחוזה מכילה כרי־מרעה, כרמי ענבים, מטעי תפוחים, אגסים ושזיפים, שדות תבואה, חלקת יער גדולה, עדר פרות, שוורים לעבודת החריש, סוסים ואפילו חמורים אחדים. בהונגריה החקלאות היא מקצוע שעוסקים בו יהודים רבים. הם חוכרים אחוזות של אצילים הונגריים ומעבדים אותן בעזרת פועלים מבני־הארץ. אחוזת דויטש נחשבת מודרנית ביותר. בעבודתו בה לומד יהודה שיטות־עיבוד חדשות ושימוש בכלי־עבודה משוכללים בכל מקצועות החקלאות – החל בחריש ובקציר, בטיפול בסוסים, בפרות ובעצי הפרי, וגמור בתעשיית היין וביערנות.
יהודה הצעיר מוצא חן בעיני סייטשי. אולי מעורר בו הנער המוצק, שאוהב לעבוד בשדה – את זכר אחד מבניו?
לא עוברים ימים רבים והמאדיארי הזקן פורש עליו את חסותו והופך להיות מורו, ובמידה רבה גם אביו הרוחני. יהודה הגיע לאחוזה בחורף, ימים שהשמש שוקעת מוקדם, הערבים מתארכים והלילות קרים ומשעממים. חרף מוזרותו, סייטשי הוא אדם טוב־לב, ודואג שיהודה לא יכלה זמנו לריק. מדי ערב הוא יושב עימו בספרייתו הגדולה, מלמד אותו לשחק בשח, ויחד קוראים השניים בספרים.
סייטשי קורא בפני יהודה את הרומאן “דון קישוט”, ומתאר בפניו כיצד יוצא האביר הספרדי, מתוך אמונה עזה ובכוחות דלים, להגן על אנשים נדכאים ועל עלמות שפגעו בכבודן; וכיצד, גם כאשר נסחף אחר דמיונותיו, ולעיתים גורם בלבול ונזק – כוונותיו תמיד טובות ומוסריות.
הוא ניצב באמצע החדר, הספר בידו, וקולו רועם, כדוהר אל מול אוייב נעלם האורב בפינה מרוחקת וחשוכה. ויהודה רואה מעתה את דון קישוט בדמות סטיפן סייטשי הצנום שרוכב על רוסיננטי ונלחם למען שחרורה המלא של הונגריה מעול הקיסר האוסטרי פראנץ־יוסף.
לאחר סיימם את “דון קישוט”, קורא סייטשי בפני יהודה את “אוהל הדוד תום”, המספר על חיי הכושים באמריקה, ובשעת הקריאה מספר לחברו הצעיר על הרפתקאותיו במלחמה לשחרור העבדים ועל החירות ועל הדימוקרטיה שנהוגים בעולם החדש. הוא מסביר שבני העם ההונגרי משועבדים וסובלים לא רק בגלל האוסטרים אלא גם מפני שהם נתונים תחת שלטון האצילים המושחתים מבני־עמם. סייטשי מאמין בשוויון כל בני־האדם, ונאומיו עושים רושם עז על יהודה, שמספר לו כי אביו חולם לנסוע למולדת העתיקה, לפלשתינה, וגם חולם שיום אחד יכירו כל מדינות אירופה בזכותם של היהודים, כמו שהכירו האוסטרים בזכות ההונגרים לקיים בחירות לפארלאמנט בבודאפשט.
סייטשי מלמד את יהודה לרכוב על סוס, להשתמש בחרב ולירות ברובה ובאקדח. לילה אחד הוא מביא לספריה את תיבת הסיוף שלו, שולף סיף אחד לו ואחד ליהודה, ומסביר את תורת הדו־קרב. כאשר הם מתעייפים מן הסיוף, קורא סייטשי מתוך “שלושת המוסקיטרים”. יהודה נכבש בקסמו של הספר ורואה עצמו בדמות ד’ארטיניאן, ממוצע־הקומה. מעתה, בהעפילו אל הטירה הענקית, ההרוסה־למחצה, שבראש ההר מעל צ’סנק, בשוטטו על מרבדי העלים הרקובים ביער, בשבתו בצל, בין שיחים, על שפת הנחל הצלול שבגיא העמוק – הוא חולם־בהקיץ שהנה־הנה יופיעו מולו שלושה חברים אבירים גבוהי־קומה רכובים על סוסיהם ועימם אישה מסתורית אחת, ויחד יצאו למסעות מסוכנים אל ארצות שמעבר־לים. ים שאותו טרם ראה מעודו.
גם את האודיסאה של הומרוס ויצירות אחרות מן הקלאסיקה של יוון ורומי, וממיטב הספרות הגרמנית, קוראים השניים יחדיו. ולעיתים הם מבלים בחבורה. גבריאל דויטש אוהב לנגן בגיטרה. בערב, לאחר הסעודה, מתאספים בני־הבית, שותים יין ונהנים מהאזנה לנגינתו של דויטש ואף מצטרפים אליו בשיר. אווירה נעימה של שלווה ותרבות שוררים בבית האחוזה.
[בסיור שערכתי בהונגריה בספטמבר 1994, בחברת בן־דודי עמנואל בן עזר, הגענו לעיירה וארפלוטה שבה למד לפני 125 שנים סבנו יהודה, אביה של אסתר. על הכיכר הרחבה במרכז העיירה עדיין “עומדת טירה מעולפת סוד, מימי הביניים, ולה שני צריחים בזוויותיה, וגג מכוסה צפחה שחורה, וחלונות קטנים שזכוכיותיהם משובצות בעופרת, וקירות קודרים ומכוסים פה ושם באיזוב ושרכים,” כתיאורה בספרו “התלם הראשון”. בזכרונותיו הטירה מוקפת ערוץ נחל עמוק מרוצף אבנים, ודרכו הוא וחבריו מתגנבים אל תוך הגן, המוגן על־ידי שבכת ברזל, לקטוף פירות. ואכן ליד הגן, בערוץ המרוצף, הנחל זורם כאז.
בכניסה לטירה, המשמשת כיום מוזיאון, גילינו שלט חקוק באבן המספר את תולדותיה החל מ־1439. מסתבר כי בין השנים 1699 ו־1702 היתה הטירה בבעלות משפחת סייטשי או סייצ’י, כניראה מאבות־אבותיו של סטיפן סייטשי.
נכנסנו לבניין הגבוה של בית־הכנסת, הניצב מול הטירה, אף הוא בכיכר. מאחר שנוסד ב־1839, קרוב לוודאי שיהודה התפלל בו יחד עם יהושע שטמפפר ב־1869, ומכאן יצא יהושע ברגל לארץ־ישראל. עזרת הנשים משמשת עתה גלריה לאמנות וחלל בית־הכנסת למטה הוא אולם ריקודים לנוער המקומי. במסדרון המוליך לעזרה מוצב שלט עשוי שיש לזכר יהודי וארפלוטה שנשלחו להשמדה באושוויץ, ובראשם הרב ד"ר ליאו זינגר, כניראה בנו או נכדו של הרב פסח זינגר, מורם של יהודה ויהושע.
ביקרנו בכפר סנט־איטשוואן. צילמנו את שרידי הבניינים שנותרו מאחוזת דויטש בצ’סנק ואת חורבות הטירה העתיקה וההרוסה־למחצה בראש ההר. הגענו לבית־הקברות היהודי של נאג’־מג’ר – חלקה מרובעת גדולה, מוקפת חומת ביטון, בלב השדות, מחוץ לעיירה. שער הברזל הכחול, שעליו מתנוסס מגן דוד לבן, סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס.
עמנואל התעקש: “לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס!”
ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, ואשתו ואשתי קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.
אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:
“אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ פנימה וגם לא תהיה לך בעייה לחזור.”
אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, הנשים תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס ולהעביר את משקל גופי לצד השני ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה שמשמשת לי כמדרגה. יש עוד כשעתיים לשקיעה ועלינו להגיע הערב לפרסבורג, היא ברטיסלבה, עירו של החת“ם סופר, שבה למד בנעוריו סבא־רבא שלנו לאזאר ראב. אנחנו סורקים במהירות את המצבות. בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית־הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס”ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. בן־דודי ממלא את האותיות במארקר שחור, כדי שיהיה אפשר להבחין בהן בצילום. אני עומד ומספר למצלמת הווידאו שבידיו:
“מכאן, מהעיירה נוגי־מדיאר [כך התעתיק העברי בספרו של יהודה], בקיץ 1875, לקח לאזאר ראב את בני־ביתו, את יהודה, את משה־שמואל ואת שתי הבנות, ויצאו בדרך לארץ־ישראל. המקום נטוש לגמרי, איש לא בא לכאן יותר. זה מקום שכוח־אל. כאילו אנחנו נמצאים על הירח.”
ואני אומר “קדיש” מול המצבות העתיקות של בני משפחת ראב ומסיים במילים: "טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ־ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ – "
בכל המקומות האלה כבר לא חיים כיום יהודים.]
לודביג, בנו בן התשע של גבריאל דויטש, הוא ילד מפונק. שונא מורים. כאשר הביאו לאחוזה מורה חדש כדי ללמדו – הוא נעשה חולה, איבד את תיאבונו וסבל מנדודי־שינה. לפיכך הוחלט, למן הערב הראשון, שיהודה לא ייקרא בשם “מורה” אלא יוצג כעוזר לאב בעבודות ניהול המשק. יהודה גר בחדר אחד עם לודביג, מתיידד עם הילד ולוקח אותו עימו מדי יום בכרכרה אל השדות והיערות של האחוזה, בשליחויות של האב.
מהיותו בן־כפר, נעשה יהודה עד מהרה יד־ימינו של דויטש. בשנה השנייה להימצאו באחוזה מוסר דויטש לידיו כמעט את כל הנהלתה. יהודה נעשה אחראי לעבודת הפועלים, ואף שהוא צעיר מהם, הם מקבלים את מרותו לאחר שנוכחים לדעת שהוא בקיא בעבודות הקציר, החריש, הזמירה והחליבה, יודע לדבר בשפתם ומכיר את חייהם מקרוב. הם מזמינים אותו, הצעיר, לחגיגותיהם המשפחתיות, ומשתפים אותו בדאגותיהם. דויטש משלם לפועליו ביד רחבה ורק תנאי אחד מתנה עם כל פועל חדש – מי שיימצא שיכור בזמן עבודתו, יפוטר. משרואה דויטש את הצלחתו של יהודה, הוא מחליט לפרוש בהדרגה מטיפול באחוזה, ולהתמסר לתחביביו: נגינה בגיטרה, קריאה, וטיפול בכוורות־הדבורים שטיפח שנים רבות.
יהודה נושם את מרחבי השדות הירוקים, ברוכי־היבול, של צ’סנק, את ריח יערות באקוני העבותים, המשתרעים על מדרונות ההרים; נפשו מתפתחת עתה חופשית, באין מפריע, כמוה כאהבתו את הדהירה על גבי סוס. האחריות שהוטלה עליו מבגרת אותו ומחשלת את רוחו. הוא מזדהה עם המשפחה ועם האחוזה; זוכה להערכה ושואף להצליח. כבר נידמה לו כי קשר לעולמים את גורל חייו עם בית האחוזה של דויטש וסייטשי. בית שממזג את האצילות וגאוות־המולדת המאדיארית עם התרבות הגרמנית ששולטת ברחבי הקיסרות ההאבסבורגית, ועם אורח־חיים יהודי נאור. כל אלה שונים בתכלית מן העיירה העצובה נוגי־מגיאר, שבה מתגורר אביו לאזאר עם האחיות חנה וטובה, והאח הקטן משה־שמואל.
ואז, כמו לאחר מות אימו – בא אסון ומשנה את מהלך המאורעות. לודביג, בנו היחיד של גבריאל, נדבק בקרמת, דיפטריה. במשך ימים אחדים הילד קודח וגרונו נסתם. כל בני הבית והמשרתים הולכים בזהירות ובפנים מלאים דאגה. רופאים מוזעקים מרחוק, אך מאומה לא עוזר, לודביג מת.
יהודה עובר, מתחילת מחלתו של הילד, לגור בחדר אחר. הוא נותר, כל אותם ימים, היחיד שעוסק בעבודת ניהול האחוזה. דויטש מבקש אותו להישאר גם לאחר מות הבן, אך האם פורצת בבכי קורע־לב כל פעם שהיא פוגשת את יהודה. יהודה חש שאינו יכול לחיות עוד בחברת שלושת האנשים הטובים והשכולים הללו, שרואים בו את דמות בניהם המתים ומבקש לעזוב. דויטש מכבד את רצונו ואף מעניק לו מאתיים גולדן, סכום עצום, תשלום בעד עבודתו. את רוב הכסף נותן יהודה לאביו, להוצאות עלייתה של המשפחה לארץ־ישראל.
גם סטיפן סייטשי מעניק ליהודה מתנת־פרידה – אקדח. “דע תמיד לשמור על עצמך וזכור את הכלל שלימדתי אותך, מתי יש להשתמש בנשק: כדי להיות חופשי וכדי להגן על בני־אדם, וכמובן על עצמך!”
בהרהורים ובגעגועים אלה עובר על יהודה הלילה הראשון לשביתתו, לאחר שגנבו קרוביו את בגדיו האירופים. אך למחרת – משתנים־לכאורה חייו. הוא מסכים סוף־סוף ללבוש את בגדי הירושלמים – את הקאפלוש, הקפטן והז’ובע. מה גורם לו לשנות את דעתו? נודע לו שעומדים להשיאו לאישה. היא אמנם מבוגרת ממנו במקצת, אלמנה, ולה בת תינוקת – ואולם בנישואיו אלה, כך הוא מקווה, יינתן לו סיכוי לצאת למרחב – כי טחנת־קמח בחכירה, וגם סוסים, יש להדסה הרשלר זו, הגרה בקצה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות, משכנות שאננים. את בעלה, שהיה קרוב־משפחה של יהודה, רצחו שודדים ערביים כשרדף אחריהם באחד הלילות לאחר שניסו להתנכל לטחנה.
מעתה, אומר לעצמו יהודה, יוכל לדהור על הסוסים כאוות־נפשו, כמו בצ’סנק, וגם אישה תהיה לו, כמו לבן־דודתו יהושע…
4. נישואיו להדסה, נישואיו ללאה. 🔗
הדסה אינה זקוקה לקיצבת החלוקה ולנדבות של ה“כוללים”. היא עומדת ברשות־עצמה, מתמקחת עם הפלאחים שמביאים חיטה לטחינה ומוכרים חלק מהיבול בעזרתה, ומשגיחה ביד רמה על העבודה, שנעשית באמצעות הסוסים ההולכים סחור־סחור ומסובבים את אבן־הריחיים.
ביום נישואיו מלבישים ליהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עוטרים שטריימל, מצנפת שיער. כל קרוביו ומכריו סבורים שמעתה הבחור־הפרא נרתם בעול, ועד מהרה ילך בתלם כמו כולם.
הדסה מקווה שבעלה הצעיר ייעשה לתלמיד־חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. בעלת חלומות היא, אך גם מעשית מאוד. היא מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שילך בדרך שהיא, ורוב יהודי העיר, רואים כמקובלת וכמכובדת – להיות בחור־ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.
כאשר מחליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה הדסה. היא סבורה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קורה. יהודה אינו מסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתולה בו הדסה. דווקא לאחר שניראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי “כולל אונגארן” – פורצים מקירבו המרד והמאבק.
מדי בוקר יוצא יהודה את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה סבורה הדסה שמגמת פניו לבית־המדרש – אך לא, הוא הולך לספרייה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או שהולך לביתו של ישראל דב פרומקין, עורך ה“חבצלת”, שמרכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה מתיידד עם העורך, קורא אצלו עיתונים עבריים שמתקבלים מחוץ־לארץ, וכאשר מתאספת שם החבורה – שומעים לעיתים נגינה בכינור, והנאספים מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ“ך בצוותא. הם לומדים תנ”ך לא כדרך אברכי הישיבות, שמתייחסים לספר הספרים רק כמקור להלכה ולתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה־חדשה.
עבודת השדה מושכת את יהודה, שריריו מבקשים לעצמם פורקן. לעיתים הוא לוקח סוס מהטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר בחוצות העיר כאחד מן ה“שבאב”; או שיורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלאחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב הוא חוזר ברכיבה לביתו, שזוף־שמש וספוג רעננות מן הרוח הצוננת שבהרי ירושלים, כולו תוסס ועורג לחיים הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בשדות הונגריה.
יחסיו עם הדסה מתערערים. תחילה מצא בה פורקן לאון־נעוריו והתרפק עליה בלילות וליטף את גופה, והיא, שכבר היתה אשת־איש, ודאי הדריכה אותו בסתריה והיתה מאושרת בו. אך היא מתעקשת לראות בו תלמיד־חכם ולפרנסו; מתנגדת לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה, ואינה רוצה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת להיות עובד אדמה במושבה החדשה שתקום.
כאשר ממשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף מביא הביתה ספרי־קריאה גרמניים מספריית הטמפלרים – מגיעים הדברים עד משבר. הדסה, אישה מסורה אך בעלת־אופי, מגייסת לעזרתה את קרובי־משפחתה ששידכוה ליהודה – ותובעת מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם מאיימת על יהודה הצעיר שתזרוק את ספריו החוצה!
יהודה, שנלחץ על־ידי אשתו וקרוביה, מתחיל ללון לעיתים בטחנת־הקמח, ויוצא מדי פעם לדהרת־חצות מסביב לחומת העיר, ובבוקר הסוס מעלה קצף זיעה, כאילו שדים רכבו עליו בלילה. תעלולים אלה מוציאים לו שם של פורץ גדר ומשביע רוחות טומאה.
ערב אחד מתפרצים ירושלמים מאנשי הכולל, מקלות בידיהם, לבית שבו יושבת חבורת המשכילים, מבני־חוגו של פרומקין, ומנסים להפליא בהם את מכותיהם כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות מהלכות מפה לאוזן על החבורה – הם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה, חברים בארגון הסתר “הבונים החופשים”, שמטרתו לקעקע את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני־ישראל חופשיים בדיעותיהם.
יהודה וחבריו מתגוננים כאיש אחד נגד המתנפלים, ואינם נכנעים. יהודה צועק לעבר מנהיגם:
“יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל’עוכרי ישראל' שכמונו!”
מאוחר יותר באותו ערב חוזר יהודה לביתו נרגז וסוער. הוא מקווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו כמה טועים ירושלמים אלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן מחכים לו בני־משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם מחליטים ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עומדת אשתו, דמעות בעיניה אך היא לא באה לעזרתו. דעתה כדעת המגנים אותו.
אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ואינו יודע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה שמוליד הייאוש הוא ניגש לחלון הקרוב ומאיים על באי־הבית:
“אם לא תרפו ממני אפתח את החלון ומיד יתפרצו הביתה השדים ורוחות־הטומאה, שלמדתי להשביעם בכת הסודית ‘הבונים החופשים’!”
האיום פועל את פעולתו ופורצת בהלה. הקרובים מרפים מיהודה ומסתלקים, אך לאחר ימים מעטים מודיעים לו שעליו לתת ללא דיחוי גט לאשתו.
לא חולף זמן רב והוא מתגרש מהדסה, שכבר הרה לו אך הוא אינו יודע זאת, וכשנולד ב־1878 בנו־בכורו מנחם־שלמה, הוא כבר רחוק ממנה וזר לה. הבן קרוי כניראה על־שם שלמה ראב, סבו של יהודה, שעלה, כזכור, ארצה ב־1863 ונפטר בירושלים עוד לפני עלייתם של שאר בני־המשפחה.
יהודה בן התשע־עשרה עוקר לזמן־מה לשכונה החדשה מאה שערים. המתיישבים הראשונים, ובהם גם בן־דודתו יהושע, מזמינים אותו לשם כדי להגן עליהם מפני התפרצויות ליליות של גנבים ושודדים ערביים, שבאים מהכפרים הסמוכים.
הוא מטייל עם יהושע אל סביבות השילוח, קבר רחל והר־הזיתים, ובכל אותן שעות מרחיקות מחשבותיהם ושיחותיהם אל מעבר לחומות, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על האדמה שעתיד לקנות ההונגרי העשיר שבחבורה, דוד מאיר גוטמן.
*
יום אחד מתאספת חבורת מחפשי הקרקע להתיישבות בבית ר' מנחם מאניש שיינברגר. עד כה נכשלו נסיונותיהם לקנות חלקות־קרקע – ליד חברון, ביריחו ובכפר דוראן, אשר לימים קמה על אדמתו המושבה רחובות. אבל לאחרונה פיעמה תקווה חדשה בלב החברים. התקבל מכתב מאת חיים אמזלג, סגן הקונסול האנגלי ביפו ומגדולי סוחרי התבואה בעיר. אמזלג כותב לגוטמן וליואל משה סלומון כי מוצעת למכירה חלקת אדמה גדולה של הכפר הערבי אימלבס, שליד יפו, והוא מוכן לתווך בין בני־החבורה לבין המוכר, סוחר ערבי נוצרי מיפו. האדמה דשנה ופוריה אבל הפלאחים היושבים עליה שקעו בחובות והתרוששו, לכן העבירו לטייאן, זה שם הסוחר, את הבעלות על שלושה רבעים ממנה, ולסוחר יפואי אחר, סלים קסאר, את הרבע הנותר.
לאסיפה בא גם יהודה, הצעיר בחבורה, יחד עם לאזאר אביו. בעוד החברים, ובראשם גוטמן, סלומון ושטמפפר – יושבים ודנים בכובד־ראש בתשובה שישיבו לאמזלג ובהרכב המשלחת שתצטרך לצאת ולחקור את טיב אדמות הכפר ואת תנאי רכישתן – מושך את אוזנו של יהודה קול שירת נערה, בשפה הונגרית, שבוקע מן החדר הסמוך:
“ביער העבות, בדשא הירוק, / תשכון ציפור מרהבת עין, / ירוקות רגליה וכנפיה – שני, / לי תצפה שם, / נא חכי, ציפורי, ואבוא…”
המנגינה והמלים מוכרים ליהודה. זהו השיר היהודי העתיק, שאביו היה שר לו בילדותו בהונגרית, ורק השורה האחרונה – בעברית. יהודה קם ממקומו ויוצא לחדר השני, ובדרכו מצרף קולו לנערה, עד לסיום:
“מלך משיח בן דוד בקרוב יבוא!”
הנערה משתתקת רגע בפתיעה, ואחר פורצת בצחוק חנוק. מיהו המצטרף אליה בשפתה, וגם יודע את השורה האחרונה בעברית?
קולה ערב. כך גם קולו של יהודה, שאהב מילדותו את שירי הרועים ואת מנגינות הצוענים, ואף ניסה ללמוד מהם את הנגינה בכינור. אך יהודה עוצר על פתח החדר ופנימה אינו נכנס. לא נהוג בירושלים שבחור ובחורה ייפגשו בחופשיות. דבר כזה נחשב לפריצות. אפילו להאזין לשירתה אסור לו על־פי דין. הדרך היחידה לקשור קשרים עם נערה שמוצאת חן בעיניך – היא להשתדך אליה ולזכות בהסכמת הוריה. והוא יודע היטב מיהי. זוהי לאה בת השש־עשרה, בתו הבכורה של בעל־הבית, ר' מנחם מאניש.
לאה עלתה עם הוריה מהונגריה כעשר שנים לפני יהודה, בהיותה בת שלוש. ימי ילדותה עברו עליה בירושלים. כאשר אירש אביה את אימה, הציב לה תנאי – לאחר הנישואים תעלה עימו לארץ־ישראל. סיבות שונות עיכבו אותם, ובינתיים נולדה בכורתם, לאה. והנה פרצה מגפת טיפוס בהונגריה ושניהם נחלו בה. אז נדרו שכאשר יחלימו מהמחלה הקשה – יקיימו את הבטחתם מימי אירושיהם, וכך אמנם עשו.
לא עוברים ימים רבים וקרובת־משפחה של יהודה, דודה גיטל, שנמצאת בידידות עם משפחת שיינברגר, באה אל לאזאר בהצעת השידוך, ויהודה סבור שלא במקרה, אלא הוא ולאה כבר בחרו זה בזה. ויש בכך לא מעט העזה. לאחר הפרשה עם הדסה, והרינונים על קשריו עם השדים והמשכילים, לא יצא ליהודה שם טוב במיוחד בירושלים. הוא נחשב לעושה צרות. ייתכן שאב אחר לא היה משיא לו את בתו, אבל בקרב החבורה הקטנה של החולמים על המושבה החדשה, מעלותיו כבן־איכרים חסון־גוף ועז־נפש – שקולות כנגד “מגרעותיו”.
את חופתם של לאה בת השש־עשרה ויהודה בן העשרים מעמידים בחודש שבט תרל"ח, 1878, בבית הגביר גוטמן ואשתו, חשוכי הילדים. גוטמן מתייחס אל יהודה כאל בנו, והוא הראשון מבין שני העדים שחותמים על הכתובה שנותן יהודה ללאה. זה יום קר, לאחר תקופה של גשמים. תנור בוער בחדר הגדול. בני החבורה הקטנה ומשפחותיהם, רובם יוצאי הונגריה, השותפים לחלום הקמת המושבה, יושבים סביב לשולחן ומיטיבים ליבם ביין ובעוגות. שמחה כפולה הם שמחים על נישואי בנו של חברם לאזאר עם בתו של חברם מנחם מאניש, ועל כי לאה ויהודה יהיו צעירי המתיישבים במושבה החדשה.
יהודה ולאה שוכרים דירה קטנה ברחוב היהודים שבעיר העתיקה, בין החומות, וגרים בה בחודשי הקיץ. לאה מקשטת את החדר בעציצים רבים של צמחי תבלינים ריחניים. היא אוהבת ירק ופרחים ושואפת גם היא לצאת אל המרחב. מעודה לא הסתגלה ליובש, לאבק ולאבנים הישנות של ירושלים, שכולאות את האדם ומדכאות את רוחו; גם לא לאווירה הדחוסה, המלאה קנאות ורדיפות של מתנגדים־לדיעה. גם היא חשה כי רק היציאה אל הטבע תבטיח להם ולילדיהם חיים בריאים וחופשיים. בינתיים היא מטיילת עם יהודה בשבילים, מחוץ לעיר, מבקרת עימו אצל ידידיו הפלאחים בכפר סילואן ומביאה משם במטפחתה רגבי אדמה לחה, שחורה, מלאה רקבובית טובה, ושתילי צמחים רכים – לעציציה.
“הדסה לא הסכימה ללכת איתי לכפר. ואת, לאה, לא מתחרטת שהתחתנת עם משוגע כמוני, שרוצה להיות איכר, ולעולם לא יהיה רב?”
“רק רב לא תהיה?” עונה לאה, “גם בתור סוחר לא היית מצליח. אתה כמו אבא שלך – אומר מה שאתה חושב. אתה חרוץ ואמיץ, אבל ישר מדי, כמו ברון הונגרי שהשם הטוב שלו חשוב לו יותר מחייו! – יהודה, יהודה, אני כבר מכירה אותך ויודעת שלמרות עקשנותך, הלב שלך רך, אבל תדע לך שאני, שצעירה ממך ולא משכילה כמוך – עשוייה, תודה לאל, מחומר חזק.”
לפרנסתם עובד יהודה בכתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית בשביל מוסדות ואנשים שונים בעיר. העבודה אינה נעימה ביותר. רוב המכתבים הם בקשות לתרומות ולנדבות, דבר שמנוגד להשקפת עולמו. אבל יהודה יודע שהעבודה זמנית, ויש דברים חשובים אחרים בחייו: אשתו והקמת המושבה.
5. חורש התלם הראשון. 🔗
המשלחת הראשונה שבאה לבחון את אדמות אימלבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, על גבי סוסים. משתתפים בה הגביר ר' דוד מאיר גוטמן, ממייסדי האגודה “עבודת האדמה וגאולת הארץ” בירושלים, שבכספו עתידה להירכש אדמת פתח־תקווה, ולצידו רוכבים יואל משה סלומון, יליד־ירושלים, וערבי בשם זאכרי, נציגו של הסוחר הערבי נוצרי מיפו, טייאן. בבעלותו של טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת אימלבס.
שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. דשנה היא ופוריה מאוד, מישורית, ומי הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – כמו בכפרי אירופה.
אבל כאשר שבים השניים ליפו, מצפה להם אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן באימלבס טרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כשלונות. הוא איבד חלק מכספו בנסיונות קודמים לקנות קרקע, שלבעליה לא היו שטרי־מכר מאושרים על־ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.
גוטמן וסלומון שבים לירושלים, מכנסים את מייסדי האגודה, את יהושע שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל, אליעזר ראב ובנו יהודה, מיכל לייב כ"ץ, ואחרים, מוסרים דין־וחשבון על שליחותם, ומחליטים להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת אימלבס. סלומון, בן־הארץ היחיד בחבורת “העולים החדשים” הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד־ימינו של גוטמן במשא ומתן, ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.
לאחר ביקורים נוספים ביפו ובאימלבס, יחד עם שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף קיץ תרל"ח, על שמו ולמען האגודה, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר אימלבס. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה, ושייך לסוחר הערבי־נוצרי מיפו, סלים קאסאר, נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה המייסדים, אך לימים יתברר כי הדבר הוא לברכה למושבה הצעירה.
עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא מים כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע. אחרי החגים של שנת תרמ"ט, שלהי 1878, יוצאים לגבעה זו – היום כיכר המייסדים – גוטמן ושטמפפר, ואליהם מצטרף יהודה הצעיר, שירד מירושלים ליפו, ומשם יוצא בראש שיירה של חמורים עמוסי קרשים וחומרי בניין, לצורך חפירת הבאר.
כאשר הוא יורד מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיניו ערבה אפורה־צהובה שמשתרעת לכל מלוא־העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראש־העין.
בגבעה, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח־תקוה: אוהל־מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי־יום.
הקבלן הערבי, אשר קיבל על עצמו את החפירה, הפסיק את העבודה לאחר שלא נמצאו מים בעומק שעליו סוכם עימו מראש. עוד באותו יום יורד יהודה בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל לחפור בה, וגוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת. כאשר רואה הקבלן כי היהודים ממשיכים לחפור, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה יחד עם פועליו, על בסיס של שכר יומי. לאחר כשבועיים נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא חג לחבורת הגברים שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, ראב וכ"ץ, כולם יוצאי הונגריה.
חבורת המתיישבים גדלה. הם בונים רפתות לשורי־העבודה, שבכוונתם להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם חופרים מחפורת גדולה ומכסים אותה מלמעלה בגג עשוי קש וחימר. המתיישבים קובעים תוכנית למושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים אמורים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר־חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.
החיים קשים, העבודה נמשכת מבוקר עד ערב. מראה ערביי כפר אימלבס הסמוך, שהחושות הקודרות שלהם מטפסות על תל בצפון אדמת המושבה – לא מעורר שמחה בלב. הם מהלכים כצללים, מנוונים מן המאלאריה, וילדיהם העלובים, שבטניהם נפוחות משתיית מי הירקון, יחפים וערומים־למחצה. בלילות נשמעת רק יללת תנים. החשיכה מעובה. הדרך היחידה אל העולם החיצון, ליפו או ללוד ורמלה, כרוכה ברכיבה ממושכת ומסוכנת, בגלל השודדים שאורבים בדרכים.
חבורת הגברים מתגוררת ליד הבאר, באוהל ובבניין אחד, שגגו חימר בלול בקש. הם אופים לעצמם את לחמם ומכינים את ארוחותיהם. יש להם מים טריים ונקיים לשתייה, ואינם נאלצים לשתות ממי הירקון הנגועים. הם שומרים על השוורים, הסוסים והחמורים שבמחפורת האורווה, על מעט הרכוש והציוד החקלאי, ועל אוצר הגרעינים שרכשו לזריעה.
החיים קשים אבל יהודה חש כאילו נולד מחדש. בקעת פתח־תקוה הרחבה משתרעת לכל מלוא העין, מגבעות החול והכורכר של באב־אל־האווה במערב, דרך אוהלי אבו־קישק מעבר לירקון, הביצה, שבט ערב ג’ראמנה, טחנת־הקמח של אבו־רבאח על מעברות הירקון והכפר אימלבס, שיוצרים קשת רחבה צפונה לאדמת המושבה, והכפרים פג’ה במזרח ויהודיה בדרום. יהודה חוזר לימי נעוריו המאושרים בסנט־אישטוואן ובצ’סנק. שוב אין עליו זכר לתלבושת הירושלמית השנואה, והוא לבוש בגדי־עבודה פשוטים.
*
בסוף חודש כסלו, דצמבר 1878, באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, יוצאת חבורת המתיישבים, שהתרחבה בינתיים, לשדה קרוב, שמקומו משתרע כיום מזרחה־צפונה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. עימם שני שוורים רתומים למחרשה אירופית גדולה שנקנתה בשרונה. בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, שתוחמים את השדה החרוש. אחריו משלים גוטמן הקפה ראשונה, והמחרשה עוברת לידי שטמפפר, שדמעות חונקות את גרונו:
“עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים, וזאת לאחר שנעדרנו מארץ־אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!”
“אמן!” עונים אחריו בני־החבורה, עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, והם מעבירים את המחרשה מיד ליד בלהט ובדבקות. ההקפות נמשכות פעמים אחדות, אבל המחרשה המודרנית זזה בקושי.
למחרת מביא יהודה פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות קלות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחתך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.
במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה־צפונה, עד גדות ואדי אבו־ליג’ה. בינתיים מובאים גם שוורים דמשקאיים, ועבודת החריש נעשית קלה יותר.
את מעמד התלם הראשון עתידה אסתר להזכיר בשירה “לאב”, שמתפרסם ב־25 בינואר 1929, בעיתון “הארץ”, במלאת יובל שנים לפתח־תקוה: “ברוכות הידיים / אשר זרעו / בבוקרי־חורף, / לאיוושת זרזירים עטים – / שדמות־חמרה אדומות; [– – –] / חורש התלם על אף המידבר / בוקע ראשון באדמת־בתולה: / ברוכות הידיים!”
את השיר, המלא הערצה ליהודה, היא תזכיר פעמים לא־מעטות כשיר הראשון שפירסמה, למרות ששיריה החלו נדפסים כשבע שנים לפניו.
*
ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, שערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זו תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות־העבודה: לסוסים, לפרדים ולחמורים, לרעות בשדות כאוות־נפשם כדי להינות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה!
וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.
עבודתו בחריש ובזריעה הסתיימה, ועל יהודה, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו־ליג’ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני־הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.
כמעט מדי יום נעשים נסיונות לפלוש לשדות פתח־תקוה: ערביי אימלבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם־לשעבר; ערביי שווייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח־תקוה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג’ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת־דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי־הבקשיש.
אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים בתגרת פנים־אל־פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה.
*
התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים, שמיספרם גדל, מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם־ביבול לחברים שטרם מתגוררים במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף. לקראת חג השבועות עושה דרכה שיירה של גמלים עמוסי תבואה לירושלים. אחרי חלוקת היבול נערכת סעודה חגיגית במאה שערים. גוטמן וחבריו אינם מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה באימלבס, נחלת טייאן, שמשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, ויבול השנה הראשונה הוא תעמולה טובה לרעיון הגדלת המושבה.
כך חולפת השנה הראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני משפחה אחרים. לאחר החג נישארות הנשים לגור במושבה החדשה עם בעליהן. לאה ויהודה בונים לעצמם סוכת מחצלאות. יום אחד פורצים אריסיו של טייאן – פלאחים מאימלבס וממקומות אחרים, שנהגו קודם לחכור חלקות בנחלתו רחבת־הידיים – את קו הגבול שבין קרקעות המושבה לבין אדמות טייאן. הם תופסים קרוב לשלוש מאות דונם ומתחילים לחרוש אותם לזריעת התבואה, בטענה שחלקות אלה אינן שייכות למושבה אלא לבעליהם היפואי.
איכרי המושבה, חלקם חמושים, מתייצבים מול אריסי טייאן ומנסים למנוע מהם את החריש, אך הפלאחים אינם נרתעים, וממשיכים לחרוש. בכל רגע עומדת לפרוץ קטטה המונית בין שני המחנות הניצים. לפתע יורדות במרוצה מן הגבעה, שעליה עומדת המושבה הקטנה, שלוש דמויות כהות, עטופות שמלות ששובליהן נסתבכו בקוצים: גברת גוטמן ועימה שתי הצעירות, דייכע אשת יהושע, ולאה. השלוש משתטחות על הקרקע, לפני המחרשות של ערביי אימלבס, וצועקות:
“על גבינו תחרשו!”
תופעה כזו טרם ראו הערבים. נשים ההולכות להילחם ראשונה! – ואת המבוכה שנופלת במחנם מנצלים הפתח־תקוואים להיכנס אל בין מסיגי־הגבול ולגרשם, מבלי להשתמש ברובים.
*
העונה החקלאית השנייה גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף יורדים גשמים רבים וגם שלג, אבל השדות, שאינם מנוקזים, עומדים מוצפים במשך שבועות ארוכים והופכים לביצה. גם הקור פוגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכשלון התבואה מעיקה המאלאריה. לשווא קיוו המתיישבים כי מגוריהם בגבעה, באזור המרוחק מן “האוויר המורעל” של הירקון, שבו ראו את הסיבה לקדחת – יעניקו להם הגנה מוחלטת כנגדה.
ובינתיים גם מתחוללים במושבה שינויים הרי־אסון. בידי המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של המתיישבים החדשים, ה“ירקונים”, הן בנחלה הנוספת שנקנתה מטייאן, והיא סמוכה לירקון ולביצה, שם מקור המאלאריה, המועברת באמצעות היתושים. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, ולהינות ממי הבאר הזכים, וזאת משום שלא עמדו בתשלומיהם בעד הקרקע. רבים מהחדשים הם עניים, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר־כך הסתנוורו מהצלחתה ונרשמו לקניית חלקות מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את דמי הקנייה, ומהם יהודים שהגיעו למושבה היישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי לדעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם בעד חלקותיהם.
לאחר סכסוכים וטענות מחליט רוב המתיישבים החדשים להגר לגדת הירקון ולהקים לידה יישוב חדש. הם לא שמים לב לדברי הוותיקים, למודי הנסיון המר, שמזהירים אותם מפני המאלאריה והבילהרציה, ואף מביאים את הרופא היפואי ד“ר מזוריקה כדי להרתיעם. התוצאה היא שיישובם של הירקונים נכשל, חלקם מתים וחלקם מובאים חולים לירושלים. נוסף לכך, נחלות רבות בגבעה מעובדות בידי ערבים, כי בעליהן לא ירדו מירושלים לגור בהן, אך ניסו להתערב משם בהנהלת המושבה. הימצאות הערבים מרעה את מצב הביטחון. למושבה הקטנה אין תשתית, גם לא תמיכה ציבורית מבחוץ. המתיישבים, כולם אנשים פרטיים, מאבדים את מרבית כספם. המושבה ניטשת בשלהי שנת 1881, לקראת שנת השמיטה תרמ”ב, אשר מביאה עליה את “מכת החסד” – אדמותיה מוחכרות לערבים, ובתיה הדלים נהרסים.
ואולם, בתוך כארבע שנים מתחדשת פתח־תקוה, בזכות מייסדיה, שקונים את אדמת יהוד (היא סביון כיום), מביאים קבוצת עולים מקרב חובבי־ציון בביאליסטוק ובפינסק, ומעבדים את חלקותיהם במושבה. וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, הירקונים, ויהוד – שהיא הגלגול השלישי – בא בראשית חורף תרמ“ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של פתח־תקוה, כאשר חוזרים אליה מיהוד חלק ממתיישביה הראשונים, ועימם חבורת ה”ביאליסטוקים". משלהי 1878, תקופה של כשש שנים בלבד – קמים ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין המשך, ואילו פתח־תקוה המחודשת שוב לא תינטש.
חובבי־ציון מרוסיה מסייעים לאיכרי פתח־תקוה לבנות בתים. ניבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי־ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעת בו שדרת עצי אזדרכת. צורת המושבה היא כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי־ציון, ובמרכז כיכר המייסדים, הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, שבזכות מנהלה, הרב אריה לייב פרומקין, התחדש היישוב; תחנת הדיליג’אנסים ליפו, וצריף הפוסטה, מקום חלוקת הדואר. מי שעומד בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכול להקיף במבט אחד את בתי המושבה כולה.
עזרתם של חובבי־ציון לא די בה, וביסוס המושבה בא רק כאשר הברון רוטשילד פורש עליה את חסותו. אמנם לא על כל איכריה, כמו במושבות אחרות, אלא רק על עשרים ושמונה מהם. פקידות הברון מבססת את החקלאות, וגם את תשתית המושבה: בתקופה זו מוקם בית־הפקידות, שהופך לבית ועד־המושבה, וכן בית־הכנסת הגדול, בית־ספר ובית־מרקחת. אך תקופה זו גובה מחיר חברתי כבד: בשל שיעבוד המושבה לפקידות הברון, האיכרים הופכים לעובדים שכירים על אדמותיהם. הבעייה מגיעה לכלל פתרון רק לקראת 1900, כאשר הברון מוסר את הנהלת ענייניו בארץ לחברת יק"א, המושבה נעשתה עצמאית מבחינת השלטון הפנימי, ומתבססת.
6. העבד השחור, הסוס האדום. 🔗
עלילות ותלאות רבות עוברות על יהודה ראב באותן שנים ראשונות, ובהן פרשת ידידותו עם השומר היהודי הפלאי דאוד אבו־יוסף מבגדד, שהיא סיפור לעצמו.
לאחר נטישת המושבה, בשלהי שנת 1881, נעשה יהודה מדריך חקלאי במושבות החדשות ראשון־לציון ונס־ציונה, ועם חידוש החקלאות בפתח־תקוה, באמצעות התיישבות הביניים ביהוד, הוא משמש מדריך לקבוצת העולים החדשה, הביאליסטוקים.
יהודה ואחיו הצעיר, משה־שמואל, בונים בית במשותף על מגרשו של אביהם, בצידו המערבי של רחוב פינסקר. כיום ניצב על מקומו בניין שמיספרו 21. בראשית חורף תרמ"ו, 1885/1886, עומד יהודה לראשונה כאיכר העובד ברשות עצמו. הוא נוטע כרם ענבים קטן ועצי תאנים. בחצרו גדלים תרנגולות ואווזים. לאה מטפלת בגינת־הירק, ומטפחת ערוגת פרחים קטנה שמצהילה את העיניים.
*
ריק מסביב. רק בקתות אחדות ודרכי־עפר המובילות מן המושבה לשדות הרחוקים. את השקט מפר רק ציוץ אנקורים, קול גלגלי־עגלות רחוקים ולפעמים צעקת־זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. ללאה וליהודה יש עתה חדר אחד ומטבח בביתם שברחוב פינסקר, הכל מעץ לבן והכל משופשף ומנוקה היטב בסבון נבולסי, שכמי, שיהודה נוהג להביא מיפו.
לאה עומדת ליד השולחן שעליו קרש גדול מהוקצע, לשם הכנת הבצק. היא מגלגלת במעגילה עלי־אטריות ומהרהרת בעובר שבבטנה. אלה החודשים הראשונים להריונה הראשון, והיא מאושרת. לפתע היא שומעת צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עומד כושי, העבד של שיח' אבו־רבאח, גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש בכתונת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים, השעירים – ערומים.
“מויה יא־מעלמתי, מויה! מים גברתי, מים…” הוא מבקש, ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב שבפינת החדר.
לאה נבהלת מאוד. עיניו דבקו בה ובכד באש שחורה – אבל היא ניגשת בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריה, והיא נותנת לו את הכד. הוא תופס בו בידו אחת, מרימו מעל לראשו, משרבב ראשו אחורנית, וזרזיף־מים קולח ישר לפיו הענקי בלי שיגע בכד.
כאשר לאה פונה ללכת, הוא שולח את ידו השמאלית לאחור וצובט בעכוזה.
היא אינה מוציאה הגה, אלא קופצת ותופסת את המעגילה הארוכה, וב“קנאק!” – בחבטה אחת – שוברת את הכד על ראשו.
המים נשפכים ברעש גדול סביבו, והיא חובטת בו במעגילה חבוט וחבוט. שומעת את החבטות יורדות על גופו, שכותונתו הלחה דבוקה אליו. היא מכה עד שנשברת המעגילה, ובידה נישארת שארית קטנה. הכושי עומד נדהם ורטוב, ואינו מניע איבר. משהו נדלק בעיניו והיא יודעת שכעת יתקפנה!
בו־ברגע נשמע קול חריקת גלגלים. מן הדרך קרבה עגלה. הכושי קופץ מעל לשברים ונמלט.
יהודה נכנס, ולאה, כל עוד רוחה בה, מספרת לו מה שקרה. היא חושבת שיהודה ירדוף אחריו. אך לא! הוא מביט בה רגע, תופס אותה במותניה, דקה כקנה ומשקלה מועט, למרות הריונה, מרים אותה מעל לראשו ורוקד איתה וצועק:
“גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חבר הקיני!”
"מטורף! הנח לי – " צועקת לאה. “עוד מעט תנהג כמו הכושי הזה! אתה יותר גרוע ממנו!”
יהודה מוריד אותה לאט־לאט, מסתכל בשברים שמסביב ומהמהם:
“כעת ישלם על חוצפתו!”
הוא מתיר את הסוס מיצוליו ודוהר היישר לשיח' אבו־רבאח. לעיניו, כך הוא מספר בחוזרו, כיבדו את הכושי בפלקות, הצלפות במקל חזרן על כפות־הרגליים – מנה הגונה.
בערב אוכלים השניים פלצאלאך מעלי־הבצק אשר הספיקה לאה לגלגל לפני ששברה את המעגילה.
“אקנה לך מעגילה של כסף!” מתלוצץ יהודה, “ובפעם הבאה לא תישבר כאשר יתקיפו אותך!”
לאחר חודשים אחדים נולדת ללאה בתה הבכורה, ציפורה, שנייה ליהודה אחרי מנחם־שלמה, בנו־בכורו מהודעס הירושלמית, חוכרת טחנת־הקמח, המכונה סית־אל־טחונה.
*
מול ביתם של לאה ויהודה ברחוב פינסקר, מעבר לשדה שבו נחרש התלם הראשון, משתרע עד למרחקים מישור אשר נפסק בצפון על־ידי הגבעות של הכפר הערבי אימלבס. מאחוריו, ליד הירקון, צומחים האקליפטוסים הצעירים שניטעו על־ידי המתיישבים כדי לייבש את הביצה ולהבריא את האוויר.
לאה תולה עיניה בשדרת העצים הרחוקה. סוף הקיץ הגיע. ימים שלאחר קציר. הכל יבש. שדות־השלף צהובים. ועתה, כאשר יש ליהודה עדר קטן, רועות שם הפרות.
שבת. יהודה הלך להתפלל במניין שבאחד הבתים. בית־הכנסת הגדול, הניצב במרכז המושבה, ברחוב חובבי־ציון, טרם הוקם. לאה קוראת בהספר “מנורת המאור” המתורגם ליידיש. במרחק־מה מהפרות רועים הסוסים, כבולים ברגליהם האחוריות, והיא רואה כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.
ציפורה התינוקת שוכבת בעריסת־עץ נמוכה, שנקנתה אצל נגר ערבי ביפו. שתי דפנותיה מעוגלות למטה, וכשנוגעים בה היא מתנדנדת.
לאה מניקה את התינוקת ומניחה אותה בעריסה. היא מנדנדת אותה ברגלה, בעודה מחזיקה בידה את הספר הגדול, וקוראת בו. על השולחן הקטן, לידה, ערוכים הכלים לקידוש. שטרודל גדול, מאפה־ידיה, ממתין על השולחן ולצידו בקבוק יין מתוק וגביע הכסף, מתנת אימה לחתונתם.
התינוקת מנמנמת. מן השולחן נודף ריח המאפה והיין – ועייפות גדולה נופלת על לאה. חם. היא מנמנמת. עוד רגע – והספר נשמט מידה. קול הלמות פרסות קרבה נשמעת לפתע. היא קופצת ממקומה והספר נופל ארצה. סוס אדום, ענקי, דוהר היישר מבעד לדלת ביתה הפתוחה לרווחה. בכהרף עין היא תופסת את התינוקת ועולה עימה על הכיסא שעליו ישבה.
הסוס נכנס בדהרה, מגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם־פרסות על קרקעית העריסה. מסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – הוא יוצא.
לאה יורדת מהכיסא, מאמצת את התינוקת אל ליבה וסוגרת את הדלת. חם, אך היא מבריחה אותה היטב.
התפרצות הסוס האדום היא כעין אות מבשר־רע לאחריתה של ציפורה. באותה שנה נחלית התינוקת בדיפטריה קשה. כאשר היא נזקקת בדחיפות לתרופה יקרה, מעמיס יהודה שק חיטה, מובילו ליפו ומוכרו כדי שיוכלו לקנות את התרופה. הילדה מבריאה, אך מזל רע רודף אותה.
בשנת 1887, בתשרי תרמ"ח, נולד ילדה השני של לאה, והשלישי ליהודה – ברוך. בהיות ברוך כבן שלוש, נחלית שוב ציפורה בת השש, הפעם בדלקת ריאות, שהחובש המקומי חושבה לקדחת רגילה. לאחר שמצבה מחמיר, מזעיק יהודה שני רופאים, האחד מיפו והאחר מראשון־לציון, והם באים ביום של שיטפון בוואדיות, אך אינם יכולים כבר להועיל.
ציפורה, בתם הבכורה של יהודה ולאה ראב, שנולדה ב־1886, מתה בי“ד כסלו תרנ”א, 1890, והיא השלישית לקבורה בבית־הקברות של פתח־תקוה, במרום גבעת העדשים, דהרת אל־עדש – בה ייקברו לימים גם לאה, יהודה, אסתר בתם, שנולדה באביב 1894, ושלושת בניהם – ברוך הבכור, אלעזר, שנולד בתר“ס, שלהי 1899, ובנימין, הוא אבי, שנולד בתרס”ד, שלהי 1903.
7. חטיפת אחיה מנחם־שלמה, בטרם נולדה. 🔗
עם בנו מנחם־שלמה, שגדל בירושלים, אין ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה שבעלה יעסוק בתורה, מקווה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם־שלמה, שהוא בעל תפישה טובה ושכלו חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זורם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ואין גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר־הבית.
בני־משפחה ושכנים באים אל הדסה ומתלוננים בפניה על רוח ההפקרות של בנה:
“ילד צריך שוט של אב. ילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא־אדם בירושלים.”
“אילו רצה יהודה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי.” היא עונה. “ואיך אוכל עתה למסור לידו את הילד?”
אולם כאשר היא נוכחת לדעת כי בנה־יחידה מוסיף לשוטט בשדות, גוברת חרדתה לבריאותו ולשלומו, והיא נאלצת לשמוע בעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכבר כתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא מסכימה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם יבטיחו לה אחדים מאנשי פתח־תקוה, שהם יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי־שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז אינה נרגעת עד שהיא מוצאת מלמד ירושלמי מעולה ושולחת אותו עם הילד לפתח־תקוה, שילמדו שם תורה, ולוקחת על עצמה את משכורתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני־ביתו שנישארו בירושלים.
אבל הדבר שמפניו חששה ופחדה מתרחש עד מהרה. לא עוברים ימים רבים מאז שלחה את מנחם־שלמה אל אביו, והנה חוזר בבהלה המלמד שנשלח עם הילד למושבה, ומודיע לה:
“אישה! לכי וראי מה עולל יהודה לבנך! בקרוב לא ידע הילד לומר תפילת ‘אשרי’ כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ולאביו לא איכפת כלל שאינו לומד תורה! יהודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!”
הדסה עוזבת את עסקי מסחרה והולכת לבקש עצה מרבני העיר ומקרובי־משפחתה כיצד להציל את בנה־יחידה משמד. אך הללו אינם יכולים לסייע לה מכיוון שמנחם־שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.
בצר לה מפקידה הדסה את אחד מפועליה הנאמנים על טחנת־הקמח ועל הסוסים המניעים את אבן־הריחיים, לובשת בגדי ערביה, ויורדת לכפר פג’ה, הסמוך לפתח־תקוה. אל באר הכפר באים לעיתים רועי העדרים של המושבה להשקות את עדריהם. היא יושבת שם ימים אחדים ואורבת, אולי יבוא גם בנה־יחידה עם הרועים ועם העדר.
ואמנם, יום אחד הוא קרב ובא, מתנהל בעקבות העדר, שזוף־פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, מקל גדול תחת בית־שחיו, ובחליל עשוי קנה הוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כרועה מנוסה.
היא ממתינה עד שיגש גם הוא אל פי הבאר, וכאשר פונים הרועים איש לעדרו, היא מגלה עצמה לפניו, מלבישה אותו במהירות בגדי נערה ערביה, שמוכנים לכך בתרמילה, מניחה את סנדליו על פי הבאר, ויוצאת איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, אל הרי ירושלים.
כאשר חוזר העדר בערב למושבה, והנער מנחם־שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה נרעשת. מיד יוצאים לחפש אחריו, ומגיעים גם לפג’ה, ושם – למרבה חרדתם, הם מגלים על פי הבאר את סנדליו של מנחם־שלמה, אך אותו עצמו אינם מוצאים!
יהודה מבקש שמישהו ירד לתוך הבאר לבדוק, אולי נפל הילד וטבע במימיה? כאשר לא נמצא מתנדב יורד הוא בעצמו. משלשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללה, ושעה ארוכה שוהה במימיה וממשש כל פינה – אך אינו מוצא דבר.
הוא חוקר ודורש אצל ערביי הכפר, ובסופו של דבר מגיע גם אל ידידו־משכבר, השיח' של פג’ה. השיח' מגלה ליהודה כי זה ימים אחדים ראו בכפר אישה ערבייה זרה, שלא מבני־הכפר, והיא ישבה בקירבם ושאלה וחקרה על רועי העדרים של פתח־תקוה ובייחוד על עדרו של חווג’ה יודא ערב (כך כינויו של יהודה ראב בפי הערבים) ועל בנו הנער הרועה.
אותה שעה יודע יהודה כי היעלמו של מנחם־שלמה – מעשה־ידי אימו הוא. תחילה הוא מבקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה מחליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא מכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוכרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זוכר את שליטתה בשפה הערבית, ששגורה בפיה כאחת מבנות־ערב – ולכן הוא מפנה את סוסתו וחזר למושבה, שקוע במחשבות נוגות.
למחרת היום עולה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי־רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו בשלום לירושלים.
8. אביה והברונית. 🔗
בל“ג בעומר של שנת תרמ”ז, 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ־ישראל, אגב דרכו מראשון־לציון לזכרון־יעקב, ואחרי ששהה זמן־מה ביהוד, הוא עורך ביקור קצר בפתח־תקוה, בלוויית פמליה רכובה על סוסים. יחלפו עוד שנים אחדות עד אשר יקח עשרים ושמונה מאיכרי פתח־תקוה תחת חסותו; אך בני המושבה כבר נושאים אליו את עיניהם. הברונית עם מלוויה יצאה אותו יום מיפו והיא מחכה לו בנבי־שמעון ליד קלקיליה. המושבה שולחת ארבעה רוכבים, ויהודה ביניהם, כמישמר כבוד לברון, ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.
בהגיעם למקום הם מוצאים את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ועוזרים לחלץ אותן. הם רוצים לחזור למושבה, אבל הברון מפציר בהם שילוו אותו עד זכרון־יעקב, והם כמובן אינם מסרבים.
לא עובר זמן רב, ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום נמצא כרם תאנים. המלווים כורתים ענף גדול של תאנה וקושרים אותו בחבלים במקום השבר. דרושים גם מים כדי להרטיב את הקשר, למען יתהדק, אבל מים אינם בנמצא. אחד הרוכבים מוצא תחליף… הוא רומז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן־מה מן המרכבה, והעניין מסודר.
כיוון שהתעכבו בדרכם, יורדת עליהם השמש בקרבת עיון־אל־עסוואר. הברונית צמאה למים, ואינה יכולה לשתות את מי הביצה המקומיים. יהודה קונה עבורה מעט חלב עיזים מאחד הרועים שמשקה את עדרו, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך מגיש לה את החלב והיא שותה ממנו. הם ממשיכים הלאה, כשהרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה הברונית משוחחת עם יהודה ומתעניינת בארץ ובמנהגיה.
בחורשת אלונים, בשלוחות הרי הכרמל, יורד עליהם הלילה. החושך גובר, הם עולים גבעות ויורדים בקעות, עד שמבחינים כי תעו מדרכם, ומחליטים ללון במקום. הברון והברונית שמחים על ההרפתקה. הם ישנים במרכבה, והמלווים שומרים עליהם במשך הלילה. עם עלות השחר הם נוכחים לדעת כי הם קרובים מאוד לזכרון־יעקב, ועושים את הדרך הקצרה ברגל, ואילו המרכבות נשלחות בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.
בלכתם בין הסלעים נקרעת נעלה של הברונית ובוהן רגלה מציץ החוצה. בראות זאת הברון – הוא צוהל ממש משמחה.
עם בוקר הם באים בשערי המושבה, שם כבר מחכים להם בדאגה.
כך תיאר יהודה ראב בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, שסופר לבנו בנימין בשלהי שנות ה־20, את מסעו עם הברון רוטשילד לזכרון־יעקב. כעבור ארבעה עשורים, ב־1970 לערך, מעלה אסתר ראב על הכתב, בסיפור “אבי והברונית”, את מה שנחרט בילדותה בזכרונה, מפי האב, ודמותו עוטה גוונים של אהבה, גאווה ואגדה:
בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג’אנס את הזוג הנכבד מפתח־תקוה לזכרון־יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי־עפר, וסלעים חבויים תחתם.
נוסעים, נוסעים – ה’עגלון' חבוש כובע־לבד אפור, רחב־שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא ‘פיטורסקי’ מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.
עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! –
“Mon Dieu!quel paysage!”
‘אלוהיי, איזה נוף!’ – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת־תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב’פיסמנטרי' כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות־רגליה הזעירות נתונות בנעלי־זמש דקות חדות־עקב.
בעלייה להר זכרון־יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו’קראק!' – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים־התיכון המונח כמו על כף־היד. הוא מלא ארגמן, “Du pourpre – של ארגמן”, מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף־פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה’עגלון' יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה’עגלון' מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על־ידי החבל – ניתק במהרה.
ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון־יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי־זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?
עמד ה’עגלון' המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים־פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.
היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב’עגלון‘, וצוחקת בקול־חזתי עמוק וגם ה’עגלון’ הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג’נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה’עגלון' מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד – אחריו מדדה הברון, ובן־לווייה אחד.
והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת־דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.
“סיפור זה,” מסיימת אסתר, “סיפר לנו אבי בערב חורף ארוך אחד, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור־חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס [כך לשונה של אסתר] ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו.”
חלק שני: פתח־תקוה של ילדותה 🔗
1. בתים ראשונים, מחזרים ראשונים. 🔗
אסתר ראב נולדה ב־25 באפריל 1894 בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה.
אסתר זוכרת מפי אימה מחמאה של אחד־העם, שביקר בו ואמר שהנקיון בחדר היה נפלא. אך ייתכן שלא אחד־העם הוא זה שנתן את המחמאה לבית ולבעליו – אלא ל' בינשטוק, שליח “חובבי ציון” לארץ־ישראל. בידינו תיאור הבית כפי שניראה בשנה שלפני הולדת אסתר וזאת בטבלה “רשימת המשפחות” בפתח־תקוה, שערך בינשטוק בעקבות סיור בארץ, שבמסגרתו ביקר גם אצל יהודה ראב.
בינשטוק סקר תחילה את מצבם של כל בתי־האב במושבה, ותיאר גם את משקו של יהודה ראב: יש לו בן זכר אחד, ברוך. הוא גר בבית־אבנים בעל קומה אחת, שאינו אלא חדר אחד. כן יש לו בית מבשלות, כלומר מיטבח, מכוסה רעפים, ואורווה ובה שני סוסים. מצב הבניינים “טוב מאוד”. לראב 6 דונאם גפנים, 44 דונאם שדות ו2־ דונאם ל“מושב וגן ירק”, כלומר, לבית ולחצר. מלבד זה יש לו פרה אחת וכן כלי־עבודה שונים, מחרשה ועגלה.
מבין 56 איכרי פתח־תקוה, הנסקרים בטבלה, זוכה רק עוד איכר אחד, דניאל ליפשיץ, בציון “טוב מאוד”. בהערות לטבלה מוסיף בינשטוק וכותב: “החדר גדול, קומתו 2 מעטר 40 סאנטימעטר. בהחדר, בבית המבשלות, באורווה ובחצר נקיון מצויין וסדרים. כלי הבית פשוטים אך טובים במראיהם. על הקירות שני קני רובה, רעוואלווער ומורה שעות. מספר גפניו 1,200 המביאים פרי. בעבודת אדמתו יוכל להיות למופת.”
הטבלה התפרסמה ב“הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש” – המתארת את מצב המושבות מקיץ 1890 ועד לתחילת קיץ 1893, ונדפסה באודיסה ב־1893.
בשנת הולדתה של אסתר, 1894, נדפס בווארשה, ב“לוח אחיאסף”, אחד משני הסיפורים הראשונים שמתארים את הטיפוס החדש של עובד־אדמה בארץ־ישראל. שם הסיפור “מסע יום אחד בארץ־ישראל”, מאת יהושע אייזנשטאדט־ברזילי. הסיפור מתאר את יהודה ראב, הנקרא בשם יהודה ההגרי, נשען על ידיו ורגליו וחופר תפוחי־אדמה בין העצים שבחלקתו, כניראה בגן הירק שליד ביתו ברחוב פינסקר. יהודה שבסיפור גאה על התנובה של אדמת המושבה, ומתווכח עם גישתו הביקורתית וספקנותו של המספר.
*
ואולם את בית־הולדתה ברחוב פינסקר אסתר לא זכרה, כי בהיותה כבת שלוש, והדבר היה לערך ב־1897, עברה המשפחה לבית אחר, שכור. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (ז’בוטינסקי כיום) ומיקומו שלישי או רביעי מהפינה. המושבה קטנה, ועדיין אין שמות לרחובות, והם נקראים על שם יושביהם – הרחוב של ה“אנגלנדר” (חובבי־ציון), הרחוב של יהודה (רוטשילד) וכדומה. הבית המרווח שייך לבן־ציון שאטיל הזקן, חותנו של אליהו ספיר וסבו של יוסף ספיר (לימים ראש העיר פתח־תקוה). שאטיל התגורר תחילה ביהוד, ולאחר־מכן בבית בתו, אשת אליהו ספיר.
חדר־השינה נטה צפונה, ובו מיטת־כילה שהאם ישנה בה, ומיטה שנייה פשוטה, רחבה, עם דפנות־ברזל, ובאמצע רוזיטה, שיש בה שמץ צבע זהב. אסתר אהבה לשכב למרגלות מיטה זו, מיטת האב, ולהסתכל ברוזיטה שבעיניה היא כליל היופי – מין מעשה־עשת שלא ראתה עוד כמוהו מעולם.
ריח טוב עולה ממיטתו של האב: ריח טבק, הוא נוהג לעשן מקטרת, מעורב בזיעה בריאה.
האם, במיטת־הכילה, היא כשרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעים ברוח, ושם, בתוך המיטה, חשה הילדה – יש הרבה מסתורין.
*
כבר בהיותה כבת שלוש יש לאסתר שני “מחזרים”.
האחד, איציקל קופלמן, בנו הצעיר של אברהם קופלמן, הלץ הידוע של המושבה, שבזקנותו ביקש שיקברוהו ביקב ליד חביות היין אשר אהב.
את קופלמן האב שלח יחיאל־מיכל פינס ב־1883 אל חובבי־ציון שבביאליסטוק, למשוך קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את הנחלות שירכשו בפתח־תקוה, שליחות שתוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש המושבה.
קופלמן התארח אז בפניבז, הסמוכה לביאליסטוק, אצל בן־ציון שאטיל, שיהודה ראב שוכר עתה למגורים את ביתו בפתח־תקוה. קופלמן שתה תה על שולחנו של שאטיל, קינח בעוגת לקח טעימה, החליק על זקנו והפליג בנפלאות ארץ־ישראל:
“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן והלבן, המוקף כולו ירק אילנות, ופותח לו את חלון־ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, אוכל מפרי אילנותיו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבגן־עדן.”
שואל אותו שאטיל, “מה דעתך ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה והצילינדר לארץ־ישראל?”
“צילינדר?! – הרי כתוב מפורש הוא: ‘ארץ זבת חלב ודבש’ – כל עץ, כל שיח שם – ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? רק תלכלך אותו.”
“ומה טיב אדמות המושבה?” מקשה ביאליסטוקאי אחר. “הגיעו אלינו סיפורים נוראים על הירקונים, השטפונות, המאלאריה…”
“הרי לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים, שחצי אבטיח די בו כדי להאכיל לשובע משפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח על קרקעיתה ונוטלים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. פעמים לשם טיול, ופעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם…”
כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד ב־1884, ונוכחים לדעת שפתח־תקוה חרבה עדיין והמציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של אברהם קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.
עונה להם קופלמן: “אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ־ישראל…”
משפחת קופלמן מתגוררת ברחוב פינסקר. איציקל הבן, אף הוא כניראה לץ, בחור עגלגל ושחרחר, נטפל אל אסתר הקטנה ונושק לה וקורא לה “מיידל’ה”, והיא קוראת לו “שטערעדיקער בערדלע”, ביידיש – “זקנקן דוקר”. ודקירות זקנו ככל הניראה נעמו לה.
לימים היגר איציקל לאמריקה.
*
“המחזר” השני, פרנק סמואל, הוא בנם השני של ה“אנגלנדרים” – כך כינו את משפחת המהגרים שבאה מלונדון וגרה ברחוב חובבי־ציון אך מסורת פולניה מכורתם טבועה בהם עדיין. ה“אנגלנדרים” קנו פרדס, וכפי הניראה הם בעלי־ממון. בעיני אסתר הקטנה ביתם הוא מעין גן־עדן מלא שכיות חמדה, תמונות ושטיחים שאין להם זכר בבית הוריה.
פרנק הוא צעיר צנום בעל שפם ומשקפיים שמראהו דוחה את הילדה אבל הוא מנגן להפליא בכינור, ואסתר אוהבת צלילים.
לאחר שפרנק מסבך את ליבה בנגינותיו הוא מושכה על ברכיו, ביד אחת מפטם אותה בשקדים מסוכרים ובפרוסות “אינגליש קייק” הנמוחים בפה, וביד שנייה מטייל מתחת לשמלתה הקצרה המעומלנת ומלטף את ירכיה. הדבר אמנם איננו נעים כלל לילדה, אבל מתוקף הכבוד שהיא רוחשת לנגינתו המקסימה אין היא זזה עד גמר טקס התה האנגלי, המוגש בכלי כסף ובדולח מצלצלים, ורק כאשר כולם קמים ועוברים למרפסת, נפטרת אסתר מהידיים המשמשניות.
*
בבית השכור של שאטיל, ברחוב רוטשילד, גדלה אסתר מגיל שלוש עד שש או שבע לערך. באותה תקופה נעקרו הכרמים, אירוע שהותיר בה משקע עצוב, שאותו תתאר לימים בסיפור “פילוקסרה”. באותו הזמן הוריה עדיין צעירים, ואחיה הגדול ברוך, נער כבן עשר, נשלח ללמוד בירושלים, והיא היתה במשך שנים אחדות בחזקת “בת יחידה” בבית, עד שנולד אחיה אלעזר.
את לידתו היא זוכרת היטב. לילה אחד, בראשית שנת תר"ס, סתיו 1899, התפתלה האם במיטת הכילה רבת המיסתורין, משמיעה מיני קולות חנוקים ואחר־כך צועקת צעקות איומות. אסתר בת החמש נבהלה ובכתה מרות, מתייפחת מפחד וכולה רועדת.
בעצם הלילה הזה עוטף אותה אביה בשמיכה ונושא אותה אל ה“אנגלנדרים” – שם פוצח ראש־המשפחה בזמירות של שבת אף־על־פי שזהו יום־חול פשוט, ובלבד שלא תשמע הילדה את צעקותיה של אימה. אסתר רועדת מקור ומפחד. הבן הבכור מתחיל להתגלגל על השטיח, מבצע מעשי־קונדס כדי להסיח את דעתה, וצעיר הבנים פרנק, זה שלעיתים מנשק אותה נשיקות בוערות שמבהילות אותה, מוציא עתה את כינורו ומתחיל לנגן במיוחד בשבילה, כדי להרגיעה.
אסתר יושבת ליד האח המסודרת נוסח־אנגליה. גזרי־העץ הערוכים זה על גבי זה בוערים וכלי־האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי־ענק מוכספים שהלהבה משתקפת בהם, ומירדה עשוי גם הוא כסף. ברקם מכאיב את עיניה. היא צונחת על השטיח שלפני האח, מפוטמת בכל מיני מתיקה שהבית מצטיין בהם, דמעות מלוחות נוזלות על שפתיה, עד שהיא נירדמת.
למחרת מתעוררת אסתר כבר בביתה־שלה. אביה אוחז בידה ומובילה לחדר־המיטות, שם שוכבת האם חיוורת, רגועה. ריח קרבול ממלא את החדר ומסב לאסתר בחילה. מנומנמת מושיטה האם יד רזה כלפיה, וכמתוך שינה מניחה אותה על ראשה – לידה שוכב יצור אדום פנים, מכוער בעיני אסתר, והיא כולה כעס עליו – האם בשביל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא ולצעוק צעקות נוראות שכאלה?
אלעזר אחיה נולד בערב יום כיפור תר"ס, ספטמבר 1899, כאשר כמעט כולם הלכו לבית־הכנסת לתפילת “כל נדרי”, ואולם בזכרונה של אסתר כך נקבעו החוויות שהותירה בה לידתו.
2. אהבתה למוסיקה. 🔗
כבר בראשית ילדותה שרה אסתר שירים, חלקם, לדבריה, שירים שהיא המציאה לעצמה. יש לה קול סופראן נקי וגבוה. היא יודעת את התקוה ואת ההימנון התורכי, וגם את האנגלי, אותו למדה בבית סמואל, ושירים הונגריים מימי המרד של לאיוש קושוט ששמעה מאביה.
לימים סיפרה לרות בונדי:
הוא היה מלא התפעלות מהמרד של קושוט, ואני יודעת – את מתארת לעצמך – שירי מרד מאותם הימים. למשל, שיר על חייל האומר: “כאשר אמות, רחוק מארצי, שימי מעט עפר מולדת תחת ראשי.” ואצל אבי קיבל הלהט הפאטריוטי [ההונגרי] – גוון ציוני.
אביה יהודה וסבה לאזאר הושפעו ממלחמתו של קושוט לעצמאות הונגריה. את המילים של אחדים משירי המרד שימר יהודה בספר זכרונותיו “התלם הראשון”. השיר שאסתר זכרה הוא “שירת הגולים שברחו מהמרד”, לאחר כשלונו של קושוט: “שתי ידי אושיט ברטט / ואחבקך, הוי, אדמתי, / כבן בחיק אימו יבכה לו / גשם דמעותיי ארעיפה. / לארץ נוכריה אדוד לי / הרחק מיני גבולות מולדת, / קומץ עפרך אטול לי / שים למראשותיי בקבר / תחת גל־עפר גם שמה / מדיארי אשאר לנצח!”
בראיונות העיתונאיים שנערכו עימה שבה אסתר ונדרשה למקומה של המוסיקה האוסטרו־הונגרית בעיצוב ילדותה. לדפנה אלון היא סיפרה:
הבית שלנו היה דתי באופן מיוחד, זו היתה דת מעומלנת, בעלת אופי אירופאי. הוריי היו אוסטרו־הונגרים, וההונגרים – יש להם אהבה מיוחדת למולדת. בשבת היינו שרים את “שיר המעלות” בלחן ההימנון האוסטרי…
ובאוזני רבקה כצנלסון, עורכת “דבר הפועלת”, היא הרחיבה אף יותר:
כשפת תרבות נחשבה בביתנו הגרמנית. אבא אהב טכסים ושמר על המסורת היהודית, אך בלא קנאות דתית חשוכה. בלילות שבת, לאחר הארוחה, היינו שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. פראנץ־יוזף הזקן נחשב לידיד־היהודים, והיתה לו הילה בעיני הוריי, כבעיני רוב היהודים בממלכתו הגדולה והמתפוררת. אבי היה נוהג לשיר פרקי תהילים, ובהמשך – אריות מתוך האופירות של אותם ימים. גם יוס’לה פידלר, הכליזמר של פתח־תקוה, גילה את המוסיקה העולמית, ואת החתונות במושבה היה מלווה על הקלרניט שלו בנעימות של רוסיני.
*
המושבה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות נשמעים עד למרחקים גדולים. גדרות השיטה מדיפות את ריחן, ריח קש וגורן מעורב בניחוח נרקיסי חריף, ריחה של ה“מימוזה”, וכאשר אסתר נושמת את הריח הזה – היא חשה שהוא מצמיח לה כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול, שרובם פרי הקלרינט של יוסל’ה שפילר (או פידלר), הכליזמר של החתונות.
שלושה כליזמרים במושבה מנגנים בחתונות אופרות, ואלסים ומארשים – יוסל’ה גרוגרת יבשה המנגן בקלרינט וגם בכינור, מוסה הספרדי, בעל תבלול בעינו האחת, הניראה כשד משחת התוקע בחצוצרה, והמתופף, תימני זקן בעל הדרת־פנים.
יוסל’ה נערץ עליה בימים ההם, ממש כשם שברוניסלב הוברמן יהיה מאוחר יותר. היא מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתה, שיוסל’ה עומד תמיד במרכזן. אפילו הכלות הרעולות בבגדי לבן אינן מושכות את ליבה כיוסל’ה. הוא קטן ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודה לא ראתה אותו אוכל, רק שותה. “פסקה” (תרבוש תורכי אדום) חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רוקדת לפי קצב השיר שיוצא מתוך חליל הקסמים, זה הקלרינט הבוכה והצוחק שלו.
יוסל’ה מנגן והיא יושבת לרגליו־כמעט, פיה פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותה ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג’יות נוגות והיא מזמזמת אחריו, יוסל’ה שומע וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר־שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לה, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, והיא לרגליו – נישאת על גלי־המנגינות לעולם קסום.
אסתר חוזרת הביתה ושרה מתוך מה שניגנו. שנים לאחר־מכן היא תזהה את נגינותיהם כקטעי אופרה, מארשים ואריות מוכרים מאוד – אאידה, קבלריה רוסטיקנה, קדרילים ומינואטים. מינואט ששמעה לראשונה בחתונה מהקלרינט של יוסל’ה שפילר וחשבה כי הוא יוצרו יתגלה לה כעבור שנים רבות, כשתהיה במוצרטאום בזאלצבורג, כיצירה של מוצרט.
בריקודים משתתפת אסתר עם חברותיה בנות השמונה – מאזורקות של שופן, מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל היא אוהבת את ה־Lanner – ריקוד שדומה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים־גלים. (יוזף לאנר, 1801–1843, היה כנר ומלחין וינאי, מאבות הוואלס הקלאסי).
3. בביתה החדש – חצר מלכות. 🔗
יהודה ראב חי בפתח־תקוה כל שנותיו ונחשב לאיכר חרוץ אך ההצלחה לא תמיד האירה פנים לו ולחבריו. תוכנית מושבה המתפרנסת מן הפלחה ומוציאה לחמה מן הארץ, פשוטו כמשמעו – אינה מתאימה לאדמות פתח־תקוה. כאשר הברון רוטשילד לוקח תחת חסותו, בשנת 1892, חלק מאיכרי פתח־תקוה, מתקבל יהודה לעבוד במשק החקלאי שמסדר הברון. תפקידו – להשגיח על החריש ועל נטיעת הכרמים – לתעשיית היין. בדרך זו חושב הברון לבסס את מצב המושבה, ולשם כך מוסרים לו האיכרים את אדמותיהם ואלה מעובדות במשותף, כנחלה אחת. בגמר עבודתו אצל הברון מקבל יהודה הלוואה גדולה, קרוב לעשרת אלפים פראנק, ובעזרתה רוכש חמישים ושמונה דונם אדמה עליהם הוא נוטע את כרמו, וכן בונה לעצמו בית חדש בכניסה למושבה מצד מערב.
הבית החדש, שניראה בעיני אסתר כארמון, ניבנה ברחוב על עשרת הדונמים שקיבל יהודה ראב מ“הקומיסיון”, פקידות הברון. השטח היה קודם גן נסיונות לעצי פרי נשירים, שלא הצליחו, והוזנחו על־ידי ה“גננים”, האגרונומים שמינה הברון. הוא משתרע מרחוב יפו (ז’בוטינסקי של היום) צפונה עד לביתו השכור של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שתושלם בניית הבית החדש.
לילה אחד, בשנת 1901 לערך, מתעוררת הילדה בת השבע, עדיין בבית השכור של שאטיל – ורואה את אביה ואימה לבושים, וסביבם הבנאים, ערבים עירוניים מיפו לבושי מכנסיים רחבות וחבושי תרבושים אדומים, והנגר המומחה, תושב המושבה דוד סטוליר, הוא המנצח עליהם. האם נושאת בסל קומקום גדול מלא קפה, וכיכר לחם גדול, וכולם יוצאים את הבית.
בחלקה הסמוכה כבר עומדים קירות האבן של הבית החדש – אבל צריך למהר ולכסות את הגג ברעפים, אחרת יבואו פקידי הממשלה התורכית ו“יהרסו” את הבית, כלומר צריך יהיה לשחדם בבקשיש שמן מאוד כדי שלא יעשו זאת.
בבוקר, כאשר קמה אסתר ורצה לבית החדש – היא מוצאת אותו כבר מכוסה ברעפים אדומים ויפים ואין קץ לשמחתה.
הבית ניצב בגובה של שני מטר מעל פני האדמה וקירותיו העבים בנויים אבני כורכר מחוררות ומסותתות שהובאו ממחצבת באב־אל־האוה, גבעות רמת־גן כיום. בבית ארבעה חדרים מרווחים וגבוהים, תריסים ירוקים, מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד הסאלון, אף היא גדולה ומרובעת ולה גג של סוכה תמידית. במרפסת זו עולים במדרגות למעין במה קטנה שמוקפת מסטבה, מין ספסל בנוי, ברוחב שבעים־שמונים סנטימטר. לאיצטבא זו אין גג, ועליה מתרווחים בני־המשפחה ונחים מעמל היום, כשעל ראשיהם כיפת־שמיים כבדת־כוכבים ומטאורים בוזקים.
האיצטבא ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאב יש כר של קש מיוחד שהוא ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו הוא שם למראשותיו כאשר הוא עייף. “רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו,” מספרת אסתר, “מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים. על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד־אחד למיטות הקרירות.”
הבית קריר בקיץ וחם בחורף. מדרגות מובילות ממנו אל החצר – “חצר המלכות” כפי שמכנה אותה אסתר – הנטועה אקליפטוסים ישנים, ענקיים, שאחדים מהם נעקרו כדי לעשות מקום לבית. ויש בה עצי־פרי יבשים־למחצה, חבושים, תפוחי־עץ ואפרסקים, שנותרו מגן־הנסיונות, וגינת ורדים לצד הרחוב, שאותם הביאו פקידי הברון מצרפת במיוחד לתעשיית הבשמים שהקימו. ורדים בהירים, פרועים במקצת, דומים לוורד־הבר, אבל ריחם משכר.
ברוך מביא לאחותו ייחורי שושן־בר והיא שותלת מהם ערוגה שאורכה שישה מטר. הייחורים נקלטים ופורחים – והדבר מסב לה אושר גדול ומהווה גם מקור לגאווה. אביה מקצה לה חלקה בגינה שליד הבית. “זה בשבילך, אסתר,” הוא אומר לה, “כאשר תתחתני יהיו לך ירקות!”
הבית עומד מרוחק מעט מן הרחוב, והחלקה שלפניו זרועה על־פי־רוב תפוחי־אדמה. את החלקה תוחמת גדר של שיטה, ששני עצי תות צומחים לידה. על אחד מהם נוהגת אסתר לטפס, ממלאה את בטנה בתותים לבנים גמלוניים, מתוקים עד לזרא, ואגב כך מתבוננת בשחקן מנחם גנסין העובר ברחוב מבוסס בחול ושם פעמיו למלון גיסין הסמוך.
הבית המוארך גובל ממערב בגן הילדים ובבית־הספר לבנות יק"א. בגינת בית־הספר, שבניינו נהרס בינתיים ועל מקומו נבנתה תחנת מגן דוד אדום, רואה אסתר לראשונה פרחים תרבותיים, ביניהם פרחי אמנון־ותמר, שנחקקים באופן מיוחד בזכרונה בזכות יופיים המפתיע.
בחצר הפנימית, לפאתי דרום, נבנתה אורווה גדולה, עשוייה עץ, בעלת שתי קומות. צבעה אודם של יין ומין ורוד של שקיעה, כי האודם משנה את גווניו עם שעות־היום. צביעת האורווה נעשתה בידי האב, “בידיו הברוכות ובטעמו הטבעי הטוב ניחש, ממש כצייר־אמן – כיצד לערבב את הצבע,” היא מספרת. האורווה היא מרכז החצר, ומרתקת אליה את עיני הכל. מאחוריה מתנוסס אקליפטוס ענק, וירקו משחק עם האדום – אסתר טרם יודעת לפענח כל זאת אבל היא מרגישה בחוש שזוהי תמונה.
הקומה התחתונה של מיבנה העץ מחולקת לאורווה ולרפת. באורווה שניים־שלושה סוסים: הנס, קלוץ ובראון, כמעט כולם צבעם אדום־חום. הנס הוא היפה והצעיר ביניהם, ודומה לסוס־מירוץ בראשו היפה. קלוץ כשמו כן היה – בול־עץ, דומה לגבר בשנות העמידה, שהעלה כרס, ובראון – סתם סוס.
אלה הן השנים היפות ביותר בחיי־המשפחה. המשק המעורב מניב את יבולו. ברפת חמש פרות, אחת מהן דמשקאית. בעליית־הגג שבקומה השנייה מאחסנים את השחת הקצוצה לחורף. החצר רחבת־ידיים. מול הבית, מצד מזרח, גדלים אקליפטוסים ענקיים המטילים צל, מרעננים את האוויר ומבשמים אותו בריחם המיוחד.
שמות בעלי־החיים והבהמות בחצר הם פועל יוצא של השפות השולטות בארץ. את הפרות, שנקנו מידי ערבים, קוראים בשמות ערבים. שמות הסוסים מקורם באחוזת דויטש־סייטשי בצ’סנק שבהונגריה, ונקראים בשמות גרמניים. מאוחר יותר, כאשר העברית קמה לתחייה והתנ"ך חודר לחיים – ישנה כבר חתולה בשם דלילה, וסוסה בשם ושתי, ואולם הכלב נקרא עדיין בשם ערבי, דבח, שפירושו טבח.
*
יום אחד כשאסתר משתעממת וכניראה גם מציקה לסובבים אותה, מביאה לה אימה – שניראית בעיניה באותם ימים רחוקה ויפה – חוטי־צמר עבים ואדומים, ונוצת־אווז, ומלמדת אותה לסרוג “שרשרת”. הצלחתה של אסתר אפסית. היא שונאת את החוט הגס ואת הנוצה המשמשת כמסרגה, והמלאכה ניראית לה חסרת־שחר. היא נמלטת לחצר ומתחילה להתגרות בדבח, ומיידה בו אבנים. הוא קשור בשרשרת לעץ־התות ואינו יכול לעשות לה מאומה – רק להשתולל, לנבוח ולהסתמר. דבח הוא כלב ערבי, הדומה יותר לשועל מלכלב, מדובלל־שיער, מלוכלך וזועף תמיד, שממש תענוג להרגיזו.
אך לפתע, כמו בחלום־בלהות, מצליח הכלב לחלץ את ראשו מתוך הקולר ומסתער בכל זעפו על הילדה, קורע את שמלתה ומטיח אותה ארצה – אך אינו מעז לנשוך. הוא מעפר ומגלגל אותה בחול, עומד מעליה ונובח במלתעות צהובות חשופות ולא מאפשר לה לקום. אסתר צועקת בכל כוחה, האם באה במרוצה כשמטאטא ארוך בידה, ודבח, בראותו אותה, נושא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חוזר אלא כעבור ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפני אסתר ולפני כל אחד מבני־הבית, כמי שמודה בכך שחטא חטא גדול.
מאז לא מעיזה הילדה להרגיזו – להיפך, הם נעשים ידידים. האם נוהגת להפקיד בידיה את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראת אסתר ומלקק את ידיה.
*
מתחת לבית כולו משתרע המרתף, שהוא מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על־ידי אשנבים מקבילים, מסורגים. על אצטבה גבוהה, שנמשכת לאורך הקיר, מונחות חביות יין, ועל אצטבה אחרת כדי חלב. לאורך הקיר עומדות ג’ארות מלאות דבש וכדי ריבת ענבים. על חוטי ברזל דקים, שמתוחים מקצה אחד של המרתף לקצהו, ממש מתחת לתקרה, תלויים אשכולות ענבי מוסקט של סוף הקיץ. וליד הכניסה למרתף, שריח של טחב וריח יין עולה ממעמקיו, עומדת מערכת גיגיות־נחושת עצומה, למן הגדולה שמכילה את כל כביסת המשפחה, ועד לקטנטונת, ללישת הבצק ללחם, מערכת שמשמשת לאסתר מעין קסילופון או עוגב. ב־1968 היא עתידה לתארו בסיפורה “המרתף”.
לאסתר הגר היא מספרת:
אני זוכרת את פגישתי הראשונה עם הספרות. תחת ביתנו היה מרתף שבו התסיסו את היין בגיגיות־נחושת. שם הייתי מוצאת לי מסתור מאנשים ומשלחת את דמיוני לחופשי. הייתי שרה לעצמי ומתופפת על הגיגיות. בפינת המרתף היתה גניזה של “שמות”. בין הדפים שנשתמרו היו גם חוברות ישנות של “כנסת ישראל” וה“צפירה”. אני אך התחלתי לומדת לקרוא ולכן קראתי רק את הדברים המנוקדים ובעיקר שירים. והנה נפל שם לידי שירו של יל"ג “תולעת יהודה”. קראתי וחיברתי לו מנגינה. התחלתי לשיר אותו יחד עם הכותרת, אותה חשבתי לחלק מהשיר. פתאום נכנס אחי ברוך ומצא אותי שרה בדבקות רבה “תולעת יהודה” ומתופפת בכל כוחי על הגיגיות. מאז דבק בי הכינוי “תולעת יהודה”.
כשמולאות לאסתר אחת־עשרה משדכים לברוך, אחיה יפה־התואר, את רבקה בת יהושע משה שלאנק מירושלים, שכינויו “אבו־בסל” והוא אחד הגבאים בעלי־השם בעיר. אביו של יהושע, יוחנן צבי שלאנק, השתקע בירושלים בשנת תקצ“ב, 1832, והיה ממייסדי “בתי מחסה” ו”נחלת שבעה“. יוחנן צבי היה נכדו של ר' יעקב עמדין, תלמיד־חכם נודע וראש הלוחמים במה שנחשב בימיו ל”מחתרת" של ספיחי התנועה השבתאית ביהדות האשכנזית. המשפחה מיוחסת ואמידה, והכלה יפה, ואולם ברוך אינו עתיד להיות מאושר בנישואיו.
החופה נערכת על המרפסת הרחבה של בית־הכנסת הגדול ברחוב חובבי־ציון, ומשם יוצאים הכל בתהלוכה, בליווי תזמורת, עד לבית ברחוב רוטשילד. שם, בחצר, על אדמת החמרה הקשה, מתקיימת החגיגה.
*
את הבית הישן, שעדיין ניצב על מכונו, 100 שנה לאחר הולדתה, מזהה אסתר בביקורה בפתח־תקוה בראשית שנות ה־70. הוא השני ברחוב רוטשילד, צפונית לפינת ז’בוטינסקי, בקטע המערבי. היא באה בחדריו, ומספרת לי לאחר־מכן כי קישוטי התקרה עדיין נותרו כפי שהיו בילדותה. בעקבותיה גם אני הולך לבקר שם, וחבל שאיני עושה זאת בחברתה. הבית אכן דומה לתיאוריה בעל־פה ובכתב, הוא בעל מרפסת ארוכה ומרתף, שאולי עליו כתבה בסיפורה “המרתף”. יהודה ראב מספר בזכרונותיו שהבית עמד “ברחוב יפו (כיום ז’בוטינסקי)”, והדבר אכן מתאים לבית שאותו זיהתה אסתר. בינו לבין רחוב ז’בוטינסקי מצוי כיום בניין נוסף, חדש יחסית, שניבנה כניראה על מקומה של האורווה.
4. בזרועות חדיג’ה על החול הלוהט, שלביה הזקן וסלחה בתו. 🔗
צהריים. החצר כבריכת חול לוהט, וצעיפי אד דקים מהבהבים מעליה בלי הפסק. האם נירדמה בחדרה, ובצל המרפסת הקרירה, הפתוחה למערב, יושבת חדיג’ה, העוזרת הערבייה, טובלת פיתה בשמן, מלפתת בבצלים, ולועסת כמעלה גירה; מטבעות הכסף, התלויות על צווארה, מצלצלות בקצב מונוטוני, ומיישנות.
כמתוך שינה מתחמקת אסתר חרש מעל המדרגות ומתחילה לטופף על פני החול הבוער. מגמתה הלול, שקרקור התרנגולות עולה ממנו בסערה בשעה זו. החול בוער תחת כפות רגליה הקטנות, וליבה מתכווץ. עוד רגע ותקרא לחדיג’ה – אך היא מתאמצת וצועדת – והנה הצל, הצל הצפוף השחור והקריר של האקליפטוס הגדול. היא הגיעה. מה צונן ומלטף פה החול, כקטיפה רכה וקרירה, והילדה קוברת את רגליה בתוכו כבמים קרים, והחול משתטח ומלטף את כף הרגל. עוד צעד, עליה לעבור על מפתן הלול הגבוה, שתי תרנגולות מקרקרות שם בקולי קולות – פוף – ושתיהן עפות ישר לתוך פניה.
שוב היא עומדת בניסיון, רוצה לקרוא לעזרה – אך הנה נגלה לה באפלולית הלול, בפינה הכי חבויה, סל קש מלא ביצים. הן מזהירות בלבנוניותן החדשה והמפתיעה על פני הקש הצהוב. משהו סודי ומושך יש בזה, “מציאה”.
עודה עומדת משתוממת, ושתי ידיים, כשני שרצים קשים ויבשים, תופשות בה מאחור: “יחרב ביתכ יא־שייטנה!” ובין רגע היא נישאת בזרועותיה השריריות של חדיג’ה, שעיניה לוהטות וריח זיעה וקרפול נודף ממנה. קשה על הילדה הריח הזה וחביב כאחד. יפה חדיג’ה בעיניה במחרוזת הפנינים והמטבעות המצלצלות על חזה הזקוף, במנדיל לבן המלפף כשביס את ראשה הקטן, ורק את ידיה אינה יכולה לשאת על רוך עורה. כל היום מצלצלים צמידיה בחדר ובבית. לעיתים תפשוט חדיג’ה את המנדיל בתנועה של יוצא אל הזירה – מברשות שיער שחורות כזפת וקשות מסתלסלות ומזדקפות מתחת לו – בת חיל היא אז. נפלאה בזריזותה, “ברגליה הדקות, היבשות מקור וחום, וסדוקות, ובעורפה הזקוף והבריא, מה עולה היא על אמא, הרכה הלבנה, מה יפה ממנה, עד לקנאה,” תכתוב כעבור שנים אסתר.
בערב, עת עולה הירח, תשבנה חדיג’ה והילדה יחדיו על החול הפושר בחצר. חדיג’ה עוטפת את המנדיל שלה בצנעה ובסוד, כדרך נשים חשובות. עיגולי לחייה המלאות מזהירים לאור הירח, פתאום תבריק מטבע על חזה, ומחרוזת הקרפולים נודפת ריח למרחוק.
קולה החם של חדיג’ה מתרפק בספרה לילדה אגדה. לימים, בשנת 1925 לערך, והיא כבר נשואה וגרה במצרים, תעלה אסתר את האגדה של חדיג’ה במחברת־טיוטה שבה נכתבים גם אחדים משיריה.
זהו סיפור על בן השולטן שהיה איש חיל, רוכב מהולל ויורה חיצים מפורסם, ויפה־תואר עד למאוד. וסוסה היתה לו אצילה, שחורה כעורב, ורוח קסמים שכנה בה; יש שסיפרו כי נשמת נערה טהורה שוכנת בה, ויש שאמרו כי בת שולטן מתה היא שנתגלגלה בסוסה, או שדה היא, לילית, שייטנה, אחת מדרי מטה, איומה ואפלה.
ובחצר השולטן היתה רועת אווזים, שהעבדים קראו לה חששבון עצית בגלל שמלת העץ שהיתה עוטה לבשרה כארון קשה. מסכנה היתה ודווייה, והיו העבדים מכים אותה ומעליבים אותה והיא מחרישה.
ויהי היום ויצא עמדי [או חמדי] בן השולטן לטייל לרוח היום, רכוב על גבי סוסתו הנהדרה, ויבוא עד השדה אשר שם חששבון רועה אווזיה. וירא את הנערה פושטת את בגדי העץ ויורדת לרחוץ בבריכה יחד עם אווזיה, והנה היא פורחת ולבנה כשלג, וקווצות שערותיה הרכות מגיעות עד לארץ, וישתומם בן השולטן עד מאוד ויאהבנה. ויירא את אביו השולטן עד למאוד. וכשחישב מחשבות איך לארש לו את רועת האווזים ולא מצא, התעצב וירכין ראשו על צוואר סוסתו ויבך.
עודנו עומד ובוכה, והסוסה היפנתה ראשה אליו, עיניה השחורות נצצו מדמע, ותפתח את פיה כאחד האדם ותאמר לו: “אל תבכה מחמדי, יא־עיני, אני אובילך עם חששבון ארוסתך למרחקים אשר עין אביך לא תשיגכם, בנה לנו מגדל בשכם, והקיפהו פרדס, ושם תשב עם חששבון עד אחרית ימיך.”
ויחבק עמדי וינשק את צוואר סוסתו, ויעש כדבריה.
עם מלאת השנה ישבו כבר עמדי ואהובתו לבטח במגדלם הצופה על פני שכם, ועימם בנם הקטן, ויחיו בטוב ובנעים.
"התרנגולת הטילה גלליה / ועתה רוץ, רוץ אחריה / ולעולם לא תשיגנה / כי תחליק על חראיה – "
כאן פורצת חדיג’ה בצחוק מדרדר, ובעוד הילדה נדהמת על האגדה הנפלאה שנסתיימה באופן כל כך בלתי צפוי מראש, ושתי ידיים גרמיות וקשות נושאות אותה אל מיטתה לישון.
עוד רבות האגדות שמספרת חדיג’ה לילדה, ובייחוד אהובות עליה האגדות על הג’ינים הדרים מתחת לאדמה ועולים בקלות נפלאה אל יושבי האדמה ומתערבים בהם ובענייניהם, ועל בני־האדם היורדים אל דרי מטה ואוחזים בדרכיהם.
*
חדיג’ה היפהפיה היא בתו של שלביה הזקן, ערבי מהכפר יהודיה, שאותו ואת בני־משפחתו זכרה אסתר באהבה רבה מילדותה. בחטיבת־הפרוזה הקצרה “סלחה”, אותה כתבה ככל הניראה בסוף שנות ה־60, היא מספרת:
משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן־קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו־רחמן, שיצא אחר־כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.
אימם, פטמה, היתה אישה חלשה, יפה, ויושבת־בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג’ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.
סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.
למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.
*
בסיפורה “שנים יפות”, שנכתב בשנת 1967 לערך, מציירת אסתר את אביה של חדיג’ה:
בבוקר השכם היה שלביה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית־הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת־הבלטות השחורות־לבנות: סל־נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל־בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד־קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת־לילה. וכל זה מכוסה בעלי־תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת־לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.
התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח־יין מעורב בשושן – עלי־הגפן היו יפים כל־כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני־הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.
היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על־ידי רעש בלתי־רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.
בראיונות שנערכו עימה חזרה אסתר ונדרשה למשפחה הערבית שהשפיעה כל־כך על ילדותה, למשורר משה דור היא מספרת:
אצלנו עבדה משפחה ערבית. הם לא היו פלאחים מקומיים אלא גזע שהובא על־ידי איזה שליט ממצרים. יפהפיים היו ואציליים, משפחה פאטריארכאלית, והאב היה ידיד של אבי, והיה דומה מאוד ליעקב רבינוביץ, אלא שהיו לו, כמובן, שתי עיניים, עיניים יפות. הבנות, עד שהתחתנו, היו עובדות אצלנו בבית. אמא היתה אישה חלשה ולא יכלה לעבוד הרבה, והיו להן הרבה סיפורים שאני יודעת עד היום – אני שולטת בערבית – למשל, על השטן ועל בת־מלך מקוללת שהשטן הלבישה כולה בעץ, ורק פעם אחת מדי זמן, כשהיא הולכת עם הצאן לנהר, היא מסירה את העץ ורוחצת בנהר. עד שראה אותה כך בן־מלך וגאל אותה מן העציות – זה, כמובן, סמלי, כדרך הרבה סיפורי־עם. אבל לי עצמי אין אמון גמור בערבים – אולי זו תוצאה של חינוך ארוך. מקובל היה אצלנו שערבי הוא רוצח. המעט רצחו ופצעו אצלנו? הרבה נכים התהלכו אצלנו במושבה כתוצאה ממעשי הערבים.
לגאול אותה מן העציות – האמנם הד של הסיפור, שנחרת עמוקות באסתר, עתיד להופיע באחד משיריה הראשונים, “אני תחת האטד”, שנכתב בעודה בבתוליה?
*
גם מן העיתונאי הפתח־תקוואי ז. יואלי אין היא חוסכת את הפרק הערבי של ילדותה:
האמת היא שהיינו מושפעים מאוד מהערבים. המאכלים, הלבוש, אופן הדיבור – ערבי; הנוער אהב את השפה הערבית; אפילו השירים ששרנו היו של הערבים. כאשר ביקרתי אז בערים ערביות בארצות השכנות ראיתי מה רב הדמיון בין סגנון חיינו לבין חיי הערבים. הכול היה אצלנו בימים ההם ליבנטיני, ולדעתי פחות תרבותי מאשר… אצל הערבים. להם היתה שפה, סגנון ואורח־חיים. לנו, ובמיוחד לנוער – חסר היה הכול.
אני כשלעצמי שרתי בהנאה שירים ערביים. יש להם פיוט, השירה העממית קשורה אצלם עם נוף ואהבה, מתובלת אמנם לפעמים בפורנוגרפיה. הרי תרגום של משפט משיר נחמד:
“עייפת את ליבי באהבה / ואין לו תרופה / שבע שנים צמאה / אני לנשיקה מפיך.”
למשרתות הערביות שבבתים היתה השפעה מסויימת על הילדים. הם סיפרו לנו שפע של אגדות נפלאות שהלהיבו את דמיוננו. היתה להם השפעה חיובית, וגם שלילית. היהודים היו אז בארץ מיעוט קטן, מצאנו כאן עם לכל דבר: אדמה, סוסים, רוכבים שודדים, שפה עשירה ושירה המצלצלת יפה, ציוריות רבה באורח־החיים היומיומי. מכאן – סוד ההשפעה הגדולה של הערבים על סגנון חיינו.
לצבר בכלל חיבה מסויימת לפלח הערבי, והאמת שיש בו קסם. השקר הינו אמנם לחם חוקו, אינו מרפה מלשקר, אולם יש לו ערכים: הוא דורש כבוד לעצמו, אך גם חולק כבוד לזולת. גם המנהג של גאולת־דם כרוך ברגש הכבוד. אם “ליכלכו” את האחות, חייבת היא למות וכן הגבר שאנס אותה.
הושפענו גם מהכנסת־אורחים של הפלח, שיש בה נדיבות וציוריות רבה. בחיי הכפר הערבי יש מידה גדולה של צדק. ראש הכפר הוא אמנם אדם זקן, אך איש יוצא מן הכלל, חכם, דיפלומט. מסתדר לרוב עם כל הכפרים הסמוכים, הוא מתווך יפה בין המשפחות שבכפרו. המשפחות בכפר הערבי – הן ממלכות קטנות.
אנו גרנו בבתים עלובים ואפורים, כאשר באנו ליפו ניראו לנו בתי הערבים כהיכלים. היה ביפו מלון אחד שניראה היה כאגדה של אלף לילה ולילה. אך תקופה זו באה לקיצה עם הופעת אנשי העלייה השנייה. הם הביאו עימם תרבות גבוהה.
*
בארכיונה של אסתר ראב נמצא גזיר עיתון מתחילת שנות ה־70. דני רובינשטיין, כתב “דבר”, מספר כי במזרח־ירושלים יצא לאור הספר הראשון שנכתב והודפס בגדה המערבית מאז 1967, ספרו של העיתונאי מוחמד אבו־שלבאייה, “אין שלום בלי מדינה פלשתינאית עצמאית”, התומך בקיום שתי מדינות בארץ־ישראל, בין הירדן לים – מדינת ישראל ומדינה פלשתינאית, כאשר ירושלים הערבית תהא בירת הפלשתינאים וירושלים היהודית בירת ישראל. עוד נאמר בידיעה כי מוחמד אבו־שלבאייה, בן ארבעים וחמש, הוא יליד העיירה עבאסיה (יהוד) שליד לוד.
לאחר שאסתר קראה את הידיעה היא משגרת מכתב לעיתונאי הפלשתינאי ושואלת אותו אם הוא אכן בנו או קרוב־משפחתו של שלביה מיהודיה, שאותו ואת בנותיו הכירה בילדותה. היא אינה מקבלת תשובה על מכתבה.
5. עם בן־ציון גינזבורג, חבר ילדותה. 🔗
משפחת יעקב גינזבורג, שכניהם מצידו הדרומי־מזרחי של רחוב רוטשילד, היא משפחה מוסקבאית שמאפיינים אותה נקיון רוסי קפדני, סמובר מתנוצץ ופולחן־תה שאסתר אינה רגילה לו מכיוון שבביתה שותים קפה. על שעת התה מולכת אם־המשפחה, אישה בלונדית מוצקה, ורודה, רעשנית וצחקנית. ניחוח של סבון ריחני נודף ממנה. זהו חידוש בשביל אסתר מכיוון שבביתה משתמשים בסבון־כביסה לרחצת־הגוף, מין סטואיות של האב!
במשפחתנו נהגו לספר כי ה“בובע” לאה, אשתו של יהודה, קינאה בשכנתה היפה וזהובת השיער וחששה כי היא מצאה חן בעיני בעלה, והוא מחזר אחריה.
בין הכוסות השקופות־להפליא והקערות המלאות עוגיות ריחניות התרוצצה אסתר. על התה היא ויתרה לעיתים, אבל עוגיות היתה בולעת בלי סוף. סביבה כירכר הבן, בן־ציון (על שמו נקרא נכדו, הכדורגלן בוני גינזבורג, שוער נבחרת ישראל). הוא בן־גילה של אסתר וחברה, נער שזוף ורזה בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואילו אסתר רזה וירקרקת ממאלאריה, ובעלת צמות ארוכות. הם נחשבים “זוג” לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני ההורים, שמצויים בידידות רבה – וספק בצחוק ספק ברצינות קוראים לשניים “חתן־כלה”.
לבן־ציון, שהוא נער ספורטיבי, ומתעמל מצטיין, חורה על שאסתר, ברגליה הארוכות, מנסה להתחרות עימו בקפיצה, ולא פעם מרביץ לה ככה סתם, מתוך שפע כוחות. על־פי־רוב הם מתפייסים מיד, ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, אזי מתערבים ההורים ומשלימים ביניהם.
יום אחד מביאה לה דודה ירושלמית שמשיה קטנה ואדומה. אסתר יוצאת מכליה – המתנה היא כליל־האלגנטיות, מין כלניה ענקית שמעוררת את דמיונה. היא אוספת את קפלי שמלתה הקטנה בידה האחת, כפי שראתה אצל “האנגלנדרקה” – מעשה דאמה, ובידה השנייה מחזיקה את השמשיה האדומה, שמטילה אור־אדום על שערותיה הפזורות – ובן־ציון בן־זוגה משרך דרכו אחריה. הריהם כזוג מאושר ומבוגר ואסתר מרגישה עצמה בעננים.
השניים בונים להם סוכה מענפי־אקליפטוס ומכסים אותה בשבטים רכים וריחניים. לאחר שהם יושבים בסוכה ומתבשמים מריחה החריף והטוב, קם בן־ציון והולך בחשיבות רבה “לעבודה” בכרם, בעוד אסתר מבשלת ארוחת־צהריים: גרגירי אקליפטוס במקום שעועית, ועלי־אקליפטוס ארוכים ויבשים בתור דגים, שאותם היא “מטגנת” בקערית־פח קטנה שסחבה מן המטבח.
חברה בן־ציון מלמד אותה תעלול – הם אוספים צפרדעים וקרפדות, שנחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים־אברים, באכזריות־ילדים ובסקרנות, לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – "איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל־כך – – – "
רק זיקיות לא מניחה לו אסתר לשחוט. “הן היו כל־כך יפות!” אבל את הזנב בן־ציון מקצץ להן – והזנב ממשיך ומפרפר עוד שעה ארוכה לאחר שהזיקית כבר נמלטה.
“יצמח לה זנב חדש,” מבטיח בן־ציון.
אך אסתר אינה בטוחה בכך ונעשית עצובה.
פעם אחת, ביום חורף בהיר – כשהחצר החולית שטופה אחרי הגשם; עשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה; ריח־שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן; תלוליות־עפר כגבשושיות־גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – מתחילים אסתר ובן־ציון לבנות מן העפר בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג’אמע ערבי מחודד, שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראו בכפרים הערביים וביפו; חור שטוח בראש גבשושית מעורר את דמיונם משום שהוא דומה לטאבון ערבי. הם מדברים על כך שעליהם לפתוח בו פתח מלמעלה כדי שיוכלו להכניס לתוכו עלי־אקליפטוס יבשים ולהדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.
אסתר, שניגשת אל החור, פונה לבן־ציון בהיסוס־מה: “אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה.”
אך הוא, שעומד מאחוריה, מלגלג: “פחדנית, ילדה קטנה.”
מיד, כתמיד, מתעורר בה הרצון לנצח. היא תוחבת את אצבעה לחור ומוציאה אותה עם עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי־אש מתחילים לזרום מן האצבע ליד. היא מטלטת אותה והעקרב נופל. מין ענק שחור שכמותו טרם ראתה מעודה. צעקותיה מוזרות לאוזניה – מעודה לא צעקה, ובכלל, הלא נידמה לה שמעט מאוד בכתה בילדותה.
מיד היא חשה בזרועותיו הריחניות של האב סביב גופה. הוא מאמץ אותה בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב אינו פג. בן־ציון חברה הסתלק מיד, כאשר עושים תמיד הגברים לאחר שגרמו איזו תקלה, אבל מרחוק היא שומעת שהוא זכה במנה של מלקות.
השכנים מתאספים ומייעצים לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה. בין כולם מבקיע לו דרך האנגלנדר, יהושע סמואל, ובידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – אמוניאק שיצא לו שם של תרופה בדוקה נגד עקיצות. אסתר נרגעת ונירדמת בזרועותיו של אביה, שכבר לא זז ממנה כל אותו יום, שהופך ליום עצוב וכאוב; ובכל־זאת, לאחר שנים רבות היא זוכרת: “להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי־ברזל, להיות מוגנה ומאושרת!”
אסתר מספרת על אותם הימים:
אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת־גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם־הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – “שעשה צרות”. הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – “מלמדים”, בית־ספר? – תלמוד־תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. לאחר כמה גלגולים “חינוכיים” הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל“ילדה הטובה”. כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית־בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה “ג’יג’י” ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן־גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן־מלך מארצות־המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי “רגל” שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.
יפה מכל בתקופה זאת היו הסנוניות שהיו מתאספות ומצייצות על גדר התיל מבריקות בכחול ברזילי כזה! לא שבעתי מהביט ומשמוע אותן – ומאחורי הגדר גן־עדן אחד גדול: המגרש של “טלושקה”, גבעה מכוסה בצמחיה נפלאה מלאה לטאות קיפודים חיפושיות תולעי־פאר בעלות פרוות מנומרות, מה לא היה שם? צבים מכל הגדלים ותורמוס־בר מפיץ ניחוח כזה! והצבעונים הכי גדולים שראיתי מימיי ו“שצ’ב” ברוסית חמציץ ואותו זללנו בכל פה – ובקיה פראית ו“סאסאה” – פרפרי אפונת־בר מתוקה כדבש –
6. מאלאריה – מחלה, ריחוף וגורל. 🔗
“לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן,” כך מתארת אסתר את התקפות המחלה מאלאריה טרציאנה שפקדו אותה שוב ושוב בילדותה; היא חשה קור בלתי־נעים חודר לגופה, שיניה נוקשות וכל גופה רועד ואימה נאלצת לכסות אותה בשמיכות־צמר בעצם ימי־הקיץ. הקור גורם לה לחוש תחושה של עלבון, כאילו היכה אותה מישהו. היא דומה אז בעיני עצמה לכלבלב עלוב, רזה ומצורע, שבא בעיניים מזות־רעב לבקש ממנה פירור. אסוסיאציות שונות עולות בדימיונה: זיקית קצוצת־זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל־גשם – ועצב בל־ישוער תוקף אותה.
לאט־לאט החום עולה והגוף חש תחושת ביטחון כלשהי. ההרגשה הטובה הולכת ומתחזקת יחד עם החום העולה. כשמגיע לארבעים היא במצב־רוח נפלא, צוחקת כאילו התגברה על איזה מכשול גדול.
כך מכרסמת המאלאריה שוב ושוב בגופה של הילדה הרזה: צמרמורת וחום חליפות, הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת, והתעלות וחגיגיות עם עליית החום. ואם הדבר קורה בלילה, חולמת אסתר שהיא מתרוממת יחפה גבוה־גבוה מעל צמרות האקליפטוסים, ורואה מתחתיה את רחובות המושבה ואת בתיה ואת האנשים יוצאים מן הבתים ומסתכלים בה מלמטה, מנפנפים בידיהם לעברה וצועקים. אז היא דורכת ברגלה על האוויר, שאותו היא חשה כמשהו מוצק, ומתרוממת גבוה יותר, מתניעה אגב כך זוג כנפיים, שהם בעיניה כמו משוטים, ומאיצה עוד יותר את מהירות השיוט. היא חשה את המאמץ ועימו גם אושר גדול – מין בריחה לעולם שכולו שלה, ושהאנשים מלמטה שרוצים לחדור לתוכו הם חסרי־אונים כלפיו.
במשך שנים רבות ממשיכה אסתר לסבול מהמאלאריה. היא מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים. דבר זה לא מפריע לה ביותר אבל האם אינה מרשה לה ללכת לבית־הספר, ואז אסתר רצה אל האקליפטוסים – שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתה ומחייה אותה ושם טוב יותר מאשר בבית־הספר. תמיד כשיש לה חום האם רוצה להשכיב אותה במיטה, אבל אסתר רצה אל האקליפטוסים, וכאשר האם מתלוננת על כך באזני גרדצקי, החובש, הוא נוהג לומר: “תני לה לרוץ לאקליפטוסים.”
האקליפטוסים הם הדיזינפקציה של האוויר. מצפון למושבה משתרעת ביצה ענקית. משם יוצאים היתושים בערב ואסתר רואה אותם בבית רוחשים כמו ענן מסביב למנורה. מן הביצה נודף ריח אפל של טחב ושל צמחי ביצה שמפיצים ניחוח מיוחד, ניחוח המאלאריה שרק האקליפטוסים מגרשים אותו. האקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי־אפרוחים, קינים־קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו, המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים, משירים קליפות יבשות. צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת־רעל מבחילה. ביצה נושרת מן הקן על האדמה, ולפעמים נופל אפרוח שאמנם כבר צמחו לו כנפיים אבל מקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל־כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואסתר מגרשת את החתולים העטים עליו. והנה – עוד אחד נופל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור־לרווחה וצפצוף־בכי ניגר מתוכו, והיא מחממת אותו בכפה ובוכה עימו. תרופת החינין מרה ממוות וכשבולעים אותה נעשה גם מר ועצוב על הנשמה.
דברים רבים מתרחשים שם, ואסתר שוכבת על החול הקריר, נושמת עמוקות, וטוב לה. החום יורד לאטו והיא חשה רעב. אימה קוראת לה מן המיטבח והיא רצה לקראתה – הקדחת חלפה.
ולא רק המאלאריה. “בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו – המחלות,” מספרת אסתר. בקיץ היא ואחיה מתכסים פצעים גדולים, מלאי־מוגלה. כל שריטה קטנה תופחת ומתלקחת, יוד אינו בנמצא ובמקומו שמים על הפצעים אבקת יודופורם צהובה. העיניים החולות – נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים, ושוטפים אותן ב“סובלימט”.
ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה “בת־מזל” בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי־טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת־ענק גלשה מאפה.
בשיר המוקדש לפתח־תקוה, כותבת אסתר ב־1976: "קדחתי את כל קדחותייך: / ‘טרצינה’ ‘טרופיקה’, / וסתם אחת – / בת ‘בלי־שם’ / כוסיתי פצעייך / וזבובים ירוקים / רחשו סביבי / ראיתי עלוקותייך / שוחות – / בחביות מי־השתייה / אבל בלילות – / בשוך הקדחת – " בנוסח קודם של השיר, ההמשך הוא: "כוכבייך שרו באוזניי / עם המיית החינין / הימנונים עתידים לבוא – "
ועם כל הסבל חשים הילדים כי הם צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, כעין עשבי־בר האוצרים בתוכם כוח ראשוני, שואבים בכל כוחם מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים מתפתלים, מוצצים לשד וגדלים. ובלשונה של אסתר:
אמנם היינו “שיירים”, החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני־המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך־גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת־עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאיש נהדר.
ברוך, האח הגדול, אינו קודח אף פעם, ואילו אסתר ואחיה הצעירים אלעזר ובנימין – אכולי מאלאריה, צהובי־עור. פעם אחת בלכתה מן הגן, לבושה בשמלה מעוטרת משבצות גדולות לבנות־שחורות, פגשה את אביה יחד עם חברו יעקב גינזבורג. הריבועים השחורים בוודאי הדגישו את פניה השחומים־צהובים שבהן נתערבב הצבע הירוק של עיניה. שני הגברים עצרו והאב פלט: “גרינער קלויסטער!” – כלומר: מגדל או צריח כנסיה ירוק.
קור עבר בעצמותיה. אסתר עדיין איננה יודעת את פירוש המלים, אבל הכינוי מרגיז אותה עד מאוד.
“ובאותו מעמד החלטתי,” סיפרה אסתר לימים, “אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה!”
*
כאשר המאלאריה גוברת ואסתר ואחיה הצעירים הולכים ונסחטים קופצת האם פתאום ומודיעה ליהודה: “די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת־הים, ולא, איני יודעת מה אעשה!”
המעמד הזה ממלא אותם שמחה גדולה – הם נוסעים ל“חי־טויבע”. המלון של חיה־טויבע שוכן בבית ערבי ישן אשר מטפסים אליו בגרם מדרגות צר ואפל ומדיף ריח של שתן, אבל משהגעת למעלה הרי זה ממש ארמון ערבי שיצא היישר מסיפורי אלף לילה ולילה.
“סאלון” רחב־ידיים אשר תקרתו גבוהה־כשמיים מעוטרת בציורים ססגוניים. מתחת לתקרה קבועים אשנבים עגולים סביב־סביב, ובעד האשנבים, העשויים זכוכית צבעונית, מסתננים אורות אגדיים. לאורך קירות הסאלון ספות צרות, רפודות כרים ומחופות בבד מקומי מפוספס כחול־ירוק, שזור חוטי־כסף. הרצפה הענקית עשוייה אריחי שיש־לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קוסמת לה במיוחד. ממערב וממזרח יש לחדר חלונות זכוכית ענקיים, שבמזרח אף נפתחים כדלתות ל“בלקון”, מרפסת מוקפת מעקה־ברזל נהדר, עשוי מעשה שבכה. שתי שורות חדרים נפתחים לשני צידי הסלון מדרום ומצפון. במרכז הסלון שולחן אוכל ארוך וכסאות וינאיים שחורים קלועי־קש. כאן אוכלים האורחים את ארוחותיהם.
המיטות נקיות אבל שורצות פשפשים, אך מי שם ליבו לכך. אוויר־הים ששוטף את הסאלון שוטף אף את ריאות הילדים ומחסן אותם. החום יורד מיד והם זוללים כמויות גדולות של מזון, קציצות־ענק ומרק ריחני ומקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח. הסודה ששותים אותה עם קוביות־קרח היא בשביל הילדים מן המושבה אטרקציה גדולה – שהרי בפתח־תקוה מי ראה מעודו קרח.
לפנות־ערב הם הולכים לים, ולבושים כותנות נכנסים כולם למים, ההמולה רבה, צווחות ורעש גלים וערב־רב של נשים ערביות ויהודיות המתרחצות בעוד כותנותיהן מתנפחות ולפעמים מתרוממות. רועדים הם יוצאים מן הים והאם מנגבת ומלבישה אותם.
מוכרי־הגלידה מכריזים “בוזה, בוזה!” – מוכרי־יסמין מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרים של פרחים לבנים מפיצי ריח שמתערב בריח המלוח של הים. קולי־תירס מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים וצולים עליהן קלחים ומכריזים עליהם בקולי קולות, ורוכלים של דברי־מתיקה מציעים למכירה “סוכר עמבר!” – סוכר הנישא חוטים־חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית־הגלים וריח־הים החריף, נכנסים באסתר ובאחיה כעין שיקוי מעודד. הקדחת חולפת, וממש תוך ימים אחדים מתחלף הצוהב בכעין־רמז לוורידות בלחייהם המסכנות.
אבל הנזק סופו שהוא בא. שנים רבות אחרי כן מודיעים הרופאים לאסתר, לאחר הריונות אחדים שלא עלו יפה, כי לעולם לא תוכל ללדת, לדבריה – בגלל המאלאריה שבה חלתה בילדותה.
7. חיבתה לחתולים, שנאתה לבובות, ליל הזמירים, וטראכומה. 🔗
באחד מאותם ביקורים ביפו רואה אסתר יום אחד גור חתולים זוחל בין הגמלים שרובצים בפתחה של חנות לקורות עץ אורן. ריח־השרף של הקורות ממלא את האוויר. הגור זוחל בין הגמלים ואוכל את כדורי־הגללים השחורים, שהטילו שמה, אכול ובלוע – ועיניו גדולות מרעב וגופו קטן וצנום, וצבע צהוב חיוור לו, ראשו גדול לעומת גופו, שהוא רק כחופן עצמות קטנות.
אסתר נעצרת. אימה מחזיקה בידה ומושכת אותה ללכת, אבל היא – עיני גור החתולים תקועות בעיניה –
"מכאן לא אזוז – " פורצת מפיה יללה איומה. לפתע היא רואה לפניה תהום של צער שזורם מעיני החתול הקטן ושוטף ומכסה את כולה. האם נבהלת, אבל אסתר מתייפחת ואינה זזה מן המקום. שום כוח שבעולם לא יכול להזיז אותה מן החתול –
מבטה של האם מתרכך. היא מרימה את הגור המסכן ונותנת לה אותו. אסתר מחבקת את החתול ומאמצת אותו אל ליבה, ויחדיו הם עולים לבית־המלון של חיה טויבה.
אסתר מסתכלת בלעג מהול בבוז על חברותיה הכרוכות אחרי סינר־האם, סורגות, תופרות ומשחקות בבובות. היא מעדיפה להתבונן בציפורים ובחיות, לשחק עם חתולים וכלבים ואפילו עם ארנבות קטנות. העגלים שנולדים ברפת הם ללא ערוך יותר מעניינים בעיניה מן הבובות המכוערות והמשעממות.
הנגר, שעוסק במשק של אביה בהכנת שקתות ועולים לשוורים, מכין לאסתר מתנה – עריסת־עץ קטנה בשביל בובתה – אבל העריסה עומדת ריקה כי אסתר אינה משחקת הרבה בבובות. הן מטופשות בעיניה: שקיק ממולא בנסורת, פנים שריח של צבע טרי נודף מהן, והשיער – צרור פשתן צהוב מכוער. וכשניבעה חור בגופן והנסורת נשפכת מבטנן ומרגליהן זוהי הרי ממש זוועה.
פעם אחת קיבלה במתנה בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות־עץ ולראשה העשוי מין סבון ורוד היו דבוקים חוטי־פשתן מוקפים בפס־נייר מוזהב. כשנתלכלכה הבובה שטפה אסתר את פניה במים, ומיד נמס כל הראש – והיא זרקה אותה בכעס.
בשובם מיפו הביתה משכיבה אסתר את גור החתולים בעריסת־הבובה ומאכילה אותו בחלב. הוא מסתכל בה בעיניו הגדולות ומתנפל על הצלוחית בלקיקות תאוותניות – עד שכרסו מתעגלת, ולימים עולה בשר על עצמותיו המסכנות.
החתול גדל ונעשה יפה ושערותיו הצהובות מקבלות גוון של זהב טהור, הוא יודע את שעות האוכל, רץ בעקבות הילדה כל היום, ולעת־ערב מסתובב סביב לעריסה ומביט אל אסתר עד שהיא משכיבה אותו ומכסה אותו היטב היטב והוא נרדם כילד.
כל זה נפלא בעיניה, שום צעצוע אחר אינו נחוץ לה פרט למקטרת־פח קטנה שנותן לה אביה במתנה, אולי מתוך הבנה לנטיותיה המוסיקליות – מקטרת־פלאים, שכאשר ממלאים אותה מים ונופחים בה – היא משמיעה קולות של ציפורים; זימרה נפלאה, כמעט טבעית, של דרורים ובולבולים לעת־בוקר, קולות שדומים לסלסולי־זמיר, ואמנם על מיכסה המקטרת מצוייר זמיר קטן. זהו הצעצוע האהוב עליה ביותר. מאוחר יותר עתידים להגיע למושבה זמירים אמיתיים ולמלא את הלילה בקולות שבאים כאילו מעולם אחר.
לימים היא תכתוב בסיפורה “סלוביי”:
דממה גדולה ומרחבים סביב המושבה בלילות. רק מן הביצה עולה קירקור הצפרדעים במקהלה בלתי־פוסקת. כשברי־זכוכית הנשפכים בלי הפסק על רצפה קשה. מין אשד בלתי־פוסק המלווה את לילות הירח בארץ הגדולה והריקה. אתה חש בשדות, בלילה, ומה שמאחורי השדות: שטחים ריקים, חול, ואדיות, והלאה, הרים מכוסי־אבנים, והם שותקים, בלילות – הם מתחברים עם השמיים ועם הכוכבים, והדממה גדלה פי כמה. אתה שומע את הדממה תוך שנתך. מעין השוויית לב להווייתך – ואתה שוקע בה ונעשה חלק ממנה –
ולפתע כאילו נפלה אבן לבריכה וניפצה לרסיסים את פני מימיה הרגועים. צלילים, צלילים רמים נועזים, מסולסלים, צלילים שלא שמעתי כמוהם מעודי. אני משפשפת את עיניי: העלה השחר? – אבל זה אינו שחר. זה ליל־ירח, רחב כים, עומד בחצות ליל ללא זיע – והצליל, הצליל מהו? האם ניעור מלאך באמצע הליל וממטיר אותו? ועוד שניים ושלושה צלילים בודדים, טלולים, ופתאום לגאטו ארוך, מין תקיעה שהיא אנחה ארוכה ונרגשת ונגמרת בשני צלילים חדים, רמים, מעודדים, עליזים. ואני קופצת מן המיטה, שמה עליי בגד כלשהו וסנדלים, ואני בחוץ – האוקליפטוס הגדול עומד קפוא ואור ירח ניגר עליו לבן, עילאי.
ומחביונו הקולות – קולות לא מהעולם הזה, איזה אשנב שמיימי רחוק נפתח ומגיר פלא גדול, חד־פעמי – ואני, רק אני, שומעת אותו.
הכל ישן מסביב. קירקור הצפרדעים הוא תשתית, ליווי – והסולן האלוהי מיהו? האם נשלח אליי רק אליי? איש אינו שומע אותו. משהו מרים אותי בציצית־ראשי ואני תלוייה בין שמיים וארץ, כשנחל־עידנים ממיס אותי ומחבר אותי לכל המערכה הזאת הגבוהה – חסד שמיימי, והודייה גדולה ממלאה אותי.
זהו! ופתאום אני על האדמה וחובטת בסנדליי את החול שמתחת לאוקליפטוס. זהו. זהו! אני צוחקת בגאווה מציאותית פשוטה, בניצחון ילדותי. זהו סלוביי –
סלוביי – זמיר ברוסית. היתה זו הופעת־אורח בארץ שהדהימה בנדירות שלה. קיץ אחד שלם שמענו זמירים באוקליפטוסים בפתח־תקוה. הם התפרסמו מהרה ואנשים היו קמים בלילה, או מאחרים שבת בכדי לשומעם. מאז לא שמענו זמירים.
במשך היום נכנסות לעיתים קרובות ציפורים מבעד לחלון לתוך הבית: סנוניות או פשושים. אסתר אוהבת לארוב להן, לסגור את החלון, וכשהן רוצות לצאת היא יכולה לתפוס אותן בידה ואז – להרגיש את גופן החם והרוטט בכפותיה. להחזיק בידה משהו שעף בשמיים – ניראה לה פלא גדול. היא נוהגת לקרב את הציפור לאוזן, להקשיב אל הדופק, לחשוב בליבה, הנה – עולם שלם אני מחזיקה בידי. לעיתים היא מרגישה כי הציפור בוכה, ומחזיקה בה עוד רגע, ואחר־כך משלחת אותה לחופשי.
*
אסתר אינה מספרת מהיכן מביא לה אביה את מקטרת־הפח, מקטרת הפלאים שכמותה אין כניראה לשום ילד במושבה. האם הוא הביא לה אותה בשובו מנסיעתו יחד עם משלחת באי־כוח המושבות לפגישה עם הברון רוטשילד? – לאחר חג הפסח תרס"א, 1901, הפליג יהודה מהארץ לפריז. אותם ימים היו ימים קשים לאיכרים: פרפורים אחרונים של פקידות הברון תוך כדי מעבר המושבה לעצמאות. הם עדיין נזקקים לסיועו הכלכלי, ועדיין זו תקופת כרמי־היין, בטרם באה ההתבססות על הפרדסים.
המשלחת נפגשה בפריז עם הברון ביום שישי, ה17־ במאי, בשעות אחר־הצהריים: “הוא היה כל כך תוקפני וגס עד שעוד מעט קט הייתי מתנפל עליו להכותו. מעולם לא קרה לי בימי חיי שבן־אדם יעליבני ויביישני בצורה כזאת ויצא נקי ממני,” כותב יהודה ביומנו. הברון אפילו אינו מציע לאיכרים לשבת, אלא צועק עליהם בגסות: “האיכרים הם גאנפ’ס, גנבים. את פתח־תקוה אינני רוצה להכיר עוד.”
“דמיי פרצו אל פניי,” מספר יהודה, “ושאלתי בהתאפקות: ‘התרשה לי לדבר?’ – ‘לא!’ ענה הברון בצעקה היסטרית. אז הסתובבתי על עקביי ופניתי אל הדלת. האם הכירני מזמן שליוויתיו בנסיעתו לזכרון־יעקב? אותו רגע קפץ הברון ממקומו אחריי, תפש בזרועי והחל להתנצל: לא עלה על דעתו להעליבני באופן פרטי. הוא מבקש את סליחתי. עניתי לו: ‘כיוון שהעלבת בצורה כזו את הציבור שלי כולו – אין בקשת הסליחה האישית מאיתי מפיגה את העלבון לציבור.’ הברון רטן כמה מילות התנצלות נוספות והושיט לי את ידו. מאין ברירה גם אני החזרתי לו יד.”
מפריז נסע יהודה דרך וינה לבקר במחוזות ילדותו שבהונגריה. ליד כפר־הולדתו סנט־אישטוואן הוא פקד את קבר אימו, וחרף קבלת הפנים היפה לה זכה, נפשו יוצאת כבר לחזור הביתה, לדיש ולבציר.
ב־16.6.1901, בטריאסט, לפני שהוא עולה באונייה לחזור ארצה דרך פורט־סעיד, מחכה לו בדואר שמור מכתב מלאה אשתו. היא מתלוננת על “המצרים האלה” – חברת יק“א, מיסודו של הברון הירש, שיישבה יהודים בארגנטינה ועתה באה על מקומה של פקידות הברון בארץ. כדי “לדלל” את מיספר היהודים מפטרת יק”א פועלים מעבודתם אצל הברון ושולחת אותם לחוץ־לארץ.
מטופלת בשלושה ילדים – ברוך בן השלוש־עשרה, אסתר בת השבע ואלעזר בן השנתיים – במשק ובבית החדש, היא כותבת על פקידי יק"א: “טועים הם טעות גדולה אם הם מדמים בנפשם שיהפכו את ארצנו לארגנטינה ויבריחו אותנו מכאן. לא! הורינו שפכו את דמם, וגם אנחנו, לא נזוז מן המקום המקודש בדם. עלינו להישאר וללחום עד כלות כוחותינו…”
אולי מנסיעתו זו מביא לה אביה את זמיר־הפח המופלא, הצעצוע האהוב עליה ביותר בילדותה. ואולם, בשום מקום אין היא מזכירה את נסיעת האב. חיים הויזמן מירושלים מספר כי אימו ביקרה בילדותה בפתח־תקוה ושיחקה שם עם אסתר ראב. לאסתר היתה בובה יפה, מיוחדת, שאותה הביא לה אביה לאחר שחזר מביקור בהונגריה. בירושלים היו הבובות עשויות סמרטוטים, ואימו קינאה באסתר על הבובה הזו. דבריו ממקמים את הסיפור קצת אחרי שנת 1901, לאחר שיהודה חזר ממסעו לפאריס ולהונגריה.
בגלוייה ששלחה אסתר שנים רבות לאחר מכן, ב־28 ביוני 1937, מפאריס, ליעקב רבינוביץ בתל־אביב, היא כותבת: “אני יושבת ברגע זה בבית־קפה ברובע הלטיני, נוער הומה מסביב, וכל־כך חבל שאין אני יכולה להיות כעת תלמידה שוב, ודיו לאמור את הפתגם הרוסי אשר אמר בראותו שאני משחקת בבובות שלי.”
אסתר למדה אצל רבינוביץ רק בבית־הספר החקלאי ב־1912 ואילך, והיא כבר כבת 18. אולי מדובר בביקור שערך בבית־הספר יק"א שנים אחדות קודם לכן.
*
מחלות העיניים מתרבות בייחוד בשלהי יולי ואוגוסט, כאשר האיכרים דשים את השיבולים במורג, וזורים במיזרה את הגרעינים. באוויר מתנשא אבק רב, החודר אל מתחת לריסי העיניים, מגרה את הקרנית, ואז מחלת הגרענת, הטראכומה – נדבקת בקלות בעיניים המגורות, שגם נוגעים בהן בידיים שאינן נקיות.
כאשר הרופא ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן מגיע ארצה באותה תקופה, הוא מגלה ש”בארץ־ישראל מרפא כמעט כל חנווני עיניים בתור פרס לקוני־סחורה בסכום 20 קופיקות, והוא מושח את עיני כל החולים באבן־העיניים, ‘לאפיס’, באותו מכחול ומאותה צנצנת." בקושי הוא מצליח לשכנע את הוועד להוציא פקודה האוסרת על הריפוי הזה, מתוך איום של סגירת החנות, וכן מזמין מפאריס כמה מאות משקפי־שמש כחולים להגנה.
אחיה הגדול ברוך מביא אותה כמעט בכוח רכובה על־גבי חמור אל החובש גרדצקי. החדר של “בית הרפואות” מלא בכיות וצווחות של ילדים ואימהות. פצעים נפתחים, והמוגלה מתפרצת כזרם, ולעיתים היישר לתוך פניו של החובש. עיניים טרוטות מטראכומה, שהחובש משפשפן באבן הכחולה ושורף את גרגירי הפגע. קערה גדולה מלאה צמר־גפן מגואל בדם ומוגלה עומדת ליד החובש, וריחה אטום ומעלה בחילה.
על הקיר תלוי כיור של פח ומביטנו משתרבב ברז קטן. סילון דק של מים זולף מן הברז, וגרדצקי החובש טובל בו את קצה אצבעותיו ומנגבן במגבת לבנה שזבובים צובאים עליה. בפינת החדר, על הריצפה האדומה, יושבת בדרך־כלל חבורת ערבים חולים. מזמן לזמן אחד הגברים מכעכע ויורק על הריצפה, אוסף לאיטו את הכאפייה, מכסה בה את מחצית פניו ומתכרבל בגניחה. הנשים השחומות, חיוורות מחולי, צמידיהן מצלצלים, וידיהן אדומות מצבע חינה. זרי זבובים עונדים לעיני ילדיהן החולים, ואיש לא מרים ידו לגרשם.
את גרדצקי החובש אסתר שונאת. איש גוץ ורזה, והיא כמעט גבוהה כמוהו. בטן עגלגלה, זקן אדום, מחולק באמצע ומגיע עד לביטנו, עיניים ירקרקות, מתחת למשקפי־הפנסנה הקשורים אל צווארו בפתיל שחור. ידיו קטנות ורשעיות, צהובות מעישון, בידיים אלה הוא צובט את לחייה בחיבה, ומדיף עליה ריח־טבק, ובידיים אלה מורח את עיניה בלאפיס בוערת כאש. בתנועת־יד אחת הוא מפשיל את ראשה, מטיל אותו בין ברכיו הקשות כבתוך צבת, בעוד ברוך מחזיק את ידיה לבל תפריע לחובש, וכל גופה מפרפר. מגע של אש בתוך העיניים, הלאפיס מטפטף לתוכן – אך זוהי התרופה היחידה והיעילה ביותר.
אבל בסוף הטיפול מוציא גרדצקי קופסת־גפרורים זעירה שנתרוקנה, ועליה תמונה נפלאה. ומושיט אותה לילדה, כפיצוי על הכאב שגרם לה – תמונות! איזו תאווה יש לה לתמונות. אסתר להוטה אחריהן, בייחוד אם הן צבעוניות, היא גוזרת אותן מתוך עיתונים של האב, ה“גרנטלאובה”, ומקשטת בהן את הקיר שמעל מיטתה.
יום אחד היא גונבת צרור שלם של תמונות מהמכתבה של חברתה לורת פסקל בבית־הספר. היא אינה יכולה לעמוד בפני הפיתוי להחזיק את התמונות האלה בידיה, להזין בהן את עיניה בכל עת שתרצה.
אלה הן תמונות בשלל צבעים של חיות, של פרחים ושל עצים שלא נגזרו מהעיתונים אלא כך ניקנו: כלב הוא כלב לכל גווניו וצורתו, שושנה היא שושנה, והכל מנייר קשה ונוצץ שאפשר להעביר עליו את האצבע ולמששו.
האם שואלת: “איפה לקחת את התמונות?”
אסתר משיבה שלורת נתנה לה אותן, ומרגישה פחד בגלל השקר, אבל כשהיא מתבוננת בתמונות – אין היא מרגישה פחד כלל, כאילו ביושר הן שייכות לה.
*
למן הילדות שורר אנטאגוניזם בין אסתר לבין אחיה הגדול ברוך. הוא איש מעשה, מלגלג על חלומות וחולמים, והיא ההיפך ממנו. אף שבילדותה הוא אהב אותה והרכיב אותה על כתפיו, היא זוכרת בעיקר את מריבותיהם.
אחיה מלגלגים עליה, מבטלים אותה: ראשית, היא ילדה, ודבר זה עצמו בלבד הוא חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממנה. ברוך ממציא לה כינוי, השניים הקטנים לומדים ממנו. היא נגדם – והם נגדה.
מספרת אסתר בקטע הפרוזה “עונות השנה היו חג בשבילי” שנכתב ב־1969:
ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי. מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם “יפהפיים”; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת־יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת־יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי־נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי־עט שהם לרוב פרופילים של בני־אדם.
לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי־בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות־גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –
אחיי היו רזים ואכולי־מאלאריה כמוני, ואיזה “שדיות” ו“דווקאיות” היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות־ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –
הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן־מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע־עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות־ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל־זהב בכל – והכל “הלך לו”, הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.
אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר־פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם. הדבר היה מאוד יוצא־דופן בימים ההם.
8. בירושלים, אצל סבתא חנה שיינברגר, כחולת העיניים. 🔗
כאשר פניה של אסתר נעשות רזות וצהובות, עיניה הירוקות נקרעות לרווחה, וכולה טבולה במאלאריה, למרות החינין, וכאשר גם השהות במלון של חיה־טויבע ביפו, והרחצה בים, אינן מועילות – לוקחים אותה לירושלים אל סבתה מצד אימה, חנה שיינברגר, שגרה בדייטשער־פלאץ, בתי מחסה, בעיר העתיקה, והיא כבר אלמנה מבעלה מנחם־מאניש.
הסבתא תמירת־גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי־קטיפה שאסתר מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי־עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה־אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מהנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.
לסבתא שני חדרים קטנים וחצר זעירה, מסויידת כחול וכולה כוכים, ובהם קופסאות־פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו“רודה” ריחנית, שסבתא קולעת בצמתה של אסתר כנגד עין־הרע. השתיים נוהגות לאכול במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור־הפחם הקטן המהבהב תמיד.
אסתר, כאילו נפתחות לה ריאותיה באוויר ההרים, והיא נושמת עמוקות. באמצע הלילה היא שומעת קול משונה מן האשנב שמעל מיטתה. היא עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, סמוכה, ושם, על הרצפה, פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר־חרס ונר דולק דבוק בו, וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו, הנר, המחצלת, ופני מתפלל זקן שמונחים במאוזן, ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים.
היא נבהלת למראה אבל לא זזה מהמקום כי היא מרותקת. רגליה טובעות בכרי־המיטה כבמים, והיא סופגת אל קירבה את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניה – הנה עוד רגע יפול עליה והיא תישרף, יחד עם הזקן הבוכה: “ירושלים, ירושלים.”
לפתע נפתחות שתי זרועות חמות – סבתה נושאת אותה אליה לחדרה ולמיטתה, אסתר טומנת פניה בריחה, ריח תפוחים, ונרדמת.
בבוקר מעירה אותה סבתה, רוחצת את פניה וידיה במי־בור רעננים, ויוצאת. אסתר רואה אשנב והשמש זורחת בו. מטפסת על שולחן, תוקעת ראשה באשנב, ורואה קיר עבה מאוד הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשה, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי. והרחק יותר כפר, כפר השילוח, סילואן, והוא עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי־ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי־קולות שמגיעים עמומים לאוזניה – ערביות נושאות לולי־תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.
אסתר נושמת אוויר טרי, רואה באופק הרים כחולים, עגולים, כיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם. ולפתע מן השמיים ניתך ים־צלילים, צלילי־פעמונים, שמעודה לא שמעה כמותם במושבה. הם יפים להפליא, הם מזמרים, הם משבחים, הם מרוממים והם ניתכים כגשם רענן על פניה ושערותיה – בשמחה, בחגיגיות, והילדה מתחילה לשיר בליווי הפעמונים –
פתאום נכנסת סבתא, אסתר על השולחן שרה בקולי־קולות, בסופראן הצלול שלה – "חושו אחים חושו, נרימה פעמינו – " והסבתא נרעדת: “פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם?” – ובתנועה חפוזה היא תופשת את הילדה ומורידה אותה בחבטה על הרצפה.
*
חוויית הביקור אצל סבתה בירושלים נחרתת עמוקות באסתר. ב־1930 נדפס בספר שיריה הראשון “קמשונים” השיר “סבתות קדושות בירושלים”, המסתיים בשורות: “עלה ריח בגדיכן באפי, / ריח נרות־שבת ונפטלין”, גיבורתו היא סבתה חנה שיינברגר, אשר ב־1971 שבה ומופיעה בסיפור “אצל סבתא”.
ב־1979, ואסתר בת ה־85 חיה בבית־אבות טבעון, מזמינים אותה חיים באר ויהואש ביבר לסיור מטעם “בית הסופר” בירושלים, בהנחיית חיים באר – “ירושלים של ספרות, בעקבות סופרים ויצירותיהם”.
מצב בריאותה כבר אינו מאפשר לה לבוא, אבל במכתבה לחיים באר, מאוקטובר 1979 לערך, היא מודה לו ומספרת שירושלים תקועה בילדותה כיהלום קשה ומפיץ אור. התקפות־המאלאריה שלה היו נעלמות באוויר ההרים, חושיה הצעירים קלטו זרמי חיים והווי, כאותו תיקון־חצות של הזקן השחוח בחצרה של הסבתא – כל מערך החיים העצוב והמיסטי ביחד עם ההקלה מן המאלאריה – פעלו נפלאות.
בירושלים פגשה משהו מגובש, עתיק וחזק, שהיה שונה מהווי המושבה, והיישוב החדש כולו, שבעיניה היה עדיין חסר צורה, ספוג רעיונות ואידאלים ושירים לאומיים פתטיים. והיא מספרת לחיים באר גם על חוויית הפעמונים, ששמעה אז לראשונה בחייה: “הנצרות עם מוסיקת־הפעמונים: זו שמפניה היו אנשי העלייה הראשונה והשנייה מחווירים – זו ניתכה עלי כגשם ברכה. ה’דויטשער־פלאץ' היה בשבילי כעין ‘פנטיאון’ של העם, והפעמונים בין הקירות העתיקים מוגני המזוזות עשו בי נפלאות.”
בהשפעת פנייתם של יהואש וחיים נכתב כניראה השיר הירושלמי־ההיסטורי של אסתר “אני רק גלגול”, שאותו שלחה אלי כחודש לאחר־מכן, ב־15 בנובמבר 1979. בפתיחת הפואימה היא מכריזה: "אני רק גלגול / של אישה / נולדתי על מדרגות / הר ציון מול ירושלים – " היא מטיילת ברוחה בירושלים, עדיין ילדה, אך הסיור מתרחש לפני שלושת אלפים שנה, כאילו היא מבקשת להתנצל ולומר שמאחר שנבצר ממנה הטיול הפיסי, היא שולחת במקומו טיול היסטורי־פיוטי; ונקל לראות את קשריו לזכרונותיה הירושלמיים, שאותם שירטטה במכתבה אל השניים.
המשוררת ש. שפרה אמרה לי על כך: “חשוב כמה עוד שירים נפלאים היתה אסתר כותבת, אילו זכתה לקצת יותר עידוד.”
*
חנה שיינברגר היתה סבתו של ר' ישעיה שיינברגר, שהתפרסם בשנות ה־50 וה־60 כ“שר־החוץ” של “נטורי קרתא” והיה בן־דוד של אסתר. לבני משפחת ראב בפתח־תקוה לא היה קשר עם קרוביהם שבבתי אונגרין ובמאה שערים; הם נהגו לכנותם בשם “השחורים”, ומעודם לא התגאו ב“ייחוס” השיינברגרי.
בשנות לימודיי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה בירושלים התיידדתי עם ר' ישעיה, בעל העיניים הבוערות והמראה הסגפני, והייתי בא לבקרו. הקירבה המשפחתית היתה חזקה בעיניו מכל חילוקי הדיעות, ונקבעו בינינו יחסים יפים, שנמשכו עד למותו, גם בחליפת מכתבים. פעם אחת אמר לי, ספק ברצינות, ספק בלצון: “כאשר נתנו את ליאה (הוא ביטא את השם ביידיש) ליהודה – היה מחסור בגברים בירושלים!”
כלומר, הוא מצידו כלל לא מתגאה ב“ייחוס” של דודתו לאה, שהלכה להיות אשת איכר בפתח־תקוה, אבל אולי גם התכוון לכך שיהודה היה גרוש כאשר נשא את לאה.
*
גם בהיותה בת שמונים מכניסה סבתא חנה, אימה של לאה, אטמוספירה מיוחדת לבית המשפחה כשהיא באה לביקור מירושלים עמוסה כל טוב – ממתקים, עוגות, שמלות וצעצועים. יהודה אוהב אותה אהבת־נפש ונוהג לנשק את ידיה. קולה חבוי בתוכה ודיבורה איטי, לוחש כמעט. היא נקייה להפליא, מרשרשת בחולצות מעומלנות, לבנות, ועיניה מאירות את כל הבית בצבען הכחול רענן.
למחמאתה של תמר אבידר על הופעתה התמירה והמטופחת, משיבה אסתר: “זה רק עניין של גזע. גם הסבתא שלי ניראתה כך. דקה, רגליים יפות, עיניים כחולות כשל ילדה, בשמלת תכלת מעומלנת. היא יכלה לשמש מודל למודיליאני.”
כשהסבתא באה מעבירה האם לידיה את אסתר, ובעיקר את הטיפול בשערה. הסבתא חופפת בעסק רב את שערה הארוך והמתולתל של הילדה. שערותיה רכות כמשי ומגיעות עד לעכוזה הקטן. הסבון נכנס לעיניה של אסתר, סבתא משפשפת חזק, הילדה צורחת ואחר כך ממשיכה לפרפר תחת ידי סבתה כי לא קל לסרק סבך שיער כשלה. במסרק לבן צפוף שיניים צדה הסבתא את הכינים ואת ביצי הכינים הלבנבנות שניטפלו לקרקפתה. “חזק! קלעי את הצמות חזק! עוד יותר חזק!” מורה אסתר לאורחת מירושלים, וסבתא נשמעת לה. התוצאה טובה למדי – הצמות קלועות חזק ככל האפשר. “קשרי!” שבה אסתר ותובעת, וסבתא קושרת לה סרטים אדומים בקצות צמותיה, עניבה לצמה. בזה תם הפולחן, ואסתר המחייכת חשה עצמה חופשייה לשבוע ימים.
“תמיד היה בי משהו יוצא־דופן, המורים אהבו אותי ולכן הבנות קינאו בי,” מספרת אסתר לראובן שהם, “היה לי שיער ארוך שאמא קשרה בו סרטים גדולים אדומים כדם וזה בלט ולכן תמיד משכו לי בצמות.”
9. היתקלותה באיש הקשה אוסישקין. 🔗
יום אחד, כאשר אסתר שוטפת ממי־הסבון את מיצי, חתולת האנגורה שלה, ואחר־כך עוטפת אותה במגבת ישנה ומניחה אותה בשמש להתייבש, נוחתת עליה לפתע־פתאום הפקודה: “בואי!”
כאשר האם פוקדת עליה אי־אפשר לסרב. יש לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שאותה היא תוקעת בין כתפיה הרזות של הילדה ומכוונת אותה לאשר תרצה. כך גם עתה, כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיה, מנקה את רגליה היחפות מן החול, ומוליכה אותה היישר ל“סאלון”, משם בוקע בליל־דברים ביידיש, בגרמנית וברוסית. עניין רגיל הוא בבית יהודה ראב שמבקרים בו עסקנים ציוניים מחוץ־לארץ, וידידים ומכרים מבין הדמויות הבולטות ביישוב העברי החדש. אסתר עוברת על פני שורה של אנשים ומושיטה להם את ידה לשלום באותה תנועה שבה היא רוכסת בחורף את כפתורי נעליה הגבוהות. ליבה נתון, לאמיתו של דבר, למשהו אחר. היא חוששת פן החתולה, שעזבה אחריה, שבה ומתגוללת עתה בחול החם ושערותיה הארוכות והמשייות קולטות לתוכן קוצים ואניצי־קש.
אסתר יודעת בדיוק מה עליה לעשות. עליה לתת “מיספר” – לשעשע את האורחים ולדקלם באוזניהם שיר עברי בפאתוס רב:
“שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! / הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע.”
או בקול נוגה ורך:
"דליה דליה, אין את ענייה. / אנה תסעי – – – "
הפעם היא בוחרת לשיר באוזניהם את “אשא עיניי אל ההרים”, מזמור תהילים שמורתה הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי. לאסתר קול סופראן חלק, והיא פותחת פיה ברחבות ובתמימות, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, מבטאה את מילות הטקסט העתיק בקלות ובפשטות, ובמקום שילדות אחרות מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עולה היא בקלות לטונים הגבוהים של הפינאל, ומסיימת בצליל רם ונקי.
רעם של מחיאות־כפיים ניתך עליה. היא עומדת על מקומה כברווז בגשם, ובעקשנות מביטה רק אל אימה. מחכה לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות אינו ניתן.
שתי עיניים קרות מוזרות צצות לפניה, וקול קשה פונה אליה:
“הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפאריס או בירושלים?”
עליה לענות מיד, לעשות את חובתה. פאריס? מעודה לא שמעה שם זה. במוחה חולפים שמות שונים: ראש־פינה, זכרון, רחובות, גדרה… פאריס זה אולי כפר ערבי אחרי גדרה?
בסופו של דבר היא עונה בקיצור נמרץ: “ירושלים!”
ומיד רואה לפניה את האשנב בבית סבתא, כשמתחתיו ניצב שולחן ועליו שרפרף; כשעולים על השרפרף ומוציאים את הראש דרך האשנב משקיפים על פני נחל קדרון ורואים חמורים טעוני־שקים וערביות עטורות סלי־ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – ‘אשא עיניי אל ההרים…’ מהדהדות המילים באוזניה, ופתאום היא מרגישה על פי תגובות הנוכחים שקלעה היטב ומילאה את חובתה, ומבלי לחכות לאות – היא קופצת קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופורחת החוצה.
המעמד מתרחש בשנת תרס"ג, 1903, כאשר מבקר בארץ־ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין במטרה לאחד את היישוב כולו באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. כדי לממש את מטרתו מבקר אוסישקין בכל המושבות, מגיע גם לפתח־תקוה ואגב כך סר לביקור אצל יהודה ראב. לימים יספר יהודה בספר זכרונותיו את גירסתו שלו לפגישה:
מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. “היכן את רוצה לשבת?” (רצה לומר – לגור).
“בכיתה השמינית,” ענתה.
“לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?”
“אתה חושב בירושלים?” – שאלה, – “לא, כאן בפתח־תקוה.”
אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: “כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?”
“לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!” ענתה הילדה בכעס.
עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:
“את הדברים האלה שמו בפיה…”
ובכן, לו ענתה הילדה “בפריז”, הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל“צרפתית” ולהגירה לחוץ־לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון “לראות”, אלא לסלף…
לאחר שנים, באחד מן הקונגרסים הציוניים, נמצאת אסתר באכסניה אחת עם אותו “איש ברזל” בעל עיניים קרות. היא יושבת באולם־הכניסה, לפניה גל מעטפות וגלויות וכולה שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצות העיניים ההן מעליה:
“כותבים הביתה, מה? – ‘אשא עיניי אל ההרים?’…”
10. יהודה בעיני בתו אסתר. 🔗
יהודה בעיני בתו הוא איש מופנם, מלא סתירות ומלחמות פנימיות – אך כלפי חוץ שקט ומאוזן מאוד. שומר מסורת, אך לא הולך לבית־הכנסת אלא בשבת, ומאוחר יותר – אפילו לא בשבת. מתהלך גלוי ראש, אינו מתפלל שחרית ורק את השבת שומר בקפדנות – קידוש, זמירות ומנוחה שלימה.
אסתר מעידה על כך בזכרונותיה:
היינו באופן טבעי מקהלה בשלושה קולות – והזמירות שלנו משכו קהל אל מתחת לחלונותינו – אבא היה שר באס, אמא ואני סופרנים, והאחים אלט – בזמירות נכללו קטעי־אופרה שיהודי אונגריה וגרמניה הלבישום פרקי תהילים ותפילה.
דווקא בסוף ימיו היה לו מאבק עם בוראו – היו ימים שפתאום היה מניח תפילין, ולאחר זמן מפסיק – עד שלבסוף שמר רק כלפי־חוץ על המסורת, והלך לבית־הכנסת רק בשבת ובחגים.
לרות בונדי תאמר: “אני בת אבי, לא בת אימי.” כל השנים רואה עצמה אסתר כבתו של אביה. בפני תמר אבידר היא מתגאה באומרה: “גם את האף הרחב ירשתי ממנו, ועם אף כזה אי אפשר להיות יפה, נכון? רק מי שיש לה רוח צעירה יכולה להעלים אף כזה.”
ובשיחה עם ראובן שהם היא מרחיבה ומספרת:
אבי השפיע עלי מאוד בלי שידע על כך. תמיד רצה שאתחתן. והוא צדק. הייתי צריכה להיות אם לעשרה בנים. זה ליקוי בנפשי. אבי היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני אם כי לא ידע על כך. לא היה צריך לדבר איתו הרבה. כמעט שלא דיברנו, היינו מבינים בשתיקה. היה יהודי שברח מן התכליתיות היהודית. קראו לו יהודה־גוי – צירוף אבסורדי. הוא היה מודד את גובה החיטה לפי גובהי. היה מכניס אותי לשדה לראות האם השיבולים מכסות אותי, ורב היה סיפוקו אם לא היו רואים אותי. הוא היה משורר וסופר בכוח.
לדעת אסתר היה אביה לא רק סופר בכוח אלא גם צייר בכוח. במכתב לברוך אורן, סופר לנוער ומנהל בית יד לבנים בפתח־תקוה, היא מספרת:
בימים הרחוקים לא היתה כל תמונה ופסל בארצנו, לא היו ספרי־ילדים מצויירים, ולא היו תמונות שתשעשענה אותנו – ולכן היה אבא מביא גליונות נייר מחנותו של דיסקין, נייר־כתום שעוטפים בו דגים מלוחים, וצייר לנו בעיפרון חיות אריות ונמרים תוכיים וטווסים, בייחוד הצטיין בציורי סוסים, חבל שלא נשתמר דבר מכל זה – אני זוכרת כיצד לעג למרדכי הויזדורף שצייר אנשים לילדיו עשה עיגול בתור ראש וארבעה קווים במקום גפיים – עמד [אבא] וצייר אדם ממש חובש כובע רחב שוליים. תבונת הכפיים שלו היתה של פולח־אדמה ו“פסנתרן”, מהוקצעות, בעלות שרירים ויפות כאחד.
ואכן, נשתמר ציור מ־1944 שבו צייר יהודה ראב מהזיכרון את השומר היהודי־הבגדדי האגדי דאוד אבו־יוסף, שאיתו שמר על שדות המושבה ב־1879.
לעת ערב היא אהבה לשבת על ברכי אביה, ללטף את שערותיו ולהקשיב לסיפוריו. יש לאב רעמת שיער, ובאמצע – צלקת צרה, מהמצח ועד העורף, מזכרת לקרב נבוטים שהתחולל עם ערביי הסביבה לאחר שניסו לעלות על אדמת המושבה ולפגוע ביבול. האב נוהג להעביר את אצבעה של אסתר לאורך הצלקת, וזו נחרתת היטב בזכרונה. “כל זה כאב לי, השאיר שריטות בנפשי וגיבש שינאה כלפי הערבים שאיני יכולה להשתחרר ממנה עד היום.” היא התוודתה באוזני ז. יואלי בראשית שנות ה70־.
לדבריה היה בו קסם אישי רב וכשרון סיפורי בולט. אסתר ואחיה מעולם לא השתעממו בחברתו. היתה בו שובבות רעננה ומעודדת – אבל אוי ואבוי אם מי מהילדים הרגיז אותו, אפילו את ידיו הכבדות לא מנע מהם, הוא היה מעניש ומכה!
בהיזכרה במכות שחטפה מאביה, סיפרה אסתר:
קיבלנו זאת באהבה כי כדאי היה, הכבוד אליו גבל בהערצה – אמיץ היה ללא חת, זקוף גו, אפילו גאה, ומקורי מאוד בכל הליכותיו – ולכן היה קצת זר לאנשי העיירות הרוסיות, תושבי פתח־תקוה. הוא סטה מן המקובל, היה מתלבש באופן אורגינלי, לובש בגדי קורדרוי בחורף, עם מגבעת לבד רחבת שוליים שהלמה אותו להפליא, מגבעת אפורה, דומה למגבעת אוסטרלית וצבועה כצבע עיניו האפורות־ירוקות, וזקנו השחור עוטר את פניו העגולות. לא גבוה, רחב־כתפיים ואיתן, היה מתהדר בפניי ובפני אמא – ביום שישי, כאשר הגישה לו כתונת נקייה, היה פושט את המשומשת ומתרברב בחזהו הרחב, מכה באגרופו קשות בחזה, ואנו שתינו, אמא ואני, צורחות ומונעות אותו מזה, והוא לועג לנו, לשתי “נשותיו החלשות”.
היו לו חגורות עור רחבות, וכותנות כחולות – שהיו דוהות בעובדו בשמש – והולמות אותו עד מאוד. פעם חזר מיפו ב’פפחה' צ’רקסית מעור כלב־ים לראשו, ואמא תפשה אותה, חבשה לראשה ורצה לראי. שניהם היו צעירים ונפלאים מאוד בעיניי. פעם ראיתי את אבא לוקח את אמא בזרועותיו ומנשק לה – לעולם לא שכחתי תנועה זו שלו, היה בה רוך נפלא וגבריות נעלה, מעולם לא ראיתי יותר דבר כזה. הם לא ראו אותי, ואני שמרתי תמונה זו בקרבי עד היום הזה.
וזו אינה הפעם היחידה שאסתר מוצאת את אימה חובשת את כובעו של האב מול הראי.
בהיותה כבת עשר או יותר, התרשמה אסתר מהמהפכנית הצעירה מניה וילבושביץ (לימים שוחט), שנהגה לבקר בביתם ושחיבבה בעיקר את יהודה. בלאה אין מניה מוצאת עניין, רואה בה אישה מהדור הישן. לאה מצידה מכנה את מניה בלגלוג: “דער ‘חצי־זכר’”. ואכן, מניה היתה גברית. אסתר זכרה את קולה, מעין אלט נמוך, ואת לבושה הגברי, ובעיקר את ראשה, שחבוש היה תמיד כובע גבר. מניה בולטת ושונה מהנשים הביתיות, הלבושות מלמלה וחיות בצל הבעל.
לאה מקנאה מפני שיהודה נמשך לבחורה המשכילה, בעלת האופי הגברי, ויושב איתה שעות בסלון האפלולי – בעוד לאה עוסקת בעבודות־הבית ואינה שמה לב אליהם כלל. השניים שקועים בשיחה בשפה הגרמנית, ולפעמים הם מתווכחים בקולי־קולות ובחום, ואז לאה מביאה את הקפה לסלון, והשניים משתתקים בבואה.
אם כי אסתר אינה מבינה את הכל – היא מרגישה שבין אביה למניה יש מלחמת דיעות; האב הוא במלוא־אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נוצצות בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב־כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב.
בזכרונותיו, שנכתבו ב־1930, אין יהודה מזכיר את מניה שוחט, אך מקדיש פרק ל“ימי העלייה השנייה”, לקונפליקטים שנתגלעו בין בני פתח־תקוה, שנחשבו בזמנם כפורצי־גדר בעיני הירושלמים, לבין הצעירים יוצאי רוסיה, שבאו “לעשות ריבולוציה!” – הוא אומר כי קשה לו הדבר לכתיבה כיום, “כשם שהיה קשה לפנים בעת התגלעות הניגודים, ובעת הוויכוחים ללא מוצא עם כמה מהפועלים שלי, שעכשיו הם מן העומדים בראש תנועת־הפועלים ואפילו בראש היישוב, ושנישארו עד היום ידידיי האישיים…”
לאחר שמניה צובטת קלות את אסתר בלחייה ונפרדת מהמשפחה, משתררת דממה – ואז מעירה האם לאב, בחוכמה ובקרירות:
“נו, מה סיפרה לך ה’חצי־זכר'?”
יהודה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של לאה, והכל שב למקומו.
פעם אחת, לאחר אחד מביקוריה של מניה, נכנסה אסתר לחדר־השינה של ההורים ומצאה את אימה עומדת לפני הראי, היחיד בבית, כשהיא מודדת לראשה את כובעו רחב־השוליים של יהודה, מסובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות –
בראותה את בתה פרצה בצחוק ואמרה:
“מניה בולבושביץ!”
והצביעה על עצמה.
*
באחד מימי הקיץ הראשונים, בתקופת קציר־החיטים, נחלה האב קשות. בסיפוריה “ריפוי בעיסוק” ו“משפחת סלומון” מתארת אסתר את דרך הריפוי המיוחדת שנוקט בה חברו, לייב סלומון:
אבי חולה. זה דבר נדיר. מעודו לא נגעה בו המאלאריה. הוא לוקה ב“דיזנטריה” – אבל ממשיך לעבוד. מתחת לעור השחום התפשט חיוורון: מין תערובת של שיזפון וצוהב. יש לו מאכלים מיוחדים וכלים מיוחדים – ואמא קפדנית, אבל הוא אינו מבריא – יום אחד נכנס לפני־הצהריים עם העגלה לחצר, ואמא נבהלה. “אני מוכרח לשכב,” אמר, והלך ישר לספה שלו, שכב ונירדם.
לעת־ערב בא ידידו לייב סלומון. כפי הניראה הזעיקה אותו אימי – כך היתה עושה לעיתים, כאשר קשה היה לה להשתלט על אבא.
לייבה נכנס, צנום, עמד ברגליו העקומות. לבוש היה במכנסיים צרים, שהבליטו את עקומת ה־O של רגליו; הפֶס (תרבוש אדום תורכי) מהוה וציציותיו מלפנים והן מפזזות. זקנו הצהוב עטר את פניו הבהירים, והעיניים הכחולות התיזו ניצוצות.
"אידה – " פתח, כלומר: מה העניין?
“אני חולה. יש לי ‘דיזנטריה’, והיא לא נותנת לי לאכול. אני נופל מרגליי ואיני יכול לעבוד.”
אמא החלה לרטון ולהצטדק, ולייבה, בלי אומר, דחף אותה הצידה, ניגש לארון־המזונות, הוציא שש ביצים גדולות, פנה לסל־הירקות, ובחר לו שלוש עגבניות ענקיות, פלפלים ירוקים, ואמא מדדה אחריו בבהלה:
“לייבקה, בשם־אלוהים, מה אתה עושה? – החלטת להרוג אותו?”
והוא דוחף אותה הצידה, ואינו נותן לה לגשת לכיריים. ניגש, מפוצץ שש ביצים, חובטן במרץ, רוחץ ידיו ומתחיל להכין סלט בקערה גדולה.
“לייבה, מה אתה עושה?” – זועקת אמא.
“צאי מן המיטבח, אינעל אבוקי!” – אבל מילים אלה מלוות כתמיד בעצימת אחת מעיניו הכחולות, משמע – אינו חושב כך באמת.
אמא מסתלקת מן המיטבח ובוכה, ואני רתוקה לתנועותיו של לייבה, וחושבת: הנה הוא הולך להרוג את אבא שלי, הנחמד – ופתאום גם אני בוכה.
"צאי מפה, יא בינת, אינעל – " הוא חוזר על הטכס אבל אינו גומר אותו ודוחף אותי החוצה.
כעבור כמה רגעים, יושב אבא עם לייבה ליד שולחן המיטבח, כל אחד צלחת של חביתות ריחניות לפניו ומתבלים בסלט, שריח הפטרוסיליה החריף והנעים עולה ממנו, ואני עומדת בפתח, וחושבת: הנה רוצח־אבי. עליי להתפרץ, לחטוף את הצלחות המלאות מזון מעל השולחן. אבל איני מעיזה.
והם יושבים, אוכלים בכל־פה, טובלים לחם טרי, שחור, בציר־הסלט, ותוחבים באצבעותיהם חתיכות ענקיות של חביתה לפיהם, ואני חושבת: הנה יפול אבא מת מעל הכיסא.
בינתיים קם לייבה והולך ישרות למרתף ומוציא משם בקבוק ישן, מביא כוסות, והם שוטפים את הארוחה ב“משקה” שריחו כריח המרתף שלנו. אוכלים ושותים, צוחקים, ו“שתי הנשים” עומדות בפתח ובוכות –
"הסתלקנה מכאן, אינעל – " והוא אינו גומר, ואני ואמא בורחות לחדר־השינה מחבקות זו את זו ובוכות.
לייבה כבר ב“גילופין”, והוא מתחיל לשיר איזה פרק חזנות. אבא שותק, אבל הוא נהנה. החיוורון עזב אותו פתאום ועיניו הירוקות נוצצות. והם יושבים עוד ויושבים, משוחחים, צוחקים בכל פה – עד שעה מאוחרת. ואני נירדמת במיטתה של אמא.
למחרת, כשבא אבא כרגיל בערב מן השדה, פניו שזופים ושבעים, ישב לשולחן ואמר לאמא:
“לאה, אני בריא, ורעב כזאב. תני אוכל. שמעת? תני אוכל!” – ואני נדהמה מן הסגנון הבלתי־רגיל הזה וחושבת: כן! זהו. זה החבר שלו. מעשה־ידיו של לייבה.
ואמא, כנועה ומאושרת, מגישה לו ארוחה מלאה, ריחנית, כיד הבישול הטובה עליה.
היתה בו מנשמת אמן בלייבה זה, שאהב זמרה ונגינה, משהו מן הבוהמה היה בו – לא היה דומה לו בין כל אנשי המושבה. קסם רב היה באיש הזה ואבי אהב אותו אהבת־אח. הנה הוא ניצב לנגד עיניי, כחי, הבוהמיין הראשון שראיתי בימיי – במכנסיים צרים, כמעט כאלה של היום, בזקן הבלונדי המחודד והנוצץ, בעיניו הכחולות הממצמצות ומלאות הצחוק. מין קונדס פיקח. כשהיה רואה אותי, היה מסנן מבין שיניו, ספק בצחוק ספק ברצינות: “אינעל אבוקי,” – והייתי חשה שהוא מחבב אותי חיבה גדולה, למרות שהמילים לא ביטאו זאת. תמיד, כשהיה מופיע, ידעתי שיהיה טוב. שאבא יהיה עליז. היתה סביבו אווירה קלה, מעודדת, משהו בהיר וטוב – ששפע מעיניו הכחולות, מזהב־שערותיו. כל המושבה כמעט היתה ברונטית והוא היה הציפור הנדירה שלה. נדירה גם בחיצוניות וגם באופי.
אריה לייב סלומון, בנו של יואל משה סלומון, נפטר בשלהי 1902 (בהיות אסתר כבת שמונה), זאת לאחר שטיפל במסירות במלמד המושבה שחלה בטיפוס, ונדבק ממנו.
*
למשוררת ש. שפרה, שבינה לבין עולמה קיימת קרבת־נפש־ונוף, סיפרה אסתר בגילוי־לב:
הייתי שובבה גדולה ויש בי גם יסוד גברי: גדלתי בין שלושה אחים, והתחריתי בהם. פיתחתי עוצמה שעזרה לי בתחרות. מכל הילדים שבבית הייתי הבת האהובה על אבי. למדתי לשחות, לירות ולעסוק בכל סוגי הספורט. אבא לקח אותי לירקון, זרק אותי למים ואמר לי: “שחי!” – היה בכך משהו ספארטאני.
בחורף, בשעות בין הערביים, אחרי תפילת מעריב, היינו יושבים אבא ואני והוא נהג לשיר “וקבץ פזורינו מכל קצווי הארץ”, והזמר הזה היה לי מוטו פנימי. אלה היו שעות נוגות. היה לו קול נפלא. הוא היה ספוג במילות הזמר הזה, מאה מונים יותר ממני. הוא התגעגע לכך משם, מן הגלות, ואילו אני נולדתי פה.
דמותו של האב שבה ועולה מתוך הזכרונות הבהירים והקורנים של ימי ילדותה בפתח־תקוה:
היו בו מעמקים – היה לו שיח־ושיג עם אלוהים וטענות אליו – בעצם היה כופר, אבל מדי פעם היה חוזר, לא לדת אלא לאלוהיו, וכמובן לא היתה דרך אחרת מאשר להתחיל פתאום להניח תפילין בבוקר ולהתפלל בקול ערב וחם ובהשתפכות רגושה – בשבת היה הולך לבית־הכנסת ויושב במקומו הקבוע והמכובד, זה היה גם מפגשו עם עמיתיו, אשר אף פעם לא התערב בהם אלא נפגש איתם בדיסטאנס ידוע וביחס של כבוד הדדי.
המילה עדר ביחס לבני־אדם היתה אצלו מילת גנאי. פעם קנה קאסקט מיוחד לאחי הבכור, והלז לא רצה לחובשו, כי הילדים יצחקו עליו, ואז גער בו אבי – “אני דווקא רוצה שלא תהיה כמו אחד מן העדר!” – אמר.
כל הליכותיו ביטאו את תוכו, ואני אז ילדה ורואה כל זאת ומבינה והוא קרוב לי יותר מאמא, שאהבה את הבכור היפהפה, ברוך, שהיה דומה לה – ואילו אני, באפי הרחב, הייתי בת־אבי, היחידה הדומה לו – (מלבד בנימין הצעיר, בן־הזקונים, שהיה דומה לו ברוחו) כמעט בכל – שנינו היינו עשויים ממתכת אחת ולכן היתה בינינו הבנה כל ימי חייו, מבלי שהיינו מרבים בדברים.
בייחוד חוזרת אסתר ונדרשת לדמותו של האב כאיכר רב־תושיה, חורש “התלם הראשון”, הנאבק ונפתל ללא חת באדמה העיקשת:
התקופה הכי יפה בחיינו היתה תקופת המשק המעורב – ידיו המצליחות של אבא, הידע וההרגל הטבעי לעבודה בשדה, עמדו לנו – ומשקנו היה היפה במושבה, והיה בו מכל טוב. זה נמשך עד היותי בת שתים־עשרה בערך – ומכאן והלאה התחילו הצרות, ואולם הצרות שבאמת היו צרות, היו בשבילי רק חוויות טבעיות.
אני זוכרת שדות־חיטה בחמרה, שכאשר הייתי נכנסת לתוכם, ראיתי את השיבולים מעל לראשי – ואני לא הייתי גוצה. אני זוכרת שדי תלתן ובקיה רוויים וכבדים, תירס ודורה, עדשים וחומצה, וברפת שלוש־ארבע פרות לשימוש עצמי – והתלוננות וחיפוש: מה לעשות עם עודף החלב? שלושים־ארבעים תרנגולות מכל הצבעים מתרוצצות חופשיות בחצר, שלושה סוסים יפים וצעירים – לעבודה ולרכיבה, חמור, שני כלבים, וחתול גזעי.
לאחר זה הצטמצם קצת משק הפלחה – ובאה תקופת כרמי־הענבים. שטחים ענקיים ניטעו זנים שונים בעצת מומחי הברון, שהביאו רכב מצרפת, ואני זוכרת את כל השמות הצרפתיים: Muscat, Semiegon, Cabernet, Muscat blanc, Halif, Isabelle, Rosette.
כל שבוע היה היקב בראשון־לציון מבקש מין אחר של ענבים, אותם היו מובילים על גבי גמלים ועגלות – מסודרות במיוחד לכך; היו סלי נצרים שהכילו כל אחד כעשרה קילו ענבים, מסודרים לאורך עגלה שדפניה היו קרשים צרים, על מנת להחזיק את הסלים; כמובן שהיו מגיעות תלונות מן היקב – שהסלים הכילו יין ולא ענבים – ושהענבים החמיצו בתוכם מחום השמש.
ופתאום באה צרה גדולה – אבי קנה מיקרוסקופ והסתכל בעלי־גפן – קרא לאיכרים – פתאום הופיעו מכונות משונות בחצר, משהו שטוענים על הגב, מעין מיכל מתיז, זאת שלח הבארון, ובפיילות [גיגיות] היו תמיסות ירוקות – ואמא הזהירה מפניהן – כי הן רעל; אני זוכרת כיצד היה אבא מטעין את המיכל על גבו בעצב, כאילו נותן ראשו בעול – והמלה “Filoxera” היתה תלוייה באוויר כמפלצת; שנים אחדות נמשך הדבר – אסיפות, נסיעות לראשון־לציון – ולבסוף נפלה המלה הנוראה עקירה – “דיא עקירה”, כך קראו לה איכרי פתח־תקוה – וזה היה משהו נורא – כל היישוב הזדעזע, ועד לוועד חובבי־ציון באודיסה הגיע, ודיזנגוף המנוח אמר שזה ואנדאליזם, והאיכרים רעדו תחת מכת שוט של מלה זו – נאנחו, משכו בעול – עד כלות־הכוחות.
ובסוף: עקרו – פנתה שכינה מחצרנו, לא סלי־ענבים, לא גמלים ציוריים, לא קיץ אשר ריחו – ריח יין ושושן; החצר נתמלאה פגרי גפנים, שהסיקו בהן את דוד הכביסה.
בשערותיה של אמא נזרקה קבוצת־השיער הלבנה הראשונה, ואולם אבא: זקנו ושער ראשו הנהדר לא נשתנה, רק הפלדה בעיניו נתקשתה.
*
לאיכרי שרונה ווילהלמה, הטמפלרים החרוצים, יש השפעה על יהודה. הוא חולם שפתח־תקוה תהיה כפר אמיתי, כמו כפר גרמני. מדבר על “קונסום פריין”, מעין קואופרציה שתשווק תוצרת חקלאית ותביא את מצרכי המושבה, באופן שיתופי, אבל, אומרת אסתר: “הדבר היה זר לרוח החנוונות הקטנה ששררה בפתח־תקוה.” יהודה אינו משתלב בין איכרי פתח־תקוה, חברים רבים אין לו, אבל יש מעריצים. שלא בפניו מכנים אותו: “יודה־גוי”. בין אנשי העיירות הקטנות רואה אותו אסתר כמתהלך רחב־כתפיים, איתן, בלי שמץ גלותיות בנפשו – הגלות כאילו פסחה עליו לחלוטין, כי נעוריו עברו עליו בכפר ובאחוזת דויטש־סייטשי בהונגריה.
“הביאליסטוקאים שיוו למושבה דמות של עיירה,” גילתה אסתר את ליבה בפני ז. יואלי, “בכלל היה מאבק על דמותה החיצונית והחברתית של המושבה. כאשר החלו להתרבות חנויות ובתי־מלאכה, זעק אבי: ‘הרי באנו לבנות “א אידישן־גויישן דארף” (כפר גויי־יהודי)!’”
*
בסיפורה “הפרדס”, שנתפרסם ב“מאזניים” (1934) ואשר מתרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, מתארת אסתר את אישיותו של אביה בדמות ר' דוד, “הזקן”, על רקע חברת האיכרים במושבה. “האשכנזים” שבסיפור הם ידידיו הגרמנים של יהודה ראב מקרב איכרי שרונה ווילהלמה:
ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו־אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ־לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת־חן זו של הצלפת השוט היה ספון זכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות־יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.
“יוהרה בו, בזקן זה!” היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: “ייקה שכזה!”
אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית־הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על־ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.
“אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו ‘א וייציל’ (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל־יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב’צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב־שעיר ממש כמו בשרונה זו…”
אברהם איש־בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש בוקארשט, יהודי כבד־גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני־מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי־אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.
יהודה היה המוציא והמביא במושבה בענייני חקלאות, רבים התייעצו איתו ונעזרו בו. הוא גם נטל חלק בפעילות ציבורית, זמן־מה גם שימש כחבר ועד המושבה. ערב אחד התרחשה התנגשות קשה בינו לבין יהושע שטמפפר בן־דודתו, שעמד בראש הוועד. “על רקע מה היתה ההתנגשות איני יודעת,” מספרת אסתר, “הייתי קטנה מדי, אבל התוצאות היו – אבא קיבל התקפת־לב, ולאחר זה אנגינה פקטוריס לכל ימי־חייו.”
הקונפליקטים של יהודה ראב לא נסתיימו בכך. “גם עם בוראו היו לו עסקים,” מספרת אסתר למשה דור, “המשק לא הלך, וכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, ואת הזהב הטוב הזה, את התפוזים, נאלצו לקבור באדמה מאין קונה – התחיל להתפקר, לא רצה ללכת לבית־הכנסת, ואמא סבלה נוראות מזה.”
11. בבית־ספר לבנות יק"א, ובראשית העברית כשפת יום־יום. 🔗
כאשר אסתר בת ארבע וחצי, ואולי חמש, מכניסים אותה למעין “גן ילדים”, שכבר נפתח בקירבת ביתה, ממש מעבר לגדר לצד מערב, בבניין בו שכן מ־1895 בית־הספר יק"א לבנות בן הקומותיים, בעל המרפסות בסגנון בנייני הפקידות של הברון.
בגן הזה מבקרת אסתר לערך עד גיל שש. הגננת היא פשה פרידמן, בתו הבכירה של החייט משה שניידר, נערה תמירה ממוצא רומני או פודולי שהעברית שלה איומה. “מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה,” מספרת אסתר. פשה, שלא ידוע אם למדה אי־פעם להיות גננת, שרה עם הילדות שירים עבריים אחדים, וכשהיא מגלה כי לאסתר יש קול סופראן יפה – היא אומרת לה: “את ‘משירה’ כל־כך יפה!”
“כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית.” אבל בבית, וגם עם הילדות, הדיבור הוא בעיקר ביידיש.
את לוח האל“ף־בי”ת הראשון מביא לה אחיה ברוך – ואסתר קולטת במהירות את האותיות. לאחר מכן הוא מביא אותה ל“מלמד”, שילדות נוספות לומדות אצלו את ראשית הקריאה. ב“חדר”, ותקופת־זמן בכיתות אל“ף ובי”ת של בית־הספר לבנות יק“א – ה”מלמד" והמורה הוא חלבנה ניידיץ, לדבריה: “יהודי זקן וטוב־לב.” מדובר בשנים 1903־1901 לערך. על פי הרשומות של בית־הספר חלבנה אכן נימנה על מוריו באותן שנים. ב־1904 נוסע ה“מלמד” עם משפחתו מטעמי פרנסה לאמריקה [לימים נישאת בתו דורה לאלעזר בן משה־שמואל ראב והם מקימים בפתח־תקווה משפחה למופת], אבל אז כבר יודעת אסתר את ראשית הקריאה.
אסתר לומדת לקרוא במהירות ומעידה שהיא עצמה אינה יודעת כיצד נעשה הדבר. חבר־ילדותה בן־ציון משאיל לה חוברות קטנות, את “הנחש הלבן”, “בת השולטן” ו“רועת האווזים”, והיא בולעת אותן. לשם שעשוע היא מתחילה לקרוא גם בסידור התפילות, וסבתה, בבואה מירושלים, מעודדת אותה לכך. כך היא לומדת את ברכת־המזון ואת “מודה אני”, שאותו היא אוהבת במיוחד, כי הוא כזמר באוזניה – “שהחזרת בי נשמתי”, והיא טרם יודעת אפילו מה זאת נשמתי.
בשנת תרס“ב, 1902, הגיעה ללמד במושבה המורה אלישבע בסביץ לבית בורשטין. אלישבע בת הארבעים ושמונה עלתה ארצה עם בעלה וילדיה מרוסיה בשנת 1891, ועבדה כמורה בצפת, במטולה ובראש־פינה. עוד בהיותה בפינסק היא הצטרפה לחובבי־ציון ושימשה כמורה לעברית וכפעילה בהפצת השפה. בארץ היא שיתפה פעולה עם המחנך והבלשן ד”ר יצחק אפשטין, בעל “שאלה נעלמה”, בהפצת השפה והתרבות העברית, וגם כתבה בבמות ספרותיות למבוגרים ולילדים.
עם בואה לפתח־תקוה מקבלת אלישבע בסביץ מטעם חברת יק“א את ניהול גן־הילדים הראשון, שהופך במרוצת הימים לבית־ספר יק”א לבנות. הוא מתקיים במתכונת של ארבע כיתות במשך שש שנים. בשנת 1909 מתמזגים שני בתי־הספר של יק“א – בית־הספר לבנות המונה 104 תלמידות ובית־הספר לבנים שיש בו 76 תלמידים – לאחד תחת הנהלתו של דוד חיון. הראשית היתה בבניין שניצב על הגבעה ברחוב יפו (ז’בוטינסקי) וההמשך בבניין הדו־קומתי הנמצא בפינת הרחובות רוטשילד ופיק”א.
לצד בסביץ שותף להנהלת בית־הספר, משנת 1906 לערך – מורה צעיר, בן עשרים־וחמש – אפרים רובינוביץ, לימים ד"ר הראובני, הבוטניקאי הידוע. מאז עלייתו הוא עוסק בחקר הצמחייה של ארץ־ישראל, ובייחוד זו הנזכרת במקורות העתיקים, וממזג את החקר בהסתכלות מעשית, בהקימו ב־1907 את המוזיאון הבוטאני הראשון בארץ. השמות העבריים שהוא קובע לצמחי הארץ, ואהבתו הגדולה אליהם – נישארים חקוקים בנפשה ובלשונה של תלמידתו אסתר, גם כאשר חלק מהשמות שקבע משתנה ונשכח. “המורה אפריים הראובני בעל שאר־רוח ומורה נפלא מלמד את כל המקצועות אבל הדגש על מדעי־הטבע וספרות עברית, שירת ספרד, ביאליק, טשרניחובסקי, אני תלמידתו האהובה, ואני כותבת ‘חיבורים’ יפים,” מספרת אסתר, ובשיחתה עם הלית ישורון היא מוסיפה: “איך אני אתאר אותו. היו לו עיניים כחולות. עגולות. פקוחות כאלו. ראש עגול כמו אבטיח. ושפתיים ורודות כמו של נערה. ההיפך מגבר. ציירתי אותו פעם. שאלוהים יתן לי כוח אני רוצה עוד פעם לצייר אותו. זה היה מורה נפלא.”
בבית־הספר יק“א לבנות מלמד גם המורה יוסף ויתקין, צעיר כבן שלושים, בעל ה”קול קורא אל צעירי ישראל אשר ליבם ועמם לציון" משנת 1905, שמת שש שנים לאחר־מכן ממחלת הסרטן. זאב סמילנסקי, אביו של ס. יזהר, שימש לדבריה מורה ל“תולדות ישראל”, והמנהל דוד חיון הוא המורה לצרפתית המקנה לתלמידיו את השפה ואת הקלאסיקה הצרפתית: “ואחד היה מוגרבי [חיון], ואני סחטתי את הצרפתית שלו. הוא הוסיף גוון של חוץ וזה הגביר עוד את השורש בפנים. הוא היה זר לי. בכל היה זר. השפה שלו היתה זרה, המראה שלו היה זר, הידיים שלו היו זרות, כאלה מטופלות, בשעה שאני ראיתי רק ידיים עובדות חזקות.”
עם מורים אלה ודומיהם – כל אחד מהם הריהו אישיות־לעצמה בתולדות היישוב החדש, חדורה ערכי לאומיות עברית מודרנית – מתחילה העברית לשמש כשפת לימוד בבית־ספר יק"א לבנות, ומהם מושפעת אסתר השפעה מכרעת.
“ומיני אז התחיל להישמע בבית־הספר וברחובות המושבה צלצול השפה העברית בהברה ספרדית. התלמידות ריעננו את הכל בהד קולן, בשפתנו החיה בפיהן. השאיפה לתחיית שפתנו, הכפילה בימים ההם את מרץ העובדים, ובתי־הספר ידעו רגעים של התלהבות ומסירות, שהעלו אותם לדרגה גבוהה,” כדברי דוד חיון.
*
אחרי “הגן” של פשה המדברת עברית רצוצה, וה“מלמד” חלבנה, אסתר נשלחת לבית־הספר לבנות יק“א. ככל הניראה הגן, וגם המשך הלימוד אצל ה”מלמד", מתקיימים במסגרת בית־הספר לבנות. בזכרונותיה היא מספרת על מורה צרפתיה, שנשלחה לפתח־תקוה על־ידי פקידות הברון, עוד לפני תקופת בסביץ'. המורה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה, מפיצה ריחות־בושם, ומקשקשת בלשון זרה. אסתר, וגם הילדות האחרות, אינן לומדות מילה מפיה:
מישהו כתב אל“ף־בי”ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל־זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: bon point, כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית־הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.
זכרונות ילדותה, שעניינם ראשית לימוד הקריאה, מעורפלים במקצת. במקום אחר היא מספרת כי בהיותה כבת שבע וחצי נפתח בית־ספר חדש לבנות, ובו היא מתחילה ללמוד כשהיא כבר יודעת לכתוב, ולמדה זאת מפי אחיה ברוך. מוריה הם הגברת בסביץ‘, נעמי גולדשטיין (או נעמי ברגמן־גלדנשטיין) ואפריים הראובני. המורה אלישבע בסביץ’ היא לדבריה אישה אוקראינית שמנה, שמתאימה מנגינות אוקראיניות למילים של יל"ג ושל מנה, והתלמידות שרות ומדקלמות בפאתוס רב: “שלום לך מרתה תמתי עד נצח – / הנני שב לקרב כי נרפא הפצע.”
לי מספרת אסתר שהחלה ללמוד בגיל שבע לערך, ובראיון לדפנה אלון היא אומרת:
התחלתי ללמוד רק בהיותי בת תשע, היה בי כבר אז דמיון עשיר והרגשת הדברים במין כוח. זה בא לי מאבא. ואז הגיעה אלינו המורה הראשונה, והשתלטה על בית־הספר בו לימדו רק בשפה הצרפתית. גברת בסביץ' קראו לה, והיא עמוד תווך ונדבך ראשון לעברית בארץ – ולא רק בפתח־תקוה. היא היתה מין כוח ראשוני שכזה: שמנה, בעלת מרץ, עם קול חזק וצלול. היא ידעה את הספרות העברית הדלה, והיתה מדקלמת את שירי המשוררים כשאנו חוזרים אחריה. כל מלה עברית חדשה היתה כל־כך טעימה. לכל מלה היה טעם וריח שאי־אפשר לשכוח.
אני זוכרת כמה הצחיקה את כולם המורה בסביץ במילה “דואר”, של בן־יהודה. “מה יש,” אמרו לה, “‘פוסטה’ כבר לא טוב?”
*
פעם אחת, בשעת הפסקה, שב ומכשיל אותה רצון־ההצטיינות שלה. יחד עם חבורת ילדים וילדות היא עומדת על־גבי מיבנה בגובה של של מטר וחצי, כעין במה קטנה מעל מבואו של מרתף בית־הספר. הבנים קופצים משם בקלות אבל אף אחת מן הבנות לא מעיזה לקפוץ. אסתר, שרואה את הלעג בעיניו של בן־ציון חברה – קופצת מיד, ליתר דיוק, זורקת עצמה מעל המיבנה הקטן. היא נישארת לשכב, הלומה, על הקרקע – כולם נרעשים. גם הבנים, גם הבנות – מתאספים סביבה, והיא קמה בקושי ונמלטת על נפשה. “תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי.” היא מסיימת את הסיפור.
במשחקי ה“מחניים” – בכדור, וה“בוקה” – בקפיצות, משחקות הילדות לחוד והילדים לחוד והדבר חורה לאסתר. היא עומדת בכל תוקף שישתפו את הילדות אך הילדים מתנגדים: "אתן רק מפריעות, ‘טוזות’ שכמותכן – "
מספרת אסתר: "והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי־תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל־כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת־גדר של המין־היפה לעולם־הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו – "
*
איור לתקופת לימודיה, בין השנים 1905–1910, מצוי בסיפור לא כל־כך אופייני לכתיבתה של אסתר. זהו סיפור שנכתב בצורת דיאלוג, “שתי ילדות בפרדס פורח”, ונדפס לראשונה ב“גזית” (1958). ממרחק השנים מבקשת אסתר להמחיש את השוני הרב הקיים בינה לבין מרבית חברותיה, בנות האיכרים במושבה; היבדלות שעתידה ללוותה כל ימיה, ואף להתעצם בשלושה העשורים האחרונים לחייה.
“קרק… קרק… כל־כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?”
“לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד… אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי־משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר־כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת…”
“כן, יש סוד…”
“ואני, כבר נשקו לי!”
“נשקו לך? מי?”
“צבי’קה של מאשה…”
“ואיך זה?”
“זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר־כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת… וגם זו נשיקה – ואת שוכחת… ואותך עוד לא נשקו? ו’חקי'?”
"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "
“את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר־כך נהיה עלמות ואחר־כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף.”
“עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים.”
“אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד.”
“אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ”ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. ‘חקי’ יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר־כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו… שומעת איך שרה דבורה? ‘עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!’ אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה…"
“ו’חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?”
“הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם.”
“מה זה חשובה? יפה? טובה?”
“חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים…”
“חה חה חה… משהו גדול בלב! ואת ‘פיספוסת’ רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ”ך!" (בורחת).
כשאני קורא את הסיפור אני שומע את קולה המיוחד של אסתר והוא רענן, מתמשך מעט, “צברי” כל־כך וקצת נשי־ומתפנק – ואני מצטער שהקלטת הסיפור לא נשתמרה. הווייתה השורשית, הארצישראלית, מורגשת היטב באותן הקלטות מעטות שבהן היא קוראת משיריה; באחד מביקוריי אצלה בטבעון, בראשית שנות ה־70, היא אומרת לי: “סבא שלך עדיין היה גלותי. אתה כבר גלותי. אני היא ארץ־ישראל!”
ובאמת, בתקליט היחיד שבו נשתמר קולו של יהודה ראב, במלאת שישים וחמש שנה לתלם הראשון – כ“ט כסלו, ה' בחנוכה תרל”ט – הקלטת “קול ירושלים” מדבריו בטקס באולם היכל בפתח־תקוה, ביום 11 בנובמבר 1943 – נשמע קולו של יהודה ראב מתנגן כמעט כמו “עולה חדש” מהונגריה. לעומתו מדברת אסתר כבר עברית אחרת לגמרי, ארצישראלית, של המושבות הראשונות.
*
תחושת הייחוד של אסתר, כבר מילדותה, עולה גם מסיפורה “עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש” (1959). לרבקה מגן היא מספרת על החווייה העומדת ביסוד אותו סיפור:
יום אחד ערכתי עם בנות כיתתי טיול למטע עצי התות. עצי התות ניראו בפתח־תקוה באותה תקופה בכל מקום, כי אחד מחלומותיו הגדולים של הברון רוטשילד היה – פיתוח תעשיית משי בפתח־תקוה. על כן גידלו איכרים רבים עצי תות.
למטע עצי התות הזדנבנו – שורה ארוכה של בנות, אחרי מורתנו אלה. פניה של מורתנו כפני בובה היו. זמן קצר קודם לכן הגיעה לפתח־תקוה; לחייה אדומות, פניה זכים, ובידה – שמשייה, שזרקה על פניה אור ורוד. ואנו הקטנות – כולנו ירוקות מהמחלות שעברו עלינו בילדותנו, פוסעות במטע עצי התות. אני פוסעת והילדה ההולכת מאחוריי מושכת כל הזמן בצמותיי העבות והערמוניות. אני מתחננת לפניה להניח לי, והיא אינה פוסקת. בכל פעם – משיכה נוספת. הדבר היה לי לזרא. פרשתי מהשיירה, שהמשיכה בדרכה, ועצרתי ליד עץ של תות. פתאום – כאילו אני בעולם אחר. אור ירוק־זהבהב הסתנן דרך עלי התות הירקרקים, שהחלו זה עתה ללבלב, ועודם עדינים ושקופים. אני כאילו מתחילה לרחף, איני עומדת יותר על הקרקע, אלא תלוייה בין שמיים וארץ. נידמה לי שאני עלה בין עלים, רחוקה… רחוקה מהכל.
את קריאת חברותיי המחפשות: “אסתר, אסתר!” אפילו לא שמעתי, ועל כן – גם לא עניתי להן על קריאותיהן. אבל הן גילו אותי, סובבו אותי מכל הצדדים, ואני איני חשה, אני ממשיכה לרחף בעולם אחר…
לאחר שהצליחו להעירני מהזיותיי, גיליתי לראשונה – כי שונה אני מכולם, עולם חדש גיליתי, אותו עולם שהיה לימים לעולם שירתי.
*
בטיוטה אוטוביוגראפית, שהכינה אסתר ראב לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מסכמת את תקופת ילדותה כך:
היתה ילדות בצל הארץ הצעירה מאוד ואני סופגת את רשמיה בחושים רעננים את רשמיה הטובים והרעים: מאלאריה והיוולדות שפה חדשה: השפה העברית, מילים צומחות בכל בוקר מושגים, פציעת שחר של תרבות – שמביאים מורים נפלאים מן הגלות – עברית תנ“כית, מאפו – והתנ”ך – התלהבות מיפי־הארץ הפראית המלאה הפתעות ראשוניות של צמח וחי – מאבק עם קהל שודדים בלילות וגם בימים. שירי־גבורה שירי געגועים מנה ויל"ג – כל זה מהווים הרקע לילדותי הראשונה ביותר –
מצד שני הפרימיטיביות הערבית שגם לה טעם וריח של עם אבל חלש מדי בשבילי –
*
ובינתיים התחולל במושבה מהפך חקלאי, המביא סוף־סוף לביסוסה הכלכלי. מייסדיה חלמו על פלחה באדמות בעל, ונכשלו. פקידות הברון חשבה לבססה על כרמי גפן, ובאה מחלת הפילוקסרה – והכרמים נעקרו. היתה תקופה של נטיעת שקדים, עד שלבסוף גילו אנשי המושבה את ההדרים. מספרת על־כך אסתר:
ימים חדשים באו – זרם עולים מרוסיה – והאטמוספירה השתנתה, אשנבים נפתחו אל העולם הרחב – מומחי חקלאות החלו מבקרים בארץ – ייעוצים וישיבות – והוחלט, הענף הבא, מקור קיומה של החקלאות – יהיו שקדים, כרמי שקד – איני יודעת אם היתה זו החלטה כללית – אבל מקובל היה במושבה שאחד מחקה את השני, התחיל האחד לשתול שקדים – וכולם אחריו; והשטחים הירוקים כוסו כרמי־שקד – אשר באביב הלבישו את הקרקעות במעטה חג נפלא – גם קטיף השקדים נעים היה וכן קילופם, והטיפול בהם נקי, ריחני, מהנה – ואילו התוצאות – אפסיות, פח שקדים בשני בישליק – והשקים עומדים ועומדים על המרפסת ואינם נמכרים – רק שנים אחדות היה ייצוא, ואחר חדל – ושוב עומדת המושבה בפני שוקת שבורה.
ואז החלה, כבר מקודם החלו איכרים אחדים – בנטיעת פרדסים – כי ערביי יפו והסביבה היו לדוגמא – היו שולחים פירותיהם למרחקים בימים ההם –
אבי נכנס לעניין בהיסוס – ואולם פתאום אחזה את כולם התלהבות, וזה צריך לציין לשבחם של איכרי פתח־תקוה, שבעלי יוזמה ומרץ היו, ולא התייאשו מכל כשלונות החקלאות וחתרו בכל כוחם להתקיים ממנה ויהי מה.
*
רק לקראת סוף המאה ה־19, כאשר נפט מיובא לארץ והאיכרים מתחילים להשתמש במנועים לשאיבת מים, מתאפשר לנטוע גם בפתח־תקוה פרדסים; נוטעים תפוזי שאמוטי, כמו באדמות רוויות המים שממזרח ליפו, שם סיפקו עד כה בארות האנטיליה את המים לפרדסים. וכך, בתוך שנים אחדות נעשית פתח־תקוה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ. היא המושבה העשירה והגדולה ביותר, הן בשטחה הן באוכלוסייתה. גם הפרדס של יהודה ראב, שניטע ב־1903, מתחיל לשאת פרי. והשאמוטי, תפוח־הזהב יליד יפו – נשלח באוניות לאירופה.
חלק שלישי: ראשית התבגרותה, האהבות, המרד 🔗
1. ד“ר ברנשטיין־כהן ומלחמתו ב”זקני" פתח־תקוה. 🔗
שנות פריחת הפרדסנות, המביאות את פתח־תקוה לגידול ולביסוס כלכלי, הן גם שנות העלייה השנייה, תקופת מאבקים פנימיים קשים במושבה, שהשתחררה לא מכבר משלטונה של פקידות הברון. מייסדי פתח־תקוה, אנשי העלייה הראשונה, שנחשבו בשעתם לפורצי גדר בעיני המימסד הדתי־החרדי בירושלים, נחשבים עתה בעיניהם של צעירי העלייה השנייה, ושל צעירי האיכרים – לדתיים ולשמרנים, ואין אלה האשמות־שווא.
בשנות האפוטרופסות של הברון ממלאת הפקידות את תפקיד הוועד, ושולטת במושבה. למרות האדמיניסטרציה נתונות רק עשרים־ושמונה משפחות של “המיוחסים”, שעליהן פורש הברון את חסותו. יהודה ראב אמנם אינו נימנה על עשרים ושמונה המשפחות הללו, אולם בזכות עבודתו כמנהל־עבודה חקלאית אצל פקידות הברון הוא זוכה למעמד כלכלי דומה לזה שניתן למשפחות אלה בתקופת “ההתאכרות”, היציאה לעצמאות. הוא בונה את ביתו ברחוב רוטשילד, נוטע כרם גדול, ולאחר עקירתו – פרדס.
באותם הימים, לאחר תום תקופת הברון, מתפתח במושבה “פרוספריטי”, מתווספים תושבים רבים ומתנהל מסחר ער בקרקעות. ברוך, אחיה של אסתר, מתאר את המאורעות האלה במחזה־חובבים בשם “הבורס”. את המחזה הוא נוהג להציג במגרעת החלון הרחבה של הבית, המשמשת לו כבמה, ובכשרון חיקוי מעולה הוא מעלה את דמויות הספסרים והקונים, כל אחד ביידיש האופיינית לו – ובני־הבית מתפקעים מצחוק.
הנהלת המושבה נישארת בידי ועד מבין עשרים־ושמונה המיוחסים, המתבצרים מאחורי חומות של שמרנות דתית. אחד העיוותים הקשים של המצב הקיים הוא שרוב התושבים משלם מיסים, אך רק למיעוט יש זכות בחירה. מתחילה התארגנות של “הצעירים”, התארגנות שיש לה גם היבט אירגוני וכלכלי, כי רבים מהם עוסקים בנטיעת פרדסים.
1909–1910 הן שנים סוערות במיוחד בתולדות פתח־תקוה, ונודעות בשם – מלחמת ה“צעירים” ב“זקנים”. בסתיו 1908 מגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, ששימש לפני כן כרופא של מושבות הגליל התחתון. הוא משתכן עם משפחתו בבית רעפים קולוניאלי בן שתי קומות ברחוב יפו, ששימש בשעתו כבית־הפקידות של הברון. גנו הנטוש, גן הנסיונות, גובל ממזרח עם בית הוריה של אסתר ועם “גבעת טלושקה” הנזכרת בסיפורי ילדותה. בקומה התחתונה של בית־הפקידות נמצא גן־הילדים הראשון שבו ביקרה אסתר, ובית־הספר לבנות יק”א שבו היא לומדת.
בבית אבא עומד ריח טוב של בניין חדש, מתארת בתו, לימים השחקנית מרים ברנשטיין כהן. בחדר־האוכל הגדול ניצב פסנתר והאב מיטיב לנגן בו ועורך לעיתים קונצרטים. חלונות הבית נפתחים אל חורשת אקליפטוסים ואל שיחי מימוזה ריחניים וברדת הערב יושבים בני־המשפחה על המרפסת הרחבה ומקבלים בה אורחים מיפו, ותיירים מחוץ־לארץ. ביאליק, בביקורו בארץ, מבלה כאן סוף שבוע נהדר.
בבואו פוגש הרופא בן הארבעים ושמונה מציאות היגיינית וסניטרית מסוכנת, שמקורה בבורות ובהזנחת התשתית הציבורית. שלשולי קיץ וטיפוס־הבטן נגרמים מפני שבסביבת בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון, אין בנמצא אף “בית כבוד” אחד. למתפללים לא נוח ללכת הביתה ולחזור, והם משתינים מסביב לבית־הכנסת. בזמן התפילה משחקים הילדים בחצר, חופרים באדמה, ועושים מן העפר דמויות וצורות שונות וכמובן נידבקים במחלות – כך הוא מספר לימים בזכרונותיו.
בתי־שימוש אינם מצויים כלל במושבה, ולעשיית הצרכים משמשות סוכות קטנות, הסגורות מלפנים בדלת ופתוחות מאחור. פעמיים־שלוש בשבוע מדיחים האיכרים את הצואה במים, ומשתמשים בצואה לשם זיבול גינות־הירק שמסביב. בגינות אלה גדלים מלפפונים וחצילים, והאיכרים אוכלים אותם, בלי לדייק ברחיצתם.
הרופא קורא תיגר על שמרנותו ואוזלת־ידו של ועד המושבה, ויוצא למאבק תברואתי כדי להביא לעקירת המגיפות. ועד המושבה מוציא אמנם תקנה שמטילה חובה לרחוץ את הירקות במים לפני אכילתם, ואוסר על הערבים להביא ירקות לשוק המושבה לפני שישטפו אותם במים נקיים. אבל רוב דרישותיו של הרופא, ושל החובש סלור, שלימים נעשה בעצמו רופא, לשיפור התנאים הסניטריים וההיגייניים, נתקלות בהתנגדות נמרצת. הוא תובע לחולל מהפכה: להרוס את בתי־השימוש המצחינים, להרחיק את המשתנה מבית־הכנסת, לסגור את הברזים הנוטפים בחצרות, שמדמנות־רפש תמידיות נוצרות לידם, לשרוף את ערימות הזבל ליד השוק – ולכל אלה הוועד מתנגד. מחלת הטיפוס מפילה דרך קבע חללים, והתירוץ של “זקני” הוועד: “מן השמיים בא העונש… אתה רופא, תפקידך לרפא, אל תתערב בסדרי המושבה.”
הרופא פותח בפעולה לשיפור המצב בבתי־הספר, שתנאי התברואה בהם ירודים. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני קהל של מורים ונוער. הדבר מעיר את חמתו של הוועד, ובייחוד של הקנאים והאדוקים שבו.
כשהוא מרצה על צמחים פאנרוגאמיים (בעלי־פרחים) וקריפטוגאמיים (מחוסרי פרחים), מתלונן הוועד באוזני ביאליק, המבקר אז במושבה, כי הרופא מרביץ תורה של נישואים גלויים וחשאיים.
כשד"ר ברנשטיין־כהן מארגן חוג של כתריסר צעירות מבנות המושבה, ומסביר להן על המתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות – נושאים שעליהם האימהות השמרניות מהססות לדבר איתן, או כאשר הוא מעביר להן שיעורים לריפוי עיניים ממחלת הטראכומה, המכה בכל עוז, כדי שתתמחינה בהושטת עזרה רפואית – מתקומם הוועד וטוען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על־ידי כך, שבחורות תבטנה לתוך עיניהם: יש בזה משום גירוי היצר – – – ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, להסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?
עד כמה חסר החינוך המיני לבנות הגדלות בהווי השמרני של המושבה, ואיזה תוצאות לא בריאות עתידות לצמוח מכך, אפשר להיווכח מעדותה של אסתר המספרת להלית ישורון: “אמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה.”
מרים, בת הארבע־עשרה, מתארת כיצד בספריה, שנמצאת במרתף הבית, עורך אביה קורס לעזרה ראשונה. היא, שבאה לבית הוריה בימי החופשה מהגמנסיה היפואית, משמשת למשתתפי הקורס לעזרה ראשונה “גולם” לתחבושות, ומאוד גאה על תפקידה!
עוד בהיותו רופא ביבנאל נהג ד“ר ברנשטיין־כהן להרצות באמצעות פנס־קסם, על “הרחקת האשפה”, “ההיגיינה של ערים וכפרים”, ו”חיי מין נורמליים". עתה, לסיכום שנת עבודתו הראשונה בפתח־תקוה, הוא מכריז גם כאן על ההרצאה – “הרחקת האשפה”, לאחר שהוועד דוחה את הצעתו המעשית “לסדר במושבה 35 בתי־כסאות, ולהם בורות מטוייחים במלט; הבורות האלו ירוקנו אחת לשבועיים.”
בנובמבר 1909, מבקיעים הפועלים בכתפיהם הרחבות את דלתות בית־הכנסת הגדול, ברחוב חובבי־ציון – אותו סירב הוועד להעמיד לרשות ההרצאה. על הבמה עולה ד"ר ברנשטיין־כהן, שלימים מתאר בספרו את המעמד: “באופן שיטתי תיארתי את כל המחלות שאירעו במשך השנה וסיבותיהן. אחר־כך פירטתי את חטאינו אנו בשטח ההיגיינה, ומקורותיהם. אז נגעתי בשאלת ארגון תקין של הפעולה הסניטרית במושבה ובבעיות החינוך וההתפתחות החופשית של הדור הצעיר והילדים בגיל בית־הספר. ובסוף הסקתי מסקנות על התפקידים והתעודות העומדים לפני הוועד ועל מטרת בחירתו של הוועד עצמו.”
לאחר שהוועד מסרב לקבל את הצעתו, אוסר הרופא מלחמה על חברי הוועד, ומוביל למרד את אגודת צעירי פתח־תקוה, שמקבילה או אולי זהה לאגודת “התחיה”. דרישותיהם – שינוי שיטות החינוך, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. בראשותו הם מתחילים לנהל תעמולה לקיים בחירות חדשות, כדי להכשיל את הוועד הישן ולבחור בוועד פעיל וצעיר יותר. הוא משתדל לאחד את הדור החדש של בני האיכרים – עם הפועלים, מסדר בביתו המרווח אולם להרצאות וספריה לפועלים, ומרבה להרצות בנושאי ביולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה ובוטניקה.
ד"ר ברנשטיין־כהן מספר כי מהגימנסיה ביפו לקח בהשאלה מודל מתפרק גדול של גוף האדם, שהובא על ידי ארבעה פועלים צעירים, כשהוא עטוף בסדין. הוועד יצא מכליו והאשים אותו בחילול־קדשים ובהשחתת הנוער. אין מן הצורך להדגיש, מספר הרופא, שהאולם היה בימי השבתות מלא וגדוש ושבני יריביו מחברי הוועד החרדים היו שומעי־הרצאותיו התמידיים. “החלטתי לרכוש בשביל האולם פנס־קסם עם דיאפוזיטיבות. בעזרת הפנס הזה הראיתי לילדי המושבה ולצעיריה תמונות מתולדות היהודים ותולדות עמים אחרים והרציתי על צורת המימשל בארצות שונות. את ההרצאות ביקרו הרבה מתבגרים ונוער עובד. למראה כל תמונה ותמונה רעשו הילדים מרוב ההתלהבות, וכדי להמתיק את הרעש, התאימו המורות שירים עבריים לכל תמונה, והילדים במקום לצעוק – שרו שירים במקהלה.”
בתגובה מתכנס אותו ערב ועד־המושבה לישיבה מיוחדת, וראש הוועד מודיע כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, חושף את אבריהם, מראה להם תמונות פורנוגראפיות המגרות את היצר, והנוער שר שירים בלתי־הוגנים. בקיצור: הוא מסדר נשפי־הוללות ומשחית את ילדי המושבה.
על האווירה במושבה באותה תקופה מעיד הסיפור הבא: יום שישי אחד, לפנות־ערב יוצאת שמועה כי הפועלים, שאיחרו לחזור מהעבודה, מסרו את הבצק שלהם לאפייה לאחר שהשבת כבר נכנסה לתוקפה. כמה מאדוקי המושבה נזעקים למאפייה, משליכים את הבצק של הפועלים על הרצפה ורומסים אותו ברגליהם. הפועלים נישארים ללא לחם לשבת.
למוחרת נכנס לבית־הכנסת הגדול אחד ממנהיגי “הצעירים”, האיכר מרדכי סימקין, כבן שלושים, שעלה מרוסיה ורכש חלקת פרדס גדולה עבור משפחתו. סימקין מניף אקדחו באוויר, יורה ירייה אחת ומזהיר כי אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מן הנוכחים להמשיך להתפלל.
דבריו משפיעים, ובאותה שבת, כך סיפר לי בנו יואל, זוכים הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי השבת וטמנו כהרגלן בתנור המאפייה. תהלוכת הקדרות נמשכת והולכת מפתח המאפייה ועד לחדרי הפועלים.
2. תיאטרון במושבה. האם הדוקטור הוא “אוייב העם”? 🔗
המאבק בין הישן לחדש מתנהל בכמה וכמה מישורים ולא רק בענייני היגיינה אלא גם סביב התזמורת, הספריה, הצגות התיאטרון, ובית־הספר העברי המעורב לבנים ולבנות.
ראשיתה של התזמורת ב־1897, כפי שמתפרסם ב“הצבי” הירושלמי בט“ו אדר ב', תרנ”ז: “בפתח־תקוה נוסדה תזמורת. טיפלו בזה המורה הטורקי, האדון דוד לאו, וכן אחד מבני המושבה, גיסין, שלימד קריאת התווים. ואחד מתלמידי אוסוביציקי בראשון, א. אייזנברג, נקרא לפתח־תקוה לנצח על המנגנים בימים הראשונים.”
מה יש בהן, בהצגות התיאטרון הראשונות בארץ, שחרף כמותן המועטת, ביצוען החובבני – על־פי־רוב במסגרת בית־ספר, הביקורות שאינן מחמיאות בדרך־כלל, והיותן בטלות בשישים מול שאר גילויי החיים היומיומיים – הריהן כמטלית אדומה בעיני השמרנים במושבות ובערים, ובעיקר בעיני הרבנים? – אולי משום שהן מסמלות, יותר מכל דבר אחר, את המאבק שבין האדוקים לחופשים, שבין הישן לחדש?
בשלהי שנת 1907, כאשר משפחת ד“ר ברנשטיין־כהן כבר נמצאת בארץ, מוצג ביפו המחזה “ד”ר שטוקמן” או “עוכר העם”, מאת איבסן. ההצגה נערכת על־ידי אגודת “חובבי האמנות הדרמתית” בכיכובו של מנחם גנסין, המשחק את תפקיד ד"ר שטוקמן: רופא אידאליסט, הלוחם בפרנסי העיר שאינם מוכנים לתקן את מערכת הביוב המזהמת את מי־השתייה של עירו, אך לבסוף מוצג הוא, הלוחם נגד השחיתות, בתור “אוייב העם”.
בטרם מספיק גנסין לסיים את המונולוג הגדול של ד"ר שטוקמן: “אוייבם בנפש של האמת והחופש בינינו הוא רוב שעשה יד אחת. האיש החזק ביותר הוא זה העומד לבדו…” – נפתחת דלת ביתו של הנתין האמריקאי, שבו נערכת ההצגה, נכנסים שני פקידי השלטון התורכי, ואוסרים על המשך ההצגה. מתברר שיש ביפו “יהודים טובים” המעוניינים שההצגה לא תתקיים כי נופל עליהם “פחד הסוציאליזם”. ואולם גנסין אומר שההצגה היתה כה גרועה: “ששמחתי בליבי על המאורע ששם קץ למשחק חסר־טעם זה.”
גבריאל טלפיר, שבמחקרו על ראשית הפעילות הבימתית בארץ מביא גם את סיפורה של הצגה זו, מספר כי בליל פורים תרס“ז, 1907, הציגו בזכרון־יעקב את המחזה “האינטליגנט” של פרץ הירשביין, המתאר את קשי חיי היהודים ברוסיה. משחקה של שרה אהרונסון זכה לביקורת מצויינת ב”השקפה" – בעיקר בזכות דיבורה העברי הצח והנעים. “הנה כי כן,” כותב עתונו הירושלמי של בן־יהודה, “זכינו בארץ־ישראל בימים האחרונים למשחקים מצויינים, היודעים להגשים על במה עברית ובשפה עברית את חזיונות החיים העברים באופן יפה ונפלא.”
“האינטליגנט” מוצג באותה שנה גם בפתח־תקוה ובעברית – על־ידי הפועלים, חרף האיסור שמוטל על ההצגה מטעם “המבקרים” אנשי הוועד, ל. מכנס, י. גולדנהירש וש. שטמפפר. בגלל האיסור מוצג המחזה בביתו של האיכר המרדן והאמיץ משה גיסין. ביתו של גיסין משמש באותה תקופה גם כמלון “הירקון”, מרכז האינטליגנציה והקידמה במושבה, מקום מגוריו של הסופר יעקב רבינוביץ, שמתארו ברומאן הנפלא “נדודי עמשי השומר”. הצלחת “האינטליגנט” רבה עד כדי כך שהפועלים מפתח־תקוה מציגים אותו גם ברחובות. חלק גדול מתושבי רחובות מתנגד, אך בזכות צעיריה “המושבה ניצלה מסקנדל”.
במוצאי שבועות תרס“ז, 1907, מציגים צעירי פתח־תקוה, כניראה ביידיש, את המחזה “הונגרמן אונד קבצנזון” של גולדפדן, שמוצג לאחר כיובל שנים ב”הבימה" בשם “מעשה בנסיך”. “ההשקפה” הירושלמי כותב: “ואף שהקנאים הצבועים והטיפשים בעזרת הרב – – – הכריזו בבית־הכנסת לבלתי ילך כל איש למחזה, – – – בכל זאת מספר הבאים היה רב מאוד. המחזה ארך כארבע שעות, וכל הבאים שבעו עונג רב והתפלאו על המשחקים הצעירים, שמעולם לא עלו על במת בית־חזיון והפליאו בכל זאת לשחק ולהציג דבר כל־כך טוב ונכון, כאילו היו משחקים מלומדים.” הכתב מזכיר לטובה את האדון טשטמן, הוא כניראה חשסמן, הרג’יסור המקומי.
תנופת התיאטרון במושבה נמשכת, ולובשת אופי של מאבק בין העברית ליידיש. לקראת פורים תרס“ח, 1908, עומדים להציג ביידיש את המחזה “פאמיליע צבי” (משפחת צבי) מאת ד. פינסקי. ב”השקפה" הירושלמי מתפרסמת כרוניקה מאת “תושב פתח־תקוה”, וזו לשונה:
בני האיכרים, הנקראים “צעירי פתח תקוה”, מתעתדים להציג פה בפורים חזיון ז’רגוני. (ראוי לציין, שבין המתחילים במצווה נמצאים שני חברים מה“ועד” של אגודת “עבריה” המקומית, ושאחד מהם משתתף בחזיון בתור מקריא). ודבר פלא הוא אדישותם של מורי בית־הספר במושבתנו להעניין הזה, אשר עמלו כולם להפיץ את הלשון העברית בין ילדי המושבה, וכעת מרשים להשפיע ממש כנגד השפעתם. כל ההכנות והנסיונות להחזיון הז’רגוני יעשו באולם בית־הספר. גם ועד בית־הספר מסכים לכל, והשערוריה נעשתה: חזיון ז’רגוני במושבה!
בתשרי תרס“ט, שלהי 1908, מציגים “הצעירים” בעברית את “זרובבל” מאת משה לייב לילינבלום, מחזה שגרם לשערוריה ברחובות כשהועלה שם בחול המועד פסח תרנ”ה, 1895, על־ידי הפועלים. התגובות החברתיות דווקא טובות, וכך מדווח על כך “הצבי” הירושלמי:
עתה מראים צעירי פתח־תקוה את אהבתם לעבודה גם הגשמית והרוחנית, והצעירים האלה הם כולם עובדים חרוצים וכולם עסוקים בשדות, בכרמים או בפרדסים. ואחרי עבודתם החלו להתעמק בעבודה הרוחנית – – – יסדו תזמורת, שהיא לכבוד למושבה, פתחו בית־ספרים ויחלו גם לסדר חזיונות, ודווקא בעברית. וחזיון כזה ראיתי באור ליום ה' לחוה"מ סוכות. החזיון הוא “זרובבל”, והמשחקים היו תלמידי בית־הספר. נערים מבני עשר עד ארבע־עשרה שנה, ולפי זה הצליח החזיון מאוד. מנערים אי־אפשר לדרוש הרבה, פעמיים הציגו את החזיון הזה, בפעם הראשונה לטובת בית־הספרים ובשנית – לטובת “חברת לינה”. וראיתי בין המבקרים הרבה זקנים וזקנות. ושמעתי ילדים אחדים מתרגמים לאימהותיהם הזקנות את כל פרטי החזיון, והן יושבות ומתפלאות; וזוהי קידמה, שקנאי פתח־תקוה ילכו לבקר החזיון ולקבל הכנסותיו. זאת היא פעולת צעירי פתח־תקוה, אולם עוד רבה העבודה לפניהם. אך מקווים אנו, שיעבדו הלאה לטובת מושבתם והשפה העברית.
במקביל, באותו ערב, מציגים הפועלים במושב הצעיר הסמוך, עין־גנים, חזיון רוסי בתרגום עברי בשם “הסנה”. בטאון הפועלים “הפועל הצעיר” מבקר קשות את התרגום העברי המסורס של המחזה ואת המשחק הגרוע, וממשיך:
באותו הלילה, שהציגו את החזיון בעין־גנים, הציגו גם נערי המושבה את החזיון “זרובבל” וגם בלילה השני הציגו אותו החזיון. וראוי לציין, שעד כה היו צעירי המושבה בוחרים להציג חזיונות בז’רגון בטענם, שלחזיון עברי ימעיטו בני המושבה, ובייחוד הנשים, לבוא מפני שחלק קטן מתושבי המושבה מבין עברית. ובעוד שרק לפני חצי שנה (בפורים העבר) הציגו דווקא בז’רגון “פאמיליע צבי” (לד. פינסקי); הפעם ראינו כי בני המושבה לא נמנעו מבוא גם לחזיון עברי ולא עוד אלא שנצרכו להציג את החזיון העברי פעמיים.
אבל האידיליה אינה נמשכת זמן־רב. בפורים 1909, אדר תרס“ט, כאשר המאבק של ד”ר ברנשטיין־כהן ב“זקני” ועד המושבה מתחמם והולך, עורכים “הצעירים” ערב תיאטרון שבו מוצגים המחזה “ליב גולדמן ובתו” בעברית, ו“מזל טוב” מאת שלום עליכם, ביידיש. “ועד המושבה הכריז חרם על הנשף הנערך בחצרו של האדון פסקל,” – נמסר ב“הצבי” הירושלמי, – “משום שהשתתפו בו עלמים ועלמות, שזה נגד הסעיף המפורש בתקנות הוועד.”
מתברר אפוא שלאו־דווקא תוכנו של המחזה, או נקיטת עמדה בין עברית ליידיש – מקוממים את ועד־המושבה, אלא בעיקר ה“פריצות” – בנים ובנות יחדיו. בתקופה זו מונהג הלימוד המעורב בבית־הספר יק"א מייסודו של הברון – ובתגובה נוסד בית־הספר הדתי “נצח ישראל”, ששומר על הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות.
ב“ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח־תקוה” מסופר כי תחילה מייסדים “הצעירים” את התזמורת, ולוקחים לרשותם את הספריה. בכך הם מרגיזים את “רוח הזקנים” אך לידי מלחמה גלוייה אינם באים כל זמן שאינם מתחילים “לסדר הצגות על הבמה”.
הכוונה להצגת התיאטרון בפורים 1909, בחצרו של האיכר האמיד פרץ פסקל, שהיה עד לפני זמן לא רב אגרונום באדמיניסטראציה של הברון. בתו בכורתו לורט, חברתה של אסתר, לומדת בבית־הספר יק“א. פסקל יכול לצפצף על ועד המושבה ולתמוך ב”צעירים", שחלקם כבר אנשים בעלי שיבה או קרחות, אבל השקפת עולמם אינה שמרנית. ומציין אחד הכותבים מהתקופה ההיא, בספר היובל:
על “חילול קודש” שכזה לא יכול עוד הוועד לעבור בשתיקה. הראשונים שניסו להכניס את ה“שרץ” הזה אל המושבה היו הפועלים. אולם בשבילם המציא הוועד כלי־זין – את ההשבתה. והנה עברו רק שנתיים ונבואת הפועלים: “בניכם יילחמו בכם” – נתקיימה. “הרעה” יצאה מהמושבה גופה. החומה הסינית נהרסה ועל הבמה הופיעו בניהם ובנותיהם של איכרי פתח־תקוה לשחק, לדאבוננו – בז’רגון [כלומר ביידיש], לפני הקהל. הוועד השתדל למחות כנגד זה, אך הצעירים לא נרתעו אחור, ומאז החלה להתפשט מלחמה גלוייה בין הוועד של המושבה ובין “אגודת צעירי פתח־תקוה”.
3. אביה מוציאה מבית־הספר, ראשית התבגרותה. 🔗
בהיות אסתר בת חמש־עשרה וחצי, בראשית שנת תר“ע, שלהי 1909, חל משבר בחייה הצעירים. אביה מוציא אותה מבית־הספר יק”א שבו היא לומדת כשבע שנים, עד הכיתה השישית לערך (טרם נהוגות אז שמונה כיתות), ופוקד עליה לשבת בית. לדבריה היא יושבת בבית שנה, ובעדות אחרת, לראובן שהם, במשך למעלה משנה. חבריה הקרובים, בוגרי המחזור הראשון של בית־הספר לבנים יק“א בשנת תרס”ח, 1908, ממשיכים את לימודיהם בגימנסיה העברית החדשה ביפו, “הרצליה”, הקרוייה – הגימנסיה העברית, או היפואית, ואסתר רואה ועיניה כלות.
מה הסיבות להחלטה החמורה של האב?
בשנת 1909 נוסע אפריים הראובני, מנהל בית־הספר לבנות יק“א, שבו לומדת אסתר, להשתלם בבוטאניקה באוניברסיטאות של לוזאן ופראג. הנהלת יק”א פונה לדוד חיון, מנהל בית־הספר לבנים יק“א, לארגן את שני בתי־ספרה וגניה למוסד אחד, וכך מאפשרת לו לחולל את המהפכה שביקש מכבר, לימודי בנות ובנים יחד בכיתות מעורבות. זאת אולי גם בהשפעת הרוחות החדשות שמנשבות במושבה בתקופה של מלחמת “הזקנים” ב”צעירים". עד אז לומדים בנים ובנות בנפרד אם כי באותו בניין ברחוב יפו (ז’בוטינסקי).
על הפרדת המינים בבית־הספר מספרת אסתר:
הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי־הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית־הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי־טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –
ברשימה אוטוביוגראפית, שהיא שולחת לראובן שהם, היא כותבת על אותה תקופה:
כאן באה הפסקה, עירבבו את בתי־הספר – נערים ונערות יחד, וכאן עמד אבי הנאור, המשכיל, והתעקש – עם נערים: לא! והוציא אותי מבית־הספר. שנה ויותר ישבתי בבית וזו היתה מכה גדולה בחינוכי. האיסור הזה – היה לו השפעה לא טובה עלי.
ולרבקה כצנלסון היא מספרת:
הצימאון שלי לדעת היה מטורף בנעוריי, וחמתי בערה בי כאשר אחי הבכור ברוך נשלח ללמוד בירושלים, ואילו ביחס אליי אמר אבי, החכם והנפלא, כלאחר יד: “זו תתחתן ותלד בנים…” – קיפוח זה לא אשכח ולא אסלח. הייתי מעתיקה ממחברות הנערים שלמדו בגימנסיה “הרצליה”, פיטמתי את עצמי בספרים, אך עד היום אני מרגישה שחסרה לי השכלה ספרותית שיטתית.
בחוברת “100 שנה לבתי־הספר מייסודם של הברון וחברת יק”א־פיקא" מספר ברוך אורן כי תחילה התקיים במושבה חינוך בעל צביון דתי מובהק, בשיטת ה“חדרים”. כך היה בראשיתו גם “בית־ספר הברון”, שנוסד בשנת תרמ“ה, 1885, מעין “חדר” לבנים ו”חדר" לבנות, שכלל בתוכניתו תורה ותפילה בלבד, ושכן בשני חדרים צרים בפינת הרחובות פינסקר וחובבי־ציון.
בתרנ“ה, 1895, מועבר בית־ספר הברון לבניין הפקידות־לשעבר ברחוב יפו (ז’בוטינסקי), שנוסדים בו גן־ילדים ובית־ספר יק”א לבנות. ככל שגוברת בשני בתי־הספר השפעת הפקידות, שחדורה ברובה רוח של התבוללות צרפתית, נוסף בהם המרכיב של צרפתית כלשון הוראה במקצועות הכלליים, ללא הדגש הלאומי, העברי והחילוני. היידיש שלטת כשפת לימוד, העברית מדוברת רק בהברה אשכנזית, ועם זאת, באווירה הדתית השמרנית של המושבה, הולך בית־הספר יק“א לבנים ודועך, ויש בו פחות תלמידים מאשר בבית־הספר יק”א לבנות.
זו המציאות שאליה מגיע חיון הצעיר בשלהי 1904, כאשר מוטל עליו לעצב בית־ספר לאומי, חילוני ומודרני. דוד חיון, שבתחילתו נרשם שם־משפחתו – מוגרבי, נולד בדמשק ב־1881, נשלח להמשיך את לימודיו בבית־המדרש למורים של אליאנס בפאריס, ונירשם שם למחלקה לפדגוגיה של אוניברסיטת סורבון, “סורבונה” בפיו. רק בן עשרים וארבע הוא בשלהי 1904, בבואו לנהל תחילה את בית־הספר לבנים יק"א, שנקרא עדיין “בית־ספר הברון”, ובשנים 1908־1905 יש בו רק ארבע כיתות.
הוא נעזר בהשכלתו האירופאית, בידע שלו במקצועות היהדות, בכשרונותיו הפידגוגיים והניהוליים. שנת הלימודים הראשונה בהנהלתו היא שנת תרס“ה, 1905. בין החידושים המכריעים שהוא מצליח להכניס בשנים הראשונות: מעבר לשיטת “עברית בעברית” בהוראת כל המקצועות. תוספת כיתות עליונות לפי תוכנית של שמונה כיתות, מאל”ף עד חי“ת, והפיכת בתי־הספר יק”א לבנים ולבנות לבית־ספר מעורב אחד, החל משנת 1909, זאת כניראה כבר בבניין שברחוב רוטשילד, פינת רחוב פיק"א.
חיון עתיד לעמוד בראש בית־הספר פיק“א במשך ארבעים ושתיים שנה. כאשר אני מתחיל ללמוד בו, הוא עדיין מנהלו – בעל הדרת שיבה וקול רועם, גרוני, בהדגשת החי”ת והעי"ן במיבטא ספרדי, ובעל סמכות.
*
בעיני אסתר, בת־האיכרים – שש השנים שבהן היא לומדת בבית־הספר לבנות יק"א הן מן היפות בחייה. גם בעיני המנהל דוד חיון מצטייר בית־הספר העברי המעורב, שאותו הצליח לעצב ברוח מודרנית – כהישג גדול. אחרת ניראה בית־הספר בעיני שמעון קושניר, יליד דצמבר 1895, הצעיר מאסתר בשנתיים לערך, שמתחיל ללמוד בבית־הספר בשנת 1909 או 1910.
שמעון קושניר הוא בן למשפחה חדשה במושבה, דלת־אמצעים. תחילה לומד שמעון יחד עם אחיו הגדול ראובן בתלמוד־תורה, ואולם: “גם בית־ספר חילוני עממי היה במושבה, בית־ספר מעורב לבנים ולבנות. שפות הלימודים במוסד זה היו עברית וצרפתית. בעוברי על פני בית־הספר הייתי מקנא בילדים המשחקים בחצר, עליזים וחופשיים, וכילדים כן המורים, כמו קורצו מחומר אחר – לא המלמדים שבתלמוד־תורה.”
בספרו “בכור מכורה” מספר שמעון:
לשנת הלימודים החדשה נתקבלנו, אני ואחי ראובן, לבית־הספר החילוני, שהיה מיסודה של היק“א. מנהל המוסד יהודי ממארוקו, חניך האליאנס, רווק, לבוש הדר ונוהג סלסול בעצמו, היה מדבר עם התלמידים צרפתית, ומתגורר בקומה העליונה של בניין בית־הספר. על המורים, שרובם היה מאזרחי המושבה, נוספו באותה שנה שני מורים מאנשי העלייה השנייה – זאב סמילנסקי והד”ר יהודה מהרשק.
מה רב היה ההבדל בין המישטר ושיטת הלימודים בתלמוד־תורה לבין אלה שבבית־הספר. גם הסידורים הפנימיים בכיתות, – הספסלים והשולחנות, אחרים היו. יושבים היינו שניים־שניים אל שולחן, ראשינו גלויים בשעת הלימוד, בנים ובנות יחדיו. כל שיעור לא נמשך אלא שעה אחת, ובהפסקות שבין שיעור לשיעור נתמלאה החצר שאון ועליצות.
רוח אחרת נשבה מסביב, אך לא תמיד רוח טובה ונוחה. רוב התלמידים היו כאן מבני האיכרים האמידים שבמושבה, עזי־פנים ויהירים, ובנו לא נהגו בעין־יפה. משיצאתי בפעם הראשונה לחצר בעת ההפסקה ועמדתי כמהסס מן הצד, הקיפוני הילדים ואחד מהם ניגש אליי, תפשני, ריחרח קימעה, עיקם אפו והכריז:
“ילדים, נודף ממנו סרחון של רוסי, חזירון רוסי.”
וכל בני החבורה געו בצחוק.
דומם נשאתי את עלבוני ודבר לא סיפרתי בבית. פרשתי מילדים אלה. נוכחתי לדעת כי זרים הם לי, וגם במשחקיהם לא לקחתי חלק.
שמעון קושניר מציין לטובה את המורה זאב סמילנסקי שישותו היתה בשבילו אחיזה של ממש במוסד הזר והעויין. בקיץ אוספים הילדים את פרחי השיטה הצהובים מגדרות הפרדסים, שמשמשים חומר לתעשיית הבושם. בתמורה שהם מקבלים תופר הסנדלר נעליים חדשות לשמעון, לאחר שהנער הלך יחף כל הקיץ כי הוא מסרב לנעול נעליים משומשות, שהאב הביא מיפו.
בט"ו בשבט מטיילת הכיתה ליער האקליפטוסים של המושבה, על גבול הביצה (בצפון איזור התעשייה קריית־אריה, כיום). שמעון חולץ את נעליו ומטפס בשמחה, כשאר חבריו, על אחד העצים. כשהוא יורד, מתברר שנעלמה אחת מנעליו. למרות חקירת המורה זאב סמילנסקי, אף תלמיד אינו מודה בתעלול, ואין מחזירים את הנעל החסרה אלא מלגלגים על שמעון. הוא נצמד אל אחד העצים ופורץ בבכי. “ניגש אליי המורה וליטפני גם נחמני,” מספר שמעון, “קולו רעד. הרימותי אליו את עיניי, וראיתי גם בעיניו דמעות. קמתי והלכתי איתו, כשרגליי יחפות ובידי נעלי היתומה. הילדים כבר הרחיקו לפנינו. הלכתי עם מורי ושתקנו. את נעלי נשאתי כעדות אומללה להביאה לבית הוריי, אות לאסוני הגדול.”
לאחר שנים רבות אני יושב במרפסת ביתו של שמעון קושניר ברחוב המעורר בגבעתיים, טועם לראשונה בחיי מפרי האפרסמון שאותו הוא מטפח בחצר, לצד פרחי ציפור גן־העדן, שני גידולים שכמעט אינם מוכרים עדיין בארץ – ואיתנו יושב מתתיהו אריאלי, אחיו של הסופר ל.א. אריאלי (אורלוף), שעל סיפוריו, כמו על סיפורי ברנר, גדל שמעון בנעוריו.
מלגלג מתתיהו: “אז מה, שמעון? אתה לא סלחת עד היום לפתח־תקוואים ההם שגנבו לך את הנעל!?”
*
הקמת בית־הספר המעורב ב־1909 מעוררת סערה בקרב הציבור הדתי בפתח־תקוה. לומדים בו בגילוי־ראש, בנים ובנות יחדיו. המתנגדים רואים בכך לאו־דווקא “סכנה” של תרבות עברית חדשה אלא “התבוללות” ברוח הצרפתית, הזרה ובעלת־האמצעים, של פקידות הברון.
מקוממת אותם במיוחד ההתעמלות הפומבית המשותפת של בנים ובנות מדי בוקר, “חילוץ עצמות”, שנמשכת מאז בבית־הספר במשך עשרות שנים [גם אני לקחתי בו חלק]. ב־1910, נפתח, כאמור, במושבה בית־הספר הדתי לבנים “נצח ישראל”. ההחלטה על החינוך המעורב מזרזת את הקמת בית־הספר “נצח ישראל” לבנות. ייסודו בא כנגד החינוך המודרני, המעורב, בבית־הספר יק“א, שמוריו מקבלים את משכורתם מחברת יק”א. חברה זו מחליפה את פקידות הבארון ומשמשת המשך לה, ולכן חיון ומוריו יכולים לנהוג במידה של עצמאות ומודרניות.
ייתכן אפוא שרוחות־הפרצים הנושבות במושבה – במקביל ל“מהפכה” בחינוך – הן שגורמות להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. קרוב לוודאי שדיעות אימה הן כדיעות הנשים שמתנגדות בתקיפות לד“ר ברנשטיין־כהן. אבי, בנימין, ילד כבן שש־שבע, נשלח להתחיל את לימודיו ב”נצח ישראל" הדתי, ורק לאחר כשנה־שנתיים מועבר לבית־ספר יק"א.
יהודה אינו מתייחס בזכרונותיו למלחמת “הזקנים” ב“צעירים”, גם לא לבית־הספר המעורב, אך מייחד פרק ל“ימי העלייה השנייה”, ולהשלכות של מהפכת התורכים הצעירים ב1909־ על ביטחון המושבה. ד“ר ברנשטיין־כהן מופיע בזכרונותיו בהקשר אחר. אל המשלחת מארץ־ישראל, שבה משתתף יהודה, ואשר נפגשת עם הברון רוטשילד בפאריס במאי 1901, מצטרף מטעם חובבי־ציון גם ד”ר כהן־ברנשטיין, זאת בטרם עלותו ארצה. הדוקטור מוצא חן בעיני יהודה, שכותב ביומנו מיום 7.5.1901 כך: “השאר – חמים מאוד, בייחוד כהן־ברנשטיין.”
ויש אולי סיבות נוספות להוצאתה של אסתר מהלימודים: הכורח למכור את הבית ברחוב רוטשילד, בגלל חובות. מאוד ייתכן כי ליהודה ראב אין אפשרות כספית להמשיך לשלוח את אסתר לבית־הספר, ובוודאי שלא לגימנסיה העברית ביפו, אבל בגלל גאוותו ה“הונגרית” הוא מעדיף להציג את השארתה בבית כהתנגדות לחינוך המעורב.
ולא רק זאת, אולי הוא חושש שבתו תגדל משכילה מדי. יהודה ראב התנגד באופן עקרוני לאפשר חינוך גבוה לבניו, אפילו בגימנסיה, ולא מסיבה של שמרנות דתית אלא מהשקפת עולמו הלאומית־איכרית – אם בניו יהיו משכילים מדי, יש חשש שיעזבו את עבודת האדמה, וייעשו “פאראזיטים”.
*
שנת תר"ע, 1909–1910, היא אפוא אחת הקשות בחיי אסתר, שהיא עתה בת חמש־עשרה, שש־עשרה.
היא מאוהבת.
היא יושבת־בית, מושבתת מלימודים, והיא מקנאה: משה, שאותו היא אוהבת, ובחברתו צמחה בתקופת לימודיה בבית־הספר במושבה, זו “תקופתי היותר יפה בחיים”, וכן מרים חברתה – לומדים השנה, תר"ע, 1910, בכיתה ה' (חמישית, כלומר ט' של היום) במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו; בחברת־הנעורים הלומדת של בני־גילה נוצרים קשרים רגשיים חדשים, אשר לה, המנותקת, אין חלק בהם. בערבים הם מנגנים בכלים שונים בבית שרתוק, קוראים ומנהלים שיחות. רבקה שרתוק מנגנת בפסנתר ומשה בכינור.
גן־העדן הפרטי של אסתר, “חצר המלכות”, הבית שבו עוברות עליה שנות ילדותה המאושרות ביותר, עומד להימכר לזרים, ובכך מסתיימת תקופת הילדות האיכרית, התמימה והקסומה, שעליה היא עתידה להתרפק שנים רבות – בסיפורים, בראיונות ובזכרונות.
אסתר מצוייה בעיצומו של גיל ההתבגרות ומגלה את מיניותה. אולי גם ביקרה בשיעורי ההיגיינה לבנות, שנתן אבי־חברתה, הרופא ברנשטיין־כהן. היא נתונה במשבר, יצריה מתעוררים בה, איסורים ורגש־אשמה מגבילים אותה – והיא מתחילה למרוד בהוריה לא רק בנושא הישארותה בבית ללא לימודים אלא כמעט בכל, חולמת על עזיבת המושבה והליכה הגלילה, לייסד את “ירדניה”. היא מושפעת מן הרוחות החדשות שמביאים צעירי העלייה השנייה, ומחלומותיו של משה כרמי, שמושפע עימה יחד מצעירים אלה.
בטיוטה אוטוביוגראפית שהיא מכינה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מתארת את השפעתם עליה: "ניצני העלייה השנייה, גל של רוסיה טולסטואית, גוגולית, דוסטוייבסקית, אנשי מעשה ואנשי ספרות – הוגי־דיעות ומגשימי אידאלים, חוצבי־להבות בנאומיהם ובמעשיהם – שאני נסחפת לתוכם בהתלהבות רבה – "
*
בחוג חייה של אסתר בתקופה זו בולטים שני צעירים שנולדו במושבה: משה כרמי ואבשלום גיסין,
אחת שבאה לגור בה עם משפחתה, בעודה ילדה קטנה, לורט פסקל,
אחת אורחת, מרים ברנשטיין־כהן,
ואחד שנולד בירושלים ולומד בביירות, בן־דודתה של אסתר, אברהם־חיים גרין –
מחמישיית הצעירים הללו, שכולם קשורים למושבתה או למשפחתה, ראשון ימות הרופא אברהם־חיים ב־1918, במגיפה בצפת,
אבשלום ייהרג בקרב ההגנה על פתח־תקוה, במאי 1921,
לורט תשים קץ לנפשה בשלהי 1923,
משה יינשא, יקים משפחה בעין־חרוד, אך ימות ב־1952, והוא בן חמישים־ושמונה בלבד,
ורק אסתר ומרים עתידות להגיע לגיל מופלג, אף כי הקשרים ביניהן לא יימשכו מעבר לשנים האלה של נעוריהן.
*
לילה. אסתר – נערה רזה, מרדנית, סובלת כמרבית בני־מושבתה מהתקפות חוזרות של מחלת המאלאריה, יושבת במיטתה המכוסה ב“חופה” של מוסקיטר – כילה לבנה להגנה מפני היתושים. בתוך מגדל לבן־שקוף זה היא חשה עצמה כבתוך טירה קטנה, מבודדת לנפשה, וערה לרחשי התבגרותה שאינם מובנים לסובבים אותה.
קרש לאורכה של המיטה משמש לה כשולחן, עליו ניצבת מנורת־שמן קלושה, לאורה היא מתחילה לרשום בפנקס קטן, “פנקסי האהוב”, בעיפרון ובאותיות זעירות:
ספר זכרונות לשנת תר"ע / אסתר הירדנית, פתח תקוה, ד' כסלו.
כתב־היד זעיר ולעיתים לא ברור. הכתיב חסר בדרך־כלל, כמעט שאין פסיקים ונקודות. סימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין את שיריה ואת מרבית הפרוזה שלה, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –
ומדוע עיפרון? – עט נובע הוא דבר של מותרות, וגם בבית־הספר אינו נהוג. כותבים בעט־ציפורן, שמצריך טבילה בקסת־דיו, ומספג – כך אי־אפשר לכתוב בהיחבא, בפנקס.
בדף הכריכה האחורי של הפנקס נכתב, אולי על ידי בן־כיתתה לשעבר, משה כרמי, לאחר שהוא קורא את הפנקס ומחזירו לה:
אסתר, זכרי שאת נשבעת לי לחיות! זכרי, ירדנית שלי.
ואחר כך באה מעין כתובת, בעברית ובאותיות לועזיות:
אסתר ראאב
אסתר הירדנית
Ester Hayardenith
Mipetach Tikvah
ועוד פעם: “זכרי את הירדני שלך.” – ועל פס בד לבן, מודבק, האוגד מבפנים את גב כריכת הקרטון, נכתב: “משה כרמי מירדניה, אסתרקה, שלחי לי את פנקסך הקודם, הירדני שלך.”
האם חשפה אסתר את פנקסה בפני משה? ואולי דבריו הם המצאה שלה, ולא כתב־ידו? – מתברר גם שזה אינו יומנה הראשון. קדם לו פנקס, שאבד, או שטרם פוענח. חלק מפנקסיה הקטנים, המצויים בעזבונה, כמעט שאי־אפשר לפענח, ולעיתים גם התוכן אינו ברור. מכל מקום, בזכות הפנקס, שנמצא עשרות שנים במגרתה, ודומה כי מעודה לא שבה לקרוא בו – גלויים בפנינו לבטיה וסודותיה יותר מאשר בשנותיה הקודמות, שעל פי זכרונותיה המאוחרים – מצטיירות באור קצת פחות עצוב, מהמתואר ביומן תר“ע ב”זמן אמת".
התאריך ד' כסלו תר“ע, שהוא 18.11.1909 – שגוי כניראה, כי הוא חוזר אחר דפים אחדים יחד עם הציון “חג החנוכה” – לכן אולי זה כ”ד כסלו, ערב חנוכה, 8.12.1909, או ד' טבת, יומיים לאחר חנוכה, 18.12.1909, שהרי חג חנוכה אינו יכול לחול בד' כסלו.
4. 1910, אהבתה למשה כרמי. 🔗
היומן פותח במוטו מדברי משה לאסתר: “אין דבר העומד בפני הרצון, זכרי את דברי הירדני שלך.” למן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה של אסתר לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה היפואית. כותבת אסתר:
מה עלי לעשות כעת? אינני יודעת בעצמי – – ללמוד אינני לומדת, מדוע עצלה? – – לקרוא אינני קוראת. מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום. שנית, היא אצל שושנה כהן. שלישית, שמפזרים לה מלוא חופניים כבוד ותפארת ולכן שכחה אותי. היא באמת קלת דעת. אני כה עצובה היום, משה היה פה ואני לא ראיתיו! … גם הוא שכח אותי. שלושה ימים היה פה ולא ביקש כל הזדמנות לראותי. ביום השישי בלילה, הרחוב הומה מאדם, משה איננו! אני מחפשת אותו והוא איננו. ביום השבת אני רואה אותו עם עוד נער הולכים בדרך העולה ליפו, האדרת על הכתף, הראש מוטה קצת הצידה. והולכים, חשבתי, בוודאי ליפו. והצטערתי, הנה הוא הולך ואני לא אראנו. ורק היום נודע לי כי לא הלך ליפו בשבת כי אם נסע בעגלה במוצאי שבת. והוא בוודאי לא זוכר אותי, הן כתבתי לו והוא לא ענני. יש לו שם עסקים עם רבקה (כן סיפרה לי מרים). אני חושבת שזוהי הסיבה הנכונה של שתיקתו זמן רב כזה. לא, לא, אני לא אלך בעצמי לירדניה. נחוץ שגם הוא ילך. שקר, אמרתי, אני לא אלך בעצמי! – קופה זקנה חדלי לחשוב כבר, חדלי לך, מרים לא רוצה לשוב, לא אלייך, גם משה שכח אותך, ובכן חדלי מהם, סדרי לך את עולמך את בעצמך בלי עזרתם, שלא תשימי לב אליהם! –
מתברר כי לחג החנוכה הגיעו מיפו למושבה מרים וגם משה. אסתר כותבת בפנקסה על חגיגה, כניראה לרגל חנוכה, שנערכה בליל־אמש על ידי אגודת “התחיה”, במרתף, אולי זה המשמש להתכנסות חברתית ולחוגים בביתו של ד“ר ברנשטיין־כהן. החגיגה משמחת את בני ובנות המושבה, שמשתובבים ורוקדים עד אור היום, ושולחים זה לזה מכתבים ב”פוסטה המעופפת", אבל בעיני אסתר: “החגיגה לא היתה יפה ביותר,” וכן: “ביקשו אותי לדקלם רק אני מיאנתי. אינני רוצה לדקלם תחת ידי שושנה כהן. שהיא תהיה לי לראש אני אסדר חגיגה לפורים!”
ועכשיו אסתר בביתה:
אני מרגישה את עצמי רע כעת – – – נידמה לי שהנני עומדת במידבר – – ואני בודדה ועזובה מולם, כן את עזובה, שני הרעים [משה ומרים] שהבינו למחשבותייך וחיזקו את רוחך עברו ואינם, ואחרים אינני מוצאת, לא, לא תמצאי לך משה אחר! לא, אותו אהבת בעדו נלחמת כל רוחך כל רצונך הוא, הוא אשר החייה אותו גם כעת לו שב אלייך אז גם כוחך ורצונך היו שבים אלייך, והוא שכחך! עזבני, אלי עזבני! משה, האלוהים שלי, נלקח ממני! ומה תהיה אחריתי? … כלום אפשר לחיות כך בלי לימוד בלי מלחמה בלי תקוה, ובלי משה!
ובאותו המשך היא כותבת, הפעם בצרפתית:
צריך לשנוא אותו [את משה] ואינני יכולה אלא לאהבו – – – צריך שאני אשכח אותו – – מרים, את מרשעת, את שובבה קטנה שצועקת, שאוהבת זאת כשמתחנפים אליה, אבל אני, אני לא יכולה להתחנף אל אף אחד, אני אומרת לה תמיד את האמת ואינני חוששת להכריח אותה לראות את חסרונותיה, בעיניי לא משנה מה שהיא תחשוב עליי משום שהיא הפסיקה להבין אותי! – – – שני ימים היא היתה כאן והיא לא באה אצלי, אני יודעת היטב שאבשלום הוא הסיבה אבל לא איכפת לי כל השובבים האלה! – –
מרים חברתה, המאוהבת באבשלום גיסין, מספרת לאסתר שמשה מאוהב ברבקה. רבקה שרתוק, אחות משה שרת, לומדת עימם בגימנסיה, ולימים תינשא לדב הוז. משמתברר לאסתר שאהוב־ליבה, וחברתה הטובה – זנחו אותה, היא מנסה לעודד את עצמה, וחוזרת לעברית:
נחוץ לשכוח, לשכוח את הכל! טוב לשכוח את כל העולם! לשכוח את הצרות, את כל העבר, רק ההווה והעתיד צריך להיות בקירבי. כן, צריכה אני היטב להבין את העתיד המחכה לי. אסתר, אל תהיי סמרטוט, עבדי, ומצאת דרכך בלעדם. הן יש לך מרץ! כן, כן, את צריכה לעבוד כי לגדולות נוצרת! הרבה אבני נגף תמצאי על דרכך, ובכל זאת צעדי הלאה ישר אל כוכבך המזהיר! – – –
*
משה ינובסקי, שקורא לעצמו כרמי, נולד בא' טבת תרנ“ד, 10.12.1893, בפתח־תקוה לאביו אברהם ינובסקי, יוצא רוסיה, כורם ובעל משתלה גדולה, ולאימו ציפורה, בתו של ר' חיים בקר, יליד ירושלים שירד ליפו, נעשה בה ל”מוכתר היהודי" והיה לעזר רב לעולים החדשים בקשריהם עם הפקידות הערבית והתורכית.
משה מבוגר מאסתר רק בחודשים אחדים. בית־העץ של משפחת ינובסקי, המוקף עציצים ושתילים של הדרים, אקליפטוסים, עצי נוי אחרים ושיחי בננות, ואשר ממנו נשמע תמיד קול זמרה ונגינה, נמצא ברחוב רוטשילד, בפינת חובבי־ציון. בשלהי 1910 לערך, כאשר משפחת יהודה ראב תעבור לביתה החדש ברחוב ביל"ו, יהיה ביניהם מרחק של שתי חצרות־בתים בלבד – גולומב ויטקובסקי. עד 1908 לומדים השניים במושבה, הוא בבית־הספר לבנים, היא בבית־הספר לבנות, והחברות ביניהם מתהדקת. גם המשפחות קשורות ביניהן. יעקב, אחיו הצעיר של משה, עתיד להיות ידיד־נפש לשני אחיה הצעירים של אסתר, אלעזר ובנימין.
חברו־לכיתה של משה, יעקב כבשנה, מתאר אותו כילד יפה, עירני ומצטיין בכל בכיתתו. תלמיד ראשון בכיתה, שהשפעתו רבה על חוג חבריו גם בשחייה בבריכות בפרדסים, ובביקורי לילה בסוכות של שומרי הכרמים. בהנהגתו הם מתארגנים לפעולה ציונית בבית־הספר. “לא ייתכן עוד,” אומר משה ליעקב, “שאנחנו, ילדי מושבה עברית בארץ־ישראל, נדבר בינינו יידיש או צרפתית. נקים אגודה של דוברי עברית.”
הם מייסדים אגודה, בעידוד המורה החדש לעברית, זאב סמילנסקי, ומטילים קנס של מטליק אחד על כל מי שנתפס בקלקלתו וממשיך לדבר יידיש. בשנת תרס“ח, 1908, מסיים את לימודיו המחזור הראשון של בית־ספר יק”א לבנים. מבין תלמידיו: אבשלום גיסין, משה ינובסקי (כרמי), יעקב כבשנה ובן־ציון גינצבורג, חבר־ילדותה של אסתר. קבוצה מבין הבוגרים ממשיכה ללמוד בגימנסיה העברית הראשונה שמוקמת על־ידי ד"ר מטמן ביפו.
זרובבל חביב, מראשון־לציון, שלומד עם משה כרמי בגימנסיה, מספר שמשה נשא עימו ברכת מולדת והרגשת חרות שנתחשלו ברוחו ונתעמקו על־ידי אהבתו הגדולה לתנ"ך. לדבריו משה מצטיין בכתיבה, בסיפורים בעל־פה, בנגינה בכינור ובחליל. בריא בגופו ובנפשו. קורא הרבה, בייחוד בצרפתית, קולט את רוסו ומעכל את שטובריאן ודומיו.
“ראשית היכרותי איתו,” מעיד זרובבל חביב, “ביפו העתיקה, זו היורדת כאילו לתוך הים במשעולים צרים תחת כיפות מקומרות ובין בתים גבוהים שריחות של צחנה ובשמים מעורבים ועומדים בהם. סולם מדרגות חשוך ומלא מיסתורין הוביל לבית המרווח של סבו – ר' חיים בקר, טיפוס־מייסד של היישוב הישן, שחלק לא קטן לו בהעלאת יהודים מן החוף ובהכנסתם לארץ בדרכים חוקיות ובלתי חוקיות, בנוסח הימים ההם.”
*
בשבט תרס“ט, תחילת 1909, בהיות משה כבן חמש־עשרה, מתה אימו ציפורה. לדברי אחותו נעמי, שהיתה כבת עשר במות האם, נישאה האם בהיותה נערה צעירה לאיש חולני, ילדה לו שתי בנות שמתו באיבן, ולאחר תקופה קצרה מת גם בעלה. בני משפחתו היו ברוסיה, וביניהם אחיו אשר היה עליו לגאול אותה. האם נסעה אפוא לרוסיה כדי לנתק את הקשרים הכובלים האלה, ואולם בבואה נשאה חן בעיני המשפחה ובעיני האח, שרצה לשאתה לאישה בתנאי שתישאר ברוסיה. לתנאי הזה ציפורה לא הסכימה, ואחרי לחץ מצידה קיבלה את ה”חליצה". לאחר שובה ארצה נישאה לאברהם ינובסקי וילדה ארבעה בנים ושלוש בנות. במותה היתה בת ארבעים.
את מות האם מתארת אסתר בפנקס זכרונות נוסף, מיום ו' בחודש שבט תרע"ג, 1913, זאת בתקופה שלדבריה כבר נירפאה מאהבתה למשה, והיא שקועה באהבות אחרות:
צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – – – משה בא, יום השנה של אימו, שלוש שנים – – לפני שלוש שנים רשמתי בעצם ידי עם כל נפשי והוויתי: אני מתגעגעת מתגעגעת, הוא מופיע לעיניי בפוזה כך פואסית, כל־כך חולמת, והוא ניראה לי קדוש קדוש –
שלוש שנים, שלוש שנים חריצים גדולים שרטוטים שונים נעשו בנפשי במשך הזמן הזה, אולם התקופה ההיא היפה מלאה הוד וכל־כך חביבה לא תישכח, לא תישכח לעולם הראשונה ההיא, והאהבה הזאת הן היתה ליבי – ליבי – רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – הראשונה היתה כבוקר מעונן, וכך – איזה השפעה גדולה הייתה לו עלי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח –
אני זוכרת אותו יום שמתה אימו של משה, זה כך זעזעני עד הנימה היותר חשובה – היה יום מעונן, ירד גשם ופתאום אומרים לי – “אמא של משה מתה,” – זה היה נורא בשבילי, כך הרביתי לבכות, משה, משה היקר יתום, יתום עזוב, ויום יום התכוננתי ללכת, יום יום סידרתי את דבריי שאדבר אליו: אנחנו נצא הגנה והוא יעמוד שם היקיר החביב מואר באור ירח, אני אגש אליו – "משה, משה, אל תבכה, אל תבכה משה, אל תבכה, אני, אני אהיה לך לאם, אהיה לך לאחות, משה יקר, משה – " ואשק לו, ושנינו נבכה, נבכה כל־כך, ובאותה שעה הייתי באמת פורצת בבכי ודמעות היו נוזלות, נוזלות כך חמות, אלי התקופה ההיא היכן, היכן היא? כבר עבר כך הרבה עלי מה יהיה מה יהיה הלאה?!
את השבת הראשונה לאחר השבעה על מות אימו של משה, מתאר חברו משה שרתוק, שבא במיוחד ברגל מיפו כדי לבקרו: “בית קטן, דל ודחוק. האחות הבכירה, בת שלוש־עשרה מנסה בחוסר־ישע להיות אם לארבעת אחיה ואחיותיה הקטנים. ליד הבית משתלה, ממנה ביקש האב להוציא בציפורניו מחייה למשפחה. מסביב – פתח־תקוה של אותם ימים.”
משה שרתוק ממשיך ומאפיין את הנער משה, את שפעת היופי שבוקעת מעיניו התכולות: “יחיד במינו בקרב כל חבריו ובני גילו – חזיון מופלא על רקע אם המושבות מזה ובית־הספר התיכון הראשון מזה.” שרתוק מוצא בו תום לב, כמרפרף מעל לחולין, נער שהשאיפה לנעלה ממלאה את כל יישותו. אהבת היופי, דבקות באמנות, ועם זאת תשוקה עזה לדעת ומוח צלול להבין ולרדת לחקר הדברים. תפיסה ללא מאמץ. “לא קיבל עליו גזירות הציבור אלא אם התיישבו עם מצפונו. נכנס לנפתולים רוחניים מזעזעים עם חבריו הקרובים ביותר בשאלות שנקבו עד תהום הווייתו המוסרית. היתה תקופה שהשתקע בנגינה (בכינור) ועשה בה ימים כלילות ובמהירות מפתיעה הגיע להישגים כבירים. והיו זמנים שראה עולם ומלואו בכתיבה ואף בה זכה לשיאים של ביטוי ספרותי. עד שהפליג למרחבי המדע והלך שבי אחרי קסמיו.”
בכסלו תר“ע, שלהי 1909, בטרם מלאה שנה למות אימו – משה כבר אינו לומד במושבה. כשנה לפני כן סיים את לימודיו בבית־הספר יק”א, והתחיל ללמוד במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו, יחד עם משה שרתוק, אליהו גולומב ודב הוז. למושבה הוא בא לעיתים לשבת, וחוזר במוצאי־שבת ליפו, לקראת שבוע לימודים חדש.
משה מנגן. משה כותב. משה משמש אבן־שואבת לסובבים אותו. הוא מקדים את אסתר במתן ביטוי לכשרונותיו, ומשמש לה סמכות, מעין חונך. אסתר לא רק מאוהבת בו מאוד אלא גם מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. הוא שטווה את חלום ההליכה לייסד מושבה בגליל בשם “ירדניה”, ומכאן כינוייהם – הירדנית, הירדני.
את חלום ההליכה הגלילה עתידה אסתר להגשים, לבדה, רק בעוד כשנתיים־שלוש, והיא כבת תשע־עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה.
5. חברתה מרים ברנשטיין־כהן, בת הרופא. 🔗
מרים ברנשטיין־כהן נולדה בקישינב בכ“ז כסלו תרנ”ו, 14.12.1895. היא בתו השנייה של ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, בין רעיה לסוניה. מרים באה עם המשפחה לארץ ב־1907. תחילה הם שוהים ביימה, היא יבנאל, שם עובד האב כרופא. ב־1908 עוברים ההורים והאחות הצעירה לפתח־תקוה, ומרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ואצל משפחת וייס. היא לומדת בגימנסיה העברית ביפו, ומדי יום שישי נוסעת בדיליג’אנס מיפו לפתח־תקוה, וכן שוהה במושבה בחופשות ובחגים. בתוך כשנה גם אחותה הצעירה סוניה עוברת להתגורר בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים בגימנסיה. לימודי הבנות בגימנסיה העברית ביפו, שנפתחת באותה תקופה, הם שיקול מכריע בהחלטתו של ד”ר ברנשטיין־כהן לעקור עם משפחתו מיבנאל לפתח־תקוה.
מרים היא נערה שובבה ובעלת העזה. על סיפון האונייה, שבה היא מפליגה ארצה עם משפחתה, נמצא פחה עשיר שנוסע עם הרמון נשותיו רעולות־הפנים, ואלה מעוררות סקרנות רבה בסופר שלום אש, שנמצא אף הוא בספינה. מרים מתחפשת לערביה צעירה, רעולה, וגורמת לסופר המכובד לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של הפחה. שלום אש רוגז מאוד כאשר מתגלה לו שהילדה היתלה בו.
בספר זכרונותיה “כטיפה בים” מתארת מרים כיצד היא יוצאת ברגל עם אחותה הצעירה ביום שישי, מיפו אל בית ההורים בפתח־תקוה, לאחר שאיחרו את הדיליג’אנס. השתיים כמעט שהולכות לאיבוד בהרפתקה מסוכנת זו.
הגימנסיה העברית שוכנת בדירה על אם הדרך בואכה המושבה הגרמנית, בסימטה צרה וקצרה ביפו, ששם מתגוררת כל המושבה היהודית־הציונית. השפות הנשמעות הן בעיקר רוסית, יידיש וערבית. מיספר התלמידים בגימנסיה קטן. המורים הם ד“ר מוסינזון, בוגרצ’וב, ד”ר חיים הררי, ומנהל הגימנסיה הוא מטמן־כהן. הלימודים מתנהלים בלא ספרי־עזר. מדי בוקר מתאספים התלמידים של שתי הכיתות וניצבים טורים־טורים באולם הגדול שבטבור הבית הערבי, שנשכר לצורך הגימנסיה. את היום מתחילים בשירת “התקוה” ואחריו “תחזקנה”, ומתפזרים לשתי הכיתות הסמוכות זו לזו. את השיעורים מכינים יחד עם המורים, ומאחר שיש מעט ספרים עבריים, עיקר הלימוד הוא לפי רשימות מדברי המורים בשיעורים.
בבואה אל בית הוריה בפתח־תקוה משתדלת מרים, עוד לפני כניסת השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אביה במרפאה, ראובן לויטה, יש סוס. סוסים ישנם גם אצל פרץ פסקל, פקיד יק"א, אבי חברתה לורט, ואף הוא משאיל למרים סוס לזמן קצר. גם חברה אבשלום גיסין מכבד את זכותה לרכוב ומשיג לה סוס, או חמור, ואף רובה ציד.
“עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות,” מספרת מרים, “והוא [אבשלום] לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עלי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה.”
גם אבשלום (1896–1921) לומד בשנת תר"ע בגימנסיה העברית. מרים והוא כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה־שנתיים.
בחג פורים, כניראה בשנת 1909 – מארגן מורה בשם חשסמן להקת נערים – לא נערות חלילה! – ומציג עימם את המעשה באסתר ובמרדכי. גם את תפקידי הנשים ממלאים נערים – חשסמן לא נעתר לתחנוניה של מרים ואינו מצרף אותה אל המבצע התיאטרלי הזה, בטענה שאסור לאישה לשחק. ועד המושבה אוסר זאת!
ה“פורים־שפיל” נהוג במושבה משנת 1886 לערך, כמסופר בזכרונות של יהודה ראב. הוא נערך בצורה עממית, מבית לבית, כנהוג בעיירות מזרח־אירופה, ואינו קשור להצגה השערורייתית שנערכת ממש באותם ימים, בפורים 1909, בחצרו של פרץ פסקל.
אבשלום, שאינו גבה־קומה, ואשר עור פניו עדין ורך כשל נערה, משחק את תפקיד אסתר המלכה. הוא, גיבור המושבה לעתיד, שייעשה קצין בצבא התורכי, וייהרג בקרב על הגנתה, בהתנפלות ערביי אבו־קישק על המושבה בחודש מאי 1921 – צועד עתה מקושט בסרטים ובפרחים בראש הקבוצה שעוברת על פני הרחובות, מבית אל בית, ואוספת מגדנות, משלוח־מנות. ומרים, עם גדוד נערות אכולות־קינאה מבין חברותיה, נגררת אחרי הלהקה לכל בית ולכל חצר. עדיין אינה משערת בנפשה שהמשחק יהיה מנת חלקה בחיים.
*
אותו “רג’יסור”, במאי־חובב – חשסמן, הוא גם איכר גדל־גוף ובעל קול אדיר, חקלאי מצויין ומומחה לחריש עמוק.
יום אחד יוצא חשסמן לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג עגלון נפרד, המהלך לצידו ומאיץ בו. לא רחוק מהחלקה, המיועדת לנטיעת פרדס חדש, מצוי קבר של “וילי”, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק. העגלונים הערבים מזהירים את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות צרכים. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.
במשך השבועות בהם מתנהל החריש, נשמע ויכוח בלתי־פוסק, אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת־הבל, ואלה נשבעים לעומתם ועומדים בתוקף על דעתם.
והנה פעם אחת, בהפסקת הארוחה, נעלם חשסמן. לא עובר זמן רב ונשמעות נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש. העגלונים נבהלים, אולי הכיש אותו נחש? – הם מפסיקים את ארוחתם באמצע, ורצים להחיש לו עזרה. כאשר הם מתקרבים מתגלה לעיניהם חשסמן כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות, והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם: "אה, אה, אה – – – "
הערבים מתקבצים בפינה ולוחשים בפחד: “מי היה מאמין כמה גדול כוחו של ה’וילי'!”
ואילו חבריו היהודים נבהלים אף הם ומתחילים לחשוש, אולי יש אמת בסיפור?
וחשסמן כורע וצועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל חבריו, לעזרה.
עובר זמן עד ששלושה־ארבעה מהם מתמלאים אומץ ומתקרבים אליו, מאחור ומלפנים, ערבים ויהודים כאחד. תחילה הם נוגעים בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תופסים בו, ובכל כוחותיהם סוחבים ומרימים אותו עד שמצליחים “להפריד” אותו מן הקרקע ולהעמידו על רגליו.
ומעשה נס, בו־ברגע חוזר אל ה“קומדיאנט” כוח הדיבור הטבעי והוא מפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו ומכריז בפניהם בערבית וביידיש, אולי גם בעברית, שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –
את הסיפור הזה שמעתי מפי אבי בנימין.
6. ועדיין ביומן “אסתר הירדנית”, תר"ע. 🔗
ועדיין אנחנו עם אסתר בחנוכה תר"ע, דצמבר 1909. החגיגה של ליל אמש גורמת לה פרץ ממושך של רגשות, והיא כותבת:
לעוף מפה אני רוצה! לשבר את חשכת כלובי, לנפצו, ולהרסו עד היסוד! – – הה! משה יקירי, למה עזבתני ברגעים היותר נוראים!? – – – מדוע?! – – – אלוהים שלי מדוע?! – – – גלמודה אני פה במידבר הגדול – – – הוי אלי אין לי רע אין לי אח, אף מי לשפוך את ליבי, וליבי מלא על כל גדותיו – – –
אסתר אמנם יושבת בית, אבל אינה מוותרת על המשך הלימודים בכוחות עצמה, וכניראה זוכה לעידוד מצד מוריה־לשעבר. לא כל בנות־כיתתה עברו ללמוד בגימנסיה העברית ביפו. חלקן עדיין לומדות במושבה, כניראה שנת לימודים אחרונה ביסודי. עדיין אין בית־ספר על־יסודי במושבה.
אסתר מעתיקה חיבורים בצרפתית ומראה אותם ל“אדון מוגרבי”, הוא דוד חיון, המורה והמנהל. הולכת אליו להחליף ספר, ונמצאת בקשר גם עם המורה לצרפתית הצ’ואל. מחברותיה היא לוקחת מחברות וספרים כדי ללמוד מהן “דברי ימי העמים” ונושאים אחרים, מחברתה הניה היא מבקשת שתבוא אליה לעשות איתה Dictee, הכתבה, וממשיכה לכתוב ביומנה:
אתמול רימיתי את אבי! – – – הלכתי לבית־הספרים ואגב אורחא נכנסתי אל שושנה סלור וישבתי שם כשעה ולא הלכתי לבית־הספרים. בשובי הבית מצאתי לי תירוץ, אדון לבנון לא היה – – – והיום לא היה לו מה לקרוא. מדוע רימיתי? אני התחרטתי – – –
אני רוצה לסדר לי שיעורים שאני ושושנה סלור נלמד ביחד, אולי עוד אחדות תלמדנה – – אף שאני יותר חזקה מהם בכל המדעים ובכלל לו נכנסנו לבית־ספר שאז אני בוודאי לא יכולתי להיות איתן במחלקה אחד אבל מכיוון שרציתי להתחיל ללמוד והנה נזדמנו לי עוד אחדות שאין להן ספרים וגם שנחוץ לעוררן קצת – ואני מקווה שלא אהיה פשוט רק תלמידה, אני אהיה קצת מורה כי הלא הן לא יודעות כלום – – אפשר ברבות הימים זה יהיה כעין בית־ספר קטן – – – נחוץ לאגד את הכוחות, שיעורי ערב הם רק לחברי האגודה תחיה – –
שטות, אין לעשות איתן כלום. הן כל־כך ריקות! ואני גם כן נהיית ריקנית. נחוץ להתרחק מהן, להשתקע יותר בלימודים, זה נורא, אני רוצה להשכיח את עצמי! ולי הלא אסור זאת! כן אסור! די, לא אלך יותר איתן! אבל אי אפשר כך להתבודד בפרט לי.
משה שכח אותי! כן, גם מרים.
*
אסתר אינה שרוייה רק בדיאלוג עם עצמה ובקונפליקט עם הסובבים אותה. היא מתכתבת עם בן־דודתה אברהם־חיים גרין, המבוגר ממנה בשנתיים. אברהם לומד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. משפחתו, היושבת בקהיר, שלחה אותו כדי שיוסמך כרופא וישתלב בעסק המשפחתי, ואולם אותו, כמו את אסתר, ממלאים החלומות על תיקון העם ואיחוד הכוחות הלאומיים.
אברהם אמנם אינו מוזכר בפנקסה, ואולם על פי הגלויות שלו אליה מתברר שאסתר משגרת לו מכתבים זה כשנתיים ומספרת לו בגילוי־לב על חייה ועל התעקשותה להמשיך ללמוד בכוחות עצמה, בעודה יושבת־בית. בדיאלוג שלה עימו אולי זרועים כבר ניצני אהבתה הגדולה אליו, שתפרוץ כשנה־שנתיים לאחר מכן. מכתביה לאברהם לא נשתמרו, אך קרוב לוודאי שהם דומים בתוכנם לנכתב ביומנה. אסתר כותבת לאברהם את רשמיה מחגיגת חנוכה במושבה, והוא עונה לה בגלוייה מביירות:
את כרטיסייך קיבלתי ותודה לך בעדם. צר לי שפה אין אני יכול להשיג כרטיסים יפים כמו אלו שאת שולחת לי. – פה אצלנו אין שום חדש. – אצלכם עורכים נשף וגם אצלנו עורכים נשף של חנוכה. –
ובגלוייה אחרת הוא מגיב על המאבקים המתרחשים במושבה:
חבל שהאורטודוקסיות הפרנקפורטית תופסת במושבתכם את אותו המקום ואותה ההשפעה שצריך היה לתפוס האלימנט הצעיר השואף לתחיה, תחיית העם, ותחיית השפה ע“פ השקפותינו ואידאלינו אנו. – אבל.. אין בכך כלום, נקווה, מפני שסוף כל סוף יהודי צריך להיות בעל ביטחון, האם אפשר ליהודי מסכן להתקיים, אלמלא הביטחון והתקוה שלו? מכתבך היה מלא עניין בשבילי, ומבקש אני אותך לזכני בכאלה וכאלה לעתים יותר תכופות. – לע”ע נישאר אני ידידך לנצח, לנצח, אברהם.
שתי הגלויות הללו הן ללא תאריך, אך לפי תוכנן סביר להניח שנשלחו לאחר חנוכה תר"ע, שלהי 1909 או תחילת 1910.
*
עוברים ימים אחדים, אסתר אינה רושמת כלום, ובשובה לכתוב אינה מציינת תאריך חדש. העצב והריקנות שאופפים אותה, לאחר החנוכה, בוקעים מכל שורה:
אינני יודעת בעצמי, השתקעתי כל־כך בריקנות עד ששכחתי את הכל אפילו את אותך פנקסי היקר, רק את משה לא! עשיתי טיולים אחדים וביליתי את הזמן בחברת נערים ריקים, אבל נחמדים! בנימין סלור ואליהו מער, הם ריקים ובכל זאת ברגעים שאני רוצה להשכיח את עצמי הם די טובים. רק את משה אי אפשר לי לזכור ברגעים ההם. הוא קדוש יותר מדי כדי להזכירו ברגעים כאלה, לו נתתי את נשמתי ולהם את גופי כדי להשכיח את עצמי, את גופי! – – פנקסי היקר אתה, ויכול עוד לחשוד אותי – – – אך לא, פשוט משתובבים, רצים, קופצים בוקה, מתאבקים, נופלים אחד על השני, מעשה שטות. היום נסעו אמא ואבא ליפו ואני בעצמי בבית. איזה דומיה עצובה שולטת כעת בבית. בחוץ מטפטף הגשם, ואני עצובה – – ליבי נלחץ – – – אני בוכה – – – מדוע? בשביל מה? אינני יודעת בעצמי – – משה!
כך הימים עוברים ואני לא עושה כלום, כן מרים, צדקת, אני זוחלת כמו צב – – אך מה עלי לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכל, הכל יתנגד לשאיפותיי, הכל, להילחם! – – – זה מעורר צחוק מר – – עם מי? עם ילד קטן וחלש? – – – א – –
מצבי כל־כך רע כעת, אני לא לומדת, זה שקר! אח אני שקרנית. כתבתי למרים שאני לומדת לומדת ולומדת והלא זה שקר גמור, אין לי רצון, אין לי כוח, אך כן יש לי כוח אבל כוח זה מתעורר רק לפעמים רחוקות ועל רגעים מעטים. כוח! רצון! ואם לא, אז לא יקחני לירדניה, הוא כבר שכח אותי, יש לו שם את רבקה ואת רחל רזניק ולכן שכחני, גם למרים הוא נעשה זר – – –
כמה גדול כוחו של הטבע, כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה כזו, וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל־כך מוזר לי. הנה אני רואה את פעולות הטבע, אותו המעשה שניראה לי מקודם לדבר נבזה, לשפלות רוח, מקבל כעת בעיניי צורה אחרת לגמרי, אני גודלת – – אני נהיית עלמה בוגרת – – למרות רצוני – – זה כל־כך מוזר.
כעת נפתרה לי שאלה שהטרידה זה כמה את מוחי. הייתי שואלת את עצמי איך יכולים בני האדם, אפילו היותר טובים, היותר חכמים שבהם, לעשות את אותו המעשה הנבזה שעורר תמיד בקרבי גועל נפש ושנאה לאנשים גדולים. איך אפשר לעשות דבר שכזה?… וכעת אני רואה עליי עצמי איך שהטבע בעצם ידו מהפך אותי לאחרת ובכל זאת זה לא טוב בעיניי. פנקסי היקר לו לא התביישתי ממך כי אז הייתי אומרת לך עוד דברים אחדים רק לא לומדתי להיות חופשיה ביותר כידוע לך, ובכן אסתפק בזה שאומר לך, אני יראה מעצמי, אינני מכירה את עצמי, הזו היא אסתר שהמעשה הנזכר נחשב בעיניה לעוון פלילי, שגם להוריה לא יכלה לסלוח את זאת ותמיד היתה מביטה בבוז לאנשים גדולים נבזים! – דובבו שפתיי מדי פעם בפעם כשעלו מחשבות אלה על ליבי.
ואמא, כשהיתה מתרגזת פעם על אשר אני מדברת יותר מדי עם איזה נער או מטיילת איתו, היתה קוראת אותי גסה, באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה, זונה, את אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה?! – – היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה או עם בן־ציון ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם. כן, אני מושחתה אבל מי השחית אותי אם לא הם? הם רק הם. בלילה אסור לדבר עם נער. ללכת לטייל על הגורן עם משה, הס מלהזכיר. מה איכפת להם לגדולים אם נטייל? – – והנה במעשים כאלה הם בעצמם פותחים פה לשטן, הילד מתחיל להרהר אחרי דברי האם, מדוע אסור ללכת לטייל עם משה חברי הקטן, מדוע? אהה, אני כבר יודעת, בשביל – בשביל שלא אהיה גסה – – – מה זה גסה? אהה אני כבר יודעת – – – וכך הם בעצמם מביאים את הילד לידי הרהורים כאלה שהם לא לפי שנותיו. הילד רואה שהוריו אוסרים עליו את זאת, והם דווקא חפצים, והלא זה כלל ידוע אפילו אצל אנשים גדולים – מה שאסור זאת חפצים, אין טוב מתפוח גנוב –
ראשונה, לפני שנתיים, היתה שגיאת ההורים (שהזכרתי למעלה) הגורמת למחשבות הגוף ואז הם היו שלא בזמנם, וכעת אני מרגישה את יד הטבע שחזקה עליי ועל ילדותי – – אך אינני כל־כך ילדותית, בפסח ימלאו לי שש־עשרה שנה, אלי, שש־עשרה שנה! עלמה גדולה, עלמה בוגרת! אך אני רוצה להיות קטנה! אין לי זמן ללמוד, אני כבר כל־כך גדולה! טפשה, הלא זה בידך, מפני מה אין לך כבר זמן ללמוד – מפני שעד עשרים שנה יש לך רק ארבע שנים יען שבשנת העשרים רוב הצעירות מתחתנות, אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד עשרים וחמש עד עשרים ושש – –
כך הוא חשבוני, עד שנת השמונה־עשרה אלמד בעצמי, אשתדל בשתי השנים האלה להתכונן לאיזה בית־ספר גבוה. בשנת השמונה־עשרה אסע לשוויציה, אכנס לבית־ספר גבוה ובקונסרבטריום בשביל זמרה ונגינת כינור, אלמד ציור, יש לי כשרון לציור. אך כמה רציתי להיות צייר! אגמור את לימודיי עד שנת העשרים וחמישה, אחר כן אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר, לא, לא אשא איש, למה לי כל העול הזה. אקח לי את משה, הלא גם הוא יהיה בשוויציה, ושנינו נתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, נראה מראות שונים, ארצות שונות, נלמד נחקור, נלמד בכל מקום שנבוא, אחרי כן נשוב לארץ־ישראל ושם נוריד את כל הדבש שאספנו בארצות תבל, היא תהיה לנו הכוורת שכל הדבורים שכמותנו יאצרו שם דבשם ואז נבנה את ירדניה – – –
בראיון שעורך עימה ז. יואלי מספרת לימים אסתר:
היינו מתכנסים על הגורן, האהבה היתה אפלטונית. שמיים ולא אדמה, הגוף לא דיבר. אחד הבחורים נשק את הצמה שלי ואני סטרתי על לחיו. כאלה היו הרוב המכריע של בני המושבה. לדור הצעיר לא היה ארוס, ואם כן – אז עם ערביות. היצרים רוסנו, גם בגלל העבודה הקשה ומיעוט המזון. אך היה גורן, לילות־ירח וריחות השדה. שרנו הרבה, לרוב שירי מולדת וגם שירי אהבה. השירים הפופולאריים ביותר היו: “הכניסיני תחת כנפך”, “עצי שיטים עומדים” (סמל הבחורים), “שם שועלים יש”, ועוד. האהבה היתה טהורה, הזוגות שאהבו היו בעינינו סמל. כשעברנו ליד חלון ביתם, אמרנו מתוך יחס של כבוד: “שם פורחת האהבה.”
ספונה בביתה בחורף, במושבה שאותה עזבה עד כה אולי רק לביקורים ביפו ובירושלים, וקרוב לוודאי שאפילו את הירדן והכינרת טרם ראתה – רואה אסתר בבירור את מסלול חייה לעתיד.
היא יודעת שהיא שונה ומיוחדת, וכך גם תהיה. מתעורר בה רצון לתת מבע לעצמיותה – במוסיקה, בציור, וכמובן בכתיבה. היא אינה חפצה להתחתן מוקדם, כי אם לספוג השכלה, ולחיות באופן חופשי, בשיוויון – “אשא לי איש, אקח לי חבר” – אלמלא היה כל זה כתוב בפנקס אותנטי, מתועד ונושא את שמה, היה אפשר לחשוב שזוהי תוספת מאוחרת. ואולי יש כאן הד לרעיונות החדשניים של ד"ר כהן־ברנשטיין בהרצאותיו, ולרוח המרד של “הצעירים”, הנושבת במושבה ממש בתקופה זו, שבה נאלץ הרופא לעוזבה?
על פי עדותה מתברר כי בתקופה שבה טרם התעוררה בה מיניותה, כאשר “המעשה הנבזה” עדיין מעורר בה “גועל נפש”, וטרם נעשה לתשוקה עזה הבאה מפנימיותה – היא לא מאשימה את האב ב“מעשה הנבזה” אלא מגנה את האם על היותה “זונה” – כלומר מקיימת יחסי־מין עם האב, ומתחרה עם הילדה על אהבתו. חרף החינוך השמרני, אסתר אינה צומחת באווירה של תמימות והסתר. כשהיתה כבת שש נולד אחיה אלעזר, וכשהיתה בת עשר – צעיר אחיה בנימין. “חצר המלכות” רוחשת הזדווגות ופיריון – פרות, סוסים, כלבים וחתולים. עולם הטבע שוקק חיים ופתוח בפניה, ורק עולמם של בני־האדם סבוך ומכאיב, מלא איסורים וסודות.
7. בידי מי יפול בית־המרקחת של המושבה? 🔗
בתחילת 1910, בעקבות שערוריה שמעוררים הצעירים בבית־הוועד – הם מעיפים את ראש הוועד וקובעים בחירות חדשות – מתפלגת המושבה לשני ועדים, אגודת “התחיה” של הצעירים ומשמרת “מגיני המושבה” של הזקנים.
העילה למהומה – תגרה שמחוללות נשות המושבה לפני ביתו של ד"ר ברנשטיין־כהן. כאשר הרופא חוזר מנסיעתו לקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג, שם הצליח להשיג הלוואה של מאתיים אלף פרנק שנועדה לסייע לצעירים בנטיעת פרדסים חדשים, הוא מגלה כי ועד המושבה, בעזרת “מטיפים מירושלים”, ניצל את היעדרו וניהל תעמולה נגדו, בעיקר בקרב האימהות והנשים, שלדברי המסיתים הדתיים – הרופא גוזל מהן את ילדיהן ומשחית את נשמותיהם.
בזכרונותיו מספר על כך ד"ר ברנשטיין־כהן:
אחרי שהתייעצתי עם הפועלים, החלטנו לסדר ריגול שכנגד, ונודע לנו, כי הנשים החליטו לעשות לי “פוגרום”, כלומר, לנפץ את כל השמשות. בתי הבכירה היתה אז חולה והיתה מוטלת במיטה בדיוטה העליונה. והנה ראינו, אני ואשתי, מרחוק, שאל ביתנו מתקרבת תהלוכת נשים, ובידיהן אבנים. דחוף ומבוהל בא הנוער, בנים ואחים של גדוד־הנשים הפורע, ומיד פרצו חרפות, גידופים וצעקות. סוף־סוף הגיע הדבר לידי תגרה וה’ילדים' דחקו את רגלי ה’ההורים'. היתה זו טרגיקומדיה שהתבוננתי לה ממרום הדיוטה העליונה.
מרים, בתו של הרופא, ששכבה בביתה קודחת מחום לאחר שזללה מפרי הצבר, והקיצה לקול צווחות הנשים, זוכרת:
לפתע נופצה שמשת החלון, ועוד אחת, ועוד אחת. הרסיסים נתפזרו על הריצפה, על שמיכתי. נבהלתי. אימי נכנסה אל חדרי, ועיניה אדומות מבכי, אך לא הסבירה לי פשר השערוריה. רק לאחר מכן, כששככו הקריאות וההמונים התפזרו, נכנס אבי למדוד את חומי – אשר עלה עד ארבעים מעלות. רק לאחר שהחלמתי שמעתי מפי אבא סיפור שסיפר בקול עצוב ועצור. צבא הצעירים אשר בא להגן עלינו היה מוכר לי. את יריביהם ואת יריביו של אבא לא היכרתי אישית. אחד מהם, רב, נוכש כעבור שנים מיספר על ידי נחש, דווקא בשעת־שבתו במקום־כבוד רעוע, שבעבר התנגד כל־כך להריסתו.
בעקבות התגרה מתפלגת, כאמור, המושבה, וכאשר רואים “הזקנים” כי כלתה הרעה אליהם, הם משתמשים בנשק ה“חרם” הבדוק, ומכריזים “בויקוט על הצעירים לבלי תת להם עבודה.” אולם צעירים אלה אינם זקוקים כלל לעבודה, הם אינם פועלים שכירי־יום אלא בני־איכרים ואיכרים צעירים, מהשיכבה האמידה ומשלמת המיסים שבמושבה. “מגיני המושבה” מסדרים אסיפת־עם במרכז המושבה ובה מודיעים הנואמים “שכל האמצעים כשרים להמית את תנועת הצעירים.” עם תום האסיפה מסתדרת תהלוכה בה נשמעות קריאות: “יחי הוועד! יחי ראש־הוועד גולדנהירש!” וכיוצא באלה דברי־עידוד ל“מגיני המושבה” מפני רוחות רעות.
לאחר ימים אחדים מתעשת הוועד הקודם, מכריז על ביטול הבחירות, סוגר את בית־המרקחת ואת חדר קבלת החולים בפני ד"ר ברנשטיין־כהן, מפטר אותו ומזמין חובש במקומו. אגודת הצעירים מתערבת בדבר, כנגד המשמרת של “מגיני המושבה” שמופקדת על בית־המרקחת. הצעירים, חלקם מבני הדור הצעיר שנולד במושבה, רוצים לשבור את המנעול בכוח ולפרוץ אל בית־המרקחת. אולם הם נתקלים בהתנגדות: הזקנים יוצאים נגדם באגרופים קפוצים, ואפילו באקדחים. הנוער אינו מוותר ובא גם הוא עם נשק. חילופי הדברים קשים, וניראה שעומדת לפרוץ תיגרה. כאשר המצב במושבה מחריף מופיעים גם שייח’ים ערבים שכנים, החושבים לתומם שפרצה מלחמת־שלטון בין שתי שושלות או חמולות יהודיות, והם מציעים שירותי תיווך, כנהוג בין צדדים יריבים.
ארבע שעות נמשכות ברחוב חובבי־ציון פינת מונטיפיורי המריבות וההתגרות והאיומים משני הצדדים, אך למרבה המזל לא נורית אף ירייה. תוך כך מגיעים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא רק כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את “שדה־הקרב” של בית־המרקחת ובית ועד־המושבה, ולחזור איש־איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.
ד"ר ברנשטיין־כהן, שמתחבט כיצד לנהוג, מחליט לדבריו, בערבו של אותו יום – לעזוב את המושבה, אף־על־פי שבתיאור־שלו אגודת הצעירים מנצחת וכובשת מידי הזקנים את בית־המרקחת.
ד"ר ברנשטיין־כהן עוקר לבסוף ליפו, שם, כאמור, לומדות בנותיו בגימנסיה העברית. בספטמבר 1910, לאחר שעסק במקצועו ואף טיפל בערביי העיר ולא משך ידו גם מפעילות ציבורית, הוא חוזר עם משפחתו לעיר מולדתו קישינוב. ב־1925 הוא עולה מחדש לארץ, אבל משלא נמצאת לו עבודה כרופא הוא נוטש אותה לצמיתות.
*
בעזבונה של אסתר מצוי מכתב שכתבה לה מרים ברנשטיין־כהן בשעת שיעור בגימנסיה העברית ביפו. הדבר היה לאחר שאביה הרופא כבר עזב את המושבה, והוא ומשפחתו התגוררו באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת של יפו. על פי תוכנם נכתבו הדברים בחורף, שבועות אחדים אחרי חנוכה תר"ע, בפברואר 1910 לערך, וחלקם מעין תשובה לדברים שאסתר רושמת בלילות בפנקסה.
מה? ההספד לעשות עלייך? האם מתת כבר שם? בחיי עשתרת כי כבר כמעט הייתי שוכחת כי יש אסתר ראאב בעולם! מה איתך?
אני, עתה בעת השיעור צריכה לכתוב לך ב“סכנת עונש” מפני ש“הגברת” אסתר מואילה לשתוק ואיננה עונה! אילו היה ביכולתי לנסוע לפתח־תקוה ולמשוך אותך היטב בעד האוזניים, חזירה! אימרי את בעצמך, מה אפשר לחשוב אם, אחרי מכתבים מתקדמים כאלה השתתקת? האם לא זה שאיבדת את חשקך, כי נמאס לך להתעסק בזו ה“מלחמה הקשה” וגם אפס חומר הכתיבה למרים? די. את בטח מתביישת לסור אחור והחלק של חשקך כבר עבר לכן כי תחשוב היא מרים כי הכל הוא כמקודם. להיפך זה שאינך כותבת מביא אותי למחשבות חושדות.
משה שואל: “אני רואה כבר על פנייך כי אסתר אינה כותבת – כניראה כבר מתה שם כי לא נשמע הגה מפיה.”
אימרי, מה את עושה, בכל זאת הלא לא רק יושבת ולומדת, הלא יש לך מתנגדים שם, האם כבר הסתפקת בכל מה שהשיגות אצלי? מה בדבר האגודה שלכם? באיזה אחת משתיהן את נמצאת? את אינך צריכה לשתוק ורק לכתוב ולכתוב לי. את יודעת כי בעדך אנוכי לומדת? בבוקר אנוכי כל כך מתעצלת לקום, להתלבש ללכת לגימנסיה ועוד הפעם ושנית ושלישית. ואז אנוכי זוכרת אותך שהיית מאושרה במקומי וכי הנני מאושרה בהשוואה איתך, אזי אנוכי מתביישת ועובדת ביתר מרץ. והנה את כבר שותקת! פתאום!
אסתר! לו ידעת כמה שאני רוצה לפתח־תקוה. מיום ליום יותר ויותר. פשוט עינויים לי לשבת פה ביפו, ובפרט בשבת. לא רק שאני לבד ואין לי כל רע, לא יש לי פה כל כך הרבה שונאים, לא שהם שונאים אותי כי אם אנוכי אותם ולא כך בגימנסיה כי אם גם בבית. אין בטבעי להתחבר כל כך מהר עם אחד. כמה שהכירונו אחת את השנייה, הלא לא כל כך מהר נהיינו איתך רעות? ואנוכי לא התרגלתי לכתוב, אין לי כל ספר זכרונות ורשימות יומיות, כך, חישבי לך את מחשבותייך בליבך ודי. ואנוכי מתגעגעת… אני כל כך רוצה לפתח־תקוה! בזה הזמן פעמיים הייתי בראשון לציון (אבא נסע שמה ואנוכי איתו) ראיתי את חסנקה אבל העיקר, – ראיתי מושבה, כל הכאב בצד שלי עבר וכל כך טוב היה ואחרי־כן שנית ליפו!
אסתר! את מאושרה שבמאושרות! מוטב לי להיות לא רק שלא לומדת, כי אם איזה משרתת במושבה, ודווקא בפתח־תקוה, מאשר להיות תלמידת הגימנסיה העברית ביפו, העיר המובסה הזאת! את חושבת כי אנוכי אוהבת ללמוד כניראה? מה יש לי עוד מלבד זה? לא רק בגימנסיה כי אם גם בבית הנני קוראה ספרים מדעים וגם פשוטים, אבל זאת לא זאת! כאשר אני מביטה בחלון החוצה, רואה את בתי יפו, את הערבים, אני מאבדת את כל המרץ, החשק ומוטב לי לרחוץ את הרצפה כל יום אצל איזה זקן בפתח־תקוה, כל יום, כל יום, ורק אביט על הירק מסביב, על השמיים, על בתי המושבה – אוכל לרחוץ את כל רצפות בתי פתח־תקוה! אסתר! למה אני אוהבת אותה, למה אני צריכה לסבול בעד זה? הלא הוריי פה והכל יש לי ובכל זאת אין אושר בלי צרה. כל כך טוב לי כשאני מתעמקת בלימוד… ואחר כך מרימה את הראש ודי וחלס!
אסתר! את תכתבי לי: סמרטוט, חסרת־כוח, הביטי עלי ולימדי לסבול! כתבי לי, כתבי! אוי לי! המורה התורקי קורא לי לענות, חכי אני עוד מעט אגמור – – –
חמדל אללה! עניתי היטב. תראי, חזירה עוד מעט הייתי התופסת בעדך! כעת אוכל להמשיך… לא, לא צריך יותר להתאונן, הלא?
שמעי, חסיקה עתה ביפו, זה כבר יותר טוב. היא, אפשר תבוא ביום השלישי לפתח־תקוה. היא שמחה, הולכת מטיילת ואנוכי יושבת כל השבתות ונקפאת מקור בדירתנו העירונית, הגדולה, ואז אני זוכרת את חדרי הקטן והחם מלמעלה כשגשם דופק בחוזקה בחלון ואני אצל אבא ואמא ובפתח־תקוה! ועתה הם הולכים כל השבתות ולי אין איפה ואל מי ללכת!
כתבי! כעת… צלצלו.
שלום! להתראות! הלא תבואי, כהבטחתך בחנוכה, אם רק לא מתת…
*
בעיצומו של חורף 1910, לערך בפברואר, חשה אסתר תחושה של בדידות, של ניתוק ואפילו של קושי להתמודד עם איתני הטבע, והיא כותבת ביומנה:
פנקסי האהוב, כבר ימים אחדים שאני אילמת. מה אוכל לעשות, לא תמיד אפשר לדבר. קיבלתי מכתבים כולם ריקים. אני לומדת קצת, אני עצובה מאוד. גשמים חזקים, אך, אני שונאה את הגשם, כבר נמאס לי לראות את השמיים הזועפים האלה ואת הדמעות הנושרות בלי הפוגות, כאילו נפתח להם שם מעיין והן יורדות נוזלות עצובות, מדוע אתם בוכים, שמיים? גם אני בוכה – – כל היקום בוכה, העצים הגגות השמיים, הכל עטוף בדמעות – – – דמעות – – –
אך משה, כמעט שכחתיו, לא, לא שכחתיו, אך אותו הרגש שהיה לי אליו שוכן כעת עמוק עמוק בלב, שם בפינה נסתרה הפניתי לו מקום. עליי לעזוב הרבה מקום פנוי בשביל מטרות, בשביל שבי –
אך כשאסע ליפו! – – –
מרים מתייאשת! ואני, האם אני אינני מתייאשת? לא, לא! נחוץ לגרש את הייאוש, מרים את צריכה לחיות! כולנו נחיה!
נו? מה? אינני יכולה לכתוב! כבר ימים אחדים שלא כתבתי, כלום יודעת אני? פשוט אין לי מה לרשום, הכל ריק, אין כל עניין, אין חומר לכתיבה, אין כל שינוי בחיים ההווים, הכל כתמול שלשום אך איזה ריקנות! – – –
אינני לומדת, אינני עושה כלום. בחוץ גשם עננים ורוח, וזה גם כן פועל עליי לרעה – – כשאני רואה את השמש את שמי התכלת את הירק כל זה מעורר אותי ואני חושבת באותה שעה, אך, כמה יפים החיים! אבל כעת אין שמש, אין אור, כל העולם מתמוגג בדמעות! – – – ולי כה עצוב כה מר – – – אני מרגישה איזה רקבון נורא ממלא את נפשי, והעת בורחת עוברת, אך, השנים עפות! עוד מעט יימלאו לי שש־עשרה שנה! ויש לי עוד הרבה, הרבה עבודה, אלי, תן לי רצון, רצון חזק! שלא ימות הגשמים האפלים, לא רקבון נבזה, יוכל לשלוט בו, רצון ענקי! אני צריכה! – – –
משה! אסור אסור לחשוב אודותיו! יללי, פצע עמוק – – – אך, זה מכאיב – – – משה נשמתי, אור חיי!! – – –
8. לורט פסקל היפה, העשירה. 🔗
בפתק לאסתר, כניראה מלפני פברואר 1910, כותבת בצרפתית חברתה לורט: “יקירתי, אני שולחת לך דרך האח הקטן של משה שני הספרים הדרושים. הערב, מיד אחרי שהוא יסגור, אנחנו נרוץ החוצה, אני אבוא. אנחנו נפטפט קצת. אני מרגישה שהוא מאוד מעניין. ל.”
לפתע נופלת “פצצה” בפנקסה של אסתר:
הוא אוהב אותה, את לורת! – זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –
כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל־כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – – –
כן, הוא מצא לו Sujet [נושא] יפה בעד רומן קטן, נחמד – – אבל האם באמת הוא אוהב אותה! – – אינני מאמינה, זה פשוט הרגל, לכל אחד צריך להיות רומן, לכל אחד, כל הגימנזאים יש להם רומנים והם כותבים חיבורים אודות אהבה, כותבים ספר זכרונות – – – והוא לא מצא לו Sujet יותר יפה ממנה – – – אבל לא האמנתי על משה – – – לא, לעולם לא עלה על דעתי – – – חשבתי אפשר הוא אוהב את רחל רזניק – – נו יש כבר מעט מעשיות בדבר הזה למשל, או יודעת אני? או חסיה, או אחרת, כך חשבתי – – – אבל היא?! – – – די, די, צריך לחדול לחשוב אודותיו – – אני חושבת אותו – – – והוא אותי? – – –
אני לא מרגישה כעת כלום, רק איזה דבר רוקד, רוקד בקרבי, לא, לא זה כלום, שטות – – אסור לחשוב הרבה – – הוא או[מר], ועכשיו אני אוהב אותה!
ועכשיו הוא אוהב אותה!? – –
מה? הוא אוהב אותה?…
אינני יודעת – – הוא אוהב אותה! את שומעת? – – –
כן… לא, לא – – אינני יודעת כלום – – – אני בוכה – – – משה!!! משה – – –
*
אסתר מזועזעת – אהוב־ליבה משה כרמי התאהב בחברתה הטובה ביותר, לורת!
אסתר כותבת תמיד – לורת, כל השאר מאייתים – לורט.
מיהי לורט?
היא נולדה בג' אלול תרנ“ה, 1895. אביה פרץ פסקל (1871–1947) עלה לארץ עם הוריו ב־1882 מרומניה לזכרון־יעקב. בנעוריו נשלח מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בוורסאי, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון וחברת יק”א בהדרכת חקלאים, בניהול מושבות צעירות ובנטיעות, וב־1897 הועבר לפתח־תקוה עם אשתו ובתו הקטנה לורט. הוא בונה בית מרווח ואריסטוקראטי ברחוב רוטשילד, מול פינת רחוב פיק"א, נוטע פרדס, מחדש שיטות בקטיף ובאריזה, מפתח דרכים חדשות להילחם במחלות התוקפות את ההדרים, ממציא את הרכבת־התמך ומפתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר. בפי הערבים שמו: חוואג’ה פאריס. הוא ממייסדי אגודת “פרדס” וכפר־סבא, ויער האקליפטוסים של המושבה הצעירה נקרא בראשונה על שמו – יער פסקל.
פרץ פסקל, שאיננו יפה־תואר או גבה־קומה, נודע במושבה כחובב נשים, אולי בהשפעת שנות לימודיו בצרפת. זמן־מה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה נמצאת ערביה צעירה ויפה צפה טבועה בבריכת־ההשקאה שבפרדסו, והיא כניראה בת הפועל העובד אצלו. האם התאבדה? בני־משפחתה טוענים שהיתה בהריון מפסקל, ומאשימים אותו שגרם למותה. מפחד נקמתם הוא נאלץ לברוח למצרים, שם הוא עתיד לעזור לאהרון אהרונסון בעבודת המודיעין ובקשרים עם הבריטים.
דרך־חייו מטילה צל על יחסיו עם אשתו מרים, ולימים משפיעה על הבנות בטי ובלאנש, ובאופן טראגי במיוחד על לורט.
מרים פסקל, אימה של לורט, היא בתו של אלעזר רוקח (1854–1914) העסקן הציוני שבע־המרורים, יליד ירושלים, שהוא, מצד אימו – נכדו של ר' ישראל בק, חלוץ מלאכת הדפוס בארץ והעבודה החקלאית בגליל העליון. מאבקים ואכזבות רבים ידע אלעזר רוקח עוד בתקופת ייסוד גיא אוני, בהיותו חולם ולוחם להבראת היישוב היהודי ולהתיישבות חקלאית, וסופו שנאלץ לעזוב את הארץ ומת בניכר. לימים עזבה גם מרים בתו את הארץ ועברה לגור עם בתה הצעירה בלאנש בפאריס.
לורט צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים חברות מילדות, ולורט, שלומדת לימים בקולג' צרפתי ומבקרת בנעוריה בפאריס, מביאה לאסתר מרוח העולם הגדול, עוזרת לה בלימוד הצרפתית, ומשפיעה עליה רבות; היא מספרת לה על צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית. בחלומותיה של אסתר באותה תקופה, כפי שסיפרה לי לימים, מצטרפים יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. אסתר מרבה להביע עצמה בריקוד בהשפעת לורט ודונקן.
*
משה כרמי היפה, בעל הבלורית העבותה והעיניים הכחולות, הוא נער שאוהב יותר מנערה אחת, כי הוא אוהב להיות מאוהב, ובנות אוהבות אותו, והוא אוהב לסבול בעד אהבותיו גם כאשר הוא מכאיב למאוהבות בו. מתולדות חייו מתברר שאהבת נעוריו אינה לורט אלא דווקא רבקה, אחות חברו משה שרתוק, שמרים כבר סיפרה עליה לאסתר, בתחילת היומן.
את לורט פסקל מזכיר משה ביומניו־שבכתובים וברשימותיו שנדפסו בספר “דליות הגפן”, שיצא לזכרו ב־1954, והדברים מיוחסים לשנת 1919. ואולם ברשימותיו מופיע זיכרון ילדות מוקדם יותר המתרחש ב־1905 לערך, ולפי תיאור הילדה היפה והעשירה וביתה, קרוב לוודאי שמדובר בלורט. בית פסקל נמצא, כאמור, ברחוב רוטשילד, מול בית־הספר פיק"א, וביתו של משה – באותו צד מזרחי של הרחוב, מרחק לא רב צפונה, ברוטשילד פינת חובבי־ציון.
משה הולך לבית־הספר, בידו האחת ילקוט, בשנייה פרוסת לחם מרוחה ריבה. הוא הולך ולועס ופתאום רואה ילדה צועדת לפניו. גרביה קצרים ונעליה מגוהצות, שתי צמותיה מביטות אליו כצוחקות. הוא מנקה את קצה חוטמו מן הריבה ומתחיל להחיש את צעדיו.
עגלה טעונה עוברת במרוצה ביניהם. משה, שרואה את הילדה נועצת מבט אל קצה המוט המציץ מאחורי העגלה, רודף אחרי העגלה, ניתלה מאחוריה, הפרוסה תקועה בפיו והילקוט מתנדנד תחתיו על מוט העגלה. הילדה מתבוננת בו והוא, מרוב שמחה, מאריך לשון כלפיה ומפזז על מוט העגלה. היא פותחת עיניה בתימהון, ומפנה ראשה לעבר גדר השיטה ושוב אינה מביטה אליו.
משה משליך את הפרוסה, קופץ מקצה המוט וליבו מר עליו אך אינו שוכח אותה. בשובם מבית־הספר הוא עוקב אחריה, רוצה לגשת ולשאול: “מה את חושבת? מי אני? ילד גס? אינך יודעת כלום…”
בצעדו אחריה הוא יודע היטב מה יגיד לה אך אינו מעז לגשת. רק מביט על נעליה המגוהצות, על חצאי הגרביים, על הרגליים הדקות, השזופות קלות עד הברכיים. משתקע בהרהורי עצב, מוריד ראשו, והולך לאיטו בצד הדרך.
פתאום הוא עומד. לרגליו מונח עט־ציפורן, שטובלים בקסת ומשרטטים אותיות בכתיבה תמה. ידית ורודה, דקה, שלמה ונקייה. אף לא נשוכת שיניים. זה עטה. העט שלה. נפל מהילקוט. הוא מרים אותו ומביט בו מכל צד. ליבו מפרפר משמחה והוא רודף אחריה להשיגה. היא כבר רחוקה. היא כבר על יד שדרת התות שאחרי ביתו. מה יגיד לה? –
“הנה עטך, כן, זה עטך? כן, ואל תחשבי שאני…” ואינו יודע איך יגמור. כן, ישאל אותה אם היא רוצה לשבת לידו בשעת הכתבה. לו יש פחות שגיאות מכל השאר. הוא יתן לה להציץ.
והוא רץ, והוא עף ומשיג אותה. היא מפנה ראשה אליו במהירות, נבהלה. הוא עומד, נושם בכבדות, ומושיט לה את העט: “קחי,” יותר מזה אינו מעיז לומר.
היא לוקחת את העט, מחייכת אליו, מבעד הערפל הוא רואה את פניה, את עיניה, את פיה הקטן, והיא אומרת: “תודה לך, תודה. אתה טוב, אתה טוב מאוד.”
טרם גמרה את דבריה, והוא כבר פתח במרוצה, גם שלום אינו אומר לה, עובר על פני ביתו וממשיך לרוץ ברחוב, היורד אל השוק הגדול. פוגש בדרך אישה זקנה הנושאת סל מלא ירקות, עלי הכרוב מציצים מתוכו.
הוא תופס בסל: “הלא קשה לך… איפה ביתך? גם אני הולך לצד ההוא…” וממהר עם הסל לפני הזקנה, מחבק אותו, מדלג לעבר ביתה, ומחשבה אחת מתרוננת בליבו:
“אני אהיה טוב, אוהב את כל האנשים, אעזור לכל החלשים, אעשה רק את הטוב כל הימים.”
*
ולא רק משה. גם יוסף חיים ברנר מוקסם כניראה מלורט. ברומאן האחרון שלו, “שכול וכשלון”, 1920, מתוארת מושבה, שהיא ללא ספק פתח־תקוה, בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ברנר שהה תקופת־זמן בעין־גנים, מושב הפועלים שנוסד ליד המושבה. את הרומאן “מכאן ומכאן”, שיצא לאור בשנת 1911, הקדיש גם לזכר הנער הניך פסילוב, ובארכיונה של אסתר שמורה תמונתו של הניך, שהיה בידידות עימה ומוזכר ביומנה. ברומאן “שכול וכשלון” יושב גיבורו האוטוביוגראפי של ברנר, יחזקאל חפץ, על ספסל ליד “הוטל־הפועלים” במושבה. הוא נתון ב“תקופת הדיבור הנוראה” עקב התערערות מצבו הנפשי, והוא מהרהר:
על מה דיבר? – על הכל, ורק לא על דמיונותיו וחלומותיו שלא ניתנו לדיבור… – – – אותה הילדה הנאווה, אשר ראה לפני חודשים אחדים, בבקרו בבית־הספר שבמושבה, תגדל ותהיה כלילת היופי והשלמות, נפש־גבר וחן־אישה יתלכדו בה, והיא כבר כבת שבע־עשרה… והוא בן שלושים וחמש, פי־שניים משנותיה, דווי וסחוף… אבל היא תאמר לו: “אין דבר… ראיתי את עינוייך, ובת־לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות… אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות… אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי…” לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו… היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב… – – –
ביתו של פרץ פסקל, פקיד הברון, נחשב למיוחס ולעשיר במושבה. ומעניין שאת הצירוף של “נפש־גבר וחן־אישה” שברנר מוצא בנערה היפה והמיוחדת, מוצאת אסתר בחברתה, בשתי שורות השיר “ללורת”, שנכתב ב־1925, כבר לאחר התאבדותה של לורט, ונותר גנוז: “בתולה ואם היית – ואון גברים / במנוף מחשבתך.”
*
בין הגלויות והמכתבים, שאסתר שומרת במגירותיה שנים רבות, מצויים פתקים רבים ללא תאריך, רובם כניראה משנת 1910, על נייר מכתבים משובח, לעיתים צהוב או ורוד, כתובים צרפתית, חלקם בחתימת.L וחלקם בשם המלא: לורט. עולה מהם קשר כמעט יומיומי בין השתיים, ומישהו, ערביה שעובדת בבית פסקל או יעקב, אחיו הצעיר של משה כרמי, מעביר את פתקיה של לורט הענוגה לאסתר, מרחק חמש דקות הליכה.
חלק מהפתקים עוסק בלימודים. מתברר שלא רק צרפתית הן לומדות אלא גם את המחזה “הרמן ודורותיאה” של גיתה. ואכן, בגלוייתו מפברואר 1910 מקניט אברהם־חיים את אסתר על כך שהיא מתעקשת ללמוד גרמנית נוסף לצרפתית ולעברית, ולהיות “גאונת הדור”, ואסתר עצמה מספרת לימים לרבקה כצנלסון: “אבי הכריח אותי לקרוא את גיתה, שילר, היינה. גרמנית למדתי אצל לורט.”
הפתקים כתובים בעיפרון וקשים לפיענוח לא רק בגלל עתיקות הכתוב אלא משום שהצרפתית אינה תקנית ולא תמיד מובנת. מיבחר משפטים מתוך פתקים אלה, שתורגם בידי יהושע קנז, מלמד אולי משהו על הלוך־רוחה של לורט ועל יחסיה עם אסתר:
אני יותר מדי עצלנית כדי ללמוד היום, הקריאה, הדקדוק והשאר. לא נלך הערב לקחת שיעור. אני אחזור לראותך לקראת שקיעת השמש [[vers le coucher du soleil.
אסתר יקירתי, לא יכולתי לבוא. אמא עדיין בירושלים ששם בטי חולה. אינני יודעת אם את עדיין לכמה ימים ביפו. אבוא לפגוש אותך ביום ראשון בבוקר. אני מנשקת אותך בחיבה. לורט שלך.
אני שוב חולה. אמא היתה ביפו והיא לא תשוב אלא רק מחר. בואי… לורט.
אסתר, אני אבוא הערב, אחרי השיעור, כמו אתמול, אם לא נדבר יותר כמו אתמול, אני לא יכולה להגיד שום דבר [כלומר – יכול להיות שגם היום לא נדבר שתינו. המתרגם] יש זעזועים… ל.
אני כאן בכתונת קרועה. אני יחפה. אמא נכנסת אז לחדרי. המפתחות של ה… לורט.
אני אשוב הערב. יש לנו המון עצב, לכן לא באתי אתמול. וגם חשתי שנוכחותי אינה משנה לך… ל.
היכרותן של אסתר ולורט משתרעת מראשית שנות לימודיהן בבית־הספר ועד לעזיבת אסתר את הארץ בקיץ 1921, כאשר לורט נמצאת אז עם אימה ואחיותיה בפאריס. קשה למקם בדיוק את זמנן של הפתקאות הללו, אך תוכנן רומז אולי לשורות המופלאות שבהן עתידה אסתר לאפיין ב־1925, בשירה “ללורת”, את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני־קיימא עם סביבתה: “כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת־פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך.”
9. המשך היומן, חצר מלכותה תימכר. 🔗
שלהי החורף, 1910. בני־כיתתה של אסתר עומדים לצאת לטיול. “מדוע לא נותנים לי לנסוע לטייל עם ילדי הבית־ספר?” רושמת אסתר בפנקסה, “מדוע, הרעה אני מיתר הילדות? – את אינך ילדה מבית־ספר. את אינך תלמידה.” היא מצטטת את תשובת אביה “היקר”, ומתווכחת איתו בפנקסה: "מדוע אינני תלמידה כמוהן? הלא קטנה אני כמוהן, הלא ילדה אני כמוהן והן תלמידות והן לומדות, הן, הן והן ואני? – – – "
ושוב היא נשארת לבדה “בבית הארור”. חברותיה תיסענה כולן לטייל מחר: זו ליפו, אחרת להרי אפריים, "רק אני, אני לבדי אשב בבית, מדוע? אלי מדוע? – – – "
לאחר הפסקה של ימים אחדים בכתיבה: “אני לא יכולה לכתוב, אינני יודעת מדוע חדלתי לרשום, רק זה? אם יש לי מה לכתוב אז אני יכולה למלאות עשרה דפים בבת אחת, ולפעמים עוברים עליי שבועות שלמים ואני לא כותבת מלה. אתמול עשיתי עבורו מודה אני, הוא יפה, אני אשלח אותו למשה, ולמרים.”
ופתאום, לאחר ימי הגשם שבהם היתה כלואה בבית, מתפרץ לפנקסה האביב, מצב־רוחה משתנה: “האח! ארצי את יפה! יפה מאוד! ואני שלך, שלך לנצח! ארצי, ארצי! – – אני אוהבת אותך! אלי, אלי איזה טבע, זה נחמד, נהדר, קדוש!” – ובפנקסה מבשילה התחלת סיפור, אולי נסיון ביטוי ספרותי ראשון שלה, לבד מחיבורים שכתבה בבית־הספר:
השושנה החיוורת
שושנה היתה לי שושנה גדולה ולבנה כשלג… ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים ומתענגת על ריחה המשכר, פתחה השושנה את שפתיה ותאמר:
“שמעי נערה, השמת פעם את ליבך לדעת מדוע כה חיוורה אנוכי, המעולם לא עלתה על דעתך לשאול אותי מדוע אני חיוורת בעת שאחיותיי הן כולן אדומות ומלאות?”
לאחר דפים אחדים בא נוסח חדש, שונה, בשם “חלום”:
שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –
*
כשלושים־וחמש שנים לאחר מכן, כאשר היא מתעוררת משנות שתיקתה, שחלקן מקביל לשנים הקודרות של מלחמת העולם השנייה, חוזרת אסתר אל השושנים של ילדותה, בסיפור “שושנים”, שנדפס ב־13 באפריל 1946, בעיתון “הארץ”.
שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.
אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות־בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.
גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי־ברזל קיפודיים.
עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית־הספר; אך בראשית – היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים־שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק־סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים…
הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב־הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף, ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –
הילדות מתגנבות לקטוף את השושנים, והסיפור מסתיים בגוון אדום כאשר לפתע: “השומר!” פורצת צעקה מפי חברתה, “מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר־מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה.”
*
שבט תר"ע. סוף ינואר 1910. “משה היה פה היום, ומרים תבוא מחר.” ביקורו של משה כרמי קשור כניראה ביום השנה הראשון למות אימו. “אילו אילו יכולתי לאחד אותם! – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – היו חברים!” רושמת אסתר בפנקסה, וההמשך בצרפתית:
זה אבסורדי! ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל־כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – – – אני מרגישה שדבר־מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – אסון – – –
תחושת האסון קשורה אולי בעננים הקודרים המצטברים מעל הבית: החובות, הדיבורים על מכירתו, ואולי סימנים ראשונים להתערערות מצב־בריאותו של האב. ובינתיים נמשכת חליפת המכתבים והגלויות עם אברהם גרין הלומד בביירות:
מכתבך קיבלתי ומאוד התענגתי בקוראי אותו. באמת אנוכי לא חיכיתי לתיאור כל כך מדוייק ומעניין ומפורט. – מקווה אנוכי שתכתבי לעיתים קרובות ובאריכות. מחכה אנוכי את המכתב בו תכתבי לי על אודות “ירדניה” שאת שמה הזכרת במכתבך העבר. – גם את “חפצך” אני מקווה לקבל בקרוב. כיוון שהבטחת אין שום ספק אצלי שתמלאי את הבטחתך ובמוקדם האפשרי.
כך נפתחת גלוייה, אחת מרבות, שהוא שולח לה בדואר האוסטרי מביירות ליפו, מיום כ“א שבט תר”ע, 2.2.1910. ואברהם ממשיך:
ראינו את הכוכב בעל הזנב, [לימים שילב נחום גוטמן בציוריו את כוכב השביט, כרובץ בשמיים מעל ים יפו] אבל אני חושב שבעוד יום או יומיים הוא ייעלם יען כי הוא הולך ומתרחק מן הארץ. – בעוד עשרה ימים מתחילים אצלנו הבחינות של חצי השנה וכעת עסוק אני מאוד בהכנות. פה הכל הולך כמנהגו – לומדים, קוראים, וכו'. לימודייך רבים באמת ובקרוב תהיי ‘גאונת הדור’. את הכל אני מבין אבל גרמנית זו למה לך בזמן שיודעת את העברית והצרפתית. האם לא יותר טוב היה לך להשתלם בשתי השפות הללו מלבזבז את כוחותייך. שלום שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים גרין.
*
פורים 1910. האווירה במושבה כבדה ועצובה. הרופא עזב. חילוקי הדיעות נישארו בעינם. אגודת “התחיה” התפרקה. האם גם השנה מארגן חשסמן את להקת הנערים להצגת המעשה באסתר ובמרדכי? – לאסתר אין מצב־רוח “לסדר חגיגה לפורים”, כפי שהציעו לה עוד בחנוכה. אולי בגלל בדידותה, והאיסורים המוטלים עליה, היא מעבירה קו תחת הכותרת: “מוצאי פורים (יום שישי בלילה)” ועושה כן במעין התרסה, להדגיש ולתעד את העובדה שהיא כותבת בשבת. ואכן י“ד באדר תר”ע הוא יום שישי, ה־25.2.1910.
לדברי אימי, דורה, מעוררת עליה אסתר כעס רב במשפחתה בנעוריה בכך שהיא תולה את הכבסים בחצר בשבת, להרגיז; חולבת את הפרה ומוסרת את החלב לפועלים הצעירים, חבריה, מאנשי העלייה השנייה. חילול שבת מופגן הוא חלק מהמרד שלה בהורים.
בראיון שקיימתי בשלהי 1991 עם מירונה גרינברג־מרץ, בתו של אברהם־חיים גרין, סיפרה כי שמעה מאימה שאסתר נלחמה לצד הפועלים העבריים בפתח־תקוה נגד האיכרים, שלא רצו לתת להם לעבוד אצלם והעדיפו את העבודה הערבית. היה שירות דילג’אנסים מפתח־תקוה ליפו, ובאחד השלבים אסתר גירשה או פיטרה את העגלון הערבי ועמדה על כך שאם בעלי הדיליג’אנס אינם רוצים לקחת עגלון יהודי, אזיי היא תסיע כל יום את הדיליג’אנס ליפו וחזרה. היא כניראה עשתה זאת ימים אחדים ו“הדבר הספיק כדי שהראבים יקבלו שבץ מאוד רציני,” בלשונה של מירונה, “אסתר מאוד שברה את לב הוריה.”
סיפור זה לא שמעתי מימיי, וגם איני מוצא לו אישור ממקורות אחרים במשפחה או בזכרונות אסתר. גם לא ניראה לי שבנעוריה היתה אקטיבית עד כדי כך. מתוך היכרותי איתה אני מניח שאילו היה הסיפור נכון, היתה חוזרת ומספרת אותו פעמים רבות. הרמז היחיד שאני מגלה הוא שבתקופה זו, שבה שולטים שני ועדים במושבה, מתחרה ועד “הצעירים” במחיר הנסיעה בעגלות ליפו עם המחירים המקובלים על־ידי הוועד הישן.
*
כותבת אסתר ביומנה:
ומדוע אין אנו יכולים להבין אחד את השני? – – – טובה אומרת שאני לא מכירה אותה, אני אומרת שטובה לא מכירה אותי. וכך כל אחד חושב את השני לריק, לאיזה גוף שאין לו שום רגש, לבהמה שנבראה רק לאכול ולשתות ודי – – – ומדוע איננו מכירים אחד את השני? – – – מדוע צריך בשביל להכיר אחד את השני, בשביל להיות מפותחים בגוף וברוח, בשביל זה צריך להיכנס באיזו אגודה –
ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –
ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעשעים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!
*
בין פורים לפסח תר"ע, 1910, מתקבל כניראה אצל אסתר מכתבה השני של מרים. קרוב לוודאי שהשתיים החליפו ביניהן באותם הימים מכתבים רבים, אך רק שני אלה נשתמרו בעזבונה של אסתר, ואילו בעזבונה של מרים ברנשטיין־כהן, כפי שנאמר לי על־ידי בתה אביבה, לא נשתמרו מכתבים מאותה תקופה. ממכתב זה נישארו רק שני עמודיו האחרונים. מרים מספרת שהיא קוראת ספר צרפתי –
“L’institutrice de Province”
– המתאר מאבק של מורה בכפר ליד פריז, אשר לאחר מאבק מתיש מצליחה סוף־סוף בעבודתה, אך נחלית ומתה:
היא ניצחה את האנשים, אך הטבע ניצח אותה, החיים ניצחו. וכן גורלה. האם כל גורל המורות בעם, בהמון החשך הוא כזה? אני באמת יודעת כי לא בשושנים נטועה דרכי זו, אך האם כן סוף האיליוזיה? אני יודעת כי צריכה אהיה לסבול, יותר מאשר רופא, כי עלי לרפאות נפשות ולא גופות, יותר מיתר בעלי מלאכה כי עלי לעבוד במוח, בנפש. אך ככה? – –! בכל זאת! כל אחד נוצר לסבול, כל אחת, פחות או יותר! קדימה, אסתר! דחפי הצידה את המפריעים לדרכך, קדימה! אני לא סובלת עתה – אך לפניי מלחמה. את נצחי כעת ותהיי לי אז לעוזר!
אסתר, קודם כל לאחי יש צרות החיים, הוא מנוסה די. הוא לא משקר לי אף פעם. ואם אני שואלת אותו: אבשלום! מה זה? איך שיותר רחוק בחיים, כן יותר רע? הוא לא ישקר, הוא עונה לי: כן. וגם אני, אסתר, לא יכולה לסגור את עונייך, המלחמה אף פעם לא תיגמר, החיים הם יותר רעים מאשר אנו חושבים. אם כן: אל נתאר לנו עתה את החיים בצבעים שחורים (ולא בצורות פנטסיות) בשביל שלא ידמו לנו אחרי־כן כל־כך נוראים, הם ידמו לנו יותר מזהירים. ובל לא נסתיר איש מאחיו את האמת – החיים המרים, אך נעזור במלחמה אחד לשני. את רוצה מילת ניחומים בעת צרותייך – איך אוכל לנחמך? בהגידי כי “הלאה יהיה יותר טוב”? הלא גם אני גם את יודעות היטב כי יהיה יותר רע! אפשר בסוף, בסוף ננצח את האנשים. את תסבלי מהחיים, אסתר,
את תהיה כמו, שרה, יען־כי תראי שאפשר יתר האנשים יותר מפותחים “בלימוד הלימודים” ואת – יותר “בלימוד החיים”. אך בעד זה תדעי כי סופם להתייאש מהחיים, בזמן שאת כבר תדעי אותם, תדעי שאין לך לחכות מהם דבר, כלום בעדך, אך אחרייך, אפשר תעזבי איזה סימן איזה קו לטובת האנושיות כולה, אפשר שבבא אחרייך יהיה יותר טוב. אך הם גם כן לא יהיו שבעים רצון וכן הלאה וכ"ה. ואני אסבול מהחיים והאנשים יחדיו. אני אעשה me desenchanter [אני אתאכזב] טרם שאלך לעבוד את עבודתי, אני לא אחכה בשבילי כלום ורק אתנחם בזה שאחרי מותי (לא קודם!) יישאר איזה סימן מעבודתי בעד הכלל בתור ילדים שחינכתי.
ואם תנצחי ותרצי להביע לאחר את שמחתך, הלא אני תמיד מוכנה לשמוע כמו גם לעזור לך. אני יותר מאחותך, אני הנלחמת (לא! זאת שתילחם, יען־כי תורי לסבול עוד לא בא!) איתך לטובת חיי האחרים, לא בשבילינו. בעולם אין תודה, אין recompense [גמול]. זכרי! רק אחר־כך –
אסתר! גם אני מזמן לא דיברתי. כעת אני מרגישה מה היה חסר לי כל הזמן. לדבר מזה הכל, הכל. אינני יודעת מתי נתראה. זמן נסיעתי עוד לא מוחלט לגמרי. אם לא אסע בהתחלת הפסח, אפשר בחול־המועד אבוא.
מה שלום שמח’לה? מבלי לראותה אני אוהבת אותה מאוד. ואיני יודעת בעצמי למה. אפשר אני רואה בה את אחת מתלמידותי העתידות. אהבי אותה מאוד, אסתר! נידמה לי כי בה יש לך הרבה נחמה בצרותייך, ואפשר אני שוגה.
מרים חשה קירבת־נפש לאבשלום גיסין בן־גילה, שלומד עימה בגימנסיה. “אחי” היא קוראת לו. בתה, אביבה גור, מאשרת שמרים אימה היתה מאוהבת באבשלום. משה התאהב אולי גם בלורת, אך בעיקר הוא מאוהב ברבקה שרתוק. רק אסתר בגפה, מנותקת מהוויית האליטה החברתית שנרקמת במחזור הראשון של הגימנסיה היפואית, שעל בוגריו נימנים משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב, ורבים ממיטב צעירי הארץ ומהבאים אליה ללמוד באותה תקופה.
בבני־המושבה, “נערים ריקים אבל נחמדים”, שבחברתם מנסה אסתר להשכיח לעיתים את עצמה, אין אחד שישווה למשה, או לבן־דודתה אברהם־חיים גרין, הלומד בביירות. התינוקת שמח’לה היא שמחה ראב, לימים שוחט (שכטמן), אחייניתה של אסתר, בתו בכורתו של ברוך אחיה. שמחה נולדה בסוכות 1909, והיא אפוא כבת חודשים אחדים בעת התקבל מכתבה של מרים.
ב־1910 אסתר מוקפת ילדים: אחיה אלעזר בן העשר ובנימין בן השבע, אחייניתה התינוקת, ואולם ביומניה, ובסיפורים שהיא עתידה לכתוב בשנים הבאות, מוקדש מעט מאוד מקום ליחסים עם בני המשפחה הצעירים ממנה. אסתר לוחמת בטבעה, מחפשת אתגרים מול המבוגרים ממנה, לכן עיקר התייחסותה הוא למאבקים באם, באב ולתחרות עם אחיה הגדול ברוך.
הדים למתרחש בנפשה של אסתר אנו מוצאים בגלויות ששולח לה מביירות אברהם:
קראתי בעמ' האחרון של הפה“צ שאגודת התחיה בפ”ת התבטלה. – וגם אגודת חובבי הבמה העברית שבקה חיים לכל חי? מה הסיבה לזה? שתי מתות אלה בפעם אחת מה סיבתן? כתבי לי חדשות, ועתיקות. – אצלנו עסוקים בהשפעה על הספרדים. גם פה עבודה איטית. – אבל צריך לחכות. – מה הם הסימפטומים (הסימנים) שהביאו לידי כך שתכני אותי בשם “גדול” ו“זקן”. – אין אני כועס על זה. – אבל הייתי חפץ לדעת את [הסיבה? – קרוע] של הדבר. – מחכה אני לביאורים בנוגע ל[כינוי? – קרוע] זה של “זקן”, שלום לך מאחיך הנאמן, אברהם.
בגלוייה אחרת הוא מעיר:
כרטיסך ומכתבך קיבלתי בזמנם. – להבא השתדלי לשים על המכתבים די בולים מפני שאם את עושה אחרת (כמו שעשית בפעם האחרונה) אני מוכרח לרדת בעצמי אל הפוסטא להוציא את המכתבים וזה מסיב עיכוב, ויודעת את הלא שמכתבים כמו מכתבך האחרון לא כדאי שיתעכבו – – –
וגלוייה נוספת, שלושתן ללא תאריך, אך ניראה שהן מתחילת 1910:
ומה אצלך? גם את מתאוננת על הריקניות או יותר נכון על ההתרוקנות. – אל אלוהים! מה יהיה הסוף מכל המצב הזה? כתבי לי לעתים יותר תכופות מפני שפה, בין כל הצעירים והצעירות, אין הרבה שידברו את אותה השפה, (בדעתי אותם העניינים) שיגעו ישר לתוך ליבנו, על אודות העניינים שבהם שקועים כל עשתונותינו. –
ימי הפסח עוברים, הקיץ מגיע. אסתר עובדת בפנקסה על פתיחה חדשה ל“אגדה”, שהפעם שמה “חלום”. והנושא הוא עדיין שושנה:
שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו איתן ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – – פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה מביטה עלי – – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –
ילדה אומללה שאוהבת ואינם אוהבים אותה –
בכ“ב ניסן תר”ע, מיד למחרת הפסח, מתברר סופית – הבית יימכר. ואסתר רושמת:
III Avril 1910
האלה הם היהודים שלנו? הזה הוא העם? –
היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה? – – הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ־ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ־ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –
“הבית נמכר ליהודי בשם חרס,” מספרת אחייניתה של אסתר, מרים גיסין, בת ברוך אחיה. לדברי אסתר עוברת המשפחה למשך תקופה קצרה לבית שכור, שאינו נחרת בזכרונה, ומשם לבית החדש ברחוב ביל"ו. בהמשך היומן אין אסתר מזכירה את עזיבת הבית, שמתרחשת כניראה חודשים אחדים לאחר־מכן, אולי רק בשנת 1911. בספר זכרונותיו “התלם הראשון” מספר יהודה:
הפרדס גדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסקתי בפלחה על מעט הקרקעות, שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של 12־10 ראש התפתחה אצלי לאט־לאט, וכך חיינו. חיינו והפרדס חיה, אבל השתקעתי בחובות למעלה ראש.
בשנת 1911 חליתי בשפעת חזקה. הייתי כבר עייף ותשוש לפני המחלה, ובקומי ממנה לאחר שבועות מיספר, הרגשתי משבר בחיי. ליבי נחלש וזיקנה קפצה עליי, ואני רק בן חמישים ושלוש. בפקודת הרופאים נאסר עליי לעבוד עבודה קשה ובייחוד – לעסוק בענייני ציבור (שהיו מרגיזים אותי ביותר). נסעתי נסיעת החלמה לשבועות מיספר לקהיר, אבל מאותו זמן ואילך נישאר ליבי חלוש ולא היה עוד כוחי כמלפנים. משחדלתי לעסוק בענייני ציבור – “ירדתי מעל הבמה” והתכנסתי לפינתי. המשכתי לחיות כמסתכל מן הצד, במובן ידוע. החובות עצמו עד כדי כך, שנאלץ הייתי למכור את ביתי הגדול שברחוב יפו (ז’בוטינסקי כיום). בניתי אחר־כך בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו יושב אני עכשיו ועוסק בזכרונות, ושבו אני מקווה להישאר עד סוף ימיי.
ובבית זה אכן גר יהודה עד יום מותו בל“ג בעומר תש”ח, 1948. אסתר, ב“שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”, מקדימה את מחלתו של האב ל־1910:
את מחלת־הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן־דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף־לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין־כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת “קאמפור”, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.
מה עובר על אסתר בקיץ 1910? האם נמשך קשר המכתבים והגלויות עם בן־דודתה אברהם? האם היא מאוהבת בו או רק מתייחסת אליו כאל אח מבוגר ובעל־סמכות, שקרוב לה בדיעותיו ואינו לועג לחלומותיה? יש לו, ללא ספק, השפעה רבה עליה. במכתביה אליו, שלמרבה הצער לא נשתמרו, הוא משמש לה מעין כותל דמעות לספר לו על צרותיה, וגם פורקן לצורך בהבעה עצמית, בהתנסחות עברית, בשפה שרוב המבוגרים אינם מדברים ואינם כותבים בה, והיא משמשת לנוער במה וביטוי לחלומות לאומיים הממלאים את ליבו.
חלומותיהם של שני הצעירים על תחייה לאומית ועל מרד עומדים אמנם בניגוד למציאות השמרנית בפתח־תקוה, והמתבוללת בביירות, אבל בעצם הם ממשיכים את חלומות סביהם: ר' אברהם־חיים גרין, אבי משפחת גרין בארץ, אשר על שמו נקרא אברהם־חיים, ואליעזר ראב, הסב המשותף לשניהם, שעל שמו נקרא אחיה הצעיר של אסתר, אלעזר.
אברהם עומד לסיים שנת לימודים בבית־הספר לרפואה בביירות. בתחילת יוני 1910 הוא משגר לאסתר גלוייה ומבטיח לה:
החופש באמת קרוב מאוד, יען כי בית־הספר ייסגר בעוד חודש ימים ומכיר תודה אני לך על הזמנתך המלאה חום וידידות. – אנוכי אשתדל לעבור דרך א"י ולשהות אצלכם ימים אחדים. חבל שאינני יכול לבלות את כל החופש בארץ ישראל אבל כשניפגש אבאר לך את הכל ואז תביני את הסיבות המונעות אותי, שלום, שלום לך מרעך לנצח, אברהם חיים.
בגלוייה נוספת, מסוף יולי 1910:
לך אין חשק לכתוב ולי אין זמן לכתוב. – הבחינות מעסיקות אותי. רובן כבר עברו. – עוד מעט וייגמר הכל. בעוד ימים אחדים אנוכי נוסע ליפו. אבל אנוכי עוד מקווה לקבל דבר מה ממך לפני נסיעתי. – אפשר – – מי יודע, יבוא לך החשק ואז תכתבי תשובה על מכתבי העבר. –
בשנים 1909–1912 לערך, בתקופת לימודיו, עובר כניראה אברהם־חיים מדי קיץ בארץ־ישראל ומבקר לעיתים גם אצל דודו יהודה בפתח־תקוה. גם אחיו האחרים, איזאק וברנרד, באים ממצרים לבקר במושבה, ולומדים להכיר את אסתר בת־דודם. בפגישות אלה נזרעות שתי אהבות שאינן הדדיות: אהבת אסתר לאברהם, ואהבת איזאק אחיו – לאסתר.
10. ההד האחרון למאבק – קריעת הדגל. 🔗
ההד האחרון למאבק “הצעירים” ב“זקנים” התרחש במושבה בקיץ 1910, בשעת ביקורו של החכם־באשי, הרב חיים נחום אפנדי, רבם הראשי של יהודי עות’מַניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי, מתוך תקוה להיעזר בהשפעתו בענייני היישוב אשר נחתכים בקושטא הבירה.
במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור מה שהתרחש כשנה לפני כן ביפו, בעת חגיגת מתן הקונסטיטוציה, שבישרה כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות’מנית תחת שלטונו של השולטן עבדול־חמיד.
חבורה של צעירים יהודים מניפה בתהלוכה החגיגית ביפו את הדגל הכחול־לבן, לצד הדגל העות’מני. אברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה, מאלץ את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו, בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם, מתכוונים הפועלים, ועימם צעירי המושבה – לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.
ועד־המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם־באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה העות’מנית. הדרישה מקוממת את הפועלים, ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם־באשי עצמו יצווה להורידו.
חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם־באשי. הם מכינים לו קבלת־פנים פומבית עם תזמורת, בגן־המושבה, המקושט לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות’מַניה הירוקים.
למן הרגע הראשון לתהלוכה, שמתלווית לחכם־באשי בהיכנסו למושבה, מתפרצים איכרים אחדים לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל הציוני, אך הדבר אינו עולה בידם. המהומה נמשכת עד שהתהלוכה מגיעה לגן־העיר. אחדים מן מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם כאשר הם רואים את האיכרים רומסים ברגליהם את הסמל הלאומי. יש שמתעלפים מרוב כאב.
על־יד הפוסטה, בקצה גן־העיר, עומדת התהלוכה מלכת. התזמורת מנגנת. מנהיגי הציבור עולים עם האורח לבימת־הכבוד. כאשר רואה החכם־באשי את הבחורים מריעים לדגל, ניכר על פניו שהדבר אינו לרוחו.
“באתי כפקיד ממשלתי,” הוא לוחש לראש־הוועד של “הזקנים”, “אם יוודע לאדונים רמי־המעלה בקושטא, שהשתתפתי בחגיגה תחת דגל לא־עות’מני, המסמל לדעת רבים את השאיפה לנתק את ארץ־ישראל מעות’מַניה – ייגרם נזק רב גם לי וגם לכם. אבל בתור אורח שלכם, לא נעים לי לקום ולמחות בפני הצעירים הנלהבים.”
ראש־הוועד מושך הצידה את ראש השומרים, שפירא, כדי להתייעץ עימו. שפירא מרים קולו וגוער בצעירים: “להוריד מיד את הדגל. אתם פוגעים באורח, מעמידים אותו במצב מסוכן!”
הפועלים צועקים: “שפירא מתנגד לתחייה הלאומית!”
“יחי העם!”
“לא תחזור כאן חרפת ה’חוריה' ביפו!”
“לא ניכנע! כאן אדמת ישראל תחת רגלינו!”
“כל מי שליבו לצד מחנה הדגל, ילך אחרינו!”
חבורת איכרים בעלי־גוף מתנפלת על נושאי הדגל ומתחילה להכותם. מכים גם בחורות, מושכים לשתיים מהן בשערותיהן, אחת הבחורות נפצעת. מתנפלים על הדגל ומורידים אותו בכוח. הבד נקרע לגזרים, וקרעיו נישארים בידי הניצים. הפועלים עוזבים את התהלוכה בקריאות: “בוז למתרפסים! יחי הדגל העברי!”
אחדים מצעירי המושבה, בני־האיכרים, חברי אגודת “התחיה”, שמשתתפים בתזמורת, קוראים לאות מחאה את תווי־הנגינה ואינם מוכנים להמשיך לנגן עד אשר אחד מהם מביא דגל כחול־לבן אחר, במקום הדגל הקרוע. הם מניפים את דגלם ומגינים עליו כמו על הדגל שהיה בידי הפועלים.
המעשה מחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק ניכר מתושביה, ובראשם הצעירים, חברי אגודת “התחיה”, נושאי הדגל, גינו את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה:
אנו בני “התחיה” הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה…
אוגוסט 1910. אסתר בת השש־עשרה, חברת אגודת “התחיה”, נוכחת, כמרבית אנשי המושבה, בעת קריעת הדגל. מיד לאחריו היא רושמת ביומנה טיוטת מכתב למשה:
אוף משקה, יש לנו גורן כל־כך יפה, נעים והרבה הרבה כוכבים, ועוד הרבה דברים יפים. אני כל־כך משוגעת! אוף, היה היום רע – – – משקה, בקרוב אודיעך דבר נכבד מאוד עוד מעט, משקה, אבל כעת רע כל־כך – – –
הנוסח האישי אינו מוצא חן בעיניה. היא חשה צורך להודיע על כך בצורה כללית יותר, כראוי לחומרת המעשה. הנוסח החדש מכוון לחברותיה ולמשה, הלומדים בגימנסיה העברית ביפו, אך מרים אינה נזכרת, אולי נסעה כבר לחוץ־לארץ.
שלום לרחל, רבקה, נחמה ומשה – – – אתם יודעים, אתמול שברו פה את דגלנו, ומי, אחינו, הם בעצמם – – – זה היה נורא, וכעת הוא עומד לפני עיניי, הדגל הרצוץ, וקרעיו הכחולים לבנים, מרפרפים באוויר – – – אנחנו, אנחנו בעצמנו שברנו את דגלנו – – – איזה לעג מר מצלצל באוזניי, נידמה לי שגם הכוכבים לועגים, קורצים איש אל רעהו – – ואפשר בוכים הם, מי יודע? – – – אוף, זה מכאיב – – – אסתר.
בשנת 1973 שבה אסתר ומעלה מאורע דומה בסיפורה “שני דגלים”. ממרחק השנים ומנטיות־הלב היא מערבבת את התנגדות האיכרים לתהלוכות האחד במאי של הפועלים, בשנים מאוחרות יותר, עם המעשה שמתרחש בקיץ 1910. קשה להניח שבתקופת העלייה השנייה העזו להניף במושבה דגל אדום, כאשר אפילו הנפת הדגל הכחול־לבן נחשבה להתגרות בשלטון העות’מני.
לפתע איזה המיית קולות רחוקים, הרחק, למעלה, מקצה הרחוב הוא בא: קהל אנשים מתקרב, משהו לא רגיל בשעה זו של יום, שעת־לפני־הצהריים. כבר ימים אחדים לפני־כן שמעתי על ראשון במאי, “חג הפועלים”, אלה האנשים החדשים שבאו מרוסיה. הם אומרים שזה “סוציאליזם”: כולם שווים בכסף, בכישרון, בדירות: זה מוצא חן בעיניי.
הקהל הולך וקרב, בראשם נושא מישהו דגל לבן־כחול, ועל ידו איש קטן נושא דגל גדול אדום, אדום כדם. מה זה? מעודי לא ראיתי דגל אדום. דגל לבן־כחול אני מכירה מבית־הספר. הגברת בסביץ עם נעמי גולדשטיין תפרו אותו ומאז הוא מופיע בט"ו־בשבט, בחגיגות חנוכה וגם בטיולים.
שני הדגלים מתנופפים ברוח. מדי פעם מתעכבת התהלוכה והצועדים שרים ביידיש שיר רבולוציוני. אינני מבינה הכל, אבל נידמה לי שאני שומעת קול המונים. מדי פעם הם קוראים: “יחי הסוציאליזם, יחי העם!” את החיבור בין שתי מילים אלה עדיין איני תופסת. ופתאום, מנגד, באותו רחוב, מופיעה קבוצת אנשים, והם מהירי תנועה, רצים כמעט לעומת התהלוכה, נגד הדגל הלבן ונגד הדגל האדום. בראש המתפרצים מנגד: אברהם שפירא. – – – הנה רץ אברהם שפירא ישר אל הדגל האדום, תופס אותו מידי רוצ’קין, שובר את המקל ומשסע במחי־יד את האריג האדום לשניים. – – – ואני שומעת את קול הבד האדום הנקרע לשניים ובתוכי כאילו נקרע משהו, ואיני מבינה, אני מרגישה כאילו הרגו אדם.
*
בסתיו 1910, בראשית שנת תרע"א, נחלית מרים ונשלחת לווינה לניתוח. היא חוזרת ארצה, וזמן־מה לאחר יום־הולדתה החמישה־עשר, בסוף שנת 1910, היא עוזבת עם משפחתה את הארץ ושבה לקישינב. מרים נעלמת מחוג חייה של אסתר.
בדצמבר 1976 אני מבקר בדירתה של מרים ברנשטיין־כהן בבית־האבות אפעל כדי לראיין אותה בשביל התוכנית לספרות של קול ישראל על הרומאן החדש שלה “שורשים במים”. מרים מקבלת אותי בלבביות ומספרת, לא בראיון המוקלט, על אסתר. לצערי אינני מקליט אותה אז על ימיה עם אסתר בפתח־תקוה.
לאחר כשלושה חודשים, במרס 1977, אני מבקר עם אסתר בת השמונים־ושלוש בבית־האבות אפעל. אני מקווה שנפגוש את מרים ברנשטיין־כהן, הגרה בדירה בחלק האינדיווידואלי, ושאסתר תתרשם מתנאי חייה, ותנסה אף היא להתקבל לבית־האבות. לצערי לא נמצאת מרים ברנשטיין־כהן בדירתה, והן לא מתראות אז, וגם לא לאחר־מכן.
שנתיים לאחר מותה של אסתר אני שולח למרים ברנשטיין־כהן את קובץ סיפוריה “גן שחרב”, שיצא לאור בספריית תרמיל. במכתב אלי מיום 30.8.1983, כותבת לי מרים, בין השאר:
תודה רבה לך, אהוד, על ספרה של אסתר! היום גמרתי אותו – ופתח־תקוה קמה חיה נגד עיניי. אני גרתי אז ביפו, אצל ווייסים – ממייסדי תל־אביב – והייתי מבקרת בפתח־תקוה רק בסופי שבוע ובחגים – אצל אבא ששירת בפתח־תקוה כרופא. זכורים לי – בחיבה! – כל ביקורינו זו אצל זו ושיחותינו הרבות. הצעירות, החולמות לרוב את חלומות עתידנו.
11. הענף של הגרינים. 🔗
לערך בשנת 1840, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור כבן עשרים מברודי שבגליציה המזרחית, אברהם־חיים בן יחזקאל גרין, ממשפחת חסידים ידועה – לעלות לארץ־ישראל. הנסיעה עד לנמל טריאסט ארוכה מדי ולפיכך בוחר הבחור מברודי את הדרך הקצרה לאודיסה. באודיסה הוא נושא לאישה את סלובה, בת למשפחה יהודית מקומית. בני הזוג מפליגים לאיסטמבול ומשתקעים בה למשך כשש שנים. ב־1843 נולד בנם־בכורם יחזקאל, בעוד אברהם־חיים עובד וחוסך כסף להמשך הדרך.
בשנת תר"ח, 1848, מפליגה המשפחה הצעירה לנמל ביירות, ומשם ברכיבה לצפת ולמירון. אברהם־חיים משתקע תחילה ביפו, ורק אחר־כך מתיישב בדרך־קבע בירושלים. הוא עוסק בחייטות ובמסחר בבגדים, ומוליד עוד שני בנים: משה ויעקב.
בניו של ר' אברהם־חיים עובדים עימו בבית־מסחרו ומפתחים לראשונה בארץ את המסחר בבגדים מוכנים שמיובאים מחוץ־לארץ, ואת התקנתם וגיהוצם לפי צורכי הלקוחות. שניים מהם משתקעים בערי־החוף וממשיכים במסחר: יחזקאל ביפו ויעקב ביפו ובחיפה. רק משה נישאר לגור בירושלים.
קשרי־ידידות נרקמים בין ר' אברהם־חיים ובניו לבין יהושע שטמפפר הצעיר, בן־אחותו של אליעזר ראב, שעולה ארצה ברגל ב־1869. בשלהי קיץ 1875, כשאליעזר ראב עם בניו ובנותיו מגיעים ליפו ועושים את לילם הראשון באכסניה של השוחט האשכנזי היחיד בעיר, בא לקבל את פניהם עוד באותו ערב משה גרין ומבשר להם כי בביתו שבירושלים כבר שכר להם יהושע שטמפפר דירה למגוריהם. למחרת בבוקר שוכר להם משה גרין חמורי־רכיבה ועוזר להם בהטענת חפציהם לקראת הנסיעה לירושלים.
יעקב שאנן, חוקר תולדות משפחת גרין, הנשוי לציונה, נכדתו של יעקב גרין, מספר כי לפי המסורת המשפחתית, הבית בעיר העתיקה שבו גרו בני משפחת גרין־ויטנברג ובו התגוררו בני משפחת אליעזר ראב בבואם לירושלים, הוא הבית שאריק שרון איווה לו למושב כמאה שנים ויותר לאחר־מכן.
ביום בואם של בני משפחת ראב לארץ פוגש בהם לא רק משה גרין אלא גם אחיו הצעיר, החייט יעקב גרין, שגר ביפו. בנוסף לעבודתו בחייטות ובמסחר בבגדים, נוהג יעקב בן העשרים וארבע לצאת יחד עם הספנים הערבים בסירה אל האוניות העוגנות בים, ולעזור בהבאת נוסעים ועולים יהודים בסירות מהאוניות אל החוף.
יהודה ראב מספר כי על סיפון האונייה החלו להופיע המון צעקנים, וכן מתווכים יהודים בעלי עצות, אך עוד לפני צאתם לדרך הודיע להם יהושע שטמפפר במכתב לבל ישעו אל איש מן המתווכים האלה וכי הוא ישלח איש מיוחד לקראתם.
השליח המיוחד הוא פנחס המבורגר מירושלים, ובידו מכתב מיהושע, אבל ניראה שגם יעקב גרין הצעיר נמצא או משתתף בקבלת הפנים, אף כי אינו נזכר אצל יהודה.
רציף ומזח אין ביפו. האוניות עוגנות הרחק בים, ורק סירות מטען ונוסעים מקשרות אותן עם החוף. הנוסעים מרטיבים רגליהם ביורדם מהסירות לחוף, או שנעזרים בספנים רחבי־הגב, שנושאים אותם במים על כתפיהם. כאשר משפחת ראב עומדת לרדת מן הסירה לחוף, בא לפתע גל וסוחף את הסירה חזרה לים. אחותו הצעירה של יהודה, טויבה, צחת־פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפיה – מועדת ונופלת למים!
יעקב גרין, הנוסע עימם בסירה – אינו מהסס רגע, וכפי שכבר סופר לעיל הוא קופץ אחריה בבגדיו המימה, ומציל אותה.
בירושלים מתיידד ר' אברהם־חיים גרין עם “החבורה ההונגרית” של שטמפפר, גוטמן וראב. עם חותנו אליעזר ראב וחבריו הוא משתתף ביוזמה להקים מושבה חקלאית עברית ראשונה בארץ־ישראל. ברשימה שמית בכתב־ידו של אליעזר ראב, ב“ספר הזכרון”, שחלקו הראשון מהונגריה, משנת 1867, מופיע שמו של ר' אברהם־חיים ב“ר יחזקאל גרין כאחד ממשתתפי אסיפת ייסוד החברה “עבודת אדמה וגאולת הארץ”, שמתקיימת בירושלים ביום כ”א סיון תרל"ו, 1876.
ר' אברהם־חיים מופיע שני ברשימה, אחרי מנהיג החבורה, הגביר ההונגרי דוד־מאיר גוטמן, שעלה לירושלים ב־1871. סדר הרשימה אינו לפי האל“ף־בי”ת, ומיקומו של גרין בה מעיד על חשיבותו, או על מסירותו. ואולי אליעזר ראב גר עדיין אצל משה גרין, ואסיפת ייסוד החברה נערכת בבית הזה, שבו מתגורר ככל הניראה גם האב ר' אברהם־חיים.
מכל מקום, ר' אליעזר בן הארבעים ושמונה, ור' אברהם־חיים בן החמישים־ושש, ודאי לא העלו בדעתם, ביום אסיפת הייסוד של החברה “עבודת אדמה וגאולת הארץ” בירושלים, כי בעוד כשלושים וחמש שנה, בשנת תר"ע, במושבה שעל ייסודה הם חולמים – תשב אסתר, נכדתו של ר' אליעזר, ותתכתב עם אברהם־חיים, נכדם של ר' אליעזר ושל ר' אברהם־חיים, שילמד רפואה בביירות, והיא גם תתאהב בו נואשות, והוא ידחה אותה, – וכי היא תתחתן, כארבע שנים לאחר מותו במגיפת הטיפוס בצפת – עם אחיו המבוגר־ממנו איזאק, בקאהיר.
*
כשנה לאחר פגישתם במימי יפו נושא יעקב לאישה את טובה ראב. השניים מולידים חמישה בנים: הבכור שלמה – לימים מייסד שכונת גרין, שממנה צומחת חולון. השני דב־ברנארד והשלישי יצחק־איזאק – מייסדי החברה למסחר בתרופות “האחים גרין” במצרים. הרביעי, יהושע – שותף ב“האחים גרין” בקאהיר ובארץ. והחמישי, צעיר הבנים, ד"ר אברהם־חיים, רופא בצפת.
יעקב השתקע עם משפחתו ביפו בסוף שנות ה־70 וחי בה עד לראשית שנות ה־90 של המאה ה־19, אך ניראה שפרק־זמן הם גרים בירושלים, שם נולד ב־1892 אברהם־חיים. יעקב נעשה חייט מודרני שנכבדי הספרדים והערבים נזקקים לשירותיו. כמו כן הוא ממשיך לצאת אל האוניות העוגנות בים, והודות לקשריו הטובים הוא מצליח לסייע ליהודים להתגבר על קשיי הירידה אל החוף ולקבל רשות שהייה מהשלטון התורכי. עם זאת, ניראה שמצבו הכלכלי אינו מזהיר. נכדתו מירונה מספרת כי הוא וטובה רעייתו עסקו בכביסה של זרים ובחלוקתה בבתים, כדי להשלים את הכנסתם הדחוקה.
בשלהי שנות ה־90 עוקר יעקב גרין עם משפחתו מנווה־צדק לחיפה, שעדיין אינה אלא עיירה קטנה, ופותח בה בית־מסחר לתפירת בגדים ולמכירת בגדים מוכנים. עבודה זו משעממת את יעקב, המכונה בפי קרוביו הדוד יענקל, ולפיכך הוא משוטט גם כאן על החוף, שעדיין אין בו נמל, ובא לעזרת עולים, היורדים בסירות מן הספינות העוגנות בים, כפי שהיה נוהג לעשות ביפו.
יום אחד, בסירה המביאה נוסעים לחוף, פוגש יעקב גברת צעירה ויפה. הגברת, שהגיעה זה עתה מאירופה, עומדת מולו חסרת ישע ובוכה. יעקב אינו יכול לעבור על פניה מבלי לשאול לסיבת בכייה. מתברר שבעלה נטש אותה והיא נישארה עגונה. משנודע לה כי בעלה נמצא בארץ־ישראל, הגיעה לכאן, אך אין לה מושג כיצד והיכן להתחיל בחיפוש אחריו. יעקב מרגיע אותה ומביאה לביתו, שם מקצה לה טויבה את אחד מחדרי הבית. יעקב פותח בחיפושים אחרי הבעל הנמלט, ובינתיים מתברר כי הברנש חמק־נסע להודו.
יעקב, בעל ההליכות הג’נטלמניות, מטפל בעגונה הצעירה והקוקטית במיטב יכולתו, אף מביא לה כוס תה לחדרה כשהיא צמאה, עד שהוא מעורר את קנאתה של אשתו. טויבה חוששת גם מהשפעתה הרעה של העגונה על הבנים המתבגרים, מה עוד שהגברת עומדת מול החלון הפתוח ושרה קטעים של אופריטות ושל שירי קאבארט.
כאשר מגיעות יום אחד שמועות שהבעל הנמלט נמצא במצרים, נושמת טויבה לרווחה, ומיד מסייעת לעגונה הצעירה לארוז את חפציה ולצאת לקאהיר ללא דיחוי. אלא שגם בארץ הנילוס נכונה אכזבה לעגונה. הידיעות בדבר הימצאות בעלה בקאהיר לא היו נכונות, מכל מקום, היא אינה מצליחה למצוא אותו. בינתיים אוזלים הכספים שברשותה, והיא נאלצת להתפרנס מעבודה במועדון־לילה קטן בקאהיר. כשרון הזמרה, יחד עם יופייה והקוקטיות שלה, פועלים היטב על גברים ומאפשרים לה לקבל בקלות את העבודה. באחד הלילות בא לבלות במועדון גבר איטלקי עשיר ויפהפה, סוכן ראשי בקאהיר של הפירמה האיטלקית לתרופות ג’יליוטי. הוא מתאהב בה ונושא אותה לאישה, קרוב לוודאי מבלי שקיבלה גט מבעלה הנעלם.
עוברות שנים אחדות. הקשר עם העגונה ניתק לאחר עוזבה את חיפה, אך בשנת 1904 לערך, יורד איזאק (יצחק), בנם של יעקב וטובה גרין, מצריימה “לשבור בר”. תחילה גר הבחור בן השש־עשרה בפורט־סעיד אצל הגברת מושלי, אשת מרדכי (מכס) מושלי, בעל חברת “סימון ארצט”, שהיו לו גם פרדסים בפתח־תקוה. לימים תפגוש אסתר – והיא כבר נשואה לאיזאק – את גברת מושלי בווינה, ואיזאק יכתוב לרעייתו, ב־13 ביוני 1922: “גב' מושלי היא אישה טובה מאוד, אולי קצת פטפטנית, אבל יש לה לב מצויין שרק לעיתים רחוקות מוצאים כמותו. אנו מכירים היטב מאוד זה את זו כי בפורט־סעיד גרתי אצלה כמעט שנתיים והיא מכבדת אותי מאוד. השתדלי לבלות קצת בחברתה כי היא היתה אומללה, ואני מניח שלמרות העושר עדיין היא אומללה. אולי אינה מגלה זאת כלפי חוץ, אך היא רגשנית מאוד…”
לאחר כשנתיים יעבור איזאק לקאהיר ויעבוד כשולייה בבית עסק, אולי של חייטות ובגדים מוכנים, מתוך מחשבה שישתלם במקצוע ה“משפחתי” בעיר הגדולה הזו. יום אחד יורדת ממרכבתה העגונה העשירה, הנשואה לסוכן ג’וליוטי, ופוסעת לעבר חנות הבגדים שבה עובד איזאק, ומה מאוד היא מופתעת לפגוש את הצעיר החיפאי, המטאטא את הכניסה לבית־העסק.
“מה מעשיך כאן?” היא שואלת בדאגה. “ומה שלום אביך?”
איזאק מסמיק. יופייה של הגברת, שאותה הוא זוכר מתהלכת בבגדיה האלגנטיים בביתם בחיפה, ודאי נחרת בזכרונו ומפעים את ליבו גם עתה. איזאק הוא בחור רציני, ממושקף, ממוצע־קומה ולא יפה במיוחד. בבית־הוריו הוא סופג חינוך ציוני, אבל העברית שלו אינה שורשית והוא מתקשה לכתוב בה. הוא דובר בעיקר צרפתית, יידיש וערבית. תרבותו ליבאנטינית, והצרפתית נעשית שפתו היחידה כמעט. הוא חרוץ, מסור מאוד, מוכן לעבוד קשה, יש בו חוש משפחתי לעסקים, וחזות חיצונית מבוגרת מנעוריו. לא דמות של מורד במוסכמות. בתוך־תוכו הוא רגשן, רומאנטי, ומעריץ יופי ותרבות. הוא נוטה כניראה למעשיות של האם, שאותה הוא מעריץ כל ימיו, ומשתדל שלא להידמות לאב, שככל הניראה נתפס בעיניו קל־דעת במקצת.
הנה כי כן לעגונה, אשת הסוכן האיטלקי, תהיה ככל הניראה השפעה מסויימת על איזאק הצעיר, אמנם לא כזו של אשת פוטיפרע על צעיר עברי אחר שנגנב מצריימה. ניראה שהדברים שעונה לה השולייה הצעיר, האוחז במטאטא, מלאכה שאינה מתאימה כלל לחזותו הרצינית – נוגעים לליבה, והיא מבטיחה לעזור לו.
לאחר שובה לביתה, בעת שהיא מראה לבעלה את הבגדים שרכשה, היא מסבבת את השיחה כך שימצא לראוי להעסיק את הצעיר החיפאי בסוכנות התרופות שלו. ואיזאק, אכן, מתחיל “להריח את ריחן של תרופות” בעובדו ב“סוכנות המדיקמנטים ג’יליוטי” בקאהיר.
בינתיים יורד מצריימה גם ברנארד אחיו, ומתחיל לעבוד בחברת הספנות הגרמנית “נורד דויטשע ללויד”. שני האחים קונים בקאהיר חנות קטנה למכירת צורכי חשמל וקוראים לה בשם: “הכוכב האלקטרי של האחים גרין”. מקומה של החנות ב“מגרש האופרה”. אסתר סיפרה לנילי פרידלנדר כי היא עדיין זוכרת איך היה יעקב גרין, האב, מודד בעיניים של חייט את המגהצים החשמלים הראשונים שהגיעו למצרים. “ראו זה פלא,” היה אומר, “מגהץ ללא פחמים!”
הנסיון המסחרי הראשון של האחים גרין נסתיים בכישלון. אורו של “הכוכב האלקטרי” דעך. לאיזאק היו קשיים כספיים וקשה היה לו לעמוד בהם. הוא החל להתכתב עם פירמות ידועות לתרופות בגרמניה. ואסתר סיפרה לימים כי מכתב אחד היא זוכרת היטב: “‘החלטנו למסור לך את הסוכנות של אי.ג’י. פארבן באייר.’ – כשראיתי את זה – עפתי לשמיים!”
*
יהושע, האח הרביעי, סיים בשנת 1905 את לימודיו בבית־הספר של “אליאנס” בירושלים, ונשלח לפאריס בסטפנדיה, להשתלם שם על חשבון “כל ישראל חברים”. בהגיעו לפאריס הוא מגלה כי התנאי ללימודיו – שיתחייב לשרת כמורה במערכת בתי־הספר של “אליאנס” בכל מקום שאליו יישלח. הרעיון אינו מוצא חן בעיניו, ובאחד הימים הוא צורר את חפציו ויוצא לנסות מזלו בלונדון. כאן הוא מתחיל לעבוד בענף חומרי רפואה, דרוגרי, ומפתח קשרים עם ארצות אירופה והמזרח. בשנת 1917 הוא מתקשר עם אחיו יצחק וברנארד שבמצרים, ונעשה עימם שותף בפירמה “האחים גרין”. ארבע שנים לאחר מכן הוא פותח ביפו את הסניף הארצישראלי הראשון של הפירמה, שאינו מחזיק מעמד זמן רב, ויהושע מהגר עם משפחתו לאוסטראליה.
באנגליה יוצר יהושע את הקשרים עם חברות אנגליות. גם הקשרים שיש לברנארד עם גרמניה, באמצעות חברת הספנות שבה הוא עובד במצרים, מסייעים לאחים לקשור קשרים עם החברה הגרמנית, שחוקריה המציאו את האספירין, וכן עם חברות אחרות באירופה. איזאק נוסע לחברת באייר בלברקוזן, ולחברת אגפא בברלין, הידועה במצלמות ובחומרי הצילום שלה – ולבית הפירמה “אחים גרין” ב“מידאן סוארס” הוא שב גם כסוכנה הראשי של חברת אגפא במצרים. לימים עתידה הפירמה “אחים גרין” להתפתח ולהקים סניפים באלכסנדריה, בתל־אביב ובחיפה, ולפרוס קשרי שיווק ברחבי המזרח התיכון ל“פרפאראטים פרמצבטיים, מכשירים כירורגיים, מיקרוסקופים וחלקיהם, אספלנית, תחבושות וגאזה, מכשירי צילום, מאזני אדם, מכשירי מעבדה ובתי־חולים ומכשירים לריפוי חשמלי”.
כאשר מתבסס מצבם מזמינים איזאק וברנארד את הוריהם לבוא ולגור בקאהיר. הזמן – 1908 לערך. תוכניותיהם של האחים מרחיקות ראות, ואת האח הצעיר אברהם־חיים הם שולחים ב־1908 ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, מתוך כוונה שלאחר שיסיים את לימודיו, יתרום מהכשרתו כרופא לעסק המשפחתי.
12. ידיד בביירות, בן־דודתה אברהם־חיים גרין. 🔗
אברהם־חיים גרין, בנם החמישי והאחרון של יעקב וטובה גרין, נולד בירושלים בפברואר 1892, והוא נקרא על־שם סבו ר' אברהם־חיים. הוא למד תחילה ב“חדר” ואחר־כך בבית־הספר “אליאנס”, כאחיו יהושע.
כשאברהם־חיים היה ילד ביפו הוא סייע להוריו בפרנסתם והיה מחלק לבתי הלקוחות את הכביסה שכיבסו הוריו. את הדברים מספרת לי מירונה גרינברג־מרץ, בתו היחידה, שנולדה בצפת בפברואר 1918, חודשים אחדים לפני מותו של אביה. יום אחד נשלח הילד למסור כביסה נקייה למנחם אוסישקין. כאשר המנהיג הציוני מקבל את החבילה הוא נוזף בילד, טוען שהכביסה אינה נקייה דייה, ומשליך החוצה את אברהם־חיים עם הכביסה. הילד יושב על המדרגות, ברחוב, ובוכה. הוא יודע שאביו ירביץ לו.
ב־1908, והוא בן שש־עשרה, התחיל אברהם־חיים ללמוד רפואה בביירות, לימודים שאותם סיים בשלהי 1913. לדברי מירונה היתה בידיה גלוייה שאיזאק וברנארד שלחו מקאהיר לאביה, כניראה בתגובה ללבטיו, ובה הם כותבים שאל לו להתבייש בכך שהוא לוקח מהם כסף ללימודי הרפואה, ומתקיים על חשבונם, שהרי מדובר בפיתוח העסק המשפחתי, שבו הוא ישמש כרופא. בסופו של דבר אברהם־חיים איכזב אותם ולא לקח חלק בפירמה המשפחתית בקאהיר.
מקריאת הגלויות והמכתבים שהסטודנט בן השש־עשרה מתחיל לשלוח מביירות לנערה בת הארבע־עשרה בפתח־תקוה, עולה כי לבד מלימודי הרפואה עוסק אברהם־חים בפעילות לאומית ותרבותית. בחנוכה תר"ע, דצמבר 1909 – לאחר שאסתר כותבת לו על נשף החנוכה שנערך במושבה, הוא עונה לה:
אצלכם עורכים נשף וגם אצלנו עורכים נשף של חנוכה. ביירות ענייה בחומר ופעם בשנה “קדימה” שלנו מקריבה מעט מזמנה בשביל העיר הזאת. יוצג בנשף וואדוויל קצר “היובל” מתורגם מרוסית מ“טשיכוף”.
בגלויות אחרות מביירות הוא מדבר על תחיית העם, ותחיית השפה “על־פי השקפותינו ואידאלינו אנו”:
אצלנו עסוקים בהשפעה על הספרדים. גם פה עבודה איטית. אבל צריך לחכות. – בעולמנו היהודי אנו עסוקים במשיכת האלימנט הספרדי לתוך מחננו מחנה הלאומיים. – הזמן יראה עד כמה שנצליח. – מרחק גדול ביננו ובינם ובפרט חוסר שפה מאחדת מפני שלאגודתנו יש עיקר להשתמש עד כמה שאפשר בשפה העברית. – בכל זאת אנו משתדלים להשפיע עליהם ע"י השפה האנגלית.
במאי 1910 מפרסם אברהם־חיים, בחתימת “יחידי”, רשימה בשם “מכתבים מבירות”. יהיה זה אולי מדוייק לומר שהוא הראשון ממשפחתה של אסתר, מצאצאי סבה אליעזר ראב, שמפרסם דברים בדפוס, והיכן? – בבטאון המודרני והתוסס ביותר של חלוצי העלייה השנייה, “הפועל הצעיר”, היוצא לאור ביפו. ייתכן מאוד שגם לכך יש מידה של השפעה על אסתר, הן באשר לכתיבתה, שעדיין כולה יומנאית ומכתבית, והן באשר להזדהות עם האידאלים הלאומיים וה“שמאליים” של העלייה השנייה.
הקטעים המובאים כאן מתארים את המציאות שבה חי אברהם־חיים בביירות:
דלים הם החיים העבריים בביירות: מצד אחד, קהילה מוזרה של ספרדים, בלתי מסודרת ומשוללת כל מסורת קיבוצית בחייה העבריים בהווה בין במובן הדתי ובין במובן הציבורי – קהילה, שסימני היהדות שבה מתטשטשים בתוך ערביותה הגמורה, ומהצד השני, מיספר משפחות אשכנזיות וקיבוץ ערירי של צעירים, שנעקרו מתוך חוגם הקולטורי – נקודה בלתי ניכרת בתוך ים של צבעים ושפע של מינהגים זרים. התיתכן, אפוא, אפשרות של פעולה ציבורית בתוך החוג המוגבל הזה?
כאן צריכים למשוך את התעניינות דעת הקהל העברי אליהם ולהזכירם, שביירות היא החולייה הראשונה בתוך אותה השרשרת, הצריכה לקשר לאט לאט את כל היהדות העותומנית עם היישוב בארץ־ישראל.
ורוצה אני לספר מדי פעם בפעם לקוראינו ע"ד החיים האלה ולהאיר את תוכנן הפנימי של ההופעות המקומיות השונות.
את המקום הכי חשוב בתוך אלה הכוחות תופשת הקולוניה של הצעירים המתלמדים הנפלגת: ליוצאי רוסיה – בעלי האינציאטיבה – והמקומיים, בני ארץ ישראל ומושבותיה – העוזרים להראשונים בכל עבודה והתחלה חדשה.
צעירי רוסיה החלו לבוא הנה לפני 4־3 שנים. מרכזם העיקרי של הצעירים היא “אחוה”. המוסד הזה איננו זר לכל אלה, שעברו את ביירות בדרכם לארץ ישראל במשך של שלוש שנים האחרונות. רבים בוודאי זוכרים עוד את האתמוספרה החביבה של המוסד הזה, את הפגישה החמה, שהיו מוצאים פה, ביורדם מהאונייה אחרי נסיעה של ימים מייגעים ואת פריסת השלום הראשונה, שהיו מקבלים מארצנו.
האגודה של תלמידי הקולדז האמריקאי “קדימה”, שרוב חבריה הם ארצי־ישראליים, הינה המרכז השני של הצעירים פה.
השם המצלצל של האגודה הזו מזכיר, אמנם, את ה“קדימות” שבחוץ לארץ ואת אופיין המקובל, אך חוץ מהשם אין לה, להאגודה הביירותית, שום דבר משותף עם חברותיה.
מטרת “קדימה” היא לברוא סביבה עברית בשביל התלמידים העברים שבהקולדז הפרוטסטנתי, והמטרה הזו היא חשובה מאוד מהרבה צדדים.
בהקולדז נמצאים כ־100, 90 תלמידים מגוונים שונים שבתוך עמנו: איספניולים, יהודי ערב, אשכנזים מרוסיה, צפתיים, מהמושבות, ממצרים, דמשק ועוד, איש רחוק מאחיו כל כך עד שקרה לפעמים, שזמן רב לא ידוע היה אם זה או אחר שייך לעמנו עד שבא המקרה וגילה את הסוד.
מפני הטעמים האלו יש מקום פה לעבודה לאומית רצינית; לאחד את כל הטיפוסים היהודיים השונים בהרגשה ובמחשבה עברית משותפת, להציל נשמות ילדינו ולנהלן בהדרך הרצוייה לנו, ולבסוף, להרכיב לאלו שיהיו בעתיד לפקידים ורופאים את הבנת צרכינו בא"י.
ואמנם, עד כמה אי מוצלחת עבודתה של “קדימה” מראה לנו העובדה שאחרי 3 שנים של עבודה הספיקה היא לרכוש לה רק שלושה חברים ספרדים, בעת שאלו האחרונים הינם הרוב בין התלמידים העברים.
אך בטרם כל צריכים מנהלי קדימה להכשיר עצמם לתפקידם ע"י התעמקות ולימוד עצמי רציני בנוגע לאופני הגשמת מטרותיהם. רק אז יעשו ויצליחו.
*
בנובמבר 1910, ו' חשון תרע"א, משגר אברהם־חיים לאסתר גלוייה שבקדמתה מודפס תצלום של הרחוב המרכזי של זכרון־יעקב, כניראה לאחר ביקור שערך במושבה:
מושבה זו – זכרון יעקב, הרי היא משל יפה, עם רחובותיה הרחבים ופנסיה היפים, ובתיה הגבוהים, של עבודתינו בא"י. – חיצוניות יפה עם רקבון פנימי, כך אפשר לתאר את מצב המושבה. – הרקבון הוא גם במובן התרבותי. – ומה לעשות? שלום לך מידידך לנצח, אברהם חיים גרין.
ביקורתו של אברהם־חיים אינה רק על התבוללות הנוער היהודי בביירות, ועל מצבה הדל של העברית, אלא גם על החיים החדשים המתפתחים בארץ־ישראל. ביקורת שלילית על זכרון־יעקב נכתבת באותם ימים על־ידי יוסף־חיים ברנר בספרו “מכאן ומכאן”. ברנר, שאינו מחמיא לבני המושבות וגם לא לצעירי “היישוב הישן” – ודאי שאינו מתאר לעצמו שצעירים כאברהם־חיים, כאסתר וכמשה כרמי – שבני־דמותם עתידים להופיע בסיפורו “מהתחלה”, השואב מנסיונו כמורה בגימנסיה “הרצליה” – חשים ביקורת לא פחות נחרצת משלו; הם שואפים לשינוי, משתדלים להתגבר על הייאוש, העברית שלהם אינה נלעגת, התרבות שלהם אינה צרפתית וגם לא ליבנאטינית־ערבית, אלא הם הולכים ויוצרים ביטוי עברי שורשי וחדש. יומן והתכתבות עבריים אלה, שאינם מפתיעים אותנו כיום – הם יוצאי־דופן על רקע תקופתם של אסתר ואברהם־חיים, כאשר העברית כשפה חיה, שנרכשה זה לא מכבר בבית־הספר, עומדת בתחרות קשה עם היידיש, הגרמנית, הערבית והצרפתית.
בשנות־לימודיו בביירות משמש גרין כיושב־ראש אגודת הסטודנטים היהודית המקומית “קדימה” ועוסק גם בעזרה לסטודנטים נצרכים. כאשר אוסישקין בא לביקור בעיר, נערכת לכבודו חגיגה במועדון הציוני, ואברהם־חיים ניבחר לשאת את נאום הברכה. בגמר הנאום זוכה גרין לנשיקה מאוסישקין, המתפעל מהעברית הנהדרת שלו וממחשבתו הלאומית: חרף חשקו העז להינות מזיוו של העולם, ומרצונו להמשיך ולהשתלם ברפואה באירופה, מכריז הסטודנט הצעיר שיחיה ויעבוד דווקא בארץ־ישראל, שם זקוקים לו.
“אתה עילוי,” פוסק אוסישקין, ואברהם־חיים ודאי חושב לעצמו: אילו היית יודע, אוסישקין, שאני הוא הילד שהביא לך כביסה נקייה, ביפו, ואתה נזפת בי ואמרת שהכביסה אינה נקייה והשלכת אותי עם הכביסה החוצה ואני ישבתי על המדרגות בחוץ ובכיתי –
אבל הוא שותק.
“הוא היה מאוד רך,” מספרת מירונה, מפי אימה. “מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק (יצחק) אחיו, שלימים היה לבעלה של אסתר.”
*
למעלה משנתיים – מסיום יומנה באוגוסט 1910 ועד לספר זכרונותיה לשנת תרע“ג, 1913, שבו היא מתחילה לכתוב ביום האחרון של חנוכה, טבת תרע”ג – אין לנו עדויות כתובות מצד אסתר־עצמה על חייה, לבד מאיזכורים אחדים ברשימות ובראיונות משנים מאוחרות.
הגלויות והמכתבים של אברהם־חיים מביירות, שנשתמרו אצלה, מסתיימים ב־1911 לערך, ומאירים את הלוך־רוחה בתקופה שבין שני היומנים. לגבי חלקם קשה לקבוע את מועד כתיבתם המדוייק. מכל מקום, מהתייחסותה אליו ביומנה משנת 1913 ניראה שאז כבר לא היה קיים קשר מכתבים ביניהם, או שהיא לא שמרה עליהם.
במכתב מביירות מיום ז' כסלו תרע"א, ראשית דצמבר 1910, כותב אברהם־חיים:
לידידתי אסתר!
שלשום קיבלתי את כרטיסך והיום את מכתבך. הרבה שמחתי בראותי סוף כל סוף דבר שבכתב ממך אבל בכל זאת, כמו שמבינה את בעצמך, חידה לי כל דברייך מפני שאת המכתב הארוך שעל אודותיו את מדברת, לא קיבלתי. – אין אנוכי מבין איך זה מכתב יכול להיאבד אבל חושב אני שאפשר לא שמת עליו בול. בכל אופן אין אני בעצמי יודע אם לבקש אותך שתכתבי לי מכתב אחר במקומו או לא. – ע“פ דברייך זה יעלה לך בהרבה עמל מפני שזה עניין שאת חפצה לשכוח. – עם כל חפצי לדעת מה שיכול היה להרגיזך כ”כ נכון אני לבקש אותך לא לחזור לעניין אם באמת קשה לך לדבר אודותיו. – מוסר אני את הדבר לידייך. – אם מבינה את שצריך לכתוב תוכלי לעשות כזאת, אך לא כדאי בשביל זה “לבוא עוד פעם לתוך שגעון” כמו שאת אומרת.
שוגה את באומרך שלא תוסיפי עוד להרגיזני. – מוטב לך את אומרת לשאת לבדך את הכל מאשר להרגיזני אני – אין שגיאה גדולה מזו. לא לזה כוונתי בכותבי לך את מכתבי השני. – חפצי היה לא להתאונן על שאת מרגיזה אותי אלא על אי־כתבך. – להיפך כשיש איזה דבר שמתהוה בעולמך את, בחפץ לב נכון אני לשמוע על אודותיו ולהשתתף בין בשמחתך בין בצערך אבל מה שחפצתי להביע הוא שתכתבי לי על אודות הדברים באריכות. מלים אחדים כמו מכתבך שקיבלתי לפני שבועיים משליכים אותי רק לתוך התוהו ובוהו. – אין אני יודע מה לחשוב ואיך לדון את העניינים. – היוצא מכל דבריי אלה הוא שלעולם אל תעברי בשתיקה על איזה דבר מבלי לכתוב לי אבל כשאת כותבת, עשי זאת באופן כזה שאהיה au courant [בסוד] של העניין.
כרטיסך [גלוייתך] הוא ההיפך ממכתבך. – מלאה שמחה וחיים את בכרטיסך (אפשר ששמחה זו רק מעושה) מדברת את על אודות האביב, והעשב, ועל אודות בואי לפתח־תקוה. – עוד מוקדם לדבר על אודות זה מפני שיש עוד יותר משלושה חודשים עד אז. – בנוגע ללימודים יכול אני לאמור שהם מעסיקים אותי די והותר באופן שאין לי זמן לפנות לדברים אחרים. –
שלום לך מרעך הנאמן לנצח
אברהם
בגלויית דיוקן של ז’ול ורן, שנשלחה במרס 1911, הוא כותב:
עירנו ענייה בכל דבר וביניהם גם בכרטיסים. אתמול ירדתי העירה ומצאתי את תמונת הסופר הזקן הזה שאע"פ שכשאני לעצמי, אין אני אוהב אותו ביותר, אבל בכל זאת חושב אני אותו לסופר בשביל ילדים, שידע למצוא את הדרך הנכונה לעניין אותם. והנני שולח אותו, להתכבד ולהיכנס לתוך האלבום שלך. זה כבוד גדול! לא? מה מאושר הנך, ז’ול וורן ידידי! לעת זקנתך תימצא באלבום של אסתר הירדנית.
ובשתי גלויות אחרות:
הנני נוסע עכשיו למצרים לרגלי אירושי אחי דוב עם עלמה אחת ושטיינהרט שמה. – וכן: מה שלומך? מה נשמע בסביבה שלך? איך הקיץ המתקרב? איך מצב הרוחות במושבה? – הלא אצלך אין בחינות ולא כלום ומדוע מכתבייך באים לעיתים כה רחוקות? מה שלום תלמידך בן תשע? תסלחי לי על התעניינותי בו, אפשר יותר ממה שהיית חפצה…
*
אסתר בת השבע־עשרה מרבה לכתוב אליו. אברהם־חיים בן התשע־עשרה הוא אולי היחיד שמבין לבדידותה ולמצוקותיה וקרוב לדיעותיה. בידינו אין שום מכתב שלה אליו, מכיוון שאלמנתו אינה שומרת עליהם בנדודיה הרבים, בין השאר בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה, יחד עם הבת מירונה, הנעשית חברה במאקי.
אבל נותרו בידינו המכתבים והגלויות שאברהם־חיים שלח לאסתר ובהם הוא קורא לה “אחותי” וחותם “רעך הנאמן לנצח”. הוא אינו כותב שהוא אוהב אותה, והוא נוהג בה כאח בוגר. מתשובותיו עולה שאסתר שולחת לו מכתבים נסערים, ולא פעם עליו להרגיעה. תמונה מעניינת על מצבה הנפשי עולה ממכתב, שנשתמר אף הוא בשלמותו, ונשלח מביירות ב־30 במאי 1911:
אחות יקרה,
עד כמה מן הייאוש יש במכתבך האחרון! אל אלוהים, כל פעם את רומזת לי על עניינים נכבדים, על שינויים רדיקליים בחייך ובסביבתך ולעולם אין את אומרת דבר מעצם העניין. מכתבך האחרון מלא התמרמרות על בדידויותייך ועל התרוקנות הצעירים שלכם. אה! מעיף אני מבט על מכתבייך של השנה שעברה ומתפלא אני איך אפשר לאבד בזמן כ"כ קצר את אותה התקוה בצעירים, אותה האהבה של החיים.
בצדק את מתאוננת על שתיקתי הממושכת. אע"פ שעסוק אני מאוד בלימודים בכל זאת לא הייתי צריך לחכות עד שתחתמי “בדמעות אחות בודדה”. הייתי צריך, בין העבודות היותר נחוצות, לזכור את אחותי את אסתר, ולכתוב לך. אבל בשביל כך סלחנית את, ובוודאי תסלחי לי. –
אסתר יקירתי! על כל צעד ושעל בחיים נפגשים עם עובדות שפוגמות בנימים היותר דקים וברגשות היותר יקרים של האיש. גם אצלנו, קבוצה של עשרים או שלושים צעירים, אינם יכולים להתאחד. ודבר מכאיב הוא להביע ובכל זאת רואים אותו בעבודות כל יום. האיחוד ברוח בין אותם צעירים שבאו מן הגולה ובין ילידי הארץ כ"כ קשה עד שהפירוד היותר גדול, מפחד אני להגיד, מוכן לנו פה. כמה מן המדאיב יש בעובדה כזו. אם צעירים אחדים שאינם יכולים לעבוד יחד בלי פירוד דיעות עבודה שכולם מסכימים לה, אם חלק ידוע מתחשב עם החלק השני כעם Quantite negligeable [כמות בלתי־נחשבת] מה עם כל העם, ועם עבודתי!
אבל אלו הם דברי הראשונים, יפים הם החיים כשמביטים עליהם מרחוק, אך כמה מן המכוער מתגלה כשנכנסים לתוך החיים וחפצים להגשים אותם.
עם כל זה מתמלא לבי בחפץ אדיר להגשים את מה שיש לי להגשים, אפילו אם צריך אני על ידי זה להקריב קצת מן היופי שבשאיפותי, אפילו אם צריך אני לפעמים להסתפק בהתחלה במעט פחות ממה שקיויתי. כל זה כדאי לעשות בלבד לא להישאר חולם. חולמים יש לנו למדאי בגולה. פה אנו צריכים להגשים ואין לנו זמן לחלום. –
שלום לך, אסתר יקירתי! התאמצי, והשתדלי לפגוש את החיים פנים לפנים, ואל תפחדי מפניהם, ואל תצאי מהם כמנוצחת. אל תרגישי את עצמך בודדה ועזובה מפני שפה יש לך אח שמרגיש את רגשותייך, מקווה את תקוותייך ונישאר ידידך לנצח,
אברהם
בשנת 1911 נחלה כזכור יהודה ראב, ליבו נחלש, והוא נסע להחלים אצל אחותו טובה בקאהיר. ממכתב נוסף של אברהם־חיים, כניראה משנת 1911, זאת על פי איזכור מחלת האב, נותרים בידי אסתר רק שני עמודים אחרונים:
כבר הייתי נכון לגמור את המכתב אבל איזה דבר אומר לי שעוד לא מילאתי את חובתי. מקווה אני, אסתר יקירתי, שזה היה אצלך מעבר של ייאוש כזה, ושכאלה לא יתרבו להבא. אינני חפץ לתת למוח שלי שירבה לחשוב על הצד הייאושי שבמכתבך. חפץ אני לחשוב, ומקווה אני שכן הוא, כי מכתבך כתוב בזמן של התרגשות. בכל אופן, אחותי אסתר, מבקש אנוכי אותך, מכיוון שאת חושבת אותי לרעך היחיד, לא לאחר לכתוב לי אחרי קבלך מכתבי זה. מתחנן הנני לפנייך שתיכף ומיד אחרי קבלך את מכתבי זה תשבי לכתוב לי באריכות, (לא בשלוש שורות) את מצב רוחך בזמן ההוא וגם מה היו הסיבות שהמריצוך לכתוב את מכתבך הנוכחי.
צרתך נגעה עד נפשי ומפחד אני שעד עתה לא הראיתי לך די השתתפות בצערך. כעת מבקש אנוכי אותך לכתוב לי לעתים יותר תכופות. עד שלא אקבל תשובה על מכתבי זה אין אני יודע איך אלמוד. מחר יש לי בחינה ואין ביכולתי להתכונן במצב רוחי הנוכחי. –
אסתר יקירתי! מבקשת עזרה את ממני. ומה שיכול אני לתת לך הנני שולח לך. מכתב בו מביע אני השתתפותי בצערך אבל לא בייאושך באותה הצורה המתוארת במכתבך.
זה היום עברתי על דברי אחד־העם בהשילוח שלפני האחרון והמלים האלה עברו לפני עיניי “כת הולכת, וכת באה, ועם ישראל לעולם יקום”, ואת זה עלייך להבין שייאוש שייך על פי רוב לאנשים חלשים, שאינם מרגישים את עצמם מוכשרים לעמוד במערכה. אותך חשבתי תמיד לגיבורה – את היית תמיד מוכיחה אותי שלא צריך להתייאש והנה כעת תפקיד שנינו נשתנה. אני נהייתי מפסימיסט לאופטימיסת וצריך אני להטיף לך אופטימיסמוס.
ועוד הערה קטנה תסלחי לי אם אעיר לך במכתבי זה, שהארכתי כבר באמת יותר מדי, שמצבך בצורה שאני מתאר לי צריך בוודאי להיות לא נעים ביותר להורייך. וחובה מיוחדת, אסתר ידידתי, יש לך לעומת אביך, שחלש הוא כעת ואיזה התרגשות שהיא תביא לו נזק לבריאותו.
מחכה אני בכליון־עיניים למכתבך הבא ומקווה אני שלא תאחרי לענות לי, ולע"ע נישאר אני רעך הנאמן לנצח, לנצח,
אברהם
וב־21.6.1911 כותב אברהם־חיים לאסתר מביירות:
הימים ימי בחינות. ועם דאגות הבחינות מתערבות דאגות אחרות… כמו שרמזתי כבר פעם בכרטיסי העבר נמצא אני במעבר קשה בחיים. אולי במעבר היותר קשה. – מוכרח אני מפני סיבות משפחתיות אלו לנסוע במוקדם האפשרי הביתה מפני שמציאותי שם נחוצה בלי עיכוב. – לרגלי זה כפי שאת מבינה לא אהיה כבר ביפו בתחילת הקיץ. אולי בכל זאת אבוא כעבור שבועות אחדים. –
מכיוון שחיה מגיעה לביירות רק ב־1912 או בתחילת 1913, הרי אותו “מעבר קשה בחיים”, שעליו הוא כותב לאסתר, עדיין אינו קשור ככל הניראה להתאהבותו במי שעתידה להיות אשתו אלא בבעיות משפחתיות בקאהיר, או בהחלטה ההולכת ומתגבשת בקרבו לא לעבוד עם סיום לימודיו בפירמה לתרופות של אחיו איזאק וברנארד, אלא להתמסר לרפואה במקום שבו יהיו זקוקים לו ביותר – בארץ־ישראל.
באוגוסט 1912 מפרסם אברהם־חיים ב“הפועל הצעיר” רשימה נוספת, “מחיי התלמידים בביירות”, המתארת את המציאות שבה הוא חי:
במכתבי זה חפץ אני לתת לקוראי הפה“צ סקירה כללית על חיי התלמידים בבירות בשנה האחרונה. חיי היהודים פה מתרכזים סביב “קדימה”. “קדימה” נוסדה לפני חמש שנים, ומטרתה לברוא בתוך הסביבה הזרה לרוחנו סביבה עברית־לאומית, – “קדימה” כוללת בתוכה את רוב התלמידים העברים שבקוליד’ז [האמריקאי בביירות] ואין שום ספק שממלאת היא את תפקידה באופן רצוי מאוד. – אלה שבאים למדוד את פעולות האגודה הזאת, שכוחותיה כה מצומצמים, בקנה־המידה של אגודות אקדימיות בחו”ל, יוצאים, כמובן, במפח נפש, אבל אנחנו שאיננו מבקשים ממנה יותר מאשר היא יכולה לתת, מוצאים בה הרבה.
הודות ל“קדימה” יודעים מנהלי הקוליד’ז שישנם לפניהם לא יהודים בודדים אלא קבוצה יהודית שיכולה להגן על זכויותיה. הודות ל“קדימה” שורה הדיבור העברי בין החברים, הודות לה מוצא התלמיד העברי בביה“ס הכללי את כל העתונות העברית וכשהוא חפץ – גם ספר עברי לקריאה. ואחרון אחרון חביב: הודות ל”קדימה" הושפעו באופן ישר או אי־ישר מספר הגון מחברינו הספרדים והאשכנזים (שהצטיינו לפנים ב“רגש לאומי קר ומטושטש”) באופן כה חזק, עד שאחדים מהם תופשים עכשיו את המקומות הכי־חשובים ואקטיביים בחיינו הציבוריים.
ואם ישנם עוד תלמידים עברים בקוליד’ז שלא נספחו ל“קדימה”, הרי זה רק מפני שקדימה קיצונית בנוגע לשפה העברית. אין שפה אחרת נדברת באספותיה ואין צעירים, שאינם מכירים את העברית לשפתנו הלאומית היחידה, יכולים להתקבל בתור חברים.
יש בתורקיה כר נרחב לעבודה לאומית, ומן הראוי שטובי צעירינו שהולכים לברן ולוזאנן יפנו את פניהם לסלוניק וקושטא, מקום שיוכלו לעשות דבר מה בשביל רעיוננו הלאומי.
זאת היא עבודתם הציבורית של תלמידינו בשנה זו. – עבודה שאת תוצאותיה ניראה רק בעתיד, עבודה שיצאה בפעם הראשונה לגבול כה רחב. – התצליח עבודתנו, או תהיה כאחת העבודות שמדברים עליהן בהתלהבות ושוכחים אותן במהרה?
נקווה להצלחה. – אין אף אחד מאיתנו מטיל ספק בדבר, שהדור המתחנך כעת בבה"ס הגבוהים בקושטא, סלוניק, ביירות ועוד הוא יהיה הקו־המאחד בין העם ובין שאיפותינו הלאומית. איך ועד כמה יצליחו בתפקידם, – זה תלוי בהשפעה שיקבלו בעודם על ספסלי בית־המדרש.
13. מכתב אהבה ראשון מבן־דודתה איזאק גרין, מקאהיר. 🔗
השנה 1913. איזאק (יצחק) גרין, רווק כבן 25, גר עם הוריו בקאהיר ומנהל עם אחיו את העסק המשפחתי. מדי פעם מבקרים הגרינים בארץ־ישראל ויהודה ראב מבקר אצל אחותו בקאהיר.
באחד מביקוריו בארץ, אולי בבית דודו יהודה, בפתח־תקוה, פוגש איזאק את אסתר בת ה18־, ומתרשם ממנה עמוקות. באותם ימים אסתר עדיין מאוהבת באחיו הצעיר. מאחריה חליפת מכתבים ממושכת עימו, שכבר נפסקה או עומדת להיפסק – כי אברהם־חיים עומד לסיים את לימודיו, לעבור לצפת ולהינשא לחיה, שאותה הכיר בביירות.
אין לדעת אם איזאק יודע מה מצב היחסים בין אסתר לבין אברהם־חיים כאשר הוא שולח לה ב־2 במרס 1913 את מכתבו הראשון:
לידידתי היקרה אסתר שלום וברכה,
הנני בא במכתב זה הפעם, לבטא לפנייך את רגשותיי, עד כה טמונים בליבי ומכוסים באנחותיי, ואיתך הסליחה אם דבר זה יגע חס־ושלום בכבודך, כי מרגשותיי הנני מדבר הפעם – שמעי. בהכרתך בפעם הראשונה הרגשתי איזה נטייה קטנה אלייך… ונטייה זו התגברה והתגדלה עד…. אמיני בי כי אין אני יודע פתרונתה…. והלא השגחת אסתר, ובוודאי הבנת, בהיותנו יחד, את פתרונות אנחות, ואף את ענת לי כך… כך הדבר…. ובכן אני הרחק כעת ממך, ומרוב געגועים שולח לך על ידי כתב זה, את סוד יסוריי…. אוהב אני אותך אסתר חביבתי, כן אהבה אמיתית, קדושה ועולמית…. אל נא, אסתר, תשלחי את רגשותיי הטהורות, ותשובתך לבל תהיה שלילית כי בלעדך…. תבינה כבר…. הנני מוסר לך את כל רגשותיי בנש… זו, הישמרי בראיה,
בברכת אהבת ציון,
יצחק
מסתבר שאיזאק אהב את אסתר כשמונה שנים בטרם תינשא לו. זהו מכתבו היחיד אליה שנשתמר בעברית. כל יתר מכתביו, החל מקיץ 1921, כתובים בצרפתית. כניראה שעוד מימי בית־הספר “אליאנס” מרבית חינוכו בצרפתית, ומאז שהשתקע במצרים, ב־1904, נעשית שפה זו לשפת כתיבתו ועסקיו; בבית הוא מדבר יידיש, ושפת היום־יום שלו היא ערבית, אך העברית שלו דלה ופאתטית, ובייחוד בהשוואה ללשונו העשירה של אחיו הצעיר אברהם־חיים, שכמו חי בספירה אחרת ולא רק מבחינת הלשון.
מעניין כי אסתר אינה מזכירה כלל את איזאק בשלב זה של חייה – לא ביומנה ולא בזכרונותיה. בשיחה בעל־פה אמרה לי פעם כי איזאק לעולם לא שכח לה שענתה לו כי לא אותו היא אוהבת אלא את אחיו אברהם־חיים, אבל אולי המעמד הזה עתיד להתרחש מאוחר יותר, בבית הוריו של יצחק, בקאהיר, בצהרי ה־2 באוגוסט 1921.
האם אהבת איזאק לאסתר, שעתידה להתממש רק ב־1922, מקורה גם בסבך יחסיו עם אחיו הצעיר, שנפטר ב־1918? – האם היא קשורה לחילוקי הדיעות ביניהם באשר להחלטתו של אברהם־חיים שלא להשתתף עם איזאק וברנארד, ששלחוהו ללמוד רפואה, בעסק המשפחתי שלהם במצרים, אלא להקדיש את עצמו לשליחות רפואית ציונית בקרב יהודי צפת העניים?
והאם היה משהו ביצחק שהזכיר לאסתר את אברהם־חיים? ברשימה מאוחרת, משנות ה־70 לערך, היא כותבת:
באתי לקאהיר בשלהי־קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל־אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר? הדוד ואיזאק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת־הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזאק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחאנטור הדומה לחאנטורים שלנו, ונסענו.
14. “ספר הזכרונות” לשנת 1913 – 🔗
בשלהי 1912, לאחר שישבה במשך כשנתיים מושבתת מלימודים בביתו החדש של אביה, מתחילה אסתר ללמוד בבית־הספר החקלאי העל־יסודי שהוקם במושבה. על יוזמי בית־הספר נימנים הסופר יעקב רבינוביץ שגר במושבה; מנהל בית־הספר יק“א, דוד חיון, והורי התלמידים שמעוניינים בהמשך לימודי בניהם, בוגרי המחזור הראשון שסיים מתכונת של שמונה שנות לימוד מסודרות. על הנהלת בית־הספר מופקד ד”ר אליעזר פיקהולץ־חניאל, שנקרא מווינה לעבוד כאגרונום ביערות הרצל בבן־שמן ובחולדה. בוועד הראשון של בית־הספר משתתפים בין השאר פרץ פסקל, האחים שלום וישעיהו שטרייט, יעקב רבינוביץ שבכתיבתו הכשיר את הרוחות להקמת בית־הספר, וגם יהודה ראב שחדל, ככל הניראה, להתנגד לחינוך המעורב.
כוונת המייסדים היא לאפשר לנוער המקומי להמשיך בחקלאות, ולבלום על־ידי כך את ניתוק הקשר עם העבודה והמושבה, כפי שאירע לא אחת במושבות אחרות, עזיבה שאחריה באה גם נטישת הארץ. ההורים רוצים להקנות לילדיהם השכלה על־יסודית בטרם יצאו לעבוד במשקיהם. תוכנית הלימודים היא חצי יום עבודה מעשית והחצי השני – עיונית. אגב, היציאה לעבודה חקלאית בעונות בוערות נהוגה גם בבית־הספר יק"א. במושבה יש שפע של ענפים חקלאים ומומחים לכל ענף. ובבית־הספר, תחנת נסיונות חקלאית קטנה.
וישנה גם כוונה לאומית בייסוד בית־הספר החקלאי – הרצון להפנות עורף הן לבית־הספר החקלאי “מקווה־ישראל”, שבו נושבת רוח האליאנס הצרפתי, והן לחינוך של האדוקים המתנגד לעברית, לרוח המודרנית של הציונות, וכמובן לעבודה חקלאית כחלק מתוכנית הלימודים.
כיתות בית־הספר שוכנות בצריף ארוך שבחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית־צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. בית־הספר מתקיים במשך שלוש שנים ונסגר ב־1916 בגלל המלחמה העולמית. הוא מתחדש אחרי המלחמה ונסגר סופית ב־1921, ובאותן שנים לומד בו גם אבי בנימין.
כאמור לומדת אסתר בבית־הספר בשנתו הראשונה, והחיבורים שלה, הנקראים בכיתה, עושים רושם רב על המורים. הם אומרים: “יש לה מוח. זו היחידה שתוכל פעם לקרוא ספר מדעי.” רק בחשבון היא חלשה. לדבריה למדה בבית־הספר שנתיים, אך בתרע"ד היא נמצאת בדגניה, וייתכן שבריחתה צפונה מתרחשת בתחילת השנה השנייה ללימודיה.
*
בעוד חודשים אחדים, באפריל 1913, תימלאנה לאסתר תשע־עשרה שנה. וביום האחרון של חנוכה, ב' טבת תרע"ג, היא פותחת יומן נוסף שלה, אף הוא בפנקס:
זה כבר עזבתיו, את יומני – מרוב גלים מרוב צבעים או אולי בחוסר כל אלה, איני יודעת – ימים עוברים, נישאים בשטף לבלי שוב, עוד ימים עוברים ומשאירים נקודות, קווים – יום יום וסימנו, יש יום כוכבים מפתיעים, יום של גלים חזקים ונהדרים, ויש יום של קווים דקים בהירים העוברים על הלב לאורכו ולרוחבו, ויש יום של שקיעה ורודה וקטנות הנפש – הנה אין לי יש לי כך איזה תבונה משונה של הרבה רכות יופי מעורב בחלאה – בי יכול לחיות רק העבר, כל מה שעובר עלי בהווה קטן ודל, אולם אך יעבור ויצטרף אל העבר, כבר יפה הוא וגדול –
עתידי – איני יודעת, משונה, הלא אני רכה, חסרת צורה קבועה, ומתרשמת, סופגת הכל ומסתגלת לכל, מה אני – איך אהיה בעתיד? זה כך מעורפל, אין לי כל השגה מעתידי, אף היותר קרוב, אף ליום המחרת – אני חיה במעין ערפל – אי החשבונות? – חשבונות הנפש –
אמנם הערפל הזה יפה פה, אבל איך יהיה אחר כך –
האוכל תמיד לחיות כך – יכול היות שאעבור כך את דרכי בחיים ובתוך הערפל היפה שהכל, כל היפה הטוב והרע שיבוא יצטיירו לעיניי רק בצורה שהדמיון יתן להם – – –
ואולי זה יתפזר – ואני אהיה בת הממשיות והפזרון הרע? – –
הערפל הטוב – יכול היות שחיי לא יהיו עשירים, התמונות לא תהיינה גדולות ומרהיבות, אולם הערפל הזה שאני מרגישה בו, יודעת אותו, הוא יעטוף ייפה ירומם יהפוך כל קטן לענק יפה – – –
לא, לא אתן לפזרון הרע לכבוש אותי, לא לא אובד – לא אטבע, איני רוצה –
חורף, ואסתר כותבת על נרקיסים לבנים, “נרציסים” בלשונה, שלפני שלוש וארבע שנים היו עטופי חלומות ילדות מזהירים: "לפני שנתיים – עם ציץ ראשון של האהבה המשונה ואך אות בהירה לעתיד רחוק ורודי – ובחורף שעבר: התרוממות מתוך מרידת הכל כלפיי – – מתוך ייאוש משונה שהיה בו ממש נקודה של ביטחון בכל זאת לעתיד – "
דפי הפנקס כתובים בעיפרון שנשא כניראה את המותג “ונוס”; הכתב לעיתים אינו ברור, היא עדיין כותבת בלילות, באור הדל, במיטתה. היא יודעת כמעט רק סימן פיסוק אחד – קו־מפריד אחד, או יותר, וזה עתיד להיות קו־היכר בכל כתיבתה בעתיד, בשירה כמו גם בפרוזה, אלא אם כן “גיהצו” עורכים מקצת מסיפוריה, שנדפסו בחייה.
ביומן מופיעות צורות לשון מיוחדות לה, וגם שגיאות אחדות שמלמדות על שפת התקופה. זו הסדנא העצמית שממנה צומחת ופורצת בתוך כשבע־שמונה שנים – משוררת “קמשונים”.
15. עדיין נקרעת בגעגועיה למשה, “הנער היפה”. 🔗
ב־ה' בטבת תרע"ג כותבת אסתר ביומנה:
נטרפו השמיים פתאום והירח הופיע אחרי גשמים כך רבים, אפשר היה לחשוב כבר שאין כלל תכלת שמיים בהירים, והנה פתאום כל־כך הרבה יופי ומרחבים וקולות שירה וחליל מאחד הבדואים – – –
הכל שר עם השמיים העמוקים עם הכוכבים האלה –
מצבי מבחוץ אינו משתנה, מפנים יש רק קמטים קטנים, זה מכאיב סוף סוף מדוע אין לי כל מעמד בחברה אחרי שחייתי כל־כך הרבה זמן בחברה, אחרי שסבלתי כך הרבה בשבילה, אמת היא בתוכה לא סבלתי, רק מחוץ לה – אבל מדוע הם כך דוחים אותי, לועגים לי, כלום גרועה אני מאחרות, הלא אפשר לי לכשארצה, להיות כאחת מהן, ועל פי רוב איתי כך בחברה ובכל זאת עפיס יש דבר־מה עומד בינינו – ואולי זה טוב –
אבל לעת עתה אני באמת בודדה, אין לי אף אדם אחד פה שיהיה לי איזה קשר איתו שאוכל לתת לו או לקחת ממנו דבר־מה –
הלא יש כך הרבה אצלי בלב בשביל איזה אדם, יהיה מי שיהיה – איזה נפש קרובה – או לא קרובה באמת רק שאחשבנה לקרובה, משה זה – הנער הריק אך נחמד כה עם כתפיו ועיניו המלאות חיים, אילו היה זה לכל הפחות לי – אף לזה לא זכיתי, אני והוא – ואני הלא קינאתי, קינאתי ממש באותו ערב, הם רקדו רקדו ובליבי גם כן רקד הכל, הלא אני כך אוהבת חיים, למי אני משתעבדת, איזה שטות! לשלד החי שסתיו, סתיו נושב ממנו, מתנועותיו הבטלניות האי־בטוחות והעיניים התועות, איני יכולה, לא, בשום אופן –
אל הגו הבטוח והראש הזה של משקה – ואני בשבילו לא רקדתי, כלומר בשבילו לא הזמינו אותי לרקוד ואני רציתי למצוא חן בעיני השלד הזה – הוא נורא – כל־כך משונה מגוחכך, אי אפשר מהיראות איתו בחברה, פשוט – אני מתביישת – ואני עוד אסבול ואסבול בשבילו, הכל רואים אותי הולכת אליו וחושבים וחושבים – ילכו לעזעזעאל – תנו לי מה שאני צריכה, לא אלך אליו יותר –
יש בו נפש אבל אילו היה נשאר נפש בלבד – אבל הוא רוצה יותר וזה לא מתאים לו, זה מעורר בי גועל – פי – הנשיקות האלה כמה הן שדופות, מבט עיניים אחד של משקה החי מפזר אותן כקש –
הוא היה כבר Insupportable [בלתי נסבל] בשבת “הוא אינו רוצה שאלך” ובאופן כל־כך משונה ובביטחון – “את לא תלכי, איני רוצה שתלכי” – אני לא קניינו, הוא לא רוצה אבל אני רוצה ללכת, טיפש – אין אתה יכול למלא את צמאוני בנשיקותיך היבשות – ובנפשיות שלו? – היא מגיעה כבר לידי חיטוט כזה חולני – פי – ובחוץ היו שמיים כה רחבים והחברה הצוהלת, נערים עם בלוריות פרועות ושרירים ממותחים רצים ומתאבקים, וקולות בריאים בוקעים ועולים, מלאי חיים הם מתפזרים בכל העמק –
אני כלל לא רוחנית, אוהבת את החיים המלאים השלמים וכשאני בתוכם ולא חוצה מהם עם החיטוטים והגאווה והמבט מגבוה – לא! בתוך, בתוך המחול, ביניהם, וליד משק’ה – בתוך בתוך החיים ולא חוצה מהם.
על פי היומן עדיין ממשיך להתקיים הקשר הרגשי העמוק בינה לבין משה כרמי. משה אמנם לומד את שנת הלימודים האחרונה בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, אך בית־אביו ברחוב רוטשילד פינת חובבי־ציון, והמשתלה – קרובים עתה עד מאוד לביתה החדש של משפחת ראב. הלא רק שתי חצרות, של משפחות יטקובסקי וגולומב, מפרידות ביניהם.
*
ביומנה כותבת אסתר ב־ז' בטבת, תרע"ג:
כל הקסמים כל היופי הזה שלאחר הגשמים – הכל חי רענן, צבעים חזקים ולחים כאילו זה עתה יצא הכל מתחת המכחול –
אותו יום לפנות ערב: הערב יורד אט על הגבעות, צמרות האוקליפטוסים כאילו דבוקים אל האופק האדום, אט יורד הערב המלטף – ציפורים תועות באוויר, יורדות ומסתתרות בעשבים, אט יורד הערב המלטף, המתגעגע ואחר –
והנער ההוא בבגדי השומר והרובה על הכתף, הגו הזה והרצינות שבפנים באותו רגע, וממעל השמיים האלה והמרחב הנאבד רחוק באפלה –
רעד של סוד עברני כשהחביא בתוך קוצי הגדר את חבילת האוכל – – –
הוא היה נוגה קצת שונה – – – הוא שומר – בלילות הלבנים בלילות השגעון ואני על ידו, שנינו בתוך הגודל והמרחב הנעזב, ואחר – שנינו בתוך סוכה קטנה חבויה כשאש דועכת מהבהבת לפני פתחה, עיניו וכתפיו מול האור הזה, וקצה הרובה הבוקע מעל שכמו במין גאווה והכרה עצמית – כמה ביטחון בכוחו –
לילה לבן אחד בזרועותיו השריריים – כאז, כאז – זה רחוק ממעט אשר מעט אור – – –
כעבור שישה ימים היא כותבת:
משקה נתן לי היום את תמונתו, כמה קסם, איזה חדווה של חיים איזה רעננות – הוא היה כה נחמד היום, העיניים האלה בצל הכאפייה הנופל עליהן, הוא צפצף – כך הרבה געגועים היו בצהריים הזה, אני הולכת לבית־הספר דרך הכרמים ובקצה השביל תמיד מלבין דבר־מה, מעיל של משקה – אני הולכת והשביל נמשך, נמשך, משני הצדדים הגדרות המלאים סוד, ומרחוק מן הביצה עולה קרקור צפרדעים ונדמה שזה יימשך כך הרבה הרבה זמן בתוך השיכחה, העזבון הזה, אני אגש, שם, בקצה השביל, הוא עומד, הנער – אגש אליו ואומר –
בוא נער, נתעה לערבות הנשכחות, הרחק הרחק, אין שם איש, הכל עזוב, משקה, משקה, הכניס אותי לסוכתך המלאה אופל, המסתירה, ושם משקה תישק לי, תלחץ אותי בזרועותיך החזקות – אני אמוץ את חום שפתיך ואת אור עיניך עד לשגעון עד –
משקה הנער היפה –
הוא תקע את הנרציסים שנתתי לו בתוך העגאל, וקו אור עברני – – –
*
אסתר שומרת תצלומים אחדים, שנתנו לה חברי הנעורים וביניהם משה כרמי, הניך פסילוב ואברהם איכר. תצלום של בחור בכאפייה, כתיאורו של משקה כאן, לא נמצא בעזבונה.
ברשימתו “שבילי אור”, שנכתבה ב־1919, מספר משה כרמי כיצד עזבו הוא וחבריו את הלימודים בגימנסיה וישבו בסוכה שבראש גבעת הכרם של משפחתו בפתח־תקוה כל ימי הבציר, וכיצד הוא שב מדי קיץ למושבה כדי לטפל במשתלה המשפחתית, ועצי הפרדס שניטעו משתיליו הם בעיניו כילדי נעוריו. אסתר היתה ללא ספק חלק מחבורה זו, שעליה נימנה גם מרדכי קושניר, רעו הטוב של משה, וחברה־לכיתה בבית־הספר החקלאי.
ואולם הימים הם עתה ימי החורף, ומשקה זה, האמנם הוא משה כרמי, הלומד בגימנסיה בתל־אביב? – ואולי זהו משקה אחר? – צעיר בעל גוף חסון העובד כשומר במושבה ושעימו אסתר נפגשת באותם ימי טבת? היומן אינו משיב על כך תשובה ברורה. משקה בנפרד ממשה אינו נזכר בזכרונותיה או במכתבים ממנה ואליה, ומעודה לא הזכירה אותו בשיחותיה איתי או עם מראייניה.
ייתכן שתיאורי משקה זה אינם אלא פרי חלומותיה ומאווייה למה שביקשה שיתרחש בינה לבין משה כרמי בעונת הבציר ההולכת וקרבה.
*
בט"ז טבת, כלומר כעבור שלושה ימים, היא כותבת:
הנשמה רועדת מקור, מכאב עכור, השמיים בוכים וטיפות הדמע נופלות על השמשות וכל טיפה מתהווית לפלג קטן השוטף לאורך השמשות לאיטו ובעצב כאילו רוצה הוא להידבק אל השמשה, להיאחז בה רצונו, הוא מתגלגל מטה מטה –
אני קוראת את מה שכתבתי עד היום בפנקס הזה והכל נדמה לי כך זר, האני כתבתי זאת? אך יעבור מצב־הרוח ההוא ואני כבר זרה לכל זה, זה הלא משונה – מה יהיה הסוף מכל זה – הבית־ספר אינו ממלא את החלל ההוא, זה מוצץ תמיד, בכל רגע שאני רק פנויה, ומה הם חיים כאלה של עבודה תמידית בעת שאין לך אף רגע אחד חופשי בשבילך את, בשביל עצמך – תמיד אתה צריך להיות נכון לענות לשני – – – השיעורים האלה, כל הלימוד הזה, האם לא היה זה צעד שלא בא בחשבון – אבל אני לא ידעתי, לא ידעתי שלא יהיה שם דבר־מה בשביל נפשי. הן השם הזה היה לי איזה ניצוץ קדוש מן האפר החביב של חלומותיי –
חשבתי שהבית־ספר הזה ישא בקרבו את נשמת חלומותיי החרבים, ועכשיו כימיה מטמטיקה ופיקהולץ, והקירות האלה עם התלמידים האלה כמה כל זה רחוק ממני –
לעצמי לא יהיה לי זמן, לדאוג לחיות גם כן לא יהיה זמן, צריך ללמוד מטמטיקה וכימיה וזה במשך ארבע שנים רצופות, משנת השמונה־עשרה עד העשרים ושתיים, התקופה היפה האחת היחידה שתהיה לי בחיי, מה יבוא בה? מה? איני יודעת, כלום, כלום, רק כימיה ומטמטיקה והגשמים הדולפים האלה והלב המתמוגג בכאב משונה –
הפרחים האלה קוראים לחיים ופותחים את כל פצעיי – החיים בגדו בי – הכל הכל כאילו בא לאסור –
הבית המשונה הזה, ההורים האלה עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כך רחוקה ולא מובנה ונידחה – ומי שמבין קצת עובר עלי ואינו רוצה, ואני הן כל־כך הרבה יופי נתתי כבר כל־כך הרבה לב ודמעות והם הלא אינם שווים לזאת ובכל זאת לא שמו לב אלי, עזבו אותי –
ובתוכי אני גם כן קרועה, הנשמה הזאת שיש בי כמה היא נלחמת עם היצור השני שיש בי, כמה קרעים ושניות, והמעברים האלה שישנם אצלי, ומצבי־רוח רוממים מתוך קטנות ויום יומיות –
תחושת הבדידות ורצון ההתכנסות נמשכים. בכ"ד טבת היא כותבת:
הגשמים והשמיים האלה מעוררים תמיד דבר־מה, אני רוצה להתכנס להתקבץ לאיזה פינה אפלה ונשכחה, לבד, כך אני ומחשבותיי והרגשותיי החמימות – בדד נשכחה ושוכחת להאזין, רק להיות לבד –
הלימודים לפעמים קשים, בפרט המטמטיקה, ולפעמים אני כך פזורה באמצע השיעור וכל התאמצותי להתרכז בוגדת בי, המחשבות מתפזרות ורגשות מתחילים זוחלים על הלב ופתאום והכל מקבל צורה אחרת בעיניי – פיקהולץ אינו מורה מטמטיקה כי אם צעיר סימפטי עם עיניים חביבות השולחות לי לפעמים מבט צדדי כך טוב – ופתאום – פעם – הם…
עולים צלילים מתוך הנגינה בערבוביה ואחר השיר ברור – “הכניסיני תחת כנפך” והשעה היא בין הערביים והשירה מעלה ים, ים צער וגעגועים להוד, ימים שעברו לבלי שוב – והרחק הרחק נקבצים עננים על הגבעות, עננים רובצים ומתרפקים עליהן, והאפלולית הכחולה מעטפת יורדת ומסתירה –
מה זה מפעפע בלב, דמעות תלויות בתריסי החלונות נופלות אחת אחת –––
ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב־יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסלוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ’יז’יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו “מכאן ומכאן”], אברהם [אברהם־חיים גרין] הגוסס בעדי, מרדכי [קושניר] החבר היקר, מרים [ברנשטיין־כהן] הירדנית… ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – –
16. בבית־הספר החקלאי: “אחיה־הרוחני” מרדכי קושניר מתאהב בה. 🔗
בקיץ תרס“ד, 1904, עולה לארץ־ישראל מפודוליה שברוסיה ידידו ושכנו של א.ד. גורדון – סוחר־התבואות דוד קושניר. קושניר ועוד עשרה עולים קונים את אדמות הכפר יהוד, הנמצא בדרומה של פתח־תקוה, סמוך לכפר הערבי יהודיה ולמושבה הגרמנית וילהלמה. בכפר הזה התגוררו מחדשי היישוב בפתח־תקוה ב־1883. היישוב ביהוד ניטש סופית בשנת 1893, ואחרוני תושביו עברו לפתח־תקוה. במקום נותרו שנים־עשר בתים בנויים אבן־חול ומקורים גגות רעפים. בגדול שבהם, בן קומותיים, בניין הישיבה של הרב מרדכי־גימפל יפה מרוזינוי, משתכנת עתה משפחת קושניר. האם וששת הבנים מצטרפים אל האב בחנוכה תרס”ו, שלהי 1905.
דוד קושניר רוכש עדר עיזים, נוטע עצים, מקווה להתפרנס מעמל כפיים בחקלאות – אך נכשל בכל. העיזים נחלות ומתות. העצים אינם נקלטים באין מים להשקותם, ובתוך זמן לא רב מגיעה המשפחה עד חרפת רעב. הבן הגדול, מרדכי (1894–1961), נשלח ללמוד בתלמוד־תורה בפתח־תקוה, ואחריו עוקרת המשפחה כולה למושבה. האב הגאה, בעל בית־המסחר הגדול בבלטה, נעשה לרוכל המוכר ירקות טריים בצריפון בקרבת השוק הגדול; גם זאת לאחר מאבק קשה בוועד המושבה, שאינו מתיר לו לפתוח את דוכנו אלא אם כן ימכור בו אך ורק ירקות טריים ולא מצרכי מזון אחרים, שהמסחר בהם מותר רק לתושבי המושבה.
אחר־כך עוברים מרדכי ושמעון אחיו, הצעיר ממנו, ללמוד ב“קריית־ספר”, בית־הספר החקלאי שמייסד הביל"ויי ישראל בלקינד ב־1908 בבן־שמן. מחצית היום הם לומדים ומחציתו האחרת עובדים בסיקול ובהכשרת אדמות המוסד. אחת לחודש, בשבת, הם הולכים ברגל לפתח־תקוה, לבקר את המשפחה.
לאחר שנה נסגר בית־הספר בבן־שמן והאחים חוזרים למושבה. שמעון נכנס ללמוד בבית־הספר יק"א, ונתקל בשחצנותם של בני־האיכרים, ומרדכי, נער כבן שבע־עשרה, עוזב את המושבה ועולה הגלילה, לחווה החדשה מגדל שעל חוף כנרת, לעבוד ולשמור בה.
תקופת־זמן מצטרף גם שמעון אל אחיו, אך הוא סובל מאוד מהקדחת, ובשלהי 1912 חוזרים השניים לפתח־תקוה, לעבוד בעונת קטיף התפוזים. בראשית תרע"ג פוקד אותם אסון – מתה אימם. מרדכי, הנמצא עתה בפתח־תקוה, לומד כניראה עם אסתר בת־גילו בבית־הספר החקלאי, אבל ייתכן כי הקשר ביניהם התפתח מחוץ למסגרת הלימודים.
בארכיונה של אסתר נמצאים שני עמודי מכתב ללא תאריך וללא חתימה. המכתב כתוב בדיו שהיה כניראה שחור והשחים, ובעט ציפורן על־גבי נייר משבצות מלבניות, מאונכות ודקות, והוא שרוף־למחצה באמצעיתו. המכתב נתון במעטפה שייתכן כי אינה המעטפה המקורית ועל גביו כתוב: אסתר רב / פתח תקוה / ארץ ישראל. לפי תוכנו המכתב נכתב בפתח־תקוה, בתחילת חורף 1913, תקופת בית־הספר החקלאי, על־ידי מרדכי קושניר:
הרבה יש ללמוד מהיסטוריה שלנו, הרבה הרבה. וצריך לדעת איך ללמוד ואיך לראות. צריך לדעת איך לקרוא את התנ"ך ואיך להבין את הנביאים, וצריך להביט ולהשקיף לתוך כל הזמנים וכל התקופות ולראות נכוחה.
החשבת על זה? הפנוייה את לזה? אסתר וכי תתרעמי אם אגיד, לא בת־עמי את! במובן הנמוך של מילה אסתר כמו שהיא אילו היתה בת־עמי אילו היתה – – – היתה כואבת אחרת ומרגישה אחרת אוי מרגישה אחרת אחרת אחרת – – וממך יש לדרוש ממך יש הרשות לתבוע שתקראי בעיון וברגש בדברי ימינו מן השורות ועוד יותר מבין השורות, ראי מה היה ועוד יותר מה היה יכול להיות…
כמה עמוק הוא כאבו של דיין בדבריו אל חמדה – – –
ומפה אל עצמך. ועתה הגידי וכי אפשר לי להגיד לך להשיב ולעוץ עצה. אני אחת אוכל להגיד ואחת זו אם גם לא אגיד אותה תדענה – להלכה. אבל למעשה?! ואל תחשבי שאני מאשים אותך בזה. אני מבין את זה. מרגיש את זה יותר מדי רפיון וחולשה.. הלא תביני שאני מכוון על אודות ‘גאולת עצמך’:
וראי כשאני ניגש לזה תיכף אני מתחיל מתבלבל, קשה לי לדבר על זה.. משום זה את חושבת על הרבה דברים נפשיים שלך שאינם ידועים לי. הו מה טעית אסתר!
איני יכול לנגוע בהם משום.. אינני יודע למה – – –
עני בי אסתרקי, אחותי שלי, עני כתבי אם לא דברים ברורים – את הדם אשמע – – –
אמש כה חפצתי אלייך, התחלתי ללכת אלייך, אליכם, אל הזיתים, ולא ידעתי, שבתי, איפה היית אז ומפה?
כבר שוב בית־הספר? היית בבית־הספר שיעורים חדשים מה חדש? ומה לחיבורך התחדשי אותו למה לא הבאת אותו לגנוז אליי – אני חפצתי בו ולמה נשרף למה? – – –
בואי בואי עם ירח לגני אסתרקי – – הן תבואי.. או אבוא אני, אני אלייך – – –
מה עונה לו אסתר על מכתבו, שכניראה אינו היחיד? בעזבונה מצוייה תשובה, מתחילת חורף 1913, שספק אם נשלחה. משפט המפתח הקושר את שני המכתבים הוא “לא בת עמי את”, החוזר בשניהם:
החץ פגע באותה הנקודה שהיא כך כואבת אצלי
אני חששתי שלעולם לעולם זה לא יבוא לביטוי כל־כך בהיר וחותך – וממך ממך הלא אתה כך מרגיש נפשי וקמטים חבויים וחידות שלה
איני יודעת איני יודעת זה כואב עכשיו היו שעות בחורף העבר שעות נפלאות תחת השפעתן כתבתי לך פעם – ויש עוד גם עתה איזה ברק עובר ומאיר את הכל ואני רואה ומבחינה את כל העומק
שירה קרובה חביבה עולה באוזניי ואחרי זה הכל נשטף בהמון הקולות האחר
לא בת עמי את –
איני יודעת איני יודעת יש לי דבר מה חבוי בליבי – אתה לא הרגשת בו או אולי הרגשת ובטלת.
לא טוב – זה כואב –
וזה גם לא טוב אם היא תבוא ההכרה העמוקה ואם תבוא בכל גודלה בעצמה תבוא מתוכי מתוך הפינה החבויה מן הנקודה הכואבת
מרדכי אתה לא היית צריך לדבר אלי ככה –
*
בשנות נעוריהם בפתח־תקוה נקשרת ידידות בין מרדכי קושניר למשה כרמי, ידידות הנמשכת שנים רבות. יחד עם דוד מלץ מתקין מרדכי לימים את הכרך “דליות הגפן”, כתבים, מכתבים וזכרונות מאת ועל משה כרמי, ובו מכתב של משה למרדכי מי“א באב תרע”ג, שעיקרו התלבטות משה בגלל התמסרותו היתירה לנגינה בכינור:
כל עבודה שאין לה קשר ישר עם הגאולה – אין לה מקום. לא עת עתה לנגן, להתעלס בחיק בטהובן, להתרפק על צווארו… הנח את כינורך ואת מיתרו השקט. ואתה קום ואת בלורית חלומותיך גזוז ופזר לרוח, ויצאת אל אחיך העובדים…
אין ספק כי באותה שנה, שנת תרע"ג, ואולי גם קודם לכן, יודע מרדכי על אהבתה הגדולה של אסתר למשה רעו הטוב. משה ומרדכי הם גם שותפי גורל. בפרק־זמן של כשלוש שנים מתייתמים שניהם מאימהותיהם.
בית משפחת קושניר עני וקודר. בגלל הצרות מתערער משהו באב. הוא נעשה רגזן ומהיר־חימה ושופך חמתו על הילדים הן בשבט פיו והן במתת־ידו, ובגללו נוטשים הבנים את הבית. גם חייו של משה אינם קלים. לאחר מות אימו הוא מגדל את אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו ודואג להם כאם.
אסתר, משה ומרדכי אמנם בני גיל אחד הם, ואולם קיים הבדל גדול ביניהם. אסתר ומשה, חרף חלומות ההליכה הגלילה, והיותם מושפעים מהאידיאלים הלאומיים והסוציאליסטיים של העלייה השנייה, שניהם בני איכרים, אמנם לא עשירים ביותר, וביניהם פרשה ממושכת של אהבה מגיל צעיר, עם עליות ומורדות. ואילו מרדכי בא ממשפחה שבהווה היא ענייה מאוד, מושפלת ומוכת צרות, מהמעמד הנמוך במושבה.
מרדכי הוא “האח הרוחני”, הידיד הטוב, השומע, המשפיע, בעל הזיקה העמוקה לספרות ולכתיבה, השם עצמו בסוגריים, כאילו לו עצמו אין חשקים ויצרים כלפי אסתר, רק רוחניות ונפשיות.
אבל –
הרי הוא מתראה עימה בתכיפות רבה יותר מאשר משה, הלומד בגימנסיה בתל־אביב. הרי הוא חש בנשמה היתירה שבה, באישיותה, בחושניותה, בהיותה שונה במהותה משאר בנות־האיכרים, ביצר הכתיבה שלה, שמובע בינתיים בחיבורים שהיא כותבת למורה יעקב רבינוביץ –
והידידות עימה כבר אינה מספיקה לו, הוא רוצה אותה, את נפשה ואת מגע גופה –
וכך מתאהב מרדכי באסתר, המאוהבת במשה חברו הטוב, ובבן־דודתה אברהם־חיים גרין בביירות, ורק לו, למרדכי, הנאמן לה, אינה מחזירה אהבה –
כותבת אסתר ביומנה:
מוצאי שבת, כ“ו טבת, תרע”ג. משונה, משונה, מונחות לפני פתקאות ורשימות של מרדכי, של הנפש היפה הזאת, זה יפה, יפה, סוף סוף, וזה חדש, הלא חדש, לא חיכיתי לזאת – – זה מעורפל, ידעתי ולא ידעתי אבל גם זה בא לידי ביטוי בהיר –
“בנשמתי אני קורא לאור נשמתך” –
קרניים צנועות ורכות אני רואה עולות מתוך המילים האלה – אהבתי דבריך, יפים, יפים כאלה, איני רוצה להטיל בך מרה ולא סערה. מיליי ינסכו בך שלווה טהורה… אני סוגרת את עיניי וריח נרציסים שוטף עלי – אולם שם בארגז מונח צרור מכתבים, שם המה בשבילי לב ואחר כבה, כבה –
“אני לוחץ את ידך ואני ידידך לנצח ואת ילדה קטנה וחשובה שלי” –
מה עושה כעת אותה יד שלוחצת את ידי – מחבקת שם, הלב מתמוגג טובע בים דמעות חמות – אורות תועים בחשכה, עוברים בדרכים חבויות, שם בקצה האופק, על שפת הים הכחול, כבה זיק יפה, בעמק, מול הרי יהודה, עלה לאיטו הניצוץ – –
מה היא הפורמליות הזאת, הלב יכתוב פשוט פשוט – זה משונה, מרדכי כותב – “אני אוהב אותך” – וזה חדש בעיניי? איני יודעת, חשבתי שזה לא יצא לאורה, והוא – – – מדוע לי כל זה – – – איזה ערך יש לזה – אני לעולם לעולם לא ימצאו הדברים האלה הד בנפשי, בתור אהוב? – מרדכי זה – ואפילו בתור אוהב? איני יודעת, בכל אופן זה יביא שינוי בידידותנו, לא, הוא צריך להישאר חברי כי מי מבין אותי כמוהו, אני צריכה לו, צריכה לו – אילו היה שותק – והוא חושב וחושב – – –
מהיום והלאה לא יגע בי, אחרי שאני יודעת או אחרי שהוא ביטא את זה כל־כך – לא, רעים אנו לתמיד, רק רעים. מרדכי בתור נשמה קרובה, מבינה, מרגישה, אבל מרדכי בתור אוהב? לא ידעתי, לא ידעתי, “הזיק היה לשלהבת” – ממש ממש? האמנם חיי סבבו ועוד גם עכשיו על־פי רוחו – בחיי הרוחניים הוא משפיע כל־כך, באמת, ואני לא כבר נודע לי זאת, כשאני רושמת אני רושמת כמעט תחת השפעתו, כאילו עמד הוא על גבי והתבונן לתוך הפנקס, ואני לפעמים משתדלת למצוא חן בעיניו, להיעשות, לכתוב – א־לא מרדכי, זה משונה כי לא צריך –
מה יהיה הקו הזה בשבילי? איני יודעת, אבל זה נעים, נעים, סוף סוף בי הפצע שמה – – – ריח נרציסים שוטף עלי, ריח מלאך – מלאכים קטנים – שאו זאת לאברהם:
“מכתביך פזורים על שולחני וריח נרציסים שוטף עליהם וכאב שלא מתבטא תועה בליבי מפינה לפינה כי ריקות הן, ויש לי מקומות כך חתומים וטובים בשבילך, יש לי כך הרבה אושר בשבילך – ואתה?”
ולאחר ימים אחדים, ביום ו' בשבט, היא מתארת את התייחסותה לשני החברים: "השניים, הוא [משה] ומרדכי, אחד אצל השני כל־כך משונים. להאחד נמשכתי בעל כורחי ולשני אני, אני בעצמי בזרועות פתוחות קיבלתי כל היופי וכל הצער של תקופתי היותר יפה בחיים – – – "
לדברי שמעון קושניר בספרו “בכור מכורה”, עובר מרדכי אחיו בקיץ תרע"ג לעבוד כשומר בכרמי רחובות ובתום הקיץ הוא חוזר וגר עם שמעון בחדר שכור בעין־גנים, מושב הפועלים הראשון. כאן הם נמצאים בקרבת ברל כצנלסון, נח נפתולסקי, וברנר שבא לעיתים מיפו. האחים קושניר מכירים בגליל ובפתח־תקוה את הדמויות החשובות מקרב אנשי העלייה השנייה ומושפעים מהן עמוקות.
פנקסה של אסתר מעיד כי מרדכי אכן נמצא עדיין בפתח־תקוה באביב ובקיץ תרע"ג, 1913, והיא שבה ומזכירה אותו, אך לרוב מעדיפה את רעו משה על פניו.
בי“ח שבט, תרע”ג היא כותבת:
מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפני משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –
בי"א אדר א':
ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –
בכ"ב אייר היא כותבת שעליה ללכת למרדכי כדי לפרוק כל מה שמתרחש בנפשה, ואולם:
נשיקה הוא רוצה ממני, הוא אוהבני, כולו כולו שלי עד עמקי נשמתו –
אני אי אפשר לי לקבל כל זאת, לקבל כן אבל להשיב כלום, כלום, אין אצלי כלום בשבילו, הוא מתאנח, מאהבה אולי, כך אוהבים! כך לא אהבני עוד שום אדם בעולם –
נשיקה אתה רוצה מרדכי, כלום אפשר? איזה גוון תקבל נשיקה זו, מה תהיה, אני כבר נשקתי, נשקתי בפעם הראשונה נער ריק לידי שגעון, אני פסלו נשקתיו מפני שנשמה אין לו, אני נשקתי פסל והנשיקות היו קרות, חסרה בהן הנשמה, אני עוד לא נשקתי באמת והנשיקה האמיתית לא לך היא, ליבי אומר לא לך –
ומדוע אתה נושק לי, אתה צריך היית להישאר חברי הרוחני, אתה צריך היית להיות נפש, ונפש אינה נושקת בפה מלא במגע שפתיים –
ברוח, כגבשושיות רוח –
אני אוהבת את הגוף החסון רחב־הכתפיים ואת הנשיקות הארציות ובשפתיים ממש, בשפתיו מלאות ואדומות, אבל אי אפשר, אתה, אתה את חלק מנפשי וזה מונח רחוק משפתיים וחיבוקים כאלה –
בתמוז תרע"ג, 1913, כבר נמצא מרדכי ברחובות, וכאשר המורה יעקב רבינוביץ מספר באזכרה בפתח־תקוה על שומר שנהרג ברחובות, מזדעזעת אסתר: "מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי – אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא – "
*
שלא כביחסיה עם משה ועם מרים, שלימים ניתקים לגמרי, שומרת אסתר במשך כל השנים על קשר חם הן עם מרדכי והן עם שמעון. כשנה לפני מותו שולח לה מרדכי, בהקדשה, את ספרו “בני הדור ומוריו” (1959), ובו פרקים חשובים על ברנר. מרדכי גם עורך ומוציא לאור ב־1944 את הספר “יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זכרונות” ובו רשימתו המזעזעת והקורעת־לב, שדיווחה ענייני־לכאורה – “הפעמים האחרונות”, על ימיו האחרונים של ברנר ידידו, ועל גילוי גופות הנרצחים בבית יצקר, במאורעות 1921.
לאחר מות מרדכי מפרסמת אסתר רשימה קצרה “לזכר מרדכי שניר” ב“דבר הפועלת” (פברואר 1962). הנוסח השלם נמצא בעזבונה:
מרחבים גדולים – ריקים – יישובים מרוחקים, בתים פזורים, ופה ושם אדם – כגרגיר על פני האין־סוף…
שטחים, שטחים – רק שטחי חול, שטחי ביצה…
אדם בא לארץ – הצטייר על האופק כצללית: לכל פרטיו, לכל אופיו ועצמיותו.
ובאו אנשים: כל אחד – כמפתח לאיזו תעלומה עתיקה שחיכתה לו כאן, כל אחד ראש לפרק של באות; כל אחד נושא אבוקה; והדבר ניראה לעין־כל ומוחש בלב. תמצית של כל מה שעתיד היה לבוא – כבר נמצא כאן בימים ההם.
זרם כוחות רוחניים פיכה כאן בעוצמה רבה, וכל אשר אוזן לו, וכל אשר לב לו – אינו יכול לעמוד בפני נחשול עז זה.
מאוחר יותר נתברר לי שברובע הסטודנטים בפאריס היתה מעין אטמוספירה דומה; מקום שהנוער המעניין שבעולם – מתרכז; מפכות אידיאות, נוצרות סיסמאות אוניברסאליות על־ידי מתח, הגיון ורגש, ועל־ידי סערת־נעורים מתפרצים.
גם לדממתה של פתח־תקוה, העייפה מנפתולי־קיום, דור ראשון לאחר אלפי שנות גלות המוציא לחם מן הארץ – לא מלתא זוטרא היא – לדממה זו פרצו אותם נחשולים סוערים ומסעירים: אנשי העלייה השנייה.
זהו הרקע שעליו היכרתי את מרדכי שניר, ואנו ילדים כמעט – כולו עמקות, טהרת־נפש ומטען יהודי עשיר: נער צעיר, חיוור, בעל עיניים נפלאות – התרשמתי ממנו; בדור ההוא היינו כולנו “ילדים מתבגרים לפני זמנם”, אך לא היה בין בני המושבה הנאים והזקופים אחד שהיה קרוב לרוחי כמרדכי; הוא דיבר איתי על החסידות, סיפר לי על ברנר וגורדון, קרא לי מאמרים מתוך “הפועל הצעיר”, העלה בדחילו את דת־העבודה למרומי חיי, והכניס את כולי ורובי בסוד קדושת תנועת העבודה. כן, היתה קדושה בימים ההם.
לאחר זה הלכתי לדגניה.
א.ד. [גורדון] בא לדגניה ומוסר לי דרישת שלום ממרדכי כמו שמוסר שלום מבן חביב.
המציאות הפרידה בינינו –
הנוף נשתמר במלואו,
בנוף זה מרדכי הוא אחי־הרוחני הבלתי נשכח…
17. אבל ליבה לאברהם־חיים, הסטודנט בביירות, ולמורה הצעיר דיזנדרוק, שדומה לו כל כך… 🔗
כותבת אסתר בפנקסה במוצאי שבת, כ"ו טבת, חורף 1913:
יום של מאורעות היתה שבת זו. היו פה תלמידי גימנסיה ואנו טיילנו – כך הרבה עיניים צעירות נישאו אלי – והאחד והוא נער נחמד, ובלילה, שלשום בלילה, וקולו רך ככה ושפתיו מלאות והוא שר כך מעומק הלב, גלי אורה עברוני… כמה חיים בתוך כל העיניים והתנועות האלה, הזכיר איזה חיים רחוקים שלא ראיתי אולי מעודי – של לילות חורף בהירים, מגרשים מכוסים שלג ונערות רעננות בזרועות גימנזיסטים יפים – או חדר קטן בקומה – – – באיזה רחוב שקט, על השולחן מוארים ספרים אחדים באור מנורה קטנה, הווילונים הכהים מורדים ועל הספר נער עם ראש גדול מתולתל, ואצבעות ארוכות וחיוורות תועות עליו – – –
איזה רוח קבקי שפוך על זה, שטות, כל אלה הן חורבות, חורבות, המכתבים האלה וזה וזה, חורבות עתיקות הן כל המכתבים האלה, כלום לא בא בשבילי, בשבילי אין כלום –
*
כ"ז טבת, בפרדס:
מייבב צפצוף מרחוק ומשתפך על העצים הערומים – "אבריבאלע דער מאמען אי אבריבאלע מיר – " [מכתבון מאמא, מכתבון אלי] ילד של שמשות היית מוריד לי מכתב קטן אחד ממך –
רועשים עלי סתיו מתלחשים ובוכים – – – והצפצוף מדבק – – – גלי עננים רכים נישאים בתכלת, אנה תסעו – עננים שלווים שאו סבלות תוגתי העמוקה אליו – נסכו אל תוך ליבו מה שכולם נוסכים בי, אמרו – הוא הבטיח, הבטיח, בפירוש אמר, הנה זה שחור על גבי לבן – אמרו לו – הנה העץ על ידו עמד, בירח תמוז, וקטף מעליי שזיפים, ואני הייתי על ידו והוא לא אמר כלום לא אמר, ושיירי עלי סתיו, מתלחשים עליו עליך, ולבלוב עלים נובלים, מה תלחשו סתיו סתיו – לא הוא יבוא? לא יבוא??
במקום הזה בפנקסה מוצמד לאורך הדף פרח זעיר, מיובש, שנטמן אולי בפנקסה בשעת הכתיבה בפרדס האב, בחורף 1913, ונותר שם כל השנים. ייתכן מאוד שזהו הפרח מכנרת ששולח לה שמואל דיין במכתבו אליה מאביב תרע“ג: “הפרח הצרוף בזה של צעירות כנרת הוא.” מכתבו של דיין מתקבל אצלה, לפי יומנה, באסרו חג פסח, תרע”ג. הסיבה שהפרח נטמן בדף של חודש טבת ולא בדף של מועד קבלתו בניסן – נעוצה אולי בכך שאסתר הניחה אותו בין הדפים הכתובים כבר, כדי שיתייבש וגם כדי שלא יפריע לה להמשיך ולכתוב.
סוף טבת, תרע"ג:
יש סוף סוף עניין, הלימודים בבית־הספר הולכים ומתפתרים ומתהווים יותר מעניינים. ינק’לה כבר עזבנו, במקומו בא מורה צעיר דיזנדרוק – הוא כך דומה, זה משונה הלא – אבל כך הוא – הוא דומה לאברהם כל־כך דומה לו עד שזה מסב לי עונג להימצא בחברתו, להביט, רק להביט עליו, הפה, קמטי הצחוק – העיניים האלה מזכירות איזה אושר רחוק, התנועות וSon bien etre – [הנינוחות שלו].
הילד – החביב –– ושערותיו – רק עוד פעם אחת לנשק את עיניו, להרגיש את נשימתו החמה על פני, את ידיו הרועדות התועות כאז – כאז – – –
מה יתנו לי כל אלה אבל, ההכנות האלה לעתיד, אם אתה אינך נמצא שם, ככה לא אהבתי מעודי – – –
זה מוצץ כך בלב, מעודי לא אהבתי באופן משונה כזה, מיוחד, איני יודעת מה שיהיה אולם אתה תישאר איתי תמיד תמיד ליבי שלך הוא – – – אתה אינך רוצה בו אה? לא? – – – אמור, אמור פעם לתמיד – – גידי עלים מלאים לפניי, וגידיי מלאים בך, כך אתה בכל בכל – תן לי את ראשך, כך אלחצנו אל ליבי, הנה עיניך אני נושקת ובוכה בוכה – – – שערותיך כך רכות נופלות על המצח הלבן, תן לי מצחך – דופקות הרקות והלב – כאז כאז שפתיך תועות על פניי ואני שלך כולי שלך – – – ואתה שלי אף אם אינך רוצה אבל זה לא אתה זה אברהם שהוא כולו שלי שם בביירות יש עוד אחד לא שלי – – – אברהם שלי תמיד תמיד טוב ולטיף ככה – –
אף לנגן [בכינור] אינם נותנים לי, הדבר היחיד שעוד נשאר לי בשביל נשמתי, בשבילי, בשבילי, הכל הכל נלקח ממני לאט לאט, אוי כל היצורים האלה שסובבים אותי מה הם רוצים ממני, מה הם רוצים! יתנו לי מנוח, לאיזה פינה אפלה אזחל ואנוח שם אני וכאבי, אך תנו לי מנוח, תוסס ככה הלב –
תנו לי שמלה בלה אחת וגרשו אותי מביתכם, אנדוד יחידה במטר הסוחף, ירעיד הקור את עצמותיי, אשכב לי על יד גדר עזובה ובליבי אין כלום, כלום, כך כאילו הייתי ערפל – – – אך גרשו אותי, מה לי ולבית הזה עם התהומות האלה – אתם נותנים לי בגדים, אוכל, אור וחום – ואת בגדי האמת לא נתתם לי, את מזונותיי גזלתם ממני, אור וחום? איך? הן תהומות בינינו – ואני נקפאת, נקפאת – –
*
בשנת 1913 עולה לארץ הסופר צבי דיזנדרוק בן ה־23 ומתחיל ללמד בבית־הספר החקלאי בפתח־תקוה. לאחר כשנה הוא יעזוב את הארץ, ובשנות המלחמה העולמית יחיה זמן־מה בברלין, כמורה בתיכון וכסטודנט באוניברסיטה, ואף ישרת שנתיים בצבא האוסטרי. לאחר המלחמה הוא ילמד ספרות ופילוסופיה בפדגוגיום העברי למורים בווינה, בהנהלת צבי פרץ חיות, ויקבל את תוארו האקדמי באוניברסיטת וינה ב־1924. רוב שנותיו, עד מותו ב־1940, הוא יחיה בארה"ב, למעט שנתיים, 1928–1930, שבהן הוא מלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
ממכתב ששולח איזאק גרין מקאהיר ב־29 ביוני 1922 לאשתו אסתר הנמצאת באוסטריה – עולה שאסתר שבה ופוגשת את דיזנדרוק בווינה. לכך לא נותרה שום עדות מצידה, אך ממכתב נוסף שלו אליה, ב־25 ליולי 1922, מסתבר שאסתר מתאכזבת מן הפגישה המחודשת עם המורה שאותו אהבה בנעוריה.
ברשימה אוטוביוגראפית ששולחת אסתר ראב לראובן שהם בפברואר 1972, היא מספרת:
נוסד בית־ספר־חקלאי בפתח־תקוה ואבי סוף סוף ראה שאין טעם לאיסור שלו – ונכנסתי ללמוד בבית־ספר זה. את המקצוע לימד ד"ר פיקהולץ, אגרונום – ואילו היסטוריה עברית לימד הסופר יעקב רבינוביץ. בהיסטוריה כללית וגיאוגרפיה היה צבי דיזנדרוק, איני יודעת אם ידוע לך שם זה – הוא היה יודאיקן ידוע בשעתו גם לימד באוניברסיטה בירושלים ולאחר מזה בבית־המדרש לרבנים בסינסינטי באמריקה. הוא היה תלמידו של חיות בווינה.
*
ועדיין אנחנו בחורף של ראשית שנת 1913, ג' שבט תרע"ג, מוצאי שבת:
השבת עברה כחלום – לא הספקתי כלום – ולא היה היום כל מצב לרוחי – – בחברה אני זרה, זרה, תמיד שם חוסר, הם הכל מכונות מכונות בצורות של אנשים מתהלכים, יש להם תפקידים מסויימים – למצמץ בעיניים לשחוק ולהראות באצבע על העוברים –
הלא אני כך עזובה, כך משונה ביניהם – פי – אבל היכן אלך, היכן? אליו הן זה אי אפשר לי כבר – מדוע חנה [כניראה חנה סלומון, לימים רוטמן] וחמדה [כניראה חמדה מרגלית, לימים דיסקין] רומזות עלי וצוחקות – – איזה רוע לב בעיניים האלה, הן אינן יכולות לראותני עולה, שאשקע כמובן, אה? אז יהיה כבר טוב? מה יהיה סופכן? עלובות – ואני? כלום אצלי כבר נפתרה השאלה הזאת? על ידי הבית־ספר? – – בכל אופן יותר טוב, יותר טוב, הן יש מעט מזון רוחני, ושנית טרדת הזמן, הלא המוח היה מתבקע – –
פנקסי היקר יש לי רק אותך רק אותך – –
כעבור יומיים, ב־ה' שבט, היא כותבת:
זה הוא, נעים סוף סוף להימצא תחת עיניים כך צעירות ומלאות חיים – שעותיו הן כך טובות בשבילי, ברוכות תהיינה לי שעות חביבות – כמה הוא כך מרגיש בכל נדנוד קל – וזה הלא נעים ככה כשמבחינים ככה, כשהוא מביט לעיניי נידמה לי ממש כאברהם, אותו מבט, מה זה אליי? מקרה קרה – זה לא הדמיון שלי, הן גם מרדכי אומר שהוא דומה לו – תן לי אושר תן לי מעט אורה, הנפש כה צמאה, חולה ככה – – – כוכבים מזהירים על תלתלי עננים צחורים וכוכב יחיד יחיד על האופק ושלשלת הגבעות נמה שלווה עטופה חלומות וערפילים חיוורים –
למחרת כותבת אסתר:
משתרעים אופקים ורודים חיוורים, מתנשאת יללת שועלים במקהלה וכנפיי נוגות מרפרפות באוויר – – – זיתים מרכינים אט אט ראשם, רועדים תלתליהם הכהים לרוח הערב הרכה, והחרמש עם יגון העולמים נשקף על המרחבים המתגעגעים – – – היום לא למדנו, דזנדרוק הוא נסע ראשונה, היום עבר בלי עניין, למדנו במקום חיבור והיסטוריה, מטמטיקה וחימיה – פי – ובמקום דזנדרוק פיקהולץ – זה כך היה משונה, היום צריך היה להשיב את החיבורים – – יעקב רבינוביץ כך מתפלא מן החיבור הזה, האמנם עלה כך בידי?
כבר כבר אני רוצה שיהיה הבוקר, שנלמד איתו, כך נעים לראותו, לראותו בלבד, הוא כה נחמד עם עיניו החושקות –
והיא ממשיכה: "צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – " והצלילים נשמעים מביתו של משה כרמי שבא למושבה ביום השנה השלישי למות אימו, ואסתר מתארת בפנקסה את ההבדל ביחסים בינה לבין משה אז ועתה:
רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – – איזה השפעה גדולה הייתה לו עלי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח –
*
שבת, שבט, תרע"ג. אילו הייתה לי מרים [ברנשטיין־כהן] אולי היא הייתה מביאה חיים, חיים חדשים לתוכי, מרים הגדולה – – לעולם תמיד אני קרובה לך – – ואוהבת אותך בכל נשמתי הצמאה לך המוארה באורך באשר את שם ובאיזה מצב שלא תהיי תמיד את מרים –
י“ח שבט, תרע”ג. שמש שוקעת.. ומזהבה ראשי אוקליפטוסים כמהים… צעירים – – – ואין מילים להביע בהם את הרגעים השונים – עננים כחולים לבנים צפים ונסוגים מעל הגבעות, שלווה גדולה מלאה הוד משתפכת על הכל עד האופקים הרחוקים הנבלעים באדים הרכים – –
עברו איזה ימים מלאים מאורעות והרגשות, הייתי ביפו עם בית־ספרנו על החגיגה במקווה־ישראל בשבילי, אבל היו שם כך הרבה גוונים, משה רק ניגן על הברטון [אולי סוג של חלילית בשם בריטון] “עיניים שחורות” וליבי כך נלחץ עד שדמעות פרצו מעיניי, ואחרי כן בחדרה של נחמה היו איזה רגעים יפים, ובנשף של תלמידי הגימנסיה משה ניגן על כינורו והוא ככה הביט עלי מעל הבמה – אולי זה רק נדמה לי –
משה ולפזון היה פה אתמול, איני יודעת איזה בריאה זאת, בכל אופן לא השאיר עלי רושם חזק – מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפני משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –
למחרת כותבת אסתר:
ימים עוברים ונישאים בשטף, אין צבעים, אין גוונים לנפשי הכמהה, אחת היא לי, אחת היא לי מה שיהיה, איני יודעת איזה אפטיה הולכת ולוכדת אותי – “הלב מלא והמוח ריק” – אני חובקת את ידיך החיוורות –
כ“ז שבט, תרע”ג. נישאים צעיפי עננים, שרים בשמיים, ופרחי השקדים נפתחים ונשמת אביב קמה עולה מקצה האופק –
כ"ט שבט, מוצאי שבת. אתמול נחו שפתיי על שפתי הנער־הקסם ועל הלחי הגלוחה, ופיו תעה בחום על צווארי, וזרועותיו חבקו ולחצו בעצבנות … זעזועים קטנים קמו בליבי – והכוכבים הזהירו הביטו ישר לעיניי בלי כל תרעומת – ומתוך השלוליות גם כן נשקפו כוכבים כך משונים –
היתה שעה יפה – – –
עברה עברה – –
זה כבר זה כבר לא הייתה שעה כך יפה –
הקסם, הקסם הזה, כמה אור יש שם בשבילי – –
נער חביב, אליל האושר – והשעות היפות! –
סוף שבט, תרע"ג. היום קרה מקרה בלתי רגיל, היתה התנפלות על בחריה ובבית־הספר גם כן קרה מקרה לא רגיל, לי קרה – כל־כך משונה, איני יודעת בעצמי איך שזה נעשה אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי להבליג על כל מה שתסס בקירבי, באיזה טון שבע שדזנדרוק זה דיבר ואיך שברכה [ברכה סלומון, לימים שטרייט] זו מלאה אחריו, לא יכולתי ובכיתי ורעדתי ככה – – –
תוסס ככה בליבי ושברי מחשבות נוגות תועות, מה, מה? מה יהיה הסוף מכל אלה, הן יש עוד מלבד כל זה כך הרבה, יש שם באיזה מרחק חיים רחבים סואנים מלאים חליפות, הלא יש שם בעד מה לחיות – ולמות –
ופה הכל זוחל, זוחל כרגיל, מה יהיו חיי בעתיד? אני רוצה חיים חיים, תנו לי חיים יפים –
ג' אדר, תרע"ג. כוכבים מוארים באור עילאי, וחרמש נוגה תועה בין צעיפי עננים כהים – – – נשמת אביב דקה דקה נמוגה באוויר ובלב, בלב – – – אברהם –
ד' אדר, תרע"ג. איני יודעת מה יהיה הסוף מכל מעשי ההוללות מתוך הקלות שלי, איזה קפיצות משונות שעשיתי בזמן האחרון – – מי יודע – מה שזה יביא עוד, והפתקאות האלה למשה – – איני יודעת, מפני חמדה נתנה ראיתי שדבר־מה לא טוב הולך וקרב אליי, היא רוצה לדבר איתי, חמדה, מה היא יכולה לאמר לי? אליי, אליי עוד? כבר די, די היה לי בזמן האחרון, איזה מחול שדי שהיו לי השבועות האחרונים, אני נדחפת באיזה כוח זר – ההתפרצות – ההרצאה – המכתב לדזנדרוק, הפתקאות למשה, מצבי הרוח – מה זה נדחף על ראשי? אי הם החיים השקטים כשאין עליך עיניים צופיות, מורים בוחנים סקרנים – אני מרגישה את עצמי כל־כך לא טוב בתוך האוויר הזה, יש לי הרגשה שאני תמיד עומדת ב־ Exposition [חשופה], השלווה הבודדת איה?
משה מתרחק, והוא משונה כל־כך, מי יודע מה שעוללתי פה – מי יודע אם אין לדברי חמדה קשר עם זה –
גלמן זוהי בריאה משונה, את מי הוא אוהב, את חנה [כניראה חנה סלומון], בשבילה רצה לאבד את עצמו? משונה. משונה – מי יודע מה שיהיה עוד ממנו –
היו היום רגעים יפים, אחרי השיעור אחרי ההרצאה דזנדרוק דיבר הייתה חצי אפלה בחדר עם אור כחול של בין ערביים והפרופיל שלו, הכתף, הצטיירו כך יפה בתוך האוויר הזה, איזה עוז של גבר המכיר בכוחו הובעה בכל תנועה שלו – ואותם הפנים מעלים תמיד את אברהם, איזה חפץ עז תוקף אותי לרמות את עצמי, הרי אברהם לפניי בתוך האפלולית הכחולה – – – הזיכרון עטוף ערפילים כחולים – – – הו, איני מצטערת – – כה חיוורים השחקים, מנגינות נישאות באוויר, ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח – – –
י"א אדר א'. איני יודעת מה שיהיה, אני כל־כך לא תלמידה, אני יושבת ללמוד את השיעור ופתאום מתחילים איזה גלים חבויים חמימים לעבור על הלב, אחת הנה ואחת הנה, והוא קורא כל־כך למנוחה להזייה – להתמסרות לאותם הגלים החמימים, ולפניי מחברות – מחברות עם שיעורים מציצים אלי בזעם – חלמתי חלום כל־כך מרתיח הלילה –
הייתי בזרועות דין [כניראה שמואל דיין מדגניה] הגלילי – ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –
המורים ככה מאירים לי פנים, איני יודעת מפני מה דווקא לי – דזנדרוק נחמד על לידי שגעון, ופקהולץ לפעמים –
הגירוי של האהבה הם שערותיו הפזורות על המצח –
י“א אדר, תרע”ג. לילות ירח היו, היה גם יפה גם כואב אבל צריך להשליך את כל העסקים האלה, מה לי ולמשקה זה שכל חיי אני נותנת עליו, נער יפה וחסל, צריך לעקור בכלל את כל השגעונות, אני חדלתי ללמוד וזה לא טוב, זה רע עד מאוד, צריך לשוב, אני התחלתי בזמן האחרון להתפזר, צריך לשים קץ למצב הזה –
ככה מזמן לא ניגנתי, מרדכי כועס, סובל בשבילי, מה אעשה? איתו לא יכולתי – פי – עכשיו איני מצטערת כלל על אשר לא לקחתי תפקיד בחזיון – אתמול היה ליל יפה – אבל לא מוצלח בשבילי, תמיד תמיד אני לא מצליחה, האושר עומד לפניי, ואני איני יכולה לגעת בו. אני רוצה להחזיק בו והוא משתמט, אני ממש מתרפסת לפעמים בפניו והוא רגע מציץ אלי ואחר הוא שוב מסתתר, ואחרים ואחרות הלא כך מצליחות, אילו הייתי מצליחה לכל הפחות כהניה [כניראה הניה ליבוביץ, לימים ירקוני] זו השותה כל־כך לרוויה מן הכל, מה היה אז, הן דמיוני היה עוד מייפה מייפה ומוסיף, אילו – אילו – – –
י“ח אדר, תרע”ג. הכל – כל זה אינו כלום, הלב נשאר ריק, ומוצץ, מוצץ שם – דזנדרוק נחמד, מגרה, מזכיר את האושר שנשתמט ועוד ועוד – –
הוא היה כך פזור היום בשבתו על הקטדרה, לא אדע מה חשב, הפעם הראשונה שישב על הקטדרה הוא היה שקוע באיזה חלום – מה חשב? מי מה היה נושא חלומו? אליי הוא פעם מאיר פניו ופעם הוא כך אי נוגע, מבטו כך מלבב – בכלל זוהי החמדה בעצמה! –
הלב מנגן מנגינה ממושכה נוגה, הלב כואב, כואב ומוצץ והעיניים מתמלאות, מה יהיה, מה יהיה? יש את נפשי לבכות לבכות עד שייקרע הלב לגזרים – – –
יש את נפשי ללחוץ ראשך אברהם, יש את נפשי לנפצו על ליבי –
ערפל אפור ירד אלי וכאב נעכר, כאב ארוך ומשונה עם טיפות נוגות אלה, מה הן בוכות ככה – אלי, הכל בוכה בכייה ממושכה חסרת־אונים, יבבה ארוכה אחת הכל הכל – – –
ליבבות טיפות יחידות בצינורות, איזה סימפוניה נוגה, את כל מיתרי הלב היא מותחת, מונחת לפני תמונתי – איזה תמונה משונה, כל־כך נוגה והעיניים ככה תובעות תובעות, משונה כל־כך הובע מצבי בתוך התמונה הזאת, כן כן זאת אני עלובה עלובה עם העצב שלי, דומה שעוד רגע יתגוללו הדמעות מן העיניים התובעות –
משונה כמה מתבוננת אלי התמונה הזאת, היא כך מדברת אלי, נערה זו כך קרובה לליבי, אני אוהבת כך את התמונה הזאת, אני כך משונה, הכל משונה, כל זאת –
אני לומדת חימיה, רצה לבית־הספר על בוקר, מה? לשם מה? הן הכל צריך פתרון, הכל ככה עלוב, אין לי כלום, כלום, מה יועיל לי כל זה – והלב חלל חלל, זה משונה, משונה, מה אני עושה, זה לא אני, זה כך משונה נורא, כמה התרפסתי בזמן האחרון לאושר ואין, אין –
בשבוע העבר בזמן הזה היה הנער ההוא משקה, נושא האושר אצלי, שנינו היינו תחת הזית בתוך הלילה האפל עם כוכבים מזהירים אולם זה היה נורא – פי – כל־כך מעורר גועל נפש, זה לא היה משה עם עיני הקסם עם הפרופיל המחוטב, זאת היית חיה, חיה, פי, איך שנדחק אלי, באיזה תאווה, פי, לא יכולתי, זה עורר בי גועל נפש, קמתי והלכתי לי, אצלי לרגליי שכב נושא חלומות אושרי, ואני עזבתיו והלכתי לי – – – מפני שאיני יכולה, אני את ראשו, את ראשו ונשיקות ולטיפות רכות, לזה צמאתי, ככה ככה – והוא גס, גס –
מרדכי אינו רוצה לדבר איתי כלום. אשמה אני? אני כבר מתגעגעת אחריו, כך קשה בכל זאת לחיות כשהוא אינו הולך לימיני, איזה רוח טובה מלווה, כשישנה אני סולדת בה, אבל מיד שהוא מסתלק אני מרגישה בחסרונו –
יש לי הרגשות משונות בזמן האחרון, יש כל־כך הרבה מעברים של מצבי רוח משונה –
*
ממשה כרמי־ינובסקי נשתמר בעזבונה של אסתר רק פתק אחד אליה, כתוב על נייר משבצות דקות־גבוהות, במעטפה קטנה ורודה, ללא תאריך:
אסתר!
הנשף המוסיקלי יהיה בלייל שני לא בלייל ראשון
השתדלי לבוא זה יעניין אותך הרבה מאד
פרוגרמה כ"כ עשירה…
חזה חזיתי גם גלה גליתי אך:
ואחרי כן את עמי נדברתי ויעצני עצה.
אם תעני לי על זה אז תהיי ילדה טובה……
משה
הפתק יכול להיכתב במרוצת שנים (1910–1913), אך ייתכן שהוא הזמנה לערב המוסיקלי, הנזכר בהמשך הפנקס, ביום כ“ח אדר ב', תרע”ג, כאשר משה מנגן בכינורו:
משונה, אתמול הייתי בבית ינובסקי, משה ניגן – אנו השלמנו – הוא רצה לאמר לי שלום בראותו אותי, כך אמר למרדכי – הוא כל־כך היה מזועזע, עיניו היו רטובות כל הזמן – והוא הרגיש את עצמו כך לא חופשי, משונה, הוא צעק כל־כך מתוך הנגינה, מה יהיה הדבר הזה בעתיד איני יודעת, אבל אתמול היה יפה – – – ריחות דקים דקים עלו מן החלומות הבוכים, איזה הד רחוק רחוק עלה באוזניי – – – אפשר ששמע גם הוא את ההד הזה ולכן בכה, יש לו נשמה עטופה ערפילי הוד – – – אפשר שנהיה עוד חברים – – –
הערב קיבלתי מכתב מקיפניס [יצחק קיפניס, יליד יפו, המבוגר ממנה בשנה], הוא מתוודה באהבה אלי – איני יודעת מה – יכול היות שזה נעים לי, איני יודעת, הוא כל־כך מגמגם, אבל שם יש לב דופק בשבילי, משונה למה דופקים בשבילי דווקא אותם הלבבות שאיני רוצה בהם – והלב שאני כמהה לו, שכולי משועבדת לו בלי יודעים – הלב הזה עומד, שותק שותק ואולי לעולם בשבילי לא ידפוק, לעולם עולמים – צריך להשיב לו, בכלל צריך לגמור עם קפניס זה אף שאני מוכרחה להודות שנעים לי כשסובלים בשבילי, אולי מפני שאני סובלת בשביל אחרים – לא, בכלל איני יודעת מה מצב ליבי עכשיו, כמדומני שאיני אוהבת אותו כלל, כך כשאני ממששת בשכבות העליונות בליבי, דומה שאין שם כלום, אבל איזה דבר משתקף מתחת, מי יודע מה יהיה עוד מאותו זיק שם מתחת לשכבות האי נוגעות האלה, כן אני יודעת אני בטוחה שהוא יכול להיות לשלהבת שתשרפני עד לבלי קום עוד – – –
*
ה' אדר ב', תרע"ג. כל מצב מרוחי אני יראה שלא תתפתח אצלי שכבה של שומן, אותה השכבה השמנה – פי –
היה יפה הערב, במחלקה דווקא, קרני השמש האחרונות נפלו על הלוח ואחר החלו גוועות אט אט, איזה רגשות דקים החלו להתרומם מאיזה פינה חבויה, דומה לי שגם דזנדרוק הרגיש בזה, ומתוך כך אמר לי אולי לקרוא דווקא את אותו החלק היפה “מיתת נשיקה”, משונה, נידמה לי, לפעמים, שהוא כך מרגיש בי, יש שאנו מדברים אחד אל השני מבלי הוציא הגה, בפרט כשהוא יושב על הכיסא לשתוק, אז הוא כך שקוע עפיס, כך משונה, עיניו תועות ופתאום הן נחות עליך ואתה קורא בהן כבספר פתוח –
על מה אני ערה בלילות, מה יהיה הסוף? לא יבוא, לא יבוא איזה דבר יפה? אה? אני כך רוצה איזה דבר יפה חדש –
עבר חמק דודי – – –
מצאוני השומרים, היכוני פצעוני, קרעו רדידי מעלי – – –
מדוע העולמות כה נוגים – – – כל הפנים מכווצים וכל העיניים תועות, עיני חמדה זאת עיני גלמן ומרדכי, ואני, ואני בתוכם – – – איזה עדר נרדף – – – אנה לפנות מה לעשות – – – האלה הם החיים? או אולי זאת טעות, אולי צריך לחיות אחרת, מה עלינו לעשות, מה?
אנחנו טועים טועים, בוודאי אפשר להועיל לזה, צריך לדעת רק לפתוח את הקשרים המסובכים, כל זה כל־כך מסובך – כל חיינו משונים, תלויים על בלימה, מה יהיה מכל האומללים האלה, צריך, צריך למצוא, אני אשאל –
דבר גדול עלה בדעתי אבל איני יודעת אם יש בי יכולת לעשותו, מפני טבעי או אולי מפני הזיוף, יכול היות, אני רוצה לעשות את ספר זכרונותיי זה לאמיתי, אמיתי בלי נטיות חסדים לעצמי ובלי לעקם את הקו הישר. צריך לתת דין וחשבון, צריך להיות פתוח לאמת לכל הפחות לפנקסי במקום המיוחד הזה –
אנה לברוח, אנה?
בחוץ כך הרבה ירחב, וכוכבים לאור ירח וענני כסף, ואיני מוצאת לי מקום, הלא צריך לעשות דבר־מה, ללכת לאיזה מקום בליל כזה, ולי אין מה לעשות והיכן ללכת – – – כל הגעגועים החמים האלה, למי אתנם, היכן אלך, את מי אשק, ראשו של מי אלחץ לליבי ועיני מי אסגור בלאט, נורא נורא –
איני יודעת, אפשר להשתגע –
בחופש שלפני פסח:
גבעות הירק שטופות חלומות אביב דקים, הגבעות מצד ביירוט כבר הלבינו מן הפרחים הקטנים, כבר פורחים הפרדסים וריחותיהם נוסכים מין געגועים משונים בלב, מעוררים איזה תמונות שחוורו כבר מרוב זמן עתיק, גזוזטרא קטנה שם בבית ההוא ועוד שברי תמונות שראיתי ולא ראיתי, מייבב ערבי צעיר בקולו המלא והמסולסל, ציפור חבויה מצפצפת רגע ומשתתקת, ילדים צוחקים, ועננים קטנים על האופק –
וויינוס – – – ויהנוס –
כל־כך מזמן לא הבטתי אליו ועכשיו הוא נראה לי כחבר שלא ראיתי זה כבר – כן, כן, אני יודעת אותו והוא גם יודע אותי, הוא חרות בליבי, הכוכב הזה, הכל קשור בו, כל עברי, אלי, אלי, איך אפשר להתפזר באופן כזה, אני בזמן האחרון כל־כך ריקה –
הוי האורות האלה מעל הגבעות שמול ביירות, האורות האלה מושכים נשיקות וגלי כאב נוגה מתוך ליבי – – –
מה תרמזו האורות מה? התעיזו עוד? גם עכשיו?
אורות רכים, אורות בודדים, הלא יודעים אתם, הוי מה קרובים אתם לי – כמוהו, כמוהו –
נפשי יוצאת אליכם אורות מהבהבים וכבים –
אילו בא, אילו הופיע עכשיו פתאום מן האופק החיוור, אני כלום לא הייתי אומרת לו, רק –
"אברהם, הבה לי ראשך, בליבי אורות מהבהבים בשבילך וכבים, אבל תן לי ראשך, שערותיך, עיניך – "
האפלולית יורדת, יורדת על הגבעות, על אוקלפטוסים, זמרה ערבית מזמזמת זמזום עמוק ואפלולי, גלי הכאב משיחים ביניהם, ומשתרעים שדות ירק וחיים –
ואני איני
יודעת
אצלי חרבון
חרבון –
הוודאי גמור גמור
ואני אומללה
החיים עוד כך
רחבים איני יודעת
איני יודעת –
חול־המועד פסח:
היום צריכה הייתי לנסוע לרחובות, הם עזבו אותי, נו, זה הכאיב לי אבל לכאורה זה טוב, הן טוב לי כשאני לעצמי וכשאיני נמצאת תחת המון עיניים – פי, עכשיו טוב שלא נסעתי, אבל בכל זאת דבר־מה מוצץ בלב, הצבעים שמה בוודאי מרובים, והרשמים, אני בוודאי הייתי מקבלת שם רשמים, ודוד שם, הילד החביב הזה –
הייתי נפגשת עם קפניס, נו, זה אפשר לא נעים כל־כך אבל דוד זה היקר, והמון גדול כזה, והדרך, והתכלת הזאת שאחרי הגשם, לעזעזעאל, אצלי צריך תמיד הכל להיות מהופך כלומר את הכל מהפכים אצלי, אני, רצית היות מעט מאושרה, לשמוח קצת, באים ומקלקלים לי את זה –
אסרו חג של פסח:
אני פותחת את ילקוטי והמון מחברות מביטות עלי, בחינות רציניות מזכירות חובה, ואני כה רחוקה עכשיו מכל זה – פי, החג הזה עבר עלי באופן נורא כמו כל החגים, כמו תמיד כשכולם שמחים ומאושרים אז אני בודדה אומללה, זה נורא, העלבונות האלה מצד הכל מפתחים בי מין אפטיה רעה, זה נורא –
ואחרי כל זה צריך עכשיו לשבת ללמוד כימיה, אבל צריך להתגבר, אני אשתקע בלימוד באופן כזה שישתכח הכל, צריך, צריך לחיות, להחל הכל מחדש, הלא אני כל־כך צעירה עוד וכבר מתחילות רוחות סתיו להתגנב אל ליבי, נמלאו לי תשע עשרה שנה לפני שבועיים, תשע עשרה שנה! מה? מה? – מה היה? והחיים כל־כך ארוכים עוד, מה יהיה שם אליי – הלב כל־כך מעורפל, מה לעשות, מה לעשות, אי אפשר להתגבר – זה נורא, דבר־מה כך זורם מתוך הלב, מי זה ממית בי את השאיפה לחיים, ערפל קר ואפטיה כזאת אני היו לי, מה זה אני? אני? לפני זמן־מה הייתי עוד מלאה חיים, מה זה נורא – איזה עצב משונה מלווה אותי בכל, אבל כשאני שמחה וכשטוב לי אני יודעת, יודעת, זה הוא, הוא ואהבתי האומללה, המיתר העצוב רועד בלב בלי הכרתי, בלי הסכמתי, מאליו, מאליו, נו, די לך, די, צריך ללמוד, ללמוד היטב –
וכשהלב חלל? – –
אין דבר, תראי, תסבלי, החיים רק עתה החלו, יש עוד כל־כך הרבה לפנייך –
18. חלום מעמק הירדן: בזרועות דיין הגלילי! 🔗
ביום י“א באדר א', תרע”ג, כתבה אסתר בפנקסה: “חלמתי חלום כל־כך מרתיח הלילה – הייתי בזרועות דין הגלילי.” – עתה, באסרו חג פסח, תרע"ג, בהמשך לדברים הקודמים, היא מזכירה מכתב שקיבלה מדין, שבעמק הירדן:
הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל־כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני? חדרי היום כל־כך נעים עפיס, הווילון כבר עוד הפעם מסתיר סוד – וזה נעים נעים, הלוואי שיתאספו כבר מעט סודות עליו, כל־כך פרוזאי נהיה בזמן האחרון –
ואכן, בארכיונה מצוי מכתב בחתימת שמואל, כניראה שמואל דיין, שנשלח אליה באביב תרע"ג, 1913, מעמק־הירדן.
שמואל דיין, יליד 1891, מבוגר מאסתר בשלוש שנים לערך, והוא עתה כבן עשרים ושתיים. ב־1908 הוא עלה ארצה מאוקראינה עם אחיו אליהו ואחותו ביילה, עבד בפתח־תקוה יחד עם אחיו אצל האיכר משה גיסין, אביו של אבשלום, וכן עבד כפועל ברחובות ובחדרה. הוא נימנה על השואפים ל“חקלאות האמיתית”, חקלאות של פלחה, שרק היא נחשבת בעיני חלוצי העלייה השנייה, זאת בניגוד למשק המטעים: גפנים, שקדים ופרדסים, שנעשה לעיקר במושבות יהודה – לאחר הכשלונות הרבים שהיו להם בהתבססות על גידולי הפלחה בלבד. לשם החקלאות האמיתית הוא עולה אל הגליל, עובד כפועל וכשומר ביבניאל ובכנרת, נחלה בקדחת, וב־1911 מצטרף למייסדי קבוצת דגניה.
ממכתבו של שמואל עולה שהוא הכיר את אסתר עוד בטרם הגיעה לדגניה, בשלהי שנת 1913. כניראה שהם התיידדו בתקופה שבה עבד כפועל חקלאי אצל משה גיסין וגר במושב הפועלים הסמוך עין־גנים, או כאשר בא לבקר את חברו מרדכי קושניר, או את אחיו אליהו שהתיישב בעין־גנים והקים משק חקלאי, ולימים נימנה על מייסדי נהלל.
“עוד לא יצאה שנה לעלייתו [של שמואל] לארץ־ישראל,” כותב שבתי טבת בספרו “משה דיין”, “וכבר נערכה בחדרו [של שמואל] בעין־גנים אסיפת תמיכה ב’הפועל הצעיר'. בגלל פיסקה של י”ח ברנר [על השתחררותו מ’ההיפנוז' של התנ“ך] הפסיק הוועד האודיסאי של חובבי ציון את תמיכתו בעיתון. שמואל אמר לאסיפה, ‘אנו נזונים בלחם ובתמרים, נוותר על התמרים ונסתפק בלחם בלבד.’ והוא פרש מטפחת על רצפת החדר ולתוכה זרקו באי האסיפה את תרומותיהם. יחף הלך שמואל מעין־גנים ליפו, לגופו חולצת השבת היחידה שהביא מרוסיה, שחורה. הוא נכנס למשרד המערכת, שם על השולחן את התרומות ואת פרטיכל האסיפה. י”ח ברנר אחז בידו ואמר, דמעה בעינו, ‘האמנם, הפועלים יאכלו לחם יבש בלבד? הכאלה הם פועלי ארץ־ישראל?’"
שמואל, שעודנו רווק, עונה למכתב שקיבל מאסתר, ושאותו אולי כתבה לו לאחר חלומה עליו, הנזכר בפנקסה. שני עמודים אחרונים בפנקס, הכתובים אף הם בעיפרון, ניראים כטיוטה אפשרית למכתבה אל שמואל דיין, מכתב שלא נשתמר:
שוב עלו הערפילים הרכים סביב לראש הזה – – והם כה רכים עד לידי שיגעון עד לידי חניקה מתוקה – – / אליך אל ההרים וכבר בא האם כך די? / אל העמק התפרץ בפעם אחת, איזה פריחה מטורפה, בין לילה נתכסו כרמים סמדר, ותאנות ערומות, השד יודע אותן, התאנה צמחה להן כנפיים, הפרדסים פורחים אחרי [– – –] אחד ירוקים, תך דין יודע אתה ריחות פרדסים הם כך עשירים, וזמירים דין זמירים יש לכם גם וזיתים חבויים וגבעות בודדות כאלה – / אסתר / על העמק.
ושמואל לאסתר, בתשובה על מכתבה:
לאסתר שלום וכל טוב אמן סלה / נחנקים אנשים מרוב אושר, נחנקים אנשים מחוסר אוויר לנשימה. / מה נורא להיחנק משפעת אוויר במרחבי שדות!… / חניקה כזו באה לאיש שמאווייו גדולים וליבו צר. / במרחב אנחנו ננסים.. / את מדברת על זולת ואני – על עצמי / את – על הסביבה הצרה ואני על הלב הצר. / המרחב שופע ושופע דורש ודורש והלב אינו מכיל, והצעדים – צעדיי ננס… / מאוויר מחניק לעקור את הרגליים. / ואם להיחנק משפעת אוויר במרחב ולא בגיא מחוסר אוויר.. / ולמה לא ידע חברך מכל חייך? / אני חברה אחת לי – המחרשה, את הכל הכל אני מוסר לה את – העלומים.. / בשעות העייפות הקשות אני פולח את האוויר ביריות לתוך ההרים הכחולים הזקופים והגבוהים, אבל, גאים הם – נישארים ברוממותם. / אפשר גם להרוות בדמעות שעל שפת הירדן את החול, אז מתרחב קצת הלב. / במכתבך הרגשתי “רוחי”, זה לי חמש שנה שריח זה לא בא לאפי, חן חן! / אני מתאר לי שבחדרך הייתי יכול לחלום הרבה ולחלום, ולחלום… / ולמה תזכירי לי ריחות פרדסים? / הן שיכור אני מהעצים המעטים שהחורף נטעתים על גדות הירדן, אך לא הפרחים שיכרוני כך, הנטיעה עצמה… / הפרח הצרוף בזה של צעירות כנרת הוא. / אביב? חייך שלא כל בר־נש ירגיש בו פה אצלנו / אנחנו הרינו יודעים כבר שהתור בא ל.. להלביש סנורים לפרדות, מגבעות קש רחבות לראשנו. חיטה הלא ידוע שהיא פורחת בזמן כזה שבני־אדם לא רואים, לא מרגישים בה. תאנים, פרדסים, גפנים, מאין אלה לגליל? (קרי – למידבר..) עוד דבר, את הירדן אפשר כבר לעבור ברכיבה וגם זה סימן.. אנחנו התושבים פה מרגישים גם בערבים את ההבדל בין סתיו לאביב.. / ומה הנשפים אצליכן? והטיולים?.. ו? ו? הלא תספרי. / שלום למרדכי לחמדה / משמואל / אביב. התרע"ג. / עמק הירדן. מזרחה.
שמואל מוסר במכתבו ברכת שלום לידידם המשותף מרדכי, כניראה קושניר, ולחמדה, היא חמדה מרגלית, לימים דיסקין, בת־כיתתה של אסתר בבית־הספר החקלאי. מרדכי, במכתבו לאסתר, מזכיר גם הוא את שניהם: “כמה עמוק הוא כאבו של דיין בדבריו אל חמדה.” – ובראיון לאסתר הגר מספרת אסתר כיצד מבשילה בה ההחלטה ללכת לדגניה: “ראיתי בנות מבוגרות ממני אך מעט, שעזבו בית והורים ובאו לארץ. שאלתי את עצמי: היכולתי גם אני לעשות זאת. לא הייתי בטוחה. קניתי לי חברים מביניהם: מרדכי שניר (קושניר) ושמואל דיין. הם היו תלמידי ברנר וגורדון. מהם קיבלתי את ‘הפועל הצעיר’, את הספרות הפועלית.”
נפשה הסוערת של אסתר מלאה התלהבות של אהבות אחדות בעת ובעונה אחת, וכולן אכזבות, והיא נמלטת מאהבה בלתי־אפשרית אחת אל זו המקבילה לה. ייתכן כי מכתבו של שמואל דיין מצית גם הוא את דמיונה, אף כי אין בו שום גילוי של אהבה או הבטחה, אלא הלכי־נפש בלבד – למעט אולי הפרח “של צעירות כנרת” שהוא שולח לה ושייתכן שהוא־הוא הפרח הזעיר, המיובש, ששמור היטב בפנקסה עד עצם היום הזה.
וכך, בתמוז תרע"ג היא עתידה לשוב ולכתוב בפנקסה:
אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש – יש לי אהוב שחור־עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, “הגליל” אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו [הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו] המלאות הוד –
ואולם כאשר אסתר שקועה בחלומה על אהובה הגלילי, שאולי לא המשיך לכתוב לה ולעדכנה – כבר נמצאת בחוות יק"א בסג’רה דבורה זטולובסקי היפה, שהגיעה בפברואר 1913 לדגניה, אף היא מאוקראינה, הספיקה למשוך את ליבו של שמואל דיין, ולעזוב, אך לשמור על קשריה עימו.
19. "אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – " 🔗
כותבת אסתר בפנקסה:
שבת אחרי פסח. כל־כך טוב לחיות, חיי! זה טוב, כל־כך נעים, זיתים אלה, הערימה הזאת, השבילים האובדים בין הגבעות – – –
שוב החלו הגלים החמימים להתהלך בלב –
הערימה כה ריחנית, יונים הוגות למראשותיי, ועל הזיתים משתפכים שירי עגבים ככה חמימים, צופני חן, אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב –
דוד’ל הילד, הן גם הוא ציפור חן קטנה, שם על יד הירקון בין קני הסוף, שמעתי, האזנתי לליבו הדופק, לב ציפור קטנה, חיי – חיי – זכורני כשהייתי קטנה והייתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט –
הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר… פרר… רגע על הבד רגע בחול ופרר…
ומעופן של היונים כך עדין, צנוע, פהי… פהי… וחוצות הן באוויר הכחול – – –
וקול הזמרה דומה לזמזום העמום של דבורים וזבובי הקיץ, ומתערבב איתו – וראשי האוקליפטוס, כובד עליהם מרוב מיץ ודמים ירוקים, והם מרכינים אותם בחן על כתפי, את ראשיהם המסולסלים הפרועים –
והמערות הקטנות שבין השיבולים כל־כך אפלות ומסתירות סוד, שם ציפורת זעירה שקופה נמה בצל עלה דקיק, והשיבולים באפילות, ומסתירות על גוה הקטן, שם שני זבובונים גמישים מתנשקים שם, ציק – עוד טרם צמחו כנפיהם – ולחש חיים עולה בסדקי הערימה האפלים….
סוד סוד סוד, גלים שמחים בלב – – –
צללים מתחלפים, ערב, מתקרב קץ, קץ כל בשר בא, מחר לבית־הספר, קץ לשעות היפות, כל־כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש, מחר ספסלים, מורים, שיעורים, היום גלים חמימים, זיתים, מוצפת ערגה וכל טוב – – –
יום ראשון. בוקר על גבעות וגיאיות, על פרדסים וכרמים מעורפלים, אוקליפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה, שלום לחופש: הנה הבית־ספר נשקף אלי, תיכף אהיה שם, אשב על ספסל, כמה זה מוזר!
יום ראשון בערב. זה אם בכלל מה זה איכפת לי, זה מנעים עלי עוד יותר את עולמי, את שעותיי החופשיות והיפות, מתוך הכימיה פתאום עולות הכנפיים הלבנות בתוך, בתוך הכימיה כל… לא מתוכה אלא מתוכי שיושבת בתוך הכימיה –
לא מרדכי, הלא יש חיים עשירים מגוונים – זה נורא, נורא, אפשר להיחתך – בתוך כל זה יש פתאום עם משה, לי כל־כך צר, כה צר, אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – שוב אחת נחנקת בתוכי בתוכי – מרדכי זה, הוא הוא?
אי החיים הגדולים, איים? יהיו קצרים קצרים, בלבד שיהיו יפים, שיהיו יפים, מרדכי אני רוצה עכשיו איזה דבר גדול – אמור איזה מלה גדולה או מרדכי, לך לגליל –
רגשות משונים מכבידים על ליבי, אני כופפת תחתם, אולי אפול, אני יודעת, הלא צריך לפתור פעם לתמיד, הלא אין אני זאת לובשת הצורה הארורה שמדברת אליך אלא אני אני, הלא יש בי כוח לגמור את הכל – למות, אבל אין יותר בכוחי להתאבק להתפתל ככה, זה קטנות ככה, והאהבה הפעוטה הזאת – פי – זה נורא, יש את נפשי לפעמים לנפץ את הראש הזה הזעיר אל ליבי החולני, ליבי, ששם שדים בדרך מרקדים עכשיו, הלא יש כל־כך הרבה חיים, חיים, מרדכי, מדוע כל־כך צר לי ומדוע אי אפשר לי לבאר מה שנעשה אצלי שם –
מרדכי אתה רואה שושנים כל־כך אדומות ומלאות, אני לא אתן מהן בכוס שתיבולנה שתיבולנה בעודן מלאות אדמומית, אדומות –
ובת הלילה הקטנה הזאת תאיר להן באורה הנוגה המיישן –
האפלולית כותבת באצבעות כחולות חוורות לתוך כל קמטי הווילון הלבן ולקמטי נשמתי החולה –
“שעת רחמים” שעת רחמים – – –
ה' אייר, תרע"ג. הנחמה היחידה שיש לידי עלי אדמות זהו העיפרון –
– נו ולהיכן אני שייכת? הלא דבר־מה מקשר אותי אל כל זה בקשר אנסטנקטיבי, הארץ, השאלות האלה, היו הפועלים – אבל מדוע זה מיטשטש אצלי ככה, הלא אני – היית צריכה באמת להיות אחרת, אני מרגישה בזה –
אבא הוא טיפוס רך, האישה הזאת מטשטשת אותו לפעמים, כמה אבא זה בעל צורה ושלם, שלם – ואני, אני הלא אמורף, אמורף גמור – – אני יכולה כך להתגבש בעת שאני יוצאת מתוך עצמי, וזוהי תשועתי לצאת מתוכי, אני צריכה תמיד תמיד להיות מחוץ לי, ממעלה ממני, אני בעצמי נערה, נערה במלוא מובן המלה עם כל הרכרוכית הסמרטוטית הזאת וההסתפקות הדלה, ואף זו אינה שלמה, תמיד מנקר דבר־מה בלב, הניגודים נוראים, אני ו“הנערה הרכה”, ואפשר שכל זה באמת רק מתוך “הנערה הרכה” –
רוחות הומות בעמק וקוראות, מתוך גודל דורות קוראים לי, מהד רחוק בלבבי –
ונערה חציה “מתוקה” חציה מרה וגם כבדה קצת, אף היא קוראת עם עלבונותיה, יסוריה היפים, השיכחה, ושמחתה המלאה תוגת עולמים –
לא “הכמות” ולא “האיכות” ולא “המציאות” אלא התוך, מיתר הנשמה, זה הוא העיקר –
וכשאני למשל לוחצת מעילי זה אל שפתיי, וריחות גשם עולים לאפי ונוגעים שם במיתר, והמיתר מכוון באותו רגע, והנה אותו תו שאילו הייתי באותו רגע לוחצת שפתיי אל תלתל שנשמט על מצחי –
החוץ אינו כלום, העיקר הוא בפנים, החוץ בא רק להלביש צורה לפנים, החוץ נוצר בשביל הפנים, הפנים יכול לחיות גם בלי חוץ אבל מפני שישנו במציאות לכן נעשה למשרתו של הפנים, כל מה שבתוכי דמותו של החוץ והחוץ רק עבד לתוכי –
כל הסובבים אותי משמשים צבעים לנשמתי, התוכלו, הגוונים בתוכי, ויש רפלקציה, והם שבים לאוויר העולם והם דלים וכל הרואה אותם מאלה הסובבים אותי יאמרו – דלה, דלה, מה דל – מאין הם יודעים אם לא מתוכי יצאו דלים, וכך בתוך אווירם נעשה כך, החל החוץ –
ומה מושק’ה זה כשנוהגת בו כי הרי הוא אדם, אותו אדם שהוא, אלה שאנשים – אלה, כשניעורים מיתרי ליבי להשתאות גדולות נבלעים כל הגבולות הדמיונים שהיכלי הגוונים זקוקים להם לפעמים לבניין השמיים שלהם – והשמיים אינם ניבנים מן הארץ לבד, והארץ וגווניה נבנית מהשמיים ונופים משם מן האחד לשני רועד הומה – – –
י“ז אייר, תרע”ג. ריחות חלומות עמומים מתוך המנגינה הזאת, שביל מתפתל בין עשבים ירוקים ופרחים כחלחלים, מתוך השביל עולה נער, מגבעת רחבה חבושה לראשה, ועיניו כחולות חולמות מתחת לה וחליל בידו ומנגינות משתפכות מן החליל מנגינות ירקרקות וזהרורי חלומות סביב, ונגוהות קופצות וצללי חלומות ניכרים שמהן נפשי מרחפת בין צללים ונגוהות נכחה – מעולפת פרחים כחלחלים ועשבים רעננים –
חלומות לא מתוך –
מתרחבים שדות ולפניי ממבין ים שיבולים מציץ ראש מרים מתחת למטפחת לבנה מגל בידה בגל על יד הגדר האפלה כתמי אור ירח מסתנן מבין עלי התות ונופל על העשבים, הארגז על יד הגדר, אני ומרים ולחש נשמות בינינו – ירדניה והמון אורות –
וגעגועים למרחקים המעורפלים וכמיהה ושני לבבות אפרוחים רועדים דופקים הומים תחת שפעת אור פתאומי תחת התות על יד הגדר –
חלומות לא מכאן אני חולמת –
שבת, לפני ל"ג בעומר. כבד הקיץ, בזרועותיו כרמים פרדסים ושדות – ומתוך ירק הקטיפה של אוקליפטוסים ותחת נשימתו החמה נתכסו גפנים מראשם עד קודקודם לחלום, חלום געגועים ורזים משחירים נזדקפו בגאון אחר יפה ראש, נשיקות מרעיפים ראשיהם, נשיקות ירוקות ריחניות שחורות לגדרות המימוזה השעירה, שרקו תלתלי הזית וכבדו, וצללים חדשים קרירים, נגוהות חדשים, נסך הקיץ לתוכם –
ערימות זהובות צצו בחצרות, ובצידי הדרכים מתבשלים עשבים צהובים של שמשוניות קיץ לבנות על כל רגב ועל גדרות הרוסות –
האוויר מלא מנגינות קיץ, אפרוחי תרנגולים צעירים, קולות דקים צרודים לתוך העלים, צרצרים מנסרים בקולות דקים בתוך הדממה –
כ“ב אייר, תרע”ג. מדוע יש לי מוסר כליות, כלום חטאתי באמת? אני בעל־כורחי לובשת את המשקפיים שלהם, מתוכם אני שופטת עליי, עליי, ואני בעצמי, נו אני לא יכולתי לעמוד בפני מבטו החצוף והמגרה, פרצתי בצחוק והתאדמתי, נו מה אעשה! מדוע הוא מביט אליי, דווקא אליי, זה לא נדמה לי, כך הוא באמת, מה הוא רוצה ממני הן אני איני יפה, יביט אל ברכה, אליי הלוואי שיחדל מהביט אליי, אני מוצאת מתוכי תחת המבטים האלה – פי – אני כל־כך מתפזרת – פי – זה כל־כך לא נעים לי, היום הוא בוודאי חשב – – – מי יודע מה שחשב – זה הלא משפיל – צריך להיות גאה וקרה, וודאי הלא שללי יהיה כלום, מה יש לי, דבר־מה, זאת אומרת, נעים בלב, היום צריך ללכת למרדכי, צריך כבר להוריק כל זאת – מדוע לא ניגש אלי דוד כשראני אה? מדוע זה? וקפניס עמד על המדרכה והביט והביט – –
ליבי נוקפני ומתמלא רחמים עליו, מי עוד יודע צערו זה, כמוני –
קפניס כואב היטב, הלב כמו אצלי –
כמה כל זה משונה, צעיר זה הולך וכלה בשבילי ואני נפשי חולה באחר וזה האחרון מכלה אותי גם כן –
ר“ח סיון, תרע”ג. עיני ד. [דיזנדרוק] מתיזות שביבי חיים, הוא כך מלבב בעיניו, בצחוק שלו, והוא כך דומה – – – איזה חלק מזה שיש לאברהם אצלי נתמסר לו מבלי ידיעתי – ובזה אשמים רק קלסתר הפנים האלה הדומים לפני אברהם, העיניים האלה, הלחי הגלוחה, השערות, צבע הפנים ובפרט העיניים, כשהן מאירות פתאום –
שטות, אני עוד חולמת אודותיו, הלא צריך לעוקרו מן הלב פעם לתמיד, הלא אני יודעת שאינו שלי, זה הלא כבר ברור, והלב אינו מאמין, אינו רוצה בשום אופן להאמין, ומיישן את עצמו במיני חלומות שלעולם שלעולם לא יתגשמו, הוא אינו שלי, אתה שומע? לב, לב, אתה שומע, הוא אינו שלי ודי –
נו טוב, אני יודעת, אבל מה, הלא אני אוהבת אותו כל־כך, הוא טבוע בתוך נשמתי, אני לעולם לעולם יחיה בקירבי, אי אפשר להיחלץ ממנו כמו שאי אפשר להיחלץ מנשמתי כל זמן שאני חיה –
כינור מרטט לי – –
הוא איננו שומע –
אחת היא לי אני אוהב אוהב אותו לעולם לעולם – – –
פרחים רעננים נפתחים אחד אחרי השני לבנים אדומים ורדיים ואצלי נחרצים קמטים במצח ועל צווארי שהיה כך פורח יוצאות יבלות קטנות –
שבועות. שטות, איזה קמטים, מה? זה עתה נמלאו לי תשע־עשרה שנה, שטות, עוד החיים משתרעים לפני בכל כוחם, עוד החיים קוראים אלי במלואם, קוראים, קוראים מתוך צללי זיתים מתוך אוקליפטוסים רעננים וגבעות חולמות –
שני צעירים אוהבים אותי בלב ונפש, אחד – בעל נפש גדולה ויפה, אחד קטנטן אבל נאמן ככלבלב –
סוף סיון, תרע"ג. נפשי דורשת את מזונותיה ואלה ניתנים לה בצרות־עין נוראה, זה חטא – הכל חוטאים נגדי – הנפש צמאה ועורגת, עורגת עד להתמוגג – כחליל זה מעל הגבעות –
ליצור לי את המזון הזה מתוכי אינם נותנים לי, ‘הכימיה’ החריבה את העולמות היפים שלי, זו השפחה הקפדנית של הרגש, ומן החוץ אין לי מזון – ואני נשארת קרח מכאן ובכך מכולם, דבר נכבד נעשה בקירבי, הלוואי שלא תהיה כך עד החולשה והפזרון בו – אני –
היחסים מתחדדים ביני ובין כל הסובב אותי, מפה מצבי כל־כך טרגי קומי במושבה בשל הסביבה עד שזה ממאר עלי את החיים, תאר בנפשך שאני כבר מסכימה שהטיול על הגורן נהיו לי לסיפוק באין ברירה, התבין שגם זה אינו ניתן לי משום שהבריות מתרחקות ממני על זרותי והתהפוכות שברוחי, כלום יכולים הם להשיג את נפשי המשונה –
רוחי צמאה וליבי נעכר מכאב, כל־כך צר וקטן הכל, אין על מה לשפוך כל מה שהומה בנפשי ואני מתדלדלת מפני שאינם נותנים לי להתבצר בתוכי, הכל שר ומדבר אלי ובנפשי יש עולמות, עולמות חדשים רזיים שלגלותם כמוהם במציאות – בתוכך נוצרו –
ואני בעצמי, מרוב צמאון וכאב נעשית כמוהם – ואני מעטפת מלבישה את רזי נשמתי, את געגועי הערטילאים – בשר ודם, מרדכי, יודע אתה מה הוא לי אברהם, נושא שהמון סודות והשפעות בו מפינה אחת של לבבי, גם עכשיו זה נעלה, עד היום הזה לא נפל שם דבר בפה במושבה – בא שינוי, וזהו שיעבוד כלפי השפעתם, החוץ, הכל מדברים כך על זה, הם אומרים – “נער בגד ונערה סובלת” ואף אני בפה ובעיניים בשר אומרת אחריהם – אברהם בגד, אולי הלב שותק ומתקפל באותו רגע ושומר על איזה דבר בגיחוך קל –
20. ד"ר אברהם־חיים גרין יגיע לצפת, ואסתר: “אני הולכת הגלילה!” 🔗
“נער בגד ונערה סובלת.” – “אברהם בגד.” – יומנה של אסתר מתאר את המתח המצטבר ומבשיל בה בשלהי 1913, וסופו בהחלטה לעזוב את הבית ולהצטרף אל חברי קבוצת דגניה, ממנה היא עתידה לחזור למושבה רק בקיץ 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם.
בסוף סיון תרע“ג נודע לראשונה לאסתר בת ה־19 על קשריו של ד”ר אברהם־חיים בן ה־21 עם חיה ינוביץ', ואולי גם על כך שהתארס עימה. אין לדעת אם בתקופה זו הוא עדיין היה בביירות או שכבר שימש כרופא בצפת, דבר שמעורר אותה ללכת לדגניה ולהיות קרובה אליו ולנסות להשיב את ליבו אליה.
כאשר סיים אברהם־חיים את לימודי הרפואה בקולג' האמריקאי בביירות, הצטלם ושלח את תמונתו לאחיו יהושע, ועל גבי התמונה רשם:
יהושע חביב, אין אני חושב עוד על מה שאעשה אחרי שאגמור את חוק לימודיי. רעיונות שונים מבצבצים ועולים בעירבוביה ונעלמים כמו שהם באים – ומתוך כולם נשאר החשק העז לראות ולהינות מזיוו של העולם הכללי והמדיציני הגדול, ועם זאת יחד ההחלטה לחיות בארץ־ישראל.
במכתב שכתבה לי מירונה בתו בספטמבר 1994 היא מספרת:
הרושם שלי הינו שאבי, וכן אסתר ראב, היו היחידים במשפחה באותם הזמנים שהיו בעלי תודעה ציונית ממש, חברו ל“חלוצים”, לסופרים ולחולמים של אותה תקופה. הורי אבי – טובה ויעקב גרין, לא ידעו עברית בכלל, אם כי סבתי היתה ערה אינטלקטואלית וקראה יידיש והונגרית. אני זוכרת שראיתי בביתה את ה“פורוורטס” מארה"ב, ביידיש. הספקתי לפגוש את דודיי יצחק ויהושע – הם לכל היותר גימגמו בעברית. אסתר ואבי שלטו בעברית ואף חיו אותה. הוריי דיברו ביניהם רק עברית ואותי גידלו על טהרת הלשון העברית.
לפי מה שהבנתי מסיפורי אימי, התאכזבה המשפחה מאוד מהחלטתו של אבי להקדיש את עצמו לעבודתו כרופא וללכת לגור באותו מקום בו יהיה דרוש ביותר. אימי אמרה שהתלבט בין עזה לצפת.
נוסף לכן התאהב בצעירה “רוסיה” שבאה ארצה בגפה ושלא היה לה כל קרוב משפחה בארץ. אימי באה לביירות לאחר שהייה קצרה, כניראה בארץ. לדבריה אסר עליה ד"ר שינקין לעבוד עם שאר הצעירות (למשל, האחיות קטבורסקי) בקטיף השקדים בגלל מחלת האוזניים ממנה סבלה שנים רבות. היא באה לביירות כמורה לתפירה וכמדריכה מטעם חברת זינגר. ראיתי תמונה שלה עם תלמידותיה אלו, – כולן בחורות בריאות מבנות המשפחות היהודיות המכובדות בעיר. היא התיידדה עם הסטודנטים היהודים. היתה לי תמונה שבה צולמה כל החבורה בעת טיול או פיקניק על מורדות הלבנון.
אבי וחברו הטוב ד"ר שטיינברג התאהבו בה. בתמונה הגדולה שהיתה תלוייה על הקיר בדירתנו מצולמת שלישיית חברים זו כאשר אימי יושבת על כיסא והצעירים עומדים למראשותיה. בין לבין אימי חלתה באבעבועות שחורות ואבי סעד אותה במחלתה. פניה נישארו מחוטטות בצלקות האבעבועות עד ליום מותה.
חיה בחרה באברהם. ד“ר שטיינברג המאוכזב היגר לארה”ב. אברהם רצה לתת לחיה טבעת אירוסין, אך היא סירבה לקבלה “עד שיגמור את לימודיו ויקנה לה טבעת ממשכורתו.” אברהם מסיים את לימודי הרפואה. הזוג החליט להינשא ולקבוע את מגוריו בצפת. חיה ביקשה לנסוע קודם לבסרביה לראות את משפחתה, אותה לא ראתה מאז עלייתה ארצה. אברהם נסע לצפת, אירגן דירה, בעזרת חברו המסור מנחם כהן שגר בצפת, והפציר בחיה שתבוא אליו. חיה הסכימה לבסוף לבוא להיפרד ממנו לפני נסיעתה לחו"ל. משהגיעה חיה לצפת פרצה מלחמת העולם, הדרך לרוסיה נחסמה. הזוג החליט להינשא. הורי החתן באו מחיפה לטכס החתונה, למרות התנגדותם. עם “הרי את מקודשת…” התמוטטה אם החתן [טובה גרין] והתעלפה. מיד לאחר החתונה חזרו הורי החתן לחיפה.
אין בידי מסמכים המאשרים את לוח הזמנים של כל האירועים הללו. אינני בטוחה בתאריכים שמסרתי לך, כשריאיינת אותי. ייתכן אפילו שאימי עלתה ארצה לפני 1911, או ששהותה בארץ לפני הנסיעה לביירות היתה קצרה ביותר.
בראיון שקיימתי איתה בשלהי 1991 סיפרה לי מירונה כי ב־1912 בקירוב, לאחר שהות קצרה ביפו, הגיעה לביירות אימה לעתיד, ושימשה כמורה למלאכת־יד. “אמא שלי טענה שהיא נולדה ב־1891, בעוד שהלשונות הרעות במשפחה טענו שהיא היתה מבוגרת מאבא לפחות בשנה.” חיה ואברהם־חיים התאהבו והחליטו להתחתן. חיה מתנה זאת בכך שימצא לעצמו עבודה עצמאית והוא מחליט לעבור לצפת שבה אין רופא יהודי. לדברי מירונה:
הם היו די ציונים, הוא ואמא שלי, כדי לבחור את צפת בצורה שכזו. גידלו אותי בעברית מיום היוולדי. לא רק שכתב עברית טובה אלא זו גם היתה השפה שבה הם דיברו. אבא היה מאוד רך. מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק. חברות של אמא שלי, ידידים שלו – אומרים שהיה מאוד נערץ, בצפת, על כל האוכלוסיה.
כאשר אברהם־חיים מתקרב לסיום לימודי הרפואה, ומתעקש להישאר בארץ־ישראל, אזי אחיו המבוגרים, בעצה אחת עם ההורים, מכינים לו קבינט בחיפה, ומצפים לכך שהוא לפחות יעבוד בה כרופא. מצב האחים איזאק וברנארד כבר היה טוב. הם הביאו את ההורים לקאהיר ומימנו את לימודיו של אחיהם הצעיר אברהם־חיים. אבל לבסוף הוא מאכזב אותם ואינו נוסע לקאהיר אלא מחליט לשמש כרופא היכן שצריכים אותו ביותר, ולא במסגרת החברה המשפחתית של אחיו. הוא עושה זאת מתוך אידאליזם, ומגיע לקרע עם המשפחה. ואכזבה שנייה שהוא מסב להם היא שאינו הולך לחיפה אלא דווקא לצפת. חיה מבקשת לנסוע לבסרביה, לבקר את משפחתה, אך אברהם־חיים משכנע אותה לבוא קודם לצפת, לראות את המקום. וכשהיא באה לצפת – הם מתחתנים: אברהם־חיים בן 22 וחיה בת 23, והיא כבר נישארת עימו כל ימי המלחמה העולמית, עד מותו.
על מצבה של צפת ב־1908, בתקופה בה מתחיל אברהם־חיים ללמוד רפואה בביירות, כותבת ביומן־מסע הסופרת נחמה פוחצ’בסקי:
הנני בצפת. רחובות היהודים צרים ומלאי חלאה ובוץ, שמפיצים ריח נורא… רפש וזוהמה שאין לראות בשום מקום אחר בעולם. זוהי עיר הקודש צפת!
בהתהלכך בים של רפש זה הנך שואל את עצמך: איך חיים פה אנשים, איך לא מתפשטות מחלות מתדבקות? ובזכרך את הסביבה הנחמדה אומר הנך לנפשך: בוודאי רוח־ההרים עוצר.
גדולה השפעת הצרפתית בצפת, וגדולה ממנה השפעת המשלחת [המסיון]. רוב המשפחות, בייחוד הספרדיות, אינן שולחות את ילדיהן לגן הילדים העברי, ומבכרות הן עליו את בית־הספר של המשלחת, הנותן להן גם בגד לילדיהן.
כמאתיים ילד מתחנכים בבתי־הספר של המשלחת, מלבד הצעירים והמבקרים את שיעורי הערב שלהם בחשאי. אלה המה מחנכי הדור החדש שלנו בעיר הקדושה, צפת! ועוסקת המשלחת ברפואת הנפש והגוף, כי רופא יהודי אין בצפת. וגם בית־ספר עברי אין בצפת. אין, אין…
כאשר מחליט אברהם־חיים לבחור בצפת, כחמש שנים לאחר מכן, המצב, מן הסתם אינו שונה בהרבה.
על הנסיבות שבהן מגיע ד"ר אברהם־חיים גרין לצפת מספר לימים ידידו זאב לייבוביץ:
בטעות חשבו את הד"ר גרין לבן־צפת. בהיותו תלמיד בבית־הספר לרפואה בביירות הצטיין כבר כעסקן ציבורי. הוא עסק בהפצת הרעיון הציוני ובהגשת עזרה לחברים הזקוקים לה. הפרופ' פרידנוואלד מבאלטימור, ראש ציוני אמריקה, סר בזמן ביקורו בארץ לפני מלחמת העולם הראשונה לביירות. כאן נפגש עם התלמיד הצעיר גרין, שעשה עליו רושם טוב. הפרופ' פרידנוואלד ביקש מגרין לעמוד איתו בקשרים ובחליפת מכתבים. אחר גמר לימודיו קבע גרין את מקום מגוריו בצפת והתמסר לעבודה ציבורית.
21. דיזנדרוק עוזב… וזלזלה כותבת לו שיר. 🔗
בשלהי קיץ תרע“ג, 1913, נמשך היומן – התחלות של סיפורים, הלכי־רוח, תיאור המתח המצטבר בבית, המשך האהבה הנכזבת לאברהם־חיים וחלום מפורט עליו ועל אחיו ברנארד, השבים ומבקרים בבית הוריה במושבה; והפיצוי, המתסכל לא פחות – ההתאהבות במורה הצעיר דיזנדרוק, שגם הוא בלתי־מושג לאחר שהוא עוזב לפתע את המושבה ונעלם מאופק חייה. ובתוך כל אלה בוקע בתוך היומן הד למאורעות הימים: השומר שמואל פרידמן שנרצח בגבול רחובות־זרנוגה בי”ח תמוז תרע“ג, ו”עוד שומר נהרג ברחובות" – דוד לויתן, שנופל בכרמי רחובות ביום ב' בחודש אב, תרע"ג.
הזית
[התחלה של סיפור]
פה שעת הצהריים, השמש עומדת באמצע השמיים והזית ספק מטיל צל והרבה ספק מזכיר רק צילו, הוא סגפן על עצמו וזוקף נשמות כחולות ירוקות, וזוקף עצמו בלחישת זלזלים חבויים, הזית הוא בצל הלילה עם קמטיו הכהים והבהירים, הלילה, בענפיו הנפתחים ונפגשים פתע כמתוך חלום, האור כחול, לנוח, וכנפיים, והיונים המרפרפות בתוכי, פתקאות אהבה, ועב קטנה לבנה אחת, שייה תועה מושיטה צוואר צחור ונמוגה, ושחורים ירוקים גם הפרדסים הגאים, אצלם למראשותם על הגבעות כרמים צוחקים דוק בהיר –
סוף סיון, תרע"ג. כבר אני שומעת את המיית הבית הזה כהד רחוק, כבר זה מאחריי, אני מכבר מכבר יכולתי, אבא יקר זועף ולא נרגע, אבא זה – – – אמא, אש וגופרית היא ממטירה על ראשי, וכי מה חטאתי –
תמוז, תרע"ג. אשרוט בבשרי באותם הקוצים החרבים שקרעי נשמתו היפים תלויים עליהם, אשרוט בכדי שיישאר הרושם הזה שאשר במצב הרוח הזה תמיד תמיד קצרה הלשון מהביע –
אני יודעת, אני מרגישה, אני מחבקת את האפס הגדול,
זה היה משה –
אני מרגישה, אני חובקת את האפס הגדול, את כל החלל הריק, לא, לא זאת, את רוח נשמתי, התועים בקרבי, אני שעת אושר – והחלל חדל להיות אם רק יש לו איזה תועים שם –
דודל אתה מבקש – ואצלי עכשיו סימפוניה שלמה ואיני יודעת איך לדלות דבר־מה ממנה בשבילך, אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש –
יש לי אהוב שחור־עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, “הגליל” אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו המלאות הוד –
דוד אצלך נוצרות אלי ארצות זמירות חדשות מדי פעם, אלוהים יוצר, מהיכן הן באות אלי – אולי מתוך אותו הפרס הגדול שאני מרגישה לי בו, חובקת אותו לעיתים טובות –
איוב ושיר השירים מפני מה באו זה אחר זה? שניהם נוצרו בלב אחד, לב חודר צוחק ובוכה ובוכה וצוחק –
שלום לך – יש אותך ילדים צוחקים ובוכים? ואריה בלומברג? אמור להם שלום ממני –
כ' תמוז, תרע"ג. בחלום חלמתיו, זה כבר לא ראיתי אותו [את אברהם־חיים] בחלום, הלילה היה אצלי, אנחנו דיברנו בידידות כל־כך, אני עמדתי קרוב קרוב לו והחזקתי תוך כדי דיבורו במעילו והוא ליטפני ודיבר מגוחך – וגופי גמיש וארוך קצת ומחשבתי אצלו ואני הרגשתי את הכבלים הנעימים והמעיקים סביב לגבי ואפריד כי הוא כמסתיר איזה דבר גדול כרוצה להסתירו ביחסו הידידותי –
ואחר טיילנו על יד ביתנו שמלפניו אנו עוברים, הנה הגזוזטרא הקטנה והוא לידי – – גל עברני אני אליו, הם חיברו פה את הגזוזטרא הקטנה עם השנייה – – –
והוא אליי – “זה הוא הבית שלכם?” – דממה, אנחנו שבים ואני כבר בביתנו בו אבא ואמא ואחיו ברנארד שבא איתו, ברנארד הולך לפוסטה לרשום נומר וגם הוא איתו. אני אליו: “אתה נוסע מחר?” והמילים מגיעות לאוזני עצמי ומסיבות שם כאב נורא –
הוא: “לא, אחי, אני עוד נשאר אצליכם, לא כל־כך מהר תתפטרי ממני,” אבן נגולה מעל ליבי ואני כשיכורה, הוא פה איתי יחד הוא! הוא! ואני רוצה לתפוש זאת בשלימות בתוך הכרתי ואיני יכולה, רק איזה קסם ובלבול בקירבי, אני רוצה לחקוק אותו בזכרוני, את רשמי פניו, את קומתו, בכדי שאוכל לתפוש אותו לתוך הכרתי, ואיני יכולה בשום אופן, רק איזה דבר מתוק מרנין משתפך בכל אבריי בכל חושיי – – –
יש בכוחה של כל הקטנות היפה הזאת לתת ולהרחיב קצת את הדמיון, בית פסקאל, זה הפסנתר, התמונות, משרות עלי רוח שונה, איזה אצילות שפוכה בכל ומעוררת חלומות, השטיחים הקטנים, הפסנתר השחור, כל אלה מעשירים את הדמיון ואני ישבתי והתענגתי על שיחה קטנונית עם ד"ר פיקהולץ בעת שכבר ידעתי שברחובות היתה התנפלות וכי נהרג יהודי – אבל אני לא השגתי זאת כך, הלא דרכי תמיד, כשרון, דבר מושג אצלי אז איני יודעת אותו מהו דבר שמח או עצוב –
אחרי כן בערב על יד הפוסטה גם כן לא היה עוד הדבר בתוך השגתי, ובלילה על האזכרה, ויעקב רבינוביץ עומד והנרות מהבהבים והרצל גדול ושחור מביט מעל לראשו –
"אנו צריכים להזכיר מקודם את השומר שנהרג ברחובות – "
השגתי, רעד עבר בעצמותיי, כרבע שעה הייתי תחת רושם זה ואחר פג ואני אחרי כן דיברתי וגם התלוצצתי עוד –
מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי –
אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא, בכל אופן יש לקנאות – היתה הלא התעוררות, הם הגינו על המושבה! – ונלחמו וניצחו!
משונה, דזנדרוק נוסע!
מה לי ולו?
כך חשבתי אולם עכשיו כל־כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל־כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל־כך לא פסיבי לאישה לחיים ותענוגיהם – – –
וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –
דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חלמת לטיפות רוח ארצישראלית –
דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –
שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית־הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, “כן, כן,” אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל־כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!
איזה מצב־רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון], חנה [אחותה של ברכה], שרה [כניראה בת־דודתם, שרה דיסקין], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – –
הוא שכב על כיסא־גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – –
אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "
שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות], וכל אחת הרגישה איזה עלבון “מדוע לא קראנו לחדרו” – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – –
*
בארכיון אסתר ראב מצוייה גלוייה חומה של ים המלח (תוצרת חברת “לבנון”, מס' 218, שהודפסה במוסקבה). מאחור כתבה אסתר: “לדזנדרוק”, ועל תמונת הים מלפנים חיברה בעט מעין שיר, אולי שירה הראשון, וחתמה בשם־חיבה – “זלזלה”, אולי מלשון זלזל. הגלוייה נכתבה כניראה בתשרי תרע"ד, 1913, לאחר עזיבתו את המושבה, ולא נשלחה אליו:
עכשיו תשרי
עכשיו תשרי אצלנו
כרמים מצהיבים, מאדימים
סוכות נהרסות, שם,
אחת, אחת – – –
ידיו עודן עצבות ככה? – –
עלים נושרים ולוחשים…
“שמש אחת במרום” –
ושירים כה רבים ללבב פרא – –
זלזלה
*
ר“ח אב, תרע”ג: ונהרג עוד שומר ברחובות – –
גופי קיבל הבעה כל־כך משונה – חיוורון כמיהה מתמתח על כל אשר על השוקיים על החזה המעולף שכרון ועל זרועותיי יש קווים הדומים לבנות צחוק נוגות – – –
הים הנצחי הומה שם מעבר לגבעות וליבי בן תשע עשרה וחצי הומה גם הוא הומה – אי החיים אי הדרך??? אי המעיין שארווה בו את צמאוני? ליבי אומר לי, לא מתוך חשבונות והגיון תמצאהו אחרי הלב הגדול שישלוט לעולמים! אחריו ואחרי שגעונותיו המלאים יופי נצחי! הוא יוליכני אל המעיין – –
זיתים אלה נוצרו מצללי נשמתי או שנשמתי דולה את קוויה האפלוליים מתוכם – – –
אלה צרורות געגועים טמירים שנתגבשו – – –
אלה עיני נער מעורפלות שיש בהן מן ההוד והרוך – – –
יש את נפשי עכשיו להטביע את עצמי בתוך זיתים אלה, ירעפו החלומות הקרירים מתוכם ימלאוני יטביעוני בתהומותיהם האפלוליים – – –
למי תהי הארץ לילדים השזופים ההומים שם על הגבעות עם תלתליהם הבהירים או לילדים החיוורים כפופי הראש שם בעמק???
נתכנסו זיתים לתוך עצמי חובקים זה את זה בחשכה ומשתפכים זה לתוך זה מתוך געגועים ירוקים שחורים –
גשם מטפטף –
לא גשם טללי נשמה מורידים העננים הנוגים במנגינה כה חרישית ונפלאה הר זיתים פרועים משחיר עכשיו עד לעד שחור – – –
ושיטת הגדר מעמיקה להסתיר את גרגירי הבדולח – – –
הטיפות נופלות אחת אחת, לבנות הן ומעלות המון ערפילים חיוורים, הגשם הראשון אזי ואני עוד טיפת בדולח רועדת, הגשם הראשון, יבצבצו עשבים קטנים רועדים שערות ירוקות, ואני ובן־ציון [גינזבורג] שוכבים על האדמה הרטובה ומתבוננים לשערות הירוקות הרועדות ברוח, מיד עולה באפי הריח ההוא ריח טרי, תוך של אדמה רטובה ועשבים רכים – עוד אני רואה את השרוול הכחול וחולצתו, אחר הכתף הצוואר וראש קטנטן וגזוז, אפרוח קרח – עגל גועה מרה עובר עלינו בקפיצה ואנו צוחקים ושותקים אך לבסוף אך גל מרדף גל והמנגינה ארוכה ארוכה נוגה כצללי זיתים אלה – – – כקולות הליל הטלולים – –
בקרוב תיפתר שאלת חיי –
אני אומרת תיפתר מפני שבאמת אני כמעט איני פועלת כלום בתוך זה, זה נידמה לי שזה נעשה על ידי מעצמו כך – – והלא כל האחריות עלי והצעד כה רציני וחשוב ומסוכן ואני כאילו איני מרגישה בזה – – אני הולכת הגלילה – עומדות המילים לפניי ולרגעים אני תופשת הכל ופתאום הכל מטושטש עוד הפעם כי אני חיה כך על פי מצבי־רוחי וזה לא טוב צריך פעם לתמיד לצאת לדרך!
מה יהא סופי פה בבית הזה ביחס הזה – – –
לא, זה לא די חזק, אולי צריך עוד לחכות? האסע בקרוב אם אסע באמת – מה?
משה מדוע זה כך, מדוע אתה מרגיש את עצמך לא טוב בחברתי, הלא כל חלק בעברי שקשור בך מונח בפינה כך טהורה יפה אותו קו האור הראשון וסביבו “הפרחים הכחלחלים” שלך?
וסיום הפנקס:
מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – “תשימי ידך על ליבי” – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל־כך, דפק ליבך כל־כך הלב –
משה כרמי סיים באב תרע"ג, קיץ 1913, את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית “הרצליה” יחד עם משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב ואחרים, ויצא עם חבריו לעבוד בדגניה ובכנרת.
שלושה גברים צעירים מצויים אפוא בעמק הירדן ובגליל בטרם נוטשת אסתר את בית־הוריה בפתח־תקוה, בשלהי 1913, ובורחת לדגניה, ולכל אחד מהם שמור מקום בליבה: לשמואל דיין הגלילי ולמשה כרמי – שעובדים בדגניה ובכנרת, ולד"ר אברהם־חיים גרין – שייתכן כי כבר עזב את ביירות והגיע לצפת לשמש בה כרופא.
חלק רביעי: נעוריה בדגניה ובחרותה במלחמה העולמית 🔗
1. טרומפלדור מרים אותה בדגניה בידו האחת, משה ברסקי נרצח, הזעזוע, מחלתה. 🔗
על עוצמתה המהממת של פריצת צעירי העלייה השנייה אל עולמה הסגור והצר של המושבה, התחומה עדיין בגבולות הערוב, מספרת אסתר למראיינה משה דור:
יהודים בעלי זקנים, אדוקים, – ופתאום: רוח פרצים של נוער שמביא ריח של אדמה אחרת, עם טוז’ורקות וקאסקטים בצד, בלוריות, בני־טובים, סטודנטים, משכילים ופועלים. דת־העבודה של העלייה השנייה – מעורבת בסוציאליזם ובכובד־ראש גדול. וקצת הפקרות, קצת “היפיות”. חלק באו מהישיבות וחלק מהגימנסיות ומהאוניברסיטאות. ידעו את הספרות העולמית. הם הביאו את האמסון. את הספרות השוודית בתרגום רוסי, ואני הושפעתי מזאת. רוסית לא ידעתי, אבל שמעתי אותה מפיהם. תאר בנפשך איזו התנגשות היתה זו עם אותם יהודים של פתח־תקוה, שומרי־השבת, עם הערוב מסביב למושבה, ואוי ואבוי לאותו בן־איכרים שיצא מן הערוב – בדיוק עיירה קטנה מן הגולה.
ובפני רבקה מגן היא מתארת:
אני זוכרת יום חורף נאה, אחרי ט"ו בשבט, שטחים נרחבים של עצי שקד פורחים בשלג נפלא, ולנו הצעירים – אסור לצאת מחוץ לערוב ולהינות מהפריחה. ביום שישי, לפני כניסת השבת, היה נשמע קולו של מוישה חודורוב הקורא: “צינדן ליכט (להדליק נרות)!” – והאדוקים שבמושבה ממהרים להדליק נר של שבת. ואילו חלוצי העלייה השנייה – מחממים באותה שעה דוד מלא במים על גבי אש הזרדים כדי להתרחץ לאחר עבודת השבוע הקשה.
*
בשלהי קיץ תרע"ג, 1913, בהיותה בת תשע־עשרה וחצי, מחליטה אסתר לעזוב את פתח־תקוה ולנסוע לדגניה, הקבוצה הראשונה בארץ, שנוסדה כארבע שנים לפני־כן בעמק הירדן.
מאם המושבות – לאם הקבוצות.
בשיחתה עם אסתר הגר היא מספרת שהוריה שלחו לה מכתב וביקשו שתחזור, והיא ענתה להם תשובה, שממרחק השנים ניראית פאתטית בעיניה, אך בשעתה היתה כנה ותמימה: “אבא! השאל לי את רובך. אתה הגנת בו על פתח־תקוה. עכשיו תורי להגן על דגניה!”
אסתר רואה בנות מבוגרות ממנה אך מעט, בנות העלייה השנייה, שעזבו בית והורים ובאו לארץ, והיא שואלת את עצמה: “היכולתי גם אני לעשות זאת?” – ואינה בטוחה בתשובה, אבל היא מושפעת מאנשי העלייה השנייה שמתגוררים ועובדים פרקי־זמן במושב עין־גנים הסמוך למושבה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מרדכי קושניר, ב. שווייגר, שמואל דיין ואחרים; מהם היא מקבלת לקריאה את “הפועל הצעיר” ואת הספרות הפועלית. היא אפילו מחזירה את הלירות התורכיות ששולחים לה הוריה לדגניה, כמו שמחזירים הפועלים את התמיכה ששולחים הוריהם מחוץ־לארץ, כי הסיסמה היא: “סמאסטיאלוסי!” – שפירושה לעמוד ברשות עצמו. דברים אלה מספרת אסתר בשיחתה עם הלית ישורון.
גירסה נוספת עולה מראיון שמקיים עימה ישראל הראל: לדבריה היא מושפעת מהחלוצים הצעירים שממלאים את המושבה, מחליטה תחילה שאת לימודיה לא תמשיך בפאריס, כמינהג רבות מבנות־גילה, כי־אם בבית־הספר החקלאי, אך אינה מסיימת את לימודיה, כי בטיול של בית־הספר היא מגיעה, לראשונה בחייה, לגליל ולכינרת. “היתה זו אהבה ממבט ראשון” – והיא מחליטה להיות חלוצה בגליל.
לחלוצים, היא מספרת, מתייחסים בבוז מסויים בפתח־תקוה, כי כולם “באים מהגולה”. פחיתות־כבוד היא לבת־המושבה להתערב ולחיות בין אלה, הפורקים־כל־עול. מלבד זאת – היא כה צעירה, ענוגה וחלשה וחולה במאלאריה. כיצד תחזיק מעמד בעבודה הקשה בעמק־הירדן?
ערב הטיול, כניראה בתחילת תשרי תרע"ד, מתנהל ויכוח בבית, אולי מסוג הוויכוחים שהיא מתארת ביומניה. היא מציצה לעבר האב, והוא, לדבריה – משפיל את עיניו.
למחרת היא אורזת את חפציה ושמה פעמיה לדגניה א'.
“מה זה היה לגבי אנשי פתח־תקוה? זה היה כשמד,” היא אומרת לרות בונדי, “ברחתי לדגניה, והמושבה היתה כמרקחה. בתו של יהודה ראב יצאה לתרבות רעה! הלכה אל הפועלים! צריך לדעת, איזו אטמוספירה היתה שוררת אז. כמו עיירה קטנה בגלות.”
ול־ש. שפרה היא מספרת: “כשהצטרפתי לדגניה היתה כמובן התנגדות לכך במושבה. אני הייתי בת איכרים ראשונה; המושבה היתה אדוקה, קטנה ושחורה והיהודים בה גלותיים. אחי [ברוך] אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי. אבי היה בין הפטיש והסדן. אמרו עליי שיצאתי אל היחפנים; ובאמת, אנשי דגניה היו קצת ‘היפים’ באורח־חייהם. היה לחם ותה והיתה שמחה. הרגשנו חזון. אמרתי לאבי: ‘אתה באת לארץ כדי לעבוד ולי אינך מניח לחיות את החווייה הזאת? אני לא מסתפקת במה שהשגת אתה! אני רוצה ראשית חדשה!’”
*
כיצד ומתי בדיוק מגיעה אסתר לדגניה? כפי שסיפרה לי, בחורף 1981, כשברחה לדגניה היתה בת תשע־עשרה, שהתה בה כשלושת־רבעי שנה, בחורף ובראשית הקיץ, וכאשר עזבה היתה כבר בת עשרים.
ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא מספרת כי בהיותה בכיתה השביעית בבית־הספר החקלאי, בחופש הגדול, נסעה לטייל לגליל ונישארה בדגניה א': “אז כבר הייתי תחת השפעת גורדון וברנר ואנשי העלייה השנייה. ההשפעה החלה באותה שנת הפסקת הלימודים [1911] – ונמשכה והתפתחה עד 1914, זו היתה שנת ההכרעה הגדולה בחיי.”
אבל על פי יומנה משנת 1913 מסתבר כי בערב יום כיפור תרע"ד, ימים אחדים טרם צאתה אל “המרחקים הכחולים” – היא עדיין נמצאת בפתח־תקוה:
כל נדרי – – –
יש את נפשי עכשיו לאמר דבר – – – האמצא פעם את ביטויי, לא, אני לא אכתוב, לא אומר כלום –
ליבי יכתוב מעצמו על המפה הגדולה הפרושה לפניי ישיר לו את כל הנפתולים הדקיקים והתמונות החיוורות, ישיר לו מעצמו על המרחקים הכחולים והמושכים – – ועל ים גווניו – כך מזהיבים כרמים וגבעות מכחילות בתוך ערפילי סתיו. נוגים שטים צעיפי עננים ארוכים ארוכים – – וחיוורים – – –
זיתים מוצאים כבר – עוטפים גדלי חלומותיהם היפים, היום שוקע ונבלע אט אט בחשכה רק צמרות חשופות אחדות עודן מלאות בעלות צל תוך הצללים הכחולים האלה נמחקות גם הן – עטלפים מפרפרים סודות ורועדים תחת סבל ונושאים סודם שחור הרחק הרחק לאיזה עולם כהה –
כך תועות נשמות ערטילאיות, שני עצים נדבקים גלמודים על האופק –
לא, אין שפה לנפש, לא, לא, שפת הנפש אינה נכתבת בעיפרון על גבי נייר –
עוד, עוד זמן מה – מה, עוד ימים אחדים אני עוזבת כל זאת, אני הולכת לרוות צמאוני, אני הולכת אל המרחקים הכחולים הקוראים לי להטביע את עצמי בתוכם בתוך האי ידוע הזה – גלי אהבתי שטים עכשיו באוויר, הו, מה אוהב הוא אותי כך יש!
ילד חיוור אתה תישרף תישרף עזבני אני אני בת המרחקים והשיגעון –
כוכבי יביט אלי, מכר ישן נושן, על דרכי ילווני כוכבי זה, איה המערה האפלה וכוכב זה בקצהו, כבר עברו כה הרבה אביבים ועוד הרבה לפניי –
לפיכך ייתכן שטיול בית־הספר החקלאי התקיים בימי חול־המועד סוכות תרע"ד, ספטמבר־אוקטובר 1913, ובמהלכו נישארה אסתר בדגניה במקום להמשיך וללמוד שנה נוספת בבית־הספר. ואולי בעקבות הטיול שבה למושבה ויצאה לגליל ביוזמתה.
בארכיונה מצוי מכתב מדגניה, ללא תאריך, שנמען ל־Laurette, לורט פסקל, בפתח־תקוה. הוא כתוב בדיו חום, עתיק, שאולי היה שחור במקורו, והנייר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. אסתר מתארת את נסיעתה ברכבת, כניראה מתחנת עפולה, או חיפה, דרך בית־שאן – לצמח, שהיא התחנה שבה יורדים לדגניה. מאחר שהמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. ברור שנכתב זמן קצר לאחר בואה של אסתר לדגניה.
לורט, כפי שסופר לעיל, היא חברתה הטובה ובתו של פרץ פסקל מפתח־תקוה. לורט כבר הספיקה לבקר בפאריס, והביאה לאסתר, המבוגרת ממנה בשנה, מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות. לדברי אסתר היא סיפרה לה על איזדורה דונקן, ובחלומותיה התלכדו יחדיו הרקדנית האגדית, אהבת הריקוד וההליכה הגלילה לירדניה.
כותבת אסתר ללורט:
אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת – –
אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –
וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי־שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –
אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מתנה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –
בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –
לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת־יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –
*
“העלייה השנייה – היתה האוניברסיטה שלי,” היא מספרת לראובן שהם, “נאום של ברל העביר אותי למחנה הפועלים. ברחתי לדגניה – מקדש העבודה. אך לא נקלטתי שם. הם היו מבוגרים ממני. אהב אותי שם תנחום.”
ברשימה “בדגניה”, שנכתבה כיובל שנים לאחר־מכן, ולא נסתיימה, מתארת אסתר את תקופת שהותה בקבוצה הצעירה:
מצאתי את הקיבוץ במלואו – כולם עבדו. לפעמים היה [יוסף] ברץ נעדר ואמרו שהוא נושא ונותן עם “המשרד הארצישראלי”. יצחק בן יעקב, שהגיעה אליו כלתו ליובה. ירוחם קלבנקב הג’ינג’י והמחזר והשר רומאנסים רוסיים בקול עמוק ויפה; בתיה קסטילניץ הכנרית הבלונדית חריפת הסבר; מרים ברץ ושלטונה הבלעדי על הרפת, חלבנית בחסד עליון; תנחום [תנפילוב] – כבד ורציני כמו אפוסטול דתי; יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש־עשרה [צ“ל תשע עשרה וחצי], אכולת מאלאריה, ופועלת בסימן שאלה, כי בפנקסים קטנים רשומים ספרים צרפתיים שעלי לקרוא – Moliere, Taine, Rousseau,Lamartine ואני קוראת וחושבת הרבה, ו”כיבוש העבודה" צולע, ואיני עושה מאמץ לכובשה, וזה קובע את יחס הקבוצה אלי, חוץ מזה אני ילדה תמימה מאוד, וכולי עוד גולם, פקעת. אני נושאת בקושי את דליי המים לקומה השנייה, בשביל לרחוץ את הרצפות, כי אין ברז בקומה השנייה, וליובה אינה אוהבת אותי, היא אומרת שאיני “פרודוקטיבית” והיא ודאי צודקת, וגם יצחק מסתכל בי יותר מדי, אם כי ליובה יפהפיה –
פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אליי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:
“דרישת שלום לך ממנו.”
תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. [קושניר] – שהיה כרוך אחרי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.
לימים באה סוניה והיא אימצה אותי, מבוגרת ממני בעשר שנים, מיד נכנסה לחדרי, היתה לבושה בטעם. בואה היה ככה: עמדתי על מרפסת המיטבח ולפניי גיגית מלאה מגבות מיטבח שכיבסתי אותן, ומרחוק הולכים ומתקרבים בחורה קטנטונת – – –
סוניה הנזכרת כאן כחברתה הטובה של אסתר היא סוניה בלוך. בעדות אוטוביוגראפית שרשם מפיה ראובן שהם מספרת אסתר על קשי החיים במושבה במלחמה העולמית, ומוסיפה שדגניה שמרה לה חיבה מיוחדת: “ומדי פעם אני מקבלת שק חיטה במתנה, חבילת־בדים לשמלות מחברתי סוניה בלוך יהא זכרה ברוך.” אם איני טועה סוניה היתה אשתו של ישראל בלוך, ממקימי דגניה, ולימים הם נימנו על מייסדי נהלל.
ואילו על ברקוביץ מספרת אסתר לש. שפרה: “הם [אנשי דגניה] היו מורים שלי; יעקב ברקוביץ היה חורש ואני זרעתי אחריו פולים, אבל הבדלי הגיל היו חריפים מאוד.”
קבוצת דגניה, שנוסדה בדצמבר 1909, שוכנת כבר במגורי קבע – חצר ושני בתים. החצר מוגנת, סגורה בגדר אבנים משלושה צדדים. הצד הרביעי, ממזרח, מגודר בסורג־ברזל, הנתון בין עמודי בטון יצוקים. בנייני המשק שבחצר הם רפת, אורווה גדולה, ממגורות לתבואה, מחסן מכונות חקלאיות ובנייני־עץ לעופות. שני בנייני המגורים בנויים במרחק־מה מחצר המשק וצופים אל מוצא הירדן מן הכינרת. בבית בן שתי הקומות יש שמונה חדרי מגורים ומשרד. הבית השני בן קומה אחת, שנקרא “המיטבח”, משמש לצורכי ציבור ובו חדר־אוכל, חדר בישול, חדר אפייה, מחסן וחדר־רחצה.
האיש המרכזי בדגניה הוא יוסף בוסל, מרכז המשק, אחראי לסידור העבודה, מנהל החשבונות והנציג כלפי חוץ, הוא שמתווה את דרך החיים לחברה החדשה ומטפח את רעיון הקומונה.
מטרות הקבוצה: התיישבות, כיבוש העבודה וגאולת הארץ בלי בעלים ומשגיחים, חקלאות מודרנית, שיתוף מלא, עבודה לפי היכולת ותמורה שווה לפי הצרכים, ויתור על רכוש פרטי, שיחרור האישה וחינוך משותף של הילדים. זוהי קבוצה קטנה למדי, המונה פחות מעשרים איש, רובם בחורים, המבוגרים שבחבורה הם כבר בני עשרים וחמש.
יוסף בוסל עתיד לטבוע בכינרת, בדרכו בסירה מטבריה לדגניה, בשנת 1919.
את אשר עבר על אסתר בדגניה ניתן לשחזר על־פי הראיונות שנתנה לאסתר הגר, לרות בונדי, לנעמי גוטקינד (גולן) ולישראל הראל, הקטעים הביוגראפיים ששלחה לראובן שהם, וממה שסיפרה לי בשנותיה האחרונות.
היא הולכת לעבוד בדגניה א', זה ה“קוינט אסנס” (התמצית) של העלייה השנייה: טרומפלדור, תנחום תנפילוב, יוסף ברץ שני האחים יפה – אליעזר ודוד, והיא נתונה כבחלום, משתדלת להיות פועלת, רעיון הקיבוץ בולע אותה. הגיל הממוצע של חלוצי דגניה הוא מעל עשרים, ואילו היא, הדקה, בעלת הצמות הארוכות, בת 19 בלבד, והבדל הגיל מקשה על קליטתה.
תרבות החלוצים היא מזרח־אירופאית, במיוחד רוסית. הם מנסים, אמנם, להיצמד לעברית, אך כשיש צורך להביע מחשבה מופשטת – מביעים אותה ברוסית. וגם כשהם מדברים איש עם רעהו, לא בחבורות, הם מדברים רוסית, ואסתר אינה מבינה, למרות שבאותה תקופה נחרתות בזכרונה גם מעט מילים רוסיות.
הבחורים והבחורות בדגניה הם “מהפכנים”. הלהט המהפכני נותן בהם כוחות, גם הנשים עובדות עבודה פיזית קשה. ואילו אסתר, בת־טובים רכה וענוגה, גבוהה, רזה ויפה, רואה עצמה מהפכנית בנפשה. אולי משום שהוריה הם־הם שעשו את המהפכה – מהפכה אחרת – והיא כבר נולדה וגדלה בארץ.
היא מגייסת את כל משאביה, את כל כוח רצונה, אך אינה מצליחה להיות פועלת טובה כפועלות־החלוצות מרוסיה, החזקות ממנה, ואינן מותשות ממאלאריה, כמוה. מה היא לא עושה כדי להיות כמותן – אפילו את צמותיה היא גוזזת – אך ללא הועיל. אומרים עליה, שאינה פרודוקטיבית, והדיבורים האלה פוצעים את נשמתה.
במכתב שנשלח מירושלים לתל־אביב, באוקטובר 1927 לערך, עתיד הסופר א. ראובני, שאסתר מיודדת עימו ועם אשתו שרה, להעיר לה: “אסתר החביבה, שמעי: למה ברחת בשעתך לכנרת – למנזר נשברי־לבב?”
בנובמבר 1913, בכ“ד חשוון תרע”ד, שבועות לא רבים לאחר בואה לדגניה, חל בה זעזוע: נרצח חבר צעיר, משה ברסקי, שעימו הספיקה להתיידד, כי שניהם צעירים משאר חברי הקבוצה.
על נסיבות מותו של משה ברסקי מספר משה דיין בספרו “אבני דרך”:
משה ברסקי עלה לארץ כבן שמונה־עשרה ומיד בא לדגניה. הוא היה בן כפר ברוסיה, הכיר את הטבע ואת עבודת האדמה והסתגל בקלות לחיי הקבוצה. באחת השבתות, 22 בנובמבר 1913, לפנות־ערב, היה לאבא [שמואל דיין] שטף־דם קשה באפו. משה ברסקי התנדב לרכוב על פרדה למנחמיה להביא תרופה כדי לעצור את הדם. עם שקיעה שבה הפרדה מבוהלת, בלי רוכב. החברים חיכו שעה קלה. הרגשתם ניבאה רעות. אחר־כך סגרו את שערי הברזל. בחצר נישארו הנשים; הילד האחד, גדעון ברץ; ושלושה גברים. שאר החברים התחלקו לקבוצות חיפוש.
רוכבים האירו בפנסים בשדה הקרוב לירדן. הנהר, המפכה במקום בעוצמה, ורוח מזרחית חזקה, הטביעו את קולות הקוראים. לאחר שעות רבות נתגלתה גופתו של משה ברסקי, מוטלת על שפת הירדן. לצידו – נעל, מקל ועקאל. שישה ערבים התקיפוהו וניסו לגזול את בהמתו. כדור פגע בגבו. הוא הספיק להניס את הפרדה והיא חזרה למשק.
אבא שיגר למשפחת ברסקי בסווירה שליד קייב מכתב ניחומים. האב, נפתלי הרץ ברסקי, השיב בשם משפחתו: “איננו מבכים ואיננו מספידים. בנים יקרים, עיבדו במרץ ובתקוה שעמנו יחזק את עמדותיכם. הננו שולחים לכם את בננו השני למלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה.”
כעבור זמן קצר הגיע לארץ בנם השני – שלום. אחריו באו בזה אחר זה אחותו חנה, האם עם שאר הבנים ולבסוף האב. המשפחה הצטרפה ברבות הימים למושבים חקלאיים – כפר־יחזקאל וכפר־ויתקין.
ועל יחסיה עם משה ברסקי מספרת אסתר:
בדגניה היכרתי את תנחום ואת יעקב ברקוביץ. הם עשו עליי רושם כביר. אבל חבלי ההסתגלות היו קשים. הם היו בני שלושים ומעלה, ואני בת שש־עשרה [תשע־עשרה וחצי]. המטען הרוחני שלהם הכביד עליי. היה בי צימאון עצום לידע. הייתי ככלי־קיבול גדול שביקש עוד ועוד. ראיתי כי המשך חיי בדגניה עלול לשתק בי משהו, והחלטתי לעזוב.
ייתכן שאילו היו צעירים יותר הייתי מסתגלת, נישאת לאחד מהם ונשארת. כן, בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע־עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל־שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עלי רושם קשה מאוד.
גם על אליהו גולומב הטביע מותו של משה רושם קשה, ודבריו מובאים בקובץ “דרכה של דגניה”:
בחור צעיר, בן שמונה־עשרה, כמעט ילד, תמיד עליז, הצחוק כמעט לא סר מעל שפתיו, תמיד שכן בעיניו האפורות. ולעומתו – פגר מוטל על אם הדרך. העיניים קפאו, והגוף הערום־למחצה מלא פצעים וחבורות. הרקות התבלטו, השערות סמרו ומסביב דם קרוש. גופתו של משה ברסקי.
תקופת זמן הייתי סבור כי לאחר הרצח הנורא עזבה אסתר את דגניה. אך בארכיונה מצוייה גלוייה מדב רייזמן לפי הכתובת: “אסתר ראב, כנרת”, כניראה כך נשלחו אז המכתבים לדגניה; והתאריך: ט“ז אדר תרע”ד, 1914. כלומר, בשלהי חורף 1914 היא עדיין מצוייה בדגניה.
כאשר אני שואל אותה, בחורף 1981, על רייזמן, היא מספרת שמת צעיר, ומאשרת שנישארה עוד כמה חודשים בדגניה לאחר מותו של ברסקי. בארכיונה מצוייה תמונה ישנה של יוסף ומרים ברץ, ובנם הפעוט גדעון, הבן הראשון של דגניה. מאחור רשמה מרים הקדשה: “לאסתר הטובה, לזכרון מאת מרים יוסף וגדעון, יום השביעי של חנוכה” [תרע"ד].
חרף ציפיותיה לפני הנסיעה – אסתר אינה מזכירה כלל את שמואל דיין בסיפוריה על שהייתה בדגניה. סיבה אחת לכך היא שבדצמבר 1913, כחודש לאחר רצח משה ברסקי, נסע דיין לווינה כדי שרופאים מנוסים ינתחו את אוזנו החולה, לאחר שרופאי ביירות נכשלו לרפאה; וכאשר חזר לדגניה באוגוסט 1914, ממש לפני פרוץ המלחמה, אסתר כבר לא נמצאה שם.
זאת ועוד, כאשר אסתר פגשה בו בדגניה בספטמבר־אוקטובר 1913, ליבו היה כבר נתון זה כמה חודשים לדבורה זטולובסקי, חלוצה חדשה שהגיעה לדגניה בפברואר 1913, ושבועות מעטים לאחר מכן עברה לחוות יק"א בסג’רה, אך היא עתידה לחזור עימו לדגניה ולהינשא לו בסתיו 1914. שניהם מבוגרים מאסתר בארבע שנים לערך. דבורה בת ה23־ עלתה ארצה לאחר שהספיקה להיות “נרודניקית” ברוסיה, להזדהות עם סבל העם הרוסי, לבקר ביסנאיה פוליאנה מיד לאחר מותו של טולסטוי הנערץ עליה, להיות אחות רוסית בחזית הבולגרית, להתאכזב מהעם הרוסי ומאהבתה לפרופיסור רוסי, לגלות את הציונות, לנסוע לבד לארץ־ישראל בינואר 1913, ולהתבלט גם בדגניה עד כדי כך שהיא נאלצה לעוזבה.
“דבורה היתה יותר יפה, לה יופי כה עמוק וכה עדין,” מספרת מרים ברץ, “אז שמואל דיין, ‘צדיק’ גדול, אמר שצריך להוציא את היפהפיה מדגניה, מפני שחדלו לעבוד ולשים לב למשק.” לדברי מרים ברץ (בספרו של טבת על דיין) נקט שמואל תכסיס זה “כדי להרחיקה ממתחריו ולשומרה לעצמו.”
“כשנה וחצי אחרי רצח משה ברסקי, ב־20 במאי, 1915, נולדתי בדגניה ונקרא שמי משה,” חותם משה דיין את הפרשה בספרו.
*
בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג’רה השומר יעקב פלדמן.
על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ “דרכה של דגניה”:
נכה־מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.
אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת־האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל־על בתנופת ידו אחת, להראות לה!
“ראיתי את טרומפלדור בבואו,” היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, “אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים… אסתר ראב צוחקת,” מוסיפה וכותבת דפנה אלון, “וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת־שיער, מתרגשת ומרגשת.”
על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות־הדיבור האופייניות לו כגון – “הקיבה כואבת לי,” או – “אני פרי קפצתי.” – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.
*
בשלהי חורף תרע"ד, 1914, עוזבת כניראה אסתר את דגניה ועוברת לחוות כינרת הסמוכה, שבהנהלת חנה מייזל, ושם מתחייה בה נפשה מעט.
מספרת אסתר:
אמרו עליי, “היא לא פרודוקטיבית.” עוד עכשיו אנחנו צוחקות, אני ומרים ברץ, איך אמרו: “אבל היא לא פרודוקטיבית.”
הייתי בדגניה חצי שנה, ועוד שישה חודשים עבדתי בבית־ספר של חנה מייזל בכינרת. נתקבלתי אצל חנה מייזל כתלמידה. תפקידי היה להקריא סיפורים עבריים בימי הגשמים, כאשר ישבו וביררו את החיטה מהעונה הקודמת. למה אני? אז כבר ניכר שיש לי נטייה לספרות, ואני הייתי מעורה בתרבות העברית, והבנות היו ברובן מרוסיה. וכך גדלה מידת ה“פרודוקטיביות” שלי, וקטנה מידת השיעמום של הבנות הבוררות, ובו־זמנית גדל אוצר הלשון העברית שלהן.
קרנה של אסתר עולה אפוא בחורף, אך שבה ויורדת, לדבריה, כשבאה “שעת־האמת”: באביב 1914 יוצאות הבחורות, ואסתר עימן, לסקל אבנים. על מותניהן הן קושרות סל־קלוע, קופא שמו, ואותו הן ממלאות אבנים כשהן עובדות כפופות־גב שעות על גבי שעות. כשקופא כזו מתמלאת, והיא שוקלת כעשרים קילו ומעלה, הן נושאות אותה בידיהן לעבר הערימה המרכזית. וכך, יום אחר יום, עד שגם החסונות שבין החלוצות כורעות תחת המשא, ובמיוחד בחמסינים הכבדים הפוקדים את עמק הירדן בחודשי האביב.
אסתר השברירית והדקה סובלת יותר מכולן, גם משום שאין לה משענת: חסרה לה חברה קרובה. חברות הקבוצה המבוגרות ממנה, שהליכותיהן כל־כך שונות משלה, מכנות את ידיה “ביילוייה רוצ’קי” – שפירושו ידיים לבנות ברוסית.
יום אחד, ככל הניראה בחוות הפועלות בכנרת, היא מותחת שריר ומתחילה לצלוע. היא מתביישת להפסיק לעבוד, נושכת שפתיה, מושכת את רגלה הצולעת, העיקר שלא להפסיק, לא להישבר. בסוף היום היא אינה מסוגלת להניע את רגלה ולרוע מזלה גם מתחילה לקדוח. המאלאריה שתקפה אותה בילדותה בפתח־תקוה – שבה ומופיעה עתה.
שולחים אותה בעגלה לבית־החולים של המיסיון הסקוטי בטבריה. כחודשיים או שלושה, בין אייר לתמוז תרע"ד, 1914, היא שוכבת בבית־החולים שעל חוף הכנרת, סובלת מרגלה הצולעת וממאלאריה גם יחד. החום נורא וכל תזוזה קשה עליה. היא מרגישה עזובה ובודדת. נערה צעירה, שניתקה עצמה ממשפחה אוהבת כדי להיקלט – ללא הצלחה – בחברה אחרת, מלהיבה, מהפכנית וסוציאליסטית. בדיעבד היא מברכת על כך שהיא בבית־חולים, מסוגלת לחשוב ולהחליט בלי צורך להתבייש, להצטדק, להיות שונה.
בגלוייה ישנה השמורה בארכיונה, הניראית כמזכרת־פרידה, נכתב: “לזכרון לאסתר אהובתי ויקירתי. מסניה, ‘דגניה’, י”ד באייר, שנת תרע“ד.” השולחת היא כניראה סוניה בלוך מדגניה, הנזכרת בסוף הקטוע לסיפורה של אסתר. מכאן עולה אולי שבאייר תרע"ד אסתר כבר אינה נמצאת בדגניה, אלא בחוות חנה מייזל בכינרת או כבר בבית־החולים הסקוטי בטבריה.
תחילה היא בטוחה כי לאחר שתחלים – תשוב לדגניה, אך לקראת צאתה מבית־החולים היא מבינה שלשווא יהיה מאבקה. האתגר של דגניה גדול מדי. הוא יכריע אותה. מוטב לה שתפרוש עכשיו ותנסה להגשים את מאווייה הסוציאליסטיים במקום אחר, בין אנשים שיבינוה והיא תבין אותם.
סיבה נוספת לשובה הביתה: ב־1 באוגוסט 1914, בחודש אב תרע"ד, פורצת מלחמת־העולם הראשונה, ולדבריה: “שלטון התורכים מתרופף ושודדים אורבים בדרכים.”
קשה לקבוע במדוייק את מועד חזרתה מדגניה לפתח־תקוה. בשיחה עימי, במרץ 1981, היא טוענת שעם פרוץ המלחמה העולמית הראשונה עדיין היתה בדגניה. מכל מקום, אם נחלתה בראשית הקיץ בכינרת, וכחודשיים לערך שכבה בבית־החולים בטבריה, סביר להניח ששבה באוגוסט או בספטמבר 1914, שבועות לא רבים לאחר פרוץ המלחמה. הטיוטה ל“זכרונות על תקופת ניל”י“, שאסתר כותבת בראשית שנות ה־70, פותחת במילים: “מלחמת העולם הראשונה – שנה שנייה למלחמה [כלומר, ראשית תרע”ה]. ספטמבר. אני חזרתי מן הגליל כשרגלי ניזוקה משריר שנמתח.”
2. הביקור האחרון אצל אברהם־חיים בצפת, והחזרה המכאיבה לפתח־תקוה. 🔗
כאמור, שלושה גברים העסיקו את דימיונה של אסתר טרם יציאתה לדגניה: שמואל, “דיין הגלילי”, כבר “תפוס”; ואת משה כרמי אין היא מזכירה בפרק זה של חייה, למרות שבקיץ 1913 הוא יוצא לעבוד בכינרת ובדגניה בחברת בני מחזורו, מסיימי גימנסיה “הרצליה”.
אך מה על בן־דודתה ד"ר אברהם־חיים גרין, היושב בצפת?
עוד לפני שובה של אסתר מהגליל לבית־הוריה במושבה מתרחשת סצינה עצובה שאותה מתארת בפניי מירונה גרינברג, בתו של ד"ר גרין, בשיחה שקיימתי עימה בביתה בכפר־סבא, ב־4 בדצמבר 1991, ושאותה אביא כלשונה אף כי לעיתים עולים בה דברים שכבר סופרו בפרקים הקודמים:
מירונה: אימי נולדה ב־1891, והיתה מבוגרת בשנה מאבי. בדרך מבסרביה לארץ־ישראל היתה שנה בווינה. בבואה לארץ סבלה ממחלת אוזניים, וד"ר שיינקין אמר לה שאסור לה לעבוד בקטיף השקדים שבו עבדו כל חברותיה או בכל עבודה קשה אחרת. היא עבדה זמן קצר מאוד במועדון הפועלים ביפו, ואחר־כך הגיעה לביירות.
שמה המלא היה חיה ינוביץ, ינאית, אבל לא קשור לרחל ינאית. בביירות נעשתה מורה למלאכת־יד מטעם חברת זינגר, והדריכה את הבנות היהודיות בעיר בתפירה במכונה ובריקמה. את אבא הכירה בחוג של הנוער הציוני בביירות, שהסתופף באגודת “קדימה”.
בביירות אמא חלתה באבעבועות שחורות ואבא טיפל בה בזמן המחלה, כך שהוא ודאי התאהב בה עוד קודם – אם נישאר נאמן לה לאחר המחלה. היו לאמא פנים מאוד מחוטטות בגיל מבוגר. אבא ודאי הכיר אותה ביופייה, לפני מחלתה. הוא התחרה עליה עם חברו לחדר, ד“ר שטיינברג, שאחר־כך היה רופא מחוזי בחיפה. אני חושבת שכאשר אבא ואמא התחתנו, שטיינברג נסע לארה”ב. זו היתה חבורה מאוד מתקדמת, מאוד מודרנית, במושגים של אז, ודאי מאוד מהפכנית. יש תמונות שבהן אמא יושבת, ושני הבחורים האלה משני הצדדים. תמיד הם מופיעים יחד בתמונות, כי שניהם חיזרו אחריה.
אהוד: בקיץ 1913, לאחר כשנתיים שבהן אין מכתבים מאברהם־חיים בביירות לאסתר בפתח־תקוה, או שהלכו לאיבוד, או שאלה הם המכתבים שנשתמרו ללא תאריך – אסתר כותבת בפנקסה: “אברהם בגד”, והיא גם חולמת עליו…
מירונה: ואז היא השתכנעה שהוא מאוהב בה…
אהוד: אסתר כותבת שבמושבה אומרים: “נערה אהבה נער, והנער עזב אותה.” כאילו נודע גם במושבה שהיא אהבה אותו והוא התחתן עם מישהי אחרת.
מירונה: הוא עוד לא התחתן. לא היה נשוי אז. אבל היה מאוהב בה. הוא הגיע לצפת לאחר שגמר רפואה, ערב המלחמה, זמן קצר בטרם פרצה. אמא סיפרה ככה. היא עדיין לא רצתה להתחתן איתו, סירבה אפילו לקבל ממנו טבעת־אירוסין. אמרה: “כאשר תעבוד ותרוויח, תקנה לי טבעת.”
הם התייעצו איפה הוא יעבוד. היה לו ברור כי לחיפה, לקליניקה שהכינה המשפחה, הוא לא בא. אבא ואמא רצו לנסוע למקום שבו יזדקקו ביותר לרופא יהודי. והם הגיעו לזאת שהם שקלו בין עזה לבין צפת. בעזה היו אז קצת יהודים. אלה היו שני מקומות שבהם היה יישוב יהודי ולא היה רופא. כל זה התרחש לפני שהיו נשואים. והם החליטו על צפת. ואז הוא רצה שהיא תבוא איתו לצפת. אבל היא אמרה שהיא רוצה לנסוע קודם לבסרביה, לראות את המשפחה שלה ולהיפרד מהם, ורק כשהיא תחזור…
אז הוא נסע לצפת, והיא ביקרה אותו כדי להיפרד ממנו לפני נסיעתה, אבל כאשר באה לצפת הוא שיכנע אותה להתחתן איתו. בינתיים פרצה המלחמה, והיא נשארה בצפת ולא נסעה לרומניה.
המשפחה שלו היתה מאוד ממורמרת, מאוד כעסו עליו שהוא התחתן עם חלוצה, התחתן עם רוסייה, שהוא לא עובר לגור בחיפה, והם קראו לה: “וילדה חייה” – בחורה! – חופשייה, חיה לבד, עצמאית… אסתר, אחר־כך, שיחזרה במידה מסויימת את העצמאות הנשית הזו, אבל חיה היתה בחורה בלי שום משפחה, בלי אף אחד. אסתר ראב, גם היא זיעזעה את כל המשפחה.
בכל זאת הוריו באו לחופה. וטובה גרין, שהיתה אישה מאוד עמידה, התעלפה בחופה, בצפת, מרוב צער על זה שבנה מתחתן עם רוסייה. זה היה ב־1914. חודש לפני או חודש אחרי פרוץ המלחמה.
אהוד: אותה עת, בקיץ 1914, אסתר נמצאת בבית־החולים בטבריה, אולי אז מגלחים את ראשה, מסיבה של דיזינפקציה, וכאשר פורצת המלחמה באוגוסט 1914, אסתר נוכחת שאינה יכולה לחזור לדגניה, והמשפחה בפתח־תקוה לוחצת, אז היא נוסעת לחיפה, ובאונייה מחיפה ליפו, ואחיה ברוך מקבל אותה ביפו, קונה לה מטפחת לכסות את ראשה הגלוח, ומביא אותה לפתח־תקוה. כך הסיפור שלה.
מירונה: עם הראש הגלוח הזה היא הגיעה לצפת.
אהוד: לצפת? מעולם לא הזכירה זאת.
מירונה: יום אחד, בתקופה שהיתה בדגניה, הופיעה אסתר בצפת בביתו של אבא, גלוחת ראש, וניסתה כניראה להחזיר אותו אליה! – אבל בסיפור של אימי יש לראש הגלוח סיבה אחרת. לאמא היה שיער גלי, ערמוני ויפהפה. רואים זאת גם בתמונות. ואילו לאסתר היה שיער מקורזל. לפי סיפורה של אימי אסתר חשבה שאם היא תגלח את שערה אזיי יצמח גם לה שיער גלי. אולי יש כאן קצת רשעות נשית…
אהוד: אני לא יודע בבירור מדוע שערה גולח. זו רק השערה שלי שגולח בבית־החולים.
מירונה: הכל יכול להיות. יש פה שתי נשים שהתחרו קשות.
אהוד: חשבתי שזו היתה פוזה של מסכנות, כאשר אסתר הופיעה בראש גלוח. אולי באה פשוט משום שהיתה חולה?
מירונה: גם לי זה ניראה כך. אבל אמא שלי פירשה זאת אחרת, שכאילו אסתר קיוותה שיצמח לה שיער כשלה. בכל אופן, בתקופה שאסתר באה לצפת הם היו כבר נשואים.
אהוד: ומה אמא שלך זכרה מאותה פגישה?
מירונה: מה שהיא סיפרה לי.
אהוד: אבל למה אסתר באה? לבקש עזרה? להסב את ליבו אליה? או סתם ביקור?
מירונה: ממנה, מאימי, הבנתי שלהסב את ליבו.
אהוד: התכוונה שאסתר עוד לא התייאשה ממנו? כן?
מירונה: כך הבנתי את זה. זו היתה עדיין תחרות.
אהוד: ואימך לא סיפרה לך מה היתה סופה של הפגישה ההיא?
מירונה: לא, רק שאסתר עזבה את צפת.
אהוד: היא באה רק לכמה שעות?
מירונה: זאת אינני יודעת.
אהוד: ביומן שלה משנת 1913 היא כותבת על ההליכה לדגניה. יש לה כל מיני קשרים למקום. ובמקביל היא מזכירה את אהבתה העזה לאברהם־חיים בן־דודתה. אבל בשום מקום היא לא מזכירה את העובדה שהוא יושב בצפת.
מירונה: אבל היא ודאי ידעה שהם היו כבר מאורסים. וידעה שהוא בצפת.
אהוד: האם אפשר לומר שהנסיעה שלה באוקטובר 1913 לערך, לדגניה, באה כדי להיות קרובה יותר לאברהם־חיים?
מירונה: כן, כן, כן.
אהוד: וכשאסתר באה לבקר, בקיץ 1914, הם נשואים מאוד טריים?
מירונה: כן. אבל אני לא זוכרת בדיוק את תאריך הנישואין שלהם.
אהוד: זה מעלה הסבר נוסף להליכה שלה לדגניה – אם כי, עלייך לדעת, אביך לא היה האהוב היחיד שלה, היא היתה מאוהבת במורה שלה דיזנדרוק, ובמשה כרמי מפתח־תקוה, שסיים את הגימנסיה ונסע עם חבריו בקיץ 1914 לעבוד בגליל, גם בדגניה.
מירונה: אני מניחה שהיא היתה רומאנטית, היא היתה מאוהבת באהבה. חיי רגש מורכבים ועשירים. ואין ניגוד בזה… אבל כל אחת מהאכזבות האלה היתה בכל זאת פגיעה באגו שלה, פגיעה בכבוד העצמי… ומבחינה זו אסתר ספגה הרבה מכות, כל החיים.
אהוד: אין לך את המכתבים שהיא כתבה לאבא שלך?
מירונה: את זה אמא שלי לא שמרה.
אהוד: במכתבים שאביך שלח לאסתר הוא קורא לה – “אחותי”, חותם – “רעך לנצח”, אבל אף פעם הוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה; ולפי התגובות שלו מסתבר שהיא כותבת לו מכתבים מלאים סערת נפש. והוא מגיב – “המכתב האחרון שלך הדאיג אותי. אבא שלך לא בריא, חישבי מה את עושה לו.” הוא פונה אליה כמו דוד, כמו אח בוגר ומבין.
מירונה: הוא היה מאוד רך. מאוד סובלני. מאוד אנושי. היה גבר יפהפה. יותר מרשים מאיזאק. חברות של אימי. ידידים שלו. אומרים שהיה מאוד נערץ בצפת על כל האוכלוסיה.
לא קשה לשער באיזה מצב־רוח מלאנכולי, מצב־רוח של מפלה, חוזרת אסתר מדגניה לפתח־תקוה בסתיו תרע"ד, שלהי 1914. ואולם לסיפור של מירונה איני מוצא אישור בשום מקור אחר. אסתר עצמה מעודה לא הזכירה שאברהם־חיים חי בצפת בתקופה שבה שהתה היא בדגניה, וכי ביקרה אצלו באותה תקופה.
*
מטבריה מסיעים את אסתר לחיפה ושם היא עולה על ספינה קטנה שמפליגה ליפו. אחיה הגדול ברוך, שבא לקבל פניה, נבהל מאוד למראיה, ואינו מוכן לסלוח לה על גזיזת הצמות. הוא מבהיל אותה לחנות ההלבשה הגדולה, והיחידה, של אותם ימים, חנות שיינברג, וקונה לה בגדים חדשים וכך מביא אותה הביתה, לפתח־תקוה, שם היא מתקבלת בדמעות של התרגשות ושמחה על ששבה, ובדמעות צער על צמותיה שאינן עוד.
על אותו אירוע מספרת אסתר לרות בונדי:
את מתארת לעצמך, נסעתי באונייה מחיפה ליפו, ובנמל חיכה לי אחי הבכור. היה אנטאגוניזם בינינו מאז ילדותנו. תחילה במשחקים, אחר־כך בדיעות. הוא המציא לי כינוי: “חוילם”. אהב אותי, אבל היה מקנטר אותי עד מוות. והוא לקח אותי לחנות שהיתה אז החנות הגדולה של יפו, חנות שיינברג, ושם הלביש אותי והנעיל אותי, מכף רגל ועד ראש. היו לי צמות ארוכות, המון שיער מתולתל. גזזתי אותן בדגניה, כי רציתי להיות ככל הבנות. באותו זמן התארחה אצלנו הסבתא מירושלים, אהבתי אותה ופחדתי מדעתה. חבשתי מטפחת־ראש כדי לכסות את התלתלים הקצרים, אבל לתמהוני ניגשה אליי סבתא, היו לה עיניים כחולות והיתה זקופה ודקה וישרה, הסירה את המטפחת ואמרה: “אבל זה יפה, זה יפה, לעקלך.” ביידיש אמרה.
בארכיונה של אסתר מצוייה תמונתה בלבוש פועלת חקלאית, והשיער מכוסה כולו במטפחת. כאשר שאלתי אותה, אמרה שזו תמונה מהתקופה שלפני הליכתה לדגניה, כאשר היתה מושפעת ממשה כרמי, וחלמה לייסד מושבה בגליל בשם “ירדניה”. אבל ישנה גם תמונה של אסתר כבת 20, גזוזת־שיער, כניראה בשובה מדגניה לפתח־תקוה בשלהי קיץ 1914. לנה מרגלית, שעבדה כסוכנת־בית אצל יהודה ראב בשנות ה־30, לאחר מות אשתו לאה, שמעה סיפור על המטפחת שקנה ברוך לאסתר ביפו כדי שחנה שיינברגר, סבתה של אסתר מצד אימה, שהיתה אז בביקור במושבה, לא תיראה את נכדתה שבה הביתה גלוחת־ראש!
ברוך אחיה הוא כבן 27, גבר תקיף וסמכותי, עקשן, יפה־תואר ובעל קסם אישי רב, נשוי ואב לשתי בנות קטנות, שמחה ומרים. ברוך הוא בן איכרים שורשי, צבר גאה, בן ראשון שנולד בפתח־תקוה, מעורה בארץ, בחקלאות ובסביבה הערבית, ובהשקפת־עולמו הוא רחוק מאוד מהסוציאליזם של צעירי העלייה השנייה, חבריה של אסתר. אסתר, שנולדה אחריו, אף היא עקשנית לא קטנה, אישיות חזקה ומרדנית, ונמצאת כל ימיה, מילדותה, בקונפליקט עימו.
לפי גירסה ששמעתי במשפחה, פגישתו עם אסתר לא היתה ביפו אלא הוא נסע להביא אותה ישירות מדגניה, או מטבריה. בשיחה עימי טענה אסתר שאינה זוכרת כי ברוך הגיע כל־כך רחוק כדי להחזירה, או כי נסע עימה בספינה, והיא זוכרת אותו רק פוגש אותה ביפו. אבל ייתכן שהיה לאסתר עניין להצניע או להשכיח את האופן הנמרץ ואולי גם המעליב (“אחי אמר שיבוא וימשוך אותי משם בצמותיי!”) – שבו החזיר אותה ברוך לפתח־תקוה.
*
בשובה הביתה חוזרת אסתר לכתוב בפנקסה משנת 1913, ואולם הפעם לא בעיפרון אלא בעט, ובדיו שנותר שחור:
מנחם אב תרע“ד, פ”ת: כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים מן המרחקים הם אינם כחולים כל עיקר נפשי כחולה לרגעים – – – עכשיו גם היא איננה כחולה כל־כך, אני צריכה לחיות על פי פרוגרמה מסויימה – כלומר אני אחיה כך – מה שאני צריכה זה ענין לחוד, העבודה תשקוט את תסיסת הלב ואת הצימאון הבלתי פוסק, הרדיפה, תיישנהו תעייפהו – אני רוצה ירק!
חסל – לחדול מהיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים –
אני את האושר אם יזדמן לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא זאת לעולם לא יישנה!
ובסיום הפנקס מופיע שוב קטע על אברהם, ואולם קשה לדעת אם נכתב לפני כשנה, בטרם נסעה הגלילה, או עכשיו, לאחר שובה ולאחר אותה התנסות של הביקור בצפת, שעליו יש לנו רק את עדותה של מירונה, מפי אימה. כותבת אסתר:
מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – “תשימי ידך על ליבי” – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל־כך, דפק ליבך כל־כך הלב –
*
דגניה השפיעה רבות על אסתר ראב, הליכתה אליה עוררה שערוריה בפתח־תקוה, אבל אסתר עצמה לא הותירה שום רושם בתולדות דגניה. נסיונה של בת־האיכרים להתערות בקבוצה לא נעשה לחלק מן המיתוס של אנשי העלייה השנייה, והיא אינה נזכרת בו.
במשך השנים, ובייחוד בעשורים האחרונים לחייה, שמרה אסתר על קשר לא־רצוף עם ותיקי דגניה וגם נאחזה בידידותה עימם כמעין משענת לתקופה קשה לה מבחינה נפשית. ב־15.11.1963 כתבה אסתר לרבקה גובר:
"הוזמנתי לאזכרה של משה ברסקי לדגניה א' למלאת חמישים שנה לנופלו – היה לי ערב מלא חוויות, פגשתי באנשים שלא ראיתי אותם עשרות שנים – "
זמן לא רב לאחר מכן, כניראה בפברואר 1964, כאשר היא במעבר לכפר־יחזקאל, כותבת אסתר למרים ברץ: "מרים יקרה, יש לי בקשה, אני רוצה לכתוב משהו על דגניה א' של הימים ההם בם שהיתי בה וגם עבדתי בה במקצת – – – וזאת עליי לעשות דווקא באביב – על מנת לזכור אגדת־הנוף הזה עם גבעת־הקראק והכינרת והאנשים כמובן – והאטמוספירה וכל הראשוניות הזאת. האם אפשר לארח אותי לחודש ימים – כמובן שאני משלמת עבור שהות זו – מזון ודיור – ככל שתטילו, אשמח אם תעני לי מיד – "
את מרים ברץ (1889–1970), ממייסדות דגניה, מכירה אסתר כמובן מתקופתה בדגניה. אין לדעת אם אכן בילתה שם חודש, ספק גם אם המכתב אכן נשלח. ואולם בעזבונה מצוייה הרשימה ללא סיום: “בדגניה”, אשר נכתבה בשנות ה60־ לערך, וייתכן שאליה היא מתכוונת במכתבה.
אסתר ביקרה ככל כניראה פעמים אחדות בדגניה, אולי כאשר נסעה להבראה בטבריה. בקיץ 1971, כאשר ראובן שהם רושם מפיה את תולדות חייה, היא אומרת, בין השאר: “אני אוהבת ילדים מאוד, וזה חסר לי שאין לי ילדים. הייתי יכולה להיות אם לעשרה ילדים. אני מבקרת בדגניה ורואה את כל החברות שלי מן הימים ההם עם משפחות ענפות, הן צריכות להיות מאושרות והן אינן. אינני מבינה מדוע.”
במכתב לשמעון קושניר, מה־21.1.1974, היא מעלה זכרונות: “אני מחכה לאביב בכדי לעלות לקברו של הרצפלד, הן זהו ‘הקראק’ שעליו קטפתי פרחים כאשר עבדתי בדגניה.”
ואכן, בליל הפסח של שנת תשל"ד היא מתארחת לסדר בדגניה א', וכניראה זו הפעם האחרונה שהיא מבקרת בקבוצה שאליה ברחה שישים שנה קודם־לכן; במכתב לראובן שהם, כניראה מאותו אביב, כאשר כבר גרה בבית־האבות “נוה הורים” בקריית טבעון, היא שבה ונזכרת בעזיבתה את דגניה:
החלטתי שחלק גדול מכוחי הרוחני מתבזבז על חיי החברה הדחוסה, ללא אווירה פרטית, חוסר הפרטיות בחיים אלה (קיבוץ, מוסד) הם אסון לפרטים אינדיבידואליים – כל־כך הרבה בזבוז וטפל – לי קשה מאוד – יש כאן יחסים לא טובים בין האנשים, יחסים בלתי סבילים – והאווירה “טעונה” על פי רוב. לא לחינם לא נשארתי בדגניה א' בשעתי.
3. אביב 1915, בפרדס אביה, הארבה. 🔗
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה מתחיל הפרדס של יהודה ראב לשאת פרי. תיבות השאמוטי – תפוח־הזהב המשובח יליד יפו – נשלחות באוניות לאירופה, ומבססות סוף־סוף את מצב האיכרים. הפרדס נמצא צפונית לתוואי שבו עתידה להיסלל מסילת־הברזל מראס־אל־עין למושבה, וקצת מזרחית למקום שתיבנה בו תחנת־הרכבת. ארגזי הפרי לייצוא נושאים את ה“מרקה”, המותג – “פרדס ראאב”.
פתח־תקוה נעשית למושבת הפרדסים הגדולה בארץ – הן בדונמים הנטועים הדרים והן במספר התושבים הגרים בה – איכרים, פועלים ובעלי מקצועות שונים. אך לא זמן רב ניתן ליהנות מן הרווחה. לאחר שפורצת המלחמה העולמית באוגוסט 1914 – נסתמות דרכי היצוא ותפוחי־הזהב נרקבים על העצים. מכיוון שאת מרבית הפלחה נטשו, אין המושבה יכולה עתה לספק את צורכי עצמה בחיטה ובשעורה, ולקנותם – נעשה קשה יותר ויותר; הארבה פושט בארץ, ואחריו באות שנות מחסור, רעב ורדיפות מצד התורכים.
אסתר בת עשרים. משלהי הקיץ 1914 ועד לאביב 1915 היא שוהה בבית־אביה ברחוב ביל“ו במושבה. “אני חוזרת לבית הוריי,” רושם מפיה ראובן שהם, בפברואר 1972, על תקופת המלחמה העולמית, “מחסור גדול תוקף את היישוב. אני ספרנית בערב – וביום אני עובדת במשק – בבית – שותלת ירקות להספקת הבית – לשה ואופה לחם למשפחה ובביתנו גיסתי ושתי בנותיה – אחי הבכור ברוך מועבר לקו – אצל התורכים, מסתתר בלבנון – כי עבד בחוות אהרנסון והתורכים מחפשים אותו אם כי לא השתתף בפועל ב’ניל”י'. דגניה שומרת לי חיבה מיוחדת ומדי פעם אני מקבלת שק חיטה במתנה, חבילת־בדים לשמלות מחברתי סוניה בלוך יהא זכרה ברוך.”
על פי סיפוריה “ימים ירוקים” ו“זכרונות על תקופת ניל”י" ניתן לשחזר את התקופה הראשונה לחזרתה למושבה, מספטמבר 1914 לערך, עוד בטרם נחת הארבה. היא נחלית במאלאריה ובטיפוס, אבל לדבריה, מרגישה עצמה מצויין – שקועה בטולסטוי, בדוסטוייבסקי ובשקספיר בתרגום גרמני, קוראת הרבה ספרים גרמניים, ואסרמן, ברוד, גיתה, שילר והיינה. כל ספר שנמצא הוא מאורע בלתי רגיל בימים ההם. ובעקבות הקריאה – משהו כאילו מנענע את שורשיה ומטלטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דומה למעין חריש מאוורר והיא מרגישה בזרם צמיחה בלתי־משוער ומסתחררת במקצת. הולכים יחפים, בסנדלים תימניים בחורף, ביום ובלילה, מנורת־שמן עם פתילה מהבהבת, לילות־חורף נפלאים של קריאה ובליעה בצימאון – של ספר לכל שני לילות – אימה צועקת מן החדר השני:
“השעה שתיים אחר חצות. כבי את הנר כי הוא צורב את גרוני בריחו!”
אסתר מכבה, מחכה עד הירדמה של האם, ומדליקה אותו שוב.
אין עבודה, הממשלה התורכית לוחצת, אוספת עובדים ל“שוכרה”, עבודת־הכפייה, מחרימה בהמות ועגלות – הכל שייך לה, והיא מאומה אין לה – עוקרת שיירי יערות בשרון ובעמק, מסיקה קטרים בעצים, סוללת דרכים בכוחות האוכלוסיה, בבהמותיה, ובכספים שהיא סוחטת ממנה.
את אווירת הימים האלה מעלה אסתר בסיפור “ימים ירוקים”. המלחמה סוגרת כטבעת על היישוב היהודי הקטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי־שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. היישוב יודע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד, וגם למעשה, בחיי יום־יום, יודעים זאת כולם. מוסקים זיתים, כובשים אותם ומכינים שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי־עץ מחוץ־לארץ. מגדלים עגבניות־ענק עסיסיות, וראשי בצלים מתגוללים ערימות־ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והם מתייבשים בחמה. אנשי הגליל מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור־הנפש של המושבה. את אלה צריך להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העצים יש לשמור.
ויום אחד עומד אביה של אסתר ומחליט: “לומדים? די ללמוד בכלל!” – והוא מוציא מבית־הספר את שני אחיה הצעירים של אסתר – אלעזר ובנימין, נערים ארוכים ורזים, ובפניהם הצהבהבים־שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.
והשמחה גדולה. אסתר מצטרפת אליהם כדבר מובן מאליו. האב מביא שלושה מעדרים גדולים, מראה כיצד פותחים בור סביב העץ. הנערים נאבקים במעדרים הכבדים, ואסתר מביטה עליהם וחושבת: "מוקדם מדיי – " וליבה מתכווץ.
גם האם מתנגדת: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "
אבל האב באחת: “איני רוצה במלומדים.”
וכך נהפכים השלושה בזמן קצר, תחת ידי האב, לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של “חובבות”.
החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט־לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח־ההכרח יצר אותו. כל חברה אחרת, לבד מצינורות־המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – אין להם, כי בערב הם נופלים ונירדמים מיד. כל היום הם מתבשמים משרף־ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד, והם נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים…
האב מוסיף לקרוא ב“ברלינר טאגבלאט” על נצחונות “הגרמנים שלנו”, אך המלחמה מתחילה להתקרב לשערי הארץ. בני משפחת ראב הם נתינים אוסטרו־הונגריים. הקיסרות האוסטרית היא בת־בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמה העולמית הראשונה, ויהודה ראב, שספג הרבה מן התרבות הגרמנית, חש לויאליות כלפי קיסרות האוסטרו־הונגרית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, לכן הוא גם עתיד לאסור על בנו ברוך לקחת חלק בפעולות הריגול של קבוצת אהרונסון בעתלית. הוא רואה בכך כפיות־תודה.
צרור האוכל שהאם מכינה לקחתו לפרדס הולך וקטן, הולך ומצטמק – ובכל זאת מכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות־המים שותלים הנערים שיחי עגבניות ופילפל, שגדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, והם תולשים עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ־העקרב גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שמתערב עם הלחם שהם אוכלים, והלחם טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.
*
בפברואר 1915, חורף תרע"ה, ניראים במושבה נחילי הארבה הראשונים כשהם עולים מן הדרום, ותוך שלושה שבועות מכסה הארבה את עין הארץ. כל האוזניים מתמלאות רחש כבד ההולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה וחשכה יורדת על הארץ. אין־ספור חגבים כהים, פרושי־כנפיים, מרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.
נחילי הארבה נוחתים גלים־גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.
“ארבה! הארבה! הארבה בא!” רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. “אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!”
אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים לוקחים פחים בידיהם ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.
ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני־משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף־רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים. על העצים מלבינים כבר ענפים מעורטלים מקליפתם, אך זאת רק ראשית הצרה. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה.
התורכים מוציאים פקודה שכל תושב חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה. גם זה לשווא. ברוך, אחיה של אסתר, עובד בשירותו של האגרונום אהרון אהרונסון, אשר המפקד העליון של הצבא התורכי, הגנראל ג’מאל פחה, ממנה אותו כמפקח כללי על המלחמה בארבה בארץ־ישראל ובסוריה. בגמר המשימה הזו עתיד אהרונסון למנות את ברוך ראב למנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות שהקים בעתלית.
החרדה מקיפה את הכל. האיכרים בכל המושבות נחלצים למלחמה בארבה, אך הדבר הוא למעלה מיכולתם. מכת הארבה מותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם.
גם על פרדסו של יהודה ראב עובר הארבה ומחריבו, ובסיפורה “ואתא שונרא” מתארת אסתר את פרדס אביה וסביבתו אחר הארבה:
הפרדס החל זה עתה להתאושש, אחר שהארבה כירסמו עד לעצמותיו; הוא היה כולו גזום – נישארו רק הגזעים, ומזלגות הענפים העיקריים, ואלה נשקפו מבעד למסך של עלים דשנים, בהירים; פירות קטנים, ירוקים, בשיעור אגוזים, ניראו על הענפים. השורות היו כעת מעורטלות ונמשכות ישרות וירוקות על פני השטח החום – יורדות בקילוח דק מן הגבעה הרכה המתחמקת, הנגמרת בסופה בגיא צר.
מעבר לגיא החלה האדמה שוב להתרומם לאיטה ולתפוח עד היותה לגבעה רמה ומקומרת. אך בעוד שאדמת הפרדס היתה כהה וכבדה במקצת, היתה אדמת הגבעה שממולו קלה, צהבהבה, אדמה והלכה פה ושם, התלמים היו כאן ישרים ונמשכו מזרחה, ושורות של עצי־פרי הוריקו על פני הקרקע המתגוון מצהוב לאדום ונשקף מתחת לירק כלבינה שרופה.
כאן היו שתולות שורות־שורות עצי־שקד מיוחסים, שקראו להם “פרינצס”. השקדים היו גדולים ומתוקים ומלאי חלב לבן, וקליפותיהם רכות ומתמעכות כאבק בין האצבעות, והאצבעות כבר מחזיקות בגרעין העסיסי.
ומישמשים קטנים וקשים היו כאן, וריחם ריח־שושנים. ושזיפים גדולים וורודים, שלא ידענו עדיין לקרוא להם בשמות לועזיים מצלצלים. אבל שזיף אחד בלבד היה ממלא את הפה עסיס צונן ומתוק.
הגיא בין הפרדס והכרם נהפך במשך הזמן לוואדי – כל החי והצומח שברחו מפני המעדר והמחרשה, נמלטו לוואדי. זה היה כעין עורק שהוביל את החי וצמח־הבר עד לביצה הרחוקה, שהיתה עוד אדמת־בראשית עוטה סבך ואגמימים רבים.
בחורף עבר כאן זרם מים חזק שהיה חושף לפעמים את שורשי־העצים בשורות הסמוכות לו, סוחף אדמה, מתפתל בין פרדסים וכרמים עד הגיעו לוואדי אבו־ליג’ה, שאף הוא מתפתל וזורם עד לנפילתו לתוך הירקון; כך היה בחורף. אך בקיץ, היתה קרקעית הוואדי מכוסה חול לבן ומשיי; בשתי גדות הוואדי גדלו צמחים, שהזרם היה מביא ממרחקים ושהיו זרים בסביבת חול זו: אלה נאחזו, הצטופפו, והיכו שורשים לתוך שכבות עמוקות יותר – ובמרוצת הימים נוצר כאן מעין “ג’ונגל” קטן – באמצע החלקות החרושות והמטופלות; מפתיע היה לראות כאן קנה־סוף דק, מיוחד, וחילפות־ענק, אשר היוו מעין קיר טבעי מצד אחד של הגדה, כשבראשיהן מכסיפים זנבות פרחיהן, שהרוח מושך אותם לצד אחד.
יום אחד צץ כאן נבט של תות־השיח, התפשט והלך, התעבה וכיסה את עצמו בתותים שחורים.
וכשהופיע שיח־הימבוט, נסתיימה התמונה כמעט: הוא הפיץ ריח ביצה חריף ומרדים, והיתה האילוזיה שלימה: נחל. נחל חול בהיר ורך ומלטף את הרגליים היחפות, כמו במים.
כאן שררה דממה גדולה, כבקצה־העולם. שום קול לא חדר עד כאן. לא קריאות הפועלים בשעת עזיבת העבודה, ולא קולות הזירוז של העגלונים החורשים, רק הנשימות הרחוקות והקצובות של המנועים ומשאבות־המים היו מתרפרפות המומות וחלשות.
לוואדי היו חיים עצמיים וקולות עצמיים, רחוקים ממעשי־אנוש. הסוף היה מאווש ברחש של מים זורמים, והחילפות היו שורקות שריקות דקות, כמיתרי “מי” בעבור עליהם הרוח; הצבים היו מצייצים ציוצי־אהבה חלושים כשהם מתדפקים על שיריונותיהם בצליל מתכתי כהה; לטאות שמנות־צהבהבות היו נמלטות בתנועה בשרית כבדה לתוך הסבך; חוחיות היו תולות את קיניהן השזורים כשקיקים מוארכים בדומה לזנבות החילפה, אך משאתה מכניס את האצבע לתוך “זנב־חילפה” כזה, הריהו מלא גופיפים זעירים וחמים; גורי־קיפוד היו נמים כאן ביום ובלילה לאור־ירח. ודאי היו עורכים הילולה גדולה; נחשים היו משאירים בין הקוצים את כותנות ה“ניילון” שלהם, שאורכן היה מעביר צמרמורת בגבנו. אבל לא רק כותנות־נחשים היינו מביאים כשלל הביתה – צבים זעירים, דומים לצעצועי־צלולואיד, ואף גורי־שפנים, נמים בעיניים פקוחות כשביטנם הצחורה הפוכה למעלה ונושמת… גור כזה מתפתל כחוט־פלדה בידיים, שורט, וצווח, ולבסוף נלכד.
4. ב“קומונה” בנס־ציונה עם אברהם איכר וכיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלה. 🔗
בעיצומם של הימים הקשים שלאחר מתקפת הארבה מקימה אסתר קומונה בנס־ציונה. בראיון עם אסתר הגר היא מספרת:
גם לאחר עוזבי את דגניה לא נטש אותי רעיון הקיבוץ. שלושה חברים ואני הקמנו קיבוץ ליד נס־ציונה. היו אז ימים קשים. תקופת הארבה הגדול. הארבה כירסם הכל, אפילו את התריסים. הכל היה אפור. היה רעב. אכלנו לחם עוני, חומוס. כולנו יצאנו לעבוד. אני עבדתי בגיזום עצים במזמרה. מאז אני מומחית בעבודה זו.
ולראובן שהם היא מספרת:
בתקופה זו אני מתחברת לעוד שלושה בחורים שהאחד ביניהם הוא ידידי ואנו הולכים לנס־ציונה ומייסדים קבוצה. בתוך “פרדס הברון” עומדת בקתה – ואנחנו משפצים אותה וחיים בה חיי קומונה – אני מבשלת מכבסת וגם עובדת בחוץ – בזמירת־ענפים יבשים לאחר הארבה אשר כירסם את הארץ –
ימים יפים היו אלה – הייתי מלאה אמונה ותום – והייתי מלכה לשלושת גברים צעירים ונאים: “ממני ראו וכן עשו”. הייתי רגילה להיות אוטריטה לאחים שלי הצעירים ממני – וכן הייתי גם כאן בתוספת האידאל והסוציאליזם המתגשם בחיי יום יום – כשאני מביטה אחורנית אני חושבת שזו היתה נקודת־שיא בחיי הרוחניים.
היה גם פיוט בפרדס הישן שהיתה בו באר ערבית ישנה – ואני הייתי שואבת מים ממנה – בדלי קשור בחבל – ופעם כמעט ונפלתי לתוך הבאר – כשסיפרתי בערב את הדבר לחבריי עמדו דמעות בעיניהם –
המלחמה גרמה להתבגרותי המזורזת בכל הכיוונים רק לא בתור אישה, להפתעתי, – עתה כשאני חושבת על הימים ההם – רק בזה חסר היה לי ביטחון וכושר החלטה – וכאן אולי הליקוי של הפרדת המינים שאבי הקפיד עליו כל־כך, ושהכניס בי פחד גדול – כמוני היו אז רבות מבנות העלייה השנייה, אבל לא מבנות הארץ אשר היו מתחתנות בנות שמונה עשרה, אולי יש השלכה לדבר זה עד היום על חיי…
וכך, בקיץ 1915, לאחר שהמצב בבית נעשה קשה, ולדבריה – כל פה נוסף להאכלה הפך למעמסה – הולכת אסתר בת ה־21 יחד עם אברהם איכר ופועל בשם ברניצקי לעבוד ב“פרדס הברון” בנס־ציונה, והפעם ללא התנגדות ההורים. הם שוהים שם כל הקיץ ואוכלים במיטבח הפועלים עד שאפס האוכל. הבחורים מביאים עימם דורה, ואסתר מביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה הם ניזונים. הם עובדים בפרדסים. איתם יחד עובד וגם שומר מרדכי אלדד (גולדפרב), שהיה ידידו של הסופר לואידור, ולימים פקיד בכיר במשרד־הביטחון. אלדד, הצעיר מאסתר בשנתיים לערך, עלה ארצה מביאליסטוק ב־1912, וכבר הספיק להיות מוסמך לרבנות. הוא נישאר בידידות, אם כי לא קרובה, עם אסתר. באביב 1952 התגורר תקופת זמן בדירתה ברחוב דבורה הנביאה (כיום רחוב שניאור) בתל־אביב, כאשר אסתר נסעה לצרפת.
אברהם איכר (קאופמן) נולד בפלך פודוליה שברוסיה, וב־1914 עלה לארץ ללמוד בגימנסיה הרצליה. כאשר פרצה המלחמה העולמית, והקשר עם בית־ההורים ברוסיה ניתק, נאלץ, כרבים מהגימנזיסטים, להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה כפועל חקלאי ולאחר־מכן כשומר ברחובות, בראשון־לציון, בקרית־ענבים, בחולדה, בבאר־יעקב ובפתח־תקוה. בן כמה היה איכר באותם הימים? על־פי תדהר הוא היה בן חמש־עשרה בעלייתו, אך קשה לתאר שאסתר בת העשרים תצא לנס־ציונה עם נער בן שש־עשרה. ואכן, בתו אבה אורג מסרה לי תאריך לידה מוקדם יותר, וגם סיפרה שאסתר חיזרה מאוד אחר אביה.
תקופת הקומונה הונצחה על־ידי אסתר בסיפורה “בקתה בפרדס” שנכתב ב־1932 לערך אבל נדפס לראשונה רק כעבור שבע־עשרה שנה. הביקתה עומדת בפרדס ישן, סבוך ועזוב־למחצה, והיא מחסן מימי ה“ברון”, אחד הבניינים הטיפוסיים שבנו פקידיו: קירותיו בנויים אבני־חול ספוגיות ועליהם גג רעפים אדומים היורד בכובד על הבניין שקירותיו קשורים מוטות־ברזל בפנים המתקשרים מבחוץ בארבעת פינותיו על־ידי פסים שצורת S לאטינית להם.
מאיר, אולי בן־דמותו של אברהם איכר, הוא עמוד־התווך של החבורה: רחב־כתפיים ומצחו מצח־רבנים גדל־סדן ורב־בליטות, הוא מהלך כמלח וכל דריכה מדריכת רגליו יש לה משמעות וטעם, כל תנועה שלו קצובה ומודגשת ורק עיניו עיני־ילד זהובות. לעומתו יענק’לה הקטן מפזז, עגול וגוץ עם עיניים בולטות כלשהו. מכרכר לכל תנועה מתנועותיו של מאיר וחוזר עליה בדיוק. יש מן ההשלמה בין השניים, כאילו הם תלויים זה בזה ומהווים יחד חטיבה אחת מיוחדת.
השלישית היא אסתר, המכנה עצמה בסיפור בשם יעל, אך משנה את איפיוניה. היא קטנה, שמנמונת עם רעמת שיער ערמוני שמתחתיו נשקפות עיניים אפורות ותמהות. בהחלט תיאור שאינו הולם את רזונה ואת עיניה הירוקות.
כותבת אסתר:
במבט ראשון קשה היה להבחין מה מאחד את השלושה. שונים היו זה מזה בתכלית, אך בני דור אחד היו, צעירים היו והגורל אינה להם שבדורם קמה ונישאה באוויר אותה דת אשר קולה היה כקול אלוהים מהלך על פני מים רבים, מעין סימפוניה אדירה מכה גלים ושובה לבבות וחיים צעירים בכל אשר תגיע, והשלושה נתערבלו בה כל אחד מפינתו: שני הנערים מן העיירה שבגלות, והנערה ממושבתה בארץ. לא היה הבדל ביניהם ביחס לדת זו. היה זה צו שנחתם בבשרם וברוחם. חזק היה הגל אשר הציף אותם, ושלא בידיעתם ושלא ברצונם נחפנו יחדיו כגרעינים זרועים ברוח בידי אחד גדול נצחי. [וכוונתה כאן כמובן ל“דת העבודה” של א"ד גורדון].
יעל היתה מתרפקת על סיפורי הראשונים, כמהה בכל נפשה למנה אחת של “ראשית” בחייה. והנה עלה גל של שוחרי־ראשית, באו בחולצות־תלמידים, נטולי־כל – והיא הצטרפה אליהם באופן טבעי ופשוט, בשמלת־הבד הלבנה וברגליה היחפות והשמנמנות הלכה איתם.
מקרוב לא היו הדברים פשוטים כל־עיקר. רעב כבד ירד על הארץ. הצבא התורכי שדד את הכל. מחבל ועד שק ועד חורשות האלונים אשר היו דובבים על פאר בן אלפי שנים. רק מוץ השאיר אחריו, כי את הגרעינים היו אנשי־הצבא בולעים בלהיטות, כמו שהם, ללא טחינה וללא אפייה, כאילו היו אלה ענבים. והנה הוכתה הארץ עוד מכה אחת: ארבה כבד ירד עליה וכירסם בה כל ירק. שטחים־שטחים השתרעו הפרדסים המכורסמים ומעין אפרורית צהובה השתפכה לתוך הנוף במקום ירקו העליז. עצבות גדולה עלתה מפרדסים אלה, מחכים היו להרבה ידיים שישחררון מן המוות הרובץ עליהם ומעכב צמיחתם.
בתחילה היו זרות וקור נושבים מן הקירות העבים של הביקתה. השלושה היו מתהלכים בחדרים־המחסנים שחלונות קטנים מסורגים קרועים להם לתוך סבך הפרדס. משהו הילך אימים עליהם. ובלילה הראשון, כשסידרה יעל את שמיכתה על הקרשים, נצבט בה הלב. החדר היה ריק. על ארגז בפינה עמד פרימוס ועל ידו שקית קמח ושני בקבוקי־שמן.
הקירות היו עבים מאוד והיו לוחצים על השלושה בכובדם. אך לאט־לאט התחממו כאילו בהבל־פיהם, בקולותיהם – וקילוחי חייהם של השלושה כאילו חדרו לתוך האבנים הישנות וחיממו אותן. חוטים נעלמים החלו מתרקמים ביניהם ובין קירות אלה. ויום אחד, מבלי שידעו כיצד היה הדבר, היה המחסן הישן מאהיל על חייהם, והיה לבית שחוזרים אליו שמחים למצוא אותו במקומו.
היתה זו קונכייה מלאה חיים ועסק רב, אור היה מנצנץ בחלונות הקטנים ורומז על השלושה עד למרחוק. במושבה החלו מדברים בהם, ובמיטבח הפועלים החלו מתלקטים סביבם, והחיים דבקו בהם שיכבה אחר שיכבה, כאשר תדבק אדמה בגרעין זרעים. החלו מבקרים אצלם, תחילה בהיסוס ואחר־כך ברצון, ובסוף – בהרגשת חווייה. החדרים נתמלאו חיים צעירים ואלה שלחו קרניים החוצה אל המושבה, אל ה“מיטבח” ואל הדרכים המובילות לעבודה.
בבוקר היה מאיר נוגע קלות בשכמם והם היו קמים ויוצאים לעבודה. היה זה החלק היפה ביותר של יומם הארוך והמפרך. הלב קל והרגל מהדהדת בכביש. הראש נישא בשמש וברוח ושלושתם צועדים על בהונות רגליהם כשהסל מיטלטל על הזרוע ובסל פת קצובה ומעט זיתים.
הענפים הלחים מטל־הלילה היו מתמתחים בלתי־שבירים כמטילי־גומי שהתקלקלו בשמש. המזמרה היתה ישנה ולעסה את הענפים בקושי. אך בגבור החום נתייבשו הענפים ונעשו שבירים יותר. יעל היתה שוברת אותם על להב המזמרה בתנועה זריזה אחת, וכך היו נקצצים־למחצה ונשברים־למחצה. זה הגביר את קצב עבודתה והיא היתה הולכת ומשתכרת מקצב זה. הידיים קופצות, המזמרה טורפת, ולפניה ענפים־ענפים־ענפים. הכל יבש וחורק ועליה עוד לשחרר עצים רבים, כאילו עליה בלבד הוטל לשחררם מן המעמסה המתה. ברגע זה היתה מתפללת שיהיה לה עוד זוג ידיים. רק חמישה־עשר עצים עשתה אבל נקיים הם וכאילו מסורקים. כעת עליהם להתאמץ ולהצמיח ליבלוב חדש.
בצהריים ישבו בצוותא בצל הדחוס של עץ־התות. ריח עצי־ההדר שדבק בהם התערב עם ריח עורם החרוך בשמש. ידיהם היו שרוטות בענפים וקוצים, ואצבעותיהם היו נתונות בתחבושות מלוכלכות. עיניה עברו מן האחד לשני ופתאום נתברר לה שכאן מקומה, שאלה הם אחיה, אלה השרוטים והמיוזעים אחיה הם במובן ידוע יותר מן האחים אשר עזבה בבית אביה.
עם ערב סרה לחלקה שעציה כבר נגזמו והושקו. בולשת היתה בין הענפים – עלים זעירים החלו מבצבצים וניצתם הרכה מרטיטה ברוח הערב.
מיטבח־הפועלים היה מלא מפה־אל־פה. ישבו על אדני החלונות, על הרצפה, כשהגב נשען בקיר, על ספסלים כבדים וישנים, ראשים מראשים שונים: תימנים שחומים מקורזלי־פיאות; ראשים זהובי־בלורית, מצחים מקומרים ומצחים צרים זרועי שיער שחור שמתחתם מציצות עיני תגרים ערומים, וראשים של יהודיות כשרות מן העיירה שבאו לפתור כאן במיטבח זה את פתרון עמן.
ליעל נידמה היה שמשהו עתיק־יומין עד למאוד מרחף כאן באוויר, משהו מעורב מפרקי ישעיהו, משירי רבי יהודה הלוי ומלחש שפתי סבתא שלה בשעת “שמונה־עשרה”, מעין ערפל־הזייה הטבוע בדמה; ועל כל זה צף כתמיד אותו זקן שבחלום, שני לוחות־הברית בידיו ומראשו השב יוצאות שתי קרני־אור. היה זה מראה שחציו חלום וחציו זכרון רחוק. מצב־רוח מעין זה היה תוקף אותה ב“ימים הנוראים”, עת החזנים היו מתחילים לייבב מעמקי איזה עצב נעלם. ועל כל זה היה מצב־רוח זר לה וביקשה לנער אותו מעליה, אך לשווא.
“חברים!” – היה זה יהושע שפתח בתולדות העם, סקר תקופות, גישר גשרים, וליעל נידמה היה שעל הבימה עומד גילגולו של אותו זקן עם הלוחות. ומבלי משים ונגד רצונה נאספה תחת כנפיו ונצטנפה צנפה את עם הציבור הזה.
העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה. האיכרים, כלתה הפרוטה מכיסם ולא יכלו להעסיק את הפועלים. יש שהיו יוצאים בעצמם לעבודת הגיזום, ויש שהיו מזניחים את הפרדס לגמרי. בחדרה של יעל עמדו בקבוקי שמן אחדים ושקית אפונה, אבל היתה זאת הרזרבה האחרונה.
פני מאיר היו קודרים – בלילה היה גונח ומהתפך על משכבו. תוך נים־ולא־נים היה עולה נוף ילדותו – הנהר השקט, גנים כבדי־פרי ואווזות רועות באחו, הנה אימו מטגנת גלדי־שומן.
הוא היה רעב במקצת, וגם חש במציאותה של יעל מעבר למחיצה. זה חודשים שהם גרים תחת קורת גג אחד – ועדיין לא נתרחש כל נס. לוטפת היתה לפעמים את שערותיו או נושקת לו קלות על מצחו – וזה הכל. אין הוא מבין אותה – והן הוא הביאה הנה וזה שנים שהם נפגשים, שחיכה לזאת. והנה זו מתהלכת כבתוך חלום, כאחת כוהנת שכל הסובבים אותה סוגדים לה.
ימי העבודה כלו ופחתו, וראשית כל עבור הבחורות, ויעל נישארה בבית. היתה כובסת את חולצות הבחורים ואת מכנסי העבודה הכבדים.
בלילה היתה חריקת קרשי המיטה מעוררת את יעל. במצחו הרבני של מאיר נחרש קמט ראשון – אך הוא הוסיף להניע כתפיו הרחבות כמלח החותר בתוך סערה. ילדות רבה היתה נשקפת מעיניו הצהבהבות, וכשתקפו עליו ההרהורים, היה קם, רוקע ברגליו בקרקע ויוצא במחול. איש לא יכל לעמוד בפניו בשעת מחול. אחד־אחד נסחפו איתו בהתלהבותו, והשירים החסידיים השתפכו על פני הפרדס העזוב.
*
ואולם אברהם איכר – לימים מן המתגייסים הראשונים לגדוד העברי, ודמות מרכזית בתחום הביטחון במשך עשרות שנים – מככב ככל הניראה בעוד פרשה בחיי אסתר, שמתרחשת לאחר שובה מנס־ציונה למושבה, פרשה הקשורה אולי באותם “אחים אשר עזבה בבית אביה”, אבל דומה שאסתר אינה יודעת וגם אינה עתידה לגלות, כל ימיה, את סודה האפל של אותה פרשה.
“פעם אחת, זה היה בימי מלחמת־העולם הראשונה,” מספרת אסתר למשה דור, “המושבה סידרה אז שמירה של בני־האיכרים, כי בקיץ היו באים בידואים מאל־עריש, ומקימים סוכות, ועובדים בכרמי המושבה וגם מזנבים. ובכן, הלכתי לראות את פריחת השקדים בליל ירח, עם אברהם איכר – שהיה אחרי כן מראשי ההגנה – ובמקום שהתחילו הכרמים צמחו לפתע שלושה בידואים ונטפלו אליי. אברהם חיבקני כדי שלא יפגעו בי והם היכו אותו מכות־רצח בראשו. אני הייתי לבושה פלרינה, כמנהג הימים ההם, נחלצתי מתוכה, ורצתי – אל המושבה להזעיק עזרה, והוא בא אחריי, כי הם עזבוהו כשברחתי. ראשו היה פתוח… והפלרינה נישארה אצלם.”
ל־ש. שפרה היא מספרת: “אני שונאת את המלחמה באופן יסודי מאוד, אבל זה הכרח כל־כך גדול, שאני מכירה בו. כשהייתי ילדה היה הפעמון מצלצל וזה היה האות להתנפלות של ערבים. ידעתי שאבי יהיה שם ושכניי יהיו שם. הצלצול הזה של הפעמון רודף אותי עד היום. ערב אחד יצאתי עם חבר לראות את הפריחה לאור הירח, והתנפלו עלינו ערבים. חברי הגן עליי מפניהם בגופו, ואני זוכרת איך שמעתי את הלמות חבטות המקל היורדות עליו. ידעתי לרוץ נפלא. אילו היה זה היום ודאי יכולתי להיות אסתר שחמורוב; התחריתי עם הבנים בריצה. זה היה תענוג לרוץ כאילו איזה מכשיר מכאני, הנמצא בתוכי, מוביל אותי. באותו ערב הפקתי תועלת ממהירות הריצה שלי; נשאתי את רגליי הארוכות ורצתי להזעיק עזרה. כשראו הערבים שהצלחתי להימלט, ברחו. חברי הלך לקראתי, וראשו חבול וזב דם. ה’ראזעוויה' (העזתים) היו מעמידים סוכות של ענפי אוקליפטוס בחצרות. למחרת יצאו ה’גדעונים' והרסו את כל הסוכות.”
באותו קיץ 1973 שבו היא נפגשת עם ש. שפרה, מעלה אסתר על הכתב את הפרשה בסיפור “כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי”. זמן ההתרחשות המתואר בסיפור הוא בין שבט לאדר, בעונת הפריחה של עצי השקד. השנה היא כניראה 1916. אסתר מתארת את תשוקתה “לראות את כרמי־השקדים הפורחים לאור־הירח,” וכיצד היא נפגשת בלילה עם הידיד שלה, פועל העובד ביום בטורייה ואולי גם משמש כשומר – ומקום המפגש “ליד הבריכה שעל יד שטרייט”, הנמצאת עד היום בגן ברחוב רוטשילד פינת חיים כהן.
כותבת אסתר:
אנו צועדים והנה שטח כרמי־השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים־ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.
“יודעת את? זה הכל יפה, נפלא,” אומר ידידי, “אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל־העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה.”
ואנו מתיישבים על תל־העפר התחוח, הוא בטוז’ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד־צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.
ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור־הראש, ששתת דם.
העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ“שומר”. לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור־ירח זולף הביתה.
עד כאן סיפורה של אסתר, ואולם שמועה עקשנית הילכה בפתח־תקוה, והיא חלק מפולקלור המושבה, ואני שמעתי אותה מפיו של יואל סימקין – ולפיה לילה אחד יצאה אסתר לטייל בכרמים עם ידידה אברהם איכר, ואולם שלושת אחיה, שהתנגדו לכך שאחותם תצא לבלות עם “פועל”, עם פרולטאר! – התחפשו לערבים, ארבו לזוג – התנפלו על אברהם איכר והיכוהו מכות נמרצות! – והם כניראה “שלושה הברושים השחורים” שבסיפור.
לאחר שנים, במכתב לשמעון קושניר (13.5.1963), מזכירה אסתר את אברהם איכר וכותבת: "אברהמ’לה, שאתה מיטיב לציירו, היה מבאי־ביתנו, וכולנו חיבבנו את הבחור התוסס, המלא־חן – "
5. אחיה הבכור מצד אביה, מנחם־שלמה, מת במגיפה בירושלים ומשאיר שישה יתומים. 🔗
בראשית 1916 נחלה בירושלים מנחם־שלמה ראב, בנו בכורו של יהודה ראב שנולד לו מנישואיו הראשונים ל“סית הודעס מן אל טחונה” – הלא היא הדסה הרשלר, כפי שסופר בפרקיו הראשונים של הספר.
מנחם־שלמה, שגדל בבית אימו בירושלים, נשא לימים אישה והוליד חמישה בנים ובת אחת. בנו הסופר יצחק ראב מספר ברומאן “עלה ברוח” על אביו שהיה ההיפך מאביו יהודה, המשכיל, התוסס והפראי במקצת, שמרד בכוללים ובקנאי העיר ויצא למרחב, להיות במייסדי פתח־תקוה. משהו מדמו של אביו דבק גם בבן מנחם אבל סופו שנעשה תלמיד־חכם ומגיד־שיעור מעולה וגם גבאי ישיבה בירושלים, כפי שיועד על־ידי אימו. יחד עם זאת הביא אותו יושרו למאבקים קשים בבני חוגו.
מנחם־שלמה היה מבוגר מאסתר ב־16 שנים ודומה שמעולם לא התראה עם אחותו היחידה פנים־אל־פנים. ליהודה ראב לא היו יחסים קרובים עם משפחת בנו הבכור מאשתו הראשונה. הרב הצעיר המטופל באישה ובשבעה ילדים בירושלים, מזה – ואחותו המרדנית המצטרפת לצעירי העלייה השנייה בדגניה, מזה – הם שני עולמות שונים בתכלית.
על התדהמה שאחזה במנחם־שלמה בהיוודע לו דבר הליכתה של אחותו הצעירה לדגניה מספר קרוב־משפחתו אברהם זוסמן כהן, יליד ירושלים, בספרו “במעגל שמונים”. סבתו של א"ז כהן מצד אימו היא חנה פרלקוורט, אחותם של יהודה, משה־שמואל וטובה, שעלתה ארצה יחד עימם ועם אביהם לאזאר ב־1875. כהן התייתם מאביו בגיל צעיר. בהגיע מועד הכנת הדרשה לבר־מצווה, הוא נעזר בבן־הדוד של אימו, ברב מנחם־שלמה ראב, ראש ישיבת “מאה שערים”, בנו־בכורו של יהודה ראב:
הרב אהב מאוד לטייל בירושלים, ובטיילו להר־הצופים הוא מבקש שאצטרף אליו. הוא מאזין לדבריי ובוחן ומתקן. שנינו עולים אל ההר, ואני מהרהר: אין טובה מעלייה זו כהכנה לעלייה לתורה בבית־הכנסת ביום בר־המצווה.
באחד מערבי השבת, מספר א"ז כהן, בעוד אימו אסתר־ביילקה מכינה את הפתילות והשמן בפמוטים, פורשת את המפה הלבנה על השולחן, והילדים לובשים את בגדיהם הנקיים והמגוהצים, נכנסים לבית בסערה אחי־אימו יצחק פרלקוורט, ובן־דודם הרב מנחם־שלמה ראב.
“קרה אסון במשפחה!” אומר הדוד יצחק.
“אסון נורא,” ממשיך אחריו מנחם־שלמה, “איך אגלה לאבא, איך אעמוד לפניו ואומר: ‘יהודה ראב, בתך אסתר יצאה לתרבות רעה, עזבה את פתח־תקוה ועברה לקיבוץ דגניה!’”
“אסתר ראב, אחותו של ראש ישיבה, איך היא מתקשרת עם המופקרים האלה בדגניה?” – נסער הדוד יצחק [פרלקוורט].
שניהם מכירים היטב את אסתר ועקשנותה, מספר א"ז כהן, ויודעים שהחלטתה היא סוף־פסוק. מתוך ייאוש פוסק מנחם־שלמה: “אני מקווה שזה המקרה האחרון במשפחה,” ובקולו ניכר, שאין הוא מאמין בכך.
(ואכן, בנו־בכורו, שמעון בן עזר, עתיד להיות ממייסדי המושב בלפוריה, וצעיר־בניו יונה בן עזר – ממייסדי קיבוץ חניתה, ושניהם חיים על אדמתם כל ימיהם).
“חכה עד צאת השבת,” מייעצת האם, אסתר־ביילקה, לבן־דודה, “וצא אל אביך לומר לו.”
למען האמת, יש בזכרונותיו של א"ז כהן כמה אי־דיוקים, שהרי על הליכת בתו אסתר מפתח־תקוה לדגניה, בוודאי שאין יהודה ראב זקוק לשמוע מבנו היושב בירושלים.
אצל בניו של מנחם־שלמה נשתמר מכתב ששלחה אליו משפחתו בפתח־תקוה בד' תמוז תרע"ה, קיץ 1915, לאחר ביקור שעשה במושבה. המכתב פותח בשורות קצרות של יהודה התוהה “למה לא כתבת לנו עד היום?” ודורש בשלומו ובשלום אשתו הכבודה והילדים – “כל אחד ואחד,” ונחתם בשלוש דרישות שלום של בנימין, אלעזר ושל לאה, אשת אביו. במרכז המכתב, מיד אחרי דברי האב הקצרים, עומדים דבריה של אסתר:
אחא יקירא!
האצטדק לפניך על זה שלא עניתי לך על מכתביך? – לא – יש את נפשי עכשיו לעבור על זה בשתיקה ולפטפט קצת – על עניינים אחרים לגמרי – כן, בלב שלם אומר לך שחבל היה לי מאוד שלא מצאתיך כבר בבית, אתה השארת מעין חמימות בביתינו וזה מושך אותי מאוד להכירך ולראותך מקרוב – איני יודעת מפני מה, אולי מפני זה שאני בכלל במצב רוח של רכרוכית עכשיו – אחא כה מעטים המקומות שאתה מוצא שם חמימות הלב, קר בחלל העולם אחא! דומה לי שאילו היינו נפגשים לא היינו יכולים להשתוות בדעותינו, זה בלי שום ספק, אבל בתור אחים דומה לי שהיינו יכולים להיות קרובים. עד כמה שיכולה אני להודיעך ממני – אני עוד לא לגמרי בריאה. ז“א שמחלתי עוד לא עברה אבל יש תקוה שאתרפא סוף סוף. לע”ע אני עוסקת בעבודת הבית בכביסה לישה וכו'. חוץ מזה אני קוראת עכשיו הסתוריה כללית, תקופה זו שאנו חיים בה מעוררת איזה רצון לדעת עוד יותר מה היה מלפניך – מתעורר איזה חוש הסתורי באדם. הייתי רוצה ברגע זה לכתוב לך, לאמר לך יותר ממה שאני אומרת אבל צריך בשביל זה שתכירני יותר, מה שאי אפשר בשום אופן לעשות בכתב, אולי יבוא יום ונתראה ואולי גם תביניני במידה ידועה. בכ"א דומה לי שרצון יש לך להכירני, וזה כבר הרבה.
אני עודני מדוכאה קצת מן החורבן שמצאתי פה אבל עלה בידי להתגבר ולהכניס מעט רוח חיים בבית. הם כבר נרגעו קצת. צריך לדעת לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים –
שלום אחא – אני לוחצת את ידך
שלך אסתר. כתוב אם יש רצון מלפניך
חרף הזרות, וההפרש הגדול בדעות ובאמונות, כותבת אסתר לאחיה מנחם־שלמה מכתב מאוד עדין ולבבי, “אחא יקירא!” – ללא שמץ של התרסה. מדבריה מתברר שכבר שלח אליה כמה וכמה מכתבים, כניראה כדי להשפיע על אורחות־חייה. לא ברור מה פירוש “לדרוך באומץ גם על הקברים הכי יקרים.” באותה תקופה אמנם לא מתרחש מקרה מוות במשפחתו של יהודה אבל א"ז כהן מתאר בספרו את מותו החטוף של הנער דוד בן משה־שמואל ראב, אחיינו של יהודה, ובן־דודם של אסתר ושל מנחם־שלמה, שיצא יום אחד לקטיף ומילא בזריזות את קיבתו בסברס עד להתפקע, ובשובו הביתה חש ברע, ולא עברו ימים רבים והוא נפטר.
בראשית 1916 נחלה, כאמור, מנחם־שלמה. במכתב ששלח למשפחתו בפתח־תקוה ב־ו' ניסן תרע"ב הוא מספר על כך:
זה איזה שבועות שלא כתבתי לכם. קיויתי לביאת מר אבא, ואחרי אשר עבר איזה זמן, כניראה שהחלטתם לבל יבוא, וכן שלחתי לכם את דברי כי גם דעתי כן הוא, כי מה תועלת יהי' –
אם כי הודעתי לכם מצבי ע“י הדוד משה שמואל מ”מ אודיעכם עתה כי הזדמנות יש לי לשלוח מכתב. בכלל הוטב מצבי ממה שהייתי בבית־החולים והמיחושים הצדדיים אשר הד“ר וואלאך בנה ע”ז הלכו להם, את הכפתור אשר הי' לי בהמעי אשר מפני זה הי' חפצי לעשות נתוח נמס כלה זה כשני שבועות וכן דחיקת הלב וכאב הראש הלכו אך המעי נשארה חולה ולפעמים סובל אני יסורים גדולים שאי אפשר לתארם, אבל הרופא תקותו כי אתרפא, הייתי גם בבית גרוזנדאף הוא השיב לי החלטתו כי הוצרך נתוח, אבל נתוח שוואלאך חפץ לעשות אין שום תועלת, כי אם נתוח גדול, ונתוח כזה אין בכוחתי לסובלם. ולכן אמר שאמתין עוד חודש ימים. גם הוא נותן תקוה שיוכל היות כי לא אצטרך לנתוח, גם אין שום אחריות אם אמתין עוד, שאלתיהו אם ח"ו חשש לקרעהס, וצחק ממני מי הגיד לך זאת אין חשש לזה וכן השיבו לי שאר הרופאים ששאלתים.
אחרי כל אלה אם לא הי' עתה ימי הפסח הייתי נוסע לבעירוט, ואם חלילה לא יוטב עד אחר הפסח החלטתי לנסוע אחר החג, כי סוף סוף כל הרופאים ששאלתי את פיהם השיבו שאינם יודעים בבירור מה מחלתי, ד' יעזרני שלא אצטרך לזה,
הייתי צריך להאריך יותר אבל אין לי כח, ב"ב דורשים בשלום כל אחד מכם באהבה
וגם אני בנכם ואחיכם
מנחם שלמה
כחודש לאחר כתיבת המכתב הזה מת מנחם־שלמה. בספרו “עלה ברוח” מתאר יצחק את ימיו האחרונים של אביו:
גוף־לא גוף זה, שכבר הותש באוהלה של תורה, בעסקי ציבור ובדאבון לב על חבריו ההולכים ומתים בזה אחר זה מרעב וממחלות – כרע גם הוא, ומחלה הכריעתו והוא נפל למשכב. שוב לא נשאוהו רגליו לבית־הכנסת “אליהו הנביא”, ואל ספריו הרבים, שהיו חביבים עליו מכל בתי־כנסיות ובתי־מדרשות אשר בירושלים, ואשר בהם חיתה נפשו העייפה; מיום ליום נחלש והלך עד שלא היה בכוחו לילך גם לבית־מדרש סמוך לביתו, לתפילה בציבור. ביתו ומיטתו היו לו לבית־מדרשו, והתפלל ביחידות ולמד תורה מתוך שכיבה במיטת־חוליו.
לילה אחד גברו מכאוביו ויסוריו מאוד. ביום הקודם קראה אימו של ר' מנחם [היא הדסה] אל מיטתו שלושה רופאים גדולים, את דוקטור ואלאך, דוקטור מאזה, ודוקטור קריטשבסקי, שהבהילו אותו מן הצבא, והוא בא במדי הצבא שלו. שלושתם עמדו שעה ארוכה על יד מיטתו ודיברו ביניהם צרפתית. ר' מנחם אומנם לא ידע את השפה, אך אוזניו היו כרויות, כל שעת הביקור והשיחה בין הרופאים, לכל הגה היוצא מפיהם; תוך כדי הקשבה, קלט מלה אחת שזיהה אותה כשם מחלתו. נשא עיניו אליהם ואמר להם:
“אם זוהי מחלתי, שמא אלך לביירות לנתח את האבר החולה שבי?”
הפסיקו שיחתם, נקוטה נפשם ונתכרכמו פניהם על שיחתם בפני חולה, ואמרו לו:
“אחר חג הפסח נשלח את כבודו לביירות.”
ובלילה, כשגברו ועצמו מכאוביו, הקפיצוהו ייסוריו מעל מיטתו, והחל רץ וגופו כפוף כקנה, מסביב לשולחן, והיה רץ ונאנח, רץ ומשווע:
“ייסורי־מוות! ייסוריי־מוות!”
מיהרה האם והזעיקה את ר' משה יולוס, “רופא” השכונה באיסור, והוא ישב על ידו שעה ארוכה ונאנח איתו ולא היה בידו להקל על החולה אלא במעט סמי־הרדמה שהחזיק אצלו בהסתר, מפני הרשות, ויסף לישב על ידו עד שר' מנחם נרדם, והלך.
וכשנרדם ר' מנחם אחרי שעות רבות של ייסורים, ראה עצמו בחלומו שהוא נפטר מן העולם, והוא שכוב על ריצפת ביתו ונרות דולקים למראשותיו, ואשתו וילדיו ואימו מקוננים עליו ומבכים את מותו.
מנחם שלמה, שנולד בירושלים ב־1878, נקבר בהר הזיתים בי“ב אייר תרע”ו, והוא בן שלושים ושמונה. צעיר־בניו, יונה, היה כבן שנה במות עליו אביו. זמן לא רב אחרי מנחם־שלמה מתה במגיפה גם קונה אשתו. ששת ילדיהם נותרים יתומים בסימטאות העיר הרעבה, בחסות סבתם הדסה, שמגדלת אותם במסירות כשם שגידלה את אביהם. והימים, ימי המלחמה העולמית הנוראה בירושלים, שאותם מיטיב לתאר הסופר א. ראובני ברומאן “שמות”: הארץ מנותקת, התושבים מופקרים לרעב, למחלות, למחסור, לעבודות־כפייה, להגליות ולהתעמרות בצו השלטון הצבאי התורכי; בנות־טובים יהודיות יוצאות לזנות כדי להציל את חייהן ואת חיי בני משפחותיהן.
6. אבשלום פיינברג מנגן למענה את “מחול האש” בכינור בעתלית. 🔗
בסיפורה “בפרדס”, שנדפס באמצע שנות ה־30, מתואר גורלו הקשה של הפרדס בשנת 1916, גורל שמטיל צל על הבית כולו. הפרדסן הזקן ר' דוד הוא במידה מסויימת בן־דמות אביה של אסתר, יהודה, שטרם מלאו לו אז חמישים, אך ניראה שיש גם לא מעט מן הדימיון בעלילת הסיפור:
המנוע נשף וחירחר שלא־כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח־פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – “לא רצה ללכת.” זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי־אבן, פחמי־עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון־אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.
גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי־המשפחה! יום־יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון־הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת־דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן־זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.
המנוע היה מוליך גם את ברגי־הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר “מיאן ללכת” היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי־התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: “שוב, אינו הולך!” – לחם־הדורה ודייסת־הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא “אינו הולך”. – צילו של זה “שאינו הולך” היה פרוש על הבית ימים ושבועות.
יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה“דיזל”, ובמעמד שני הבנים־הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית־הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו־בר, אגמי־מים ועדרי־תואים.
על שובה הביתה, לאחר השהות בפרדס בנס־ציונה, מספרת אסתר:
אנחנו עניים מאוד, מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ־לארץ. אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד בעתלית, בתחנת־הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל“הבראה”. אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם־חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.
איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר־האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.
הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.
על אותה תקופה בחייה שואלת אותה ש. שפרה: “האם נקטת עמדה במאבק שבין אנשי ניל”י לבין היישוב?" ואסתר משיבה:
הייתי בת שבע־עשרה, חייתי כולי באידאלים שלי. ראיתי רק פירורים מן התנועה הזאת. הם חלפו לידי בלי שהייתי מעורבת ממש. שרה אהרונסון היתה ידידה של אחי הבכור [ברוך]. אני זוכרת שביקרה בביתנו וניראתה לי קצת באנאלית; לא התרשמתי במיוחד, אבל היא הבחינה בי והסתכלה בי במבט חודר.
פעם הוזמנתי לתחנת־הנסיונות בעתלית, שוב כמובן ביוזמתו של אחי [ברוך] ושהיתי שם שבוע. כתבתי לאחי: “איני יודעת איך נפלתי לחבורה הבורגנית הזאת, והרי אנחנו בניגוד גדול. אינני רוצה להישאר פה.”
בעתלית פגשתי באבשלום פיינברג. לעומת אנשי דגניה הוא ניראה לי חצוף, פוזיור גדול, בעל זקן ותספורת של היפי, בדיוק כמו עכשיו. הוא היה יפהפה. אני זוכרת שערב אחד ניגן למעני בכינור את “מחול האש” של דה־פאליה. הוא שלח לי שירים כתובים צרפתית, שלא הרשימו אותי במיוחד.
בימים ההם סבלתי מן הקדחת. כתבתי מעתלית לחברתי סוניה [בלוך] בדגניה, והיא הציעה שנבלה חופשה בחיפה בצוותא. היא הבטיחה להביא פרודוקטים מן הקיבוץ, עדשים ובורגול ואפילו בד לשמלה. שכרנו חדר על גג, אצל ערבי.
ערב קיץ אחד, בשעה שמונה בערך, אני שומעת צעדים על המדרגות ומופיע אבשלום.
“מה אתן עושות שם למעלה?” הוא שואל.
ואנחנו מספרות על רחצה בים, על טיולים. אינני יודעת איך נודע לו, כי אנחנו יושבות בחיפה. מכל מקום, כשנתברר לו שכל המעשה תמים ואין קונספיראציה, הלך לדרכו.
על אבשלום פיינברג מספרת אסתר לנעמי גוטקינד (גולן):
אבשלום היה יפהפה, כהה, פניו מהוקצעות, שערו גולש. הוא היה מרגיש טוב מאוד בימינו. ניראה ממש כמו ביטניק. אבל ביטניק מהודר, עם עניבה רחבה ופרטנזיות של משורר. אני זוכרת איך זרק את שערו לאחור בתנועה גאה, היה יהיר, ניגן להפליא בכינור, דיבר בסרקזם. היה מקריא לי את שיריו בצרפתית ובעברית. זכרונות דגניה והרעיונות החדשים שקלטתי שם היו טריים בתוכי, והבורגני החלקלק הזה לא מצא חן בעיניי. הוא הסתובב בטל – לא ידעתי שעסק בסתר בריגול. פעם שלחתי מכתב מעתלית לחברה בזכרון, והמכתב הגיע אליה פתוח. התפלאתי למה פתחו אותו – בכל זאת לא ניחשתי מה מתרקם סביבי.
התייחסותה הביקורתית של אסתר לאנשי ניל“י אינה בגלל פעילותם החשאית, שעדיין אינה ידועה לה – אלא מפני הווייתם הזרה לה. פתח־תקוה האיכרית, ה”גלותית“־משהו, שונה באופייה תכלית שינוי מזכרון־יעקב ומראשון־לציון, הספוגות השפעה צרפתית של בתי־הספר ופקידות הברון. כבת־איכרים, שחונכה על כך שעבודת־הכפיים בחקלאות היא עיקר־העיקרים, קל לה יותר להזדהות עם חבריה בדגניה, אנשי העלייה השנייה, מאשר עם הדור הראשון, ה”בורגני", של בני־האיכרים מסוגם של בני משפחת אהרונסון ושל אבשלום פיינברג; זאת למרות שאביו ישראל (לוליק) פיינברג היה ידיד־בנפש של אביה.
“במידה שהדבר נוגע לבניי ולנכדיי,” מסכם אביה יהודה את חייו בספרו “התלם הראשון”, בשבתו בפרדסו בקיץ 1930, שמונה־עשרה שנים לפני מותו, “מישאלתי היא שגם הם ימשיכו בחיים של עבודה מועילה. אין זה צו, אף לא צוואה. רק מישאלה היא; שהם יעסקו בחקלאות או בכל ענף אחר של יצירה מועילה. להווי ידוע להם כי תמיד שנאה נפשי את אלה העוסקים במקצועות פרזיטיים. היות האדם ישר, ממלא את חובת העבודה וההגנה במצפון נקי, חי חיים של יצירה ותועלת לאחרים כלעצמו, הרי כל תורתי על רגל אחת שהנני יכול להוריש להם, באם ירצו בכך, כמובן.”
על ה“אני מאמין” של חייו, שאותו הוא מגשים גם בחינוך ילדיו לעבודת־כפיים ולא ללימודים גבוהים – יכול לחתום כל חלוץ. החינוך האיכרי בביתו הוא בעל אופי “אנטי־בורגני” אם כי לגמרי לא סוציאליסטי. האידאל הוא, בין השאר – החריצות של האיכר הגרמני כפי שבאה לביטוי אצל שכניו וידידיו במושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה.
ביקורו של אבשלום פיינברג אצל אסתר וחברתה סוניה בחיפה, אם אינו נובע מסיבות רומנטיות, יש בו ודאי מידה של חשד. ברוך ראב משמש כמנהל העבודות החקלאיות בתחנת הנסיונות של אהרונסון בעתלית, ואף כי אינו חבר ברשת הריגול, הוא עוזר לה במידה מסויימת. האם אחותו הצעירה ו“המהפכנית” של ברוך עלולה להסגיר את סודות חברי הרשת לידי מתנגדיהם הנחרצים מן השמאל, אנשי “השומר” וחבריה בדגניה?
השהות של אסתר בחוות הנסיונות החקלאיים בעתלית, במחיצת אבשלום פיינברג, יכולה להתרחש רק בשלהי 1915 או במהלך שנת 1916, כי בינואר 1917 כבר יוצא אבשלום יחד עם יוסף לישאנסקי למסעו האחרון, שבו הוא עתיד להיהרג, ואילו אחיה ברוך ראב פורש מעבודתו בחווה בעתלית ומעזרתו לחברי ניל“י בערב פסח תרע”ז, אביב 1917, כי הוא שולל את אישיותו והנהגתו של יוסף לישאנסקי.
סיבה נוספת לפרישת ברוך היא שאביו יהודה אוסר עליו את פעילות הריגול וזאת מטעמים של לויאליות לאוסטרים. אסתר זוכרת כיצד בילדותה, בלילות שבת, לאחר הארוחה, היו בני־המשפחה שרים בעמידה את ההימנון האוסטרי. כאשר בערב פסח 1917 חל הגירוש של יהודי יפו ותל־אביב, ורבים מהם מתיישבים זמנית בפתח־תקוה – מתמנה יהודה ראב לשמש מזכיר הוועד של הנתינים האוסטרים, שנוסד ביוזמת הקונסול האוסטרי הכללי קראוזה בירושלים – לשם חלוקת תמיכה כספית של הממשלה האוסטרית במהגרים היהודים בעלי הנתינות האוסטרו־הונגארית.
לאחר שאסתר בת ה־22 שבה לביתה מנס־ציונה ומעתלית, היא נעשית מורה לעברית ולצרפתית וספרנית בספריית ספיר, ובלבד שתרוויח לירות אחדות לחודש. היא מלמדת עברית את בנות קרול ואת הגברת מרים פסקל, אימה של לורט. יום אחד אומרת לה גברת פסקל:
“ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים.”
והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג’רסי ירוק חדש – ואסתר חושבת: “מהיכן לקחה את המעיל הזה?” – הלא אין להשיגו בחנויות בארץ המנותקת, בגלל המלחמה, והיא רומזת לכך שהיה ידוע כי משפחת פסקל מקבלת דברים מאבי המשפחה, השוהה בקאהיר, כניראה באמצעות רשת הריגול של ניל"י.
על משפחת פסקל מספרת אסתר לש. שפרה:
בני משפחת פסקל היו משיירי הבארון, שהלכו ו“נתעברו”. ביתם היה ארמון שאי־אפשר היה להיכנס בו; שם שמעתי לראשונה את בטהובן. כיוון שהיינו עניים רצו לעזור לי וביקשו שאתן שיעורים בעברית לגברת פסקל. במקום לשלם לי נתנה לי סוודר ירוק חדש. חשבתי בליבי: מניין לקחה אותו? סוודרים כאלה אי־אפשר היה לקנות, לא בפתח־תקוה ולא ביפו. הם קיבלו אותו ממצרים; ביישוב התהלך זמזום איום נגדם. בסוודר הזה הלכתי להיות מורה בבן־שמן, רק סוודר, בלי מעיל.
מאותו קיץ נשמר אצל אסתר פתק בצרפתית מלורט, שאותו תירגם למעני יהושע קנז, ואשר מעיד על הקירבה הרוחנית בין השתיים ועל כך שגם לורט “כותבת”, או לפחות מביעה את הלך־נפשה במילים:
יקירתי, אין לי לא [מילה לא ברורה], לא חרטה, לא עצב לא שמחה, אלא אדישות גדולה מאוד, אלא חולשה קיצונית, מצב עלוב, אני חולה. אתמול בערב, ביליתי כמה שעות בחצר, העצים הטילו על הארץ צללים רחבים ורוטטים, אור כחול שטף את הנוף, הערפל, כמו כדור שלג, ניראה כשוחה באין. רק שהצפצפה רטטה בגמה [קשת צלילים] מונוטונית. איזו דממה… הכל סביבי… של יד אחת לבנה… חברתך, לורט (18.6.1916).
ואולי מצויות השורות הללו לעיני אסתר ב־1925, כאשר היא מתארת בשירה “ללורת” את חברתה בעלת הנפש העמוקה והעצב האריסטוקראטי, שהיתה נתונה למצבי רוח והתקשתה ליצור קשרים בני־קיימא עם סביבתה: “כלהבה לבנה עלית מאופל הקרקע / כבדת־פליאה וגורל. / עד כי סלדה יד גבר נגע בך.”
*
אסתר מתיידדת עם פועלת בשם פנינה, בת עשרים, “בעלת מצח רחב ועיניים נפלאות”. פנינה זו, שאינני מצליח לגלות מי היא, מבקרת בביתה של אסתר ומוצאת חן בעיני אימה. כאשר מתחילות השמועות בדבר צירוף זרים למשפחות של נתינים אוסטרים, כמובן כדי להרחיב את החסות – מחליטה אסתר לצרף את פנינה למשפחתה. האב מסכים, אבל הדבר דורש את אישורו של המוכתר משה פנחסביץ, שלאחר זמן לא רב עתיד להינשא לחברת־ילדותה של אסתר – רבקה, בתו של אברהם שפירא.
השמועות עוברות מפה לפה במהירות הבזק, האוויר “טעון חשמל” והדברים שבעל־פה הם מעין “רמקולים” ציבוריים. אסתר אינה יודעת כיצד הגיעה השמועה או שבאמת כבר הוגשה רשימה לפנחסביץ ובה פנינה כבת־משפחתה – אבל שמועת־הנגד מפנחסביץ באה בזו הלשון – “שלא תעשה לי, אסתר ראב, קונצים עם הרוסים שלה!” – ורק לגבי שתי מילים אחרונות אלו אין אסתר יכולה לקבוע בדיוק אם היו: “הרוסים שלה” או “הפועלים שלה” – שהרי בפי האיכרים אחת היא המשמעות השלילית של שתיהן.
כאשר אסתר שומעת זאת היא נעשית שקטה מאוד – ניגשת לקולב שבמסדרון, שעליו תלויים מקלות של אביה, וביניהם שוט שחור קלוע מעור, קורבאטש, שמשמש לרכיבה על סוס, לוקחת את השוט ויוצאת מהבית – אימה מביטה בה ואינה אומרת דבר – ואסתר הולכת לרחוב חובבי־ציון, לכיוון ביתו של פנחסביץ, נכנסת למרפסת ופוגשת באימו של משה – היא עיוורת – אבל מיד מכירה את אסתר.
“מה רצונך?” היא שואלת.
“איפה משה?”
“הוא איננו.”
"אזיי אשב ואחכה לו – "
ואסתר מתיישבת על הספסל במרפסת.
האם מודדת אותה ופתאום מבחינה בקורבטש. “מה את רוצה?” היא מרימה קולה.
“להכות את בנך!” אומרת אסתר – על כך ועל כך –
“פישרקה! את תכי את בני את משה?”
“כן.”
האם מזעיקה כמה אנשים, אבל איש אינו מעז לגשת אל אסתר – פתאום היא רואה את הירש שמולביץ רץ אליה, וכל עוד רוחו בו ניגש ואומר לה: "אסתרק’ה, מה קרה? מה זאת אומרים עלייך? את רוצה להכות את משה – "
“כן.” היא אומרת, ומספרת לו את העניין.
הוא מחוויר ומתחיל להתחנן: "אסתרק’ה, לכי הביתה, אני מבקש אותך – "
"הוא היה ידיד המשפחה, חשוך בנים, אהב אותי כבת. – – – " בנקודה זו נקטעת הרשימה, שנכתבה בידי אסתר בשנות ה־60 לערך, ולא נסתיימה או שחלקה אבד. משה פנחסביץ פעל רבות ובאומץ אצל השלטון הצבאי התורכי – בתור מוכתר המושבה בימי המלחמה, אבל מכתיבתה של אסתר ברור שהיא מתארת מעשה שהיה, המחזק את דמותה כעומדת בצורה נחרצת לצד הפועלים נגד איכרי המושבה; אמנם היא זוכה כאן לגיבוי מלא מצד הוריה, אך יש לזכור שהיא כבר בת 22 לערך, לא נערה שהוריה יכולים לומר לה מה לעשות.
חיי היום־יום בבית, בשלהי המלחמה העולמית, מתוארים בסיפור “הפרדס” משנת 1934. מנוע הבאר בפרדס מוסב להפעלה בבנזין ומתחיל לעבוד, ואז:
העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום־יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי־זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ־לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי־המקום במטליקים־מיספר ערימות־ערימות מפרי העמל הכבד.
בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות־דורה וריבת־ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל־בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים.
המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו־הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.
ברשימה “נעמי מביאה מעיל”, לזכר חברתה־מנוער נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי שהיתה צעירה ממנו בחמש שנים, מעלה אסתר תמונה נוספת המתרחשת בשנת 1917:
היתה זאת השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, היינו רעבים למחצה, קרועים ובלואים. בקיץ לא היה ניכר הדבר כל־כך – היה לנו בד ערבי לבן טווי בארץ והוא מילא את כל מחסורנו – בסדינים, מגבות ואף שמלות־קיץ לבנות רקומות חוטים צבעוניים. היינו משקיעות את תאבוננו הצעיר בתחליף: להתלבש, להיות נאה.
אבל בחורף היתה הדלות עולה בכל כיעורה, בגדי הצמר שבלו במשך שלוש שנים היו מרופטים עד לזוועה וקשה היה לחדש משהו עשוי צמר, היות והצמר היה מובא מחוץ־לארץ. המלחמה נתנה אותותיה גם בנעליים; לא היה עור בארץ, והנעליים אזלו. נתחכמו אחינו התימנים, ותפרו לנו סנדלים מעור עיזים או כבשים מעובד עיבוד כלשהו – כשחלק מן השיער נישאר על העור; עמדו ותפרו סנדלים (סנדלים תנ"כיים קוראים אותם היום), אבל בעצם היו אלה סנדלים בידואיים בעלי מסורת ארוכה, מדורות – שהביאו איתם עולי תימן. הם נתפרו בשכלול מה, הסולייה היתה מעור; הם סיפקו את צרכינו לחודשי הקיץ, אולם אנו העברנו בהם שתי שנים של גשמי־זעף, – ולא הצטננו ולא אירע לנו כל רע.
לי ולאחי הצעיר ממני היתה פלרינה אחת בשותפות, – זה היה מעין מעטה מצמר עבה וחם בלי שרוולים, הניתן על הכתפיים ויורד עד הקרסוליים (קראו לה גם שכמיה) ומגן מפני גשם וקור. היינו יוצאים בערב לפי התור, פעם אני ופעם הוא; הדבר לא עורר כל התרגשות – צחקנו הרבה על סידור זה.
יום אחד עמדתי בחצר, לאחר ארוחת הבוקר, וכרגיל שיפשפתי סירי חלב גדולים (מצרך החלב היה המצרך היחיד שהיה בשפע); חצרנו נתברכה באדמת קורקר, שיפשפתי בו את הסירים ושטפתי אותם מתחת לברז שהיה בחצר (במיטבח לא היה ברז); קרסתי על האדמה ושיפשפתי והנה הופיעה נעמי. זה היה ביקור־הבוקר שלה, בערב היתה באה שנית.
“יודעת את,” אמרה, “יש אסיפה בקלוב הפועלים וברל כצנלסון ידבר.”
“ובכן נלך,” אמרתי, “תבואי בערב.”
בערב נקשרו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. לקחנו את הפלרינה שלי, פרשנו אותה כאוהל על ראשינו והלכנו שתינו לאסיפה.
למחרת, בשעה הקבועה, עמדה לידי נעמי.
“יודעת את מה היה אמש?” אמרתי, “אלעזר (אחי) היה לו ‘תור’ והוא יצא לשמירה בלי פלרינה וחזר כולו רטוב.”
היא הביטה בי רגע, עיניה נתמלאו דמעות, הסתובבה וברחה. קראתי לה והיא לא ענתה.
בערב לא ראיתיה. וגם לא למחרתו. כעבור יומיים באה. ושוב אני קורסת כרגיל על הסירים. על זרועה היה משהו בצבע חום בהיר, עם בטנה של משי נוצץ. הסתכלתי – היה זה מעיל מהודר שכמותו לא ראינו זה שנים.
“מה זה?” שאלתי.
“זה עבורך,” אמרה.
“אבל מניין לך?”
זה לא חשוב, לבשי, מהר, קומי!"
“השתגעת?”
“כן, השתגעתי – לבשי!” ודמעות עמדו בעיניה.
קמתי בלי אומר, ניגבתי ידיי בסינור ולבשתי את המעיל.
גמרתי בו את שנות המלחמה, וגם לאחריה עוד היה רב־רושם ורך להפליא…
נעמי ינובסקי היתה כבת עשר בהתייתמה מאימה, ואולי המעיל המהודר שהביאה לאסתר נותר בביתה מבגדי אימה המנוחה.
7. סוסו של יוסף לישאנסקי, עיסת הבצק, קפטן היל – ופתח־תקוה בשלהי המלחמה העולמית הראשונה. 🔗
את שנת 1917 עושה אסתר עם משפחתה בפתח־תקוה וגם רואה את הבריטים כובשים את המושבה בדצמבר של אותה שנה. ברשימה מ־1978 לערך היא מספרת:
בסוף המלחמה העולמית הראשונה היה היישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה־סוף, שנקראו “חזרנה”, שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – “גבעת השלושה”, הקיבוץ ליד פתח־תקוה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים כשהם צועקים מתוך הבית.
הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל־אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי־אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית־האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית־האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר־כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.
וברשימתה לזכר חברתה נעמי היא מספרת ביתר הרחבה על מתן המחסה למשפחת הוז:
הימים ימי גירוש תל־אביב, ימי מלחמת העולם הראשונה. המושבה הומה מפליטי תל־אביב, – כל חדר פנוי נתמלא, כל צריף, והסביבה רוחשת עריקים – “פראר”.
יום אחד מופיעה נעמי: “משפחת הוז נישארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!”
וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה“בייקא”, אשר בפרדסו של אחי. היה זה מיבנה אבנים מרווח, מכוסה גג רעפים, עם רצפת־פלאפונים ומתחתיו מרתף עם מיכסה בתוך הרצפה, אשר אפשר להרימו כדי לרדת למרתף השטוח במקצת. היה זה מעין בית־קירור טבעי בשביל פרי ההדר, במקרה שהמשלוח מתאחר לצאת. בימים ההם היתה זו המילה האחרונה של קידמה לגבי בית־אריזה מאוורר וקריר. הפרי לא נשלח לחו"ל בימי המלחמה, והבית עמד שומם בתוך הפרדס.
“אנו נבקש מאחי את ה’בייקא'!” (כך נקרא בית־האריזה באותם הימים).
ניגשנו אפוא לאחי, והוא מיד הסכים, אבל אנו לא הסתפקנו בזה; נעמי הלכה לביתה, להביא סמרטוטים שונים, ואני לקחתי שני דליים ויצאנו שתינו לפרדס, שהיה מרוחק למדי, וניגשנו מיד לעבודת הניקוי וה“ריהוט” של המיבנה. גילגלנו מחצלאות לפינה אחת, הוצאנו חלק מן הארגזים, מהם בנינו שולחן, כסאות, ספה אחת רחבה, שיפשפנו את זגוגיות החלונות בניירות העטיפה שהתגלגלו מסביב, שטפנו את הרצפה, ונעמי לא הסתפקה בזה – בפינה רחוקה בפרדס גילתה כד ערבי שחור מקווקו אדום, היא גם מצאה פריחת הדר על אחד העצים שפרח שלא בעיתו, מילאה את הכד מים, שמה בהם את הפרחים והעמידה את הכד על השולחן.
משפחת דב הוז התגוררה כל ימות הגירוש ב“בייקא”, ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה“בייקא” מקום מיפלט לכמה עריקים חשובים, כמו דב הוז וחבריו, “הקצינים התורכיים” האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה).
להשערתי מדובר בבית־האריזה בפרדס של אביה יהודה ולא של אחיה ברוך. מאחר שאסתר כתבה את הרשימה לחוברת שהוציא מושב כפר יחזקאל, שמייסדיו הם אנשי העלייה השנייה, רצתה אולי להעניק מעין רהביליטאציה לאחיה ברוך, שלדבריה לא סלחו לו אנשי העלייה השנייה על מה שניראה בעיניהם כיחסו השלילי לעבודה העברית.
*
בין הגולים שהגיעו מתל־אביב למושבה בניסן תרע“ז, 1917, נמצאים גם נחום גוטמן בן התשע־עשרה ומשפחתו. הוא מספר על כך בספריו “שביל קליפות התפוזים” ו”בין חולות וכחול־שמיים". אסתר, לדבריה, מתוודעת אז אליו לראשונה, והם יוצאים יחד לטייל בשדות אך “הייתי טיפשה ולא התנשקנו!”
למושבה מוגלית עם משפחתה גם ציונה תג’ר. ציונה, הצעירה מאסתר אך במעט, תהיה לימים חברתה הטובה, אך עתה דומה שעדיין אין קשר ביניהן.
*
תחילת שנת תרע“ח, אוקטובר 1917. הממשלה התורכית זונחת, כביכול, את ענייניה היגעים בחזית הדרום, שם מתקדמים הבריטים, ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים יהודים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון־יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל”י – כבר יצאו את הארץ, והתורכים אינם יודעים היכן הם.
החיילים התורכים מגיעים לזכרון־יעקב ב־1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים.
ב־9 באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גוססת ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה מבקשת לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני־משפחתה מידי החוקרים התורכיים.
באותו יום, ב־9 באוקטובר, ליד מפל “התנור” במטולה, נכשלים שני חברי “השומר”, שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.
ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון “השומר”, שלדעתה, כמו לדעת רוב הנהגת היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר עינויים קשים, להלשין על חבריו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ להתעללות השלטונות ביישוב העברי.
גם על מפקד משטרת יפו, המודיר ג’לאל־ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס מלשינים שמחזרים כביכול על הפתחים ובעצם תפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון ובייחוד לישאנסקי.
בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג’לאל־ביי לפתח־תקוה בראש משלחת עונשין וקובע את מקום מושבו במלון “הירקון”. לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום שירת כקצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו משמש עתה כמורה בבית־הספר הצבאי הגבוה בקושטא. למרות שתמונתו של אבשלום במדי קצין תורכי מתנוססת על הקיר, מתייחס ג’לאל־ביי לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.
המושבה שרויה במהומה כבדה. תושבי המקום, ועימם המהגרים מתל־אביב ויפו, מכינים להם בחצרות ובמרתפים מחבואים, ורבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין־גנים, ולמושבה הצעירה כפר־סבא. החיילים סורקים את המושבה ואת פרדסיה בהתמדה, הם לוכדים פרארים, מזייפי־דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא “גיבור היום”. בכל פינה מתלחשים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל־עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.
בבית־הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא, שמונה במקום משה פנחסביץ, עולה לבמה שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:
“על דעת ועד־המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון־יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר ‘התכשיט’ הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!”
בליל ה־17 באוקטובר 1917 עומדת אסתר בבית אביה שברחוב ביל"ו ולשה בגיגית עיסה יפה וגדולה של בצק.
זו לישת־חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לה את שהותה בקבוצתם, מבקרים אותה ומביאים לה במתנה שק חיטה. באותם ימים פעלה מעין “רכבת” של עגלות מהגליל ליהודה, שבה הובלו שקי חיטה ליישוב הרעב. אחראי לרכבת זו “ועד ההגירה” שבראשו עומד דיזנגוף, זאת מכיוון שרוב הגולים בפתח־תקוה הם אנשי תל־אביב.
עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: שני אחיה ישנים זה מכבר, והאב והאם בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי־לילה, משוחחים בלחש ומתכוננים לשינה. אסתר עומדת כפופה על ה“פייליקה” ולשה, והיום אגרופיה מרקדים ממש בתוך הבצק של קמח־החיטה הנהדר, לאחר שבמשך שבועות ארוכים לשה תערובת של סובין עם קמח־דורה הדומה לגבס.
היא לשה ומזמזמת לה משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, והיא מוחה אותה בשרווליה מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת. אסתר מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניה עומד אדם גבה־קומה, המחזיק סוס בריסנו. תחילה היא רואה אותם במטושטש, אבל לאט־לאט היא מזהה שהבחור היפה הוא מערבי, צייר ותלמיד “בצלאל”, אחד מאותם “פרארים” – עריקי הצבא התורכי – ששימשו במושבה כשומרי־לילה ובתמורה קיבלו מדי יום צלחת מרק ומנת־לחם.
“הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים,” הוא אומר, “האם שלכם הוא?”
האיש והסוס בחצי־החשיכה. בית יהודה ראב הוא הבית האחרון במושבה לצד מערב, בנוי על גבעה בתוך כרם זיתים. רחשים רחוקים נשמעים, קולות־לילה לא־סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה“פראר” בבתים, בצריפים ובבתי־האריזה בפרדסים – פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אסתר חוככת בדעתה מה לענות למראה האוכף המיוחד של הסוס.
"לא, הוא לא שלנו – " היא משיבה לבסוף ומחליטה לקרוא לאביה.
האב מעלה מעיל על בגד־הלילה ויוצא. “הביאי מנורה,” הוא אומר.
ואסתר מוציאה מן המיטבח את מנורת־הנפט ומאירה בה את הסוס. הוא אדום־כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות־העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. היא מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשה, ואביה מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:
“הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה.”
הסוס נלקח לוועד המושבה, ומשם למקום־סתר. לימים מתברר שזה היה סוסו של יוסף לישאנסקי.
“את לישאנסקי לא היכרתי אישית,” מספרת לימים אסתר לש. שפרה, “ראיתי רק תמונות שלו. יום אחד נמצאה סוסתו בחצר אבי. ידעתי שלישאנסקי הסתתר בעליית־הגג אצל משפחת פסקל. הם חיפשו בגדים ערביים כדי להבריח אותו, ובאו לבקש מאבא שיקנה למענם את הבגדים. אחר־כך נודע לי שהלבישו אותו בבגדי אישה ושתי בנות פסקל הובילו אותו לפרדס; הפועלים ראו אותו והוא ברח עד נבי־רובין ושם נתפס.”
ואכן, באותו לילה שעליו מספרת אסתר מתדפק לישאנסקי על חלון ביתה של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד, לא הרחק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.
אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. כזכור, זמן־מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ויצאה שמועה שאף הצליחו להשיג גזר־דין מוות עליו.
פסקל נמלט לקהיר ושוהה בה גם בימי המלחמה העולמית. הוא משמש כמתורגמן באוניית המלחמה הצרפתית “ז’אן ד’ארק”, שמעלה על סיפונה פליטים ארמניים מתורכיה; ולדברי בטי פסקל, כפי שסיפרה לעמית לוינסון, סיפורה של אונייה זו היה אחד ממקורות השראתו של פליני לסרטו “והספינה שטה”. בדצמבר 1916, כאשר מגיע אהרון אהרונסון למצרים, לקשור קשרים עם המפקדה הבריטית, הוא פוגש בפסקל ידידו־מנוער ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ מתנהל באמצעות ספינה בריטית שעוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך מגיע סיוע ליישוב העברי בלירות־זהב אנגליות, וכך שולח פסקל כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על־ידי תורכים, ערבים ויהודים – מגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית משפחה ידידותית זו.
שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. “אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי…” הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.
“כיצד נפצעת?”
“חברי ‘השומר’ הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה…”
אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד “בצלאל” שמשמש שומר ובן־לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.
“למה באת לפתח־תקוה?” שואלת מרים. “המושבה מלאה ז’נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!”
“לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר,” דבריו נאמרים מתוך טשטוש, ניראה שלא ישן זמן רב.
“מיד להעלים אותו,” פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור־השופכין.
השלושה חוזרים לטרקלין. “אנחנו מוכרחות לשלח אותו מהבית,” אומרת האם. “הוא מסכן את כולנו.”
“אם תגרשי אותו,” קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, “אלך גם אני איתו!”
“טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי.”
“נושיב אותו בעץ החרוב,” מציעה בטי. “הענפים למעלה סבוכים כל־כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו.”
“זה בלתי־אפשרי,” אומרת האם. “נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות.”
“רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים,” מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, “כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב’השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי.” והוא שב וצונח לתוך תרדמה.
“הוא צודק,” אומרת האם. “אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית־האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס.”
בטי פסקל, אחותה של לורט, מספרת אחר שנים רבות לעמית לוינסון: “הלבשנו את יוסף בבגדים של סבתי, הצייר אוראל איפר את פניו כאילו הוא אישה מבוגרת וכך, כשמטפחת לראשו, הובילו אותו אמא ולורט לפרדס. אמא הצטיידה ברעל, ושמה אותו בטבעות שעל אצבעות הידיים שלה ושל לורט, למקרה שיתפסו אותן התורכים. כך היתה רוכבת יום־יום על סוסה, ומביאה לו אוכל. אותי ואת אחותי הצעירה בלאנש החליטה אמא להרחיק מן הסכנה. היא שלחה אותנו לירושלים.”
הפגישה עם לישאנסקי הפצוע, שספק אם הכירה אותו היטב קודם־לכן, עתידה לדבוק בלורט לאחר מותה ולקבל מימד רומאנטי שלא היה ולא נברא אלא אולי בדמיון בני־משפחתה, או אחרים, החפצים להעלים את הסיבות האמיתיות להתאבדותה של לורט – שש שנים לאחר מכן, בג' תשרי תרפ"ד, 1923, ולכן מטפחים את האגדה של אהבתה הנכזבת ללישאנסקי.
בליל שישי, ה־19 באוקטובר, נכנס אוראל למחסן בית־האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי־אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.
“אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת,” טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.
“יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים…”
“לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות.”
ובחצות: “יוסף, קום, הגיעה השעה…”
“אוראל, תן לישון עוד עשר דקות.”
“קום, אתה צריך ללכת.”
“יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן.”
“אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי.”
לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.
“גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה־עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח.”
“לא. אני נשאר כאן,” אומר לישאנסקי. “אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים.”
שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי־ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח־תקוה מאחוריו.
עמנואל בן־עזר מספר כי בשנות ה־40 הרס הנגר שפירא מפתח־תקוה בייקה (בית־אריזה) בפרדס של פסקל ומצא רובה טמון בקיר, ועליו כתוב: “י.ל.”; אלעזר, אביו של עמנואל, ועימו פתח־תקוואים אחרים, אמרו שזה ודאי הרובה שהחביא לישאנסקי לפני שיצא לדרכו האחרונה.
לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר לחולות נבי־רובין, לא רחוק מראשון־לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק את אביו.
עד מהרה נאספת חבורה של בידואים ויוצאת למירדף אחרי לישאנסקי. הוא נוטש את הגמל ומנסה להימלט דרומה בחולות הטובעניים אל מסגד הקבר הנטוע על גבעה.
הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, מתברר להם מיד שאינו משלהם והם גם משערים מהי זהותו האמיתית; הם מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם־ביי. לישאנסקי נאסר ונשלח לדמשק ושם נידון לתלייה על חלקו בפעולות הריגול של ניל"י.
*
המושבה נמצאת בחזית, נכון יותר – החזית מגיעה למושבה. אסתר מתארת את הימים והלילות האלה – אור פתאומי מבהיר את האופק מדי פעם – פגזים רחוקים – של אנגלים או של תורכים? אין יודעים – החזית היא במרחק שמונה קילומטר – בבית שומעים התפוצצויות – ולפעמים האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים, שנמצאות במרחק־מה מבתי המושבה – אז מתעוררת התופת – שוטי־אש חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –
כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים בזרועותיהם, ורצים למרתף הקרוב –
המרתף מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, אחדים מעשנים ומדברים – הגברים עומדים בחוץ, על־פי־רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נופלים הפגזים – יש והם נופלים על הבתים, פוצעים וגם הורגים את יושביהם, אך הפחד אינו מפניהם, הפחד הוא מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, השודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם גדול כל־כך, שהם מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –
בספר זכרונותיו מביא אביה של אסתר, יהודה ראב, תיאור דומה. חפירות התורכים כל־כך קרובות, שלפעמים שומעים צעקות “אמאן־אמאן!” [אויה־אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות־הירייה. אנשי הצבא התורכי יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים הם מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שהם אוכלים מן היד לפה, בצק בלתי־אפוי, תפוחי־זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה מוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה החיילים כל־כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה הם נרתעים מיד. בייחוד מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים הם סופגים מכות מצעירי המושבה.
אסתר שבה ומזכירה פעמים אחדות, בעדויות ובסיפורים, את עבודת הלישה שהיא עושה בימי המלחמה. בסיפור “הכיכר השביעית”, שמתפרסם בשלהי שנות ה־60, היא מספרת את קורותיו של ליל חורף אחד, כחמישים שנה קודם־לכן, כשהמושבה טרם נכבשה בידי הבריטים.
בתיאוריה הירח נוסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו. כולם מדברים על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה עדיין רוחשת חיילים תורכים, לבושי־סחבות, קפואים ומזי־כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב מקדים לבוא – שנה רביעית למלחמה העולמית הראשונה.
הבגדים מרופטים, ואסתר וחבריה מהלכים בהם בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע להם כלל וכלל. הם פורחים כעצי־הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי־בגרות בלחייהם, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות. עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור בלתי פוסק של הצפרדעים – כמפלי־מים. הכל עומד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.
ריח־ההדרים נע הלוך־ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הולכים אחריה בכל אונם. הריאות נושמות עמוקות, הלב פועם בקצב, והנעורים ממלאים את הגוף כזמר אדיר רב־קולות.
אסתר מגיפה את תריס־המיטבח, לבל תשלוט עין רעה בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח־חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח־דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.
מתוך בולמוס ההכנות ללישה שוכחת אסתר לנעול את הדלת – את הבצק לשים ואת הלחם אוכלים כמעט בסתר – כה גדול הרעב מסביב.
היא מערבבת את קמח־הדורה בקמח־החיטה, שופכת לתוכם את השמרים והמלח, ומתחילה ללוש ולרכך לאט־לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר. לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רוגזת – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – היא ניגשת לברז ושוטפת את ידה האחת ומסדרת את התלתל המרדן. היא ממשיכה ללוש. נטפי־זיעה צצים במצחה, והיא מעבירה את שרוולה ומוחה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקת מחצית סוליית הסנדל שלה ומתבקעת לשניים, וכעת היא מרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא משתדלת להסיח דעתה מן הדבר, וממשיכה ללוש.
אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל־קסמים. ענף־הזית מתדפק חרישית על התריס. היא מגבירה את קצב הלישה, העיסה הולכת ותופחת מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות־לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות: יהודה, לאה, אסתר, אלעזר ובנימין – ועימם רבקה אשת ברוך ושתי בנותיה שמחה ומרים – כיכר־לחם לנפש בשבוע. לזה מתווסף מעט שמן־זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים אין – וגם החלב הפך לזכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהוסתרה בפרדס – ושחטו אותה.
אסתר לשה ובליל־הירהורים סב במוחה עם קצב־הלישה. לפתע עומד מישהו לידה מבלי שתשמע קול־צעדים. היא מזדקפת, ומידיה נושרות חתיכות־בצק אל תוך הגיגית – חייל תורכי עומד לידה ממש, ונושם ישר לתוך פניה. הוא יחף, לבוש חלקי־מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא מביטה בו – אך הוא אינו רואה אותה. עיניו שקועות בשקערוריות שחורות ודולקות באש ירוקה. הוא מביט רק אל הבצק, מושיט יד גדולה, פשוקת־אצבעות, תוקע אותה לתוך הבצק, תולש מלוא־הכף, ומתחיל לאכול בתאוות־פרא.
פניו מתלכלכים, והוא בולע ובולע כאילו זה מאכל־אלים, ועיניו מביטות נכחן נטולות־מבע.
אסתר עומדת מאובנת. הגה לא יוצא מפיה. החייל מסתובב כמין דחליל מיכני, ויוצא מבלי הבט בה.
בראשית דצמבר 1917, כבר נמצאת המושבה ממש בתוך המערכה בין הצבא התורכי בצפון לצבא הבריטי הבא מדרום, והד לכך בסיפור דימיוני־למחצה “חתונה”, שנדפס לראשונה ב־1934. הסיפור פותח גם הוא בלישת בצק – “לחם המחר”, בידי אסתר, המכנה עצמה בשם זיווה. מחול הפגזים מעל לראשים נישנה מדי ערב. הילדות הקטנות, אחיניותיה, נישאות חמות מן המיטה אל המרתף, הנמצא בבית השכנים, כניראה משפחת ברוך גולומב. כחתולה את גוריה היא חוטפת אותן תחת בית־השחי ונושאת אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפגזים הנובחים מסביב. נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, ילדים מנמנמים לאור נר. גברות ונשים פשוטות קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: תפוח־הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי־עמל ושיפור של שנים רבות, מוגש עתה לפרות, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מאין יבואו למושבה המוקפת? כל גרעין וכל גבעול־קש מבער הצבא החונה מסביב. דורה, מאכל־תרנגולות – מוגש לפי אדם. המאור – פתילת־שמן, פיח ועיניים דומעות. שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי ניתק הגליל מן המושבה. שני קילומטרים צפונה מכאן – התורכים, שני קילומטרים דרומה מכאן – האנגלים, ושני המחנות נלחמים, ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול־שטנים של פגזים.
הכרמים שלא נעבדו ולא ניזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות־ההגנה אוכלות כשחין את הגוף הירוק, מדי ערב נהפך השדה הקרוב למרחק סתום, לוטה צעיפי־מוות. כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האקליפטוסים. פגזים מרטשים את בטן הגבעות, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החיילים. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד־מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מותחות את תוף־השמע, האף ממשש את הריחות ונוהה אחריהם ככלב: אבק־שריפה, מוות, אדמה ספוגת־טל – כל אלה נעשים למין שיקוי־פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.
הגבעות הענוות נהפכות לחזית אדירה. צבאות מתקדמים, נהדפים אחור, תותחי־ענק חורשים בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה נעשית ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזי כלה יעשו בתושביה. יודעים התורכים, שאנשי המושבה קיבלו בחדווה את הפטרולים הראשונים של האנגלים, ואלה אכלו לחם משולחנם ונפרדו מהם בידידות.
וממשיכה אסתר ומספרת על גיבורתה:
כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא־מוצא – ולו תתפוצץ כשרפנל זה לאלפי רסיסים. לא “דבורה” ולא “יהודית” – זיווה הינה! אחות־ואם לגורים, לילדים הרעבים־למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול־שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה… בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה… יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם.
ב־1930 מתפרסם בספרה הראשון “קמשונים” וב“מאזניים” שירה של אסתר “סבתות קדושות בירושלים” שבו מופיעות השורות: “ועם דבורה תחת התומר / אשת קהווה ואשוחח / על הגנה ומלחמה.” שורות אלה עומדות כבר גם בסימן התנסותה של אסתר ביום ההתקפה על פתח־תקוה ב־5 במאי 1921, ואולם ניראה כי אלה הרגשותיה כבר מילדותה, כפי שעולה גם מסיפורה “שתי ילדות בפרדס פורח”: “אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ”ך".
זיווה מגייסת לתוכניתה את חברה עמרם. הם יוצאים בלילה, רכובים על סוסים. שם מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חונים האנגלים, חונה החופש, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות. – ואז נשמעות יריות, וזרם דם פורץ מזרועה של זיווה ומכסה את פניו של עמרם – –
כאמור, עלילת הסיפור דמיונית, אבל הסיטואציה המתוארת בו מבוססת על המתרחש בנפשה ובסביבתה של אסתר בדצמבר 1917.
לאחר שפטרולים שלהם כבר חדרו אל המושבה פעם אחת, ונסוגו, שבים הבריטים וכובשים את המושבה מידי התורכים בשבת, ה12־ בדצמבר 1917, כ“ז בטבת תרע”ח. הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות. החיילים האנגלים משתכנים בחצרות האיכרים וחופרים בהן חפירות כדי להסתתר מפגזי התותחים שהתורכים מנחיתים על המושבה מצפון.
באחד הימים, בראשית שנת 1918, יוצא יהודה ראב לבקר בפרדסו, לאחר שלא היה יכול להגיע אליו כחודש ימים. הוא מוצא חורבן. בית־האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית־המנוע – נגנבו אף הם. גם לגדרות, לצינורות, ולתעלות־ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – אין זכר. רק מעט תפוחי־זהב נותרו על העצים. הוא פוגש שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי־זהב וממלאים באמתחותיהם. הוא פונה אליהם ביידיש־אנגלית:
“מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!”
אחד מהם עונה לו: “מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!”
הוא ממשיך להתווכח איתם אולם כשהמילה “פייט” חוזרת ונשנית בפיהם פעמים רבות – הוא מחליט לבסוף להסתלק.
ימים אלה משתקפים בסיפורה של אסתר “גן שחרב”, שנדפס ב־1934, ושגיבורתו אישה מן המושבה שחייה הם מאבק לשמירת הפרדס שלה, ולאחר כל נזקי הארבה והתורכים – דווקא החיילים האוסטראלים הם שפוגעים בו בצורה הקשה ביותר:
הלמות־מקבות העירה בוקר אחד את האישה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר־הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות־הגדר. האישה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי־הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר־הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.
האישה, פרועת־שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת־יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט־לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאישה ולא להשחית את עמל־כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו־בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.
בארכיונה של אסתר מצוי צילום של חיילים בריטים, החונים בחצר משפחתה בימי המלחמה העולמית, ומצידו השני – הקדשה. אם איני טועה, לפחות אחד מהם היה, לדבריה, חייל יהודי מלונדון. האם מושך מישהו מהחיילים הללו את ליבה והוא שמשאיר לה מזכרת? –
בעזבונה נמצא סיפור ללא שם, משנת 1934 לערך, שלא פורסם בחייה; קראתי לו “קפטן היל” על שם גיבורו, החונה עם חייליו בחצר ביתו של האיכר ספיר, בן־דמות אביה של אסתר. יש בסיפור חלקים דימיוניים: עונת־השנה אינה מדוייקת, רות גיבורתו צעירה מאסתר בחמש שנים לערך, וכן בדוייה פרשת האהבה שבין רות לקפטן היל; ואולם ההפגזות, הלישה, החצר, ודמות אסתר – אמיתיים.
תקופת־כתיבתו מקבילה לסיפור אחר של אסתר, “ריבת־שושנים” (1933), ואותו מעמד חושני של היצמדות בין גבר לנערה, שניהם זרים או שונים, חוזר בסיומיהם. הסיפור עשוי להתרחש רק באביב ובתחילת קיץ 1918, לאחר שהאנגלים כובשים את המושבה, ובטרם הם שולחים את תושביה ל“גלות” בתל־אביב. מספרת אסתר:
חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות־קבוצות, יחידים ומחנות, מתנודדים על פני גבעות־הבור. החאקי מכסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין־רגע נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשמתארכת ישיבתם יותר משבוע, צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.
לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו שמונה־עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר מתעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות יבשות עדיין; שמלתה הקצרה מתבדרת כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיא מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, אדמת החמרה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, עוברת קריאת־ריטון סתומה באנגלית – השפה שאותה היא אינה מבינה, רק גבה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת עוברת לכל אורכו.
קפטן היל דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות – עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.
החיילים הבלונדינים מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – הם למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, הוא גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.
השמיים האפורים־לבנים עייפים עד מוות, ועל גדרות השיטה רובצת שכבת אבק כבדה, שפורחת ומקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב מבריק ברק אשר דומה ליריית תותח רחוק ואינו מושך ביותר את העין, אך כשמתכסים השמיים עננים כבדים, והטיפות הבודדות הולכות ומצטופפות, הולכות ומתחזקות – מתרחבים הנחיריים, והריאות שואפות אוויר לח וטהור.
רות לשה את הבצק, שעליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שוקעות בעיסה הרכה וניתקות ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעים בקצב; ראשה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.
“!Excuse me” – עולה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עומד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה מחזיק סיגרה ומראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.
עיני רות נחות רגע בעיניו. היא מושיטה לו אל החלון את מנורת־השמן הקטנה, שדולקת על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שמכבה אותה. אז נחות עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, מדליק את הסיגרה ומביט בה רגעים מיספר, אחר מפשיל את שרווליו ומראה על שריריו ועל עריבת־הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות מבינה, ובמשהו גאווה מראה אף היא על זרועותיה השזופות, ומתאדמת במקצת – אז הוא כורע ליד העריבה, מחזיק בידה דבוקת הבצק ונושק לה – שפתיו מתכסות מי בצק לבנים, ורות מראה לו על הבצק ועל שפתיו וממלמלת עברית: “לבנות, שפתיך לבנות!” וצוחקת.
הוא מבין, משהה עליה מבט ארוך ועונה משהו בקולו המתון, מתקין את הרצועה על חזהו ויוצא; בו־ברגע נשמעת שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות יודעת את פירוש השריקה – פגז; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן יפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.
השריקה מסתלסלת גבוה מעל הגגות, ההתפוצצות רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " מחליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, השריקות מתגברות, מנמיכות, מתחילות לרדוף זו את זו, להצטלב, תכלת השמיים נעשית יריעה שסועה ומתנודדת, המבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.
תוף האוזן רוצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת־שיער, הברכיים פקות, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם מתקדרות, והילדים מייללים מבלי לתת מחסום לפיהם:
“אל המרתף!”
בין־רגע מתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חושבת רות מיכנית, ואוזניה לפגזים ההולכים ומתקרבים לאיזור החצר; “לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך שיהיה לחם.”
היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.
רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו מורחבות אבל שקטות, ודבריו הם פקודה.
רעש ההתפוצצויות מחריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – “כולן באות הנה,” חושבת רות. הפרות מתחילות לגעות ברפת, שרפנל מתפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזים עד לרגלי היל. הוא עומד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו הוא פורש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.
ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו מתחילים להרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו תחת קילוח הברז, הלך ומצטייר לעיניה, סחרחורת הראש עברה, זרם חיים מתחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו־ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלים הפגזים, נפגשים, מצטלבים – המוות נובח – והם צוחקים!
8. בן־דודתה, הדוקטור הצעיר והאהוב, גווֵע בצפת. 🔗
בקיץ 1918 גווע בן־דודתה, הד"ר אברהם־חיים גרין, מטיפוס בצפת. על חייו ומותו בעיירה הגלילית מספרת בתו בשיחתה איתי.
מירונה: אבא התחיל לעבוד בצפת. מצבו היה קשה מאוד. לא היה לו כסף בכלל. המשפחה לא תמכה בו. המשפחה דרשה שהוא יבוא לעבוד בחיפה – והוא הלך לצפת, נגדם. רק הוריו הזקנים, לא האחים, בקושי באו לחופה – ונסעו מיד חזרה לקהיר.
היה לו חבר טוב בצפת בשם מנחם כהן, שאחר־כך היה מנהל בנק לאומי בירושלים, ואביו של השופט יהודה כהן. מנחם כהן נתן להוריי מקום לגור בעלייה שהיתה בקומה השנייה בבית שבו גר. מנחם כהן היה נשוי. לאה, אשתו, מישכנה את התכשיטים שלה, הם משפחה ספרדית, ונתנה לאבא את הכסף כדי שהוא ואמא יוכלו להתארגן לצעדים הראשונים שלהם בצפת – כרופא וכזוג צעיר.
עד כדי כך הם היו עניים – באותה תקופה אמא שלי נכנסה להריון, אבל לא רצתה ללדת כשהם חיים על חשבונו של חברם הטוב, והיא עשתה הפלה. כעבור זמן קצר כבר היו לאבא מטופלים רבים, והוא הצליח מאוד. בינתיים פרצה המגפה בצפת, וכאשר היה הולך לבקר אצל חולים, היה משאיר כסף מתחת לכר.
אהוד: ומניין היה לו הכסף הזה?
מירונה: אבא היה מאוד מקובל גם על הערבים. האפנדים בגליל העליון היו קוראים לו לבוא והיו משלמים לו ממש בשקים של זהב, על שהציל אותם ממוות. בסופו של דבר היה לאבא ואמא בית גדול עם כמה עוזרות. אבל כשהוא נפטר לא נשארה אף פרוטה. כל מה שהרוויח, הוא הוציא באופן שוטף, לעזרת אחרים.
הוא היה גם נציג של כולל אמסטרדם בצפת, למרות שזה היה בזמן המלחמה, קיבל בדרכים־לא־דרכים את הכסף מכולל אמסטרדם שבהולנד, וחילק אותו לצדקה בצפת. אני חושבת שהוא היה מקבל את הכסף באמצעות ניל"י, המרגלים. הוא היה בקשר גם עם אהרונסון.
אהוד: אסתר סיפרה שבאמצעות ניל"י, סבתך, דודה טויבה, שלחה כסף מקהיר לעזור למשפחת אחיה יהודה בפתח־תקוה. יכול להיות שבדרך הזו הם שלחו כספים גם לאבא שלך?
מירונה: לא. זה היה כסף של כולל אמסטרדם. הם גם עשו עליו ביטוח חיים בשלוש מאות לירות, וזה מה שאמא קיבלה כשהוא נפטר. הוא היה נציג שלהם וניהל את כל החשבונות שלהם. כעת, לקראת סוף המלחמה, כשאנשי ניל"י ברחו, ארבעה מהם הסתתרו בבית של הוריי. אמא מספרת שחיפשה אותם לערביות. ואז אבי עשה סעודה גדולה והזמין את הקאימאקאם ואת הקונסול הגרמני, והערביות האלה, כמובן מכוסות ברעלה, הגישו את האוכל, והקשיבו כמובן גם למה שדובר, לסודות המלחמה.
כעבור כמה זמן, כניראה שמישהו הלשין, או אמא חשבה שהלשינו, חששה שיבואו לבדוק, לחפש בבית, ואנשי ניל"י כבר לא היו – אז היא לקחה את כל הנהלת החשבונות, שבה הוא רשם כל פרוטה, ושרפה אותה. וכשהוא חזר מהעבודה והיא סיפרה לו שהשליכה את הכל לתנור, הוא היה מזועזע. הוא אמר: “יחשדו שמעלתי בכסף, איך יכולת לעשות את זה?” – והיא טענה שהחיים שלו חשובים לה יותר.
אהוד: יכול להיות שהיא שרפה אז את כל הארכיון שלו? גם המכתבים ששלחה לו אסתר לביירות?
מירונה: מאוד יכול להיות. אבל חוץ מזה, אמא שלי, במשך השנים, היה לה מדי פעם התקפים של ייאוש, שאיש לא ידאג… והשמידה דברים.
עבודתו המסורה, שבזכותה עתיד ד“ר אברהם־חיים גרין להטביע את חותמו בתולדותיה של צפת, נמשכת תקופה קצרה־יחסית – רק בשנות מלחמת העולם הראשונה; ושיאה בשנים תרע”ז־תרע"ח, 1917–1918, כאשר בפקודת ג’מל פחה מגורשים התושבים היהודים של תל־אביב ויפו צפונה, ורבים מהם מגיעים לטבריה ולגליל. ידידו זאב לייבוביץ מספר על כך בספר זכרונותיו “בעלייה ובבנייה”:
משלחת של באי־כוח היישוב, עם מאיר דיזנגוף בראשה, באה לבקר את הגולים בגליל ולחקור את מצבם. מה נבהלה המשלחת, כשמצאה למעלה מאלף נפש במעין אוהלים על החולות על שפת ים כנרת. בוועד ההגירה הועמדה בכל חריפותה הבעייה של דירות בשביל המהגרים־הגולים. העיניים הופנו אל הצעיר בעל־המרץ, הד"ר אברהם גרין, שדרש בתקיפות להעביר חלק מהמהגרים לצפת, שאווירה צח ומבריא. דיזנגוף הזמין את הצעיר הזה אליו, אל בית־המלון של גרוס, ושם ריתק הצעיר את תשומת־הלב עד אחרי חצות הלילה בדבריו המזעזעים על חורבן, עזובה, עוני וסבל, שהשתררו בצפת, לאחר שנתרוקנה מבניה. דיזנגוף היה נרגש מאוד. הוא הבטיח לפעול למען שיקומה של העיר, שתפסה לפנים מקום ראשי ביישוב.
בצפת הוקם סניף של ועד ההגירה. הוא, בעל המזג הלוהט, לא הסתפק במתן עזרה רפואית גרידא. בדינים והחשבונות שלו חרג מהמסגרת המקובלת. בעברית עסיסית עמד על גורמי המחלות והיתווה קווים למלחמה בהן.
הוקם בצפת בית־ספר, שנתמך על־ידי ועד ההגירה. הד"ר גרין היה ראש המדברים והרוח החיה במוסד זה. הודות לו הוקם בצפת גם מעין בית־חינוך ליתומים עזובים. ועד ההגירה תמך גם במוסד זה.
הד"ר גרין רכש לו עמדה בציבור. כל שכבות האוכלוסיה רחשו אליו רגשות חיבה, כי הוא עזר לכל אחד בשעת צרה, וביתו היה פתוח לרווחה לפני כל מי שבא לבקש את עזרתו.
בשנות המלחמה היה בין חברי ועד הסיוע המקומי. הוא נתמנה לרופא ומנהל ענייני הצדקה של אמרכלי אמשטרדם. יש לציין שהד“ר גרין לא היה מהחרדים ולא דקדק במצוות, בכל זאת נהנה מאמון החרדים. ד”ר גרין הצטיין ב“מתן בסתר”, שחילק במידה לא קטנה. ביתו היה מקום כינוס ופגישה לאנשים מכל הסוגים, אפילו הרחוקים איש מרעהו בהשקפותיהם. תיירים חשובים, שביקרו בצפת, בתוכם אחד ממשפחת הקיסר פראנץ־יוסף, לא פסחו על ביתו.
על פעילותו בתקופת זו, והוא רופא צעיר כבן עשרים־וחמש בלבד, ניתן ללמוד גם משני מכתבים ששלח בתרע"ח לזלמן יעקבזון, לשעבר סופרו הפריזאי של “הצופה” הוורשאי ובוגר הסורבון, ומי שניהל באותה עת את פעולות ועד ההגירה בטבריה והסביבה לעזרת המגורשים. ב־30 בנובמבר 1917 כתב לו גרין:
ע“פ עצתי פונה אליו היום הגב' קטבורסקי מנהלת ביה”ס לתחרים בצפת בדבר שאלת התקציב של ביה“ס הנ”ל. לפי דעתי אין כ' רשאי להשתחרר מדבר זה, ראשית יש כאן שאלה של ילדות המהגרים – ושנית יש שאלה של מוסד שפתאום נפרד ממקורו. תקציב המוסד בטוח והגב' הופין בטח תשלם ברב תודות את החשבון שיגישו לה. – ואצל כ' סוף־סוף הסכום הזה לא יעלה ולא יוריד, ואסור לתת לדבר כזה לנפול.
אקווה כי הוא ימצא דרך לסדר את הדבר – ומה שיהיה עם כל ישראל צריך להיות גם עם בן ישראל.
כל זמן שמתקיימים בתי־הספר שלנו, וכל זמן שיש כסף, ויש תקוות לכסף אסור לעזוב מוסד כזה, שהוא שקול כנגד הרבה דברים אחרים שעולים בכספים מרובים – – אם ירצה לסדר הלוואה על משכון, הרי אין לו משכון יותר בטוח מהתחרים, אם כי אני סובר שזה לא נחוץ אחרי שהגב' קטבורסקי ממילא לא תמסור את התחרים רק לגב' הופין או תחזיקם אצלה – ואז, בטח הכל יסתדר.
אקווה כי ישים לה למכתבה – ויסדר את העניין – – –
בשלהי 1917 כבשו הבריטים את מחצית הארץ וייצבו קו מהירקון עד למעברות הירדן. הקשר עם החלק הצפוני, שנישאר תחת שלטון התורכים, ניתק. המיתקפה האנגלית המכרעת עתידה להתחיל רק בספטמבר 1918, ובינתיים מחמיר מצבם של הגולים, יחד עם כלל היישוב היהודי בצפון הארץ. ב־24 בינואר 1918 שב גרין וכותב ליעקובזון, הפעם על נייר מכתבים שכותרתו “ועד עזרת חולים הכללית, יסוד הרבנים פקידי ואמרכלי ארץ הקדושה מעי”ת אמשטרדאם תע“א (נוסד תקצ“ט לפ”ק) בעיה”ק צפת תוב“א”:
בתשובה על מכתבו האחרון:
א) את המזידיה הנני מכניס בחשבון כרטיסי המהגרים.
ב) לפי דעתי הפרטית בנוגע למאה לי“פ שמר דיזנהוף [כניראה דיזנגוף] נתן למצות הרי אם רציתם שזה יהיה שקול כנגד המתנה של ועד המאוחד (ובו בזמן שזה לא יהיה החזרה) היה צריך להיות הסכום לכל הפחות מאתים לי”פ, בכל אופן יותר מאשר הם נתנו (הם נתנו 150 לי"פ).
ג) עבודת ועד הסיוע הצפתי מתנהלת בסדר הרצוי לפי שעה. המטבח כבר פתוח, חלוקת הת"ח כבר נעשתה, ושאר הפעולות כסדרן.
ד) אחרי שרצוי שנעשה קניה הגונה של חיטה עבור בית־התבשיל ומצות ודורה צהובה לבית המלאי, הרי נחוץ לנו כאן שאר הכסף. יודיעני כבודו אם יוכל לשלוח משם שארית כספי הופין, והמאה לי"פ הנוספים, או אם לאו אני אשלח מכאן איש ביום הראשון 27 ינואר. לכן ישתדל כבודו שכל הכסף יהיה מוכן אצלו באותו יום בכדי שהשליח יוכל לשוב למחרת ולא לגרום להוצאות מיותרות. – יודיעני בכל אופן כבודו את תשובתו בנידון זה ביום השישי במכתב או בתיליגרמה.
ה) אחרי שה' קלוריסקי לא הביא איתו שום כסף לעניי צפת, יואיל כ' להודיעני אם יש איזה פרספקטיבה ממשית להשגת כספים אחרי כלות הכספים הללו אם לאו; עד כמה שאפשר יודיענו דבר קרוב, ואם בחיוב כמה בערך? בפרט מעניין לדעת מכמה טעמים אם בית־התבשיל יוכל להמשיך את קיומו גם להבא או אם זה באמת רק מפעל זמני.
ו) קיבלתי מכתב מד“ר [או – מהר‘] הורוויץ בו הוא כותב לי שתקציב בית־היתומות למהגרים הוא 270 פר’ לחודש ולא 200. באמת גם הסכום הזה לא יספיק אבל אז הדיפיציט לא יהיה כ”כ גדול לכל הפחות. יואיל כבודו לעשות חשבון לעצמו בכמה היו עולות לוועדה ילדות לו היו מקבלות מנה של מהגר רגילה כעת, ויראה שזה יותר מ־200 פר‘, ועל כן אבקש מכ’ להוציאני מן המצר או ע“י העלאת התקציב עד 270, או מה שיותר טוב, ע”י מכירת חיטה (מאה רוטול) בניר [או – בנייר] במחיר הממשלה.
לתשובתו אחכה בכל העניינים הללו – – –
גם את ימיו האחרונים של ד"ר אברהם־חיים גרין מתאר זאב לייבוביץ בספרו:
כך חי את חייו הצעיר בעל המרץ הזה. רוב זמנו היה מוקדש לעבודה למען הזולת. הטיפול בחולים במחלת הטיפוס בתנאי החיים הקשים ביותר גרמו לכך, שהוא נדבק במחלה ממארת זו. בחזרו מראש־פינה, במקום שטיפל בחולה־הטיפוס המורה וליקומיץ [שמחה וילקומיץ], הרגיש עקיצה, בראשונה נבהל, אבל אחר־כך שיקע את עצמו בעבודתו עד שנפל למשכב. הובהלה מיד עזרה. הד“ר חיסין בא מיבנאל וכשבוע ימים לא זז ממיטתו של החולה, שנאבק עם מר המוות. הרופא העסקן הצעיר הוציא את נשמתו בהיותו בן עשרים ושמונה [צ”ל בן עשרים ושש].
אבל כבד עטף את צפת ביום השישי בשבוע, בו הובאו עצמותיו של הד"ר גרין לקבורה. במאות בתים לא הועלתה אש על הכיריים ובשבת הסתפקו האנשים באוכל קר ויבש.
בפגישה בחווה מיגדל הספידוהו מאיר דיזנגוף, הד"ר חיים חיסין ומשה גליקין. דיזנגוף אמר בין השאר: “הודות להשפעתו הכבירה של המנוח נעשיתי אני התובע תביעות למען צפת. מהכספים, המגיעים לידי, אני מפריש בכל פעם חלק לאנשים הזקוקים בצפת.”
כשפתחו אחרי ימים מיספר את קופתו, מצאו בה אי־אלה לירות. האיש הזה, שחולים רבים, בתוכם ערבים עשירים, דפקו על דלתותיו, לא השאיר לעצמו מכל רכושו אלא מעט.
על מותו מספרת מירונה:
אבא בא מהעבודה, ואמר לאמא שלי שהוא ראה עליו כינה, ושהוא בוודאי יידבק במחלה, שעקצה אותו כינה. ואז הוא כתב למנחם כהן מכתב מאוד מרגש שבו הוא ביקש ממנו לדאוג, הוא סיפר שהוא כניראה יקבל את המחלה והוא ודאי לא יתגבר עליה, ומבקש ומקווה שאמא שלי תתחתן, תבנה חיים חדשים, והוא מבקש ממנו לדאוג לי, מינה אותו לאפוטרופוס. הוא גם ביקש ממנו לבוא לצפת אחרי שהוא [אבי] ימות, ולקחת את אמא שלי ואותי לביירות, להוציא אותנו מעיר ההריגה הזו. מנחם כהן לא בא מפני שאשתו, היו להם אז כבר שני ילדים – לא נתנה לו לנסוע מביירות לצפת שבערה במגיפות.
על ערש־דווי, ב־20 באפריל 1918, כתב ד"ר אברהם־חיים גרין מכתב אחרון, שהיה מופנה לידידו זאב לייבוביץ. לייבוביץ ישב באותם ימים בטבריה ועבד בהתנדבות כמזכיר ראשי בוועד ההגירה ועסק בהגשת עזרה למגורשי יפו ותל־אביב. הוא הגיע לטבריה לאחר שג’מאל פחה הוציא צו לגרש אותו מירושלים, שבה חי מאז עלייתו ארצה ב־1906 – ולהגלותו לאנטוליה בגלל פעילותו הציונית. ליבוביץ נישאר בטבריה עד תום המלחמה יחד עם אשתו השנייה אסתר, שהיתה חובשת ומיילדת, מן החברות הראשונות של “הפועל הצעיר”.
ידידי,
כפי הנראה יש לי טיפוס הבהרות ובצורה לא קלה. לא פללתי שיהיו לי קושיים בהשגת הגברת סופין – אבל…… אין דבר – אקח בלית ברירא את גולדמן –
לגברת אסתר לא הייתי בשום אופן נותן לטפל בי – אבל אם היא רוצה כדרכה לעמוד בשעת צרה לימין אחותה חיה הייתי מרשה לי לבקש שתבוא להיות לה “אם ואחות” כי מצבה הרוחני פשוט נורא!! את צבי מקבלת עליה קטי בורסקי ואם אסתר תרצה נסדר אותה גם כן בבית אחר מלבד ששעות היום – תעמוד לימין חיה –
רצוני זה (אולי האחרון…) אני מביע אבל אין אני כופה הר כגיגית –
פה אין לי רופא הגון שיטפל בי, ולכן מלבד הנחיצות הכללית למהגרים שיבוא האדון ד"ר חיסין – היה רצוי שיבוא לעזור לי להציל את חיי – שיש להם כמדומה לי ערך כללי מכמה צדדים!
תראה מכתבי זה לידידי שטרנברג – תגיד לו שהרשיתי שתתחילו להופיע. ועל כן אין אני שולח דם – אם מצבי יהיה רציני ארצה לראות אותו וגם אותך שלכם באהבה
להתראות בחיים
גרין
בשלהי המכתב הוסיפה אשתו חיה את השורות הבאות:
לפני שחדל לדפוק את לבו
הגדול של בעלי
ח. גרין
זה הוא כתב ברגעים שחדל לדפוק לבו הגדול
ח.ג.
אסתר היא כניראה אשתו של ליבוביץ. שושנה קטבורסקי היתה מנהלת בית־החינוך ליתומים. הרוקח אריה שטרנברג למד רוקחות בביירות בימים שגרין למד שם רפואה, ושימש רוקח בטבריה משנת 1916.
ד“ר אברהם־חיים גרין נפטר במחצית אייר תרע”ח והוא כבן עשרים ושש. מירונה, שהיתה כבת שלושה חודשים במותו, מספרת:
אז אני נשארתי עם אמא שלי. לא הרבה זמן. כשאבי נפטר, כניראה שהיא היתה במצב נפשי איום, אז היא שלחה את מה שהיה, שטיחים, רהיטים, דברים, אל ההורים שלו. הם כתבו לה שתיתן להם לשמור על זה. היא התאבלה בלי סוף, בכתה כל הזמן. ולא הצליחה כמעט להניק אותי כי היא בכתה כל הזמן והחלב התקלקל. ואז הגיעה משלחת של אחיות, נשים ציוניות, עסקניות, שבאו להציל את הארץ. אחת מהן שמה היה קאופמן. היא תפסה את אמא שלי ואמרה לה: “את צריכה להחליט. אם את רוצה למות, תמותי! אם את מתכוונת לגדל את הבת שלך, את צריכה לצאת ולעבוד.”
ואז אמא ירדה לטבריה ואספה את היתומים שהסתובבו, גם בטבריה היתה המגיפה של טיפוס הבהרות, וכל העיר והסביבה, כל הכפרים, היו מלאים יתומים יהודים שנדדו בשדות, ילדות שרקדו בבתי־קפה, יהודיות, שאורגנו ללהקות שרקדו בבתי־קפה ועסקו בזנות, והיא אספה את כל הילדים האלה, והקימה בית־יתומים בטבריה. את רוב הילדים היא סידרה במשפחות. הילדות שלי, מגיל שנה בערך, היתה בטבריה. כאשר אמא ניהלה את בית־היתומים הזה, וחילקה למשפחות את כספי הסיוע היהודי מחוץ־לארץ.
אמא היתה נוסעת כל שנה לקבר, והיתה מקבלת היסטריקה והתמוטטות עצבים לשבוע לפחות. אני פעם אחת נסעתי איתה, ואז היא בכתה על הקבר כאילו שהרגע קוברים אותו. היא לא התחתנה, והיא לבשה אבל כל השנים. וכאשר שאלתי את הידידים שלה איך הם הניחו לה לחיות כך, אמרו: “מה את סחה, אחרי האבא שלך היא היתה יכולה להתחתן עם מישהו אחר?” – יצרו מסביבה הילה כזו, שהיא לא יכלה לצאת ממנה.
יום אחד נסע דודי יהושע גרין לצפת יחד עם קרוב־משפחתנו א.ז. כהן, לבקר את קבר אבא, אבל הם לא ידעו בדיוק היכן הוא. כהן אמר: “אין בעייה. נלך לבית־הקברות ובדרך נשאל.”
כהן עצר את היהודי הקשיש הראשון שפגש בדרכם, ומדובר כבר בשנות הארבעים, ושאל: “אולי אתה יודע איפה הקבר של ד”ר גרין?"
“ד”ר גרין? בוודאי!"
והזקן ליווה אותם עד הקבר ולא הפסיק להשתפך בהתלהבות. אבא היה מאוד מקובל ומאוד נערץ. ואל תשכח שהצפתיים היו מאוד דתיים, והוא אהב סטייק עם חתיכת חמאה עליו, בצפת!
כך תמה פרשת חייו הקצרים של אברהם־חיים גרין.
לבד מסיפורה “בקאהיר”, שנדפס מעזבונה ומתאר את בואה לקאהיר בקיץ 1921 ואת פגישתה עם אחיו איזאק שלדבריה דומה לו – כמעט שאין אסתר מזכירה את אברהם־חיים גרין בסיפוריה, בשיריה ובראיונות עימה. גם אין מילה על רגשותיה בהיוודע לה דבר מותו. פעם אחת ויחידה היא מזכירה את אברהם־חיים בשיחתה עם הלית ישורון, חודשים אחדים לפני מותה:
את רוצה לשאול על אהבה ראשונה שלי. מה זה חשוב היום הרי זה הסוף. האהבה הראשונה שלי היתה בן־דוד שלי שאיכזב אותי. זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד, אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה, אז לא הרגשתי ככה אבל כיום מתוך הגיון או בגרות אני מבינה שכך זה היה. אני התחתנתי עם אחיו.
אלמלא נשתמרו מכתביו אליה, יומניה, ועדותה של מירונה בתו – לא היינו יודעים כמעט דבר על השפעתו הרבה על אסתר.
9. אחיה ברוך בגלות כפר־סבא, המשפחה בגלות תל־אביב. 🔗
חברתה שושנה בוגין שמה קץ לנפשה, אסתר בחוות בן־שמן, פועלת, מתעלפת, ואביה נשרף בפרדס, וחי.
בז' טבת תרע"ח, 22.12.1917, שיחרר הצבא האנגלי את פתח־תקוה מעול התורכים. במשך כעשרה חודשים, עד סוכות 1918, קופאת החזית לאורך הירקון. באביב או בתחילת קיץ 1918 מפנים האנגלים בעגלות את מרבית הפתח־תקוואים, נשים, זקנים וילדים – לתל־אביב, כי התורכים מפגיזים מדי פעם את המושבה ממוצביהם שמצפון לירקון. הצבא מאפשר לחלק מהגברים להישאר במושבה ולעבד את הפרדסים. תל־אביב נטושה ברובה, כי רוב תושביה טרם חזרו מגלותם באיזורים הנמצאים עדיין בידי התורכים. המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ־ישראל וסוריה עתידה להיפתח רק ב־19.9.1918, ובמשך ימים אחדים תיכבש הארץ כולה בידיהם.
מספר יהודה ראב ב“התלם הראשון”:
הועברנו, אפוא, לתל־אביב. תל־אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה־צדק ונווה־שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי־חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות, ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח־תקוה ומתאכסנים ב“קמפ” צבאי.
בפברואר 1917 עדיין עובד ברוך ראב בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית, בקיץ אותה שנה, בעת שהמושבה מתמלאה במהגרים שגורשו מתל־אביב ומיפו, ברוך נמצא בפתח־תקוה, ואילו מאמצע אוקטובר 1917 הוא כבר נמצא בלבנון ומשמש כצייד של הזואולוג ישראל אהרוני בלבנון, עליו הטיל ג’מאל פחה להקים לו מוזיאון זואולוגי ולאכלסו בחיות ובעופות מפוחלצים. ואולם הסיבה האמיתית להסתלקותו של ברוך מן המושבה היתה החשש כי בעקבות גילוי רשת הריגול של ניל"י, הוא עלול להיאסר ולהיחקר ומי יודע מה יעלה בגורלו. ואכן, במשך שני חודשי עבודתו בלבנון – אין התורכים עולים על עקבותיו. תפקידו כצייד מעניק לו כיסוי מוחלט.
ב־13 בדצמבר 1917, כאשר הוא נמצא בבית־הספר החקלאי התורכי שבכפר טניל שבלבנון, הוא מקבל מברק: “מגרשים את משפחתך מפתח־תקוה. בוא לקחתם בתול־כרם. [שמעון] רוקח.”
ברוך עושה הכנות ליציאה. ביום ראשון ה־15 בדצמבר, ב־9.30 בבוקר, הוא נכנס לדמשק במכונית עם קומנדנט (קצין) גרמני. הם חולפים על פני כיכר המארג' המרכזית של העיר ורואים שתי גופות של תלויים בהירי־פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים צמודים לחזותיהם – מתנודדות על עמודי התלייה. ברוך רושם בפנקסו־יומנו, ברמז, מטעמי ביטחון: “הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרגה”. אלה הן גופותיהם של יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנתלו אותו בוקר בכיכר.
בעזרת הקונסול האוסטרי – כאמור, בני משפחת ראב הם עדיין נתינים אוסטרו־הונגריים – מצליח ברוך לקבל תעודת־מסע ברכבת מדמשק לתול־כרם, דרך דרעה ועפולה. אך כאשר הוא מגיע ב־22 בדצמבר לתול־כרם, שאליה גלה שמעון רוקח התל־אביבי עם משפחתו, מתברר לברוך מפי ערבים אחדים, ממהגרי יפו, “שאיחרתי כבר את המועד לנסוע לפתח־תקוה, מפני שהאנגלים נכנסו לשם לפני 12 שעות.”
הגשמים העזים מונעים מברוך ללכת ברגל לכפר־סבא, והוא מגיע לשם רק ב־27 בדצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:
יום ז. 28.12.17. כפי הניראה שמשפחתי נישארה בפתח־תקוה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.
יום א. 29.12.17. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את פתח־תקוה ואז אוכל להתראות את משפחתי.
יום ב. 30.12.17. מתגולל הנני פה בכפר־סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.
יום ג. 1918, 1 בינואר. היום מתחילה שנת 1918 ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר.
ברוך ראב עתיד להיתקע בכפר־סבא כשמונה חודשים, מיומיים אחרי נסיגת הצבא התורכי מפתח־תקוה בפעם השנייה ועד היום האחרון של עזיבת הצבא התורכי את כפר־סבא, ולחזור אל משפחתו רק בספטמבר 1918, לאחר שהבריטים כובשים את צפון הארץ.
מרים גיסין, בתו של ברוך, מספרת כי כשבוע לאחר שאביה ברח ללבנון, כלומר בשלהי אוקטובר 1917 – אסף סבא יהודה לביתו את רבקה אימה ואת שמחה אחותה ואותה, שתיהן ילדות קטנות, כי שלושתן נותרו חסרות־כל. ביתו של יהודה ראב ברחוב ביל“ו אינו גדול במיוחד. בחדר השינה ישנים יהודה ולאה. ב”סאלון" – שני האחים הצעירים, אלעזר ובנימין, ואילו אסתר חולקת מעתה את החדר השלישי עם רבקה ושתי בנותיה.
בבוקר, מספרת מרים, קמה אסתר בכעס, אמרה על שתי אחייניותיה שהן מלוכלכות ומסריחות ושהיא אינה מוכנה להישאר בבית, והלכה לעבוד בבן־שמן.
גם על פי עדותה של אסתר היא יוצאת שוב את הבית, הפעם לחוות בן־שמן, בתור פועלת. ועבודה זו, לדבריה – היא כבוד גדול. איתה יחד הולכות שרה פרידמן, המכונה כניראה – שריצ’קה, לאה דוברי, ועוד צעירות מבנות המושבה. נותנים להן חדר, והן אוכלות במיטבח המשותף.
אך מתי בדיוק הלכה אסתר לעבוד כפועלת בבן־שמן?
אם אכן נכונה עדותה של אחייניתה מרים, הרי שאסתר יוצאת לבן־שמן בשלהי אוקטובר 1917. ואולם על פי סיפוריה, שבהם מתוארות ההפגזות על המושבה לפני הכיבוש הבריטי בנובמבר ובדצמבר 1917, ומתוארים הימים שבהם חיילים בריטיים כבר גרו בחצר הבית – מסתבר שהיא עשוייה היתה לשהות בבן־שמן רק תקופה קצרה, כחודש ימים, החל בשלהי אוקטובר.
ב“מחברת שנייה” ממחברות הטיוטה של שירי “קמשונים”, המכילה גם קטעי פרוזה ועדות, מצוי “קטע” שכתבה אסתר: “ימי המצור, חשוון 1917”, וברור שהיא מתארת בקטע את שבתה בפתח־תקוה:
הלומי רעם תותחים מציצים אל הגבעות הקרובות והרחוקות מאיתנו כל־כך… עצים תקועים באדמה וגבעות רובצות דוממות, האוויר מלא אבק עומד וחם –
טר טררר, דרך כל החלל הזה – והלב מתפלץ רגע ותוהה שמא שמא פה תיפול הפצצה, טר טררר, והד ירדוף הד ותוף האוזן רוגש וכואב – ובלילות בין הזיתים רחש, ובדרכים קול צעדים עמומים, פה ושם מיילל תורכי פצוע בסופראן דק החותך את האוויר, אתה נושא ראשך לכל עבר – סגור סגור מכל צד רק רחובות המושבה נשארו, צר צר.
ישראל הראל, המראיין אותה בסוף שנות ה־70, מספר מפיה:
הימים היו ימים קשים ליישוב. התורכים פינו את היהודים מתל־אביב, וגם על אנשי פתח־תקוה ריחפה סכנת הגירוש לגליל. את השנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, השנה האכזרית והקשה מכולן בשביל היישוב היהודי הקטן בארץ־ישראל, עשתה אסתר בבית הוריה בפתח־תקוה, סובלת ככולם מנגישות הטורקים ומהרעב בארץ.
ולפי סיפורה “בית אבי” היא נמצאת כפועלת בבן־שמן רק בראשית קיץ 1918, כאשר המשפחה מצוייה כבר בגלות תל־אביב, והאב עובד במשך ימי השבוע בפרדס בפתח־תקוה.
על תקופת עבודתה כפועלת בבן־שמן, בקיץ 1918, תכתוב אסתר לימים סיפור קצר, מעין תמונה, בשם “הטרייר”. מתוך עיון מדוקדק בסיפור אני מנסה למקם את עונת השנה שעליה הוא מספר: טרייר היא מכונה למיון גרעיני־חיטה שנועדו לזריעה, ומכיוון שאת החיטה זורעים בחורף, לאחר הגשמים הראשונים, לכן מיון הגרעינים מתאים לחודש אוקטובר, אבל מאידך גיסא ייתכן שהמיון נעשה בקיץ, לאחר הקציר. הרקפות שבסיפור פורחות בשלהי החורף, ואילו תפוחוני הדום הנזכרים בו מבשילים בקיץ.
כותבת אסתר:
אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.
ליד לוע־המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת־הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: “פרפטואום מובילה”. הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי־הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל־זאת, ואגל אחד בא ישר לעין.
אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי־יהודה, כאן הם מתחילים, בבן־שמן, עם הגבעות, עם “גבעת השומר”, עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם־המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני “דום”, שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – “פתקים” לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.
הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא ‘מתה’ – " צועקת שריצ’קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.
לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי־חמצן על מצחי.
“מה קרה?”
“התעלפת.”
*
בעיצומו של הקיץ הקשה, בתחילת אוגוסט 1918, שמה בבן־שמן קץ לחייה חלוצה צעירה בת עשרים ושמה שושנה בוגן. ההתאבדות מתרחשת כניראה כבר לאחר שאסתר עזבה את בן־שמן, אבל בהחלט ייתכן שאסתר פוגשת בשושנה, שבאה לבן־שמן בתחילת חודש יולי.
שושנה, בת למשפחה ציונית מרוסיה, עולה לארץ לבדה בתרע"ג, 1913, בהיותה בת חמש־עשרה, ומגיעה מיד לפתח־תקוה. שנתיים היא עובדת במושבה כפועלת ובמשק־בית. בתקופה זו יוצאת אסתר, המבוגרת ממנה בארבע שנים, לדגניה וחוזרת לפתח־תקוה. בשנים 1915–1917 עובדת שושנה במסגרת קבוצת הפועלות בחוות כנרת, מתיידדת עם ברל ועם רחל כצנלסון, ומתאהבת באחת הדמויות המרתקות של העלייה השנייה, בנוח נפתולסקי.
בתחנותיה השונות של שושנה, בפתח־תקוה, ואולי גם בחודש האחרון לחייה בבן־שמן, פוגשת שושנה באסתר ראב. נעמי גלבוע מספרת: “פתח־תקוה היתה אז הקן העיקרי לתנועת הפועלים בארץ. בה חיו א”ד גורדון, לוי שקולניק (אשכול), ברל כצנלסון, שושנה בוגין ועוד רבים מבין מנהיגי התנועה. הגורן ומועדון־הפועלים היו ה’אוניברסיטה' שלנו. משם שאפנו את רוח הקידמה והאידאות, שם הקשבנו לוויכוחים השנונים בכינוסים ובוועידות. מהם למדתי את המושג של “לאומיות סוציאליסטית”. בין חברותיי הטובות היו אסתר ראב, שושנה גולומב, שושנה בוגין, לאה דוברי ועוד."
ב־1917 מחייב אותה מצב בריאותה לחזור לפתח־תקוה וכניראה ששושנה נמצאת במושבה עד הכיבוש הבריטי. לאחר מכן היא מצטרפת לתנועת ההתנדבות של הנשים לגדוד העברי, שבסופו של דבר אינה יוצאת לפועל. בפורים תרע“ח, 1918, נואמים היא ושמעון קושניר, “ילדי העלייה השנייה”, בוועידה השביעית של ההסתדרות החקלאית ביהודה, המתקיימת ברחובות. בקיץ תרע”ח מצטרפת שושנה לקבוצת הפועלות שמארגן אליעזר יפה במקווה־ישראל, ומשם היא יוצאת לבן־שמן. בסופו של חודש אב תרע"ח, בשתיים בלילה, היא קמה ושותה “כוס חומץ” בבית־המרקחת, ומתה.
כעבור אחת־עשרה שנים מתארת רחל כצנלסון ביומנה את פגישתה האחרונה עם שושנה בוגין: “היה רק רצון להתרחק מהנערה האכסצנטרית הזאת, שדיברה על הכל בראש חוצות בלי בושה, ובקדחתנות קראה לכולם את רשימותיה, וכאילו לא איכפת היה לה היחס של הנערות וגם של הבחורים אליה.”
מוטי זעירא, חבר גבעת־חיים איחוד, שמצא את יומנה של שושנה בוגין וחקר את פרשת חייה, הוציא לאור חוברת מיוחדת על אודותיה: “שושנה, ילדת לפידות, אייך?” – ובה הוא כותב:
סימני התערערותה של שושנה היו בולטים לעין. היא שקעה לחלוטין בעולמה הפנימי, היומן שימש לה כמפלט יחיד מסערותיה הפנימיות, היא איבדה את הקשר עם הסביבה החיצונית ונכנסה לסחרור שאין ממנו מוצא. בתקופת חייה האחרונה נפגשה שושנה עם אסתר ראב, בתו של יהודה ראב, ממייסדי פתח־תקוה. במהלך שנת 1918 הצטלבו דרכיהן של השתיים פעמים מיספר בפתח־תקוה, עיר הולדתה של אסתר, ובבן־שמן – שם עבדה כפועלת.
המפגש בין הנערה המעורערת לבין המשוררת הצעירה הותיר רושם עז על אסתר ראב. שנים מעטות אחר־כך, ב־1924, כתבה שיר אותו הקדישה “לשושנה ב. ולורת פ. [פסקל], אשר הלכו ללא שוב” – שתי ידידות של המשוררת שהתאבדו. השיר [“לאחיותיי העניות, הנסערות”] ממחיש, יותר מכל התיאורים, את האובדן הפנימי של שושנה, ואת חוסר האונים של חבריה להושיט לה יד עוזרת.
השיר “לאחיותיי העניות, הנסערות” שייך לסיפור־חייה של אסתר בתקופת היכתבו בחילואן בשנת תרפ“ד, 1924, ושם אמנם ידובר בו. הוא מתפרסם לראשונה, עם ההקדשה, ב”הדים“, בשלהי שנת 1924, אך אסתר לא כללה את ההקדשה ב”קמשונים" (1930) וזו מוחזרת לשיר רק במהדורת “כל השירים”, ושם מגלה אותה מוטי זעירא.
אך עוד קודם לכן, בפברואר 1919, כותבת אסתר טיוטת מכתב או הספד על חברתה שושנה. היא כותבת בעיפרון על צידו השני של דף שבו רשומים בדיו טורי ההוצאות וההכנסות שהיו לספריית המושבה פתח־תקוה בחודש שבט תרע"ט, בתקופה שבה היא שימשה כספרנית. הטיוטה כתובה בשני טורים, היא אינה קלה לפיענוח, והשורות מובאות לאחר קיצור ועריכה:
שלום שלום רב, / כן במקרה הייתי קרובה לשושנה / בשנה האחרונה / כן / המוות על־פי־רוב משרה פחד / והוד למעריציו / במקרה כמובן / מתים / אבל שושנה והמוות אינם / שני דברים נפרדים, הוא / היה בקירבה וגדל איתה יחד. / זה היה פתרון חייה / ברור לי מאוד. / היא נולדה בטמפו של חיים מיוחד / ברור בני אדם כאלה נולדים [פוגשים] / לעיתים רחוקות אבל יש, כן / יש כאלה / הכרתיה. / בשנה האחרונה התפרצות כוחות / היתה לה / כל השנה הזאת / בכוחות נפש בלתי רגילים היא / מקיפה דברים חודרת לפני ולפנים / כל צורות חיים שונות / היא בערה באש, כוחות / פעלו בה נפלאות אבל / הכלי לא היה חשוק ונשבר / נפלא היה לראות אותה / חודרת [מאירה] באבן של גויל שחורה / לכל הנופל תחת ידה, נפלא / ומבהיל גם־כן מפני שהיתה הרגשה שהיא / שורפת / את עצמה והולכת לקראת / גורל. כן זה אחד מהפלאים / החיים מראים לפעמים / יותר בברור / מאשר פלאים של רשע / שניראה יותר ברור מן / האחרים. / רק סתומי עין יאמרו / כי היתה “חולה” ובלתי / נורמלית – היא היתה / היא.
אולי כדאי להזכיר שהשיר “הוא” (1966), שנכתב כיובל שנים לאחר מכן והוקדש לדוד בן גוריון בתקופת בידודו הפוליטי, מסתיים אף הוא במילים דומות: “ומבתריו – / אדם ייבנה; / הוא שוב יהיה – / “הוא” / רק הוא.”
חרף קירבתה למתאבדות הרי בשום פרק בחייה וביומניה של אסתר עד כה, ובשום פרק בחייה ובכתיבתה בעתיד – לא עולה ולא יעלה על דעתה אף צל של הרהור בהתאבדות. כל ימיה היתה אסתר אדם לוחם. אולי בא הדבר מכך שהיא גדלה בחברת שלושה אחים, אולי מהחינוך הספארטני המחשל של האב, אולי מן הקשר העמוק, החושני, לנופי מולדתה, ואולי מהרגשת העצמיות והייחוד שמפכה בה מיום שהיא עומדת על דעתה – אסתר רואה את הסכנות כבאות רק מבחוץ; בשיר “לאחיותיי העניות, הנסערות” – נחשול מכרסם את צוקי הסלע שעליהם היא יושבת ועלול לנפצם לפתע ולגרוף גם אותה, היושבת עליהם – אבל לעולם, לעולם אסתר לא תיכנע ולא תהרוס את עצמה מבפנים ולא תיתפס אי־פעם לסוג זה של ייאוש, לא בכתיבתה ולא בחייה. אין דבר זר יותר לאסתר ראב מאשר המחשבה על איבוד עצמה לדעת – ויהיו חייה קשים ומשבריים ככל שיהיו.
*
מחלת ברוך בכפר־סבא, התעלפות אסתר בבן־שמן, מותו של אברהם־חיים בצפת – בכך עדיין לא נתמלאה סאת צרותיה של המשפחה, דווקא עתה, כאשר המלחמה כבר קרובה לקיצה, נפגע יהודה ראב בתאונת כווייה קשה בפתח־תקוה. על כך הוא מספר ב“התלם הראשון”:
אולם אותו קיץ [1918] קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית־החולים הצבאי בפתח־תקוה הועברתי אל משפחתי בתל־אביב. ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים [תרע"ט, שלהי 1918].
לימים, ב־1934, מפרסמת אסתר את הסיפור “בפרדס”. דמות גיבורו – ר' דוד, “הזקן”, גזורה בחלקה על פי דמות אביה, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת הכווייה הקשה בבית־המנוע בפרדסו, החלים והאריך לחיות עוד כשלושים שנה. כותבת אסתר:
אכן ארכו השנה ימות־החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק־אפור.
והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות־השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי־הזהב. עוד פח־בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה… אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז… הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה־השלולית. אחר הוא לובש לאיטו “בגדי המלכות” – כך קראו הנערים לבגדי־העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס־העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות־עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר־זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.
הזקן קרב לפח־הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת־הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח־הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.
עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.
פרק־זכרונותיה “בית אבי”, שנכתב ב־1967 לערך, נותן את הרקע העובדתי לסיפור הכמו־בידיוני:
וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ־לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.
פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום “קבורה” כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.
את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית־הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –
דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ־לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו שיעבוד על דלק של פחמים, וה“צינדר” החשמלי היה לשיחה יום־יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל “שוונג” –
ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה, והסוף –
אחי השני אלעזר, זה שנולד אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים־עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –
סוף־סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על־ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח־תקוה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית־המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב“צינדר”, וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר־המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –
בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית־החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: "הוא חזק, הוא יתגבר – "
ואני אז עובדת כפועלת בבן־שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי־העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן־שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני־הבית מתכוננים לישון –
גם לי סיפרה אסתר כי לאחר התאונה היא חזרה ברגל מבן־שמן לתל־אביב כדי לטפל באביה החולה, ישבה ליד מיטתו והחליפה לו בזהירות את תחבושותיו ומרחה שמן על פצעיו. מרים גיסין, שהיתה אז ילדה בת חמש, זוכרת את הריח הנורא של התחבושות, שבגלל המחסור בימי המלחמה היה צורך לכבסן לשימוש חוזר. היא אינה זוכרת את אסתר מטפלת בסבה יהודה, אלא את אימה רבקה וסבתה לאה המטפלות בו.
*
בקיץ 1918, כניראה כבר לאחר כווייתו של האב, אסתר בת ה־24 מצוייה אמנם בתל־אביב אך אינה גרה עם משפחתה אלא עובדת בפרדס גולדברג. על אותה תקופה היא מספרת ל־ש. שפרה ולנעמי גוטקינד (גולן):
אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר, לבוש במדי קצין בריטי, והתנהג כאילו הביא את הגאולה לארץ, במו ידיו. הוא הכיר כמובן אותי ואת אבי. יום אחד סידר נשף גדול בתל־אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל־אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלויים ופה נשף עם שקדים קלויים.
לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת “קלוש” קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנאזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה.
וכך, כאשר אני יושבת בכיסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת את השקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופיזרתי את השקדים על הריצפה; נישארתי שהות קצרה והלכתי. תל־אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה.
סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, שהיתה אז פועלת כמוני, בפרדסים, התיישבה לידי ואמרה:
“את הרי משלנו, היית בדגניה, איך את מסוגלת ללכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? זה לא מתאים לך!”
היה אנטאגוניזם חריף בין אנשי ניל"י לבין היישוב.
עכשיו אני בידידות רבה עם רבקה אהרונסון. ואני אומרת לה בגלוי שקשה לי, למרות כל ההערכה לעצם מעשה ההקרבה של אנשי ניל"י, לעקור את האוורסייה שנטעה בי כלפיהם העלייה השנייה.
חלק חמישי: ראשית שירתה, מהמושבה המותקפת אל איזאק בקהיר 🔗
1. מיהו הררי שנפל? 🔗
בשלהי שנת 1918, לאחר שפתח־תקוה חדלה להיות בקו־החזית – חוזרת אסתר בת ה־24 עם בני־משפחתה מתל־אביב לבית ברחוב ביל"ו. אחיה ברוך שב חולה מגלותו בלבנון ובכפר־סבא, ומתחיל להתאושש, אביה מחלים מכוויותיו הקשות בפרדס, וכמוהו מחלים גם אחיה אלעזר בן ה־18, שבתקופת המלחמה נפל לבאר וצלעותיו התרסקו.
קרוב לשנה היא יושבת בבית – סתיו, חורף ואביב תרע“ט, ובתקופה זו היא עובדת כניראה כספרנית בספריית המושבה. על הדף, שצידו האחורי הוא טיוטת־עיפרון של ההספד על חברתה שושנה בוגין, רשמה אסתר בדיו שני טורים: “הוצאות חודש שבט / הכנסות חודש שבט”. הסכומים נקובים בגרוש מצרי, המטבע הנהוג בארץ תחת השלטון הצבאי הבריטי. חודש שבט מקביל לפברואר 1919, לאחר שובה של המשפחה מ”גלות" תל־אביב. ההוצאות כוללות: קניית שני ספרים, נקיון החדר, זכוכית למנורה, ווים לדלת, “לתימני קטן”, “מכתבים מבטחים”, נייר ומעטפות, נפט, בלוק, פנקס, נייר, פנקסים לקטלוגים ותיקון מנורה. הסכומים הם בשיעור שבין 3 ל־15 ג“מ, ובטור ההכנסות נרשם: “מס קוראים 333 ג”מ”, כמעט פי שלושה מסך כל ההוצאות, אך שכר־עבודתה של אסתר אינו כלול בהן.
בשלהי הקיץ או בסתיו 1919 שבה אסתר לבן־שמן, הפעם כמורה, ושוהה שם כניראה עד שלהי קיץ תר"פ, 1920. על כל פנים, בסוף אוקטובר 1920 היא כבר נמצאת שוב בפתח־תקוה.
ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם, לבקשתו, בפברואר 1971, משרטטת אסתר את דיוקן עצמה באותה תקופה:
המלחמה נגמרה –
רומאנים אחדים היו לי והכל על טהרת המופשט – עם “חוויות וסבל”, והאובייקטים היו נהדרים שופרא דשופרא –
משהו היה בי שהיה מרחיש כבוד וגם פחד בפני דבר “לא מובן” וזאת היתה המשוררת בכוח שכבר היתה בי. אחד נפלא אמר לי: “אני לא יודע כיצד אעשה אותך לאשתי ואת יצור מופלא כזה!”
אני בולעת ספרים בגרמנית בצרפתית מגלה את הספרות הרוסית בתרגום גרמני – כותבת שירים בהשפעת משורר ששמו ולטר קלה מזדהה עימו, מגלה את ורלן את בודלר – את הספרות השוודית בתרגום גרמני, מתמלאת כבלון מתנפח – ורוצה להתפוצץ – דחף של כתיבה “גם אני יכולה לכתוב דברים יפים” כך אני אומרת לעצמי ומתחילה – והדברים דלים ואינם משביעים רצון – תמיד אני מוצאת בהם את דברי האחרים, “זאת לא את” היא המימרא שלי וכך אני מחפשת ומחפשת – נמשכת אל סופרים מזדהה גם עם אישיותם ומרגישה: כאן מקומי – אבל מנסה גם להיות כנרית – לא הולך, מרגישה שאילו נתנו לי לעלות על במה הייתי רוקדת את עצמי הייתי מביעה את האש שבי את העדנה ואת השאיפה אל הנשגב בתנועות גופי שהיה בתקופה זו יפה להפליא.
תופרת לי בעצם ידיי שמלות מיוחדות במראיהן ורוצה להיות ציירת והדחפים תוססים ואני שוכחת שאני אישה –
*
באביב 1919 כותבת אסתר טיוטת סיפור, המצוייה בשנייה מ“מחברות ‘קמשונים’”; בראש העמוד נרשם: “להררי שנפל.” – ובסופו: “אביב. 1919”. על פי תוכנו, נופיו, ותיאור רכיבתה של המספרת על הסוס – מתרחש הסיפור בפתח־תקוה, שבתקופה זו אסתר עדיין שוהה בה.
את הסיפור מעתיקה אסתר לנקי בדף נפרד, שם הוא מקבל צורה של פואימה; מן ההקדשה “להררי” נותר “ל־ה.” בלבד, ועל הדף נמצא רשום בעיפרון, בכתב־יד שונה: “יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על־פי התוכן.”
סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, המבוגרים מאסתר, שאולי להם היא מגישה יצירת־ביכורים זו לחוות־דעת, כפי שהיא עתידה להראות להם את שירה הראשון, בעת טיול בכרם שקדים בפתח־תקוה, באביב 1920 או אולי 1921.
השדות
ל־ה. שנפל.
אלופי!
מפני שהשדות מלאים שירה והיום יום אביב נפלא, פרחים בכל, השדות הומים מגוונים –
ואור השמש זורם בטמפו של חג על המרחבים הגדולים – לכן אני אכתוב לך מכתב.
על חורשות אספר לך, הרועדות באור, על גיאיות מגחכות חרש ועל גבעות גבשושיות־חן על גוף האדמה השחורה; ונמתחת האדמה, נמתחת לה לאין־סוף – והשמיים מכחילים כמים שוקטים על עצמם.
צהריים.
האהוב, חם ועומד מבטך עליי – מה היה לך?
עיניך טבולות שמש, שקופות־ירוקות…
צעיפים נעים פתע בבדולח האוויר.
ייכנף היום. גבעות מרכינות כתף ורנות באודם ערב, חורשות נמוגות באור, ענפי עצים יחידים נעים על האפר, על הדרכים נמתח צל, בידואית וכדה מבשרים לילה…
עיניך – אלופי, עיניך, הוי אל תתנם בי.
ליבי קן חבוי בין צאלים, ועיניך –
גלי עוז ישטפוני, ועל האופק יעלו סלעי מגור שחורים־כחולים כשני חיות; ולרגליהם מדורות אדומות ורחבות – הסב עיניך מעליי – כי לא אוכל שאתן. מה היה לך, מה היה להן? – הוצפו טל לילה – העיניים, זוהר לח מאיר בהן, שכורות אור־ליבן ורוויות כפרחי־לילה, כבדי טל – כאגמים נחים לאור כוכבים, הטביעוני העיניים – ארום על פני מים שוקטים מאירים וליבי לך פתוח …
ציף, ציף, ציף…
על הלבן ארכב היום
בין עשבי בר, שיחי מנטה וגזעי אוקליפטוס
שוט וטוס את צווארו אחבק
וידיי הקופאות מצינת בוקר אחמם בנשימת אפו
ואת רגליי היחפות אלחץ אל צלעותיו הרועדות
הוי מה ירטיבו הענפים שערותיי
ציצי בר מצליפים טל על רגליי,
מה תמהה החורשה והעמק נמתח
הוי ה“לבן”, את פניי ברעמתך אטביע
את רגליי אל מותניך הדקות אלחץ
שמש בוקר עליך הלבן ועלי החומה…
עייפתי ורגליי רועדות.
האלוף, הנה זאת לך הבאתי,
בשטף הרכיבה תלשתי, סרפד נודף ריח חריף לך הבאתי, את אצבעותיי צרב ובעורי חתך, הנה טיפת דם על קצה העלה…
האם אין זה ריחני,
האלוף?
ואולם עם ערב אל השדות אצא והבאתי לך פרחים – הסכת, הנה אביא לך פרחים מנחה…
זלזלים ארוכים ודקים, שושנות מים, והיצנטים כחולים –
על מצחך להוט שמש יום – ארעיף
ובא הלילה, והיה אל כל אשר יפול מבטך
וטבע בגביעי היצנטים הכחולים ונח;
ואד הנהר יעלה לובן מאחורי החלונות הגדולים
והאוקליפטוסים רוחשים ונדמים
מה רחבים כרי האחו, האלוף, מה רחב! –
העין טובעת במרחק – כצלצלים אני במרחב הירק
חזק אתה ויפה פה על ידי האלוף
גמישה וגבוהה אני על ידך במרחב הירוק –
מיהו הררי שנפל? האם הוא ה“האלוף” שבו מאוהבת הכותבת? האם הוא שומר שדות בפתח־תקוה? האם שומר בשם הררי נהרג באביב 1919 במושבה או במקום אחר בארץ? – האם המסופר כאן קשור לעלילת סיפורה המאוחר “ימים ירוקים”, שנדפס לראשונה ב־1952?
על כל אלה אין לי תשובה.
עם זאת, מן הבחינה השירית ניראה כי הפואימה “השדות” קודמת לראשוני שיריה המקוריים של אסתר, כי כאן עדיין רב הפאתוס על “טביעת האצבעות”, על הניגון – שעתידים בתוך זמן קצר לתת את הייחוד לשירתה.
2. האם מתלקחת שוב אהבת אסתר למשה כרמי בבן־שמן, ושם ואליו נכתבים ראשוני שיריה בשלהי 1919 וב־1920? 🔗
“כשהגיעו צבאות אלנבי והדפו את התורכים צפונה,” מספר ישראל הראל מפי אסתר, “החלו לנשוב רוחות אופטימיות ביישוב. אסתר ראב, כמו נתעוררה משנת־חורף ארוכה, קמה והלכה להורות בקבוצת בן שמן. מעטים היו תלמידיה, שניים־שלושה בכל כיתה. דומה, שבן־שמן היה אחד המקומות הראשונים בארץ בו הנהיגו מה שהיום קרוי בית־ספר פתוח. מה לא לימדה שם? הכל: עברית, תנ”ך, בוטניקה, חקלאות – ועבדה יחד עימם. בערבים לימדה מבוגרים עברית ותנ“ך, ובתוך הלחץ והאחריות החלה לחרוז. לא, לא לחרוז. גם שיריה הראשונים, שירים מודרניים היו, בעלי משקל ומקצב שלא היו מוכרים בשירה העברית. ומי שלא חרז אז – היכול היה להיחשב משורר? ועוד בחורה. אבל, היא הוכיחה: גם שירי מולדת, גם שירי כמיהה, ניתן לכתוב בסגנון המודרני ביותר.”
באביב תרע"ט, 1919, מארחת פתח־תקוה, מושבת הפרדסים והאוכלוסין הגדולה בארץ, ערש תנועת העבודה – את ועידת הייסוד של “אחדות העבודה”. גם אסתר, לשעבר פועלת חקלאית בדגניה, בנס־ציונה ובבן־שמן, רואה עצמה כמי שנמנית על מחנה הפועלים. כה עזה הזדהותה עימם, שבמשפחת ראב מספרים כי בימי המלחמה, כאשר נותרת לפליטה רק פרה אחת במשק, נוהגת אסתר על דעת עצמה לחלק מן החלב לחבריה הפועלים, שרעבים־ללחם.
קרוב לוודאי שגם אסתר מסתופפת באותה ועידת ייסוד, ובהתלהבות־נעורים נרשמת בחודש ניסן כחברה ב“התאחדות ציונית־סוציאלית של פועלי א”י, אחדות העבודה, הסתדרות הפועלים החקלאים" – זו הכותרת המודפסת בפנקס־החבר, הניתן “לחברה אסתר רב” בפתח־תקוה, לאחר כחודש, בט“ו אייר תרע”ט [מאי 1919], וחתום עליו המזכיר: נ. גולדברג [נטע הרפז].
תחת אותה כותרת מפורטת של “אחדות העבודה” נמצא בארכיונה גם “פנקס־חבר לחברה אסתר רב בבן־שמן תר”פ“, בתוכו מודפס לוח שנת תר”פ, 1920־1919, וברשימת “המועדים” רשומים לבד מחגי ישראל גם הראשון למאי ופטירת הרצל בכ' תמוז.
נקל לתאר כי בוועידה הזו, שכולה צעירים וצעירות תוססים, נלהבים, משכילים, המשתדלים לדבר עברית – פוגש משה כרמי יפה־התואר באסתר “המלאה כבלון מתנפח” ואשר “גופה יפה להפליא” – ומציע לה אפשרות נוספת לממש את חלום העבודה שלה – לבוא ללמד את הילדים בבן־שמן.
בסיפורו “שבילי־אור” מתאר משה, עתה מורה בבן־שמן, את בואו באביב 1919 לפתח־תקוה, לוועידה, שבמהלכה הוא פוגש אהובה אחת שאותה הוא מכיר, ומתאהב במישהי חדשה; לזו וגם לזו יש אחיות, ודומה ששתיהן גרות ביפו, כלומר בתל־אביב – ואם אינו מערבב כאן, לצורך הסיפור, שתיים או שלוש דמויות יחדיו, הרי שאסתר אינה תופסת מקום בחייו באביב הזה. על כל פנים, היא אינה נזכרת במפורש בשמה בשום מקום ב“דליות הגפן”, גם לא במחברותיו משנת תרע“ט בבן־שמן, הגם שבשני המקורות מצויים בין השאר נופים והוויי פתח־תקוואיים, וב”שבילי אור" אפילו תיאור טיול לילי עם בת־איכרים אל בית־הוריה במושבה – וכל אלה מתאימים לאסתר ואפילו לכמה מטיוטותיה ב“מחברות ‘קמשונים’”.
תקופת־חייה השנייה בבן־שמן עולה גם מתוך ראיונות שהיא מעניקה לרבקה כצנלסון, לרות בונדי ולמשה דור, ובפתחה עומדת דמותו של משה כרמי – "יליד פתח־תקוה, מורה ומוסיקאי, מאישיה הפיוטיים, המקוריים והמופלאים של העלייה השנייה – " שמציע לה להיות מורה בבן־שמן, לא ברור אם בחפיפה עימו או במקומו.
אהבתה לילדים והרגשת האושר להימצא בבן־שמן של אותם ימים, הופכים את ההוראה לפרק נפלא בחייה. בארכיונה נמצא תצלום דהוי שנשלח אליה ב־10.2.1920 ובו היא נראית עם תלמידיה בבן־שמן. מספרת אסתר:
לימדתי ולימדתי, אף כבשתי את לב הילדים. הם לא קראו לי “המורה”, כי אם אסתר, והייתי גאה על כך. מה לימדתי? הרי את יודעת מה זאת מורה בכפר. היו לי תלמידים מכיתה אל“ף עד ו”ו. שניים בכל כיתה. את אלה לימדתי חשבון ואלה כתוב. עבדתי קשה מאוד, כי רציתי להצטיין. לא רק בהוראה, גם בעבודה חקלאית. עבדנו בגינה, ולימדתי בוטניקה. בערבים לימדתי גם את האימהות, ובשבתות את בני השש־עשרה שלא הספיקו לגמור את לימודיהם וביקשו שיעורי תנ"ך. לקחתי על עצמי מעמסה כבדה, וכשרצו שאנהל גם את הספריה, עזבתי.
*
מה עובר על משה כרמי, שאהבת אסתר אליו ממלאה את יומניה מן השנים 1911–1913 – עד לאותו פרק בחייו שבו הוא מזמין אותה לבוא ללמד בבן־שמן, בראשית קיץ 1919?
לאחר פרוץ המלחמה העולמית, בתקופת ההתעתמנות, מתגייס משה לצבא התורכי. כך עושים גם חבריו למחזור הראשון של גימנסיה “הרצליה” וביניהם משה שרת ודב הוז. כיודע־נגן הוא נשלח לתזמורת הצבאית. בתקופה זו נודדת פלוגתו של משה בארץ ובארצות השכנות וניתנת לו הזדמנות לערוך טיולים ממידבר סיני ועד הלבנון. הוא מצליח להטות אליו את חסד הקצינים ומתבודד בטיוליו ימים תמימים. אחרי כשלוש שנים של שירות, בין השנים 1915–1917, עורק משה מן הצבא התורכי לדגניה.
כותבים העורכים של עזבונו, בספר “דליות הגפן”:
בימים ההם נשרפו בדגניה כתבי־יד רבים של משה – הגות חלומות נעוריו – יחד עם עוד כתבים שנשרפו מחשש החיפושים [של התורכים]. מעט מאוד מזה הציל משה מכיליון ונשמר עד היום. משה פנה להוראה בבן־שמן. זאת היתה עבודת יצירה, עבודת בראשית. כל לימודיו לימד בתוך הטבע, בטיוליו ובסיוריו, למד ומתוך כך לימד. ועל הכל חפפה רוח של חלומות אהבה, אגדות שירה ונגינה, ובקסמים אלה צד את ליבות תלמידיו. מן האגדות שנרקמו ונכתבו בתקופה זו, ומן הרשימות, נתפרסמו: “קטעים” ב“האדמה” בעריכת ברנר, ו“אגדת החיטה” ב“אוהל”, בעריכת מרדכי קושניר. בבן־שמן עבד משה משך שנתיים.
על שירותו של משה כרמי בצבא התורכי מספר חברו יעקב עצמון (כבשנה):
מובן שנודע מיד, כי הופיע חייל יודע־נגן. הטילו עליו תפקידים “מוסיקליים” רבים וקרה שגם זיכוהו בכבוד הרם לנגן בפני ג’מל פשה (הקטן) באחת הנשפיות שנערכו לכבודו בדמשק. לפי התוכנית צריך היה לנגן נגינת סולו בכינור. בתמימותו חשב שגם קהל זה של קצינים הוללים עלול להיתפס להקשבה של נגינה רצינית והתחיל להשמיע את אחד הקונצרטים האהובים עליו. קהל שומעיו הקשיב רגע קט, אולם מיד פקעה סבלנותו והמשיך להתהולל, לצחוק ולרעוש להנאתו. משה הפסיק את נגינתו והחל אורז את כינורו. לא הועילו הגערות והאיומים שהושמעו באוזני החייל המחוצף. יבוא אשר יבוא, אמר בליבו, לא אחלל עוד את צלילי כינורי בפני ערלי לב ואוזן אלה!
משה ואסתר הם אולי היחידים מבני משפחות האיכרים בפתח־תקוה שמשתתפים בוועידת היסוד של אחדות העבודה. שניהם יוצאי־דופן: הם מזדהים עם מעמד הפועלים, עם צעירי העלייה השנייה, עם מייסדי עין־גנים ודגניה. תחושת שייכותם למחנה הפועלים אינה נקנית להם בנקל. למשל, בקיץ 1918 קמה בארץ תנועת ההתנדבות לגדוד העברי. חבריו של משה, אליהו גולומב ודב הוז, מתגייסים, ואילו משה כבר יושב בבן־שמן ומתלבט בין התמסרות ללימוד הנגינה בכינור אצל מורו משה הופנקו בתל־אביב, לבין הוראת הילדים בחווה החקלאית. משה, שלאחר סבל רב ערק מהשירות בצבא התורכי, והסתתר בדגניה – סולד מהצבאיות.
ואז, בקיץ 1918, בוויכוח עם משה, אומר לו חברו דב הוז, העומד לצאת למחנה האימונים של הגדוד העברי בתל־אל־כביר שבמצריים: “זה שנים ידעתי כי אין אתה [אחד] משלנו. במקרה נפלת אל תוכנו. והידידות האמיתית אינה יכולה להתקיים בינינו. אתה ממין אחר. יש הרבה אנשים טובים ויפים בעולם. הארוץ ואתחבר עם כולם? ידעתי כי יבוא יום, ניתוח ייעשה, ואתה תיבדל… כן, אני תמיד חיבבתי אותך. אך…”
ומשה, הכותב זאת במחברתו, באביב 1919, מתאכזר אל עצמו:
והלא זוהי האמת. לעוף איתם יחד – לא, ולהיות בשר־אידאליהם – לא. ובכן?
כן. זוהי אמת, אני ממין אחר. אך למה זה כה נעלבתי?
אליהו [גולומב] בעט בי. אמר לי: פראר [עריק, בתקופת התורכים]. ואני שכחתי.
ודב [הוז] הושיט לי ידו כה בנימוס, היטה גופו בחן ובנעימות, וכובעו הסיר בחסד. – ואיני יכול לשכוח את זה.
*
מחברתו של משה עשוייה כמכתב ארוך (שכניראה לא נשלח) לאהובת נפשו – רבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, ולימים אשתו של דב הוז. במחברתו מתייחס משה אל רבקה עדיין כאל חברתו של אליהו גולומב (אשר לימים נשא לאישה את אחותה, עדה שרתוק). אהבת משה כרמי לרבקה נמשכת כעשר שנים, ואולי זוהי רבקה הנזכרת ב“ספר הזכרונות” של אסתר משנת 1910.
כותב משה כרמי:
לחשתי אל ליבי: השנה העשירית עוברת. כן, עוד מעט, עם שחר האביב הבא, תימלאנה לנו עשר שנים.
כן. יכול מאוד להיות שאני, באמת, אוהב אותך.
והן אמרתי לך: איני מבקש ממך כלום. מה תעשי? עשי מה שליבך אומר לך. ואני מחכה בלב שלם לגורלי.
הן אמרתי לך: כל הימים, כל השנים התכוננתי לבוא אליכם, אלייך ואל אליהו. התכוננתי לבוא אליכם, להתארח לפעמים.
כל השנים חשבתי כי אליהו טוב ממני, כי אליהו גדול ממני, וכי הוא ראוי יותר, חשבתי כי אני צריך לרצות כי תלכי איתו.
והיו ימים וחשבתי: הנה ליבי שלם עם הגורל, ושלם אתכם.
והנה אני מתהלך עתה כל הימים. וליבי מתרפק אלייך כילד, כבימים הראשונים. שכחתי מי הוא הטוב, שכחתי מי הוא הגדול.
חדלתי מחשוב מה יהיה יותר טוב בשבילך.
כל הימים אני קורא לך: בואי, בואי אליי, רק אליי!
האמנם אני עוד אוהב אותך?
זו האווירה שאליה נקלעת אסתר בבואה בשנייה לבן־שמן, בשלהי שנת 1919. לימים תתאר אותה בשני סיפורים שנמצאו בעזבונה “אביגיל וחנה (בית זיתא)”, ו“חדר הרווקים”. “אביגיל וחנה” נכתב בשנת 1946 לערך. לפי תיאור הסביבה ברור שבית־זיתא היא בן־שמן, אך ייתכן שאסתר שיקעה בסיפור גם מחוויותיה בדגניה ב־1913, ואולי גם מבואה בפעם הראשונה לבן־שמן כפועלת, באביב ובקיץ 1918. אין ספק שחנה, המורה, היא בת־דמותה של אסתר.
בערב ליד שולחן האוכל, במיטבח, תקפה את חנה אותה הקדחת הקלה שהיתה תוקפת אותה תמיד בחברת אנשים חדשים ובייחוד האנשים האלה אשר אינם מבני ארצה ואינם מבני מושבתה – רחוקים מלאי־עניין ומוזרים הם כאחד. סקרנות גדולה ושמחה מילאו את ליבה, הסקרנות תמיד גרמה לה שמחה, מצב רוחה היה דומה לזה שלפני בחינות־הגמר בבית־הספר.
ערב ראשון. הבחורים הנמיכו את קולם, ליד שולחן האוכל, מזה ומזה, היו שתי שורות של פנים ושתי שורות של ידיים – ואולם כל ראש והידיים שלו היו חטיבה, וסקרנותה של חנה לגבי אנשים גרמה לה שוב באותו ערב לקדחת הקלה הידועה לה כל־כך, מרחפת היתה במקצת בלי כל כוונה מן האחד לשני, מן האחת לשנייה, כשהיא שוכחת את עצמה כליל, שוכחת גם שהנה המורה החדשה, שעליה לעשות רושם טוב, ושבעצם היא הינה המטרה לסקרנות, ושיקוף מסביב –
הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.
חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –
“כמה זמן הינך בארץ?” שאלה אותה חנה בגישוש.
"זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, “בכל אופן איני עשרים שנה בארץ־ישראל, כמוך!”
חנה פרצה בצחוקה הבהיר. “עשרים ושתיים.” ענתה.
כל העיניים הוסבו פתאום אליה. “סברה” מלידה, “פרי הארץ”, כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קינאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.
מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "
“כן, אני סברה.”
“נולדת כאן? בארץ?” סקר אותה, כולו משתאה.
חנה הגביהה את גבות עיניה המקושתות, עד שהגיעו כמעט למרום מצחה החלק, לרעמתה השחורה – סקרה את הבחור וחייכה בשקט לתוך עיניו התוהות.
כשהרים מאירסון את גופו הענקי מאצל השולחן וקם ללכת, חשבה חנה: “גולם, גולם חביב.”
שדות קיבוץ בית זיתא השתרעו ברמה, שבקציה החלו גבעות עגולות והתנשאו שורות־שורות, הלכו וגבהו עד הגיען להרי יהודה הרחוקים, הלוך והדוף זו את זו בכתפיהן, עד היותן הרים, הרי יהודה התלולים. כאן בהתחלתן היה להן קסם בלתי משוער, דמו לתינוקות, מתוך המישור צמחו בהתעגלות חרדה רק מטרים אחדים מעל פני הרמה, זרועי סלעים שטופי מים, ופה ושם גם אבן חצובה, שארית יישובים עתיקי יומין, אכולי שנים, דורות וגשמים –
ובין הסלעים יש שהרגל נתקלת בבריכה קטנה עגולה, חצובה באבן, שיירי דורות של מוסקי זיתים, כי על כן אדמה זו, שמן רב היא מפיקה, שחורה היא ודביקה ככוספא בין האבנים, והזית מתנוסס על הגבעות מסביב, שולח בה שורשיו ומתכסה פרי רב. מאפיר הוא, זרוע לאחר יד, בלי כל סדר, סביב בתי הכפרים הערבים, המלבינים מסביב. כאן הזית הוא אזרח עתיק יומין ושבע הרפתקאות, ממלכת הזית עתיקת מסורת. יש מהם למודי סער, שסועי גזע, תקועים ממש בתוך הסלע, גזע ופארות מספר תלויות רועדות בראשו – ויש עגולים ורעננים, ניראים צומחים בשורות־שורות באדמה שחורה אדמדמה; אלה רחבי נוף, על כתפיהם זרם של ענפים, לכל צד פארה, לכל צד, ומשרים צל דחוס ומהודק סביב גזעם – ויש צעירים מהם ומעודנים, דבקים בפחד במדרגות ההר, נושאים עיניהם לטללי שמיים ומתפללים שיתגבר נופם –
גשמים מרובים ירדו באותו חורף, חברי הקיבוץ היו כלואים רוב ימיהם בחדרי־המלכודת, או היו מתווכחים במשרד – שיממון כבד היה יורד עליך בהיכנסך ל“משרד”, כאן ישב הסדרן על ספריו וחשבונותיו, ורוד מעודן בתוך חשרת עשן סיגריות, וקור היה נודף מכל פינות החדר הריק, כאן היתה ממלכת החשבון והריקות. הרצפה היתה מכוסה רפש מרוב המנעלים שבוססו אותה, וזנבות סיגריות ופיסות נייר התגוללו בפינות – ארון הספרים עמד בפינה וריח עובש עלה ממנו.
חנה קבעה את שבתה ליד בית־הספר בחדר קטן, ששימש מחסן לפני כן. בית־הספר היה בניין אבנים ארוך מכוסה גג של פחים, והחדר הקטן בצידו. החצר היתה קשה מאוד. בחצר הקבוצה הוחלט שהמורה תגור בחצר, דבר זה היה קשה לחנה, ואולם בית־הספר היה עולם אחר לגמרי, נמצא במרחק־מה מן החווה, לרגלי הגבעות, ושם בחרה לה חנה בחדר הקטנטן, בתוך בניין בית־הספר, הגג היה מזיל מים, ובלילות גשם היתה מעמידה קערות וצלחות מסביב למיטה, לשם קליטת הטיפות – ואלה היו מטפטפות ורנות כל הלילה ושנתה מתקה לה מאוד.
בימים ההם נפתחה פקעת ליבה של חנה, עלה אחר עלה זז, ואחריו עוד אחד, לאיטו, לאור עיניהם של עשרים תלמידיה ותלמידותיה. נידמה שכל אחד מהם הפך לגור – גור יונק מחלב נפשה, והיא עלתה ופרחה בחביוניה, לרגלי הגבעות של בית זיתא. כל אחד וכל אחת, היה להם מדור בליבה, כחתולה זו שמקציבה דד לגור דד לגור, ליבה נתמלא עד אפס מקום והיא עלתה ופרחה ושלחה פארות סביבה –
כל מלאכתה זו היה בה ממעשה בראשית – כי כן לא הוכנה חנה די צורכה להוראה, ויש אשר לפני שיעורי החשבון היתה מאוד לא בטוחה בעצמה, ואולם משנישאו אליה עשרת זוגות העיניים – היתה מנתרת אל הקתדרא כאילו צמחו לה כנפיים – והכל היה עובר כשורה.
צרור גוריה־תלמידיה ניתלה בה כשתילים צעירים המחפשים סמוכה. היו שם עיניים מעיניים שונות – אחת גוצה היתה נבוכה ומלאת הלך נפש – שמנה במקצת, וציפורה שמה, ודווקא שום דבר מן הציפור לא היה בה – אלא כובד ראש ילדותי ונאמנות ופחד, פניה הזרועים נמשים היו מתרוממים מול המורה הצעירה, כשואבת ממנה חיות ועידוד –
ואחותה העגלגלה וקלת הראש, הקלה בכל – בשיעורי התנ"ך, ובמציאות המורה על ידה, זו היתה כפרפר נתונה לכל מגע שמש, וחייכנית היתה, ממלאה את ההפסקות בפטפוט וצחוק.
והיה שם אברהמצ’יק, בעל המשק המופתי לעתיד, שקט ובעל חשבון, בן זקונים להוריו, ואולם גם הוא ניתלה על המורה כצמח צעיר על סמוכה. חוקר היה ושואל ותאב דעת למעלה מן הרגיל.
והגדול שבחבורה, זה שלא ידע מה לעשות בידיו ורגליו שצמחו יתר על המידה מתוך בגדיו הקצרים, זה שלגלוג קל של גבר כבר היה מבצבץ לפרקים בפינות פיו –
עקבות מלחמת־העולם עדיין ניכרים בחוות בן־שמן. בנייני החווה, המוקפים חומת אבנים, ניזוקו מההפגזות התורכיות ועצי־זית נעקרו אבל רוח חדשה ניכרת במקום שמיד לאחר המלחמה הפך לתחנת נסיונות חקלאית מטעם ההסתדרות הציונית בראשותו של האגרונום יצחק וילקנסקי־וולקני.
את החיים בבן־שמן בתקופתם של אסתר ראב ומשה כרמי מתארת שושנה בסין, שנולדה ב1901־ ועלתה עם משפחתה מתימן לרחובות. באחד הימים מוזמן אביה על־ידי וילקנסקי להיות רועה־כבשים בבן־שמן, וגם לשמש כשוחט:
בבן־שמן היה אז המורה טיומקין, עזרתי לאשתו בעבודות הבית. תקופת מה היתה אסתר ראב מורה בבן־שמן ורבקה קליר היתה גננת. אני עבדתי בגן כמנקה. אסתר ראב השאילה לי ספרים קלים לקריאה, בסתר הייתי קוראת בהם. רבקה קליר הזמינתני לחדרה, לימדתני קרוא בלי נקודות. האחיות מייזל לימדו את בנות פרימן באופן פרטי. מורות אלה קירבוני, אף שיתפוני בשיעורים. מילדי בית־הספר הייתי שואלת את שיעוריהם, והייתי מכינה אותם בסתר. המים הגנובים מתקו לי וכך לאט לאט התקדמתי בלימודי. רחל פרימן היתה כמעט בת גילי והתיידדנו. גם היא היתה רועה את פרותיהם באותו ואדי שרעיתי אני את עדר הכבשים של החווה. לפעמים היינו נפגשות בשדה, כששתינו אוספות שורשים להסקה. אביה של רחל, חיבב אותי והשפיע על ילדיו שישתפוני במשחקיהם.
משה כרמי היה מורה בבן־שמן. הוא קירבני. הוא ניצח על מקהלה והשפיע על אבי, שירשה לי להשתתף בה. הוא הבטיח לאבי שישמור עלי, יעמידני תמיד ליד בחורות בלבד. אבי שאהב את משה וכיבדו, ניאות להפצרותיו. השתתפותי במקהלה עודדה את רוחי. עד היום זכורים לי השירים ששרנו. אט אט הכניסני משה אף לחברה, גבר על התנגדות האחרים. אחרי שנים רבות, משכבר הקמתי ביתי בכפר יחזקאל, בא משה כרמי לבקרני. הוא היה מאושר כשמצאני שווה בין שווים – לא עוד אותה נערה נרדפת וספוגה רגש נחיתות.
*
החל מקיץ תרע"ט, 1919 נמצאים אפוא בחוות בן־שמן משה כרמי ואסתר ראב, בני עשרים־וחמש; ולבד מעבודתם בהוראה, ונגינתו של משה בכינור, הם כותבים בלילות איש־איש בחדרו.
בעזבונה של אסתר נשתמרו כשמונה מחברות מהשנים 1919–1935 לערך, ובהן טיוטות של ראשוני שיריה, שחלקם לא פורסם, וחלקם החל מתפרסם מ־1922 ואילך, ונכלל בקובץ שיריה הראשון “קמשונים” (1930); כן יש במחברות תרגומי שירים של בודלר, ולטר קאלה וצבי שץ, קטעי פרוזה, זכרונות או קטעי־יומן וכן טיוטות מכתבים, וזאת מתקופת בן־שמן, פתח־תקוה, קאהיר וחזרה לתל־אביב, יש גם טיוטות של שירים שנכתבו לאחר הופעת “קמשונים”, עד לשנת 1935 לערך.
המחברות, שפוענחו על ידי, מוספרו על פי סדר כרונולוגי משוער, וניתן להן שם: “מחברות ‘קמשונים’”. אין ספק שבמחברות הראשונות יש חלקים רבים שנכתבו בהיות אסתר מורה בבן־שמן בשנים 1919–1920. במחברת השנייה, בתאריך: “בן־שמן, 1920”, בא קטע של תיאור המקום, וקטע מכתב, שעל פי תוכנו מופנה למשה כרמי:
איזה ערב היה. לוד ורמלה כחולות עם מגדליהן וגניהן על האופק האפור ומתאדם, ובצפון השתפך לפתע אור לבן כחול על העננים, לבנים ושקופים, היתה בזה מעין פריחה שלא בזמנה, מעין הפתעה ורוך שיש בראותנו שמלת קיץ בהירה בעצם יום חורף, הרים רחוקים ורודים וגלויים כחלקי גוף נסתרים, והקרובים רבצו כבדים שחורים וחושבים מה בתוך ענני האפור והחשכה המלפפתם –
יונה מצאתי בשדה, על יד סלע עמדה. אפורה, ופיזרה נטפי המטר מעל כנפיה. קראתי לה, היא פרחה לה, פעפוע מסביב – מה הרחישה הזאת? כעין תסיסת אבני שיד בהיפגשם במים. החותרים וצומחים העשבים באיוושה? הזמזום ממלא אותי.
אני לבדי, הרים כפרים ודרך לבנה, אני יורדת במורד – בסלעים ראשי, ועיניי בגידי הסלעים ובחריצים, כתב גשם רוח ושמש, כן בריכה קטנה מרובעת וקרקעיתה רצופה אבנים קטנות מרובעות ורק שיירים מהן בפינות וצינור יש בצידי הבריכה, אולי דרכו פה ענבים, זיתים? איזה רגליים דרכו? גדולות שחורות עם בוהן מהוקצע, ואולי דקות וכהות עם אצבעות ארוכות ודורסות? – מתי? – עברו… נתושים בתוך המרחב, הרוח הגשם העננים הגדולים, תקופה מתגוללת ואובדת בתוך האין סוף.
ואני ואתה האין עלינו לחיות? מה אתה עושה? מה אני עושה טרם נהיה לאבנים על פני שדה, לעפר?
*
ידידי הטוב!
האמנם אוכל אני לחנך ילדים – עוד לא עברתי אפילו בכל הדרכים המובילות אל הרמה – עוד הרמה ממני והלאה, האוכל להעלות את הילדים שמה? – אל ההרמוניה ושיווי המשקל וראיית הכל אשר מסביב? היכולה אני להרים אצבעי לשמיים ולהראות להם – הנה המטרה?
כן, זאת יש ברצוני.
אבל את עמק החיים, כל המלחמה הנוראה הזאת – היש בידי הפטיש אשר בו אצור להם הקצוות הקשות והבולטות ואת שמחת ההתנגשות?
[אסתר]
*
ידידי!
ביום אזכרך ובלילה אתגעגע.
יש תקופה בחיי האדם אשר כל פרחיו, כל הזהרורים המבריקים הולכים וניתכים ונתהווים למתכת כבדה אבל לברזל לא הגיעו עוד, פה ושם מתנוצץ קו מוכסף כבתוך רקמת האסבסט, במצב זה אני נמצאת.
אני באה לדבר על חיי. ליבי רועד, צרה אני מהכיל את החיים או צרים החיים מהכילני? קרה נושבת בחוץ, נכנסו האנשים לבתיהם, הדליקו אור, מי נר שעווה מהבהב, מי מנורה שקטה, עיניו של האחד קורצות בתוך האור, ממצמצות בתוכו, של השני דולקות, ויש גם מאירות, אני הדלקתי כיביתי, הדלקתי וכבו, נשארתי עם אור כוכבים –
ליבי רע עלי מאוד. לפני חלונו עמדתי. לפני זה אשר “מעניקים לי החיים” כעת. קולו בקע מתוך החדר, קול גברי וטוב כזה שיכול בערב חורף, כשיש תנור חם וחדר נעים וריחני להיכנס לתוך מסגרת זו, אפשר לחיות על גבי כל אלה, איך צריכים להיות חיי? הצריכים הם להתגלות בחיי יום יום, היכולים הם להתגלות משורשם בחיי יום יום? היקבעו לי חיי נפשי את אופן חיי? או אולי צריך לרפד תחת רקמה זו שהיא רופפת כ“כ וחזקה כ”כ, לרפד בחיים פשוטים ורגילים –
רק לא זה, לגווע בחדר צר ומחוסר טעם, מוטב כבר ליבול בין עציצי פרחים ומרבדי קטיפה.
*
מחברותיו של משה כרמי מאותה תקופה מופקדות בידי בתו סמדר כרמי־גיברמן. רק מקצתן נדפס בשעתו, לאחר עריכה, בספר שיצא לזכרו, “דליות הגפן”. רובן טרם ראה אור. בקיץ 1992 ביקרנו, חיים באר ואני, אצל סמדר בביתה שבמבשרת־ציון, ונברנו בסקרנות בחומר הרב של העיזבון. בזכות חושו הבלשי של חיים באר התעכבנו על מחברת הנושאת את השם: “על אגדת העולה־לקראת־האושר, בן־שמן, רשימות, ה' אייר תרע”ט", כלומר קיץ 1919.
שבעים־ושלוש שנים היו מחברות אלה גנוזות – של אסתר אצלה ובעזבונה, של משה אצלו ובעזבונו – איש מהם אולי גם לא שב וקרא בהן במרוצת שנות־חייו, ורק עתה שבו ונפגשו בידיי, ואני קורא בהן תוך כדי עימותן. גם מחברת־“אגדה” זו היא מעין מכתב נמשך והולך על פני עשרות עמודים שכותב משה לאהובת־נפשו, כניראה רבקה שרתוק; ואולם מבין העמודים מצטיירת תבנית סיפור אהבה מהופך, שדומני כי יש בו תיאור קרוב לאמת לגבי פרשת היחסים שבין אסתר ראב למשה כרמי בבן־שמן בקיץ 1919, עם ראשית עבודתה במקום.
עם זאת יש להדגיש כי הנסיון לתאר את היחסים ביניהם בבן־שמן על־פי מחברותיהם – הוא בגדר השערה בלבד. בשום מקום במחברתו של משה אין שמה של אסתר נזכר, ובשום מקום ב“מחברות ‘קמשונים’” של אסתר אין שמו של משה כרמי נזכר. אין גם הוכחה לכך שבראשית קיץ 1919 אסתר כבר נמצאת בבן־שמן.
אהבתו של משה לרבקה אינה מתממשת. גם אהבתה של אסתר למשה לא התממשה. ב“אגדה”, הנכתבת לאהובתו המרוחקת, מתאר משה כיצד באה לבן־שמן צעירה שמאוהבת בו, והיא עובדת כמורה וגננת; בעבר היו אמנם יחסים ביניהם, אך עתה אין ליבו נתון לה.
מחברותיו של משה כרמי פוענחו על ידי ועברו עריכה קלה וקיצורים.
זמן רב עבר מאז ואני לא ראיתיה. כמעט ששכחתיה והנה לפני חצי שנה נפגשנו שנית.
היא ביקשה לעבוד איתי יחד. ליבי לא אמר לי כלום עליה. עלה קטן בגינתי לא חרד לקראתה. והיא נהרה אלי, והיא נישבה אלי, אך רחוק, רחוק הייתי ממנה. נשימותיה לא הגיעו אלי.
ולא ידעתי מה אענה לה.
והתחילו מדפדפים בי עלי־הזכרונות, ונעצבתי אל ליבי: חוב גדול רשום עליה. אני אז בזבזתי. והיא קפצה את ליבה.
ההגיעה עת השילומים? הבאה היא לפרוע חובותיה? עתה?
נעצבתי אל ליבי: מדוע כה ארוכה היא הדרך מן האדם אל האדם? ומדוע כה נפתלה היא?
היא ביקשה לעבוד איתי וליבי לא אמר לי כלום עליה.
ואמרתי אל ליבי: הן חוץ מזה יש בנו אולי עוד דבר מה. אדם. פשוט: אדם.
ואמרתי: יחס־אנושי. הן זה יש לה ולי רשות לבקש ממני.
אז פניתי אליה: ראי, ליבי מופנה מאיתך. הוא לא יפתח אלייך גם קרן־אור קטנה, ואם לשלם באת – ליבי אינו נכון לקבל.
למה תהיי איתי, ולמה תישאי איתי בסבל־הדרך? הן לא חבוקים אנו עולים בשביל – אחריי תלכי במקומות הצרים, ובהירחב השביל והלכת לצידי וידינו שמוטות, גם אצבע קטנה לא אושיט לך.
והיא אמרה: הנח לי, ואהיה על ידך.
ואומר לה: שניים הם היוצאים אל השדה. זו חלקתך וזו חלקתי. עיבדי ועשי בה כטוב בעינייך. אך לפנות ערב ובנבוע הגעגועים, אל תחכי לי בקצה השדה. אל תחכי על האבן, בתלם בין חלקותינו.
אני אז הלכתי אלייך, אני אז כתבתי אלייך את מכתבי הגדול. זה היה בערב־האביב.
היא שתקה. ובאה אלי לעבוד איתי. לא עמד בי ליבי להגיד לה: אל תבואי.
שלושה חודשים עבדנו יחד. שלושה חודשים גרנו יחד. וחדרה מול חדרי.
אמרתי לך פעם: תפילה אחת יש לי לאלוהים: “שמרני מחטאים קטנים, מחטאים גדולים אישמר בעצמי. ואם אפול, אזי לא אבוש כל־כך בתוכי.”
כן. העיקר להישמר מחטאים קטנים.
נסתבכנו בסבך חטאים קטנים – עד צוואר הגיעו.
מי הוא האשם? יש שאני חושב – אני שהתרחקתי, שהתכווצתי לתוך עצמי.
לא נכנסתי כמעט אף פעם לחדרה. ואם נכנסתי היה זה מפני איזה צורך צדדי.
אליה לא באתי אף פעם. ימים היו עוברים ולא היבטתי בפניה.
היא התפרצה בהאשמות קטנות.
מצבי היה אז רע מאוד. יחס ההורים היה זול מאוד מפני רגליי־היחפות, ומפני שאני “יורד אל הילדים” (ואני חשבתי כי אני “עולה”). וגם בבית־הספר היתה תקופת משבר – אבד לי יחס הילדים. אמונם הישר בי, גם הם התחילו ללגלג ואפילו יותר מזה.
היה כל־כך רע. כמעט שנואשתי. אך התגברתי. הבינותי כי את הבוסר אני טועם. נשאתי את הכל באהבה ואחכה.
אך היא? היא סבלה על לא־דבר. ואת מתיקות־צערי לא יכולתי לתת לה.
כן. אני קטן וצר. ניחמתי את עצמי: הן הודעתי לה מראש. הן לא הבטחתי לה כלום.
היו פעמים שהתאמצתי להגיד לה דבר־מה. אך הצינורות לא היו. היא לא שמעה. היא חפצה אחרת, אחרת.
אז קצרה רוחה ותאשימני בהאשמות קטנות. עד אל המשכורת הגיעה. ואני במקום להבין מקור הדברים, במקום לטהרם, ולזכך את האוויר סביבנו, קמצתי אגרופים ועיניי עצמתי למחצה ואומר לה: ובכן, צריכה את לעזוב את המקום. אנחנו איננו צריכים לעבוד יחד.
רדפתי אחריה בשוטים. בגאווה הצלפתי עליה. בזוכרי זאת אחרוק שן.
ד‘, ד’, שומרני מהתנגשות בחטאים קטנים. מחוץ לי ובתוכי.
כן. כך היה הדבר, והיא נכנעה. הצטדקה ואלף סמרטוטים וצעיפים סחבה עליה לכסות בהם את מערומיה. – ואני ראיתי ושתקתי.
צעקתי אל תוכי: יחס־אנושי. בתרועות ירדתי אל תוכי: יחס־אנושי.
היה ערב אחד. למחרתו היא צריכה לנסוע. ישבתי בחדרי וכתבתי אלייך. היא הסתובבה על היציע. מתחילה לא שמתי לב לזה. אחר־כך הקשבתי לצעדים ותמהתי. אחר שמעתי בפותחה דלת חדרה ובסוגרה, וחרדתי מעט.
שקט היה. הפסקתי את הכתיבה. מאוחר היה. שכבתי לישון.
בשנתי שמעתי קול־צעדים, בלי־הרף נמשכו הדפיקות, ובמהירות.
ישנתי ואת קול־הצעדים שמעתי, כדלף־טורד ירדו עלי פעמי־הצעדים.
שנתי נדדה. כעין אנחה שמעתי מעבר לדלת חדרי. התעוררתי.
היא עמדה רגע על־יד דלתי, ואחר מיהרה לפנות ותתהלך במהירות על פני היציע. מה לה? – דפיקות־לב?
קראתי לה ותיכנס. היא ישבה בחשכה על קצה המיטה. הרכיבה רגל על רגל, וסנטרה תמכה בכפה.
– מה לך?
– איני יכולה להיות בחדרי.
– נוחי, שקטי. – ואת ידי העברתי על ראשה לאט. ונירדמתי.
אחר רגעים אחדים נתעוררתי שוב. ראשה היה על הכר. היא ישבה כפופה מאוד.
– מה לך? מה לך? אמרי.
ולקחתיה בזרועותיי והשכבתיה לידי על המיטה. כתינוקת השכבתיה על שולי סמיכתי. והיא שותקת ונמסרת לתוך זרועותיי.
היא התחילה לרעוד מעט מעט וראשה חבוי בין כפות־ידיה.
– מה לך?
– קר לי.
הרימותי שולי־סמיכתי ואכסה. נדחקתי אל צידי מיטתי ואמשכנה לתוך המיטה.
נרדמתי שוב וידי על זרועה, ופניה אל מחוץ למיטה.
אנחה חנוקה העירתני שוב.
חיבקתיה. – ילדה, ילדה, מה את רוצה? נוחי, שקטי.
– איני יכולה להירדם. מחר אני נוסעת.
– הן שמחת על זאת. הן בימים האחרונים כה דיברנו על זאת, על ההתחדשות, על העבודה, על העמידה־ברשות־עצמך. על השאיבה מתוכך.
(וידעתי כי כל אלה הדברים להג המה כי מה הם בשעה שהנפש מבקשת… יודע אני מה?)
– לא, איני יכולה להירדם. חם לי, חם לי מאוד.
פשטתי שמלתה, שמלת־הצמר החמה. הפניתי פניה אלי ואחבק אותה, ואאמצנה אליי, נשקתיה על מצחה ואירדם שוב.
למגעי־הגוף הקרובים נזדעזעתי מעט אך אני הייתי רחוק מאוד. כולי הייתי רחוק.
אדם חיבק אדם ולא ילד את ילדה.
נירדמתי, אך שנתי נדדה, ולא ידעתי מה.
היא לא נסעה למחרתו. ואני טיילתי בצהריים אל ההרים.
באי־מנוחה תרתי בין הסלעים. חיפשתי מרגליות. המרגליות התמימות וזכות. תמימות כתינוקות.
כן, ידעתי אל נכון, למה אני עורג כל ימי־חיי, מה המה כל יסוריי, וחלומות־הנדודים, וכל פירפוריי הנעלמים גם ממני. – אני רוצה לחבק גוף ערום.
התהלכתי על ההרים. ובכיתי בתוכי: איפה “היא”? למה אתה מסתירה מפניי?
ומחשבה אחת מילאה את כולי: כה אלך אל ההרים. כה אקפץ מסלע אל סלע, בלי־הרף, עד הגיעי אליה.
מי היא? איפה היא?
הלכתי אחר השמש, והשמש יורדת אל הים. הלכתי אחר השמש, ירדתי אל העמק. ועיניי הוכו בסנוורים.
חולצה לבנה דבוקה אל גופה. וכולה כה רעננה.
למה לא ראיתי זאת עד כה?
ראיתי, אך לא ראיתי.
היא ניגשה אליי, שמה ידה על כתפי: איפה זה היית?
– טיילתי בהרים.
– ואנחנו מחכים לך. הילדים אמרו: משה ברוגז. זה אמת?
העברתי ידי על כף ידה, ואת אחד הילדים חיבקתי:
– לא. אינני ברוגז. טיילתי מעט בהרים.
עד כאן מתוך מחברתו של משה כרמי. הקורא את שיריה הראשונים של אסתר ראב: “אני תחת האטד”, “כציפור מתה על הזרם” ו“לעיניך האורות, המלאות” שנדפסו ב־1922, ואת שירי האהבה וההתרסה שנתפרסמו ב“קמשונים”, חש שאלה אינם שירים ערטילאיים אלא הם מביעים רגשות עזים כלפי גבר, אהוב, הלוקח חלק בחייה, ולא פעם ניתן לשער למי הם מכוונים. אך באשר לשיריה הראשונים – תעלומה. מי הגבר שאליו היא פונה בשירים שנכתבים בשנים 1919–1921?
בשום מקום בכתביה, במכתביה, בתיק התמונות שבעזבונה (שבו נשמרו תצלומיהם של כמעט כל הגברים שאהבה וביניהם גם משה כרמי), ובראיונות הרבים שנתנה – לא נזכר שם נוסף של “האהוב הנעלם” המופיע בתקופה זו שלפני נישואיה ולפני פירסום שיריה הראשונים.
הייתכן שאותה שהות יחד עם משה כרמי בבן־שמן היא המביאה לפרץ אהבה נוסף שלה אליו, סערת רגשות המעצבת והמולידה בה את שיריה המקוריים הראשונים?
משה כרמי הוא צעיר יפה־תואר, משכיל, מקסים את רואיו, מיטיב נגן ובעל נשמה יתירה. לפי רשימותיו מאותם הימים טרם החליט אם יקדיש עצמו לשירה או לנגינה. הוא חורז את “אגדת האורן” וכותב במחברתו: “כן. או שאני אהיה פעם בהמשך הדורות משורר גדול, ענק ממש. או שאני כבר הנני פטפטן ורועה־רוח.” הוא כותב “קטעים” המתפרסמים ב“האדמה” בעריכת י.ח. ברנר. הוא כותב את “אגדת החיטה”, פואימה הנדפסת בקובץ “אהל, לדברים שבכתב”, המוצא לאור על ידי מ. קושניר. וחותם בסוף היצירה: “תרע”ט. בן־שמן, תרפ“א. יפו.”
כלומר, בימים שאסתר טרם פירסמה אפילו שיר אחד, משה כרמי הוא כבר משורר עברי ראשון מבני־הארץ; שניהם, וכי אפשר אחרת? – בני הדור הראשון במושבה העברית הראשונה, פתח־תקוה, אך מושפעים מאישיה ומרוחה של העלייה השנייה. ייתכן גם שבאותה תקופה בבן־שמן ראתה אסתר במשה גם סמכות ספרותית. אכן, העברית של משה טובה ועשירה משל אסתר; ואולם סגנונו רגשני, מתפייט, ספרותי מדי. אין בו מ“יין האמת השחור” של אסתר. הוא לא קורץ מהחומר הקשה והטראגי של משוררי האמת. ואכן הוא אינו ממשיך לכתוב שירה, ולימים פונה לאפיקי ביטוי אחרים של הוראה ונגינה, ונעשה דמות מופתית ונערצת בעיני תלמידיו ובקיבוצו עין־חרוד.
*
אותם שירים מ“מחברות ‘קמשונים’”, שאסתר רואה בהם שירי־בוסר ועל כן אינה מפרסמת אותם וכמובן אינה כוללת ב“קמשונים” – לא כללתי גם אני במהדורת “כל השירים”, למעט שירים בודדים, כגון השיר “ללורת”, שהסיבה לאי־פירסומו בשעתו ניראית לי אישית ולא אמנותית. אסתר אינה כותבת במחברותיה לפי סדר, וגם לא ממספרת אותן. לעיתים היא כותבת בו־בזמן במחברות שונות, פעם בבן־שמן, פעם בפתח־תקוה, ומאוחר יותר בקאהיר.
הנה דפים אחדים מבית־היוצר של ראשוני שיריה, שנכתבים בלילות, לאור מנורה, כשהיא לבדה בחדרה, כניראה בבן־שמן, והאהוב נמצא לא רחוק ממנה, בחדרו. לעיתים הם נפגשים בחוץ, אזיי הנוף הפתוח, הקיצי, מזדמר בשיר, והוא אולי דומה יותר לגבעות החשופות של בן־שמן מאשר לפתח־תקוה המישורית, המוקפת פרדסים; לעיתים האהוב בא אל חדרה, ולעיתים היא אורבת לו בלילה מחוץ לחדרו. השורות מבקשות לתת מבע לפגישת־אהבה משמעותית ומסויימת שהתרחשה ביניהם, ויש פיכחון וצער על כך שלאהבתם אין עתיד.
בנוסח הראשון, לאחד משלושת שיריה הראשונים שנדפסו ב“הדים” בסיוון תרפ"ב, כותבת אסתר:
Capricio
בצהריים
אני תחת האטד
קלה וזדונה
כל קוציו מעל עורי
לקראתך בצחוק הקימותי
אור היכה על המרחב,
לבנה ורוקדה
לקראת מוות אז יצאתי
כל קיפול בשמלתי
זאת לי אז בישר
אתה אז הופעת
ואני קלה, צוחקת
חרב מבהיקה הניפותי
ובעצם צהריים, בשדות מוכי־אור
את דיננו פתע גזרתי.
בצרור הבא בן שלושת השירים מופיעים כל אותם רכיבים עליהם דיברנו:
השפתיים
את חדרי האפל
רק מנורתי תאיר
על דפי סיפרי
רק עיניי מרחפות
פתע על ידי
עמד נער
כשליח יקר אלי ניבט –
עיניי מוכות אותיות אור
אליו בתמיהה נשאתי
ומכל חמודותיו רק
שפתיו תוכן הבריקו
כשושנה כהה כבדה
חרש בלב נשמתי
נשארה חלומה
* * *
מוכת תמהון וכאב
אני מתפתלת,
כנחש חיוור ורך
סביב צווארך,
אתה מוצק, עומד
אבר אינו זז,
עיניך נחות טובות
על פצעיי הגלויים
על מקומי אט תושיבני
ורגליי הצרות –
בידיך נחות חולמות – – –
חינם עקבותיי תחפש,
עם בוקר בחול הרך –
תחת חלונך לא באתי
כבדת־מאוויים לא ניצבתי.
הנה ימים באו –
צעיפי ערפל וקרעי־ענן
בינינו אט יתעו
ובלילות – גשמים
על חלונותינו המרוחקים
מתדפקים – – –
* * *
על ליבך גדלתי
תוך נפשך צמחתי
מלך אדיר ונפלא!
ידיך חיוורות־חזקות
שאבוני מתהום נשיה
עיניך גדולות אורות
דלוני מבין גלי שחור
כפנינה חיוורה שקופה
לאורן דליתני
מיד זרחתי
קטע משירי המשורר הגרמני ואלטר קאלה, המופיע בשנייה מ“מחברות ‘קמשונים’”, בוחרת אסתר לתרגם בתקופת עבודתה בבן־שמן או קצת לאחריה:
הנני מובילך רק ויותר לא ארצה…
וכשאמרת: אחות אהיה לך!
אני לא אמרתי היי את לי אהובה
זאת רק לך אמרתי: בבוא הלילות,
היכנסי את לחדר ואור בידך
ואת ידך את שימי על מצחי
למען אשמח אל ידך הקרירה
למען תהא שופעת ממך אלי מנוחה
ונשאתי עד יאיר הבוקר
עד את האור תכבי ופנית לך
ואט מאחרייך ייסגר השער
*
האם משה כרמי הוא דמות האהוב בשירים הראשונים הללו של אסתר?
האם תוכנם משיק ל“על אגדת העולה־לקראת־האושר”, שכותב משה בחודש אייר תרע"ט, קיץ 1919?
תשובה חד־משמעית אין. חסרה כאן איזו “עדות מסייעת” כדי לקבוע בבירור שאכן אסתר היא המתוארת ב“אגדה” של משה, ולקורא לא נותר אלא להשוות בין הטקסטים של השניים ולשקול בעצמו אם אכן מתקיים כאן דיאלוג בין משה לאסתר. על־כל־פנים, האיכות המיוחדת של כתיבתם, היא עצמה מציירת את שניהם בבירור.
קטע נוסף מה“אגדה”, אחרון בסוגו, מתאר את פרשת יחסיו של משה עם הגננת־המורה הצעירה שבאה לבן־שמן. בעקבות שאילת המנורה נוצרת קירבה גופנית ביניהם, קירבה שמעוררת בו נוחם וצער, כאילו יש בה משום חילול אהבתו האמיתית, נשיקתו, המיועדת לזו האחרת, רבקה, שרק אותה הוא אוהב:
בערב טיילתי על ההרים, הדמדומים כבר רבו, ואני עוד סובבתי על ההר. בשובי לא מצאתי מנורתי בחדרי. מנורתה נשברה. על־כן לקחה את מנורתי.
חשבתי: אשב לכתוב אלייך. אך לא רציתי לבוא אל חדרה, ואקח את הכינור ואנגן בחשיכה.
ניגנתי את המנגינות הראשונות, המנגינות מימות־הקדם. ביקשתיך כי תבואי, כי תושיטי לי קצה־ידך.
היא – עמדה בפתח־הדלת נשענה אל המזוזה, מקשיבה, וראשה מורד על ליבה.
היא היתה לבושה כתונת־ליל רכת־הצבעים, מונחה בלטיפה על גופה הרענן. הסיבותי עיניי, ואסוב בחדר ואנגן, התפללתי אלייך.
מאוחר בלילה שקטו מנגינותיי.
פשטתי חולצתי. ישבתי בצלע מיטתי. ואתחיל להתיר שרוך־נעלי. הכל נתערפל סביבי.
קמתי לקחת מנורתי. הרציתי לכתוב, אם פחדתי מן החושך?
לא פחדתי מן החושך, גם לכתוב לא רציתי, – קמתי להביא את מנורתי.
פתחתי דלת חדרה בלאט, לבל אעירנה. אך היא לא ישנה.
עצמתי עיניי מן האור. ניגשתי אל מיטתה. ועיניי עצומות. ידי נחה על זרועה.
– מה סיפרת לילדים? מה סיפרת להם שם תחת האשוחים?
– איני יודע, איני זוכר. באתי לקחת את מנורתי.
– כן. לקחתי מנורתך. מנורתי נשברה. לא ראיתי איך אסדר חפציי. איך אחבוש חבילות. לקחתי מנורתך. הכעסת?
– לא כעסתי. רציתי לכתוב – וניגנתי.
– ניגנת דברים שלא שמעתים אף פעם.
– אני לוקח את המנורה. – וידי רעדה מעט.
היא הרימה קצת ראשה מן הכר: אתה הולך לכתוב?
– לא.
– ומה תעשה?
– אינני יודע. אני לוקח את המנורה.
– אני נוסעת מחר.
– כן.
– אתה הולך לישון?
– אינני יודע, אולי אישן.
היא ישבה, והסמיכה נשמטה מכתפה, וכתפה נגלתה מלאה.
– אני הולך.
– חכה ואלך איתך. תקריא לי דבר־מה.
היא הלכה אחריי אל חדרי. יחפה הלכה אחריי.
היא ישבה על הכיסא מולי ודיברה. לא שמעתי אף מלה. עיניי קדחו.
– אתה חולה.
– לא.
– אתה רוצה לישון.
– כן.
– שכב.
היא כיבתה את המנורה.
חיבקתיה וארעד. בעד הכתונת פיעפעה אלי חמימות גופה. בעד הכתונת הרכה חשתי את רטט־הנעורים. הרטט עברני כיין.
השכבתיה במיטתי, ופניה אל פניי. וגופותינו נצמדו, גופותינו גהרו איש אל אחיו.
עוד רגע ואבדה לי הנשיקה היחידה, הנשיקה האחרונה, הנשיקה מן המעמקים אל המעמקים. עוד רגע ואבדה לי.
ישנו איזה מלאך נסתר, השומר צעדיי, הדואג לי וגואל אותי מכל רע. ואני איני רואהו ואיני יודעו.
אך כה צר לי. כה צר לי על הלטיפות ועל החיבוקים. ידיי נגעו בכל מערומיה. אצבעות שובבות, יוקדות, פיזזו נחו על כל מערומיה. כמעט על כל מערומיה, כמעט.
ואני נתתי לה את ראשוני־צהלותיי לקראת המערומים. את ביכורי־חדוותי לקראת חמודות – חמוקי־הגו: – וליבי כה רחוק, וליבי כה רחוק ממנה.
סיפרתי לה על געגועיי לשכב ערום עם ילדה.
אמרתי לה כי זוהי המחשבה היחידה החיה בליבי.
ועם כל נגיעה חדשה, עם כל חדש מרזי־הגו אשר גיליתי, שרתי כנשמה ברגעי־היוולדה. שרתי. בעצמי לא ידעתי מאין באו לי כל המנגינות האלו.
והן רק שפתיי נגעו בה, רק אצבעותיי נגעו בה ולא יותר.
צר לי, כה צר לי, הן עם כל נימי נפשי מאמין אני, כי אמצאנה, אותה, אותה. ואז מה אתן לה? מה אשיר?
הן את כל רחשי־ליבי ואת מנגינותיי אני מפזר. מאליהם הם נוטפים, מאליהם הם מפכים, וניגרים אל המורד.
את כל אוצרותיי המעטים, את כל אוצרותיי הדלים הנני מבזבז. איני יודע לצבור, ולרכוש איני יודע. רק לפזר, רק לפזר אני יודע.
ובבואי אליה? ובאתי ערום, ערום? ונפשי ריקה ושוממה?
אך לא. לא. נשיקתי האחת שמורה איתי. היא הרסיס מאלוהים. היא שמורה, שמורה איתי.
האדע לשומרנה עד הרגע האחרון? אלי, אלי.
כן ערום, ערום אבוא אליה. ונשיקתי האחת איתי, גנוזה איתי.
ודממה תהיה. לא אשיר, לא ארנן. קול ד' בדממה.
*
לא אסתר ולא משה נישארו זמן רב בבן־שמן. משה עתיד לשאת לאישה את עבריה וילקומיץ בקיץ 1921 ביפו. עבריה, בתו של המורה הגלילי שמחה וילקומיץ, נולדה במטולה ב־1900, והיא צעירה ממשה בשש־שבע שנים. הוא הכיר אותה בשלהי 1918 לערך, בבואה ללמוד בתל־אביב, כאשר התגוררה בבית משפחת שרתוק, הוריה של רבקה. פרשת אהבתם של משה ועבריה, וההתכתבות העניפה ביניהם, ממלאה את ארכיונו של משה, ואולי אף מאפילה על מכתבים וכתבים מתקופות אחרות, שחלקם לא נשתמר.
כאשר משה פגש בעבריה – היא היתה כבר יתומה מאביה, שנפטר בראש־פינה בשני בפסח תרע“ח, אביב 1918. והנה, כפי שכבר נזכר לעיל, אהוב נעוריה של אסתר, ד”ר אברהם־חיים גרין, נדבק במחלת הטיפוס הקטלנית בחוזרו מראש־פינה, במקום שטיפל בחולה־הטיפוס המורה וילקומיץ. מוזרות דרכי הגורל המר בארץ־ישראל בימי המלחמה העולמית.
בקיץ 1921 יוצא משה להשתלמות במוסיקה ובמלאכת־יד בגרמניה, ולוקח עימו את עבריה שאך זה נישאה לו. מאז שובו ארצה ב־1924 ועד למותו ב־1952 הוא עסק בהוראה בעין־חרוד במקצועות הטבע, מוסיקה, תנ"ך, ידיעת הארץ וספרות, ואף לימד עברית, ערבית ואנגלית, שפות בהן שלט נוסף על ידיעתו גרמנית וצרפתית.
אין עדויות לכך שמאז היותם יחד בבן־שמן, מקיץ 1919 ואולי גם בתחילת 1920 – נמשכו קשרים כלשהם בין משה כרמי לאסתר ראב. שום מכתב שלו מתקופות מאוחרות אינו נשמר אצלה. אין שום תגובה מצידו במשך השנים על שירתה. בספר “דליות הגפן” אין היא מוזכרת כלל.
שום מכתב שלה לא נשמר אצלו.
ההיה כאן רצון מודע מצד שניהם לחתוך? להינתק? – והלא עם הידיד המשותף לשניהם מימי פתח־תקוה, עם מרדכי קושניר (שניר), עומדת אסתר בקשרי ידידות במשך שנים רבות, עד למותו.
*
פתח־תקוה, סוף אוקטובר 1920. ב“מחברת ‘קמשונים’” השנייה, אולי כסיכום לתקופת בן־שמן, רושמת אסתר: "זה אשר כל הדרכים מובנות לו – לא יבחר [בדרך] באחת. עומד הוא רגעים אחדים בראשיתה של כל דרך [וחי אותה עד סופה]. ורוחו עוברת בה מהכל [מהחל?] ועד כלה. Aurora Aurora Aurora Aurora [הבקיע שחר] – " וכאן באות שורות אחדות כתובות גרמנית, והאותיות E ו־M מעליהן ככותרת: “התעורר אצלי חשש שיארע לו דבר רע – – מתפרצת אצלי מודעות עצמית עם חזות בהירה – האם אראה סוף־סוף את האור? חיי מונחים כמו תחת שיכבה של אפר.”
כמו בחזרתה מדגניה, גם תקופת עבודתה בבן־שמן מסתיימת אצל אסתר במחלה. בנעוריה ובבחרותה היא סובלת מהתקפות חוזרות של מאלאריה, היא רזה וירקרקת, הקדחת מתישה אותה. בטיוטה אוטוביוגראפית שהיא מכינה לראובן שהם, בפברואר 1972, היא כותבת:
עוברות שנים – הצהרת בלפור והערבים מתנפלים – אנו נלחמים – לאחר זה אני שוב נתקפת מאלאריה קשה ומן הבית שולחים אותי לדודה במצרים להבראה – שם אני פוגשת את בן־דודי, הוא מבקש את ידי – ואני מסכימה אך בתנאי שנעבור לארץ־ישראל לאחר ביסוס עסקיו –
באביב 1921 לערך, ב“מחברת ‘קמשונים’” הרביעית (כאמור, המיספור ניתן על ידי רק לשם התמצאות), מכינה אסתר טיוטת מכתב לרחל ינאית בן־צבי, אשר מזה כשנה מנהלת את חוות הלימוד החקלאית לנערות בירושלים:
שלום לך רחל!
לפני זמן־מה הייתי בירושלים אצלך אך לא מצאתיך. אני יודעת כי עוד מסוף הקיץ העבר יש תחת ידך משתלה. אני חליתי החורף [תרפ"א, 1921] ולא יכולתי לעבוד. אני פנויה כעת עד השנה החדשה, זאת אומרת הקיץ [1921], היכולה את לתת לי עבודה אצלך, אני כבר עבדתי פעם במשתלה. העבודה נהירה לי, צרכיי אינם מרובים, הגידי נא היכולים להתקיים בירושלים בשישה פונט לחודש? אם תוכלי לשלם לי שישה / שבעה פונט לחודש אבוא אלייך לעבוד. עני לי בכל אופן בהקדם האפשרי,
ושלום לך,
אסתר רב
מצבה הכלכלי של המשפחה, בשעה שאסתר שבה לבית ההורים במושבה, קשה. הפרדס כמעט שנחרב במלחמה, והאב יהודה, כרבים מהאיכרים באותה תקופה, שקוע בחובות. ב“מחברת ‘קמשונים’” הראשונה נמצאת טיוטת מכתב של אסתר לז’וכבצקי, שנכתב בשלהי 1920 או בתחילת 1921. נישארו חייבים לה עשר לירות תמורת עבודתה בבן־שמן: “אתה אמרת לי בראשית השנה שתסלקו את החובות שלכם ולכן רוצה אני להזכירך שצריך לשלם גם את המגיע לי. אני בכל רע. אני דחוקה מאוד. בכ. גמור, אסתר רב.”
“לאחר שנה חזרתי לפתח־תקוה, תשושה מתמיד, חסרת יוזמה ונטולת כושר־מעשה – תכונות הבולטות בי עד היום. התחילו הוריי אומרים בתקיפות: להתחתן…” מספרת אסתר לרבקה כצנלסון, ואילו למשה דור היא מספרת: “ואז נישאתי לבן־דודי, ועשיתי דבר שכלפי חוץ, כלפי העבר שלי, נחשב לבגידה: אמרו שאסתר ראב בגדה בעבודה, בפועלים, בעצמה נישאה לאיש עשיר וירדה למצריים…”
ואכן, אסתר עתידה לנסוע למצרים באמצע חודש יולי 1921, ולהינשא בקאהיר, בכסלו תרפ"ב, לבן־דודתה איזאק (יצחק) גרין. אך לפני כן עוד עוברים עליה, מאוקטובר 1920 ועד יולי 1921, כמה מאורעות מכריעים בחייה – היא ממשיכה לעבוד על שיריה ותרגומיה וזוכה לראשונה בהכרה ספרותית, היא משמשת כאחות מעשית בבית־חולים מאולתר ביום ההתקפה הקשה על פתח־תקוה במאורעות מאי 1921, והיא עומדת בקשרי־מכתבים עם איזאק, כניראה בהשפעת דודתה טויבה, אימו – לקראת נסיעתה לקאהיר.
3. חורף ואביב תרפ"א בפתח־תקוה, התגלות המשוררת בכרם השקדים. 🔗
חורף ואביב תרפ"א, 1921. אסתר כבר בת עשרים ושבע ועדיין רווקה. הדבר מדאיג מאוד את אימה לאה, שעימה נמצאת אסתר בעימות מתמיד. אימה נזכרת אצלה בכמה סיפורי ילדות וזכרונות, וכן ביומניה מהשנים 1910 ו־1913 – אך אסתר כמעט שאינה מזכירה אותה בכתיבתה ובראיונות עימה בשנים מאוחרות, וגם לא באף אחד משיריה.
צפוף לה, לאסתר, בבית בן שלושה החדרים ברחוב ביל“ו, שבו מתגוררים הוריה ושני אחיה. זו אחת הסיבות לכך שהיא מחפשת ללא הפסקה עבודה מחוץ לבית, וחוזרת לשם כאשר המאלאריה מתגברת עליה. סיבה אחרת היא שהמישטר בבית מאוד ספארטני. מי שאינו עובד נחשב לפאראזיט. אסור ללכת בטל. באופן מעשי “דת העבודה” של יהודה ראב אינה שונה מזו של א”ד גורדון.
במכתבה בצרפתית לבן־דודתה איזאק בקאהיר, בראשית יולי 1921, היא מתארת את המצב בבית:
שני אחיי הצעירים הם בחורים טובים, לא עדינים ביותר אבל נבונים למדיי. הבכור [ברוך] מתנהל קצת בכבדות בחיים כי יש לו מאחריו כנופיה קטנה ונחמדה – בכל־זאת המצב עוד נסבל, שהרי אבא ואמא יש להם המון דאגות, מובן שנעשו זקנים – ולבסוף אתה רוצה לדעת איך הדודנית המפורסמת שלך מבלה את זמנה? בעצם, זה בילוי צנוע מאוד – אני מורה. חינוך הילדים מעניין אותי מאוד. בשנה שעברה הפקידו אותי על בית־ספר קטן שאותו ניהלתי בכישרון רב למדיי, אבל זה היה כרוך בעבודה מרובה מדיי, וכעבור זמן־מה לא יכולתי עוד לעמוד בזה. אז החלטתי לעזוב ולחפש לי מישרה טובה יותר.
והיא ממשיכה ומספרת כי בגלל משבר כספי של “ועד החינוך”, כלומר מחלקת החינוך של “ועד הצירים”, פיטרו דווקא את המורים הצעירים, שביניהם, “יש כאלה שמיטיבים להבין את תפקידם יותר מן הזקנים, וכך אני נמנית עם המורים הצעירים הללו במשך שנה תמימה… וזה בכלל לא שמח! כי הייתי מוכרחה לתת שיעורים פרטיים וזאת בפתח־תקוה, עכשיו כבר נפטרתי מהם.”
במשך החורף היא שרויה אפוא בבית, מחלימה, מלמדת פה ושם שיעורים פרטיים בבתי האיכרים, ומחפשת עבודה חקלאית מחוץ לבית. לכאורה מצבה עצוב ודל, אבל מבחינת חייה הפנימיים והחברתיים, זוהי תקופה מלאה ריגושים. היא ממשיכה לכתוב שירים במחברותיה ולתרגם שירים משל אחרים, נפגשת עם חברים ישנים וחדשים מבין הפועלים במושבה, וזוכה, לראשונה בחייה, להכרה בכשרונה כמשוררת.
המרכז התרבותי בה"א הידיעה במושבה הוא ביתם של האחים שלום וישעיהו שטרייט, והוא משפיע ולא־משפיע על אסתר בעת־ובעונה אחת. מספרת אסתר לחוקרי ספרות מאוניברסיטת תל־אביב:
השטרייטים היו שני אחים, אנשים תרבותיים וטובים מאוד. האחד [שלום] ניסה לכתוב מאמרים וכתב יפים, אך לא בלטריסטיקה. עסק במחקר, אחר־כך היה מורה. אבל ביתם היה בית־ועד לכל הגליצאים הטובים ואלה שלא היו גליצאים. היו שם: עגנון, ברש, ר' בנימין, קרסל ויעקב רבינוביץ הליטאי. שם היו מתווכחים על פרוזה, אך אלה היו עבורי דברים של סרק; אני לא התרשמתי מזה. זה לא היה על “ניבו” של ויכוח ממש. וחוץ מזה, כשכל האשכול הזה היה מתאסף, הסגנון היה זר לי. זה היה גאליציה ווינה וברלין ואף לא משהו מכאן. התווכחו על סופרים גרמנים חשובים. זה היה די מעניין אך לא נקלט בי. היתה אטמפוספירה טובה, אך מהוויכוחים לא התרשמתי.
לראובן שהם היא כותבת:
\1920. [אני] כותבת שירים. מתיידדת עם יעקב רבינוביץ מורי ועם אשר ברש חברו ונפגשת עימם בבית שלום שטרייט בפתח־תקוה, הבית הזה הוא מרכז של סופרים בייחוד הגליצאים. ש. שטרייט כותב מסות, קשיש הרבה ממני, אבל הוא מחבר אותי אל הפמליא החשובה ביותר אז בארץ, עגנון, ר' בנימין, קמחי, ברש, רבינוביץ –
יום אחד אני מציעה לרבינוביץ ולברש לערוך טיול – הימים ימי שבט, יום שמש ופריחת השקדים במלואה, אנו יוצאים לדרך – ריחות ושמש רכה והלבן הבתולי של השקדיה נוסך שיכרון מתוק ושני “הזקנים” נעשים צעירים מתחכמים צוחקים, לבסוף יושבים על גבעה מכוסה סביונים ואני אומרת בצחוק: “אתם רוצים לשמוע שיר?” –
ואני שולפת פיסת נייר שהסרתי מתחת לכף רגלי, בתוך הנעל – הם מסתכלים מלאי תמיהה ואני שואלת:
“לקרוא?”
“כן כמובן.”
ואני קוראת את השיר “לאב”, “ברוכות הידיים” וכן הלאה.
גמרתי, משתררת דומיה.
ברש מתעורר הראשון: "אבל זו שירה אסתר ראב! זהו ריח הארץ עוד לא נכתב שיר כזה – את צריכה להמשיך עלייך לכתוב – "
וכאן נחרץ גורלי בכרמי השקדים הפורחים בפתח־תקוה.
ניראה שמעמד התגלותה כמשוררת, בכרם השקדים של האחים שטרייט בפתח־תקוה, במעלה רחוב רוטשילד, מתרחש שנה מאוחר יותר, באביב 1921. מכל מקום, יעקב רבינוביץ גר בפתח־תקוה עד שנת 1923. בצורה דומה מתואר המעמד ברשימתה “ימי ‘הדים’”:
ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי־שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים, פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם ניראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאוד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק:
“את צריכה לכתוב.”
מאז הייתי גם אני “בחבורה” – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח־איתנים בקול זה. משום־מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן.
השיר “לאב”, בתוספת ההקדשה: “במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פ”ת" (1878–1928) נדפס לראשונה בעיתון “הארץ”, ביום י“ד שבט תרפ”ט, 25.1.1929. שיר קצת “ציוני”, אין בו מפריצת־הדרך של סגנונה המיוחד, והוא נכתב לרגל העיתוי ההיסטורי־משפחתי. כאשר השיר שב ונדפס בספר זכרונותיו של יהודה ראב, “התלם הראשון” (1956), נרשם מתחתיו – “אוקטובר 1928”. ואילו השירים שטיוטותיהם מצויות ב“מחברות ‘קמשונים’” הראשונות, מהשנים 1919–1920: “אני תחת האטד”, “כציפור מתה על הזרם” ו“לעיניך האורות, המלאות” – הם אלה שברש ורבינוביץ בוחרים להדפיס לראשונה מפרי־עטה. ואכן הם רואים אור ב“הדים”, כשנה לאחר ה“התגלות” בכרם השקדים. זאת ועוד, “לאב” נמצא לראשונה רק ב“מחברת ‘קמשונים’” השביעית, משנת 1929 לערך, שהיא כתב־היד של ספרה הראשון “קמשונים” (1930).
העובדה שיובל שנים לאחר המאורע, שבו נתקדשה לשירה העברית, בוחרת אסתר לספר לחוקר שירתה כי שירה הראשון הוא “לאב”, וכי היא התחילה לפרסם שירים ב־1919 – מראה על זיקתה העמוקה לאביה ועל רצונה לקשור לדמותו אפילו את ראשית שירתה. את הקשר הזה מיטיב לתאר ראובן שהם במחקריו על שירתה. ואולם השיר שהיא שולפת בכרם השקדים מנעלה, או מכיסה – הוא קרוב לוודאי “אני תחת האטד”, היחיד מבין השלושה שעומד בסימן הגדרתו של ברש: "זהו ריח הארץ עוד לא נכתב שיר כזה – " (אף כי ייתכן שההגדרה היא הסבה מאוחרת של אסתר, כדי שתתאים לתיאורים החקלאיים שבשירה “לאב”):
“אני תחת האטד / קלה, זידונה, / קוציו צוחקת / לקראתך זקפתי; / אור מכה על המרחב, / כל קיפול בשמלתי / לי ילחש: / לקראת מוות / לבנה ומחוללת / את יוצאה. / אתה מופיע – / ואני קלה צוהלת / מניפה חרב נוצצת / ובעצם צהריים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גזרתי / באחת!”
לשמעון סאמט מספרת אסתר גירסה הרבה יותר פרוזאית על “התגלותה”. פעם עקבה אחר האורחים בבית שטרייט וראתה את אשר ברש ויעקב רבינוביץ מהלכים בחוצות המושבה ומשוחחים בנועם. אגב, בדיחה היתה מהלכת אז, ביידיש – רבינוביץ שואל את ברש: “איך הולך?” – וברש עונה: “כמו שאתה רואה!” – רבינוביץ היה סומא בעינו האחת, וברש – צולע.
ניגשה אסתר אל השניים והושיטה לאשר ברש דף של מחברת בית־הספר ועליו רשומים באותיות ברורות בתים של שיר. אשר ברש התייחס תחילה לכתוב כאל “עוד שיר של נערה”. אך משקרא, גברה התעניינותו, הראה את הכתוב לעמיתו ופסק: “המשיכי, יעלת חן, המשיכי לכתוב. יש כאן כשרון. אבל הוא רק בראשיתו.”
חוות־דעת דומה לזו נרשמה כזכור בעיפרון בראש הדף של הפואמה או הסיפור “השדות”, שכתבה אסתר באביב 1919: “יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על־פי התוכן.” סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, להם הגישה אסתר יצירת־ביכורים זו שלה, לחוות־דעת.
4. מקורות והשפעות: עם ואלטר קאלה, שארל בודלר ואוטוקאר בז’ז’ינה, ועם צבי שץ. 🔗
להלית ישורון היא מספרת בשלהי 1980:
אני ראיתי רק ידיים עובדות חזקות. זה היחס שלי לאדמה נולד ביחד איתי. זו תורשת מאבא. כבד וקל, חזק וקל, הרבה שרירים וקל. הוא בא חקלאי מחוץ־לארץ. והוא היה כמו גוי. קראו לו יהודה־גוי. הוא בא בבגדים אלגנטיים מאירופה. הוא היה פדאנט בלבוש. היו לו עיניים ירוקות־כחולות שאני ירשתי. אל תביטי על העיניים שלי. אני אילו יכולתי לחיות עוד פעם הייתי כותבת על אבא שלי. אני היחידה שהייתי דומה לו. רצה שאעבוד את האדמה. אילו הייתי מביאה לו ארבעה בנים לחקלאות היה יותר שמח.
ואני לא חשבתי להיות משוררת. אני לא ידעתי מה אני. ידעתי שאני לא כמו כולם. הבנות שנאו אותי כי לא הייתי כמו כולם. חייתי חיים פנימיים והן לא. מתוך עניות הגעתי לפואטיקה שלי. זה אינטואיטיבי. זה בא ישר מן העשבים הקטנים של החורף. הם מתחילים לבצבץ והאדמה יש לה ריח של תפוח שעכשיו מבשיל. היו לי חושים חזקים מאוד. הקשר לטבע מלווה אותי מילדות. הגן העזוב של הבארון שמתחיל פתאום לפרוח לתת פירות.
בקטעי עדות שאסתר מכינה, ואת רובם היא שולחת לראובן שהם ב־1971, ובמכתבים אליו מ־1972, היא מתארת את מקורות שירתה ואת ההשפעות שספגה מילדותה ועד לסוף שנות ה־20 לערך. כותבת אסתר:
ספרים לועזיים היו נודדים מיד ליד – היתה השפעה של הספרות הסקאנדינבית – המסון, בירנסון, סלמה לגרלף – היה רומאן, ספר נדיר ונפלא של יעקובסן “נילס לינה”, ואני קיבלתי אותו במתנה – אנשים באו מירושלים בכדי לשאול ממני את הספר, נידמה לי שזה היה דב קמחי שבא, הספר עבר מעיר לעיר מיד ליד עד שצלל אי־שם ולא חזר לידי – טמקין המשורר השאיל לי “גסטה ברלינג” והספר עבר את פתח־תקוה ותל־אביב – כמובן כל זה בגרמנית.
ההשפעה הצרפתית היתה יותר ציביליזציונית – גינונים, פטפוט צרפתי ופסנתרים בבתי־איכרים – אבל כשנתבטלה האדמיניסטרציה של הברון – באו רימבו ורלן ובודלר ואדמונד רוסטאן, פייר לואי ושיר השירים שתירגם לצרפתית, וכל זה כמובן בצרפתית.
השפעה גרמנית – הספריה של ליברכט בפתח־תקוה הכילה את כל הקלסיקונים הגרמנים (ואת הרוסים בתרגום גרמני) – וכאן בא תומס מאן, הופמנסטל, גאורגה והלדרלין, גראף גובינו, רילקה וכל זה עובר מיד ליד – עד שהספרים לא רק נקראים אלא גם נקרעים.
אני הייתי עוד צעירה ומגששת בעולם הספרותי וגם קשורה לספרויות לועזיות כמו הגרמנית והצרפתית – כי הספרות העברית בתקופה זו סיפקה מעט מאוד. החלו להופיע ספרי ראובני, ברנר, א.ד. גורדון, שירי־עם של ביאליק, “הפועל הצעיר”, שהיה עיתון פועלים, היה בו משהו מן החדש גם בשדה הספרות, צליל לוקאלי ראשית כל, לא גלותי.
אם אני עושה את הסך הכל של תקופה זו – נידמה לי שחטיבה זו של סופרי ארץ־ישראל המשיכה למלא את אצטבאות הספריות ב“ספרי תושיה” הוורודים שיצאו בווארשה, ובהיותי ספרנית בספריית פתח־תקוה – הייתי מביטה בדאגה לארבעה המטרים של ארון הספרים הוורודים – שלא יספקו לי חומר קריאה בשביל המנויים בספריה – כי הקוראים היו “גומרים” אותו מהרה – ואני עמדתי בידיים ריקות.
מאוחר יותר נוסדה חברת “מצפה” וכן כמובן היו מגיעים קובצי “התקופה” מחוץ־לארץ והכילו את כל ה“מי ומי” מן הגולה וכן מן הארץ. בתקופה זו היה עוד מופיע “השילוח” בעריכת קלוזנר ו“העולם” בעריכת קליינמן, אבל גם אלה באים מחוץ לארץ.
אני התחלתי לפרסם ב־1919 [אין עדות לכך, כוונתה כניראה שאז היא מתחילה לכתוב שירים] – אבל היתה הפסקה – ועם קום “הדים”, התחלתי לפרסם וברש עמד על זה שיוציא ספר ואני קראתי לו “קמשונים”, בהשפעת בודלר “Les Fleurs du Mal”.
המשותף היה חיפושים – חיפוש יסודות, מי ביהדות, מי בתחיית־העם, ואני בנוף ובשורשים שקלטתי מילדותי – שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ־לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אוקליפטוסים, בארץ ריקה מכל – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות, משימות שהפכו לאבני דרך – ואב שהיה – סמל בשבילי.
התשתית – המקרא בזה אין כל ספק – יש תערובת, העברית, אקרא לה “הראשונה”, הדידקטית של כל מילה שנרכשה בעמל ושצילצלה במלוא כוחה החדש באוזניי ושעמלתי למוסרה באותו הכוח. אני חוצבת מילים עד היום, יש לי בפנים איזה מערה של מילים, ולמרות שהמילים רגילות לפעמים יש בהן מאורה של המערה הזאת. רק אני מרגישה.
מתערבים בסגנוני גם פרקי־תפילה שלימדוני בילדותי ושהתפללתי בהן. וכן שמעתי תפילות הרבה מסביבי והן זימרו לי ונחקקו בי, כתבי־עת מן התקופה ההיא עם שירים של מנה ושל יל“ג ושל רבי יהודה הלוי, עם שמות מערכות כוכבים על־ידי מורי רובינוביץ [ד”ר אפריים הראובני] ושמות חדשים של צמחים בבוטניקה – כל זה שימר ולש את סגנוני. אני חושבת שהודות לכל יסודות אלה הוא שונה מסגנון האחרים בני זמני, ובייחוד שבני גילי ילדותם עברה בחו"ל וכאן שוני גדול.
כמובן שקלטתי את הקלסיקונים שלנו “הבריכה”, שירי־העם האגדות של ביאליק, את טשרניחובסקי ואת שובבותו של שניאור ואת המיסטיקה והדאבון של ברנר את “המודרניות” של ברדיצ’בסקי עצבותו הלירית של גנסין –
ואחר־כך הספרויות הזרות לא פסחו עליי בלי השפעה בודלר ורלן הופמנסטל ורילקה – אני בולעת ספרים בגרמנית בצרפתית מגלה את הספרות הרוסית בתרגום גרמני – כותבת שירים בהשפעת משורר ששמו ולטר קלה, מזדהה עימו, מגלה את ורלן את בודלר – את הספרות השוודית בתרגום גרמני, מתמלאת כבלון מתנפח – ורוצה להתפוצץ – דחף של כתיבה “גם אני יכולה לכתוב דברים יפים” כך אני אומרת לעצמי ומתחילה – והדברים דלים ואינם משביעים רצון – תמיד אני מוצאת בהם את דברי האחרים, “זאת לא את” היא המימרא שלי וכך אני מחפשת ומחפשת – נמשכת אל סופרים מזדהה גם עם אישיותם ומרגישה: כאן מקומי –
כבר אמרתי שהושפעתי מסופר גרמני לא ידוע כמעט בשם Walter Cale, ליריקן דק, כתיבה חופשית רק ריטמית.
ובכן אני גם לא ידעתי מה אני עושה – לא עשיתי כלום, הלכתי אחרי רגשותיי והריטמוס הפנימי שלי – ואפילו הצטערתי לפעמים שאיני כותבת “בחרוזים יפים” כמו כולם, חשבתי זאת לחולשה אבל משהו דחף אותי לכתוב דווקא כך. כאילו “להכעיס” במקצת, לפעמים הייתי כותבת בחרוזים וזה צלע ולא מצא חן בעיניי – כאילו ניטל כל רוח החיים מן השיר ואז השתחררתי ונתתי חופש לעצמי ואז באו השורות הקצרות הקווים והמילים הבודדות בתור שורה, משהו דומה לתווי־נגינה היה בזה לגבי – “הסטקטו” ו“הלגטו” חליפות ופתאום מילה אחת כמו פצצה בתור סוף (“פינאלה”) ניגנתי פעם ובכלל המוסיקה קרובה לי יותר מכל אמנות אחרת, (חוץ מהספרות,)
לפעמים נידמה לי שהשירה נולדה יחד איתי אני כל־כך דומה לשיריי והם דומים לי וחשתי בהם מוקדם מאוד, מבלי לכתוב – הייתי עוגב לאוקלפטוסים ברוחות חורף כשהייתי בת שלוש ואני זוכרת זאת. השירה העברית של אז התחילה אצלי עם יל“ג ודוליצקי עם מנגינות אוקראיניות – ששרתי אותן זו היתה הראשית – אחר כך ביאליק וטשרניחובסקי אבל כל זאת כבר אמרתי לך פעם יחסי המאוחר יותר לשירה היה אצ”ג למדן ושלונסקי וודאי שיש השפעה לכל־הפחות לשונית ובעקיפין – מבחינת התוכן – הייתי רחוק מאוד מהם.
כל זה מהווה קוקטייל קצת משונה ואודה שגם לשלונסקי וללמדן נתפסתי לפעמים כמובן חרוזיהם ריחפו בודדים באוויר הריק בזמנו וקשה היה לא להיתפס להם –
נידמה לי שמשיריי הראשונים עד לשיריי האחרונים היו רק שתי תקופות:
התקופה הראשונה בה נתקעתי בנוף, ובתסיסת נעורים עזה. מעורבת בלאומיות.
התקופה השנייה היא יותר אוניברסאלית, קוסמית ופילוסופית גם שקטה ועצובה יותר (אז גם פקד אותי אסון מות בעלי) וזה תפס מקום לא קטן בשירה שלי.
*
פעם אמר לה שלונסקי: “טוב לך שאין לך הרבה מילים – אלי באות יותר מדי מילים וקוברות אותי,” כך מספרת אסתר לראובן, ולהלית ישורון היא מרחיבה ואומרת ששלונסקי אמר לה: “אני מקנא בך. יש לך אוצר מילים שלך ואת לא משנה אותו. ועם המילים האלה את מבטאה כל־כך הרבה. ואני: כשאני בא לכתוב אז מתחילות המילים לבוא עליי כמו דבורים ואני שוכח את התוכן ואני לא יודע מה הוא בא לומר.” בשיחה איתי היא מנסחת את דבריו אליה בפשטות: “יש לך שלוש מאות מילים ואת עושה בהן הכל, ואני מקנא בך על כך.”
על המתח שבין הצרפתית לגרמנית מספרת אסתר לרבקה כצנלסון:
היתה אז כמובן גם השפעה צרפתית, באמצעות פקידי הבארון, ונוסף לשפה שמו לב לגינונים, נימוסים ונגינה־על־הפסנתר של הבנות. בזאת הצטמצמה “האשראה הרוחנית”. אבל הגרמנית היתה לשון השירה והספרות. אבי הכריח אותי לקרוא את גיתה, שילר, היינה. גרמנית למדתי אצל לורט, בתו של פרץ פסקל הנודע בפתח־תקוה. אולי בהשפעתה התחלתי לכתוב במחברות שלי רשימות מיסטיות ושירים בגרמנית, ותאבוני לספרות גדל. בין הספרים הרבים שבלעתי מצאתי משורר גרמני בשם ואלטר קאלה. חשתי בו אח קרוב לרוחי.
ואלטר קאלה
בשנייה ובשלישית מ“מחברות ‘קמשונים’”, מחורף ואביב 1921 לערך, מצויים טיוטות והעתקות לנקי של כשמונה שירים של ולטר כלה [כך הכתיב במחברתה] – בתירגומה של אסתר. את שמו היא אינה שוכחת להזכיר כל אימת שהיא כותבת או מתראיינת על אודות המשוררים שהשפיעו עליה.
מיהו ואלטר קאלה? מפיו של המשורר אלעזר בניועץ, הבקיא בשיריו, אני למד כי משורר יהודי־גרמני זה נולד בברלין ב־8.12.1881 ושלח יד בנפשו בפרייבורג ב־3.11.1904, והוא כבן עשרים ושלוש שנים בלבד. במרוצת חייו הוא פירסם שירים מעטים, ואת רוב דבריו השמיד, אלא שחלק לא־מבוטל מיצירתו נותר בכל זאת בידי חברו ארתור בריקמאן אשר הוציא לאור ב־1920 כרך רב היקף הכולל שירים, מחזות ליריים, נובלות, פראגמנטים ואפוריזמים. תנופה להפצת הספר נתן מבוא גדול פרי עטו של פריץ מאוטנר, שנודע בזכות “ביקורת הלשון” שלו. ידידו של מאוטנר, גוסטאב לנדאואר, הגיב על מבואו של מאוטנר במסה גדולה, הכלולה בספרו “האדם המתהווה”. לימים הגיב גם תיאודור לסינג על דמותו של קאלה, וייחד לו פרק בספרו הנודע על שנאת־עצמו של היהודי.
בספרו “ולטר בנימין, סיפורה של ידידות” מתאר גרשם שלום ערב בשנת 1921 באחוזתו של הבלשן והמרצה לפילוסופיה ארנסט לוי, בהרי רן שבגרמניה; בשיחה נכח גם ידידו של שלום, ולטר בנימין, שהיה מתלמידיו של לוי. בנימין קיווה באותה פגישה לגייס את לוי ל“אנגלוס”, כתב־עת החדש שהיה בדעתו להוציא, ובינתיים התגלגלה השיחה לפילוסופיה של הלשון, ליחסם של היהודים אל השפה, ללזרוס גייגר ולפריץ מאוטנר; ומוסיף שלום ומספר: “התווכחנו בחום על היינריך היינה, על קארל קראוס ועל ולטר קאלי (אשר אחרי התאבדותו בשחר ימיו הכריזו עליו כעל גאון גדול, אף־על־פי שלא היה בו הרבה).”
יש לשער ששיחה זו אכן קשורה לספר שיצא לאור באותה תקופה:
Walter Cale, Nachgelassene Schriften. Mit einem Vorwort von Fritz Mauthner. Herausgegeben und eingeleitet von Arthur Brueckmann. Berlin, S. Fischer, 1920
כיצד מגיע ספרו של קאלה כבר באותה שנה לפתח־תקוה ולידיה של אסתר ראב? – אולי באמצעות שלום שטרייט, אשר ברש או יעקב רבינוביץ. “דרכם של ספרים חדשים באותה תקופה,” מספרת אסתר, “שכל עותק עובר מיד ליד וממקום למקום דרך עשרות קוראים.” אסתר יודעת גרמנית מילדותה, מבית אביה, שהיה נטוע בנעוריו בתרבות הגרמנית בהונגריה, היה מנוי שנים רבות על עיתון גרמני והחליף ספרי־קריאה אצל ידידיו, האיכרים הטמפלרים בווילהלמה.
“לא אדע כוונתה בדברה על ריתמים חופשיים,” מתייחס אלעזר בניועץ להשפעתו של קאלה על אסתר, “שבתי ואדפדף בספר [של קאלה] והנה ידי המשורר רב לו בכל הצורות הקלאסיות, ולא מצאתי שחידש כהוא־זה בצורות או בפירוקן. אפיגון־עילוי היה, בעל נפש ומן הדקים המדוקדקים, ויש לפחות שיר אחד שלו שעבר מדור לדור, אף מצאתיו במקומות לא־צפויים, ויקר הוא גם לי. אבל עקבות לא השאיר, אלא רושם בעקבות מותו. העיזבון הופיע בהוצאה המהוללה של סמי פישר בברלין, בכמה וכמה מהדורות. מה נפלא הוא אפוא הגלגול הזה של אותו צעיר מתבולל ונכה־רוח לארץ־ישראל.”
על השיר הראשון שמעתיקה אסתר מתירגומיה לוואלטר קאלה כותב בניועץ: "והוא לענייננו המעניין ביותר, שעל כן [הוא] חרוז במקורו – "
Wir sind ganz traumbefangen,
wir sind aus anderm Land,
wir halten eine Wage
in unserer rechten Hand.
ואצל אסתר:
ארוגים בחלום הננו,
מעולם אחר באנו
ביד ימיננו
מאזניים נחזיקה
מחרישים אנו מאוד
מרחפות חרש המאזניים
וכף אינה כורעת:
על פנינו זורם עובר הכל
לא יעשירינו ולא ירשינו.
נציץ נחדור נחקור
ממקומנו לא נזוז
עת שנים עוברות
החיים מעלינו יעבורו.
אך בליל אחד בהיר
הכף לה תכרע
ועבר החלום לחלמות־עד,
אז פתאום אנו נהיה ערים.
ובניועץ מוסיף: “גם על כוונתה ‘בכתיבה חופשית רק רטמית’ יש לתת את הדעת. אולי עיקר כוונתה ‘נטול חרוז’ ותו לא, לכן הטעמתי אותו שיר, שאמנם יחידי הוא בתירגומיה במשמע זה (וגם את חרוזו נטלה ממנו, ויש מקום להתגדר במעשה זה).”
שארל בודלר
אסתר מעידה כי את השם “קמשונים” היא בחרה במודע בעקבות “פרחי הרע” של בודלר (1821–1867). “Les fleurs du mal” יצא לאור בשנת 1857 ועורר עם הופעתו סערה שהפכה עד מהרה לשערוריה. בודלר הועמד אז למשפט, וספר שיריו נאסר לפירסום עד שיוצא מתוכו כל מה שיש בו מן הפגיעה במוסר. בעיני בודלר אין האהבה ארוס קל־כנף וקל־צחוק, אלא יש קשר בין האהבה לכאב, בין האהבה להרס. האהבה הגשמית היא עונש, לעיתים עונש מוות. היא הזכות להכאיב. יש מידה של אכזריות באהבה, וברגעי החמדה יש מצעקות הכאב.
השפעתו של בודלר היא עצומה. יש הרואים בו אחד מאבותיה של השירה המודרנית, והוא השפיע על רבים, מרמבו עד הסוריאליזם וממאלרמה עד פרוסט. גם בשירה העברית ניכרת השפעתו.
אסתר מתרגמת ממנו, בחורף ובאביב 1921, וייתכן שעוד קודם לכן, בבן־שמן – מיבחר שירים רב יותר מכל משורר אחר שהיא מכירה. התרגומים הם מ“פרחי הרע”. צרפתית היא למדה, כאמור, בבית־הספר אם כי עדיין אין לה ביטחון מלא בדיבור ובכתיבה.
הקסם שמהלכים עליה שירי בודלר נותן בה אומץ של התרסה, של מרד, של יושר קיצוני, של אכזריות כלפי הזולת וגם כלפי עצמך ושל פאטאליות, ועקבותיהם מצויים בשירי האהבה של “קמשונים”, ב“את דיננו גזרתי באחת!” – קמשונים הם קוצים, פרחים דוקרניים, כך גם האטד. יש בהם התרסה וחידוש והם ההיפך מכל רומאנטיקה מתייפיפת ונגועה ברכרוכיות. “פרחי הרע” הם בעיני אסתר הביטוי לשירה המודרנית, והם כה רחוקים מהשירה העברית שעליה היא גדלה, מיל"ג ועד ביאליק.
אנתולוגיה מתורגמת משירי בודלר מצוייה בשלישית מ“מחברות ‘קמשונים’”, והיא כוללת את “שיחה”, “ריח מרחקים”, “הימנון”, “קילוח המים” ואת “מרה שחורה”, שיר שאותו בחרנו להביא כאן:
מרה שחורה (Spleen)
ועת שמיים נמוכים
וכבדים יונחו כנטל
על הנשמה המייללת
טרופת־שיממון ארוך,
ועת האופק יעוג מסביב חוגו
ושפך עלינו יום עצוב;
לבערה לחה האדמה אז הפכה
בה תהלך התקוה כעטלף,
בכתליה תכה כנף נבוכה,
בקורותיה רקובות תרוץ ראשה.
ומטר ימשיך זרמיו ארוכים
לשבכות בית־סוהר ארוך דומים,
ולהקת עכבישים מזוהמים אילמים
במוחנו אט אורגים קורים
קופצים פתע פעמונים בשצף
זורקים לשמיים יללת זוועה
כנשמות תועות, תלושות־מולדת
החלו עתה תובעות עלבונן.
ולוויות ארוכות בלי תוף ושיר
נמשכות אט תוך נשמתי
התקוה כורעת, בוכיה.
עז ואכזר המכאוב –
על קודקודי השחוח
דגלו השחור נוטע.
אוטוקאר בז’ז’ינה
משורר נוסף, שאסתר חשה כלפיו קרבת נפש, היה המשורר הצ’כי אוטוקאר בז’ז’ינה. Otokar Brezina (1868–1929) היה כינויו הספרותי של ואצלב איגנאץ יבאווי ((Jebavy. הוא פירסם בחייו חמישה קובצי שירים, בהם חלה התפתחות מפסימיזם לאופטימיזם ויטאלי ואקסטאטי, שבזכותו נחשב למיסטיקן קתולי ונעשה לאחד מהידועים במשוררי צ’כיה. כתיבתו מושפעת מהשירה הסימבוליסטית הצרפתית ומהפילוסופיה הגרמנית של המאה ה־19, במיוחד משופנהאואר ומניטשה, ומגיעה למידה גבוהה מאוד של מקוריות מחשבה, הנטועה בעולמו הצ’כי. ברבים משיריו שמר בז’ז’ינה על משקל וחריזה קלאסיים, אבל שירים אחרים שלו, שהם לעיתים החשובים והאופייניים ביותר ליצירתו, נכתבו בחרוז חופשי והשפיעו השפעה מרובה על השירה הצ’כית שנכתבה לאחר־מכן. ספר שיריו הידוע ביותר “רוחות מדרום לצפון” (1897), תורגם לגרמנית בשנת 1920 בידי פראנץ ורפל וא. סאודק.
“היו לאסתר משוררים שחיבבה, כגון המשורר אוטקר בז’ז’ינה, שעליו השתפכה אף בדברים נלהבים ובהערצה,” מספר לימים גבריאל טלפיר, ולרבקה כצנלסון מספרת אסתר: “שיר שלו שכתב על הסימפוניה השישית של בטהובן, ה’פאסטוראלה', היה לי לאבן־שתייה. על־ידיו גיליתי את בטהובן, ושניהם יחד יצרו בי איזו ‘תרכובת־של־תסיסה’.”
ב“מחברת ‘קמשונים’” השלישית, שאסתר ייעדה להעתקות לנקי של שירים שתירגמה ולשירים ראשונים שלה־עצמה, מופיעה העתקה נוספת של אחד משירי “קמשונים”, הפותח בשורות: “לא אח ואש כיריים / לך אני מטפחת – / עיני חיה ירוקות עומדות” – בתחתית השיר נרשם תאריך כתיבתו: “אביב תרפ”א, פ“ת.”
טיוטה ראשונה של השיר מופיעה כבר בסוף “מחברת ‘קמשונים’” הראשונה, ונכתבה מיד לאחר תקופת בן־שמן, בחוזרה לפתח־תקוה. אחת־עשרה השורות הראשונות מתוך השיר מתפרסמות תחת הכותרת “שחר” ב־1926 (“האשה”, גל' ד־ה, ירושלים, תמוז־אב, תרפ"ו), ובמלואו הוא מתפרסם לראשונה ב“קמשונים” (1930). אחריו באה טיוטה (גם היא לא ראשונה) של השיר “אני תחת האטד”, וטיוטת תרגום השיר “על פי מנגינה מבטהובן” של בז’ז’ינה, ופתיחתו:
לא רוח חרישית מימי קדם
היתה זאת – לפני חלונות נפשי
עלו צלילי קולך: בואי
בזהרורי זהב אשר לכוכבינו – פלא –
נצופה.
Das war kein leiser Hauch aus ewigfernen Jahren
vor meiner Seele Fenstren stieg zu mir
Klang deiner Toene: Komm, im wunderbaren
Goldregen unserer Sterne baden wir.
הפתיחה “לא” דומה בשני השירים, זאת ועוד, אסתר מפליאה לתרגם, בכל פעם כפעמיים, את שלושת המשוררים האהובים עליה: פעם בשפה – לעברית, ופעם בצורה – לחרוז חופשי שמתאים לאופי שיריה המתגבש. התרגומים משל קאלה, בודלר ובז’ז’ינה – הם חלק מהסדנה הפנימית שבה היא מלטשת את סגנונה הייחודי והאופייני לאורך כל ימיה.
כיצד עשה שירו של בז’זי’נה את דרכו לאסתר? תחילה אני מעלה את ההשערה כי הוא כלול בכרך הטרי של “רוחות מדרום לצפון” בתרגומם של ורפל וסאודק, שמגיע לאסתר בשנת הידפסו 1920, אולי דרך שלום שטרייט, אשר ברש או יעקב רבינוביץ. לאחר ש“משחו” את בת־חסותם הצעירה למשוררת, הם דואגים להמשך התפתחותה הרוחנית, ואולי גם סבורים שעל ידי תירגום תוכל להעשיר את כתיבתה בדוגמאות מספרות העולם. אולם אלעזר בניועץ, שבירר את העניין ברר היטב הוכיח שהשיר, בתירגומו הגרמני (שהרי צ’כית אסתר לא ידעה) – היה יכול להימצא בידה כשנה־שנתיים קודם לכן, בעת שהיא כתבה את ראשוני שיריה.
לדברי בניועץ: "השיר ‘על פי מנגינה מבטהובן’ או ‘מוטיב מבטהובן’, ובגרמנית Motiv aus Beethoven כלול בכרך Hymnen, שתורגם כולו בידי אוטו פיק, מתרגם יהודי מאוד פורה וידוע בשעתו, למעשה החשוב במתרגמים מצ’כית לגרמנית. הכרך הנדון הופיע בסידרה המהוללת בשעתה ולדורות Der Jungste Tag (יום הדין) ושנת הופעתו 1917, בהוצאת וולף קורט. באותה סידרה הופיעו שירים של טראקל וסיפורים של קאפקא.
“השיר עצמו, בתרגומו הגרמני, שלדידנו הוא מקורה של אסתר – ‘מוטיב מבטהובן’, מלמדנו שלא כולו ניתרגם על ידה, אלא שישה בתים, הראשונים כסידרם מתוך שנים־עשר, ושנית – השיר כולו חרוז. וניראה על־פי סך התרגומים, פרי עמלה של אסתר, שהיתה החריזה קשה עליה, או שהיתה שמיעתה מחוקה מחרוז או שהיתה לה אופטיקה אחרת, שעל כן קראה שירים מכופתרים ורכוסים כאילו פרומים היו. גם תורת המשקלים, כניראה, לא העסיקה את רוחה במיוחד ולא הטרידה את מנוחתה. ואמנם נפלאות דרכי ההשראה. אך מי שאינו רואה דבר בהיפוכו, אינו רואה דבר.”
לאחר הופעת “קמשונים” (1930) עתידה אסתר לפרסם רק עוד שירים אחדים, שרובם עצובים ומרים, ומרביתם בחוברות “גזית” שבעריכת גבריאל טלפיר, עד שתשתתק למשך יותר מעשר שנים. ברשימתו, מספר טלפיר כיצד נהג לבוא לביתה של אסתר, בשנות ־ה30, ולהפציר בה לתת משיריה ל“גזית”. קרוב לוודאי שכדי לרצותו היא שבה באחת הפעמים ל“מחברות ‘קמשונים’” ומצאה עבורו את תירגומה ל“מוטיב מבטהובן”, שהיה אז גנוז במחברתה כתריסר שנים יחד עם טיוטות ראשוני שיריה. התרגום נדפס בחודש מאי 1932 (“גזית”, שנה ראשונה, חוברת ה', אייר תרצ"ב), ואלה בתיו הנוספים:
בגנים ריחות נמים, תכלת בנהרות נחה;
חכליל יום המחרת נרקם בפרחים;
השירים נרדמו בקיניהם החמים
במרחק, שור: נמוג שלל הצבעים
אפורים לארץ הם שוקעים.
צעיפי־ערפל יפשטו כמסך
מוכסף, שזור־אור, כאסבסט –
עת בחביון יערות שחורים
התוגה אט לארץ צונחת.
שחור כיפות הרקיעים, זומם בלוע
מאורות זעים – אבק זרע־עולמות;
וכמשאות שוקטים נושר אופל במרחקים,
מקום שם משוטי זמנים חולפים־מאוושים –
הגידה: התדע?
היאך קצרה הנשימה – מוכת־ליל וריחות?
וחשרת חלומות ביעף תירום תחוג,
יסמין צוחק ושושנים נושפות לרוח
ירעידו בכנפיהם כאבים ממחבואים?
היאך יעור, יתלהב זכרון בנשמתך,
מעיינות־עוז אל רקותיך הולמות,
בברק נשיקות ילהט פה וחך,
יאדים – יזהיר הדם בעורקיך ינוע?
צבי שץ
בתריסר השנים המעצבות את התפתחותה הרוחנית של אסתר, מ־1909 בהיותה כבת חמש־עשרה, ועד לנסיעתה מפתח־תקוה לקאהיר ביולי 1921 – קשורים חייה החברתיים בחוגי הפועלים, אנשי העלייה השנייה, ובצעירים בני־גילה המושפעים מהם. מחוץ לחבר־ילדות הגר בשכנותה, בן־ציון גינזבורג, וחברות אחדות מבית־הספר, המופיעות ביומניה ובסיפורי זכרונותיה – לא נזכרים בהמשך שום בן או בת איכרים מהמושבה כידידים לה בבחרותה, לבד ממשה כרמי, ההולך כמוה עם מחנה־הפועלים, ומלורת פסקל.
חבריה גרים בקלוב הפועלים, על מקומו עומד כיום בניין ההסתדרות בפתח־תקוה. ברשימתה “עם צבי שץ” מספרת אסתר: “הקלוב היה בניין מוארך הבנוי חדרים־חדרים, ובכל חדר גרו שניים־שלושה בחורים, מיטות מוזנחות, קליפות־תפוזים, שיירי נייר־עטיפה משומן, חוסר־עבודה ורווקות עצובה…”
יום אחד, באביב 1921, מביא אחד החברים את אסתר לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו, כניראה בקלוב הפועלים. מספרת אסתר:
הופתעתי, משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב־ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח־אדם, כחול־עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה. רבקה – אישה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך־קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים “לא יהודיות”.
אסתר מתיידדת עם צבי. לאחר שנים, כאשר היא כותבת רשימה עם הופעת המהדורה החדשה של ספרו היחיד “על גבול הדממה”, עדיין היא זוכרת:
הוא היה פשטני־טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית־חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי־מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת־משמעות… היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר־נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד־גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד־מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.
בפורים תרפ"א, לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי בפתח־תקוה, ובתו רינה ילדה כבת חמש. באביב דחוס־האירועים של אותה שנה, 1921, אסתר, שזה עתה “נמשחה” למשוררת אף כי טרם פירסמה דבר משלה בדפוס וזה לה רק כשנתיים שהיא “כותבת” ברצינות, כבר מלאה הכרת־ערך עצמה, וביטחון, ומשמשת מעין חונכת־מתרגמת לצבי בן השלושים־ואחת, המבוגר ממנה בארבע שנים. הוא החל את כתיבתו ברוסית, והמעבר לעברית אינו קל לו. חשובה לו דעתה של קוראת־משוררת בת־הארץ, צעירה שגדלה כמעט מילדותה בעברית. נזכרת אסתר:
מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי־יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור “בתיה”. התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו. אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.
היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב [1921], ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות־חול מכוסות פרחי־בר, שיירי כרמי־שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי־זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.
ב“מחברת ‘קמשונים’” השלישית, המכילה, כאמור, תרגומים וטיוטות מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מביאה אסתר שני שירים של צבי שץ, כניראה בתירגומה. אם חיבר את שיריו ביידיש, כפי ש־א. ראובני כתב את הרומאנים שלו, היה ביכולתה של אסתר לתרגמו בכוחות עצמה. אם ברוסית – אזיי היתה זו עבודה משותפת לשניהם, אוליי בשעות של טיוליהם. אסתר אמנם קולטת מעט רוסית מצעירי העלייה השנייה, אך לא עד כדי תרגום שירה.
שלא כבתרגומיה הקודמים, זו אינה סדנה פנימית של אסתר, אלא מחווה לידיד־המשורר. אך לפחות השיר ראשון קרוב מאוד לשירי הנעורים של אסתר (שאותם לא כללה ב“קמשונים”), וכאילו מצאה בו הד לנפשה־שלה, ואולי גם הושפעה ממנו ושימרה ממנו לימים בשירתה־שלה.
“בואי נא”
בדרכים ובלי דרכים תעינו
ורצינו מה ולא רצינו
וגילינו וכיסינו רב
השמיים שחו על ראשינו,
ריננו ועפו לקראתנו
הגבעות הכרם המרחב – – –
והיה העצב והשקט
והמו לבות נהה ברטט
זה בזה נגע דומיה
וכמו עמדנו תחת זית
ואני נשען בסבך הזית
שיכור־אביב קראתי חרש לך:
“בואי הנה” – את לא משת מדוע?
את ניחשת ולי היה תמוה –
ומבט עינייך חרש שח…
ואני האמיני לא ניחשתי
טרם חשתי כאשר לחשתי
שיכור־אביב וזוהר: “בואי נא”
ואחר תעינו שוב תעינו
ורצינו מה ולא רצינו
ונימת העצב רננה.
מיד אחריו מופיע במחברת שיר מקורי של אסתר, שנוסח מוקדם שלו מצוי ב“מחברת ‘קמשונים’” הראשונה, לאחר טיוטת המכתב לז’וכבצקי בדבר החוב שנותרו חייבים לה מעבודתה בבן־שמן. השיר מתאר את בית אביה ברחוב ביל"ו, בלילה. ההדלקה במטה שאולה, ככל הניראה, מהדלקת פנס־הרחוב הסמוך. בילדותי עדיין ניצב פנס־הרחוב החלוד, הנתון בשובך־פח, על גבי עמוד מט ליפול בין ביתו של יהודה ראב לבין רחוב רוטשילד. כמובן, שמנורת־הנפט כבר לא היתה בשימוש באותם הימים.
הדוברת בשיר היא, לדעתי, הכותבת, והנמען צבי שץ, לאחר טיול לילי עימו.
את שער הגן מאחריי סגרתי
יחידי במרחב הקר אותך הצגתי
ובמטה אשר בידי –
כל קסמי הגן פתע הדלקתי…
שושנים אדומות שם טפסו השתוללו
חבצלות בחיוורון לבן
על גבעוליהן להטו
ובערוגות – סגוליות
כלהבות כחולות נדלקו
כל עלי הגן נעו זעו
ובהמיית סתרים סביבי רשרשו – –
ומתחת לכל אלה
[ופתע] קול חריקה דקה –
בשער הברזל,
ציפורניך שורטות…
אביב תרפ"א
ובהמשך באה העתקת שיר נוסף של אסתר, שגם הוא מצוי ב“מחברת ‘קמשונים’” הראשונה, ונכתב בחורף או אביב 1921 בפתח־תקוה. הייתכן שצבי שץ, שהיה נשוי ואב לילדה בת חמש, הוא הגבר שאליו היא פונה בשיר הזה?
לא אח ואש כיריים
לך אני מטפחת –
עיני חיה ירוקות עומדות,
אש מתעתעה משתלהבה
מעל ביצות וערבות עזובות;
ברקים כחולים אשלח וחשכה כבדה וחמה
תוך עורקיי אני נוצרה – – –
אך עת כילד –
מושלך על ברכיי, תנוח –
ונצברו אז המון יונים לבנות
ורשרשו ברחמים וטהרה
סביב ראשך [העצב] הנוגה
ובנו לך קן בלבבי –
סוכה תמה, כירה חמה – – –
אביב תרפ"א
פ"ת
כאן בא תרגום השיר של בז’ז’ינה, שכבר נזכר קודם־לכן, ותוכנו משתלב בדו־שיח שבין שירי אסתר לשירי צבי. אחריו עוד שיר של אסתר, שטיוטה קודמת שלו באה עם שני קודמיו במחברת הראשונה. אמנם, לפי תיאורה של אסתר, צבי הוא בעל “עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן.” הייתכן שצבי הוא עדיין הנמען? ואולי קיים אהוב אחר, עלום־שם, בתקופה הזו? ומה פשר האותיות הלאטיניות המופיעות מתחת לשיר? – תעלומה.
בעינך הירוקה…
בעינך הירוקה אש מתלקחת –
מן הענף קטופה,
אני צונחת – – –
זרועותיך עלי עוטות
בקשי־ברזל כחוקי־עד –
חובקות חיוורון גווי הרך.
.P. A. O. S. C
ועונה לו אחריו במחברת, תרגום השיר השני של צבי שץ:
– “כאישה אוהבת ונכנעת” – – –
אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת
לגלי ימיי בהם אשחה –
קץ לי, קץ בלי דעת ובלי דעת
הנני בוכה.
ואני שוחה על פני הזרם
ואת כל הבאה אני חובק –
עד אטוש ארץ ובטרם
אסתלק
ואם פעם מחלון פתוח
יחדרו לרחוב צלילי כינור
ואדם תחתי בוכה לנוח –
ונצור
כאישה אוהבת ונכנעת
כן נפשי כורעת בלי משים..
כן תאהב ותיכנע בלי דעת
לחיים – – –
אין חכות ואין בקש בחלד
יש לשוט לשקוע ולבכות
ודמעה כי אט בלחי תרד –
אל מחות! – – –
*
ראשה של אסתר מתעופף מרוב ריחות באביב תרפ"א, 1921, בטיוליה עם ברש ורבינוביץ ועם צבי שץ – אך הסביבה הערבית רוחשת שינאה ומבשרת רע, והאסון קרב ובא. אותם ימים היא עתידה לתאר ברשימתה “אביב 1921 בפתח־תקוה” שנדפס בשנות ה־70, מספרת אסתר:
שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית־אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.
למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ“פרוכיה” (כפר ערבי על גדת־הירקון), מערב־על־עוג’ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות־עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור־ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני־אדם כרמשים מלאי־רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי־חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך־ושוב על־מנת לבדוק כושרם.
והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.
המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי־הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה“מנדיל” שלה תחוב בקלשון־הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה“מנדיל”, עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני:
“מה אמרת לה? למה ברחה?”
“אמא, לא אמרתי לה דבר,” טענתי, “היא פשוט ברחה לפתע.”
“אבל למה?”
“אין לי מושג.”
אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר־רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים־אל־פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת־גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי “ליטשה” של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי־קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים־עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה־ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי־ההורים, וסידרנו בית־חולים ארעי בבית־המרקחת.
הבאיונט נמצא עד היום בביתי, סבי נהג לקצץ בו ראשי נחשים בחצר; ובארגז הכלים בביתי נמצאת המזמרה השחורה שנתנה לי אסתר ב־1973 באומרה: “זמרתי בה את הגפנים בכרמו של אבא. ראוייה היא למשמרת במוזיאון המושבה.”
*
ביום שני ה־2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו־כביר, נרצחים באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף־חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח־תקוה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו. [ר' נספח בסוף הקובץ: “אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר”].
דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו שהסופר ש. בן־ציון מספר כי “באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח־תקוה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.”
אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור; לנדאו מזכיר במבואו כי ל“מרדכי אלדד היה כתב־יד של סיפור תנ”כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב־היד." לנדאו מודה לאסתר בספרו. אכן, גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב־יד של לואידור.
“כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!” – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.
לאחר שלושה ימים, ביום חמישי ה־5 במאי, מתחילה ההתקפה הגדולה על פתח־תקוה, ולאסתר זה יום־מלחמה קשה שאותו תזכור כל ימיה, ותתארו בארבע רשימות־סיפור, שנכתבות בפרקי־זמן שונים.
5. אסתר מגוייסת כאחות בהתנפלות על פתח־תקוה במאורעות מאי 1921. 🔗
מן הבוקר מצרצרות ציקדות בפרדסים ועולות תמרות עשן מכפר־סבא ומעין־חי, שתושביהן הספיקו להימלט לפתח־תקוה, והן מתמזגות באובך אפור שמבשר ראשיתו של יום חמסין כבד, יום חמישי, ה־5 במאי, כ“ז בניסן תרפ”א.
מצפון למושבה נשמעות יריות. בחצר בית צוער שברחוב הרצל מצלצל פעמון הברזל קצובות על מנת לאסוף את התושבים למרכז, הדיו מתפזרים במושבה, וקמה מהומה –
את היום הזה מתארת אסתר בסיפוריה וברשימותיה: “אביב 1921 בפתח־תקוה”, שנדפס ב־1973; “מזכרונות ההתנפלות על פתח־תקוה”, שנכתב בסוף שנות ה־20 לערך, ונדפס לראשונה לאחר מותה, ב־1991; “התנפלות הערבים על פתח־תקוה בימי המנדט הבריטי”, שנכתב בסוף שנות ה־60 לערך, ופורסם לראשונה רק ב־1994, ו“האסיר” שנדפס ב־1969. סיפוריה משתלבים במקורות ההיסטוריים האחרים, ואפילו מתארים פרשה שהוצנעה בשעתה.
מספרת אסתר:
זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –
עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –
ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר. האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.
שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו־קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.
נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט, כידון, באבן־השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.
עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: “קומי, הם באים!”
שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי. יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.
מיהרתי לבית־המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות־המושבה בית־חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –
ערביי אבו־קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.
מסופר בתולדות המושבה: המחנה התוקף מצפון צועד בחלקו הגדול לפי סדר צבאי, רוכבים ואחריהם רגלים. אפילו חומרי עזרה ראשונה קשורים לבגדיהם. הרגלים מתקדמים ומתפרסים מאחורי מחסה: גדרות, קירות, חורשות ופרדסים. אך יש ביניהם גם ערב־רב שעתיד להפריע לתוכנית ההתקפה. נשים מלוות את הלוחמים בקריאות עידוד קולניות, נושאות שקים וסלים, שבזזו בדרך מבתי־אריזה בפרדסים, לאסוף בהם שלל. נשים נושאות על ראשיהן כדים מלאים כדורים, תחמושת לתוקפים. בראש צועדים אנשי אבו־קישק, פרשים נושאי דגל ירוק, המסמל את הג’יהאד, מלחמת הקודש.
הערבים ריכזו כוחות רבים גם מדרום למושבה. תוכניתם היא שכאשר תסיט המושבה את כל כוחותיה להדיפת ההתקפה מצפון – תותקף בתנועת־מלקחיים גם מדרום על־ידי ערביי יהודיה, כפר־ענא, רנטיה, קולה, אומזרע וכפרים אחרים, קרובים ורחוקים.
ההכנות להדיפת ההתקפה מתרכזות בחצר בית־הוועד ובקומה העליונה, שם מקיים ועד־ההגנה בראשות אברהם שפירא התייעצות אחרונה. החצר מתמלאת מגינים, רוכבים ורגלים, וכן קהל נשים, ילדים ונוער, הבאים אחוזי־דאגה ללוות את בני־משפחתם היוצאים לקרב. פה ושם מנקים רובים. פרשים עורכים אימון אחרון לסוסיהם, שמתייצבים על רגליהם האחוריות וצוהלים. הקהל המתוח מוחא כף לעודד את הפרשים, שנועדו להיות כוח החלוץ להדיפת ההתקפה.
אברהם שפירא יוצא אל המרפסת הרחבה, בקומה השנייה של בניין ועד־המושבה. הוא ניצב בקצה המרפסת, לצד גרם־המדרגות, כאשר למטה מרוכזים רבים מזקני המושבה, נשיה וילדיה. הוא מחזיק במעקה הברזל ונואם, יותר נכון צועק, בחיתוך דיבורו המיוחד:
“אנחנו נלמד אותם היום מה זאת פתח־תקוה! לא לשכוח את ההוראות! לא להסתובב ברחוב! הגברים – אל המשמרות. נשים וילדים – לבית ועד־המושבה, לבית־ספר פיק”א. לא להישאר בבתים של קומה אחת! ללכת לקומות העליונות בבתים של שתי קומות. הזקנים, לבית־הכנסת הגדול, לקרוא תהילים ולהתפלל לשלום הרוכבים אל החזית…" נשים רבות העומדות בחצר מתחילות לבכות, והוא ממשיך ביידיש: “שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד! – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!”
הוא יורד במדרגות, רובה על כתפו. לצידי המדרגות למטה עומדים איכרים מבוגרים, קלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם. משולהב מן הוויכוח שזה עתה נקטע בוועד־ההגנה, ובוטח בעצמו, ניגש שפירא אל סוסתו השחורה קביסה, ונותן את הפקודה:
“לעלות על הסוסים! אחריי!”
הכל חשים את משמעות המצב. רעד עובר בציבור. נשים וילדים משמיעים ברכות עידוד ליוצאים. פרץ פסקל, אביה של לורת, שבעוד שעה קלה ידהר על סוסו לתל־אביב ולמפקדת הצבא הבריטי בבניין הסארייה מול כיכר השעון ביפו, להזעיק לעזרה צבא בריטי – תובע עתה בתקיפות מהקהל שאינו־לוחם לעזוב מיד את החצר ולהתבצר בבתים. ברחובות ניראים גברים צעירים ומבוגרים רצים, רובה או אקדח מאוזר גדול בידם. האחרים חמושים בכל הבא ליד – רומח, פגיון, אלה, מגל או גרזן.
אברהם שפירא בן החמישים, ראש ועד־ההגנה של המושבה, בראש פלוגת הפרשים, רוכב על קביסה, סוסת “המשי השחור”, ברחוב חובבי־ציון לעבר בית־הכנסת הגדול. בדרך הוא שולח להביא את חרבו. בהגיעו לכיכר המייסדים כבר חגורה חרבו הארוכה על ירכו. תהלוכת הפרשים ערוכה כמו במסדר חגיגי. בכל שורה רק זוג רוכבים אחד. המהלך איטי. ליד אברהם שפירא, סגנו אבשלום גיסין. בנעוריו היה אבשלום אחד מן החבורה שכללה גם את מרים ברנשטיין־כהן, משה כרמי ואסתר ראב. לאחר־מכן סיים בית־ספר לקצינים בתורכיה.
ביניהם לבין השאר רוכב חיים־צבי גרינשטיין, שמשמש מעין שליש של המפקדים. השרב כבד, כבר בבוקר קרוב לארבעים־וארבע מעלות. האוויר מעונן כמו ערפל, ומחנק רב מורגש בו. מהבתים יוצאים נשים ונערים ומציעים מים לפרשים ולסוסיהם. אבשלום מתעכב תכופות לשתות מים. הוא מתוח מאוד. שפתיו הדקות קפוצות בחוזקה. עיניו אדומות מחוסר־שינה. ההליכה לשדה הקרב כמו למפגן אינה נראית לו, אך הוא מקבל את מרותו של שפירא.
פלוגת הפרשים והנלווים אליהם יוצאת מחובבי־ציון, ובכיכר המייסדים פונה שמאלה לרחוב פינסקר. כארבעים רוכבים, אך רק לעשרים־וחמישה מהם רובים ואקדחים. השאר מצויידים בנשק קר. אחריהם צועדים לוחמים רגלים, שרק לבודדים מהם יש רובים, ובמאסף רצים אחריהם נערים וילדים. לפי שעה המראה הוא כעין תהלוכה שקטה, אולם בהתרחקם ממרכז המושבה, נישא כבר באוויר ריח עשן ואבק־שריפה. הפרשים מחישים את הקצב, וכאשר הם מגיעים לבית האחרון ברחוב פינסקר, נשלחים חזרה כל הבלתי־לוחמים. מזדנבים אחריהם עתה רק נערים אחדים, שבמהלך הקרב עתידים לגלות אומץ רב.
הפרשים עוברים על פני העמדה שבקו־ההגנה הראשי, “הקו השני”, בקצה רחוב פינסקר, מול פרדס פלטניק. כאן נמצאים כבר המורה אליהו ירקוני, מפקד הקו, ועימו אליהו איתן, שבא אתמול מעין־חי. שניהם חיילים־לשעבר ב“גדוד העברי”.
שפירא ואבשלום עוצרים להתייעצות. שפירא שב ומשכנע את אבשלום לא להישאר כאן, בעמדות הרגלים, אלא להתקדם ולתפוס עמדה רחוקה יותר.
“אם נחכה כאן עד שהערבים יקיפו אותנו משלושה צדדים, תפגענה היריות ברחובות ובבתים. אם נתקדם במהירות צפונה ונפגוש אותם בשטח הפרדסים – נוכל למנוע בדרך זו שיתקרבו למושבה.”
הם ממשיכים בדרך העוברת בין פרדסים. שומעים כבר שריקות כדורים של המתקיפים. אנשי ההגנה הרגליים, ורוכבים שאיחרו לבוא, מתבצרים לאורך קו־הגנה מפותל, מול סוללת־המסילה, הפרדסים, ובית־אריזה של חברת “פרדס”. מקצה רחוב פינסקר ועד קצה רחוב רוטשילד, זה קו־ההגנה השני והלפני־אחרון של המושבה.
הקרב נמשך כשעה וחצי. פלוגת הרוכבים מתפרסת לשלוש קבוצות בגיזרה של חצי קילומטר לערך. כאשר הם במשעולים שבין הפרדסים, הערבים כבר מתקדמים בעקשות, אפילו בזחילה, עם נשקם, בתוך הפרדסים – כשתי לשונות מצידי הדרכים, והרוכבים על סוסיהם משמשים להם מטרה גלויה ונוחה מאוד. יריות נשמעות כל הזמן.
כאשר מתברר לשפירא שהוא ואנשיו חשופים לגמרי לכדורי האוייב, חלק מהם נפצע, והם עלולים להיות מנותקים מהעורף, וחסרי תחמושת – הוא מחליט לסגת לעבר המושבה. נסיגת הפתח־תקוואים מעלה את התלהבות הערבים. הם משתדלים לכוון את יריותיהם לעבר שפירא, ביודעם שהוא המפקד. הנסיגה נעשית בחופזה, גם בהתרחקם ניתך אחריהם מטר־כדורים מהפרדסים.
אבשלום גיסין ומוטל מאירי נותרים אחרונים בקו הראשון מול כל האגף של המחנה הערבי הגדול, שמתקדם לעבר המושבה מצפון־מזרח. הם אינם יודעים כי הם מנותקים למעשה מן העורף, והדרך בין הפרדסים, עד בית־האריזה של חברת “פרדס”, ניטשה כבר על־ידי המגינים. במהומת הקרב נשכחו או שלא נותר כבר זמן להודיע להם על הנסיגה. כל שהם יודעים הוא שעל הגבעה עליה הם עומדים נלחמים עתה רק שניהם.
אחד הקליעים פוצע את סוסתו של אבשלום, הקשורה לגדר, לרגלי הגבעה. הסוסה מתחילה להשתולל, מנתקת את עצמה מקישוריה, ופותחת בדהרה יתומה לעבר המושבה. אבשלום, למעלה בגבעה, אינו יודע על כך דבר. קו נסיגה בטוח אחד פתוח עדיין בפני אבשלום ומאירי – לחזור למושבה דרך הפרדסים. אך הם ממשיכים להילחם.
“אבשלום, צריך לסגת, מקיפים אותנו!” אומר מאירי לאבשלום.
אך אבשלום משיב: “כל עוד יש כדורים – לא ניסוג.”
כאשר מתחיל לאזול מלאי הכדורים, וגוברת האש של המקיפים את הגבעה גם מצידה המזרחי, שומע אבשלום בקול מאירי, והם נסוגים. הם עוברים בשלום מרחק של כמאה מטר מראש הגבעה עד לדרך אשר למרגלותיה. לזמן־מה משתרר שקט על הגבעה, אולם כאשר הם באים לגדר, שאליה היו קשורים סוסיהם – אבשלום כבר לא מוצא את סוסתו. עתה יש לו רק דרך־הצלה אחת: להיכנס לפרדס שדרוביצקי, לידו הוא עומד, ובחסות העצים לפלס דרכו למושבה.
מדוע אינו עושה כך? אולי מהומת הקרב הסיחה את דעתו מהאפשרות הזו, וייתכן שאינו חושב כלל איך להציל את עצמו אלא מעדיף לרוץ בדרך הקצרה, הגלויה, ולהצטרף למגינים, שלדעתו מצויים עדיין ליד גדר היקב. הוא אינו יודע שכבר נסוגו כקילומטר דרומה ונמצאים עתה מאחורי קו ההגנה השני של עמדות המושבה.
גם לחברו מאירי יש קושי, שרשרת סוסו הסתבכה בגדר; עד שהוא מתיר אותה מתקדם אבשלום, שהוא ספורטאי מעולה, בריצה. בינתיים עולה מאירי על סוסו ודוהר. לאחר כמאה מטר הוא משיג את אבשלום הרץ, אך אינו עוצר אלא ממשיך לדהור בדרך למושבה. על דעת השניים לא עולה להימלט יחד על גבי הסוס.
אבשלום ממשיך לרוץ, שומע צירצור ציקדות צורמני מן הפרדסים, רואה מרחוק כיצד חברו־לנשק מאירי מתרחק דרומה, מספיק ודאי להרהר בכך שכל השטח שבו התמקמה לפני שעתיים פלוגת הרוכבים – ניטש ממגיניו מבלי שמסרו לו על כך, והוא נותר בודד; מגיע לפינת היקב ומשם פונה לדרך המובילה למושבה, שבהיותה חשופה לתוקפים הערבים היא מהווה מעין צוואר־בקבוק של שדה המערכה.
ליד התל של חירבת מלאבס, הנקרא – הג’דר, מקום הכפר הערבי העתיק, מלפני יסוד המושבה, יורה בו מהחורשה הסמוכה עגלון ערבי שעבד במשק של אביו. הכדור פוגע בגבו של אבשלום. הוא ממשיך לרוץ צעדים אחדים, נופל, מתרומם שוב – ונופל לבלי קום עוד.
הערבים, הזועמים על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שועטים בפראות אל גופתו של אבשלום; עטים עליה, מבתקים את בטנו, חולצים אחת מנעליו ודוחפים אותה לתוך מעיו – סימן לבוז. כך, במצב של התעללות וניוול, עתידים חבריו למצוא את גופתו.
עם נטישת הגבעה על־ידי אחרוני לוחמיה מסתיימת המערכה שהתנהלה מחוץ למושבה. עשרים־וחמישה פרשים לחמו במנותק מן המושבה ועצרו במשך שעתיים חלק ממחנה גדול שמנה יותר מאלפיים איש, בהם ארבע מאות לוחמים רגלים, פרשים חמושים, קלעים מצויינים, וקבוצה של קצינים בעלי נסיון צבאי אותו קנו אצל התורכים. תחת לחץ האש החזקה של הערבים נסוגים הפרשים בבהלה לאורך קילומטר ויוצאים מתחום הפרדסים.
בעמדה הראשית, בפרדס פלטניק, שומעים צעקות ורואים מולם סוסים בלי רוכבים ורוכבים בלי סוסים; אחדים מהנסוגים רצים לקראתם וצועקים:
“אבדנו! הערבים אחרינו! אבדנו!” – וגם הסוסים צוהלים מתוך פחד ובלבול.
מהפרדסים בוקעת נהמה מפחידה: “עליהום! עליהום! אווינכ יא איברהים־מיכו?!” – איפה אתה איברהים־מיכו? – “ענדכום איברהים־מיכו!”
והצריחות המקוממות והמרגיזות נשמעות עד לגבול המושבה.
הנסוגים מביאים איתם בהלה ומבוכה אך למרבה המזל אלה אינן פוגעות בלוחמים הרגלים שבעמדות. אחדים מהנסוגים שירדו מסוסיהם, בהם יוסף ספיר ואלעזר ראב, אחיה של אסתר, מצטרפים למגינים בחפירות, בקו־ההגנה הראשי של המושבה; חלק אחר ממשיך להסתובב על סוסיו, מבולבל וגלוי לכדורי האוייב. חיים־צבי גרינשטיין, שזה עתה יצא ללא פגע מהקרב הקשה שהשתתף בו עם פלוגת הפרשים באיזור הפרדסים – נפצע פצעי מוות בעוברו ברחוב פינסקר, בדרכו למטה ההגנה הקדמי בבית רוזוב. חלק מהנסוגים מוציא ברגעים האחרונים, אולי מתוך התרגשות, את כל כדוריו לריק, ונשאר בלי תחמושת. שפירא ובנו, יצחק־הירש, מגיעים לחפירות, ליד פרדס פלטניק, שהמגינים הרגלים שוכבים בהן ויורים לעבר הערבים. שפירא צועק:
“אפשר כבר לירות קדימה ולצדדים בלי הפסקה אל האוייב המתקדם! איש מהמושבה כבר לא נמצא ביניכם ובין האוייב! אין סכנה שתפגעו ביהודי!”
הנסיגה המבוהלת של חבורת הפרשים בהנהגת שפירא עלולה להמיט בכל רגע אסון כבד על המושבה. המון המתנפלים המנצח עומד לפרוץ אל תוכה. מעתה נפתחת מערכה על הקו המפריד בין חיים למוות, בין ניצחון למפלה, קו שנסיגה ממנו פירושה פתיחת המושבה לאלפי רוצחים ופורעים. הכוח הערבי הבא מצפון השתחרר מהאש שירתה פלוגת הפרשים על אגפו המזרחי, והוא מתלכד עם אגפו המערבי לגוש אחד השם פניו לעבר המושבה. הם עולים עתה על התל של הכפר החרב מלאבס, שלרגליו נהרג אבשלום. הגבעה משתרעת דרומית ליקב. מכאן הם עומדים ומשקיפים דרומה, לעבר בתיה הצפוניים של המושבה, בקצה הרחובות פינסקר ורוטשילד. מכאן הם נערכים לקרב האחרון, והניצחון נראה להם עתה בטוח.
על אם הדרך, בזווית פרדס פלטניק, תחת גדר של שיטה צפופה, עוצרים עתה חמישה מגינים, ולהם רק ארבעה רובים ומאוזר – מחנה של מאות ערבים. היריות תכופות – אך גם לערבים יש מחסה. מול זווית הפרדס מצוי בית־האריזה “פרדס” העשוי פחי־אבץ, ואורכו כעשרים וחמישה מטר. ערבים אחדים כבר מנסים לטפס על גגו.
“אנחנו מורידים אותם כמו ציפורים!” צועק אחד המגינים.
יש גם חילופי דברים בין המחנות. הפתח־תקוואים מגלגלים על לשונם קללות ערביות ורוסיות קולעות בחריפותן, ומשגרים אותן לעבר האוייב. אחד מהם מספר לאסתר, לאחר הקרב: “ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי, בגלל יום החמסין, והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נדמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך.”
תוך סיכון רב מנהלים המגינים קרב־השהייה על סוללת־הרכבת הגבוהה ועל הדרך שבה נמצא בית זלמן גיסין, הקרויה היום רחוב אבשלום גיסין. הפרשים שנסוגו, והמגינים שבעמדות, אינם מונים יחדיו יותר ממאה איש. רק חמישים מצויידים ברובים חדשים וישנים, ובאקדחים. כל השאר, בהם פועלים וחברי פלוגה של גדוד העבודה שחונה ליד המושבה, מצויידים בכל הבא ליד, אלות, חניתות, קלשונים, גרזינים, אך לא בנשק חם, שרק הוא יכול להכריע במערכה. הערבים, שכבשו את בית־האריזה “פרדס”, מתבצרים מאחורי משוכות הצבר שלצידו; יריות המגינים מפילות אחדים מהם, והסתערותם נעצרת לזמן־מה. הם אינם נסוגים, אבל נראה שכבר מכירים בכך שהמושבה לא תיפול בידיהם בהסתערות אחת. הם עושים הפוגה ומתייעצים כיצד להמשיך את הקרב.
כל איזור הפרדסים, שמצפון למושבה, רוחש ערבים. ערב אבו־קישק, ההולכים בראש, הם בני השבט שחלוצי פתח־תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמתם. משפחת שיח’ים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט, ומתערובת זו יצאו טיפוסי בידואים עזי־נפש, שאינם מואסים בשוד. אלה מפשילים עתה את כתונתם ומחזיקים אותה בפיהם, מחלפות ראשם מתבדרות, שוקיהם ערומות, ובקולות פרא הם רצים קדימה וצורחים:
“עליהום! עליהום!”
התלהבותם גדולה ומאיימת, וסוללת־הרכבת אינה מקום טוב להגנה. בני־המושבה מוכרחים לסגת מעט, כדי לתפוס עמדות נוחות יותר. הם עוזבים את הפרדסים האחרונים, סוללת־הרכבת והבתים האחדים שניטשו, ונערכים בקו שאורכו כשני קילומטר: ממזרח, מפרדסי ראב וברוידא, עד פרדס פלטניק בקצה רחוב פינסקר; משם, כמאה מטר אחורה, פונה הקו מערבה ונמשך מאחורי גדר כרם השקדים של בכר, כיום רחוב רפופורט, עד לרחוב רוטשילד, ודרומה לאורך הרחוב, עד סמוך להצטלבות עם רחוב אורלוב היום, ומשם כרמי שקדים עד פרדס קרול במערב.
השטח מעבר לקו המפותל הזה הוא ברובו קרקע בור, ריק ופתוח. חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים, הרוסה ומלאה חול במחציתה, משמשת מחסה למגינים אחדים המשיבים אש; כעשרה מטר מאחוריהם, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל כשלושים רובים על כל החזית הצפונית.
הערבים יורים בזעף ופוצעים מגינים שמדלגים מכרם לכרם, או רוכבים על סוסים. אך העובדה שלאחר הנסיגה התקצרו הקווים הפנימיים, מקילה על המערכה, כי העורף והחזית מתמזגים לגוש אחד. עם פרוץ הקרבות עבר מטה ההגנה מבית ועד־המושבה לבית רוזוב בן הקומותיים, באמצע רחוב פינסקר, בית המשמש גם עמדת תצפית והגנה. בקו האש נוכחות נשים אחדות שמגישות עזרה לפצועים. הן, והנערים, מספקים גם מים למגינים, דבר שיש בו הכרח רב, כי משעות הבוקר מתגבר השרב הכבד והמחניק, החום קשה מאוד, ומציק ללוחמים.
בעמדה המרכזית, בקצה רחוב פינסקר, ליד פרדס פלטניק, מתרכז כוח גדול של כעשרה מגינים. מכאן האש יעילה יותר. כל פעם שהתוקפים הערבים מנסים לצאת מבית־האריזה “פרדס” הכבוש בידיהם, וממחסה גדרות הצבר שלידו – הם נחשפים לכדורי המגינים, ונעצרים. ואולם הערבים שהתבצרו בבית־האריזה צולפים מעל גגו אל בתי המושבה.
פצועים נישאים על אלונקות. קולות ירי, מהומה ורעש. שמיים אפורים. ענני אבק שמשאירים מאחוריהם הפרשים. חום. מחנק. צהלת סוסים שנעזבו על־ידי בעליהם והעומדים עתה על רגליהם האחוריות. אוויר לוהט סביב.
הערבים משתלטים על הגבעה מעל לסוללת־המסילה ומתבצרים שם. כובשים את הבתים של זלמן גיסין, דודו של אבשלום, ושל פלטניק, מתנפלים על חביות המים, ולאחר שהירוו את צמאונם, מתחילים מיד בשוד. ערבי אחד נכנס לחדר, פותח ארון ומוציא חליפה של גיסין. הוא פושט את מכנסי השרוואל הרחבים שלו, זורקם על הרצפה, ולובש את החליפה. חבריו לוקחים כל מה שאפשר לשאת, מנפצים ראי במזנון, ושוברים את שאר הרהיטים. אין הרבה מה לשדוד בבית ובחצר, שיושביהם טרם הספיקו לשקמם מתלאות מלחמת העולם, שבסופה היה עליהם לעזוב את המושבה.
יללות שמחה פראיות של נשים, נהמת לוקחי שלל, קול כלים נשברים, רעש הרס והשתוללות בחדרים, בוקעים מכל עבר ופולשים למושבה ומצמררים את תושביה גם בעיצומו של החום הכבד, כגל מאיים העומד לשטוף עוד מעט את הכל. המגינים מבחינים במפקד ערבי, לבוש בגדי חאקי, העומד על מרפסת בית גיסין, משקיף במשקפת אל שדה־הקרב וכבר נותן הוראות.
קבוצות אחדות של ערבים חודרות לפרדס שטמפפר במערב, הנמצא חלקו בעורף המגינים. צפויה עתה סכנה שדרכו, ואולי גם דרך פרדסי פלטניק וראב ממזרח, יעקוף ההמון הערבי את שלוש העמדות העיקריות של המגינים – בקצה פינסקר, בכרם בכר, ובקצה רוטשילד, ויחדור ללב המושבה.
עתה השעה המכריעה והקשה ביותר – בין עשר לאחת־עשרה בבוקר, שעה שלישית לתחילת הקרבות. הערבים נהנים מעליונות אסטראטגית ומעמדות יותר בטוחות, בהיותם על הגבעה. הם נכנסים להתלהבות עצומה, מגבירים את האש ואת הקריאות ההיסטריות “עליהום! עליהום!” ואלה מהדהדות במושבה.
כדורים שנורים מעל גג בית־האריזה ומראש הגבעה חודרים למרכז המושבה. קליע אחד מגיע לבית יטקובסקי, ברחוב רוטשילד פינת חובבי־ציון. ירקוני לוקח עימו מגינים אחדים והם מתחפרים מאחורי הגדר בכרם השקדים של בכר, הגדושה עצי שיטה קוצניים. לפניהם בחפירה שוכב פצוע נתן רפופורט מכפר־סבא. הם נזהרים שלא לפגוע בו, אך אינם יכולים לחלצו. לפתע מתרומם מולם ראש, ויד מניפה לעברם רימון־יד גרמני, בעל ידית. הם יורים בתוקף והורגים אותו. אפריים גיסין, אחיו הצעיר של אבשלום, נמצא בעמדה ליד שוחתו של רפופורט. כאשר זה נפצע, שומע אפריים את אנחותיו אך אינו מסב את ראשו, כי כולו שקוע בקרב. כשלוש מאות כדורים הוא יורה מרובהו בשעה אחת. רק מאוחר יותר, עם נסיגת הערבים, עתידים המגינים למצוא את רפופורט, פצוע קשה, בשוחתו.
זאב אורלוב נמצא בעמדה שברחוב פינסקר. כאשר מתגברות היריות מכיוון בית־האריזה “פרדס”, הוא מחליט להסתכן ולצאת מעמדתו החסויה, חושף עצמו, ומאמצע הרחוב עומד ויורה לעבר בית־האריזה. חבריו לעמדה צועקים אליו: “ופקה! – חזור לעמדה!” אך הוא כבר נפגע ורק שואל: “האם אחיה?” חבריו לוקחים ומסיעים אותו לאחור.
לאחר שהתמוטטה פלוגת הרוכבים, משמש קומץ המגינים, שחלקם שירת לפני כשנתיים כחיילים ב“גדוד העברי” – בתור גרעין ההגנה בקו השני, שהפך לקו הראשי. הם משגיחים על חבריהם. אינם מניחים להם להסתער לחינם ולבזבז כדורים. מלמדים אותם להתחפר ומעודדים ככל האפשר. במהלך הקרב מתחממים הרובים, ואחדים מהמגינים מפסיקים לירות. הערבים מסתערים. לעמדה בקצה רחוב פינסקר מגיעה תגבורת, אנשי מושב הפועלים הקרוב עין־גנים, חמושים היטב ברובים אנגליים, ובאמתחות ההדוקות לגופם יש כדורים רבים. הצטרפותם מחזקת את הידיים, אך המגינים יורים במהירות כל אחד לעצמו ולפי החלטתו לכיוון שבחר, ואינם מצליחים לעצור את ההסתערות.
ברגע המסוכן ביותר מתעשת אליהו איתן. “להפסיק לירות יריות בודדות! לחכות בשקט, לכוון! אלע צוזאמן – שיס סולדאטן! פאייר!” הוא פוקד על בעלי הרובים בעמדה. כלומר, כולם יחד, לירות חיילים, אש!
טראחחח…
“אלע צוזאמן, שיס סולדאטן! פאייר!”
טראחחח…
“פאייר!”
טראחחח…
“פאייר!”
טראחחח…
כך מכוון אותם איתן לירות רק מטח אחד בכל פעם גם כדי לחסוך בתחמושת ובעיקר כדי ליצור אפקט חזק של הרתעה, שמהדהד כקול תותח באוזני הערבים המנסים להתקדם, ונוטע ביטחון במושבה שאולי התגבורת הצבאית הגיעה.
היריות בולמות את הערבים בדיוק בקטע וברגע המסוכנים ביותר בחזית, אך המצב הכללי חמור בגלל מחסור בתחמושת. מימי מלחמת העולם נשאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, אך התחמושת נמצאת במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד־המושבה יושבים ילדים בני עשר ויותר ועוסקים במרץ בניקוי כדורים שהובאו מחצרות, ממחסנים וממרתפים, ונעשו עתה מוצר יקר ערך.
בשעה השלישית לקרבות מצטיירת תמונה עגומה מאוד. ברחוב חובבי־ציון זוחלת ומקימה רעש רב מכונית, שנקנתה מאת הצבא האנגלי אחרי שעזב את פתח־תקוה במלחמה העולמית, והיא נושאת פצועים לחצר של ועד־המושבה. הולכים וגוברים הדי יריות, המתערבבים ברעש המפחיד של מנוע המכונית, והם נשמעים בכל המושבה. יש פצועים גם בחוצותיה. בבית־הכנסת הגדול מתנפלות נשים על ספרי־התורה שבארון הקודש, גועות בבכי מר ומנהלות שיחה נוקבת עם ריבונו־של־עולם, והזקנים מזילים דמעות בשקט, אומרים תהילים בקול רם, מתפללים בלב שבור, ומבקשים נס משמיים, שפתח־תקוה לא תיחרב. נשים צעירות לובשות בגדי גברים כדי לטשטש את זהותן. בחדרי הכיתות בקומה השנייה של בית־הספר פיק"א, ברחוב רוטשילד, מוכנות ערימות אבנים ליד החלונות. על גבי פרימוסים מרתיחים סירים עם מים ועם שמן. אם הערבים ינסו להתקרב, יש לזרוק עליהם אבנים ולשפוך את המים והשמן הרותחים. זקנים יושבים במרכז החדר, על הרצפה, ואומרים תהילים. אלה הנשארים מאחור, זקנים, נשים וילדים, מתכוננים להגן על פנים המושבה, “קודש הקדשים” – בכל הבא ליד, ולהילחם על כל בית, אפילו בציפורניים.
נמצא כאן גם יהודה ראב בן השישים ושלוש, שומר על הנשים ובידו, לדבריו – חנית תורכית חלודה.
מספרת אסתר:
במרכז המושבה שומעים היטב את היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים־עשרה [הבנות־החובשות] על משמרתן בבית־החולים [שהותקן בבית־המרקחת של המושבה, בפינת חובבי־ציון ומונטיפיורי, ובאותה חצר גם ניצב בית־הוועד הישן], קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת־גבר, “הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח־סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, ירו בו ויש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. אני מנחמת אותו ואומרת: “יתפרו זאת!” – והוא משיב בשלווה: “מה את אומרת, זה הסוף.” – ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. [הרופאים באותו יום הם: ד”ר א. כהן וד"ר י.ל. רוקח].
עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא פצוע בחזהו, חיוור ומאבד דם, אני מגישה חומרי חבישה וחובשים אותו כשהדם ניתז גם עליי, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל קשה להפריד בין הידיים הדבקות והוא אינו מרפה ממני והולך ומת, ופתאום כבות עיניו – ואני רצה אל ופקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטנו, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית־החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות למים, וחותם־המוות על פניו – הרופא אסר עלינו לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור.
סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, והוא צעיר – וצוחק; פילברג פצוע בינוני.
אבשלום נפל בדרך ל“ג’דר” והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן־דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית־המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.
מסופר בתולדות המושבה: הידיעה שהערבים כבר כבשו בתים אחדים מטילה באוכלוסייה הבלתי־לוחמת אווירת חרדה. כרגיל במקרים אלה נפוצות גם שמועות מסמרות־שיער, שאינן נכונות, ומגבירות את הבהלה. פה ושם יש גם מחזות היסטריים. הרוב המכריע, במיוחד אלה שעסוקים בתפקידי חירום, נותרים איתנים. הלוחמים ודאי שאינם מתפנים למחשבות על הערכת המצב. הם שקועים כל־כולם בקרב.
אולם המצב בחזית באמת חמור מאוד. אש האוייב חזקה וצפופה. גלוי לעין שעל הגבעה יש ריכוז גדול של תוקפים, ועימם נשק ותחמושת. החדירה לפרדס שטמפפר מאיימת לפתוח חזית שנייה ולסכן את המגינים על־ידי פריצה ואיגוף ממערב. שלא כמו בהתנגשויות קודמות עם הערבים, שבהן היו חמושים בעיקר באלות ובנשק ברזל קר – הפעם הם מתקיפים בנשק חם; ואילו הרוב המכריע של מגיני המושבה חמוש בנשק קר, מוכן להתייצב פנים־אל־פנים מול התוקפים, אך בינתיים לא הגיע מהלך הקרב לידי כך. כל עול הלחימה מוטל על אותם ארבעים עד חמישים איש, החמושים מלכתחילה ברובים, או שהצטיידו במהלך הקרב בנשקם של ההרוגים והפצועים.
מחצית הרובים מיושנים ולא־יעילים. מול כל מגן עומדים כעשרה ערבים ובידואים חמושים בנשק חם, זאת לבד מאלפים ההולכים במאסף כדי להילחם או לפחות להשתתף בביזה; פלאחים מקלקיליה, ג’לג’וליה, כפר־סבא הערבית וטול־כרם. מחנה כבד, גם נשים. גם עגלות וגמלים להעמיס את השלל. הם נושאים איתם פחי־נפט, כנראה בכוונה לשרוף אחר־כך את המושבה, על־כל־פנים בכל הפרדסים בהם הם עוברים הם מציתים ביללות־שמחה את בתי־המנוע.
כאשר רואים התוקפים שהקרב אינו דומה לטיול־ניצחון, כפי שהובטח להם, הם עושים בעורמה ומתחילים לסגת פה ושם, כדי למשוך את המגינים לצאת מעמדותיהם. אותה שעה אחדים מבני־המושבה, ששיקול־דעתם טושטש בגלל החום הכבד ומהומת היריות סביב, והם מאלה החמושים רק במוטות ברזל מחודדים, בגרזינים, בקלשונים ובחרמשים, רצים מתוך המושבה כאחוזי־טירוף ומבקשים להתפרץ קדימה. אחדים מהלוחמים בעמדות מעודדים אותם:
“הערבים בורחים! בואו נרדוף אחריהם!”
ואולם מפקדי הקו הראשי עוצרים בעדם: “עצרו! חזרו מיד! חפשו מחסה! אסור לזוז! הם רוצים למשוך אותנו אחריהם! נשארו לנו מעט כדורים. אם נצא, יעקפו הערבים את שלושת העמדות שלנו ויכנסו למושבה מצד מערב!”
וכך המגינים בעמדות, שאינם מתפתים לתחבולה, מוסיפים להחזיק בקו החזית; והערבים חוזרים לתפוס בעמדות מולם, מקווים להתמיד בלחץ עד שיכריע יתרון־כוחם את מגיני המושבה המעטים.
המחסור בנשק ודלדול השורות מעיק מאוד על שורות המגינים. כל הרוג ופצוע יוצרים חלל ריק. אולם המגינים אינם יודעים כי גם אצל הערבים בא רגע המשבר; בשעה שהגיעו לשיא הישגיהם – מתחילה התמוטטותם. ההתמודדות בשלב האחרון קרבה לאותו רגע בקרב שבו שני הצדדים מגיעים לשיא ההתשה ואך כפסע בינם לבין התבוסה – אך שום צד אינו יודע מה קורה אצל האוייב ממול; ומנצח מי שמגלה נשימה ארוכה יותר ומחזיק מעמד, ולו גם שעה קצרה אחת יותר. על פני השטח מוטלים כבר עשרות ערבים הרוגים, וגם פצועים רבים, שותתי־דם, צמאים בחום הכבד, שזועקים:
“מוייה! מוייה! בידי באס בישרב מוייה! ויין חילמכ, יא אחי?” מים! אני רוצה רק לשתות מים! היכן רחמיך, אחי?
ואין מים, ואין עזרה ראשונה לפצועים ואין להם מושיע, והם מעוררים מהומה נוראה וקולותיהם נשמעים למרחוק. רוב הנופלים הם אנשי אבו־קישק, שהלכו בראש ולכן סבלו אבידות רבות. למראה ההרוגים מאבדים שאר לוחמי השבט את החשק להתקדם. בעוכרי התוקפים גם כיבוש הבתים של גיסין ופלטניק – כי לאחר שהחלו לעסוק בשוד ולהסתער על הביזה המעטה, ואף לריב עליה, נבלמה במידה רבה תנופת ההתנפלות.
וכל אותה שעה ממשיכה קבוצת המגינים לירות אש חזקה, מרוכזת ומכוונת, אשר מצליחה לחסל צלפים שפועלים מעליית הגג של בית־האריזה “פרדס”. כל נסיון מצד הערבים להתקדם – נידון לכשלון. מי שמוציא את הראש – נפגע. אך לכמה זמן יספיקו הכדורים?
עוד רגע, עוד שנייה, ניצחון או תבוסה – הכל על חוט השערה. לפתע נשמע ממזרח קול מכונת־ירייה קורע שמיים אפורים, מלאי אבק, של יום חמסין כבד. הקול חזק, שונה, וברור לשני הצדדים שאינו בא מנשקו של איש מהם.
ברגעי־המשבר המסוכנים והנואשים מתקרבת ממזרח פלוגת ההודים, המונה תשעים פרשים; בראש רוכב קפיטן הודסון, מקטרת קרה בפיו, ולצידו נוסעת כרכרה מגואלת בדם שנוהג בה האיכר הזקן דוד נוביק, שסיכן את נפשו ודהר לראס־אל־עין, היא ראש־העין, כדי להזעיק את הצבא הבריטי לעזרת המושבה. במרחק קילומטר מאיזור הקרבות הם פוגשים בערבים, ואלה פותחים עליהם באש. הקפיטן פוקד על חייליו:
“!One for eight”
מיד יורדים כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נשאר אחד מאחור עם הסוסים, לשמור אותם מפגיעה, והיתר הופכים לחיל־רגלים. את היריות המתקרבות שומעים גם הערבים המחזיקים בבית־האריזה “פרדס”, והאש שלהם נחלשת. המגינים יוצאים מעמדותיהם והופכים מנתקפים לתוקפים. בשורות הערבים גוברת המהומה ומשתררת אנדרלמוסיה. חלוצי התקפת־הנגד של המושבה שומעים כיצד הערבים מנסים לעצור את הבורחים בקריאות:
“ביקאפי! אירג’עו!” מספיק כבר, חזרו!
בהגיע ההודים לשדה הקרב העיקרי, בקצה רחוב פינסקר, מול בית־האריזה, מתברר להם שאנשי פתח־תקוה תוקפים, והערבים נסים מן המערכה. החיילים ההודים מורידים מעל הפרדות שתי מכונות־ירייה כבדות, עולים איתן על גבעת בית־האריזה שנעזבה, קובעים אותן על חצובות, ופותחים באש על הבורחים. טורבני החאקי הצבאיים שהם חובשים מתנועעים במהירות כצריחים קטנים באוויר החם, האפור, שהראות בו שטה גלים־גלים. הם יורים כמאתיים עד שלוש מאות כדורים, בהפסקות, פעם בזו פעם בזו, כי הקנים מתלהטים, ומחליפים מחסניות בקצב מוגבר. הערבים בורחים, ואחדים מהם נופלים.
אחרית הקרב כבדה אך קצרה. קול היריות הולך ונפסק. בקושי עולה בידי הערבים לסגת אחור ולברוח אל מעבר לירקון, לאוהלי אבו־קישק, בהשאירם עשרות חללים בדרך. כאשר רואה הקפיטן את אחרוני הערבים נסוגים מעבר לירקון צפונה, הוא פוקד לחדול מירי. משתרר שקט מוזר שבו נשמע עדיין רק הצירצור הרפה של הציקדות בפרדסים.
אותה שעה נשמעת שעטת סוסים כבדה. פלוגת הצבא ההודי השנייה, בפיקוד קצין בריטי, לויטננט ויקרס, על סוסיה, רמחיה וכיסויי־הראש הציוריים של פרשיה – נכנסת לרחוב חובבי־ציון. בבואם מקבלים את פניהם באותות שמחה ובתרועות תודה וידידות כל בני־המושבה, וביחוד הנשים, על שבאו סוף־סוף לעזרה. ההודים משוחחים ביניהם בקול רם. שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, וניראים בעיני הפתח־תקוואים כפוחלצים אקסוטיים על סוסים שחורים.
מספרת אסתר:
היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –
התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.
ואולם המערכה עדיין לא תמה.
מסופר בתולדות המושבה: עם תחילת נסיגתם של הערבים בחזית הצפונית יוצא מוטל מאירי עם שניים מחבריו לחפש את עקבות אבשלום, שלא חזר מן הקרב. לאחר שהם מגלים את הגופה, ובה אותות התעללות נוראים, מסיר מאירי את מעילו ומכסה בו את חברו־לקרב. על שני רובים נושאים שלושתם את אבשלום, בן העשרים־וחמש במותו, ומניחים אותו בינתיים בפרדס פלטניק, בקצה רחוב פינסקר.
בחוזרו משם לתוך המושבה פוגש מאירי את משה גיסין.
“איפה אבשלום?” שואל האב על גורל בנו.
המאירי עושה בידו תנועה שפירושה כי נרצח.
בתגובה להודעה האיומה ניצב האב השכול דומם ושקט.
אומר לו מאירי: “משה, אני יכול להראות לך את דם בנך…” – וחושף בפניו את הכתמים על מעילו.
האב מנשק את הדם הקרוש, ואינו פורץ בבכי, רק שואל אם נמצא הגוף.
עדיין אלה צהרי יום שרבי, יום חמישי, ה־5 במאי; מדרום, בכרמים בין יהודיה לפתח־תקוה, מחכה כבר שעות אחדות מחנה כבד, אשר איש במושבה לא שם לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו עד כה בעצירת ההתנפלות מצפון.
נאספים תושבי יהודיה, רנטיה, כפר־ענא, טירה, קולה, אומזרע וכפרים רחוקים יותר, עם סוסים, חמורים, שקים – הכל מוכן לשוד. רבים מערביי יהודיה עובדים שנים רבות בפתח־תקוה, חלקם נשאר בה עד אתמול. יש בהם בחורים בהירי שיער ותכולי עיניים, שאימותיהם עבדו במושבה בצעירותן והרו לאיכריה. את הזמן מעבירים הפלאחים בחיפוש אחר פינת צל תחת העצים המעטים, בכריעה מזרחית שפופה, ובשיחות שוקקות, כיצד יחלקו ביניהם את הבתים והנשים, ומי הן היפות בבנות המושבה. כפריים אלה נחשבים מתונים יותר, לא אנשי מלחמה. הם מחכים שהבידואים יכבשו, ואז יבואו הם לקחת שלל מבתיה של המושבה העשירה.
לכאורה החזית השנייה בדרום אינה צריכה להפתיע. היה ידוע שההתארגנות הערבית, בהנהגת השיח' נג’יב מהכפר טירה שליד יהודיה, קבעה מראש להתקיף גם מכיוון זה. שיח' נג’יב, איש בעל השפעה עצומה, מחונן בהדרת פנים, ונואם מלהיב, הוא המוח המארגן של ההתקפה מדרום. הוא גייס מחנה ערבי המונה מאות אנשים. אך בניגוד למצב בחזית הצפונית, כאן יש רק מעט נשק חם.
הצופים שהעמידו הערבים בקצה יהודיה שומעים שהיריות הבאות מצפון, מכיוון המושבה, הולכות ונחלשות עד שנפסקות לחלוטין. הם מודיעים לשיח' נג’יב, המסיק מכך שנשברה ההתנגדות העברית, ואפשר להתנפל על השלל.
שליח נלהב, שעזב לפני כשעה את החזית הצפונית, מודיע: “חאלס! נגמר! ההגנה שלהם התמוטטה, ואנשינו כבר נכנסים למושבה.”
לקול יריות מאקדחו של שיח' נג’יב, מתחילים הדרומיים לנוע בקולות צהלה, כשהוא רוכב בראש על סוסו. בעקבותיהם גמלים עמוסים פחי־נפט להצית את הבתים, וכלים ועגלות לאסוף את השלל. המחנה מתנהל בדומה למחנה הצפוני, בבוקר – גברים לקרב, נשים להלהבה בצריחות גרון, וכאלה שערוכות לנשיאת השלל.
לקראת שלוש אחר־הצהריים מתאשרת שמועת ההתקפה על־ידי אווירון־סיור צבאי בריטי, שנשלח משדה־התעופה ברמלה, בפקודת הקולונל בירון. בדרכו למושבה רואה הטייס, קצין התעופה הבריטי פלין, מאות ערבים באים מצד דרום, מהם כעשרים חמושים ברובים. הוא זורק ארבע פצצות אזהרה. כאשר המריא מרמלה קיבל פקודה מפורשת לפזר את הערבים על־ידי הפגנת כוח והפחדה אך לא בפגיעות ישירות.
תחילה גורמת ההפצצה למהומה ולמבוכה גדולה בקרב המתנפלים, אך בראותם שהפצצות נופלות במרחק־מה מדרכם, ואיש מהם לא נפגע, הם מכוונים את רוביהם כלפי האווירון ויורים לעברו. האווירון מתרחק. הם מתעודדים וממשיכים בדרכם קדימה, כחשים שהטייס נצטווה רק להפחיד ולא לפגוע.
האווירון ממשיך בטיסתו לפתח־תקוה, חג בשמי המושבה ומטיל ארצה פתקה לקציני הצבא: “מחנה מתנפלים, בהם גם חמושים ברובים, עולה אל המושבה מצד הכפר יהודיה.”
מרגע בואו קיבל הצבא על עצמו את הגנת המושבה, וכאשר מגיעה הידיעה לקפיטן הודסון הוא שולח לעצירת ההתקפה את סגנו, לויטננט ויקרס, מפקד פלוגת הפרשים ההודים השנייה, שנכנסה זה לא כבר למושבה. ויקרס פוקד על חייליו ההודים לעלות מיד על הסוסים, ולוקח איתו שני פתח־תקוואים, את אברהם שפירא ועוד צעיר יודע אנגלית, יהודה בלום, בתור מורי־דרך.
בכידונים נטויים קדימה וברובים דרוכים, דוהרים עשרות פרשים הודים לחזית הדרומית. פלין חג עדיין במרומים באווירונו ומכוון את הצבא אל החזית הערבית. הוא משליך, הפעם ממש קרוב למתנפלים, שתי פצצות שזורעות בהם בהלה רבה ועוצרות אותם, וחוזר לשדה־התעופה הצבאי ברמלה.
במרחק כשני קילומטרים מדרום למושבה, בין כרמי השקדים של אדמת “גאולה”, לימים היישובים “היובל” ו“בהדרגה”, פוגשים ההודים בערבים. אלה מופתעים למראה צבא היוצא לקראתם, ונסוגים לשדות יהודיה, אולם אחדים מביניהם מעיזים לירות. ההודים משיבים באש חזקה ומפילים מביניהם שבעה חללים וחמישה־עשר פצועים, וגם מזנבים במפגרים־לסגת ובפצועים. רבים נהרגים, מלבד הפצועים שהספיקו הערבים להסיע על עגלות וגמלים שעליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.
לויטננט ויקרס שולח את אברהם שפירא להביא מהמושבה עגלות להובלת ההרוגים והפצועים. שפירא מופיע בדהרה ויורד ברחוב רוטשילד מהגבעה עד פינת חובבי־ציון. כאן מחכים רבים לידיעות מהחזית הדרומית. ברדתו מהסוס נוקע שפירא את רגלו. נושאים אותו לבית סמוך, ביתו של שלמה יטקובסקי, ומושיבים אותו על המרפסת. הוא מוסר מיד את פקודת הקצין הבריטי, ומבקש לשתות מים. בעלת־הבית מגישה לו חלב, ותוך מכאוביו הוא אומר בבת־צחוק: “מים שאל – חלב נתנה!”
שלוש עגלות שנשלחו מהמושבה חוזרות טעונות חמישה־עשר הרוגים ועשרים ושמונה פצועים. גופות החיים והמתים נערמות לגובה בין סולמות־הצד כמו בעגלות עמוסות קציר. העגלות נכנסות למושבה מצד דרום, ברחוב רוטשילד. בהגיען לפינת חובבי־ציון, פורץ כעסם של הפתח־תקוואים, שאך שעות אחדות קודם־לכן עמדו בסכנת הכחדה. הם זועמים על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים רבים שעבדו במשך שנים במושבה, היו מוכרים היטב ליושביה ויחסי ידידות שררו ביניהם. התושבים מתגודדים סביב לעגלות ומנסים לדקור את המתים וגם את הפצועים, מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים מבקש לשפוך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים להגנת המושבה.
שפירא נקוע־הרגל שומע את המהומה ממקום מושבו במרפסת בית יטקובסקי, ומבקש שיעזרו לו לרדת לרחוב. צולע, הוא גוער בדוקרים ומרחיק אותם מהעגלות, אך אלה צועקים כלפיו:
“מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!”
“לא! לעולם לא!” וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש שפירא אל עגלה עמוסה, שולף את חרבו מנדנה, טובל את להבה בשלולית הדם שנאספה מתחת לעגלה ומניף את הלהב, שדבקו בו פירורי חול ספוגים בדם – גבוה מול פני הקהל וצועק:
“אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, אברהם שפירא, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף־רגלו של ערבי בפתח־תקוה!”
הכאבים מתגברים עליו, והוא נלקח לטיפול בבית־החולים הזמני.
אותה שעה יוצאים ממחבואם באחת הרפתות שני ערבים, איש ואשתו, מרועי המושבה, שהסתתרו בתוכה מיום אתמול ועתה, לשמע הקולות, הם סבורים כי המושבה נכבשה כבר בידי אבו־קישק. התושבים הנזעמים רוצים לירות בהם. ירקוני אינו מניח לגעת בהם, אולם הוא נקרא בדחיפות אל קפיטן הודסון, בדרישה לספק שעורה לסוסי הצבא. ירקוני נאלץ עתה למלא אחדים מתפקידיו של שפירא, השוכב בבית־החולים.
כאשר ירקוני חוזר למקום – הערבי והערבייה כבר הרוגים, וגוויותיהם מושלכות על אחת העגלות המלאות.
מספרת אסתר:
בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר [אלעזר] לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית־המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –
הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.
“מה זאת?” שאלתי את אחי.
“גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות.”
“העובדים התמידיים?” – נפעמתי.
“אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר.” אמר לי אחי.
פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש־עשרה, ולן ברפת.
ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –
פתחנו את הדלת –
“לך לפנינו!” פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.
הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –
“לך!” פקד אחי.
הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.
“רוץ!” פקד אחי, “ברח לכפרך!”
הנער עמד רגע כלא מאמין.
“רוץ!” פקד אחי.
הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –
“רוץ!” צעק אחי בקוצר־רוח.
הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.
את רשימתה “התנפלות הערבים על פתח־תקוה בימי המנדט הבריטי” שכותבת אסתר בסוף שנות ה־60 לערך, וממנה מובא הקטע הזה – אין היא מפרסמת בחייה. רשימה זו היא עדות מפורשת, בוטה, לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות מצויות בעדות של המורה אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון לתולדות ההגנה, ובספר “זכרונות איש פתח־תקוה” של דוד גולדברג, שיצא לאור רק ב־1993.
בגלל דיעותיה הפוליטיות, שהולכות ומקצינות ימינה במרוצת השנים, ואולי מסיבות נוספות – סבורה אסתר שאת השיחה הזו עם אחיה כדאי לגנוז, ולכן היא כותבת סיפור מתון יותר שעומד כולו בסימן התיאור החיובי, ההומאני והדמיוני במקצת (סידור כלי־פסח דווקא במוצאי יום ההתקפה הגדולה). הסיפור נדפס ב־1969 בשם “האסיר”, ובו היא מספרת:
בחשכת־הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור־כלבים שנטשוהו.
מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו ארבעה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.
הקטן שנלכד ברפת־השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי־הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע־עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי־הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: “נציל אותו.”
בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני “הגדולה” לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול־תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור־מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקוה היבהב בהן, הוא רעד כעלה־ברוח ופחדנו שיפול ארצה.
"החזיקי בו – " אמר אחי.
שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי־הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות־החול, אמר לו אחי: “ברח!” –
הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי־עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.
מסופר בתולדות המושבה: ההלווייה של שלושת הנופלים מתקיימת למחרת, יום שישי, לפנות־ערב. משתתפת בה כל המושבה, מנער ועד זקן, היוצאים לחלוק לנופלים את הכבוד האחרון. הצבא הבריטי מיוצג על־ידי קבוצת קצינים, שמצדיעים לגיבורי המושבה. כאשר מובאות הגוויות העטופות בטליתות לרחבה ברחוב רוטשילד פינת חובבי־ציון, מעמיד את התהלוכה ברוך ראב, אחיה הגדול של אסתר שהשתתף אף הוא בקרב אתמול, ואומר:
“אני דורש לכבד את הקדושים ולשבת ישיבת־דומייה על הארץ במשך חצי שעה.”
כל הקהל יושב ובהמוניו גועה בבכי חרישי, מאופק, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכת כחצי שעה. המראה מזעזע. מאות אנשים יושבים על האדמה ובוכים מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודים, המכבדים בנוכחותם את מסע האבל, עומדים סביב ועיניהם דומעות.
אז מסיים ברוך את הדומייה, רומז לקהל לקום על רגליו, ואומר: “בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים שלושת חללינו, שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים בפתח־תקוה! אנחנו נשבעים שלא תיפול רוחנו ונמשיך את דרכנו, דרך עבודת־היישוב!”
בגלל רגלו הנקועה מובא אברהם שפירא אל ההלווייה כשהוא נתמך בידי שני מלוווים. הוא חוזר על דבריו מאתמול ועל דברי ראב: “לא תוסיף עוד לדרוך כף־רגלו של פועל ערבי בפרדסי המושבה. הפועלים הערבים ידעו מראש על ההתקפה, נשמעו לפקודות המסיתים נגדנו, עזבו את מקומות העבודה, והיו מהם גם במחנה המתנפלים עלינו, נותני לחמם.”
ההלווייה יוצאת לדרכה. רחוב חובבי־ציון הולך ומשחיר לאורכו במלווים המתקדמים לעבר בית־הכנסת הגדול. מניחים את הגוויות על הרחבה המוגבהת מהרחוב. משה גיסין מספיד את בנו מעל הרחבה, ואומר דברים אמיצים ולא שיגרתיים:
“אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי פתח־תקוה. אני מתגאה בבני אבשלום, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אבשלום בני, מסרת את דמך לעם שלך… נפלת בהגנה על פתח־תקוה, ואתה בן עשרים־וחמש שנה בלבד…”
כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות, ורב המושבה ממשיך: “ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו.”
לפנות־ערב צועדת ההלווייה בהמשך חובבי־ציון, עוברת בכיכר המייסדים וברחוב פינסקר, חוצה את הפרדסים בנתיבו האחרון של אבשלום, שהוא גם הדרך הישנה לגבעת בית־הקברות. במרום הגבעה נחצב קבר למגיני המושבה.
זאב אורלוב מת מפצעיו הקשים ביום ראשון, ה־8 במאי. הלווייתו מתקיימת למחרת בבוקר, וקברו ניכרה בצד קברם של חבריו.
ומסיימת אסתר את ה“האסיר”:
לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.
“חאלד!” ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותיי אותו מעל האדמה.
6. יולי 1921, האמנם מכרו אותה למצרים? דצמבר, הנישואים לאיזאק. 🔗
אסתר היקרה,
אמא ציוותה עליי לשלוח לך את המכתב המצורף בזה. רצוני לנצל את ההזדמנות ולכתוב לך גם־כן כמה שורות.
אני רוצה לקוות שתוכלי להבין אותו כי לפי מה ששמעתי עלייך את בקיאה היטב בצרפתית. לצערי הרב, אינני יכול לומר כזאת על ידיעתי שלי בעברית. רק בגלל זה אני נזקק לשפה הזאת המכונה רשמית ודיפלומאטית.
המאורעות בארץ־ישראל הם לא רק מצערים אלא גם נוראים מלתארם.
האם צריכים היינו לצפות לכל מה שבא עליכם? ודאי שכן. ומפני מה לא ננקטו אמצעי־זהירות? קשה הדבר ואפילו כבד מדי, לרוע־המזל. – בכל־זאת יש לקוות שהממשלה תסייע לנו בהגשמת מה שהבטיחה. – שאם לא כן, יהיה עלינו לסמוך על אמצעינו־אנו ועל כוחותינו־אנו.
אינני רגיל לומר ולבטא מה שאני חש בחיים, אבל במסיבות הנוכחיות הדברים כאובים מדי ובאמת צר לי על כי משחר־נעוריי בחרתי בארץ הפרעונים הזאת, שבה הכל אם אינו עלוב מבחינה חומרית הרי לפחות הוא מאוס ומפורר מבחינה מוסרית.
ברוך כותב שרוצה היה לבוא למצרים. – אינני מבין כלל רצון זה על שום מה. בטרם תאחרי את המועד, אימרי לו שלא יזוז ממקומו: כי גם אם חושש הוא רגע מן הסכנה שבה כולכם נתונים, הרי בשימו פעמיו מצריימה הוא צפוי למשהו נורא הרבה יותר: להתאבדות בעודנו חי.
כשאני לעצמי אולי אין לי זכות לתת לו עצות. אך את שחיה על־ידו, שסובלת לפחות כמוהו, אם לא יותר ממנו, מן המצב החמור שעובר עליכם, הרי את יכולה ורשאית להשמיע לו את דעתך.
מן הראוי שתתאזרו כולכם בסבלנות רבה ותקוו לימים טובים יותר, כי לא ייתכן שהמצב הנוכחי יימשך זמן רב. – הצרות שפקדו אתכם באחרונה אין כמוהן לזרז את הגברת העלייה ואת בניין הארץ. ההשפעות והתוצאות לא תאחרנה לבוא, לדעתי.
בינתיים מן הדין שתמצאו בכם די אומץ־לב, מסירות וכו' לשאת את הזעזוע ואת המצב הביש שנוצר.
אני מקווה שאימך, אביך ואחייך כולם בקו־הבריאות. אמא שלי עודה חולה ומודאגת, פחות או יותר, ואני עושה ככל יכולתי לחסוך ממנה אי־נעימויות.
כמידת האפשר הסתרתי ממנה מה שהתרחש בארץ־ישראל. אני מעלים ממנה מכתבים שאינם באים אלא לגרום לה סבל. רוצה הייתי לנהוג כך עם האחרים אך איני יכול ואינני סבור שמותר לי הדבר. יהיה עליי למסור לך מעברו השני של הים דברים שלא ינעמו לאביך ולדוד, ומראש ארצה להיות בטוח שאיש זולתך לא יקרא את המכתבים. – אם במקרה יקרא אדם אחר את המכתב, הריני משביעו בכל הקדוש לו שלא יגלה מאומה בלי לבקש את עצתך תחילה. תני לי כתובת בטוחה כדי שאשלח לך מכתב שנתקבל מן הדודנית שלך. – את לבדך תחליטי אם למסור את תוכנו לבני־משפחתך. אני מקווה שבקרוב אקבל ממך מכתב, ובינתיים הריני דורש בשלומך באמת ובתמים.
איזאק
מכתבו של איזאק (יצחק) גרין בן ה־33 נשלח מקאהיר ב־3 ביוני 1921 אל בת־דודו אסתר ראב בת ה־27 בפתח־תקוה. הוא עומד בסימן הקשר או פתח־המילוט שמציע לאסתר מי שעתיד בעוד כשבעה חודשים בלבד לשאתה לאישה ולהיות הגבר הראשון בחייה, המשחררה מתווית “בתולה זקנה”, כפי שמתחילים להתייחס אליה במושבה ואולי גם במשפחה. המכתב נכתב צרפתית ותורגם בידי אהרון אמיר, שתירגם גם את שאר מכתבי איזאק גרין ואסתר ראב שנכתבו במקורם צרפתית.
מכתבו של איזאק מגיע למושבה במעטפה אחת עם ה“מכתב המצורף בזה” שאימו כתבה וציוותה עליו לשלוח לאסתר. זהו מכתב באידיש מאת דודתה טויבה, אחותו של יהודה ראב, ותאריכו אף הוא ה3־ ביוני. מהמכתב עולה שאסתר היא שהחלה בתקופה זו בחליפת המכתבים עם משפחת הדודה במצרים. המכתב תורגם בידי יוסל בירשטיין.
הדודה פותחת ומכנה את אסתר בשם “עסטה אהובה ונחמדה” וכותבת בין השאר: “את המכתב שלך קיבלנו. אני מודה לך שסיפרת לי הכל [אודות ההתקפה על המושבה]. יתן השם שתוכלי דברים טובים לכתוב לי. תכתבי אלי מיד אני מאוד נהנית לקרוא את המכתבים שלך, מאוד הייתיי שמחה איתך לפטפט מעט! דרישת שלום מכל הלב, תרגישי טוב, ממני הדודה שלך, טויבה גרין.”
איזאק עצמו נחשב גם הוא באותם ימים ל“רווק זקן”. אחיו הצעיר אברהם־חיים, שאותו אהבה אסתר, כבר ההתחתן, למורת־רוחם של הוריו, הוליד בת ומת, ואילו יצחק חי עדיין עם הוריו בבית שברחוב צחרה 13 בקאהיר. בשיחה עם מירונה, בתו של ד"ר אברהם־חיים גרין, היא אומרת לי בנימה של לגלוג:
הבנים הרי לא התחתנו, איזאק לא התחתן, הם מאוד אהבו את אמא שלהם, והם מאוד חסו עליה בגלל עול החיים הקשים שלה, ואיזאק אמר לאימו: “את עוד תלבשי אצלי כובע עם נוצה!” – הוא לא התחתן עד גיל מבוגר. אמנם הוא אמר שזה עד שהעסק יתבסס, אבל אמא שלי [חיה, אשת אברהם־חיים] אמרה שסבתא טובה היא שלקחה את העניין [השידוך לאסתר] בידיים!
כשנה לאחר מכן, ב־24 במאי 1922, עתיד יצחק לשלוח מקאהיר מכתב אל אסתר אשתו הנמצאת כבר בווינה ובבאדן, ובו נאמר: “האם את יודעת שהמכתב הראשון שקיבלת ממני נכתב במאי? איזה הבדל בין המכתב ההוא לבין זה ששלחתי לך אשתקד? במכתב ההוא נחתך דבר זיווגנו לעולם ועד, המכתב ההוא בא להפוך את חלומותינו למציאות. המכתב ההוא היה בעצם הנס שחרץ את גורלנו בלי שנרגיש בכך!”
להשערתי, מכתבו “הראשון” או “ההוא” – הוא המכתב בעברית ששלח ב־2 במרס 1913 מקאהיר יצחק בן ה־25 לאסתר בת ה־18 בפתח־תקוה, ובו כזכור התוודה בפניה: “הנני בא במכתב זה הפעם, לבטא לפנייך את רגשותיי, עד כה טמונים בליבי ומכוסים באנחותיי, ובכן אני הרחק כעת ממך, ומרוב געגועים שולח לך על ידי כתב זה, את סוד יסוריי. אוהב אני אותך אסתר חביבתי, כן אהבה אמיתית, קדושה ועולמית.”
ואילו המכתב של “אשתקד” הוא המכתב מה־3 ביוני 1921, שהחל נכתב כניראה בשלהי מאי. סגנונו רשמי ומאופק, ועל פי תוכנו הינו כניראה הראשון שנשלח אליה בקיץ 1921. ואכן, במכתבו אליה מה־1 ביוני 1922, איזאק אומר: “חוץ מזה, חייב אני להודות לפנייך, לא אתאמץ אפילו להשביח יצירת־מופת זו שלי. לא עשיתי זאת במאי 1921, ועל אחת כמה וכמה לא אעשה זאת ביוני 1922.”
ב־1913 היתה אסתר מאוהבת באברהם־חיים אחיו של איזאק. את איזאק אין היא מזכירה כלל ביומנה מאותה תקופה. מכתבו הראשון של יצחק לאסתר בא כניראה לאחר שביקר בארץ־ישראל ב־1913, ביקור שבמהלכו פגש בה. אולי נילווה אל אימו באחת מנסיעותיה לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה.
ב־1914, לאחר שפרצה המלחמה, ניתקת מצרים, הנמצאת תחת שלטון הבריטים, מארץ־ישראל העות’מנית. על־פי מכתבו של יצחק מה־3 ביוני 1921 לא ניראה שביקר בארץ או שפגש באסתר בשנתיים־שלוש האחרונות, מאז כבשו האנגלים את ארץ־ישראל. במכתבו אליה מה־27 ביוני 1921 הוא שואל: “מה שלום הדוד והדודה? זמן כה רב לא ראיתי אותם. ודאי השתנו מאוד מאז! מה שלום האחים הצעירים שאותם אף לא היכרתי?” – והדבר מוכיח עד כמה מנותק איזאק מארץ־ישראל; ניראה שאת בת־דודו לא פגש זה יותר משמונה שנים.
“המאורעות” הנזכרים במכתב של איזאק לאסתר מה־3 ביוני 1921 הם כמובן ההתנפלות הטרייה־עדיין על המושבה. הביטוי “שחר נעוריי” מחזק את הסברה שאיזאק ירד למצרים כבר בגיל צעיר מאוד. ה“דוד” הוא משה־שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה, ושניהם דודים של יצחק, בן אחותם טובה. “הדודנית שלך”, היא בת־הדודה של אסתר – ברתה, בתה של דבורה בת אליעזר ראב. דבורה היא האחות הבכורה, שנישארה לגור בקומארנו שבהונגריה ולא עלתה ב־1875 עם שאר בני־המשפחה ארצה. יהודה פגש בה לאחרונה בביקורו בהונגריה ב־1901.
[בשנים האחרונות יצרנו קשר עם שתי נינות של אותה דבורה, אחות יהודה, שמתגוררות בבודפשט וגם ביקרו בארץ].
כשבוע לאחר קבלת המכתב, ב־13 ביוני 1921, עונה אסתר. היא פותחת ב“יצחק יקירי!” ומוסרת לו כתובת למשלוח מכתבו הבא, שבו יבואו דברים שהם כניראה הרבה יותר מ“בלתי נעימים”: “ואם המכתב הזה מבשר לנו אסון, אשתדל להמתיק את הדבר קצת בשביל אבא. אצלנו בארץ שקט מוחלט, החיים חזרו למסלולם הרגיל: עובדים, קוראים ומטיילים, ובעיקר שוכחים… מה שלום הדודה הקטנה? צר לי מאוד שציערתי אותה ושלחתי לה את המכתב המתמיה הזה. האם אינה חושבת לבוא לראותנו באחד הימים? מוזר כמה אני מחבבת אותה.”
והיא מסיימת את מכתבה בבקשה: “יצחק! אולי אתה מוכן לתקן לי את השגיאות בצרפתית? יש לך פנאי לזה?… כמעט מעולם אינני משתמשת בשפה הזאת, ונדמה לי שכמעט שכחתיה.”
בתשובתו מקאהיר, ב־27 ביוני 1921, מצרף איזאק שני מכתבים שנתקבלו מבת־דודתה ברתה בקומארנו שבהונגריה. וכותב:
אסתר היקרה מאוד,
לא רציתי לגרום לכם צער בימי חג־הפסח. לדאבון־הלב באו צרות אחרות והישרו אבל על כולם. המדובר הוא במהומות שביפו ובמושבות. כפי שתיראי מתוך המכתבים האלה, הדודה דבורה איננה עוד. ברנארד, שהיה עכשיו בקומארון [קומארנו], וברתה, כותבים לי שלאחר מחלת־רוח ממושכת למדיי הלך גם הדוד מור לעולמו ב־1 באפריל שעבר. אבידה כפולה זו בתוך זמן כה קצר מכאיבה מאוד. בייחוד לאותם מבני המשפחה שחיבבו אותם מאוד ויחד עימם בילו את נעוריהם. כוונתי לאבא שלך, לדוד משה־שמואל, לחנה ולאמא. – – זו האחרונה חושדת מאוד בשתיקה הממושכת הזאת ובכמה הזדמנויות כבר אמרה לי שאני יכול לגלות לה אם קרה איזה פגע. היא מצפה לידיעה על מותו של הדוד, שמחלתו ידועה לה. אך אני חושש מאוד שהסתלקותה של אחותה תכבד עליה מדיי. – מה עוד שכמעט תמיד היא חולה.
אני מעדיף להשאיר אותה בספק עד כמה שאוכל. – באשר למי שבצד שלך, הריני מניח לך להחליט. – יכול אני רק להציע לך שתנהגי כמוני, כי מה נועיל בהודעה מצערת כל־כך?
עליי לציין שהצרפתית שלך טובה: מדי פעם משתרבבות אי־אלו שגיאות קטנות אך אין להן כל חשיבות כמעט, ואין אלו סיבה לומר ששכחת את השפה הזאת לגמרי, זו שיכחה שאינה גמורה כל־עיקר שהרי ההתבטאות שלך שוטפת מאוד ויש בה דיוק רב.
[לשם הדגמה הוא מעתיק עבורה מיספר שגיאות שלה, ותיקונן בצידן].
עכשיו שסיימתי את השיעור שלי בצרפתית, ואגיד לך שאגב קריאה חוזרת במה שכתבתי כאן מצאתי אצלי לא מעט שגיאות, – מסתבר שגם את תמצאי אצלי שגיאות, ואם כך הוא – אבקש ממך שתתייחסי אליי ביתר סלחנות, כי לי אין כבר תקנה.
אמא חולה כמעט כל הזמן, כמו שכבר כתבתי לך. האקלים, חיי־החברה, כל הסובב אותה אין בהם כדי להשיב לה לא את הנעורים ולא את האושר, שאותו היא מבקשת בלי לדעת מה טיבו אל־נכון.
שלך,
איזאק
ברנאר הוא ברנארד (דב) גרין, האח השני בצאצאי יעקב וטובה גרין, שיסד יחד עם איזאק את הפירמה “האחים גרין” במצרים. הדוד מור הוא בעלה של הדודה דבורה, שם משפחתם היה כניראה הלאש. הדודה חנה, לבית פרלקוורט, היא בת נוספת של אליעזר ראב, שעלתה לארץ־ישראל עם המשפחה ב־1875.
החל ב“אמא ציוותה עליי” וכלה בהתייחסויותיו במכתב הזה עולה בבירור הקשר העמוק של יצחק אל אימו בת השישים וחמש לערך. הוא מנסה לסוכך עליה מפני פגעי החיים כאילו היה בעלה, ומדבר עליה באהבה רבה. וברקע הדברים – אימו היא המדרבנת אותו לקשר עם אסתר, כדי להשיאה לו.
לדברי מירונה, סבה יעקב גרין, אביו של איזאק, היה אדם פשוט מאוד, שנהג בקשיחות בילדיו, לפחות בנעוריהם. לא כן סבתה טובה, שהיתה אישה משכילה הקוראת הונגרית, גרמנית ויידיש. סבתא טובה היתה הדמות הדומיננטית במשפחה, ואכן יצחק וגם אסתר מתייחסים בעיקר אליה וכמעט שאינם מזכירים את האב, או הדוד – יעקב גרין.
על מכתבו של איזאק משיבה אסתר כבר בראשית יולי 1921 ב“יצחק יקירי”. לאחר שהיא מגיבה על הידיעה על מות הדודה דבורה, היא ממשיכה וכותבת על חיי המשפחה בפתח־תקוה, על התקופה שבה לימדה בבן־שמן, על העזיבה ומתן השיעורים הפרטיים במושבה, שגם מהם כבר נפטרה, ומסיימת: “בחיי, אחרי כל המאורעות הללו אנו קצת עייפים! אני חושבת לעבור לזמן־מה לירושלים כי כבר התחייבתי ללמד שם בשנה הבאה. חוץ מזה, אינני יודעת אם כל זה מעניין אותך. מאשימים אותי שאני מסוגרת וגאה, ובסך־הכל אני אישה פטפטנית. שלום! [בעברית] יצחק יקירי! אל תשכח לענות לי! דודניתך, אסתר.”
*
ממכתבו של איזאק גרין לאסתר ב־2 באוגוסט 1922 עולה כי שנה לפני כן, ב־2 באוגוסט 1921 – היא כבר נמצאה בקאהיר. מסתבר אפוא שאסתר נסעה למצרים באמצע חודש יולי 1921, ובתוך כשבועיים־שלושה הציע לה איזאק את אהבתו בסצינה דראמטית, שנחקקה היטב בזכרון שניהם.
בראיון שערך עימה ישראל הראל הוא מספר מפיה כי לאחר שהארץ החלה להתאושש מהרס המלחמה, הגיעה ממצרים לארץ דודתה, אחות אביה. דודה זו ובניה ירדו מארץ־ישראל למצרים, ועשו שם חיל רב. עתה באה הדודה למצוא כלה לבנה. כיוון שלא היו לה בנות, רצתה הדודה למצוא כלה לבנה. השידוך הצליח והמשוררת הצעירה, ששמה כבר הולך לפניה, אומנם בין סופרים בלבד, נסעה למצרים. “רק לשנים מספר,” כפי שהתנתה עם בעלה.
לדברי אסתר היא הגיעה בקיץ 1921 לקאהיר בגפה. גם מדברי יצחק על מחלת אימו, וממכתבה של האם לאסתר בראשית יוני 1921, קשה להניח שטויבה גרין באה לפתע ארצה ביולי 1921 כדי לקחת עימה את אסתר לקאהיר. המשפט “האם אינה חושבת לבוא לראותנו באחד הימים?” במכתבה של אסתר מה־13 ביוני 1921, מוכיח שדודתה לא ביקרה בארץ זה זמן רב.
ואולם התוכנית לנסיעתה של אסתר אכן נדונה עוד לפני פסח 1921. בז' ניסן תרפ“א היא מקבלת לבקשתה מירושלים תעודה מאת “ועד הצירים לארץ־ישראל, מחלקת החינוך”. בתעודה, החתומה בידי מנהל מחלקת החינוך, ד”ר יוסף לוריא, נאמר: “בזה הננו מעידים כי הגב' אסתר רב שימשה בתור מורה בביה”ס בבן־שמן במשך שנת תר“פ [1919–1920]. התעודה זו נתנה לגב' רב לרגל נסיעתה לחו”ל."
מצד שני מנסה אסתר באותה תקופה: “לעבור לזמן־מה לירושלים כי כבר התחייבתי ללמד שם בשנה הבאה,” כפי שהיא מציינת במכתבה לאיזאק מראשית יולי 1921, וכזכור בארכיונה שמורה גם טיוטת מכתב שלה לרחל ינאית בן־צבי, מאביב 1921 לערך, שבו היא מבקשת לעבוד אצלה במשתלה בירושלים.
המאלאריה התוקפת אותה בחורף ואולי גם בקיץ 1921 (“הערבים מתנפלים – אנו נלחמים – לאחר זה אני שוב נתקפת מאלאריה קשה ומן הבית שולחים אותי לדודה במצרים להבראה,” היא כותבת לראובן שהם בפברואר 1972) –
הסקרנות המתעוררת בה עם קריאת ספרי שיריהם של בודלר, קאלה ובז’ז’ינה, שמביאים רוחות מן העולם הגדול, מאירופה, לשם אין שום אפשרות לאב לשלוח אותה ללימודים, (זהו חלומה עוד משנת 1910 כפי שמעיד יומנה מאז, ואכן עם איזאק בעלה היא עתידה להתנות, עוד לפני נישואיה, שישלח אותה ללמוד) –
הצפיפות בבית בן שלושה החדרים ברחוב ביל"ו, עם האב, האם, ושני האחים הצעירים אלעזר ובנימין, שהם כבר בני עשרים־ואחת ושבע־עשרה –
הפסקת מתן השיעורים הפרטיים, וייתכן שגם חוסר־יכולתה למצוא עבודה אחרת שתפרנס אותה –
הזעזוע שבהתנפלות על המושבה ומותם של צעירים שהכירה, בהם צבי שץ, אבשלום גיסין ונתן רפופורט שגסס לנגד עיניה –
כל אלה מעוררים לבטים רבים באסתר בת ה־27 באשר לעתידה. היא חשה עצמה ניצבת בפני מבוי סתום, ומחפשת דרך לעזוב את בית אביה ואת חברת אימה. צעירים רבים מבני המושבות הראשונות, אמנם מיעוטם מפתח־תקוה, מהגרים מהארץ בשנים אלה, מסיבות כלכליות. אפילו אחיה ברוך, כפי שעולה מחליפת המכתבים שלה עם איזאק, נתפס למחשבות ירידה, שאמנם לא מומשו מעולם.
ייתכן גם שהתעוררותה כמשוררת, שהחלה בבן־שמן ובאה לשיאה בכרם השקדים באביב 1921 – נבלמת עתה לתקופת־זמן שבה חלים שינויים מכריעים בחייה. בתוך חודשים אחדים היא מחליפה לא רק ארץ ומעמד משפחתי אלא גם מתנתקת מחברת הצעירים דוברי העברית ומן השפה עצמה. בקאהיר היא עתידה להתחיל לדבר צרפתית עם בעלה, ויידיש עם הוריו, זו השפה שבה היא מדברת גם עם אימה.
“ואז נישאתי לבן־דודי, ועשיתי דבר שכלפי חוץ, כלפי העבר שלי, נחשב לבגידה: אמרו שאסתר ראב בגדה בעבודה, בפועלים, בעצמה נישאה לאיש עשיר וירדה למצריים…” – היא מספרת למשה דור. בשעתו סיפרה לי אסתר כי כל עניין שידוכה ליצחק גרין נעשה בלי ידיעתה. שלחו אותה כביכול לטיול, ולאחר שהגיעה למצרים, בקיץ 1921, נישאה לו בתוך זמן קצר. ומדוע “שלחו”? – לדבריה, ראשיתו של הסיפור בכך שבני משפחת גרין בקאהיר, באמצעות קבוצת אהרונסון, שברוך אחיה היה מקורב אליה – היו מבריחים־מעבירים בימי המלחמה העולמית כספים לעזרת משפחת הדוד יהודה ראב. הקשר עם המשפחה במצרים התקיים, כניראה, באמצעות שכנם, אביה של לורט, פרץ פסקל, ששהה כל ימי המלחמה בקאהיר, ומשם שלח עזרה לאשתו ולבנותיו הנמצאות במושבה.
אסתר מספרת כי אחרי המלחמה לא היתה לאביה שום אפשרות להחזיר את החוב הזה לפירמה של האחים גרין, אחייניו. “מכרו אותי למצרים בתמורה להחזרת החוב ההוא!” את הדברים הקשים הללו, היוצאים מפורשות מפיה, אני שומע במו אוזניי.
“כותנות לילה 2 / מפיות 5 / שמלה חצאית 1 / מגבות 2 / חזיות 2 / מפה 1 / לבנים משי 4 / חולצה 1 / ממחטות 2.” – בעמוד האחרון של “מחברת ‘קמשונים’” הרביעית כתובה בדיו שחור רשימת בגדים זו – כמעט רשימת עוני – שאסתר מכינה לקחת עימה בנסיעתה. על פי שירים, תאריכים וטיוטות שבמחברותיה – אסתר באה לקאהיר ובצרורה גם קומץ “מחברות ‘קמשונים’” אלו, והן עיקר “רכושה”; שלושה שירים שכתבה כבר זכו להכרה ספרותית ויידפסו בקרוב ב“הדים”.
ברשימה שנכתבת בשנות ה־70 לערך, אולי בהשפעת השלום עם מצרים, ונדפסה לראשונה רק לאחר מותה, ב־1990, מתארת אסתר את הגעתה למצרים:
באתי לקאהיר בשלהי־קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל־אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר?
הדוד ואיזאק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת־הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחאנטור הדומה לחאנטורים שלנו, ונסענו. בינתיים ירדה החשיכה, ופנסי־חלב נדלקו – והאוויר נעשה דחוס יותר ויותר, קולות וריחות, וגוויות ארוכות בתוך קפטנים נעים באור חלש – הריחות חריפים, מעין קינמון מעורב עם יסמין, וצלי־קבב מסריח ומעורר תיאבון.
הבית היה מסודר ונעים – חדר אחד קטן הכיל שתי כורסאות־עור וספה קטנה תואמת, שולחן קטן מלא עיתונים וירחונים, החדר מבודד ושקט – שם קניתי לי ישיבה, על־פי־רוב באחת הכורסאות – התקפלתי בהרמת ברכיים עד לסנטר, פתחתי את המאוורר, קריר היה, וקראתי צרפתית – ירחונים, עיתונים, ספרים, ושמעתי בסביבה שכנים מדברים צרפתית. התחלתי לדבר בפעם הראשונה שפה, שידעתיה רק מקריאה. פשוט פתחתי את פי, והמילים יצאו בלי קושי, באופן טבעי – ואני ברת צרפתית וגודש של מילים ברשותי, אני בוחרת אותן בהבנה וזה טבעי לגמרי – היה זה כיבוש שבא עליי כחתף והתמקם בי והעברית נעלמה מפי כמעט, רק יידיש דיברתי קצת עם ההורים. עם איזק דיברתי צרפתית, והוא בלע את דבריי והילל את הסיגנון המעולה – זה כמובן רומם את רוחי, והארץ איבדה לאט־לאט את זרותה בפניי.
התחלתי לצאת לבד מן הבית. הערבית היתה זרה לגמרי, הניב חדר לאט־לאט לאוזניי והתחלתי להבין גם ערבית והיא מצאה חן בעיניי, מעודנת ומזדמרת יותר – לאחר־מכן החלו האנשים לחדור לתודעתי – ערבים, עם גוון קל של גזע עתיק, שונים מערביי ארץ־ישראל, עצלים קצת, תמימים, אבל הערמומיות הערבית ממוזגת, העם היה סימפטי.
העוזרת שעבדה אצל הדודה היתה כה עירונית ומפונקת, כמו החתולה הגדולה שהסתובבה בבית, שמותיהן כמעט שהיו דומים – החתולה הלבנה שמה היה פיללה, שם ליסמין כפול ריחני, והיא היה שמה מיללה, ממיל בצרפתית – אלף, רמז לאלף טעמים שיש בה. עיניה היו עגולות, שחורות, מלאות תמיד אותה מתיקות, מתקתקות שהיתה לבקלבה הנפלאה שהיתה מכינה; תמיד ניראתה כמשתעשעת בעבודה, קוקטית, בתנועות רכות – היתה מלטפת כאילו את אריחי המרצפת – וכשהכינה מאכלים, רב היה חינה, והמאכלים כאילו קיבלו משהו מטבעה, על־פי־רוב מאכלי־בצק ושמנה וגבינה, וגם שקדים ואגוזים ותמרים מסוכרים – כולם חיבבוה וכאילו לקקו את ישותה המתוקה, היה בה משהו מן הארץ שלה.
ברחוב היה שפע של מוכרים, ותנובת הסביבה השמנה של הנילוס זרמה ברחובות, וזה בשיר ובחרוז שרובו לא הבינותי, אבל היה רך ומרגיע. [פירות] מנגו גדולים ונהדרים בסלי־קש מעלי־תמר קלועים ויפים – תמרים טריים שחורים ונוצצים על עגלות־יד, מנדרינות קטנטנות כגודל אגוזים, ריחניות ומתוקות כדבש, ונרקיסים מהגדות השמנות של הנהר, נרקיסים כמוהם לא ראיתי בביצה שלנו בפתח־תקוה, נרקיסים גדולים טלולים, וגבעוליהם עבי־צינורות וריחם משכר, ומבשר את הרחובות לעת־ערב, עת קניית הפרחים למסיבות ולארוחות־ערב – והזמר המתלווה אליהם מפי ילדים בני שש־שבע, בובות שחורות מזמרות בקול סופראן מתוק, וקול הנבלע מיד, מתלווה מרחוק: “אל אהרם!” – “אל אהרם!” – ויש בו מן הסוד והעתיקות – בין הערביים היו רוחות אלים עתיקים ברחובות קאהיר, מין אטמוספירה של עם זר, לא ערבי, מזמר את לשונו, והזמר עתיק, אפילו לא מזרחי.
בינתיים באה שעתי להינשא לבן־דודי, הדבר נעשה בחוג־המשפחה וללא טכסים מיוחדים, ואני הייתי אסירת־תודה. ההורים שלו היו לי כהורים, ועם הדודה היו היחסים יותר טובים מאשר עם אמא – כי היתה אחותו של אבי, ואותו שאר־רוח היה גם בה.
איזאק יוצא מדי יום לחנות למכשירי חשמל: “The Electric Star, הכוכב האלקטרי של האחים גרין”, הנמצאת ב“מגרש [כיכר] האופרה” כמתפרסם במודעה בשבועון “הפועל הצעיר” משנת תרע"ט. כלפי חוץ איזאק הוא סוחר יהודי ליבאנטיני חסר־שורשים. את העברית ואת שמו העברי איבד. השכלתו באה מבית־הספר אליאנס הצרפתי. למרות שנולד ביפו לזיווג בין שתי משפחות כה מעורות בארץ־ישראל, ראב וגרין – אין בו מאומה מן הארצישראליות של בני־דורו.
מצד שני, גם מצרים היא קליפה חיצונית. המחנק שחש איזאק בקאהיר עולה מאזהרתו לברוך, אחי אסתר, מלבוא למצרים: “בשימו פעמיו מצריימה הוא צפוי למשהו נורא הרבה יותר: להתאבדות בעודנו חי.” (3.6.1921). ממכתביו לאסתר בקיץ 1922 עולה שהוא חולם לעזוב את קאהיר ואת אקלימה הקשה ולשהות פרקי־זמן ממושכים באירופה; וברשימות אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם בראשית 1972 היא כותבת:
נישאתי לבן־דודי יצחק גרין והנישואין עלו יפה. הוא כיבד אותי ואני אותו ולא היו לנו חילוקי־דעות, אולי גם משום שהיה קשיש ממני, היה מפנק אותי אולי יתר על המידה. התנאי שלי לפני הנישואין היה: שאנו עוברים לארץ־ישראל לאחר ביסוס עסקיו, והוא קיים את הבטחתו.
לא לפני אמצע יולי 1921 מגיעה אסתר בת ה־27 לקאהיר, וב־2 באוגוסט איזאק כבר מאוהב וגם מורעב בה נואשות. הרווק בן ה־33 (שהוא בגילו של אחיה הגדול ברוך), חי שנים עם הוריו ואין לו כניראה הזדמנויות רבות להימצא בקירבה כה רבה עם בחורה כערכו, אלא אם כן הוא נוהג לעיתים לקנות אהבה, כפי שמקובל אצל גברים ממעמדו במזרח. אווירת השנים הללו בקאהיר, גם הוללויותיהם של הגברים בלילות, מתוארת היטב בטרילוגיה הקאהירית של נגיב מחפוז.
ייתכן שאיזאק, השקוע בביסוס הפירמה שיודעת עליות ומורדות, ובחיים עם הוריו ובדאגה להם – אין לו אפילו זמן לבילויים כאלה, ובמידה רבה הוא בתול או נזיר מאישה. אין לנו ידיעות על כך שמנסים לשדך לו מישהי ממשפחות היהודים בקאהיר או באלכסנדריה, חלקם ארצישראלים שנקלעו למצרים בימי המלחמה או גם לפניה. במכתבו לאסתר מיום 24 במאי 1921 הוא מעיד על עצמו שהוא: “צעיר כל־כך, תמים כל־כך ודל־נסיון כל־כך.” ומאחר שהוא כבר כבן 34 בכותבו את הדברים האלה, מתחזקת הסברה שאסתר היא אהבתו הראשונה וגם התנסותו המינית העזה הראשונה, לפחות עם אישה שהוא אוהב.
אסתר מוצאת שאיזאק “דומה מאוד לאברהם” אחיו, שהיה אהוב־נפשה – ואילו היא, בתמונות־נעוריה, דומה קצת לתמונתה־בצעירותה של אחות־אביה טובה, אימו של איזאק, שכה אהובה עליו. האם אפשר לומר כי למרות השוני התרבותי – כל אחד מהדודנים מוצא בזולתו משהו מאהבותיו האחרות? – “אולי חזרתי לימי הילדות ואני סוגד לך כאילו היית אימי?” – כותב איזאק לאסתר ב־1 ביוני 1922.
למען האמת, הסיטואציה מורכבת עוד יותר. לאסתר המרדנית אין שפה משותפת עם אימה לאה, שאינה מבינה אותה כלל, אבל: “עם הדודה היו היחסים יותר טובים מאשר עם אמא – כי היתה אחותו של אבי, ואותו שאר־רוח היה גם בה.”
ואילו איזאק, ודאי שהיה גם לו יחס עמוק אל אחיו הצעיר והמוכשר אברהם־חיים, אהוב־ליבה של אסתר, שאותו שלח ללמוד רפואה בביירות.
אופייני לאסתר שהיא מבקשת מצד אחד למצוא בקרוביה תכונות ראביות גזעיות שעוברות בירושה, ומצד שני מייחסת את מגרעותיהם לאב או לאם מהמשפחה “הזרה”, שדמה נמהל בבני משפחת ראב בקשר־הנישואים. לימים היא עתידה לומר לי: “אתה קצת אטום, אבל אתה לא אשם בכך. את זה ירשת מהצד הפולני של אימך!” – לעיתים ניראה שחלומה הוא שהראבים יוכלו להתרבות מתוך עצמם, מבלי למהול את דמם באחרים. (ידידים יוצאי־הונגריה סיפרו לי שאכן תופעה זו של נישואי־קרובים היתה אז אופיינית ונבעה מגאווה יתירה).
נוכחותה היומיומית של בת־דודו הצעירה בדירה מחוללת באיזאק ממש התפוצצות פנימית, מה עוד שהיא כה שונה ממנו בארצישראליות השורשית, האיכרית שלה, בעברית המצטלטלת, בהווייה היחפה של כפות רגליה האציליות והיפהפיות (“כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות” – מתוך “סבתות קדושות בירושלים”), בחולשתה, בעורה השזוף, בגופה הארוך, בעורה החלק והשחום, בידיעה שכבר הוכרה כמשוררת והתרועעה עם חלוצים מרדנים וסופרים ידועים, בצרפתית המושבתית שלה שעדיין זקוקה לליטוש – והוא חש שקיבל במתנה בת כפר מקסימה ופראית כדי להופכה לנסיכתו.
לדברי יצחק ראב, אחיינה של אסתר, איזאק היה נמוך מעט מאסתר. היה איש טוב. הוא לא ידע היטב עברית מפני שבגיל צעיר ירד למצרים, ולכן דיבר בעיקר צרפתית.
*
במכתב מקאהיר אל אסתר אשתו, הנמצאת כבר לשם החלמה בבאדן, ליד וינה, משחזר איזאק את אשר אירע ביניהם לפני שנה בדיוק, בדירת ההורים ברחוב צחרה 13, היכן שהוא יושב עתה וכותב. את עצמו הוא מכנה בשם החיבה טומוץ.
קאהיר, 2 באוגוסט 1922
יקירתי!
השעה 2.30 אחה"צ בדיוק והיום הוא ה־2 באוגוסט. אלה הם הרגעים שלפני שנה אחת בדיוק חרצו את גורלנו, את אושרנו, ולבסוף את אחדותנו לעולם־ועד.
אותה ספת־עור עצמה שעליה את מדברת במכתבך מן ה־19/7 היא כאן לצידי. – אני מסתכל בה, וכל המראה קם כמו חי לנגד עיניי.
תחילה מניח טומוץ את ראשו בתכלית הקלילות על ברכייך, אנו מסיחים על אלף דברים ואחד, ובעוד האווירה הסוערת שאופפת אותנו מדריכה את מנוחת שנינו אנו מחשים כמה רגעים.
אני זוקף את ראשי, מתיישב לשמאלך, נרעש לגמרי, לשוני משותקת כמעט מרוב התרגשות, ואני מציג לך שאלה אחת קצרה מאוד (שלוש מילים). השאלה הזאת די בה להרעיש אותך עכשיו. – אבל… האופי העקשני של האישה מכריע את הכף, ואת ניצבת על שתי רגלייך ולפני שתסתלקי את עונה בנעימה שעודה מהדהדת אוזניי ואומרת “לא”.
אני אוחז בידך ואני חש שהיא רועדת כולה, ומכאן אני מסיק שהן מעידות על הלב, וכי את קולו של הפה, וביתר דיוק של הגרון, צריך לפרש במובן ההפוך. –
את רועדת כולך מפחד כשלון, ואת אוספת את ידייך לאחר שהרשית לי להטביע בהן נשיקה יוקדת, ולאחר שהבטחת לי שתחזרי בקרוב.
כדי למשול בעצבים שלך את נכנסת לחדר השני וניגשת לאיזו מלאכה של מה־בכך.
אני נישאר כמסומר אל הספה ומחכה לך, שהרי הבטחת לי שעוד מעט תחזרי. חלפו עשר דקות ואת אינך חוזרת להופיע!
אלף מחשבות ואחת חולפות במוחי, ונוכח אי־הוודאות אני שם פעמיי אלייך. מה־רבה היתה הפתעתי כאשר בכניסתי לחדרך מצאתי והנה חיוך שליו על שפתייך ואת מגהצת איזו שמלה סמרטוטית.
מבט אחד מעינייך די בו להרגיעני, ו… לאחר החלפת כמה מילים של מה־בכך נפרדנו זה מזו.
אותן שעות של אחר־הצהריים היו בשבילי ייסורים לא־יתוארו, כמו נצח עבר עליי בערב עד ששבתי לראותך בציפייה החלטית לתשובתך.
אף־על־פי שידעתי מה תהיה תשובתך לאחר שראיתיה בעינייך הרבה קודם שאציג לפנייך את שאלתי, רציתי לשוב ולהיות איתך ביחידות… כדי לתבוע ממך את התשובה. –
ההמשך, שהתרחש בין 9 אחה“צ ל־2 לפנה”צ בסירה, ידוע לך. –
ברגע זה אינני מסוגל לראות בעיניי את המשך הסרט כי אני נרעש כולי. – הבית רועד עליי וכתיבתי מתנהלת בכבדות, ואפילו קשה עליי. – אם כן, סלחי לי, אהובתי! אני אפסיק כאן לפי־שעה בתקוה שנהיה שנינו מאושרים ובתקוה שבקרוב נתאחד לצמיתות.
עוד פעם, יקירתי! האם את אוהבת אותי באמת? אני, אהובתי, רק הודות לך ולמענך אני חי. –
מזמן שהחלטתי שתהיי רעייתי בימי זיקנתי הריני מאוהב בך יותר ויותר מיום ליום.
כל זה נאמר בפשטות רבה, ידידתי, אולי אפילו בצורה באנאלית מדיי, אבל… הדברים נכונים בתכלית, וממילא הרי זה כל מה שיכול להבטיח לך ביום החגיגי הזה
טומוץ
"את ניצבת על שתי רגלייך ולפני שתסתלקי את עונה בנעימה שעודה מהדהדת אוזניי ואומרת: ‘לא!’ – " כאשר אני קורא לראשונה את מכתבי איזאק לאסתר, שפוענחו ותורגמו 72 שנה לאחר היכתבם – אני משער שאיזאק אינו מעז לכתוב לה אז את כל אשר אמרה לו, ואני נזכר במה שאמרה לי אסתר בשיחה עימה: “איזאק מעולם לא שכח לי שכאשר הציע לי בפעם הראשונה נישואים, זרקתי לו בפניו – ‘לא!’ – ושאני לא אוהבת אותו אלא אוהבת (או – אהבתי) – את אחיו.”
ואולם על פי מכתבו אליה מה־17 במאי 1922, אכן מצליחה אסתר להגיד לו באותו ערב או למחרת היום שהיא אוהבת אותו או לפחות מוכנה לקבל את אהבתו אליה, ו“מילים ספורות אלו שנאמרו בצורה בטלנית למדיי ב־2 באוגוסט 1921 חרצו את גורלנו!”
“בינתיים באה שעתי להינשא לבן־דודי,” כותבת אסתר כאילו היא ממלאה אחר תוכנית שנקבעה מראש. ואכן, לא רק ששבועיים־שלושה לאחר בואה כבר מציע לה איזאק את אהבתו – אלא שכעבור כשלושה וחצי חודשים, בדצמבר 1921, כסלו תרפ"ב, הם נישאים בבית־הכנסת בקאהיר ואת חופתם עורך הרב אהרן מענדיל הכהן. אסתר סיפרה לי כי החתונה היתה כה חפוזה שאפילו הוריה לא נכחו בה, רק קיבלו על כך הודעה במכתב.
חלקים אחדים בכתובתה, “No. 5797” קשים לפיענוח, ומה שנותר הוא:
בחמישי [– – –] עשר יום לחו' כסלו שנת חמשת אלפים ושש מאות שמונים ושניים ליצירה הכה בעיר אלקאהרה הסמוכה לפסטאט מצרים דעל נהר הנילוס מותבה אנן סהדי איך [– – –] יצחק דמתקרי איזאק [– – –] ב“ר יעקב גרין [– – –] אמ”ל להכלה בתולתא מ' אסתר [– – –] בת ר' יהודה ראב נ"י [– – –] והוסיף לה על עיקר כתובתה לתשלום סך מאה גינה מצרי עין והיא לית לה מגרמה כלום נמצא סך הכתובה כולה עיקר ונדוניה ותספת כך הכל מאה גינה מצרי [– – –]
נשתמרה גם פיסת קרטון מההזמנה החגיגית, המודפסת בצרפתית:
…Isaac Grun \ Maries \ Decem \ Ester Raab
חרף הסתייגויותיה של אסתר, הרי משעה שהיא ואיזאק מתחילים לקיים יחסי־אישות מלאים, אין ספק שמתפרץ בהם עולם ומלואו של חיים חושניים ושל תגליות וסיפוקים, שעד כה היה קיים בהם כערגה בלבד, וודאי שלא בעוצמה ובתכיפות שכאלה. מכתבי הסוחר הקאהירי איזאק לאסתר אהובת־ליבו במאי־אוגוסט 1922 עתידים לצייר בצורה מוחשית מאוד, וממש אירוטית לעיתים, את סערת היצרים שתוקפת את שניהם בשלהי החורף ובאביב 1922. לדבריה, אף שהתחתנה שלא מאהבה, למדה לכבד את איזאק והוא היה לה ידיד טוב. ולא כל בעל הוא גם ידיד. היא גילתה לי כי למרות כל האהבות שהיו לה קודם, הרי לא היתה לאישה־ממש עד שלא נישאה לו.
7. קיץ 1922 באוסטריה, אהבת טומוץ לסטולו במכתבים, ראשוני שיריה ב“הדים” 🔗
בשעה שתיים, בצהרי יום ה־17 במאי 1922, כארבעה וחצי חודשים בלבד לאחר נישואיהם, יושבים אסתר ואיזאק גרין בבית־הקפה “טריאנון הקטן”, בית־קפה מפורסם באלכסנדריה, הקרוי על שם אחד מארמונות המלוכה בצרפת. באותו בוקר הם יצאו כניראה ברכבת מקאהיר לאלכסנדריה. אסתר על מזוודתה וצרורותיה. עוד מעט יעלה עימה איזאק לאוניית־הנוסעים “מונטנגרו” העוגנת בנמל, ייפרד ממנה על הסיפון ויחזור להמתין על הרציף עד אשר בשעה שלוש תשמיע האונייה צפירות קיטור אחדות ותפליג, ועל סיפונה אסתר, הנוסעת לראשונה בחייה לאירופה.
ביושבם יחדיו בקפה, איזאק בוודאי מבטיח לכתוב לה כמעט מדי יום, ובהכירו את אופייה הלא־מסודר, מפציר הוא בה שתנהג גם היא כך במכתביה אליו. בארכיונה שמורים חמישים מכתבים בצרפתית שהוא שולח אליה, בכתב־ידו המסודר להפליא, בחודשים מאי־אוגוסט 1922. הדפים שגוונם כחול־אפור מונחים לפי סדר קבלתם בקופסת בשמים ישנה, או בונבוניירה, עליה כתוב רק: "L. Jacquin / Paris " על־גבי קופסת הקרטון, בצבעים אדום ושחור, ובסגנון המזרח הרחוק, ציור של סירה העוגנת בתעלה ליד מדרגות של גן, ושלוש־ארבע דמויות של נשים עוטות קימונו, מוקפות פרחים רבים. למן העמוד הראשון ממוספרים עמודי המכתבים באופן רציף, ובנוסף יש לכל מכתב מיספר סידורי. למרבה הצער לא נשמרו המכתבים ששלחה אסתר לאיזאק באותו קיץ.
בראיונות עימה ובשיחות איתי נהגה אסתר לחזור ולספר שאיזאק שלח אותה לפאריס זמן קצר לאחר נישואיהם. שם הפירמה הצרפתית על קופסת המכתבים הפאריסאית חיזק בי סברה זאת. בעקבות פיענוח ותרגום המכתבים על־ידי אהרון אמיר התברר שאסתר שהתה בחודשים מאי־אוגוסט 1922 תחילה בווינה ולאחר־מכן בעיירת־המרפא באדן שליד וינה. לפי המכתב האחרון בקופסה, מן ה־23 באוגוסט, 1922, עמד איזאק לצאת בעקבותיה ולפגוש אותה באוסטריה אך לא ברור אם נסיעתו אכן יצאה לפועל, אם חזרה אסתר למצרים בגפה או יחד איתו, ואם אכן היא ביקרה בסתיו 1922 בפאריס או במקום אחר כלשהו.
אסתר לא גילתה מעודה, לא בראיונות עימה ולא בשיחותיה עימי, שנסיעתה הראשונה לאירופה היתה לאוסטריה. במכתביו של איזאק לאסתר לא מועלית כלל האפשרות של נסיעה לפאריס באותם ימים, ואין בארכיונה של אסתר שום עדות לכך ששהתה בפאריס בשנת 1922. יתירה מזו, ממכתבי איזאק מתברר שנסיעתה הראשונה של אסתר לאירופה, לווינה ולבאדן, אין לה ולא כלום עם הרחבת אופקים ועם הספרות הצרפתית אלא היא באה בעיקר בגלל בריאותה הלקוייה, ואולי גם כדי לחסוך מאסתר את הקיץ הקאהירי הקשה. ייתכן כי ממרחק השנים לא נעים לאסתר לחשוף את הסיבות האמיתיות לנסיעתה לאירופה בקיץ 1922, ולכן היא מערבבת אותה עם שהותה בפאריס בתקופה מאוחרת יותר.
על מה עוד מדבר או מהרהר הזוג ה“לא צעיר” היושב בקפה “טריאנון הקטן” באלכסנדריה? אולי על הסיבות לנסיעה? יש לשער, ואהרון אמיר מעלה סברה זו בעקבות התרגום, כי הסיבה הרפואית אינה רק “מיעוט הדם” של אסתר, וההתקפות החוזרות והנישנות של המאלאריה – אלא העובדה שחולפים עליה כבר ארבעה חודשים של חיי אישות מלאים, לראשונה בחייה, והיא טרם נכנסה להריון. “ראי, על עקרות את מדברת! אל תוציאי את המילה מפיך!” – כותב לה איזאק ב־25 ביולי 1922. החשש הזה הוא אולי הגורם האמיתי לנסיעתה וגם הסיבה מדוע היא תימנע מלהרחיב על כך את הדיבור בשנים שתבאנה.
במכתביו מכנה איזאק את אסתר בשמות חיבה שכבר הספיקו להמציא ביניהם – סטולו, סטוליניו, טולי, לעיתים אסתרקה, ופעם אחת אפילו – אימי יקירתי, ואת עצמו – טומוץ או מוץ. מובאים כאן רק כעשרים ושלושה מתוך חמישים המכתבים, גם הם תוך קיצורים, ובנסיון לשמר את העיקר והוא – היחסים שבין אסתר לאיזאק, ודמות אסתר עצמה על פי השתקפותה בעיניו. יש רומאנים בידיוניים שמחבריהם משתמשים, מעט או הרבה, במתכונת המכתבית כדי לבדות “אמת”. את המכתבים בביוגראפיה של אסתר ראב, הנפרשת כרומאן, אין צורך להמציא – כולם אמיתיים.
קאהיר, 17 במאי 1922
סטולו יקירתי,
הבטחתי לך שאכתוב בערב שבו הפלגת. רצון טוב לא היה חסר לי כלל. לאחר שנפרדתי מאומאף ב־8.30 בערב האם היה לי דבר יותר טוב לעשותו מאשר לחזור ל“טריאנון הקטן” ולהתיישב אל אותו שולחן שלידו ישבנו שנינו יחד 6 שעות קודם?
וכך עשיתי! לאחר שהזמנתי כוס לבן עם לחמניה ביקשתי נייר־מכתבים ודיו. אחרי שהגישו לי, ואחרי שהתחלתי לגלגל שיחה איתך, כלומר אחרי כתיבת השורה השלישית, בא אורח שלא־בעיתו והפריעני.
באמתלה שהוא חבר משכבר־הימים, התיישב האיש אל שולחני ולא זז עד שקמתי ללכת ולתפוס את הרכבת שלי, כלומר בשעה אחת־עשרה.
הפגישה הזאת הזכירה לי את זו שהיתה לנו ביום־א' אחד אחר־הצהריים בדיוק בשעה שהיינו צריכים להיות לבדנו.
גם הפעם רציתי להיות לבדי, בלעדייך ועימך, כי שוב לא יכולתי להשלים עם הרעיון שכבר אינך כאן.
בפעמים הבודדות שבהן חיינו זה ליד זו ניתנה לנו, לרוע־המזל, לעיתים קרובות הזדמנות להבין שבהכרח נהיה תלויים בחסדי המיקרה והטבע.
אם כן, הואיל ואמש לא יכולתי לגלגל שיחה עימך, הבטחתי לעצמי שאת הערב הזה אשמור בשבילך.
הוא התחיל בשעה תשע פחות רבע והוא יימשך ככל שיימשך – לא מפני שרצוני הוא זה, כי אני מצידי לעולם לא הייתי מסכים להגיע לסוף – אלא ככל שיעמוד לי כוחי להישאר סמוך אל המנורה, הנייר והעט.
אין צורך שאמסור לך את רשמיי מן הערב האחרון ומיום הפלגתך, שהרי כבר קראת זאת בעיניי, כל כמה שהן מיקרוסקופיות.
הירידה מן האונייה, ההמתנה על הרציף, הפלגתה של “מונטנגרו” – כל זה התרחש בצורה בלתי־מודעת כל־כך, עד שלמען האמת לא יכולתי לתפוס באיזה מצב הייתי שרוי ברגעים הללו.
אני חושב שאת כל זה אני צריך לייחס לשמחה שבאה עליי בראותי שסוף־סוף מתגשם אחד מחלומותייך היפים.
על כל פנים, את מה שהתרחש ביום ה17־ הזה במאי בשעה 3 אחה"צ התחלתי לתפוס באמת רק כשראיתי את האונייה זזה, מסתובבת ומתרחקת ממני לאט־לאט… הו לא! בבהילות יתירה, תוך שהיא לוקחת עימה כל מה שיקר לי ביותר עלי־אדמות.
כן! ידידתי! אמנם כן! רק אחרי הרגעים הללו חשתי שאני בודד לגמרי ושאת חומקת ממני!
וכאשר הירהרתי בדבר ונוכחתי לדעת שמדקה לדקה המרחק המפריד בינינו גדל והולך חשתי פיק־ברכיים.
לאחר שהחלטתי לחזור בו־בערב לקאהיר הלכתי עם מר אומאף לבקר כמה לקוחות, וכך יכולתי למצוא לי מרגוע ולו אך מעט מ4־ עד 8.30 אחה"צ.
הכניסה ל“טריאנון הקטן” היתה נעימה ועגומה בעת ובעונה אחת – נעימה מפני שחזרתי וחוויתי את הרגעים שבילינו יחדיו שעות אחדות קודם לכן, עגומה מפני ששוב לא היית כאן…
הפיטפוט עם החבר הזה שבא להפריעני בבדידותנו אין בו כל עניין בשבילך כי לי עצמי היה זה לטורח.
אם רצונך לקבל מושג עד כמה מצאתי עניין בחברתו בערב הזה, די לי שאומר לך שמשעה 9 עד 11 אולי יצאו מפי כעשרים מילה! הוא דיבר… ודיבר… ולא פסק!! כאותה אישה מן הבדיחה שסיפרתי לך בדבר השדכן.
ב־11.15 נכנסתי לתא סגור ונוח למדיי בקרון, השתטחתי על הספסל, עצמתי עיניים וניסיתי לישון.
לא בא בחשבון! חיים שלמים התגלגלו לעיניי כמו סרט־ראינוע. אני, שבעיניי בילוי של שעות בבית־ראינוע הוא תמיד ביזבוז־זמן, זו פעם ראשונה אני מוצא שלפעמים אפשר להפיק ממנו קצת הנאה.
לי זה קרה בפעם ראשונה.
כמה תמונות עברו לנגד עיניי, מהן מרגשות ומהן עגומות ואחרות, ואלו המרובות ביותר, מלאות תענוגות ואושר!
כך עברה כל הדרך בין אלכסנדריה לקאהיר.
ב־5.30 בבוקר חזרתי לבית ההורים, השתטחתי על הספה כדי לראות את המשך הסרט, בעודי מחכה עד שתקום המשרתת ותכין לי אמבט חם.
אבל במכשיר נפלה תקלה, כנראה מותר לו לפעול רק מיספר שעות, ולכן שבת וכפה עליי שינה כבדה למדיי. כמה וכמה פעמים נכנסו אבא־אמא אחר־כך לחדרי ואני המשכתי בשנתי כאיש תם וישר! הרי כזה אני, לא כן?
בשעה 9 התעוררתי, התלבשתי במהירות, ולאחר ששתיתי קפה בחלב חם (בזכות ה“פרימוס” ולא בזכות הקומקום החשמלי) הלכתי למשרד.
לשם היתה סטולו הקטנה שלי מלווה אותי תמיד, ולמרות העיסוקים החשובים שלי לא נילאתה מלחזור אליי מדיי רבע שעה לכמה דקות בלבד כדי לומר לי שעודנה על־ידי, אף־על־פי ש“מונטנגרו” השתדלה ככל יכולתה להרחיק אותה ממני.
רק בצהריים נכנסתי לאמבט החם שלי, ואחרי שאכלתי ארוחת־צהריים כמו בימים הטובים שהיו השתטחתי על מיטתי, לאחר שהוצאתי מאמא הבטחה שתעיר אותי ב־3 בדיוק.
רק ב־4.30 יצאתי מן המיטה וב־5 שקעתי בעבודה כפויית־הטובה של המשרד. שעות אחר־הצהריים עברו כמו שעות הבוקר ועכשיו… אני מפטפט איתך… טוב כך! באמת טוב שאני יכול לומר לך שאוהבים אותך!
נעים לי שבעתיים שאני יכול להודות בזאת לפנייך שהרי לא תמיד אני לבדי, ופעמים רבות יכולת להיווכח בזאת, ואינני מסוגל להשמיע הודאה שכזאת.
את אוהבת אותי?… הגידי לי!… הגידי לי?… הגידי לי שאת אוהבת אותי!!!
מילים ספורות אלו שנאמרו בצורה בטלנית למדיי ב־2 באוגוסט 1921 חרצו את גורלנו! וכיום אנו חיים זה למען זו וזה על־יד זו, ואחת היא איזה מרחק מפריד בינינו.
כן, ידידתי הטובה, החודשים המעטים שבילינו יחד גילו לפנינו חיים חדשים, מלאי שמחה ואושר.
מן הפרידה הזאת, שרק אתמול התחילה ושרוצה הייתי כבר לראותה נגמרת, למדנו הרבה דברים, והיא מבטיחה לנו עוד ימים יפים מאוד.
חיינו כמו שני משוגעים קטנים (אם לחזור על ביטוי שלך) ועכשיו עלינו להשתדל להכשיר את הקרקע לחיים נעימים וטובים לשני “ילדים טובים” קטנים.
אני רוצה לקוות שבאהבתנו הלוהטת איש לרעותו נשכיל למצוא די חומר־גלם (סבלנות, אומץ, היגיון, שלווה וכו'…) להשגת המטרה שקבענו לעצמנו.
פרידתנו הנוכחית תהיה לנו תקופת־המעבר בחיי שתי הנפשות הנ"ל.
ועכשיו הבה נעבור קצת אלייך! אני שרוי בחרדה לא תתואר, ובקוצר־רוח שאין כמוהו אני מחכה לחדשות ממך.
איך את מרגישה בים, האם התא טוב, ואיך חברייך־למסע? איך את מבלה את הימים ואת הלילות באונייה?
אינני רואה את הרגע שבו אקרא את השורות הראשונות שאקבל ממך.
ספרי לי על כל מה שאת מרגישה, חושבת וכו'… הכניסיני לחיי־היומיום שלך, הדבר הזה יגרום לי אושר כה רב ויתן בי כל־כך הרבה אומץ לשאת בגבורה את פרידתנו!
הנה השעה כבר 11 פחות רבע, כלומר שעתיים עימך. אלה הרגעים הטובים ביותר שהיו לי מאז פרידתנו, ואני משער שגם לך הם הנעימים ביותר.
הגיעה השעה להיפרד, וקודם־כל מפני שעודי עייף מעט מן המסע הלילי וכמו כן… יען כי… אינני רוצה לפנק אותך יותר מדיי… אני חושש שתתרגלי ואחר־כך תמצאי ששעתיים אינן מספיקות ואז… יהיה עליי לתת ארבע… וכעבור זמן אפילו שש… וכו'… עד שמדי יום אבקש לי יומיים.
הבה ננהג בהיגיון ונפסיק כאן! הדוקטור לא… אבל ה“תבונה” דורשת שאשאיר קצת גם בשביל המתחרה שלך – חיי החומר והכלכלה.
ובכן אני מפסיק הערב, אך אינני יכול לסיים לפני שאטביע במצחך הנאה עינייך המתוקות לחייך היפות פיך המקסים ולבסוף בכל אברי גופך המתוקים ללא שיעור את יתר אלף הנשיקות החמות־חמות.
לך אך לך,
טומוץ
*
קאהיר, 20 במאי 1922
סטוליניו יקירתי,
עברו כבר ארבעים שעות מאז מכתבי הראשון. אין זאת אומרת שלא חשבתי עלייך כל הזמן הזה, אדרבה – בעיסוקיי המטרידים ביותר, ברגעים הנעימים ביותר והבלתי־נעימים ביותר, היו מחשבותיי איתך בלי הרף.
מי היה אומר? מי היה מאמין? אף לא אני, שאין כמוני שמיטיב להכיר אותי.
מאז צאתך למדתי הרבה דברים על אודותיי ועל אודותייך.
נוכחתי לראות שקשה לי מאד לחיות בלעדייך, ואולי אפילו בלתי־אפשרי; שאת הצלחת להשפיע עליי כדי־כך שאני מאוהב בך עד לשיגעון.
אינך צריכה לנהוג בגלל זה כמו כובשת גדולה! שהרי אני משוכנע כי גם את מצידך נגזר עלייך אותו גורל כמוני.
את גם אינך צריכה להצטער בשל כך, כי יבוא יום ונתראה שוב ונוכל לחזור ולחוות את הימים היפים האלה ואת הערבים הגדושים זכרונות נעימים.
בינתיים, ידידתי הטובה, השתדלי לנצל את ישיבתך באירופה כדי לראות את הטבע ואת החיים במערב ולהינות מהם.
21 במאי שעה 3 אחה"צ
אמש הפסקתי ויצאתי לנשום קצת אוויר צח. החום היה מחניק ואני ידעתי שלא תכעסי עליי שנטשתי אותך בעט בלבד, ו… כדי להתקרב אלייך במחשבותיי לאורך הגשר של כסר אל־ניל, מקום שאדם יכול לזון עיניו בדבר שאחרים מתפעלים ממנו כל־כך בגלויות־דואר.
כמה זכרונות העיר בי הטיול הזה! שבתי וראיתי את ערבי־הקיץ היפים שבהם עברנו זה ליד זו את הגשר הזה ואת כל הגזירה. מאז עבר כבר זמן כה רב עד שלרגעים שאלתי את עצמי אם זוהי מציאות או שמא דמיונות שקיבץ לו מוחי העקר – הו לא! הפורה! לא, ידידתי! אין ספק שזוהי מציאות! מטיולינו האילמים או הדברניים נישארו לי הרבה זכרונות נעימים, ויש רגעים שבהם אני מוכן לתת כל הון שבעולם ובלבד שאוכל ללטף ולנשק אותך.
אני רואה שכל הזמן אני מפטפט על עצמי. אז נפסיק רגע כדי שנוכל להחליף את הנושא.
בואי נדבר קצת עלייך! איך עברה עלייך הדרך? האם היית מרוצה? ספרי־נא לי בתכלית הכנות, יקירתי.
נפשי יוצאת לקרוא מה יש לך לומר בעניין זה ובעוד הרבה עניינים אחרים. מה מצב בריאותך הקטנה? מה שלומך בשעה זו. – כל־כך הרבה דברים יש לך לומר לי ועדיין לא קיבלתי ממך שום חדשות!!
ההמתנה קשה, אבל אין ברירה – אני חייב לקבל את הדין ולהצטייד בחבילה גדולה של אורך־רוח.
רק היי חביבה וכתבי לי מהר ככל האפשר ובתכיפות ככל האפשר.
דעי לך! מוץ שלך נמצא במצרים! ניראה שכדי להתנחם בהיעדרך זקוק יהיה לכל הפחות לכמה שורות כתובות בידייך המתוקות כל־כך!!
היכן הידיים האלו המתוקות כל־כך, שלעתים כה קרובות בלעתי אותן בנשיקות פי!
אני לבדי בבית ההורים. כתבתי למשפחתך משעה שחזרתי מאלכס[נדריה], ואם אקבל מהם מכתב אשלח לך אותו.
הגידי־נא, יקירתי! האם טוב הוא להתרחק ממוץ שלך? אל תתביישי! היי כנה. –
אשר לי, אינני חושש להודות: “בשבילי הגלולה מרה מדיי”. כל־כך טוב היה לנו יחד! אפילו ברגעים עצובים.
מעליש! ובלבד שלא פחות ממני תמצאי שאין אנו צריכים להתמהמה אלא עלינו לשוב ולחוות ביחד את תשוקתנו הלוהטת ולהתענג עליה.
במכתבי הבא תגיע אליך המחאה על סך 5 לירות וכך מדי שבוע אחר־כך.
אני רוצה לקוות שלפני סוף השבוע הזה אקבל ממך את החדשות הראשונות, ובינתיים אני מנשקך עד לטירוף ועד בלי די.
טומוץ
המעריצך
יותר מתמיד
*
קאהיר, 24 במאי 1922
אסתר היקרה,
ודאי תתפלאי לראות שאני מתחיל כך את מכתבי וזונח לגמרי את סטולו שלי הקטנה והטובה!
אבל לא זמן רב תצטרכי לחכות להסבר שלי. הפתיחה הזאת נעימה לי מאוד, בייחוד בחודש מאי, והאם את יודעת מדוע? נראה אם תנחשי… אבל בלי להמשיך בקריאה!…
האם את יודעת שהמכתב הראשון שקיבלת ממני נכתב במאי?
איזה הבדל בין המכתב ההוא לבין זה ששלחתי לך אשתקד?
במכתב ההוא נחתך דבר זיווגנו לעולם ועד, המכתב ההוא בא להפוך את חלומותינו למציאות. המכתב ההוא היה בעצם הנס שחרץ את גורלנו בלי שנרגיש בכך!
ואילו המכתב הזה מה הוא אומר לך? את חייבת לומר, ואני אשתתק דקה אחת כדי לתת לך את רשות־הדיבור ……………………………………………………….
אולי את רחוקה כל־כך עד שאינך שומעת את הצעתי, שהרי קולך אינו מגיע אליי.
הנה! אינני כועס עלייך בשל כך, יקירתי, ואשמח לדעת שאת מרוצה מנסיעתך ושאת נהנית כמו שצריך.
הבוקר קיבלתי את מכתבך מהאונייה, וקשה לי מאוד לומר כמה שמחתי לראות את כתב־ידך כי את הרי יודעת שאינני מצטיין בדיבור ואינני קל־ביטוי ביותר. –
על־כל־פנים, בסיפוק רב קראתי את כל הפרטים שאת מוסרת לי, אבל… אבל, סטולו קטנתי היקרה, אני אינני מרוצה ממך ביותר.
הצורה שבה נכתב מכתבך אומרת לי הרבה.
מדוע אין תאריכים על מכתביך? מדוע אינך חתומה על מכתבך הראשון? וכי כל־כך מיהרת להיפטר ממני?
מכתבך השני מלא שגיאות ואין לך סבלנות לתקן אותן, משמע: אין לך סבלנות לקרוא אותו שנית.
אני מוכן להתערב שלא כך היה הדבר במכתבים הראשונים שכתבת מפתח־תקוה לדודנך היקר.
אמנם כן! הבעל של היום, המוץ של סטולו, מקנא במכתבים שכתבה הדודנית לדודן.
וכי אין לו זכות לכך? הגידי את בכנות! וכי לא היה זמן שבו היתה הדודנית אמיצה יותר מן הסטוליניו של עכשיו?
יקירתי! אינני נוזף בך, אבל אני מבקש ממך ואפילו מתחנן לפנייך שתקדישי לי מזמן לזמן כמה דקות שבהן תגלגלי שיחה בנחת עם טומוץ כדי לתת לו את האשלייה שאת נמצאת על־ידו.
אני יודע שאת טובה מאוד ומלאה נכונות להקריב קורבנות. – ובכן, הקריבי־נא קורבן אחד קטנטן, ומזמן לזמן –
הפסקתי רגע קט כדי לקרוא מה שכתבתי ו… ואני נוכח לראות שאני באמת… אדרבה, נחשי מה המילה.
ולבסוף, כלום יש מקום לקוות לקבל ממך חדשות בקרוב? כן, אין לי ספק! וכבר אני שמח לעצם המחשבה שבקרוב אוכל לקרוא את מכתבך. –
מה לעשות, יקירתי, טומוץ משתגע אחרייך! מה הוא אשם אם אינו יכול למשול ברוחו? הוא אינו יכול למצוא תירוץ כמו שלך אלא אם כן יכתוב לך כמה מילים בעברית ויתנצל כמוך.
אולי זה עוד יבוא עם הזמן אם לא תחליטי לוותר. – כאן חם עד למחנק בשעות היום ובלילות יש קרירות נעימה. אין זאת אומרת שאפשר לישון!
לא, ידידתי, בזכות ה“רמדאן” אי־אפשר בכלל לשכב לישון לפני חצות. בלילה יש שאון־תופת ואני נאלץ ללכת מדי ערב לגשר כסר אל־ניל שלנו.
לא בלב כבד אני עושה זאת! בשום פנים ואופן! נדמה לי שאני חביב יותר ממך מפני שאני לפחות אומר לך כמה אמיתות קטנות. –
מדוע את מסויגת כל־כך? מדוע אינך מספרת לי שום דבר על הרשמים שהותירה בך הפרידה שלנו?
הו! הרי זה טיפשי מאוד כשאדם מודד את הבריות כמו שהוא מודד את עצמו, לא כך?
אם נסיעתך השפיעה עליי מאוד, האם ממילא היא חייבת להשפיע גם עלייך?
לא ולא! אל תכעסי עליי בשל היומרות האלו! עדיין אני צעיר כל־כך, תמים כל־כך ודל־נסיון כל־כך.
אנא, יקירתי, נדבר ברצינות! כבר הגיע הזמן לכך, שאם לא כן תוכלי עוד לחשוב שכל מה שאני כותב לך הוא אמנם רציני!
עצה של דודן! אל תאמיני אפילו במילה אחת מכל מה שבעלך כותב – זה יהיה לך לטובה וזה יאפשר לך להשתעשע כמו ילדה קטנה טובה ונבונה.
אינני יודע אם אמנם זהו הדודן שלך, ידידך, בעלך או טומוץ, בעצם זה הוא… המעביר אליך במעטפה זו המחאה קטנה על סך 5.0.0 לי"ש שאותה תוכלי לפדות על־ידי הידיד טוך כאשר תצטרכי לכסף…
אשר לך, ידידתי הקטנה והטובה, אל תשכחי לכתוב בתכיפות ו… באריכות לטומוץ ש… לעולם אינו אוהב אותך די והמנשק אותך בכל ליבו בכל מקום שוב ושוב.
עוד פעם ולעולמים,
טומוץ
המשוגע הקטן
מצורף בזה מכתב מהורייך שנתקבל היום. הרבה ברכות־שלום מהוריי, ב. & ש.
*
קאהיר, 28 במאי 1922
סטוליניו! אהובתי! –
אה! ניראה מה מומוץ כותב לי!… כך אמרת לנפשך כאשר קיבלת את המכתב הזה וקרעת במהירות את המעטפה שהכילה אותו. לא כך, יקירתי?
יהי כן! הואיל ואת מצפה כל־כך לחדשות מטומוץ, שאינו יכול לשכוח אותך אפילו שנייה אחת, הרי עוד מעט תקבלי אותן. –
סבלנות, ידידתי, אל תהיי קצרת־רוח כל־כך, תמיד דבר מגיע בעיתו למי שרק יידע להאריך רוחו.
ומאחר שעמדה לך סבלנותך לקרוא אותי עד כאן בלי להתקצף הרי אגש ישר לעניין.
מכתבך מן האונייה, כמובן בלי תאריך (אצלך זה דבר כרוני, מחלת התאריך הזאת, וכדאי יהיה לרפא אותה מיד אחרי שתגיעי לווינה), וכך גם הגלוייה שלך מיום 22/5/20, הגיעו אליי יחד ב25־ בחודש.
אני צוהל ומאושר לדעת שצלחה דרכך, שאת נהנית, שאת שרה, ושאת בקו־הבריאות.
אני שמח מראש לדעת שבווינה תמצאי חברה טובה, חברה שתאפשר לך לשכוח לעיתים קרובות למדיי את טומוץ.
לא כך אצלי. – לא, יקירתי. – רוצה הייתי בכך מאוד, אבל אינני מצליח.
צלליתה וחמדותיה של סטולו הקטנה שלי אינן סרות ממני ולו לרגע.
כשהיית כאן ואני ישבתי במשרד היו לעיתים קרובות רגעים, ואפילו שעות, שבהן נפרדנו זה מזו מפני שהייתי שקוע במלאכה הזאת כפויית־הטובה שקוראים לה מסחר.
כיום שוב אין הדבר כך, ואחת היא מה מידת חשיבותה של העבודה המוטלת עליי בבית; כל כמה שאהיה שקוע בה, תמיד את מביטה בי בעינייך הרכות כל־כך, בחיוכך המלבב.
יודעת את, ידידתי הטובה, שאינני יכול להעמיד פנים, וכל אלה הם אמת לאמיתה. – כן, ידידתי, אלה הם החיים! –
תירוץ נאה מאוד בדית לך כדי לקצר את מכתבייך! פעוטתי הרשעה והנערצת! אינך יכולה לבטא כראוי את רשמייך בשפה הצרפתית. –
אני אענה לך שאין זה נכון כל עיקר! אם רק תרצי, יכול תוכלי. – יש לי בטחון בזה ואפילו… הוכחה לזה. –
האם לפחות ידועה לך ההוכחה הזאת? המדובר הוא במכתבייך הראשונים, שבכמה עמודים כתובים כהלכה, ולו גם בצניעות, הם מכילים עולם מלא של ביטויים! ו… של רשמים!…
היית יכולה להמשיך באותו סגנון תוך כדי שימוש באותה צרפתית. אני מבטיח לך שלא אחזיר לך את מכתבייך, ולא מחשש שמא אפגע בגאוותך. לא, זה אינו מטריד אותי ביותר! אבל רק כדי שלא לקבל כעבור 3 שבועות מברק שמודיע לי על בואה של אורחת. –
זה הגמול על כך שאת מקצרת כל־כך בכתיבת מכתבים. – אני מקווה שהלקח טוב ושמכתבייך הבאים יחזיקו 5 או 10 או 20 ואפילו 30 עמודים. –
מה לעשות? יכול להיות שכבעל אני מגזים קצת! אבל בו בזמן שאני הבעל (כמו שאומר רבי מנדל… [הרב שהשיא אותם]) אני גם טומוץ, ובתור שכזה אין בתביעותיי שום הגזמה. –
אם כן, משעה שתגיעי לווינה אני מחכה למכתב ארוך מאוד שבו אמצא תמונה כללית ומפורטת מכל רשמי המסע שלך מרגע שלקחה אותך “מונטנגרו” מאדמת הפרעונים הזאת עד לשעה שבה את כותבת.
התחלתי את המכתב הזה ביום א' זה לאחר שניסיתי לפוש כהלכה; אבל… לבדי… כל כמה שהתהפכתי ימינה ושמאלה… כל כמה ששלחתי את גפיי העליונות ו… התחתונות לכל העברים, סופן שצנחו לחלל הריק.
התרגלתי אלייך כל־כך עד שקשה לי מאוד להירדם.
כתפייך המשגעות, נשימתך המצודדת, חזך… וכל־כולך בעצם, הרי את חסרה לי. לא שיערתי בנפשי שהגלולה תהיה מרה כל־כך, לא ציפיתי לכך שהפרידה תהיה קשה עליי כל־כך. ועם זאת אני מרוצה, שבהיותך רחוקה ממני טוב לך מאוד.
אל תכעסי עליי בשל הבדיחה הזאת, יקירתי. אני יודע שאני מתגעגע אלייך כמעט בכל מקום, ובעיקר כאשר תם היום ועליי להשיבך למקומך…
הפרידה הזאת, על אף כל מגרעותיה, יש בצידה גם הרבה מעלות טובות, שבעצם הן ידועות לך לא פחות מאשר לי. – לא כך, ידידתי?
עצה אחת קטנה בשבילך, אהובתי הקטנה! –
אל תשכחי ששוב אינך הבחורה מפתח־תקוה, האיכרית הצעירה והקטנה שמותר לה לדלג לפזז כאיילות קטנות, שלא לומר כמו שיות, זכרי שאת כבר אישה, ושבתוך שאר דברים שמוטלים עלייך את צריכה גם לדאוג לבריאותך הקטנה.
לא הייתי רוצה, יקירתי, שתשכחי ששוב אינך רשאית להתעייף יותר מדיי. לעולם אל תצאי לטיולים ממושכים, להליכות ארוכות ברגל שסופן לעייף אותך ולצערך.
זכרי־נא, יקירתי, שתמיד אמרתי לך כי רצוני שאשתי הקטנה והמקסימה תהיה תמיד בקו הבריאות.
זה הדבר היחיד שאני מבקש ממך, ואני סומך על אהבתך אליי… ולעצמך, שאראה אותך נוהגת בתבונה ובזהירות.
רוצה הייתי שבבואי לווינה אמצא את סטולו הקטנה שלי רעננה, רגועה ומושכת־לב יותר מתמיד. –
האם אני מפריז בדרישותיי בכל הכתוב למעלה? הגידי לי זאת בכנות ו… אם כך הדבר, לא אבקש ממך עוד מאומה.
מאומה!… מאומה!… כמו שידידתנו מיטיבה כל־כך לומר. –
כאן הפסקתי את מכתבי ב־5.30 אחה“צ כי יצאתי עם הוריי ל”בית־הקפה הקטן" לחוף הנילוס ליד קאהיר הישנה. – את יודעת איזה הוא. – זה שקראנו לו “הקפה של היונים”.
השעה 10.30 וכבר חזרנו, אכלנו שם ארוחת־ערב ושתינו כמה ספלי בירה. – ראיתי אותך על־ידי וחוויתי שוב את כל הרגעים הנאים שבילינו במקום הזה.
ראיתי את הסירות שטות בחן ובהדר בנילוס ואז… הטיול הראשון שלנו, השני והיתר, עד האחרון מיום א' אחה"צ ביחידות – כל אלה שבו קמו כמו חיות לנגד עיניי.
היבטתי מולי, לא ראיתי איש, הוריי פנו אלי בדברים ואני לא שמעתי מאומה, דיברתי איתך והייתי כולי עם סטולו שלי.
עכשיו הנה אני בחדרי ואני כותב אלייך… מה דעתך?… שטויות??… הה! תודה! את באמת חביבה. –
הגידי זאת עוד פעם ו… ו… כאן אני מפסיק!
למזלך אינני שומע עוד את קולך! האם זה מפני שהאמירה הזאת פגעה בי, או מפני שדימיתי פשוט לשמוע את קולך והנה חזרתי למציאות?
אחת היא, ובלבד שאמשיך בשיחתי הקטנה איתך!
אל תקצר רוחך, יקירתי, הדברים לא יארכו עוד, זה הדף האחרון שברשותי ואני אשתדל לצמצם את השטויות שלי במקום המועט שנשאר לי.
הואיל ודיברתי על צימצום, אתחיל בדבר החשוב לי ביותר. –
ובכן? את מנחשת מהו, לא כך? אמנם כן, יקירתי! אני אוהב אותך ברצינות רבה ואפילו עד כדי שיגעון! אני אוהב אותך בצורה שמעולם לא הייתי מאמין שאני מסוגל לה.
ו… כדי שאוהב אותך ככה הכרח שיהיו בך עוד הרבה מחמדים שהסתרת ממני, הרבה קסמים מטרפים שהייתי רוצה להשיגם, לבלוע אותם חיש־מהר, תיכף ומיד ו… כהרף־עין ממש.
אבל… החיים אינם תלויים בחסדינו! אנחנו התלויים בחסדיהם! עלינו להשלים עם משובות הטבע למרות כל מחאותינו ולמרות כל המרץ הזורם בעורקינו.
ובכן, נותר לנו רק לשמוח בחלקנו ולומר כידידינו האנגלים: “Keep Smiling”.
אין לי שום דבר מעניין למסור לך מעיר־הקודש שלנו הקרויה “קאהיר”.
הדבר היחיד שאולי ינעם לך הוא שנמצא כאן בעל־חיים קטן שבולע אותך כל הזמן בנשיקותיו ו… הוא מתקרא
טומוץ
המשוגע הקטן
עוד אחת ו… לילה טוב!
*
קאהיר, 1 ביוני 1922
אימי יקירתי
הואיל ואני ילדך אינך יכולה אלא להיות אימי! לא כך, סטוליניו?
מכתבך הנטול תאריך, כמובן, מזמן שעלית לאונייה בקורפו, נמצא לנגד עיניי. זו פעם שישית מאז אתמול אני מקפל אותו; השעה אחת־עשרה בערב, והייתי רוצה מאוד לגלגל שיחה קלה עם ידידתי הגדולה והטובה…
כאשר קראתי שוב את מכתבך נטול התאריך, וזאת בפעם השישית, היה לי חשק להתחכם קצת… איתך… יקרה שלי. –
אני מחפש בכל מקום נייר זהה לזה שבו השתמשתי במכתבים הקודמים ו… אינני מוצא!…
מה לעשות?… לוותר ולא לבלות חצי שעה בנעימים איתך? ועל שום מה?… בשל זוטות כאלו?… לא ולא! יהיה הנייר מה שיהיה, טוב או רע באיכותו, גדול או קטן, הריהו הופך להיות מציאה ופלא־פלאים משעה שהוא מסייע לקרב אותנו זה לזו….
כן, יקירתי, היית בקורפו ומצאת שהמקום הזה נהדר, אך כלום צץ בך אגב כך רוגז על שטומוץ איננו שם?
איזו ילדונת את! אין לך מה לכעוס! – שמחי ותיהני כהלכה, ודעי לך שטומוץ יהיה מרוצה מכל מה שיקרה לך, ובלבד שבעיני סטוליניו יהיה הכל טוב, יפה ונעים. –
מאחר שאת מספרת לי על הגב' פ., אגיד לך שהיא כתבה לבעלה שאת מתרוצצת כל הזמן ושלא השארת באונייה פינה קטנה שלא ביקרת בה. – מובן מאליו שמיהרו מאוד לספר לי זאת… ואני מזדרז לגעור בך בשל כך… תיהני, אבל בלי להתעייף יותר מדיי! את שומעת, יקירתי?
כל מה שאת כותבת לי הוא מעניין מאוד, אבל עכשיו שאת נמצאת בווינה, מקום שיש בו לא מעט בתי־חרושת לנייר, הריני תמה איזה תירוץ תמצאי כדי לקצר את מכתבייך? לא תוכלי עוד לומר שחסר לך נייר! ובכן? אני מחכה… הדבר לא יתמהמה! המכתב הראשון מווינה, שכבר אני מרגיש שהוא נמצא בדרך לקאהיר, מכיל תירוץ אחר. לא כך, מרשעת קטנה שלי?
עוד פעם, יקירתי! דעי לך. – אם רצונך לגרום נחת לטומוץ, שברור לי כי אותו את אוהבת, כתבי אליו באריכות ולעיתים קרובות מאוד!… אפילו בכל ערב לפני שתתכסי בשמיכות!
ובכן? מובטח, לא כך? יופי, סטולו שלי, יפה מצידך! –
את ודאי שואלת את עצמך איך עובר עליי הזמן ו… את יודעת בלי שאגיד לך, ובכל־זאת אנסה לתאר לפנייך יממה של 24 שעות.
אל תיבהלי! לא תהיה זו תמונה יפה של אחד מן הציירים המרובים או הנדירים המתנדנדים במוחך, גם לא אחד השירים היפים הללו ששירבט אחד מאלפי המשוררים הפרים־ורבים סביבך, בפועל או אף בדמיון. יהיה זה פשוט מה שטומוץ מסוגל להביע.
חוץ מזה, חייב אני להודות לפנייך, לא אתאמץ אפילו להשביח יצירת־מופת זו שלי. לא עשיתי זאת במאי 1921, ועל אחת כמה וכמה לא אעשה זאת ביוני 1922. –
ובכן, אם לחזור לא אל “כבשותינו”, כמאמר המשל הצרפתי, אלא אל יממת 24 שעות שלי ו… לתיאורה בפי, הרי אגיד לך… מה?… הו! הרי לא יעלה הדבר על הדעת! שום דבר מעניין שלא היה מוכר לך כבר ממילא – לכן אסתפק בכך שאעבור בשתיקה על הכל! ממש על הכל, למעט בכל־זאת מעשה אחד ויחיד שחוזר־ונישנה בכל יממה, ואחת היא מה התאריך שבלוח מאז ה17־ במאי! אפילו המעשה הזה מוכר לך, את מנחשת מהו! אף־על־פי־כן אינני יכול שלא להגיד לך את אהבתי הקטנה, שבתוך כך היא אהבתי הגדולה! אמנם כן! הרי מחשבתי פועלת ואינה בטלה ממעש! תמיד ובכל מקום היא עם סטוליניו שלי החביבה. –
מספיק לך, יקירתי? לא בדיחה היא זו! לא דיבורים ריקים הם אלה! זוהי אמת לאמיתה!
מה עוללת לי?… אינני מצליח לתפוס זאת. –
אולי חזרתי לימי הילדות ואני סוגד לך כאילו היית אימי?
לא!… אינני מצליח להשיב לעצמי. די לי בכך שאני ממתין לידיעה הזאת ממך ומסטולו שלי, אשר מסתבר שעכשיו דווקא היא מזהירה… ככוכב ברקיע־השמיים.
וכי די לך בכל הפרטים האלה? עכשיו תורך. – לך יהיה זה קל הרבה יותר אף על פי שאינך יודעת צרפתית, או שכך לפחות את מעמידה פנים. –
אני מחכה לדין־וחשבון קטן ממך בנוגע להוצאות שתהיינה לך לדעתך – וכן גם, בעיקר, למכתבים טובים ורבים מאת סטולו היקרה שלי.
טומוץ
שכל הזמן רק חושב עלייך
*
קאהיר, 8 ביוני 1922
יקירתי!
קיבלתי את מכתבך מוונציה, את גלוייתך מטריאסט וכן גם את מכתבך מווינה, מתאריך 1 ביוני.
בעת ובעונה אחת הייתי משוגע מרוב שמחה למקרא התוכן שלהם ועצוב משנודע לי שאת חשה קצת ברע.
אין זאת אומרת שאת צריכה להסתיר ממני דבר כלשהו. הכל אני רוצה לדעת, יקירתי, כאילו אני על־ידך. – כן, על־ידך, יקירתי, יהיה לי טוב כל־כך… אין דבר, יקירתי, גם זה יבוא. – בינתיים אני חרד לקבל ממך חדשות תמיד.
אל תעשי כמוני, ידידתי, אני כותב אליך מדי 4 או 5 ימים כי אני עסוק יותר מדיי ו… אשר לך, יקירתי, את יכולה למצוא דרך לכתוב אליי ולומר לי דברים מתוקים כל־כך ורבים כל־כך בכל ערב לפני שתשכבי לישון.
עשי זאת, סטולו שלי – זו בקשתי. – בזה ייטב לשנינו, כמו שאת כותבת לי. כן, ידידתי! לא היה לנו צל של מושג מה ערך יש לנו זה לגבי זו. – אני מרגיש עכשיו שאני חשוב לך לא פחות מכפי שאת חשובה לי.
אני חרד לדעת איך והיכן תמצאי לך קורת־גג, יקירתי!
כדי שלא להחמיץ את הדואר של היום אני שולח לך המחאה של חמש לירות, מחר אשלח לך עוד עשר, וזאת תהיה לך עתודה למקרה שמשלוח־דואר אחד יאחר לבוא.
ידידתי! צר לי מאוד לכתוב לך זאת, ואף־על־פי־כן בעיניים דומעות אני חייב, אני מרגיש, שחובתי לומר לך זאת.
את יודעת עד כמה אני אוהב אותך, את יודעת כמה אני מעריך אותך וכמה אני משתוקק אלייך. כמה הייתי רוצה שתהיי מאושרת ושבעת־רצון.
ואף־על־פי־כן מוכרחים לומר זאת: המצב אינו כשורה, העסקים אשתקד היו רעים והשנה רעה עוד יותר, ואנו נעשה שינויים גדולים מאוד כדי שנוכל לשפר את פני הדברים. אנו נרכז את כל העבודה, המשרד וכו'… בחנות הקיימת, נפטר חלק מהעובדים ונקצץ הרבה מאוד בהוצאותינו.
רוצה הייתי, יקירתי, שאם גם תיהני מישיבתך באירופה ותבלי יפה, תשתדלי לחסוך הרבה ככל האפשר.
הו! אהובתי! הו יקירתי! לו ידעת כמה מצערות אותי כל המילים האלו הנכתבות אלייך, הנערצה. – על אחת כמה וכמה הריני כואב וסובל בשעה שהייתי רוצה להפוך עולמות כדי שכל הסובב אותך יהיה מלא עליצות ואושר. אל תכעסי עליי, יקירתי, בגלל כל מה שנאמר עד כאן. – אולי אין זו אשמתי, כי כך ברא אותי הטבע, ולעיתים קרובות אני רואה שחורות גם בשעה שהתמונה ורודה. לוואי ואתבדה הפעם. – אך על־כל־פנים החלטתי נחושה. אני חייב לעזוב את הארץ הזאת! אני חייב לסדר כאן את הדברים בצורה שתאפשר לי להסתלק בכבוד וכראוי.
אחרי־כן נטפל בשאלת יציאתי מכאן ובאפשרות למצוא מישרה באירופה – בצרפת או באוסטריה, או בגרמניה.
ואחרון אחרון, יקירתי! אמנם כן, אחרון אחרון, אני אצטרף אלייך כדי שאהיה כולי שלך. – אל תכעסי, יקירתי! את מכאיבה לי כשאת מניחה שאינני אוהב אותך די. –
אני מפסיק, יקירתי, כי אינני יודע עוד מה לכתוב לך. – סלחי לי, יקירתי, אם יעציב אותך המכתב הזה קצת, והבטיחי לי שתמהרי לשכוח את תוכנו, פרט לשאלה הכלכלית שאותה אסור לשכוח…
אלף נשיקות לך, יקירתי, ועוד… זה לא יכול להספיק לכל החיים כולם
טומוץ
*
קאהיר, 13 ביוני 1922
סטולו יקירתי!
הנה סוף־סוף בא יום־השלישי שחיכיתי לו בחרדה שכזאת!
הנה זה בא! השכמתי מאוד וקמתי בשעה 6, רק כדי להיות ראשון בדואר ולקבל ממך את החדשות. –
ובכל־זאת לעולם אין הדברים מסתדרים במהירות הרצויה לנו. –
עד לשעה 9 הייתי צריך לחכות לפתיחת האשנבים.
כמה ארכה השעה ובאיזו סבלנות הייתי צריך לחכות!
לטוב־המזל היה הפיצוי טוב. מצאתי חמישה מכתבים בבת־אחת!
הו יקירתי! צריכה היית לראות אותי ברגע ההוא, הייתי מאושר עד כדי כך שהיססתי אפילו לפתוח את המעטפות. – עצם המראה של חמש מעטפות שכתבת לי בעצם ידך די היה בו למלא אותי שמחה.
אני באמת הייתי רע ואת באמת טובה טובה.
והרי במכתביי הקודמים גערתי בך על שאת מזניחה אותי! יקירתי, לא העזתי אפילו לחשוב כך, ולכן כתבתי לך. בבקשה ממך, אל תכעסי עליי בשל כך, כי הרבה פעמים קורה שמרוב אהבה אני כותב לך דברי שטות.
יותר מתמיד אני חש עכשיו שלא נוכל עוד לחיות איש בלעדי רעותו. לא כן, אהובתי, את לעולם לא תעזביני עוד?
ומאחר שזו הפעם הראשונה וגם האחרונה, אינך צריכה להצטער על היעדרי, הלא יחד נהיה לעולם־ועד.
השתדלי איפוא להתבדר בלי לחשוב יותר מדיי על טומוץ.
לפי־שעה הסתפקי בכך שמדי־ערב תאמצי אותו בכוח אל חזך כאשר תשכבי לישון כאילו הוא על־ידך מצד שמאל… ואני… לעיתים קרובות מאוד ואפילו תמיד, כן, תמיד, ידידתי, אני רואה אותך בין לימיני ובין לשמאלי ו… לעיתים קרובות אני רואה את גופותינו חבוקים ומתמזגים עד היותם לגוף אחד בעל שני מנועים הפועמים בכל עוז.
כן יקירתי, כן נערצה שלי, אהבתנו לוהטת והיא מתלהטת עוד יותר ככל שאנו מתקדמים. מה־טוב, הרי זה מבטיח עוד הרבה אושר, למרות ענני־הערפל המתחשרים סביב חיינו החומריים וחיינו הכלכליים.
ברגע שאחליט להצטרף אלייך תהיי את הראשונה לדעת – כי איך אוכל להתאפק, איך אוכל לרוות אושר מתוך ידיעה שאשוב לראותך ותשובי להיות שלי, בלי שאודיעך על כך ברגע שאוכל להשתעשע בתקוה הזאת?
לא, אהובתי, אני אודיע לך… את תהיי ראשונה… כי אני רוצה לשוב ולראות את סטולו שלי וכולה רעננה צוהלת מקסימה ונהדרת! – כן, ידידתי, כך אני רוצה לראותך שוב, והרבה אני סומך על אהבתך אליי שבזכותה תהיי כך גם את. – לא כן, יקירתי?
חדלי איפוא מחיי הכרך וגורי כמו בת־איכרים קטנה וטובה מחוץ לעיר. אלה הם החיים הטובים והיפים שמגיע לך להינות מהם. –
טומוץ אינו נמצא על־ידך כדי לחמם לך מים, ולכן את צריכה להיזהר שלא להצטנן ולא להתעייף… ובעיקר… לא להתרגז. –
עיקר־העיקרים בשבילנו הוא שאנו אוהבים זה את זו, ואפילו הרבה. ובכן, כל תלאות החיים האלו, תהיינה אשר תהיינה, עתידות להישכח ולהיות מאחרינו.
אם המנדט על ארץ־ישראל ייחתם ביולי והמצב בארץ־ישראל ישתפר, יכול להיות שאמכור הכל ואקח קצת כסף כדי לעזוב סופית את המזרח וללכת לגור באירופה.
בעוד 10 שנים נספיק לחזור לארץ־ישראל. עד אז לא נוכל לעשות מאומה בארץ־ישראל, כי שם צריך הרבה כסף.
כל אלו הן תוכניות; נקווה שנוכל להגשימן. – כאן בינתיים העסקים הולכים מדחי אל דחי. חם, אנשים נוסעים, והפוליטיקה המצרית אינה מסתדרת כלל. יש רגעים שאינם שמחים כל־עיקר בשבילי, אבל אני מתחיל להתרגל. אין זו סיבה לכך שאת לא תיהני, יקירתי! פעמים רבות אני מרוצה כל־כך שאינך כאן עד שאני מברך את הרגע שהאונייה הרחיקה אותך ממני. – הו ידידתי! כמה זה מטופש, נכון?
לא! יקירתי – אני כל־כך אוהב אותך! עד שאני יכול לפתוח את סגור ליבי לפנייך… הנה!… עינייך הרואות! כל כמה שאני אוהב אותך, הריני גורם לך סבל. – כן יקירתי! ואף־על־פי־כן מוטב לי כך מאשר להיסגר בפנייך. – פעמים רבות אמרתי לך זאת, אהובתי – רק לפנייך התחלתי לפתוח את ליבי לרווחה ורק לפנייך אמשיך בזה. – את הכל אתן לך… את השמח כמו גם את העצוב! –
אם תהיה מנת העצב גדולה בהרבה ממנת השמחה והאושר הרי יהיה זה גורלך, מנת־חלקך אשר חפצת בה.
אני רואה שאת צריכה לוותר על המעיינות! מעליש, במקום אחר נמלא את החסר. –
אהובתי, האם את רוצה שאכתוב לך בכל ערב? אני הייתי מוכן בהחלט לכתוב אלייך כל היום וכל הלילה. – זהו קורבן נעים מאוד שאני רוצה בהחלט לגזור על עצמי אבל… בתנאי אחד. –
את רואה? איזה בעל! תנאים הוא מעמיד לאשתו. – כדאי להתחתן בשביל לעמוד בפני אולטימטום! – אמנם כן, יקירתי! תנאי אחד אני מציג לך, ואפילו שניים. –
אם רצונך שאכתוב לך בכל ערב הרי עלייך
1) להשיב לי 3 עמודים כנגד כל עמוד שאשלח לך.
2) להכין לי דין־וחשבון מפורט כמו שאני מכין לך, על הטוב ועל הרע כאחד.
3) לא לשקוד לפרכס את מכתבייך כי בזה יקפחו את המקורי שבהם. אי־הסדר שבמכתבייך מצודד את הלב והוא מתאר אותך בדיוק רב, ודווקא בזכותו אני מזהה אותך כל־כך.
כל כמה שמתחשק לי להמשיך בשיחתנו, אני חייב להפסיק. אני מרגיש שאני עייף, ובכן אעזוב אותך לשתי דקות בלבד ושוב אמצא אותך אחר־כך לימיני. כמה טוב יהיה! אמנם כן! אפילו טוב מאוד. –
ובכן בינתיים, עד שנמשיך בשיחתנו, אני מסתפק בכך שאגיד לך שהנני וגם אהיה
טומוץ
הסוגד לך
יותר מכל
*
קאהיר, 17 ביוני 1922
אסתרקה היקרה!
היום יום־ראשון ואני לבדי, ז"א בלי סטוליניו שלי האהובה! קמתי ב־11 בבוקר, ובגלל החום הנורא החלטתי להישאר כל היום בבית. אחרי שהתקלחתי במים קרים ומרעננים מאוד, הריני מתמתח לי על הספה.
לקחתי את המספריים הקטנים ביד וחיפשתי… את מי?… ולשם מה?… את היתר הרי את מנחשת.
נעים היה כל כך לבלות את ימי־ראשון לצידך, טוב היה כל־כך להתפנק אצלך עד שרגע אחד התחרטתי שהנחתי לך לנסוע.
כן! היום ה־17 ביוני ו… ביום ה־17 במאי נפרדנו!… איזה הוא היום שבו ניפגש שוב? שבו נתאחד מחדש?
לא נתייאש, יקירתי, זה יבוא וזה יהיה כל־כך… טוב וכל־כך מתוק! לשנינו, לא כך, ידידתי הטובה?
כל שעות אחר־הצהריים נשארתי בחדרי ו… חשבתי רק על סטוליניו שלי. מה היא עושה בשעה זו? רק שתיהנה, שתנוח, שתהיה בחברה טובה! – כן, אהובתי, מאוד הייתי רוצה לקבל ממך חדשות, ובעיקר את האמת! מה מצב־בריאותך, קטנתי? האם את מרגישה שצריך מישהו לשפשף אותך? כלומר: האם הגב כואב לך, או שפשוט טוב לקבל שיפשוף מטומוץ?
איך את מבלה את הזמן? אני מקווה שכבר בנית לך חוג הגון של ידידים ושאת מוצאת דרך לשכוח, ולו אך לזמן־מה, את טומוץ, את הכיעור שלך, כמו שאת מעיזה לקרוא לו.
הערב היינו – ההורים, לפין ואני – בבית־הקפה הקטן שלנו בגיזה על הנילוס. – היה טוב כל־כך עד שהצטערתי שאת אינך איתנו. – זה הזכיר לי את הטיולים שלנו ביחידות בזמן שגאו מי הנילוס והגיעו כמעט עד לשולחננו. – זהו אחד הזכרונות הטובים שאותם לא אשכח לעולם!
לא מזמן חזרנו, אמא הגישה לנו תה, היא קוראת בספר שלה, אבא מדבר או בעצם מתעסק בקלפים, ואני תוך כדי שתיית התה שלי הריני משוחח עם אשתי הקטנה והחמודה! אני אומר לה: שתי את התה! (תה יש לך שם לפחות?) כתבי לי כמה את משלמת בעד החדר והפנסיון, עכשיו שהלירה שטרלינג שווה 100,000 כתר.
דרך־אגב! את ודאי מיליונרית כי ב־10.0.0 יש לך מיליון כתר. אני מקווה שהדואר הבא של יום־שלישי יהיה מוצלח לא פחות מן הקודם ויביא לי חבילה נאה של מכתבים מן המחצית החביבה ביותר שלי! מה דעתך? נכון שכך יהיה?
אני מפסיק רגע מפני שאמא הגישה לי את ספל התה ה־2! –
הה! הנה שוב אני אלייך! אני רוצה לקרוא שוב את מכתבך מס. 18/9 ולהמשיך במכתב הנוכחי.
הוא פותח במילים “גשם יורד”, והרי גם כאן יורד, אלא שאצלך זהו גשם אמיתי מחייה ונעים וכאן גשם של זיעה! מזיעים עד בלי די!
אני אבקש ממך לעשות לי איזה שירות! אבל שירות גדול מאוד! לך לא פחות מאשר לי! הבטיחי לי שלא תצאי מהבית 4 ואפילו 5 ימים כל פעם שתהיה לך וסת. – זה חשוב מאוד, יקירתי, אם את רוצה להיות בריאה ו… בייחוד אם את רוצה להיות אותה אמא קטנה וטובה שאותה אני מעריץ כבר מראש. את יורדת לסוף דעתי? אל תביאי אחר־כך תגלית חדשה! – אין כבר אמריקה חדשה, הכל ישן ומוכר!
את מבטיחה לי, לא כך? יפה, ידידתי! אני כל־כך שמח לדעת שאת בת־חיל ושתקפידי לשמור על עצמך. –
הה! הנה עכשיו את עוזבת את הווינאיות הצעירות – הרי זה שם־דבר! האם היא לפחות חביבה, יוליה שלך? אם כן, התרחקי מן החלון ופני לי את מקומך כי רומיאו מתאים לי אבל לא לתספורתך הקצרה כל־כך. –
באשר לתספורת, האם את יודעת שגזזתי את כל הבלורית שלי? רציתי לשלוח לך תלתל קטן אבל… מה לעשות? אבד לי, ואינני יודע היכן.
ובשביל שלא אתרגז יותר מדיי, החלטתי להעביר לך את כל הבלורית החדשה עם בעליה, בשלמות ולצמיתות. – עכשיו את מרוצה, יקירתי?
אני קיוויתי שהנסיעה בים תרפא אותך מן המחלה הכרונית האחרת שמציקה לך, אך לדאבון־הלב לא כך היה. – – –
את אומרת שאנשי וינה יש להם פרצוף אינטליגנטי. – על זה אינני מתפלא שהרי בעלך אינו נימנה עמהם! כאן המצב כבר משתפר. – ברחובות רואים זוגות ורק זוגות מטיילים מחזיקים זה בזה ומשלבים זרועות! – זה מוכר לי מאחר שראיתי זאת בפאריז. – אמנם כן, רושם משונה זה עושה עליך כשאתה רואה את הזוגות האלה והם מאושרים כל־כך ומצפצפים כל־כך על העוברים־ושבים וכאשר אדם מרגיש שהוא לבד!! אל תדאגי, יקירתי! לא יארכו הימים! אנו אוהבים מאוד זה את זו! את יודעת זאת – ואם זה כך, מה יש לדאוג? גם הטיולים שלנו עוד יבואו, ואני מבטיח לך שיהיו טובים! העיקר שתהיי בריאה!
את רואה, יקירתי, כמה פעמים אני מדבר אלייך על בריאותך, קטנה שלי! – היא חשובה לי עד כדי כך שאת חייבת להשגיח עליה, ולו רק כדי לרצות אותי.
אני שמח לראות שמצאת חדר טוב ב־40,000 כתר, ז"א בערך 10 פיאסטר מצרי ליום. – זה לא יקר כלל! זה אפילו מחיר טוב מאוד. –
כתבי לי כאשר תלכי לאופרה או לתיאטרון, תגידי לי מה המחזה שתראי ואיזה רושם הוא עשה עלייך. – זה מעניין אותי כל־כך כי הודות לזה אני אחיה לצידך, לפחות במחשבה.
במכתבך האחרון את כותבת לי שב7־ בחודש לא ישנת כל הלילה. – זה בהחלט לא טוב!
את צריכה לישון, יקירתי, ובייחוד לא להתעצב בגלל היעדרו של טומוץ. – זה לא יימשך עוד. – חיי בשקט, אל תתעייפי יותר מדיי. – דעי רק דבר אחד! שאנו תמיד נחיה זה לצד זו ונאהב זה את זו בכל עוז! זו באמת האמת הגדולה והמציאות. – אם כן, אין טעם שתכניסי מחשבות קודרות לראשך… באשר למצב הכלכלי, אל נא נחשוב עליו. – אם לא נוכל להמשיך בחיינו בעושר, ננהג ככל שאר הפרולטרים ובכל־זאת נהיה מאושרים מאחר שאנו אוהבים זה את זו מאוד.
ודאי כבר נוכחת לדעת שגבר או אישה, יהיה מרצם אשר יהיה, אינם יכולים ללכת נגד חוקי הטבע.
ובכן, למה לנו להתקומם. הטבע רצה שנאהב מאוד זה את זו! או שאנו מקריבים קורבן בזה שאנו נאהבים. – אם הטבע אינו רוצה שנהיה זעיר־בורגנים, אם הוא מעדיף לעשותנו פרולטרים, למה לנו להתקומם? זה בכלל לא יועיל לנו. – נחכה וניראה מה יקרה. בינתיים החשוב ביותר יהיה שנאהב הדדית ובעיקר שסטוליניו תאהב את טומוץ ככל שהוא אוהב את סט.
נשיקה גדולה
מטומוץ
*
קאהיר, 23 ביוני 1922
סטוליניו יקירתי,
רק עכשיו חזרתי מטיול ארוך שעשיתי לבדי בגזירה. – מזג־האוויר נחמד ואני מוצא שכולם כבר ישנים.
אין טעם לומר לך שאם גם טיילתי לבדי ראיתי אותך כל הזמן לצידי. שיחתנו היתה מעניינת מאוד ואני יכול לומר לך שיצאתי ממנה מוקסם. –
אני חייב להודות שאת חביבה אליי מאוד כי את כותבת לי באופן סדיר מאוד ו… אינני רוצה אפילו להודות לך על זה כי את עצמך אומרת שתמשיכי “לדאבון הלב” (לא לדאבוני אני, על־כל־פנים) לכתוב לי לעיתים קרובות. מה את צריכה לשכב על מכתב ששייך לי? האם חשבת בטעות שהוא מוץ? האם את זוכרת מתי נשכבת עליו מלוא קומתך?… הו כמה טוב זה היה! מתי נתחיל שוב בחיים האלה?
הה! הנה שוב אני מדבר הבלים! אלף פעמים אמרתי לך כבר ש“הבחור הזה משוגע” ואין אפילו צל של אפשרות שינהג בהגיון כשהוא מרגיש שאת על־ידו. – יפה עשית שנטשת אותו כי לולא כן היה ממשיך לגרום לך סבל.
מה זה עיניי רואות! בהחלט היית רוצה לשכוח אותי אבל… זה לא מסתדר… וכי גם אני מצידי אהפוך להיות איזה כריסטופר קולומבוס?
לא, ידידתי! לא! אני יודע היטב מאוד שאת אוהבת אותי מאוד! חוץ מזה, לא פעם אחת בלבד הוכחת לי זאת, ואינך צריכה להתחרט על שהודית בזה שוב. אני לא אנצל לרעה את מצבך שהרי את עצמך רצית בזה… – ובכן! מאחר שאת מתעקשת כל־כך ליפול בזרועותיי, בואי הערב והיי עימדי. – כה טוב וכה מתוק יהיה זה לשנינו עד שחיש־מהר אשכח את רגעי הבדידות המכבידים עלינו לעיתים קרובות כל־כך. –
זכרי רק זאת שאם אינך יכולה להיענות להזמנתי הערב יהיה המצב שונה לגמרי כעבור זמן, כאשר תשובי כבר לאיתנך לגמרי.
אני שמח מאוד להיווכח שאת נוהגת בתבונה. נטשת את וינה ועברת לבאדן. – הרי זה מעשה נבון מאוד מצידך. את רואה, אהובתי, שצדקתי בזה שסמכתי עלייך כאשר הנחתי לך לנסוע לבדך? את רואה שצדקתי בזה שלא חששתי מפני האופי שלך הילדותי וקל־הדעת?
את אומרת שנהנית מאוד על סיפונה של “מונטנגרו”, מה־טוב הדבר, אני מאושר!
על הפנסיון, כולל הכל, את מוציאה בערך 11 לי“ש בחודש, ואם כך האם יספיק לך סכום של 20 לי”ש בחודש? ז“א 4 לי”ש (ארבע) בשבוע? או שאולי את רוצה שאמשיך לשלוח לך 5 לי“ש? – אעשה מה שתחליטי, ידידתי. – רק שאני מזהיר אותך! אינני רוצה שתאמרי לי 4 כאשר לדעתך את זקוקה ל־5. אם אשלח לי”ש אחת נוספת בשבוע זה לא יוכל להכביד עליי יותר מדיי, ולא הייתי רוצה לשלול ממך דבר כלשהו בגלל הפרש קטן כל־כך. – שיקלי־נא היטב בדעתך לפני שתחליטי. – בינתיים, עד שתעני לי, אמשיך לשלוח לך 5 לי"ש בשבוע.
כשאני מוסיף לקרוא במכתבך הריני נוכח לראות שהיית רוצה לקנות הרבה דברים שנחוצים לך. אם כך הדבר, האם היית רוצה שאשלח לך עוד 10 לי“ש? בנוסף ל־5 לי”ש?
אל תתביישי, יקירתי! נהגי איתי בגילוי־לב! אם את צריכה לקנות לך דברים הכרחיים הריני מוכן בהחלט לשלוח לך מה שתרצי. – קיבעי את עצמך את הסכום. אשר לידידייך שאותם אינך מוצאת, בתוך השאר גוטמן הנצחי שלך, הרי אני מצטער על כך לא פחות ממך, אף־על־פי שאת משערת שאני קצת מקנא בהם!
הנה זאת נקודה שבה אינך מכירה אותי עדיין! אחרי כל מה שאמרתי לך, אחרי כל האמון שנתתי בך כאשר הנחתי לך לנסוע לבדך לווינה אל ידידייך, אינני חושב שהיית צריכה להעלות אפילו רגע אחד בדעתך שאני מקנא.
ובעצם הרי זה פשוט כל־כך! אני אינני רואה מה באמת יוכל לעורר את קינאתי!… נחשי את בעצמך את יתרת מחשבתי…
דרך־אגב! הואיל ואת מדברת אליי על גוטמן, אני חייב לומר לך כי לפין אמר לי שקיבל ממנו גלוייה בעת נסיעתו. – ואת? לא כלום!!
עכשיו אני נוטל את מכתבך האחרון. – הוא מתאריך 10 בחודש והוא כתוב על נייר תוצרת באדן. יפה! את מרגישה כבר את עצמך פחות עייפה, אולי רצונך לומר פחות חולה! מרשעת שכמוך! האם את מסתירה ממני משהו? אני מקווה שלא! על־כל־פנים כתבי לי, והעיקר שתאמרי לי את כל האמת.
אני נוכח לראות שאת מקנאת בכל בני־הנעורים של באדן. – בהתלהבות עצומה את מתארת לי איך הם אוהבים זה את זה בראש־חוצות. –
אינני חושב שבעניין זה יש לך על מה להתלונן ואני מאמין שאת אהובה, ואפילו מאוד, למרות המרחק העצום שמפריד בינינו! – כן, יקירתי, את אהובה אפילו יותר ממה שאת יכולה לשער וזאת על־ידי טומוץ, שרוצה ואינו רוצה להיות פרוד ממך. – – –
אני מפסיק כאן הערב. הרי עליי לשוב ולעלות על משכבי המרוקן לגמרי מאחר שסטוליניו איננה כאן.
עם זאת יש לקוות שהמצב הזה לא יימשך הרבה כי בלעדיה באמת קשה לו
למוץ שלה
לילה טוב, יקירתי! השתדלי לחלום חלומות יפים!
*
ניראה כי “גוטמן הנצחי שלך”, נחום גוטמן בן ה־24 – כבר עזב בקיץ 1922 את וינה בדרכו לברלין. בספר “בין חולות וכחול־שמיים”, שכתבתי מפיו, הוא מספר: “בשנים 1920–1926 ערכתי מסע־לימודים יסודי, שנתיים בווינה, ואחר־כך בברלין ובפאריז. לווינה נסעו שניים מידידיי ב’בצלאל'. וינה נחשבה לעיר זולה מאוד אחרי המלחמה.” אסתר שבה ופוגשת בגוטמן רק מ־1926 ואילך, כאשר שניהם כבר גרים בתל־אביב. כתובתו בשרלוטנבורג, ברלין, נמצאת ב“מחברת ‘קמשונים’” השביעית, מתקופת אמצע שנות ה־20 לערך.
באותם ימי קיץ 1922, בהיעדר אסתר מהארץ, מתפרסמים בחוברת “הדים” שלושת שיריה הראשונים ובהם השיר: “כציפור מתה על הזרם / צפת אז לקראתי. / עיניך כבות עמדו / ומבעד לזהב עמום / רגע עוד לחשו; / זרועותיך עייפות / רועפות עצב. / זית דל עלינו, / צללים חיוורים לרגלינו.”
לימים אומרת לי אסתר, במעין התרסה ובחיוך שובב, כי בשיר התכוונה לנחום גוטמן, שעימו טיילה בשדות פתח־תקוה לאחר שהגיע למושבה בימי הגירוש מתל־אביב, בניסן תרע"ז, 1917; אבל – “כמה טיפשים היינו, אפילו לא התנשקנו!” – בשיר תיארה, לדבריה, את אופיו הפאסיבי, הנגרף, של נחום.
שיחתי עם אסתר על אודותיו באה לאחר פגישתה האחרונה עימו ב־1974. באותה שנה, כאשר ריאיינתי אותו לספר “בין חולות וכחול־שמיים”, אמרו הוא ודורה אשתו שהיו רוצים לראות את אסתר לאחר שלא פגשו בה כארבעים שנה. יום אחד אסתר באה לתל־אביב ועליתי איתה לדירתם. נחום כבר לא היה במיטבו, דעתו מפוזרת, הפגישה היתה פאתטית ואני לא זוכר ממנה שום דבר מיוחד. שניהם שבו והזכירו במקוטע דברים שקרו פעם, כשני אנשים שכבר אינם יכולים לומר הרבה זה לזה. אסתר בת השמונים, המבוגרת ממנו בארבע שנים, התבוננה בו בחמלה וצער.
ב“מחברת ‘קמשונים’” הרביעית נמצאת טיוטת סיפור שכתבה אסתר בפתח־תקוה באביב או בקיץ 1921, אולי כאשר עלתה כבר האפשרות שתיסע אל קרוביה במצרים. בסיפור מתארת לעצמה הגיבורה את עתידה, לאחר שתינשא לאדם עשיר:
האישה הצעירה שטוחה על הדרגש הנאה – ומהרהרת: סביבה הרהיטים, והשטיחים הכבדים לרגליה – מספרים על הון שנצבר במשך דורות. עיניה הירוקות הפקוחות מאוד מכוונות ישר נגדה, הווילון הלבן הנופל גלים־גלים מעל החלון הגבוה כאילו הסתיר מתחתיו את כל אשר מתאווה היא לראות ולחדור במבטה.
"שנתיים – " מדובבות שפתיה, "שנתיים אני בבית הזה עם אדם זה תחת גג אחד על יד שולחן אחד, יום־יום ערב־ערב גם כשאינו בבית משהו ממנו מרחף פה בחלל החדרים האלה – שלו המה, הנה כוננית דקה זו, האין היא מספרת עליו, האין היא זרה לי [כמוהו?] – "
היא מעבירה את עיניה על הרהיטים, המרבדים מסביב – זר זר, אך הנה נח מבטה על תמונה קטנה אחת בזווית, פרנצסקה ופאולו של רוזטי, זה שלה מחדרה הקטן מבית אבא עוד. נחשול של זכרונות שוטפה פתאום. הן זה נתן לה פעם הצייר – האהב אותה, אילו ידעה זאת, ומי אהבה? באמת, הן יש זמן כעת להרהר בזה –
מחרוזת של ראשים וידיים עוברת לפני עיניה, הנה ראשו המוארך והנפלא של הצייר עם פני השעווה והעיניים עם האש השקטה המחבקת ואוכלת כל חפץ ראוי לשימת לב, החודר וידיו החזקות והמכוערות מתנועעות בביטחה טבעית תמיד כאילו עושות הן דבר מה חשוב וגם מובן מאליו – הנה זה היה נפלא – הוא היה רמז לעולמות שלא נתגלו עוד, יפים היו הימים ההם בשדות זהובים בדרכים מתפתלות בין הכפרים. ההיתה זאת אהבה? הוא היה נושק לה ושותק. פעמים היה במבוכה, היא לא הבינה את מבוכתו, הוא היה מצטער על זה –
מה היה, מה היה אז? לא, כעת כבר נאבד החוט ואין היא יכולה לקשר כל הדברים שהיו ביניהם אז, לא, איני יודעת – פתאום חדל לשמוח לבואה, זמן מה עוד נעה חגה כשיכורה בתוך רגשה הקודם, לאט לאט הלך הטמפו הלוך וחלוש עד אשר עמדה, עמדה וכאבה וקיבלה את פניו בתימהון כשהיא עוטה שחורים ושקטה – לבסוף נעלם. הכל את פניו הצהובים היא זוכרת, ומעילו המהודק לגבו הרזה והצעיר –
אסתר כבת 27 בעת היכתב הסיפור. דמות הצייר אינה מתאימה לנחום גוטמן, אולי היא מעוצבת על פי מישהו אחר, אף לא צייר, שהכירה אסתר באותה תקופה. בהמשך הסיפור היא מעלה דמות של צעיר נוסף המכונה: “הנביא”.
*
קאהיר, 29 ביוני 1922
אסתרקה יקירתי!
אמש כתבתי לך מכתב ארוך למדיי ואני חושב שתסלחי לי על שכמה ימים הזנחתי אותך. – זה לא יקרה עוד! –
במכתבך מן ה־19 בחודש את מתלוננת על כך שנישארת 4 ימים בלי מכתבים ממני.
מה אני צריך לומר שבמשך 7 ימים אני נישאר בלי ידיעות ממך? הדואר הוא האשם, כי את הכל תקבלי בבת־אחת. –
אני רושם לפניי בסיפוק שביקרת אצל דיזנדרוק. – השתדלי לראותו שוב, כדאי יהיה לך!
ועוד פעם, ידידתי! את ממעטת לטייל מפני שאין לך כוח! –
יפה, צריך שיהיה לך. דאגי לכך שיהיה לך כוח, ידידתי! וזאת למענך, למענו ולמעני! – את שואלת אותי מה שלומי עכשיו!
את מבקשת שאגיד לך דברים טובים – מתחשק לך מאוד שאגפף אותך. –
וכי מה, יקירתי! אני כבד־פה כל־כך ואינני מסוגל לומר לך מילים טובות עד שבתכלית הפשטות את נאלצת להסתפק באהבה הטהורה, הכנה והטבעית שאותה מציע לך טומוץ לכל ימי־חייך!
אשר לגיפופים, את יודעת עד כמה הגיפופים שלי מגושמים, פראיים, ואם את רוצה בהם כמו שהם, אז אני אביא לך חבילה גדולה מלאה וגדושה כאשר אבוא. –
רק הואיל והחבילה הזאת תהיה כבדה הרי עלייך להתחזק כדי שתוכלי לשאתה. – ובכן, ידידתי, השתדלי להסתדר בצורה שתוכלי לקבל את חבילת הגיפופים שלי ואותי בלי הרבה הרגשות, ובייחוד בלי אריזות…
בינתיים אני מצרף לכאן המחאה על סך 5 לי"ש וכן גם אלף נשיקות וככמות הזאת גיפופים, כל מה שאני יכול להניח בשמי… על הגוף הזה היפה שאותו אני אוהב עד לשיגעון ואשר נפשי יוצאת כבר לחבקו בחזקה אל גופו של
טומוץ
שאוהב אותך ותמיד יאהבך
*
הסופר צבי דיזנדרוק שעלה לארץ־ישראל ב־1913, בהיותו כבן 23, לימד שנה בבית־הספר החקלאי בפתח־תקוה ועזב את הארץ. כאמור, בשנות מלחמת העולם הראשונה חי תקופת־זמן בברלין, כמורה בתיכון וכסטודנט באוניברסיטה, ואף שירת שנתיים בצבא האוסטרי. לאחר המלחמה לימד ספרות ופילוסופיה בפדגוגיום העברי למורים בווינה, בהנהלת צבי פרץ חיות, וקיבל את תוארו האקדמי באוניברסיטת וינה. רוב שנותיו, עד מותו ב־1940, חי בארה"ב, למעט שנתיים, 1930־1928, שבהן לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
כזכור, בשנה שבה היתה אסתר תלמידתו בבית־הספר החקלאי, היתה מאוהבת בו וראתה אותו גם בדמות בן־דודתה אברהם־חיים גרין. ממכתבו של איזאק עולה שאסתר שבה ופוגשת את דיזנדרוק בווינה. לכך לא נותרה עדות מצידה, אך ממכתבו של איזאק מתאריך ה־25.7.1922 מסתבר שאסתר התאכזבה מן הפגישה המחודשת עם המורה־לשעבר.
*
קאהיר, 7 ביולי 1922
סטולו האהובה שלי,
זו פעם ראשונה מאז נפרדנו שאני מתקשה לכתוב לך.
לא מפני שאני במצב־רוח רע או מפני שאני משועמם! לא, ידידתי! הסיבה היא שרוצה הייתי לומר לך כה הרבה דברים טובים בבת־אחת עד שמרוב מבוכה אינני יודע במה להתחיל.
במכתבך מן ה־24 ביוני את אומרת לי שרוצה היית מאוד להיות על־ידי, להיות בזרועותיי, מהודקת אל חזי!!
יפה כל־כך את אומרת זאת, יקירתי, עד שאני משתגע מרוב שמחה לעצם המחשבה שבאחד הימים אכן יקום הדבר ויהיה!
הו אהובתי! לחיות בלעדייך הרחק ממך, הרי זה קשה! בייחוד כאשר לאחר יום של יגיעה ותלאות אדם חוזר לביתו ואינו יכול לקבל את הגיפופים המתוקים הללו, את המילים היפות הללו, מסטוליניו שלו!
הפרידה הזאת גילתה לנו הרבה דברים נעימים, הרבה סיבות לכך שתהיה אחדותנו רצופה אושר תמיד. –
אף־על־פי־כן אין צורך, יקירתי, שמבוקר עד ערב תחששי את לי ואחשוש אני לך.
הבה נשתדל לחיות את חיינו כיום כמו שהם ולשמוח על עצם הרעיון שבעוד זמן־מה נהיה “בלתי־נפרדים”.
בקרוב, יקירתי, שוב נהיה יחד, את תוכלי להתנפל על צווארו של טומוץ מדי־יום – בוקר, צהריים וערב – והוא יוכל לחבק אותך בזרועותיו ולהרימך אל פיהו כדי לנשקך כל־כולך, לאמצך אליו בחוזקה ולבסוף לשגע אותך כמו בימים הטובים משכבר.
הייתי רוצה כבר לחוות את הרגעים הטובים הללו, לא רק למענך אלא גם למעני, שהרי ידוע לך שקצת אנוכיות יש בי. אולם עליי להודות שהאנוכיות הזאת אינה חזקה יותר מתשוקתי אלייך. – – –
אם קיבלתי את הדין הרי זה מפני שהחשבתי מאוד את בריאותך ואת רווחתך. השתדלי, יקירתי, לנצל את ישיבתך בחוץ־לארץ, אל תשכחי שגם אם מוץ איננו הרי הקיבה לעולם עומדת! ו… צריך להעביד אותה…
ממכתבך אני למד גם שאת עצובה מאוד! זה מכאיב לי מאוד כי לא די שאינני יכול להיות כאן לעזר אלא גם אינני יודע כבר מה לומר לך. –
טוב מאוד להיות נאהב בצורה כזאת, ידידתי! אבל זה גם מכאיב מאוד לדעת שהנערצת סובלת כל כך מן הפרידה.
במה אני יכול להקל מן הסבל הזה?
לפי־שעה במאומה, לדאבון־הלב. –
אהובתי, אני מתחנן לפנייך, נהגי ביתר תבונה ואל תמררי לי את החיים עוד יותר.
אני רואה כבר שאני כותב שטויות, ואם כך מוטב לי להפסיק.
אני מסיים לפי־שעה וחוזר ואומר לסטולו שלי שהחיים בלעדיה נעשים אולי לא בלתי־אפשריים אך לפחות קשים מאוד על
טומוץ
הסוגד לך
למרות הכל
*
קאהיר, 12 ביולי 1922
יקירתי,
אני שמח לציין כי מכתבייך מעידים עלייך שבימים אלה השתפר מצב־רוחך!
הידד! טוב מאוד. – חוץ מזה, לא נישאר לך דבר טוב מזה לעשותו שהרי מה הטעם להתעצב, מה הטעם לרטון? אין זה מוסיף מאומה. –
אני שמח לשמוע שלא היה לך חום, כי למען האמת חששתי מאוד שמא יתחדש – ושתיקתך בעניין זה הדאיגה אותי.
את צריכה לאכול הרבה כי התיאבון בא עם האכילה, וכך גם הכוחות. –
אינני רוצה עוד שסטוליניו תהיה חלשה ומעוטת־דם. –
אין צורך להקפיד בשעת נסיעה, צריך לאהוב את כל התבשילים!
ניראה שנמצאים סביבך כמה אנשים מעניינים: אני מרוצה מזה מאוד כי בזה את חוזרת פחות או יותר למצבך הרגיל. –
עדיין אינני יכול לומר לך שום דבר באשר לנסיעתי כי עדיין לא החלטתי מאומה. – על־כל־פנים יהי ליבך סמוך־ובטוח שאני רוצה בהחלט לנסוע. – אם רק יתאפשר לי הדבר, אעשה זאת אפילו באווירון! איך את יכולה לתאר לעצמך את טומוץ אחרת?
תיאור החדר שלך הוא נהדר, כבר הוא מוכר לי כל־כך! כבר אני רואה את עצמי בבאדן בחדרך, את במקום אחר… ביער או במרחצאות, ואני… נחבא מאחרי הווילון ליד המיטה הגדולה! – את פותחת את הדלת, ליבי דופק בחוזקה כי אני רואה אותך קרובה כל־כך, אני רואה אותך בשר ודם ו… למתן אות קל־שבקלים מצידי את מוכנה לקפוץ לזרועותיי, המרימות אותך גבוה גבוה כדי להשכיבך במיטה הגדולה הזאת שבה אני מצטרף אלייך כהרף־עין, ולאחר שאנו לובשים שם את בגדי אדם וחווה הרינו מתחבקים בחוזקה גוף אל גוף, פה אל פה, וכך אנו נישארים שם ומוסיפים להתנשק, להתחבק ולהתמסר זה לזו כמו שני משוגעים מגודלים שאוהבים זה את זו וטורפים זה את זו!
הו! איזו הילולה! איזה טירוף! איזה רגעים יעברו עלינו כשנהיה יחד. – אני רואה את עצמי במצב הזה וחש אותך בזה הרגע קרובה אליי עד כדי כך שאינני יכול להתאפק עוד זמן רב.
בואי ושבי לך, אהובתי, על ברכיי – כן, שם נשקי לי – הניחי לי לחבקך בכל עוז! לא אכאיב לך, לא ידידתי!!! –
שוב איני יכול לכתוב לך, יקירתי! הריני כמשוגע! לכן אני מפסיק הערב והולך כדי לשוב למיטתי ולשגות באשלייה שבעוד דקה אחת תהיי שם. –
אם כן, להתראות בקרוב, יקירתי! נשיקה אחרונה לטומוץ שאותו את משגעת כמו שקרה לך לעיתים קרובות כל־כך.
עוד נשיקה אחת חמה חמה ולילה טוב,
טומוץ המשוגע
*
קאהיר, 16 ביולי 1922
סטולו יקירתי
היום יום־ראשון, אני במשרד שנמצא כבר עכשיו מאוחד עם החנות. – זה הסתדר יפה מאוד! – יש לנו עכשיו מקום יפה מאוד, החזית שונתה לגמרי, סוכך חדש, שלטים חדשים, הכל חדש. – שוב לא תכירי את המקום, עד כדי כך השתנה. – אפשר לומר שזו אישה נשואה. –
הו! אל תכעסי! עדיין לא נטשתי אותך כדי להתחתן עם החנות! לא ולא! בקרוב תיראי אותי שוב ואהיה כולי שלך. – שום דבר לא יוכל עוד לתפוס את מקומה של התשוקה הגדולה הזאת שלי לעבודה שאת רואה בה את המתחרה הגדולה ביותר שלך, זו שוב אינה משפיעה עליי ואינה שלטת בי כמו שהיתה לפני שנה. – האם טוב הדבר, האם רע הדבר? אינני יודע ואני רוצה לא לדעת. העובדה קיימת. – שום דבר אינו משתווה לסטוליניו שלי, שום דבר אינו יכול עוד להיות יקר בעיני כמו היונה הלבנה הזאת שהתעופפה ממני כדי למשוך אותי עוד יותר אל מתחת לכנפי־המלאך שלה.
את לבושה לבנים מכף־רגל ועד ראש ואת מחכה לי! יפה מצדך. – אני איענה לקריאתך אבל רק בתנאי שתמעטי קצת לבקש את חברתם של צעירים. –
לא! לא! לכי לך, יקירתי. – אני אינני מקנא. – לכי ובלבד שתיהני, ובלבד שאמצא אותך כמו שהייתי רוצה לראותך שוב.
היום אני כותב למשפחתך כדי לשמוע מה חדש אצלם. –
מאחר שניראה כי מחר יחתמו בלונדון על המנדט לארץ־ישראל, יש לצפות למהומות בארץ־ישראל.
עכשיו, יקירתי, קרבי אלי עוד מעט. – שאחבק אותך קצת אל חזי. – את רוצה לשבת על ברכיי? כן, פה. – חבקי אותי היטב. – הסתכלי בי כמו שצריך! מה את רואה?… משוגע קטן שסוגד לך ושהיה רוצה לשלוח לך את תצלומו לא על נייר כמו שאת מבקשת ממנו אלא בצורת בשר ודם! נכון שכך יותר מעניין?
נשיקה אחרונה, יקירתי, עוד אחת! ככה – ו… להתראות
מוץ שלך
שאוהב אותך
מאוד
*
קאהיר, 22 ביולי 1922
טולי יקירתי,
אשר לנסיעתי, כבר כתבתי לך בנדון. – אני חייב לנסוע, אני רוצה לנסוע, אבל עדיין אינני רוצה להוציא כסף, חברת הפירסום עדיין מוכנה לשלם בעד כרטיס־הנסיעה שלי הלוך ושוב, ועכשיו אני מחכה לתשובה של באייר, אם יתנו לי 50 לי"ש אבוא בריצה להיות על־ידך! – אללה! כמו שאומרים אצלנו כאן. – תשובתם ודאי לא תתעכב עוד הרבה. אני מקווה שתגיע הנה בערך ב־10 באוגוסט הקרוב.
עד אז עלינו לחכות בלי להחליט מאומה.
תהיה מה שתהיה ההחלטה על נסיעתי, אני סבור, יקירתי, שאת תחזרי הנה לימות החורף, נניח באוקטובר או נובמבר. אינני חושב שתבלי את החורף בקור, זה יקשה עלייך יותר מדיי ו… אפילו בשביל טומוץ הזקוק כל־כך לגיפופייך, לחברתך ולסטולו שלו שאהבה־נפשו.
איך תחזרי, כמה זמן עוד תישארי (ליתר דיוק: נישאר אנחנו), היכן נגור – כל זה יוחלט במשך הזמן, בספטמבר, כך אני מקווה.
עד אז אני רוצה לראות מה יקרה בארץ־ישראל, אולי נמצא דרך למכור חלק מן הרכוש שלנו, אולי נוכל למכור את האקליפטוסים.
המצב בארץ־ישראל ודאי יוטב כי חבר־הלאומים אישר את המנדט כדת וכדין. יפה את עושה שאינך זזה מבאדן, כי שם את כבר מרגישה את עצמך בתוך שלך ומוטב להישאר שם. – – מי יודע, אולי החדר הזה שאותו היטבת כל־כך לתאר לי באחד ממכתביך הקודמים יהיה גם החדר שבקרוב נגור בו שנינו.
אז תדעי לעמוד על ההבדל בין קן־יחיד לבין קן שאותו את חולקת עם טומוץ.
הה! ככה את ערומה לגמרי בשעה 7 בבוקר! היכן אני? כמה חבל שאינני יכול להיות שם לצידך כדי ליטול אותך כולך בלבוש הזה שאהוב עליי כל־כך!! כמה פעמים כשאני קם בבוקר אני מחפש אותך לימיני! לדאבון־הלב חיפושיי מעלים חרס תמיד.
מאוד הייתי רוצה לתאר לעצמי שאת כאן לצידי, כל כמה שאמתח את זרועותיי המגולות כדי לחבקך הרי הן שבות ריקם! הן חוזרות ותופסות בחלל הריק! איזו אכזבה!
לטוב־המזל עבר כבר חלק הגון מן הפרידה הזאת, ומותר לנו לחשוב שבקרוב נגיע לגמר.
יהיה מה שיהיה המצב החומרי, אנו לא נחסר דבר, יקירתי, שהרי יחד נהיה זה ליד זו.
היכן גבך ואחליק עליו בידי, אשפשף אותו, אחמם אותו, ואנסה לנשקו. אשר למרחצאות המעורבים, לא היית צריכה לנסוע לבאדן כדי לטעום את טעמם. – גם המרחצאות אצלנו בתל־אביב על־יד הים מעורבים השנה… מכאן את למדה איזו שערוריה התחוללה בשל כך בחוגי הדתיים שלנו. –
מה זה, את גם לומדת? זאת לא ידעתי!
יש לך רושם שתדעי בדיוק מדוע אין אוהבים את היהודי? אינני חושב כך, כי לדעתי כל מי שאינו יהודי אין בו אפילו שמץ אהבה ליהודי, כולם ימציאו לך נימוקים שקצתם מבוססים וקצתם לא! אך, לדעתי, רובם אינם אוהבים אותו אך ורק מפני שהשכיל לשמר את האופי של גזעו ואליו הוסיף מעלות וחסרונות הנובעים מן הקיום החריג שהוא שומר עליו זה 2,000 שנה.
– טולי יקירתי! אני יודע יפה מאוד כמה את חרדה לדעת את המצב לאשורו, כי המצב שאליו גררתי אותך בלי שאדע אותו בעצמי, זאת אני מבטיח לך, רחוק מלהשביע רצון.
כדי להתגבר עליו יש צורך בסבלנות רבה, בכוח־התמדה רב ובמרץ כביר. אנו מקווים שהכל יסתיים על הצד היותר טוב ושימים יפים ישובו אלינו. – אז נהיה זהירים יותר ומעשיים יותר.
סטולו יקירתי! אל ייאוש! בקרוב נהיה יחד, ואני מקווה שלפני תום החורף נחליט כבר סופית בדבר החיים שנחיה והמקום שבו נגור יחד. – את אומרת שפרידתנו נמשכת כבר חודשיים ושהיא קשה עלייך; באשר לי, יש לי עסקים, ולכן קל לי יותר לשאת זאת.
ידידתי! למען האמת, לא אוכל להשיב לך בעניין זה – לומר לך שהעסקים מסיחים קצת את דעתי ולפעמים אני שוכח אותך… אין זה נכון, ואין זה אפשרי. –
אינני רוצה גם לומר לך שהחיים האלה קשים עליי יותר מאשר עלייך דווקא מן הטעמים שציינת, שהרי אכאיב לך בזה.
די לנו שנדע שנינו שלמען נהיה מאושרים עלינו לחיות יחד, זה בצד זו, ויהיו אשר יהיו הסביבה, החברה והמצב שבהם נימצא.
אם רק אוכל להשלים את אושרך, לא אירתע משום קורבן.
בשעה זו נותרו לי רק הרבה תקוות לעתיד ו… בייחוד תקוות שאני תולה בך, הנערצה עליי עד לשיגעון.
אסור לך להישאר מסוגרת בחדרך בלי הרף ושקועה במחשבות על המחר. אני מקווה בכל־זאת להצטרף אלייך, ורצוני למצוא אותך קורנת ומצודדת־לב. –
אם לא תעשי כן למענך, עשי זאת לפחות למען
טומוץ
ולמען מי ששוב אינך מדברת עליו
*
קאהיר, 24 ביולי 1922
סטולו היקרה לי מאוד!
כבר אחרי חצות, ואני שב מהטיול הרגיל שלי לאורך הנילוס. –
לפני שאחזור למיטתי, אני רוצה עוד לפטפט קצת איתך ולומר לך שאני מחכה בקוצר־רוח למחר.
אני רוצה לקוות שאקבל ממך חדשות טובות, אני רוצה להתברך בכך שמכתביי הספיקו להגיע ואינך חרדה כבר לגורלי.
אני משתעמם פה עד מוות! אינני רואה מתי ניתראה שוב ומתי נהיה כבר יחד לצמיתות. – מה דעתך על בית בחלוואן? הייתי רוצה שביתנו הראשון יקום במקום הזה על תנאי שתסכימי שאחזור רק בערבים! לא בצהריים. – ננהג כמו שנוהגים באירופה, ז"א אדם נשאר בצהריים בעיר ובערב יהיה האיש עם רעותו הקטנה והמתוקה! – האם יהיה זה לרוחך, יקירתי? עינייך הרואות שאני ממהר יותר ממך, אני הוא שמתחיל ראשון לדבר על הדברים הללו, אף־על־פי שאת מעמידה פנים כאילו רצוני להישאר חופשי וכאילו נוח לי להישאר לבדי!…קדימה, ידידתי! אני רוצה לשכב לישון, האם את רוצה לארוח לי לחברה? זה יהיה טוב כל־כך!!!… הנה שנינו שרועים לנו במלבושינו הטבעיים! שימי את ראשך הנאה על זרועותיי המגולות – ככה! הסתובבי לכאן, הסתכלי בי היטב, ותני לי לנשק אותך… אני מעביר את רגלי הימנית תחת גופך הגמיש והרך כל־כך, ובתנועה משולבת בין שתי הגפיים הימניות אני מקרב אותך לגמרי אליי, אני מרים אותך קצת עליי וכמו בימים הטובים שהיו אני מחבק אותך בחוזקה, אני מאמץ אותך אל ליבי בשביל… שתהיי כולך שלי… ו… כדי שנהיה לגוף אחד בעל שני לבבות הפועמים בעוז זה אל זה. – טוב לך ככה? הגידי לי, אהובתי! מתי יתגשם במציאות מה שאני רואה בדמיוני?
להתראות בקרוב, יקירתי האהובה! כולי שלך,
טומוץ, המכלה אותך בנשיקות –
*
קאהיר, 25.7.1922
סטולו יקירתי,
אם האחרים מוצאים שזקנת הרי מבחינתי אין בזה כל רע, העיקר הוא שבעיני את תמיד צעירה, מקסימה, אוהבת ואהובה.
אותו ראדצקי, כמו שאת קוראת לו, הוא ודאי רודף־שמלות, כדברייך. אין זה מונע אותך מלפלרטט אתו. עלי והצליחי, יקירתי!
אני רואה שאת מתחילה להבין שלא צריך להתפעל מאנשים מהר מדיי. ד. [דיזנדרוק?] שוב אינו מוצא חן בעינייך מפני שנעימת־דיבורו אירונית, לדברייך; אני בכלל אינני מתרגש מזה, האמיני לי. עוד אדם אחד יורד מרשימת האנשים שנדבר עליהם כאשר נהיה יחד.
שום עיתון מארץ־ישראל לא הגיע לכאן.
כתבי ל־י. רבינוביץ' שאני כתבתי לך שלא יספר לך סיפורים. – שישלח לך את העיתונים, אם שכח לשלחם. – אחר־כך תסלחי לו ששכח.
ניראה ש“דואר היום” כבר אינו מופיע; אני, על־כל־פנים, אינני מקבל אותו עוד. אתעניין אצל צדקוב.
ראי, על עקרות את מדברת! אל תוציאי את המילה מפיך! בקרוב תוכלי להוציא מעצמך יצירת־מופת יחידה־במינה. – היצירה הזאת תהיה חיה, מדברת ושופעת מחמדים ושמחה ליוצריה. – מה יש לך עוד להתלונן?
כן, בזמן האחרון היו מכתביי קצרים מאוד. לא מפני שאין לי מה לומר! לא, דווקא ההיפך הוא האמת.
כל־כך הרבה דברים יש לי לספר לך, כל־כך הרבה רשמים למסור לך, עד שהשפע מעכב את העט. – וכי מה את רוצה! לא תמיד המשפטים היפים הם הכנים ביותר.
לעיתים קרובות שתי שורות שלא נכתבו כהלכה מגלמות חיים שלמים מלאי אמת, מסירות, תשובה וכו' – אצל אחרים לפעמים זה קורבן…
מבחינתי, אסתפק הערב בכך שאשלח לך כאן מיליון נשיקות מצלצלות. כי אני אוהב אותך ברצינות רבה,
טומוץ
לעולם ועד
*
כזכור, מתפרסמים בתל־אביב בסיוון תרפ“ב, קיץ 1922, מעל דפי חוברת “הדים” היוצאת לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: “אני תחת האטד”, “כציפור מתה על הזרם” ו”לעיניך האורות, המלאות“. כאשר איזאק מציע שתכתוב ישירות לרבינוביץ שישלח לה את ה”עיתונים", כוונתו ודאי לחוברת שבה נדפסו שיריה.
דיוקנה המצטייר עם הופעת ביכורי שיריה הוא תמונה שופעת צבעי קיץ עברי ארצישראלי שעומד בסימן ההתרסה הנשית והנוף השורשי של בת־הארץ: “אני תחת האטד / קלה, זדונה, / קוציו צוחקת / לקראתך זקפתי; / אור מכה על המרחב,” – וההמשך הפאטאלי: “כל קיפול בשמלתי / לי ילחש: / לקראת מוות / לבנה ומחוללת / את יוצאה.” – והסיום שיש בו מהשמחה על הופעת הגבר (כניראה בתקופת בן־שמן, ללא שום קשר לאיזאק עדיין) ותחושת גורל של סיום טראגי, של אישה מסרבת שבמציאות אולי היתה המסורבת: “אתה מופיע – / ואני קלה צוהלת / מניפה חרב נוצצת / ובעצם צהריים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גזרתי / באחת!”
מה מוזרות דרכי חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה. בהידפס שירים ראשונים אלה, שאותם היא מתחילה לכתוב בבן־שמן ובפתח־תקוה בשנים 1919–1921 – שירים שהם תמצית הווייתה האמנותית המקורית והחדשה, ובהם היא מוצאת סוף־סוף את סגנונה הייחודי, הבשל לחלוטין, שעתיד לאפיין את כתיבתה בכל השנים שתבאנה – אסתר עצמה כבר אינה יושבת בארץ וגם לא בחברה דוברת עברית, ואף לא בקאהיר שהיא עיר מזרחית – אלא שוכנת לבדה בקיץ הגשום והקר־לעיתים של עיירת המרפא האוסטרית באדן. “מכתב ללא תאריך שנכתב בחדרך בשעה שבחוץ יורד גשם.” – כך עתיד איזאק להגדיר במכתבו הבא מכתב שהוא מקבל מאסתר ביולי 1921.
בווינה פוגשת אסתר קרובים מצד משפחת סבתה, אהרנטל, ומצד משפחת אימה – שיינברגר. היא נתקלת שם גם בגילויים של אנטישמיות שמעודה לא היתה עדה להם. “יש לך רושם שתדעי בדיוק מדוע אין אוהבים את היהודי?” כותב לה איזאק ב־7 ביולי 1922. ולאווירה אירופית וגם “גלותית” זו – הווייה שהיא כה קוטבית בריחוקה מארץ־ישראל, שולח יעקב רבינוביץ את חוברת “הדים”, וכאן, ביושבה לבדה בבאדן, רואה אסתר לראשונה בחייה בדפוס (אלא אם כן החוברת מגיעה לידיה רק בשובה לקאהיר) – את השיר שקראה כשנה קודם לכן בפני ברש ורבינוביץ ביום אביב בכרם השקדים של שטרייט בפתח־תקוה, ואשר לאחריו הכתירוה בתור משוררת עברית.
את “מחברות ‘קמשונים’” לוקחת עימה אסתר לקאהיר אך דומני שלא לאוסטריה. במחברות אין רמז לכך. ברשימתה “בקאהיר” היא אומרת: “לא היתה לי כל השראה לשירה. שיקמתי את גופי מעונה המאלאריה וגם עייף משנות־מחסור של המלחמה.” החל מהשנה הראשונה לנישואיה היא אינה כותבת הרבה, אולי גם חדלה כלל לכתוב שירים. לראשונה בחייה היא “נרתמת בעול” נשיותה – בחיי אישות מלאים, תלוייה בבעלה האמיד, ועסוקה בהבראת עצמה ובנסיונות להרות.
משהו מהתחושה של “ציפור בכלוב” מצוי בסיפור: “ריבת־שושנים”, שנכתב כעשר שנים מאוחר יותר, ואשר יתפרסם לראשונה ב־1933. אסתר מתארת בו נערה מצריה, קלמנטין, שבטרם תימסר לשארית חייה כשפחה בידי ארוסה־בעלה המבוגר ממנה – היא נהנית מנשיקתו העזה של עבד צעיר, מוחמד, ברברי ארך־מותניים ושחור, זה הזכרון החושני העז שהיא עתידה לקחת עימה אל שארית חייה, המשועבדת לבעל.
*
קאהיר, 26 ביולי 1922
טולי יקירתי!
מכתב ללא תאריך שנכתב בחדרך בשעה שבחוץ יורד גשם.
ובכן, את לבדך, וסביבך מנורה וחבילת מכתבים מטומוץ.
אין זה מספיק, ובכל־זאת רב הוא כי באור המנורה את רואה בבירור שגם אם גדול המרחק בין טומוץ לסטולו שלי הרי תמיד הם יחד.
חבילת המכתבים אומרת וחוזרת ואומרת לך שוב ושוב שאני כאן ממש על־ידך ושאהבתי אלייך גדולה מכל שחשבנו פעם.
את אנשי ארץ־ישראל תפגשי בקצה העולם. איזו אכזבה נגרמת לך, ידידתי, כל פעם שאת רואה אחד מהבחורים שלך משכבר־הימים.
הה! את מזניחה את הטיפולים האינטימיים שלך? זה ביש מאוד למי שמתעתדת להיות אמא! את חייבת לטפל בזה, ואפילו היטב! למה ההזנחה הזאת דווקא בשעה שאת צריכה להשגיח כפל־כפליים. כתבי לי בכל מכתב מה המצב מבחינה זו – כי אני רוצה לדעת על הפרטים הקטנים ביותר.
אני שמח מאוד שמצאת לך מיטבח טוב שבו את יכולה לאכול את התבשילים הרצויים לך. – כמה זמן גולדשטיין חושב להישאר בבאדן?
הה! הה! את מדברת על בילוי החורף באירופה. – יפה מאוד, אם את נהנית שם אל תתקרבי לאסיאתים. –
מחר אשלח לך 20 לי"ש ואמשיך לשלוח לך בכל שבוע 5.0.0, כמו שהבטחתי לך. כך יתאפשר לך להשלים את המלתחה הקטנה שלך לחיי־הנישואים.
ועכשיו את אומרת, “אני הולכת לגן”, ואת מציעה לי להצטרף אלייך. – אבל זה למה לך, אם יש לך בחור צעיר בן 39 שהירבה לנסוע בעולם, והוא מסתורי וכו'… שקבע לך פגישה.
אני עלול להפריע לכם. – לכי לך לבדך ותיהני כמו שצריך בלי לחשוב לא על טומוץ ולא על כיעורו. –
למרות כל אלה הנני עתה ולעולם כל־כולי האוהב אותך עד לשיגעון,
טומוץ
שמוכן יהיה לתת הכל
כדי להיות שוב איתך בהקדם האפשרי
*
קאהיר, 28 ביולי 1922
סטולו ידידתי,
במכתבי האחרון מן ה־26 בחודש הבטחתי שאכתוב אתמול ואשלח לך 20 לי"ש. – הדבר נמנע ממני כי כל הבוקר הייתי במיניסטריון בענייני העסק ומכיוון שהבנק סגור בשעות אחר־הצהריים הייתי צריך לחכות עד הבוקר.
הנה עכשיו בוצע הדבר, ואני מצרף לך בזה המחאה על סך 20.0.0 לי"ש. נחזור עכשיו אל מכתבך האחרון מתאריך 16 בחודש, שבו את מספרת לי על הביקור שלך אצל ס.
איזו אכזבה היתה זו בשבילך! את שחשבת שבווינה תמצאי אלף ואחד מעריצים חדשים הנה מתברר לך שאפילו הוותיקים, אלה שעליהם סיפרת לי בהתלהבות כה רבה, נעלמו. – אל תתרגשי, יקירתי! ככה החיים צריכים לעבור, ובאמת צריך לדעת לשכוח זאת. את צריכה לדעת להסתפק בטומוץ ובכל מה שהוא יכול לתת אם אמנם את רוצה להיות מאושרת. כל השאר אינו אלא דמיונות־שווא! –
יפה את עושה שאינך כותבת אל ג. כי בזה תיחסך ממך עוד אכזבה אחת… גם אולי… גדולה עוד יותר מכל השאר.
אשר ליחסים בין גבר לאישה, הללו בדרך־כלל מצויים בכל מקום ותמיד הם יחידים וזהים.
יש ודאי מקרים יוצאים מן הכלל, אבל בחברה שלנו כיום הללו נדירים עד כדי כך שהעולם נוהג כאילו אינם קיימים. אני מבין יפה מאוד את החשיבה שלך ואת המנטאליות שלך, כי אני עצמי הייתי לעיתים קרובות מאוד במצב דומה לשלך וחשבתי כמוך. – לא כדאי לך לחטט במוח הקטן שלך כדי למצוא שם פתרון משביע־רצון כי את עלולה לבזבז את המעט שעוד נותר לך אחרי האכזבות הגדולות האלו. – – –
בכל־זאת אני מרשה לך לחשוב על טומוץ שנמצא כאן ליד הנילוס, במקום שנהנינו כל־כך להתנדנד ביחד, ושהוא חושב רק על סטוליניו שלו, שבה הוא מאוהב עד לשיגעון. –
את מדברת על בילוי החורף באירופה! יקירתי! לא הייתי רוצה שיקרה הדבר אם אמנם את חושבת שיקשה עלייך הדבר.
חוץ מזה, אני עצמי אינני חושב שאוכל להשלים עם כך שזמן כה רב תימשך עוד פרידתנו.
יהיה מה שיהיה מצבי החומרי, הרי דעתי היא שתחזרי הנה. איני יכול עדיין לקבוע את המועד כי זה תלוי בשאלה אם אסע בסוף אוגוסט לווינה ולקלן.
אם אמנם אחליט לדחות את נסיעתי לשנה הבאה, הרי דעתי היא שתעלי לאונייה האחרונה של חודש ספטמבר כדי שתהיי כאן בתחילת אוקטובר. במקרה שאסע, נחזור יחד לקראת סוף אוקטובר או אמצע נובמבר.
הואיל והמנדט הבריטי כבר נחתם במה שנוגע לארץ־ישראל, הרי אני מקווה שעד אז יהיה לי סכום־כסף מספיק להקמת ה“הום” הקטן שלנו בחלוואן. נראה שנוכל למצוא לנו שם בית קטן ונאה עם גן ב6־ לי"מ – וזה לא רע כלל.
רוצה הייתי גם לשמוע מה דעתך על זה. הגידי לי גם אם את מעדיפה להישאר חודש־ימים בפנסיון בחלוואן ולחפש את הדירה בעצמך, או שלדעתך אוכל אני לבחור בית לפי טעמי.
אשר לרהיטים, לא כתבת לי כמה יכול לעלות חדר־מיטות, חדר־אוכל וכו'… אם תרצי לקנות אותם בווינה. אנא התענייני במחירים ובהוצאות עד אלכסנדריה.
נחוץ לנו “הום” ויהי־מה, ולא נוכל לחיות ככה לעולם־ועד. – לא כך, טיפשתי?? [עברית באותיות לטיניות]
אני רואה שאירופה אינה מוצאת חן בעינייך ביותר כמקום לגור בו, ושעדיין את מעדיפה את המזרח על כל זוהמתו וכל קשייו וכו'…
משמע שהנסיעה השפיעה עלייך, היא גילתה בך אהבה חדשה שאולי לא ידעת עליה. הרי זו התקדמות, ואני באמת מרוצה ממנה.
עכשיו בשובך תהיי מעשית יותר, תתרכזי יותר בחיים, ואנו נוכל לחשוב ברצינות גמורה על זיווגנו ועל כל המתחייב ממנו. –
מאוד הייתי רוצה שלפני שובך אוכל להצטרף אלייך ולבלות זמן־מה בחברתך באירופה זו שהיתה בשבילך חלום ממושך – ואכזבה גדולה עוד יותר.
אני מקווה בעוד כשבועיים אוכל לבשר לך בשורות טובות, ובינתיים השתדלי לא לבטל את הזמן.
*
קאהיר, 29 ביולי 1922
ידידתי היקרה,
האם את יודעת מה קרה לי הערב? ודאי שלא, ובכן עליי לספר לך. כשחזרתי כרגיל ב־8 אחה"צ עם אבא לבית המפורסם ברחוב צחרה מס. 13 הרי ממש ברגע שהתקרבתי לבית הרמתי את ראשי לראות את צלליתך על המרפסת.
הדבר נעשה בצורה מיכנית עד כדי כך שרגע אחד נידמה היה לי שפגשתי במבט של שתי עינייך המתוקות, מבט שסיפר לי הרבה על אותם דברים טובים שלא העזת להשמיעם באוזניי לפני שנה אחת בלבד – וזאת אך ורק מפני שאת עצמך עדיין לא היית מוכנה לשים לב אליהם.
הרגע הזה היה טוב ונעים כל־כך עד שנרעשתי כולי. לדאבון־הלב היה הרגע קצר מדיי, ותוך כדי כניסה לשער הבניין חזרתי למציאות והבינותי שמדובר כאן במראית־עין בלבד. –
כן, ידידתי, את לא היית שם למעלה, וסעודתי לא היתה עליזה ביותר! מיד ירדתי שוב כדי שאוכל לקרוא דרור למחשבותיי, כדי שאוכל להימצא שוב למשך כמה רגעים עימך.
בעוד אני מהלך ניגש אלי ד"ר מרגוליאש, שגם הוא שילח את משפחתו לקפריסין, ויחד צעדנו עד לבית־הקפה “גשרי־האנגלים”.
במשך השעתיים שבילינו יחד הנחתי לו לדבר וכמעט לא שמתי לב למה שאמר לי, לעיתים רחוקות שירבבתי מילה משלי רק כדי שלא אעשה עליו רושם מגוחך. אמנם כן! מחשבותיי היו במקום אחר, בבאדן, ב“הרצוגהוף”, ואולי קרוב יותר אל סטוליניו שלי, באותה פינה קטנה שבה היא נמצאת ודאי ברגע זה, תוך שהיא חושבת מן הסתם על טומוץ המאוהב בה.
עכשיו שחזרתי מן הטיול שלי מיהרתי לספר לך את רשמי הערב. התיאור ודאי איננו מעשה־ידי משורר או סופר, אבל די בו לתאר לסטוליניו שלי היקרה את מצב־נפשי הנוכחי.
על כל אלה חייב אני עוד להוסיף שהחיים בלעדיך נעשים קשים מדיי, עקרים מדיי וכבדים מדיי.
טומוץ
שאוהב אותך
*
קאהיר, 1 באוגוסט 1922
ידידתי הטובה והיקרה,
אשר למה שרצית לעשות רגע אחד לפני נסיעתך, אם את מיטיבה לזכור, בעיניי לא היה הדבר טוב כל־עיקר. – אמרתי לך זאת בצורה חותכת מאוד, ואם לא התנגדתי לזה לגמרי הרי זה מפני שבתוכנית שלי לזיווג שלנו עומדות בראש הרשימה חירות ועצמאות גמורה לסטוליניו שלי היקרה.
בעד שום הון שבעולם, ויהיה הקורבן מה שיהיה, לעולם לא אפגע בחופש־הפעולה הגמור שלך, וזאת על אף שר' מנדל שלנו נתן לי שליטה מוחלטת עלייך.
אם לשוב לנושא הנוגע אלינו, יכול אני לומר לך שאני שמח עוד יותר ממך שלא היתה לך שום הזדמנות להיות ראוייה לגנאי, והייתי רוצה שלהבא תהיי מעשית יותר, שתיראי את הנולד ביתר בהירות, כדי שלא תניחי ולו גם לרגע קט למחשבות מסוג זה לעבור במוחך.
היתה לך כבר הזדמנות להיווכח בזה שאין טוב לך מאשר להניח לטבע לעשות את שלו.
מותר לנו להיות זהירים ולראות את הנולד, אבל אין טעם שנתקומם על הטבע החזק הרבה יותר מאיתנו.
השנה, את אומרת, הקור גדול מכפי הרגיל! – הרי זה פשוט מאוד, הסיבה היא שאת שם, קטנתי הרועדת! –
מדברייך אני מבין שאת רוגזת על שרק נשים זקנות באות לבקר בחדרך. ביקוריהם של בחורים נאים וזריזים, נבונים וכו'… מעניינים הרבה יותר; אבל… לשם כך, אומרים הללו (כי אני שומע אותם מכאן) צריך היה לבוא 30 או 40 שנים קודם, כשהיתה הגברת בת 15 או 18 בלבד! –
את רואה כמה חביב יחסו של בעלך אלייך? וכי על מה יש לך להתלונן? וכי תעזי עוד לומר שאינו יודע להתבטא כהלכה?
עכשיו את אומרת לי שבדעתך לעזוב את באדן בסוף יולי, ואינך יודעת מה להחליט.
אשר לי, רק לקראת סוף אוגוסט אוכל להודיע לך סופית את תוכניותיי. או־אז אדע אם אני נוסע בסוף החודש הזה לווינה, ואז נחליט גם באשר לך. – לפי־שעה צריך עוד להתאזר בסבלנות.
המחשבה לנסוע לווזלאו אינה רעה כלל כי יהיה עלייך אולי לטפל במיעוט־הדם שלך, החמור למדיי. – האם אין להעדיף יותר את זמרינג, על ההרים שלה? גם שם תוכלי למצוא הכל, לרבות הדברים הקטנים… מרשעת קטנה שכמותך! אף־על־פי שבאחד המכתבים הקודמים שלי הוכחתי לך מה שכבר כתבתי לך, הרי במכתבי זה אני משלים עם רצונך. – לא פעם כבר אמרתי לך שאם ברלין כבר אינה מושכת אותך אחרי האכזבות בווינה! אם כן, דחי אותה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה יחד. –
את מעדיפה את המזרח הפרא על אירופה המתורבתת, לדברייך – יפה, לא נישאר שם ו… לפי־שעה נשב בארץ־הפרעונים הזאת שאת מתחילה לבוז לה פחות. – השעה אינה כשרה כלל למחשבה על חילופי מקום, וכמו שאת אומרת יש צורך באומץ ובמרץ כדי להתגבר על כל המכשולים.
זאת אני עושה עכשיו.
כאן משתוללת סופה שאין לתארה ממש – אני רוצה לדבר על סופה בעסקים, וזאת במובן ההפוך לגמרי מזה של הטבע, שהרי כאשר שם הסופה מקימה רעש־אימים הרי זו האחרת מביאה לנו דממה מוחלטת. –
מאחר שהסופה הזאת היא כללית, אין אנו צריכים להיבהל יותר מדיי. עלינו פשוט לעשות כמוך, לחפש לנו מקום־מבטחים עד שתבוא השמש הנאה ותשפוך עלינו את קרניה היפות, הססגוניות והמזהירות.
אחרי סופה השקט שב על כנו, כך אומרים! ואין כל ספק שעוד נראה בטוב. – בינתיים, כמו כבר שיפור גדול.
מאחר שהמשרד מצורף לחנות, הרי אני בטוח שלהבא יהיו העסקים קלים יותר, מהירים יותר ומרובים יותר –
החנות שלנו נעשתה ממש צעצוע, כיום היא החנות היפה ביותר בקאהיר לדברי חשמל.
לפני שניפרד הייתי רוצה מאוד להטביע במצח הזה הספקני כל־כך ובשתי העיניים היראות האלו ו… בכל האברים הזעירים ביותר של גופך היפה אלף נשיקות חמות ביותר.
היכן את בשעה זו? התקרבי מעט אם רצונך לקבלן. –
לך ורק לך
טומוץ
שאין לו כלים
להתבטא!
*
קאהיר, 10 [באוגוסט] 1922
ידידתי היקרה,
כתבתי אל באייר כחמישה־עשר מכתבים באותו יום ודיברתי איתו על נסיעתי. היום ענה על כל המכתבים בחביבות רבה, למעט המכתב החשוב ביותר לנו שנינו.
וכך יש לי הרושם שהמכתב הזה יוגש למועצת־המנהלים ושהתשובה תהיה חיובית. תשובה זו תגיע אליי ביום־השלישי הבא, ואם אחליט לבוא אקבע את תאריך ההפלגה ואטלגרף אלייך ביום־החמישי או ביום־השישי לכל המאוחר כדי להודיעך את תאריך ההפלגה מאלכסנדריה.
מובן מאליו שמטריאסטה אטלגרף לך שוב כדי שתבואי לקבל את פני אישך ואדונך, תזמורת בראש.
הואיל ויש לי רושם שתישארי ב“הרצוגהוף”, והואיל ועדיין אני מעדיף את זה על כל שאר ההצעות, אטלגרף אלייך כך:
הגברת גרין “הרצוגהוף”
באדן ליד וינה
עשרים־ושמונה
במקרה שתעזבי את באדן לפני שהמכתב הזה יתקבל, תדאגי להשאיר שם את הכתובת החדשה שלך.
יהיה זה באמת מרגיז מאוד אם באייר ישיב בשלילה. – זו תהיה אכזבה גדולה מאוד לשנינו!
למען הזהירות אל תאמרי לאיש אם אבוא או לא אבוא, עוד תספיקי לעשות זאת כאשר תקבלי את המברק שלי.
תוך שאני ממשיך בקריאת מכתבך, מתברר לי שבכמה דברים שגית. –
לא קיווית עוד לראותני, כי דומה שמעולם את לא… וגילחת לך את הראש? – מרשעת קטנה שכמוך! – היית צריכה לעשות זאת זמן קצר אחרי שהגעת ולא כשטומוץ מתכונן לבוא. הרי זה מוכיח שלא האמנת די הצורך כאשר הבטיח לך בכל לשון של הבטחה שיעשה כל מה שביכולתו כדי להצטרף אלייך. – את העדפת להקדים ולפלרטט עם כל הנוער, וכאשר עזבו אותך הללו חזרת לרעיון הנלוז שלך משכבר וגילחת את הגולגולת!
אני מתאר לעצמי איזה ראש יש לך עכשיו! כשאני רק חושב על זה הריני מתפוצץ מצחוק. – בכל־זאת, אני מודה בגילוי־לב שמצידי בוחר הייתי למצוא אותך אחרת לגמרי. –
מעליש! אפילו במצב הזה, אם רק אראה אותך שוב בקרוב, אהיה למרות הכל מאושר מפני ששוב איני יכול לחיות ולהמשיך כמו עכשיו. – עוד מעט יימלאו שלושה חודשים (עינייך הרואות: גם אני כבר סופר את החודשים) שאני חי הרחק ממך ו… נידמה לי כאילו עבר כבר נצח.
ובכן, אם לחזור לעניינים רציניים, הרי לדעתי עלייך להישאר בבאדן עד שתקבלי את החלטתי.
במיקרה שאבוא רוצה הייתי לבלות שבוע ימים בבאדן, שבוע אחד בווינה, ואחר־כך ניראה. – אל תשכחי, יקירתי, כי השנה אינני יוצא למסע־תענוגים אלא למסע־עסקים, לא ארשה לעצמי ולא אוכל להקדיש לך הרבה זמן שהרי כבר מאוחר ויהיה עליי לחזור ב־1 בנובמבר. – אין פילוס [כסף] להוציא, ואת המעט שמוכרחים להוציא צריך יהיה להשתדל ולהרוויח במהלך נסיעה זו.
אני יודע שהדברים יצערו אותך מאוד, גם אותי הם מצערים, יהי ליבך סמוך־ובטוח. אבל מה אפשר לעשות, השנה הכל פעל נגדנו. – הבה נקווה שנסיעתי תשנה את הכל ושבקרוב ישובו הימים היפים.
אלף נשיקות מטומוץ
המאוהב בך עד לשיגעון
*
המכתב מה־10 באוגוסט נכתב בשעות אחר־הצהריים, ובאותו ערב כבר כותב לה איזאק מכתב נוסף שבו נאמר, בין השאר: “אם עד אוקטובר לא ימצא אביך דרך למכור את האקליפטוסים הרי מנוי־וגמור איתי למכור את השטח בכל מחיר, ועד סוף השנה נרהט לנו בכסף הזה דירה צנועה ונחמדה.”
מסתבר שכבודו של יהודה ראב חייב אותו להעניק נדוניה לבתו היחידה. “אני קיבלתי כרם זיתים בתור נדוניה,” היא מספרת להלית ישורון ב־1980. אמנם באותן שנים עלולה משפחה להימצא במחסור גם כאשר היא בעלת אדמות, אבל אסתר אולי מגזימה קצת בסיפור המצוקה: “מכרו אותי למצרים!” – בארכיונה שמור מכתב של אביה מה־19 במרס 1939, המצהיר שחלקת קרקע מסויימת בפתח־תקוה “שייכת לבתי אסתר ראב־גרין ואין לשום איש כל תביעה עליה.”
איזאק ממשיך וכותב באותו ערב שעדיין אינו בטוח אם יוכל לבוא אל אסתר, והוא מקווה שכעבור זמן ישתפר המצב בעסקים: “ואז נצא יחד לאירופה למשך 3 חדשים וכל הזמן הזה יהיה מוקדש רק לנו, בעסקים לא ניגע כלל. – לדאבון־הלב אינני יכול ואינני רשאי לחשוב על כך ברגע זה. יקירתי! שמחי שאבוא לראותך, ואם אינך רוצה לחזור עדיין למצרים תוכלי להישאר עוד כל כמה שתרצי. אני בשום־פנים לא אתנגד לרצונותייך כל עוד יהיו הדברים אמורים רק בך. נניח לנושא הזה כי עוד נספיק לדבר עליו כאשר אהיה ממש על־ידך!”
כעבור שבוע, ב־17 באוגוסט 1922, הוא שולח לה גלוייה, וכך משתמרת כתובתה המדוייקת באותו זמן:
Madame / E. R. Grun / Herzoghof / Baden Bei Wien / Autriche
*
18 באוגוסט 1922
טולי יקירתי,
מבאייר לא קיבלתי חדשות כלל, ואני חושש מאוד שאם לא תגיע תשובה חיובית בשבוע הבא לא תהיה לי ברירה ואהיה מוכרח לוותר על נסיעתי.
במקום להוציא 100 לי"ש על הנסיעה הזאת אני מעדיף לזרז את סידור הבית שלנו, כי עלייך לדעת, ידידתי, שנפשי יוצאת כבר לגור יחד איתך בבית צנוע ונאה.
לפי הידיעות שבידי נוכל למצוא בחלוואן בית קטן ונחמד ב־5 או 6 לי"ש. הדבר הזה יקשה עליי מאוד, אבל ננסה עונה אחת.
אשר לרהיטים, נידמה לי שמוטב יהיה לקנות כאן, וכאשר ישתפרו העסקים הרי לפני שנצא יחד לנסיעה לאירופה נמכור הכל מחדש כדי שנקנה לנו שם משהו טוב.
נידמה לי שבכל־זאת תוכלי לקחת איתך מערכת סכו"ם – סכינים, מזלגות, כפות וכו'… כמו זאת שהישגתי להורים ומערכת כלים לתה, וכל מיני דברים הכרחיים שאותם תקחי איתך.
האם היית רוצה שאשלח לך בשביל הקניות האלו בין 30 ל־50 לי"ש בקירוב? יקירתי! המדובר בבית צנוע ונחמד שאני רוצה להשיג לפי־שעה בשביל סטולו שלי כי אסור שנצטמצם בהוצאות עד ליום שישתפר המצב בכל השטחים. אני מקווה שגם זה לא יאחר לבוא.
בינתיים עלינו להיות מעשיים וזהירים. – אני סומך עלייך מאוד ואני יודע שאת אינך מחפשת לך מותרות וגדולה.
עוד תיראי שבדרך האיטית נצליח בכל־זאת לסדר הכל כראוי.
דיברתי כבר עם כמה מתווכים בנוגע לדירה בחלוואן ובנוגע לרהיטים, וברגע שתהיי כאן, נחליט. – 15 עד 30 יום יהיו דרושים לנו כדי להתארגן בבית משלנו. – חלק הגון מן הסכום הדרוש לנו כבר מונח בצד ובשום־פנים־ואופן לא יוכנס לעסקים. – אדרבה: הוא יגדל לאט לאט אך בהדרגה. – בנקודה זו את יכולה להיות שקטה כי מנוי־וגמור איתי להגיע ל“הום” שלנו כאשר תרצי, ז"א כאשר תחליטי לבוא. אם מכתבי הבא יאמר לך שאינני בא כבר, יהיה עלייך להחליט אם תחזרי לקאהיר או לא.
במקרה שהתשובה חיובית, יהיה עלייך להזמין מקום מיד כי באוקטובר האוניות מלאות וקשה להשיג מקומות.
אני יועץ לך לחזור באותה דרך מיוון, קודם־כל זו נסיעה יפה מאוד וחוץ מזה היא גם זולה יותר.
בינתיים, אהובתי, אני מתחנן לפנייך שלא תהיי עצובה אלא תהיי מרוצה דווקא, כי בקרוב תוכלי לנשק אותי ואני אוכל לפנק אותך כאוות נפשך,
טומוץ
המעריץ אותך
לעולם ועד.
*
קאהיר 23 באוגוסט 1922
טולי יקירתי,
רק עכשיו קיבלתי את מכתבייך מה־10 וה־11 בחודש, שזיעזעו אותי לגמרי. אני רואה שהחיים בלעדייך באמת אינם שווים כלום, בעיקר ברגעים קשים כמו אלה שעוברים עלינו עכשיו.
את מיטיבה כל־כך לשנות את מצב־רוחי מן הקצה אל הקצה עד שדי היה לי לקרוא את מכתבייך כדי להשיב לי את עליצותי. – כל־כך עצוב הייתי בימים האחרונים האלה עד שלא ידעתי כבר מה לעשות בעצמי.
בעצם, מכתביי האחרונים ודאי איפשרו לך לעמוד במידת־מה על מצב־הרוח שלי.
בואי לא נדבר עוד על זה שהרי הוא נחלת העבר, ולעצם המחשבה על טולי היקרה שלי אני שוב חש את עצמי מאושר.
ועכשיו, אהובתי, הבה נחזור לפגישתנו הקרובה.
אף־על־פי שהבוקר קיבלתי מבאייר מכתב שבו הם אומרים לי כי רוצים היו מאוד לראות אותי אצלם, אבל בגלל הירידה העצומה בערכו של המארק צר להם שאינם יכולים לקבל עליהם את הוצאות נסיעתי שבמארקים תהיינה כבדות מאוד, החלטתי לצאת לנסיעה הזאת.
אני מקווה שכאשר אהיה אצלם אצליח להוציא מהם לפחות חצי מן הסכום, אם לא להפיק רווח שיכסה לי את ההוצאות האלו.
עליי לצאת למסע הזה כדי שאוכל לבסס קצת את מצבנו, שלא אסתיר ממך שכרגע איננו מזהיר.
ובכן, אני יוצא לדרך – ועוד היום אני כותב לבאייר שאהיה אצלם בעוד שבועות אחדים.
מאחר שאני רוצה שהנסיעה תהיה חסכונית, אני חושב שאצא ביום־השישי הקרוב ה1־ בספטמבר לפיראוס ומשם ברכבת בדרך בלגראד ובודאפשט לווינה. אני מקווה שב5־ או 6 בספטמבר אהיה איתך. מחר אברר בדיוק, ומסתבר מאוד שאטלגרף אלייך מיד.
על־כל־פנים תקבלי מברק מפיראוס או מאתונה כדי שתדעי בדיוק באיזה תאריך תצטרכי לקבל את פני אדונך וריבונך, שאינו אלא טומוץ המאוהב בך עד לשיגעון.
אהובתי! כשאני חוזר וקורא את שני המכתבים האחרונים שלך אני חש איך ליבי מתמלא שמחה ואושר על שבמרחק לא רב ממני קיימת חיה קטנה וקירחת… לא… גזוזה, שאוהבת אותי מאוד וברצינות רבה. –
ובכן, אינני חושב שאני כפוי־טובה כלפייך כי אהבתי אלייך, אם אינה גדולה יותר מאהבתך, הרי לפחות היא עזה באותה מידה. –
אין דבר חשוב לי יותר מאושרך. – הייתי רוצה שאוכל להביא לידי כך שהזיווג שלנו יהיה תמיד שמח ו… מאושר, רוצה הייתי שיהיו לי אם לא מיליונים הרי לפחות אלפי לירות־שטרלינג כדי לממש את כל רצונותינו.
לאחר האהבה שלנו, דאגתי היחידה היא לחיי החומר; ביתר דיוק, לנוחות החיים ולרווחה. –
למענה אני נלחם עכשיו, למענה אני יוצא גם לנסיעה הזאת. – הבה נקווה שתוכתר בהצלחה, ולו אך כדי שנוכל עוד לראות ימים יפים.
יהיה זה טוב כל כך, בייחוד עכשיו שאנו מכירים כל־כך זה את זו, בייחוד עכשיו שאהבתנו היא מן הרציניות והאמיתיות ביותר. –
הלאה הקורבנות!
לנו האושר!
אשר לבית שאת מציעה לי שאשכור אותו לפני בואך, צר לי שאינני שותף להשקפתך. – הבחירה צריכה להיות בעיקר שלך. – בשובנו ניכנס לחודש־ימים לפנסיון, ובמשך החודש הזה נמצא את הדירה הדרושה לנו. – לפי הידיעות שאספתי לא קל יהיה למצוא משהו בחלוואן.
ועכשיו באשר לרהיטים, צר לי מאוד שלא יכולתי לחשוב לקנותם בווינה כי המחיר שאת נוקבת עולה בהרבה על האמצעים העומדים לרשותי עכשיו. –
לפי־שעה נוכל לקנות בווינה את כל הלבנים, כלי־הכסף וכו' הנחוצים לנו… ואילו את הרהיטים הכבדים ניקנה בקאהיר.
כעבור זמן, כאשר יוטב המצב בכל המובנים, נחזור ונמכור את הרהיטים שלנו ונביא לנו מווינה או מברלין משהו באמת טוב. –
אל דאגה, יקירתי, כי הרהיטים היקרים ביותר לדירתנו נמצאים כבר כאן.
… כמה הייתי רוצה שהעתיד הזה כבר יהיה הווה! לא פחות ממך, אם לא עוד יותר ממך! אבל מה לעשות, זה גורלנו.
אני מצרף כאן 10 לי"ש בשטרות־כסף אנגליים. – זה המשלוח האחרון שלי כי להבא אהיה על־ידך, אשלם בשבילך ואשמש לך גזבר.
אני חוזר וקורא את שני מכתבייך האחרונים. –
קצת סבלנות, יקירתי! אל תהיי כל־כך “משוגע”! [עברית באותיות לטיניות] אני כבר בא אפילו בריצה אני בא ו… מכאן אני רואה כבר את יומנו הראשון!
איזה אושר ואיזה שימחה לשנינו כאחד!
עצם המחשבה עליו כבר משרה עליי אושר!
יקירתי! את יכולה לומר לכולם שאני בא, אבל רחמי־נא על שנינו ואל תגידי בדיוק באיזה יום כשתקבלי את המברק שלי. –
שימרי לנו בדידות לפחות למשך 24 שעות. –
נידמה לי שלא היה צורך להמליץ על זה לפנייך, ובכל־זאת המלצתי.
ועכשיו, טולי שלי היקרה, אני אפסיק כדי לשוב ולעלות על משכבי לבדי! – עוד מעט יקיץ הקץ גם על זה ותוך כדי מנוחה אוכל לגפף לפנק לנשק ולחבק בכל עוז את טולי שלי היקרה. –
להתראות בקרוב מאוד עם
אהבתו של טומוץ
הואיל והבנקים סגורים
אקח את הכסף איתי.
*
המכתב ה־50 וגם האחרון בקופסת המכתבים ששומרת אסתר מחזק את ההשערה שאכן איזאק יוצא לדרך ומצטרף אליה בווינה, בספטמבר 1922. ייתכן שמשם היא עושה עימו את הנסיעה להונגריה, שעליה תספר לי לימים, מבלי לנקוב בתאריך. אולי מטרת הביקור בקומארנו שעל גדת הדנובה היא בת־דודתם המשותפת ברטה, ששכלה כשנה־וחצי לפני־כן את אימה דבורה, (דודתם בקרבת־דם של אסתר ואיזאק), ואת אביה מור. במעומעם מצטייר גם מסיפוריהם של שני קרובי־משפחה שעזבו את הונגריה אחרי השואה, האחים אלכס וארנסט ראב, הרושם שהותיר בקומארנו עירם ביקורה של אסתר, הבחורה ה“פראית” מארץ־ישראל. ייתכן שמנסיעתה זו נולד השיר “צוענים – הונגרים – / מי זה הפך דמי ליין” שנכתב לא אחרי שנת 1926, אף כי נדפס לראשונה רק ב“קמשונים”. “הנהר הרחב” הנזכר בו הוא אולי הדנובה.
תצלומים של אסתר ואיזאק בווינה עם קרוב־המשפחה מצד אימה, שיינברגר, המוזכר במכתבו של יצחק לאסתר מיום 29 ביוני 1922, מוכיחים אולי שאיזאק אכן הגיע לווינה והצטרף לאסתר. אך לא סביר שלאחר תקופת־פרידה כה ממושכת־בעיניו, הוא מניח לה לנסוע בגפה לפאריס וחוזר לקאהיר בלעדיה. אילו כך היה קורה, היו משתמרים ודאי גם מכתביו אליה, כי ניראה שאסתר ה“לא־מסודרת” דווקא מקפידה לשמור על מכתביו.
עם זאת, אסתר חוזרת יותר מפעם על כך שאיזאק שלח אותה ללמוד בפאריס. לרות בונדי היא מספרת: “גרתי במצרים ארבע שנים ובמשך השנים האלה למדתי צרפתית בקולג'. למדתי כמעט כל הזמן. בעלי לא היה כיתר הבעלים, במקום שאעשה ילדים ואקבל אורחים, עומד ושולח אותי לסורבון, והוא נישאר לבדו אצל אימו… אציל נפש היה… מבוגר ממני בעשר שנים… למדתי בסורבון ספרות כללית וצרפתית, כמעט שנתיים, ואחר־כך חזרתי למצרים. כאשר נישאתי, התניתי תנאי שנחזור ארצה. הם היו ציונים פעילים גם במצרים, ואני תמיד משכתי הנה, והייתי באה כל קיץ אל ההורים.”
ולנעמי גוטקינד (גולן) היא מספרת: “התניתי עם בעלי שאסכים לנישואים בתנאי שישלחני ללמוד בפריז… וכך מצאתי את עצמי בסורבון כשומעת חופשית.”
שמעון סאמט כותב, בעקבות שיחה איתה, שאת חמש השנים שאחרי הנישואים חילקה בין קאהיר לבין פאריס, שם למדה כשומעת חופשית בסורבון. כן סיירה בארצות אירופה אחרות. “אירופה היתה בשבילי מעין אוניברסיטה.” אך לאחר־מכן תקפו עליה הגעגועים לארץ־ישראל.
“אציל־נפש היה בעלה,” כותב ישראל הראל מפי אסתר. “מיד כשהגיעה למצרים ביקשה להשתלם בצרפתית, ומאחר ששלטה היטב בשפה, ביקשה לנסוע לסורבון להשתלם בספרות. גם בקשה זו מילא, אף שהיו נשואים זמן קצר בלבד. ‘בעלי לא קינא לי ואני השבתי לו בנאמנות מוחלטת.’ – כשחזרה לבעלה במצרים התברר לה, שהניתוק לא זו בלבד שלא פגע בנישואים, כי אם חיזק אותם. היא נישאה ממש על כפיים. את שיריה היה מעתיק בכתב־יד נאה למחברות חדשות. אף כשניהל חיי חברה ערים, לא לחץ עליה אף פעם שתקדיש מזמן הכתיבה או מזמן הלימודים כדי שחיי החברה שלו, שהיה בהם גם אינטרס עסקי, לא ייפגעו.”
לי מספרת אסתר, בשלהי חורף 1981, כי בשנה הראשונה לנישואיה איפשר לה איזאק להרחיב את אופקיה, לנסוע לפאריס ולשמוע הרצאות בסורבון במסגרת לימודים לא פורמאלית, בתור שומעת חופשית. בפאריס היא מרגישה את השפעת לורט פסקל, חברתה־מילדות, ונידמה לה כאילו היתה כבר מוכנה־מראש להיות בעיר הזו.
ההיתה בסורבון או לא היתה, ומתי? – חידה היא ותישאר חידה.
8. נוף התמרים על גדת היאור, בחילואן. הפלותיה. "ככה תאהבני וליבך עליי יום יום תקרע – " 🔗
אם לא הגיעה אסתר בגפה לפאריס בשלהי שנת 1922, הרי שהפליגה חזרה עם בעלה למצרים, בסתיו, ושבה לגור עימו, תחילה בבית־הוריו בקאהיר. מצרים, בחורף, נחשבת למקום שנעים לגור בו, ואילו בקיץ שלחו האמידים באותם ימים את בני־משפחותיהם ללבנון, לקפריסין ולאירופה, כדי להינצל מן החום הבלתי־נסבל.
ההתחלה המבטיחה של החיים עם איזאק, חרף הקשיים, והכרת התודה לו, באות לכלל ביטוי בשיר שנכתב ב־1923 בקאהיר או אולי כבר בחילואן: “אתה האיש – / גאוותי עליך, / אשר ידעת הדבר / כל התנינים פערו לועם / לבלעני; / אתה האיש / אשר צוקי־סלעיי / זרעת חיוך, / ובדידות כלב תועה בחשיכה / איתי בגבורה חילקת.”
לאחר הופעת שיריה הראשונים ב“הדים”, בקיץ 1922, תרפ“ב, חלה הפסקה של כשנה וחצי בפירסום, וייתכן שגם בכתיבה. מחזור שיריה הבא, “שירי מולדת”, מתפרסם ב”הדים" רק בשלהי 1923, תשרי תרפ“ד, והם: “על מערומייך חוגג יום לבן” ו”ליבי עם טללייך, מולדת“. למטה מוסיפה אסתר בכתב־היד שב”מחברת ‘קמשונים’" החמישית: “פ”ת, סיוון תרפ“ג” (1923); היא מקפידה שהמקום והתאריך יידפסו גם בחוברת “הדים”, אך אינה שומרת עליהם ב“קמשונים” (1930).
שירים אלה נכתבים כניראה בקיץ, כאשר אסתר מבקרת בבית הוריה במושבה, ובמהלכו היא נושמת מחדש את אווירת הארץ, לאחר שנעדרה ממנה כשנתיים. “יצאנו מדי פעם לארץ־ישראל לחופשות־מולדת,” היא מספרת ברשימתה “בקאהיר”. ואכן, בשני שיריה אלה, שלימים פותחים את ספרה הראשון “קמשונים”, אסתר מתרפקת על הארץ כבת שמתגעגעת לחזור אל אימה־מולדתה, אל נופי־הולדתה, ממש סיפור אהבה חושנית: “על מערומייך חוגג יום לבן, / את הדלה והעשירה כה,” והסיום: “עם קרעי נחלייך החרבים, הלבנים – / מה יפית!”
אמנם, הדימוי של האם אינו מתאים ביותר מבחינה ביוגראפית. יחסה של אסתר אל אימה לאה היה מרדני, אבל אולי השנתיים שבהן השתיים אינן מתראות, מאז עזבה אסתר את המושבה ביולי 1921 – מרככות קצת את יחסה של אסתר כלפי האם המזדקנת, בת השישים ואחת לערך.
עם הביקור מתחדש, כאמור, מקור־שירתה של אסתר, שכניראה דלל בין קיץ 1921 לקיץ 1923.
*
ברשימתה “בקאהיר”, שנכתבת בשנות ה־70 לערך, ונדפסת רק לאחר מותה, היא מתארת את חייה במצרים משלהי 1922 עד 1925:
מצבה החומרי של המשפחה [גרין] לא היה במיוחד טוב בימים ההם, אבל עמד להם המזל וקיבלו את הסוכנות של באייר, חברה גדולה של רפואות וצבעים – ובעלי היה אומר שאני הבאתי לו את המזל הטוב הזה. להסתדר לפי עמדתנו לא היה עוד באפשרותנו [בבית ההורים], ולכן שכרנו חדר בהליופוליס – אבל לא המשכנו שם זמן רב, ועברנו לפנסיון אחד במרכז העיר: הרעש היה גדול אבל הגיוון והחידוש שבחיים אלה קסמו לי מאוד.
החיים היו טובים ונוחים, אולי נוחים יותר מדי: אוכל הוגש לנו, בעלי עבד ויצר סוכנות ענק של בתי־חרושת אירופיים, לא רק למצריים, גם בארץ־ישראל ובסוריה, ואנו יצאנו מדי פעם לארץ־ישראל לחופשות־מולדת, ואני לבשתי שם את ה“חלוצקה” שלי, בלי שום רשמיות ופאר – מה שהיה כה נחוץ במצריים ובנסיעותינו לאירופה, בייחוד לגרמניה, וזאת כאשר Farbenindustrie Aktiengesellschaft.I. G – אי. ג’י. פארבן א. ג., ובאייר – היתה יסוד הסוכנויות שלנו.
לא היתה לי כל השראה לשירה. שיקמתי את גופי מעונה המאלאריה וגם עייף משנות־מחסור של המלחמה. השנים, חמש במיספר, עברו כחלום, שום מאורע מיוחד לא הפסיק את מהלכן. חייתי עם אישי השקט, שהתייחס אלי כאל ילדה, ואכן הייתי צעירה ממנו בעשר שנים, אבל הידידות בינינו היתה יפה, מלאת עדינות וחן, ההומור שלו האיר את הימים ההם באור לא רגיל, כאילו ידע הגורל שחיי האיש הזה קצרים,
בשלהי שנת 1922 גילה החוקר האנגלי הווארד קרטר, יחד עם חברו־למשלחת לורד קרנוורן, את קברו של תות־ענח’־אמון בעמק קברי המלכים. לורד קרנוורן מת בזמן החפירות, ורבים רואים בכך את “נקמת הפרעונים”. ברשימתה מתארת אסתר כיצד היא חיה מקרוב את האווירה הרת־הגורל של אותם ימים:
אז כבר היכרתי את המוזאום, ומאורע גדול התהווה בעתיקותיו בימים ההם – גילוי קברו של תותנך אמון על־יד החוקר קרטר, נידמה לי – כל העולם המה אז ממנו, והסקרנות היתה גדולה לראות את אוצרותיו נאספים במוזאום – שם הייתי אורחת קבועה כמעט, משכו אותי הטיפוסים השונים המשומרים כחיים בתוך ארונותיהם – הייתי חוזרת עם כאב־ראש מחריפות חומרי־החניטה – אבל הקסם לא נשבר, הרבה זמן הסתובבתי בין המלכים והמלכות החנוטים, שהבעת־פניהם נשתמרה בהם, והם היו מעניינים כאנשים חיים, קניתי ספרים וקראתי תולדותיהם, וכשנתגלה תותנך אמון היה זה מאורע בשבילי, עגלתו, פריטי כליו, זה היה נפלא – וכל העולם נשטף לזמן־מה עם המאורע, בדים נדפסו בפריטי כליו, נשים לבשו שמלות מצויירות בפריטי כליו, מרכבתו הזהובה, ברחוב מכרו הסוחרים־הילדים צעצועי דגמים מכל אשר נמצא בקברו – והארץ נתמלאה תיירים מכל העולם. אני נשמתי היסטוריה, והיתה זו חווייה מיוחדת ונדירה. הסוף היה שקרטר [קרנוורן] חלה ומת.
לרות בונדי היא מספרת:
[איזאק] הרוויח הרבה כסף. אני גם הבאתי לו תועלת, לא רק קיבלתי. אני עוד מבית אבא ידעתי גרמנית על בורייה, ומן הפירמה באייר היו באים למצרים גדולים ומלומדים, והתארחו אצלנו, ואני עזרתי לבעלי בקאריירה שלו. גם ידעתי לקבל אורחים, זה למדתי אצל אמא. אני עקרת־בית רעה, אבל טבחית טובה. הוא ידע איטלקית וצרפתית ואנגלית על בוריין. איך דיברנו בינינו? צרפתית.
גם ברשימתה “תחת האוקליפטוס בחילואן”, שנכתבה בשנים 1967–1968 לערך, ונדפסה לראשונה רק אחרי מותה, מתוארות השנים הראשונות לשהותה במצרים, לאחר שובה מווינה ומבאדן, בסתיו 1922:
לפני שגרנו בחילואן – התארחנו זמן־מה בפנסיון בלב קאהיר, ברחוב סואן אשר אהבתי מאוד. לעת־ערב, אחרי השקיעה, ברדת החום, היה מתמלא תנועה רבה, מוכרי הפילות השזורות על חוטים, מוכרי הנרקיסים, אגדים־אגדים גדולים בישמו את אוויר בין־הערביים, קולות דקים כחלילים, קול נערים צעירים ממלאים את האוויר בהכריזם על סחורתם הבשומה, ובין כולם קול אחד הרמוני רם: “אל אהרם,” “אל אהרם,” – עיתון ותיק מאוד בקאהיר, – חתם את כל הזמר ובליל הקולות הרמים כמקהלה רמה אכזוטית בשומת נרקיס ופילה (יסמין כפול גדול).
הייתי עומדת בחלון חדרי בקומה השנייה, החדר היה מתמלא אפלולית, ולמטה נדלקו שרשרות ופנסי־הרחוב אחד־אחד כשסימפוניית בין־הערביים הזאת, כחולה ריחנית וקוסמת מאוד, זולפת למטה.
בסוף הייתי מדליקה אור בחדר ומכינה את עצמי לקראת בעלי החוזר מן העבודה.
האופרה ממילנו שבאיטליה היתה מבקרת בקאהיר ואנו היינו יוצאים לתוך הלילה הבשום וחוזים בהצגות. הנסיעה במרכבות הרתומות לסוסים ערבים יפהפיים בתוך הלילה טבול האורות והריחות היתה חווייה אגדתית ממש.
ה“אזבקיה” היה גן אכזוטי נפלא בלב קאהיר, הכיל גם חיות מעטות אבל בעיקר הפתיעו אותי הדקלים שגזעיהם לבנים וחלקים – כאילו מסויידים, וגבוהים מאוד, כאלה לא ראיתי אצלנו.
מאוחר יותר עברנו לגור לחילואן [מדובר בשנים 1923–1925 לערך], על הגדה המזרחית של הנילוס, בלב מידבר חול בעל אקלים יבש מיוחד – ומעיינות־גופרית ומקום רפואה מפורסם – שרוב בתי ההבראה שלו היו בידי רופאים יהודים מפליטי־רוסיה – שמוסדותיהם התפרסמו בעולם כולו והדבר גרם להם לצבור הון עתק; וכן כל חובשת קטנה ואחות בלתי־מוסמכת היתה עושה זריקות בשרירי הזרועות ומקלקלת את הזרוע לעולם. החברה שנמצאתי בה הזכירה לי בהרבה את אנשי תל־אביב הוותיקים, הראשונים, עם הרוסית היידישית – “איך האב פלוצ’ס אפיסמו” (קיבלתי מכתב) וכו'. משחק־קלפים מפותח ובכסף־כבד עם תענוג לבזבזו – יהודים תלושים, הארץ מתחת לאפם – והם יושבים בארץ “נטולת כל תרבות” – שומרים על זהותם הרוסית, שגם היא תלושה מכל בסיס, גורפים כסף ומשתעממים.
אגב, ביניהם, ולא אדם ריק, היה סוכן סובייטי שבלש אחריהם – ודווקא איש נעים ו“שלומיאל” גדול – הבילוש שלו נתגלה מאוחר מאוד, והוא ברח מקאהיר, וזו היתה סנסציה במושבה היהודית.
מצאנו לנו בית בודד על קצה המידבר, ובודד וגדול האהיל עליו אוקליפטוס ענק, זר לסביבתו, חוץ מתמרים ועצי מנגו אין רואים עצים. הלכתי שבי אחרי האוקליפטוס ושכרנו את הבית – העסקים השתפרו וחיי עם איזאק היו שקטים ויפים, כשכל מלאכתי היא לתור את הסביבה ולקרוא בלי סוף על מצרים העתיקה.
הנהלת הבית וכל מה שכלול בה נמסרה לידי משרת שהיה מלצר ב“שפרדס”, מלון גדול, והרבה למדתי ממנו בהילכות בישול, שולחן וסידור פרחים.
הרחוב היהודי דומה היה לכל גיטו אחר בערים אחרות – רק הריחות הבדילו אותם, הם היו חריפים יותר – האמת שלא מצאתי קשר רב ליהודים אלה – הבורות שלטה שם והם נבדלו מעט מאוד מאנשי־המקום. לעומת זה, היתה המושבה היהודית־רוסית די מגוונת: הרבה רופאים, רוקחים, אחיות, מיילדות, וגם אנשי־מסחר מפולפלים – כרגיל התמקמו מיד וחיו מהשכבות הערביות העשירות שהשתמשו בהם. מלבד משפחתי לא מצאתי שם ידידים. גם לא חיפשתי נוף האנשים. העתיקות, הצמחיה המיוחדת, גדות הנילוס – היו קרובים מאוד, מהלך עשרה רגעים מהנילוס. שוטטתי בלי כל פחד בין רועי העיזים, סיגלתי לי את הניב המיוחד שלהם, ולא היתה להם כלל תמיהה שאישה אירופית משוטטת לבדה – היו הרבה אנגליות, תיירות, שעשו זאת.
היתה לי חופשה מכל דאגת משק־הבית כי המשרת עשה הכל והשאיר לי מעט מאוד חופש בבית – ואני שמחתי כמובן, אבל היו גם הפסקות של אי־שקט ומרד, זה היה זמנו של זגלול, ונוער מתמרד היה שורף קרונות־הטראם ברחובות וצועק: “ייחין אל וטאן!” – זה נגע בי מעט מאוד משום־מה, חיו בי מאורעות שנת העשרים־ואחת בפתח־תקוה, עם הפצועים שטיפלתי בהם. ישבתי כמהגרת בארץ זו – בעייתם לא בעייתי.
הנילוס העתיק והכבד היה מושך מאוד. לא רחב במיוחד, הגרונה (גרון) הרבה יותר עצומה ממנו, בצרפת; אבל בלב מידבר חול עם שורת־הרים סלעית יבשה בראשה – “המוקטם”, היתה בו מין עתיקות שאין לפענח אותה. שתי גדותיו נטועות תמרי־ענק שגזעם חלק ולבן כסיד. סבך ירק, ובמורד משוכות עד המים, ובמים על הגדה דוברות נושאות צריפי־עץ קטנים, מעון־קיץ ליושבי העיר העשירים הבאים לנפוש ולשאוף קרירות. מי־מנוחות, זרימת הנהר ברחבות ובשקט, עדרי עיזים רועות בסבך המורד, והרועים נערים קטנים שחורים מתקשקשים במים.
בארכיון הצילומים של אסתר נשמרו תמונות קטנות אחדות שבהן היא מצולמת כשהיא משוטטת על גדת הנילוס ובסביבתה. נופים אלה מצויים גם בשירה “נוף התמרים”, שבתחתיתו היא רושמת: “חילואן, תרפ”ד“, והוא נדפס אותה שנה, 1924, ב”הדים": “נוף התמרים / דבקו בו הצעיפים / ואט בין גזעים – / עמודי־הוד – / הם מתבדרים. / כענקי פרחים / עלי גבעולים דקים, / צפות ממעל הצמרות / כרי־דשא, ציורי־הזייה / תוך האורות אובדים – / נוף החלום לתועי־מידבר. / יאור שב כבד־זרוע, / כפלדה יצוקה, / בין התמרים / ילחך שטח, שטח; / וממעל רקיע, / כעין קליאופטרה, / ירוק־כהה עם בוא הערב – / זומם.”
דקלי התמרים שעל חוף הנילוס מופיעים ברישום מעשה ידי אסתר, הפותח את “קמשונים”. חילואן מצויירת בשיר מן העיזבון “חילואן במצרים”, הנקרא גם כקטע פרוזה: "יוני בר הוגות עמומות / בין שיחי־יסמין עבות / איוושת סנסינים / כטיפות גשם מרשרשות מרצדות / מעל גזעי דקלים מיתמרים – / שורת עמודים כהים; / רוח מידבר שטה צחיחה – / מטאטאה רחובות בשריקה, / שטוחה העיירה פתוחה מבוטלה – / כולה בלב מידבר נתונה / שמיים לאין סוף זורמים מוחקים / רחובות, חצרות / שמיים עטים מעל / שוטפים מנמיכים קומת בתים ואנשים / שמיים ורוח גרפו כל חי / ונותרו לבדם, במידבר – "
בביקורי במצרים, בנובמבר 1989, אני מסייר יום אחד בחברת פרופ' יוסי גינת, ראש המרכז האקדמי הישראלי בקאהיר, בחילואן, הנמצאת בגדה המזרחית של הנילוס, מדרום לקאהיר. מרחצאות הגופרית ניראים עלובים למדי, ומשמשים כניראה רק את המקומיים. תיירים ונופשים אין. העוני זועק. מבתי הווילות ומהאווירה של עיירת נופש, שמתארת אסתר, כמעט שלא נותר זכר, לבד מן המידבר האופף אותה. חילואן כיום נתונה באובך של ענן זיהום מתשלובת תעשייתית ענקית שנבנתה בסביבתה. אני מצלם את המרחצאות, וגם וילה כמעט חרבה המוקפת חומה; בשכמותה עשויים היו אסתר ואיזאק להתגורר.
איזאק נוסע מדי בוקר לעבודתו בפירמה “Grun Brothers” השוכנת בבניין בן שלוש קומות ב“מידאן סוארס” מס' 3 שבקאהיר. לדברי פרופ' ששון סומך, כיכר סוארס היתה כיכר מרכזית בקהיר, שבה חנו הדיליג’אנסים, שכונו על שם הפורטוגזי סוארס, ממציאם ובעל חברת הדיליג’אנסים.
אסתר נותרת כל שעות היום לבדה בבית בחילואן, והאווירה מתוארת אולי בשיר “על גחונך תזחל”. הוא נמצא ב“מחברת ‘קמשונים’” החמישית, לאחר התאריך “פ”ת, סיון תרפ“ג” שבשולי השיר “ליבי עם טללייך, מולדת”. “על גחונך תזחל” נכתב אפוא בשלהי קיץ או בסתיו 1923, לאחר שאסתר חזרה מביקורה הראשון בארץ־ישראל לביתה בחילואן, ואולי רק עתה עבר הזוג גרין לביתם החדש.
בשיר, שנגנז על ידה, מצויירת דמות של גבר שחור, הדומה אולי למוחמד, העבד הברברי הצעיר, ארך־המותניים והשחור, שבסיפור “ריבת שושנים” משנת 1933, או למשרת המצרי שהיה מלצר ב“שפרדס” ומנהל עתה את משק־הבית של משפחת גרין: “על גחונך תזחל / עפר תלחך! / שתי זרועותיך אליי פרושות / כקריאות נמשכות / תוך מידבר אין סוף / לרגליי! כנחש / עם יצירי גווך / הדקים החטובים… / בשולי שמלתי / בל תגע! / יציר תופת / גבר שחור וחטא!”
מן השיר עולה הד לרתיעה ההולכת ומתפתחת באסתר כלפי דמות גבר חמדן וחשקני, וזאת אולי על רקע יחסיה, המסובכים עתה, עם איזאק.
דפים אלה, שמספרים את חייה של אסתר ראב, לא רק שאינם מתכוונים להעריך את שירתה ולנתחה, הם גם אינם מתיימרים לומר שהביוגראפיה היא המפתח ה“אמיתי” והיחיד להבנת שיריה – אף כי ודאי שהיא יוצרת מעין “הילה” נוספת סביב יצירתה. שיריה של אסתר ראב מובאים כאן רק בהקשר של הארת סיפור־חייה, וכמקור נוסף ושווה־ערך מבחינה זו לפרוזה, ליומנים, למכתבים ולראיונות.
בשיחה עם אסתר, במרס 1981, היא מספרת לי כי במצרים היא ניסתה להרות ואף שכבה בשמירת־הריון, אך ההריון, או ההריונות, הסתיימו תמיד בהפלות, וסיבתן, כך אמרו לה הרופאים – המאלאריה שפקדה אותה שוב ושוב בילדותה ובבחרותה. מפיהם נודע לה בשלב זה בחייה, גם כאזהרה, שלא תוכל ללדת. להלית ישורון היא מספרת:
רציתי ילדים. הקדשתי לזה עשר שנים והיו לי הפלות. אמרו לי שהמאלאריה מעקרת. היתה לי עשרים שנה מאלאריה. שכבתי פעם שמונה חודשים ואחר־כך נולד ילד מת ואני שמעתי את האחיות אומרות: “ילד בשל, מוכן. בן זכר.” ואני רואה את הבן הזה שהוא בן חמישים וחמש.
ההפלה נחרתת עמוק בזכרונה ומופיעה אחר שנים בשיר “ביוגרפיה” (1974): “ולפתע – / אגדת חלום: / אגם – / מוקף דקלים; / וימי־אושר מופלאים – / וילדי המת / שם להם קץ / ‘ועוף החול’ / נשרף במידבר / והמיית־ארץ שקטה, יפה, / יוצקת תנחומים – / ו’עוף החול' / קם לתחייה.” ההפלה מתרחשת בחילואן בשנת 1924 לערך וכמו שורפת את אסתר. אבל “עוף החול” – כפי שהיא מכנה את עצמה – קם לתחייה בשובה לארץ־ישראל.
*
“מחברת ‘קמשונים’” השביעית היא העתקה נוספת לשירי “קמשונים”, עדיין לא בנוסחם הסופי, ומצויות בה גם טיוטות לשירים שלא פורסמו ואינם עתידים להיכלל ב“קמשונים”. במחברת נמצא נוסח כמעט סופי של השיר “היום ענווה אני כחיה”, שנכתב כניראה בחילואן בשנים 1924־1923, כאשר אסתר נמצאת בהריון בפעם ראשונה או שנייה. תחילת השיר במצב־רוח אופטימי, וסופו בחרדה מפני אכזבה או אכזבה נוספת: “היום ענווה אני כחיה / שטוחה ככרי דשא רוויים / ביד קטנה שמנה אוביל חיי / אל הרחמים ואל הילדים / היום יקרב אליי / כל זר כל כואב / כגשם סביבי ישתקשקו / מתנות לבבי הקטנות / והמחר כבר אני הרה / אותו, כבד סגור / ומזנק שוב / אל הבלתי־ידוע.”
השיר אינו מתפרסם בשנות ה־20, ללא ספק בגלל החשיפה האינטימית וכשלון ההריונות. הוא נדפס לראשונה רק ב“קמשונים” (1930), ושם הסיום שונה במקצת, ואפילו מצונזר על ידי הכותבת, כדי שישא אופי כללי יותר: “והמחר כבר אני נושאת – / כובד סגור / ומזנק שוב / אל הבלתי ידוע.”
ענותה של אסתר, שהיא עתה בראשית שנות ה־30 שלה, באה לביטוי בטיוטת השיר “מה יפית ארוכת הריס”, שנותר ב“מחברת ‘קמשונים’” השישית ולא פורסם מעודו. אף הוא כניראה מתקופת הריונה בחילואן: “מה יפית ארוכת הריס / את האמונה עלי תולע כורסאות, / בית אביך הסגור. / הוגה את ביחיד / בידו גורלך / ותחת ענות שמלתך / כבר זעים ידי תינוקות ברים / ואנו – על מדרכות־רבים / נישא ראש אדם גא / אשר ידיו איתו לסול הנתיב לו / ובסתר חדרים – / פצעי אישה אדומים רוחשים לעד.”
במכתב מה־25 ביולי 1922 כותב לה איזאק: “על עקרות את מדברת” – כלומר, שלא תעלי כלל על דעתך אפשרות כזו, אבל כשלונותיה להחזיק הריון, המתרחשים בשנים 1923–1924, מביאים עד משבר את יחסיה עימו ויוצרים ביניהם תבנית יחסים חדשה, השונה לחלוטין מאלה ששוררים באביב 1922 ובפגישה המחודשת בספטמבר 1922. יחסי־האישות עימו, שבתחילתם לפחות חגג הגילוי החושני ההדדי, חרף מיעוט האהבה שלה כלפיו – הופכים עתה למעמסה לה.
לכן גם השיר “כפיי נשואות אליך”, משנת 1926, מתפרסם לראשונה ב“קמשונים” לאחר מותו של איזאק: “כפיי נשואות אליך, / אל מעט האורה / אשר עוד לי בעיניך, / ואתה – שיניך לוטש / אל רוך־בשרי הצהוב; / ולו בשר זה על פני שדה יושלך / ועיט חג ממעל לו – / עוד כפיי נשואות אליך, / אל מעט האורה / אשר עוד לי בעיניך.”
אפילו פרסומו הראשון של השיר עובר צנזורה עצמית שבה משמיטה אסתר כליל את חלקו האחרון, ולא מסיבות אמנותיות. ב“מחברת ‘קמשונים’” השישית, שיש בה קטעי פרוזה וטיוטות שירים מחילואן ומפתח־תקוה, מן השנים 1924–1926, מצוי סיומו הגנוז, המריר והקשה, של השיר “כפיי נשואות אליך”. הכותבת מבטיחה בו לבן־זוגה, כי למרות סלידתה מחיי האישות עימו, לא תבגוד בו: "אל תירא / עוד ליבי בידי / אישה הגונה אני / עווית תאחז אצבעותיי – / וליבי בידי / ואל מרומים עליהם שכנו / לא יעל לא יעל – "
מיד אחרי “אל תירא” בא ב“מחברת ‘קמשונים’” השישית השיר “ככה תאהבני”, שנדפס לראשונה ב“הדים” ב־1926 ונכלל ב“קמשונים”; הכותבת מכריזה על התנתקותה מהגבר האוהב אותה, לעולם לא תהיה לו רעייה, למרות, וזה כמובן לא נכתב בשיר – שבאופן רשמי הכותבת, אסתר – היא עדיין אשתו של איזאק. ייתכן שהשיר נכתב כאשר היא כבר שבה סופית לארץ־ישראל, בסתיו תרפ"ו, שלהי 1925.
"ככה תאהבני / וליבך יום יום עליי תקרע – / יען רעייה לעולם / לך לא אהי / יען רק על מרומי הצער / ננוחה ולשפל ספות / וחדרים לא נרדה / יען עוד אורבה אני / תחת אוקליפטוסים / הומיה מאהבה עצורה – "
בנוסח של “קמשונים”, בשורה האחרונה, במקום “הומיה מאהבה עצורה”, נכתב: “טרופת אהבה”.
*
חילואן, ובייחוד קאהיר, נמאסות על אסתר, ובשנת 1925, כניראה בחורף, היא נוטשת אותן מבלי שתשוב עוד אי־פעם למצרים, ועוברת לחיות בגפה ברחוב שפ"ר, ליד נחלת־בנימין, בתל־אביב; אמנם, לקראת נישואיהם היתנתה עם איזאק שיעביר את עסקיו לארץ־ישראל ויבנה בה את ביתם, וכך הוא אמנם עושה – ואולם בהסכם לא נאמר שבארבע השנים האלה, 1926–1929, יחיו אסתר ואיזאק כה מרוחקים, ולתקופות כה ממושכות.
המיאוס מקאהיר בא לביטוי מתון ואפילו משעשע בשיר הלגלגני “קהירה, קהירה! / זונה בלה ופרומה”, שנדפס לראשונה במאסף “מסיבה של סופרי א”י" (1926), אך מיד לאחר הטיוטה של “קהירה, קהירה!” ב“מחברת ‘קמשונים’” השישית – באה טיוטת השיר הגנוז “שבעתי מנגינה”, והוא חושף שיכבה עמוקה יותר: “שבעתי מנגינה ומשחקי־שווא / כל חלונות הראווה היו לי לזרא / עתה תריסי אגיף / ודומם תחתיי אשב / בל אשמע געיית אוטומובילים / ולהג מוכרים בשוק / תראה אז זיתיי דלים / על פני הגבעה כורעים / ונווי אשר לא הוקם / על רזוני בשרך עימך – / יטפטף וילחש כאש.”
שיר קשה, המביע ייאוש מהחיים בעיר הגדולה, בקאהיר הרועשת, ומציג לעומתם את גופה של הכותבת כהווייה ארצישראלית דלה של זיתים וגבעה (כמו ב“על מערומייך חוגג יום לבן”); ורואה את כשלונה להחזיק הריון וללדת – כמרעיל את יחסי האישות שלה עם בן־זוגה והופכם לסבל מתמשך, למכוות אש של תיסכולה עלי בשרו.
ואם יש רגעי תקוה בחיי השניים, הריהם קשים, וביטויים נגנז. כך השיר “ממנגינות אמה”, משנת 1926, שנמצא ב“מחברת ‘קמשונים’” השישית לפני השיר "צוענים – הונגרים – " ומתפרסם לראשונה, כמרבית השירים הגנוזים, רק בכרך “כל השירים”: "ולילה לילה תגדל תשוקתי / אלי שוקיך הדקות הקשות / ואתה גא וזר / עלי גווי תהלך / כבשדה קצור, / הברכה הזהובה – / ברגליך מבוסס – "
ב“מחברת ‘קמשונים’” הראשונה, וגם בשלישית, נמצאות, כאמור לעיל, טיוטות השיר “לא אח ואש כיריים” כשהוא בן שני בתים בלבד, ללא הבית האחרון. הבית הראשון מתפרסם בשם “שחר” ב־1926, ועל פי פרסום ראשון זה נקבע גם תאריך השיר כולו, 1926, במהדורת “כל השירים”, וזאת למרות שעל פי “מחברות ‘קמשונים’” נכתבים בתיו הראשונים כבר באביב תרפ"א.
באביב 1921, בפתח־תקוה, איזאק עדיין אינו עשוי להיות הנמען של השיר. יש בקטעי הפרוזה של אסתר ב“מחברות ‘קמשונים’” רמזים לקיומו של “אהוב נעלם” באותה תקופה, אולי זו עדיין הנהייה אל משה כרמי, שאליו מופנה כניראה השיר “אני תחת האטד”, או לצבי שץ, ואולי למישהו אחר – שאת שמו כניראה לא נדע לעולם.
ב“מחברת ‘קמשונים’” השביעית יש העתקה נוספת לשירי “קמשונים”, עדיין לא נוסח סופי, ומצויות בה גם טיוטות של שירים שלא פורסמו ואינם עתידים להיכלל ב“קמשונים”. המחברת פותחת באחד הידועים שבשירי “קמשונים”: “לא אח ואש כיריים”. כאן, השיר ניתן לראשונה במלואו, בתוספת הבית האחרון, אך עדיין לא בנוסח הסופי שנכלל ב“קמשונים”:
לא אח ואש כיריים
לך אני מטפחת –
עיני חיה ירוקות עומדות
וברקים כחולים
יירו גידים ויגששו
את אשר מעבר
לביצות הכבדות החמות –
ובראשי אצבעות תרון זה כבר
צינת בוקר טובה
מרעידה
לקראת אורות לא היו עוד…
אך עת כילד מושלך
על ברכיי תנוח –
ונצברו אז המון יונים לבנות
ורישרשו ברחמים וטהרה
סביב ראשך הנוגה
ובנו לך קן בלבבי
סוכה תמה, כירה חמה
מעל יצועך ראש כבד תרים
ליבך לא יידע על מה ייעגם
הה כי בלי דעת כל הלילה
אחריי בדרכיי הקשות
בכבל בל יינתק גררתיך…
הייתכן שאסתר לוקחת שיר מוקדם, שאינו קשור באיזאק, ומוסיפה לו בית אחרון, שעומד כבר בסימן משבר היחסים ביניהם? – סברה זו מתחזקת כאשר קוראים את טיוטת השיר הבא, שמעולם לא פורסמה, גם לא ב“כל השירים”. מסופר בה על התקופה שלאחר 1926, כאשר אסתר כבר גרה בתל־אביב ואיזאק במצרים, והם מתראים רק בביקוריו בארץ, שכניראה אינם תכופים ביותר: "כך אראך פעם לשנה, / פעם לתקופה / וכערפל על פני נוף / יצטברו שעות וימים / ועמדו בינינו / וידיי הן נמשכות / אל גולגלתך כאל פרי יקר / שיהא יין ודם – הממש / נוטף ועובר את אצבעותיי – "
מיד לאחריו באה טיוטת השיר “לא לעד זוך ימים קרים”, שמתפרסם לראשונה רק כשנתיים לאחר היכתבו, ב“כתובים” (26.7.1928). הנוסח הסופי נדפס ב“קמשונים” (1930). ימי הנישואים קרים, הלילות עוברים באיפוק כפוי, ובן־הזוג האוהב, המתחשב, חולק אותם בגבורה עם הכותבת הסרבנית. בעתיד צפוי רק עוד לילה אחד בלבד, שכולו דמעות, והוא מעין סיכום טראגי לחיי האישות, ההולכים ונעשים נדירים: “לא לעד זוך ימים קרים / וחום לילות מתאפקים / איתי בגבורה תחלק – / טרם רדתנו קבר / עוד יש לילה: / כשטף דמעות יבוא / כזר צלילים מבעבע / מעמקי־ים / עוד לילה אחד בגורלנו / תלוי יחיד / מזהיר עלי תהומות עבר ועתיד.”
בסופה של “מחברת ‘קמשונים’” זו מצוי קטע סיפור שנכתב צרפתית, בין השנים 1925 ל־1926 לערך, ואולי קודם, בתקופת שהותה של אסתר בחילואן:
סיפורה של אישה שגרה ב־Zevan, שחיתה שש שנים עם בעלה מבלי שהיו להם ילדים. יום בהיר אחד הלך הזוג לבקר את רבי שמעון בן זכאי כדי לבקש את גירושיהם.
רבי שמעון בן זכאי אמר להם: “למען חייכם, ילדיי, אתם התחתנתם לחגיגה ולחיוכים, היפרדו בחגיגה, רק בדרך של חג וחיוך תוכלו להיפרד.”
והבקשה שלה התבצעה, והזוג יצא לדרכו.
לא עלה בידי לפענח באיזו עיר ובאיזו ארץ מתרחש הסיפור. ייתכן שזהו תרגום של מעשיה עממית או נסיון לכתוב מעשיה בסגנון עתיק. כזכור שם הרב שהשיא את אסתר לאיזאק היה אהרן מענדיל הכהן. העובדה שבחרה לכתוב בצרפתית, שפת התכתבותה עם איזאק – מלמדת אולי שניסתה לרמוז לו, בדרך של סיפור, על רצונה להיפרד ממנו.
במחצית השנייה של שנות ה־30 חוזרים כניראה ארצה גם הורי איזאק ומתיישבים בתל־אביב. מה יחסה של הדודה טובה גרין חדת־העין אל אסתר, אחייניתה וכלתה? – היא, ששידכה ביניהם, ודאי רואה בסבלו של איזאק בנה, המאוהב עדיין באסתר ומעריץ אותה וסובל ונכנע לכל משוגותיה. “התפטרותה” של אסתר מלשקוד על הקמת משפחה – ודאי שאינה לרוחה. גם לא אורח־החיים שאסתר מנהלת בחברת הסופרים, המשוררים והציירים בתל־אביב של סוף שנות ה־20.
מירונה, בתו של אברהם־חיים גרין, מספרת מפי קרובת־המשפחה אסתר הוכמן כי טויבע גרין, אימו של איזאק, היתה אומרת: “כל פעם שאיזאק מגיע לביקור בתל־אביב – אז לאסתר ראב יש וסת!” – ואילו יצחק ראב, אחיינה של אסתר, מספר כי אימו של איזאק לא אהבה את אסתר, וכינתה אותה באוזניו: “הקלפטה!”
אבל אסתר מאושרת בחזרתה לארץ, לתל־אביב שבתיה הלבנים צומחים בחולות, ולעברית. היא חוגגת. את השיר “שיבה”, שנכתב כניראה בחורף 1925 ונדפס לראשונה ב“קמשונים”, היא פותחת במילים: “עתה אשלה כאן, / אטיל ראשי בחיק שקיעות־חורף / עוממות” – ובהמשכו היא כותבת על ילדי העיר העברית, על ה“צפרירות” וה“יגאלים” – שהם “רוויי חלב ותפוחי־זהב”.
ב־1926, מוקפת מעתה חברה ארצישראלית של סופרים ואמנים דוברי עברית – היא כותבת שני שירים (הנדפסים אף הם ב“קמשונים”) ששופעים אהבה לילדים ולתינוקות, וביטחון בעתיד. שם השיר הראשון “תפילה”: “יקרים הקשרים / שאת בעולם גמרנו, / ויהי אמון – אור דרכנו / וטהרה טובת־דמע / יומם עלינו תזרח; / והיו ילדינו / בני חובה ויושר / וזרו למו סערות / ודרכים נלוזות – / נא יהי כן, אלוהיי!”
והשיר השני, ללא שם: “מעל מרפסת בית / מחייכה לי חלקת־ים. / יום־יום טופח רוח / על לחיי בידי תינוק תפוחות – / חלקת־ים על ידי / תנוח כראש תינוק טלול, מסולסל / וכמותו זר ועולה מבשרי / לעומתי תחייך.”
את ספרה הראשון “קמשונים”, שמופיע ב־1930, כבר לאחר מותו של איזאק, מקדישה אסתר “לזכר ידידי יצחק גרין”.
ילדים לא היו להם.
9. “למה הלכת?” – סוד התאבדותה של חברתה לורט 🔗
למחרת ראש השנה תרפ"ד, ספטמבר 1923, שמה קץ לחייה בפתח־תקוה לורט פסקל, חברתה הקרובה של אסתר. דמותה הטראגית של בת השכנים הקסומה והמסתורית חזרה והגיחה כאן פעם אחר פעם מבין המאורעות ואף־על־פי־כן נחזור ונספר את סיפורה ואף נרחיב במקומות שקודם־לכן הסתפקנו ברמז.
בשבט־אדר תר"ע, פברואר 1910 לערך, נפלה כזכור “פצצה” בפנקסה של אסתר:
הוא אוהב אותה, את לורת! – זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –
כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל־כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – – –
לא נדע כיצד התפתחו באותם ימים היחסים בין לורט פסקל ומשה כרמי. ב“דליות הגפן” נמצא רישום של זיכרון ילדות שלו על אהבתו לילדה היפה, שכנתו, שאולי היא לורט. אך הידידות ההדוקה בין לורט לאסתר אינה עומדת בצילו של משה אלא נמשכת – המכתב של אסתר ללורט מדגניה ב־1913, העדויות של אסתר על השפעת לורט עליה, והפתקים של לורט אליה, בצרפתית.
משה גוייס לצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה, וניראה שהוא שב ופוגש בלורט רק בקיץ 1918. הוא אינו מאוהב בה אלא ברבקה שרתוק, הנמצאת עדיין בצפון הארץ, תחת שלטון התורכים. מחברתו מחורף וקיץ 1919 היא יומן־מכתב המופנה לאהובתו רבקה, שבו הוא משתף את לורט בגעגועיו לרבקה ובלבטי אי־הליכתו, בעקבות חבריו המתנדבים, לגדוד העברי. די היה לו בשנים הקשות שעברו עליו בתור חייל בתזמורת הצבא התורכי. כותב משה:
לורט קוראת את האגדות של אוסקר ויילד. היא אומרת כי היא יודעת את כל חייו. כי היא שומעת את המיית נפשו. היא רואה את תוכו. וליבי מלא קינאה.
שאלתיה פעם: “את אוהבת אותו?”
והיא ענתה לי: “כן.”
שאלתיה: “האם היופי הוא המושכך? האוצרות הנתונים לך כבשו את ליבך?”
והיא ענתה: “לא ראיתי את האוצרות, ואת ברק־הפנינים – נפשו האירה אליי.”
באותם ימים החילותי שוב לנגן. בתקופה זו, אחרי הגשמים הראשונים, תמיד אני תוסס. אני מתחיל עם השקדים, עוד קודם קצת. החילותי לנגן. גם עם לורט נפגשתי. פלאטוניקה, פלאטוניקה. ובאשמתי. לרוב היינו מדברים על אודותייך [אודות רבקה]. אבל היו ימים ושכחתי אותך ואותה ואת הכל. אלה היו ימי זוהר שבאמצע החורף. אני הייתי יחידי. הייתי מטייל בחצות אל הים, אל הגבעות. לילה אחד, בדיממת הלילה שמעתי קול ניצן מתפקע. ישבתי ואקשיב בחשכה לרחש פריחתו. הייתי אז בשמיים. טוב שלא לחלל רגעים אלה במילים.
לורט שאלה אותי אז: “מה לך ולהתנדבות, מה לך ולמלחמה?”
ועניתי לה: “למלחמה – בעצמי איני יודע, הן אני לא אירה. אך להתנדבות? הן יש שהאלוהים רוצים בקורבן.”
מה לי ולאקטיביזם, מה לי וכל ההמולה הזאת? אך כה אהבתים [את חבריו המתנדבים]. אמרתי ללורט פעם: “למה אני הולך? כי אוהב אני אותם. אני הולך להיות בקירבת אליהו [גולומב], להיות עימו באוהל אני הולך…”
*
בלילה הגורלי, ליל ה־17 באוקטובר 1917, שבו מחביאות האם והבנות של משפחת פסקל את יוסף לישאנסקי הנרדף והפצוע – הן נכנסות להיסטוריה של היישוב העברי. גם בשלהי אותה שנה קשה, 1917, נשארת לורט במושבה ועובר עליה מה שעובר על כל השאר – פחד הגירוש בפקודת התורכים לצפון הארץ, הכיבוש הבריטי, והמעבר של המשפחות לתל־אביב הריקה בקיץ 1918, לאחר שהמושבה מופגזת מצד צפון בתותחי התורכים. זו התקופה שמשה כרמי פוגש אותה בתל־אביב.
לאחר כיבוש הארץ בידי האנגלים חוזר אבי המשפחה פרץ פסקל ממצרים. בזכות סיועו בקהיר לפעולת הריגול של ניל"י, והודות לקשריו עם האדמיניסטראציה הצבאית הבריטית, שנקשרו במצרים – הוא עתה אחד מבעלי ההשפעה ביישוב העברי. זו גם הסיבה שביום ההתקפה על פתח־תקוה הוא משוגר אל מפקדת הצבא הבריטי ביפו, שאת בכיריו הוא מכיר, כדי להזעיק עזרה למושבה.
ואולם עוד קודם לכן, ב־1920 לערך, הוא שולח את אשתו מרים ואת שלוש בנותיו, לורט, בטי ובלאנש – לפאריס. הסיבות לכך הן הדאגה להתאוששותן ולבריאותן של האישה והבנות, לאחר המאורעות הקשים שעוברים עליהן בהיעדרו בימי המלחמה, ובמיוחד פרשת מתן המחסה ללישאנסקי, והרצון לדאוג להשכלתן של הבנות, בייחוד של לורט הבכורה, שהיא עתה כבת עשרים ושש.
לאחר מאורעות 1920 ייתכן שהיה קיים כאן גם שיקול נוסף, פסימי – הארץ עדיין איננה מקום בטוח לגור בו, מוטב שתהיינה בפאריס הנוחה. פסקל הוא פרדסן אמיד, אגרונום, ולשעבר פקיד בכיר באדמיניסטראציה של הברון, והוא יכול להרשות לעצמו לנסוע מעת לעת לחוץ־לארץ ואף להחזיק את משפחתו בפאריס, מולדתן התרבותית השנייה של בנותיו, דוברות הצרפתית.
אך ייתכן שהסיבה הסודית לנסיעה היא הקרע המשפחתי שנתגלע בין פרץ פסקל לאשתו מרים. זמן לא רב לאחר שובו ארצה, ואולי עוד קודם לכן – מתאהב פסקל ברחל איכילוב הצעירה, בת לאחת המשפחות המיוחסות במושבה, חברתה של בטי בתו, ובת־בית במשפחת פסקל. רחל נעשית “הידועה בציבור” של פסקל, אף כי היא נשארת לגור בבית הוריה ברחוב חובבי־ציון, והוא – בביתו ברחוב רוטשילד, מול בית־הספר פיק"א, שבו היא עתידה ללמד שנים רבות.
עדויות בכתב ובדפוס לפרשה זו לא קיימות, פרט למסופר בספר מוזר ולא־אמין בשם: “ושבו בנים לגבולם” (1993) מאת בת פתח־תקוה חוה יגנס־יערי. המחברת, חברתה־לכיתה של לבנה [בלאנש] פסקל, כותבת בספרה על תולדות המושבה ועל בני המשפחות הוותיקות, כולל אסתר ומשפחת ראב, והכל מזכרונה של אישה מבוגרת, ללא בדיקה היסטורית. ואכן, הספר מלא שמועות, שגיאות ואי־דיוקים, אך אולי דווקא משום כך מצויות בו כמה וכמה רכילויות עסיסיות ולא ידועות, שרוב האנשים הקשורים בהן כבר שוכני־עפר. חוה יגנס־יערי מספרת בספרה באריכות על הרומאן בין פרץ פסקל ורחל איכילוב, ואלה הם עיקרי דבריה:
אדון פסקל היה גבר יפה, בלונדיני נוטה לג’ינג’י, ועיניו הכחולות חיות מאוד. שפמו היה כצבע שערותיו, מורם למעלה בקצותיו. היה הולך כשהוא נוטה קצת הצידה. בתקופת התורכים פסקל היה נוהג לחבוש תרבוש כשהוא נוטה לצד, אבל אני זוכרת אותו לרוב ללא כובע או עם כובע הפקק העגול הטרופי, נוהג בכרכרה או הולך עם מקל. אז היה הנוהג הזה סתם לשם גנדרנות. למקל תמיד היתה ידית אמנותית. בעצם פסקל הזכיר מאוד שחקן ראינוע צרפתי. אני זוכרת אותו אפילו עם עטיפות ג’מש־אנפילאות עם כפתורים על נעליו. לפעמים היה דנדי כזה אבל לא תמיד.
היה להם גן עצום, הבית דווקא לא היה גדול ומרשים. היה מרובע, גג מכוסה רעפים ככל הבתים, מרפסת לא גדולה מגולפת מכוסה, שפנתה לגן, וכן מרפסת ארוכה מעץ לאורך הבית, במתכונת רוב הבתים שניבנו אז. פסקל היה בין הראשונים שהקדים ובנה שירותים וחדר־אמבטיה מודרניים בחצר, ואחר כך הפך זאת לדירה עבורו. בית פסקל היה ממש מול בית־הספר. אהבנו לבוא לשחק בגן הגדול. היו בו גם חלקות קרחות למשחקים כי כולו היה נטוע בכל מיני עצי נוי וגם עצי פרי. היו שדרות של הדסים וכל מיני שיחים, על המרפסות טיפסו יסמינים.
ברור שהם היו מדברים בבית צרפתית. לפסקל נולדו רק בנות. גברת פסקל היתה אישה יפהפיה ואצילה, אך לא באה במגע קרוב עם נשות פתח־תקוה. היתה בעלת מרץ וחרוצה, אני זוכרת שכאשר הבעל לא היה במושבה בזמן המלחמה, אז היא היתה נוהגת בכרכרה ומנהלת את כל ענייני המשק הגדול שהיה להם.
הבת הבכירה של פסקל, לורט, היתה מאוד אינטליגנטית, אני מניחה שהשתלמה בוודאי בצרפת, אולי בפילוסופיה. דווקא לא היתה כל־כך יפה, הרכיבה משקפי פנסנה, ללא מסגרת, כנהוג אז. היא היתה מטיילת עם הסופר שלום שטרייט, ואולי גם עם הסופר יעקב רבינוביץ, שגרו בפתח־תקוה. היתה גם כן נוהגת לטייל עם מקל.
לבני משפחת איכילוב: אברהם, חיים (יחיאלי), משה (על שמו בית־החולים איכילוב בתל אביב), עזרא, נחמיה ויאיר, ולאחותם רחל – היה הרבה מהמשותף – מצמוץ העיניים, החיוך, דרך המבט, מאור הפנים. הם גרו ברחוב המרכזי בפתח־תקוה, חובבי ציון. בית צנוע, קרוב לרחוב, ממש גובל עם המדרכה הסואנת. החלונות כמעט בהישג ידך אבל היו תמיד מוגפים כלפי הרחוב. חצרם היתה גדולה, לא היה בה גן. בחצר היו אקליפטוסים גבוהים. לצד מגרשם היה בניין ועד המושבה, הלא הוא בית מועצת העיריה. בית איכילוב היה ממש בגובה הרחוב מצד אחד, ומצד החצר היו עולים במדרגות למרפסת העץ שהיתה לאורך הבית, אך רצפתה היתה מטבלאות, לא מקרשים.
רחל איכילוב היתה חברה של בטי, הבת השנייה של פסקל. אינני יודעת מדוע הלכה שבי אחרי פסקל ועוד יותר כיצד הסכימו ההורים של רחל. אך מה יכלו לעשות? בטוחתני שהיו לה הרבה מחזרים. רומן זה היה לדעתי טרגדיה. סיפרו לי אנשים, שידעו על כך, כי היחסים ביניהם הלכו ונתהדקו והיו חופשיים וכולם ידעו עליהם. אני במקרה ביקרתי את רחל כשהייתי מתנדבת באיזה עניין ציבורי, אני חושבת שזו היתה אחת פעמים היחידות שהייתי אצלם, ובאמת פגשתי את פסקל בחדרה. אבל חשבתי שהוא בא מתוך ידידות למשפחה.
כל התלמידים היו רואים את הפגישות של המורה עם הגבר המבוגר וגם אפילו ידעו שהם נסעו יחד לחוץ־לארץ. רחל איכילוב היתה תמיד באותה תסרוקת, סרט בצורת פרפר מאחור. זו היתה המודה אולי אז, אינני זוכרת אותה באופנה אחרת. היו לה עיניים ירוקות ושיער שחור, והיתה מעפעפת בעין אחת כמו האחים שלה. המשיכה להורות זמן רב בבית־הספר פיק"א, אולי עשרים וחמש שנה. היא נישארה רווקה.
בלאנש, הבת הצעירה, נישאת בגיל צעיר מאוד לבעל שגילו כפול משלה, מתגרשת, נישאת מחדש ועוברת לגור בפאריס, שם מקימים היא ובעלה השני, חזן, הוצאת ספרים בשם זה, המתמחה באמנות. אימה מרים שוהה חליפות בארץ ובפאריס. בסוף שנות ה־20 נפגשת חוה יגנס־יערי בתל־אביב עם מרים פסקל ובתה בלאנש, בבואן לביקור מפאריס, והיא מספרת:
מה שכן התרשמתי מפגישה זו היה השתפכות־הלב של גברת פסקל. היא טיילה איתי וקוננה לפניי על מר גורלה. כי כבר היה ידוע במושבה על הטרגדיה שהתרחשה בבית זה ובעצם אני דווקא לא הייתי כל־כך מודעת בה. סיפרו שבעלה מר פסקל היה מאוהב ברחל מורתנו, עליה סיפרתי רבות. והיא כניראה גם כן השיבה אהבה לחיקו. הרומן התנהל כבר מלפני זמן, אולי בגלל זה העדיפה האם (מרים) גבר מבוגר לבתה (בלאנש). כי היא טעמה מהו בעל צעיר ובוגד, ואז היה סיפור זה בפרהסיה. לכן גרה האם עם הבת בצרפת. היא בכתה לפניי. היא, האישה האמיצה, היפה, האצילה והחכמה – הגיעה לשפל כבוד כזה שבעלה זנח אותה.
*
במוצאי־שבת אחד, בחורף 1994, אני משוחח על משפחת פסקל ועל רחל איכילוב עם בנו ובתו של דודי ברוך – אהרון בן עזר ומרים גיסין. מרים עבדה שנים רבות כמורה בבית־הספר פיק“א יחד עם רחל איכילוב. כאשר למדתי אצלה קרוא וכתוב בכיתות אל”ף ובי"ת, בראשית שנות מלחמת העולם השנייה, הייתי רואה בחצר את דמותה הגמלונית של המורה רחל איכילוב, הלבושה תמיד בגדים כהים, שערה חלק, שחור, ואסוף במהודק לאחור, והיא מלמדת את הכיתה המקבילה.
מרים גיסין: “רחל איכילוב היתה אהובתו של פסקל. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית־הספר פיק”א שבו לימדה, והשניים היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד."
אהרון בן עזר: “רחל היתה הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה.”
מרים: “לכל שמחה של מורה היתה רחל מארגנת מתנה. כאשר בנתה משפחת איכילוב בית חדש ברחוב חובבי־ציון, ביתם עם המרפסת הצופה לשוק היה מעין ‘מועדון’ לכל החברים והידידים שלהם – קנו לה המורים מנורה עומדת. לחגיגה בחדרה החדש הוזמנו המנהל חיון, המורים, ופסקל. הוא כמעט שלא דיבר עברית, בעיקר יידיש וצרפתית. הוא הראה לי אז בגאווה את המנורה התלוייה בתקרת החדר, ואמר שזוהי המתנה שלו לרחל.”
*
בקיץ 1921 נמצאות אפוא בפאריס מרים פסקל ובנותיה לורט, בטי ובלאנש. בארכיונה של אסתר נשתמר מכתב בצרפתית ששלחה בלאנש מפאריס לאביה פרץ פסקל בפתח־תקוה. המכתב תורגם בידי יהושע קנז.
[פאריס] 6.6.1921
אמא, בטי ולורט
שולחות לך נשיקות
אבא היקר שלי,
קיבלנו היום ארבעה מכתבים ביחד, באף אחד מהם לא היה שמץ של שמחה או תקוה.
לא אבי, אל תתייאש ככה, אחרי הזמנים הקשים באים תמיד ימים מאושרים, ואתה יודע היטב כי התקוה היא חייו של האדם.
אני כועסת מאוד על אותם המגינים הפחדנים ואתה יודע למי אני מתכוונת. הם היו צריכים לשרוף לפחות עשרה כפרים. הייתי רוצה לחזור אל ארצנו, אני חשה כפחדנית כלפי ידידיי שנכחו בקרב.
נידמה לי שאם הייתי פוגשת ערבי הייתי חונקת אותו. אני בטוחה שחדרה [כתיב עברי במקור] וכל האחרים שעבדו מאז ילדותם אצלנו באו [– – –]. אבל אתה הראית להם יפה, אני מקווה שהם לא ישובו עוד.
הילדים של מר בריל באו אתמול, הם הלכו [– – –]. הן אומרות דברים שאינני יכולה לסבול. למשל: שפלשתינה היא ארץ בלי שום תקוה, היא אבודה ליהודים ועוד מילים של ייאוש מסוג זה.
רציתי להשיב להן אולם חשבתי שנבון יותר שאשתוק ואומר בליבי: אם הן יכולות לומר מילים כאלה בקול רם, סימן שאינן מרגישות שום דבר ממה שאנו מקווים למען ארצנו.
מן הסתם אבא אתה אומר בליבך שבלאנש היא עדיין ילדה קטנה. היא רחוקה מכל סכנה וקל לה לדבר כך. אני מבטיחה לך אבא שהייתי מעדיפה פי אלף להיות ב־P.T. [פתח־תקוה] מאשר בפאריס. אני חושבת שלא הייתי מפחדת, אני מקווה כך.
כדי להסיר קצת את הקמטים ממצחך הדואג, הבה נדבר על דברים אחרים, עליזים יותר. אנחנו כבר ב־6 ביוני, הבחינות של לורט קרבות ובאות והיא עובדת עבודת פרך ועושה לילות כימים, לא מפסיקה לרגע, והיא טוענת שהיא הולכת להיכשל, אני אינני חושבת כך.
שערותיה של אמא מלבינות מרוב דאגה עקב כל מה שקרה. בטי מתוקה תמיד, טובה ונחמדה, היא שוקדת על הנגינה בפסנתר.
אני אפסיק ללכת לגימנסיה ב־8 ביוני מפני שהבחינות מתחילות, ומאחר שאני לא אנצל כלל את הזמן הזה, הרי שהמוצא ההגיוני היחיד הוא להתייאש מהן. לכן אני, מובן, צוהלת משמחה. אני יוצאת כל ערב בשובי מן הגימנסיה, יחד עם אמא לגני לוכסמבורג. הגן פתוח עכשיו עד 8.30 בערב. הוא מאוד יפה, בעיקר בערב סביב השעה 7 כאשר כולם הולכים לאכול ארוחת־ערב. אנו מתיישבות שתינו מול הבריכה הגדולה, עם המזרקה, שהזרם שלה עולה גבוה מאוד כאשר אין רוח. כמה סירות מפרש קטנות ולבנות שטות בבריכה, והקטנים בעלי הסירות חושבים את עצמם לספנים יורדי־ים אמיתיים. בסערת רגשות, ובשמחה שאין לתארה, הם מתבוננים באוניותיהם השטות.
בשעה זו רואים כמה סטודנטים הבאים לשאוף רוח בצאתם מן האוניברסיטה. רואים גם יפניות שפניהן קודרות, כאילו יש בהן געגועים עזים לארצן. לבסוף, לקראת 8.30, שומעים את קול החצוצרה, שכמעט אינו משתנה, וקולו של שוטר המודיע: סוגרים, סוגרים. אין חשק לקום, אבל צריך. אז אנחנו קמות, וחוזרות לרחוב גי ליסאק 68. ושם צריך לעשות שיעורים למחר. אני עושה אותם ואחר־כך הולכת לישון. לפני שאני נרדמת אני נושקת לך. שום דבר לא משתנה.
הנה כבר עברה כמעט שנה ובעוד חודשים אחדים הנשיקות שלי לא תצטרכנה לעבור כל לילה את הימים הגדולים כדי להגיע אליך אלא תבאנה אליך במישרין.
אני חוזרת ומבקשת אותך אבי שתשמור על עצמך.
אני מנשקת לשניכם, לסבתא ולך.
בלאנש שלך
אבא זה לא הזמן שתדאג יותר מדי בנוגע לתוכניות שלי. המורה שלי כבר ביקש ממני זאת זה כמה פעמים. כתבתי לך על כך, אם תוכל, שלח לי את התוכניות של בית־הספר שלנו ושל הגימנסיה מיפו.
פסקל מעביר לאסתר את המכתב, כניראה בעקבות בקשתה של בלאנש לשלוח לה תוכניות לימודים של בית־הספר במושבה ושל הגימנסיה העברית “הרצליה”. התרשמויותיה העזות של בלאנש באות בעקבות ההתנפלות על פתח־תקוה שמתרחשת כחודש לפני־כן, ב־5.5.21. מסתבר שבאותה תקופה הוא נישאר בביתו רק עם חמותו פרידה רוקח, אלמנתו של אליעזר רוקח.
*
כאשר אסתר עוזבת את פתח־תקוה באמצע יולי 1921, למצרים, לורט נמצאת עדיין בפאריס. הד ללימודיה, ולחוסר התכלית שבהם – מצוי במכתב מיום 23.6.22, ששולח איזאק מקאהיר לאסתר הנמצאת בבאדן שליד וינה, לפי המכתב, ייתכן שפרץ פסקל נמצא בימים אלה בווינה. כותב איזאק:
אשר לפסקל, תצטרכי להגיד לו מברוך!
בזה מסתכמים כל הלימודים והשאיפות!
כך יהיה הדין גם לגבי לורט על אף כל לימודי הפילוסופיה שלה.
כך יהיה דינם של כל בחורה ובחור, ואחת היא מה השקפותיהם ומשאות־נפשם בחיים.
על כולנו בלי שום יוצא מן הכלל חלים חוקי הטבע.
עוד לא נולד אנוש שיוכל להעז פנים כנגד הטבע ולפעול בניגוד לו. במוקדם או במאוחר חייב הוא להיכנע לרצונו של זה!
לו יהי כן!
לו יהי מה? – אין כבר את מי לשאול, אך מסתבר שקרה משהו, משבר, שגרם אולי ללורט להפסיק את לימודיה ולחזור ארצה. ייתכן שמפתח לתעלומה נמצא בכתבתו של עמית לוינסון, “המיקלט האחרון”, שנכתבה בעקבות ראיון שערך עם בטי פסקל ב־1987: “לורט פסקל נסעה לארצות אחרות. היא למדה אמנות בפאריס, והתיידדה עם הרקדנית הנודעת איזדורה דאנקן. מספרים שהתאהבה באחיה של איזדורה, שלא השיב לה אהבה. היא שבה ארצה בראשית שנות ה־20, שקועה בדיכאון שהלך וגבר.”
לאיזאק יש כניראה דיעה קדומה נגד לימודיה של לורט, אולי משום שבהשפעתה רוצה גם אסתר לנסוע ללמוד תקופת־מה בפאריס. דומה שבניגוד למה שאסתר כותבת ומספרת – הריהי נמצאת לראשונה בפאריס רק בסוף שנות ה־20, ובשנות ה־30. נסיעתה הבאה ממצרים אינה כלל לאירופה אלא לארץ־ישראל. בסיון תרפ“ג, קיץ 1923, היא מגיעה לביקור בפתח־תקוה שבמהלכו היא כותבת את שיריה “על מערומייך חוגג יום לבן” ו”ליבי עם טללייך, מולדת"; ורק עתה היא שבה ופוגשת, לאחר כשלוש או ארבע שנות ניתוק – את חברתה לורט.
מה מספרת לורט לאסתר בקיץ 1923? – האם היא מספרת לה על שיברון ליבה? על כך שהיא עדיין בבתוליה, או להיפך – שהסתבכה בפאריס בהריון ונאלצה לעשות הפלה? על ייאושה מהחיים? על כך שהיא מרתיעה גברים? על כך שאינה מוצאת לה גבר כערכה? ושאינה מתפשרת, כאסתר? על כך שאינה מוצאת לה מקום בבית, ובמושבה – שבה חי אביה עם רחל, שהיא כמעט בת־גילה?
או אולי היא שבה וקוסמת לאסתר בסיפוריה על איזדורה דאנקן? – ומעניין, ההיתה זו הפעם הראשונה שלורט ראתה ואולי גם הכירה את הרקדנית הנודעת? – או שכבר היתה בפאריס לפני המלחמה העולמית, ואז סיפרה לראשונה לאסתר עליה?
ומה מספרת אסתר ללורט – האם היא מתנצלת על כך שוויתרה על חלומותיה ונישאה ללא אהבה? – האם היא מדברת עימה על חיי אישות, מהם? – מספרת על חייה התפלים במצרים? על חששה פן דלל מעיין שירתה שם? על געגועיה לחזור ארצה? על התרפקותה, כבר עתה, על שנות ילדותה במושבה? – מספרת על הקיץ שעשתה בווינה ובבאדן לפני כשנה? על דיזנדרוק? על כך שהיא מודאגת ממצבה הנפשי של חברתה, ולכן מזמינה אותה לבוא אליה לביקור בחילואן?
ואולי אסתר כה שקועה בבעיותיה, ובעיקר בתקוותה להרות, שאינה שמה לב די הצורך למצבה הקשה של חברתה הטובה ביותר?
אסתר גרין היא עתה אישה נשואה. לורט פסקל – בחורה מיואשת. השתיים נפרדות כאשר אסתר חוזרת מצריימה, והן אינן יודעות שזוהי פגישתן האחרונה.
ב“מחברת ‘קמשונים’” השישית, לאחר טיוטת השיר “אתה האיש”, המוקדש כניראה לאיזאק, ולאחר ציור צדודית של גבר בעיפרון קופי סגול – באים בדיו חום־שחור דהוי קטעי יומן או טיוטת מכתב שבהם אסתר פונה לידידה קרובה לה ומספרת על חייה בחילואן עם “הבחור שלי”, בעלה. על פי תוכנם נכתבים הקטעים בסוף יולי או ראשית אוגוסט 1923, זמן לא רב לאחר שובה של אסתר מהביקור בפתח־תקוה. סביר להניח כי הנמענת היא לורט, הנמצאת במושבה, והמכתב בא בעקבות השיחות עימה. אמנם, ייתכן שראשיתם של קטעים אלה נכתבת עדיין בסיון תרפ"ג בפתח־תקוה, וכן מופיע בהמשך הים, שאינו מתאים כלל לחילואן, בעוד יתר התיאורים מתאימים בהחלט. כותבת אסתר:
יום אחרי יום עובר, בוקר וערב על פני חבל אדמה זה. כן, כעת אני יותר חלשה, פחות רעננה, ימים עברו ואני כאילו לא ניתקתי מחבל אדמה זה, תמיד חייתי פה. על פני גבעות אלה וירק אוקליפטוס וכרם עברו חיי. כל נוף אחר לא נדבק לתוך עיניי, הררי שלג, ימים ובנייני פלא, כחלום, כילודי הזייה עשירה עברו עליי בלי הכות שורש, צפו להם כלעומת שבאו על פני נחשול בלתי ידוע למדורות רחוקים וסתומים.
שמשי עבר את קו הצהריים. ובכל רצוני וטבעי להתכחש לאמת, הנני מרגישה זאת. כחוש כחשה התקוה לפרוח תמיד יותר ויותר עד, עד גובה לא ישורנו אנוש. כן, עד היות אורי גדול, עד הגיעי למרום כל תענוגות החיים, עד היותי זרה וגדולה וכל האנשים סביבי כחגבים. כחש כיחשו הרוחות. אלה שהנוער יסגוד להם. לא נשאו אותי כנפיים אלה, ואל אותה מדרגה של רוממות הרוח מלפני שנים מיספר קשה להגיע כעת, למרות כל ההתאמצות.
מבין ערפילים רומזים לי ימי ילדותי מלאי אור, נרקיסים גדולים ומסתוריים אלה, ההגיעה השעה לגעת בהם.
לא.
אם רוח המידבר מטאטאה את הרחובות?
כן, ועוד יותר מזה.
יראתי שמא הגזמתי באומרי לך זאת. והלכתי לראות.
כן הוא ברחובות ובחצרות ואטמוספירה [גרנדיוזית] שקטה וגדולה של המידבר הקרוב.
שטח שטח לבן ומפני כך ניראים השמיים גבוהים ורחבים לאין קץ מעל לרחובות הארוכים והשוממים, ובני אדם מצטיירים ברחובות כמו בשום מקום אחר בעולם. ערביה קטנה עוטה אדומים פורחת כפרג בודד בציה, ועלם גבוה עוטה שחורים, הנהו הבדידות הגדולה על פני הבד הלבן וההוזה.
במשפחתנו מצאתי חולה מסכן [מסוכן?] והננו כולנו שרויים בדאגה. חוץ מזה מכה ומעייף החום את החושים במידה שצריך באמת להיות בעל רצון בכדי לא לכרוע תחתיו. ברגע זה אני רואה את הים וצבעו סתווי כבר: כתמים אפורים וקרירים שנשפכו בתוך הכחול העמוק, ורוח לאה עוברת על פניי – אך רוח לחה כמה טוב לחשוב פה עליה, ומה שלומך?
השמת לב עד כמה אנו אוהבים לדבר על עצמנו, וזולתנו רק יעניין אותנו עד כמה מבין הוא לנו. כמה צרות ואי־גודל יש בזה.
אומרת אני לכתוב לך משום שאיני יכולה לשכוח אותך. אולי אחר כך, אך ימים ראשונים אלה אני מחכה לבואך מבלי משים.
טובה וחדשה [את לי] תמיד. ואיתך פורחים שוב חלומות הנצח הטבועים כחוק בנפש.
אל תפחדי אין אלה מילים גדולות אלא תמצית של מציאות פשוטה.
חשבתי ימים רבים מה תעשי מה תעשי, ממש ממש, “לעשות” “לעשות”, כאילו יש לזה ערך. הן זהו רק מושג. העיקר שאתה קיים ויודע. האופן שאתה קיים בו. כן האופן, אין מה לעשות, ואם גם תעשי, הן לא תחדלי להיות, את יודעת זאת וזה העיקר. אני כשאני לעצמי לא אוכל למצוא את ביטויי לא באהבה (ביטוי מלא הנעשה להווייה שלמה גם כלפי חוץ) לא בספרות יכולה אני רק להיות אני ולא יותר.
ערבים מחריזים [מכריזים] על חלב קפוא [בשיה] בקריאה ארוכה ומילודית, צהריים, הרחובות שוממים.
מאליו עולה: “כקול קורא במידבר”, “קול קורא במידבר”.
קול קורא במידבר זהו קולו של הבחור שלי. גם חודש אחד לא הייתי נשארת כאן אלמלא הוא. תמול אמרתי לו זאת, הוא לא הבין היטב. דיברתי אליו עברית, וחשב כי לכאורה אפשר רק לחיות חודש אחד בארץ הזאת. ושאל אם ניעורו בי הגעגועים והיה עצב בלי גבול.
הוא טוב לי ואוסף ברחמיו את בדידותי הגדולה ועושה לי הווייה אחת מוצקה ומלאת חום נעורים.
גם זו לטובה. כך הם החיים, אני רוצה לאמר אותם החיים בלי החלומות ההם. אני באמת שייכת לו באופן מוצלח בחיים אלה. אין הוא יפה, ובכל זאת גדולה שמחת השייכות, להיות שייך למי שהוא, להיות קשור, אך כן כך הם חיים של אישה בלי החלומות ההם.
ליבי בכל זאת מנבא לי ימים של שקט, טהרה ואימהות, למרות מה שאין פה הרבה במה [להפרות] להעשיר את הנפש.
אף לא בכל אלה שסיפרתי לך למעלה. כי סוף־סוף (ואולי נידמה לי) שאין גם זה מביא אביב לנפש. ואולי מפני שכבר היה אביב.
עוד יפקדוני חלומות ויעלו מן השכבה החבוייה ממני: אני בארץ־ישראל, ומעל פני הרחוב היום־יומי מתרוממים פני הפרה האישה ב. ששאלה: “העודך פה?” ואני: “כן הייתי במצרים ושבתי לארץ־ישראל.”
הלאה: אני סוחבת איזה משא הכבד עליי מנשוא ומלווה את אימי לאותה אישה זקנה שהיתה אצלנו בשבת לפני נסיעתי. היא, הזקנה הכחושה, פורשת מה הדומה לזכוכית, ומתחת לזכוכית רואה אני חול, חול. מתבוננת אני אליו מקרוב ורואה אני כל גרגיר וגרגיר עם ציורים דקים של עקבות רמשים, ואני אל הזקנה:
[משפט בגרמנית] “כמה עדינים ציורים אלה!”
אני ברכבת אך מישהו צף בחלון המרכבה מבחוץ: פנים. דיזנדרוק. אני מסבה את ראשי ממנו אך איזה כוח הציפני להסתכל שוב בחלון: הוא שוב שמה, כן, פניו צפים במסגרת, אני שוב מסיבה ראשי ממנו אבל [הוא] דבר מה הודפני שוב להביט וכך פעמיים שלוש ופניו צפים במסגרת החלון.
דיזנדרוק המופיע בחלומה הוא המורה שבו התאהבה אסתר בבית־הספר החקלאי במושבה בשנת 1913, ושאותו שבה ופגשה בווינה לפני כשנה, בקיץ 1922, כפי שעולה ממכתבו של איזאק אליה מה־29.6.1922. האם מרמז החלום לקשר עמוק יותר שנוצר עימו בווינה? זאת אין לדעת. מעדויותיה וכתיבתה של אסתר עולה שהיא נישארת נאמנה לאיזאק כל שנות נישואיהם, גם בהיותם מרוחקים זה מזה.
החולה המסוכן הוא גיסה בן־דודתה ברנארד, אחיו ושותפו של איזאק, אשר נפטר באותו קיץ בקאהיר, ב־9 באוגוסט 1923. ייתכן שבעקבות מותו נכתב השיר “מזמזמים, חולפים” המופנה לאיזאק והמופיע לראשונה רק ב“קמשונים” ובו השורות: “הב יד, אח שכול / וסגור השרשרת / עוד לחול כברת חיים.”
*
באלול תרפ“ג, שלהי קיץ 1923, שולח יעקב רבינוביץ מתל־אביב מכתב בן שלושה עמודים לאסתר בחילואן (“גנזים” א־94340. נמסר כניראה מעזבונו של שלום שטרייט). “אסתר חביבה!” הוא פותח, מודיע לה כי בסוכות תקבל את החוברת ובה שיריה “על מערומייך”, ו”ליבי עם טללייך מולדת" (“הדים”, תשרי תרפ"ד, 1923), ו“שמך יישאר כשהיה”. מתברר כי בפירסום השני בחייה, של שירים הנמסרים בהיותה כבר אישה נשואה – עומדת אסתר על כך ששמה הספרותי יישאר אסתר ראב ולא אסתר גרין.
רבינוביץ פונה אליה עתה כאל מצנאטית – האם תוכל לגייס במצרים סכום של כ־25 פונטים להוציא לאור קובץ שירים של המשורר י"צ רימון? – “יודעת את ודאי מה שקרה לו,” [הוא סורס על־ידי ערבים] והוא [רימון] סובל כעת כמעט רעב.
בהמשך מספר לה רבינוביץ כי פגש את מרים פסקל ובנותיה בתיה (בטי) וכניראה גם בלאנש, הגרות בשלהי הקיץ על שפת הים בתל־אביב. “רק לורט היא בפ”ת כשבוע ויותר." מתברר שבטי, האחות האמצעית, כבר נשואה, וילדה פג שיש לו ראש גדול וגוף כאגוז. “מחזיקים אותו בצמר־גפן. ביום הראשון ניבאו לו הרופאים כי יטייל תיכף לגן עדן, כמו לילדתה של רחל קצנלסון בווינה. בתיה יפתה מאוד אחרי זה, והבחור חי ואוכל בלי עין הרע.”
רבינוביץ מתכוון לבנה הבכור של בטי, אהוד, והוא מסיים את מכתבו בברכת שנה טובה לאסתר ו“שלום לך וכל טוב והיית פרח במידבר ולימדי מבתיה [בטי] רק בלי פזיזות.” כלומר, גם הוא יודע שאסתר מנסה להרות וללדת.
לימים, כשנולדתי, ולא היה עבורי שם פנוי של אחד מבני־המשפחה שכבר הלך לעולמו, אמרה לאימי אחותה, דודתי רחלה: “אם השם אהוד טוב למשפחת פסקל, הוא טוב גם בשביל בנך!” – וכך היה.
*
לורט שמה קץ לנפשה בפתח־תקוה ב־ג' תשרי תרפ"ד, ספטמבר 1923, בגיל 29, ארבעה חודשים לאחר פגישתה האחרונה עם אסתר, שקיוותה אולי עוד לראותה מבקרת אצלה בסתיו או בחורף, בחילואן.
נוצרה בעייה בקשר לקבורתה כמתאבדת, ולכן התקינו סביב קברה גדר־ברזל נמוכה, מעין ערוגה מלבנית, בקצה הצפוני־מערבי של בית־הקברות, בגבעה, על גבול הפרדס של סווטיצקי. פסקל נטע למראשותיה עץ ארז הקיים עד היום, ולימים נקברו הוא ואשתו מרים משני צידיה של בתם לורט. שני ההורים יחד, לאחר שנים ארוכות של פירוד.
האם מזדעזעת אסתר בפינתה הרחוקה בחילואן, כאשר היא מקבלת את הבשורה הקשה מפתח־תקוה? האם היא נדהמת בלילות בהם היא יוצאת לבלות עם איזאק בקאהיר? בחייה העשירים, החדשים?
אסתר שקועה קודם־כל בעולמה ובבעיותיה. נשואה לסוחר אמיד ובעל־נפש, החומד מאוד את גופה ורוצה שתלד את ילדיו ומאפשר לה חיי עושר שעליהם לא חלמה מעודה ונושא אותה על כפיים ומעריץ אותה – וככל שהיא מרגישה שהיא מאכזבת אותו, כן מעיקה עליה יותר ויותר אהבתו, וככל שאהבתו ותאוותו אליה מתחזקות – כן פוחת רצונה להמשיך לחיות איתו.
ובנוסף לכך, רק כחודש לפני־כן מאבד איזאק את אחיו ברנארד, המותיר אישה ובת קטנה, ציונה (לימים פרידמן־שאנן). כל עול הפירמה נופל עתה עליו, והוא מזעיק את אחיו יהושע לשוב ולעבוד עימו.
תגובתה של אסתר על מות לורט – בהמשך כתיבתה. דומה שהביקור בארץ שב והשפיע את מעיין שירתה. לאחר טיוטת המכתב ללורט באה ב“מחברת ‘קמשונים’” זו, השישית – טיוטת השיר “נוף התמרים”, שבסופה מציינת אסתר: “חילואן, תרפ”ד". השיר נכתב כניראה בתשרי, ימים אחדים בטרם תגיע אל אסתר בשורת מותה של לורט, כי מיד לאחריו נמצאת טיוטה ראשונה של השיר “לאחיותיי הנסערות”, בראשה ההקדשה: “ללורת פסקל ושושנה בוגין”, ולאחריה טיוטה נוספת של השיר:
לשושנה בוגין ולורת פ.
[אשר הופיעו והלכו]
אשר הלכו להן לבלי שוב
לשתי [הבחורות] העלמות לורת וש. בוגן
[אשר נדחו לצידי גדר] אשר נקטפו ונדחו לצידי גדר
לאחיותיי העניות הנסערות
הצפות עלי געש הנחשול
אלי אובד
ידיכן אליי נשואות ואצבעותיכן
מעל פני התהום מבקשות אחיזה
עיניכן הפקוחות דבקות בי:
עזרה.
אך חבלי ההצלה נקרעו
ביד [אכזריה] הגורל
ובידי אני קורי עכביש אניע
הנה דם ליבי לכן
היפות, הנישאות נישאות
ועוברות מעל פניי
ואני היושבה עלי צוקי הסלע:
חרש מכרסם הנחשול את האבן
וגידי חול מתפורר
באצבע תוהה
יום יום אגורר
ובערב אחד
פתע ינופץ הכל
ואחז הנחשול
ונשא את אשר לו.
נוסח סופי של השיר, עם ההקדשה: “לשושנה ב. ולורת פ. / אשר הלכו ללא שוב”, ועם הסיומת: “חילואן, תרפ”ד" – מתפרסם בתל־אביב בשלהי אותה שנה, 1924, ב“הדים”, כאשר אסתר עדיין גרה בחילואן. את ההקדשה אסתר אינה כוללת ב“קמשונים”, והיא מוחזרת לשיר רק במהדורת “כל השירים”.
כאמור, אסתר היא אדם לוחם. היא רואה את הסכנות כבאות רק מבחוץ – נחשול מכרסם את צוקי הסלע שעליהם היא יושבת, עלול לנפצם לפתע ולגרוף גם אותה, היושבת עליהם – אבל לעולם אסתר לא תיכנע ולא תהרוס את עצמה מבפנים ולא תיתפס לסוג זה של ייאוש, לא בכתיבתה ולא בחייה. אין דבר זר לה יותר מאשר המחשבה על איבוד עצמה לדעת ויהיו חייה קשים ומשבריים ככל שיהיו, בייחוד בזקנתה. לעיתים ניראה שהיא סבורה שעשוייה היתה לזכות בנעורי נצח, אלמלא המכות שהלמו בה מבחוץ.
עם זאת – התאבדות לורט אולי משמשת כתמרור־אזהרה לאסתר: לא רק שהיא אינה יכולה לעזור לאחרים – עצם קיומה נתון בסכנה; היא יושבת, ובוחשת, על איזו מסגרת דמויית סלע איתן – שבעצם הולכת ומתפוררת תחתיה לגרגירים, ויום אחד יושם לה קץ.
לאחר השיר שאסתר מקדישה לשתי חברותיה המתאבדות, שושנה מקיץ 1918, ולורט הטרייה – היא ממשיכה לעשות במחברתה את חשבון חייה, מעלה ספקות לגבי העתיד, משוחחת עדיין עם חברתה המתה, כאן, בחילואן, מול המידבר, מול הפירמידות הנמצאות בצידו המערבי של הנילוס:
אובך המידבר התערב בענני הערב.
אני חושבת: הנה נחתי כמה שנים מן החיים מחיי.
עכשיו צריך להתחיל מחדש –
הגוף הריהו קיים עדיין, צריך להחלימו, לחזקו, כי בית קיבול הוא לנפש.
נוף הנמלים שוב מגולל לפניי –
אנשים – נמלים שחורות זוחלות על פני מישורי המידבר –
ורוחות מגוללות עננים כערימות זבל בוער, מתחת מעטה אפור קורנת השמש קרניים גדולות ורודות וירוקות עד למחצית השמיים, ועוד הנמלים זוחלות על קצה האופק, מקום פירמידות עוד זוקפות שדי בתולים בין צעיפי האבק –
למה הלכת?
הן בכדי לראות זנב ענן זה בלבד – כדאי לחיות, ובכל זאת אבק ביני ובין הנוף הזה. אין שפתיים למוץ אותו –
היהיה זה אבק השנים בין ובין הסובב אות השנים האטומות אשר עברו?
“למה הלכת?” – שואלת אסתר, ולימים היא מספרת על כך בקצרה לרבקה כצנלסון, כקובעת עובדה בלבד:
היא עצמה [לורט] היתה דמות יפה, מעודנת, בעלת תרבות גבוהה, שהביאה עימה משב־רוח של “העולם הגדול”. בגיל עשרים ושתיים [צ"ל 29, אבל אסתר מורידה שנים מלורט משום שהיא מורידה שנים גם מעצמה] איבדה עצמה לדעת. אולי בהשפעתה התחלתי לכתוב במחברות שלי רשימות מיסטיות ושירים בגרמנית.
*
“למה הלכת?” – דומה שבמשפחתה של לורט משתדלים כל השנים שלא לגלות את הסיבות האמיתיות להתאבדותה, אלא לעטוף אותה בהילה רומאנטית, ולדעתי – מופרכת לחלוטין, אך אלמלא ההילה הזו – ספק אם היה לציבור ולהיסטוריה היישובית עניין כלשהו בהתאבדותה של לורט.
בטי פסקל שנפגשה, כאמור, עם עמית לוינסון ב־1987, מספרת לו על אביה אשר “לאחר שהעלילו [הערבים] עליו שרצח צעירה ערביה, וגזרו עליו מוות, נמלט למצרים.” כמובן שהיא אינה מזכירה שבבריכה שבפרדסו נמצאה גופתה הטבועה של צעירה ערביה שכניראה הרתה ממנו, והוא נאלץ להימלט מחשש לנקמת־דם מצד משפחתה. פעם הזכרתי עובדה זו בביקורת על הספר “עלייתו של שלום ליש” שכתב איש העלייה השנייה שלמה לביא, שעבד בבחרותו כעגלון בפתח־תקוה אצל פסקל – וקיבלתי תגובה זועמת מבטי פסקל.
במשך השנים נוטעת בטי פסקל במראייניה, וביניהם גם בשולמית לפיד, את הרושם שלורט הרומאנטית והמושפעת מהספרים שקראה – התאהבה ביוסף לישאנסקי שעל הסתרתו התעקשה, וכי משברון־לב על מותו – התאבדה. עמית לוינסון קושר בכתבתו את מות לורט לפרשת ניל"י וכותב:
שרשרת ההתאבדויות והתליות [שרה אהרונסון, יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד] לא נסתיימה ב־1917. שש שנים לאחר־מכן התאבדה בפתח־תקוה אישה צעירה, אחת מכמה שנישבו בקסמיו של לישאנסקי. אלמלא הוצא להורג כיצד היו מתפתחים חייו של לישאנסקי שובר הלבבות, אשר מגזימים ליהגו ואמרו שיש לו אישה בכל מושבה? – אותו יום [שבו תלו את לישאנסקי בדמשק], במקומות שונים בארץ, הגו בלישאנסקי נשים אחדות. הן ידעו שהוא שקוע עמוק עמוק בצרות, אך לא ידעו שכבר אינו בין החיים. לורט פסקל היתה רק אחת מהן. לורט, אחת הנשים שנישבו בקסמיו של לישאנסקי.
הפגישה האחרונה עם לישאנסקי הפצוע, שספק אם לורט הכירה אותו היטב קודם־לכן, עתידה אפוא לדבוק בלורט לאחר מותה ולקבל מימד רומאנטי שלא היה ולא נברא אלא בדמיון בני־משפחתה, החפצים להעלים את הסיבות האמיתיות להתאבדותה שש שנים לאחר תלייתו של לישאנסקי, ולכן מטפחים את אגדת אהבתה הנכזבת אליו.
אם לשמור אמונים למת, מתאים היה ללורט להתאהב באבשלום פיינברג, האינטלקטואל, יפה־התואר, שמוצאו ממשפחה מיוחסת כשלה, שהושפע כמוה מהתרבות הצרפתית, שחי פרק־זמן בפאריס וכתב צרפתית, גם שירים, ואשר שרה אהרונסון היתה מאוהבת בו; בו – ולא בלישאנסקי, הצבר ממטולה, בעל המוניטין המפוקפקים של “תכשיט”, אדם חסר־אחריות בעיני מרבית היישוב דאז ולא רק בעיני חברי “השומר”, שניסו להורגו, ואילו הצליחו בכך היו מונעים סבל גדול מן היישוב היהודי, – בלישאנסקי, המטופל באישה ובשני ילדים קטנים, ואשר שרה אהרונסון ניהלה עימו פרשת אהבים רק מתוך ייאוש, משום שעליו נסמכה עבודת הריגול לאחר מות אהובה אבשלום.
ואיזה הבדל בין לישאנסקי, שהחליט להציל את חייו בכל מחיר, גם אם אחרים יסבלו וימותו – לעומת שרה האצילית, שהיתה יכולה לברוח מן הארץ ברגע האחרון באוניית־הריגול האנגלית, אך נישארה בהאמינה שאם תיתפס בידי התורכים ותשלם את המחיר, בחייה – לא יסבלו האחרים.
על אחריתה של לורט מספר עמית לוינסון מפי בטי, שמנסה שוב לקשור את ההתאבדות לפרשת ניל“י: “היא [לורט] שבה ארצה בראשית שנות ה־20, שקועה בדיכאון שהלך וגבר. לילה אחד לא שבה הביתה. למחרת מצאה אותה סבתה, פרידה רוקח, ללא רוח חיים, בבקתה שבקצה החצר. לורט שמה קץ לחייה ברעל, שטמנה בתוך הטבעת שעל אצבעה שבע שנים קודם לכן, מחשש שהתורכים יתעללו בה על קשריה עם אנשי ניל”י.”
מהי אפוא הסיבה להתאבדותה, סיבה שאותה שוקדים כל־כך להסתיר?
“יום אחד,” מספרת חוה יגנס־יערי, “כמדומני שהייתי אולי בכיתה האחרונה או בשביעית, בבית־הספר העממי, אני שומעת שלורט פסקל איבדה עצמה לדעת. אני זוכרת שמקרה זה זיעזעני ועשה עליי רושם חזק מאוד. כיצד נוטל אדם את חייו בידיו? בייחוד בת המושבה. אנחנו כולנו מלאי חיים, מוות היה משהו כל־כך רחוק לא מושג, הכל היה חי ותוסס במושבה. אבל כאן בחורה שכל החיים לפניה, עשירה מיוחסת, מלומדת, סתם שמה קץ לחייה (סיפרו שבאקדח). אחר־כך, כשעברו הימים, ריננו שהסיבה היתה בגידתו של האב. במושבה דיברו על המקרה עוד ימים רבים. אולי כפילוסופית נדבקה מהפסימיות של שופנהאואר, אך מי חוקר נפש אנוש?”
אם זו הסיבה, הריהי מטילה צל על האב. את פרשת יחסיו עם רחל אי אפשר להסתיר. לכן משתדלים לנתק את הקשר בינה לבין ההתאבדות. אכן, “מי חוקר נפש אנוש?” – בטי ובלאנש נישאות ויולדות ילדים, ואילו מערך נפשה של לורט מביאה למבוי הסתום שסופו התאבדות.
בשיחה שקיימתי עם הסופרת אסתר שטרייט־וורצל, בחורף 1994, סיפרה לי שאביה, הסופר שלום שטרייט, היה ארוסה של לורט פסקל בתקופה שבה התאבדה. לדבריה רחל איכילוב, הידועה־בציבור של פסקל, היתה חברתה של לורט, וכך הכיר אותה פסקל לראשונה. גילוי הדבר השפיע מאוד על לורט, ואולי היה בין הסיבות להתאבדותה.
בהמשך לסיפור על הערביה הטבועה שנמצאה בבריכה בפרדסו של פסקל, לאחר שכניראה הרתה לו, ועל בריחתו של פסקל למצרים מפחד נקמת הדם, שומעת אסתר שטרייט־וורצל בילדותה מפי דודה זקנה כי אביה של הנערה הטבועה נשבע לנקום בפסקל ולימים אנס את לורט, וזו אולי הסיבה שהביאה להתאבדותה.
את סיפור האונס, המזכיר במקצת את עלילת הרומאן הראשון של יהושע קנז, “אחרי החגים” – המתרחש על רקע המושבה, אני מנסה לברר אצל כמה מוותיקי פתח־תקוה, אך איש לא שמע על כך.
בחורף 1994, כאשר אני מדובב את אהרון בן עזר ומרים גיסין בפרשת התאבדותה של לורט, אני שואל אם שמעו דבר־מה על פרשת האונס. אהרון מספר שלורט ירתה בעצמה באקדח, בביתם שברחוב רוטשילד. שלום שטרייט אכן חיזר אחריה בטרם התאבדה. היה כותב וקורא לה שירים. אולי, אם היו נישאים – לא היתה מתאבדת, אך אין כל שחר לסיפור על כך שערבי אנס אותה כנקמה על מה שעולל פסקל לבתו. אילו היה מתרחש דבר שערורייתי כזה, הוא לא היה נישאר בגדר סוד במושבה, וברוך דודי, אביהם של מרים ואהרון, ודאי היה מספר על כך.
תמר, אשתו של אהרון, מספרת שלורט מילאה את החדר בפרחים, ושם נירדמה ולא קמה, כמו אופליה.
[בטיוטת הספר נמצא ציטוט מאותה שיחה עם בן־דודי אהרון בן עזר, שהעיר בציניות הרגילה שלו: “אם שלום שטרייט היה שוכב עם לורט פסקל במקום לקרוא בפניה את השירים שלו – אולי היא לא היתה מתאבדת!” – אבל לבקשת אסתר שטרייט, בתו של שלום, שקראה ביוזמתי את הטיוטה, לא כללתי את הדברים האלה בספר הנדפס. – אב"ע].
*
האחים שטרייט, הבכור ישעיהו (1885–1947) והצעיר שלום (1888–1946), עלו מגליציה ב־1908 והשתקעו בפתח־תקוה. שניהם עסקו בחקלאות, ולימים נעשה ישעיהו מנהל בנק קופת מלווה חקלאית במושבה, ושלום – מסאי, סופר, מורה וממייסדי הגימנסיה על שם אחד העם. מאז ימי העלייה השנייה שימש ביתם בית־ועד לסופרים הארצישראלים. בכרם השקדים שלהם, ברחוב רוטשילד למעלה, ליד הבריכות – הראתה אסתר לברש ולרבינוביץ את שירה הראשון, וכמו התקדשה בכך להיות אחת מחוג הסופרים המבקרים בבית האחים שטרייט.
ישעיהו, האח המבוגר, התאהב בשנת 1916 בחברתה של אסתר, ברכה סלומון בת ה־18, נכדתו של יואל משה סלומון. ברכה היתה צעירה ממנו בשלוש־עשרה שנה, ומשפחתה התנגדה לקשרי־אהבה אלה. תחילה התיידד עימה אחיו הצעיר, שלום, והוא שעשה את ההיכרות ביניהם. בשנים 1916–1917 כתב ישעיהו יומן מפורט על נפתולי חיזוריו ואהבתו לברכה, ותיאר בו כל נשיקה וליטוף, עד לנישואיהם, שהתקיימו ללא השתתפות ההורים. היומן יצא לאור בחוברת, בשנת 1986, על ידי בנם, יעקב יריב.
שנים לא מעטות קודם־לכן, ב־1944, הוציא לאור אשר ברש, ידידם של האחים שטרייט, את הרומן “גננים” (“מסדה”, תש"ד) ובו סיפורם של שני אחים מגליציה, מנשה ואפריים קליגר, שעולים ארצה ומשתקעים במושבה “מעין־גנים”. מנשה נושא לאישה בחורה בשם מירה, שהוא ואחיו אוהבים אותה והיא מתייחסת אל שניהם כאחד. היא יולדת לו בת, עופרה, ולבסוף בורחת מהארץ עם אוסטראלי עשיר. לאחר שנים היא שבה לתל־אביב, רואה עוד פעם אחת את בתה, כותבת מכתב פרידה שבו היא מפרטת את ייאושה, ומתאבדת בטביעה בים.
מקובל לחשוב שברש, שכתב את הרומאן ב־1938, לקח כמודל את האחים שטרייט, ואת אהבת שניהם לברכה סלומון. קריאה נוספת ב“גננים” מעלה השערה שבדמותה של מירה, החוזרת ארצה ומתאבדת – כלל ברש גם את דמותה של לורט פסקל, שהיתה ארוסתו של האח הצעיר, שלום.
אסתר שטרייט־וורצל, שקראה לבקשתי את הפרק הזה, מוסיפה במכתבה אלי מיום 3 ביולי 1995:
לא דיברתי עם אבי מעולם על לורט. כבכל משפחה, כך גם במשפחתנו היו דודות זקנות, שכילדה אהבתי מאוד להאזין לסיפוריהן, והן שסיפרו על האונס כעל שמועה או השערה בלבד. לאבי אין שום קשר לסיפור הזה.
מה שקרה עם לורט לא הפריע לידידות שבין שתי המשפחות שטרייט ופסקל. היכרתי היטב את הגברת [בטי] פסקל. אדון פסקל הירבה לבקר בביתנו להביא אלינו מניחוח העולם הגדול. בטי ואימי [שרלוט], למרות הבדלי האופי, היו ידידות בלב ונפש. בטי אמרה תמיד שאבי כמו אח לה. היינו מרבים לבקר בביתה, כשם שהיא ומשפחתה ביקרו בביתנו. כשבלאנש באה לביקור בארץ, היה אך טבעי שנחדש את הקשר גם איתה. אימי ובטי שמרו על קשר הידידות גם כשהיו זקנות וחולות, כל עוד יכלו.
איני יודעת אם אבי חי עם לורט ואם לא, ותאמין לי: זה לא משנה. לפי דבריה של בטי, כשביקרתי אותה בפעם האחרונה בבית־האבות דקל בפתח־תקוה – לורט היתה חולה אז, חולה בנפשה. היה היתה רגישה מאוד, היא היתה חולמנית וכואבת. לא התאימה למציאות. להווי הקשה בארץ. אני בטוחה שאבי כאב את מותה. התאבל עליה.
*
באביב או בקיץ של 1925, כשנה וחצי לאחר מות לורט, מבשילה באסתר החלטתה לשוב ארצה, והיא משתקעת בתל־אביב. ובניגוד ללורט, השיבה ארצה מחזקת את כוחותיה, והיא חוגגת אותה בשיר האופטימי “שיבה”, משנת 1925, הפותח בשורות: “עתה אשלה כאן, / אטיל ראשי בחיק שקיעות־חורף / עוממות.”
ואולם היא אינה שוכחת את חברתה המתה. אמנם, בלווייתה וביום השנה הראשון למותה – אסתר אינה נמצאת בארץ. עתה, לקראת יום השנה השני, היא שבה לכתוב ב“מחברת ‘קמשונים’” השישית ומנסה לכרוך את שיבתה־שלה, ואת התאבדותה של לורט, עם פתיחתו של סיפור מסגרת, שמשוקע בו “מכתב פרידה” – אמיתי, או בידיוני, שעשוייה היתה לורט לכתוב לה. כותבת אסתר:
בשובי בפעם האחרונה מאירופה, מאותה נסיעה שכל בן ארץ־ישראל מרגיש עצמו מחוייב לעשותה – הרהיבתני השמש על מרחבי הארץ הדלה, ופגשתני יחד אותה הידיעה המבהילה על מות חברתי, מתה. לא איבדה את עצמה בידיה. נקטפה ייאמר, אני אומר טבעה כחבצלת בביצה תחת זעף המטר…
למחרת בואי, בין הערביים, נכנס אחיה אליי ומסר לי בלי אומר צרור כתבים שעליהם כתוב היה שמי, מכתב היה שם אליי, ובסוף המכתב:
“הנה כך חייתי וכך מתי למי זה איכפת. רציתי לשרוף, לגנוז את יומני אלה, למה ידע זר את חיי, האין זה די שאני ידעתים? ובסוף חסתי, לא על הכתוב אלא עלייך, אשר נגעת בחיי יותר מכולם, את, אשר את צמאונך לנפשי הרגשתי תמיד. הא לך. הנה תדעי ‘הכל’. זהו השי האחרון שלי לחיים. לא, לא לחיים כולם כי להם איני שייכת זה כבר, אלא לך. אשר נפשך ליוותני תמיד.”
המשכו של סיפור־המסגרת הוא כבר “צרור הכתבים” עצמו, המספר על חייה של אסתר, ובו גלומה טיוטת הפרק על ילדותה: “בזרועות חדיג’ה על החול הלוהט”.
בחודש אלול תרפ“ה, 1925, ימים אחדים לפני שתעלה לקבר חברתה, שהתאבדה בג' תשרי תרפ”ד, יושבת אסתר בבית הוריה ברחוב ביל“ו בפתח־תקוה וכותבת שיר־דיוקן ב”מחברת ‘קמשונים’" השישית – “ללורת”. ואולי משום שהיא סבורה שהשיר אישי מדי, וחושף את חיי חברתה לעיני הציבור והמשפחה, היא אינה שולחת אותו לפירסום וגם לא כוללת ב“קמשונים”, והוא נותר גנוז עד הידפסו בכרך “כל השירים”:
ללורת
בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר־שְׂעָרֵךְ
עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת
בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –
כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע
כִּבְדַת־פְּלִיאָה וְגוֹרָל.
עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ
בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים
בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.
שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת
עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה…
וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת.
פ“ת. אלול, תרפ”ה
ולאחר שנים רבות, בשיר הקצר “פתח־תקוה” (1970), שבתחילתו רואה עצמה אסתר כמי שמאורעות חשובים בתולדות המושבה חקוקים בה: “אני מלאה שמות / ותאריכים” – היא אינה שוכחת להזכיר גם: "יחיד מתאבד – / ממועקת־ארץ ריקה / ותסיסת יסודות – "
חלק שישי: משוררת “קמשונים”, אלמנה וגברת 🔗
1. “עתה אשלה כאן,” ימי “הדים” בתל־אביב, יעקב רבינוביץ ואשר ברש. טיול לפטרה. 🔗
בבית־האבות בטבעון, במרס 1981, סיפרה לי אסתר כי ביקורה הראשון בארץ לאחר נישואיה היה ב־1925, בבואה עם בעלה לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית. הטקס אכן התקיים בניסן תרפ“ה, אפריל 1925, אלא שזכרונה בגד בה וביקור זה לא היה ביקורה הראשון, שהרי שני שירים שלה נכתבו בפתח־תקוה בקיץ 1923. כוונתה היתה, ככל הניראה, לומר שב־1925, לאחר שבאה עם בעלה, היא נישארה בתל־אביב, יחד עם זאת ייתכן כי היא שבה לקהיר באביב 1925, ולאחר חודשים אחדים חזרה לתל־אביב כדי להשתקע, ושכרה שם את הבית בפינת הרחובות שפ”ר־התבור, בשכונת אפ"ק.
בשנים 1925–1929 נמצאת אסתר בתל־אביב ואילו איזאק חי בקאהיר, שם עדיין פועל מרכזה של הפירמה “האחים גרין”. לדבריה היו תקופות לא־מעטות בחייהם המשותפים שבהן חיו במרוחק, היא כאן והוא שם. באותן שנים הוא בא אמנם מדי פעם לבקר בארץ, ובדעתו היה להעביר לכאן את עסקיו ולבנות את ביתם בתל־אביב. דומה שמאז השתקעה בתל־אביב, אסתר לא שבה לבקר במצרים.
ברשימתה “ימי ‘הדים’”, מחורף 1969, היא מתארת את השנים הראשונות בעיר העברית:
תל־אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית־הים; חמורים טעוני־זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל־אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ“ר, נחלת־בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ”ק: בתים קטנים מוקפי־גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות־תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי־הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק־הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי־אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני־סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה…
מול ביתי בפינת שפ“ר־התבור, שכונת אפ”ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאישה צעירה וערה.
וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי־סופרים; כן, פרחי־סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות־דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת. למדן ו“מסדה” העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.
מאז [ההתגלות בכרם השקדים בפתח־תקוה, באביב 1921 לערך] הייתי גם אני “בחבורה” – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח־איתנים בקול זה. משום־מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן. רבינוביץ היה איש־שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת. לפני צאת כל חוברת של “הדים” היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.
לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.
שני העורכים־הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת־עולם זה על יד זה בבית־העלמין הישן בתוך תל־אביב רבתי – השומעים הם את המיית־הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב־ערב?
ליעקב רבינוביץ (1875–1948), סופר, עורך, מסאי, פובליציסט ומתרגם, ומי שקבע את מקומו בתודעה בזכות הרומאן המופלא שלו “נדודי עמשי השומר”, יש השפעה רבה על תלמידתו־לשעבר אסתר. היא כותבת אליו ועליו ומזכירה אותו פעמים רבות, ותמיד באהבה ובהערכה. אסתר ראתה אותו לראשונה כאשר הגיע לכיתתה בבית־הספר יק“א בביקורו הראשון בארץ ב־1905, והיא אז בכיתה ד' לערך. את רשמי־מסעו פירסם רבינוביץ ב”השילוח" (ט"ז). ב־1910 עלה רבינוביץ ארצה והתיישב בפתח־תקוה בה גר עד 1923. הוא היה אחד ממייסדי בית־הספר החקלאי במושבה, ואסתר למדה אצלו עד שברחה לדגניה. כיצד הצטייר בעיניה ניתן לשרטט על־פי “מכתב גלוי למשורר יעקב כהן” שפירסמה ב־1960, על־פי הרשימה “לדמותו של יעקב רבינוביץ” שנדפסה עשר שנים לאחר־מכן, ועל־פי הטיוטה לרשימה זו. מספרת אסתר:
הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע־עשרה, שמונה־עשרה, כשבא בפעם השנייה לארץ – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי נערה צעירה, שקועה בעצמי, נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה. מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד – במבט ראשון היה ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.
לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.
תוסס, מלא־חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה. מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות־יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל־טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ. היה אומר: “להסתפק במועט”, “מידת־הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים”; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.
יחסו למומו היה מעניין: חבורה של סופרי “הדים” – רבינוביץ, הרברג, שנברג – היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל־אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן־דור, כתב “דבר” בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן־דור נהג בידו את בנו הקטן, בן החמש, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים. דומני שרבינוביץ, כדרכו נטפל לילד, ליטפו ואמר לו דברי חיבה.
הילד נרתע והחל צועק: “אבל אבא, הבט, אין לו עין!”
כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, הרכין עצמו אל הילד, ובחביבות ובקול שקט, שבו מספרים אגדה, אמר: “אתה יודע, בובה’לה, פעם בלילה, ישנתי חזק־חזק ובאה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין.”
הדברים התקבלו מיד על לב הילד, ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב־לב על האמצאה הנפלאה. רבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.
רבינוביץ היה מבאי־ביתי. בעלי [איזאק], כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני. כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.
אסתר נישארת כל השנים בידידות רבה עם יעקב רבינוביץ – הרווק הקשיש ושתום־עין, שהיה מלא קסם ושנינות, ואשר חי בצניעות כל ימיו עד שנדרס למוות בחצותו רחוב בתל־אביב, באפריל 1948.
*
איזאק גרין פעל ברצינות ובהתמדה כדי לממש את החלטתו לעלות ארצה. כבר ב־1926 הוא פתח סניף של “האחים גרין” ברחוב הרצל 29 בתל־אביב, ולאחר שנים אחדות עבר הסניף לבית שרכש ברחוב נחלת בנימין 57. על אירועי אותם ימים מספר א.ז. כהן, שסבתו חנה פרלקוורט היתה אחותו של יהודה ראב, ולימים עמד בראש חברת כצ"ט שהמשיכה בארץ את הפירמה “האחים גרין”. בינואר 1928 הוצג כהן בפני קרובו יצחק גרין, והתחיל לעבוד בפירמה שלו. מספר כהן בספרו “במעגל שמונים”:
קשריו של יצחק גרין עם ארץ־ישראל שבים ומתהדקים לאחר נישואיו לבת־דודו המשוררת אסתר ראב, ומאז הוא מתמסר לפיתוח סניף החברה בארץ. יצחק גרין, שירד למצרים והקים שם עם אחיו ברנרד חברה לשיווק תרופות, היה הרוח החיה מאחורי החלטת “האחים גרין” לפתוח מחדש בשנת 1926 סניף בארץ, והפעם לא ביפו, שהיתה המרכז המסחרי, אלא ברחוב הרצל בתל־אביב. מנהל את הסניף אליהו גולדברג ועוזרים לידו אליהו גרינבוים, שלימים עבר לנהל את סניף החברה בחיפה; וגם אני, שזה מקרוב עזבתי את עבודתי בעיריית תל־אביב. חלק בלתי נפרד מן המשרד היה יעקב גרין, אבי הגרינים, שכולם כינוהו “סבא”. כל הימים נוהג היה לשבת בפתח המשרד, נהנה מחומן של קרני־השמש, והיה קם מכסאו הקבוע רק כאשר בישרו לו על עלייה במחזור המכירות. או־אז היה מזמין כריכים ובירה, ומכבד את העובדים.
ובחלוף השנים, המעבר למשרדים בנחלת־בנימין ואלנבי ומקווה ישראל. והמשרדים בבית־הדר וברחוב המתמיד.
“רכוש לי אדמה בתל־אביב, והשגח על בניית ביתי.” בקשתו [של איזאק] לא באה עתה בהפתעה.
מדוע מכולם פנה דווקא אלי? אולי בגלל נסיוני בבניית ביתנו בתל־אביב, ואולי בגלל שענייני העירייה נהירים לי? עובדה: העבודה מוטלת עליי.
“ממחר אתה מצטרף אלי ואל ליברמן לביקור אצל רופאים,” מבקש גרין, “לשמוע מפיהם על דרישותיהם לתרופות חדישות.”
“בשכם, בג’נין, בטול כרם ובעכו אני אהיה המתורגמן. אני מדבר ערבית ומרגיש שם כמו בבית,” אני מציע לו.
אנו חורשים עיר אחרי עיר, יישוב אחרי יישוב. גובר קצב ההזמנות, ובשובנו לתל־אביב משתכנע גרין שהמקום ברחוב הרצל צר, ויש להוסיף לסניף גם כוח עבודה. לא חולף זמן רב ואנחנו [המשרד] עוברים לרחוב נחלת־בנימין 59.
כאשר תיארתי באוזני אסתר, בהיותי חבר קיבוץ עין־גדי, בשנים 1956–1958, את ים המלח ואת הרי מואב שמתרוממים מעליו במזרח, היא סיפרה כי בשנות העשרים נסעה לעבר־הירדן וביקרה בפטרה ובשפך נחל הארנון, והוסיפה כי טעם המים הצלולים וטעם הקפה עם הקרדמון, ההל, שבו כיבדו אותה הבידואים והשפיע עליה השפעה מעוררת כמו סם – עומד עדיין בפיה.
בספרו מתאר א.ז. כהן טיול לעבר־הירדן, שהיתה באותם ימים תחת שלטונו של עבדאללה, ועלתה יותר ויותר על מפת שיווק התרופות של “האחים גרין”. לאחד הסיורים שעשה שם הרוקח ליברמן, שעבד כניראה בחברת “האחים גרין”, הצטרפו כהן, הרוקח אמין בי קאוואר מנצרת ואסתר, “שלא פחות משירה היא אוהבת הרפתקאות.” בהמשך דבריו מתאר כהן פגישה עם האמיר עבדאללה, המציע לפתח אזור של תיירות מרפא לחולי שחפת בין ג’רש לאירביד, וייתכן שגם אסתר נכחה בפגישה.
נעמי גוטקינד (גולן) כותבת, בעקבות ראיון עם אסתר: “היא טיילה במידבא עם וילנאי, ראתה עדרי איילות בגלעד ואת חצרו של עבדאללה בעמאן,” והיא מצטטת מדברי אסתר: “מהו הפסיפס? גובלן באבן, ריקמת אישה בבניין. בנעוריי טיילתי הרבה בארץ עם וילנאי, עם ברסלבי. פעם הגענו למידבא. יש שם רצפת מוזאיקה של בית־כנסת עם גלגל המזלות וכתובת בעברית: ‘שלום על ישראל.’ כשראיתי אותה – נרעדתי. כאילו רק אתמול ריצפו כאן…”
האם ביקרה אסתר יותר מפעם אחת בעבר־הירדן? לי ניראה שהיא הגיעה למידבא עם כהן ולא עם וילנאי. חיזוק לכך נמצא בספרו של כהן:
למחרת היום מתייצב במלוננו מורה־דרך, שהעמיד לרשותנו עבדאללה, ורובה בידו. אנו יוצאים לדרך. חנייה ראשונה עושים במידבא. יפה מכל כאן היא רצפת מוזאיקה יוונית ובה מפה שצפונה חצי האי התורכי, דרומה – מצריים, ובתווך – ארץ־ישראל ועבר הירדן. מלאכת מחשבת.
מגיעים לחאן בשלום ומבקשים מיד להמשיך הלאה לקרק. שלושה בידואים, חמושים מכף רגל ועד ראש, חוסמים את דרכנו. האם צדק עבדאללה, שמכיר את אורחות ממלכתו טוב מאיתנו? ליברמן מתבונן בי, אני – באסתר. הרגעים כמו הופכים לשעות.
“אנחנו מאנשי עבדאללה,” בא מפיהם אות־ההרגעה, “לא ניתן לכם להמשיך בדרך בלא שתרדו ותאכלו ותשתו ותנוחו מעט. זה רצונו של השייח'.”
רק אסתר לא נענית להזמנתם בהשתמשה בתירוצה של רחל אימנו, שנישארה לשבת על התרפים שגנבה, שלא ימצא אותם לבן אביה. הנהג, בנימין שטרן, מבקש להישאר עימה במכונית. הבידואים מסכימים, ורק מעמידים תנאי, שהכנסת האורחים שלהם לא תיפגם והשניים יקבלו אוכל וקפה במכונית.
הנוף בדרך לקרק יפה מן המקום עצמו. ועל היפה מכל – הלא היא פטרה – אנו נאלצים לוותר מחוסר זמן. אצה לנו הדרך לחזור לרבת־עמון – ומשם הביתה. בחזרה אנו שוב חונים בחאן, והפעם גם אסתר ובנימין יורדים מן המכונית ומצטרפים לאורחי הבידואים שבמקום.
מלון “פילדלפיה” ברמת־עמון נוח מדרך המידבר, שממנה שבנו. יפה ומרגש יותר? לא! יש משהו במידבר, בניגודיו ובשלמותו, אולי כחיים עצמם. אבל יפה ומדהים הוא גם האמפיתיאטרון הרומאי הגדול, שנמצא ממול למלון.
*
ביתה של אסתר, ששכן לא הרחק מהסניף התל־אביבי של הפירמה שהיה סמל לאמידות המשפחה, נעשה עד מהרה בית־ועד לאמנים, לציירים ולסופרים.
בשנת 1928 צייר חיים גליקסברג את דיוקנה בתמונת שמן גדולה, תמונה שעתידה להינזק מפגיעת סכין באמצע שנות ה־30, ולהימסר בשנות ה־60 על ידי אסתר למוזיאון “יד לבנים” בפתח־תקוה, שם היא מוצגת כיום. הזמנת דיוקנאותיה, כמו גם הארוחות שהיא מכינה לאורחיה, הם חלק מההווי התוסס שאסתר מאושרת בו לאחר שנות הבדידות והסבל בחילואן, אך זו גם דרך של תמיכה באמנים מצד האישה העשירה ביותר שבחבורה.
אסתר מוזמנת לתערוכות וקונה תמונות חדשות אצל טובי הציירים הארצישראליים הנחשבים למודרניים. בתערוכת “מגדל דוד” של “אגודת אמנים עברית” שנערכת ב־1927 בבית־הספר העירוני לבנים “למל” בירושלים – משתתפים בין השאר חיים גליקסברג, אנה טיכו, ליאופולד קראקאואר, אריה לובין, ציונה תג’ר ונחום גוטמן. גוטמן מציג תמונות שמן אחדות שעתידות להיות בין הידועות שביצירותיו וביניהן “דרך בין זיתים”, “נושאת אלומה”, “לפני הסער” (רועה עיזים) ו“פורטרט י.נ.” שהוא דיוקן יוכבד נאמן. גוטמן מציג אותה שנה תמונות אלה גם בתערוכת אמנים מודרניים בצריף “אהל” בתל־אביב, שבה משתתף גם אריה אלואיל.
אסתר רוכשת מגוטמן ב־40 לירות, סכום נכבד באותם ימים, את “דרך בין זיתים”, תמונה שמתארת זיתים בהרי ירושלים וחמר ערבי עם חמורו פוסעים אל הגבעות. התעגלות הגבעות, כחמוקי אישה, חוזרת בתמונה ידועה אחרת שלו “מנוחת צהריים” מאותה שנה. הצייר יוסף זריצקי, שמשמש גם כמבקר אמנות, כותב על התערוכה בירושלים “בנוף ‘בין הזיתים’ מורגש יופי, בפירוט העצים.” תמונה זו מלווה את אסתר כל שנותיה, ולבקשתה היא משמשת כציור העטיפה לכרך “כל השירים”, שאני מהדיר לאחר מותה.
כאשר הצייר ישראל פלדי עורך תערוכה של עבודותיו בביתו ברחוב קלישר 15 בתל־אביב, בשבת, ה־6 באפריל 1929, הוא שולח הזמנה “לכ' אדון והגברת גרין”, ועל הכרטיס, הכתוב בכתב־ידו, הוא מוסיף ציור עיפרון בשחור, כחול ואדום – פרח ומעליו ציפורים.
בניירותיה נמצא שיר משנת 1928 לערך, ללא שם המחבר, “הימנון של צייר למודל שלו”. כתב־היד מנוקד, אך ספק אם הוא כתב־ידה של אסתר, ייתכן שמקדיש לה אותו מישהו מבאי־ביתה, אולי “ר' חיים” עצמו – הוא חיים גליקסברג המצייר אותה. נחום איש גמזו, המוזכר בשיר, הוא אולי נחום גוטמן המכייר באותה תקופה את מסיכת־פניה:
“את צינובר שלי / עולה כשמש על שמי / כחול פרוסי – / את טהיטית של ון גוג / וסלי פירותייך – / תפוחי מכחולי / את גיאקונדה / בנוף של דיפי / ואותך אדביק / כטוטפת על בדי // בני כוש זעירים / נושאים לך קוגל לשי / ור' חיים טובל מכחולו / בפרפרת ובורשט חי / הה אותך איך אציירה / הה אותך איך אכיירה / וליבי מקרקר / ונפשי תלוייה על קצה מכחולי / כטיפת חלב דיאטי / בזקנו של איש גמזו.”
אסתר מתקבלת כחברה ב“אגודת הסופרים” ב־1933, ושומרת על ידידות הדוקה עם מזכירה המשורר אברהם ברוידס כל השנים, עד מותו. בארכיונה נמצא שיר מנוקד שלו, ללא תאריך, אשר לפי תוכנו נכתב ודאי בעקבות ביקור אצל אסתר: “לו צלחו חרוזיי לבישול, לטיגון, / והייתי אז בעל כשר והגון. / וחייכה לי אשתי מתוקות ובחן, / ובשבחי בחצר יפליג כל שכן. / איזה זן ומפרנס. קוסם ואמן. / לו רוח הקודש, צנצנת של מן. / וסליחה ומחילה על תלונות וריגון – / לו צלחו חרוזיי לבישול, לטיגון…”
2. זאב רכטר בונה לה את הבית האדום בלב חולות הזהב. 🔗
מספרת אסתר:
בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה־קומה, אציל, שקולו שקט וחתך־דיבורו מאופק, שקול.
הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.
אמרנו לו: “שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה.”
הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.
כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר־עבודה קטן, כאן חדר־מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך־רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.
וכך, לאט־לאט, נעשו “שלושת החדרים” לחווילת־פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. “עין לא ראתה” בתל־אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי־משקל טהור. הלכתי שולל אחרי “הגל החדש”, חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.
ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות־קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.
יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל“גל החדש” באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר־אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הגדול, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל־אביב, הוציא אותם לפועל.
פולה רכטר, אשתו של זאב רכטר, מספרת בזכרונותיה:
המשוררת אסתר ראב פונה לווה [בעלה, זאב] בהצעה לבנות לה וילה במקום שומם, קרוב לים. וזה ניגש בהתלהבות לתיכנון הווילה ומרוצה מאוד כאשר מוצא בלקוחה שלו הבנה ושיתוף פעולה לגישתו ולרעיונותיו הנועזים בתיכנון. הווילה עומדת על תילה, והיא יצירתו הראשונה של ווה הזוכה להערכה ולשבחים רבים.
“הווילה האדומה” של המשוררת אסתר ראב היא ה“סאלון” התרבותי הראשון בסוגו בתל־אביב הקטנה, בה נפגשים ידידיה האמנים הרבים. באחד המיפגשים האלה בא הצייר ראובן עם אורחת מפאריס, הפסלת חנה אורלוף. זה לה ביקורה הראשון בארץ לאחר עשר שנות חייה בפאריס. מלאת התפעלות מן הבית בו היא נמצאת, היא מתעניינת מי תיכנן אותו, ועושה היכרות עם ווה שנמצא בין האורחים. היא מספרת לו, שהאדריכל המפורסם פרה בנה לה בית והיא אינה מרוצה ממנו. “יש לי עוד מגרש צמוד לבית שהוא בנה, האם היית מסכים לבוא לפאריס על מנת לבנות לי על המגרש הזה, בית ואטליה?” – שואלת הפסלת את ווה, הנבוך משאלתה הספונטנית.
בספרו על זאב רכטר, בפרק “בית אסתר ראב 1927” כותב רן שחורי:
לקחים אלה [הקוביזם] הדריכו את רכטר כשחזר לארץ באמצע שנת 1927 וקיבל את הזמנת המשוררת אסתר ראב לבנות את ביתה ברחוב הגליל [שבטי ישראל] בתל־אביב (נהרס). בניין זה ועבודותיו של ריכרד קאופמן הם מהביטויים הראשונים לתנועה המודרנית בארץ, שסתמה את הגולל על האקלקטיות נוסח המאה ה־19 והאוריינטליזם הרומנטי נוסח שנות העשרים.
העקרון הקוביסטי מודגש במיבנה הקובייתי נקי־הצורה והמחמיר. הקומה השנייה מונחת, כקוביית־משחק, על תיבת קומת־הקרקע. החלונות סדורים באי־סימטריה: בקומת־הקרקע הם נדחקים לזווית־הבניין ובקומה העליונה הם מצופפים ברצועה צרה וארוכה, בהסטה הצידה מקו החציון. קצה הקומה הוא מגרעת לכל רוחב הבניין, המשמשת מרפסת מקורה וכתם צל עמוק בבניין. הבית היה צבוע אדום והיווה נטע זר בגוני החול של שכונת תל־נורדוי, ההולכת ונבנית בצפון העיר, שם יורד החוף אל הכתם הכחול של הים. בניין זה הוא חולייה מקשרת בין בית אבולעפיה [1925, רפאל אבולעפיה היה בעלה של הציירת חד־גדיא] – בו התגלו לראשונה ניצני סגנונו האישי [של רכטר], לבין בית אנגל – בו הגיע סגנון זה לכלל בשלות.
ומספרת אסתר:
כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל־אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות־מגן מימי הביניים. “מוגרבי”, שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב“סגנון המשולש”. פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני “קונסט אונד דקוראציון” כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.
מכל תל־אביב נהרו לראות את הבית “המודרני”. ומעט־מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).
כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: “השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה.”
דבריה של אסתר הם מתוך הרשימה “לזכרו של זאב רכטר”, שחלקה נדפס זמן קצר לאחר מותו בשלהי 1960. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר־האוכל שלח מלונדון גיסה יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, סביבם התנהל סדר הפסח המשפחתי, ולאחר מותו עברו לבנו אהרון. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נותר זכר, גם לא מהבית ברחוב שבטי ישראל 36, כיום רחוב רופין, שניבנה בשנים 1927–1929. חלקו המזרחי של הבית פנה לרחוב בן־יהודה, לפי דבריה, היכן שניצב כיום השופרסל. ומסיימת אסתר את רשימתה:
ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.
ועתה הלך גם יוצרו.
כותב א.ז. כהן:
חזקה יותר מרצונו של יצחק היא התלהבותה של אסתר לרעיון, שמשוררת היא ובניית בית חדש בחולות תל־אביב נידמה בעיני־רוחה כבניית בית־שיר על נייר חלק. האדמה נרכשת מחברת “המנחיל” שבהנהלת יהושע סופרסקי. אדריכלים ומהנדסים מפורסמים נדחים על־ידי אסתר בזה אחר זה. לבסוף נופלת הבחירה על הארכיטקט הצעיר זאב רכטר, שאיתו מוצאת אסתר שפה משותפת.
בניית ביתם של אסתר ויצחק מסתיימת, ולכולם מתברר שהיא [אסתר] צדקה בבחירת הארכיטקט. מהמרצפות הצבעוניות שלמטה ועד לחדר בקומה השנייה, שממנו ניבטים החולות והים, ניכר הבית במקוריותו. חנוכת הבית היא כמסגרת לציור של תל־אביב ודמויותיה הססגוניות: מיעקב רבינוביץ ונחום גוטמן ועד עובודובסקי־עובדיהו וראובן רובין, וכמובן זאב רכטר ואנשי בוהמה רבים, שחלק מהם אכלו את ארוחתם החמה היחידה בחודשים האחרונים, בלא שאיש ידע על כך, אצל אסתר. יותר מכולם מתלהבת חנה אורלוב מעבודתו של רכטר, ועוד באותו לילה מזמינה את האדריכל הצעיר לתכנן את ביתה בפאריס.
במדורו “אנשים ויצרים” ברשימה “האנדרטאות של זאב רכטר” מ־1961, מספר אורי קיסרי על ביקור בביתה של אסתר:
שנה רחוקה עולה עכשיו מאצל האתמול. אני רואה את גדליהו זקיף אומר לי, ליד שולחן ב“גינתי”: “בוא, ניגש אל אסתר ראב… תראה חווילה, שאין שנייה לה בארץ.” וכך הלכנו והגענו אל ירכתי רחוב הירקון. המשוררת ישבה מאחורי בית שצבע אדום היה משוח על אבניו, ואילו בפנים היתה זו תערובת של צבעים, עצים ואבנים, חום ועידון. זה לא היה בית. זו לא היתה אפילו חווילה. זה היה שיר. זה היה פיוט.
לא ידעתי, באותה תקופה, שהחיים יפגישו אותי עם מחבר שיר־האבנים הזה. אני זוכר, כי אסתר ראב סיפרה לנו ותיארה באוזנינו את אישיותו של הקוסם הזה. אבל זקיף ואנוכי הסתכלנו בקירות. דרושה עת ארוכה כדי שהאנשים יראו את היוצר מאחורי היצירה.
3. 1930: איזאק גרין מת, “קמשונים” מופיע. “אי ידיך האבהיות?” 🔗
קשה לדעת מה בדיוק אופי היחסים שבין אסתר לאיזאק בחמש השנים שחלפו מבואה לתל־אביב ב־1925 ועד למותו ב־30 בינואר 1930.
דורה גוטמן אמרה לי פעם: “בכל הפגישות שלנו עם אסתר, אף פעם לא הרגשנו שיש לה בעל,” ודבריה מכוונים לסוף שנות העשרים, כאשר אסתר קנתה מגוטמן את התמונה “זיתים בהרי ירושלים”, והוא התקין שני עותקים זהים של מסיכת־הפנים שלה מגבס.
לעומת זאת בזכרונותיה מדברת אסתר תמיד בכבוד רב על איזאק ומציירת תמונה כמעט אידילית באשר ליחסיהם, גם בחמש השנים האחרונות לחייו. ככל שחייה נעשים מרים ועניים, וככל שאכזבותיה מתרבות ובדידותה גדלה – כן היא מעריכה יותר ויותר את הביטחון והאהבה שבהם אפף אותה – עד כדי כך שמחזור שיריה האחרון, “תפילת האשכבה”, הנכתב כשהיא כבר בת למעלה משמונים – עומד כולו בסימן האידיאליזאציה של איזאק.
מספרת אסתר לראובן שהם ברשימה אוטוביוגראפית מ־1972:
אני נסעתי לפניו [לפני איזאק] שכרתי דירה בתל־אביב (מול מערכת “הדים”, ביתו של ברש) ריהטתי אותו [את הבית] – והוא היה מלא־חן. בעלי היה בא אחת או שתיים לחודש, ואלה היו חיים של חג, במשך שנתיים. לאחר זה התחלנו לחפש מגרש על מנת לבנות לנו בית, ובהקשר זה נפגשנו עם האדריכל לעתיד זאב רכטר, הוא בנה לנו את הבית שהיה הבית המודרני הראשון בתל־אביב ושהתפרסם בכל הארץ, לדאבוני לא ארך אושרי בבית זה, מיד שנכנסנו בו הותקף בעלי בתוספתן חולה – נסע להינתח בירושלים אצל ד"ר גרי, שהיה הגדול שבמנתחים אז בארץ ושם בבית־החולים של וולך נפטר שבוע לאחר הניתוח – ואני נעשיתי אלמנה בת עשרים ושמונה שנה [גילה האמיתי אז – שלושים ושש]. הייתי נדהמה ולאט לאט ובהפסקות שבתי לאיתני – הדבר ארך שלוש שנים – בשנים אלה נכתבו השירים “אפקים נוגים”. אנשים ניסו להתקרב, לעודד, אבל זה לא עזר.
ממכתבו האחרון של איזאק אליה ב־23 באוגוסט 1922 מקאהיר לבאדן, ועד למכתבו מקאהיר לתל־אביב ב־9 בינואר 1930, עשרים ואחד יום בלבד לפני מותו – לא נשמר בקופסת מכתביו השמורים אצלה שום מכתב נוסף – ומדובר בתקופה של כשמונה שנים, מהן חמש במרוחק. האם הולכת לאיבוד חבילה אחרת של מכתביו אליה? האם היא מחליטה שלא לשמור אותם? ואולי הוא בא לעיתים כה קרובות שאין צורך במכתבים?
תשובה על אלה לא נדע, ככל הניראה, לעולם.
9.1.30
ידידתי היקרה,
את מכתבך קיבלתי וממנו ראיתי שאת חרדה למצב בריאותי. אין לך מה לדאוג כי מצבי השתפר בהרבה.
תזונתי מסייעת במידה עצומה כי פשוט אינני אוכל כמעט מאומה. מוצא אני שעתודותיי עוד תספקנה עד לאחר הניתוח.
אם כן, אל לך לחשוש בעניין זה.
אני מקווה לצאת בעוד שעות מיספר ואת הניתוח אעשה ביום־הראשון הקרוב, לכל המאוחר.
הטוב ביותר יהיה לעשותו בתל־אביב, או בירושלים.
רוצה הייתי שתימלכי בדעתו של מר ליברמן באשר למרפאה טובה, אם בתל־אביב ואם בירושלים.
סמכי עליי שבקרוב אהיה אצלך ואתן לך הזדמנות לטפל בי.
בינתיים הריני מנשקך
ט.
החתימה ט. מורה שבמשך כל השנים ממשיך איזאק לכנות עצמו כלפיה בשם־החיבה – טומוץ. הוא מנסה להקל ראש במצבו ולהיראות גיבור, אך נשמע קצת מסכן – לבדו, בקאהיר, כמעט שאינו אוכל, מרוחק מאשתו. עם זאת הוא אינו חושש מהעתיד, עובדה – אפילו צוואה אינו כותב.
וכך, סובל מהתקפי־כאב עזים, הוא יוצא ברכבת מקאהיר לארץ־ישראל. שוהה אולי ימים אחדים בבית האדום החדש מול הים, נבדק אצל רופאים, ועולה להינתח בבית־החולים “שערי צדק” בירושלים – אך כניראה זילזל בבריאותו ואיחר את המועד. הוא נפטר ב־30 בינואר 1930 מדלקת או מסיבוך לאחר ניתוח התוספתן – וזאת ימים אחדים לאחר הניתוח. אסתר אומרת שאילו היו אז תרופות אנטיביוטיות, היה ללא ספק נישאר בחיים.
על מותו של איזאק גרין מספר קרובו ועובד הפירמה א.ז. כהן:
שנת 1930 עומדת בסימן לידתם של רעיונות חדשים והתרחבות גם אצל “האחים גרין”, כך בענף הכימיקלים, כך בענף התרופות וכך בענף הציוד הטכני־רפואי. קדחת העשייה מתמקדת עתה במלחמה נגד המאלאריה, שמפילה חללים רבים בארץ, ובמרכז – התאמת תכשירים שונים לריפוי מהמחלה.
בעיצומה של תקופת לידתם של רעיונות חדשים לוקה יצחק גרין בדלקת התוספתן. ב“שערי צדק” בירושלים מנתח אותו ד"ר גרי. פרופ' קלייברג, שמגיע מגרמניה, מובהל למיטתו. הרופאים מנסים להציל את חייו, אבל הוא נפטר.
מחשבה אחת חולפת בך בהליכה האיטית אחר ארונו: נסגר מעגל ב“האחים גרין”, האם ייפתח אחר אחרי מותו של יצחק? ואתה הולך עם כולם ומכונס בתוך עצמך, ליד יהושע, אחיו של יצחק, שהוזעק מקהיר.
בארכיונה של אסתר שמורה תעודת הפטירה הממשלתית של בעלה בן ה־42, חתומה על־ידי הרופא ד“ר שמואל בן־שבתאי. קברו של איזאק ניכרה בבית־הקברות הקטן של חב”ד בהר הזיתים. אסתר אמרה לי פעם כי מאז שאיזאק מת ונקבר בירושלים נוצרה בה רתיעה כלפי העיר הזו, ובייחוד כל אימת שהיא נזכרת בימיו האחרונים בה. אך כאשר מתאפשר הדבר, אחרי מלחמת ששת הימים, היא עולה לקברו ומגלה שמצבתו נשתמרה. המצבה ניצבת עד היום, לא רחוק מקברות סבו אליעזר ראב ואבי־סבו שלמה, וקרוב ודאי גם לקברות אבות־אבותיו מצד משפחת גרין.
ב־31 בדצמבר 1930 שבה אסתר גרין, אלמנה בת שלושים ושש, מההלווייה בירושלים לביתה המפואר בתל־אביב, ויושבת שבעה על מות בעלה. הבית מלא ידידים ובני־משפחה, הן מצידה, והן מצד איזאק. בתל־אביב גרים כבר יעקב וטובה, הוריו של איזאק, ומקאהיר מוזעק אחיו יהושע.
מהאחים גרין, בני־דודתה של אסתר, מתו שניים לפני איזאק: אברהם חיים בצפת, בקיץ 1918, ודב ברנארד בקאהיר, באוגוסט 1923. שני אחים נותרו בחיים: שלמה הבכור, שאין לו קשר לפירמה, ויהושע, האח הרביעי, שהוא עתה כבן ארבעים. יהושע, שנעשה ב־1917 שותף ליצחק ולברנארד במצרים, עלה ארצה ב־1921 ופתח ביפו את הסניף הארצישראלי הראשון של הפירמה, סניף שלא החזיק זמן רב, משום שמשפחתו סבלה מן האקלים. ב־1923, לאחר שסגר את הסניף, היגר יהושע לאוסטראליה, אך לא לזמן רב. כאשר איזאק נישאר לבדו בקאהיר, לאחר מות ברנארד, הוא קרא ליהושע לחזור ולעבוד עימו, ומאז היו יחדיו בפירמה. עתה, לאחר מותו הפתאומי של איזאק, מתברר שהפירמה “האחים גרין” רשומה על שם איזאק בלבד, ומאחר שלא השאיר צוואה, יורשיו היחידים הם אלמנתו אסתר ואביו יעקב. האח יהושע – בחוץ.
ליעקב גרין לא נועד שום תפקיד בפירמה שיסדו בניו לבד מישיבה בפתח המשרד ברחוב נחלת בנימין כשהוא שותה קפה ומשוחח עם מכריו ועם הלקוחות. גם אסתר לא לקחה מעודה חלק בעסק המשפחתי, ומטבעה ומאופייה היא אינה מתכוונת לעשות כן בעתיד. משפחת גרין מודאגת מהמצב החדש שנוצר, ומטכסת עצה מה לעשות.
דעתם על אסתר, החיה לה חיים בוהמיים ועשירים בתל־אביב בעוד איזאק שלהם מפתח בקאהיר את הפירמה ואת סניפיה, אינה חיובית ביותר. יתר על כן, הם גם לא סומכים עליה מבחינה עסקית, ובשום פנים ואופן אינם מוכנים שהיא תישאר שותפה בכירה בפירמה. הם מחליטים להחתים אותה מיד על הסכם הנותן לה ברכוש ובמזומן את מחצית הירושה שהשאיר איזאק, בתנאי שתצא לחלוטין מהפירמה, כאומרים: “תהיי אלמנה עשירה מאוד, אבל לא בבית־העסק שלנו!”
קרוב לוודאי שעוד בימי השבעה מדברים איתה קרובי בעלה על ההסדר – מחצית הרכוש תמורת פרישה. אסתר פאסיבית, אינה מבינה עדיין את מצבה החדש, פועלת רק על פי האינטואיציה, ללא התייעצות עם עורכי־דין מצידה. ביום העשירי למותו של איזאק היא חותמת על כתב־חוזה רב־סעיפים עם גיסה יהושע, חוזה שבתנאים רגילים היו נדרשים שבועות כדי לנסח אותו ואת המסמכים הנילווים אליו.
ברשימתה “בקאהיר”, שנמצאה בעיזבון, היא מספרת על הרגשתה באותה תקופה:
ואכן נפטר [איזאק] והוא רק בן ארבעים ואחת, בעצם אונו ופועלו. הבית בארץ כבר ניבנה, ואנו צריכים היינו לחיות בו – אבל – לא הספקנו. הוא נקטף בעוד ריח הצבע החדש עומד בבית – עשר שנים היה מיספר חיי הידידות והשלווה האלה, ופתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי – אובדת־עצות, חלמנית, בלי כל ניסיון מעשי בחיים עמדתי יחידה – הדאגה המיידית נפתרה בקבלת פנסיה מן העסקים – אבל הרגשתי בדידות גדולה, כאילו נעקרתי מקרקע פורה למידבר חול ריק – והמצב היכה בי קשות. לא כתבתי, לא פירסמתי שלוש שנים, הייתי קפואה.
הצעד הראשון נעשה מיד לאחר שהאבלים קמים מהשבעה, ב־ח' בשבט תר"ץ, ה־6 בפברואר 1930, שהוא אולי גם היום שבו הם פוקדים את קברו של איזאק בירושלים. הגרינים מוציאים “תעודת ירושה על פי הסכמה” ברבנות הראשית בירושלים, שבה נאמר, בין השאר, כי כל הרכוש מתחלק לשני חלקים שווים חלק כחלק בין האב יעקב גרין ובין האלמנה אסתר גרין.
למחרת, ה־7 בפברואר 1930, חותם בתל־אביב האב יעקב גרין, שנעשה לפתע בעליה של מחצית הפירמה – על חוזה שבו הוא מוכר את כל חלקו בעזבון לבנו יהושע.
עולה שאלת החליצה של אסתר, שנותרה אלמנה ללא צאצאים. כדי להבטיח שהחליצה לא תאיים על חלקה בביצוע הסכם הירושה, נפגשים אסתר ויהושע יומיים מאוחר יותר אצל הנוטריון הממשלתי בתל־אביב, ויהושע חותם על “כתב התחייבות” שאם אחיו הגדול שלמה יסרב לתת לה חליצה, הוא מתחייב בלי כל טענות ומענות ודין ודברים כלל וכלל לעשות זאת לפי דת ומנהג ישראל.
כמו כן חתמו השניים על “כתב חוזה” שמסיכום כל הסעיפים המופיעים בו עולה כי חלקה של אסתר בירושה כולל את הבית החדש והמגרש שעליו הוא עומד ברחוב שבטי ישראל, כשהם נקיים מחובות. סכום עתק של 4,000 לא“י, שוות ערך ללי”ש, האמורות להיות משולמות לה במרוצת חמש השנים הנקובות בחוזה. פנסיה חודשית של 15 לא“י למשך תקופה של חמש השנים, ופנסיה של 25 לא”י לחודש עד אשר 2,000 הלירות המצריות תגענה מפוליסת ביטוח החיים של איזאק גרין בחברת דנובה. איזאק שימש גם כסוכן החברה הזו. הסכום מהפוליסה הוא כניראה על חשבון הסך הכולל של 4,000 לא"י, שהן כאלף משכורות חודשיות ממוצעות.
מהרכוש הזה עתידה אסתר להתקיים בשנים הבאות, קונה ומוכרת בתים ומגרשים, דומני גם פרדס, עד אשר באוקטובר 1954 היא מוסרת כעיזבון־חיים לקרן־הקיימת את הרכוש שנותר לה. מחוץ לשנה אחת, 1920־1919, שבה עובדת אסתר כמורה בבן־שמן, אין היא עובדת כל ימי חייה בעבודה כלשהי לשם פרנסתה.
נספח לצרור מסמכי הירושה, המקושרים בשרוך ירוק וחתומים בחותמת ובחומר־חותם אדום ובחתימת הנוטריון ואשר נשמרו בארכיונה של אסתר – הוא מכתב בערבית של יהושע גרין לשופט בית־המשפט השרעי בקאהיר, שבו הוא מבקש ממנו לתת את אישור הירושה לאביו ולגיסתו האלמנה.
*
במאי או בתחילת יוני 1930 רואה אור “קמשונים”, אבל אסתר אינה נמצאת בארץ עם צאת ספרה הראשון. בראשית הקיץ, באפריל או במאי, לאחר שמסתיימות ההגהות ונוספת ההקדשה: “לזכר ידידי יצחק גרין” – היא נועלת את ביתה החדש ונוסעת בגפה לפאריס.
בארכיון “גנזים” (16077/1) שמורה גלוייה שבצידה הקדמי צילום של –
“Grand Hotel des Ecoles Coloniale et d’Architecture”
– בפאריס. הגלוייה היא ללא תאריך, ובה היא כותבת לאשר ברש:
באתי תמול לפריז, יורד כאן גשם וקריר. ומה לספר? יצא כבר מבית־הדפוס? שכחתי לאמר שם שכל החבילה המוקדשה צריך לשלוח בחזרה למשרד “אחים גרין”, יואיל לאמר להם זאת. את סיבובי בעיר טרם התחלתי מפאת העייפות אשר הבאתי איתי מתל־אביב.
ייתכן גם שזו לה הפעם הראשונה שהיא מבקרת בפאריס, וכי בסופו של דבר לא בעלה החי הוא זה ששולח אותה לשם בקיץ 1922 אלא בעלה המת – בקיץ 1930. בארכיונה, במכתבים ובגלויות שהיא שולחת לידידיה, בעיקר מבין הסופרים, ובארכיון תמונותיה – אין שום הוכחה לכך שהיא ביקרה בפאריס לפני קיץ 1930. וכאשר ראובן שהם שואל אותה מתי בדיוק היתה בצרפת, היא עונה לו ב־29 במרס 1972 במשפט מפליא: “בצרפת שהיתי בהפסקות 1936, 1937 וב־1938” – וכלל אינה מזכירה ביקורים קודמים.
כאשר מדפיסים ברש ורבינוביץ, בתל־אביב, את שיריה הראשונים ב“הדים”, בקיץ 1922 – יושבת אסתר בבאדן, הגשומה והקרה גם בקיץ. כאשר הם מוציאים לאור את ספרה בהוצאת “הדים” היא יושבת בפאריס! וייתכן אפילו שאת העותקים המגיעים לה הם שולחים באמצעות “האחים גרין” לפאריס, ושם היא רואה לראשונה את “קמשונים”!
*
בניירותיה הישנים של אסתר, בעט דיו חום כהה על נייר משובח, נמצאת טיוטה של שיר, “גשר בפריז”, כניראה מתקופת שהותה בפאריס, לבדה, בקיץ 1930, אבל ייתכן שנכתב בהשפעת ביקור אחר בעיר הזו. הנוסח המובא כאן הוא לאחר עריכה רבה, ולכן לא הובא ב“כל השירים”: "דרכים צופרות מיללות מבדידות / דרכים מובילות אלי אובד / קטרים גועשים פולטים עשן ואד / ואפר מה עולה בחיך / לריח הגשם המזמר – כריח / העלים הנושרים ביערות Boulogne / על קימורי הגב / שלושה זוגות יונים עוגנות ב־Gare du Nord / עוטות גשם ואד / על אם דרכים שלושה עומדים / תוהים נבוכים / נושאים עיניים זה לזה / מכאן נתיבות עולם: הישארי עימי / מכאן נתיבות גורל: היי שלי / מרחקים, ארובה, מות. / והגשם המזמר גרפם לעד – "
ברשימה האוטוביוגראפית ששולחת אסתר לראובן שהם ב־29 במרס 1972 היא מתארת את חוויית פגישתה הראשונה עם פאריס, אף כי ניראה שהיא מאחדת כאן רשמים מביקורים מאוחרים יותר, כולם מלפני מלחמת העולם השנייה:
הזדהיתי לגמרי עם האטמוספרה של הנוער המובחר שהתאסף מכל קצווי־תבל סביב האוניברסיטה – לא הייתי צעירה אבל הייתי צעירה בידיעות – ומלבד החווייה של העלייה השנייה היתה זאת החווייה החשובה בחיי, כל האטמוספרה שנשמה תרבות והתרוממות, העם הפשוט היה מלא הומור וחן, התיאטרון האוונגרדי ביותר, היכרתי שחקנים שהיו גאונים כמו Louis Jouvet (על הבמה), שמעתי דיעות צעירות ותוססות – של נזירים, ציירים שנלחמו על פת לחם ונעשו אחר כך מפורסמים, יצרו אסכולות לעיניי, הרגשתי את צרפת כמו מולדת שנייה (בתור עם) ואמרתי תמיד: יש זיקה לעם הצרפתי אל העם היהודי שניהם אוניברסאליים – רחבי־מבט שומרי־צדק, ושפעם יהיו שני העמים ידידים – ניבאתי – וכך היה – זיקה אמיתית! – אמרה לי פעם אחת הסטודנטיות: את צרפתיה וגם יהודיה וזה צירוף יפה מאוד ואנושי־רם.
בפאריס אסתר אינה בודדת. נמצאים שם זאב רכטר ומשפחתו. הוא לומד, ומתכנן את ביתה של חנה אורלוף, שנשלם ב־1931. החברה הארצישראלית והיהודית שפוגשת אסתר דומה לחוג ידידיה בתל־אביב, וכולם קולטים אותם נופים והשפעות. מספרת פולה רכטר בזכרונותיה:
הצייר נחום גוטמן ואשתו דורה נמצאים בפאריס. חוג הידידים מתרחב, הציירת ציונה תג’ר, הצייר עובדיהו, פלדי, וכמובן חנה אורלוף. היא משתדלת להכניס אותי לחוג ידידיה האמנים, הציירים גוטליב, אברדם ועוד. בימי ראשון היינו יוצאים בצוותא לביקורים במוזיאונים, בגלריות, אז ניתנה לי האפשרות להתוודע ליצירותיהם של הציירים, הפסלים המודרניים כמודליאני, פסקן, סוטין, רודן ועוד. ובגן לוכסנבורג היו נהנים לא רק אביבה ויעקב [הילדים], גם אנו היינו משתעשעים ביחד איתם כבני גילם.
ייתכן מאוד שרק בקיץ 1930, בפאריס, פוגשת אסתר לראשונה את הציירת ציונה תג’ר ומתיידדת עימה. מסתיו 1931 לערך נמצאת טיוטת מכתב של ציונה, מכפר ליד פאריס לאסתר בתל־אביב, ובו גם רישום של פינת כפר צרפתי. המקור נמצא אצל בנה, אברהם כ"ץ־עוז. למכתב מצורף גם דף רישומים קטנים של נחום גוטמן, מ־1931, שמתארים בצורה הומוריסטית את קשיי חייה של ציונה במעבר מתל־אביב לפאריס, וייתכן שהיה מיועד גם הוא להישלח לאסתר. לפי הפנייה “גברת גרין היקרה”, והתוספת “לאסתר ראב” בכתב־יד מאוחר יותר, ניראה שציונה עדיין אינה ביחסי ידידות קרובים עם אסתר, ויש ברקע מכתבה אליה מעין פנייה של ציירת מתחילה לגברת עשירה. ואכן, ב־1932, בשובה ארצה, היא מציירת את דיוקנה של אסתר, ואסתר קונה ממנה תמונות נוספות, והידידות האמיצה ביניהן נמשכת שנים רבות.
כותבת ציונה לאסתר:
גברת גרין יקרה, אני רעבה והדרך עד הפנסיון רחוקה מה לעשות. אני מחליטה להישאר עוד בשדה ולראות בשבלולים המטפסים בכובדם מכופפים את השיבלים השבעות מגשם ומשמש, אני מקנאת בהם כי בפריז אין לי כל זאת. הנמלה מטפסת ועולה על רגלי צועדת קדימה היא מדגדגת ואני חפצה לראות עד היכן מגיעה סבלנותי, לא אי אפשר יותר מוכרחים לתת לה שדה אחר לטיול, ובכל זאת, כפר, אחרי שתיים, צהריים, צריך לאסוף המכחולים ולנקות אותם אבל ללכלך את הירק בהם, והילקוט על השכם קדימה לאכול.
ציירתי בית ורוד, גדר לבנה ועצים כל כך שבעים מגשמים שהירוק שלהם מעורר גועל נפש מובן שיש לי הרשות לשנות את צבעם ובכן הם חומים אצלי וחורשה וסלעים ושדה גדול קשה מכל לצייר את הירוקים, והאוויר על הירק שקוף שעשה ואן גוך אם את זוכרת אותו, ועכשיו יש לי גגות אדום כמעט שחור ועננים בשמיים הם אפורים, סתיו בארץ ישראל.
באתי לכפר לעשרה ימים, לצייר ולנוח כי ידוע בוודאי לך שבפריז איני מציירת כלום, ובשובי פריזה, שוב לחפש עבודה. לא התייאשתי אני מלאת מרץ אבל קצת עייפות יש בי, טוב בפריז לא לעבוד, וחיי העובד בארץ הם יותר קשים. הצגתי פעמיים בתערוכות פה אבל אין לי מזה כלום, ועל מכירת תמונות כניראה שאין לחשוב עכשיו. מה נשמע איתך, יש שירים חדשים? גם את קמשונים לא קראתי כולם. עובדיה [הצייר עובדיהו] נמצא בפריז ומצייר קצת בוודאי ישוב בקרוב לארץ ויספר חדשות מאיתנו, הרכטרים ואני. את חנה אורלוף אני פוגשת לפעמים היא עובדת, גם את פלוש ראיתי והוא תמיד בחברתה. (1931 (Le Vodoue.
*
במרוצת 1930 פירסמה אסתר ארבעה שירים: “הרם זרוע – והך” ו“טבריה” ב“כתובים”, ו“סבתות קדושות בירושלים” ב“מאזניים”. שירים אלה נכללו ב“קמשונים” ורק השיר הרביעי, “אימת־מוות מזה”, כבר אינו כלול בספר ומתפרסם לראשונה ב“מאזניים”, בשלהי 1930.
קרוב לוודאי כי השיר נכתב בסוף הקיץ או בסתיו, לאחר שובה של אסתר מפאריס. הוא מספר על מצבה לאחר מות איזאק, ועליו, ועל יחסו אליה, ועל יחסה אליו. האידאליזאציה של איזאק בעיני אסתר, לאחר מותו, מתחילה בשיר הזה עם “אי ידיך האבהיות”, משתכחת ממנה בתקופות הבאות – אך שבה ופורצת, כאמור לעיל, יובל שנים אחר־כך, כאשר דמותו המופתית עולה בשירי “מקהלת האשכבה” שלה, כגון ה“שיר לאישי”, שהיא מכינה בו את פרידתה מהעולם.
כותבת אסתר: “אימת־מוות מזה / ואימת־חיים מזה / נד מול נד ניצבים / ובינותם / נחשול חיי חותר / ועין יה טובה / עליי מעל. / חול ארצי נושק רגליי / ובלילות כתב־כוכבים / לי אפתור: לחיים או למוות? / יה! בידך אני / ולו יהי גורלי גורל גרגיר / על שפת ים בלי אפסיים. // אי ידיך האבהיות / הלוקטות כל צרור / אשר יהיה לי למכשול / עלי דרכי; / אי הישות, אי הנפש? / הומיה וזרה / אני עוטייה על האפס; / עם ערב תתע רוחי אחריך / אל תכלת רקיע / ורחש ים עלי חופים; / טול ידיי המיותמות בידיך / כי הנה נדלקו נרות־נשמה / על רום חיי וחייך.”
ייתכן כי גם בשיר “בתרים ועלטה”, שנדפס כניראה בשנת 1932, סופדת אסתר לאיזאק וגם מתייחסת, פעם אחת ויחידה, למות אחיו אברהם־חיים, תריסר שנים לפניו. תיאור הקשר בין שני האחים דומה לתיאור הקשר בינה לבין אחיה בנימין, בשיר “בשורה” שנכתב ב־1968, לאחר מותו.
“בתרים ועלטה, / וגורל – / מכה כנף מעל: / אח מול אח, / לבבות – בתרים, / מתנשאים זונקים / זה מול זה; / מאח אל אח / גיד בין בתרים / נמשך, / הולם פעם – / ועצור / הולם פעם – / ואפס. / בתרים ועלטה / וגורל מכה כנף מעל.”
בעזבונה של אסתר נמצא שיר ישן, “יד הגורל”, אולי מראשית שנות ה־30, וייתכן שנכתב לאחר מות איזאק. אסתר פונה בו אל המשענת שנותרה לה, המולדת, שאותה קידמה בצהלה עם שובה מחילואן בחורף 1925 בשורות “עתה אשלה כאן” אשר בשיר “שיבה”.
“הלעיטיני גרעיני לענה / לטפיני בכף־קטיפה / וזרי זכריות בתלמי לב שכוחים / עקרי חירשי שתי וערב / כי נקברת באבל אני / חלומה / נטושה וזרועת עשבי־בר / וחרציות זוהרות / אל אשר יהא / כוחך ללכת / אלך עימך / כי אין מפלט ממך – / ועקלקל השביל – / והוא נמשך מבראשית / ואין לנטות שמאל וימין / כי הוא – נמשך מלפני היותי – / והוא טבוע בדמי.”
4. “האולם הנפלא שבתוך הבית נעשה למרכז ולמקום פגישה לסופרים ולציירים.” 🔗
עם שובה בשלהי קיץ 1930 מפאריס מתחדש בביתה בית־הוועד לסופרים ולציירים ביתר שאת, ואולי אף מגיע לשיא פריחתו, הקצרה־יחסית. בשובה מפאריס היא קונה, או מביאה עימה, מכשיר רדיו ראשון, תוצרת פיליפס, ומעתה שומעים בביתה קונצרטים מחוץ־לארץ. היא מוקסמת בעיקר מבטהובן, המלחין האהוב עליה. המוסיקה משפיעה עליה. כבר ב“קמשונים” הקדישה שיר לכנר הוברמן, שנחשב אצלה לגדול הכנרים, גם ציירה בספר את דיוקנו. בביתה עורכים נשף למכס נורדאו בבואו ארצה.
על באי־ביתה וחוג מכריה בשנים אלה נימנים שורה ארוכה של אורחים וביניהם: חנה אורלוף (בביקוריה בארץ), אלדד מרחובות (ידידו של לואידור), אברהם ברוידס, אשר ברש, יוכבד בת־מרים, נחום גוטמן ודורה אשתו, פסח גינזבורג, חיים גליקסברג, יעקב הורוביץ, שמעון הלקין, ש. הרברג, יוסף זריצקי, גבריאל טלפיר, ב“צ כ”ץ, אריה לובין, פישל לחובר, יוסף ליכטנבוים, יצחק למדן, יצחק נורמן, משה סטבסקי (סתוי), שמואל עובדיהו, יעקב פיכמן, ישראל פלדי, יצחק פרנקל, מאיר ציזלינג (אחיו של אהרון ציזלינג), אהרון ראובני ושרה אשתו, יעקב רבינוביץ, ראובן רובין, זאב רכטר ופולה אשתו, אליעזר שטיינמן, שלום שטרייט, אברהם שלונסקי, יצחק שנברג־שנהר וציונה תג’ר (המציירת את דיוקנה של אסתר בשמן ב־1932).
מספרת אסתר לרות בונדי:
היה לי בית פתוח והרבה אנשים היו באים, ואכלו ושתו אצלי. היו אומרים: “בואו נלך אל אסתר ראב!” והיו באים בחצות לילה חמישה־עשר איש ואומרים: “בואי, נעשה נשף.” ועשיתי, ורקדנו, והיה שמח. ולא היה חסר בבית שום דבר. אולם גדול ובית גדול. בביתי היו הרבה שיחות נפלאות של אנשי־רוח, שוחחנו והתווכחנו. אני לא מסוגלת להרצות בפני קהל גדול, אבל בחברה של שישה־שבעה גברים – ואת יודעת, פעם נשים לא היו בני־אדם. אני מתכוונת, לא היו סופרות ועיתונאיות וציירות – ציירת אחת היתה, ציונה תג’ר, וזה היה נס גדול – בקבוצה קטנה יכולתי להחזיק יפה מעמד בשיחה ובוויכוח.
ידידה שמואל עובדיהו מצייר את דיוקנה וחותם Obodovsky, כחתימתו על דיוקן השמן של יהודה ראב שהוא מצייר בשנת 1933. דיוקן אסתר הוא ללא תאריך. באחרית ימיה נותנת אותו אסתר במתנה לראובן שהם. לדבריו היא אומרת לו שעובדיהו צייר אותה כאשר חזרה מפאריס, שם קנתה את הכובע, ואכן היא נראית בתמונה כגברת אירופאית, אשת העולם הגדול. “אני שם כמו מרלין דיטריך,” היא מתפארת באוזני תמר אבידר, ולרות בונדי היא אומרת: “עם הכובע הרחב והסיגריה בפה אני ניראית כמו מין מרלן דיטריך.” הדיוקן צוייר ככל הניראה ב־1930 או מעט לאחר מכן, שכן ב־1933 היא כבר נשואה לאלואיל, וקשה לשער שצייר אחר יצייר אותה.
על הרגשתה לאחר מות איזאק היא מספרת לי כי נישארה לבד בבית הגדול, במצב כלכלי איתן, וכאילו הגיעה, מבלי דעת, לפיסגה העליונה ביותר ששאפה אליה. היא מדברת – כולם שותקים, והיא מתבלת דבריה בליצנות, ובנימה צרפתית.
ברשימות אוטוביוגראפיות שהיא שולחת לראובן שהם בפברואר ובמרס 1972 היא מספרת:
רק לאט לאט הקיצותי כמו מעילפון ופתאום בבת־אחת שבתי לחיים, הייתי בת שלושים ואחת [שלושים ושש] –
הסביבה הרגישה בזה מיד, חזרתי מפאריס מלאה רשמים לבושה כראוי ופורחת וניראיתי כבת עשרים וחמש. הבית נתמלא אנשים האולם הנפלא שבתוך הבית נעשה למרכז ולמקום פגישה לסופרים ולציירים, קניתי תמונות, קישטתי בהן את הקירות, האטמוספירה היתה אז – בימים ההם כשבתים היו מלאים צעצועים ובובות במקום דברי־אמנות – אקסקלוזיבית מאוד.
באולם זה התווכחו, דיברו על ספרות, שם נוסד “גליונות”, ב"צ כץ משתתף בישיבה – ואז באו, עוד לפני כן, שלונסקי, שטיינמן, הורוביץ ונורמן – העיר היתה קטנה והבית הפך מרכז לאנשי־רוח, סופרים מאמריקה, אחד סיני, כולם נתקבלו – הייתי אז קצת אימפוזנטית – האסון כאילו הבשיל אותי והיו אנשים רבים שהיו באים על מנת למצוא “משענת” בי.
עוברות שלוש שנים ואני מתאוששת וביתי מתמלא חברה מובחרת מורכבת מסופרים ציירים וסתם אנשי־רוח צעירים וזקנים ואני מרגישה כדג־במים – אלה היו שנותיי היפות ביותר אני מוציאה ספר בשם “קמשונים” בהשפעת “Les fleurs du mal” של Baudlaire – מתפרסמת – ממשיכה לפרסם גם ב“הארץ” וגם ב“כתובים” וב“הדים” של ברש.
נישארתי בתל־אביב [כעשרים] שנה, ראיתיה גדלה ובסוף נמשכתי שוב לנוף הכפרי ונדדתי לכפר־סבא.
לרבקה כצנלסון היא מספרת:
היתה זו תקופה מיוחדת־במינה. ביתי הפך לביתם של סופרים, ציירים, משוררים. חלקם – סופרים קשישים, שעיצבו את עולמי והיו לי מורים נערצים וידידים יקרים; הללו היוו חטיבה בפני עצמה, שלא נתערבה בחטיבה האחרת, שגם היא מבאי ביתי הקבועים, כולם אנשי “כתובים”, בעלי מזג סוער וכשרונות בולטים, שראו עצמם מורדים ומחדשים. נוספו עליהם הציירים, קסומי הנוף של ארץ־ישראל היו אז כולם, וקרובים לי קרבת־נפש בחיפושיהם לעצב ולבטא נוף זה במבע אמנותי.
ויכוחים, דיונים, תוכניות, חילופי רשמים – הבית המה ככוורת משעות הבוקר כמעט ועד חצות. באו, הלכו, שתו תה, דיברו. בביתי נוסד הירחון “גליונות”. גם מי שלא הכיר את ביתי בא ללא היסוס, קבע פגישה עם מי שרצה, פגש את מי שחיפש. כך, בקרב ה“בוהימה” של תל־אביב, חייתי חיי לא דאגה, ללא מחר, ללא רצון למרוד ולחדש – חיים שהלמו את תכונותיי. חייתי את היום החולף במלוא קסמו ומתחו, שלמה עם עצמי. כתבתי אז לא מעט, פירסמתי. כעשר שנים היו אלו [אסתר כוללת את השנים 1925–1935], שנים טובות ויקרות בחיי. משוררת עברית ראשונה הייתי באותה תקופה – תואר נוסך שיכרון.
*
באחד מימי סתיו או חורף תרצ"ב, בראשית שנת 1932, לאחר שהוא מוציא חוברת ראשונה של “גזית”, מחליט גבריאל טלפיר, משורר ועורך בן שלושים־ואחת, שעליו להדפיס בחוברת השנייה שירים של אסתר ראב. הוא מברר היכן היא גרה, ואת פגישתו עימה הוא מתאר ברשימתו “הבית האדום בלב חולות־הזהב”, שנכתבת לזכרה של אסתר, לאחר מותה:
לבסוף קיבלתי את מענה: רחוב שבטי ישראל (כיום, כניראה, רחוב רופין). והיכן הוא רחוב שבטי ישראל? שם מאחורי משטחי־החול של רחוב בן־יהודה… אני מגיע לרחוב הגליל (כיום מאפו) ומתחיל לצעוד צפונה, ולנגד עיניי ניצב אותו בית אדום בלב החולות, שאני מכירו זה כבר. עתה הוא שטוף שמש שוקעת, והאודם מתלקח וניראה לוהט ממש. וככל שאני מתקרב, מזדקר יותר המיבנה המשונה. ואני מהרהר: מי האנשים המתגוררים ב“טירה” זאת, שמעל גגה לוהטות באש זגוגיות?
סוף־סוף מצאתי את רחוב, ולהפתעתי הגדולה, אותו מיספר מבוקש [36] מתנוסס על קיר ה“טירה” הזאת. האומנם היא גרה כאן, אני מהרהר, ולפני שאני מצלצל נפתחת הדלת ובפתח, באמת, ניצבת דמות אישה שאני מכיר. הרי זוהי אותה אסתר שהיתה רובצת איתנו על חולות שפת־הים ומפקירה את גופה לשמש. את.. הנה אסתר ראב?
והיא אינה משיבה, אלא מכניסה אותי אל טרקלינה ופורצת בצחוק קולני: “כן, אני אותה אסתר. שמעתי צעדים מהוססים. ברוך הבא!”
יותר משהופתעתי למצוא כאן ב“טירה” את המשוררת אסתר ראב, הייתי מופתע מכך שעל הקירות היו תלויות תמונות של ציירים, ולא העתקים, אלא אורגינלים ממש. והשמות אומרים משהו. אין להתבייש. בית, שבו מצויים ציורים של כמה ציירים מקומיים ואף מפאריס, האם רבים כמוהו בתל־אביב?! מתברר שהיא אחת מאלה שרגילה לרכוש תמונות אצל ציירים, כמובן לפי טעמה. ובכן, לא זו בלבד שהיא משוררת, אלא אף חובבת אמנות! דבר נדיר!
“ומה תשתה?” היא שואלת.
“מה שתתני,” אני משיב, “העיקר שתראי לי כמה שירים, כי ברצוני להדפיס אותם בחוברת השנייה (של “גזית”) שתופיע בקרוב.”
בינתיים היא מביאה קפה ריחני ועוגיות, מוציאה מהתיק כמה שירים, ואני בוחר.
השיחה מתחילה קולחת על ענייני ספרות וסופרים, ועל ציירים שהיא מכירה בתל־אביב ובפאריס. עליי להודות שהוקסמתי מגינוניה התרבותיים, מרוחב ידיעותיה ואף מאיזו עוגמה, חרף הצחוק הקל והחיוכים שריחפו על שפתותיה.
התקשיתי להבין כיצד היא גרה כאן לבדה, בטרקלין הגדול והנאה הזה. האם היא באמת בת פתח־תקוה? קשה היה להבין. פתח־תקוה זו, שאנו היכרנו על כל תופעותיה, והנה אישה כה שונה מכל אשר ידענו באם־המושבות בימים ההם!
ניראה שהיא הרגישה בהרהוריי, ופתאום פתחה ואמרה:
“אני אינני ‘אכסמפלר’ יחיד בפתח־תקוה. כדאי לך להכיר עוד כמה וכמה משפחות במושבה, ואז תבין.”
נכון, את עברה של אסתר ראב לא ידעתי ולא חקרתי. הנה אישה משוררת, שקודם־כל אינה חייבת דבר לשירה, שהיתה כה מקובלת אצלנו באותן שנים, והכוונה לשירה הרוסית. היא מדברת בלשון אחרת, בלשון “צברית”, על אף ההשפעה הברורה של השירה והתרבות הצרפתית. היתה בגינוניה איזו תנופה רחבת־ידיים, אפשר גם פתיחות נפשית לאירועים תרבותיים, פתיחות לרעות, ובעיקר לחבורת אנשים, שהיתה מבאי ביתה במשך שנים.
אגב הרהור בקול, שאלתי: “הכיצד אין רואים אותך בשום בית־קפה, בשום קבוצה בוהמית? לא נפגשתי איתך בשום ועידת סופרים, ואף לא בפגישות סופרים.”
“כזאת אני,” ענתה בפשטות.
“ומה עם שפת הים?” העזתי לשאול.
“ממשיכה גם בחודשי החורף. עתה נעים ביותר, אין המונים, החול נקי, הים רגוע ושמש החורף מלטפת, אינה מכה על הראש, והים פתוח לכל מרחביו…”
ושוב חזרנו אל שיריה. אני אומר לה: “שירתך הפתיעה אותי. ה’קמשונים', פריצת־דרך בשירה העברית.”
אני משתפך על שיריה, והיא יושבת ומקשיבה, אינה מסמיקה, אך על פניה שפוכה עגמומית. לפתע הפסקתי, לא יכולתי להמשיך. נטלתי כמה שירים להדפסה, נפרדתי ואף הבטחתי לבקר בהקדם ואולי גם להביא לה כבר את החוברת…
טלפיר לוקח מאסתר שלושה שירים, ונותן אותם ב“גזית” עוד באותה שנה, תרצ“ב: “שני עיטים ותאנה אחת” (חוברת ב), “יתמות ואבן” (חוברת ו) ו”אסרו עלי החג" (חוברת י“א י”ב). הוא נישאר נאמן לאסתר כל השנים. השיר הראשון שעימו היא חוזרת לאחר כאחת־עשרה שנות שתיקה, “כפרג נישא ברוח”, מתפרסם אצלו ב“גזית” ב־1947. עתה הוא ממשיך ומספר ברשימתו:
מאז הצטרפתי אל באי־ביתה, אל אותה חבורה שהיתה מתכנסת כאן לפרקים, כשיעקב רבינוביץ הוא כעין סמל נצחי של אותה אווירה אצילית מלאת חמימות. בעלת־הבית הזאת, שאינה מצויה בבתי־הקפה של הבוהמה התל־אביבית, יודעת לקבל את פני אורחיה ברוחב־לב, בז’סטה אצילית ואף קונדסית־חייכנית, נשית וארצית. ניכר היה, שהיא עומדת בשתי רגליה בחייה, שמשום־מה כאילו נקטעו באיזו נקודה. לא שאלתי ולא חקרתי, אך הבינותי, שהיא קורצה מגזע שונה, שהיא נושאת בקירבה איזה סוד נשי, ויחד עם זאת סוד גדול של שירה, שבה גלומים כל טעמי ההווייה הארץ־ישראלית.
צריך היה לראות כיצד היא טורחת סביב אורחיה הקבועים וכיצד היא שמחה לבואם. מעולם לא אמרה שמישהו מפריע לה, שעתה היא עסוקה, למשל, בכתיבה. לעיתים ניראה היה, שהבית הזה תמיד רוחש חיים. פגשתי שם את הצייר שמואל עובדיהו. אורחים קבועים היו נחום גוטמן ואשתו דורה, ציונה תג’ר, יצחק שנברג־שנהר ויעקב רבינוביץ. אורח קבוע היה אלדד, איש רחובות, ועוד רבים אחרים. אולם, האיש המרכזי בבית זה היה יעקב רבינוביץ, שאסתר היתה ממעריצותיו, והוא היה יושב תמיד בכורסה המיועדת במיוחד בשבילו, לעיתים מנמנם שעות, אך לרוב ער ומשתף פעולה בכל אותן שיחות מרובות על ענייני ספרות ואמנות, שהיו מתנהלות מתוך כובד־ראש, אך יחד עם זאת בהתאפקות, שלא לפגוע באיש.
לא אחת גילתה אומץ־לב מפתיע יחד עם איזו הבנה עמוקה לקשיי החיים, כי ידעה לסייע, לרכוש תמונה בכסף מלא. לעיתים גילתה דאגה אימהית ממש, דאגה לאדם זה או אחר, אף לבני משפחה מפתח־תקוה, שהיו מתכנסים תכופות בביתה, כמו אחיה הצעיר בנימין, שמחה בת אחיה הבכור ברוך, שהיתה אורחת כמעט קבועה כאן, וכמובן, ברוך עצמו.
לא פעם נתעוררה שיחה על פרדסני פתח־תקוה ועל ענייני עבודה עברית בפרדסים. לרוב היו יורדים בצוותא לשפת־הים ועושים שם שעות. אך שיש שהיתה יורדת עם אחד מבאי־ביתה ועושה שעות ארוכות על שפת הים בשיחות, בשתיקה ובהתחפרות בתילי־חול.
תכופות היתה נוסעת לווישי שבצרפת, ואף מביאה משם בקבוקים מלאים מי וישי, תרופה למחלת הכבד. מצרפת היתה מביאה גם איזו מזכרת קטנה, וכשחזרה היתה חגיגית, אך יחד עם זאת עגמומית, סוערת ומאופקת, נתונה להרהורים שלא גילתה לאיש, אך עיניה העצובות־חייכניות היו מספרות רבות.
נערכו אף ערבי קריאה משיריה, אם מהספר “קמשונים” ואם משירים שנדפסו בכתבי־עת, שירים חדשים, שזה עתה כתבה. ערבים אלה נערכו לרוב בחוג מצומצם, שבאמת אהב את שיריה וידע להעריך את תרומתה לשירה העברית המודרנית.
ביתה של אסתר ידע לעיתים אף סערות, אם בעניינים יישוביים חמורים, ואם בענייני ספרות ואמנות. לא פעם הסתבכנו בוויכוח עם זה או אחר, בייחוד עם אלה שראו את עצמם כ“עלי במכתש”. כמובן, שלא תמיד נצרתי את לשוני, ובייחוד כשטעמנו מעט מהיינות או מהקוניאק המשובח. או־אז היו עולות ה“אוקטאבות”, אך בתוך הסערה הקולנית הושלך הס, ולפני שנתברר לנו מה קרה, הרמנו כוס לכבוד בעלת־הבית ושיריה. והנה בעלת־הבית, שאף היא היתה מעט בגילופים, ידעה בכל זאת להתגבר על הווכחנות־לשמה, וברגעי משבר כאלה היתה מכריזה: “רבותיי, יורדים לים!” – כדי לרמוז שהגיעה השעה לצנן מעט את הראשים המשולהבים…
מובן שלא בכל יום התכנסה אותה חבורה, אך תכופות היינו כולנו בצוותא. יש להדגיש, שידענו גם לשתוק, לשקוע כל אחד בעולמו, בחלומותיו, כשיעקב רבינוביץ מנמנם נימנום “נימוסי”, עד שפתאום מקימה בעלת־הבית את כולם על הרגליים: “ארוחת־הערב מוכנה!”
השולחן היה ערוך, ולא ידעת כיצד נעשה הדבר ומתי. הכל הסבו מפוייסים אל השולחן המלא והגדוש מאכלים, במיטב הסגנון הצרפתי־ישראלי.
יש שלאחר ארוחה כזאת היינו משתפכים בשירה ובזמרה, אחדים התכנסו בפינה ושכבו על ספה זו או אחרת, ורק בשעות לילה מאוחרות היו כולם מתעוררים לחיים ומטכסים עצה כיצד ללוות את יעקב רבינוביץ אל מאורתו ברחוב בוגרשוב. כמובן שאסתר לא פיגרה אחרינו, ואף היא היתה מצטרפת למלווים. לבסוף, צריך היה ללוות אותה הביתה, ובדרך התפתחה שיחה ארוכה־ארוכה, ובמקום להיכנס לדירה היינו מתיישבים על מדרגות הבטון בחוץ, ובחשכת הלילה הקיצית ממשיכים בשיחה לעיתים עד אור הבוקר, מכונסים בתוך זרועות חמימות… צעירים היינו, והיה מה לספר ומה לדובב באפלולית־הליל, כשמולנו נפרשו השמיים המכוכבים.
האווירה שמתאר טלפיר עולה מרישומי עיפרון שעשה נחום גוטמן באחד מביקוריו עם דורה אצל אסתר, בשבת. רישומיו נותרו גנוזים בעזבונה. הרישום הראשון מתאר יום שבת בטרקלין שלה בתל־אביב, ב־18 ביולי 1931, ומופיעים בו אליעזר שטיינמן, מאיר ציזלינג, נחום גוטמן, אסתר ראב ודורה גוטמן. ברישום רואים את מסיכת־הפנים מגבס שהתקין גוטמן מאסתר ראב – היא ניצבת מעל לכותרת העץ של שולחן־הכתיבה, שאף אותו עיצב עבורה. ברישום השני יורדת החבורה לחוף הים בתל־אביב, כניראה באותה שבת, והם מצויירים עתה מגבם. ובצילום, אף הוא מקיץ 1931 לערך, ניראים עומדים מאיר ציזלינג, דורה גוטמן, יעקב הורוביץ, אסתר ראב, נחום גוטמן, בנימין בן עזר (ראב), אחיה הצעיר של אסתר, הוא אבי. ויושב אחיינה הצעיר אהרון בן עזר, בן אחיה הגדול ברוך.
מספרת אסתר למשה דור:
ערכתי פיקניק עם [מאיר] אחיו של [אהרון] ציזלינג, שהיה חבר שלי ללימודים בבית־הספר החקלאי [בפתח־תקוה], בכיתה אחת, ונסע אחר־כך לאמריקה. שטנו על הירקון. שהיה אז צלול ויפה, עם גדות נפלאות של צמחייה עבותה, בשבת בבוקר היה זה. הזמנתי אותו לארוחת־צהריים, והוא הציע שניקח את כל הכבודה בסלים ונשוט בסירה אל חצי־האי, ליד הפרדס של גולדברג, שנכנס לתוך הירקון. איזה מקום נפלא היה זה – אוקליפטוסים ענקיים וריח משכר. שטחתי אפוא את השטיח הקטן שלקחתי ופרסתי את הסעודה. פתאום שמענו רשרוש מבין קני־הסוף ושני בחורים מופיעים. מיד ראיתי שהם מן ה“סכנה” – הסכינאים הערביים מן השכונות ליד תל־אביב, שהיו מאורגנים במעין מיסדר־של־ביריונים – ולבושים ב“סדרייה” שלהם, החזייה המרוקמת חסרת־השרוולים, ובכתונת לבנה. מחבלים של הזמנים ההם, רוצחים מקצועיים. ברור היה לנו מה כוונתם. הזמנתי אותם לשתות איתנו. סירבו בכעס, חשבו שזה יין. אמרתי להם שזו לימונאדה, והמשיכו לסרב. התייעצו ביניהם בלחש אם לתקוף. אמרתי לאחיו של ציזלינג והוא לקח בקבוק בידו. הוספתי לשוחח כאילו לא אירע דבר, לבסוף החליטו שזה לא זה, והלכו משם. מיהרנו להסתלק משם בסירה.
על קשריה עם המשורר נח שטרן היא מספרת לראובן שהם:
עם נח שטרן נפגשתי פעמים אחדות, מקובל היה בחברה שהוא אוניקום, אסור לבוא יותר מדי במחיצתו – היתה לי מכרה שהיתה ידידתו ועל ידה נודע לי שהוא חי חיים מחוסרי־סדר ושהייאוש הוא לחם־חוקו. למסיבה אחת בביתי בתל־אביב הזמנתיו והוא בא – באותה מסיבה היתה גם גיסתו של צ’ציק המו"ל – עלמה ידועה ביופייה – והיא עם נח שטרן היוו את הזוג היפה ביותר באותו ערב, הוא גדול אבל מגושם, עיניים כחולות, דלוחות במקצת, כמו מחוסר־שינה מתנודד כבחלום, והיא ברונטית רושפת – לבסוף נעלמו מן המסיבה – ולמחרת באה העלמה לשאול אם לא מצאתי את אחד מעגיליה הארוכים – לא מצאתי – אבל אחרי זמן קצר אמרו לי שצריך לעזור לנח שטרן – העברתי משהו על־ידי המכרה שלי אליו – (לאחר זה מצאו אותו לאחר ששברו את הדלת) מת – הוא איבד את עצמו לדעת – מעודי לא הרשימו אותי השירים המעטים שפירסם וכן לא אישיותו.
ועם זאת, ביתה של אסתר ראב אינו משאיר את רישומו בקורות “תל־אביב הקטנה” ובחיי הבוהמה והמודרנה של שלהי שנות ה־20 ושנות ה־30. אסתר אינה טיפוס בוהמי מהסוג של “חבר’ה טראסק”; בחצייה בת־איכרים מפתח־תקוה ובחצייה גברת שמושפעת מהתרבות האירופית, והיא סולדת משטחיות, מוולגאריות ומחוסר־רצינות. בתל־אביב היא אינה יושבת בבתי־קפה, ושמה אינו נקשר לאף אחד ממעוזי הבוהמה הללו. באי־ביתה רובם סופרים וציירים, ובקהלם לא נזכר אף שחקן. אין לה קשר לתיאטרון ולחיי הבידור. כמעט שלא ניזכרים שמותיהם של אישי ציבור, אף לא אחד ממנהיגי תנועת העבודה. אסתר אינה מוותרת על הפרטיות שלה. לבית אופי בורגני מסויים, אולי ארצישראלי־פאריסאי. כשיוצאים – זה רק לשפת־הים, סביבת חוף פרישמן כיום. אורחיה אינם קבוצה ספרותית, לא מחוגו של ביאליק, ולא של שלונסקי ואלתרמן. לימים היא מספרת לחוקרי מכון כץ הבאים לראיין אותה:
ביתו של ביאליק היה מרכז לכל המשכילים וכל הגלותיים. גם אני נתקבלתי פעם בביתו אבל לא ידעתי מה לומר לו. הייתי תמיד אילמת כלפיו. עם כל ההערצה וכל מה שהיה שגור בפי, עם כל השירים שלמדתי בבית־הספר – לא היה מגע. הרגשתי את הגלות ואני לא אוהבת גלות. ביאליק הוא ענק ו“המתמיד” ו“הבריכה” הם יסודות גדולים, ובכל זאת בחיי יומיום בפגישה ממש אישית לא היה לי מגע. אך יצירותיו של ביאליק השפיעו עליי.
בבית שלי לא נקפתי אצבע כדי שאנשים יבואו. זה התהווה מעצמו. התווכחו ודיברו. אני הייתי מדברת על הספרות הצרפתית שעסקתי בה אז. שנברג היה מספר על זכרונותיו מרוסיה, ושלונסקי סתם היה מבריק ככוכב בהלצותיו, וכל ביטוי וביטוי – ספיריטואליות ומלאות. כולנו היינו צעירים, ורקדנו ושרנו ושמענו מוסיקה קלאסית.
אלתרמן לא היה עימנו. הוא היה בוהמיין. אני הייתי בוהמית עשוייה, לא אותנטית. הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה“אין לי כלום” כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף אך השמשתתי בו יפה, הערכתי אותו. ישבו אצלי תמיד חמישה־עשר איש לשולחן. הייתי עשירה וטוב היה לי עם אנשים אלה. שמחתי לצאת מחוג המסחר של בעלי. הייתי כדג במים. בעלי סחר עם ה־אי.ג’י פארבן הגרמניים והם שלחו לנו מיינות הריינוס. אני שתיתי מעט, אך אורחיי, אלה שהיו אקספרטים, טענו תמיד כי היין נפלא. השקיתי והאכלתי את כולם ושמחנו.
הערכתי מאוד את שלונסקי והבינותי אותו מאוד. אהבתי את הסער והפרץ שלו. אהבתי את יצירותיו של שנברג ואני מעריצה אותו. אני חושבת אותו למספר גדול. “ימים ידברו” – ספר שאין רבים כמותו בספרות העברית מבחינת עומק ועדנת הנפש והתרבות. כל מה ששנברג עשה היה יפה, והוא עצמו היה יפה בנפשו ובחיצוניותו.
ואחר־כך אלתרמן – שירתו מקסימה אותי והקסימה אותי, אך אין לי הזיקה, כי אין הוא די אישי בשבילי. הוא עממי ולאומי וגם לי יש חלק בעולם הזה, אך זו לא נקודת הכובד שלי, אך היא נקודת הכובד אצל אלתרמן. בתור משורר לירי אני חושבת שהיו הרבה יותר טובים ממנו. פוגל משורר חשוב מאוד. היכרתיו בפאריז, כאן לא ראיתיו. גם את אברהם בן יצחק הערכתי מאוד, היכרתיו באופן אישי. בבית שטרייט פגשתיו. אהבתי מאוד את שיריה של לאה גולדברג. אני אוהבת אותם גם כיום, והשירים של רחל, ועל כולן, זיקתי האמיתית, בין המשוררות, היא ליוכבד בת מרים. היינו פעם ידידות גדולות והדרכים נפרדו, אבל אני אוהבת את שירתה.
על אלתרמן היא מספרת לראובן שהם:
אלתרמן? אף פעם לא בא לביתי. מכרתי לו [עבורו] כמה ספרים של “כוכבים בחוץ”. הוא לא אהב אותי אחר־כך. לי הפריעה חוסר האינדיווידואליות שלו. אין לו עומק. אין לו ממה לדלות. עוסק במשהו רחוק – פונדקים – זה זר לי. אך הוא משורר גדול.
ואילו להלית ישורון היא אומרת:
אלתרמן התחלק מעליי כמו – – לא יודעת. הוא לא מדבר אליי, כמו מישהו בחדר שמדבר לאחרים. אני חברה הייתי עם רחל אשתו. היינו קרובות מאוד, והוא, הוא לא בא בחשבון. אני קניתי ממנה את “כוכבים חוץ”. הלוז השירי חסר היה בו אז. שלונסקי ואלתרמן. שניהם ההשפעות העשירו אותם ודיללו את פנימיותם. לכן ביאליק אמר לשלונסקי: “אתה ז’ונגלר.”
מחוץ לביקור האילם בביתו, האם היה קשר כלשהו בין ביאליק לאסתר – או, כדבריה, שום מגע אישי? – רק בשיחה עם דפנה אלון היא מונה גם את ביאליק בין באי־ביתה בתל־אביב. ובשום מקום אחר אינה מזכירה זאת. לרות בונדי היא אומרת: “אני חברה ותיקה באגודת הסופרים, עוד ביאליק קיבל אותי,” ואכן, הוא חתום על פנקס החבר שלה. ואילו נעמי גוטקינד (גולן) מספרת בעקבות ראיון עם אסתר שלדבריה ביאליק “הכריחה” פעם להופיע בציבור בתל־אביב הקטנה ואז התריסה בפני “הרוסים הללו”, ידידיה: “אני צברה, אני לא יודעת לנאום…”
שיר שנדפס ב“מאזניים” בתחילת 1932 מתאר את הרגשתה של אסתר בבית האדום, שלעיתים מכונה גם בשם הבית הוורוד, מול הים, בתקופה שבה היא כבר גרה בו לבד: “ארחו לי לחברה / קירות ביתי. / רעו לי כזרועות אח – / נחות לבטח / מימים ימימה. / קטורת יישות אחת, / כעב זהובה, / מפליגה, מיתמרת / לצל קמרונים / ונמוגה בינות לאריחים; / חול ושכח חיפו / שבילים מסביב, / וחלונות קרועים / רק לים, / ומקצה גג / ועד קצהו / יסולו כוכבים / קשתם קצובות, / ומטיאורים בוזקים / קורים ביעף מידי / אל האין־סוף.”
5. האומנם אכזבה מהתקבלות “קמשונים”? פנייתה לפרוזה. 🔗
חרף קבלת־הפנים הנלהבת שעורכים לה ברש ורבינוביץ ב“הדים” מראשית כתיבתה, חרף הופעת “קמשונים” בהוצאת “הדים” (כניראה במימונה של אסתר), וחרף המעמד המרכזי שיש לאסתר מבחינה חברתית בקרב ידידיה בקהיליית הסופרים והציירים בתל־אביב – איש מהם (למעט אולי ליכטנבוים) אינו כותב על ספרה. אפילו האסון שנחת עליה עם מות בעלה חודשים ספורים לפני צאת הספר לאור – אין לו שום ביטוי נדפס של השתתפות חברית או התייחסות לספרה החדש; אולי גם משום שעם צאת הספר היא שוהה בפאריס. ובכלל, הז’אנר של כתבות וראיונות, שכמו נוצר כדי להציג עתה את שירתה ואת סיפור־חייה – אינו מקובל באותה תקופה.
חמש רשימות־ביקורת מתפרסמות על “קמשונים” לאחר הופעתו – מאת ב. פרי (“בוסתנאי”, יולי, 1930), י. ליכטנבוים (“מאזניים”, אב, תר"ץ, 1930), ש. באס (“הדאר”, אלול תר"ץ, 1930), מ. קליינמאן (“העולם”, נובמבר 1930), ועוד רשימה מאת שמעון גינצבורג ב“דאר היום” (טבת תרצ“ד, 1934. וכאשר זו מתפרסמת בספרו “במסכת הספרות”, ניו־יורק, תש”ה, מצויין שנכתבה ב“ירושלים, תרצ”ב", 1932).
הרשימות מתנודדות בין סלחנות אוהדת והתפעמות תמימה ומתפייטת – לבין ביטול ולעג (קליינמאן). השבחים מתייחסים בעיקר ל“שירי מולדת” ולא לשיריה האישיים, שכמעט אינם מובנים. ומכאן ולהבא, לבד מרשימתו של בן־ציון ידידיה ב“עולם האשה” ב־1941 – לא מתפרסם דבר על שירתה (למעט ראיונות שעורכות עימה רבקה כצנלסון ב־1961 ואסתר הגר ב־1963) – עד שמופיע בנובמבר 1963 ספרה השני “שירי אסתר ראב” הכולל גם את “קמשונים” – ומיד מתפרסמים עליו, במהלך 1964, פי כמה יותר מאמרים מכל מה שנכתב עליה מעודה. אך עדיין אנחנו בביקורות של שנת 1930:
כותב ב. פרי בביטאון התאחדות האיכרים:
נפל בגורלה של אחת מבנות פתח־תקוה ליתן ביטוי לארצנו “כמו שהיא”, בלי כחל ובלי פירכוס של רעיונות ושאיפות־לוואי נאצלים, השאולים ברובם מחיי גולה וניכר. אין רוך בשירים אלה: ארצנו אינה יודעת רוך. אין בהם מליצות פרחים: ארצנו מרובים בה הקמשונים מן הפרחים.
יש ואסתר ראב רוצה לפרוץ את גדרות־השיטה של מושבתה, לשיר “כמו שמשוררים” בעולם אחר: על מוקדי אישה הלוחמת בגבר, על אפסותם של “יתושי־אדם”, על המנגן הוברמן – וכוחה בל עימה, כוחה וליחה איתה באדמת בתולה זו, שנבקעה ראשונה בידי אביה, אחיה, לברכת אחיות באוהל… בשירים אלה דווקא היא מתגלית במלוא שיעור קומתה, כמשוררת למולדת.
יוסף ליכטנבוים כותב בבטאון אגודת הסופרים:
שירים קטנים שקופי ניב, יפים כקונכיות ורודות, כטרפי גפן כהים מול שמי ערביים, מזכירים בפתגמיות שלהם את פרחי־הדובדבנים של הליריקה היפנית, ובתואם חרוזיהם הקצובים – את ניצני פטר הילה ואלזה לסקר־שילר. וכמו אלה גם הם כאילו נכתבו בשביל חוג מיודעים צר, בלי שהם מזויינים ככל הדרוש לכבוש להם בעצמם דרך להבנה. אבל אסתר ראב היא משוררת, משוררת עברית. ואם יש אשר ייסחפו אחריה טונים זרים, תמונות שאולות – הנה מרבית חרוזיה אוצרים בקירבם, לפחות, שורה, תנועה, או רמז, המיוחדים לה, ואך לה בלבד.
שמעון באס כותב בעיתונם של דוברי העברית בארצות־הברית:
הפייטנית הראשונה ילידת־הארץ, הראשונה אשר גדלה עם ריח סמדר ופרדסים פורחים. בת־איכרים ארץ־ישראלית! כבר מן הטורים הראשונים, הגבישיים, המבהיקים כגרגרי־החול מול שמש ארץ־ישראל, עלתה חירות. גאוות־עיניים של בת־ציון שזופה, המזנקת כמתוך סוגר, המרהיבה למצות עד תום מכוס צבעי־המולדת.
בגנזיה של אסתר מעטים אבני־היקר. מעטים הם גם במולדת. אך היא נותנת את אשר קיבלה. לה סממנים פשוטים, אך חמימים מאוד, סממני ארץ שכולה סף בין מידבר וים. כל מילה ותיאור נעוצים בטור כרגבים דשנים. אנו המבקשים את הצבע האחד של עצמיות עברית, ארץ־ישראליות, בהווייתנו החדשה, צריכים לברך על כל גילוי, גדול או קטן, הנושא בו משהו מהיסוד שאותו אנו מבקשים ועליו נאמר לבנות את בניין־חיינו. השירים הכנים והחזקים בפשטותם של אסתר ראב נושאים גילוי זה.
ואילו משה קליינמאן, בעיתונה של ההסתדרות הציונית העולמית, כותב:
הספר הוצא בשחצנות רבה (מעבר האחד מכל דף, צעצועים ציוריים) כאילו רצה לומר לנו, שניתן לנו איזה דבר הראוי לתשומת לב מיוחדת. אך שווא יעמלו מפארים אם אין במה להתפאר. בעצם הספר אין אנו מוצאים אלא מליצות רגילות על יפי המולדת ועל קצת עניינים אחרים, בחרוזים חופשיים נעדרי כל משמעת, משקל וקצב. הכל בינוניות. מקצת עניין מעוררים אולי שירים המתארים את תסיסת הדם בבחורות הצעירות, הצמאות ל“חיים” ואינן יודעות איך להשקיט צמאונן, ולפיכך הן מפזרות “שבע מחלפותיהן” לרוח ונכונות לאחוז בראשן המלא קטורת ולהכותו בקיר. (כניראה יש להן מזונות מוכנים בבית אבותיהן…) אך זה בלבד אינו מספיק ואינו מצדיק את הגנדרנות בצורת ההוצאה.
לימים, בנובמבר 1971, עתידה אסתר לכתוב, בתשובה לראובן שהם:
באחד הגליונות של “העולם” כתב קליינמן ביקורת קטלנית על השירים הראשונים שלי, הוא אמר שאני חצפנית כמו כל בני־הארץ הזאת, אבל הודה שאני “יודעת עברית”. שלונסקי, אלתרמן, היו תקועים ברוסיות – וכן רוב הסופרים היה להם רקע מחוץ־לארץ, לי בעצם לא היה כל מטען – יחפה, בחלל – במחלות, תחת אוקליפטוסים, בארץ ריקה מכל – ארץ מלאה רעיונות ושאיפות וקומץ אנשים נאחזים בציפורניים באידאלים שלהם, ומגשימים בגופם הקודח משימות גדולות, משימות שהפכו לאבני דרך – ואב שהיה – סמל בשבילי.
*
בשנת 1931 לא מתפרסם שום דבר מפרי־עטה של אסתר, גם לא על אודותיה. בחמש השנים הבאות, 1932–1936, היא מפרסמת עוד אחד־עשר שירים: “ארחו לי לחברה”, “יתמות ואבן”, “שני עיטים ותאנה אחת” ו“אסרו עלי החג” ב־1932. “אנו פה לרגלייך מולדת” ב־1933. “ערב” ב־1934. “מזוג היין”, “עין הגופרית” ו“ברוך אתה לי, השלום הכחול” ב־1935. “אלם ברוש” ו“הנפתח צוהר בשמיים” ב־1936. ומכאן ואילך היא משתתקת למשך אחת־עשרה שנים.
יומני הנעורים של אסתר, ו“מחברות ‘קמשונים’”, הם גם סדנת פרוזה אוטוביוגראפית, אך היצירות בעלות־הערך שנוצרות על האובניים האלה הן שירי “קמשונים” ולא סיפורת; ואולם, החל משנת 1932 מפרסמת אסתר במשך כשנתיים שבעה סיפורים: “זביחה התנפחה” ו“יחיה” ב“בוסתנאי” במרוצת 1932; “על הבניין” ב“בוסתנאי” ו“ריבת שושנים” ב“מאזניים”, שניהם ב־1933; ב־1934 היא מפרסמת את “בפרדס” ב“מאזניים”, את “גן שחרב” ו“חתונה” ב“גליונות”; ועוד רשימת־סיפור שלה, “אהבה בזאלצבורג” מתפרסמת ב“הארץ” ב־1936.
שניים מהסיפורים, “ריבת שושנים” ו“גן שחרב” – הם ממיטב הפרוזה שלה, ושומרים על טריותם גם לאחר שנים רבות. בדפי הטיוטות מתקופת הפרוזה הראשונה, 1932–1934, מצויים סיפורים כ“קפטן היל” ו“יום אחרון” שאסתר לא פירסמה בחייה, וכן “בקתה בפרדס”, שנכתב כניראה עוד ב־1932 אך נדפס לראשונה לאחר 17 שנה ב“דורות” ב־1949. לפי הטיוטות שבארכיונה היא ממשיכה לכתוב פרוזה, אמנם מעטה מאוד, גם בשלהי שנות ה־30 ובראשית שנות ה־40, אף כי בשנים 1937–1945 היא אינה מפרסמת שום דבר גם בפרוזה.
על פנייתה של אסתר לפרוזה מעיד שמעון גינצבורג ברשימתו שמתפרסמת ב“דואר היום” ב־1934:
בזמן האחרון אין היא [אסתר] מפרסמת שום שירים, והשמועה אומרת, כי עברה המשוררת אל הכתיבה בפרוזה משום־מה, והיא עוסקת עכשיו בכתיבת ספר שלם בפרוזה. אולם הקורא המעיין והעוקב את יצירתה הפיוטית, ישמח יותר, אם ימצא “הכובד הסגור” באסתר ראב סוף־סוף את ביטויו את תיקונו בשירה חדשה – בשירת־זוך, כזו וכזו, עלי תהומות.
*
בסתיו ובחורף 1927 מתקיימת חליפת מכתבים בין אסתר לבין הסופר א. ראובני היושב בירושלים. אשתו שרה מתארחת אצל אסתר בתל־אביב. כשאני מבקר אצל ראובני בקיץ 1968 בביתו בבית־הכרם, ומראיין אותו על חייו וכתיבתו, מדברים הוא ואשתו על אסתר באהבה רבה ומוסרים לה דרישת־שלום חמה.
על פי מכתבו של ראובני לאסתר ב־4 בדצמבר 1927 מתברר שכבר בשנה הזו, שבה היא אינה מפרסמת אף לא שיר אחד – מבקשת אסתר לפנות לכתיבת פרוזה. כותב ראובני:
טוב שאת חושבת על סיפור. אושיט לך עצות חיצוניות (כי לעצם הדבר כל עצות לא תועילנה): צורי פון ממש! (אם בצמצום או בהארכת דברים – אין הבדל, ותלוי באופי המחבר), קחי את החומרים מהחיים אשר שטפו את ליבך מנעורייך – משם קחי את האדמה והבתים, הרקיע, החולות והדמדומים. ואנשים ביראי לא “למשל”, לא כתמונה מבארת את הטקסט, אלא אנשים ממש, בשר ודם (לא מן ההכרח שיהיו “גסים”, יכולים להיות גם “עדינים”), ולא “טיפוסים” כי אם פרט ופרט ופרט. תפיסת הפרט, היחיד, תפיסת טיבו המיוחד לו ותיאורו באפשרויותיו השונות (ולא דווקא במציאותו המקרית – זה מה שנקרא “צילום פוטוגראפי”) – זוהי מטרת האמנות כולה – העליונה והקשה ביותר.
אם לא ברור תשאלי אותי – יכול להיות שגם לי לא מובן.
למען האמת אסתר אינה זקוקה לעצותיו של ראובני כדי לכתוב את הפרוזה שלה דווקא כך ולא אחרת, כי היא אינה יכולה לכתוב אחרת, הלא כך היא גם בשיריה. ואולם מבלי לקרוא עדיין שום סיפור שלה, רק מהתרשמות משיריה הבודדים שנדפסו בכתבי־העת – מצליח ראובני לאפיין בצורה מדוייקת את הפרוזה שעתידה אסתר לכתוב.
בהמשך מתאר ראובני נשף שנערך למשוררת אלישבע בירושלים. דומה כי לא יכול להיות ניגוד רב יותר מזה שבינה לבין אסתר. למשל, אין שום הוכחה בדפוס או בזכרונות, שנערך אי־פעם “נשף”, כלומר ערב ספרותי על שירי אסתר ועל “קמשונים”, לפני דצמבר 1963!
כותב ראובני:
אמש היינו ב“נשף אלישבע”, ב“אסם” שלנו. באו מ“פאר והדר” “החברה” אלה המשתעממים מפני שאין להם חברה. אולם האסם מצוייר יפה. לא אתאר. תראי. פתח המורה ידידיה, השייך לסוג אלה האוהבים יותר מכל לשמוע (ולראות – לו היה ראי לפני עיניו!) את עצמם מדברים. כל הקהל היה ער להנאתו של ידידיה והשתתף (ברגשות שונים) ברגשותיו.
אחר כך, אלישבע. רושם קשה. פנים אכסטאטיים מעונים. עיניים ערומות ובערמה (שטויות אני מדבר) זיק של שגעון. אין קול ואין כוח לקרוא את השירים, ובקהל מתלחשים שהיא “זקוקה” לכך. מילא, יהודים רחמנים בני רחמנים. מביטים על פני הקדושה הסלאווית הזאת ומוחים־כף. אח“כ שירה ונגינה ודקלמציה עפ”י נוסח ריינהרדט, כלומר, בריסוק אברי המשפטים ושטף הדיבור ואח"כ – נאום של אלישבע!
הנאום נמשך שעה – שעה נוראה. ניראה שהכינו לה נאום מטעם ה“קרנות” בשעה שנסעה לפולין ונאום שני בשעה שנסעה חזרה. ושניהם נתבלבלו ונשארה מהם תמצית והיה לה “רושם” שהיא נואמת ואומרת משהו, ולקהל היה רושם שהיא “מדברת” מתוך שהיא “מעונה” ונאלצה לדבר ואינה יודעת מה היא מדברת (כמוני, לעיתים קרובות).
היום קראתי שירים אחדים מהספר “חרוזים”. הראשון יפה ופיוטי ועוד יש יפים. היא משוררת אסתר ובעלת נימה מיוחדת לה, ואל נזלזל בזה. אולי עולה ספר ה“חרוזים” על ה“כוס הקטנה”?
*
דומה כי פנייתה של אסתר לפרוזה נובעת מהפסקה זמנית בנביעה של מעיין שירתה. הפסקות כאלה כבר אירעו לה בעבר – קיץ 1921 עד קיץ 1923 לערך, בתקופת השנתיים הראשונות לנישואיה. שנת 1927 לערך, לאחר שפג רישומו של המשבר הקשה ביחסיה עם איזאק – משבר שגרם לשובה ארצה ולהתרחקותה ממנו אך הניב בשעתו שירים עזים. וכן, לפי עדותה, היא חדלה לכתוב בשנה הראשונה לאחר מות איזאק.
בסוף שנות ה־20 נפנית אסתר לכתוב גם שירים חיצוניים ופחות־אישיים – “תל־אביב” (1928), “למנגן הוברמן” (1929), “טבריה” (1930), ואפילו “לאב” (1929). שירים שאינם נובעים מפנימיותה, ממכאוביה ומהזדהותה העמוקה עם נוף הארץ כחלק ממנה.
ואחר־כך האלם בשנת 1931. היא כאילו מיצתה את עצמה. האיש שעימו התעמתה במרבית שיריה האישיים עד כה – מת. להמשיך בשירי הנוף אמנם אפשר, כמו ב“שני עיטים ותאנה אחת” (1932) או “ערב” (1934), אבל השירים העזים והאישיים ביותר שהיא כותבת לפני שהשתתקה ב־1936 – נובעים בעיקר מהתפרצות רגשות עזה וכואבת שבאה בעקבות המשבר שחל בנישואיה השניים.
כאשר חשה אסתר שהיא מגיעה למבוי סתום בשירתה, היא פותחת לעצמה צוהר לפרוזה. כאן היא יכולה להמשיך לשהות בסביבה הטבעית לה – ימי נעוריה ובחרותה. מרבית סיפוריה מעלים תמונות מן העבר ואין בהם כמעט הווה, אף לא כסיפור־מסגרת. לעומתם – מרבית שיריה עוסקים בהווה של תקופת כתיבתם, ואם העבר נוכח בהם, הרי זו השתקפות של געגועים אליו מתוך ההווה. בשירתה כמעט שאין לעבר קיום עצמאי, כפי שיש לו בפרוזה שלה.
אסתר היא אדם לוחם כל ימיה. אישה חזקה. בלתי־תלויה. שיריה נכתבים או אינם נכתבים רק לפי הצורך והיכולת הפנימיים שלה ולא על פי מידת התקבלותם החיצונית – כפי שסבור דן מירון בספרו “אימהות מייסדות, אחיות חורגות”. שום חנופה או שבחים לא היו מניעים את אסתר לכתוב אם השיר לא היה נובע ביושר מתוכה; שום התעלמות או לעג לא היו מניאים אותה מלכתוב – אם רק השיר נובע ביושר מתוכה.
6. “חייתי עד לשנת… ולא ידעתי את ארוס” – – גילויו המאוחר, יצחק שנברג־שנהר. 🔗
ב־21 בפברואר 1969 נדפס במוסף הספרותי של “דבר” סיפור קצר של אסתר ראב בשם “הבקע הראשון”. זהו סיפורה האירוטי השני אחרי “ריבת שושנים”. בשנותיה האחרונות רתיעתה מכתיבה אירוטית היתה עזה כל־כך שלאחר שהיא מפקידה בידי את עזבונה הספרותי היא מתנה זאת, בעל־פה ובמכתב אליי, בכך שידידיה, ראשי אגודת הסופרים דאז – ישגיחו עליי: “שלא תכניס לכתביי קטעים אירוטיים כמו שאתה כותב ברומאנים שלך!”
כל רומאן חדש שלי, וכמעט כל סיפור – גרם לה התקפי־זעם בגלל החשיפה האירוטית, ואילו עם אחותי הצעירה לאה היתה נוהגת לשבת לא פעם ולגולל באוזניה את עלילותיה עם גברים ולהתפאר – עד שהיתה ממש מביכה את הנערה בהתפארויותיה.
הבקע הראשון 🔗
האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי־יהודה אלה, שכחו את מירוץ־הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי־אדם.
שעות־בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני־הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה־שחורה ונפתחת כעת עם צחיח־הקיץ: בקיעים־בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות־הפרחים מסוייגות אבני־המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי־גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח־תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת־החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת־יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות־בוקר אלו.
מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן־הסדינים, ובבת־אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי־אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר־הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי־נחושת – משתפך בלי־הפסק, עד להרדמת־החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח־הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי־האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל־הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת־ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת־גו.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני־אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי־יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.
הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני־בר דקות־גבעול, וקיפודי־קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.
הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה “בכדי לעורר את ריחה,” אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות־הפה נמשכו למטה, וכחול־עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, “רק דבורה,” צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה…
היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.
תחילה הייתי סבור ש“הבקע הראשון” הוא סיפור משלהי שנות ה־60, תקופה פורייה במיוחד בפרוזה של אסתר. לימים, תוך כדי פיענוח ארכיונה, הגעתי לכתב־יד ישן מראשית שנות ה־30 בשם “יום אחרון”, הדומה לכתבי־יד אחרים מאותה תקופה. זהו נוסח ראשון, חלקו בטיוטה, לסיפור “הבקע הראשון”. כותרת המישנה של הסיפור “יום אחרון” היא “פרק מסיפור”, ובטיוטה אחרת – “פרק מרומאן”. אולי זהו ספר הפרוזה שעליו רומז שמעון גינצבורג ברשימה ב“דאר היום” ב־1934: “השמועה אומרת, כי עברה המשוררת אל הכתיבה בפרוזה משום־מה, והיא עוסקת עכשיו בכתיבת ספר שלם בפרוזה.” עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1932 בבית־מלון או פנסיון בירושלים, והוא מובא כאן לאחר עריכה.
יום אחרון
האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.
שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני־הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה־ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה…
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.
מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין… על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי־חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים־מרשרשים התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות…
החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סלסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת־גו, כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.
בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי־יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.
הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.
בצידי שבילים סרטה הקורנית את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות־למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.
המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר…
“נחזור,” פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית־מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.
“המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים,” אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה“חצאית” הפרופה לכל אורכה, ונישארה ב“קצרות” מצבע הקינמון, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –
הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה “מנוחה”, והוא על ידה.
משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית־מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.
העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.
הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.
הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.
במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.
כשלושים ושבע שנים מפרידות בין הדפים הגנוזים של “יום אחרון” לבין פירסום “הבקע הראשון”. “הבקע הראשון”, שהתפרסם ב־1969, דומה לקודמו “יום אחרון” עד סמוך לסיומו. אך בעוד ש“הבקע הראשון” מתאר את הירידה מ“פסגת אושרם” של השניים בצורה מוחשית – כאשר לאחר שכרון החושים של הלילה באה תגובה בכיינית של הגבר בגלל עקיצת הדבורה ומפיגה את הקסם שהילך על בת־זוגו – הרי שב“יום אחרון” מתוארת הירידה מפסגת האושר בצורה פיוטית, ללא עלילה, ללא סיבה ניראית לעין אלא כנובעת מעצם החד־פעמיות של המיפגש, מסופיותו. לכן ייתכן שהמעשה בעקיצת הדבורה הוא המצאה מאוחרת, בידיונית.
גאוותה של גיבורת הסיפור על שוקיה הארוכות, השזופות, והיא מתנאה בהן. באחד משיריה הראשונים, “סבתות קדושות בירושלים”, משנת 1930, כותבת אסתר: “כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות”. ואכן, כפות־רגליה היו יפות ומוארכות כאצבעות־ידיה, שהיו אף הן יפות להפליא, ואולם דבר־מה מאוד גברי היה בפניה, בייחוד האף העבה, ה“רַאבִּי”, שבו דמתה מאוד לאחיהָ.
לאסתר היתה עין בוחנת וחוש מושחז לפרטים. כל פגימה צרמה. כשנולדו לאחותי ולי צאצאים נהגה אסתר לבחון אותם בשבע עיניים, כדי לוודא אם אצבעות ידיהם ורגליהם תואמות ונאות, בדומה לאלה שאיפיינו אותה ואת אחיה, ושבהן ראתה סימן היכר של השתייכות “גזעית” למשפחה.
“אל תשכח, כשמבקרים אצל אישה שאוהבים, כל פרט חשוב, ועלול לקלקל את הכל,” נהגה לומר לי מתוך דאגה להצלחתי בחיים, וגם באהבה – “פעם בא אלי גבר שמצא חן בעיניי, אבל כשהתיישב והניח רגל על רגל, ביצבצו גרביו הירוקות, ובבת אחת פג הקסם!”
כאשר סופר מספר פעמים אחדות מעשה שאירע לגיבור בן־דמותו, הדעת נותנת שמדובר ככל הניראה בסיפור אמיתי, אלא אם כן זהו סופר מתחכם המבקש לטמון פחים לביוגראף שלו. הפרוזה של אסתר רובה אוטוביוגראפית ולעיתים מסתפקת בהסוואה קלה של השם. האם בסיפור “הבקע הראשון” מצוי יסוד אוטוביוגראפי? מתי התרחש המעשה המתואר בשני הסיפורים? מי הגבר שאותו הם מתארים? מדוע גנזה אסתר את “יום אחרון”? מדוע היא מתעוררת רק לאחר כשלושים ושבע שנים לפרסם את הנוסח החדש בשם “הבקע הראשון”?
רמז ראשון נמצא ברשימתו של ג. טלפיר “הבית האדום בלב חולות־הזהב” שמתארת את המחצית הראשונה של שנת 1932: "ביום בהיר אחד ביתה [של אסתר] היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף־סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – "
י.ש. הוא כניראה הסופר יצחק שנברג, לימים – שנהר. הוא נולד ב־1902 בעיירה בגבול אוקראינה־גאליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת־הברזל לוד־רחובות־יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על־גבי גמלים ואז יצר את שירו־פזמונו “גמל גמלי”. בשלהי 1923 עבר למרחביה ועבד בחריש; שירו הראשון שנדפס ב“הדים”, נכתב שם. באביב 1924 חזר לתל־אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת־בניין. הוא הצטרף לתא“י, תיאטרון ארץ־ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז”ר. זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב־1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב־1931. ב־1935, עם עלייתו של ש“ז שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו”ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני “לוח הארץ”, עד למותו ב־1957.
בשיחה עם הלית ישורון בסוף שנת 1980 סיפרה אסתר: “אחרי מות בעלי הייתי קפואה. אחר־כך התחילו לבוא. בא שלונסקי ובא הורוביץ ובא פסח גינזבורג ושנברג.” התקופה שבה נסעה אסתר עם י.ש. לירושלים היא אפוא קיץ 1932 – לאחר שהיא כבר התאוששה מאלמנותה ולאחר ששנברג שב מבלגיה.
“הבקע הראשון” נדפס, כאמור, ב“דבר” ב־21 בפברואר 1969. באותו הזמן פנה אליה המשורר ק.א. ברתיני, עורך “מאזניים”, והזמין אצלה רשימה מזכרונותיה על תקופת “הדים” שבעריכת ברש ורבינוביץ. אולי הזמנתו היא שעוררה אותה לפשפש בניירותיה הישנים ולכתוב מחדש את “הבקע הראשון”? מה עוד ששנברג־שנהר כבר אינו בחיים.
ב־10.2.69 משגרת אסתר גלויית תשובה לברתיני וכותבת לו: “אשר לרשימה על ‘הדים’, עלי להתרכז ולהעלות זכרונות, אשתדל לעשות זאת בקרוב – " (“גנזים” א־76148). ואכן במרס 1969 רואה אור ב”מאזניים" הרשימה “ימי ‘הדים’”. אסתר מעלה בה תיאור חושני של שנברג הצעיר, אמנם מבעד לעיניהם של שני “הזקנים”, עורכי “הדים”, ברש ורבינוביץ, שאצלם מפרסמים היא וגם שנברג את שיריהם הראשונים.
כותבת אסתר ברשימתה:
ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות־למחצה והריווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב־האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי־עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת־המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ויעקב רבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותונתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי־מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח־נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי־פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.
שנברג אכן בא מן העמק לתל־אביב באביב 1924, אבל אני מתקשה להניח שסיפור־האהבה שמתואר ב“יום אחרון” מתרחש בין השנים 1925–1930, כאשר אסתר עדיין אישה נשואה. זאת ועוד, טלפיר מדבר במפורש על המחצית הראשונה של שנת 1932, ומסייעת לדבריו עדותה של הילה שפירא־רוכל, מפי אימה רבקה רוכל, אחותו של יצחק שנהר־שנברג, שגם פירסמה עליו ספר זכרונות. סיפרה לי הילה:
אימי רבקה למדה בבית־הספר לאחיות של הדסה בירושלים. יום אחד ניגשת אליה חברה מפתח־תקוה, שדרוביצקי, ואומרת לה:
“שמעתי שאחיך מתחתן עם אסתר ראב!”
אימי נדהמה, אבל מאוחר יותר שמעה מסבתי כי דודי ציניה [יצחק שנהר] בא אל אימו ואמר לה שהוא מתכוון להתחתן עם אסתר ראב, ושאל מה היא חושבת על כך, כי היה מאוד קשור אל אימו.
לסבתי היו חיים די קשים, והוא העמיד את הדברים כך שאולי לאחר שיתחתן עם אסתר ראב, שהיא אישה עשירה באותו זמן, יהיה לאימו יותר קל.
אימו התקוממה: “מה, בגללי אתה הולך לעשות את ההחלטה הזו? תוציא אותי מהתמונה! אני לא צריכה להיות גורם בשיקולים שלך.”
הרומאן בין אסתר לציניה היה מאוד רציני. הם עמדו להתחתן. ודובר אז שציניה יסע עם אסתר לאנגליה.
השיחזור הכמעט־בלשי של פרטים עלול לעמעם את התיאור המוחשי של פרץ האהבה הקצר והעז שמתרחש בין אסתר ליצחק שנברג. בצילום מראשית שנות ה־30 נראים השניים יושבים על חוף ימה של תל־אביב בבגדי־ים בכסאות־נוח. שנברג, הצעיר מאסתר בשמונה שנים, ניראה בחור יפהפה ואתלטי, ובשיחה עם ראובן שהם, ב־5 באוקטובר 1971, אכן מעידה אסתר כי שנהר־שנברג “היה אציל במראהו עם הרבה חן. היה לו גוף שרירי ושזוף עם ראש של ילד ולא היה דון ג’ואן. היתה בו תמימות.”
בשנת 1971 התחיל ראובן שהם, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב, לקראת התואר השני, בהדרכת פרופ' גרשון שקד. הידידות האמיצה שנוצרת בין ראובן לאסתר נמשכה כעשר שנים, עד למותה, והשניים החליפו ביניהם עשרות מכתבים.
ראובן ריאיין אותה, שלח לה שאלות על חייה, ולבסוף נתן לה לקרוא את עבודתו. ב־7 בספטמבר 1973 היא כותבת אליו מטבעון: “קיבלתי את מכתבך אתמול – והיום עברתי שוב על עבודתך. יש מקומות שמעוררים בי מורת־רוח, למשל שהארוס שבי לא התבטא לחיוב ולא נשא פרי – חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס – ועד היום אני חושבת שאנשים מורכבים ובעלי אינטלקט מפותח – הארוס שלהם סרבראלי וטבוע בנפשם והוא קודם כל עדנה ורוך – ולאו דווקא אמצעי להעמיד ולדות.”
“חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס”! – הוא מישפט חד־פעמי אצל אסתר ראב, וזקוק לפירושים. כאשר היא נישאת בשלהי שנת 1932 לאריה אלואיל, הצעיר ממנה בשבע שנים, היא מורידה חמש שנים מגילה, ושנת הולדתה מעתה היא 1899 במקום 1894. כאשר מבקש ממנה ראובן שהם לכתוב את פרקי חייה, היא שומרת מפניו בקנאות על סוד גילה, וכמעט בכל הפרקים שעליהם היא מספרת לו – היא צעירה בחמש שנים מגילה האמיתי, כולל בריחתה לדגניה ב־1913 כאשר היא כביכול נערה בת ארבע־עשרה!
שלושים ושלוש שנים “אמיתיות” מלאו לאסתר כבר בשנת 1927, כשהיא נשואה עדיין לאיזאק גרין ונמצאת בתל־אביב, וככל הניראה נאמנה לבעלה חרף הריחוק. יצחק שנהר אמנם כבר נמצא בעיר, אך אין להניח שהרומאן הקצר והמרוכז ביניהם מתרחש בתקופה זו, שהרי מדובר בו גם על נישואים, והדבר לא ייתכן לפני מות איזאק.
אסתר מוסרת אפוא לראובן שהם את גילה על פי חישובה “המתוקן”, היינו שנולדה ב־1899 – וב“ידעתי את ארוס” היא מתכוונת לדבר־מה שהתרחש בשנת 1932, כשהיא למעשה כבר בת שלושים ושמונה. האם הגבר הוא בעלה השני אריה אלואיל, אשר לו היא נישאת בסופה של אותה שנה? או שמא זהו יצחק שנברג באותם שבועיים של חסד בקיץ 1932 בבית־המלון בירושלים?
מדברים שאסתר סיפרה לי בעל־פה אני מסיק כי היא אהבה מאוד את שנהר אך מצידו לא היתה היענות לרגשותיה. לימים פגשה בו והוא התאונן בפניה שהוא נשוי לאישה פחותה ממנה, אסתר מצטטת ביטוי בוטה יותר שאינני מוצא לראוי להזכירו. כשהיא מספרת לי זאת היא נשמעת כשמחה קצת לאידו, שהעדיף אחרת על פניה.
כאשר אני מספר את דבריה לאחייניתו הילה, היא אומרת שהדוד ציניה חי עם אישה יפה מאוד, ייקית, אמנם פחות אינטלקטואלית מאסתר, ועוד לפני הנישואים נולד להם ילד, הנושא את שמו עד היום.
נשתמר ב“גנזים” (1/86627) רק מכתב אחד של אסתר לשנברג, שנכתב בתל־אביב ב־16.5.1938, ופותח במילים: “שנברג יקר! אני מרגישה שהנני במזל של אי־חן אצלךen disgrace בלע”ז, ובמצב זה עלי להמליץ על מישהו," בהמשך היא מציעה שיתקשר אל ידידה משה סטבסקי, כדי להוציא לאור את ספריו, ומסיימת בנימה רשמית: “וכן עשיתי את שליחותי והלוואי והצלחתי – ורוב שלום לך וכל טוב. א. ראב.”
בשירי אסתר אין זכר לשנברג אלא פעם אחת, ובעקיפין. בשעתו היא מספרת לי כי לאה גולדברג התאהבה בצעירותה, בתקופתה הראשונה בארץ, ביצחק שנברג, והוא לא החזיר לה אהבה. אסתר מעלה בזכרונה כנס או אירוע ציבורי בתל־אביב, כאשר לאה גולדברג, בשמלה לבנה ובפנים מיוסרות, חולפת באולם כשהיא מחזרת לשווא אחרי שנברג. אינני מוצא אישור לסברתה של אסתר ממקור אחר. ייתכן שדבריה נובעים מהרגשה סובייקטיבית: לאה גולדברג בת העשרים וארבע, הצעירה ממנה בשבע־עשרה שנה, כאילו תופסת, עם עלותה ארצה ב־1935, את מקומה של אסתר בחוג הסופרים הצעירים. לדברי אסתר, לאה גולדברג לא היתה אף פעם מבאי־ביתה. מכל מקום, ב־1932 לאה גולדברג טרם הגיעה ארצה.
מספרת הילה שפירא־רוכל: “יכול להיות שלאה גולדברג היתה גם כן מאוהבת בדוד ציניה. נשים רבות אהבו אותו. אבל לא היה לו שום רומאן עם לאה גולדברג. היא לא היתה הטיפוס שלו.”
אסתר מאריכה ימים אחרי לאה גולדברג, ולאחר מותה היא מפרסמת ב“דבר” (21.5.1971) שיר לזכרה, “ללאה גולדברג”: "היות אישה בודדה, / עם שירה בקירבך; / שאת נפשות ילדים – / ברחמים, / ואסוף זרוע ריקה – / אל חזך; / אהוב את יפה־העיניים / כשעינייך דומעות־דם / העמס על הגב הדל – / צלב־סליחה כבד, / לכל צולף / לכל חובט – / ושתוק; / ותוכך דלוק – / הומה לאור, / גועש לחיים – / והוא סופר גרגרי חול יבש / ניגרים אט / בין האצבעות – / עד סופך, עד סופך – "
בין אסתר ללאה גולדברג אין קשרים, אף לא מכתב אחד. אך מתוך השיר עולות תחושות, מצד אסתר, כמובן – של זהות־גורל: שתיהן נשים בודדות עם שירה בלב; לשתיהן אין ילדים. שתיהן אוהבות, פרק־זמן בחייהן, את יפה־העיניים, ושתיהן נכזבות ונידחות על ידו.
7. “מלוא הקובעת, יין האמת השחור”, נישואיה לאריה אלואיל וגירושיה ממנו. 🔗
אימה של אסתר, לאה ראב, מתה בפתח־תקוה בפברואר 1932 ממחלת הסרטן, והיא כבת 70. מותה אינו מותיר רושם רב בחייה ובכתיבתה של אסתר. היא כמעט שאינה מזכירה אותה כל השנים האלה. ייתכן כי השיר “יתמות ואבן” (“גזית”, 1932), מושפע ממות האם, אף כי הרגשת היתמות המובעת בו קרובה יותר להרגשתה לאחר מות איזאק, המובעת ברשימה מהעיזבון “בקאהיר”: “פתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי.”
בכתב־היד של שיר בשם “‘מכביה’ 1932” [“אנו פה לרגלייך, מולדת”], עושה אסתר מחווה וכותבת – “מוקדש לאמי” למרות שאין שום קשר בין השיר לבין דמות אימה או פטירתה. נוסחו הסופי של השיר נדפס לראשונה ב“מאזניים”, באביב 1933, ובו נהפך השם המקורי להערה בסוגריים בתחתית השיר. השיר התפרסם ללא שם, בראשו נדפס “מוקדש לעולים 1933” – ולמשפט הטיוטה “מוקדש לאמי” אין זכר.
ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה אסתר ראב לראובן שהם ב־20 במרס 1972 היא חוזרת ומספרת על חייה לאחר מותו של איזאק:
העיר היתה קטנה והבית הפך מרכז לאנשי־רוח, סופרים – הייתי אז קצת אימפוזנטית – האסון כאילו הבשיל אותי.
המשפחה בפתח־תקוה האיצה בי לחדש את חיי – היו פרטנדנטים חד־פעמיים, אנשים שעמדו בראש מועצות, עורכי־דין – אבל אני החלטתי הפעם אלך אחר ליבי – וליבי נמשך אל סופרים וציירים, הרגשתי שלאחר שייכותי למפלגת הפועלים בארץ אני רוצה להישאר בציבור האמנים. זה גם היה אחר הופעת “קמשונים” והחלטתי שאמשיך לכתוב.
ואז בא א.א. והחל בחיזור עקשני אחריי ואני התרשמתי מעקשנותו והסכמתי – וכאן התחיל הכשלון – שנמשך שלוש שנים ואני יצאתי ממנו בשן ועין – ומצולקת לתמיד –
לאחר זה התרוקן הבית – והייתי בודדה ופצועה. וגם מצבי החומרי הורע והייתי שקועה בחובות כתוצאה מהמינהל ה“מעשי” של א.א. במשך שלוש שנים. חדלתי לכתוב ורציתי להיות איש מעשה, התחלתי לעבוד ולסדר את ענייניי הכספיים, עוד היה אז רכוש גדול בידי אבל שום דבר לא עזר, היה משבר בארץ והרכוש התגולל – ואיש לא רצה לקנותו –
בית הדירות שניבנה על מנת שאוכל לחיות משכר־דירה – עמד ריק – כמו דירות אחרות בתל־אביב, גם בחמש לירות לחודש עבור שלושה חדרים לא יכולתי להשיג [דיירים], התחבטתי קשה שנים על שנים, עצב, מורת־רוח ומזמן לזמן שיר עצוב. באמת כיום קשה לי לזכור מה עשיתי – טיפלתי בשכנים [דיירים], כתבתי שטרות והייתי מחכה בקוצר רוח ל“מוחרם” שאז מתחדשים חוזי־השכנים [הדיירים] ואני מקבלת איזה סכום על חשבון השטרות ואז אני יוצאת בשנים 1936־1938 בהפסקות לפריז או לזלצבורג לפסטיבל של המוסיקה והתיאטרון.
בפאריס אני שומעת הרצאות על אמנות מבקרת תערוכות וקונצרטים וכל צערי משתכח, אני מזדהה עם העיר הנפלאה שמזינה את רוחי חודשים על חודשים עד שאני שואבת את כל תוכנה והיא “נגמרת” אצלי. כיום אין לפאריס שום משיכה עבורי היא נראית לי כשדה קצור.
בשנת 1972 פרקים רבים בחייה של אסתר הינם כה עלומים לאנשים שאינם בני־משפחה קרובים או מחוג ידידיה – שהיא סבורה שתוכל להעלים בפני הביוגראף שלה את זהותו של בעלה השני. לאחר שראובן אינו מוותר, ושואל במפורש מיהו א.א. – היא עונה לו במכתב מ־29 במרס 1972:
ובכן ראובן ידידי – השאלה על אלויל (א.א) רק גרמה לי אי־נעימות כי הרבה פעמים נסחפתי בשטף־הדיבור מפני־גילוי־הלב הטבעי שלי, ואתה יודע שאני רחוקה מהיות סגורה לפעמים והקשבתך הטובה “משכה אותי בלשון” אבל תשכח זאת כמו שאני שכחתי –
אריה אלואיל נולד ב־1901 בבויבריק שבגליציה. ב־1919 הוא מייסד בעיירתו את תנועת “השומר הצעיר”, עולה סמוך לכך ארצה, נימנה על מייסדי ביתניה עילית, שם הוא מחליט להיות צייר, וגם נעשה ממקימי ההסתדרות.
כותב מוקי צור:
כשעלה אריה אלואיל ב־1920 הוא עמד בראש חבורתו. מנהיג של קבוצת צעירים נלהבת שקיבלה על עצמה לפתוח דרך בגליל. הוא הביא מן הבית, מתנועת הנוער, חלומות רבים וחשב כי בעזרתם יוכל להתגבר על החום והרעב, על המתח ועל תהומותיהם של חיי היחד. כניראה האמין כי כאן יוכל לבטא את יחסו לנוף הקסום, גם בעבודה, גם באמנות, גם בגיבושו של יחד אמיתי. קשה לדעת מתי גילה אריה את המתח והסתירות הפנימיות. הוא היה בגרעין הפנימי שבחר את החבורה המצומצמת, שעברה לביתניה עילית. אותה חבורה שהיתה לאגדה עוד בימיה, שכה רבים ניסו לנפץ. אלא ששם בפסגות כבר לא היה מנהיג לבדו, הצטרפו אליו שני “זקנים” ממנו בכמה שנים: מאיר יערי ודוד הורביץ. מאיר יערי, הזקן שבחבורה, התקרב כבר לגיל עשרים וארבע.
בימי ביתניה עילית גילה אריה אלואיל את היופי של הארץ, את אורה המיוחד, את צבעיה העזים. האם צייר אז, בימי ביתניה עילית? בתנועת הנוער הירבה לכתוב כתיבה ציורית בסגנון התקופה, אך כאן בארץ אין אנו יודעים מה היה גורל יצירותיו. יש לנו עדויות, שבחבורה היה מתח מסביב לפעילותו האמנותית. המציאות שהתגלתה היתה קשה, בחבורה החופשית ששתלה זיתים בצלעי הארץ, היו החלומות גבוהים מדי, המצוקה האישית עמוקה. אריה אלואיל מצא עצמו מציייר מצבות. מתוך דברי וידוי שכתב מאיר יערי סמוך לתקופה, מתברר כי היה מתח ביניהם. כשפוטרו חברי ביתניה עילית וחיפשו מקום אחר ושותפים חדשים, פרש אריה אלואיל. הוא פרש מן החבורה, חזר לווינה ללמוד ציור. כשחזר ארצה בחר באמנות ובהוראה. בציוריו חזרה ביתניה עילית ועולם ההתיישבות, הוא היה רגיש לנוף ולא סגר אותו מפני האור הרב.
ב־1921 חוזר אלואיל לווינה כדי ללמוד באקדמיה לאמנות. שם הוא מוציא לאור סדרת הדפסי אבן “טורא אפורא”, מצטרף כחבר לקבוצת קוקושקה ב“קונסטשאו” ומשתתף בתערוכה הייצוגית “אמנות אוסטרית 1900–1925”. כמו־כן הוא מבקר במרכזי אמנות בגרמניה, פאריס ואיטליה. ב־1926 הוא שב ומשתקע בארץ וחי בגבעת המורה, בשפיה ובירושלים. הוא עוסק בהוראת אמנות. ב־1927 מציג בתערוכת אמנים מודרנים בצריף “אהל”. בשנים 1930–1932 נערכות תערוכות יחיד שלו בירושלים – בבצלאל ובמגדל דוד; ובתל־אביב – בגימנסיה “הרצליה” ובתיאטרון “הבימה”.
על אמנותו הוא מספר: “החלטתי להיות צייר עת ישבתי בקבוצת חלוצים בהר בגליל. הכנרת והירדן מבריקים מכסף הריח והכל דומה לתמונה של רמברנדט מתוך הספר השמור איתי. מכל הוואדיות עולים ערפילים צעיפים לבנים, אפור, כחול, סגול. לעננים מעל הגולן מגע של ורוד וכתום והכל שזור בכחולים רבים מאוד. בלילות אלה ראיתי את עתידי בתור צייר.”
לאחר־מכן הוא מספר על המקורות מהם ינקה אמנותו: “אמנות ראשונה ראיתי בציורי הקיר ובמנורת הנחושת הענקית בבית־הכנסת, במצבות בבית־העלמין ובזכוכית המצויירת מלאך ענק בבית־הנתיבות אשר בלבוב. המוזיאונים בווינה היו נפלאים, וכאן ראיתי לראשונה צרפתים ואת ון גוך המפתיע ומזעזע. פאריס בפעם הראשונה הביאתני ליידי התלהבות ‘עד השמיים’ ודיכאון ‘עד מוות’.”
אלואיל מתוודה ואומר כי ציוריו הראשונים בארץ לא עלו יפה. “שנתיים הרסתי את כל אשר ציירתי. לצייר מיער וינה – התכחש הנוף הארצישראלי. הצבע הסמיך הכחול והאפור הפך קלוש צהבהב. השמש הלוהטת קרעה את תמונותיי בכהות. לא קל ‘כיבוש’ נוף זה. במגע קל מאונך של מכחול סמיך הצבע ניסתי לצייר את רעד האוויר, את שקיפות עצי הזית ואת האפורים החמים של הקרקע. בירושלים ישבתי שנתיים וציירתי את בתי הכנסת, את העיר העתיקה ואת ההרים סביבה. ירושלים הירואית ומונומנטאלית, אך ליבי נמשך יותר לכפרים ולשדות. יתכן ורק עתה התקדמתי בתפיסת הציור והנוף הארצישראלי, מזמן שפסקתי ללכת לפאריס.”
ב־1 בנובמבר 1932, בתל־אביב, בגיל 38 – נישאת אפוא אסתר ראב, משוררת, אלמנה עשירה ומצנאטית של ציירים – לצייר אריה אלואיל, בן 31, חלוץ־לשעבר, ודאי לא עשיר כמוה, וצעיר ממנה ב־7 שנים לערך. לצורך הנישואים מפחיתה אסתר כחמש שנים מגילה, ככתוב בתעודת הנישואין, שהוצאה לאחר כשמונה חודשים: “הגיל: 32” (מקודם נכתב 33 ונמחק). מעתה ואילך תמסור בכל מקום ששנת הולדתה היא 1899!
היא נדרשת לציין בתעודה גם את משלח־ידו של אביה, וקובעת: “חורש”.
אלואיל עבר ככל הניראה לחיות בדרך קבע בתל־אביב רק לאחר נישואיו. הזוג החדש מתגורר בבית האדום מול הים, הבית שבו המשיכה אסתר להתגורר מאז התאלמנה. אלואיל הוא גבר צעיר ונאה, ואסתר קוראת לו בשם החיבה ארי. היא שומרת אצלה צילומים שלו, ויש לשער שגם סערת חושים לא חסרה שם, שהרי אם “חייתי עד לשנת השלושים ושלוש [38!] ולא ידעתי את ארוס” מתרחש בשנת 1932 ואינו קשור בשנברג־שנהר – אזי כוונתה המפורשת היא לחייה עם אלואיל. על כל פנים, גם שנברג, גם אלואיל, שניהם גברים נאים, הצעירים ממנה בשבע שנים לערך; וחרף הצבעים השחורים שבהם עתידה אסתר לצבוע את תקופת חייה עם אלואיל, ניראה כי לפחות בתקופה הראשונה הם מרבים להתהולל ולהינות יחדיו מהחיים. הם מקיימים בביתם נשפים ומסיבות, ואסתר אף קונה לאלואיל אופנוע גדול. תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל־אביב נערכת ב־1933, כאשר הוא כבר נשוי לאסתר. נקל לשער כי המאורע זוכה להילה החברתית של משוררת “קמשונים” העשירה ובני־חוגה.
מספר טלפיר: “ערב אחד הופיע בחבורה הצייר אריה אלואיל. כך נודע לנו שאסתר נישאה לו. טרם הספקנו לברך את הזוג, והם הפליגו לאירופה, וכפי שנודע אחר־כך גם לגליציה, לביקור אצל משפחת אלואיל בבויבאריק, כפי שקראו היהודים לעיירתו.”
אסתר סיפרה לי כי אכן נסעה עם אלואיל, בשנה הראשונה לנישואיהם, לבקר את הוריו בפולניה. הביקור הזה, הפגישה עם ההווייה הגלותית של משפחתו, ותחושתה כי הם מבקשים לנצל אותה, את כלתם – כל אלה מטילים, לדבריה, צל כבד על נישואיהם מן ההתחלה. גם בשנותיה המאוחרות, בהיותה מעל שמונים, היא מחקה בלעג מרושע־משהו את צורת הדיבור ביידיש של בני משפחת אלואיל כפי שנחקקו בזכרונה באותו ביקור.
למען האמת אסתר ואריה יוצאים לאירופה רק בשלהי קיץ 1934, כשנה וחצי לאחר נישואיהם. תחילה הם מבקרים כאמור את משפחתו בגליציה, ומשם הם נוסעים לפאריס. לדברי אחייניתה של אסתר, מרים גיסין, מסדרת אסתר לאלואיל תערוכה בגלריה בפאריס, אולי בסיועה של חנה אורלוף ומכרים אחרים שלה. ייתכן שהתערוכה מתקיימת בתקופת שהותם זו בפאריס, אך קיומה אינו נזכר ברשימת תערוכותיו.
במרוצת אוקטובר ונובמבר 1934 שלחה אסתר לטלפיר שני מכתבים מפאריס, שמתוכם הוא מצטט ברשימתו “הבית האדום בלב חולות־הזהב”, אבל המקור לא נמצא. וכך כותבת אסתר לגבריאל טלפיר ב־17 באוקטובר:
הנה אנו סוף־סוף בפריז אחרי שביקרנו את פולניה שלך ואחרי שהיו לי שם הרבה אכזבות. הגלות דיכאה אותי עד אין שיעור, אבל יש גם הרבה כוחות עצורים בתוך היהדות הגליצאית. אבל אין להם מוצא. יש גם דקדוקי קטנות…
כאן שאפתי רוח, אף־על־פי שמצאתי את פריז שונה מאוד מאשר היכרתיה לפני שנים. איזה כובד־ראש ירד עליה, הד המצב הכללי באירופה והד המאורעות הפרטיים שלה בימים האחרונים. איני יודעת באופן פוליטי מתי תפרוץ מלחמה, אבל היא לא תאחר לבוא, מרגישה אני אותה בחוש.
אנו הולכים ומסתגלים לחיי פריז. אתמול היו אצלנו אברדם הצייר, ואהרונסון המבקר. הוא אדם יקר. ידען גדול ואני שומעת אותו ברצון. פיקנטי מאוד לשמוע את האמנות הצרפתית מסתננת בלשון חסידים ומפולפלת של אהרונסון. הוא עני גדול. אינני יודעת – עליך הוא כועס וכדאי שיהיה אחרת. האדם הזה נעשה מחומר משובח. אנו מתראים כאן עם חנה אורלוף, וכמה מכרים ישנים שלנו, אך העיקר פריז עצמה. מה נשמע בארץ? הירד כבר גשם, והרוחצים עוד בים? ומה שלומך אתה ו“גזית”?
וב־28 בנובמבר היא שולחת לו מכתב נוסף:
רציתי לספר לך, שחנה אורלוף נוסעת לארץ־ישראל וכדאי היה שהארץ תקבל אותה בסבר פנים יפות כיאות לאמן יהודי מקליבר שלה. צריך שהארץ, אם אינה מקום מגורים של האמנים היהודים, שלכל הפחות ישאבו ממנה כוחות כמה שאפשר…
אתה מצידך צריך להוציא חוברת “גזית” מוקדשת כולה לחנה אורלוף כמו שעשית לשאגאל ולמנקס. תבקר אצלה, היא תהיה בוודאי אצל אחיה, [צבי] נשרי. היא אדם כל־כך ישר וחביב, ורוח עממיות נושבת ממנה… אני מייעצת לך להתיידד עימה. זה ודאי ינעם לך. ומה בדבר בואך הנה? איני יודעת, אם כתבתי לך על ביקור[י] בפולין – זה היה עינוי ממש. אני בטוחה שגם לך יקשה מאוד לראות ענות ישראל שמה…
ב־1935 אכן מתקיימת תערוכתה הראשונה של חנה אורלוף במוזיאון תל־אביב וזוכה בהצלחה רבה.
בעת שהותה בפאריס, בדצמבר 1934, לוקחת אסתר במשך שבועות אחדים שיעורים במכון:
“Ecole Francaise D’Orthopedie et de Massage”
הנמצא ברחוב Cujas ברובע החמישי. בין המקצועות הנלמדים בו: עיסוי חירורגי ואורתופדי, עיסוי פנים, טיפוח קוסמטי, התעמלות רפואית ופדיקור. טופס ההרשמה מצוי בארכיונה, על שם אסתר אלואיל. תאריכי התשלום הם: 11.12.1934 ו־11.1.1935. מסתבר אפוא שרק באביב 1935, אולי לקראת הפסח, אסתר ואריה חוזרים ארצה. בארכיונה נמצאת קבלה מ־28.4.1935 בכתב ידו של אלואיל: “קיבלתי –.25 לא”י / עשרים וחמש לא“י ריבית עבור הלל אלויל [אביו] עד 15.9.35.” קשה להניח שקבלה כזו תיכתב בחוץ־לארץ.
במאי 1996, בעת ביקורי בניו־יורק, אני פוגש את הצייר אליהו (אליאס) ניומן בן ה־94 שהוא אולי אחרון בני־דורה של אסתר שנותר בחיים. הוא מספר שהכיר אותה וגם את אלואיל וזוכר את ביתה בן שתי הקומות. לדבריו היה לאסתר Beauty parlor, מכון יופי, והיה לה קשר לייבוא תכשירי קוסמטיקה מארצות אירופה. אני מזכיר לו שחברת האחים גרין ייבאה מחברת באייר בגרמניה מוצרי רוקחות וכניראה גם קוסמטיקה, והוא מאשר שלכך התכוון.
מריאסה, בתה של בת־מרים, שהכירה את אסתר בילדותה, אומרת שאין שחר לדברי אליאס. היא אינה זוכרת שאסתר היתה קשורה אי־פעם למכון יופי. מרים גיסין, אחייניתה של אסתר, מספרת שאסתר נהגה לספר שיש לה הכשרה קוסמטית מפאריס והיתה מלמדת את מרים ואת אחותה שמחה לשים על פניהן מסיכה של פרוסות מלפפון טרי ולהשתמש במשחות כדי לשמור על רעננות העור. גם שושנה גולדווסר נזכרת כיצד סיפרה לה אסתר, בילדותה, “על הדרכים לשמירת עור־הפנים בקרם, העשוי מפירות העונה.”
אור על חייה של אסתר באותן שנים שופכת לנה מרגלית (גרוס), ילידת גרמניה, שהיתה בצעירותה סוכנת־בית אצל יהודה ראב בן ה־75. בפגישתי עם לנה, שהיתה האומנת שלי כאשר אימי נסעה להתרפא במעיינות החמים של קליה, היא מספרת:
למרות אורח החיים הספארטאני־כמעט בביתו של יהודה, בליל הסדר היה הכל משתנה. כל המשפחה היתה באה. אני זוכרת סדר אחד, מיוחד. אסתר חזרה אז מפאריס עם אלואיל הצייר [מדובר כניראה בפסח 1935]. היא היתה ניראית מאושרת מאוד. פאריס היתה מאוד־מאוד לפי הטעם שלה. היא באה לבושה בשמלה שחורה אלגאנטית, גבוהה. אלואיל היה יותר צעיר ממנה, וגם ניראה יותר צעיר ממנה. הבחינו היטב בהבדל השנים. אז עוד היתה האהבה חזקה ביניהם. היה באסתר משהו גברי. עם הזמן אפילו יותר. אבל כשהיא היתה עם אלואיל זה לא היה כך. היתה לבושה טוב יותר. יותר נשית, אפילו מאוד. אבל תמיד היה בה משהו חזק. אישיות.
הכל היה בשפע. יין. לפתן של פירות מיובשים. ויהודה היה יושב בראש. והוא כל כך שמח עם אסתר. היא אז ממש פרחה. גדולה, ומאוד אלגאנטית. עם שיק פאריסאי. היתה במצב רוח מאוד מרומם. זאת היתה ממש חגיגה במלוא מובן המילה. שרו לא רק שירים של ההגדה, היו להם מנגינות מיוחדות של המשפחה. אני באתי מהגלות וכל מילה בהגדה היתה קדושה בעיניי – וכאן היה הבדל כה עצום, של חופש. היתה תקופה פורחת.
נידמה לי שכאשר אסתר חזרה מצרפת, היא היתה בהריון, מאלואיל, והיא הפילה. ואחרי ההפלה, מרוב אכזבה, היא נסעה לצרפת, אולי כדי לשכוח. יכול להיות שאחרי האכזבה של ההפלה נסעו שניהם לפאריס והיו שם כמה חודשים. אני לא בטוחה מתי. לסדר היא באה אחרי פאריס. מאוד מאושרת. מאוד מרשימה. ואני יודעת שהיתה הפלה. אני לא יודעת בדיוק מתי.
יהודה ראב היה מאוד מופנם. הוא מאוד אהב את אבא שלך. הוא התגאה בברוך כמו אידאל, גבוה, חזק. את אסתר הוא במובן מסויים לא הבין. הוא לא דיבר הרבה עליה. בכלל לא דיבר הרבה על המשפחה. אני לא ידעתי את היחס שלו לאסתר. הוא רק סיפר שהיתה נשואה עם גרין, היתה גרה במצרים, ומצבה אז היה מאוד מאוד טוב. אני גם לא ידעתי שהיא היתה בדגניה. את זה הוא לא הזכיר. היה מאוד סלקטיבי. רק הזכיר שהיא מאוד אינטליגנטית, שהיא יודעת שפות. אסתר ידעה ערבית. במצרים, בחברה שהיא ובעלה היו בה, אז הערבית היתה גם היא ברמה גבוהה יותר. היא היתה עוברת משפה לשפה, אנגלית, צרפתית, ערבית. אני חושבת שהסגנון המיוחד שבו דיבר יהודה היה רק בגרמנית. צורת הדיבור שלו בגרמנית היתה מאוד אצילית. ליידיש וגם לעברית לא היה לו אותו יחס טבעי כמו לגרמנית.
לאסתר היו שני בתים, הווילה ועוד בית אחד. יכול להיות שאלואיל רצה לבנות משהו הלאה. באלף לירות יכולת אז לקנות מגרש ולבנות עליו בית. הרכוש שלה היה גדול, והיא הוציאה עם אלואיל הרבה כסף בתקופת חייה איתו. נידמה לי שחלק גדול מהכסף הלך לנסיעות לחוץ־לארץ. הוא עצמו לא הרוויח. הוא צייר אבל לא היה שוק לתמונותיו. הן לא נמכרו. והיא החזיקה אותו, ואת הבית, ואת הערביה, פטמה, שעבדה אצלה בבית.
אני חושבת שהבוהמיות הזו, של הצייר שלא עבד, שלא הרוויח – יהודה לא דיבר על כך, אבל מטבעו הוא לא היה יכול לסבול בזבוז. בבית לא הלך לאיבוד שום דבר, והכל היה מסודר, ונקי, וחסכוני. בשר אכלו רק פעם בשבוע. הרבה מרק שעועית. הרבה דגים. פירות. ענבים. תאנים. תפוחי־זהב. סלט חתוך דק עם גבינה וזיתים וקצת שמן זית. ואבטיח עם גבינה לבנה. היו מביאים אז תפוחי־עץ אדומים, אמריקאיים. אולי מלבנון ולא מאמריקה־ממש. אבל בארץ לא צמחו כאלה. כשהייתי יורדת לשוק הגדול הייתי קונה בכספי שניים ואוכלת בדרך. שיהודה לא ירגיש. כי הם ביוקר. הם לא מקומיים ובעיניו זה היה בזבוז.
יהודה אהב מאוד צימס מדלעת. תמיד אמר שאסתר יודעת לבשל דלעת, והוא לימד אותי לבשל כמוה וזה תמיד יצא יותר מדי רך. אני לא אהבתי דלעת כי במלחמת העולם הראשונה רעבנו בגרמניה. האוכל היחיד היה תפוחי־אדמה עם גזר גדול לבהמות. הדלעת הזכירה לי את הגזר. אצלנו בבית לא אכלו גזר במשך שנים. יום אחד אסתר באה לבקר ובישלה דלעת שכל חלק קטן ממנה ניראה כמו עם גלזורה, ועשתה גם קוגל, ויהודה נהנה מאוד.
אחרי שנפרדה מאלואיל באה ליום או יומיים לבית אביה. פעם אחרת הזמינה אותנו ונסענו אליה, סבא יהודה ואני. זה היה כבר אחרי הגירושים שלה. יכול להיות שבשביל להיפטר מאלואיל היתה צריכה למכור אחד משני הבתים. נידמה לי שהיה לה מגרש גדול. כשבאנו אליה היא לבשה בגד לבן כמו חלוק־בית, בסגנון ערבי עם סנדלים שטוחים, כמו ערביה. והכל מצוחצח. היא לא היתה יפה אבל מאוד שארמאנטית, עם שיק צרפתי. ואיזו שפה יפה. כאשר רק פתחה את הפה, מיד היתה פורחת והווילה היתה יפה. זה היה משהו, כמו בחלום. על הגירושים לא דיברו כאשר באנו אליה.
בני דודי, אהרון בן עזר ומרים גיסין, סיפרו לי שאלואיל נעשה ל“קבלן” על חשבונה וניסה להשתלט על רכושה. הוא פיתה את אסתר למכור את הבית האדום ולבנות במקומו בית־דירות להשכרה או אולי לבנות בית־דירות על מגרש אחר שברשותה, וכך להבטיח את קיומם משכר־הדירה, כנהוג באותן שנים. לדבריהם אסתר הרתה גם לאלואיל, וגם הריון זה, ככל הריונותיה הקודמים, הסתיים בהפלה, לאחר שבתקופת ההריון טסו והתרוצצו בחוסר זהירות על האופנוע הגדול שלו ברחבי תל־אביב. לאסתר, שהיתה כבר כבת ארבעים, התברר אז סופית שלא תוכל עוד ללדת ילדים לעולם.
בילדותה, בשנות ה־30, הכירה מריאסה כצנלסון, בתה של המשוררת יוכבד בת־מרים, את אסתר. “גם אני שמעתי שהיא היתה בהריון,” היא מספרת לי. “היא לא יכלה להיות כל כך נחמדה אלי אם היא לא אהבה ילדים.”
לאחר ההפלה קנתה אסתר מכונית אמריקאית חדשה ורבת־עוצמה ואלואיל נהג בה. בצילום השמור בארכיונה ניראה אלואיל, חבוש כובע רחב־שוליים, עומד ליד מכונית הוויליס המשפחתית. לתמר אבידר היא מספרת: “מה את יודעת, הרי אמרו שאני הכי אלגנטית בתל־אביב, היתה לי הפרווה הראשונה בתל־אביב, וגם נהגתי מכונית שלי – כשהיו פה רק עשרים מכוניות.” ובאוזני רות בונדי היא אומרת: “זה תצלום מהזמנים שנהגתי במכונית. היו אז אולי עשרים מכוניות בכל תל־אביב. היה לי ויליס. אחד הראשונים, המעוגלים, החדיש ביותר אז.”
אם מצרפים את עדותה של לנה למכתבים בעזבונה של אסתר המעידים על נסיעותיה, ניראה כי ההפלה התרחשה בקיץ 1935, זמן לא רב לאחר שובה של אסתר מפאריס, והיא כבר בת ארבעים ואחת. אחר ההפלה נוסעים אסתר ואלואיל פעם נוספת לאירופה, אבל הוא חוזר ארצה לפניה. ניראה כי כשלון הריונה מזרז את המשבר ביחסיה עימו וגורם לה לרצות להישאר לבד בחוץ־לארץ, כפי שכשלון ההריון לאיזאק כעשר שנים לפני כן גרם למשבר בנישואיה הראשונים ולהחלטתה לחזור לארץ־ישראל.
ביוני 1935 אסתר נמצאת במעיינות המרפא של קארלסבאד (ואולי בווישי), וכותבת לטלפיר:
מה נשמע בארץ? איני מקבלת עיתונים. אולי תשלח את ה“גזית”… אתם רוחצים שם בים וכאן יורד גשם וקריר. ודאי עוד אספיק גם אני להיצלות מעט. אני מתרפאה וכפי הניראה אבריא בקרוב ואחזור ארצה. קיבלתי מוורשה את שירי פומרנץ… יש שירים יפים וברובו גם הרבה קש… אני קוראה את ספרו החדש של ג’יאנו. אני קצת מטורפת ממנו… היה שלום וכתוב מה.
באותם ימים היא שולחת גלוייה מפאריס (“גנזים” 17758) ליעקב פיכמן, ודבריה גלויי־לב מעט יותר מאשר לטלפיר:
שמחתי מאוד על גלוייתך, יש בה חמימות, אם אני מאמינה? אני טיפשה גדולה ומאמינה תמיד בדברים טובים שאומרים לי. אבל טוב לי בכך. כי מה תועיל החוכמה? ולב לא ייחם ממנה.
פאריס קסמה לי קסם. והנני מאריכה את שבתי כאן ככל האפשר.
אריה כבר חזר ואני אשוב בעוד שבועות אחדים.
קראתי כאן את כל הספרים ה“מכתבים” גם שלחתי ארצה. אבל שמחה גדולה אין לי כאן. אבקר אותך מיד לשובי, ורוב שלום –
מאותו קיץ נשתמרה גם גלוייה ללא תאריך, שאסתר שלחה מקארלסבאד לבעלה הנמצא כבר בארץ:
ארי שלום!
הנני יושבת כאן בחברת מכרים שלך. ערפל. וכרטיס אין לי עדיין, אשתדל למהר ככל האפשר, אכתוב לך באריכות מחר
א.
דרישות שלום חמות מקרלסבד
ייחודה של הגלוייה שנדפסה בקארלסבאד הוא הכתובת העברית המופיעה בקדמתה:
מקצות הארץ יבואו לשתות מבארך מים
רפאות את לחולים ותטיפי להם חיים
דומייה לך תהילה ברוכה את ברכת שמיים
כבוד מלכים ניתן לך כינוך קרלסבד
יהי מקורך ברוך יכון שמך לעולמי עד
פה רשם אוהבך משמיע בקרב עמים רבים
גדולתך
בזה היום דלית מנחם אב פ"ק
תר"ז
האותיות המודגשות נותנות אקרוסטיכון של מרדכי פראמבערג ((Fromberg, ובצד ימין תרגום הכתובת העברית לגרמנית, והתאריך:
Am 4. Ab des Jahres 1847
כניראה היום שבו כתב את שיר השבח למעיינות קארסלבאד.
*
אחרית נישואיה לאלואיל וגירושיה ממנו, הם אחת התקופות הקשות והמשפילות בחייה של אסתר, כדבריה המרים: "הכשלון – שנמשך שלוש שנים ואני יצאתי ממנו בשן ועין – ומצולקת לתמיד – "
אלואיל עשה לה צרות־צרורות. לאחר שנישואיהם התערערו גרו השניים בנפרד, הוא בקומה השנייה של הבית האדום, ואסתר בראשונה. הוא הקים בכוונה רעש בלילות, והיא עמדה למטה ודפקה במקל או במטאטא בתקרה כדי להשתיקו. במשפחה מספרים שאלואיל הביא לבית נשים לבלות איתן, ואפילו ניסה להכות את אסתר, אבל אלה הן שמועות בלבד.
יום אחד, בהתקפת רוגז, חתך אלואיל בסכין את הפורטרט הגדול של אסתר, מעשה ידי הצייר חיים גליקסברג, המקשט את אולם האורחים בקומה הראשונה. במשפחתנו מעלים השערה שמא עשה זאת גם מתוך קינאה בכשרונו של גליקסברג. הוא־עצמו לא צייר דיוקן של אסתר. כפי שסופר לעיל, תרמה אסתר לאחר שנים את התמונה למוזיאון “יד לבנים” בפתח־תקוה, וכאשר מתבוננים בדיוקנה מקרוב, אכן רואים למטה חתך לרוחב בתחתית התמונה, חתך שאוחה כניראה זמן לא רב לאחר הפגיעה.
כאשר אלואיל מסרב להיענות לדרישתה של אסתר לעזוב את הבית, היא מזעיקה מפתח־תקוה את אחיה ברוך ובנימין. ברוך אכן בא ומדבר עם אלואיל וזה אומר שאינו יכול לעזוב את ביתה של אסתר כי אין לו היכן לגור. ברוך חוזר אל אסתר ומייעץ לה שאם היא אכן רוצה להיפטר מאלואיל, אין בידיה ברירה אלא לפדות עצמה בכסף. ואכן, בסופו של דבר היא משלמת לאלואיל סכום ניכר כדי שיצא מהבית ויתן לה גט. בארכיונה של אסתר לא מצוי שום מסמך על הסכם הגירושין וככל הניראה היא השמידה הכל מתוך כעס, אבל סביר להניח שהיא התגרשה בשלהי שנת 1935. לימים סיפרו במשפחתנו כי אסתר התלוננה באוזני ברוך על כך שבגללו נותרה בלי בעל.
הפרידה מאלואיל גורמת לה לחוש בושה ואולי גם מיאוס כה רב, שלמרות שהיא נשארת לגור בתל־אביב עוד כעשר שנים, היא מתרחקת ממרבית מכריה הקודמים. נותרים לה רק כמה ידידים נאמנים: עובדיהו, סטבסקי, בת־מרים, ציונה תג’ר, ברש ואשתו אולגה, וכמובן יעקב רבינוביץ. ביתה חדל לשמש מרכז, ולא זו בלבד אלא שתוך זמן לא רב היא גם נאלצת למוכרו. עונת החגיגות אצל אסתר ראב העשירה נסתיימה ולא תחזור עוד לעולם, והשיא של חייה, לפחות מבחינת המקובלות החברתית, הוא מאחוריה והיא יודעת זאת בכל חושיה.
עם זאת, אי אפשר לראות רק את אלואיל כאיש הרע שבסיפור. זמן לא רב לאחר פרידתו מאסתר הוא נושא לאישה את רחל בוגרשוב ומקים משפחה חדשה. ב־1938 הוא זוכה בפרס דיזנגוף של עיריית תל־אביב. ממשיך לצייר, לחתוך בלינול, לאייר ספרים, להשתתף בתערוכות ולערוך תערוכות יחיד, מהן שתיים במוזיאון תל־אביב (1949, 1956). מ־1952 הוא חי ומצייר חליפות גם בצפת, ונפטר בה ב־5 במאי 1967.
אסתר אינה אישה קלה, ואינה אשת־איש קלה. זאת אומרים שיריה, זאת מספרים קורות חייה וזאת גם הדיעה שלנו, בני־משפחתה הקרובים אליה. אפילו יהודה אביה, שאותו היא כה מעריצה, אינו מבין כניראה את סגנון חייה ואינו מרוצה מהם. נישואיה עם איזאק נמשכים בזכות הריחוק ששורר ביניהם בארבע־חמש השנים האחרונות. ואילו חיים משותפים בבית אחד עם אמן יוצר שאינו עובד מחוץ לבית, שצעיר ממנה, ושתלוי בה מבחינה כספית – הם מעבר לכוחותיה הנפשיים. היא אישה קשה וחזקה, שתלטנית, חכמה, בעלת אינטואיציה החודרת את הזולת כבקרני־רנטגן אף כי לעיתים היא טועה משום שהיא כה שקועה בעצמה עד שאינה רואה נכוחה את האחרים. היא זקוקה לכל שעות היום לעצמה גם אם אין היא כותבת אלא שני שירים בשנה. היא לא נועדה להיות לרעיה תומכת ולעקרת בית חרוצה. קרוב לוודאי שגם היא, בהתנהגותה, הוציאה לא פעם את אלואיל מהכלים ושיגעה אותו.
ב־1935 פירסמה אסתר ב“מאזניים” מחזור בן שלושה שירים קצרים שתוכנם התפכחות מרה. הראשון פותח בשורות: “מזוג היין. – / מלוא הקובעת, / יין־האמת השחור. / רק הוא ימתק לחיכי / ובושם ניחוחו הישן המר / אשר יעלה באפי, / יערב לי גם כיום / כלחם חוקי.” השיר השני: “עין הגפרית / לשקר המהבהב בעיניים.” והשלישי – אין ספק מיהו הנמען שלו וכניראה גם של שני קודמיו –
“ואתה, בשם לא אקרא, / הישא עוד איש לבבו / עירום וגלוי מול פניך? / ושמך כי יפול לפתע / הן יבוקע כפקעת־רוש / על שפה זרה… / אמה אני באוהל, / ובצאתי עם בוקר מול רחבי־ים / אשתחווה ופניי קדמה: / נצור אוהלי משקר / ועירבול העיתים / העולה אליי כאד.”
יש דבר אחד בלבד שעליו מוכנה אסתר להתפשר, להמשיך בחיי נישואים ואפילו לעזוב זמנית את השירה – והוא האימהות. אבל כשההריון נכשל אין עוד טעם להמשיך בחיי “השקר המהבהב בעיניים.”
שיר מאוחר משנת 1969, “בני”, מביע את חלומה ואת שברו: “בני אשר ילדתי – / והמוות תלשו באחת: / הוא על־ידי. / יש ויבוא / עם ערב / וישב לרגליי, / עם ערב – / יניח ראשו על ברכיי, / בני ירש את עיניי: / ירוקות ומרוחקות / ופוזלות מעט. / אפו סולד / ומצחו גבוה / והוא חולם / חלום־עם / וחזון־תבל – / וכנפיו חזקות, / תמיר־גוף / וקל רגליים, / ידיו מהוקצעות / והוא סולל דרכים / ובונה גשרים. / בניד־עפעפיו / אני מפענחת / את אכזבותיו, / וסוד השתיקה / קדוש בינינו; / בהט־קצותיו / היהירות / אראה / את נשותיו – / הנושקות צעדיו. / בני, הוא על כתפו / ישא לקבר ארוני – / ישתול עליו / אוקליפטוס מאווש, / יקננו בו / ניצים הצורחים / את צריחת־ילדותי; / הוא יאמר ‘קדיש’ / בבניין־גשר / ביני ובינו – / וינחיל / את עיניי / לצאצאיו.”
“אני יוצאת בשנים 1936–1938 בהפסקות לפריז או לזאלצבורג לפסטיבל של המוסיקה והתיאטרון,” כותבת אסתר לראובן שהם במרס 1972. ברשימתה “אהבה בזאלצבורג”, שמתפרסמת ב“הארץ” במרס 1936, מסופר על ביקור שלה במוצרטאום בזאלצבורג. ייתכן אפוא כי לאחר הגירושים מאלואיל נוסעת אסתר פעם נוספת לאירופה, לבדה, בשלהי 1935 או בתחילת 1936, כפי שעולה מתוכנה של הרשימה, וכפי שהיא עשתה גם לאחר מות איזאק.
האופק מתקדר. בתחילת 1936 פורצים המאורעות. צל הנאציזם באירופה עולה ומתגבר. ב־11 במרס 1936 נרצח אברהם גלותמן, ממייסדי נהלל. רציחתו של מי שהיה המורה למטעים של משה דיין משפיעה על תלמידו לחזור ארצה מלימודיו בלונדון, כפי שמעיד משה דיין בספרו “אבני דרך”.
הרצח משפיע גם על אסתר, שכניראה נמצאת אז כבר בארץ, אבל ייתכן שהידיעה מגיעה אליה כשהיא עדיין באירופה. את אברהם גלותמן היא מכירה מימי היותו פועל בפתח־תקוה בימי העלייה השנייה. בארכיון התמונות שלה נמצא תצלום של גלותמן מאותם ימים, וגם פתק שלו אליה בפתח־תקוה, משנת 1912 לערך. כאשר אני שואל אותה בשעתו מיהו דוד ברגמן, גיבור “ימים ירוקים”, שנרצח בסוף הסיפור – היא עונה לי: “הוא גולוסמן.”
רבקה כצנלסון כותבת: “לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון ‘אוכל הפועלים’ להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו).”
כניראה בהשפעת הרצח כותבת אסתר שני שירי קינה: “אלם־ברוש” שמתאר רצח של עלם רוכב על סוס שחור בלילה, בשדה, ומוקדש “לזכר גלותמן”, וכן השיר “הנפתח צוהר בשמיים” שמתאר גם הוא מוות. קרוב לוודאי שהשירים נכתבים בארץ, אבל קיימת אפשרות שהיא שולחת אותם מאירופה. לאחר פירסום שני שירים אחרונים אלה ב“הארץ” ב־3.4.1936, יורדת על אסתר תקופת שתיקה של אחת־עשרה שנה.
יום שישי זה, ה־3 באפריל 1936, י“א בניסן תרצ”ו, הוא במקרה גם היום שלקראת בוקרו נולדתי.
האם נעשיתי בעיניה מאז תחליף לבנה שלא נולד, אני, בן אחיה הצעיר בנימין, שהיה אהוב עליה וקרוב לנפשה מכל אחיה, ובשל הפרש עשר השנים שביניהם התייחסה גם אליו לא פעם כאל בנה? – ואפילו היתה זורקת בו מרה –
אקליפטוס על קברה לא שתלתי, גם רבות מתקוותיה האחרות לא מילאתי, ואפילו הרגזתי אותה בחייה בעשותי את היפוכן, אבל את השורות שביקשה ממני חקקתי על מצבתה, ואני אומר עליה “קדיש” מדי שנה בל"ג בעומר, ביום השנה למותו של סבי־ואביה יהודה ראב, שהוא יום ההתכנסות המשפחתי שלנו בפתח־תקוה על קברות המשפחה.
בחייה, ובעיקר לאחר מותה, הקדשתי לה יותר זמן ומחשבה מאשר הקדשתי אי פעם להוריי הביולוגיים.
חלק שביעי: שנות שתיקתה, ההתחדשות 🔗
1. “חתמה את שירתה לימי דור”. אהבה בזאלצבורג, 1936, פאריס ותל־אביב חליפות. 🔗
מאפריל 1936 אין אסתר ראב מפרסמת דבר עד שנת 1946 בפרוזה ועד 1947 בשירה. איך ומדוע היא משתתקת? – כיצד היא נשכחת תקופה של קרוב לשלושים שנה, עד צאת ספרה “שירי אסתר ראב” בנובמבר 1963?
בספרו “אימהות מייסדות, אחיות חורגות, על שתי התחלות בשירה הארצישראלית המודרנית” חוקר דן מירון את אי־התקבלותה ואת השתתקותה של אסתר; הוא פורש רומאן־יצרים כוחני, דראמאטי, הנקרא כפיענוח חידה בלשית. מצד אחד שולטים ברמה ביאליק ואסכולתו, וטשרניחובסקי; מצד אחר עולה אצ"ג, ועולה שלונסקי ובחיקו אלתרמן ועוד מעט לאה גולדברג; ולפי גירסתו, מתוך ארבע האימהות המייסדות – המשוררות העבריות הראשונות בדור התחייה, שמופיעות בשנים 1922־1920 – האחת נכבית במהרה – אלישבע; השנייה משנה טעמה, מכסה על התפרצותה הראשונית וכביכול מיישרת קו – בת־מרים; השלישית משתתקת – אסתר ראב; ורק שירת הרביעית, רחל, בייחוד לאחר מותה ב־1931, עולה ונעשית למיתוס של תנועת העבודה ומאפילה על שאר המשוררות תקופה ממושכת.
במאבקים הללו כל דבר נמדד ומלמד, גם עיצוב ספרי השירים, גם מיהם המבקרים אותם, ובאילו במות. כותב מירון: “אסתר ראב, בניגוד לרחל, לאלישבע ולבת־מרים, לא היתה נכונה לקבל על עצמה דיני כניעה וענווה, ויתור והצטנעות – אמיתית או מדומה – ודווקא משום כך הגיעה להתנגשות החריפה ביותר עם הגבולות הצרים של עולמה השירי והלשוני. בשירים שכתבה בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים הכינה את עצמה, למעשה, לפרישה מיצירה.” והוא מצטט מתוך שירה “מזוג היין”: “הבו לי אמת מרה / וגלויית עיניים / המולכה בגאון / על אכזב־תעתועים” – וקובע: “קראה וחתמה את שירתה לימי דור.”
את הופעתה של אסתר, בת העלייה הראשונה, (שנפשה הופרתה מאנשי העלייה השנייה שהגיעו למושבתה פתח־תקוה) – כורך מירון, באמצעות דיאלקטיקה מפליאה, דווקא עם התפרצות השירה ה“ענייה” של העלייה השלישית, לאחר המהפכה הרוסית; זאת בתקופת־ביניים שבה הנוסח הביאליקאי שוב אינו מושל יחיד בכיפה, והנוסח השלונסקאי והאלתרמני טרם פורץ וטרם משפיע השפעה משכרת על דור שלם, דור אחר. הוא משבח את ה“עוני” של המשוררות, שמופיעות רק לאחר שמתאפשר לכתוב ללא העומס הלמדני הגברי של בוגרי או נוטשי הישיבות מתקופת ביאליק ואילך. הוא משווה זאת לתופעה שהתרחשה באופן טבעי יותר שנים קודם בשפת־הדיבור היהודית, היידיש, בה הופיעו משוררות רבות, מרדניות, אולי משום שלא היו מוגבלות לנוסח שולט – כזה שהיה הנוסח הביאליקאי בשירה העברית.
אילו קראה אסתר את דברי דן מירון עליה, היתה ודאי נירגשת מאוד אך לא מופתעת, שהרי אלמלא האמינה בעצמיותה, לא היתה נישארת כה נאמנה לעצמה במשך כל שנותיה. השתתקותה נובעת ממכלול סיבות, שחלקן ביוגראפיות, ואם אפשר לומר – אוטארקיות. אסתר היא אישה לוחמת, נאמנה לעצמה, בלתי מתחשבת בשום אסכולה. אין זה מטבעה להשתתק למשך שנים ולא לכתוב אפילו למגירה – רק משום שלא התקבלה על ידי המימסד הישן מבית־מידרשו של ביאליק או על ידי זה החדש, של שלונסקי.
אסתר היא הראשונה מבין המשוררים העבריים בדור התחייה שנולדה בארץ־ישראל ובעברית גם יחד. אמנם בילדותה מדברים עדיין במושבה הרבה יידיש וקצת ערבית. ובביתה: יידיש הונגרית שמפנה מקומה ליידיש ליטאית־ביאליסטוקית. אבשלום פיינברג, למשל, כותב בעיקר ביידיש, ורוב שיריו – בצרפתית. אך פתח־תקוה נתונה פחות מזכרון־יעקב ומראשון־לציון להשפעה הצרפתית שמביאה ארצה פקידות הבארון. אסתר צומחת עם צמיחת העברית כשפה חיה, מדוברת. עברית היא הפריזמה היחידה שלה להבין את עצמה ואת נוף ילדותה. שאר המשוררים בני־דורה באים אל העברית משפה אחרת, מאופקי תרבות ומנופים אחרים, ולכן העוני וגם העושר שלהם נובע ממקורות אחרים ומתהליכים שונים. אלה הן שלוש מאות המילים שבהן היא מצליחה לכתוב את כל שיריה, ואשר על כך מקנא בה שלונסקי.
עיקוב אחר הסדנה היומנית של אסתר ראב וטיוטות שיריה המצויות ב“מחברות ‘קמשונים’” מוכיח שלא עולה בידה להבשיל ולהגיע לצלילות סגנונה העברי לפני 1919–1920 – בהיותה בגיל 26–27 לערך, וכמעט שאינה יכולה למהול את סגנונה במשהו אחר – בכל השנים שלאחר מכן. זוהי שירה ארצישראלית אותנטית שמקדימה ביותר מדור את דורה, כי הדור הראשון של המשוררים הצעירים ממנה, בני־הארץ, עתיד להיות מושפע שנים רבות מקסמי שלונסקי ומאלתרמן לא פחות משקודמיו הושפעו מביאליק.
דן מירון רואה בשירת רחל את הגורם המאפיל על מידת התקבלותן של שלוש המשוררות האחרות. בתשובה לשאלתה של תמר אבידר, אם אסתר התחילה לכתוב עוד לפני רחל, עונה אסתר על אודות רחל: “היכרתי אותה… אני רוצה להצטנע עד כמה שאפשר לא משום שאני צנועה – אבל אני הרי יותר משוררת בכוח מאשר משוררת בפועל… אני לא חובקת זרועות עולם – כי העולם מצוי בתוכי. אני בת מולדתי ברמ”ח אבריי, אני שייכת לארץ כמו דרדר בשדה – ואיני מעיזה לומר כמו שושן בשדה… אני מרגישה כי לא עשיתי די, ולכן איני מעיזה לחשוב כל כך הרבה טובות על עצמי."
אסתר מתחמקת כאן מלומר דבר מפורש על רחל, ואולם בפני רות בונדי היא מכריזה: “אני הייתי המשוררת העברית הראשונה. זה נשמע קצת יהיר, אבל זו עובדה. אחריי היו אלישבע, הגיורת, ורחל. אני הראשונה שצמחתי בארץ, הקשורה לנוף וקשורה לחיים.”
בעזבונה של אסתר נמצא פרק טיוטה בעל אופי סיוטי, מה־2 ביולי 1969: "הם דנים אותי ברותחים – – מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי – שונות [אנו] בכל – "
אבל בשיחה שנערכת עימה ב־9.5.1971 מטעם מכון כץ לחקר הספרות העברית, היא אומרת: “שנת ההיסטוריה בקשר לשתינו [רחל והיא] כמעט שווה. היא ישבה וכתבה בכינרת והיא משוררת לאומית, משוררת העבודה, משוררת גדולה, ואני ישבתי בפתח־תקוה וקלטתי שדות, עצים וחתולים וכלבים – את ההויי הזה הראשוני של המקום.” יחסה האמיתי של אסתר לרחל נע כניראה בין שני הקטבים הללו, הגלוי־האירוני והכסוי־הסיוטי.
אסתר סיפרה לי כי עזבה את חוג הסופרים והאמנים התל־אביבי כאשר לאה גולדברג הגיעה וכמו תפסה את מקומה. מאז נישארה מיודדת, כפי שסופר לעיל, רק עם מתי־מעט מבאי־ביתה הקודמים: סטבסקי, עובדיהו, ציונה תג’ר ויעקב רבינוביץ. להלית ישורון היא מגלה: “הרגשתי טוב רק עם סופרים, אבל לא היתה הזדהות. משוררים הם אגואיסטים גדולים. כשאלתרמן בא יצאתי מהחבורה. לאה גולדברג נכנסה. היא התאימה להם יותר. אלתרמן הכניס צרפתית־רוסית. ז’ורנאליסטי מאוד. לא אוהבת את הז’ורנאליזם.”
מירון מתאר בספרו את בואה של לאה גולדברג הצעירה ארצה ב־1935, ואת הופעתו באותה שנה של ספרה “טבעות עשן”, המתקבל בביקורות אוהדות הן מצד קבוצת שלונסקי והן מצד סופרי “מאזניים” הוותיקים. זאת לעומת ההתעלמות הכמעט מוחלטת, ואפילו מידה של אטימות ולעג, שבהן נתקבל חמש שנים קודם לכן “קמשונים”.
בקוראי זאת ניגשתי למדף והוצאתי שני ספרונים שלקחתי פעם מספרייתה של אסתר: “באלה הימים” של שלונסקי, משנת 1930, עם הקדשה: “לאסתר ראב, בידידות רבה, א. שלונסקי”, ו“טבעות עשן”, ספר מהוה, ישן, ללא הקדשה.
אסתר אינה נוטרת טינה ללאה גולדברג. הלא ב־1971 היא כותבת לזכרה שיר שבו היא מזדהה עימה בהיותן חשוכות ילדים, ובאהבתן הנכזבת, אמנם לא באותה תקופה – ל“יפה העיניים” יצחק שנברג־שנהר.
למרות המשבר שהוכתה בו, אסתר היא עדיין, למשך שנים אחדות, אישה בעלת רכוש ואמצעים, עצמאית מבחינה כלכלית וכמעט שאינה זקוקה למחייתה לעבודה כלשהי, גם לא לעבודה ספרותית בכתיבה, בתרגום ובעריכה, או בהוראה בבית־ספר – כמרבית הסופרים בני־דורה. גם בשנים שלאחר־מכן היא מתמרנת את חייה כך שתוכל להתקיים על רכושה מבלי לעבוד. אולי לכן לא רק שאינה יודעת פשרות בכתיבתה גם בשנים המאוחרות של עוני חומרי ושל בדידות, אלא גם שתיקתה נותרת בטהרתה, צלולה ורועמת, וללא שמץ פשרה.
השנים 1935–1936 הן שנים קשות־במיוחד לאסתר: כישלון הריונה האחרון, הגירושים המכוערים, הידיעה הסופית שהיא תישאר חשוכת־ילדים; נפשה מצולקת והיא חשה צורך להסתגר או לברוח – כחיה פגועה שמלקקת פצעיה. בשלהי שנת 1935 או בתחילת 1936, לאחר גירושיה מאלואיל היא, כאמור, נוסעת לבדה לזאלצבורג. מבחינת מצבה הכלכלי והמצב באירופה היא עדיין יכולה להרשות לעצמה להימצא פרקי־זמן ממושכים בחוץ־לארץ ובעיקר בפאריס, לפנק ולהבריא את עצמה בערי מרחצאות ומעיינות מרפא כווישי וכקארלסבאד, ואולי גם להתרחק מהחברה התל־אביבית שראתה אותה בקלון גירושיה.
בעזבונה נמצאת רשימה אוטוביוגראפית בשם “עולי הרגל בזאלצבורג”:
דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.
אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.
זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו־טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.
הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.
אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז’ורנליסטן רוסי. “Tute Cosi van” בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.
הטכס גדול ואדיר.
הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד־מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.
למחרת “ידרמן”, ובבוקר קונצרט בדום העתיק.
על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי־הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.
במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עלי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.
עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות־ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.
עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.
תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק־מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית־המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.
והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.
עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת־זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.
הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.
האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.
היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.
הסיפור התאום לרשימה, “אהבה בזאלצבורג” (והוא פירסומה האחרון בפרוזה לפני שהשתתקה, ב“הארץ” 20.3.1936), כתוב בשפה גבוהה עוד יותר מזו של הרשימה, שפה שאינה אופיינית לאסתר. אולי עבר הסיפור עריכה ואולי, כאשר היא מתרחקת מנופיה הטבעיים ומשפתה השורשית, היא נשמעת קצת פרובינציאלית בהתפעמותה. בסוף הסיפור מתוארת פגישה חד־פעמית שכניראה רק מעצימה במספרת את הרגשת בדידותה. מאופי כתיבתה של אסתר ברור שמסופר כאן על פגישה אמיתית. כותבת אסתר:
אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:
“אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!”
ואחר כך:
“האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?”
ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל־כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –
“אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי….”
האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.
“כן, ערב יפה!” אמר, “הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?”
“כן, אדוני, מארץ העברים אני.”
עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.
“אכן, גבירתי, זרה את מאוד… וקרובה – כעולת־רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך… אמן? אינני טועה.”
המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון־הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון הקודש. דממה. והמסך עולה.
חביון גנים, ושני זמירי־אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:
“גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא.”
משהו שקט כל־כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.
הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.
המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן־לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן־לווייתי נמשך עימי על־ידי קורים בלתי־נתפסים. כברת־דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.
“גבירתי!” – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), “אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי.”
בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס־ביקור, לא הספקתי לראות את השם: “פרופיסור למוסיקה” קראתי…
“ובכן, ‘אהבה במבט ראשון’?” – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת־כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא־היתה. איזו בהירות־מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.
“גבירתי: ‘אני אוהב אותך’!” – חזר בקפדנות…
משהו ממשי כל־כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע היתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.
“אדוני היקר,” – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – “הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי־שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם… לכן: ליל מנוחה, אדוני!”
האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.
חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.
*
על הלך־רוחה ומעשיה בשנים 1936–1938 ניתן ללמוד מצרור גלויות ומכתבים שהיא שולחת לידידיה הקרובים. את נסיעותיה בארץ ובאירופה היא עושה לבד. היא ממשיכה לראות עצמה חלק מהחבורה הקטנה של הסופרים־הידידים, הקשרים ביניהם כמעט משפחתיים, היא מתייחסת לילדיהם, לבריאותם ולשמחותיהם המשפחתיות.
מדי פעם היא לוקחת אותי אליה לתל־אביב, להבריא ולרחוץ בים, ואולי גם כדי להשתעשע ולהתגאות בבני־משפחתה, כפי שנהגה שנים אחדות קודם באהרון, בן אחיה הגדול ברוך. אני ילד רזה מאוד, ובבואה לבקר בביתנו בפתח־תקוה היא טוענת תמיד כי “מרעיבים את הילד!” – בתמונה מקיץ 1939 לערך ניראים שנינו על חוף ימה של תל־אביב, חוף פרישמן כניראה, אני כבן שלוש, ערום, ואסתר, בבגד ים, כבת ארבעים וארבע. אני לא זוכר את היום ההוא.
אסתר אינה רואה צורך להתנצל בשנים האלה על כך שחדלה לכתוב, או להסביר מדוע, או להתלונן שנשכחה. בתרצ“ח, 1938, מופיע “מיבחר השירה העברית החדשה” בהוצאת שוקן, ובו שלושה שירים מתוך “קמשונים”: “ליבי עם טללייך, מולדת”, “לאב”, ו”תפילה". לא ניראה שמישהו בחבורת הידידים מתייחס אליה אחרת מאז חדלה לפרסם משיריה. באוויר ישנה תחושה שאלה אינם ימים לכתיבה. המלחמה העולמית הולכת וקרבה. חיי היומיום וצרות הקיום מעסיקים אותה ואת הסובבים אותה. מידת ההתקבלות הספרותית של משוררת “קמשונים” אינה בעיניה הדבר החשוב ביותר להגות בו יומם וליל.
מפנסיון בית טלטש בטבריה, היא כותבת ליעקב רבינוביץ בתל־אביב, בחורף 1936 לערך:
סוף סוף התגשם החלום – טבריה, יחפה ובסנדלים איני יכולה לטייל היות ויורד גשם. אך די לי בכל היפה אשר מסביב. ובשלווה, כל־כך הרבה שלווה שאפשר להתמסר לה בלי היסוס. ומה שלומו? והיד? יסלח לי על שבערב האחרון הייתי כל־כך מזופתת, איני יודעת, ריאקציה של המתיחות שבזמן האחרון. (“גנזים” א־72814).
ממלון גוברמן בטבריה, למשה סטבסקי בתל־אביב, בחורף 1937 לערך:
הנה אני סוף־סוף כאן. הבריאות משתפרת – מיום ליום, חבל שאינך יכול לבוא הנה. כעת גם עבר הגשם, והכנרת נפלאה, זה עתה ישבתי על שפתה. אולי תבקרני שבת אחת? כל־כך קלה הדרך, במשך שעות אחדות אתה מגיע. מה שלומך, אני דאוגה מאוד. הן היה לך מעט חום כשעזבתיך. כתוב לי: מלון גוברמן, טבריה. (“גנזים” א־6344).
מווישי שבצרפת, ב־21 ביוני 1937, למשה סטבסקי בתל־אביב:
הייתי כה עסוקה בהבראה ובמנוחה שלא כתבתי עד כה. מה שלומך? איך הבריאות שלך, והאם אתה עושה בכל זאת את התיקונים בבית? כתוב לי, אני מקווה שמצב רוחך הוטב עם הבראתך. אצלי הכל כשהיה – היחליף כושי עורו? קצת שעשוע קצת שיכחה ובעצם הדברים הרי אסור לנגוע, שמא יתמוטט הכל. ואולי אלה החיים. לחיות ממעל להם וקצת גם ללעוג להם. אבל כאן יפה באמת, הירק והמים הרבים מרגיעים כל־כך את הנפש. אמש התאהבתי מחדש בגרי קופר בפילם אחד (משחק) זה הוא – בכדי לענות לך אם כבר התאהבתי – – – (“גנזים” א־6345).
לימים תאמר בראיון לתמר אבידר: “אני מאוד אוהבת קולנוע והולכת להרבה סרטים, כשמת גרי קופר – היזלתי דמעות. גם כשמת ספנסר טרייסי הרגשתי כאילו חלק מן התקופה שלי – הלך.”
מפאריס, ב־28 ביוני 1937, ליעקב רבינוביץ בתל־אביב:
מה שלומו? באתי לומר לו שלום לפני נוסעי ולא מצאתיו. אני יושבת ברגע זה בבית־קפה ברובע הלטיני, נוער הומה מסביב, וכל־כך חבל שאין אני יכולה להיות כעת תלמידה שוב, ודיו לאמור את הפתגם הרוסי אשר אמר בראותו שאני משחקת בבובות שלי. אני שוב מסורה כולי לקסמה של פאריס. את התערוכה כדאי לבקר. מדוע אינו נוסע? פאריס גם אינה יקרה כל־כך. בשבילי מספיקות 15 לא“י לחודש, עם הכל. כתוב מעט לשון הרע מת”א, אף־על־פי שכאן לא אשאר הרבה זמן כי יש בדעתי להכיר את צרפת – הנסיעה עולה בזול גדול. (“גנזים” א־72804).
מווישי, ב־29 ביולי 1937, למשה סטבסקי:
זה עתה קיבלתי חבילת עיתונים כולם כמעט עם כותרות שחורות ואני יושבת כאן ומפנקת את עצמי – לא לא אשאר כאן אף רגע אחד מיותר – וכבר קבעתי את נסיעתי לעשירי לספטמבר, איני יודעת, רע לי כעת עם כל האנשים האדישים מסביב, איש אינו שם כאן לב לכותרות השחורות, וקר נעשה לי פתאום, אף־על־פי שהשמש זורחות והתזמורת מנגנת וכו' כמעט כמו בשיר. קיבלתי ממך רק מכתב אחד – מדוע אתה מקומץ כל־כך? אני מקווה שאין לך בלבול מוח יתר – הנה ב־17 בספטמבר אהיה כבר בבית, קשה לי לשמוע כל זאת כאן בין האנשים האדישים. כאן עניין ספרד ממלא את כולם מתיחות, אחרי תשובת גרמניה רפה קצת. (“גנזים” א־66298).
ב־16.8.37 היא כותבת (“גנזים” א־72805) על־גבי נייר המכתבים של קפה “לה דום” בשדרות מונפארנס בפאריס:
אדון רבינוביץ היקר!
כתבתי לו מווישי ולא קיבלתי ממנו כל תשובה. אני מלאה פליאה על זה – אולי כבר נסע?
הנני יושבת כאן ב“מרכז” והמרכז משעמם “עד מות” כפי שהוא אומר. רק פריז עצמה נפלאה, תערוכות ציור נפלאות, היום הייתי בתערוכה של אל גרקה – איזה מוסיקה אקסטטית.
העיר נפלאה כל־כך, חג היום והיא שקטה וענוגה כל־כך. אשתדל להישאר כאן ככל האפשר, קראתי ספר חדש של Moriac, יקח יום ימצא שמה את ה־Journal, הוא נפלא, זאת אומרת ישנם פרקים מצויינים.
מה שלומו? ומה הוא עושה? ומה דעתו על ארצנו הקטנה? התהיה באמת כזו? ומה שלום המכרים? מלבד מסטבסקי לא קיבלתי כל מכתב, ארצישראלים כמעט שאיני פוגשת, היכרתי כאן אנשים צרפתים אחדים מעניינים, אספר לו לכשאחזור –
ואיך בריאותו? יכתוב לי על הכל –
בחיבה
אסתר
מפאריס, ב־28 באוגוסט 1937, ליוסף ליכטנבוים ולאשתו, בתל־אביב:
ברגע זה זכרתיכם ומיד אמרתי לכתוב לכם, מה שלומכם? מה שלומכם? וכיצד עובר עליכם הזמן? מדוע לא עפתם הנה כאשר אמרתם? אני רואה שומעת וקוראת הרבה, זרקתי מעלי את כל הבעלבתיות ואיני יכולה לתאר לי שאעשה זאת שוב. ליכטנבוים, אם אתה רוצה להיות ילד טוב שלח לי עיתונים וירחונים ישנים בתור דברי דפוס, זה עולה פרוטות. אל תתעצל, תראה פעם שאתה חבר טוב.
רבינוביץ כותב לי שבין הסופרים אידיליה כעת – הגם אתה משתתף בה? אם תכתוב לי אענה לך באריכות דברים מעניינים מאוד. (“גנזים” א־288299).
מפאריס, ב־31 באוגוסט 1937, למשה סטבסקי בתל־אביב:
שמחתי מאוד על מכתבך האחרון, בעיקר על הבשורה שאתה הולך ומבריא – פשוט הסירות דאגה מליבי – השתדל להמשיך בדרך זו כי לך באמת לא מתאים להיות חולה. אני מרגישה את עצמי מצויין בימים אלה. והייתי רוצה שיהיה טוב לכל אלה אשר יקרים לי. מה שלום בת מרים, אני כתבתי לה ולא קיבלתי כל תשובה ממנה. אכן שובי לארץ עוד אינינו ידוע. הייתי רוצה להמשיך את שהותי כאן ככל האפשר אבל הממתקים יחסרו לי ודאי. לעת עתה עדיין קיץ מלא כאן – אני יושבת ברגע זה בגן הלוקסנבורגי – הוא כעת בעצם פריחתו – שלל גוונים של פרחים נפלאים על רקע של ירק ציורי. כל מיני שפות אני שומעת סביבי: סינית, יפנית, יידיש וכו'. מוזר לראות את האוסף הזה – שלום ושנה טובה! וכתוב לי אם צריך במקרה שאתה נוסע. (“גנזים” א־6346).
מתל־אביב, ב־26 במאי 1938, היא כותבת (“גנזים” א־72806) ליעקב רבינוביץ, הנמצא באירופה. המכתב כתוב על נייר מכתבים אישי של אסתר עם ר"ת E R בצבע כחול־ים עז, בולט ונוצץ, בהטבעה מאחור. אסתר עדיין גרה בבית האדום שברחוב שבטי ישראל, אבל כניראה עומדת לעזוב אותו בקרוב, לאחר שמכרה אותו.
א. רבינוביץ יקר!
שאלתי מדי פעם עליו ומסרו לי כי נתקבלו מכתבים ממנו וכי שלום לו – ושמחתי אף־על־פי שלא אלי כתב. לפני כשבוע מסר לי מישהו מן המכרים שכ' חלה. הלכתי אל ברש וקיבלתי ממנו את הכתובת.
ברגע זה קיבלתי את הגלוייה שלו – ואני שמחה שלא היפלה אותי לרעה מיתר ידידיו, ובעיקר נידמה לי שמצב רוחו טוב.
ודאי שהכל בטבע נשאר כשהיה – הנה גם כאן הים פרוש כתמיד ואני מהלכת יחפה על שפתו, ובכל זאת אין זה מה שהיה – הבדידות נוקבת ומשנה את פני הדברים –
עודני בביתי שגם הוא ניראה לי כעת כמצבה על תקופת חיים ארוכה.
מקום מנוחה ממש עוד טרם מצאתי – להיפך – נידמה שהנדודים רק החלו, ובעצם הייתי רוצה לגדל חתולים וילדים תחת פינת גג חבויה – רצון מוזר.
כאן עוד קריר למדי אף־על־פי שאני שזופה ככושי – אומרים שפניי טובים וגם זה נס. מי יודע, אולי יתרחשו עוד נסים?..
כאן אימת המלחמה האפשרית מתקבלת בהד חזק ולפעמים שוכחים את הצרות המקומיות לרגלי זה.
אני מקווה שהוא יבריא ויקלוט הרבה דברים יפים – ויספר לנו בבואו – אל יתמהמה יותר מדי – עד סוף הקיץ.
ורוב שלום
אסתר
מהדולומיטים באיטליה, ב־24 באוגוסט 1938, ליעקב רבינוביץ בתל־אביב:
הנה גם השנה לא עמדתי בפני רצון הנדודים. הייתי עייפה ורצוצה אחרי מכירת הבית והעברת החפצים. ככה בבת אחת ניתקתי ממקום שחייתי בו תשע שנים – והחלטתי לסיים בנסיעה קצרה – חודשיים – כעת אני נמצאת בפינה זו בדולמיטים, אין כאן סימן ליהודי, והגרמנית כאן – רק בפי נאציים. יתאר לו שהלילה חלמתי שמתחנת רוטנברג נשלחה קרן סמויה שהרגה את היטלר, וזה בהשפעת מאמר אחד שמייחס להגנה שלנו איזו כוח מיסתורי. את החדשות מן הארץ אני שואבת מעיתונים צרפתים שעושים כמובן מטעמים מזה. (“גנזים” א־72807).
מהדולומיטים באיטליה, ב־24 באוגוסט 1938, למשה סטבסקי בלבוב, פולניה:
הנה בפינה נפלאה זו אני יושבת – נפלא, חגיגי, כמו אצל סבתא בשבת בבוקר אבל גם עצוב – אינני מבינה את השפה, ודוברי הגרמנית הם כולם נאציים, תאר לך שחלמתי שמתחנת רוטנברג נשלחה קרן סמויה חשמלית – שהרגה את היטלר, הרי זה חלום גראנדיוזי לפי דעתי; וזה היה תחת רושם של מאמר אחד בעיתון צרפתי שמתאר את ההגנה שלנו כמחנה בעל כוח מסתורי. טבקי אולי תבוא הנה? מפה אסע לווישי ופריז – אם יהיה לי כסף, פה לא בזול, 35 לירות ליום. את הנעשה בארץ אני קוראת בעתונות הזרה. (“גנזים” א־6347).
מתל־אביב, בנובמבר־דצמבר 1938, לחברתה יוכבד בת מרים, כאשר אסתר עומדת לעבור לדירה בשדרות ח"ן:
רק אמש נודע לי על־ידי יעקב רבינוביץ שהינך חולה, וחולה ממש – מדוע לא הודעת מה – הרי ידוע לך שהייתי ודאי מסדרת אותך ומונעת ממך כמה אי־נעימות; אני נמצאת בחדר אחד אלולא זאת הייתי לוקחת את מריסה אלי. אני מקווה שתקבלי את הדבר בקלות והכל יעבור בשלום – בעוד חודש בערך אעבור לדירתי החדשה בשדרות ח"ן, ועלייך לבוא אלי לבלות עימי ימים מיספר. (“גנזים” 1/77166).
לימים אני פוגש את מריאסה והיא מספרת לי:
אמא באה ארצה עם שני ילדים, ללא בעל. גרנו שלושתנו בחדר. אמא ואני ישנו במיטה אחת, וזוזיק אחי, שהיה בן שמונה חודשים, ישן במיטת ילדים. זוזיק נולד בפאריס. אני נולדתי בלנינגראד. באנו בסוף 1929, בתקופת המאורעות. האונייה לא יכלה לעגון ביפו. נסענו לאלכסנדריה הלוך וחזור במשך עשרה ימים. הייתי אז בת ארבע וחצי. לא היה קל. כשהגענו ארצה היינו עניים מאוד.
אסתר ראב היתה נכנסת, פורצת אלינו: “בת מרים, חזרתי!” – בדרך־כלל מפאריס, היא היתה נוסעת הרבה ומספרת על נסיעותיה. היו לה עיניים ירוקות והיתה צוחקת המון והיה לה קול רם… שמחת חיים כזו… אני זוכרת ירוק. העיניים הירוקות שלה הזכירו לי תמיד חתול. היא היתה כולה מין חתולה כזו, מאוד סקסית במובן שעכשיו אני מבינה טוב יותר. היו לה תווי פנים גסים קצת אבל כפות רגליים יפות, דקות וארוכות, והקרסולים מאוד דקים. תיראה מה שילדה זוכרת. היא גם היתה לבושה באופן לא רגיל, לעומת הרקע שמסביב. כולנו היינו נורא עניים.
כשאתה אומר אסתר ראב אני רואה לפניי הרבה שמש וצבעים חיים… היא היתה גבוהה… גבוהה מבת־מרים, שהיתה קטנה ורזה… אסתר ראב זה כמו שמש חמימה כזו, היה לה קול מגוון, קצת עי“ן וחי”ת… אני כל כך קשורה אליה בריח ובצבע.
אני לא יודעת איזו ידידות היתה בינה לבין בת־מרים. הן היו נשים שונות מאוד זו מזו. הן היו מדברות. אסתר, כשהיתה חוזרת מנסיעות, היתה מספרת לה. אסתר היתה באה תמיד חופשיה כזו, הולכת מתי שהיא רוצה, נכנסת מתי שהיא רוצה, לא היו לה ילדים, כאשר היכרנו אותה גם לא היה לה בעל.
לפעמים היתה לוקחת אותי אליה לביתה, בית גדול ועצום עם המון חדרים, וילה, לעומת החדר שלנו… וראו את הים מהבית, והרצפה היתה קרה. מדוע אני זוכרת שהרצפה היתה קרה? כי הייתי יושבת עליה ומשחקת. אני זוכרת את עצמי לבד בבית הגדול של אסתר ראב עם הרצפה הקרה והנעימה והיה לי טוב שמה. לא שעברתי לגור אצלה. הייתי רק באה לשם.
היתה גם גינה שבה אהבתי לשחק, ושם גם נפלתי, בהיותי בת שמונה, ומאז יש לי אותה ברך חולה. ליד הבית היתה גדר קטנה, בנוייה מאבני ירושלים, ואני עליתי עליה, וקפצתי…
אסתר מאוד אהבה אותי. כשאמא היתה צריכה ללכת עם זוזיק או לעניין אחר, הרבה פעמים אסתר היתה משמשת כבייבי־סיטר שלי. כשרחל המשוררת נפטרה הייתי חולה באבעבועות־רוח. אמא לא ידעה מה לעשות איתי והביאה אותי לאסתר שתטפל בי. אני בטוחה שאסתר לא הלכה ללווייה של רחל כי אמא הלכה ללווייה והשאירה אותי אצל אסתר.
מדוע אני אומרת שסיפור ההיכרות נמשך הרבה שנים? מפני שהתחלתי לקרוא בביתה של אסתר. היתה לה ספריה והיו שם כל כתבי ברדיצ’בסקי בכריכות נייר חומות, דקות, וקראתי הכל, ובייחוד השפיע עליי ספרו “מרים”.
פעם, לפני שנסעה לפאריס, שאלה אותי: “מה את רוצה שאביא לך?”
אמרתי: “בובה.”
ואכן בשובה הביאה לי בובה גדולה, שחורה, ואהבתי אותה מאוד. כל ערב הייתי משכיבה אותה לישון, והיה אסור לי להוציא אותה החוצה. גרנו בפינת הרחובות שלום עליכם והירקון, היתה שם חצר עגולה, והיינו רצים בה כל הזמן. יום אחד הוצאתי את הבובה מהבית והשארתי בחצר. רצתי עם כולם. כשחזרתי, הבובה לא היתה. נורא־נורא היה עצוב לי שגנבו אותה, כל כך בכיתי שהיה צורך להביא את אסתר כדי לנחם אותי.
הייתי הולכת הרבה עם אמא ל“בית האדום” של אסתר. תמיד היו שם אנשים, מסיבות. בתור ילדה אני זוכרת שם הרבה חום… אסתר היתה כל כך קורנת חום, וצחוק, והעיניים מחייכות כעיני חתול ירוקות. היא היתה מאוד טובה אליי, מאוד. כאשר היכרתי אותה כבר היתה לבד בבית. כשהייתי רואה ברחוב את הגברת אלואיל, בתו של בוגרשוב, תמיד כעסתי עליה, שלקחה את הבעל של אסתר…
תקופת שתיקתה של אסתר מקבילה אפוא להתפשטות הנאציזם, לשנות המאורעות בארץ, לפרוץ מלחמת העולם השנייה, וגם למשבר הכלכלי שפוגע בבעלי־רכוש, בעיקר בבעלי־בתים שנעשים שבויים בידי דייריהם לאחר שמתקבל חוק הגנת הדייר משנת 1942. בבעלותה של אסתר, בין היתר, בית־דירות להשכרה בפינת הרחובות הירקון 108 פרישמן 5, אך הרכוש מאבד מערכו ואי־אפשר להתפרנס ממנו, ואת המיסים עליו צריך לשלם, ואין ממה. העיסוק בהשכרת דירות לפרנסתה כה מאוס עליה, שלעיתים היא מציינת אותו כאחת הסיבות לכך שחדלה לכתוב שירים.
בקיץ 1938, כשנתיים לאחר גירושיה, היא נאלצת למכור את הבית האדום שבו גרה כתשע שנים. היא שוכרת חדר לתקופה קצרה, וממנו עוברת לגור בשכירות, כניראה מינואר 1939, בדירה בשדרות ח"ן 5. בשנת 1942 לערך היא שוכרת דירה ברחוב בן־יהודה 191 בקומה השלישית, וגרה בה עד סוף שנת 1944. זו הדירה הראשונה שבה אני זוכר את אסתר, והדירה צופה דומני אל הים.
בשנת 1939 היא נאלצת כניראה למכור את חלקת האדמה שקיבלה מאביה נדוניה לחתונתה עם איזאק בשלהי 1921. על מצבה הקשה בשנים אלה מעיד מכתב (“גנזים” 2/1631) שהיא שולחת לידידה יעקב הורוביץ. הנה התהפך הגלגל. היא, העשירה והגאה, שהאכילה סופרים והילוותה להם כספים וקנתה תמונות מציירים רעבים, זקוקה עתה לכסף, ומדובר כניראה בהחזר הלוואה שנתנה תמורת שטר:
יעקב הורביץ יקר!
הרבה היססתי עד שבאתי לכתוב לך מילים אלה – אצלי מצוקה כספית מאוד לא נעימה ברגע זה. עלי לשלם 30 לא“י [בעד] חצי שנה שכר דירה, ואין לי פרוטה על זה. מתרוצצת אני מחצית היום ומורה עברית למתחילים – על מנת להרוויח 5 לא”י בחודש.
יעקב יקר, אילו יכולת לתת לי ע“ח השטר שלך 5 לא”י – היית מציל אותי, נא עשה זאת – ומדוע אינם רואים אותך? אני חושבת שמצב רוחך טוב – ואני שמחה על זה. עשה הכל בכדי שיהא כך.
והנני מאחלת לך כל טוב.
בחיבה,
א. ראב
ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שלחה לראובן שהם ב־20 במרס 1972 היא מתארת את מצבה:
1940, מלחמה קיצוב מחסור אני הולכת לבית־עבוט ממשכנת חפצי בית יקרים מקבלת פרוטות עבורם, לא יכולה לפדות אותם. אחרי מלחמת העולם מלחמת השחרור – מיסי־רכוש עלו אני במצוקה לא כותבת, לא חיה, לא נוסעת, ימים אין חפץ בם.
2. 1939, פציעתו של הבחור היפה, קורפורל ישה ברוכמן. 🔗
לאחר גירושיה מאלואיל נישארת אסתר בבית האדום עם מכונית הוויליס, אך כניראה אינה נוהגת בה וגם אינה יודעת איך לטפל בה, ולבסוף מחליטה למכור אותה. היא פונה למוסך ומבקשת שישלחו מישהו לבדוק את מצב המכונית, ואולי לקחת אותה למכירה.
יום אחד בשנת 1936, ואולי כשנה מאוחר יותר, שולחים אליה לשם כך בחור צעיר ונאה כבן עשרים ושלוש, גבוה, בעל שיער בלונדי ועיניים כחולות. (לדברי נילי בתו: “שיער משוך לאחור, בלונד משגע, פשתן. עיניים כחולות. כחול מאוד מיוחד, כים.”) הוא בוחן את המכונית, ואסתר המופתעת בוחנת אותו. הופעתו מרשימה מאוד. מתברר שהבחור, ישה שמו, קפץ מספינה כעולה בלתי־ליגאלי והגיע ערום ובחוסר־כל, בשחייה, לחופי הארץ. אסתר, שמבוגרת ממנו בעשרים שנה בקירוב, מתיידדת איתו, מלבישה ומאכילה אותו, ופורשת עליו את חסותה. לדבריה הקשר ביניהם נמשך שנים אחדות, וכאשר עבר לחיפה היתה נוסעת לבקר אותו.
את הדברים האלה מספרת לי אסתר באריכות כשאני מבקר אותה בבית־האבות בטבעון בסוף שנת 1979, וזאת לאחר שאני שואל על תמונה של ישה שאני מוצא בארכיונה שמסרה לי. לדברי אסתר היתה ביניהם ידידות בלבד, ללא כל קשר גופני. חבל שאינני מקליט אותה. דבריה נמסרים רק מזכרוני. אסתר מעירה אז לבסוף בחיוך: “הנה סיפרתי לך עוד רומאן שלי, עוד פרק בחיי!”
לאחר מות אסתר אני מגלה בעזבונה צרור מכתבים ופתקים שכותב לה ישה בשנים 1939– 1944, ואפילו גלוייה שהשאיר אצלה, ששלחה לו משפחתו מפולניה. העברית שלו קצת מצחיקה, ובשגיאות, אבל התוכן – רציני. אני נזכר שאסתר סיפרה לי כי בשנים האחרונות היתה נוסעת לבקר את שרה ברוכמן, אלמנתו של ישה, ברמת־חן, והכירה גם את הבת נילי והבן מתי. אני יוצר קשר עם האם והבת, והדברים המובאים כאן בשם שרה ובשם בתה הוקלטו בשיחה שקיימתי איתן ב־12 למרס 1992.
מספרת שרה:
ישה נולד ב־1913, והתייתם מאביו ומאימו בגיל חמש. אביו למד רפואה בשוויץ. הם גרו בעיירה ברוסיה. לאחר פטירת ההורים נלקח ישה על ידי הורי אימו לווארשה. שם גדל. בהיותו כבן תשע בנה “מטוס” ורצה להגיע עימו לארץ, והיה מאוכזב מאוד כאשר המטוס נשבר.
מנעוריו היתה לו הצלחה אצל נשים כי היה מאוד גברי לגבי גילו וספורטאי מצטיין. לימים סיפר שכבר בגיל 13 איבד את בתוליו אצל אחת השיקסות. הוריו השאירו רכוש, ובאמצעות הירושה הזו שלחו אותו הסבא והסבתא בגיל 14 ללמוד בבית־הספר הריאלי בחיפה. זה היה בשנת 1927 לערך. הוא היה בפנימייה שנה או שנתיים. פתאום קרה משהו עם הרכוש בפולניה, והסבא והסבתא נאלצו לקרוא לו חזרה.
השהות הקצרה בארץ משכה אותו לחזור, והוא החליט לעלות בצורה בלתי ליגאלית, בלי סרטיפיקאט. הוא הגיע לצרפת עם חבר שלו, ומשם הפליגו ארצה באוניית נוסעים רגילה. כאשר הגיעו לנמל חיפה, ישה הציע לחברו לקפוץ למים, אך זה לא רצה. ישה, שהיה שחיין מעולה, קפץ לבדו ושחה עד לחוף בחיפה. זה היה ב־1936 ואולי שנה־שנתיים מאוחר יותר. הוא הגיע רטוב כולו ובחוסר כל, כי את מה שהיה לו השאיר באונייה.
הוא נישאר בחיפה והתחיל לעבוד בחפירה אצל קבלן. מאחר שבא מבית מפונק עם ידיים עדינות, נתמלאו ידיו פצעים לאחר שעבד שעות אחדות. כאשר הראה זאת לקבלן אמר לו: “לא גמרת את העבודה ולכן לא מגיע לך כסף.”
ישה עבר לראשון־לציון והתחיל לעבוד בנשיאת לבנים לבניין על הגב. את השכר קיבל בפתקאות שבהן היה אפשר לקנות אוכל. הוא הכיר ידידה מבוגרת ממנו שהיתה מורה, ובת למשפחה אמידה. היא שמה עליו עין כי היה מאוד נאה, ולא דמה לכל החבר’ה האחרים. היה כאילו מגזע אחר.
יום אחד ראתה שהוא נפול מאוד ברוחו. הכניסה אותו הביתה, הורידה לו את החולצה, נגעה בגבו ורצתה לבכות. הגב היה מלא פצעים מהעבודה. היא טיפלה בו, אבל כבר אז, בגלל הכאבים, הוא התחיל קצת לשתות.
בתל־אביב התקיימה תערוכה גדולה [“יריד המזרח” השני התקיים בראשית שנת 1936, אולי באותה הזדמנות הוא מגיע לתל־אביב], ומאחר שישה היה בעל הופעה מרשימה, פנו אליו שהוא יהיה נציג של סוכנות מכוניות, שהחזיקה ביתן בתערוכה, ואולי מטעמה גם נשלח אל אסתר. הוא לא עבד בגאראז'.
אחר־כך שירת ישה תחת פיקודו של וינגייט, ומאחר שהיה בלונדי, גבוה עם עיניים כחולות, נהגו להלביש אותו כחייל כבריטי כאשר היו נכנסים לכפרים ערבים, לפעולות תגמול וענישה.
ישה פוגש את אסתר כאשר היא גרה עדיין בבית האדום. משנות היכרותם הראשונות לא נישארים מכתבים שלו. ייתכן שקשה לו עדיין לכתוב עברית, ואולי הלכו לאיבוד. בשנת 1938 לערך הוא עוזב את תל־אביב ומתגייס מטעם הסוכנות למשטרה הבריטית באיזור חיפה. מכתביו מובאים כאן בקיצורים ובהשמטות, אבל בכתיב המקורי. כאמור, פרקים בביוגראפיה של אסתר ראב נכתבים־נפרשים כרומאן־מכתבים, אך אין צורך לבדות את המכתבים – כולם אמיתיים.
25.2.1939
שלום אסתר!
לפני שבוע בארך הייתי בתל־אביב, ערב אחד. זה בפעם הראשונה, מזמן שעזבתי את עיר הבירה (והיין) הייתי שעות אחדות, אבל רציתי ראשית כל לבקר אותך קיבלתי את כתובתך החדשה מאת משפחת ווילנסקי אבל לשווא! לא מצאתי את דירתך.. אצלי חלו שינויים “א” כל ממשלת “הוד מלכותו” באופן פתאומי עשתה אותי לקצין־“נמוך” קיבלתי דרגת קורפורל, ממונה על כוחות משטרה במקום הזה, וכמובן הוספה במשכורת… והנני נמצא בעתלית – אותו המקום שהקצין לייזרוביץ (ז"ל)…. והנני ממונה על 45 שוטרים.. יהודים וערבים כאחד (בררר!) ועודתי – 24 שעות עבודה רצופה, קשה, אחראית ומסובכת… 450 אסירים 45 שוטרים, עמדות, פרוזקטורים, מכונות יריה, סידורי עבודה, יומן באנגלית וכדומה. אבל אחרי כן יש לי 24 שעות חופש. חופש ממש. חבל רק שמצומצם ובמסגרת של 24 שעות… ועתלית הרי בכביש חיפה תל־אביב… ישנם פרטים ופרטי פרטים שאשמח למסור לך בעל פה אם יזדמן לי לפגוש אותך פעם… אחרי ראשון לחודש מרץ ז"א בעוד כמה ימים, אבקר בתל־אביב, ביקורים רצופים. אהיה פעמיים, אולי 3 פעמים. ככל פעם ערב אחד – 24 שעות חופש ו… הייתי מאוד רוצה לבקר אותך. אשמח מאוד אם תכתבי לי מילים אחדות, ומהי כתובתך החדשה המדוייקת, ובהקדם האפשרי אסתי כי מי יודע לאן המזל ידחוף אותי הלאה….
שלום ולהתראות
ישה
Athlit
.Jail L.C 2. No
Corporal Baruchman
הימים הם, כאמור, ימי המאורעות. לייזרוביץ הוא הקצין היהודי שנרצח בעתלית, וגופתו נתגלתה רק לאחר שנים רבות. מן המכתב עולה כי היחסים בין ישה לאסתר כבר נמשכים תקופת־זמן, אבל היא אינה טורחת למסור לו בדיוק את כתובתה החדשה בשדרות ח“ן 5. ייתכן שחל משבר זמני ביחסיהם, הנרמז מתוך הגדרתו את תל־אביב כעיר הבירה והיין. יש הרגשה שאסתר מצניעה במקצת את היחסים ביניהם, אולי גם מפני חוג מכריה ה”רציניים", ואולי בגלל דברים התלויים בו־עצמו, כפי שניראה להלן, ואילו הוא מצידו אינו מרפה ממנה ואפילו קורא לה בשם חיבה – אסתי, שאינו מופיע בשום הקשר אחר בתולדות־חייה ובמכתבי אחרים אליה.
לאסתר אין טלפון. קביעת מועדי הפגישות נעשית במכתבים, או בפתקים שישה משאיר כאשר הוא מבקר אצל אסתר ולא מוצא אותה בבית, דוגמת הפתק הבא: “מחר בבוקר אני עוזב את תל־אביב. אבקר היום בשעות 4־3.30, ישה, 15.5.39.”
כשבועיים לאחר מכן, ב־28 במאי, מגיע לדירתה שבשדרות ח"ן מכתב נוסף:
ב־5/27 בבוקר נפצעתי מיריה ברגל בזמן עבודה. כדור פצע את רגלי באופן רציני מאוד. בעזרת המשרד מעבירים אותי להדסה מבית־חולים ממשלתי. יש לי כאבים חזקים מאוד עד שאני לא יכול לכתוב. היריה באה ממכונת יריה Luis-Gun בזמן ששני אנגלים ניקו אותה.
למחרת, ב־28.5.1939 הוא כבר כותב לאסתר בפירוט מבית־החולים הממשלתי בבת־גלים:
שלום אסתי!
כתבתי במכתבי הקודם שנפצעתי מיריה ב־5/24 וכדור ריסס לי “כמה” עצמות מרגל השמאלית. אני עדיין נמצא בבית־חולים הממשלתי ומקווה בכל רגע שיעבירו אותי להדסה. אני סובל יסורים בלי הפסק מרגע שנפצעתי. בכלל “שמח” איתי. הד"ר הלמזי נותן לי תקוה שבעוד 3 חודשים יהיה כבר הכל בסדר. אני שוכב בפובילון שהנני בו יהודי היחידי בין ערבים פצועי מוראות… זה “תענוג” מיוחד במינו. אני מקווה שמכתבי השלישי מהמקרה יהיה כתוב מהדסה! ש… לא יתנחו [ינתחו] לי את הרגל כי… אני כתב שטיות מתוך כאבים, אבל הרופא אמר שייתכן שלא יהיה כלל צורך לניטוח.
שלום
ישה
לאלמנתו שרה גירסה קצת שונה:
ישה נפצע כאשר שירת בימי המאורעות כגפיר, תחת פיקוד בריטי, בשליחות מטעם הסוכנות היהודית. מיד לקחו אותו לבית־חולים והודיעו לו שעומדים לכרות לו את כף־הרגל. איכשהו הוא שמר אצלו את אקדחו, והודיע חד וחלק: “אינני יודע מה בדעתכם לעשות איתי ובייחוד כשאהיה תחת הרדמה, אבל דעו לכם שאם תכרתו לי רגל אני מאבד עצמי לדעת, שיהיה ברור!”
הרופאים אמרו לו כי בשל הפגיעה בעצם הוא לעולם לא יוכל ללכת. הוא עבר עשרות ניתוחים. הוא נפגע מכדור דומדום, שבו השתמשו הערבים בתקופת המאורעות. הוא אמר שזה קרה בשעת פעולה, אבל שמעתי גירסאות אחדות כיצד זה קרה. לא שאלתי אותו יותר על כך.
ישה ממשיך לכתוב לאסתר מבית־החולים הדסה בחיפה. ב־22.9.1939 הוא מבשר לה שבעוד ימים אחדים הוא יוצא, ומתכוון להגיע לתל־אביב כדי להיבדק אצל אורטופד. ב־15.2.1940 הוא כותב מחיפה:
אסתי חביבה!
זה מזמן לא קיבלתי מכתב ממך ואני זקוק דווקה למכתב חביב ממך… אפילו עם מוסר.. כן הייתי רוצה עכשיו לקבל כמה מוסרים בראים מפי בן־אדם שדואג לי כצת וקרוב לי כצת… ואת היחידה בארץ – עתה. אשמח מאוד לקבל ממך מכתב חם ולבבי – קר לי…. אני התקדמתי יפה בהליכה. אע"פ שיש לי עוד צרות עם הרגל. אבל גם על זה אתגבר.. כתבי לי אסתי מה שלומך? איך את מרגישה? מה את עושה? כתבי לי בהקדם אפשרי… וקבלי נשיקה,
ישה
*
המכתב הבא מחיפה, מ־ה15.12.1940, הוא מענה על מכתבה של אסתר. ישה משרת עתה במשטרת הר הכרמל בחיפה. עדיין יש לו צרות על גבי צרות עם הרגל:
אצלי ברגל הפצוע העצמות שוקעות ודפורמציה מתגברת ואין לזה כל עצה. חוץ מזה זיפט וזפט שעמום ורוגז. – אין לי כאן חברה, ואפילו חצי אוקיה בחורה. אני רוצה מאוד לבוא לת"א ביום החופש שלי השבוע, ביום חמישי (ערב אחד) כתבי לי מה דעתך על זה. ביחס לביקורייך בהר־הכרמל – לפי דעתי זה הגיוני אבל למה לזמן כל כך קצר? מה זה ערב אחד בשביל הבראה? – רק ההרפתקאה.
אסתר נוסעת לבקרו בחיפה. על צידו האחורי של טופס משטרתי משוכפל, בעברית, שמפרט את סדר השמירות בוואדי רושמיה ואת משמרות החיפושים בכביש לעכו, כותב לה ישה פתק:
שמח מאוד שהנך בחיפה. כרגע הנני בעבודה. אני חופשי משעה 6 בערב, וברצוני לראות אותך בשעה 6 בקפה נרדוי. מספר הטלפון שלי הוא 1) 532 ואחרי כך צריכים לבקש בורג' ביללט. אני נמצא בבית ע"פ רוב רק [לא] בזמן שהנני בתפקיד או בערב מאוחר. אבקר לא רק אם יהיה זה על ההר הכרמל אבל אפילו על הMt-Everest. לכן – בשעה 6 הערב בקפה נרדוי.
ישה
הימים חולפים, ימי מלחמת העולם השנייה ונצחונות הגרמנים בכל החזיתות. אסתר בת 48, ישה בן 29. המכתב הבא הוא מ־26 בפברואר 1942. ישה עדיין משרת במשטרה הבריטית בחיפה, אבל במקביל הוא עסוק בנושא האהוב עליו – המצאות. תחילה התקין מדרס מיוחד לרגלו הפגועה. עתה, כניראה בתיווכה של אסתר, הוא יוצר קשר עם הסניף של “האחים גרין” בארץ ובמצרים, ומציע להם חומר שהמציא. ייתכן שמדובר בחומר נגד רטיבות, שאפשר למרוח בו את הנעליים והבגדים, כדי שהמים לא ייספגו. כותב ישה:
אסתי חביבה!
זה עתה קיבלתי את מכתבך והנני עונה לך מיד. לא כתבתי לך רק בגלל זה שחשבתי שהנך בטיול אי שם בארץ, והיה לי לא פעם במשך הזמן רצון כביר לכתוב לך כמה מילים חמות וגם להיפך – לקבל ממך מכתב. הייתי רוצה להיות אפילו כרגע על ידיך ולבדר אותך קצת ממצב־רוח הרע. הלאה מצב רוח רע! מספיק שאני לעיתים קרובות מצוברך. אני מבין היטב שגריפה זה דבר לא נעים – כן יש לי נסיון גם בזה…. חוץ מזה אצלי יש קצת חדשות בשטח שלא חשבתי שהוא ריאלי. לפני כמה ימים קיבלתי מכתב מתל־אביב שבו מודיעים לי שנתקבל מכתב ממצרים בקשר להצעה שמסרתי לפני זמן מה. ו…. כפי הנראה יש ארך רב להצעות שלי כי מבקשים ממני לשלוח בהקדם האפשרי פרטים על כמויות החומר הדרוש הנמצאת בארץ למקרה שהצעתי זו תתקבל. אם הגעתי כל כך רחוק אז הרי יש לי יסוד לכל מיני תקוות בעתיד הקרוב ביותר. ואולי? מי יודע.
בטוח שבהתחלת שבוע הבא אהיה בת“א. אם בזה אתחיל את חופשה שלי השנתית, או שחופשה השנתית תתחיל בעוד כמה ימים, איני יודע. עכ”פ אהיה בת"א בימים הקרובים ואז נדבר על כל במפורט ו…. אני מקווה שלשנינו יהיה מצב רוח טוב. לכן שלום לך כל טוב, ראש קדימה ומצב רוח טוב.
שלך
ישה
טיוטות הפרוזה של אסתר מוכיחות כי אפילו בשנות שתיקתה היא מנסה לכתוב רשימות וסיפורים כגון “דרי הבית” ו“על המזח”, שאותם היא משאירה במגירתה. לעולם לא נוכל לדעת בוודאות, אך דומה כי הסיפור “על המזח” מתאר את אסתר ואת ישה בתקופה שבה הם נמצאים יחד בתל־אביב. אהבתם המשותפת לים, גובהו, שערו הזהוב, ואילו היא – הזקנה. כותבת אסתר בסיפור זה, שנמצא בעזבונה:
משהו השתבץ לתמונה בחייהם של השניים, תמונה שלא הם יצרוה – אלא כוחות שמעבר להכרתם, שמעבר ליכולתם – עשוה לשלמה בתכלית השלמות, הכרתית, וכאילו נוצרה מששת ימי בראשית בידי הכל־יכול היוצר עצמו.
היא עולמות הרבה היו לה בניגלה ובסתרי סתרים שלא גילתה אף בהכרה לעצמה, היה לה עולם הלילה ומלוכה רבה על צבא שמיים ורזים שהתהלכו ביקום בלילות קיץ חשוכים ועמוקים או בצבוץ עשבים לאחר הגשם הראשון, ושיח לה ארוך עם אדמה שחורה מצמיחה כמהין, עם אדמה אדומה המצמיחה כלניות ועם חולות־ים מכוסים שיחי־בר פרועים ושסועים בוואדיות בודדים.
הוא היה חי בניגלה. “האם אין בדעתך ללכת הערב לקולנוע, הרי ז’ודי גרלן משחקת?” שאל.
“כן, נלך,” אמרה, וחשבה: הוא הפיקולו בתזמורת שבי, זה הצרחן הגבוה והעליז, ואילו לי הוא נחוץ כי אקורדי־הבס שלי יהיו יותר מדי כבדים [לבדם] בלעדו.
“הלוך נלך אהובי,” הגתה עמוקות כיונה.
הוא צחק בפה שהיתה בו גם טפשות וגם עקשנות, ולתמהונה מרירות רבה.
“נלך,” אמר, והחל צועד ארוכות בשביל אשר בגדותיו הסתופפו חרולים ועשבי־בר בשפע פראי ועסיסי, כרגיל בתקופה של השנה בגללה. הוא צעד לפניה והיא נשרכת אחריו.
“חכה לי, חביבי, אנשים יחשבו שאנו נשואים ואל לנו להטעותם,” חייכה לו בהרבה שיניים לבנות.
הוא נעצר והתנדנד מעצם העצירה, חיכה לה, הרים זרועה והניחה על זרועו – ותמכה בכל קשי גופו. אור עברה, הינה על זרועו זו אפשר להישען כעל מעקה ברזל, לא יפול ולא ימוט לעולם. תישען על מעקה הברזל הזה ותחפש ביטחה שהוא מקנה לה אולי לזמן ארוך ואולי לזמן קצר? ואולי עד סוף ימיה? והיא רצתה לתאר לעצמה את שערו הזהוב הופך לבן – ואת הזקנה הקטנה והמאושרת המדדה אחריו.
אך הוא הרגיש שמשהו מתרחש בקירבה, משכה אליו ונשקה בעוז לעיני כל. “נלך לאכול דגים? הרי המסעדה לפנינו,” אמר.
צעדיה התרוממו מול צעדיו ושניהם חטיבה אחת.
כאן היה הים אחר מאשר מגובה. כאן היכה גלים קטנים שנשברו אל קיר המזח בהמייה קצרה שבליחוך שפתיים, המים היו זרועים פסולת וקרעי נייר, ועדת שחפים לבנה אפורה התגודדה מעל למים, הם התחברו ונפרדו כשכנפיהם עוברות מלבן לאפור ומכסף לכחול לפי תפנית המעוף ומשחק האור עליהן, נערים יחפים לבושי קרעים עמדו על הגדה, קלפו תפוחי־זהב, זרקו קליפותיהם בשחפים, ריח דגים עלה מן המים וריח טיגונם בשמן ממטבח המסעדה.
“נשב,” אמר, וקירב אליה כיסא ליד שולחן שרגליו עמדו בקצה המזח ממש. לאחר שישבו כמה רגעים נידמה היה להם שהם צפים על פני המים, הגדה כאילו לא היתה עוד חוצץ ביניהם לבין הים השטוח לפניהם – אכלו דגים מטוגנים ונידמה להם שהים וריחו בין שניהם –
אימי נוהגת לומר ש“אסתר אהבה גברים צעירים ויפים,” לכן פרשת ישה אינה מפליאה אותה, אבל – לאסתר בעייה קשה ביחסיה עם ישה, והיא נטייתו לטיפה המרה, שמתחזקת עקב הכאבים שהוא סובל מהפציעה, ואשר עליהם הוא מספר במכתביו. במהלך 1942 הוא ממשיך לכתוב לאסתר, לענות על מכתביה וגם להודיע מדי פעם על בואו אליה. אחד הפתקים, ללא תאריך, נכתב כניראה בשלהי קיץ 1942:
אסתי חביבה!
אתמול רציתי מאוד לראותך, אבל בבוקר היתה לי פעולה אחריכן הייתי עייף וישנתי. ולפי הפתק שלך הבינותי שאת בבית עד 8.30 בערב רק. אני מאוד רוצה לראותך ולספר לך על חדשות משמחות – שתהיינה לי אני מקווה בעוד כמה ימים. הייתי רוצה לבוא אלייך ביום רביעי בשעה 5 אחה"צ אם זה לא נוח לך – אז שילחי לי מכתב הביתה
בחיבה גדולה
ישה
הפתק נכתב על דף שמצידו השני טיוטת שיר ישן של אסתר, מאמצע שנות ה־30 לערך. ייתכן שהוא חלק מפתק שמשאירה אסתר לישה בדירתה או תולה בחוץ. זוהי הטיוטה היחידה שקיימת מהשיר, והיא מעידה כי בתקופה זו של חייה אין לאסתר יחס לשיריה והיא משתמשת בדפיהם הישנים להחלפת פתקים בינה לבין ידידה הצעיר. הנה השיר, לאחר פיענוח ועריכה:
"החורשה אשר לאופק דבקה / חורשה אפורה לאופק הבוקר / עננים ממעל לה בדהרות סוסי פלדה / יבוססו עדנת צמרותיה זעירות / [ישפכו עליה שפך מטר] / עבים חיפוה / ינפנפו עליה מטרות – / אפר ושחור / ולפתע יגלוה – מזועזעה וחולמת / כהבטחה לאפקים רחוקה / זוהרת / על פני חולות הזהב / בהירים כתכשיט יקר מציאות / כהבטחה עוממת / בלהבה כבויה – / לימים יבואו – "
לפני החגים, אולי לקראת ראש־השנה תש"ג, שלהי קיץ 1942, מציע ישה:
לאסתי חביבה!
ביום שישי אני חוזר “הביתה” ומקווה שנבלה את החגים יחד באופן חגיגי וטוב. לכן אסתי כל טוב לך ולהתראות ביום שישי בשעות 12–1 אחהצ"ר, ונשיקה טובה,
שלך,
ישה.
המכתב הבא נשלח מהדר הכרמל בחיפה, ב־3.9.1942, והוא כבר לפי כתובתה של אסתר ברחוב בן־יהודה 191 בתל־אביב:
אסתי חביבה!
קיבלתי אתמול את מכתבך החביב, והנני מתפלא מאוד. הלא קיבלת את מכתבי האחרון. היה זה מכתב גדול ומפורט וצירפתי גם את תמונתי “המוצלחת”. אם לא קיבלת את המכתב, אצטער מאוד. כתבתי לך שאינני שותה ולא אשתה לכה“פ כל זמן שקיים בינינו הקשר וכל זמן שיש לך השפעה עלי. כתבתי שהאריכו את האינוולידיות שלי ל־25% – ופטרו אותי מהמשטרה. לע”ע אני עובד לפעמים ב“של” ומרוויח מעט. אינני יכול לעבוד שם באופן יותר מרוכז יען כי זה לא לפי כוחותיי. מהממשלה אקבל פיצועים אבל בעוד 6־4 חודשים כך שאין את זה לקחת בחשבון לע“ע. אני משתלם ברטוח חשמלי, ובזמן שאינני עייף מדי יש לי מצב רוח לא רע ואני בטוח שעוד אצליח בחיים, ואגשים את החלומות התעשייתיים שלי. קיבלתי תשובה ביחס להצעתי האחרונה. מודיעים לי דבר מעניין מאוד. מודיעים לי שהרעיון שלי הוא נהדר, אבל לא ראוי לשימוש פרקטי יען כי הוא פועל לעיתים רחוקות מאוד והם מסופקים אים אפשר בכלל לשפר את זה…. גם אני בספק, ולכן לא אחשוב יותר בשטחים האלה. רצוני הכביר עתה זה להסתדר בכל מחיר בתל־אביב אצל האמריקאים בתור רטח חשמלי (מלחים) ולשם כך אני אהיה בת”א החל מ־16 לחודש.
אני מאוד מאוד רוצה להתראות אתך אסתי, האמצא אותך בהיותי בת“א? והאפשר יהיה לי להתראות אתך? כתבי. ולע”ע כל טוב לך ונשיקה טובה.
שלך בחיבה
ישה
אין לדעת כיצד נמשכת הקירבה ביחסים שבין אסתר לישה במהלך 1943. לא נשתמרו מכתביו אליה משנה זו. מכתבו האחרון הוא מסוף שנת 1944, כאשר אסתר מבטלת את שכירת דירתה ברחוב בן־יהודה בתל־אביב ונמצאת במעבר לבית שהיא קונה בשכונה ב' בכפר־סבא, וכניראה גם מצוייה כבר בקשר עם סרג’נט ישראל שפילר, הגבר האחרון שעימו היא חיה חיי אישות.
20.12.44
אסתי חביבה!
זה מכתב שלישי שאני כותב לך לפי הכתובת שמסרת לי, ואין כל סימן חיים ממך –
אני כבר שבוע במיטה, ולפי מצב בריאותי בשבוע הזה וודאי לא אקום. יש לי אינפלואנציה (גריפה) וברונכיטיס יחד אם תוספת של כל מיני דקירות… בבוקר אני מרגיש כמעט טוב ויש רצון לצאת החוצה לשתות תה, ובערב שוב רע. מבקרים אותי פיפי, ופוצ’י, ולפעמים גם זריזה – אין מחסור בכלבים בבית שאני גר בו. לעיתים יותר רחוקות מציצים אלי גם בעלי חיים על שתי רגליים –
כוס תה יש לי בארך אחת ביום ממשפחת פיפי, צורה יש לתה הזה, ריבון העולמים! רק מתוך נימוס אינני מסרב לקבלו. החדר שלי מקום אידאלי להבראה הוא. – יש בו הגשמה חייה של תפילת חורף ידוע. – “משיב הרוח ומוריד הגשם” – מה עם הקשר האלחוטי שלנו? איזה הפרעות באוויר יש שוב?
רק בשבת ה־9.12 בשעה 10 בבוקר (בארך) כשהייתי בירושלים וישנתי עוד במלון שלי – פתאום – ראיתיך כאילו עומדת על ידי, לבשת אותה שמלה כביום שנפרדנו. ראיתיך כל כך ברור שהנני עוד היום זוכר את כל פרט ופרט, ובייחוד דאגה על פנייך…
אבל ברגע זה – אינני רואה אותך. –
אסיים את המכתב הטפשי שירדתי בו הפעם ממסלול הרגיל.
שלום רב וכל טוב ולהתראות, בריאים ושלמים.
בחיבה
ישה
פ.ס. אני חושש בבריאותך. ואני ממש מודאג. כי מה השטיקה אחרת?
מה גורם לקרע בין ישה לאסתר? – לפי מכתביו הקשר אינו ניתק בבת־אחת, לפחות לא מצידו, אבל משלב מסויים אסתר כאילו מתנערת ממנו או מתחמקת – זו “השטיקה”, ואילו הוא מנסה לחדש את הקשר.
בתו נילי מספרת לי כי אביה סבל מאוד מן הפציעה – הן מבחינה אסתטית, מראה המקום הפגוע, הן מהמוגבלות בהליכה, ובעיקר – מן הכאבים העזים שליוו אותו מאז. לכן נטה לשתייה, פשוט לא היו לו דרכים אחרות לשכך את כאביו. ולפתע, ממרחק השנים, היא כמו מתנצלת בפניי על דבר שלא ידעתי ולא שמעתי מימיי מפי אסתר – נילי שמעה שיום אחד אביה וחבר שלו התהוללו בדירתה של אסתר ושברו לה דברים בהיותם במצב של שכרות. “הרסו לאסתר את הבית.” לאחר זאת ניתק כניראה הקשר בין אסתר לישה, והיא לא רצתה עוד לראותו.
ב־3.9.1942 מבטיח ישה לאסתר: “כתבתי לך שאינני שותה ולא אשתה לכה”פ כל זמן שקיים בינינו הקשר וכל זמן שיש לך השפעה עלי." אבל לאסתר נמאס כניראה מישה ומן הצורך שלה להתייחס אליו כמו אם אל בנה ההולל ויפה־התואר.
ישה אינו הולך לאיבוד. ב־1946 הוא נושא לאישה את שרה, שאותה הכיר בפולניה כילדה קטנה, ואשר עם בן־דודה פנחס הוא הפליג בשעתו באונייה לארץ. אסתר מספרת כי לימים הכיר ישה בחורה הצעירה ממנו בשבע שנים ובא לומר לאסתר שהוא עומד להתחתן איתה.
ישה ושרה נישאים ב־1946. הוא עובד אז במחלקה לאיתור קרובים בסוכנות היהודית; לומד בהתכתבות טכנולוגיה של מזון, ומקבל מלונדון תואר מהנדס כימאי למזון. לאחר קום המדינה הוא עובד במשרד המסחר והתעשייה, ואחר כך בתור טכנולוג ארצי למזון בשירות המזון של משרד הבריאות, וגם מרצה בנושאים אלה בטכניון.
בסוף שנות ה־60 יוצרת אסתר קשר עם ישה. לאחר שיחת טלפון ארוכה הוא אומר לשרה אשתו, מבלי ששאלה: “את יודעת עם מי דיברתי? עם אישה שמאוד רוצה להכיר אותך ולראות עם מי התחתנתי.”
אסתר באה לבקר ומתיידדת עם המשפחה. כאשר היא נמצאת בווישי, באוגוסט 1970, היא זוכרת לשלוח להם גלוייה.
ישה נפטר באפריל 1972. לדברי בתו, הרסיסים שהתפזרו אחר הפציעה ברגלו גרמו לו במשך השנים למחלת כלי־דם קשה, שקיצרה את ימיו. מכתבים שכותבת אסתר למשפחתו של ישה לאחר מותו, בשנים 1973–1975, מוכיחים על ידידות וקשר חם עם שרה ונילי, אצלן היא מתארחת יותר מפעם אחת. הן מקבלות אותה במאור־פנים ושרה ואסתר יושבות ומשוחחות וגם מעלות זכרונות על ישה, שהיה חביב על נשים כל חייו.
שרה ברוכמן זוכרת את אסתר כאישה מאוד תוססת, מאוד טמפרמנטית, הרואה את המין כהתגלות של יופי, וכל קשר אירוטי הוא בעיניה לא ארצי בלבד אלא קשור ליופי וקשור להתרוממות נפשית.
3. בכפר־סבא 1947, התחדשות שירתה, סרג’נט ישראל שפילר, בן־זוגה הארצי האחרון. 🔗
מאורעות 1936–1939 מגיעים לקיצם ופורצת מלחמת העולם השנייה. אסתר כלואה בתל־אביב ללא אפשרות לגוון את חייה, כבעבר, בנסיעות לאירופה כדי לנפוש במעיינות המרפא בווישי ובקארלסבאד ולהתאוורר בפאריס. היא נתונה בהווייה קמוצה, עירונית, של התקפדות “עד יעבור זעם”, ובלא שמץ של נשמה יתירה. תל־אביב מופצצת על ידי מטוסים איטלקיים. בימי אל־עלמיין שורר חשש כבד פן צבאו של רומל יגיע ארצה מכיוון מצריים, ומי יודע מה יהיה בסופו של היישוב העברי. אלה ימים של מחסור. גם הנייר בקיצוב, כי רבות מדרכי הים מנותקות, והעיתונים המצומקים מודפסים על נייר זול שצבעו אדמדם או ורוד. אין פעילות רבה בתחום כתבי־העת הספרותיים והמו"לות. אסתר קוראת הרבה. בהיעדר יבוא של ספרים בגרמנית ובצרפתית, היא לומדת בכוחות עצמה אנגלית ומתחילה לקרוא ספרים ושבועונים בשפה זו.
באווירה בה נמצאים היא והיישוב העברי כולו, אסתר אינה יכולה לחזור לשירי המולדת של “קמשונים”, לשירי האהבה של נעוריה, ולשירי ההתפכחות המרירים שאותם כתבה בראשית שנות ה־30. דברים רבים מתגמדים לנוכח המציאות הקשה ולנוכח הידיעות על השמדתם של יהודי אירופה; אבל על כך, ועל המלחמה, אסתר אינה יכולה לעשות שירים אקטואליים בחריזה מבריקה ובפאתוס לאומי או בסמלים, בנוסח שלונסקי או אלתרמן של שירי “הטור השביעי” או של “שירי מכות מצרים”. אם אין השראה פנימית, עמוקה, אין כותבים.
בשיר מאוחר, משנת 1964, היא מגדירה את מקורות שירתה: “יש מילים כציפורים נדירות / עפות אליי; / באות מאי־שם / מעבר להכרה – / שובל אור בעקבותן; / יש זוהרות ומעמעמות / כגחלים לוחשות; / יש מצלצלות כפעמון עמום – / ויש שחורות ועמוקות כקבר. / לא אדע מניין באו. / מרשרשות הן כציפורים / מוזרות חדפעמיות – / כמגע לא מזה / עם אחד פלאי…”
לרות בונדי, הבאה לראיין אותה בכפר יחזקאל, היא מספרת, כעבור שנים:
איך אני כותבת? יש לי תת־הכרה גדולה מאוד, ענקית, זה אוצר גדול, ואני מברכת על כך את אלוהים. למשל? אני מתעוררת מתוך שינה, ובדימדומים אני שומעת מילים באות מתוך־תוכי, מאיזה מקור שאין לי שליטה עליו. אני יודעת, זה נשמע מיסטי. לא, זה לא זכרונות, גם לא חלום, אפילו לא מילים. אני מוכרחה להפוך תחושה למילים. דברים שכאילו יוצאים מעולם אחר, כמו צלצול של פעמונים רחוקים, והצלצול הזה בא מקירבי, וזו ההשראה, שאני קוראה לה מתת אלוהים. אני מאמינה באלוהים, ואני מודה לו על מה שהעניק לי, גם אם זה לא כל־כך טוב בחיי יום־יום. במה זה לא טוב? זה מבודד. והרי אני מוכרחה לחיות בתוך חברה, בין אנשים. זה משהו שמרחיק אותי מהם. אילו היתה לי בת, בשום פנים לא הייתי רוצה שתהיה משוררת. זה קשה מאוד, להית שונה מן האחרים. יש קוראים טובים, שהם כמעט משוררים בעצמם, ויש שכותבים יפה ובכשרון, אבל אין בהם הברכה והקללה הנקראת שירה. להתפרנס על שירה? מעולם לא ניסיתי. וגם אי־אפשר. אני לא רוצה להיות משוררת גדולה, אלא עמוקה ונאמנה לעצמי, ובעיקר נאמנה לאמת.
תהליך דומה של שתיקה עובר באותן שנים גם על נחום גוטמן. (הקשר החברתי של אסתר איתו ועם אשתו דורה ניתק בשנים אלה, למרות שהם חיים באותה עיר). נחום, שעלה ארצה בן שבע, ב־1905, גדל בעברית וחש עצמו כל שנותיו כ“צבר” עד כדי הסתרת שנות ילדותו הראשונות מקוראיו. בשנות המלחמה שבהן אסתר משתתקת בשירתה, נחום חדל כמעט לצייר בשמן, אם כי ממשיך לכתוב ולאייר ספרי ילדים, חלקם במסגרת עבודתו כמאייר “דבר לילדים”. אין התייחסות לשואה בכתיבה של השניים. הזווית הארצישראלית האותנטית שלהם, לטוב ולרע, אינה מניחה להם להגיב. “הגבולות הצרים של עולמה השירי והלשוני,” כדברי מירון על אסתר ראב, אינם מאפשרים לה לכתוב על השואה מבלי לעשות שקר בנפשה.
בראיון שקיים עימה משה דור היא אומרת:
כל מהותי, כצברית, היתה שונה [מהגלות], וגם העובדה שאבי ואבותיו גדלו בכפרים השפיעה. בית־המדרש והציציות השחיתו את היהודים – הווייה גדולה היתה זו, אבל גלותית. אני שונאת את הגלות שנאה גדולה. אינני כנענית, אבל אינני יכולה להשתפך על הנער החיוור הלומד תורה. מוטב לי שירכב על סוס ויפול וישבור את ראשו ויקום שוב. אני באתי אל היהדות כמו אל בלטריסטיקה – אבל לפעמים אני מוצאת איזה שורש עמוק, חבוי ורחוק. כאבתי בשואה באופן בלתי־נורמאלי, אף כי בתור מה שהנני לא צריכה הייתי להגיב כך; כאבתי את ההמונים ההולכים לשחיטה. היתה בי גאווה מטבעי, כיהודי וכאדם. ותכונה זו של גאווה, תכונה טבעית זו, השחיתה הגלות ביהודים. כל בעל־חיים מגן על עצמו כשבאים להורגו – ואני יודעת לזרוק אבנים, לא כאיש, אלא כגבר. אחיי לימדוני. האינסטינקט של החיים, של ההגנה העצמית, כבה בנו בגלות.
בנושא השואה כותבת אסתר רק שיר אחד, “שיר לאייכמן”, שאותו אינה מפרסמת בחייה, אולי מתוך חשש שהוא פלאקאטי וחיצוני מדי. הוא נכתב לאחר משפט אייכמן, שנים בהן אסתר כותבת גם שירים לאומיים, וברובם היא אכן חורגת מ“הגבולות הצרים”, שהם סוד כוחה וייחודה.
*
מביקוריי הראשונים כילד, בראשית שנות ה־40, בדירתה ברחוב בן־יהודה אני זוכר את שולחן הזכוכית הנמוך, העגול, בחדר־האורחים, שריצפתו מכוסה ערימה של עיתונים וז’ורנאלים, חלקם ישנים, בצרפתית, גרמנית, אנגלית ועברית, ואני מעלעל בתמונותיהם. רושם גדול עושה עליי הראדיאטור של ההסקה המרכזית, הצמוד לקיר.
דירתה מלאה עדיין ברהיטים, בתמונות, בכלי־הבית ובספרים מתקופת הבית האדום. פינת העבודה שלה, כיסא ושולחן־כתיבה בצבע עץ חום־כהה, מעוצבים, לדבריה, על פי רישום של נחום גוטמן, בסגנון שכבדות וסלסול לא־סימטרי ממוזגים בו. “דוגמה המזכירה עלי כותרת של פרח, פרי התיכנון של נחום גוטמן ושלה,” כפי שכותבת תמר אבידר. השולחן ניראה תמיד מוזנח, עמוס ניירות ישנים, כאילו אינה ניגשת אליו. על השולחן, מחוברת לכן מיוחד, מסכת הפנים שלה, מסכה לבנה מגבס, שהתקין נחום גוטמן. על הקירות תמונות שמן ואקווארלים של גוטמן, גליקסברג, ציונה תג’ר, עובדיהו ואחרים, בהם גם דיוקניה של אסתר. את תמונות השמן של אלואיל היא נותנת מתנה להוריי, כי אינה רוצה לראותן מול פניה. על מדפי הכוננית ספרים לא רבים, ובהם הקדשות של סופרים ומשוררים שנימנו על חוג מכריה בימי הזוהר של הבית האדום. על הרצפה מתחת לכוננית ערימות של עותקי “קמשונים” שלאיש אין חפץ בהם והם הולכים ומתבלים במרוצת השנים, בכל פעם ששוטפים את הרצפה – עד שהם נזרקים לאשפה. כיום כל עותק שווה הון, כי רק בודדים נותרו מהם לפליטה. גם כלי האוכל, הסרוויס והסכו"ם, מיוחדים במינם ויוצרים אווירה של אצולה שירדה מנכסיה. מרבית הפריטים האלה עתידים ללוותה מדירה לדירה במשך כל שנותיה, ולהטביע על מקומות מגוריה את חותמה המיוחד.
בסתיו 1944 גרה אסתר באופן זמני אצל כצברג, ברחוב קינג ג’ורג 43. ב־23 בספטמבר היא שולחת גלוייה ליעקב רבינוביץ, הגר ברחוב בוגרשוב פינת פינסקר, אצל גברת קומרוב. כותבת לו אסתר:
הצטערתי מאוד שלא מצאני – אבל בדיוק הייתי אצל בנימין בקלמניה. אני שוכנת באופן זמני במלון ‘עדן’, [שנמצא אז בפסג' ברחוב שטמפפר 7, ליד סניף הדואר היחיד של פתח־תקוה]. ביתי [בכפר־סבא] לא יתפנה לפני ינואר – אסע בינתיים לעמק ולטבריה.
בשלהי שנת 1944 אנחנו עוברים לגור בקלמניה, האחוזה היפה ליד צופית, לא רחוק מכפר־סבא. ב־1945 נולדה אחותי הצעירה לאה, הקרוייה על שם לאה ראב, אימה של אסתר. [טעות, לאה נולדה בנובמבר 1944. כאשר הורגש כבר באוויר סופה של מלחמת העולם השנייה, ולפחות האיום על ארץ־ישראל, החלו נשים בארץ להיכנס להריון].
אבי משמש כמנהל האחוזה החקלאית הגדולה השייכת עדיין למשה גרדינגר. האחוזה נבנתה ב־1929 על ידי דודי ברוך בשביל יהודי עשיר זה מאנגליה, שקרא לה על שם אביו, קלמן. אנחנו גרים שם עד שלהי שנת 1947, וחוזרים לפתח־תקוה לקראת מלחמת השחרור. שלוש השנים הכפריות שבהן אני משוטט בקלמניה הן שנות ילדותי המאושרות ביותר, ואני ניזון מהן שנים רבות כשם שאסתר ניזונה מילדותה במשק החקלאי של יהודה ראב בפתח־תקוה. לימים אני מתאר שנים אלה בספריי “הפרי האסור” (1977), “לשוט בקליפת אבטיח” (1987) ו“הלילה שבו תלו את סרג’נט מורטון” (1994). [וכן בנוסח החדש, למבוגרים, של “לשוט בקליפת אבטיח” הקרוי “ספר הגעגועים” (2009)].
איני יודע אם מעברנו לקלמניה משפיע על אסתר או אם יוזמתה באה במקביל ואפילו קודמת לשלנו. בינואר 1945, והיא כבר בת חמישים, עוברת אסתר לגור בבית שהיא קונה, וייתכן ששוכרת, בשכונת פועלים ב' (שכונה ב') בכפר־סבא. בית בן קומה אחת מוקף חצר שבה גדלים עצי־פרי. לראשונה מאז מכרה את הבית האדום היא גרה בבית משלה, ולא בבית־דירות, ולא בדירה שכורה (אם אכן קנתה את הבית, כדבריה לאחר שנים, אין לכך אישור בארכיונה). יש לה בכפר־סבא גם ידידים טובים, משפחת ברוך פריבר, שאיבד את ידו כשנפל לבאר בפרדס קרול בפתח־תקוה, בתקופת העלייה השנייה.
ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת ב־20 במרס 1972 לראובן שהם היא כותבת:
אני עוזבת את תל־אביב, העיר שהייתי בה מלכה קטנה, קונה לי בית בכפר־סבא ושם בין עצים שדות ופרדסים שבה אלי רוחי. מאז אני גרה בפרובינציה, החלפתי את כפר־סבא באבן־יהודה בשרון, ותמיד הבסיס: בית עם גן.
אמנם בין כפר־סבא לאבן־יהודה אסתר חוזרת לשש שנים לערך, 1949–1955, לגור בתל־אביב, אבל עדותה כאן מדוייקת בעיקרה: שירתה מתחדשת בנוף הכפרי של כפר־סבא, ומעתה תשתדל ככל יכולתה לגור בנוף כפרי, מוקפת עצים וירק.
בעזבונה שמורה רשימה קצרה, “אנקורים”, שנכתבת בסוף שנות ה־60 לערך ומתארת את הבית בכפר־סבא:
בימי מלחמת העולם השנייה גרתי באחת ממושבות השרון. היה זה בית ישן עם קירות עבים וגג רעפים אדום יורד לו נמוך על מצחו, ככובע שנשמט קדימה על פניו. ז’קרנדות ענקיות הקיפוהו, ובזמן פריחתן היו יוצקות ענן של כחול וסגול מסביב לבית הישן, וגם את האדמה היו צובעות בפריחה זו, שנשרה על שטח גדול מסביב –
אנקורים רבים קיננו בעצים ובגדר החושחש הגבוהה והפרועה שעל ידם – אבל המקומות הכי טובים והכי מוגנים היו במרזבי־המים ובתוך החלל שבין מסגרת־העץ לרעפים שמסביב לגג הבית – לפי החשבון היו הקרשים צריכים להתהדק היטב אל קיר הבית, מבלי להשאיר חלל כלשהו, ואולם תמיד נמצא איזה חור או פגם בטיח – והאנקורים מרחיבים אותו במקוריהם ונכנסים למקום החם, המוגן מרוח וגשם, ומתגוררים בתוכו –
האנקורים, מראיהם אינו נאה. אפורים, מלוכלכים תמיד, ניצים ומתכתשים זה עם זה ברעש גדול, ממש ככלבים, גם בשעות החום הגדול, כשאדם מבקש קצת מנוחה לנפשו – ונדמה לפעמים שאין בהם כלום מיופיו של בעל־כנף התר ועף במרומים, דומים הם לרוב לעכברים, מחטטים בכלי־אשפה אשר ימצאו לפניהם –
ואולם בבוקר ובערב הופכים הם ל“בעלי כנף רננים”. אפרורית של שחר מתחילה להצטייר בחלון – חושב אתה להתהפך לצידך השני ולהמשיך לישון – והנה ציוץ, ציוץ רך, מיסתורי. לאט־לאט מקבלת האפרורית משמעות – עוד ציוץ נושר, כאילו בשאלה – האומנם יום? – כולו מנומנם כמוך ואולם מבשר משהו חדש, בלתי־ידוע. עוד ציוץ של אנקור שני. כעת הם מצייצים זה לקראת זה, ובעידוד כלשהו. אכן, יום מתקרב. שלישי מצטרף בחדווה ובביטחה, כעת עונה האחר ללא היסוס, והשלישייה תוקעת במרץ, מעירה אחרים במרחק מהם – לאחר רגעים נכנסת חבורה מרוחקת יותר לתוך הזמרה, וכן מעץ לעץ, גן לגן, כעין פוגות הצומחות אחת מתוך השנייה –
זכרונות ילדות מתקופת שהותה של אסתר בכפר־סבא מספרת שושנה גולדווסר, שביתה ברחוב בוסל ניצב בשכנות לבית אסתר, ושבהיותה בת שתים־עשרה קיבלה מאסתר את “קמשונים” (המקורי) במתנה: “זכורתני דמותו של יעקב רבינוביץ, המדשדש במקלו בחצר ביתה המוקף עצי נוי ופרי ענפים. הסופר סתוי והצייר עובדיהו היו אף הם אורחי קבע בביתה.”
צרור גלויותיה ומכתביה של אסתר ליעקב רבינוביץ מאיר את המתרחש אצלה בשנים אלה. ביום 28.1.1945 היא כותבת לו מכפר־סבא:
הנה סוף סוף אני חונה כאן! Et pour le bon [ולטובה] לימים רבים הלוואי – אמן! אני שמחה מאוד על הסביבה החדשה והשקטה. מה שלומו? ביקרתיו אבל פגשתי רק את בעלת־הבית שלו. לבנימין יש בת חדשה ונחמדה. אני מקווה שבריאותו טובה ובבקשה לבקרני הימים יפים ואשמח לראותו. (“גנזים” א־7209).
ב־16.4.1945, מכפר־סבא:
רציתי להזמינו לפסח אבל כידוע לו אין אצלי כשר למהדרין כמוהו. לי שלום, עובדת הרבה ובכל זאת לא הספקתי לסדר את הגינה השנה היות ובאתי בסוף ינואר ועלי היה לסדר את הבית ראשית כל. אשמח מאוד אם יבקרני, אני רוצה להזמינו לכמה ימים לאחר שהעזרה הקטנה שלי תבריא. אילו היית מודיע לי בדיוק מתי תבוא הייתי מחכה – אבל על הדלת ישנה תמיד פתקא ובה כתוב היכן אני. (“גנזים” א־72815).
ב־14.10.1945, מרמת־גן:
אני מצטערת שהטרחתי אותו במכתבי הקודם. פשוט נבהלתי קצת וחבל שעשיתי “עסק” שלם מזה. הייתי כשבוע בבית־החולים ומשם נסעתי אל בנימין – כאן קן־אושר, למרות המצב החומרי הצנוע. כעת אני נמצאת בפנסיון קירשמן ברמת גן, לכמה זמן לא ידוע לי עדיין, היות ואני מתגעגעת לביתי ולגן. אני מקווה שהנהו בריא. ומודה לו מאוד על ביקורו בבית־החולים, לכשנתראה אספר לו עוד כמה פרטים שלא יכולתי לספר לו אזי. (“גנזים” א־72810).
מה הסיבה לאישפוזה של אסתר? – בסיכום מחלתה בבית־החולים פלימן, בתאריך 2.8.1975, לאחר שנפלה באוטובוס ושברה את ירכה השמאלית, נכתב כי בעבר, לפני כ־40 שנה, עברה ניתוח כריתת תוספתן.
ב־15.11.1945, מכפר־סבא, עדיין ליעקב רבינוביץ:
שמחתי מאוד על מכתבו. ודאי – אני כבר בבית – וכי יש מקום טוב בעולם מאשר בבית? לא רק הבית הוא שלי אלא גם האופק וגם הרי אפריים אלה היפים כל־כך מכאן. והערב קריר כבר – ובגן שלי שורר כבר סתיו – אולי יבקרני – הנני נוהגת כעת מנהג מטרוניתא ממש – יש לי עזרה שלמה שלנה כאן – כי גופי מאוד נחלש ואני זקוקה לטיפול – אוכל, מנוחה וכו' – כל השאר בסדר. הייתי שמחה אילו היה ניגש ליום יומיים, ואם עדיין לא מלאו לו שבעים ישמור בכל זאת על ברכתי, ואני הייתי רוצה לחיות הרבה הרבה ולו אפשר היה – לעולם, כי מתוק האור לעיניים. (“גנזים” א־72811).
ב־20.5.1946, מכפר־סבא:
שמחתי מאוד על הפתקא שלו – לי שלום – וגם הבריאות לא רעה. שוב החייתי את גני ומקווה לפירות – הנהו מוזמן מראש לאכילתם. אני גם כותבת מזמן לזמן – כשאין מפריעים לי, אך גם ההפרעה נחוצה. אני מקווה לראותו אצלי באחד הימים – (“גנזים” א־72812).
*
בתקופה שבה היא גרה בכפר־סבא עדיין מחזיקה אסתר בחדר קטן ומוזנח בבית השייך לה בפינת פרישמן־הירקון בתל־אביב, ממש ליד מקום הירידה לחוף. לכאן היא באה בימי הקיץ, כי היא אוהבת מאוד לרחוץ בים. לפעמים היא לוקחת אותי איתה. ההווי המתואר ברשימתה “עוצר” הוא כניראה מתקופת היכתבה, בקיץ 1946, כאשר אסתר נקלעת לעוצר בשהותה בחדרה בתל־אביב ימים אחדים כדי לרחוץ בים. עוצר כזה טרם מטילים הבריטים ב־1944, שהיא השנה האחרונה למגוריה של אסתר בתל־אביב.
בשיחה עם ראובן שהם בטבעון, באוגוסט 1971, אומרת אסתר: “יש לי תמיד אקדח. זה נותן ביטחון. אני שונאת להסתמך על הזולת.” אכן, בתקופה שבה היא משוחחת עם ראובן כבר לא נמצא ברשותה האקדח. לדברי עמנואל בן עזר, בן־אחיה אלעזר, אסתר החזיקה אצלה אקדח אישי, חצי־מאוזר, חדש לגמרי, שכניראה קנתה אותו באחד מביקוריה בחוץ־לארץ. לערך ב־1946 היא קוראת לעמנואל לבוא אליה לתל־אביב ומבקשת ממנו לקחת ממנה מיד את האקדח כי היא חוששת מהחיפושים של ה“כלניות” הבריטיים. עמנואל לוקח אותו כבקשתה, והוא מצוי ברשותו עד היום: “אקדחה של המשוררת אסתר ראב”!
מכפר־סבא מגיעה אסתר לפעמים להתארח בימי שישי בתל־אביב אצל חברתה הטובה, הציירת ציונה תג’ר. ציונה גרה עם בנה אברהם (כ"ץ־עוז) בדירת גג בת שני חדרים נפרדים ברחוב פינסקר 10. אסתר לנה בחדר אחד עם הילד. בערב שבת באים ציירים וחברים ועושים שמח ושותים קוניאק “מדיצינאל”. החיים פשוטים מאוד. אפילו אין מקרר קרח, רק ארון־אוויר. בשבת בבוקר אוכלים השלושה על הגג ביציות וסלט שמכינה ציונה, אולי גם הולכים לים. אברהם זוכר את אסתר עם כובע גדול, שמלה ארוכה, ויחפה, על החול. בספרו לי דברים אלה הוא נזכר גם בחגיגה אצל אסתר בשנות ה־40, עוד בדירתה בבן־יהודה. אימו כבר היתה אז לבדה. לא היה לה איפה להשאיר אותו, והילד היה עד ל“מסיבה פרועה מאוד.” בכלל, לדעתו – אימו ואסתר “היו שתי היפיות.” לעיתים הוא נוסע עם אימו להתארח אצל אסתר בכפר־סבא, ומתרשם מהבית הבודד, המוקף עצים ואדמה חולית.
לדבריו, מאז “קמשונים”, אסתר ראב היא בעיני אימו המשוררת הלאומית, ואין לה ספק בכך. היא מעריכה רק אותה ואת אצ"ג. במידה רבה היא מזדהה עם אסתר כי שתיהן צבריות, בנות הארץ, השייכות לדור שלפני תקופת העלייה השנייה והשלישית. את הטון בשירה ובתרבות העברית נותנים אלה שלא נולדו בארץ, ובכך אין הבדל בין ביאליק וטשרניחובסקי לבין שלונסקי ואלתרמן.
ישנה שותפות גורל מסויימת בין ציונה לאסתר. זמן־מה לאחר נישואיה של אסתר לאלואיל נישאת גם ציונה. ב־1934, סמוך להפלה האחרונה של אסתר, יולדת ציונה את בנה אברהם. בתוך זמן קצר נפרדות השתיים מבעליהן ולא נישאות עוד כל ימיהן. ב־1942, כאשר אסתר שקועה בשתיקתה, מתגייסת ציונה ל־אי.טי.אס, חיל הנשים של הצבא הבריטי, ומשרתת כחיילת בבסיס טירה שליד חיפה.
כאשר אני מוציא ב־1983 את קובץ סיפוריה של אסתר “גן שחרב” בספריית “תרמיל”, מופיע מאחור, אמנם בהקטנה ובשחור־לבן, הדיוקן שציירה ציונה תג’ר ב־1932, ואני שולח לה את הספר. בתשובה כותבת אלי ציונה, ב־20 בנובמבר 1983:
קיבלתי בשמחה את הספר “גן שחרב” של אסתר, בוודאי השקעת בו הרבה עבודה, והיה כדאי! הסיפורים והקריאה בהם מחזירים אותי לשעות היפות שבילינו אסתר ואני יחד, והיו הרבה כאלה. אני מדפדפת בספר ורואה את ילדותי שלי ביפו, אמנם לא זו של האדמה והפרח אשר היא כל כך מכירה, אבל את מנהגי המקום, הבית, הדיבור, כמעט אותו דבר.
עד היום אינני סולח לעצמי שלא הלכתי אליה כדי לשמוע מפיה על השעות היפות שבילו יחדיו.
*
באותו הזמן, אולי עוד בטרם עוברת אסתר לכפר־סבא, היא פוגשת בסרג’נט ישראל שפילר, שמגיע ארצה בתקופת המלחמה עם צבא אנדרס, בהשאירו אחריו בפולניה הכבושה בידי הנאצים את אשתו ובתו, והוא משרת עתה בצבא הבריטי.
ישראל ואסתר חיים כזוג לכל דבר, ללא נישואים.
בקיץ אני לוקח לפעמים מקל והולך מקלמניה רגלי, נער כבן תשע, יחף בחול הנהדר, לבקר אצל הדודה אסתר בכפר־סבא. אני עובר בדרך הפרדסים שממזרח לשכונת אליעזר ומגיע לסימטה שבה שוכן ביתה של אסתר, לא רחוק מן הכניסה המערבית לכפר־סבא. בסימטה בתים בודדים, והיא מוקפת פרדסים. ביתה המוצל של אסתר מוקף בגן שגדלים בו תפוחי־עץ, חבושים ופירות אחרים. אני מופיע תמיד בהפתעה, כי אין דרך לטלפן, ואסתר, השמחה על בואי, מושיבה אותי במיטבח ומשקה ומאכילה אותי. היא מתלוצצת באוזניי על העוזרת שלה, שחמדה איזה תבשיל שאסתר רצתה לשמור בשביל “הבחור שלה”.
אני יודע שאסתר גרה עם “הדוד ישראל”, כך אני קורא לו. חדר־השינה שלה תמיד פרוע. לפעמים הם באים לבקר אצלנו בקלמניה וישראל מביא מתנה לאחותי התינוקת. אני זוכר אותו כאיש לבבי, גבוה, ממושקף ובעל מצח גדול ושיער אפור־גלי משוך לאחור. פניו דומים קצת לפניו של השחקן שרגא פרידמן המנוח וכך גם מיבטאו. בתמונה שנשתמרה מאותם ימים הוא ניצב לבוש מדים, בתנוחה של מפקד, בפני קבוצה של חיילים. הוא לא ניראה צעיר מאסתר, אף כי ייתכן שהיתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות.
לימים מספרת לי אסתר שישראל התייחס אליה בחיבה, אך בלא להבין לשגיון שלה, שהיא משוררת. לדבריה הקשר ביניהם היה אמיץ אולי דווקא בשל השוני הרב הקיים ביניהם. לא היתה לו כניראה כל נגיעה לשירה ולאמנות. מעט הגלויות והפתקים ממנו, שנשתמרו בעזבונה, כתובים בעברית עוד יותר מצחיקה ומלאה שגיאות מזו של ישה ברוכמן.
יום אחד הם לוקחים אותי ליום של כיף בתל־אביב, אך נגרמת לי אכזבה מפני שצריך לצאת באמצע ההצגה היומית בקולנוע מגדלור כדי להספיק לאוטובוס האחרון היוצא לכפר־סבא.
אימי מספרת שישראל אמר לה פעם: “אסתר היא אישה חשובה ואני מאוד מעריך אותה, חבל רק שהיא לא עקרת־בית טובה.” ואכן, בצד סימני העושר שחלף וגינוני העולם הגדול, נישאר באסתר משהו ספארטני וקצת בידואי בכל הקשור להליכות־הבית, זאת אולי בהשפעת בית־אביה. יש פער בין יומרתה לארח כפי שלדבריה היא יודעת מימי הבית האדום, ובשרידי הכלים היפים שלה – לבין נקיון הבית והמיטבח וטיב הבישול. ככל שהשנים עוברות, כך אחותי ואני מחפשים תירוצים שלא לישון ולא לאכול אצלה.
בכפר־סבא “שבה אליה רוחה” ומתחייה נפשה. מלחמת העולם מסתיימת. תקוות חדשות רוחשות באוויר. אמנם מתחילה תקופת המאבק של היישוב העברי בבריטים, פעולות הטרור, המאסרים והעוצר, אבל מפינתה בכפר־סבא, חומרת המצב מורגשת פחות מאשר בתל־אביב.
מאז עזבה את פתח־תקוה בקיץ 1921 לא חיתה אסתר בסביבה כפרית המזכירה לה את ימי ילדותה ונעוריה. תל־אביב, חרף שמחת השיבה ארצה ב־1925, היא בסופו של דבר “לא גורן ולא זית” אלא “ערוגות קלוקלות, אבני מלט על חזך הרזה”, וגבעותיה “כחילפה צחיחה מייבבת”, כפי שהיא כותבת בשירה “תל אביב” (1928).
אסתר חיה עתה עם בן־זוג המשרת בצבא הבריטי, ואחר־כך כניראה במשטרה, ובהגנה. הוא נמצא הרבה מחוץ לבית בתוקף תפקידו, ולכן אינו מעיק עליה בנוכחותו היומיומית אך מביא בה תחושה של סיפוק בחיי האישות, וזאת לאחר שנים של בדידות ושל קשרים אירוטיים לא־מחייבים. ייתכן שהמעבר למקום החדש מקל עליהם להופיע מלכתחילה כזוג לכל דבר.
ושוב ליד פרדסים וברושים, שומעת את קולות הבולבולים, הפשושים והאנקורים שאליהם היא רגילה בילדותה, נהנית הנאה חושנית מאווירת הכפר שעדיין מצוייה במושבה הקטנה ובייחוד בפינה המרוחקת של שכונה ב' –
– ומתוך הרגשת מלאות זו וללא שמץ של שינוי בשיכחה ובהתעלמות השוררת כלפי שירתה, וללא שום עידוד ספרותי מבחוץ – לבד אולי ממכתביו הטובים של יעקב רבינוביץ אליה, אשר למרבה הצער לא נשתמרו – היא שבה לכתוב ולפרסם.
תחילה נדפסים ב“הארץ” שניים ממיטב סיפוריה על תקופת הילדות: “בצאתנו העירה” (8.2.1946), ו“שושנים” (13.4.1946). ונוספת להם הרשימה בשם “עוצר” (23.8.1946).
שנה לאחר מכן היא מפרסמת שלושה שירים ראשונים: “כפרג נישא ברוח”, שנכתב באביב 1947 ונדפס ב“גזית” באותה שנה, והוא מן היפים בשיריה ואינו נופל מן השיא שהציבה ב“קמשונים”. “ושחותי אלי עפר־ארצי” – זו הכרזה על התקשרותה מחדש עם נוף ארצה. ואילו על כך שהשיר נכתב בכפר־סבא מעידים “שרשרת ההרים” המאזינה, ו“עיבל וגריזים כבדי שרעפים” המשחירים מצל – כל אלה ממזרח למושבה. (ליעקב רבינוביץ היא כותבת משם: “לא רק הבית הוא שלי אלא גם האופק וגם הרי אפריים אלה היפים כל־כך מכאן”). שדרת “ברושים כהים” היא של הפרדס שגבל ממזרח עם חצר־ביתה והשתרע עד לשכונת אליעזר, וכן “פשושים המרשרשים בגדרות השיטה” ו“בולבולים המנסרים בחביון־פרדסים” ו“רוחי מרחפת עליהם כפרג דל נישא ברוח.”
השיר הבא, “חלום”, שנדפס אף הוא ב“גזית” ב־1947, הוא שיר געגועים לפאריס, שממנה נפרדה אסתר כתשע שנים קודם לכן, וטרם שבה לראותה אחר המלחמה. השיר ניזון מזכרונות, מגעגועים, ומושפע אולי מסרט קולנוע שפאריס משמשת לו כרקע, והוא מסתיים בשורה: “ותבך פאריס כל הלילה בגשם להט ורון.”
והשיר השלישי, “אסיף”, שנדפס ב“הארץ” בנובמבר 1947, הוא שיר הודייה מלא מוסיקאליות ושמחה חושנית, המזכיר את חוויית השיר “שיבה” (“עתה אשלה כאן”) משנת 1925. “אסיף” מסתיים במילים: “נגדשתי ריחות וטעמים / וחלב־מרומים מתרונן, / אין זאת כי אשור הערב / יען בשלתי מאוד.”
בכפר־סבא שבה אסתר אל שירתה בשתי התרפקויות על ארצה ובחלום אחד על פאריס.
חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – " 🔗
1. 1948, מות אביה, הסתלקות בן־זוגה, חזרתה לגור בתל־אביב, ברחוב דבורה הנביאה. 🔗
שלהי 1947, תחילת 1948. קרבות מלחמת העצמאות טרם פרצו במלוא עוזם. אסתר עדיין בכפר־סבא. במכתבה האחרון ליעקב רבינוביץ (“גנזים” א־72816) אפשר לחוש את הסערה המתרגשת לבוא:
א. רבינוביץ יקר!
פעמיים עברתי ליד ביתו הצצתי והרגשתי שהוא אינינו –
מה שלומו? וכיצד מצב־הרוח? – אני כעת בכפר־סבא היות והייתי נאלצה להשכיר את החדר שלי [בתל־אביב] – וכעת אני נמצאת כאן – מצב־הרוח הוא של שקט לפני סערה – ולזה מוסיף ודאי השקט הממשי – באין יריות הכל יפה כל־כך – – – מה חבל – כל מיני ספקות מתגנבים כמובן. איזה יישובים פורחים – והאם באמת היה כדאי בשביל גושפנקא? חבל חבל על הקיים היפה הזה אם חס וחלילה ילך לאיבוד –
מה שלומו? יבקרני לימים מיספר? כמובן בהתבהר מזג האוויר כי בלי נוף אי אפשר כאן.
ישראל בחזית – ואני לבדי כרגיל – הוא רק בא לנוח ולהחליף כוח –
אשמח אם יכתוב לי מילים מיספר –
ורוב שלום ושלווה – אמן –
אסתר
“גושפנקא” בלשונה של אסתר היא ההכרזה המתקרבת על הקמתה של המדינה. ישראל שפילר שירת במסגרת ההגנה, וניראה שרבינוביץ מכירו היטב. רבינוביץ עוד מספיק לרשום על מכתבה של אסתר “נענה”, ושבועות אחדים לאחר־מכן נהרג כשמכונית דורסת אותו בחצותו באחד מימי אביב 1948 את רחוב קינג ג’ורג' בתל־אביב. מעטים האנשים, העוברים כיום על פני מצבתו הצנועה בבית־הקברות הישן שברחוב טרומפלדור, היודעים מיהו סופר ואדם מופלא זה, שאפילו הרומאן החשוב שלו “נדודי עמשי השומר” (1929), לא זכה למהדורה שנייה.
*
לאחר החלטת האו“ם בכ”ט בנובמבר, כאשר המתיחות והמלחמה כבר היו מורגשות באוויר, קורא יהודה ראב לנכדו עמנואל ומבקש ממנו לחדד וללטש את אחת משתי החרבות התלויות על קיר חדרו. הזיידע אומר: “אני בטוח שהצבא שלנו יצליח להתגבר על התקפות הערבים, אבל, אם בכל זאת יקרה הגרוע מכל, והערבים יגיעו עד לביתי – אני לא מתכונן למות לבד!” – ובדברו, והוא אז בן שמונים ותשע – מניף יהודה ראב את החרב שוב ושוב עד שאיבחתה חותכת בשריקה את האוויר.
ועמנואל, שעבד אז במפעל המתכת מגן־צ’טווד, אכן מלטש את החרב, וכאשר הוא משיב אותה ליהודה ראב, מבטיח לו הזיידע כי יוריש לו את החרב לאחר מותו. היום מצויות חרבות אלו – למעשה אין אלה אלא פגיונות, באיונטים – האחת אצל עמנואל והשנייה אצלי.
את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש“ח, חוגג יהודה ראב כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו, הבנים, הכלות, הנכדים והנינים, בביתו שברחוב ביל”ו בפתח־תקוה.
אסתר לא נכחה שם. היא אינה חשה בנוח בערירותה, בשעה שסביב שולחן החג יושבים שלושת אחיה מוקפים בנשותיהם ובילדיהם, ולברוך יש כבר נכדים. וכדרכה, היא מעדיפה לנסוע לבית־הבראה או אפילו להישאר לבד בביתה, ורק לא לבוא לפתח־תקוה.
הפעם משנה יהודה ממנהגו, קם כפוף מעט, נאחז בשתי ידיו בשולחן, עיניו הירוקות־כחלות מבריקות עדיין, וקולו רועד כשהוא פונה ביידיש, השפה שהוא שב אליה בכל פעם שהוא נרגש מאוד:
“אני בטוח שזהו הסדר האחרון שלי. לא אשב עוד אתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות.”
הוא מתקן את הירמולקה השחורה שלראשו, ואחר כך מוסיף: “זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימי על הקמתה של המדינה.”
וכאן הוא צועק בקול רם, ובעברית: “חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!”
– וגם לאחר כחמישים שנה עדיין זוכרים אנו, בני־משפחתו, את התרגשותו הבלתי־רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי אכן עדים אנחנו לפרידתו הקרובה מעימנו לעולם.
שבועות אחדים לאחר־מכן, בל“ג בעומר תש”ח, מאי 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, יום קודם לנפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון, עוצם יהודה ראב את עיניו בביתו, בית־רעפים עטור ברושים ועצי־זית, ושוקע בתרדמת־הנצח.
ההלווייה יוצאת למחרת היום מביתו, עוברת לאורך רחוב חובבי־ציון, בית־הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל־המזרח, חולפת על פני כיכר המייסדים, שבה עדיין נמצאת הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, ומגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל־עדש, בית־הקברות של המושבה מראשיתה, מקום בו למד מדאוד אבו־יוסף כשבעים שנה קודם־לכן לשים מארב לילי לגנבים ערבים. קברו ניכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו־בכורתו ציפורה.
במסע ההלווייה הגדול לא שולט העצב על מותו. באוויר תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגים מדי יום ושמותיהם מתנוססים במסגרות שחורות. בליבות המלווים מפכה ודאי התחושה: הלוואי שכל אחד מהנופלים, שרובם צעירים, ומאלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל־חיים ולמות שבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח־תקוה – חופר בארה, שומרה וחורש תלמה הראשון.
ב־10 בספטמבר 1948, כארבעה חודשים לאחר מותו של יהודה ראב, מפרסמת אסתר ב“הארץ” את שירה “לווייה”, אך ספק אם הוא נכתב על מות אביה. יש בשיר זה – הרביעי שפירסמה מאז התחדשה שירתה – קינה על: “כל מתינו היקרים: / החיים והמתים – / אחרינו הולכים בסך!” – והם כניראה יעקב רבינוביץ, ויהודה ראב, ולצידם מהדהדים צעדי מאות ואלפי הלוחמים שנפלו בקרבות תש"ח.
גם בשנת 1949 היא מפרסמת שיר אחד בלבד וגם הוא עניינו השכול במלחמת תש“ח: “פרחי־אביב והבן המת”. הבן המת, בשיר שנדפס ב”הארץ" ב־29 באפריל, הוא “עולת הגדי הרך – / של מזבח זה שלרגלינו / שלנו ושלך.”
בשיר “אלה שאינם”, שרואה אור ב“הארץ” ב7־ ביולי 1950, שבה אסתר ורואה את עיני הבנים שנפלו במלחמה בדמות גביעי הפרחים הריקים: “הזרועים למעצבה – / במורד זה הגיא”, ואולם הפתיחה: "כולכם שתם עליי: / כל אשר יכול היה היות / ולא נהיה – " רומזת אולי לכך שאילו היה נולד לאסתר בן באמצע שנות ה־20, היה הוא בגיל הבנים שנפלו במלחמת השחרור, וכך, באופן עקיף, היא מזדהה עם האימהות השכולות.
*
בשלהי מלחמת העצמאות חוזרת אסתר לגור בתל־אביב, הפעם בדירה בת שני חדרים בבית־דירות ברחוב דבורה הנביאה 8 (היום רחוב זלמן שניאור) מאחורי הבניין הישן של עיריית תל־אביב.
[זה הבית שלימים הציבה העירייה בכניסתו שלט המבשר שהמשוררת אסתר ראב גרה כאן, ואולם אין לבלבל את דירתה כאן, שהיתה בקומה השנייה בפינה המערבית־צפונית וצפתה על רחוב פינסקר, עם הבתים הקודמים שבהם גרה בשעתה בתל אביב, כגון הווילה שבנה עבורה זאב רכטר ואשר לא נותר לה זכר].
קצרה היתה תקופת האושר האחרונה שאותו ידעה אסתר בכפר־סבא, שלוש־ארבע שנים לכל היותר. והסיבה לסיומה היא ממש כמו ברומאן “שונאים – סיפור אהבה” של יצחק בשביס־זינגר. יום אחד, והדבר היה כניראה בשלהי 1948 או בראשית 1949, מתבשר אהובה ישראל שפילר, שכל השנים סבור היה כי אשתו ובתו ניספו בשואה, כי השתיים חיות ואף הגיעו ארצה. הוא נדרש להכריע, ומהיותו אדם טוב לב, ליבו אינו מניח לו להתכחש להן. הוא עוזב את אסתר ומקים מחדש את ביתו עם האישה והבת, שכל השנים נחשבו כמתות.
אבל המעיין שנבקע מחדש בכפר־סבא בהיות אסתר כבת 50 – שוב אינו נסתם והיא ממשיכה מאז לכתוב בקצב שלה, וברעננות האופיינית לה, עד שבועות ספורים לפני מותה, בגיל 87.
לא כל שירי אסתר מתוארכים. בעזבונה נמצאים שירים גנוזים מתקופות שונות, וסביר להניח כי בשנה מסויימת כתבה קצת יותר שירים מכפי שפירסמה. לתקופה מסויימת אפשר לשייך, כמובן, רק שירים שמועד פירסומם ואולי גם כתיבתם – ודאי. לכתו של ישראל ממנה מביאה כניראה את אסתר לכתוב ב־1951 שניים מן היפים בשיריה: “ערב אחד” הפותח ב“הלכו הלוך ורחקו מאוד / הימים בהם אהבתיך” (“הארץ”, 20.7.1951); ו“שיר האלמנות”: “לא אוכל דברך לשלום – / כי האחר, זה מארץ־רפאים / בא ועומד לידי, / לא אוכל להושיט לך ידי – / כי קדושת־הטבעת על ידי.” והוא מסתיים בשורות: “שערי רחמים ננעלים / בזעף וחריקה; / ושערי בדידות נפערים – / כפתחי היכלות נעזבים…” (“הארץ”, 14.12.1951).
ב“ערב אחד” שבה אסתר ופונה לאיזאק ומתרפקת על שנותיה עימו, שממרחק הזמן מקבלות אופי יותר ויותר אידילי. איזאק הוא “האחר, זה מארץ־רפאים”, העומד בינה לבין הגבר שאליו היא פונה ב“שיר האלמנות”, גבר שעימו קיוותה ליצור קשר הדומה לחיי־נישואים, ולאחר שעזב אותה היא מנסה לומר לעצמה שהיא זו שמנועה היתה להושיט לו את ידה, וניתקה את קשריה עימו. עתה נותרה לבד בדירתה, עם הכוכבים. תקופת הרחמים הסתיימה בזעף וחריקה, והעתיד פוער לעומתה רק שערי בדידות. לא יהיה לה עוד בן־זוג בחייה. שיריה של אסתר הם לעיתים אוטוביוגראפיים גם לגבי מה שהחיים צופנים לה בעתיד, כה חזקה היא האינטואיציה פקוחת־העיניים שלה. על פי שירים אלה התחולל בתחילת 1951 הקרע הסופי והפירוד הכואב והמר בינה לבין ישראל שפילר.
במשפחתנו סבורים כי לאחר שישראל עזב את אסתר הוא נעלם לחלוטין מחוג חייה. היא עצמה אינה מזכירה אותו עוד ואינה מתייחסת לקיומו בראיונות, גם לא ברשימות על חייה שהיא מכינה לבקשת ראובן שהם. ואולם בארכיונה מצוי צרור מכתבים קצרים שהוא שלח לה בשנים 1955–1957 לערך, כאשר אסתר כבר גרה בבית בודד באבן־יהודה. כאמור, ידיעת העברית שלו פחותה אפילו מזו של ישה ברוכמן בצעירותו. ב־19 בנובמבר 1956 הוא כותב לה:
שלום אסתר!
מכתבך קיבלתי טודה, אני מרגיש טוב עובד הרבי. יש לי רק זמן לבקר את הנחד והוא נחמד מאוד. את כותבת שלא קיבלת את העיתונים, אינני יודע למה, אני שלחתי את הדבר, והשבוע את הארץ. חשבתי לבוא השבוע לביקור עבל לא יוצאה. אני עוד אכתוב מתי אני בא.
מה שלומך? איך את מרגישה? איך הבריות, נקווה שהכל בסדר.
שלום רב
נשיקות
ישראל
מצרור מכתביו עולה שבתו נישאה, שהיא גרה בקרית מטלון וכי נולד לה בן. בתקופת מבצע סיני 56' מגוייס ישראל לצבא, למרות שבריאותו אינה טובה, וגם הוא כאסתר נוסע מדי פעם להבראה לטבריה. הוא ממשיך לבקר אצלה בחשאי גם לאחר שחזר לאשתו ולבתו, אבל זהו כבר איננו קשר של ממש, כבעבר. אסתר חשה, ככל הניראה, שהיא מקבלת ממנו רק את ה“שיריים”. בשיריה מ־1952 ואילך אין כל רמז להמשך היחסים ביניהם. ההתכתבות ביניהם, ממנה נישארים רק מכתביו – מתחילה בשלהי 1955, אולי משום שאסתר כבר אינה גרה בתל־אביב ואי־אפשר סתם כך לעבור אצלה, ללא תיאום מוקדם.
ותיתכן גם אפשרות אחרת, והיא בגדר השערה בלבד: אסתר וישראל שבים להיפגש לאחר שנים אחדות של ניתוק, וזו אחת הסיבות למעברה של אסתר לאבן־יהודה ב־1955, בתקוה לחזור אל התקופה שבה חיתה עם ישראל בכפר־סבא, הרחק מעיניים סקרניות בעיר.
*
משנת 1949 לערך אני נוסע לעיתים לתל־אביב, לבקר אצל הדודה אסתר, והיא באה מדי פעם לבקר בביתנו בפתח־תקוה, לפעמים עם מישהו מידידיה: סטבסקי, עובדיהו, ציונה תג’ר ולובין. מאחר שאני אוסף בולים, הרי כדי להעסיק אותי בביקוריי אצלה היא מפקירה לי את מגירותיה ובהן צרור הגלויות הישנות שנשלחו אליה בראשית המאה, רובן מאברהם־חיים גרין, מביירות. אין לה שום יחס לתוכנן, ולי אין שום יחס לחומריותן, וכך אני גוזר את פינותיהן או מאדה את בולי הדואר האוסטרי שמודבקים עליהן, מעשים שבגללם אני נאלץ כעבור שנים רבות לשבור את הראש כדי לקבוע את תאריכיהן על פי חותמות הדואר שניזוקו על ידי.
ב־1953, לאחר שמגרשים אותי מגימנסיה “אחד העם” בפתח־תקוה, אני מתחיל ללמוד בשביעית ובשמינית ספרותית ב“תיכון חדש” בתל־אביב. מורי לספרות עברית הוא יעקב בהט, ומורתי לספרות כללית, היסטוריה ואמנות היא טוני הלה. אני נער מאוהב בן 17 הכותב שירים. לאסתר ולנו אין טלפונים, ומדי פעם אני קופץ אליה, כדי להראות לה את שיריי הכתובים בלהט עז, ואשר כל תשוקות נעוריי משוקעות בהם. השירים חרוזים, ונכתבים תחת ההשפעה המכרעת של “כוכבים בחוץ”, “שמחת עניים” ו“שירי מכות מצרים” שמתגלים לי ב“תיכון חדש”, והם שונים לגמרי משיריה של אסתר. אגב, מעודי לא ראיתי בביתה ספר שירים של אלתרמן, למרות שלדבריה רכשה בשעתה מרחל אשתו את “כוכבים בחוץ”.
בביתנו אין אפילו עותק של “קמשונים” שלה. שיריה של אסתר עדיין אינם קיימים כלל בתודעתי, ושמה לא נזכר אפילו פעם אחת במסגרת הרחבה מאוד של לימודי הספרות העברית, שמציע לנו יעקב בהט. היא מפרסמת שניים־שלושה שירים בשנה במוסף הספרותי של “הארץ”, שאותו עורך ידידה ד“ר יעקב הורוביץ. אצלנו במשפחה מתייחסים לכך כאל תחביב של הדודה, שנחשבה פעם למשוררת, שהוציאה ספר שירים בהיותה עשירה, ובשנים האחרונות שבה לכתוב, אבל ברור שאינה משוררת כמו שביאליק, טשרניחובסקי ורחל משוררים או כמו שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג בימינו. רק מבחינה אחת מקבלים אותה במשפחה כ”משוררת" – סולחים לה על כל שגיונותיה ומוזרויותיה.
אסתר קוראת את השירים שלי, ופעם אחר פעם אומרת לי: “זה לא מספיק. זה לא זה. זה עדיין לא שיר.” היא כמובן צודקת. אלה שירי בוסר, שירי נעורים, ללא חותם עצמי, ללא עולם. אני אמנם לא מסוגל עדיין להבין מדוע אלה אינם נחשבים שירים, שהרי מה שכתבתי בהם הוא אמת לאמיתה, כך אני מרגיש. ואני מצטער שלא הצלחתי לכתוב שיר שיעבור את הביקורת שלה, אבל האהבה שלי לבת־כיתתי [גבריאלה יששכרי] היא כה עזה, ששום דבר אינו מרפה את ידיי מלהמשיך לכתוב לה שירים אלתרמניים. אסתר, מצידה, אין בה שמץ מן העורכת או המדריכה. היא מגיבה רק כמאזינה מוסיקאלית, החשה מיד מתי הניגון אמיתי או מלאכותי, ותו לא.
יום אחד באביב 1953 ואולי שנה מאוחר יותר, ואסתר כבר בת 59 – כגילי היום בכותבי את הדברים האלה – אני בא לבקר אותה, וכרגיל, ללא הודעה מוקדמת. להפתעתי הדלת החיצונית של דירתה אינה נעולה, ואפילו פתוחה כדי סדק. אני מקיש בדלת, אין תשובה. אני נעשה מודאג, אולי קרה לה משהו, או פרצו זרים לדירתה? אני נכנס פנימה, להול החשוך־מעט, וממנו פוסע לעבר החדר המואר בדרך־כלל כי הוא פונה למרפסת ולרחוב. דלת הזכוכית הלבנה אף היא סגורה למחצה. אני פותח אותה כדי סדק, ורואה מולי, בהמשך הקיר, את המיטה הגדולה, תפוחה בשמיכות לבנות ובכרים למראשותיה, והם נמצאים בתנועה כאילו מישהו חונק תחתם את דודתי אסתר; ופתאום מתנשא לעומתי ממראשותי המיטה ראש גבר שפונה לאחור ומביט לעברי – חי נפשי, הדוד ישראל! – שאותו לא ראיתי זה כתשע שנים, מאז ביקר אצלנו עם אסתר בקלמניה!
איני זוכר אם הוא מתבונן בי מבעד למשקפיו, או במבט בוהה, בלי משקפיו. מכל מקום, בגלל קוצר־ראייתו, והיותי במסדרון החשוך, ספק אם הוא מבחין בי, ובוודאי שאינו מזהה מי אני.
את אסתר איני רואה כלל. היא טמונה ודאי מתחתיו, במעמקי המיטה והכרים.
מבלי לחשוב אני פונה מיד לאחוריי ויוצא בשקט מבלי לסגור לגמרי את הדלת, כשהיתה. יורד במדרגות ונעלם ברחוב דבורה הנביאה לכיוון רחוב פינסקר מבלי להביט לאחור כדי שאם הם מביטים אחריי לא יזהו שזה הייתי אני.
אני לא מספר בבית דבר. מעודי לא הזכרתי זאת לאסתר. הדבר היה כאילו לא היה. אולי גם משום שאני מתקשה להאמין שדודתי הזקנה עדיין מסוגלת לשכב עם גבר. ממרחק השנים ניראה לי שההפתעה על בואו היתה כה גדולה שלא טרחו אפילו לסגור את הדלת אחריהם – וישר קפצו למיטה!
*
בתקופת תל־אביב, משלהי 1948 ועד שלהי 1955, נמשכת גם כתיבת הסיפורים. אצל אסתר ראב הפרוזה באה תמיד בגלים. בגל הזה, עד שנת 1952, היא מפרסמת עוד שישה סיפורי ילדות ונעורים: “על החמור למרפאה” ו“ביקתה בפרדס” ב־1949, “קאראמות” ב־1950, והסיפורים “ואתא שונרא”, “פאריס או ירושלים?” ו“ימים ירוקים” ב־1952. פרקי ילדותה ובחרותה בסיפור־חייה הנכתב כאן מכילים רק חלק קטן מאותה יריעה רחבה שנפרשת בסיפוריה.
מהתחדשות שירתה ועד שנת 1958 פירסמה אסתר לא יותר משיר או שניים בשנה, ורק מ־1959 – בתכיפות רבה יותר. ההתחדשות מתרחשת “טיפין טיפין”, כהגדרתו של ראובן שהם, החל מ־1947, לאחר אחת־עשרה שנות שתיקה, ואולם ההתעלמות משירתה וממעמדה בשירה העברית נמשכת יותר משלושים שנה, עד לאחר הופעת “שירי אסתר ראב” בנובמבר 1963.
לאחר “כפרג נישא ברוח” (1947) מתבלטים עוד שניים מהיפים בשיריה, שהופיעו ב־1953, “חצר” ו“נופי קיץ שכוחים”, הפותח בשורות הבלתי־נשכחות: “בארות שראיתי / וזלגו דלייהם טיפות בדולח / עלי אבן שחוקה לבנה – / ומעמקים שפגע בהם הדלי / וניתר על שטח חלק וקר.” שלושת השירים ספוגים באותם נופי ילדות המופיעים גם בסיפוריה. התחדשות שירתה אינה “ריפוי בעיסוק”, כשם אחד מסיפוריה, אלא היא המשך בנייתה באותה רמה של “קמשונים”, ובגיל שבו משוררים רבים כבר עברו את שיאם, ובמקרה הטוב מחקים אך ורק את עצמם.
בתקופת מגוריה האחרונה בתל־אביב אין ביתה בית־ועד לסופרים, משוררים וציירים, כפי שהיה בימי הבית האדום. אסתר חיה מבודדת מן העולם הספרותי והאמנותי. ידידיה הקרובים, עימם היא שומרת על קשר כל השנים, הם הסופר משה סטבסקי והצייר שמואל עובדיהו. ד“ר יעקב הורוביץ מפרסם את שיריה וסיפוריה, ושמה מופיעה כמשתתפת קבועה ב”הארץ", ברשימה המתפרסמת מדי שנה בשנתון המעולה “לוח הארץ”.
2. פאריס בחודש מרס, 1952. השכנים מתחילים להציק. 🔗
במרס 1952 נוסעת אסתר בת ה־58 לפאריס ולווישי, שבע שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ארבע־עשרה שנים לאחר ביקורה האחרון בפאריס. בשנים אלה, שנות הצנע והקיצוב וההקצבה הסמלית של מטבע זר, נסיעות הישראלים לחו"ל הן נדירות בהשוואה לשנות ה־80 וה־90. אסתר שוהה בצרפת עד שלהי אוגוסט או ראשית ספטמבר. בתקופת היעדרה גר בדירתה בתל־אביב אלדד הרווק, פקיד בכיר במשרד הביטחון, ידידו של יוסף לואידור, הוא אלדד שגר ועבד עם אסתר ואברהם איכר בקומונה בנס־ציונה בשנת 1915.
ב־14.9.1951 היא כותבת למזכיר אגודת הסופרים העברים, המשורר אברהם ברוידס, עימו היא שומרת על קשרי ידידות מאז תקופת הבית האדום, והנחלץ תמיד לעזרתה:
אני צריכה לצאת לחו“ל לזמן קצר. זקוקה מאוד להתחדשות נפשית – להתרשמות ולהחלפת כוח ויהי מה. הרי כל זה ניתן לציירים ובנקל – לשחקנים, ובמה נופל הסופר מן הצייר? סופר שיש לו זיקה גם לתרבות חוץ יכול רק להביא דברים טובים הביתה, ומדוע לא תינתן לו הזדמנות זו? ולכן ברוידס ידידי עשה ככל האפשר לתת לי מכתב אשר ימליץ על חופשה של חודשיים בחו”ל. פרט חשוב! קיבלתי הזמנה מקרובים שלי וכן כרטיסי נסיעה וכך איני דורשת דבר מן המדינה רק חופשה של חודשיים. (“גנזים” 1/5512).
אסתר מגיעה, כאמור, לפאריס במרס 1952, מבקרת בתערוכה של סוטין אצל שרפנטייה וכותבת על כך רשימה שאינה מתפרסמת. קוראת את הספר “גליגאי” לפרנסוא מוריאק ושולחת עליו ארצה רשימה המתפרסמת ב“הארץ” ב־27 ביוני. היא כותבת גם מעין רשימה מסכמת, “פאריס בחודש מרס…” שחלקה הראשון מתפרסם ב“הארץ” ב־29 באוגוסט, וכאן היא מובאת בשלמותה:
הסינה העכורה מוליכה ומגלגלת זרמי מים מרופשים, סחף רב של שדות־חמר רחוקים שטופי גשמים רבים.
העצים על גדותיה ערומים, גזעיהם קטיפה שחורה וענפיהם ממעל – רקמת פיליגראן מסובכת וכלה בתוך הערפל שממעל. גשם ושלג יורדים לסירוגין. “נוטרדאם” מתנוססת מנגד ומסך של ערפלים כחולים חופף עליה.
זוהי פאריס – פאריס כמו שהיתה תמיד. ואולם העם היושב בה (להבדיל מן “העם היושב בציון”) נשתנה, למרות הוכחותיהם של כל חכמי עולם: ש“הכל שב כאן להיות כשהיה.”
ולא לוחות הזיכרון הצנועים – לחללים שנפלו בכל פינת רחוב – מספרים. אלא העם היושב בפאריס נשתנה. דומה הוא ליחיד, לאחד אדם, אשר דבר־מה קשה מאוד עבר עליו והוא משתדל לשוכחו ואינו יכול. העליזות נעלמה, עליזות מעודנת והומור רוחני מאוד, הוא איננו – “הלך”. ובמקומו נישארה רק אדיבות קרירה. וזה לא צרפתי, כאן עברה עגלה כבדה והשאירה חריצים עמוקים בנפש העם הזה.
“אנחנו פחות ישרים כעת,” – סח לי אחד פשוט, בן העם: “שיקרנו והסתרנו כל־כך הרבה מתוך הכרח, וכעת אנו עושים זאת מתוך הרגל.”
לשם בעל חמש האותיות [ישראל], אשר עלה לנו בדם ואש – אין מתלהבים כאן, מתייחסים בהסתייגות ולפעמים בחוסר חיבה. מי יודע, אולי שוב השיירים ההם, מישהו שנהנה כאן בזמנו מן ה“רכוש הנטוש” – אם כי על הקירות של בתי האולפנא ברובע הלאטיני, מצאתי כתוב בגיר: “לחיי היהודים” וגם זו לטובה – לפני שנים היה כתוב על קירות אלה, באותיות של קידוש לבנה: “הלאה בלום היהודי!”
אותן הכתובות הספונטאניות, שים הצעירים התוסס כאן מקציף ומטביע על הקירות, הן חשובות מאוד. הלוכסמבורג כולו מעורטל ודומה יותר ליצירה ארכיטקטונית מאשר לגן. “אין עלה על עץ”, רק רשת של קווים שחורים – רקמת שורות הכלות בערפל. אין סימן לפרח. ועצי התפוז, אשר עומדים כאן תמיד בארגזים, נעלמו – ודאי מתחממים ליד איזה תנור בימי סגריר אלה.
רק בשוק הזרעים המפורסם של וילמוראן מורגש כבר האביב: ייחורים ושתילים: שושנים, תות־שדה וגפנים ארוזים ומוכנים לשתילה תוך רגבי אדמה שחורה ודשנה, עטופים בקש כתינוקות מפני הקרה, ומאות ומאות חבילות של שתילי בצל דקיקים לשתילה (ולא לאכילה…) ופקעי־ענק של הדליה הצרפתית. והתרנגולות היפהפיות מחרישות אוזניים בקרקוריהן בתוך לוליהן הארעיים. וכלים מכלים שונים לעידור ולניכוש ולדלילה. כלי־עבודה מחכים לידיים, ומספרים על כפרים שמאחורי העיר וגם על גנים שבסביבותיה. אנשים עומדים וקונים עצי תפוח ואגס, שלמים, וכפתורי פריחה בענפיהם, מעמיסים אותם על גגות מכוניותיהם הפרטיות, מטפלים בהם בדחילו, עוטפים, מכסים ומובילים לשתילה בגניהם אשר מחוץ לעיר.
הכפר הזה הפורץ העירה – מתחיל כבר בבוקר עם ספל החלב החם, אשר ניחוח־פרות עולה ממנו – אותו ניחוח ששכחנוהו זה כבר.
על שולחנות המסעדות הפשוטות עומדים צרורות “נרקיס צהוב” ו“צבעונים” ענקיים בגוני פאסטל רכים כל־כך, שאתה רוצה למששם ביד כדי להיווכח אם אמנם פרחים טבעיים הם.
זוגות הנאהבים – אותה נקודת־החן על הרקע הפאריסאי האפור – נתמעטו כמדומני, והצבע המקומי החזק של הנוער הלומד – נשתחק וקיבל צורה יותר אוניברסאלית, חלקה ומשופשפה.
ואף זה אחד השינויים.
השיעולים הם שפה – אל תשכחי – אסור להשתעל –
משהו נשתנה כאן מיסודו – העליזות עוד מתפרצת לפרקים אבל אין לה אותה בהירות ובלתי־אמצעיות שהיתה לה פעם – כפי הניראה שזה ללא שוב –
הרחוב אפור כשלא היה אף פעם – הרבה לבוש מרופט – והשחור המקובל נעשה ירקרק –
המלובשות היטב הן מעטות – והמלובשות לפי האופנה האחרונה – הן יצאניות –
עדרי מכוניות – מליוני מכוניות פולטות אדי־רעל מגרים את העיניים ונחירי האף, אדי בנזין ועשן מהבערת עלים ואשפה בגן הלוקסמבורגי –
האנשים עצבנים, עצובים – רצים, הצעירים ממש עפים – בייחוד הנערות על עקביהן הגבוהים והדקים – כולן מצפצפות בקול דק – היות נשית עד לקצה היכולת – הינה האופנה, הן מכות עפעף, עליי לא, אבל משהו שטני מרקד בסביבות הפה – הפה התמים מוכן לפלוט חרפות באמצע הרחוב – ולהתיזן ישר לפני בן־הזוג – והלה – מחייך מסתלק – איש אינו שם לב, שמים לב רק לאישה היחידה – זהו משהו שהעולם חדל לסובלו לחלוטין – אם הם בשניים הכל בסדר ולו גם רבים – אם ובתה, שתי רעות, כל זה טוב ויפה ואולם אישה יחידה – “לא בסדר”, לא באמת לא בסדר –
מחר ערב סוכות אלך לי לרובע היהודים, כן, חדלתי לאהוב את הגויים, זאת אומרת הצרפתים –
עשיר הצבעים עומד ערמון כולו זוהר על רקע שחור של הבתים –
לרגליו האחו מוריק מאיר כקטיפה, ועליו זרועים עלי זהב שנשרו מן הערמון –
לאחר כעשרים שנה, ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם ב־29 במרס 1972, ניכר עדיין הרושם העז שהניח על אסתר הביקור הראשון בצרפת לאחר המלחמה:
עד שקמה צרפת חדשה מיד אחרי המלחמה, קמתי ונסעתי – ו.. נדהמתי מן השינוי, מצבות־זיכרון קטנות עם לוח־אבן, כאן נפל חייל זה וזה, על הגנת פריז, וזרי־פרחים על האבן בכל פינת־רחוב, על גדות הסנה, באמצע הרחובות הראשיים, זה היה עצוב, וגם הצרפתים היו עצובים, סגורים, והמוכרת זרקה לי את העודף על הדלפק – נדהמתי ואמרתי לה: “מה קרה לכם?” והיא ענתה: “המלחמה.”
העיתונים שהיו תמיד מונחים על מעקה האבן של גן ה“לוקסומבורג” נעלמו – מוכר העיתונים היה הולך לאכול ארוחת בוקר בניחותא ומשאיר עיתונים וערימות של פרנקים לעיני־כל – הקונים היו באים מניחים את הכסף ולוקחים להם עיתון – בשום מקום אחר באירופה לא ראיתי זאת – זה חסר היה לי.
משם הלכתי למספרה וספר כרגיל הוא דברן, סיפרתי לו על הרושם שלי ממוכרי העיתונים והוא ענה: "אנחנו גנבים כעת, כל ימי־המלחמה היינו מוכרחים לגנוב – וכעת זה נעשה להרגל – " ופניו נתעוותו.
ככה קילקלה לי המלחמה את העם שכל־כך חיבבתי, כל האטמוספרה השתנתה –
במכתב לברוידס מפאריס, ב־17.6.1952, מכתב העומד בסימן מותו של אשר ברש, היא כותבת: “ובכן ברש איננו! כל־כך שליו ובריא כשראיתיו באחרונה – מה קרה? היה בדעתי לכתוב לו ולכתוב לך ולהודות לוועד שלנו על המכתב שנתתם לי ועל שעזרתם לי להגיע הנה. חלומי: לתרגם שירה עברית לצרפתית, לא יכול להתגשם – אין כוח.” ובהמשך היא מפרטת את מעשיה בצרפת: “אני עסוקה בטיפול רפואי – נתברר כאן שיש לי אבני־מרה. הייתי בווישי חודש ימים, חזרתי לפאריס לכמה שבועות וכעת עלי לנסוע שוב לווישי ולשתות ולשתות בלי סוף ממעייני הרפואה – ואולי תבוא הישועה. הייתי בכינוס סופרים בקשר עם המאה העשרים – סדנא דארעא חד הוא. סופרי כל האומות דומים מאוד זה לזה, כפי הניראה שזהו בכל זאת מקצוע.” (“גנזים” א־209/1).
על שכיחות ביקוריה בווישי מעיד מכתבה לברוידס משנת 1955, והיא כבר במעבר לאבן־יהודה:
ברוידס יקירי, צער רב נצטערתי בקוראי את מכתבך – למה בחרת לך במיחוש שלי בדיוק – ויש לו רק תרופה אחת: מעיינות וישי, מדי שובי משם – אני בריאה שתיים־שלוש שנים. השנה לא אוכל לנסוע כי עלי לסדר לי את עניין הדיור, אבל בשנה הבאה אסע ללא ספק, ואם תצטרף אלי אהיה לך למורה דרך נאמן – כי ביקרתי במקום שמונה פעמים – וגם אם תחליט לנסוע לנסוע השנה אוכל לתת לך הוראות וכתובתו של רופא־ידיד שיטפל בך במסירות. (“גנזים” 3/13127).
מילדותי אני זוכר את אסתר המתאוננת בלי סוף על מצב בריאותה ועל היותה זקוקה לריפוי, להבראה, לנסיעה למעיינות־מרפא ולבתי־החלמה. לברוידס היא מפרטת – אבני מרה. מצד שני אסתר חזקה מאוד ואף מאריכה ימים הרבה יותר משלושת אחיה. הנסיעות לחוץ־לארץ, שעליהן היא מקפידה גם בשנים הבאות, גם ככלות כמעט כוחה ואמצעיה, מחזירות אותה לימיה הגדולים, ומרפאות לא רק את גופה אלא גם את נפשה.
בשובה ארצה ב־1952 היא מביאה לנו תפוחי־עץ ענקיים שכמותם טרם ראינו. היא גם מתאוננת על הצרפתים, ובמילים יותר מפורשות מאשר ברשימתה: “פעם, כשהייתי באה לפאריס ועוברת ברחוב ושואלת על כתובת, מיד היה איזה גבר עוצר ועונה לי בנימוס ואפילו מציע ללוות אותי כדי להראות לי את הדרך, והיום – לאף אחד אין זמן לענות לך. מה שהמלחמה גרמה להם, לצרפתים! ממש השתנה האופי של העם!”
אסתר אינה משלימה עם הזדקנותה. על פי תחושתה נכונו לה נעורי נצח, ורק דורשי רעתה גורמים לה להזדקן. היא מורחת את עצמה בשכבות רבות של קרמים שמנים ומבריקים, לשמור על עורה ועל כפות ידיה וכפות רגליה היפות באמת. היא נודפת ריחות תמרוקים ולאחר לחיצת יד שלה אחותי ואני הולכים לשטוף את הידיים, בגלל השומניות.
*
בתחילת 1955 נפטר בפתח־תקוה משה־שמואל בן־עזר (ראב), אחיו הצעיר של יהודה, ודודה של אסתר, והוא בן יותר מתשעים שנה. האחרון מדור המייסדים. בנעוריו הוא הלך ברגל מירושלים, שם למד, לפתח־תקוה, היכן שכבר יושבים אביו ואחיו. לאחר זמן לא רב הוא משתקע בה לכל ימי חייו. אסתר מדפיסה ב“הארץ” רשימה לזכרו ומחייה בה תמונות ילדות אחדות:
“הדוד הולך”. כבר מעבר לחלון תפשנו את קומתו הרזה הגבוהה ואת זקנו המתבדר, הנה הנה. בין־רגע הוא עומד במיטבח – מקום־מושב המשפחה – ורוח חדשה מנשבת על הכל. לא תמיד היתה השמחה שרוייה מסביב שולחן זה שבמיטבח הגדול, וצרות מצרות שונות היו משרות רוח כהה וחורשות קמטים במצח: הפרי עומד ונרקב על העץ ואי־אפשר להוציאו לחוץ־לארץ מפאת המלחמה; המנוע אינו “הולך”; המשאבה פולטת חול במקום מים –
אבל הדוד כאן: ומיד הוא משרה מין רוח נעורים פזיזה על הכל: אבא ואמא, שניהם, נידמה נטל של שנים נשר לפתע מעל פניהם. שלושתם משוחחים ביידיש אונגרית, כזו משונה. איש מאיתנו הילדים אינו מבין מלה, אבל למראה הצחוק של הגדולים רווח לנו פתאום ונתפזרו כל העננים.
ולפתע תופש הדוד כי אין אנו מבינים מכל הלצותיו, והנה מיספר מיוחד עבורנו, מעין “תוספת לנוער”: הוא משמיט את כובעו קדימה על פניו, ובשרירי מצחו הוא מרקידו; עלה ורדת עלה רדת, זקנו מציץ מתחת לכובע, ואין גבול לשמחה ולשובבות.
יש באסתר נאמנות לאנשים שהעריכה או שהיתה בידידות עימם, ומתו עליה בחייה. במשך השנים היא כותבת רשימות ושירים לזכרם של מרדכי שניר־קושניר, אשר ברש, זאב רכטר, משה סתוי־סטבסקי, יהודה בורלא, לאה גולדברג, עדה זמורה, נעמי גלבוע ושמואל עובדיהו.
*
מצבה החומרי של אסתר הולך ורע. על המגרשים שבבעלותה היא נדרשת לשלם מיסים ובבית־הדירות השייך לה גרים דיירים מוגנים. בצר לה היא פונה במכתב לשר האוצר לוי אשכול, שבבחרותו עבד כעגלון אצל שכנם ברוך גולומב, ושלדברי אסתר עבד גם בחצר אביה. אשכול עונה לה ב־17 במאי 1954: “אני, כמובן, מוכן לראותך ולשמוע את אשר בפיך, אך הייתי רוצה למנוע ממך את הטירחה וההוצאות של נסיעה לירושלים. ייתכן כי אהיה בקרוב בתל־אביב ואודיעך על המקום והשעה שתוכלי לפוגשני. ושמא יכולה את למסור לי בכתב את הפרטים? אחפש דרך לעזור לך, במידה שהדבר יהיה באפשרותי.”
ייתכן שאסתר מבקשת עזרה ישירה מאשכול, וייתכן שהיא כבר במשא־ומתן עם הקרן הקיימת לישראל על העברת רכושה כעזבון־בחיים, ומבקשת את עזרתו בסעיפים אחדים בחוזה הקשורים בהקצבת מטבע זר ובפטור ממיסים על רכושה. באחד באוקטובר 1954 נחתם חוזה בין אסתר ראב לבין הקרן הקיימת לישראל, ובו נאמר, בין היתר:
מרת ראב מתחייבת בזאת למסור ולהעביר בלשכת רישום הקרקעות לקהק“ל או לחברה בת שלה “הימנותא” בע”מ, לפי הוראות הקהק"ל ובמועד שייקבע על ידה, את הנכסים דלהלן:
מגרש ששטחו 355.25 ממ"ר ועליו בניין בן שתי קומות הנמצא בתל־אביב רחוב הירקון 108 פינת רחוב פרישמן מספר 5.
שני מגרשי־בניין מאוחדים, ששטחו של כל אחד מהם הוא 499 ממ"ר, הנמצאים בחולון.
מגרש ששטחו 1,002 ממ"ר, הנמצא בנתניה.
תמורת הנכסים הנ“ל מתחייבת הקהק”ל לשלם למרת ראב במשך כל ימי חייה רנטה שנתית בגובה של –2,580. ל“י לשנה, שתשולם בתשלומים חודשיים רצופים ושווים של –215. ל”י בסוף כל תקופה של חודש ימים.
במקרה שתחול העלאה בתוספת היוקר המשתלמת כיום לפקידי הלשכה הראשית של הקהק“ל – וכל עוד העלאה כזו תהיה קיימת – תשלם הקהק”ל למרת ראב תוספת לתשלומים החודשיים הנזכרים לעיל ותוספת זו תהיה שווה להעלאה בתוספת היוקר שיהיה זכאי לה במקרה כזה פקיד הלשכה הראשית של הקהק“ל אשר משכורתו בזמן חישוב התוספת הזאת תהיה 215.־ ל”י לחודש.
במקרה שמרת ראב תצטרך לנסוע לזמן קצר לחוץ לארץ לצורך ריפוי, הבראה או עסקים, תהיה הקהק"ל מוכנה לשלם לה את הרנטה שתגיע לה בלבד במטבע הארץ שבה היא תימצא בתנאי מפורש שיתקבל לכך רשיון מאת משרד האוצר של מדינת ישראל.
באם מרת ראב לא תאריך ימים עד תום 5 שנים מיום חתימת החוזה הנוכחי היינו עד יום 1.10.1959, אזי מקבלת על עצמה הקהק"ל להמשיך ולשלם את הרנטה עם תוספת היוקר (באם תהיה כזאת) באותו הגובה שמרת ראב היתה זכאית לקבל לו היתה בחיים – לבן אחיה מר אהוד בן־עזר (ראב) עד תום 5 שנים מיום חתימת החוזה הנוכחי, היינו עד יום 1.10.1959 ולאחר יום זה ייפסקו לאלתר ולחלוטין כל התשלומים לפי החוזה הנוכחי.
מרת ראב תישא בכל המיסים, הממשלתיים, העירוניים והאחרים ובכל הארנונות והתשלומים מאיזה מין שהוא החלים או שיחולו על הנכסים הנ“ל. כמו כן תשלם מרת ראב את מלווה החובה או את כופר מלווה החובה המגיע ממנה בהתאם לחוק מלווה חובה, תשי”ג־1953, ואת מס שבח המקרקעים, אם ועד כמה שיוטל על העברת הנכסים הנ“ל או אחד מהם על שם הקהק”ל או על שם הימנותא בע"מ.
הרכוש שמוסרת אסתר לקרן קיימת הוא מה שנותר בידה מ־4,000 השטרלינג (לא"י) והבית האדום שאותם קיבלה ב־1930 כחלקה בפירמה “האחים גרין” – בניכוי 24 שנות חיים שחלפו מאז, והגירושים מאלואיל. הסעיף המבטיח תוספת יוקר לא עומד לה לאחר שנים, בתביעה שמוכרעת בבית־המשפט כבר אחרי מותה. תוספת היוקר ניתנת לה כל ימיה, אך ללא שום תוספת ענפית, לה זוכים פקידי הקרן הקיימת. זאת ועוד, התוספת מחושבת לפי דרגת פקיד בלשכה הראשית שקיבל 215 ל"י לחודש בשנת 1954, בעוד שבפועל משכורות עובדי הקרן הקיימת עולות במשך השנים בכמה וכמה רה־דירוגים, ואיש כבר אינו מקבל משכורת לפי הדרגה האנאכרוניסטית הנזכרת בחוזה. כתוצאה מכך מאבדת הרנטה של אסתר במשך השנים את הערך הריאלי שהיה לה בראשיתה.
עד שלא מצאתי זאת לימים בניירותיה, לא ידעתי שאני הייתי המוטב היחידי במשך חמש השנים הראשונות לאחר חתימת החוזה.
גילה של אסתר אינו נזכר בחוזה עם הקרן הקיימת, ואולם כאן המקום להסביר מה פשר הגירסאות השונות בדבר שנת הולדתה. היא נולדה בפתח־תקוה ב־25 בחודש אפריל 1894, באביב תרנ“ד, צעירה בעשר שנים מאבי בנימין, שנולד בתרס”ד, שלהי 1903.
כאשר היא נישאת לבעלה השני, אריה אלואיל, היא מצעירה את עצמה בחמש שנים, כך נירשם בתעודת־נישואיה וכניראה גם בשאר תעודותיה ושאלוניה מאז; על פי חשבון השנים החדש היא מספרת את תולדות חייה למראייניה וגורמת לשיבושים משעשעים, כגון שברחה לדגניה בהיותה בת 14!
בכך לא מסתיים הבלבול. בתעודת הזהות שלה רשום שנולדה ב־1889, כלומר 10 שנים לפני 1899! – וזאת לא ייתכן, כי באותה שנה היו ליהודה ולאה ראב רק שני ילדים, ברוך בן השנה, וציפורה בת הארבע, שמתה בתרנ"א, 1890. מעודה גם לא הודתה אסתר בגיל המופלג הזה, ואפילו כעסה מאוד כאשר הזכרתי לה אותו במכתב, במטרה לאמת את גילה האמיתי.
כיצד נוספו אפוא עשר שנים לגילה (הבדוי) וחמש (לאמיתי)?
ב־11 בנובמבר 1981 טילפן אליי עורך־הדין יצחק ברא"ז מפתח־תקוה, האפוטרופוס על צוואתה של אסתר, וסיפר לי שכאשר היה היום בחיפה לצורך הוצאת תעודת הפטירה של אסתר, הראתה לו הפקידה במשרד הפנים הצהרה בשבועה של אסתר ראב, משנת 1954, בה היא מבקשת לתקן את שנת הולדתה מ־1899 ל־1889. התיקון אכן נתקבל. וכך נכתב בתעודת הזהות שלה. הפקידה אמרה לו שמעולם לא נתקלה במקרה שבו אישה תוסיף עשר שנים לגילה!
מתברר אפוא כי ב־1954, בטרם מסרה אסתר את רכושה לקרן הקיימת, נודע לה שעל פי החישוב האקטוארי, הלוקח בחשבון ערך רכוש ותוחלת חיים, הרנטה השנתית שתקבל תהא נמוכה משום שעל פי תעודת־הזהות גילה הוא “רק” 55 שנה. היא ניגשה, אפוא, למשרד הפנים והצהירה על תיקון הגיל בתעודת־הזהות, ובאותו הגיון אקטוארי הוסיפה עשר שנים לגיל שאותו הצעירה בשעתה בחמש.
בלכסיקון הספרות העברית של ג. קרסל כבר נכתב שהיא נולדה בפתח־תקוה ב־28.4.1899, י“ח באייר[!] תרנ”ט. תאריך שגוי זה מצוטט במקומות רבים. הבלבול נובע מכך שבקיץ 1963 לערך, כשהיא גרה בפתח־תקוה, שולחת אסתר לקרסל מכתב תשובה בקשר לפרטים שהוא מבקש ללכסיקון שלו, וכותבת: “קיבלתי השאלון שלך. לא נזדמן לי להכירך פנים אל פנים אבל באמת נידמה לי שאני מכירה אותך זמן רב בהיותך עוסק ביישוב הישן שאני שייכת לו.” (המקור באוסף ג' קרסל, בית־הספרים הלאומי האוניברסיטאי). את תאריך לידתה היא נאלצת למלא בשאלון על פי תעודת־הזהות: “נולדתי 29.IV.1889”, והוא מתקן בגוף השאלון: “טעות – צ”ל 1899 ג.ק." וייתכן שבטעות מתחלף לו גם אדר באייר בתאריך העברי.
וגם בכך לא מסתיים הבלבול. ב־2 בפברואר 1937 עונה אסתר על שאלון הנשלח “לוותיקי העלייה הראשונה והשנייה” מטעם “ארכיון ומוזיאון של תנועת העבודה”, של ההסתדרות. “באיזו שנה נולדת?” היא נשאלת, ועונה: “1889”! – וזאת 17 שנה לפני שהיא מכניסה את התיקון הזה בתעודת־הזהות!
הסיבה היחידה שאני יכול להעלות על הדעת, לבד מטעות, היא רצונה להתאים את גילה לגילם של אנשי העלייה השנייה, המבוגרים ממנה. בעיניה הגיל אינו נתון קבוע, אלא משתנה לפי הצורך.
*
לאחר מסירת רכושה לקרן הקיימת, והיא עדיין בתל־אביב, כותבת אסתר ב־29.2.1955 לברוידס:
בריאותי ירודה מאוד ואיני יוצאת כמעט את הבית. העניין הוא זה: אני גרה בבית שהוא מלא עולים חדשים – בית זה דומה יותר למחנה־ריכוז מאשר לבית – אם כי הדירה יפה (היא שכורה) – הרעש גדול כל־כך שקשה לפעמים לקרוא עיתון. שמעתי על הדירות הניתנות לסופרים בחיפה. אני מסרתי את כל רכושי לקרן קיימת לישראל – באופן שאני מבוטחה עד סוף ימיי. הייתי מסכימה לעבור לחיפה אילו ניתנה לי פינה שקטה שאוכל לחיות בה ולכתוב מדי פעם שיר. התוכל לעשות מה בכיוון זה? אבקשך מאוד לענות לי מיד.
כיצד זה נעשתה פתאום הדירה בדבורה הנביאה 8 דומה ל“מחנה ריכוז”? – החל מתקופה זו, והיא כבת 60, מתחילה אסתר להתאונן שהשכנים בקומה שמעליה דופקים בלילות בכוונה על הריצפה, וכי היא נאלצת לעמוד ולהחזיר להם דפיקות במטאטא בתיקרה.
כאשר המצב נעשה קשה מנשוא היא מזעיקה את אבי ואת בן־דודי עמנואל, בנו של אלעזר אחיה. הם באים לדירת השכנים ומתרים בהם שלא יציקו לאסתר, אך אלה נשבעים שהדבר אינו נכון וכי הגברת ראב בודה דברים מליבה.
אנחנו, בני־משפחתה, מאמינים תחילה לגירסתה של אסתר ובטוחים שנפל בחלקה לגור תחת שכנים מרושעים. אך כאשר תופעת השכנים ה“מפריעים” לה, ה“מרססים” וה“דופקים בלילות” – חוזרת בכל מקום שאליו היא עוברת, אנחנו מתחילים לחשוש שהסיבה נעוצה בה ולא בשכנים, המתחלפים על פי מקומות מגוריה.
תהא דעתנו אשר תהא, הסבל של אסתר מההצקות, מ“הריסוסים” ומ“מכות החשמל” בלילות הוא כבד, וראשיתו בימים שהיא נשארת לגמרי לבדה, לאחר שמסתיים הקשר הקבוע עם בן־זוגה האחרון ישראל שפילר.
על מצוקות אלה היא מתאוננת רק בפנינו, בני־משפחתה, ובפני ידידים קרובים כגון אברהם ברוידס, שמעון קושניר, רבקה כצנלסון וראובן שהם. איש מאלה שעימם אסתר נפגשת, כולל עיתונאים וסופרים שעתידים לראיין אותה מ־1961 ואילך, אינו חש במצוקתה זו. היא משכילה להסתיר זאת מפני זרים. חיי היום־יום שלה ניראים כלפי חוץ רגילים בהחלט. היא חיה בגפה, דואגת לעצמה, דוברת עברית מקסימה בקול צעיר וצלול להפליא (המזכיר את השורה בשירה “לא אשמע עוד פעמי־ענבליהם”), אשת־שיחה מרתקת הנוסעת מדי כמה שנים לאירופה, ומשוררת שמעיין שירתה מתחזק להפליא.
3. “שועלה רעבה תוקעת בדד”, אבן־יהודה, 1955. 🔗
ב־1955, והיא בת 61, נפרדת אסתר סופית מתל־אביב. היא קונה בית באבן־יהודה, מושבה קטנה המלאה לולי־עופות ועצי פרי ומוקפת פרדסים, ומתגוררת בו עד אמצע קיץ 1960. אחת הסיבות לבריחתה מהעיר הגדולה היא תקוותה כי בבית הבודד, ללא קירות משותפים, לא יטרידוה שכנים. השיר “שועלה”, שנדפס ב“הארץ” בשלהי 1955, נכתב כבר באבן־יהודה, ומביע את תחושת הבדידות שלה בביתה הקטן, שמרפסתו וחלונותיו פונים מזרחה, מול המרחבים, אל השדות והפרדסים שמקיפים עדיין את המושבה הקטנה, בלב החולות. לראובן שהם, ברשימה ביוגראפית מה־20 במרס 1972, היא כותבת שהנופים השונים של הארץ העשירו אותה וכי באבן־יהודה החולות והאלונים ואפילו הלולים הולידו את השיר “שועלה רעבה”. בראיון אחר, לאנשי מכון כץ, היא מספרת:
השיר “שועלה” זיכה אותי בידידות. איש אחד אמר שאם אני כל כך בודדה הוא מוכרח לבוא לראות אותי, וזה היה איש נפלא. אני גרתי אז בכפר ובלילות היה כל כך שקט, ממש דממה. ולשועלה יש קול אחר מזה של השועלים. יש לה קול מיוחד. הוא דומה קצת לקול הצבוע. זה מיסטי מאוד.
שועלה רעבה
בשדות ליליים שועלה רעבה
תוקעת בדד.
תקיעה אחת – ודום.
כדם ניגר קולה לתוך הליל.
לא ייחד כבודה בין אורחים ותובעים –
עצובה היא תוקעת,
רק פעם – והס.
עונים לה באלם מרחבי הליל.
חלב אחרון ימוץ הגור,
תוגת־עולם ירווה אז קולה.
גוש אורן זומם, מאיים.
גדרות אצים זעים,
מור החרולים על שדות הבר
עבה כערפל.
עופות ספונים בלול
ועדת כלבים מתנצחת בחלל –
שועלה רעבה נושאת ראש אל כימה.
כוכב קר נשקף בעינה,
אולי זו דמעה באישונה.
ימוץ הגור לשד חיים נוגה –
יללת שועלים בותרת הליל.
ברשימה האוטוביוגראפית לראובן שהם, הנזכרת לעיל, היא כותבת:
עזבתי את תל־אביב משום שנעשתה זרה. ידידיי, אחדים מהם הלכו לעולמם ורבים נתפזרו אם כי היה אחר־כך קשר כי היו מבקרים אותי. מה עשיתי שם? קירבתי את ילדי בית־הספר, שיחקתי איתם, הקראתי להם, טיילתי הרבה בנוף המלא אלונים ישנים וחולות־ים – וכאמור לפעמים היו מבקרים אותי מתל־אביב – כתבתי אז כמה שירים שאהבתי כמו “האלונים בחלון הם ידידיי” – היה יפה גרתי בבית שקניתי אותו בזול – והיו שם עצי פרי (שני דונם), בהתחלה עיבדתים במו ידיי – עד שהתעייפתי, האדמה היתה חולית־קלושה וצריך היה לטייבה וזה לא יכולתי לעשות –
בדברה על “האיש הנפלא” היא מתכוונת כניראה לבן־זוגה האחרון ישראל שפילר, שכאמור בא מדי פעם לבקר אותה. אולי בזכות הקשר עימו, והבית המבודד יחסית – היא חדלה מטענותיה שהשכנים “מציקים” לה. מימי מבצע סיני נשתמר בעזבונה מכתבו הבא של ישראל:
שלום לך אסתר! את צודקת בהחלת שלא כתבתי כל הזמן, זה לא באשמתי, שאני כותב את המילים המצב כבר יותר ברור. עד אכשב לא היה לי זמן ואפילו לא הייתי בבית, אצלנו היה גיוז מלאי. אני בריא ושלם מרגיש טוב עבל איף נורה. הלילה אני ישן כבר בבית ונקווה שיהיה שקד. אם לא יהיה שום שינוי עז אני מתקונן ביום חמישי לכמה שעות לבקר אצלך. טוב, עד אז שלום לך וכל טוב, נשיק, ישראל. 4–11–56. השעה 21.00.
אות החיים האחרון מישראל שפילר, שמצוי בארכיונה של אסתר, הוא פתק ללא תאריך שנשלח אליה כניראה בשלהי 1963, לאחר צאת ספרה “שירי אסתר ראב”: “איחולים לבביים וברכותי לרגל הוצאות הספר, ישראל.”
*
בשלהי 1956 רואה אור “התלם הראשון”, ספר זכרונותיו של יהודה ראב, שנכתב מפיו על ידי אבי בנימין עוד בשנת 1930, ונדפס בהמשכים בעיתון “הדור” ב־1949 בשם “זכרונות של חלוץ”. הופעת הספר אינה משפיעה הרבה על אסתר. בתקופת אבן־יהודה היא ממעטת לכתוב פרוזה. רק לאחר שנים היא עתידה לשוב ולקרוא בספר ולגלות את יופיו ואת חשיבותו, ואולם היא אינה נעזרת בו לכתיבתה או לראיונות עימה אלא מסתמכת תמיד כמעט רק על זכרונה.
יחד עם זאת היא גאה מאוד בספר, ששירה “לאב” שנכתב ב־1928 משמש לו כמוטו, וממליצה עליו בפני מכריה. בין השאר היא כותבת לאברהם ברוידס, באוקטובר 1956:
רציתי לשאול אותך אם קיבלת את ספר זכרונותיו של אבי ז"ל ששלחתי לכם – ואם כי הספר אינו מן המותחים – יש בו חומר מעניין – וחשבתי שמישהו ירצה אולי לכתוב משהו עליו. קשה לי לחשוב על נסיעות בימים טרופים אלה – אם תרצה או לא הנך נתון באטמוספרה של מתח ובתחושה חזקה של סכנה לעניינינו. הוי מה רציתי להיות בלתי “לאומית” אבל אין אתה יכול לקפוץ מעורך. (“גנזים” 2/13126).
*
את שירי הראשון, “האביב הגדול” אני מפרסם ב־1955, בהיותי בן תשע־עשרה, ב“תרבות וספרות” של “הארץ”. כאשר אני שולח אותו אני חותם, כדרכי עד אז וכפי שנוהג גם אבי: אהוד בן עזר (ראב). בהידפס השיר מופיע מעליו שמי ללא ראב בסוגריים. אני שואל על כך את העורך, ד"ר יעקב הורוביץ, והוא עונה לי: “אתה אהוד בן עזר, ואת הראב תשאיר לדודתך אסתר!”
במסגרת שירותי הצבאי בנח"ל אני נעשה חבר קיבוץ עין־גדי. באותם ימים אני מרבה בקריאה, ולאחר שקראתי את כל כתבי עגנון אני עולה לירושלים לפגוש אותו. הוא מוסר דרישת שלום לאסתר. היא מצידה מספרת לי שהכירה את עגנון בצעירותו על חוף הים בתל־אביב, בבגד־ים, מחזר אחרי נשים וכלל לא ניראה לה אז דתי כפי שהוא היום.
לעיתים אני נוסע לבקר אותה באבן־יהודה, יורד מן האוטובוס בכביש הישן לחיפה, הולך ברגל בין הפרדסים עד למרכז המושבה, פונה ימינה וממשיך עד שמגיע לביתה שהיה בשכונת תל־צור שבצפון אבן־יהודה, במקום הגבוה ביותר. לעיתים פוגש אותה בשבתות, כשהיא באה להתארח אצל הוריי בפתח־תקוה.
בשלהי 1958, לאחר שעזבתי את הקיבוץ והייתי מדריך ב“נוער העובד” בדימונה, אני מתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לפילוסופיה, פילוסופיה עברית וקבלה. בשיעוריו של גרשם שלום בגבעת רם אני פוגש לראשונה את רבקה כצנלסון, יושבת בשורה הראשונה ליד הוגו ברגמן, שבא בנעלי־בית חמות עשויות־לבד לשמוע את ההרצאה. שרה, אחותה הצעירה של רבקה, היא ידידת־ילדות של אימי. רבקה, שידעה חיים סוערים ומעניינים, היתה מקורבת בצעירותה לדודי ברוך יפה־התואר. אחיה של רבקה, משה כצנלסון, פירסם ב“הדור”, שהיה עורכו, את הסידרה “זכרונות של חלוץ”. רבקה, שהופעתה מצועצעת וקוקטית, היא אישה חכמה וספוגת תרבות ואמנות המשתלבת להפליא בקרב הסטודנטים הצעירים, שיכלו להיות בניה. היא מאמצת אותי בידידות כבן־משפחה ואנחנו מדברים לא מעט על אסתר.
רבקה כצנלסון היא הראשונה החושפת את אסתר ראב בפני הקורא. באוקטובר 1961 היא מפרסמת תחת הפסיבדונים ר. בת־יצחק ב“דבר הפועלת” את הראיון הראשון עימה הנושא את הכותרת “משוררת נופי ארץ־ישראל” והמופיע כשלושים שנה לאחר צאת “קמשונים”.
מאז מתיידדת רבקה עם אסתר ונעשית לאחת התומכות המסורות לה ביותר עד יומה האחרון. יש ברבקה מידה של הערצה ל“גזע” הראבי. לאחר מות ברוך, השיח' של המשפחה (רבקה מתארחת לבקשתה באחד מלילות ה“סדר” האחרונים שהוא עורך), היא “מתאהבת” באסתר, כותבת עליה, מבקשת ממנה לכתוב זכרונות, מפרסמת משיריה ומרשימותיה ב“דבר הפועלת”, וגם משתדלת למענה בנושאים חומריים. רבקה מבשרת את שובה של אסתר אל השירה העברית עוד בטרם עלה הדבר על דעת מי ממגליה־בעתיד, בעוד כשנתיים־שלוש. רבקה מעניקה לאסתר הרגשה שכתיבתה חשובה, רצוייה ונחוצה. את הראיון עם אסתר עורכת רבקה באבן־יהודה, זמן לא רב לפני שאסתר שבה לגור בפתח־תקוה. מספרת רבקה:
לכלל היכרות של ממש עם עולמה הרוחני ומקורות יניקתה בארץ־ישראל של ימי העלייה השנייה הגעתי רק בפגישתי עימה לפני חודשים מעטים, וביתה אז במושבה הקטנה אבן־יהודה, השוכנת לצידי דרכים בשרון הצפוני.
ההזמנה לבוא לבלות עימה שבת היתה נלבבת, ונעניתי ברצון. היה זה יום אביב, והשרון אפוף שרב כבד, הנפרש בתוקפנות מעל הפרדסים הירוקים. את ביתה של המשוררת, מלפני דור ומעלה, מצאתי והוא מיושן וחסר־חן, מבתי “התיישבות האלף” בכפרי השרון. בחצר נטועים עצים בודדים, מסביב דממה של שעת־ערביים.
דפקתי בדלת מקולפת־הצבע, ואסתר ראב יצאה לקראתי מופתעת, נבוכה. כמעט ציפיתי לכך. אדם, אם הוא חי לבדו ומבלה את רוב שעות היום עם־עצמו – אפילו רצוי לו האורח, בואו משול מעט לפלישה. אולם, שתי נשים וסביבן אין איש – שפה משותפת נמצאת להן מהר, והמבוכה של הרגעים הראשונים פינתה מקום לסקרנות הדדית ולבולמוס של התוודעות.
הסתכלתי בו בבית זה, בו חיפשה ומצאה לה אסתר ראב בדידות מוחלטת־כמעט משך שנים לא־מעטות. עצוב… רהיטים מאוד ישנים, כמה מהם מן הימים הטובים של האמידות שחלפה; תמונות אחדות משל ציירים עבריים מוכרים בימי “תל־אביב הקטנה”. ועל הכל שרוי כלאחר־יד ויתור מדעת, רישול כלשהו, הניבט בעיקר מאותו כיסא־נדנדה שבאמצע החדר, בו היא מבלה שעות ארוכות ובידה ספר צרפתי, עברי או גרמני.
אסתר ראב עצמה תאמה את חדר־האורחים שלה, לבושה ברישול שאינו נעדר חן אריסטוקראטי, בעלת פנים כבדים ומעניינים, גוף תמיר וידיים יפות, ועם זאת אישה־לנפשה, כמנותקת מכל הסובב. אך כבר היה מחייכת אליי בידידות, ושעה שאנו שותות תה ביחד, אין מנוס מזכרונות.
הערב ירד על שתינו מהר. הבית שבירכתי אבן־יהודה המנומנת היה עתה כאי בודד, ואנו שתינו מנותקות מן המקום־והזמן שמחוצה לו. שיחתה של אסתר קולחת מבלי שים לב לשעון. היא שמחה לפורקן, חוששת פן הרחיקה לכת בגילוי ליבה. ואני מאזינה במשהו צימאון, בהרבה עניין. דיוקנה האמיתי של אסתר ראב מסתמן בבהירות: אישה משכלת, מפוקחת, אזרחית העולם הגדול, מכירה מקרוב את התרבות הצרפתית, וכל כולה עדיין צמודה אל ארץ־ישראל שעיצבה את דמותה ואל האנשים שפירנסה ארץ־ישראל זו. אולי מכאן גם יכולת הסתגרותה הגמורה, תוך מתן היתר לחיים לזרום עתה בעצלתיים, מבלי שתתקומם נגד אפרוריותם.
*
חנה עמיהוד מהרצליה היתה בצעירותה פקידת־בנק וגם ספרנית באבן־יהודה. היא הכירה את אסתר ואף העתיקה למענה במכונת־כתיבה משיריה ומסיפוריה. היא סיפרה לי שכאשר היתה אסתר באה לבנק, היה המנהל אומר: “המשוררת הגיעה!” – וכולם היו מתייחסים אליה מאוד בכבוד. חנה היתה ניגשת ומטפלת בה אישית, משוחחת איתה, ולוקחת ממנה לעיתים את כתבי־היד להדפסה.
בשיחותיהן ניראתה אסתר לא כל כך מציאותית. העולם מסביב היה לה משונה ומאוד אכזרי. היתה לה הרגשה שלא מכירים בכישרונותיה. כל מה שמחוץ לעולם השירה כאילו לא דיבר אליה. היא לא חיתה בסביבתה אלא בעולם הפנימי שלה. אסתר סיפרה לחנה על חייה, שלא היו קלים, אך לא נכנסה לפרטים וחנה אף לא ידעה שהיתה נשואה. זו היתה פעם ראשונה שחנה הכירה משורר או סופר והיא מאוד העריצה את כישרונה של אסתר והיה לה חבל על הריחוק־מסביבתה שבו היתה שרוייה אסתר.
אסתר היתה יוצאת תמיד כשהיא לבושה יפה, מאוד מסודרת, אלגאנטית. גרמה ליחס של כבוד אליה. ואולם לא היה לה קל עם בני־אדם. אסתר רצתה שדברים יהיו תמיד כפי שהיא רוצה, ושיתנהגו לא רק אליה אלא גם בסביבתה – בצורה שהיא רוצה. היו לה בתחום הזה הרבה אכזבות, בנושאים של יום־יום. לשווא מנסה חנה, הצעירה ממנה, להסביר לה שאי אפשר לשנות את כל בני־האדם.
תנאי החיים במושבה הקטנה קשים. היה צריך ללכת הרבה ברגל. להביא קרח. לאסתר השקט והשלווה היו חשובים יותר מכל. היא לא ביקשה עזרה ולא רצתה בה גם כאשר חנה הציעה לה זאת. אסתר רצתה להיות עם עצמה, והיתה מתנצלת ואומרת שהיא מאוד־מאוד עסוקה בכתיבה. חנה אף פעם לא ביקרה אותה בביתה.
*
את מעבריה של אסתר ממקום למקום בארץ אפשר לדמות לקו שכל נקודה בו מוקפת מעגלים, כי כל מקום־מגורים חדש היה בסיס לנסיעות נוספות לבתי־הבראה ולחדרים בטבריה, בצפת, בכרמל, בזכרון־יעקב, בנהורה, בעין־הוד ובעוד מקומות, וגם לחוץ־לארץ.
בקיץ 1959 נוסעת אסתר פעם נוספת לאירופה. לקראת הנסיעה היא כותבת לברוידס, מאבן־יהודה:
אני מכינה נסיעה לחו"ל, לא חלילה לשם בידור או בילוי זמן – אלא אני נוסעת לווישי למעיינות רפואה כי מצב בריאותי בכל רע, והרופאים – פה אחד, למעיינות וישי – ואמנם הוכח כבר שהם משפיעים לטובה (דלקת קרום המרה).
האמצעים שלי אפסיים זאת אומרת עלי לעשות הלוואה ולשלמה אחר־כך ממשכורתי שאני מקבלת מקק“ל, בשהותי שם תשלם לי קק”ל משכורת במטבע זר – אבל הוצאות הנסיעה עלי ללוות.
התוכל לסדר לי הלוואה של 300 ל“י בלבד – שאוכל לשלמם בשובי בתשלומים של 100 ל”י לחודש – שמעתי שחברים מקבלים הלוואות של אלפים – ואני חושבת ש־300 הם סכום לא גדול כיום. אני אתן שטרות ותוכלו להיות בטוחים שאפרע לכם בדיוק.
אני חושבת לנסוע באוגוסט ולשהות עד נובמבר – החל מדצמבר אוכל לשלם לכם 100 ל"י לחודש –
ידוע לך ודאי שתמיד הייתי בין “הנותנים” – אבל העיתים השתנו ואני מקווה שתבין זאת. (ללא תאריך. “גנזים” א211־/3).
ב־23 ביוני 1959 היא כותבת לו:
הרופא אינו מרשה לי להתנועע יתר על המידה, רציתי לדעת אם אקבל את ההלוואה ל־29.7 והיות והזמנתי מקום נסיעה באוניה “ארצה” – מפאת המחיר הנמוך, והיות שאין איש נוסע כעת בתנאים אלה, הצלחתי למצוא עוד מקום בה – אבל אם לא אקבל את ההלוואה יהיה עלי לבטל את ההזמנה בהקדם, ולכן אבקשך מאוד לעשות את האפשר כי מצב בריאותי בכל רע, ואהיה מאוד אסירת תודה אם תצליח. (“גנזים” 4/13933).
בנסיעה זו מבקרת אסתר גם באיטליה. השיר “נופים רומיים”, שנדפס ב“גזית” ב־1960, והרווי פאתוס לאומי רב, נכתב כניראה בעקבות ביקורה בעתיקות רומא, ומבשר את שיריה השואבים השראה מתגליות הארכיאולוגיה בארץ.
תחילת השיר “אלייך”, שנדפס בשלהי 1959, מספרת על שמחת שובה ארצה באונייה, המתקרבת לנמל חיפה: “ושוב קיבלתיני / ושוב פניי בשולייך אליט / סוד שלך ושלי / רק את ואני הוגות / קו הרייך ממרחקי־ים / אליי קרב…”
*
קצב פירסום שיריה עדיין איטי, שיר או שניים בשנה, ורק מ־1959 ואילך מדובר בשלושה וגם בארבעה שירים ויותר בשנה. השירים הנוספים המתפרסמים בתקופת אבן־יהודה הם: “פקעת” (1956), “במזל תמוז” (1957), “מה גדול אתה לעת ערב” (1957), “כמיהה” (1958), “אורנים בחלון” (1959), “נוקטורן” (1959) “אלייך” (1959), ו“דיוקן עצמי” (1959). בחלקם מורגשת, כמו במעבר לכפר־סבא ב־1945, השפעת הנוף והסביבה הכפרית. רק שני סיפורים מתפרסמים בתקופת אבן־יהודה, אף הם על ילדותה: “שתי ילדות בפרדס פורח” (1958) ו“הטיול” (1959). היא מפרסמת כמעט רק אצל ד“ר יעקב הורוביץ ב”הארץ“, ולעיתים ב”מאזניים" וב“גזית”.
*
אם מפני הקשר לילדי בית־הספר באבן־יהודה, שעליו היא מספרת לראובן שהם, ואם מפני קשר שנוצר בינה לבין אפריים תלמי, עורך “דבר לילדים”, פותחת אסתר ב“קאריירה” חדשה, כתיבת שירים לילדים. הם אינם רבים, אך מעידים על רגעי שמחה וקצת השתעשעות לשונית, שאסתר אינה מרשה לעצמה בשירתה הרצינית, ומתפרסמים כולם ב“דבר לילדים”, מלוווים באיוריו של נחום גוטמן: “הצלצלת” (1955), “רעמים” (1956), “אגדת ערב” (1956), “תפילה” (1956), “על שפת הים” (1958), ו“גשם” (1958). הם אינם כלולים ב“כל השירים”, וייתכן שיוצאו בעתיד בספרון נפרד.
[צירפתי אותם לכרך “כל הפרוזה” של אסתר ראב, בהוצאת “אסטרולוג”, ספר שיצא לאור רק פעם אחת, בשנת 2001 – וכנראה לעולם לא יודפס פעם נוספת. הוא באותה מתכונת של “כל השירים” שבהוצאת זמורה ביתן, ועם אותה תמונה של גוטמן, “זיתים בהרי ירושלים”, על העטיפה].
אחד השירים האופייניים למחזור הזה הוא “רעמים” (18.1.1956): “מה הרעש בשמיים? / הוי קרקס גדול למעלה: / עדת פילים כבדי־רגליים / אצים, רוקדים, רוקעים, / זה את זה דוחפים, / כתף אל כתף נחפזים, / זה על גב זה מטפסים, / האחד מנתר על רעהו / ושניהם כאחד – טרררח! – / ברק כחול מבתר מצחם. / אחד, קונדס, במדרגות יורד, / שתיים שתיים הוא קופצן: / בומבום! בומבום! / בומבום! בום! / אחד על גבי משוכות מתגלגל: / טטה… טטטה… טה – טה! / זה מכשכש בזנבו המאיר / ונבלע חיש במרחקים. / ופתע – דממה גדולה – / הולכים להם כולם / לרעות בשדות רוויי מים / הרחק בין הרים ושמיים.”
4. קיץ 1960, שיבתה לפתח־תקוה אחרי ארבעים שנה, יחסה אליי, חתולתה קיקי, “משירי קץ העולם”. 🔗
בקיץ 1960, בגיל 66, לאחר כארבעים שנות היעדרות, שבה אסתר לגור בפתח־תקוה. חודשים אחדים קודם לכן, בעיצומו של החורף, מת במושבה אחיה הגדול ברוך, שעימו היא נמצאת, לדבריה, מאז ומתמיד באנטאגוניזם גמור. דומה שאין זה מקרה שהיא שבה לפתח־תקוה רק לאחר מותו. שנתיים קודם־לכן נפטר בפתח־תקוה אחיה אלעזר, הצעיר ממנה בחמש שנים, ועתה נותר לה שם רק אחיה האהוב בנימין, הוא אבי, הצעיר ממנה בעשר שנים.
ברשימה אוטוביוגראפית שהיא שלחה לראובן שהם ב־20 במרס 1972 היא כותבת:
אחי בנימין השפיע עלי שאעבור לגור על ידם – שני האחים ברוך ואלעזר מתו באותה תקופה – והדבר היה הגיוני לגור על יד האח האחרון שנישאר לי, שלמשפחתו הייתי תמיד קשורה יותר מאשר לאחרים.
מספרת אסתר לרבקה כצנלסון:
מתחילה אני לאהוב את פתח־תקוה, אני חשה עצמי “שייכת” אליה, ובבדידותי, בתוך ישראל זו שהנני נעשית זרה לה־ולרוחה במידה גדלה הולכת, חוזרת פתח־תקוה להיות “כתובת”, הכתובת הראשונית של נעוריי, של אישיותי – אף אם עשיתי הכל למען להיות אחרת, להישמר מהשפעתה על עולמי הרוחני. נוגע לליבי כי פתח־תקוה זאת, על שרידי האתמול שלה ועל הדור של היום המשייך גם הוא עצמו לאתמול, היא שמשייכת אותי אליה, היא הגאה כיום עליי, על כך שהנני אחת מבנותיה מלפני דור־ויותר. העבר, אף שלא נמחק, איננו מהווה עוד מחיצה מפרידה; הזמן מחזיר אותי אליו כאל נוף מוכר וקרוב יותר מאשר זה של ההווה.
דברים אלה, שמשמיעה אסתר באוזניה של רבקה באבן־יהודה, משקפים את הציפיות שלה במעבר לפתח־תקוה בקיץ 1960. ימים אחדים לאחר הגיעה לדירת הקרקע בת חדר וחצי ברחוב אלתר מיהוד 7 היא כותבת לליכטנבוים:
“אני חוזרת כעת מסיור בחלקים הישנים של המושבה – ואני מלאה רשמים.” (27.7.1960. “גנזים” א־29302);
ולברוידס: “יש לי כאן חוויות ילדות רבות – שאני מקווה לדלות מהן רבות. וכן יש לי כאן משפחה חביבה – אח וילדים ובני אח – ולעת זיקנה מוטב להימצא קרוב אליהם.” (13.11.1960. “גנזים” 5/13934).
ארבע השנים בפתח־תקוה, מקיץ 1960 ועד אביב 1964, במלאת לה שבעים שנה – הן מן השנים הדחוסות, החשובות, המעניינות, המהנות אך גם הקשות בחייה של אסתר. במהלכן היא כותבת ונכתב עליה מדי שנה יותר מאשר בכל תקופה קודמת בחייה.
בתחילה, שיבתה של אסתר למושבת נעוריה היא כמעט אידיליה. פתח־תקוה ה“רשמית” מאירה לה פנים. ברוך אורן, מייסד ומנהל “יד לבנים”, מתוודע אליה ואופף אותה באווירה של כבוד והערצה. יוסף חנני וי"צ שרגל, עורכי השנתון “קטיף” של סופרי פתח־תקוה, פונים אליה שוב ושוב שתיתן להם חומר. במושבה חיות עדיין כמה מידידותיה הוותיקות: שרלוט, אלמנתו של שלום שטרייט, וכן ציפורה סלומון, והיא נפגשת איתן. היא אינה זרה. בכל מקום שבו נמצאים עדיין ותיקי המושבה, צאצאי הראשונים, ברחוב, בבנק, בעירייה, מתייחסים אליה בכבוד, מכירים אותה וגאים בה.
סוף־סוף היא אינה בודדה. היא גרה מרחק רגעים אחדים מביתנו, ומעולם לא זכינו לראותה בתכיפות כזו. אני עדיין סטודנט, ובא לפתח־תקוה רק לסופי־שבוע, ולא כל שבוע. בדרך כלל אני מבקר אותה ביום שישי לפנות־ערב או בשבת בבוקר. אנחנו יושבים ומשוחחים והיא שמחה לשמוע ממני על חיי הסטודנטים בירושלים, על הנעשה בעולם הספרות הצעירה ובכתבי־העת החדשים, דוגמת “קשת” של אהרון אמיר.
ואולם היחס שלה אליי מורכב למדי. היא נוקטת, בדומה לסבי [בשעתו, לא ישירות אליי כי הייתי צעיר מדי] ולאבי, עמדה “רַאבִּית” טיפוסית – ספרות היא לא מקצוע. השירים שפירסמתי עד כה אינם מוכיחים שאני רמבו צעיר חדש. אם להיות סופר, סבורה אסתר, אז רק גאון. מה יהיה עליי בעתיד? מוטב שאעזוב את הבלי הספרות ואמצא לי פרנסה מועילה.
ואכן, אני בקושי מקיים את עצמי מהוראה למבוגרים ומכתיבת שירים וסיפורים, גם לילדים, מאמרים ורשימות ביקורת. אני חולם להתפרנס משכר סופרים ובינתיים משלם בקושי את שכר־הלימוד באוניברסיטה ושכירות חדר בירושלים. ומה אני לומד? קבלה ופילוסופיה. אפילו מורה לא אהיה. בקיצור, בטלן. להוריי אין אפשרות לעזור לי. לא פעם אסתר תוחבת לי שטר של עשר לירות, ואסור לי לסרב. “אילו רק הייתי עשירה, הייתי שולחת אותך ללמוד בסורבון!”
היא חשה שאני בעצם היחיד במשפחה שממשיך בדרכה, ומשמש כבר עתה כמין קשר נוסף שלה לעולם הספרות. כניראה לא תהיה לה ברירה אלא לסמוך עליי בשנים הבאות בכל הקשור להוצאת כתביה, הגם שלדעתה אני לא “ראבי” במאה אחוז, ויש בי מהיסוד הפולני של משפחת אימי. חששה נובע מתחושה בסיסית שמקננת בה כל השנים והיא שאנחנו כולנו, צאצאי יהודה ראב, ככל שהננו פרטים, אנחנו רק מניפסטאציות, גילויים, של הגזע ה“ראבי”, שלמרבה הצער הולך ונמהל מדי דור: “אתה לא אשם שאתה קצת אטום, סוף־סוף חצי ממך הוא ליפסקי, מהצד של אימך!”
אימי, אגב, מטפלת בה בצורה יוצאת מהכלל, ואינה נכנסת עימה לוויכוח גם כשאסתר משמיעה כלפיה, כדרכה, דברי ביקורת חריפים ביותר. ובעצם כך נוהגים גם אבי, אחותי ואני. מעולם אינני רב עם אסתר ואיני כועס עליה או נעלב ממנה. לרוב היא זו שכועסת עליי או מוצאת בי מגרעות. דומה שאסתר מתייחסת אליי גם כאל בן, דואגת לעתידי, כואבת את אהבתי הנכזבת, מפחדת שאהיה שלימזל גם בתחום הזה. כמי ששייכת לגזע הנשי היא מרגישה צורך להסגיר בפניי את חולשותיהן של הנשים ולאלף אותי בינה כדי שאדע לשלוט בהן ולא אהיה חלילה, רכרוכי.
יש באסתר מידה מסויימת של רשעות בכלל, ושל חשש מפני פנייתי לכתיבה. אני עד לאחד הביטויים הללו לאחר שנים, כשאני עורך ומביא לדפוס את “עלה ברוח” (ספריית פועלים, 1977), רומאן אוטוביוגראפי של אחיינה יצחק ראב, סופר צנוע יליד ירושלים, הצעיר ממנה רק בשמונה שנים. כאשר היא מקבלת את הספר, פונה אליי אסתר בפרץ של “טוב לב”: “אל תעשה גם מיצחק סופר. יש כבר מספיק במשפחה!”
ועכשיו, בראשית דרכי – האם אינני עומד לתפוס את מקומה כנציג המשפחה בספרות העברית ולהאפיל עליה? היא אינה אוהבת את כתיבתי, וטוענת תמיד שהיה עליי לכתוב רק דיאלוגים ומחזות. היסוד האירוטי הבולט כבר מסיפוריי הראשונים שמתפרסמים בעיתונים מעורר בה התנשאות צדקנית, כאילו אני, הפלבאי, מתפלש להנאתי בנושאים שהיא, האריסטוקראטית, נקייה מהם. “אני לא מבינה את הצניעות הזו,” העירה אימי לא פעם, למשמע ביקורתה על ספריי, “אסתר אף פעם לא שנאה את המיטה.”
ואולי יש גם מידה של תחרות ביחסה אליי, היא רוצה להראות להם, לסופרים הצעירים, שליחה לא נס ועוד כוחה במותניה, שהיא לא “מי שהיתה”. באפריל 1963 מופיע הרומאן הראשון שלי “המחצבה”, וכבר בנובמבר מופיע ספרה “שירי אסתר ראב”. בתקופת פתח־תקוה היא כותבת ומפרסמת מדי שנה יותר מאשר אי־פעם בעבר. ואולי לא רק צירוף מקרים הוא שכשם שנולדתי ביום שנשתתקה, כן נשבר קשר השתיקה סביבה בשנה שבה ראו אור ספרי הראשון, וספרה השני – לאחר הפסקה של כ־34 שנים.
בחוברת “מאזניים” שהופיעה בערב ראש השנה תשכ“ג, אוקטובר 1962, מתפרסמים שני שירים שלי: “ספינקס” ו”שני אגרטלים". הם עוברים עריכה ושינויים של העורך ישורון קשת. לאחר ששלחתי לו שיר אחד, מבקש ממני קשת לשלוח לו צרור שירים והוא בוחר מתוכו את שניהם, מזמין אותי אליו לדירתו בירושלים ועובד איתי על השירים במיומנות ובטעם רב. לאחר הדפסת שיריי שולחת לו אסתר את שירה “חזות”, וכותבת (ללא תאריך):
שמחתי על חוברת “מאזניים” המחודשת בתוכנה ובצורתה. טוב שירחון הסופרים העברים עבר לידיים אמונות – סוף סוף. אני שולחת לך שיר ורוצה הגהה לפני הפרסום. בברכת הצלחה ושלום רב, אסתר ראב
פ.ס. מה אתה חושב על בן־אחי א. בן עזר, לי זרה שירה זו – אם בכלל הינה שירה – אבל הוא בחור בעל משקל רוחני רב.
ביקורתה של אסתר, שאותה אין היא מסתירה מפניי, מכוונת תמיד לטובתי: היא משתדלת להאיר את עיניי לכך שכתיבתי עדיין לא הגיעה לרמה נאותה, ולחלופין, אולי אסיק סוף־סוף את המסקנה ואפנה לדרך יותר מועילה מכתיבת שירים.
אסתר באה לבקר אותי בירושלים, בבית ברחוב עקיבא 4, שבו אני כותב בסתיו 1961 את “המחצבה”. היא מתוודעת לבעלת־הבית בני (בניכר) סיל, בתו של יצחק אפשטיין בעל “שאלה נעלמה” ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי סידני סיל. אסתר הולכת איתי למסעדת הסטודנטים של איציק, במרתף “הבונים החופשים” ברחוב הלל, נהנית לשבת עם חבורת ידידיי, מכירה את יהושע קנז ואת יפה ברלוביץ, שניהם מפתח־תקוה, ואת חברי יהואש ביבר. אסתר שמחה שאני לומד צרפתית כשפה שנייה באוניברסיטה, וקונה לי במתנה את שירי ורלין בצרפתית.
באותו ביקור, ואולי בפעם אחרת, אני מלווה את אסתר, שראייתה נחלשה, לבדיקה אצל רופא־העיניים הידוע פרופ' אריה פייגנבאום. דומני שהיא סובלת מקאטאראקט, ואולם היא מסרבת להינתח אלא משתדלת, ככל שהשנים חולפות, להסתיר את עיניה מאחורי משקפי־שמש גם כשמבקרים אותה בביתה, או מצלמים אותה.
מספר יהואש ביבר:
הפגישה שלי עם אסתר התקיימה באמצע שנות השישים. היא היתה בחברת בן־אחיה, אהוד בן עזר, שגר אז בירושלים. בערב ירושלמי קיצי נפגשנו שלושתנו בבית־קפה. אני זוכר אישה קשישה עם עטרת שערות שיבה שובבות, פנים שזופות מאוד, שנשמרה בהן עדינות נעורים, ועיניים סקרניות ובולעות־כל, ועברית נפלאה של בני ותיקים.
*
ההתלהבות הראשונית של אסתר מהשיבה המאוחרת לפתח־תקוה אינה נמשכת זמן רב. “קניתי דירה ונפלתי בפח משום שהרעש היה גדול – בית לחוד לא היתה כל תקוה להשיג בפתח־תקוה.” (לראובן שהם, ב־20 במרס 1972). ושוב מתחדשות טענותיה כנגד השכנים, הפעם בבניין שברחוב אלתר מיהוד. המרפסת שלה פונה לעבר הווילות של שושנה ואפריים גיסין ושל יהודית ויואל סימקין. הם כיום העשירים, והיא – הענייה. כבר בשנה הראשונה שבה ונתקפת אסתר חוסר־מנוחה וממשיכה לחפש מקומות־מקלט חדשים לעצמה. היא נעלמת מבלי לספר לנו להיכן פניה מועדות. כשאני בא ביום שישי מירושלים, ושואל עליה, מספרים לי כי הדודה אסתר שוב נעלמה, ואין יודעים לאן הלכה, מיסתורין. רק החתולה שלה, קיקי, נמצאת בסביבה, והיא באה כרגיל לביתנו לבקש אוכל.
אכן, אסתר אוהבת חתולים ובדרך־כלל מחזיקה בביתה חתולה, תמיד רק אחת, ותמיד שמה קיקי. לאסתר שפה מיוחדת לדבר עימה, וזו משעשעת אותה בבדידותה. לנו זכורה במיוחד קיקי מהדירה ברחוב אלתר מיהוד, שהולכת אחריה בזנב מורם כסימן שאלה ומלווה אותה בבואה אלינו, או יושבת בחיקה בבואנו לבקרה. אסתר מעבירה עליה בליטוף את אצבעותיה הארוכות, אצבעות מטופחות ושזופות, וקיקי מגרגרת מרוב תענוג.
קטעי סיפור על קיקי זו, שאותה קיבלה כגור, נמצאים בעזבונה, קטעים שהחלו נכתבים בפתח־תקוה בראשית שנות ה־60. לראובן שהם (4.9.1974) היא כותבת: “נברתי בניירותיי, ונתגלו לי פנינים ששכחתים ובכתב־יד שהוא עדיין לא זה שאני משתמשת בו כעת – התחלה של ספר על ‘חיי חתולה’.” ואלה הקטעים שנותרו מסיפורה:
קיקי היתה נקייה להפליא – עשר ביום היתה מתלקקת, הנקיון היה אור לרגליה – מעודה לא עשתה צרכיה בבית ואף לא בקרבתו, היתה הולכת למרחקים למצוא ערמות חול לבן בין הבניינים ההולכים ומוקמים בסביבה – פעם ארבתי לה וראיתי כיצד היא בודקת עשר בדיקות אם כיסתה את גלליה כחוק, מדי פעם הריחה וגוללה וגררה עוד חול על מנת לכסות ולכסות עליהם עוד ועוד –
מאוחר יותר, כאשר היו לה כבר בנים, סרח אחד מהם ועשה את צרכיו על השטיח הפרסי – ואילו ראיתם אותה באותו מעמד – בבוז היכתה בכפה על ראשו של הגור המיסכן, פנתה לו עורף בשאט־נפש – ויצאה מן החדר – עובדה.
מיד לאחר שטיפת הרצפות וסידור הבית היתה קיקי נכנסת בהנאה גלוייה – מסתכלת סביבה ונהנית מן הנקיון והסדר –
היא ראתה הכל – ידעה לפי הלבוש אם אני מתכוונת לצאת מן הבית, ידעה לפי מראה פניי אם אני בריאה או חולה, ימים שהייתי שוכבת במיטה – היתה מסתלקת מן הבית ובאה רק לשעות מיספר, לשבת לידי, כאילו למלאת חובה – ולא ביקשה אוכל – אף ברמז קל, למרות שהיתה רעבה.
סקרנות וכוח הראתה קיקי ביחס לכלבים. לא היה כלב שתפחד מפניו, וכבוד כיבדה רק את כלבי־הזאב הגדולים, והתייחסה אליהם ברצינות ובמרחק ידוע, ואולם את כל האחרים היתה תוקפת בלי יוצא מן הכלל, והללו היו בורחים מפניה ביללה – מה היתה עושה להם איני יודעת, התכסיס היה מהיר וקצר, יללת־כלב וזנבו בין רגליו האחוריות, והוא בורח –
פעם ראיתיה בסקרנותה בפני המוות – כלב צעיר שכב שרוע על המדרכה וישן באור השמש – היא ניגשה בסקרנות לאין שיעור, הסתובבה, חשבה אותו למת, אך הוא הניע אוזנו והיא נוכחה שהוא חי והלכה לה בשיוויון־נפש.
חתולים ברחו מפניה, רק אלה שרצתה ביקרם היו מתרפסים לה ובאים לשחק איתה.
לאדם יש לפעמים עיני חתול, אבל לא היה חתול שיהיו לו עיני אדם – עוד בהיותה גור היו לה עיניים אלה, הגדולות, הצהובות, שמתחתן האירה תבונה אנושית רבה. ואכן היו לה הרבה תכונות אנושיות. משהו מן המגע עם המין האנושי עבר אולי אליה בירושה מאבותיה, שהיו כפי הנראה מבוייתים הרבה דורות לפניה.
כן, היא היתה אישיות, ועם זה חיה לכל הדיעות, עם כל הפראות. הסגולות החייתיות שלה היו גם כן משוכללות לאין־ערוך יותר מאשר של חתול אחר בסביבה –
לבנה ופשוטה, עם כתמי צהוב ושחור אחדים, עם מיבנה גוף לא־גזעי – ורק הפנים היו מראים שהיתה נפש ומוח חושב.
בראשית חייה לא הראתה חוכמה יתירה, בייחוד ביחס להגנת חייה עצמה, תמימה היתה, וכל מעייניה במשחקים, בכדורים, בפרפרים, ברמשים, בזיקיות, בפינות הבית; סקרנות של ילד היתה בה לכל הסובב אותה – וכבר בראשית חייה – יחס לאדם, ותמיד היחס הנכון –
היו בין באי־ביתי אנשים שונים, ביניהם בתולה זקנה אחת ששנאה חתולים, מיד הרגישה קיקי שאישה זו אינה ממעריצותיה, ומיד עם בואה היתה מסתתרת מתחת לכיסא שלה, של גברת זו, וכשהשיחה היתה קולחת ועירה ביותר – היתה קיקי שולחת בלאט את כפה, עם ציפורן חדה, אל רגלה השמנה של גברת זאת, וקראק – פצעה וקרעה את הגרב היקרה; צווחת הגברת – וקיקי נמלטת החוצה, כשזנבה מורם לעל בתנועת ניצחון – כדגל.
לעומת זה לאדם אחר – איש בשנות העמידה, שקט ותרבותי – היתה נטפלת מיד, בחיבה מתחככת ברגליו, ומתפללת ללטיפות ידיו הגדולות.
והיו כאלה שסתם לא שמה לב אליהם, ישבה והקשיבה בנימוס לשיחת האנשים – הביטה לפניהם של כל אחד ואחד, ואפשר היה לחשוב שהיא מבינה דבריהם, ממש כך כפי שאתם שומעים, אבל כשישבתי עם אורחיי על המרפסת, והסיחותי את דעתי ממנה יתר על המידה – היתה לפתע נתפסת לקינאה, רוח־תזזית נכנסת בה – והיתה מתחילה לעשות כל מיני מעשי־קונדס על מנת למשוך תשומת־לב אליה, ממש כילד בן־אנוש – נתלקחה בה הקינאה – והיא החלה מהלכת כמוקיון על מעקה־הברזל הצר של המרפסת, ומביטה בגניבה על הרושם שהדבר עושה על האורחים, כמובן שהדבר היה משעשע וכולם היו מתחילים לצחוק – ואז באה על סיפוקה, ובקשת עצומה – ששום חתול בן־גילה לא היה מסוגל לה – קפצה לתוך הגן; הקפיצות שלה היו מדהימות, לפעמים נראתה כמו עפה באוויר, צרור לבן שעף כציפור – מעודי לא ראיתי שום חתול אחר מבצע קפיצות כאלה.
בחינוכה לא היקשתה עליי כלל – היתה לה תפישה מהירה וזיכרון נפלא, פעמיים־שלוש הוריתי לה לא לעלות על השולחן, וזה הספיק – אף מכה אחת – רק קולי היה חזק ומצווה: “לא לעלות על השולחן”, “לא לנגוע בדגים”, “לא לנגוע בבשר” – וזה נחקק כבאותיות־אש במוחה הצעיר ופעל עד יום היעלמה –
ריעותיי היו צועקות: “אוי החתול נכנס הוא ילקק לך” – ואני וקיקי היינו מחליפות מבטים ומביטות עליהן מגבוה.
ויום אחד קרה אסון – ילדים הם אכזרים וגם מקנאים לפעמים, שאוהבים כל־כך בעלי־חיים ובזה כאילו גוזלים משהו מהם – שמעתי מן המרפסת את קולה של קיקי, היה לה קול שאפשר היה להבחין בו מבין מאות קולות – היא קראה לעזרה בייאוש, במצוקה איומה – התחלתי לענות לה בכל כוחותיי – “קיקי!” – ואז נשתתקה ושמעתי צעדי בריחה של ילדים – לאחר שעה קלה באה הביתה: היא הלכה לאט, לאט, והיה בה משהו שיש באדם לאחר שנפגע בגופו או ברוחו, מין אכזבה רוחנית מהולה בכאב פיזי, וגם רצון להסתיר כל זאת ולתת לעצמו ארשת של מה בכך. היא עלתה על הספה, שהייתי ישנה עליה – וזה היה אסור לה לעשות לפי חינוכה, שכבה ועצמה את עיניה.
היא שכבה ללא ניע שעות אחדות, ואחר מכן התחילה להשתעל ועיניה התחילו להבריק. ראיתי שקיבלה חום, אפה היה חם, שערותיה נדפו חום והיו פרועות – היה ברור שהיא נפגעה בריאותיה, העמדתי לפניה קערית חלב פושר אבל היא לא נגעה בה, היתה נתונה כאילו בעולם אחר –
החלטתי לתת לה משהו להורדת החום – היו לי טבליות אספירין – פתחתי ביד אחת את פיה וביד שנייה תקעתי לה טבלית אספירין לתוכו וסגרתי אותו בחוזקה – “קיקי לבלוע!” אמרתי לה בחוזקה, והיא בלעה.
כל אותו יום שכבה ללא־ניע ואני עברתי לישון על הספה שבחדר השני – בלילה גנחה והשתעלה ממש כאדם. כיסיתי אותה במטפחת צמר וירדתי כמה פעמים בלילה – המטפחת לא נעה והיא היתה מכוסה בה ונשמה כבדות.
בבוקר נתתי לה שוב טבלית באותו אופן, הפעם התנגדה במקצת אבל בלעה.
יומיים שכבה ללא־ניע, ביום השלישי ירד החום והיא התנועעה במקצת, פתחה את עיני־האדם שלה והביטה בי בתבונה כזאת, שהחרידה אותי, היה בהן צער, אכזבה וגם תודה לי – ממש – לא היה צורך במילים, כל־כך ברור היה המבט וגם ההתנהגות – היא היתה כנועה ושקטה, ומילאה אחר כל ההוראות שלי – ללא התנגדות, באמון ובשקט גמור, בלעה טבליות, לקקה לקיקות אחדות של חלב פושר, שכבה מכוסה כילד.
ברור היה: היא ניצלה ממוות. כוונת הילדים היתה להורגה במכות, ואילו גופה החזק עמד לה והיא נשארה בחיים – אבל ליקוי נשאר בה. מדי חורף, בגבור הקור – היתה נתקפת בשיעול והייתי משכיבה אותה ונותנת לה אספירין, וכמו בפעם הראשונה נשמעה לי בכל –
אהבתה אלי הלכה וגדלה מיום אל יום – קשה לתאר כיצד דבקה בי עד שהיתה לי הרגשה שזה גלגול של איזה נשמת־אדם; כשהייתי הולכת מן הבית היתה רצה אחרי ככלב והיה צורך לגרש אותה בצעקות, להחזירה הביתה – “קיקי הביתה!” – היו הילדים מחקים אותי מרחוק – והיא שנאה ילדים עד יום היעלמה – היה לה שיעור באכזריותם, היתה ממש בורחת מהם, וההיפך היה ביחס לאנשים מבוגרים – היתה בודקת טיבם בסקרנות רבה ובוחרת ביניהם ידידים וסתם אנשים.
אל חברה־שכנה הייתי מרשה לה לרוץ אחרי – בצידי־הדרך, בקפיצות בין הגדרות, וכשקרבתי לבית החברה היתה מתחברת אלי – מתאמת צעדיה לצעדיי ונכנסת יחד איתי בגאווה מלכותית כנמר צועד, החברה היתה דואגת לצעצועי־הנוי באצטבאות, אבל קיקי היתה יושבת ליד הכיסא שלי – בגאווה ובחן, ומקשיבה לקולי –
יום אחד בבואי לבקרה מספרת לי אסתר: “קיקי מאוד לא שקטה, הגיעה עונת הייחום וכל הזמן היא מסתובבת בחוץ עם הזכרים. כדי להרגיע אותה נתתי לה טבלית אספירין.”
“החתולים בוודאי הודו לך, דודה אסתר,” אני אומר.
“מדוע?”
“החתולים מעולם לא קיבלו חתולה רכה כל כך!” אמרתי ואסתר מאוד כעסה על דבריי.
כאשר אסתר נוסעת או נעלמת, נוהגת החתולה, כפי שכבר סיפרתי, לבוא לבית־הוריי כדי לסעוד את ליבה. שלא כבסיפור, אסתר לוקחת אותה עימה בעוזבה את פתח־תקוה לכפר־יחזקאל, באביב 1964. במכתב לרבקה גובר, שנשלח מכפר־יחזקאל ללא תאריך, מתייחסת אסתר לקיקי:
בדבר בואי יש עיכוב, אל תצחקי, החתולה שלי המליטה ואיני יכולה לעוזבה – אין לי מקום עבורה, הייתי רוצה לתיתה לאיזה משק – זו ברייה נבונה ויפה, צדה עכברים ולפני חודש הביאה לי נחש ארסי שהרגה אותו – רגילה היא להתהדר לפניי גם בעכברים שהיא הורגת מבלי לאכול אותם – היא אוכלת לבן וגבינה לבנה ושיירי־אוכל – אילו יכולתי למצוא לה מקום באיזה משק היתה מביאה תועלת רבה – לי קשה כעת להחזיקה – אני נוסעת לעיתים – קרובות – מוכרחה אהיה לקחתה איתי לנהורה – ולו יכולתי למצוא לה משק שמה – היה טוב, אל תלעגי – לקחתיה גור וקשה לי להפקיר אותה סתם – אעשה עוד כמה נסיונות לסדרה כאן – ולא אביאנה איתי. (“גנזים” א־7267)
קיקי מאריכה ימים אצל אסתר בתקופת שהותה בכפר־יחזקאל, וכניראה נישארת שם. לרות בונדי, המראיינת אותה בראשית אפריל 1967, ימים אחדים לפני שובה מכפר־יחזקאל לפתח־תקוה, מספרת אסתר:
יש לי גם דיירת־מישנה. אבל עכשיו היא יצאה, היא ברוגז איתי. חתולה, אבל חצי בן־אדם. בלילה בא אליה מחזר, היא זקנה, אבל מחזרים עדיין יש לה, והם עשו לי באמצע הלילה קונצרט. אז הענשתי אותה, ולא נתתי לה לישון בתוך הבית. עכשיו יעברו יומיים עד שהיא תשלים איתי. היא באה אמנם הביתה לאכול, אבל מפנה אליי את הגב. שמה קיקי, כמו של רקדנית צרפתיה. וכשהיא רוצה לעורר את רחמיי, היא מתחילה להשתעל, יש לה מין שיעול יבש של זיקנה, ואז היא יודעת שאני סולחת לה הכל. היא חתולה אנושית מאוד, בן־אדם ממש.
*
ב־1961 מגלה אסתר את בית דבורה ברון בנהורה שבחבל לכיש, בית העומד לרשות סופרים, ומתקיים ביוזמתה של רבקה גובר, שגרה בקרבתו עם בעלה מרדכי. אסתר מתיידדת עם רבקה ומשנים אלה משתמרים לא מעט מן המכתבים ששלחה אליה. בהיעדר טלפון, כמעט כולם עוסקים בין השאר בתיאום מועדים לבואה של אסתר. דומה שהיא סבורה שעל ידי היעלמות ללא השארת עקבות תוכל להתרחק מן המציקים לה בלילות.
מלבד רבקה גובר נמצאת אסתר בחליפת מכתבים עם משוררים, סופרים ועורכים וביניהם רבקה כצנלסון, יוסף ליכטנבוים, אברהם ברוידס, יצחק נורמן, שמעון קושניר ודוד רוקח. היא יוצאת מהסתגרותה, מפרסמת תגובות על דברים המתפרסמים ב“מאזניים” וב“אמות”, כותבת רשימות הספד לזאב רכטר ולמרדכי שניר ובימי הקיץ נוסעת כדרכה מאז לרחוץ בים (“כל יגוניי ניגרים / אל קירבך / כנהרות אדירים / זורמים במורד” – “שיר לים התיכון”, “הארץ”, 2.12.1960). מתוך מכתביה עולה שהיא מבקרת לעיתים את ידידה החולה סתוי וחרדה לעלבון שעלב יהושע בר־יוסף ברבקה גובר, ברומאן שערורייתי שפירסם בהמשכים ב“הארץ”. בדרך־כלל כותבת אסתר על עצמה, מתאוננת על הבריאות, על הפרעות השכנים ועל מיעוט אמצעיה. מתוך מכתביה הנשלחים ב־1961 בחרתי להביא מיבחר קטן של קטעים העשויים להאיר את חייה באותם ימים.
לרבקה כצנלסון:
בנוגע לזכרונות הייתי רוצה להעלות טיפוסים מן העלייה השנייה שנמצאתי אתם בכפיפה אחת – זמן רב. מאוד הייתי שמחה אילו היית באה לשבת אחת – דירתי צרה אבל אני מצרפת אליה לעיתים קרובות את בית בנימין אחי – ואת מוזמנה מצידם בחמימות רבה. (24.1.1961. “גנזים” 15/1328).
לברוידס, מבית דבורה ברון בנהורה:
כפי שהנך רואה הנני נמצאת כאן. המקום נפלא, שקט מוחלט – ואני הייתי זקוקה לו. הבית יש בו חן רב, ודאגתה האימהית של רבקה גובר לא תסולא בפז, אגב, אני רוצה לדבר אתך עליה – קיומה של אישה זו בלבד – מטפח על פני מציאותנו האפורה חסרת־הלב, והטעם – הזוג הזה יהיה פעם לסמל לאומי. (פורים 1961. “גנזים” 1/44172).
לרבקה גובר:
אני שולחת לך העתק משיר שנכתב ונדפס בשעתו ב“הארץ”. מעתה הקדשתי אותו לשני בנייך – ובאשר יופיעו – שלהם הוא. לקול המיית־הבית הבלתי־נעימה עליי לעסוק בכתיבה – ואין זה פשוט כל־כך, נקווה שאיגאל פעם. (22.3.1961. “גנזים” א־7256).
למכתב מצורף כתב־יד מנוקד של השיר “אלה שאינם”. מימין למעלה כותבת אסתר: “נדפס ב’הארץ' 1950”, ומשמאל למעלה: “כעת / מוקדש לאחים: / אפרים וצבי גובר”. עתה היא חשה שהשיר שכתבה אז מבטא לא רק את הזדהותה עם אימהות שכולות שהכירה, כמשפחת שושנה ונחמיה ישראלית מפתח־תקוה ששכלו את שני בניהם, אלא גם עם סיפורה האישי של רבקה ומרדכי גובר, ששכלו את שני בניהם במלחמת השחרור. בסופו של דבר אסתר אינה עומדת בהבטחתה ואינה כוללת את ההקדשה בקובץ “שירי אסתר ראב” (מסדה, 1963), שבו השיר מופיע לראשונה בספר.
[אני מחזיר לשיר את ההקדשה בכרך “אסתר ראב / כל השירים” שההדרתי והוצאתי לאור בהוצאת זמורה ביתן ב־1988].
לרבקה גובר:
נבחרתי לוועד־הבית והתחלתי לשפר את הגינה – על־פי־רוב אני עושה בעצמי את העבודה – ואם כי לא קל לי – אני נהנית מאוד מן הדבר. כאמור – רצוי היה דווקא כעת לשבת לכל הפחות שבועות רצופים ולעבוד – אולי בכל זאת תאפשרי לי את הדבר? באם זה מן הנמנע – אזי אבקש לשמור לי תור בהקדם האפשרי. (קיץ 1961. “גנזים” א־7269).
בקיץ 1961, במלאת שנה למותו של אחיה הגדול ברוך, סופדת לו אסתר בשיר “אל תשאלו למת” הנדפס ב“הארץ”. אצלנו בבית אומרים שהשיר אופייני לה, שהרי יותר משהיא כותבת עליו, היא כותבת על עצמה, הסובלת לדבריה יום־יום מההתנכלויות של סביבתה.
“אל תשאלו למת – / למת ברוב פאר וטכס. / שאלו לחי – / החי־המת שבעים ביום, / שאלו לבודד / ההולך לאור כוכב רועד – / לאלמוני. / מצחו דם שותת – / מיודי־אבנים בשמחה; / שאלו לזה אשר / ליבו אל שבילו / ועיניו רמות / הקשיבו למשך־שבילו / כי נאמן. // זר דמעות: / על ענוות־גאוותך / על הדר־יישותך – / אשר הכריעו / ‘בעל החרמש’ / המכוער הלזה!”
בינואר או ראשית פברואר 1962 [בהיותה כבת 64] מועדת אסתר ברחוב רוטשילד, לא הרחק מביתה, בעוברה על פני בור שכרו פועלי העירייה, ושוברת את רגלה השמאלית. היא מאושפזת בבית־חולים השרון ועוברת ניתוח. כשלושה שבועות היא שוכבת בבית־החולים ואימי סועדת אותה במסירות.
לליכטנבוים היא כותבת ב־26.2.1962: “קרתה לי תאונה ושברתי את רגלי – הייתי בבי”ח שלושה שבועות – כעת אני בבית – אילו היית מבקר אותי היה זה מעשה רב. אנא בוא." (“גנזים” א־29305).
הוא נזעק ובא, אבל באותה שעה היא נמצאת בטיפול פיזיותרפי בקופת חולים, והוא שב כלעומת שבא. בעקבות הביקור שלא יצא לפועל כותבת לו אסתר: “אין לשער את אכזבתי כשמצאתי את הפתק שלך. היה לי רגע של חולשה ורציתי מאוד לראותך. כאילו הייתי רוצה להיתמך קצת בך – רע מלפני זמן רב כל־כך. אני משתדלת להחזיק מעמד – אבל אני מתנסה בנסיון קשה – נקווה שיהיה מוצא.” (2.3.1962. “גנזים” א־29306).
אסתר נוסעת להתרפא בטבריה, ובחוזרה כותבת לרבקה גובר, ב־28.3.1962: “אני מתנסית בנסיון קשה – רגלי ניזוקה קשה – וקשה עלי ההליכה – ומובן שקשים גם החיים.” (“גנזים” א־7261).
בדיוק חודש לאחר־מכן היא כותבת לה:
רציתי לשאול אותך – במה יכולה היית להעסיקני – כוחותיי היו תמיד מוגבלים, על אחת כמה וכמה כעת. הייתי רוצה שתמצאי לי מקום שקט שאוכל לשבת ולכתוב (כאן בבית – זה בלתי אפשר), חדר אחד ואפשרות להכין לי את ארוחתי הצנועה, אני מוכנה לדיור הפשוט ביותר – רק ששקט ישרור בו ושיהיה מוגן מיתושים – כי לילות ללא שינה אינם באים בחשבון עבורי. אני מוכנה לשכור חדר באחד היישובים – אבל אילו יכול היה להיות זה מבודד – היה טוב. אני חושבת שהייתי יכולה ללמד עברית לאימהות עובדות – בערבים – שעתיים כל ערב. אנא, עשי משהו – אני מלאה תוכניות עבודה ורצון להתפרק מכמה דברים שהכרח להעלותם סוף סוף – ולא – איני יודעת, נידמה לי לפעמים ששעתי קצרה – (“גנזים” א־7262).
שבועות לא רבים לאחר הנפילה כותבת אסתר שני שירים: “דה פרופונדיס” ו“המנותחת” (“הארץ”, 26.4.62). הם מתארים את שהותה בבית־החולים. בראשון: "בא הכאב הגדול / בא הנאדר, / אמרתי לו: / ברוך הבא – / אמרתי לו: / שבה נא, / ברגלי, בליבי, בראשי – "
ובשיר השני היא מפליאה לתאר את עצמה, כך בדיוק היא ניראית בשוכבה בבית־החולים: “ריח אתר ובנזין / ולחייך שפו; / חיוורון אפור / הוצק בהן: / חיוורון אדמה, / כחושה, מלוחה… / מלאך־חבלה / בלחייך פוסל / ופתיל חייך / מצטמק.”
בשירים האלה מופיעים לא רק הכאבים אחרי הפגיעה והניתוח, אלא בעיקר נגיעתה במוות, מותה שלה, שעתיד להעסיק אותה יותר ויותר ולהגיע לשיא בשירי פרידתה מן העולם, שירי תפילת האשכבה, הרקוויאם לעצמה.
לאחר זמן מגישה אסתר תביעה נגד העירייה, ואם אינני טועה גם זוכה בפיצוי כספי כלשהו, אולי מתחשבים בה במיוחד.
עוד קודם לפציעה ולניתוח כותבת אסתר מחזור שירים בעלי אופי אפוקאליפטי ואוצר מילים חדש ולא אופייני לה. כותרתם “משירי קץ העולם”: “רעי הנחש” ו“חלמתי: תבל מכוסה אפר” ב־1960, “נשורת” ב־1961, “עיר חוף” ב־1962 ו“חזות” ב־1963. אני זוכר כיצד נהגנו בבית לחזור, קצת בלגלוג, על השורה הפותחת של “עיר חוף”: "מגפון, טלפון, מגטון – " ולומר: “מה זה קרה לאסתר?”
טלטלה אוחזת באסתר מאז נסתיימה תקופת הסתגרותה באבן־יהודה הרחוקה, ומאז התחייתה יצירתה בפתח־תקוה עיר־מולדתה, שמכבדת אותה ומתייחסת אליה כערכה – והטלטלה גורמת לה לחוש שהמינעד שלה אולי רחב מלהסתפק בהשמעת שירי בדידות, אהבה ונוף, אלא הוא עשוי להתמודד עם “קוסמוסאי־חלל”, “נשורת־כוכבים”, “אפר־עולמות”, “גלקסה אחרת” ו“שלדי תחנות־המראה” – כמין חלום סיוטים על מבול חדש, שואה אטומית, קוסמית, שאחריה תגיח בחלום היא, המשוררת, או תגיח יונה צחורה, והכל יתחיל מחדש, בפשטות של זריעת שני גזרים ושקדיה וחרישת תלם ונטיעת כרם, כמו בילדותה.
בשיר “נשורת” היא כותבת: “ואם יקום ניני / ועלה פעם לקברי / ותמה לכתובתה: / 'מתקו לי רגבי־עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני־שמייך – ' / ענני שמיים שחורי־אימים / ומוות נושר מהם!”
העננים בכתובת על המצבה הם העבר האידילי, בטרם הפכו שחורים, רדיואקטיביים, זורעים מוות. אולי הנכד יינצל כי יברח לגלקסה אחרת, אל כוכב נוגה, שאותו ראתה לראשונה המשוררת מערסל ילדותה בפתח־תקוה, וכחול אורו בדמה אז הוצק.
את האפיטף הכתוב על מצבתה מוציאה אסתר מתוך “נשורת”. הוא מתאר את העבר כמצב אידילי של חסד ושל ילדות מאושרת, לעומת הקאטאסטרופה הצפוייה לדעתה לאנושות בעתיד.
[ואני ממלא את משאלתה והשורות האלה אכן חרוטות על מצבתה בבית הקברות סגולה בפתח־תקווה, בין אבי לאימי, ולא רחוק מהשורה שבה קבורים אביה, אימה ואחיה ברוך ואלעזר. שם, בקצה השורה, כבר רכשתי מקום לי ולאשתי יהודית].
5. “שירי אסתר ראב”, נובמבר 1963, חזרתה אל מפת השירה העברית. 🔗
לאחר ששלום קרמר, מבקר ספרות ועורך ותיק, מקבל על עצמו לערוך את הסידרה “ספריה מקורית” של אגודת הסופרים, כותבת לו אסתר:
קיבלתי מכתב מאברהם ברוידס בו הוא מייעץ לי לפנות אליך בדבר הוצאת קובץ שיריי. יש לאסוף לכנס את הספר הישן שיצא בהוצאת “הדים” וכן צרור לא מבוטל של שירים שנדפסו ב“הארץ”, ב“מאזניים” ובכתבי־עת אחרים כמו “כתובים” ו“דורות” בשעתם, וספרי־השנה של ברש ז“ל. קובץ כזה לא יאכזב – כמובן שיהיה מכוון לאוהבי־שירה כרגיל. הודיעני מיד אם יש באפשרותכם לעשות זאת – יש הצעות של מו”לים – אולם אני נוטה להוצאת אגודת הסופרים שהיא הנכבדה וגם הקרובה לי ביותר ושאני אחת מחבריה הראשונים. אני מחכה לתשובתך. (16.9.1962. “גנזים” א־45922).
כשלושה חודשים לאחר מכן, ב־26 בדצמבר 1962, פונה אסתר אל הביבליוגרף פישל לחובר בהצעה לאסוף את נפוצות שיריה:
אגודת הסופרים עומדת להוציא ספר־שירים שלי ועלי לאסוף את החומר. הייתי רוצה למסור לידיך את העניין, אם כי החומר אינו רב – צריך לחפש אותו בכתבי־עת, בקבצי־ספרות, בעיתונים, הרוב נדפס ב“הארץ”, אבל הארכיון שלהם קיים רק מ־1941, ולפני כן הגליונות שלהם אינם שלמים. החומר אינו מרובה – אך הוא מפוזר ואיני בקיאה בכך. גב' אולגה ברש יעצה לי לפנות אליך ואשמח אם תקבע לי מהרה ראיון איתך – כי הוצאת מסדה מאיצה באגודת הסופרים. (ארכיון העבודה).
לחובר מסרב, כנראה, ולפיכך היא כותבת ב־2 בינואר 1963 ליוסף ליכטנבוים: “אני מתאמצת כעת לאסוף את פזוריי מארבע כנפות העיתונות, אגודת הסופרים מוציאה ספר שלי – ואני מתקשה מאוד בהגשת כתב היד. אילו היית בריא הייתי מוסרת לך את העניין, כמובן שהייתי משלמת.” (“גנזים” א־29307).
יום אחד, כשאני כהרגלי מבקר אצל אסתר בבואי לפתח־תקוה, היא אומרת לי שהגיעה למסקנה שמלבדי אין לה מי שיכין את כתב־היד של שיריה, ומתעקשת לשלם לי 100 לירות בעד עבודתי – השכר הראשון והאחרון שאני עתיד לקבל, מאז ועד היום, תמורת עריכת כל ספריה שיוצאים לאור בחייה ולאחר מותה. ומאחר שספרי הראשון “המחצבה” כבר נמצא בדפוס ועתיד לפתוח באפריל את סדרת 1963 של “הספריה לעם” – הכיצד יכול אני לסרב לעזור לה להוציא את שלה?
וכך, במרוצת ינואר־פברואר 1963, תוך כדי לימודיי באוניברסיטה, אני יושב בחדר כתבי־העת של בית־הספרים הלאומי ומעלעל בכרכי “הדים”, “כתובים”, “דורות”, “גליונות”, “גזית” ו“הארץ” בתקוה למצוא את שיריה של אסתר. חלק מהחומר אמנם מצוי אצלה, אבל לעיתים ללא ציון מקום ותאריך הפירסום, או בהעתקות־שמש גרועות שקיבלה מארכיון “הארץ”. מכונות־צילום עדיין אינן בשימוש באותה תקופה ואני מעתיק בכתב־יד, כולל הניקוד, כל שיר שאני מוצא. אני לוקח מאסתר עותק נוסף של “קמשונים”, שבאותה עת טרם נרקבו עותקיו כליל, מפרק אותו ומכין כתב־יד מסודר, שבו רשום תאריך פירסום ראשון כמעט לכל שיריה מהשנים 1922–1962.
במהלך האיסוף והכנת כתב־היד אני נוכח לדעת כי במשך ארבעים שנות כתיבה, מהן כעשר שנות שתיקה, מפרסמת אסתר לא יותר משניים־שלושה שירים בשנה, בסך הכל כשמונים וכמה שירים. וכמעט כולם כתובים באותה אמת פנימית, באותה רעננות ומקוריות, באותה טביעת אצבעות ייחודית רק לה, וללא שום פשרות והשפעות זרות.
“נכון, כתבתי מעט. אינני יכולה לכתוב הרבה,” היא אומרת לרות בונדי, “זה מוכרח להיות מרוכז אצלי. אפשר לכתוב הרבה, אבל אין צורך. נייר זה לא ספרות. העיקר הוא הצמצום, התמצית.”
אני כבר מכיר, בקווים כלליים, את תולדות חייה, ויודע שהשירים נוצרים אצלה כמו מים כבדים, כל שנה – טיפות אחדות, אבל נחוצה כל השנה לשם ייצורם. ככה עובד משורר אמיתי. ואני מתפעל מהאומץ שלה לכתוב כל כך מעט וכל כך טוב במשך שנים כה רבות. ואני שואל את עצמי – אתה מוכן שככה יעברו עליך חייך, בתור משורר? – ועונה לעצמי – לא. מה אעשה בזמן הפנוי? ממה אתפרנס? עבורי הכתיבה היא ריפוי בעיסוק, דרך חיים, פרנסה, אני מוכרח לכתוב כל השנה.
אני מחליט להפסיק לכתוב שירים, החלטה לא קשה ערב צאתו־לאור של הרומאן הראשון שלי, ומעתה והלאה מתרכז רק בפרוזה, לכל גווניה. עד היום לא כינסתי בספר את מעט השירים הראויים שכתבתי, חלקם אמנם מתקופות מאוחרות יותר. וכך, מה שאסתר אינה מצליחה להסביר לי בביקורת שהיא מותחת על שיריי, קורה מאליו לאחר שאני אוסף את שיריה.
[שיריי כונסו במרוכז רק ב־2005 בספר “יעזרה אלוהים לפנות־בוקר” בהוצאת ‘אסטרולוג’, שבה הוצאתי לאור את כרך “כל הפרוזה” של אסתר ראב כבר בשנת 2001].
אני גם האדם הראשון שקורא במרוכז את מכלול שירתה, ונכבש בקסמיה. הערכתי לשיריה, היעשותם חלק מעולמי, מעין קנה־מידה סובייקטיבי למדוד ולהשוות עם שירה אחרת, ולרוב לטובתה של דודתי – מתחילים מאז. שיר שאינני חש בשורותיו הראשונות אותה אמת פנימית שישנה בשיריה הטובים, אינני טורח להמשיך לקוראו. וכל שיר שיש בו הצטעצעות כלשהי, חשוד עלי מלכתחילה.
בסיום העבודה אני מוסר את כתב־היד לאסתר, ואולי ישירות לקרמר, והוא עורך ומתקין את הספר לדפוס. ב־12.3.1963, לאחר שכבר פגשה בו בבית־הסופר בתל־אביב, כותבת לו אסתר מפנסיון בית דינה בנוה־שאנן, חיפה, לשם היא מרבה לנסוע מדי פעם, כדי להחלים:
אני חוששת שלא הספקתי להיפרד מעליך, והרי רציתי להודות לך על עבודתך הנאה ועל עמלך שהשקעת בעריכה וכן על טעמך הטוב ולפרטים המתקבלים על הדעת שהצעת. הישיבה שהיתה לכם הפריעה במקצת, נפגשתי עם חבריי הוותיקים – שמפאת היותי “מתבודדת” לא ראיתים שנים, כמו יעקב הורוביץ, קריב, אבינועם וכו' – ולכן עמך הסליחה. אני מקווה שיהיה לך “נחת” מן הספר וכי לא יאכזב אותך. (“גנזים” א־45923).
זכרון דברים קצר על הוצאת הספר חתמה אסתר עם אגודת הסופרים ב־15.3.1963. ההסכם הוא עם האגודה ולא עם הוצאת “מסדה”, ועליו חתום אברהם ברוידס. אסתר מקבלת 300 לירות מקדמה. לימים ייחשב הספר “שירי אסתר ראב” שייך להוצאת “מסדה”, יידפס ביותר ממהדורה אחת, ומהם אקח חזרה את הזכויות כדי להוציא לאור את כרך “כל השירים” [1988].
הכנת הספר נמשכת פחות משנה, אבל כאשר הוא יוצא לאור בנובמבר 1963, אסתר כמעט ואיננה נמצאת בפתח־תקוה. מתחיל המעבר המיסתורי שלה לכפר־יחזקאל, מבלי לגלות לנו היכן היא. ב־27.11.1963 היא כותבת לברוידס: “זה עתה נכנסתי, לא הייתי כאן, הייתי בעמק. הספר לא ראיתי עדיין – מכיוון שלא הייתי כאן. יש לי הודעת דואר ממסדה וודאי כלול בחבילה הספר.” (“גנזים”, 1/20574).
ובאותו יום היא כותבת לרבקה כצנלסון הגרה בתל־אביב: “באתי היום מן העמק ומצאתי את הזמנתך מראשית החודש – אני מצטערת מאוד – אבל אני לא בקו הבריאות – ונוסף לזה נמצאת רוב הזמן בעמק – מצאתי לי פינה שקטה ואני כותבת – יש לי נוף נהדר – ואנשי העלייה השנייה סביבי – וזה גם־כן נוף נפלא – נקווה שעם בוא האביב אולי ארגיש יותר טוב ואוכל לבקרך.”
כאשר אני רואה בפעם הראשונה את הספר, אני תמה. עטיפה מכוערת בצבעי שחור וכתום, ללא ציון שנת ההדפסה, ללא תוכן עניינים וללא שום פירוט ביוגראפי על אסתר ועל כתיבתה, רק השירים עצמם. ואלה מודפסים ללא התיארוך המפורט שהכנתי, רק בשני השירים האחרונים נותרו באופן מיקרי התאריכים. “קמשונים” מופיע כשמו של השער הראשון ללא הסבר, ובשער הפנימי תמונה לא־אופיינית של אסתר, בת שלושים לערך, פרצופה עגלגל ומתוק, כשל עולה חדשה מפולניה. לעיתים נדירות יוצא ספר שירה כה חשוב בצורה כה מרושלת.
“איפה התאריכים?” אני מתרעם. “הרי יכולים לחשוב שזהו ספר שירים של משוררת שכתבה אותם רק בשנים האחרונות! הקורא הרגיל לא יידע כלל את הראשוניות של שירייך, שהתחלת לפרסם ב־1922!”
“אז מה רע בכך?” היא אומרת. “כל אחד צריך לדעת את הגיל שלי? אני ביקשתי שיורידו את התאריכים!”
עד היום אינני יודע אם אכן כך קרה, או שהיה זה שיקול מוטעה של העורך. על פי מראה הספר ייתכן כי בשלב מסויים חדל לטפל בו. אפילו שמו כעורך אינו מופיע.
“באמת, לפי התמונה,” אני אומר, “יכולים לחשוב שעכשיו התחלת לכתוב.”
“תתפלא,” מרצד חיוך ממזרי בעיניה הירוקות, “בגלל התמונה והשירים קיבלתי מכתב ממושבניק צעיר, האומר שמצאתי חן בעיניו והוא רוצה להיפגש איתי. מה יש, כל אחד צריך לדעת שאני זקנה?”
מי יודע, אולי צדקה אסתר, אולי דווקא היעדר כל סימן ליושן הסיר מחיצות מיותרות בין הקוראים לשירים ואיפשר להם להתפעל מרעננותם ומטריותם?
עם צאת “שירי אסתר ראב” מתפרסם ב“דבר” (6.12.1963) צרור שירים מתוך הספר: “היות נהר שוטף”, “אוכלי הוורדים”, “חזות” ו“דיוקן עצמי”, ולמעלה תמונתה של אסתר כפי שמופיעה בספר. לאחר שנים רבות אני עובר על ארכיונה ומגלה את מכתבו של “המושבניק”, מתברר שהוא למעשה קיבוצניק:
17.12.63
שלום אסתר ראב,
קשה לומר משהו למי שלא מכירים. וודאי מוזר גם לך לקבל מכתב מאחד כזה. ועם כל המשונה שבדבר ניראה לי טבעי לכתוב לך כי קראתי את שירייך ב“דבר” והם מצאו חן בעיניי. הם מקוריים, ואני מזדהה בהרבה דברים איתם. בייחוד השיר “אוכלי הוורדים”. – אני שייך לאחד מאלה – המלקטים כוכבים בלילות ובחדרי חדרים אורגים בגדי מלכות כבדים, תסלחי על שאני חוזר על דברי שירך. פשוט העובדה היא שאני למעשה כזה וזה דחף אותי לכתוב לך.
וגם היית גלויית לב בשירך “דיוקן עצמי” ואמרת את האמת. בסוף השיר חשתי אצלך עצב ובדידות והתעורר אצלי הרצון להקל על בדידותך ועצבך. כי בדידות ריקנית היא בדידות של כל בעל חי. אבל בדידות עם תוכן היא בשבילי עולם מלא.
לא ארחיב דיבור על שירייך. אינני כותב שירים. אני נמשך יותר לדברי מחשבה הגיוניים ומקוריים. ועם זאת בשירייך חשתי ממש את הדברים יוצאים מלב כנה. ספרות ושירה – אני נמשך אחריהם מאוד מאוד. ועם זאת אומר לעצמי – היזהר מהן, שמא יש בהן הסחת דעת או כזב.
כי לנו לאוכלי הוורדים מוטב שנשקוד גם על הצד המעשי שהוא הגשמת החלומות ולא רק לחלום בלבד. בלי זה נהיה קרובים יותר לשמיים מאשר לארץ.
מכיוון שהפתעתי אותך במכתבי לא אסביר יותר. יש לי רצון שנתראה פנים אל פנים. כמו שאמרתי חשתי בדברים שלך הזדהות איתי (אם כי לא בכל הדברים) וגם תמונתך מצאה חן בעיניי מאוד. כך שהדמות החיצונית ותוכן הדברים ניראים כסיבה מספקת להיכרות, מה דעתך?
הכתובת שלי
אשכל כ
משק ניר אליהו
איני יודע אם אסתר עונה על מכתבו של אשכל כ., שלא ראה את ספרה כאשר כתב לה אלא התרשם משיריה ומתמונתה בעיתון. דבר אחד אסתר לבטח אינה יודעת – שאשכל כ. הוא אשכל כרמי, אז כבן ארבעים, בנו־בכורו של אהוב־ליבה בנעוריה משה כרמי, שנפטר ב־1952.
תחילה אני סבור שאולי אשכל מסתיר את שם משפחתו מפני שאינו רוצה שאסתר תחשוד שהוא בנו של משה, ואולם אחותו סמדר אומרת שכך היה נוהג לחתום אפילו במכתביו לאימו. תוכנו של המכתב גם אינו רומז לכך שיש לו מושג כלשהו על הקשר העתיק בין אסתר לאביו. הוא כה ספונטאני בדבריו, שקרוב לוודאי שלא היה כותבם אילו ידע על הקשר. מסתבר ששניהם אינם מעלים כלל על דעתם אילו שורשי נשמות עתיקות מעורבים בהיענותו של אשכל לשירי אסתר ובהזדהותו עימה. אסתר היתה ודאי נירגשת מאוד אילו ידעה מיהו, אך צירוף המקרים נתגלה לי רק שנים לאחר מותה.
השיר “אוכלי הוורדים” פותח במילים: “שא לנו ‘לבלתי מועילים’ – / על היותנו מרחפים / בין שמיים וארץ – / ומלקטים כוכבים בלילות”. השיר “דיוקן עצמי” מסתיים בשורות: “וכיסופים־לא־באו / או אבדו. / בלי אהבה…” –
*
בשנת 1963 מפרסמת אסתר, כמו ב־1962, יותר שירים מאשר בכל אחת מיתר השנים הקודמות: השיר “ליום הראשונים” מוקדש לפתח־תקוה, כניראה ליום הנושא את השם הזה ומתקיים ב“יד לבנים”. וכן: “פסל אטרוסקי”, “חזות”, “ליבטושנקו”, “אהבה” ו“משירי הגלבוע: טל ומטר על הגלבוע”, שנכתב כבר בהשפעת שהותה בכפר־יחזקאל. שלושה השירים האחרונים כבר אינם כלולים ב“שירי אסתר ראב”, ועתידים להיכלל רק בספרה הבא, “תפילה אחרונה” (1972).
באחד מימי הקיץ הלוהטים והלחים של שנת 1963 מופיעה בבית הוריי בפתח־תקוה בחורה מותשת חום, שמחפשת את אסתר מזה זמן רב. משחזרה והתדפקה על דלתה הסגורה ברחוב אלתר מיהוד היפנו אותה השכנים אלינו. שמה אסתר הגר והיא נשלחה על־ידי נתן זך ואורי ברנשטיין, עורכי כתב־העת החדש “יוכני”, לראיין את אסתר. אינני זוכר היכן הצליחה לבסוף אסתר הגר לאתרה, אבל התוצאה היא ראיון שני שנערך עם אסתר מימיה, “אסתר ראב מספרת על עצמה” (“יוכני”, אב תשכ"ג, 1963). חשיבותו אינה רק בתוכנו, שלא נופל בטיבו מזה שכתבה רבקה כצנלסון, אלא בשושביניו, עורכי האכסניה. “יוכני” אינו “דבר הפועלת” שקוראותיו חברות ארגון אימהות עובדות של ההסתדרות, “יוכני” הוא כתב־עת אליטיסטי, צעיר, הנותן את הטון בשירה החדישה. הראיון הזה מסמן את חזרתה של אסתר ראב אל מפת השירה העברית, את התקבלותה המלאה לאחר התעלמות של יותר משלושים שנה. ממנו משודר איתות ראשון המבשר את גל האהדה שבו עתיד להתקבל כעבור חודשים אחדים ספר שיריה החדש.
רשימת ביקורת ראשונה על הספר “שירי אסתר ראב” מתפרסמת ב“הפועל הצעיר” ב־24 בדצמבר 1963 וכותבה הוא ישראל זמורה, שאסתר היתה מיודדת בשעתה איתו ועם עדה אשתו. שבוע לאחר־מכן, ב־31 בדצמבר, עורכת אגודת הסופרים, בשיתוף הוצאת “מסדה”, ערב ספרותי לכבוד אסתר ראב. ערב זה, המתקיים בבית הסופר בתל־אביב, הוא אולי הראשון שנערך לכבודה אי־פעם. עשרה ימים לאחר־מכן מתפרסמת על כך ידיעה ב“הארץ”:
מסיבה חגיגית מטעם אגודת הסופרים נערכה בבית טשרניחובסקי לכבוד המשוררת אסתר ראב בצאת ספר שיריה המקובצים. שלמה טנאי, משה בן־שאול וישראל זמורה, אשר השמיעו דברי הערכה, ציינו בין השאר: שיריה יונקים מן המציאות ולא מן הבדוי; לשונה חיה ומדוייקת, עולם סובייקטיבי של מילים, הנהפכות למאגיות, חותם המקום טבוע עליהן, מקום מגוריה ממש על נופו וצמחייתו וצבעו; יש בהן משום תחושת כנען העכשווית והקדמונית – אלה הם שירים ים־תיכוניים במשמעות הנרחבת של המושג.
בסיום הערב נושאת דברים גם אסתר עצמה. על צידה השני של ההזמנה, השמורה בארכיונה, רשומים משפטים אחדים שאותם היא מכינה לומר. ההתחלה כניראה חסרה:
וכעת אני עוברת אל ההווה, ואין זו רקלמה למסדה, חווייה פרטית לגמרי. נקראתי להוצאה בקשר עם הגהות, עברתי הגדר והתחלתי ללכת לעבר הבניין – והנה על הקיר שעונים ארגזים: ארגזי עץ־לבן בלתי מהוקצע, הרבה ארגזים: הסתכלתי מקרוב והנה על הארגזים כתוב: “אנציקלופדיה עברית”, לשון עברית בארגזים גדולים כמו תפוזים למשלוח! ובכמות כזאת: זאת היתה חווייה כבירה בשבילי – זכרתי את הארון בספריה שבמושבה.
כשאני עוברת ליד חלון ראווה של חנות־ספרים ורואה את כל השפע הזה: פרוזה, שירה, תרגום, ספרות ילדים, הלב מתרחב.
אין להתבייש עם ספרותנו בפני עמים אחרים, כמובן באופן יחסי, אנו ארץ קטנה – אבל אני מצוייה ליד הספרות הצרפתית, קוראת הפרסים שלהם: ספר כמו “מלך בשר ודם” – הוא נדיר מאוד בספרותם – וסופר מקליבר של יזהר גם אצלם אין רבים.
וכעת רוצה אני להודות לכולכם על הכבוד שאתם חולקים לי, לקשישים חבריי הוותיקים, ולצעירים שרובם אני מכירה מקריאה. אנו הקשישים רוצים להאמין בכם ומאמינים בכם כי אתם השארת הנפש שלנו.
התגלותה־מחדש או שיבתה של אסתר באות לידי ביטוי בביקורות החיוביות וברשימות המלאות הערכה לשירתה, שמתפרסמות בחודשים הראשונים של 1964. רשימת הכותבים מעוררת השתאות ועל כן אביא אותה במלואה: יהושע קנז (שבאותה שנה מופיע ספרו הראשון “אחרי החגים”) ב“למרחב”, תמימה בת מנחם ב“חרות”, רבקה גורפיין ב“על המשמר”, ת. גולובסקי ב“חרות”, שלמה טנאי ב“קול ישראל”, בן עמי פיינגולד ב“ידיעות אחרונות”, משה דור במדורו “שוליים” ב“על המשמר” (“שמעתי את דבריה של המשוררת ב’ילקוט לספרות' של יום ו' האחרון – וחשתי בנשימתה של ארץ־ישראל ניחוחית וישנה, שכבר נסתלקה כביכול מן העולם. הצברית הזאת, בת פתח־תקוה, הפליאה להמחיש, בדבריה הפשוטים והנקיים, את המהלך הכביר שעברו הלשון והספרות העברית מאז ימי מושבותיו־של־הברון ועד ימינו אנו”), מרים ארד ב“ג’רוזלם פוסט”, דן מירון ב“הארץ”, מ. בר יעקב (משה דור) ב“מעריב”, נתן זך ב“אמות”, משה בן שאול ב“מאזניים”, מקסים גילן ב“הבוקר”, יונה דוד ב“גזית”, פנינה נווה ב“אורות”, רבקה כצנלסון ב“דבר הפועלת” וצ.ק. (אהרן אמיר) ב“קשת”. כמו־כן עורכים עימה ראיונות יורם נאמן ל“דבר השבוע” ותקוה לוריא (וינשטוק) ל“הפועל הצעיר”.
הבמות הספרותיות מלאות ממנה ועליה. לבד מהדפסות חוזרות של שירים רבים מתוך ספרה, מפרסמת אסתר שירים חדשים, וכבר אינה נאמנה רק ל“הארץ”. “לילה בגלבוע” (לכפר־יחזקאל) ב“מאסף לדברי ספרות”, “יש מילים כציפורים נדירות” ו“כל הכתרים אניח לרגליך” ב“הארץ”, “מות הצופים” ב“דבר”, “אלם ברוש” ו“הנפתח צוהר בשמיים?” שנדפסו ב“הארץ” ב־1936 ונתגלו רק לאחר צאת ספר שיריה, נדפסים מחדש ב“מאזניים”, “המטורף” ב“מאזניים” ו“רוח היא באנוש” ב“דבר”. בשנה זו הלך לעולמו ידידה הטוב משה סתוי, ואסתר כותבת ב“דבר” רשימה במלאת שלושים לפטירתו. כמו־כן נדפסים ב“דבר הפועלת” דבריה במסיבה לצאת ספר שיריה, שהתקיימה במועדון “מאשה פרי” בתל־אביב.
עוד בטרם חלפו חודשיים מצאת ספרה לאור, מבשר לה פנחס אילון, ראש עיריית חולון, כי הוענק לה עליו “פרס קוגל”. זהו הפרס הספרותי הראשון שאסתר מקבלת על ספר שכתבה. רק עוד שניים־שלושה פרסים יינתנו לה במהלך חייה: פרס היצירה מטעם ראש הממשלה ופרס אקו“ם על מפעל חיים, וכן פרס ואלנרוד לשירה על פירסום הפואמה “בבתא” ב”מאזניים".
טכס מתן הפרס, שחלקו בו אסתר ראב והמשורר יהושע רבינוב, איש קיבוץ גבת, התקיים ב־2 בפברואר בערב, בבית “יד לבנים” בחולון. בתום חלוקת הפרסים מרצה פרופ' ברוך קורצווייל על “מגמות בשירה העברית המודרנית”. זו הפעם היחידה שאסתר פוגשת את פרופ' קורצווייל. למיטב זכרוני אין הוא מדבר על שירתה של אסתר, גם לא על זו של רבינוב, אלא משלב את שמה, ודי במאולץ, בתוך הרצאה מוכנה־מראש. מגובהי מעמדו בספרות העברית הוא מואיל להזכיר אותה, אך לא ניכר מדבריו אם הוא באמת מכיר את שירתה ואם התעמק בה אי־פעם כך שיוכל לומר עליה משהו מקורי, שייחרת בזיכרון. לאחר הרצאתו קוראת אסתר מעל הבמה דברי תודה, להם היא נותנת את הכותרת – “המשורר מול המציאות”:
קהל נכבד, אני רוצה לדבר קצרות על המשורר מול המציאות. אדם שנתברך או קולל בבלוטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים. זה מתחיל עוד בכיתה א' ב' – יש בו שוני אם כי הוא משתובב כיתר הילדים, אין הוא כמוהם והילדים מרגישים בזה ויוצרים מעין מחיצה נגדו, הוא גדל והמחיצה גדלה לעומתו – אין מאמינים לו, מדי פעם בגשתו אליהם הם מפסיקים שיחה עירנית ומתפזרים. רק מעטים דבקים בו בלב ונפש.
בלוטת השיר אקרא לזה, בלוטת־השיר המיוחד שיש לו נובטת, זו בלוטת־כוכב כי היא קורנת ומקרינה החוצה, והקרנה זו מפריעה לאחרים, תמיד יש איזה מול, איזה נגד לעומתו. המציאות היא כקיר אטום נגדו, קיר עויין, איזה אדם! מה יש בו שאין בי? אוכל קורא עיתונים ובכל־זאת השוני גדול – כאדם מכוכב אחר, הוא מקרין משהו זר לנו, לא טוב, לא נוח – המציאות רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו.
המציאות פוקדת: לרקע אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר.
הוא מצליח, אבל המציאות רואה את השוני שבו, זה חורה לה, זה לא נוח – רק יחידים עימו מבינים לרוחו.
הוא נושא את ליבו הרוטט בכפיו מול מול קיר המציאות – אבל הקיר אינו צריך לו הקיר נשאר אטום –
והנה המעטים המעריכים, והמבינים, התאספו כאן הערב –
לזכות בהערכה הוא חג גדול למשורר ואני רוצה להודות לכולכם לעיריית חולון, לחבר־השופטים לחבריי לעט – תודה לכולכם!
הופעת קורצווייל הניחה רושם רב באולם המלא מפה לפה. כביכול, מעצם נוכחותו, זוכה אסתר להכרה “מפי הגבורה”. והיא אמנם ניגשת אליו בתום הערב ומודה לו במילים נירגשות, כאילו רק עתה נמשחה להיות משוררת עברית. היא, שהחלה לכתוב עוד בטרם הוא למד לדבר עברית. ובעומדם ביציאה יחד, שני עולמות כה שונים זה מזה, הוא נפוח, כמעט ללא צוואר, נתון בפפיון שחור, חולצה צחורה וז’אקט בהיר, והיא, רזה לעומתו, בשמלה פרחונית כהה, שקנתה במיוחד לאירוע – נוצר לעינינו רגע של “תפארת מול תפארת” כלשונו של אלתרמן ב“שלמה המלך ושלמי הסנדלר”.
ספק אם רבים מהנוכחים יודעים באותה שעה שזוהי פגישה־לרגע של שני אנשים רדופים, החיים כל אחד בעולמו המיוסר. אסתר אומרת זאת כמעט במפורש בדברי תודתה, קורצווייל מפרסם ב“הארץ” מאמרים ארוכים המתארים כיצד מתנכלת לו כת הפרופיסורים של האוניברסיטה העברית ובראשה פרופ' גרשם שלום הארכי־דימון, ואני מתבונן בהם מהצד.
בארכיונה שמורות עדויות אילמות לתגובות בעקבות הפרס: אגרת־ברכה שהיתה מצורפת לפרחים ששלחו לה שכניה לבית ברחוב אלתר מיהוד. מכתב ממנהל הבנק שלה, קופת מלווה חקלאית בפתח־תקוה, הכותב לה: “עם קבלת הפרס לספרות יפה לשנת תשכ”ד ע“ש ד”ר קוגל מאת עיריית חולון, הננו מוצאים כחובה נעימה לברך אותך על הצלחתך, דבר הנותן הערכה לכשרונותייך בשדה הספרות והשירה וכבוד לאנשי אם המושבות."
מכתב מראש־הממשלה לוי אשכול, הכותב לה ב־3 בפברואר 1964: “אסתר היקרה, בין הספרים הרבים שאני מקבל עכשיו כראש־הממשלה, שמחתי במיוחד לקבל את ספר שירייך. עקבתי בימים האחרונים אחרי הנאמר בעתונות וברדיו על ספר שירייך והרגשתי שמינית שבשמינית של גאווה ושותפות בשמחתך: כמעט בן פתח־תקוה הנני. כמושבה הראשונה בה החילותי חיי עבודה וחקלאות שלי בארץ, היתה פתח־תקוה, על פרדסניה ופרדסיה, חקלאיה ופועליה, על בניה ובנותיה, גניה וגורניה, על סופריה ומאבקה וכל הווי חייה, תחנתי הראשונה בעלייתי־היוולדותי מחדש בישראל. חסד המושבה הראשונה זכור עימי; חסד בית ראב, בניו ואסתר המשוררת שמורים איתי.”
וכן מכתב מרחל ינאית בן־צבי, הכותבת לה בערב יום הכיפורים תשכ"ה: "לידידתי היקרה, למשוררת אסתר ראב, זה שבועות שמונח ספר השירים שלך על שולחני, ומדי פעם אני מציצה אל תוכו – אל ‘הקמשונים’ ואל ‘האפקים הנוגים’ ועד ל’שירי קץ העולם'. ואת ידעת שאהבתי את יצירתך מראשיתה, ועדיין את ניצבת לנגד עיניי, הבת שצמחה ביצירתה על אדמת המולדת, – ותוגה נישאת משירייך, מנוף המולדת, מכמיהה של כולנו – "
אבל –
6. בריחתה לכפר־יחזקאל, ביתה הדל מול הגלבוע, “יונת־הדם” במונטקטיני, מות אבי. 🔗
בלב החגיגה, באפריל 1964, חודשים אחדים לאחר צאת הספר, מלאו לאסתר שבעים שנה – אבל כמובן שאיש אינו יודע על כך מכיוון שהיא מסתירה בקנאות את גילה האמיתי. לכאורה יכולות היו שנות חייה האחרונות להיות השנים המאושרות בחייה אלמלא החריצים שחרתו בנפשה שנות השתכחותה ובדידותה. במבט לאחור, השנים 1963–1964 הן סיפור הצלחה לשנינו. אסתר שבה לבמת הספרות ואני מופיע עליה. הביקורות על “המחצבה” אמנם אינן אוהדות במיוחד אבל הספר נעשה לרב־מכר, אני מעבד אותו למחזה, ובאביב 1964 עולה ההצגה על במת תיאטרון “זוטא” של זיגמונט טורקוב. להצגת הבכורה בבית ליסין מופיעה גם אסתר. עיתוני השנתיים האלה מלאים בהתייחסויות ל“המחצבה”, הספר וההצגה, וכמובן לספרה של אסתר. (לי יש כבר מנוי בסוכנות לקטעי עתונות, גם עבור אסתר).
ואולם אני רואה עצמי אומלל משום שהבחורה שהקדשתי לה את “המחצבה” נישאת כעבור שנה למישהו אחר. אני מסתגר בחדרי השכור בירושלים, ממשיך ללמוד לתואר שני אצל גרשם שלום וכותב את הנוסח הראשון של “לא לגיבורים המלחמה” ואת “אנשי סדום”, שמספר בין השאר על קשרי סבי יהודה עם האיכרים הטמפלרים של שרונה ווילהלמה, זאת מפי אבי. ואילו אצל אסתר הטענות נגד השכנים נמשכות, היא שרוייה בחוסר־מנוחה וממשיכה לחפש מקומות־מקלט לעצמה ולבסוף נעלמת כליל מבלי לגלות לנו, לפחות בהתחלה, היכן היא נמצאת. אולי רק על אוזני אבי היא לוחשת שהיא בכפר־יחזקאל. אפילו האירועים סביב צאת ספרה נתקלים מדי פעם בקשיי תיאום מפני שאין מוצאים אותה. בנוסף לכך בריאותו של אבי מתערערת והוא מתחיל לקמול. אסתר, שבאה למושבה להתחזק לידו, חזקה ממנו.
ביולי 1964 משכירה אסתר את דירתה הקטנה בפתח־תקוה לתקופה של שנתיים, אבל עוד קודם לכן היא מקבלת לידיה בכפר־יחזקאל בית במצב רעוע. את הבית היא מקבלת בזכות ידידותה עם נעמי גלבוע, בת פתח־תקוה ואחותו של משה כרמי. ב־8 באפריל היא כותבת לרבקה כצנלסון: “אני נמצאת כעת בכפר־יחזקאל – וכותבת – אין להירדם על עלי הדפנה – יש לי עוד כל־כך הרבה מה לאמר.”
וברשימה אוטוביוגראפית שהיא שולחת לראובן שהם לאחר שנים היא כותבת:
אני קונה דירה [ברחוב אלתר מיהוד] ופתאום מתברר שאי אפשר לקרוא אפילו עיתון בדירה זו, כה רב הרעש. ופעם באה חברתי נעמי גלבוע לבקרני – ראתה “בעוניי” ואמרה: "אצלנו בכפר־יחזקאל יש בתים ריקים – אנחנו נמסור לך אחד – " וכך היה, עזבתי דירתי ולקחתי עימי רק כמה רהיטים וגרתי ארבע שנים בכפר־יחזקאל –
\1963. מרחמת עלי חברתי נעמי גלבוע ולוקחת אותי לכפר־יחזקאל – ואני בבית בתוך רחבי שדות, והגלבוע ממלא את חלוני בעתיקותו ובמסתורין שמתעוררים בקירבי, והוא מספיק לי – אני רואה מעט מאוד אנשים, קופצת על עגלות האיכרים המובילים את החלב לצרכניה, על מנת להצטייד במזון בצרכניה. אני מתאוששת מן השנים בעיר וחיה חיים פשוטים עם ינשופים חסידות ושמיים לאין־גבול אשר ממלאים אותי אושר רב – רק קיקי החתולה חיה עימי בבית והיא הופכת בחברתי ליצור פיקח מלא גאווה, ומורכבת כל־כך שיש עניין להסתכל בחייה. ועלי שומרת חברתי נעמי גלבוע, אישה נפלאה. וכמה מחברי המושב שאני מכירה אותם עוד מימי העלייה השנייה. היו אלה ימים יפים וכתבתי שוב דברים שנתנו לי סיפוק. אני מוציאה את ספרי “שירים” – גל של ביקורת נלהבת, יותר מדי נלהבת – ובכל זאת יש סיפוק – מסיבות, פרס, וכדומה – אבל אני עצובה –
למשוררת ש. שפרה היא מספרת: “ישבתי בכפר־יחזקאל ארבע שנים, והיו לי שני חלונות קרועים לגלבוע. ראיתי אותו בכל גווניו, בחורף ובקיץ. לא חיפשתי חברת אנשים. אני מסוגלת להתיידד עם אובייקט טבעי כמו עם אדם.”
שלומית בן־צבי, בתה של נעמי גלבוע, הגרה בכפר־יחזקאל, מספרת לי שאסתר גרה ב“הרחבה” של הכפר, בתים שלא היה בהם כמעט שום דבר, ודאי שלא טלפון. זמן־מה לאחר שהגיעה אסתר לכפר־יחזקאל, קיבלה אימה נעמי שבץ. כך נופל על שלומית ועל אחיה לדאוג לאסתר למרות שהיא אינה מסכימה שיעזרו לה והולכת לבדה לצרכניה, והבית מוקף בוץ בחורף וקוצים בקיץ. אסף, בנה של שלומית, חורש מדי פעם את החלקה סביב הבית, כדי להתגבר על הקוצים. כאות תודה מעניקה לו אסתר את הספר “יקטן הקטן” מאת יעקב פיכמן, עם ציוריו של נחום גוטמן. העותק שהיא נותנת לו הוא בחתימת “י.פ.” – הוא פיכמן עצמו – כשאסתר מוסיפה הקדשה לאסף – “לחורש הקטן”. בכפר־יחזקאל יש לה ידידים וחברים וביניהם רחל פיינרמן (פרימן) ושושנה בסין, שאת שתיהן הכירה אסתר לפני שנים בבן־שמן. ולא פעם, כאשר אסתר חולפת על פני אחד הוותיקים, בדרכי המושב, היא אומרת לו שלום כמי שמכירה אותו מלפני שנים.
*
לשיבתה המאוחרת לספרות העברית אין שום משמעות חומרית. רק “כבוד”. ובעוד בנות המושבה, שבצעירותן יכלו רק לחלום שתזכינה להיות מוזמנות לבית האדום של אסתר בימי זוהרו, גרות עכשיו בבתים מפוארים בפתח־תקוה, נאלצת אסתר בת השבעים לעקור מדירת החדר וחצי שלה ולגור בכפר בתנאי חיים ספארטאניים, שכבר אינם נהוגים בארץ אפילו לא אצל אנשים צעירים ממנה בהרבה.
ואולם אסתר שוב אינה נשכחת. במשך השנים, עד לשנתה האחרונה, מבקרים אצלה במקומות־מגוריה השונים אוהבי שירתה המוצאים גם עניין בתולדות חייה, וחוזרים ממנה עם ראיונות מרתקים. בתחילת אפריל 1967, ימים אחדים לפני שאסתר שבה לפתח־תקוה, לדירה השכורה ברחוב שפירא, נוסעת אליה רות בונדי לכפר־יחזקאל:
אמרו באגודת הסופרים: עכשיו היא חיה בכפר־יחזקאל. אבל הם טעו. לא בכפר־יחזקאל עצמו, אלא בפרברו של המושב. תחילה עוברים את הרחוב המרכזי, פוגשים בן המסיע על טרקטור זוג זקנים זקופים, לבושי חג לקראת הביקור בעיר, אל תחנת האוטובוס שבכביש עפולה־בית־שאן; עוברים שתי נשי־כפר, משוחחות ליד הגדר הירוקה של הית עם גג רעפים אדום, נתקלים בעגלה עם כדי חלב מקשקשים, שומעים הלמות פטישים מהמסגריה.
“איפה גרה כאן אסתר ראב?”
"שם, בקצה הכפר – "
והיד מראה מעבר למוסך. מעבר לדרך עפר בוצית, שלא שכחה עדיין את עונת הגשמים, מעבר לגדרי קוצים גבוהים משני צידי השדות. שם יש שורה של בתים, בנו אותם לעולם, אבל הם עזבו. הבית… ראשון… שני… שלישי… הרביעי. לא, אין שם על הדלת. אין שכנים שאפשר לשאול אותם. יש גגון פח מעל הכניסה. זהו ביתה.
“למה דווקא כפר־יחזקאל? יש לי כאן חברים מאנשי העלייה השנייה, ידידים עוד מימי דגניה. מה יש לי כאן? בואי ואראה לך מהחלון. הנה לך!” – ומול החלון הרי גלבוע, כהים ועגולים, ושדות שבעים מחורף מבורך גשמים, וזמזום להקות חרקים בלתי־ניראים, וחרציות צהובות ופרחי בבונג לבנים בשולי השבילים. “נוף ושקט יש לי כאן.”
אי אפשר להתקשר עם אסתר ראב בטלפון. הדרך מוועד המושב אל הבית שבקצה הכפר ארוכה. מכתב אקספרס לא הגיע לתעודתו. ביקור מפתיע הוא כפלישה.
"לא חיכיתי לך כבר היום. ביקשתי שימסרו לך שתבואי מחר. או ביום ראשון. אבל, כיוון שבאת, אני שמחה. בואי, היכנסי, רק אל תשימי לב. הכל הפוך. הכל ארוז. אני עוברת בעוד שבוע.
"למה אני עוזבת? הייתי כאן ארבע שנים, והיה טוב – וגם קשה היה. בלי טלפון, בלי קשר עם העולם. הנה, בעצמך את רואה. בחורף, בימי הסערות והגשמים, לא יכולתי אפילו להגיע לצרכניה לקנות מצרכי מזון. נכון, יש כאן אנשים שדואגים לי. אבל לא נעים להיות תלוייה באחרים. אני חוזרת לפתח־תקוה.
“אני כותבת עכשיו זכרונות, ופעם ייצאו בדפוס. אחרי מאה ועשרים שנה. זכרונות יש לפרסם בגיל מאה ועשרים, ולא בגיל שישים ושמונה[!]. בואי, אקרא בפנייך קטע.”
מהחדר האחורי, מעבר לווילון, מביאה אסתר ראב מחברת תלמידים כחולה. היא מתיישבת בכורסה מרובעת, ישנה, משלבת רגליים דקות של אישה ששמרה על עצמה היטב. הידיים המחזיקות במחברת מטופחות ורגישות, עם אצבעות דקות ולכה שקופה על הציפורניים, ידיים שאין להן שום שייכות לא לכפר־יחזקאל ולא לפתח־תקוה. התבניות שהכנתי ברוחי להכניס לתוכן את אסתר ראב, משוררת ותיקה, לא התאימו כלל ועיקר. לא ניבים רוסיים ולא תה בכוס, לא אשת כפר ולא זקנה המחפשת את עצמה בזמנים לא שלה. העברית תמציתית, עניינית, ללא מליצה. פנים עגולות, אף רחב, עיניים בהירות. שערות שיבה מתולתלות, תנועות מהירות. צחוק של נערה.
“אני בת אבי ולא בת אימי…”
ואסתר מתחילה לגולל את סיפור חייה באוזני האורחת.
*
בימי שבתה בכפר־יחזקאל היא מפרסמת שירים ב“הארץ”, “דבר”, “מאזניים”, “דבר הפועלת”, במאסף אגודת הסופרים וב“קטיף” של סופרי פתח־תקוה. ב־1965 רואים אור “ליל־כוכבים”, “העור המסכן”, “שיר קיץ ישן”, “ספיח חייך”, “צרור פרחים נשאת לקראתי”, “חסידות”, “שופרות באילת”, “שירי ריח מריר”, “שיר הכנף הפצועה” ו“בית זועק”. ב־1966 מתפרסמים: “שירי סוף” ו“הרים וגבעות” (לזכרה של נעמי גלבוע, שמתה בכסלו תשכ"ו), “הוא” (לדוד בן־גוריון), “דומם”, “סתיו בים”, “ניחוח גועש”, “מים גנובים”, “לפני תמונה של צייר מת” (לשמואל עובדיהו), “תנחומים”, “הזכרונות”, “המילים” ו“כעפר ואפר”. דומה שגם השירים שמתפרסמים ב־1967 הם עדיין מתקופת כפר־יחזקאל והגלבוע: “ההר”, “הזקן ובניו” “אדם וגור־כלבים”, “משירי ההר” ו“משאלות”.
לאחר שנים שבהן אסתר שולחת את רוב שיריה לפירסום ב“הארץ”, עוזב ד“ר יעקב הורוביץ את משרתו כעורך “תרבות וספרות”, ובנימין תמוז ממלא את מקומו. ב־1964 מתרחשת בינה לבין תמוז תקרית, שעליה היא מספרת לחוקרי מכון כץ: “שלא מדפיסים לא קרה לי אלא בשנות בגרותי כששלחתי (אני לא מודרנית) לתמוז איזה שיר והוא אמר שחסר היסוד השירי. אמרתי תודה רבה ולקחתי את השיר חזרה.” אסתר אינה סולחת לתמוז, ו”הארץ" חדל להיות ביתה הכמעט־בלעדי. מעתה היא שולחת את מרבית שיריה לבמות אחרות ובעיקר ל“דבר”.
*
השיר “מות הצופים” (1964), וכמוהו שירים נוספים מתקופת כפר־יחזקאל, מבשרים את בואם של שירי “תפילת האשכבה” של אחרית חייה: “ידעתי לא יארכו ימיי / על אדמה זו.” בשירים אחרים מאותה תקופה מופיעות שורות המצביעות בבירור על הסבל הפיסי והנפשי שהיא סובלת ממה שניראה לה כהתנכלות הסביבה אליה. כמובן, לא מצד ידידיה אנשי כפר־יחזקאל, אלא מן ההרגשה המסוייטת שהאוויר סביבה מורעל וגורם לה אלרגיה קשה, למרות שעל עורה לא ניכרים סימני דלקות וגירוי:
“אדם יש לו הרבה / צווארים – / והוא נשחט / פעמים רבות.” – “אחי כלאני בארגז / הצמיד קסדת־תופת / לראשי.” – “מבקעות רחוקות / אדים חריפים / מיתמרים / והיערות הנמים – / מחבואי הרג – / סולדים. / מסתמרים, / ואיתם מסמיר / העור המסכן…” – “הפוך – / ירוק־איבה / לכחול / עמוק רוגע; / התז / ‘גז מדמיע’ – / דמעות־אחווה, / ‘נשורת הזדככות’… / העלות מרפא / לעולם דווה.”
בתקופה זו אפילו שירי הים האהוב עליה הם מרים ועצובים. שמחה וגאווה מצויות רק בשירים שהיא כותבת לגלבוע הנשקף מחלונה: “בוקר לשורשיך / אסגוד / וערב – / אניח ראשי / על כתפך… / לשיח־לילה.”. בחלק משירי הגלבוע, כמו גם בשיר “שופרות באילת” (1965), מתחזקים הן היסוד התנ"כי והן יסוד ההזדהות הלאומית־ציונית וההיסטורית־ארכיאולוגית, שמתגברים בשירתה ומפצים אותה על סבלה האישי ואולי גם מעניקים לו טעם.
מעודי לא ביקרתי את אסתר בכפר־יחזקאל, ובאותן שנים לא פגשתי בה אלא לעיתים רחוקות, כשבאה להתארח אצלנו בשבת בפתח־תקוה. הוריי לעומת זאת נסעו בג’יפ הישן של אבי לבקר את אסתר במושב שבעמק יזרעאל. הם התרשמו מן הדלות שבה חיתה.
פעם אחת, כשהסיעו אותי להרצאה באחד הקיבוצים שבאיזור, ביקשתי מן הנהג להיכנס לכפר־יחזקאל. פגשתי שם את נעמי גלבוע הקשישה שבגלל השבץ שאחז בה דיברה בקול רם ומוזר אבל את אסתר לא מצאתי במושב.
ברשימה האוטוביוגראפית ששלחה אסתר לראובן שהם ב־20 במרס 1972 היא כותבת:
ארבע שנים אני יושבת מול הגלבוע – ופתאום יש לי התקף של מעיים, מה שקורה לי פעם בכמה שנים, ואז אני מחליטה לנסוע לאיזה מעיינות־מרפא. בזמנו הייתי נוסעת לווישי, ולפריז כמובן – אבל לזה אין לי אמצעים ואני מחליטה לנסוע לאיטליה למונטיקטיני על יד פלורנץ – שהיתי שם חודש וחצי – ושאבתי את כל אמנות הרנסנס לקירבי אבל בפחות רעננות כמובן מאשר בשנים הקודמות –
ביולי 1966 היא נוסעת לחוץ־לארץ, כרגיל לבדה. בעזבונה נמצאת רשימה בשם “רשמי מסע באיטליה”:
הרושם הראשון: עם פזיז, קולני, מדבר בתנופות־ידיים ובהעוויות פנים, עליז, אוהב־בדיחות, צוחק ושר בקלות – אולם אם תסתכל מקרוב – תבחין בקמטי־דאגה בפנים, בייחוד בפני הנשים, לבושן רחוק מהידור ואפילו לא מגיע לדרגה משביעת־רצון ומתקבלת על הדעת, הן בטיב והן בטעם, לעיתים הן נושאות אל ראשן משאות בדומה לערביות במזרח. הנשים עובדות יותר מן הגברים, זהו הרושם.
הם ים־תיכוניים כמובן – לפרקים נדמה לך שאתה בביירות או ביפו העתיקה. גורם לזה גם סיגנון־הבנייה, שהוא דומה כמעט בכל ארצות הים־התיכון. הרחובות הצרים, החצרות הסגורות, הרעפים האדומים ומרזבי־הגשם שהם מפח, ומשמיעים לעת־גשם, מנגינה ישנה של ימי־הילדות.
העם הוא עם איכרים פשוט ובריא, שותה את יינו האדום, מלווה בכמויות ענקיות של נקניק ובצל ולחם אפוי־למחצה, רק ברומא יש שארית “פטריצים” רומאים (הכת השולטת ברומא העתיקה), מטופחים, אצילים ומשכילים. יש להם גאווה חבוייה, שיש בה מן הרומאיות (שיירים), אבל כלפי־חוץ הם חביבים ומאופקים, רובד־הקטוליות הוא שיכבה עבה של אופי העם הזה, הפשוטים ביותר, מרגישים עצמם: לב ליבו של העולם הנוצרי ו“הפפה” (אפיפיור) הוא נעלה מכל – אדיקותם חזקה ופעילה ומורגשת בחיים וברחוב – כנסיות – בכל פינה! מלאות המוני מתפללים, ומחוסר מקום פנימה – הם כורעים על מדרגות־הכנסיה בחוץ, ופעם, בשומעי תפילה ישירה ונגינת־עוגב נהדרת (היה זה באך) נכנסתי לכנסייה – ומיד נתבקשתי לצאת – כי אינני משתתפת בתפילה. דבר כזה אין בצרפת –
אין הם גזע אחד – יש שחורים כערבים ויש לבקנים, בהירים, זו ודאי תוצאת הפלישות הענקיות בסוף ימיה של רומא – פלישות של “ברברים”, “הונים”, “גוטים” ו“קלטים”, והתערבות עמי אסיה ואפריקה, אשר בימי גדולתה של רומא “שיעבדה” היא אותם, ולאחר־מכן היו לאזרחים רומיים והתערבו בתוך העם.
בערב תשעה באב ביקרתי בבית־הכנסת הנהדר שבפלורנץ, שוחחתי עם הרב, שדיבר עברית רהוטה – אמרתי לו: "אני חשה באנטישמיות כאן – "
הוא הודה – "כן, יש אנטישמיות רק מאחרי מלחמת העולם השנייה – " הוא לא פירט, ואני שתקתי.
עמדתי לפני דלפק בבנקו די סיאנה, על מנת להחליף דולרים בלירטות איטלקיות – לפניי עמדה אישה אחת, רק אחת, ולכן לא נדחקתי ל“תור” – עמדתי במרחק־מה ממנה – לפתע נכנס גבר אחד ביני ובינה, ובהיותו בעל היקף ניכר – דחף את שתינו – ואני שוב התרחקתי וחיכיתי, והנה שלף האיש את דרכונו ובחגיגיות גדולה הניחו על הדלפק. הסתכלתי בדרכון – אנגלי – משהו זע בי – הוצאתי את דרכוני, הנחתי אותו על הדלפק – מתחתי את קומתי והרימותי ראשי – ברגע זה הסתכל האיש בדרכוני – נע פתאום אחורה בפנותו לי את מקומו – אמר לי באנגלית – “עברי קדימה בבקשה – את מישראל?” והחל להצטדק על שאינו נוסע לישראל, יש לו אח בקבוצת גן־שמואל, והוא מבטיח לי חגיגית שבפסח יבקרו הוא ומשפחתו בישראל – הודיתי לו על אדיבותו והלכתי לי.
שלוש נשים עומדות באמצע שדרת־הטיול שליד בארות־שתיית־מי־הרפואה ומדברות בקולי קולות יידיש – בניב פולני – ניגשתי ואמרתי להן: “אני יהודיה – נשים יהודיות? מניין?”
“אנו מבלגיה,” חייכו.
"ואני מישראל – "
ענן עבר על פני האחת, והרגשתי מבוכה ביניהן. אולי היו “יורדות”. אמרתי “שלום” והסתלקתי.
משמצאתי חדר סוף־סוף, ירדתי מעגלת מרכבה, הרתומה לסוס אחד, המקובלת במונטיקטיני, נכנסתי לאולם הפנסיון, וקיבלה את פניי בתה של בעלת־הבית, שדיברה צרפתית בניב איטלקי, והיות והניב שלי נקי מכל השפעה של שפה זרה, חשבתני לצרפתיה, והכריזה בחגיגיות: “גברת צרפתיה באה אלינו, והיא תביא לנו מזל!” – כי הפנסיון היה ריק עדיין, היתה זאת ראשית העונה.
זה שיעשע, אבל כשנתתי לה את הדרכון שלי, על מנת שתרשום אותי בספר האורחים – עקבתי אחריה, רציתי לראות מה יהיו פניה לכשתראה שאינני צרפתיה – פניה קיבלו ארשת קפדנית ובלתי־נעימה, אך מיד התגברה – כי כסף הרי זה כסף! והאיטלקים אוהבים כסף יותר מיהודים.
מאז הייתי מיד אומרת שאינני צרפתיה – “אבל זה לא ייתכן!” – ובכן, זה ייתכן –
ובכל מקום אשר צריך היה להראות דרכון – היה הדרכון שלי מעורר מורת־רוח, עובדא –
רק השוודים, זוג זקנים גבוהים, איש ואישה לבני־שער, כשני אילנות מכוסים שלג – נהרו פניהם, חייכו והתעניינו בארץ, שאלו על מלונות, על ערים, על מקומות, לקחו כתובתי ונתנו לי כתובתם. וכן עשו הגויים הארגנטיניים: דיברו בהתלהבות על הארץ, וידעו כל הנעשה בה, עד הקונפליקט בין בן־גוריון ואשכול…
ובכן, אני קוצרת מחמאות – והדרכון שלי?
לחצתי את תיק הניילון אשר מחת זרועי על צלעותיי, והרגשתי בכריכה הקשה של הדרכון הנתקע בצלעותיי כזרוע יקרה – והיינו שנינו “בסדר”.
על שאירע לה במונטיקטיני היא מספרת הן לראובן שהם והן לישראל הראל. לשהם היא כותבת: "ופתאום, בעוד אני שמה, אני נתקפת אי־מנוחה ורוצה מיד לחזור ארצה. כרטיס־חזרה יש לי רק בעוד עשרה ימים – אבל אני מתרוצצת ממשרד למשרד על מנת לקבל כרטיס מיידי – "
ולישראל הראל היא מספרת:
לפני שנים נסעתי למונטה קטיני באיטליה, לנופש. בוקר אחד, ימים מספר לפני סיום החופשה, קמתי, צררתי את החפצים, והלכתי לסוכנות הנסיעות:
“אני חוזרת,” אמרתי.
ניסו להשיג לי מקום במטוס בכל הדרכים האפשריות – אך, הכל היה תפוס לשבוע. רצתי ממישרד למישרד, מחברת תעופה לשנייה – ללא הועיל. לבסוף נדחפתי למישרדו של מנהל “אייר־פראנס” – אני דוברת צרפתית רהוטה – והתחלתי לבכות. אף פעם אינני בוכה.
“אינני יודעת מה קרה,” אמרתי לו, “אבל אני מוכרחה להיות בבית.”
האיש יצא וכשחזר אמר, שהוריד נוסע מטיסה לפאריז, ושאני אטוס במקומו. מפאריז כבר שמור לי מקום לישראל. הגעתי בלילה לפאריז. בבוקר, לפני היציאה לשדה התעופה, קניתי עיתון מהארץ. ידיעה קטנה ריצדה מול עיניי, שניים מוותיקי פתח־תקוה נפטרו אתמול: בנימין בן־עזר (ראב), אחי הצעיר האהוב, וזאב מרכוס.
מלוד הגעתי במונית ישר לבית אחי ועל גדר הבית אכן היתה המודעה המוכרת. המשפחה המופתעת קיבלה אותי בתדהמה. ניסו להשיג אותי בכל דרך אפשרית ולא ידעו בדיוק היכן אני.
“אתה מפחד, איש צעיר?” היא צוחקת בכל פה, “כן, יש לי תת־הכרה גדולה זו. כתבתי שיר על מאורע זה וכל שנה, כשאנו עולים לקברו של בנימין, קוראים אותו על הקבר.”
בשבת בבוקר, כ' באב תשכ"ו, 6 באוגוסט 1966, נפטר אבי בנימין מהתקף־לב בבית־החולים השרון בפתח־תקוה. כל נסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחיה, עולים בתוהו. ביום ראשון אחר־צהריים, לאחר ההלווייה, היא מופיעה לפתע בביתנו, היישר משדה־התעופה, והמודעה על מותו מזדקרת לעיניה על גדר הבית. היא סיפרה לנו שכאשר הגיעה ללוד ראתה מיד את המודעה בעיתון “הארץ” מאותו בוקר. ייתכן שהעיתון הגיע עם המטוס לפאריס בבוקר, ושם ראתה אותו לראשונה, כדבריה להראל.
באותו ערב ואולי מאוחר יותר, באחד מימי ה“שבעה”, בהיוותרנו לבד, אסתר צועקת מרה על אימי: “את הרגת אותו!” – לדעתה, אימי לא שמרה היטב על בנימין, אחיה האחרון, וחיי נישואיו עימה היו רעים ומרים. אימי אינה משיבה לה ולא נוטרת לה על כך.
לאחר כשנתיים, ב־19 ביולי 1968, היא מפרסמת ב“הארץ” את השיר “בשורה” המוקדש “לזכר אחי בנימין”: “יונת־הדם / של האב והאם / לחשה עמוקות: / הקרביים נתכווצו; / היא חגה / סביב ראשי / והגתה נוגות: / בקעים נפתחו בי / וגבהים בכו חרש; / העיר ההומה: / דמיון שווא, הוא – / הזייה רחוקה – / שם במרחק, תק פרסה / מכאן / מישהו מחלל בחליל: / ילד הוא / והגינה פתוחה / לפני הבית: / בקירבי הומה, / עמומות – / ‘שיר הציפורים’ לפאבלו קאזאלס: / נע, ונעלם / וחוזר / והולך ואובד – / בתוגת־עולם: / וחוזר / והולך ואובד – / בתוגת־עולם: / יונת־הדם / מחליקה סביבי: / ‘שימי ידך על ראשו’ / כי הוא הולך למות / ‘אנא – שימי’ – / כי זה הבוקר האחרון; / אור בחוץ – / ואני שומעת אפלה: / ‘הנשמות קשורות’ – / אמרה היונה / והן נפרדות עתה, / שימי לב לקרע – / הוא ישתות רבות / שימי ידך על ראשו – / כי הוא הולך למות / ולו גם מלא הרחוב / המיית־חיים, / ואת חוזה בו / בעיני־בשר – / בליבך חותך / אחד נעלם – / לאט את החוט – / ושוחט את יונת־האחווה.”
7. אינטרמצו אחרון בפתח־תקוה, בדירה שכורה ברחוב שפירא. 🔗
באפריל 1967, בגיל 73, חוזרת אסתר לגור בפתח־תקוה, בדירה שכורה. בתצלום שנדפס ב“דבר השבוע” והמלווה את הראיון שערכה עימה רות בונדי כבר עומדת אסתר בכניסה לבית ברחוב שפירא 38 בפתח־תקוה. בסיום הראיון היא מספרת:
בעלי השאיר לי רכוש רב, ואני מכרתי בזול. ראיתי שאני עשוייה לאבד הכל, ואז מסרתי את כל הרכוש שלי לקרן־הקיימת תמורת פנסיה. הפנסיה קטנה, אבל אני מסתפקת בה. אומרים שרק המגרשים שווים עכשיו רבע מליון. אינני מצטערת, רק לפעמים צר לי שלא השארתי לעצמי די כדי לבנות לי בית קטן. מיום שעזבתי את תל־אביב, תמיד בחרתי לי כפר, ששם אפשר לקבל בית בזול. עכשיו, בפתח־תקוה, אגור בדירה. אבל זה בית של ארבע משפחות, ואני בקומה עליונה, אז אולי לא יהיה נורא כל־כך. ויש אוקליפטים…
הציון היחיד הקיים לאסתר בפתח־תקוה, לבד ממצבתה, הוא ציטוט שתי שורות מתוך שיר שכתבה על האקליפטוס, החרותות על־גבי לוחית לצד עץ אקליפטוס לבן ענק, שעליו הם בעלי ניחוח לימוני, והוא מתנשא ברחוב שפירא, לא הרחק מביתו של אברהם שפירא.
עכשיו אסתר סמוכה לאימי ולאחותי וכבר קל יותר לבקר אצלה. ימי מלחמת יוני 67' עוברים עליה בפתח־תקוה, אך אסתר אינה מאריכה שבת בדירה הזו. לטענתה בלילות עוברים צעירים על אופנועים לפני ביתה ומפריעים במיוחד לה, והיא שוב נודדת ושוב נעלמת.
בשיחה בטבעון, ב־3 באוגוסט 1971, היא מספרת לראובן שהם:
חייתי ארבע שנים בכפר־יחזקאל בלי כל הציביליזאציה. בשביל הגלבוע הייתי מוכנה לעזוב הכל. בטהובן מתאים מאוד לגלבוע. זה צירוף נפלא. בשניהם יש שגב גדול ופאתוס. חזרתי לפתח־תקוה בערב מלחמת ששת הימים. הייתי כמו לפיד. ישבתי בחדר־המדרגות וזימרתי את בטהובן. לא נכנסתי למקלט.
מיד לאחר המלחמה, כאשר מתאפשר הדבר, היא נוסעת לירושלים ועולה לקברו של איזאק, בהר־הזיתים, לאחר שלא היתה שם שנים רבות. המצבה, לדבריה, נותרה שלימה.
תמר אבידר, שמראיינת אותה במרס 1968, מספרת:
אסתר ראב יושבת זקופה על כורסתה בדירתה הישנה ברחוב שפירא בפתח־תקוה. היא מתנצלת על הארעיות המקיפה אותנו. אני עושה מאמצים נואשים אחרונים לשכנע אותה שתסכים להצטלם. איני מצליחה. “איני ניראית טוב ואיני רוצה להנציח את מראי זה.” – ממש רגישות של נערה. מולנו ניצב שולחן־כתיבה וכיסא בעלי עיצוב בלתי רגיל, עם דוגמה המזכירה עלי־כותרת של פרח. “זה פרי התיכנון של נחום גוטמן ושלי.” על הכתלים תמונות מימי תל־אביב הקטנה. על אחת מהן נישארה מזכרת מימי מלחמת ששת הימים: הדבקה של פס נייר, לבל תיפגע הזכוכית. “איני מסירה זאת, אני אוהבת מזכרות.”
את התמורות הנפשיות המתחוללות בה לאחר המלחמה ופתיחת הדרכים למחוזות שמאז מלחמת העצמאות היו חסומים בפני הישראלים היא חושפת בפני כתבת “הצופה” נעמי גוטקינד (גולן):
אחרי מלחמת ששת הימים עברתי מחדש על התנ"ך וכל אירועי המלחמה נעשו לפתע מוחשיים ומובנים כמו מלחמות השופטים. בשנים האחרונות מעוררת את דמיוני הארכיאולוגיה. היא חושפת למעננו את הארץ העברית הקדומה של אברהם, של השופטים והמלכים, הכל יש באדמה הזו. עדויות לאלפים. כשהייתי מורה בבן־שמן, גיליתי במורדות הגבעות בריכות עתיקות וגתות בסלע ופסיפסים לבנים, שחורים ואדומים. זה מעיד על המיבנים המפוארים שחרבו. מהו הפסיפס? גובלן באבן, ריקמת אישה בבניין. בנעוריי טיילתי הרבה בארץ עם וילנאי, עם ברסלבי. פעם הגענו למידבא. יש שם רצפת מוזאיקה של בית־כנסת עם גלגל המזלות וכתובת בעברית: “שלום על ישראל.” כשראיתי אותה – נרעדתי. כאילו רק אתמול ריצפו כאן… ברמת הגלעד, למחרת, בבוקר השכם, ראיתי עדר איילות בתוך מרחב אין־קץ והרגשתי, זה שלי! גם מנשה וגם גלעד. האם לא מכאן באו הגלעדים לקחת את ראשו של שאול?
והערבים? – הערבים הם רק אורחינו. איני שונאת אורחים, חלילה – אבל הם זרים על אדמתי. לא עסקתי בפוליטיקה מעודי, אבל כמה ימים אחרי המלחמה האחרונה קיבלתי בדואר חוזר עם הסיסמה: “לא להחזיר את השטחים.” לי, אישית, ודאי וברור שאין לעשות זאת. הלכתי לאסוף חתימות, תרמתי גם כסף.
אבל דומה שעיקר התמורה שהתחוללה בה באותה שנה איננה לאומית כי אם משפחתית, ועל כך היא מספרת לראובן שהם:
הוכיתי מכה גדולה, האח האחרון והכי קרוב לי – אני חוזרת לכפר־יחזקאל – אבל רוחי אינה עימי – פג הכל ואני עצובה ובודדה ואני מחליטה לחזור לפתח־תקוה להיות לפחות קרובה לקברו, ולאלה שהשאיר בחיים, שהיו יקרים לו –
לצד המכה המשפחתית במות אחיה ממשיכה אסתר לסבול מן המפגעים הסביבתיים:
בפתח־תקוה כבר לא היה כל נוף, היתה זו והיא הינה – עיר מחוסרת טעם ומחוסרת אטמוספירה, מלבד איים כמו “יד לבנים” והפרדסים הישנים והרחוקים שעדיין לא עקרו אותם. אני מסתדרת בדירה וזה גיהינום – אין אוויר אין שקט בסוף אני נתקפת בשיעול ובאלרגיה קשה והרופאה בקופת חולים עומדת בכל תוקף שאעזוב את המקום ואלך למקום בגובה של מאה חמישים מטר – והגורל נפל על טבעון שהיכרתיה עוד מקודם, למקום בגובה זה, נטוע אורנים ובעל נוף נהדר. כאן הוטב לי אבל לא לגמרי.
אך הנדודים ממקום למקום – המעבר לפתח־תקוה באפריל 1967 וכעבור שנה המעבר לטבעון ובתווך הגיחות למקומות אחרים כגון לפנסיון שעל הכרמל – אינם פוגעים בכתיבתה של אסתר. היא חוזרת אל הזכרונות שהחלה לכתוב ב“מחברת הכחולה”, עוד בתקופת מגוריה ברחוב אלתר מיהוד בפתח־תקוה, והחומר הזה עתיד להוות את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ “גן שחרב”. ב־1967 נדפסים הסיפורים: “שנים יפות”, “לייבעדיג אין ליסטיג”, “דבח” ו“העקרב”, ושנה לאחר־מכן “המרתף”.
היא מתמידה לכתוב ולפרסם שירים בקצב שסיגלה לעצמה, ואחד הבולטים בהם הוא הפואימה ההיסטורית “בבתא” המוקדשת לאברהם הרצפלד. על נסיבות כתיבת פואימה זו, הנדפסת בחוברת אפריל 1968 של “מאזניים”, היא מספרת לנעמי גוטקינד (גולן):
מהמסמכים שהתגלו במצדה אפשר היה לבנות דמות שלמה של אישה ושל חייה. יכולתי להזדהות עם אישה זו. ראיתי הקבלות מסויימות בין חיי לחייה. כתבתי עליה לאט, לסירוגין. שיר אחד – והפסקה של שנה. עוד קטע – ומנוחה של שבועות. אני מסוגלת לעבוד על כתיבתי הרבה זמן, משום שאיני אוהבת הרבה דיו… רק דברים מרוכזים.
בעקבות הופעת “בבתא” קיבלה אסתר מכתב נרגש מרחל ינאית בן־צבי, הכותבת לה ב־28 במאי, זמן לא רב לאחר צאת חוברת “מאזניים”:
משב רוח ממידבר יהודה, מימי מצדה ועין־גדי, הביאה עימה שירתך “בבתא”. איזה רעננות – – מתרוננת בך נפשך, דמה בדמך ואיתך אנו מתייחדים עם “בבתא, עבריה קדומה, אישה נצחית יפה”. איתך ואיתה אנו צועדים עם שיירתה במידבר, לעזרת אחינו הלוחמים בהר, וחם ליבנו. זה שכרן היה של רבות מבנות ישראל בימי מלחמתנו, רק זה לפני שנה, שיכלו להושיט עזרה לאחים הלוחמים. ברוכה תהיי אחותי המשוררת, אסתר ראב, הרי זכרתיך מימי נעורייך, והרגשה לי כי מחדש שבה אלייך העדנה, מחדש את שרה ברוח הנעורים.
באותה שנה מופיעה אסתר בסרט דוקומנטארי שמופק על ידי הוועד הפועל על חיי אברהם הרצפלד, ובאותה הזדמנות מתחדשת ידידותה עימו והוא מודה לה במכתב על חלקה בסרט. כמו־כן היא מזומנת על־ידי חנינא אמוץ להקליט תוכנית מזכרונותיה על תקופת העלייה הראשונה.
מלחמת ששת הימים באה לביטוי בשירים שהיא כותבת בסתיו 1967 ואשר רואים אור בתחילת 1968: “האם” וכן “פוליטיקה בסתיו” שבו מצויות השורות: "הנצחונות / הגוויות הקצורות, / כתמי־הדם – " יחד עם זאת מתחיל לפעם בשיריה אותו פן לאומי שבנופים החדשים, פן שעתיד ללכת ולהתחזק בשנים שלאחר מכן, כמו בשיר: “גולן, בשן, / חרמון וכנרות / כל המורשת / חבוק במבט.” אסתר נפגעת עד עומק ליבה מעמדתה של צרפת, ומספרת לראובן שהם ברשימה האוטוביוגראפית:
בא עימות שאותו ניבאתי תמיד וכאשר החל דה־גול להשתמט והפך לטיפוס השלילי הצרפתי, אזרח קטן עם שאפתנות גדולה – כשהחליט על “האמברגו” – כתבתי מכתב גלוי לדה־גול ושלחתי אותו ל־Figaro, העיתון שלי, שבו שירת כאחד מעורכיו סופר שאהבתי מאוד את ספריו בשעתו Jaques de Laeredelle. כמובן שלא קיבלתי כל תשובה על מכתב זה. יש לי העתק באיזה מקום – כתבתי לו שהוא גזל ממני את התרבות הצרפתית כולה, וכן מכל הסופרים ואנשי־הרוח שבישראל, וחתמתי “משוררת ישראלית”. כשסיפרתי זאת – אמרו שמכתב כזה צריך לעבור רצנזיה של ממשלה – אני אפילו לא הרגשתי בזה, עשיתי את זה מתוך אכזבה נפשית עמוקה, והאכזבה נמשכת עד עתה, זה מה שהיה לי עם צרפת.
פתח־תקוה של רחוב שפירא ושל המלחמה נעשית לה “עיר זרה”. שיר הנושא שם זה, והנדפס ב“הארץ” ב־16 בפברואר 1968, פותח בשורה: “בית שמן, סגור,” ומסתיים בשורות: “שלושה ילדים הולכים לפניי / כתפיהם הרזות, נושאות־העתיד – / עתיד מלחמות וזוועות.” הדעת נותנת שקטע־הסיפור “מות הזקנה”, שנכתב בשלהי שנות ה־60, מספר על השנה שבה מתגוררת אסתר בקומה השנייה בבית שברחוב שפירא:
מכל דרי הבית התיידדתי עם הזקנה הנכה בלבד.
הבית היה מלא עולים חדשים – צעירים ובשנות העמידה ולכולם צימאון חיים מופרז – הרבה מזון! – אמרו העיניים – (ריח שומן מטוגן היה נודף מבעוד בוקר) – הרבה לבוש, ורוב גוונים ותכשיטים – כאילו אמרו לכסות על שנות רעב ומחסור, אבל הרעב בעיניהם לא נתכסה, הוא פעל על המוחות, על הרגליים, הכל התנועע וחי בריתמוס מוגבר לא טבעי – ולא שאהבתי חיים המפכים כמי־שילוח – אלא היה בבני־אדם אלה משהו – כאילו נפלה מעליהם איזו קליפה שהיא הכרחית לגידולם, יותר נכון כאילו סחטו מהם את מיץ החיות הרגילה, קלפו אותם מקליפה שאדם־רגיל מחונן בה באופן טבעי – כמו העץ הזה הגדל בחצר –
לא יצאו מכלל זה הילדים – למעשה היו שמנים וורודים אבל בעיניהם היה ידע־רב – לא ילדותי – כאילו עבר אליהם בירושה אותו היעדר של מיץ החיות הטבעי –
הזקנה צלעה והיתה נשענת על מקלה וכשהיתה סובבת לעיסוקיה במיטבח ובחדריה, היו נשמעות נקיפות־המקל בבית כולו –
מן המעודד – לא היה בדבר –
ואולם יום אחד ניצבה בפתח דירתה כשירדתי מן המדרגות – בירכתיה לשלום ואורו עיניה, עיניים מלאות תבונה וביטחה, ובפניה שום רמז למומה – עמדה כאישה צעירה סקרנית, מלאת הכרה עצמית, על פתח ביתה –
איני זוכרת כיצד אבל התחלתי נכנסת אליה, גרתי מעל דירתה, החדר היה מלא ארונות ספרים ותשמישי קודש מכסף טהור ורהיטים כבדים עמדו וסיפרו על מסורת ארוכה של חיי אנשים יהודים – לא היה כאן דבר מחיי הארץ החדשים מלבד המקרר החשמלי –
וכך נמשכה ידידותנו. האישה הזקנה נעשתה בשבילי פינת נפש ומקלט מה – מאווירת הבית שהעיקה במתיחותה החולנית –
חלק תשיעי: “כבר פגשתיך פעם”, מקהלת האשכבה 🔗
1. מקיץ 1968, בטבעון, עד אחרית ימיה. 🔗
אלונים בני מאות שנה, ניטעו על ידי נושאי־הצלב, מכורכמים, מעונים על־ידי רוחות, מפותלים מזיקנה וסבל – יפים, איתנים, תקועים בקרקע הסלעי וניזונים ממנו בגבורה עילאית.
ואורנים “צעירים”, בני שלושים־ארבעים, בני גזע שונה, ניטעו על־ידי עברים צעירים, נישאים אל־על, שולחים פארות לכל צד, ישרים כמיתרים, נמשכים לשמיים, נעים ברוח קלה והומים, מטפטפים שרף בושם וקרירות תוך האוויר.
גינות־פאר שתולות כגני־עדן לפני הבתים אדומי־הגג, שושנים מוורידות ומתאדמות בשפע, בעליצות, כל בית מגיש לעיניך חג קטן של סידור־פרחים, עצים שלווים מכוסי פריחה לבנה וסגולה, לנוי ולריח. צל וריח, וצליל גרוני – השחרורים רוויי־עדנה, וסלסול הבולבולים, וצופיות כקאסטאנייטות מפצחות ביניהם – תזמורת מלטפת אוזן ולב.
טבעון העתיקה – לחש עובר בין שיירי אלוניה המפותלים, לחש עיתים, מאוויים, מלחמות וזכרונות –
וטבעון החדשה בהדר אורניה וברושיה ההולכים ישר השמיימה, לשמיה מנומרי העננים הקלים, העולים מים התיכון הקרוב ותועים בין פסגות הכרמל הנשקף בכל הדרו כאן, בכל קסמו התנ"כי־הארכאי, לובש צורה ופושט צורה, מתכסה בצל וזועף, ומחייך באורות רכים כצבעי הצדף, כשצמחייתו הפראית עוטפת אותו ברכות.
אנשים שקטים מהלכים ברחובות, מברכים זה את זה, מתעכבים לשיחה קלה, ממשיכים –
טבעון היפה, שאי ברכה ממני.
זוהי טבעון שאליה מגיעה אסתר במאי 1968, בגיל 74, ושוכרת בה בית פרטי ברחוב הדגניות 16. הבית הבודד עומד בלב מגרש גבוה, כמו גבעה, מוקף עצים אחדים, והוא דומה במקצת לבית שהיה לה בכפר־סבא. מכאן ואילך תגור אסתר בטבעון עד אחרית־ימיה, אם כי תשנה עוד כמה וכמה כתובות. הקטע נדפס בביטאון המועצה המקומית ב־1975, במלאת לטבעון 40 שנה.
המעברים שלה מתאפיינים מעתה בריטואל קבוע: “תבוא לתלות את התמונות!” היא מזעיקה אותי ואני מגיע אליה לאחר ימים אחדים. התמונות עדיין שעונות לקיר, על הרצפה, ואני תולה אותן לפי הוראותיה עד שהבית מקבל את האטמוספירה שלה. בשנים מאוחרות יותר אני מגוייס גם ליום ההעברה עצמו.
מעתה יש לאסתר לראשונה בחייה טלפון והקשר איתה נעשה קל יותר אם כי אנחנו עדיין רגילים לכך שהיא “נעלמת” ולאחר זמן מתברר שנסעה לבית רמז או לבית דניאל בזכרון־יעקב או לבית דינה על הכרמל.
אסתר טוענת כי איזור טבעון הוא היחיד שעדיין מזכיר לה במשהו את הטבע שהיה בסביבות פתח־תקוה בימי ילדותה. פתח־תקוה של היום שונה לגמרי והאוויר בה מזוהם כמו בכל הערים הגדולות וגורם לה, לדבריה, סבל רב ופריחה בכל הגוף. ויש גם הרעלות שמכוונות במיוחד נגדה. בגלל הרעילות אסתר אינה משתמשת בשום חומרי ריסוס והדברה נגד מזיקים בדירותיה, ודבר זה גורם להן להיראות שלא במצב מזהיר מבחינת הנקיון.
בשקט היחסי שבו היא זוכה בטבעון באה עליה תקופה של פריחה ספרותית. מתרבות הפניות אליה לשלוח חומר, וכל מה שהיא שולחת מתפרסם תוך זמן קצר בבמות ספרותיות שונות מ“דבר”, “הפועל הצעיר” ו“דבר הפועלת” ועד “הארץ”, “ידיעות אחרונות” ואפילו “קשת”.
ב־1968 נידפסים השירים: “האם”, “פוליטיקה בסתיו”, “עיר זרה”, “סובב תחנת הזייה”, “גולן, בשן”, “היה ואיננו”, “בשורה”, “תמולי ארוך”, “אלון”, “ספיח־המייה” ו“בבתא”. בשנה זו נכתב גם “שיר לאוקליפטוס”, מהארוכים בשיריה, וכן מתפרסם הסיפור “המרתף”. ב־1969 נידפסים השירים: “אדמה מדובבת”, “שירת אישה”, “בני”, “החרב והקן”, “טייס בודד”, “שיר ללבנה”, “מיתר מתוח”, “דרכייך כאז”, “העיניים בוכות ללא דמע”, וכן הסיפורים: “הכיכר השביעית”, “האסיר”, “הבקע הראשון” ו“ימי ‘הדים’”.
בינואר 1969 מוענק לה פרס ואלנרוד לשירה. ועדת השופטים עליה נימנים ב.י. מיכלי, יוסף אריכא ודוד רוקח מעניקים לה את הפרס על הפואימה “בבתא”, לצד דן מירון הזוכה בפרס בתחום המסה וגדעון תלפז בתחום הסיפור.
בשנים אלה נמצאת אסתר בחליפת מכתבים עם יוצרים ואישים, ביניהם אפרים תלמי, עורך “דבר לילדים”, ק.א. ברתיני עורך “מאזניים”, אברהם הרצפלד, דוד רוקח, אברהם ברוידס, רבקה גובר (אך אסתר כבר אינה נוסעת לנהורה), יוכבד בת־מרים, אריה ליפשיץ, אבנר טריינין, צבי לוז, הרולד שימל ולוי בן־אמיתי.
ב־19 ביוני 1968 היא כותבת לאורי צבי גרינברג: “זה עתה סיימתי קריאת השירים בסעיף סלע־עיטם – יישר כוחך! על קולך הנפלא, על כנפי־הנצח המתנפנפים מעל שירה זו ועל שעלית מעל לקולות־הפח של ‘ההרואיקה’ המחרישה אוזניים – יש שורות בשירים אלה שכאילו הוצאת אותם מפי ממש וזה מוזר וגם נעים.” (ארכיון א"צ גרינברג, בית־הספרים הלאומי האוניברסיטאי). אצ"ג אמנם עונה לה בנימוס חגיגי (מכתב מה־10.7.1968), אך מחוץ לכתובת על המעטפה “לכבוד המשוררת” – אינו מתייחס כלל לשירתה, ולא ניראה שהוא בקיא בה.
היא מרבה לנסוע בארץ. היא מבקרת בבית־לחם, ובאוקטובר 1969 היא מבקרת בגולן ובגליל העליון, והנופים שמתגלים לה מחדש לאחר מלחמת יוני 67' משפיעים, כאמור, על כתיבתה.
בתחילת קיץ 1969 מזעיקה אותנו אסתר בטלפון באומרה שהיא “הולכת למות” ועלינו לבוא מיד לשם סידורים אחרונים וייתכן שזו הפעם האחרונה שנוכל לראותה. אנחנו כבר רגילים לאזעקות שלה, שבאות בעיקר כאשר מרווח הזמן שבין ביקור לביקור הוא רב מדי, ובכל זאת אימי ואני מודאגים, וממהרים לנסוע לטבעון.
אסתר מספרת לנו שהרופאים איבחנו אצלה מחלת לב קשה וכי ימיה ספורים, ואם לא די בכך הרי שההתנכלויות ממשיכות למרר את חייה. היא מבקשת למהר ולעשות את כל הסידורים הדרושים שלאחר מותה ומודיעה לנו כי בבוא יומה מבוקשה הוא להיקבר בפתח־תקוה ליד אבי. היא שואלת רשות מאימי וזו מסכימה לכך. יש עדיין מקום לשתיהן, משני צידי קברו. אסתר מתחילה “לחלק” בינינו את רכושה המועט, וגם זה הוא טקס שהיא אוהבת לחזור עליו לעיתים. אנחנו, כמנהגנו בשעות כאלה, מבקשים ממנה לחדול כי היא נראית בריאה והנושא איננו כלל אקטואלי.
למען האמת ליבה היה חזק ואיתן עד שעתה האחרונה בגיל שמונים ושבע, למרות ששני אחיה הצעירים נפטרו מהתקפי־לב בגיל לא־מבוגר. בגיליון סיכום מחלה שנרשם ב־2.8.1975, לאחר אישפוזה בבית־החולים רמב"ם בחיפה, נאמר כי: “לפני 4 שנים התקפת לב.” בקורותיה ב־1971 אין זכר לכך, ואולי הכוונה לאותם ימים בקיץ 1969, כשהזעיקה אותנו אל ביתה. מקיץ זה נמצא בעזבונה קטע שכתבה בסוף “המחברת הכחולה”, שבה החלה לרשום כשלוש שנים קודם את סיפורי זכרונותיה, וכך היא כותבת ב־2 ביולי 1969:
הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל־עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת? הנה הם עוברים ליד הבית, הפג’ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?
אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –
מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי –
שונות [אנו] בכל –
שלחתי מברק ברכה להרצפלד, חבל שלא יכולתי לנסוע –
תחושות דומות באות לכלל ביטוי בשיר משנת 1970: “המקדשים על הפכים / ומרימים את כוס התרעלה – / בחושך הכוס הרימו, / באפלות־גדרות, / בסבך־עצים: / יערב לכם הדם – / הצמאים לו.”
ב־10 ביולי, ימים אחדים לאחר שרשמה את הדברים ב“מחברת הכחולה”, כותבת אסתר לרבקה גובר: "למה התרחקנו כל־כך? אני שותקת כלפי רוב הידידים – זקנה אני וחולה – במחלה שאין לה רפואה ‘אלרגיה’ שמה, ואנשי אגרוף אומרים שהיא מדומה. אולי? אני עצמי הרי יש בי יותר מהדמיון מאשר מהמציאות – אולי הם צודקים – בינתיים אני מתענה – וכותבת וכואבת וחושבת – וכל מה שנפל בגורלי עודני עודי, אם כי שוקדים על ההיפך – כך נגזר כפי הניראה – מה שלומך? ושלום מרדכי – את שהותי במחיצתכם לא אשכח לעולם – " (“גנזים” 1/8144).
וליוכבד בת־מרים היא כותבת ב־14 ביולי: "מצאתי את עצמי על ידך ב’דבר', ונזכרתי בך וחשבתי עלייך. בשעתו רציתי לברכך, על נישואיה של מריסה, והלוואי שיהיה לך נחת ממנה – "(“גנזים” 1/93296).
ב־31 באוגוסט 1969 באה אסתר לתל־אביב להשתתף במסיבת הנישואין שבה אני נושא לאישה את ענת פיינברג בת ה־18, שלימים נעשית סופרת בזכות עצמה. אסתר נישארת ללון אצל אימי ואחותי בפתח־תקוה ולמחרת היא פונה למשרדי החברה קדישא המקומית ומשלמת מאתיים לירות, מתוך אלף, על חשבון קניית מקום ליד אבי “לאחר אריכות ימיה ושנותיה”. לאחר זמן היא מפקידה בידי את הקבלה וגם קובעת את האפיטף שעליי לחרות על מצבתה.
*
פתח־תקוה, “העיר הזרה”, ממשיכה להשפיע כבוד על אסתר גם כאשר היא עוקרת ממנה וקובעת את מושבה בטבעון. אולי ממרחק קל לה לשוב ולהשלים עם עיר מולדתה. במוצאי־שבת ה־1.11.1969 נערכת באולם שרת שבבניין העיריה “מסיבה חגיגית לכבוד המשוררת בת עירנו אסתר ראב”. לפי ההזמנה מובטחים גם דברי הערכה מאת ד"ר דן מירון. בעל־פה נאמר שהחגיגה היא במלאת שבעים שנה לאסתר! – אצלנו במשפחה מרימים גבה אבל משתתפים בשמחתה כאילו התאריך נכון. במסיבה נוכחים רבים מבני המשפחה, סופרי המושבה, משתתפי “קטיף”, ומוקירי שירתה ומכריה. איני בטוח אם דן מירון אכן הגיע להרצאה, כי בכרוניקה העיתונאית הוא אינו נזכר: “דברי ברכה השמיעו ראש העיריה מר י. פיינברג, סגנו מר ח. זכאי, מזכיר מועצת הפועלים מר ח. ביילי, ומנהל מחלקת התרבות, מר י.צ. שרגל. הסופר יוסף חנני הקדיש את דבריו לתיאור יצירתה, והשחקנית א. אורגד קראה משיריה. אסתר ראב השיבה למברכיה במילים נרגשות.” (“הארץ”, 4.11.1969).
בדברי תשובתה אומרת אסתר:
קהל נכבד, ודאי ידוע לכם שלא אתמול נולדתי ולפעמים יש יתרון לדבר, אני רוצה לספר לכם על האטמוספרה שבה היתה נתונה הלשון והספרות העברית בימים הרחוקים ההם. במושבה דיברו יידיש, יידיש בילסטוקאית – מעורבת במילים רוסיות – עד היום, כשאני מדברת יידיש, שואלים אותי אם אני מבילסטוק.
תארו לכם חמש ילדות קטנות לומדות תפילות בעל־פה בהברה אשכנזית: “מודה אני”, “שמע ישראל”, אצל מלמד דרדקי –
אחר־כך אותן הילדות בגן־הילדים הראשון במושבה, הגננת מדברת עברית רצוצה, היא אומרת: “את משירה כל־כך יפה,” במקום: “שרה”, היא מערבת מילים ביידיש היא אומרת: "תני לי את ההנטיכל – "
אחרי זה נפתח בית־הספר הראשון, המורה והמנהלת קורסיסטית מקיוב, גזוזת שיער וגם זה חידוש גדול, ויותר משהיא מלמדת חשבון היא מלמדת אותנו שירי מאנה, דוליצקי ויל"ג. אנו מדקלמות בפטוס גדול ובהברה ספרדית: "שלום לך מרתה, תמתי עד נצח – " והמילים חדשות, מלאות עוצמה מסותתת, ראשונית, ונחקקות עמוק, "דליה דליה אן את עניה – " מתרוננות המילים – עד היום חקוקה בי הראשוניות של המילה, אין בשבילי מילים שחוקות או אבק של מילים או ערפל של מילים.
מילים הדהדו בעוצמה רבה, עברית בחלל הריק, עברית בפעם הראשונה.
אני בת שש־עשרה ומוסרים לי ספריית המושבה, אני מקטלגת, מניחה על השולחנות הארוכים, מתחת למנורות הנפט התלויות – את “דאר היום” ואת “הפועל הצעיר”, הספרים המבוקשים לקריאה במקום הם גנסין וברנר.
בחדר השני עומד ארון מזוגג, שני מטר על שניים, ובו כלולה כל הספרות העברית (החדשה) של אז, הקלסיקונים בהוצאת תושיה בכריכה הוורודה – לנוער “אהבת ציון”, “דניאל דירונדה”, כמה תרגומים של ז’ול וורן, ולקטנים כמעט אפס, מלבד חוברות ישנות של “עולם קטן” ללחובר, וחוברות קטנות, תרגומים גרועים, “הכליף והחסידה”, “הנחש הלבן” –
*
בחורף 1970 נחלית אסתר בשפעת חזקה, ממנה היא מחלימה אך בקושי. אך עוד קודם־לכן היא מגיעה למסקנה שיקשה עליה להמשיך לחיות לבדה ונערכת לקראת כניסתה לפנסיון. בדצמבר 1969 היא נפגשת עם אברהם הרצפלד במשרדו במרכז החקלאי ברחוב אלנבי. באותה עת אברהם הרצפלד עיוור כמעט לחלוטין, אך הוא זוכר לאסתר חסד היותו פועל, עובד בקילוף שקדים, בחצר־אביה בפתח־תקוה בימי העלייה השנייה. הרצפלד, לא מעט בסיועו של ידידם המשותף שמעון קושניר, עושה למען אסתר שני דברים גדולים. הוא דואג לקבלתה כחברה בהסתדרות, ומכאן ואילך היא זכאית לכל שירותי קופת־חולים הכללית, והוא גם דואג לסידורה בפנסיון שבו גרים “זקני העמק”. במאי 1970 עוברת אסתר לגור בפנסיון וילקנסקי ברחוב זייד 15 בקרית־עמל, על בסיס חודשי. היא עדיין מחזיקה בביתה השכור בטבעון, ומקבלת מדי חודש דמי השכרת דירתה בפתח־תקוה.
ב־17 ביוני 1970 כותב לה הרצפלד, שכל ימיו נישאר תומכה ומגינה הנאמן, לפי הכתובת של פנסיון וילקנסקי: “זה מספר פעמים שטילפנתי אלייך ולא משיג אותך. חשבתי לבקרך בשבת זו אך אינני יודע את מצב בריאותך. תדאגי ביום שישי להיות בחדר־אוכל בשעה 1 או לפני כן ואשאלך. קיבלתי את מכתבך בתודה.”
במרס 1970 מתבשרת אסתר במכתב שמשגר לה ד"ר י' מכמן־מלקמן, מנהל היחידה לתרבות במשרד החינוך, כי סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות מר יגאל אלון החליט להעניק לה מענק חודשי: “מתוך הכרה לתרומתך רבת החשיבות לספרות העברית. אני מברך אותך בקבלך מענק הוקרה זה הניתן רק לגדולי הסופרים בארצנו.”
לאחר שהות של כחודש־חודשיים בפנסיון וילקנסקי היא מתאוששת, או אולי להיפך, סבורה שרק מעיינות וישי יבריאוה כליל. ב־19 ביולי 1970, בהיותה בת 76, מפליגה אסתר לבדה באונייה “דן” מחיפה, ויורדת במרסיי ב־24 בחודש, ומשם ברכבת, היישר לווישי. ב־25.7.70, יום לאחר בואה היא מתייצבת אצל הרופא הקבוע שלה, ד"ר פייר לוי, במרפאתו שבכיכר גנרל לקלרק, והוא מצווה עליה לעבור ללא דיחוי שתי סדרות טיפול במעיינות ובמרחצאות המרפא של העיר.
ב־5 באוגוסט, כשמצב־רוחה עדיין טוב, היא שולחת ממלון Beausejour שבווישי גלוייה ובה דרישת־שלום לישה ברוכמן ולמשפחתו ברמת־גן. עוד בטרם יצאה לדרך אסתר גמרה אומר לבקר גם בלונדון. (ספק אם היתה בה מעודה, למרות שסיפרה ל־ש. שפרה שהיתה גם באנגליה). היא כותבת על כך להרצפלד, וב־9 בחודש היא מקבלת ממנו מכתב שבו הוא כותב: “הלוואי שתשובי בריאה וצעירה והחושים הרעים תשאירי שם ולארץ תבואי רק עם חושים טובים ובריאים.”
למכתבו מצורף מכתב המלצה המופנה לאהרון רמז, שגריר ישראל בבריטניה, שאותו הכין הרצפלד למענה עוד ב־12.7.1970: “כותב אנוכי אליך את השורות הבאות באופן אישי. בוודאי יודע אתה את המשוררת אסתר ראב מפתח־תקוה. מכיר אנוכי אותה מיום בואי ארצה, בימים אלה היא נוסעת לריפוי והבראה. בקשתי אליך שבמידה ותהיה לך האפשרות והיא תפנה אליך לתשומת לב, תעזור לה. אני תקוה כי תעשה זאת ברצון. כולנו יודעים להעריכה ולהעריצה. בתודה ובכבוד רב, ידיד וקרוב משפחה שלך, א. הרצפלד.”
ואולם אסתר אינה זוכה להגיע ללונדון ולהיעזר בהמלצה. באמצע אוגוסט היא מועדת בדרכה מהמלון למרחצאות ונחבלת קשות בברכה השמאלית, באותה רגל שכבר נפגעה שמונה שנים קודם־לכן בפתח־תקוה. היא שבה ב־20.8.1970 בטיסה מהנסיעה שעתידה להיות נסיעתה האחרונה לחוץ־לארץ. לאחר ימים אחדים בפנסיון וילקנסקי היא מתאשפזת בבית־החולים יפה־נוף שעל הכרמל, בחיפה.
מנסיעתה האחרונה לווישי היא אינה כותבת לנו דבר. אנחנו איננו יודעים מה אירע לה, וסבורים שהיא עדיין בעיר המרחצאות. רק בראשית ספטמבר היא שולחת גלוייה לאימי מבית־החולים, ממנה נודע לנו שנפגעה בברכה וכי חזרה לארץ קודם הזמן וברגל מגובסת.
אני, שרגיל למצוא אותה כל פעם במקום אחר, נוסע לבקר אותה בבית־החולים שבחיפה. אנחנו יוצאים לגינה הקטנה ויושבים לשוחח. “מדוע לא כתבת לנו?” אני שואל, והיא ממהרת להשיב: “לא רציתי להפריע לך בשנה הראשונה לנישואיך.”
היא מתנועעת בקושי, עוברת טיפולי פיזיותיראפיה, ויעברו עוד חודשים אחדים עד שתוכל ללכת באופן חופשי. כאשר היא שומעת ממני שענת כתבה הקיץ רומאן היא מגיבה בכעס: “אישה צריכה ללדת ילדים ולא להתעסק בשטויות!”
אחד משיריה היפים, “תפילה אחרונה”, שנדפס ב“דבר” (26.2.1971), הוא ככל הניראה פרי הסבל שעובר עליה לאחר הנפילה ובמרוצת שהותה בבית־החולים: “ואל תתנני / לברות / לכל חלכה, / לכל זב, / היישר גווי, / ואמץ קרביי, / תן לי לתלוש נרקיסים / בשמורת־גנך / האסורה.”
בבית־החולים שעל הכרמל מאושפזת אסתר עד סוף נובמבר 1970. בביקורי הראשון היא עורכת לי הכרה עם סטודנט־לרפואה צעיר, ישי לוי שמו, שעובד בחופשותיו כאח־מעשי, מתיידד איתה ומטפל בה במסירות. היא מבלה שעות ארוכות בשיחה עם הבחור הצנום ונעים ההליכות שעיניו שופעות אור וחביבות טבעית, הצעיר ממנה ביותר מיובל שנים. ואולם הוא עוזב את בית־החולים לפניה כי עליו לשוב לירושלים משנפתחה שנת הלימודים. אסתר מאושפזת בקומה השנייה, שבה מטופלים קשישים החולים במחלות כרוניות ואף סופניות. “לא רק אוכלוסיית החולים אלא גם מיבנה בית־החולים, והאגדות שהסתובבו סביבו, אהבה ורומנטיקה, היקנו ומקנים למקום נופך מיוחד,” כתב לי לימים ד"ר ישי לוי.
בליל חג הסוכות תשל"א, 1970, גוססות שתי שכנותיה־לחדר, ישי מטפל בהן, ואסתר כותבת על כך שיר ומעניקה לו אותו למזכרת, מבלי לשמור העתק לעצמה: "בליל האשליות / פקעת־הוורד / באפר־קברים – / גלי־חיים / גואים – / להיבלע בתהום צפויים – / שתיים נשים: / גוססות, / תלויות בפקע־ורד: / קושרות בו מבטי־חנינה / פקע־ורד / על סף קבר / נח – / קורן חיים / אל תוך אפר־התהום – "
לאחר שהיא שבה לפנסיון בטבעון, שולחת אסתר לישי, לירושלים, את ספרה “שירי אסתר ראב” עם הקדשה שהיא שיר לעצמו. התאריך והמקום הרשומים בו הם אולי המועד שבו היא עוזבת את בית־החולים: “22.11.1970, בי”ח יפה־נוף, הכרמל". בהקדשה נכתב: “לישי – / אשר עמד על דופקי / בוקר, בוקר; / אשר הרעיף טל־מרפא – / לעיניי העייפות; ולעת־ערב – / העלה חלב־ציפורים / אל מאורתי הדלה / תודה!”
“שמחתי מאוד לקבל את ספרך ובו ההקדשה הנחמדה,” הוא עונה לה בחנוכה תשל“א (דצמבר 1970). “אני מקווה שמצב בריאותך תקין והרגל לא מציקה לך יותר. אצלי הכל כשורה, מסלול של לימודים – בקרוב נעבור בחינת סיכום בפאתאלוגיה ומיד לאחריה ניכנס למחלקות ביה”ח, ללימודים הקליניים הסדירים. נוסף על כך אני עובד כשני לילות בשבוע בהדסה. את שירך [‘בליל האשליות’] שהקדשת לי הצמדתי לספר. נשאלתי בהזדמנות מה מתאר שיר זה – סירבתי לענות וטענתי שזו חווייה ידועה רק לשנינו בלבד, הלילה הזה ששגעון וגסיסה דרו בו בכפיפה אחת, וזה היה ליל חג הסוכות. והרי סוף כל סוף את רוב רובה של החווייה אין המשורר מעביר לקורא, ואולי טוב הדבר שהקורא יבנה את חווייתו על יסוד תוכנו של השיר, כמו אבן שזורקים אותה לבאר עמוקה ואחר־כך מקיפים אותה בכל מיני דברים החורגים מגדר המציאות.”
לאחר מותה שולח לי ד"ר ישי לוי את תצלום השיר וההקדשה, ובמכתב המצורף אליהם הוא כותב: “עשר שנים בדיוק עברו מאז היכרתי את המשוררת. היה זה כאשר עבדתי כאח בתקופת חופשת הלימודים, בבית־חולים יפה־נוף שעל הר הכרמל. המשוררת היתה מאושפזת לצורך טיפול אורטופדי, כמדומני. הקשר שנוצר בינינו בא לידי ביטוי בשיר מפרי עטה ובהקדשה בפתח ספר שיריה. ברקע לשיר התרשמותה של המשוררת מימיהן האחרונים של שתי חולות חשוכות מרפא, שכנותיה לחדר בתקופה זו.”
באביב 1971 ממשיכה אסתר להתכתב עם ישי וגם מנסה להשיג למענו מילגה אצל הרצפלד. בינואר 1971 מתפרסם ב“מאזניים” סיפורה “הפרה הכחולה”. הסיפור מתאר פרה משתעלת וחולת־שחפת ברפתו של אביה יהודה ראב, והוא נאלץ לבסוף להרוג את הבהמה החולה, לבל תדביק את חברותיה. את החוברת היא שולחת לישי, ובתשובה הוא כותב לה בחודש מרס: “שמחתי מאוד לקבל את סיפורך אודות הפרה הכחולה, הייתי עד לחבלי יצירתו של הסיפור בביה”ח. אני בטוח שיש משמעויות רבות שמסתתרות מאחורי שם זה, והסמליות רבה. מצד שני מצטער אני לשמוע שאת עדיין סובלת מהרגליים, ומקווה שגם זה ישתנה לטובה."
הקשר הלבבי של אסתר עם ישי אינו נמשך. הוא סטודנט הלומד ועובד בירושלים ואילו היא מצוייה בפנסיון המרוחק בטבעון. הידידות שנוצרת ביניהם היא רק מעין פרליוד, הקדמה, לפרק חדש של קשר רגשי עמוק לגבר צעיר, שעתיד לפלוש אל חייה של אסתר בעוד חודשים אחדים, קשר העתיד להימשך עד יום מותה, ומבחינה מסויימת גם מעבר לו.
[ד“ר ישי לוי משמש בשנים האחרונות כמנהל מחלקה פנימית בבית החולים רמב”ם בחיפה ויצא לנו להיות עימו בקשר פעמים אחדות בעקבות אישפוזם של בני־משפחה שלנו. – פברואר 2012].
*
השירים שהיא כותבת ומפרסמת ב־1970, רובם עצובים: “האישה הבוכה”, “לא – אין אתה חשוב”, “פתח־תקוה”, “היות אורן”, “הנכד”, “שני מלאכים”, “זוג”, “הציפורים אינן יודעות”, “אביב תש”ל", “המקדשים על הפכים”, “גל אפר”, “יום, יום”, “במבואות חיפה”, וגם שיר לילדים: “מעשה בגור קטיפה”. מלבד רשימה לזכרו של יעקב רבינוביץ אין היא מפרסמת סיפורים חדשים.
בספרו של צבי לוז “מציאות ואדם בספרות הארץ־ישראלית”, שרואה אור ב־1970, נכלל הפרק: “גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב”. זו פעם ראשונה שנכתב עליה פרק מיוחד בספר. לאחר שאסתר קוראת את הפרק היא שולחת ללוז, ב־6 בנובמבר 1970, מכתב:
נחרדתי בקוראי את הפרק על אסתר ראב בספרך, כל־כך הצלחת לחדור לנבכיי שאני עצמי לא העיזותי לחדור אליהם – בצורה כזאת. אי אפשר לאמור שאני צנועה – אבל אני קפדנית ביחס לעצמי וגם לאחרים, ונוטה תמיד להמעיט את דמותי – אולי תוצאות החינוך הפוריטני שקיבלתי בילדותי. אבל יש דברים שלא הבינות – אני דווקא אוניברסאלית ברוחי, למרות זה אני קשורה בטבורי למקומי – גורל קשה היה לי – וזה קיצץ בי הרבה – נידמה לי שלא באתי עוד לכלל ביטויי ושלא נשאב הכל ולא “נסגר” הכל – לפרקים אני מתעוררת בבוקר ואני ילדה קטנה ממש – בלי כל מטען, מגעי ישר, ופשוט עם כל הסובב אותי, מין תואם ראשוני ללא־פשר והרגשת־תבל חזקה. היו הרבה תקלות בחיי והורגלתי להביט לתוך תהומות בשיוויון־נפש כאילו היו אלה שלוליות־גשם, תמיד ידעתי שדבריי “חשובים” משום שהרגשתי את אמיתותם בכל מאודי ובכל־זאת כשהייתי נתקלת בשירתו של אצ"ג (רק הוא) הייתי מתבטלת בפני היריעה הרחבה, בפני השורשים בתוך האומה, מפני האש הצורבת שלו. סלח לי על “השתפכות” זו אבל הדברים באמת נגעו בי – אני חושבת שלא רבים חושבים ככה עלי – להודות לך? לא – זה נפלא סתם ככה להיות מובן – למישהו.
2. 1971, “כבר פגשתיך פעם” – ראובן שהם, “תפילה אחרונה”, 1972 [חלק ראשון] 🔗
20.7.1971
לאסתר ראב שלום.
הנני חבר משק יפעת הלומד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.
במסגרת לימודיי ביקשתי לעשות עבודה מקיפה על כלל יצירתך השירית והסיפורית. עבודה שתכלול גם סקירה ביוגראפית אשר תהיה חלק אורגני של העבודה.
לצורך זה ביליתי כבר שעות מרובות באיסוף חומר רב שפירסמת בכתבי־עת שונים מאז ספרך האחרון, ואף ביקרתי אצל בן־אחיך אהוד בן עזר אשר נתן לי את כתובתך אשר בטבעון.
עתה ברצוני להיפגש עימך ולשוחח עלייך ועל יצירתך, ובאם אפשר להשלים את החומר אשר ברשותי.
על כן אודה לך מאוד אם תואילי לקבוע לי פגישה במקום ובזמן הנוחים לך, ולהודיעני על כך.
בתודה מראש
ראובן שהם
יפעת
כך נפתחת פרשת ידידות מופלאה בין ראובן שהם בן ה־33 לבין אסתר ראב בת ה־77, והיא נמשכת כעשר שנים, עד מותה. בשנת 1971 מתחיל ראובן, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר, עבודת תזה לתואר מ"א בהדרכת פרופ' גרשון שקד. כל מכתבי ראובן לאסתר נשמרו בעזבונה. כל מכתבי אסתר לראובן נשלחו אליי על ידיו לאחר מותה וצורפו לעזבונה. חליפת המכתבים והשירים ביניהם מזכירה את הספר “צ’רינג קרוס 84”, שאף הומחז והוסרט, והוא סיפור אהבה קסום הנרקם לאיטו בחליפת מכתבים בין המחזאית האמריקאית הלן האנף לבין מוכר ספרים בלונדון.
אסתר לראובן, בטבעון, בפגישתם הראשונה:
יש בי צד של מרד והזדהות עם המין הגברי. יש בי צד ממזרי, עם התנגדות לכלל, ויש בי העזה לשאת את ההתנגדות הזו. אינך שואל אותי על האהבה. זה הדבר הכי חשוב. לכל אישה יש נסיך החלומות באהבה, אלי הוא לא הגיע, לא הגיע לא בא. ואני רואה אותו עד היום. תמיד הייתי יוצאת דופן, וזה הזיק לי, מאוד. עם זאת אני יכולה להתבטל לפני אנשים גדולים. למשל לפני גולדה, לפני הכוח שלה, החוזק שלה, לפני קולה החם.
תמיד רציתי לבטא עצמי, בתחילה במוסיקה. ניגנתי על כינור. אני מכירה את בטהובן בעל־פה. מספיק שאשמע משפט מוסיקלי אחד שלו ואדע לזהות אותו. אחר־כך בריקוד באמצעות הגוף, זה היה הדחף החזק ביותר, הייתי מבטאת עצמי בתנועות. לפתע בא אלי זרם של ספרים, שהיו יקרי המציאות אז. הספרות העברית היתה דלה ולא הספיקה לי, את כל הקלאסיקונים קראתי לאור מנורת שמן בלילות. אחר־כך קראתי ספרים בגרמנית, שאותה למדתי בבית־אבא, כך הגעתי לספרות הרוסית, ובייחוד הנורבגית, איבסן, לגרלף, דרך הגרמנית.
(מתוך שיחה, 3.8.1971).
ראובן מיפעת, לאסתר:
השיחה שהיתה לנו אתמול, ואפשר לומר החד־שיח שלך, גרם לי חווייה יפה ועמוקה, פגישה זו רק עוררה בי את “התיאבון” להיפגש עימך לפחות פעם נוספת ולשמוע עוד ועוד. לצורך זה אתקשר עימך בראשית ספטמבר כפי שסיכמנו, ואני מקווה שיימצא לך הזמן והסבלנות לטפל בסקרנותי. (מתוך מכתב, 4.8.1971).
“סיכמתי עם דודתי כי נתחיל לטפל בכינוס שיריה וסיפוריה,” שומר ראובן מכתב ששלחתי לו באוגוסט 1971, “ובוודאי אעמוד בקשר עימך. אני מקווה שהיא לא תתחרט בינתיים, וכי גם ‘עם עובד’ לא יעשו קשיים.” אכן, כבר מפגישתנו הראשונה נרקמת ידידות אמיצה בין ראובן לביני, והמשותף לשנינו הוא כמובן הדאגה לאסתר ולכתביה. בקיץ 1970 מציע לי ירוחם לוריא, מזכיר מערכת “עם עובד”, להוציא ספר שירים נוסף של אסתר, והיא משתכנעת להסכים להצעתו. אני מתחיל לעבוד על הכנת כתב־היד של “תפילה אחרונה” (1972) בעזרת ראובן, שעובר על רשימת השירים ומשלים אותה מהביבליוגראפיה שהכין לצורך עבודתו. מטעם ההוצאה מביא את כתב־היד לדפוס חיים באר, והוא העומד בקשר עם אסתר, בשלבים האחרונים של הספר. הפעם אני כבר דואג שהתיארוך לא יישמט, וכך יהיה בכל ספריה הבאים שאני עורך בחייה ולאחר מותה.
נשיא המדינה זלמן שזר, לאסתר, באוקטובר 1971: “שמחתי מאוד לקבל מכתב, אישית ממך. על ענינייך הצודקים מאוד, ניסיתי כבר לנהל משא־ומתן עם הנהלת הקרן הקיימת, כפי שוודאי ידוע לך מפי ידידנו הרצפלד, ואין לחזור. אבל הפעם אני בסיפוק יכול להודיעך כי מר יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל־אביב, הבטיח לי אישית לטפל בעניינך מתוך הכספים שברשותו. מובטחני כי אם תכתבי לו ותסתמכי על הבטחתו לי בלשכתי, יסודר עניינך בכבוד. הבטחתי גם אני לו להיות שותף לו, אם יהיה צורך. אנא ואנא!”
להגדיל את הרנטה השחוקה, שמשלמת הקרן הקיימת לאסתר, זאת לא מצליח לעשות גם נשיא המדינה. אבל לאסתר אכן מסודרת מעתה תמיכה חודשית צנועה מקרן של עיריית תל־אביב, המיועדת לעזור לסופרים ולאמנים, שהם מוותיקי העיר.
אסתר מטבעון, לראובן:
העבר ההיסטורי בשירים בא לי מגילויי הארכיאולוגיה. נידמה לי שנולדתי לפני אלפי שנים. לא הייתי בגלות. האדמה מדברת אלי בשפתה ואני מבינה אותה. אינני אוהבת עדר, נמלים, דבורים, ציבור בעל עור אחיד. אינני מפלגתית למרות שאני מצביעה למפלגת העבודה. אני אוהבת לראות אנשים מאושרים. אם אין לי שלפחות יהיה לאחרים. אינני מקנאה. אני אוהבת למצוא חן. אימי אמרה לי שאני תמיד צריכה במה. (מתוך שיחה, 5.10.1971).
אסתר לראובן:
אני רוצה לבקש ממך שלא תזכור – כל מה שדיברתי אחרי־הצהריים – ביום שלישי – הייתי עייפה – אל תשכח – שאני בת שבעים ושתיים. ועבדתי יותר מדי בשבועות האחרונים. אני מוכנה לדבר איתך על הרבה עניינים ויש לי דיעות משלי על הרבה הופעות־חיים. וזה ודאי יעניין אותך – רוב האנשים אשר הזכרתי הם כבר שוכני־עפר ולא כדאי להפריע מנוחתם. אני דווקא במצב־רוח מצויין – ומחכה להשראה על מנת לכתוב, אתה וודאי עסוק עכשיו – אבל אתה יכול לצלצל אלי ולהפסיק את הדממה הכבדה ולו לרגעים מספר. (מתוך מכתב שלא נשלח, 9.10.1971).
ב־15 באוקטובר 1971 כותבת לאסתר רבקה כצנלסון, עורכת “דבר הפועלת”, המפרסמת מעת לעת דברים משל אסתר ועליה: “רוצה אני להאמין כי רגלך נשמעת לרצונך, והוטב לך. ואם את בפ”ת או ת“א – אנא הודיעי וכה אשמח לראותך. הצ’ק על 400 ל”י לחודשים ספט. אוקט. 71. נא סלחי על עיכוב כלשהו, אולי באשמת החגים."
ואכן, במשך יותר מעשור, משלהי שנות ה־60 ועד למותה של אסתר, שולחת לה רבקה מדי חודש או חודשיים שיק, ששיעורו ב־1971 הוא 200 ל"י לחודש. את הכספים האלה מקבלת רבקה מידי בני אחיה של אסתר, אהרון בן עזר ומרים גיסין (ובעלה אברהם). מסיבות משפחתיות, בעיקר בשל היחס הקריר שאסתר מפגינה כלפיהם, אין הם רוצים שהיא תדע כי הסכום בא מהם, ואסתר סבורה שרבקה השיגה לה תמיכה מקרן ציבורית כלשהי.
*
חולפים כתשעה חודשים מיום ששבה אסתר מבית־החולים בחיפה לפנסיון בטבעון, ושוב היא נתקפת בחוסר־מנוחה. בספטמבר 1971 היא שוכרת בית בודד ברחוב העמק 2, בקצה המערבי של קרית־עמל, בדרך לסמינר אורנים. היא גם שוכרת תא דואר בסניף הדואר במרכז טבעון, ליד הבנק שלה. בסניף בנק הפועלים עובד באותה תקופה, במחלקה לניירות־ערך, הסופר יוסל בירשטיין. הוא מספר שמאוד שמח לפגוש את אסתר בבנק. את שיריה קרא עוד בהיותו רועה־צאן בקיבוץ, והם היו לו תגלית. אבל כאשר הוא מנסה לקשור איתה שיחה, היא מתייחסת אליו כאל טרדן.
הבית ברחוב העמק הוא בית רעפים מוזנח במקצת וכהה. בחזית החצר עצים ענקיים, מטילי צל, המבודדים אותו מסביבתו. מאחור הוא צופה אל החורש ואל כרם החרובים המשתרעים עד אורנים, ואל רכס הכרמל הרחוק. גם לכאן אני מגיע כדי לתלות תמונות. בספטמבר 1971 בא לבית המשורר משה דור כדי לראיין אותה, והוא מספר:
הרי הכרמל משתרעים מלוא־כל־העין, פראים ומרהיבים. אסתר ראב בולעת אותם במבטה, נושמת אותם במוחש, נשימות עמוקות. ורק אדי־ערפל ממערב, המעידים על זוהמתו של האוויר המסתנן מעבר חיפה, משביתים את הנאתה. “הרעלים, הריסוסים, הרעש – אין מנוס מהם,” היא אומרת בקול שבור.
“אני שואבת מן העבר, אך אי־אפשר לחיות רק מזכרונות. אני איש חי, וכך אהיה עד הרגע האחרון,” היא אומרת בניצנוץ־עיניים, זוקפת את ראשה במרי, “אינני יכולה להיות מת. לא מכבר יצאתי מבית־אבות כאן, בטבעון – רגלי נפגעה ולא יכולתי להיות לבדי, וגם עכשיו אני עוד מהלכת לפעמים עם מקל – אך את רוחי איני יכולה לשעבד. משום כך שכרתי לי בית לעצמי. קשה האטמוספירה של בית־אבות. אני רגישה ואני סופגת את כל הצרות והכאבים של כל אחד ואז אין לי מקום בשביל עצמי. כל אחד מספר לי על מדוויו – ואז אני חשה זאת בעצמי.”
אנו יוצאים החוצה. בחצר מתנשא עץ דפנה סבוך, ולא־הרחק ממנו עץ יוקה – מין קקטוס שאסתר ראב מסבירה לי, כי מוצאו מאוסטרליה. בחצר האחורית – אותות שריפה, אפר וגדמי עצים שעלו באש. אבל אסתר ראב משקה את השרופים – וראה זה פלא, מתוכם מבצבים עלעלים ירוקים. ומנגד, כמובן – הרי הכרמל. ארץ־ישראל של יופי גבוה וקשה וירוק. אסתר ראב, בודדה, גאה, משוררת – עומדת ומתבוננת בשתיקה.
*
חרף הטלטלות הקשות העוברות עליה, קצב כתיבתה של אסתר גובר והולך. לרשימת הבמות הספרותיות שמדפיסות את דבריה מצטרף גם “מעריב”. בשנת 1971 היא מפרסמת את השירים: “כנען מזמינה את יולי דניאל”, “תפילה אחרונה”, “גיל”, “תנו לי שהות”, “זקנה”, “ללאה גולדברג”, “הכל בסדר, אין בעיות”, “חבלבל לבן, ענוג”, “עלי יתאבלו”, “אלי, בין ‘טיפול’ ל’טיפול'”, “אני נישאת כעלה בסתיו”; וכן הסיפורים: “אבי והברונית”, “אצל סבתא”, “מאלאריה”, “הפרה הכחולה”, “הטרייר”, “פילוקסרה” ו“שנים יפות”. בראשית מאי עורכת עימה זיוה שמיר ראיון מוקלט: “נעורי השירה בארץ לא זרועה”, מטעם המכון לחקר הספרות העברית ע“ש ב”צ כץ באוניברסיטת תל־אביב, ונילי פרידלנדר מראיינת אותה לחוברת המספרת על תולדות הפירמה האחים גרין.
בעוד סיפוריה מעלים בצלילות ובחושניות את שנות ילדותה, הנה שיריה, שחלקם נכתב בפנסיון וילקנסקי, עומדים בסימן ההווייה הקשה והחולנית של בית־האבות, תחושת הזקנה, הבדידות והמוות המתקרב.
בשיר “עליי יתאבלו” היא חשה שתחסר רק לחתולים, לתורים, לשרקרקים, לחבלבלים, לכלבים, לינשופים ולנמלים, ואילו ה"אדם יתקע סכינים – / בבשר אדם – / הלוך ותקוע הלוך ותקוע / בלי קץ – – – "
היא חיה: “בין ‘טיפול’ ל’טיפול' / בידי העידן – " היא משתוקקת רק ל”עוד נשימה אחת – / של אוויר צח – / עוד כוס מים, / צלולים / בטרם אלך המוותה." בשמיים: “גושי־ענן / תועים: / תפוחי־רעל”, אבל “עוד יש ימים / של לענה־ודבש” – הוא השיר החותם את ספרה “תפילה אחרונה” ומעניק שם לסיפור חייה. השירים שתכתוב מעתה ואילך יכונסו בספר רק לאחר מותה.
אסתר מתאוננת על הימים ועל החברה בבית־האבות, אבל ניראה שיותר מכך קשים לה לילות הבדידות הגורמים לה לחוש ולפרש רעשים וריחות כמכוונים נגדה. סבלה נובע מעצם רגישותה בקליטת המציאות הסובבת אותה, לטוב ולרע. נילי פרידלנדר אומרת ש“כאשר אסתר ראב דיברה על זיהום־האוויר והאלרגיה, חשבו שהיא לא־נורמאלית, והיום כולם מדברים על כך. היא פשוט הקדימה את תקופתה.” טבעון אמנם טובלת בעצים וירק, אבל הרוח המערבית מביאה אליה את האוויר המזוהם של בתי הזיקוק והתעשיות הפטרוכימיות במפרץ חיפה.
בינואר 1972 שולח לה ירוחם לוריא את נוסח ההסכם עם “עם עובד” המבטיח לה גם מיקדמה נטו של 500 ל“י מתוך 750 ל”י. אסתר מעודה לא התחשבנה עם מס־הכנסה, ובמשך כל השנים נוכה מס מירבי מכל שכר־סופרים ששולם לה בעד שיריה, סיפוריה או ספריה. בכותרת ההסכם על הוצאת קובץ שיריה “תפילה אחרונה” נכתב, כי כפי שסוכם איתה ייקרא לפי שעה הספר “ימים של לענה ודבש”.
ראובן לאסתר:
אתמול קיבלתי את מכתבך ובו בקשתך כי אייעץ לך בקשר לשם הספר החדש. השם “ימים של לענה ודבש” הוא הקולע מבין השמות המוצעים על ידך, שכן הדבש, אם גם אינו בהווה, הרי הוא קיים קיום שאין עליו עוררין באותה חתירה אל הראשית, הוא נמצא בשירים אם גם לא במציאות. אפשרות אחרת לשם, אולי ניתן לבחור את שם אחד משירי הקובץ, כמובן מן החשובים שבהם והטובים ביותר. כמדומני שאהוד באחד ממכתביו אליי הציע את השם: “תפילה אחרונה” על־פי השיר הנושא שם זה, שהוא שיר מצויין ומבטא באותנטיות רבה את אותו דבר שרמזתי עליו למעלה. (מתוך מכתב. 15.2.1972).
ב־8 במרס 1973 כותבת אסתר לרבקה כצנלסון:
הייתי בבית־רמז שבועיים, מטעם מבצע “ירחי־כתיבה”. זה היה דבר בעיתו – נזהרתי מאוד כל החורף מפני השפעת אבל בסוף בכל זאת קיבלתי אותה, בלי חום ובאופן ממושך – והיה צריך לשים קץ לדבר – והצלחתי. כתבתי כמה שירים ופרק ביוגראפי – השירים שלחתי ל“מאזניים”. פתאום החלטתי שאני צריכה לראות את רבקה אהרונסון – לא הכרתיה – ביקרתי אותה והשארתי לה פתק – מיד קיבלתי הזמנה וכמובן נפגשנו והיא כבר לא עזבה אותי, מצד אחד, היה זה מעניין – אבל היא גם מכבידה כמובן – אבל בכללו היתה זו חווייה – לקחה אותי לכרם הזיתים להראות לי את שדה־הרקפות שהיא שתלה – משפחה מוזרה יוצאת־דופן ומעניינת. כעת אני שוב בבית משתדלת לכתוב – אבל הלילות שלי קשים, ללא שינה ו“אלרגיה” עצומה לזיהום־האוויר – אוויר שהוא גן־עדן ממש אלמלא “ידי אדם”.
ב־12 באפריל 1972 מתבשרת אסתר על־ידי מיכאל לנדאו, יושב ראש ועד הנאמנים של קרן פרסי יצירה מטעם ראש־הממשלה, כי ועדת השופטים החליטה להעניק לה את פרס־היצירה לשנת תשל“ב (73/1972). הטקס מתקיים ביום חמישי, ה־25.5.1972, בבית הסופר, במעמד נשיא המדינה, זלמן שזר. את נימוקי השופטים מביא צבי לוז, חבריו לשיפוט: מנחם ברינקר ומשה שמיר. אחר־כך נושאים דברים גולדה מאיר, ראש הממשלה, דוד שחר, המשמש כיו”ר אגודת הסופרים, ודוד כנעני – בשם חתני הפרס: אורי אורלב, א.ב. יהושע, דן פגיס ואסתר ראב.
כשלושה שבועות לפני הטקס כותב דב חומסקי, מזכ"ל אגודת הסופרים, לאסתר: “דוד כנעני יאמר כמה דברים בשם ה’נשפטים'. אברר אם יש אפשרות להוסיף מבלי לגרוע.” ממכתבו נרמז שאסתר ביקשה לומר דברים אחדים בטקס, אך בשם המקבלים אמור לדבר רק דוד כנעני, ובמהלכו, על פי הנוהל, לא תינתן לאסתר אפשרות לדבר. בארכיונה נשמרה טיוטת הדברים שהכינה לאומרם באותו ערב:
גבירתי ראש הממשלה הנערצה, שר החינוך והתרבות, חבר השופטים, חבריי הסופרים, קהל נכבד!
כבוד גדול אתם עושים לי הערב, כבוד בלתי נשכח ותודה לכם על זאת.
יש הוד קדומים לארץ הזאת, והיא כולה שלנו – דוד המלך עוד מתהלך כאן, וישעיהו הנביא עומד על אחד מהרי ירושלים, וירמיהו בוכה במלון אורחים בנגב, וכל רגב מדובב כאן את עברנו [ומצדיק את בעלותנו על ארץ זאת] וצוק־לחש תפילות בתי כנסייתנו העתיקים עודנו הומה ומייבב בנעימה יהודית לאחר חורבן בית שני והאם ראש ממשלתנו אינה צאצאת דבורה הנביאה?
כנצר למשפחת ראשונים ראיתי את ניצוץ התחייה הראשון אשר נדלק כאן, ראיתיו הולך ומשתלהב מתפתל ביסוריו, בשמחותיו, בהישגיו ובכשלונותיו, כשלונות חקלאיים בהיותי בת כפר, כשלונות והישגים רוחניים בהיותי תלמידת מורים דגולים שעמדו בראש המחנה כמעצבי רוח הדור, וחווית העלייה השנייה, בארץ העייפה אזיי, שהפיחה רוח חיים חדשים בה. עדה לתחיית שפה שהחלו לגמגם בה בילדותי וגמרו לכתוב לשיר ולעבוד ולחיות בה. יסודות עולים וגואים בי לפעמים לגאות שאין להכילה בתוך שבעים ושלוש שנות־חיים.
הארץ הנפלאה הזאת רקעה בני־אדם בפטיש־אדירים החזיקה בציצית ראשם והביאה עד הלום. על הראשית הזאת אני מתפללת שלא תימחק בצוק העיתים, אפופאה גדולה היא, ויש עוד מה לדלות ממנה גם היום.
*
אסתר לראובן:
שבת היום ואני פנוייה מטירדות (וישנן!) ואני חושבת על פגישתנו הקודמת – מדאיג אותי שאתה חוצה אותי לשניים – שירי הטבע האינטואיטיביים – ושירי ההגיון – – אל תשכח שיש לי הרגשה ותפיסה אינטואיטיבית גם בנוגע לקוסמוס: התזכור? הרי אני לא הזמנתי חלילה משהו אצלך, ובכל־זאת אשמח לראות את הטיוטות בטרם תסיים.
כן הייתי בים – במישרים אני שייכת לים זה מילדותי, עת היה מגרש את המאלאריה מקרבי. “ובעקיפין” אני שייכת כפי הניראה לעצמי – אך אני עצמי לא תמיד בקירבי ותלוייה אי־שם בחוט־השערה לבלוטת־השיר פורחת, נובטת ושוב מצטמקת – וחבל! נורא חבל לי. על עצמי. (מתוך מכתב, 17.6.1972).
ראובן לאסתר:
קיבלתי את מכתבך ובעצם מתקשה לענות עליו. הדברים שאמרתי לך בפגישתנו האחרונה לא נאמרו בכדי להדאיגך או להכאיב לך, כך אני תופס את הדברים וקשה מאוד יהיה לי כניראה להבינם אחרת. בשירתך שלך אוהב אני דווקא את שירי הנוף והמראות שגם הם בדרכם שלהם משקפים את הרגשת העולם הקוסמית שלך אלא שהם עושים זאת לא במישרין, בדרך האמירה המפורשת אלא באמצעות תמונת נוף ספציפית מאוד. (מתוך מכתב, 27.6.1972).
אסתר לראובן:
כלל וכלל לא חשבתי שאתה רוצה להכאיב – אני מכירה אותך נידמה לי, שנים רבות, ויודעת מתי אתה רוצה להכאיב (קצת!). אבל רציתי שדווקא אתה לא תלך בדרך הכללית: – נוף, ושירי־הגות, אגב, הייתי בהוצאת “עם עובד” כי היו לי כבר ההגהות הראשונות ותיקנתי – והם קראו לי לברר ביחד את התיקונים. עובד איתם משורר צעיר: חיים באר, ודאי שמעת עליו. ובכן הוא מעריץ גדול של שיריי והוא הזכיר אימרה שלי (איני זוכרת איפה אמרתי אותה): “משורר או יותר נכון שירה היא יהלום, ויהלום יש לו פנים רבות כי הוא מלוטש, וכל פעם הוא ניראה אחרת.” הם עושים כעת את העימוד, ואז אקבל את ההגהות הסופיות.
ראובן אני שמחה מאוד שאתה כותב את העבודה הזאת עלי, בזה אל תפקפק אף רגע, אני יודעת כמה אתה מרגיש את השירים שלי, ובשבילי זו נחמה רבה, כמעט אושר. חבל רק שאיני מוכשרת לדבר “בעקיפין” ותמיד מישירה לכת כטמבל, אבל מה לעשות, כזאת אני.
בינתיים לכד אותי הים כרגיל וחזון אין! וזה מצער, אבל מה לעשות? (מתוך מכתב, 2.7.1972).
*
לאחר ששכר־הדירה עבור הבית ברחוב העמק מאמיר יתר על המידה, מחליטה אסתר לגייס את כל המקורות העומדים לרשותה ולרכוש לעצמה דירה בטבעון. עוד בטרם קיבלה את פרס ראש־הממשלה היא פונה לקרוב־משפחתה א.ז. כהן, העומד בראש חברת כצ“ט, שזה לא מכבר הששתפה אסתר בחגיגת יובל ה־50 שלה, ומבקשת את עזרתו. הוא מבטיח לה לסייע בידה בסכום נכבד שרק חלק קטן ממנו עליה להחזיר כהלוואה. אסתר מוכרת את דירתה ברחוב אלתר מיהוד בפתח־תקוה, וב־11.6.1972 היא קונה דירה ברחוב הדגניות 15ב' בטבעון. את ההסכם עורך למענה עו”ד יעקב שאנן מחיפה, הנשוי לציונה, בתו היחידה של ברנארד־דב גרין, אחיו של איזאק. אסתר היא דודתה־לשעבר של ציונה ובת־דוד של אביה.
אסתר עוברת לשם בסוף אוגוסט 1972. הדירה החדשה היא חלק מ“רכבת” דירות בנות קומה אחת, שנבנתה כשיכון לאנשי צבא־הקבע, והיא נמשכת מרחוב הדגניות מערבה, כלפי החורש. שביל בטון יורד מהרחוב אל עבר הדירות וחולף על פני מרפסות־כניסה קטנות לימינו. לאסתר ולשכניה משני הצדדים קירות משותפים, והדבר מבשר על פורענויות העתיד. אבל אין בידה לקנות בית מבודד. חלקת הגינה שלה, מול הכניסה לבית, אינה מגודרת, והיא ניראית כרשות הרבים. בדירתה כמעט ואין פרטיות, הכל חשוף לחזית, כמו חדרים בקיבוץ.
בגיל 78, וברגל שמאל הצולעת עדיין, היא מתארגנת למעבר, והפעם אני מגוייס לעזור לה גם ביום ההעברה עצמו. היא משמרת, למרות הכל, רעננות, חוש מעשי, מרץ וגם גינונים. חרף דלותה היא משלמת ללא הרף לכל מי שנותן לה שירות, ולו הקטן ביותר. היא עושה זאת מתוך אדנות, זכר לימי היותה גברת עשירה, ואולי גם בסגנון הטיפ הנהוג בצרפת, שעדיין לא היה אז נפוץ בארץ. בדרך זו היא משיגה את שלה בענייני יום־יום, וגם שומרת על כבודה כנותנת ולא כנזקקת. אנשי טבעון מתייחסים אליה במאור פנים. היא קונה לעצמה שם כמה וכמה משפחות של ידידים חדשים וטובים שמעריכים אותה מאוד. אפשר לומר שטבעון מקבלת אותה כמות שהיא, גם האנשים הפשוטים בחנות וברחוב.
אסתר מזדקנת עד מאוד בשנים הללו. מעיד על כך, למשל, התצלום המלווה את הראיון שלה עם משה דור ב־1971. פניה נמלאות חריצים, מאבדות את עגילותן ונעשות גבריות יותר ויותר. היא חדלה לצבוע את שערה והוא עתה לבן לגמרי וגם דליל. כאישה הדבר פוגע בה ובייחוד אין היא משלימה עם כך שילדים ברחוב פונים אליה בשם “סבתא”, ורואה בכך עלבון. גופה רזה. עיניה הירוקות, היפות, נעשות עכורות, והיא משתדלת לחבוש משקפי שמש כדי להסתיר אותן. מכל יופייה נותרות רק אצבעות ידיה ורגליה הארוכות והמעוצבות להפליא, ולכן היא מרבה ללכת בסנדלים בקיץ. עורה שחום עדיין, והיא מקפידה לנסוע בקיץ לרחוץ בים, בחיפה, כניראה בחוף בת־גלים. בורחת לשם מן החום וגם כותבת רשימות, שירים וזכרונות ביושבה על חופו.
*
אסתר לראובן:
הייתי נתונה במערבולת לא נעימה, בעל־הבית העלה לי את שכר־הדירה ואני לא יכולתי לעמוד בפני דבר כזה. מיד “שינסתי מותניי” ונעשיתי איש מעשי, מכרתי דירתי בפתח־תקוה וכל ידידיי יעצו לי לקנות דירה ולהיפטר אחת ולתמיד משכר־הדירה ההולך ומאמיר, ולכן קניתי דירה מרכזית בטבעון – ולא בית בודד שקשה כבר למצוא כעת. הייתי נתונה בסבך של פעולות “מעשיות” משעממות ומתישות, כעת נישאר לי רק שיפוץ הדירה, וההעברה – גם זה לא מעט בחום הזה, אבל אני מתגברת. יש לי גינה ושני עצי אלון שבים מפותלים, ובמרחק מה בריכת־שחיה של טבעון – נוף אין! אבל יש סבך של חורש במורד, שיש לי חלק בו (300 מטר מרובעים) ושם אוכל אולי להעמיד לי צריפון מקום להתבודדות. הנה כל זה עבר עלי במשך חודש וחצי, זהו צוק־העיתים ואין לעשות כלום נגדו. (מתוך מכתב, 21.7.1972).
ראובן לאסתר:
בזמן האחרון אני עובד די מעט כיוון שחטפתי כאב גב וקשה לי לשבת ואת רוב עיסוקיי אני עושה בשכיבה אך אני מקווה שזה יעבור. (מתוך מכתב, 28.7.1972)
אסתר לראובן:
מה פתאום כאב־גב לך? לכשאסתדר וזה יהיה בחודש זה אני מזמינה אותך לימים אחדים של חופשה אצלי, יש לך בריכת־שחייה במרחק של 40–50 מטר מן הבית וכמה ימים של שמש יעבירו לך את כאב־הגב יש גם תחנת אוטובוס קרובה לים וזה ודאי טוב (אני כבר גמרתי את העונה שלי). אני נוהגת לתת מפתח לאורחי ואיני מתעניינת בבילוייהם מחוץ, רק בהנאתם בבית, אני משתדלת להנעים להם את שהותם. (מתוך מכתב, 2.8.1972).
ראובן לאסתר:
בקשר להזמנה לבוא אלייך לנופש, אומר לך את האמת, פשוט לא חשבתי שאת מתייחסת לזה ברצינות, ואני בכל אופן אינני האדם המתאים לבוא להתארח אצל מישהו ולו גם קרוב ביותר. טוב אני מרגיש רק בין ארבעת הקירות שאני ריהטתי אותם. אל תיפגעי אבל זהו האיש. אפילו אצל אחי איני נוסע ליותר מחצי יום פעם בשנה. הגב עדיין אינו פועל כשורה ואני נמצא בטיפול ובאחד הימים אקפוץ לצילום, ניראה מה יאמרו. אני נמצא עתה בחקירה סגנונית של שירייך וזהו אולי הדבר הקשה ביותר בכל העבודה: נסיון לעמוד על המייחד את הלשון המטאפורית, הדימויים, אלמנטים רטוריים, חזרות, תחביר וכדומה. (מתוך מכתב, 27.8.1972).
כאבי הגב של ראובן עתידים לחזור ולהיזכר פעמים רבות בהתכתבות שביניהם. לימים גילה לי ראובן כי הבעייה הרפואית שלו באותם ימים לא היתה חמורה וממושכת כל־כך כפי שיכול להסיק מי שיקרא את המכתבים. האיזכור החוזר ונישנה של כאבי־הגב בא גם כדי להתגבר על תובענותה של אסתר שעמדה על כך שיבקר אצלה מדי שבוע.
ראובן הוא גבר נאה, גבוה ורחב־כתפיים, חזהו רחב ושעיר וחיוכו כובש וטוב־לב, שופע אור. קולו צרוד־מעט, עורו בהיר, שערו אדמוני ומתולתל ופיאותיו גדלות פרא. יש בו משהו מבן־כפר, מקיבוצניק, שזקוק לקצת “שיוף” של העולם הגדול. תמימותו גם היא כניראה חלק מהקסם שהוא מהלך על אסתר באותן שנים; יש בו אצילות נפש והוא נוהג הגינות מוחלטת בכל קשריו עימה, ללא שמץ של אגואיזם או רצון להשיג טובת־הנאה.
אך לא קל לו עם אסתר. לעיתים היא שוכחת את שנותיה ומתייחסת אליו כאל גבר ממש. היא מתארת זאת בשיר ללא תאריך ששלחה לו: "ספיח נעורים / פרץ לפתע / לקצה האצבעות / עת בחשתי בשער / חזהו הנהדר – "
כאשר התאונן בפניי שדודתי מציקה לו, אמרתי: “ראובן, נו באמת, הרי הכל אפלטוני. תתעלם מזה!” – והוא ענה: "מה אתה מדבר? – היא רוצה שאנשק אותה, ופעם הייתי מוכרח לומר לה, ‘אסתר, עד כאן!’ – "
אכן, לאחר שנאלץ לומר לה “אסתר, עד כאן!” – מתייעץ ראובן עם פסיכולוגית באורנים שמציעה לו להמשיך ביחסים אבל להציב להם גבולות ברורים, וכדי שאסתר לא תיפגע היא ממליצה שייעזר בנימוקים אובייקטיביים.
ראובן נוהג לבקר בביתה של אסתר אחת לחודש, בעדינות ובנימוס הוא דוחה את הפצרותיה לבוא אליה בתכיפות רבה יותר, ומתרץ זאת בכאבי־הגב ובשירות המילואים. פעם אחת מתלוות אליו בביקורו עדנה אשתו ובנותיהם, כדי שאסתר תיווכח לדעת שהוא נשוי באושר. כאשר אין הוא מגיע אליה, ובהיעדר טלפון בביתו כדי לתאם פגישה, יש והיא מזמינה מונית ובאה לבקר בביתו ביפעת. פעם אחת היא אף מביאה איתה מתנה, תנור־חימום חשמלי, כי שמעה שיש להם בבית תנור נפט, פיירסייד, שלדעתה מזהם את האוויר. הפתעות אלה מביכות את ראובן מאוד.
אסתר לראובן:
היום אתה מתחיל לעבוד והגב אינו “פועל כשורה” רק “עינא בישא” יכלה לעשות לך דבר כזה, צר לי להגיד לך: עליך לקבל רחצות־טבריה, אחרת זה לא יעבור אני יודעת זאת מניסיוני אני. אתה עוסק בסגנונות – ודאי שיש לי מה להגיד אם כי לא הרבה, ביחס אלי, אתה יודע ששאלות בכתב אינן ממצות אצלי את הכל, ושבחברתך, אני מגלה לפעמים פינות שלא חלמתי אפילו על מציאותן, ולכן יום אחד אם יצה"ש [ירצה השם] תקפוץ אלי לשעה אלה. אם תמצא לך יום חופשי אחרי ראש־השנה יהיה זה מצויין. נא להודיע, הבית: רחוב הדגניות 15ב' בירידה לבריכה, מול בית־הספר, בית שני מימין מרפסת פלפונים לבנה, שני אלונים זקנים. (מתוך מכתב, 1.9.1972).
ראובן לאסתר:
אין דרך גרועה יותר להתחיל שנה חדשה מאשר עם גב צולע אבל כזה הוא המצב וחמי טבריה לא יועילו, זה משהו בחוליות. משום כך אינני יכול לזוז כרגע מן הבית, שכן אני בקושי מתנועע, ובעיקר הדבר גרוע בנסיעות. אי לכך גם לא אוכל בזמן הקרוב להגיע אלייך, ואם את בכל זאת יכולה להעלות דברים על הנייר ביחס לסגנונך, הרי מה טוב. (מתוך מכתב, 8.9.1972).
אסתר לראובן:
הייתי חמישה ימים בטבריה ורק תמול חזרתי – מצאתי את מכתבך שלא שימחני כלל – האם אתה מקבל את הטיפול הנכון? ועוד דבר, דע לך שזה עובר ולא לעולם יכאב – אני מנוסה מפאת רגלי הלקוייה (מיניסקוס קרוע בברך). צריך הרבה אורך־רוח ולא להתייאש, לא אמרת לי כיצד קרה הדבר – והאם התקינו לך חגורה? לי הוטב קצת ורחצתי חמש פעמים בחמים. והכינרת היתה “כצרי”. שלחתי הגהות אחרונות ל“עם עובד” והספר הלך לדפוס, אהוד אומר שזה יקח עוד חודש עד לצאתו. בינתיים אני מצטערת שלא אראה אותך בקרוב. אתה מעודד אותי לכתיבה. סבלנות לפנצ’ר שקרה לך – אתה יודע? תלמד ממני – אני נותנת “בוקסים” לכל הצרות שלי אם כי אינני צעירה – החיים הם מלחמה, חביבי! (מתוך מכתב, מוצאי יום הכיפורים, 1972).
ראובן לאסתר:
שנת הלימודים התחילה והתנופה היא בעיצומה. להתחיל היה לי קשה כיוון שעדיין לא “התאוששתי” מן הגב ולכן העניינים מעט צולעים. אני מקווה כי ספרך ייצא בקרוב לאור. הוא די נחוץ לי למרות שכל שיריו נמצאים בידי אך הוא יאפשר לי נוחיות ודיוק־יתר בעבודה. בקרוב אני יוצא כניראה למילואים אם כי זה עדיין לא בטוח. (מתוך מכתב, 8.10.1972).
אסתר לראובן:
דממה, גשם מטפטף. סלח לי שלא עניתי לך על מכתבך עד כה. מצב בריאותי לא טוב במיוחד, נדודי שינה, מתח, ומה שלומך, נידמה שהבראת מכאב־הגב – אם אתה חושב ללכת למילואים – טוב שאתה יוצא מן השיגרה, השיגרה דבר כבד. הדירה לא הכזיבה לעת־עתה – ניראה הלאה. טבעון השתנתה וקורים בה כל מיני דברים “מעניינים” כמו גניבות, יריות בנשים סוטות מבעליהן והריגת חייל בשעת מסיבה. גשם יורד ושוטף את האבק מעל העצים שלי, שלשום גזמתי אותם ועשיתי סדר בחלקתי, מחכה לאוטו מלא אדמה – בכדי לטייב ולשתול ולזרוע, זו הנאה עבורי, היחידה. (מתוך מכתב, 18.10.1972).
אסתר לראובן:
יש לי דירה מרווחת מוקפה עצים וירק – ואני מסתגלת לחיי־“קיבוץ”: אלא שלא בחרתי בחברים אלה. יש כאן אונגרים, ישראלים, מרוקנים – לעת עתה זה מעניין, ניראה הלאה, נוח לי מאוד כי המרכז קרוב, ואני הולכת לקולנוע פעמיים בשבוע, וגם נוסעת בקלות לחיפה. לא ניגשתי עוד לכתיבה של ממש, הלילות קשים כאן מאוד. וחוסר־שינה מצטבר ומעיק – כמובן שאין זה מוביל למצב־רוח מרומם. – מתח, ושוב מתח, והאווירונים, שיהיו לי בריאים! הומים כנחילים. אני מקווה שהכל בסדר אצלך ושבכל זאת תתפוש פעם את הרכב הקטן שלך ותפתיע אותי לרגעים מספר. (מתוך מכתב, אוקטובר 1972).
אסתר לראובן:
קיבלתי את מכתבך – ושמחתי – שאתה במילואים ואינך מתעסק בגבך. אני מקווה שתשכח בקרוב את כל העניין הזה. בנוגע “להשפעות”, הצחיק אותי, העניין הזה עם פוגל. היכרתי את פוגל אישית בפריז והייתי בביתם פעמים אחדות וכן היינו נפגשים בקפה האמנים Le Dome, איש נעים הליכות, חלש, אפור במקצת, לא התבלט בשום דבר. השירה שלו – נחשבה אז בעיניי ובעיני רבים למחוסרת כל כוח רק איזה אופי קצת מסתורי וחולני היה בו – והיום יש ערך לדבר זה – אז – לא בלט כלל בשדה השירה – אבל לא מפני זה לא הושפעתי – פשוט לא היה לי כל מקום שיכול היה לקבל ממנו השפעה, הייתי חזקה ממנו פי כמה, לכל־הפחות בעיני עצמי. אחר־כך אברהם בן יצחק, כאן להיפך הרגשתי כוח אבל גם כן משהו שאינו קרוב לי – אני זוכרת את שירו “מלכות” נידמה לי – את האטמוספרה של השיר אבל מהשפעה הייתי רחוקה. כבר אמרתי שהושפעתי מסופר גרמני לא ידוע כמעט בשם “Walter Kalle”, ליריקן דק, כתיבה חופשית רק רטמית.
ובכן אני גם לא ידעתי מה אני עושה – לא עשיתי כלום, הלכתי אחרי רגשותיי והריטמוס הפנימי שלי – ואפילו הצטערתי לפעמים שאיני כותבת “בחרוזים יפים” כמו כולם, חשבתי זאת לחולשה אבל משהו דחף אותי לכתוב דווקא כך. כאילו “להכעיס” במקצת, לפעמים הייתי כותבת בחרוזים וזה צלע ולא מצא חן בעיניי – כאילו ניטל כל רוח החיים מן השיר ואז השתחררתי ונתתי חופש לעצמי ואז באו השורות הקצרות הקווים והמילים הבודדות בתור שורה, משהו דומה לתווי־נגינה היה בזה לגבי – “הסטקטו” ו“הלגטו” חליפות ופתאום מילה אחת כמו פצצה בתור סוף (“פינלה”) ניגנתי פעם ובכלל המוסיקה קרובה לי יותר מכל אמנות אחרת, חוץ מהספרות.
לפעמים נידמה לי שהשירה נולדה יחד איתי אני כל־כך דומה לשיריי והם דומים לי וחשתי בהם מוקדם מאוד, מבלי לכתוב – הייתי עוגב לאוקלפטוסים ברוחות חורף כשהייתי בת שלוש ואני זוכרת זאת. השירה העברית של אז התחילה אצלי עם יל“ג ודוליצקי עם מנגינות אוקראיניות – ששרתי אותן זו היתה הראשית – אחר כך ביאליק וטשרניחובסקי אבל כל זאת כבר אמרתי לך פעם יחסי המאוחר יותר לשירה היה אצ”ג למדן ושלונסקי וודאי שיש השפעה לכל־הפחות לשונית ובעקיפין – מבחינת התוכן – הייתי רחוק מאוד מהם. (מתוך מכתב, אמצע נובמבר 1972).
אסתר לראובן:
זה עתה גמרתי את קריאת הביוגרפיה שלי – התרשמתי מאוד מן העבודה שהשקעת בדבר ועל הרמה, והחדירה לתוך העניינים – נידמה לי שביוגרף טוב ממך לא הייתי מוצאת בעד כל הון ובכל חיי הארוכים. ידעתי תמיד שאני חוטאת לעצמי וגם לעניין הכללי שאיני כותבת את הביוגרפיה שלי – כי אני סוף־סוף חלק מן ההווי הנפלא שקרה והתפתח כאן אבל לא צניעות מנעה ממני לעשות זאת אלא איזה זדון – אקרא לזה, לא רציתי לעשות זאת בעצמי, אתגר היה זה לגורל: או שמישהו יעריך אותך עד הסוף כיאות לך או שלא תהיה לך ביוגרפיה בכלל, והנה קרה הנס – כמו שאני קוראת לזה. אני מאוד מעריכה את העבודה הזאת הרי זה חוץ מכל – עבודת נמלים – לעולם לא הייתי יכולה לעשותה בצורה זו! יש מקומות נפלאים ואני ממש מודה לך על ראייתך אותי באור זה. כי הדברים קולעים מאוד. עם כל זה אני צריכה להעמיד אותך על האמת – עבודה זו אנו צריכים לעבור עליה במדוייק יחד.
– איני יכולה למחוק לך סתם דברים, עלי לנמק.
ראובן, את כתב־היד הזה לא אוכל להוציא מידי ולשלוח, לא בדואר הנורא של ימינו, לא על־ידי שליח, תקבע לי מקום בו ניפגש ונוכל לשבת שעה שעתיים לעבור על החומר. כל יום השישי לפני הצהריים הייתי כאובה כל־כך ופתאום מצלצלים בדלת ומוסרים לי את המעטפה – זה היה מוזר מאוד התבלבלתי – ולא הזמנתי אפילו את חבריך להיכנס הביתה. והנה שאלת תם: מדוע לא באת איתם? אבל רצית שאקרא בוודאי. אני שולחת מכתב זה רשום ובמעטפה חזקה וגדולה – והלוואי שלא יאונה לו כל רע. (מתוך מכתב, מוצאי שבת, 25.11.1972).
ראובן לאסתר:
אני מסכים איתך בהחלט כי פרק זה זקוק עדיין לשיפוץ רציני. בכוונתי לנפות כל מה שאינו שייך במישרין לפרקים האחרים, כל מה שאין לו השלכה על השירה, שכן הביוגרפיה צריכה להיות רלוואנטית לחלק השני של העבודה. אני הכנסתי הרבה יותר כיוון שבשעת מעשה ניראה כל פרט חשוב וקשה להחליט אם להוציאו או לאו. אבל כאשר תהיה לי תמונה מקיפה יותר של העבודה, יהיה לי יותר קל להחליט מה להוציא. אני אשתדל לקפוץ אלייך ביום חמישי 7.12 בשעות הבוקר, בערך בסביבות 8.00. אני עובד בשבוע הבא במשק, במשך החופש, אך כיוון שעבודתי מתחילה בשעה 12.00, יהיה לנו אז כשלוש שעות שבהן נוכל לעבוד, אבל תהיה זו עבודה פורייה באם תסמני לי מראש את המקומות הראויים לפי דעתך לתיקון. חג חנוכה שמח. (מתוך מכתב, 1.12.1972).
אסתר לראובן:
הייתי עצובה מאוד הפעם – אחרי לכתך – אתה נתון במצב קצת קשה והייתי רוצה לעזור, פשוטו כמשמעו – אבל כיצד? האם אין אפשרות לבאר להנהלת־הקיבוץ שהוראה היא עבודה קשה מאוד? ומה עם “התרבות” במשק? זוהי ודאי עבודה יותר קלה ומשאירה אותך חופשי לקריאה וללימוד? האם אין לכם “תרבותניק”? מאוד הייתי רוצה להטות־שכם ולהוציא אותך מעייפותך – כיצד? אני מעמידה לרשותך את ביתי שבעוד חודש יהיה יותר מסודר הבית עומד לרשותך ולרשות משפחתך – בכל עת שתרצו לבוא לנוח הדירה גדולה וגם מזון טוב תמצאו בביתי. יותר מזה לא אוכל לעשות לדאבוני ברגע זה – אבל אחשוב ואולי אמצא דרכים לעזור גם באופן אחר. (מתוך מכתב, דצמבר 1972).
*
במרוצת האביב והקיץ של שנת 1972 התחוללו שינויים במשפחתנו. אחותי לאה נישאה ועקרה עם בעלה ללונדון לשנים אחדות. אימי, שהתאלמנה, נישאה ועברה לגור בביתו של בעלה השני ואילו אני התגרשתי מענת לאחר שעברתי תאונת דרכים בעת שירות במילואים.
פרשת הגירושין שלי מזעזעת את אסתר משום שהיא שבה ומזכירה לה את המאבק המכוער שהיה נחלתה בתקופת גירושיה מאלואיל, גירושין שהותירו, כזכור, צלקות בנפשה. אסתר סבורה כי חוזר בי הסיפור שלה, היא חוששת פן אשוב ואיסחף עתה כשוטה אחרי איזו אישה, ואפילו מזהירה אותי באימרה עממית ערבית הלועגת למי שרואה את האור רק מבעד לעכוז של אשתו.
לי היתה זו דווקא תקופה של עירנות רוחנית ונפשית בלתי רגילה, שכיניתי אותה, בעקבות ברנר על גיבורו יחזקאל חפץ, בשם “תקופת הדיבור הנוראה”. לאחר הפסקה של כעשר שנים כתבתי מחזור שירים בשם “יעזרה אלוהים לפנות בוקר”, ששירים בודדים מתוכו נדפסו באותם ימים. השיר “בפחדך פן הולכת את”, שמעודו לא פורסם, ואשר נכתב בקיץ 1973 לאחר נסיעה ברכבת ובאוטובוס אל אסתר בטבעון, מורכב כולו ממשפטים שהיא חזרה והשמיעה באוזניי לא פעם. כמובן שמעולם לא שלחתי לה אותו. רק זה היה חסר לי. המזמרה שלה, הנזכרת בשיר, שמורה עד היום במגרת הכלים שלי.
בפחדֵך פן הולכת אַת
בְּפַחַדֵךְ פֶּן הוֹלֶכֶת אַתְּ לְמָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו
לֹא יְשׁוּבוּן הִפְקַדְתְּ בְּיָדִי מַזְמֵרָה שְׁחֹרָה.
זָמַרְתִּי בָּהּ אֶת הַגְּפָנִים בְּכַרְמוֹ שֶּל אַבָּא.
רְאוּיָה הִיא לְמִשְׁמֶרֶת בְּמוֹזֵיאוֹן הַמּוֹשָׁבָה.
כָּבוֹד גָּדוֹל אֶעֱשֶׂה לָכֶם בְּמוֹתִי. לִי תִּהְיֶה
לְוָיָה מְכֻבֶּדֶת. אוֹתִי גְּבָרִים עֲדַיִן אוֹהֲבִים. נָשִׁים
מְקַנְּאוֹת בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ: "הִזָּהֵר,
אֲנִי טוֹרֶפֶת גְּבָרִים." אָמַר לִי: "אוֹתִי לֹא טוֹרְפִים
בְּקַלּוּת." אִלְמָלֵא אוֹיְבַי לֹא הִלְבִּין שְׂעָרִי.
אֵינֶנִּי יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת. הַנֹּעַר מִתְנַכֵּל לִי.
אֵינְךָ רוֹצֶה לְהָבִין. לְךָ אֹפִי פּוֹלָנִי.
שָׁבַרְתָּ אֶת לִבִּי בִּשְׁגִיאוֹת חַיֶּיךָ. מַדּוּעַ
הָלַכְתָּ בְּדַרְכִּי? תֹּאכַל תַּפּוּחַ. מֻתָּר לְךָ לְהַקְדִּישׁ
שָׁעָה לְדוֹדָה זְקֵנָה. עַל מַצֵּבָתִי תַּחֲרֹט:
"מָתְקוּ לִי רִגְבֵי עֲפָרֵךְ, מוֹלֶדֶת –
כַּאֲשֶׁר מָתְקוּ לִי עֲנְנֵי־שָׁמַיִךְ – "
רְצוֹנִי בְּמָקוֹם לְיַד אָבִיךָ. הִזָּהֵר, הָאֲוִיר
בִּטְרַקְלִינֵי סִפְרוּת סָמִיךְ הוּא וּמֻרְעָל.
קַח אִשָּׁה טוֹבָה וּמָא תְּשׁוּף אִנָאר מִן טִיזְהָא. אַל
תִתְעַצֵּב. צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סִדּוּרִים אַחֲרוֹנִים. אֲנִי
הִיא אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
ינואר 1973
*
ההתכתבות שבין אסתר לראובן שהם נמשכת ומתארת את קורותיה באותם ימים. כותבת אסתר:
רציתי להודיע לך שאני זקוקה לניתוח ובגילי צריך להתחשב עם כל מקרה – במקרה הלא טוב והיכול גם לקרות רציתי לומר לך שאשתדל ותמצא גם תמורה כספית בעזבוני – עבור העבודה הנפלאה שלך. סלח לי אבל זו מציאות, מציאות, של איש רוח בודד. כפי שאתה מכיר אותי. אני שמחה שראיתיך ומקווה עוד לראות אותך יש עוד שבועיים כמעט עד הניתוח – אם יעבור הכל בשלום ארצה כמובן לראותך – אני עוד אכתוב לך. (מתוך מכתב, 3.1.1973).
עונה ראובן לאסתר:
מכתבך הדאיגני לא מעט, ואני מקווה כי אכן אין זה אלא ניתוח של מה בכך, כפי שאמרת בטלפון. אם זה רק עניין של יומיים־שלושה בבית־החולים, הרי זה סימן טוב. אבל אולי יותר מאשר הניתוח, הדאיגני הדיבור על “עיזבון”. ראשית עוד מוקדם לך לדבר על כך, ושנית, האמיני לי שאינך צריכה לעשות זאת, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אם את כבר עוסקת בעניין עיזבונות, אל תכניסי אותי לעניין. אינני עושה את עבודתי על מנת לקבל תמורה כספית איזו שהיא, וגם אינני זקוק לכך, בשביל זה אני חי בקיבוץ. (מתוך מכתב, 12.1.1973).
אסתר לראובן:
ביום 18.1 נותחתי – הרופאים היו נפלאים בכל המובנים – והודות להם אני שוב מתהלכת – ניתוח רגיל – אבל למעני היה זה הרבה. כעת הרוח מנשבת בשערותיי וכאן על הרמה, בבית־רמז [בזכרון־יעקב] כל הארץ פרושה לפניי ולו לזמן לא רב ודאי – כי זה הוא דרך הטבע באדם. אני מצטערת שגרמתי לך דאגה אבל אחרת אי אפשר היה – בנוגע לעזבונות כלל לא מוקדם לדבר על זאת – ותקבל את הדבר כטבעי בהחלט. (מתוך מכתב, 23.1.1973).
אסתר לראובן:
אני משתדלת לאסוף כוחות שאמנם חסרים לי די – הלילות גוזלים ושותים את ליחי – – – הלילה היית “קמיע” שלי, חשבתי עליך, ופתאום הייתי שקטה ונירדמתי – מצחיק מה? אני מקווה שהכל בסדר אצלך וכי שכחת את מיחושיך, איש צעיר ויקר! אני נשארת כאן [בבית רמז] עד סוף השבוע וייתכן עד אחרי שבת הבאה. (מתוך מכתב, 26.1.1973).
ראובן לאסתר:
איחוליי לבואך הביתה. אני מבלה את זמני לפי שעה במיטה עם שפעת ועל־כן איני יכול להתקשר עימך בטלפון. (מתוך מכתב, 7.2.1973).
אסתר לראובן:
תמול צילצלתי אליך לקיבוץ ולבית־הספר כל־כך רציתי לדבר איתך – מצחיק מה? – אני שמחה שאתה מבלה עם הגב' “גריפה” ולא עם מר “גב” שלך – לכל־הפחות אין לך כאבים. שבתי הביתה ולא שבתי אל עצמי כי הייתי עם עצמי כל הזמן – “הגברת הזקנה” ששמה אסתר עדיין לא נס ליחה, הייתי על הגובה לפני ואחרי הניתוח, ובבית־ההבראה שיעשעתי את החברה. את הכל עשיתי בעצמי, הלכתי לבדי לבית־החולים ויצאתי לבדי ולבדי אני תמיד – ואם אני אומרת שזמני דחוס הדבר הוא כך.
כעת מאוגוסט 1972 עד דצמבר 1972 לא נפגשנו ואני חושבת שזה הביא תועלת לשני הצדדים. כעת מדצמבר 1972 עד פברואר 1973 באיזה שנה ניפגש? לא בלי חוכמות! אני באמת צריכה לספר לך איזה דברים חשובים מאוד, אם אתה חולה אני יכולה לגשת בטקסי לביתך לשעה קלה הרי זה כל־כך קרוב והדבר כמעט שלא עולה לי – כי יש לי נהגת טובה, ענה לי מיד – כי אני עלולה לברוח לך לחודש ויותר – יש לי הזמנה מפתה מאוד אצל ידידים, ואני יכולה גם לעבוד שם – אתה רואה אני אין לי מעצורים אלא בשעה שהם נחוצים באמת. ורב שלום וענה לי מיד – אם אתה יכול לטלפן: אני בבית בבוקר עד תשע, בצהריים ב־12־1. כל הערב בבית (לדאבוני). (מתוך מכתב, 10.2.1973).
*
אסתר ללאה אחותי, הנמצאת בלונדון:
אודי קצת מדאיג אותי, למראית־עין הריהו בחור נחמד, שקט ופיקח, אבל הספרות שלו כל־כך לא בריאה שלפעמים אני חושבת האם זהו נכדו של יהודה ראב, הוא אוהב להפתיע בדברים פוגמים וגסים, בחולניות, שוב סיפור על מטורף ומאבד עצמו לדעת, כל־כך חבל! ויש לו כשרון – כיצד הנשים הצליחו לתפוש מקום כל־כך גדול בחייו, קשה להבין – טוב, האהבה היא אמנם יסוד גדול, אבל יש עוד כמה דברים כמו אמביציה להיות באמת משהו, יצירה, כבוד – פרסום וכסף, כל אלה הם אלמנטים חשובים בחיים, ואין להעמידם רק על קלף אחד – כי אם חלילה הוא פושט את הרגל, הרי האדם אבוד. אודי די מורכב, וקשה להשפיע עליו, אבל הוא גם קצת אטום ותמים כילד. נידמה לי לפעמים שעדיין לא התבגר – ואולי יש אנשים־ילדים כאלה, בכל אחד זה תלוי בנסיבות חייו הבאים – משפחה היא יסוד החיים ולא אהבה, והוא עוד כל־כך רחוק מזה. המשפחה גם מקשרת ומבססת את האהבה. נקווה שאת תהיי חכמה ומעשית יותר ממנו, וכן גם יאיר [בעלה] הנחמד. (מתוך מכתב, 12.2.1973).
*
אסתר לראובן:
איני יודעת מה המריצני להתערטל כך בפניך – לעשותך לכומר וידוי ממש – צורך משונה – שאינני יכולה לעמוד על טיבו – כאילו ייסרתי את עצמי במובן ידוע על העובדה – והרי היה הדבר מאורע חיובי בחיי וגם השאיר משקע נפשי חיובי. לאלוהים פתרונים. ובינתיים החמצתי הזדמנות לדבר על כל מיני דברים שהיו עם ליבי לדבר איתך עליהם, ואני מצטערת על זה כי נידמה לי שהיתה לך שעת־רצון. ועתה מי יודע מתי נתראה – ואם כי אנו בקרבת־מקום, יש הרבה דברים חוצצים. כל ביקור שלך מביא לי משהו – איני יודעת מה הסיבה שגם אם איני מדברת ישר על הדברים, יש מצבים בקירבי שמתלבנים ונעשים קלי־הבנה עבורי וזה כל־כך חשוב! הכל נמצא בראשיתו איתך – ואני “חקרנית” עצומה בטבעי – והכל סתום, וחוט נמשך כמו מתוך פקעת ואני מחזיקה בחוט ולפעמים הוא נשמט מידי ואני בלי מרכז – נעה בלב־ים. אני חשה באופן ברור שפגישתנו אינה מקרית וכי נכונו לי עוד הפתעות בקירבי בקשר עם פגישה זו – והדבר הטוב ביותר “שישמרני מכל רע” הוא הבדל הגיל והדבר מקבל גוון הרבה יותר מופשט ורוחני מיום ליום. וגם חיוני בעת אחת. איני רוצה לדרוש במופלא – אני מקווה רק שמקור הכתיבה יתחדש כי אחרת – “למה אנוכי”? אל תשים לב למכתב זה – אתה יודע שאני רחוקה מאלה המטילים חובות – אני סתם ופשוט, אסתר.
פ.ס. אמרתי לך כי עדיין לא קראתי את עצם העבודה – דע לך שבזה לא אתערב כמלוא־הנימה, דיעות שלך קדושות והן רכושך הפרטי ואין לי כל רשות לנגוע בהן – (מתוך מכתב, 25.2.1973).
ראובן לאסתר:
את מכתבך קיבלתי אתמול. קיימת אצלי כל הזמן התחושה, שכבר רמזתי לך על קיומה אצלי, שבעצם אין את פונה אלי, אלא אל מישהו אחר. דהיינו, לא אלי כפי שאני רואה את עצמי אלא אל איזו דמות שעשית ממנה אידיאליזציה, שיש בה גם ממני אך לא היא העיקר. בעצם כל דבר שאת רואה אותו עובר תהליך של עיבוד ואידאליזציה, ואני רק חלק מאותו עולם. משום כך רואה אני את דברייך כמכוונים בחלקם אל “אני” אחר שלי ולאו דווקא אלי. אין אני רוצה לפגוע בך אך ברצוני שתביני את הרגשתי.
קשה לי להכניס את עצמי לדמות שאת רואה וגם אינני בטוח שאני מסוגל. ובאשר למקור השירה – אני מקווה כי ימשיך לקלוח. אך אל תאשימי אותי אם אין הוא שופע כפי שהיית רוצה את והייתי רוצה גם אני. בפגישתנו האחרונה רמזת כאילו בי תלוי הדבר. זהו חלק מן האידאליזציה שאת יוצרת. קשה לאדם לחוש שהוא אחראי לעניין כזה. (מתוך מכתב, 3.3.1973).
אסתר לראובן:
מחר אני נוסעת לארזה, שכבתי שוב כל השבוע העבר עם כאב־גב – וקיבלתי זריקות – זה רק מרגיע אבל אינו מרפא, יש לי הנחה גדולה (ידו של הרצפלד) וכדאי לי, מבטיחים לי שאוכל לכתוב. קיבלתי הודעה מ“עם עובד” שב15־ לחודש זה יופיע הספר – כשאראה – אאמין. שיר קטן זה [“אמודאי”] רציתי להקדיש לך ואני שולחת אותו אליך – אין בו שום דבר מיוחד מלבד ציוריותו. אני מקווה שאתה בריא לכל־הפחות ושהימים שוטפים בשקט במסלולם הרגיל. כאן רועמים המטוסים ללא הפסק וקשה להתרכז במשהו. מדי פעם אני נמלטת לוואדי שלפני הבריכה, מטביעה את עצמי בצמחיה, בסבך־האלונים, שותה ירק כמים ומתנה אהבים עם אלונים זקנים, זוהי כמעט כל החברה שלי – חוץ מצלצול טלפון ומכתבים. אהוד פרש מאגודת הסופרים על שלא קיבלו את הערבים לאגודה – גם כן נחת! (מתוך מכתב, 5.3.1973).
המטוסים הרועמים הם משדה־התעופה רמת־דוד. אני לא פורש מאגודת הסופרים אלא מתפטר מהוועד המרכזי, לאחר ויכוח קשה על נושא קבלת חברים ערבים לאגודה, שבעקבותיו מוקמת “התאחדות אגודות הסופרים בישראל”. נוסח “אמודאי” עם ההקדשה, ששולחת אסתר לראובן שונה מזה שהיא מפרסמת ב“קשת” בקיץ 1973.
אסתר לראובן:
חזרתי היום מ“ארזה” ומצאתי את מכתבך – אתה נבוך מפאת האידיליזציה שלי ביחס אליך ובכן אתה טועה. האידיליזציה הזאת אינה רחוקה מן המציאות אלא שאתה אינך יכול לראות אותה כמו שרואה אותה אדם מהצד. אני יודעת מצויין שאתה לא “טלית שכולה משי” ואפילו יש לך כל המגרעות של בני־דורך – וכמובן גם היתרונות. פגישתי איתך עוררה אותי לכתיבת כמה שירים יפים וכמובן מתוך תחושה זאת אני עורגת לעוד שירים ואין זו תביעה חלילה, כי אין דבר כזה! אלא מישאלה שחצייה צחוק וחצייה אמת וגם משחק מילים יש בה, מן הראוי היה שתבין קצת את ההומור שלי – אבל – אתה נורא רציני ופדנטי – אבל זה לא מפריע לי להעריך אותך (לא אידאליזציה) – היה אשר הינך – איש אינו רוצה לשנותך – האמינה! אני לא חיה על מקור אחד – אדם ניזון מסביבה מראייה, ממציאות ומגלי־נפשו הנושאים אותו.
הייתי שבוע בארזה אנשים המו סביבי ואני ראיתי אותם סייגתי אותם והשתעממתי עימם בשחקי את משחק החברה בחצי־הכרה – כי מצאתי שם ספר בשם “מאה שנה של בדידות” והוא כבש אותי הייתי מאחלת לעצמי לדעת לכתוב כך על ראשוני פתח־תקוה כמו שידע הסופר הזה לכתוב על הכפר הנידח שלו.
אני מרגישה את עצמי אסירת תודה על העבודה היפה ועל עצם מציאותך בעולם הזה שאתה מיטיב לפי דבריך להכיר את כיעורו. האם אין זה חובת היפים והטובים להיות מין מיסדר של יופי? (מתוך מכתב, 12.3.1973).
ראובן לאסתר:
כיוון שעכשיו אפריל צריך להיות במצב רוח משופר. ובאמת אצלנו כמו אצלך, בוודאי, האביב צועק: אני פה. האירוסים פורחים, נרקיסי חצוצרה ענקיים מחצרצים צהובות. חוטמיות בכל צבעי הקשת, שזרעיהן הובאו היישר ממידבר סיני, מסנטה קטרינה, פורחות עתה מול החלון באדום בורדו חריף, בסגול עז ורך, בלבן. צבעים כאלו אין רואים בחוטמיות המצויות, הוורודות באופן סטנדרטי ופושר. משטחים של אוזן הדב בשלל גווני צהוב יוצרים ריבועי שנהב עשיר, וכליל החורש מעלה אבוקות סגולות ומזמזמות, ועל הכל פרושים שמיים כחולים. באמת יפה אצלנו כאן בעמק, אלא שעד הפסח הכל ודאי יישרף, זה מחירו של האביב המוקדם – המתפרץ. ובכן הרי לך פיוט. לא שאני הפכתי לפייטן, לזה איני מוכשר כלל, אלא שהעולם עכשיו יפה, וגם אם העניין זמני. קיבלתי את תשורתך, חן־חן לך. מילים אלו אני כותב בעט זה, ואולי משום כך נחה הרוח על העט והוא מתפייט. (מתוך מכתב, 5.4.1973).
אסתר לראובן:
קיבלתי את מכתבך בשמחה כי הוא באמת פיוטי מאוד ואיזה פרח זה חרטומיות? לא מכירה – – תודה על התצלום, תודה רבה! אבל קשה לזהות אותך בתצלום זה, אולי תמצא משהו קרוב יותר למציאות. כעת אני לבדי בבית – אבל ריח ההדרים חודר לתוכו. חג שמח ומאושר לך ולמשפחתך – ואנא תנוח יפה ושתהיה תמיד במצב־רוח טוב. (מתוך מכתב, 9.4.1973).
*
באפריל 1973 רואה אור לבסוף ספר שיריה “תפילה אחרונה”. אסתר מקפידה לשלוח אותו לשורה של אישים פוליטיים. בעקבות משלוח הספר לגולדה מאיר היא מקבלת מכתב תודה קצר ורשמי מאלי מזרחי, מנהל לשכתה. מכתב תודה רשמי היא מקבלת גם ממזכירתו של הנשיא שז"ר. בן־גוריון עונה לה אישית ובחתימתו: “אני מאשר בתודה קבלת מכתבך מיום 10.5.1973 ואת ספר שירייך ‘תפילה אחרונה’. ותודה מיוחדת על השיר שהקדשת לי. בהוקרה עמוקה.” (תל־אביב, 15.5.1973). אגב, קרוב־משפחתה צדוק ראב מספר כי אסתר שלחה בשעתה מכתב לבן גוריון והתלוננה על “הרדיפות” שלה, וביקשה מצדוק שיכתוב לו גם הוא ויאשר את דבריה – וצדוק סירב.
מכתבים אישיים שולחים לה גם רחל ינאית בן־צבי, שר החינוך והתרבות יגאל אלון: “חן חן לך על ספר שירייך היפים ששלחת אלי. קראתי – והתבשמתי.” (ירושלים, 3.6.1973). שר הביטחון, משה דיין: “אני מודה לך על מכתבך ועל תשורתך – ספר שירייך ‘תפילה אחרונה’. הצטערתי לשמוע על מחלתך ואודה לך אם תודיעיני – מה אוכל מעשית לעשות למענך.” (תל־אביב, 2.7.1973).
*
אסתר לראובן, מבית הבראה מגידו, בהר הכרמל:
שלחו אותי הרופאים למנוחה – ואולי תבוא גם מנוחת עולמים – “לא אירא ולא אפחד כי עימי אתה”. אני מקווה שהגעת בשלום הביתה באותו ערב, ואני – כשאתה קם ללכת, שוכחת את הכל – היה בדעתי שתיקח את הבקבוק הטוב הביתה וכן הכינותי ממתקים לילדות – ושכחתי – רצתי לקצה המשעול – אבל כבר לא היית שם –
מה אצלך? בקרוב יבוא החופש הגדול – מה הן התוכניות שלך? אני שוב מציעה את ביתי ואת הבריכה הקרובה, לך ולמשפחתך, תבואו שניכם ותרגישו בבית. יש קולנוע וחיפה קרובה תאמר לרעייתך שהיא מוזמנת בדיוק כמוך. אני שולחת לך שיר שנכתב ברגע זה – אני מסופקת אם תרגיש את טריותו אחרי דבריי אלה. (מתוך מכתב, 24.5.1973).
כבר פגשתיך פעם / לפני זמנים / אשר לעד / כבר אחזת בידי / במגע לא מכאן / כבר נחו עלי – / עיניך / מבין ערפילי משקפיים: / דמעות וצחוק / כבר תימר / הגוף הזה / בגן־חיי / הטרומי, / למען חצות / במעגלי־מזלות / גורל־ייחודי, / בודד.
אסתר לראובן:
יקר! אני רוצה שתשכח את המילה “אידאליזציה” ותשמע למה שאני אומרת: זה כבר לא הרגשתי אושר כזה כמו בקוראי את כתב־היד ששלחת לי תמול ובאמת כמעט שפרחה כבר נשמתי הייתי בטוחה שאתה נתון בכאבי־גב – והנה שמחה כזאת טוב שחייתי עד כה – בכדי לקבל את התגמול הזה מידיך – מין ניתוח כזה! האמת שהרגשתי את עצמי על שולחן־ניתוחים – הרבה מונחים שלך הבינותי ורבים לא – כי רבים נשכחו ורבים הם חדשים עבורי אבל יפים ביותר הם המקומות בם פעלה האינטואיציה שלך וגם מוחך השנון – לא אגזים אם אומר שכמוך לא פגשתי מעודי ודווקא בסוף ימיי נתמזל לי מזלי. טוב יהא כך – זו עבודה מצויינת ולא אתפלא אם תקבל פרס עבורה – רק שעליך עוד לסנן ולקצר – לא לי לעשות זאת אליבא דאמת אין לי חוש ביקורת וכבמסיבה שעשו לי בפתח־תקוה החל חנני יוסף לדבר על הצבעים שבשיריי – לא היתה לי סבלנות לשמוע וביקשתי שיקצר. כעת אתה מגלה אותי לעצמי – לא חשבתי שכל זה נמצא בי ידעתי רק שאני “עוף נדיר” ולא התבטלתי אלא בפני גדולים ממני. יש מקומות נפלאים והרבה אמת בדברים אבל מטבעי שנאתי לחטט בעצמי. ככה למשל שנאתי לתאר לעצמי את אבריי הפנימיים זה היה מין דבר ששייך היה לבוראי כל הדם הזה הקרביים וכו' מצאתי את זה בלתי אסטטי – אהבתי את עורי החלק את גופי המהוקצע – ולא רציתי לדעת שום דבר אחר כעת כשהפנים מטריד אותי לפרקים התחלתי להתחשב עימו – אבל אני שונאת את זה ואותו יחס היה לי לניתוח־רוחני אבל מידך נעים לי הדבר. עוד אוסיף לקרוא בכתב־היד אבל אני פשוט פוחדת לשומרו בבית, יש כעת פריצות לבתים ואם ירצו להזיק לי – אז יכולים לסחוב לי את כתב־היד. האם יש לך העתק? אם לאו אז עליך לבוא לקחתו כי בדואר אי אפשר לשלוח אותו. ושמא בכל־זאת תטרח קצת לגשת – אחרי טירחה כל־כך גדולה שטרחת עלי נראית זו קטנה מאוד. (מתוך מכתב, 17.6.1973).
ראובן לאסתר:
לאחר שנסעתי ממך הרגשתי לא נוח ולא טוב. לא כך רציתי שיהיה. אולי קוצר הזמן שנדחקתי אליו שלא ברצוני אשם ואולי אני עם אופיי, שהוא סגור בעיקרו ואינו אוהב שידחקו בו. מכל מקום אני מצטער שכך נפלו הדברים. הרגשתי אצלך גם אי נחת ממה שכתבתי בעבודתי, אי נחת שמעבר לקומפלימנטים. אך על־פי הערותייך אני חש כי לא ירדת בכמה מקרים עקרוניים לסוף דעתי. שירי קץ העולם הם אותנטיים והם חלק בלתי נפרד ממך, ועל כך יעידו גם שירים שאינם נכללים בקטגוריה הזו, אבל בשירים אלו שאת מבטאה את תחושת הקטסטרופה באופן ישיר את מבטאה את עצמך באופן חד־צדדי ומרדד, בעוד שכאשר את נותנת לזה ביטוי דרך חומרי נוף – בלתי־ישירים, נוצרת אותה הלחמה מופלאה של קץ העולם מהול בפיוס עם העולם, עם אהבת עולם וחיים, שאינו מצוי בשירים הישירים. בשני הסוגים יש למצוא את חותמך המיוחד, לא זו השאלה, אבל בשירים העקיפים, שירי הנוף – זו את בשלמותך ולא בחד־צדדיותך. זוהי הנקודה העיקרית אותה רציתי להדגיש.
ובאשר לנקודה האירוטית ממנה נפגעת, שוב את נפגעת ממילה שאת הבנת בה דבר אחר ממה שאני מבין בה. ארוס – אינו וולגאריות, וארוטיקה אינה זולה. זהו לפי דעתי – גרעין החיים, תמציתם, הדלק. יש מי שרואה בזה רק את תוצאות הלוואי – את האדים המרעילים של הדלק השרוף, ויש מי שרואה בזה את החיים. כשאני כותב שיחסך לנוף הוא אירוטי – אני אומר בזאת אולי את המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת לשירתך. פירוש הדבר שזהו יחס חי, מוחשי, בלי מחיצות. וללא ספק שירי האהבה ושירי הנוף – לפחות בקימשונים – מביעים אותו הלך־נפש של משיכה ודחייה מפני הארוס על כל היפה והחיוני שבו אך גם הדוחה והגס שבו. האם פרובלמאטיקה זו באמת אינה קיימת בשירייך? לדעתי היא פשוט זועקת מתוכם.
לא רציתי לכתוב עבודה חנפנית ומתמוגגת, עבודה כזו היתה חוטאה לאמת ושבעתיים לא היתה מוצאת חן בעינייך. לכל משורר יש נקודות תורפה, אך אין מודדים אותו על־פי חולשותיו אלא על־פי שיאיו. ואין ספק שעבודה זו מודדת את שירתך על־פי שיאיה. (מתוך מכתב, 16.8.1973).
ייתכן כי מכתביו של ראובן משפיעים על הצטללות שירתה של אסתר בשנותיה האחרונות. לא פעם היא שואלת אותי: “מה אתה חושב על שירתי?” – ובנשימה אחת: “ראובן אומר כך וכך.” ראובן הוא האדם שמתייחס ברצינות הרבה ביותר, ובמשך תקופת הזמן הממושכת ביותר, אל שירתה. עצם קיומו מעודד אותה בבדידותה, נותן טעם לכתיבתה, וגם מעניק לה היזון־חוזר וביקורת אוהדת, המבינה אותה מתוך עולמה האותנטי. היא שולחת לו שירים חדשים שכתבה, ואולי גם נמנעת מלהמשיך בכיוון המיטאפיסי של “שירי קץ העולם”, אם כי מעתה היא כותבת שירים, “חד־צדדיים” כהגדרתו, מכיוון אחר – הפוליטי־הלאומי.
אסתר לראובן:
קיבלתי את מכתבך אתמול – והיום עברתי שוב על עבודתך – כעת היא נראית לי יותר פושרת – אין כל ספק שזו עבודה טובה ויש מקומות מצויינים אבל יש מקומות שמעוררים בי מורת־רוח, למשל שהארוס שבי לא התבטא לחיוב ולא נשא פרי – חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס – ועד היום אני חושבת שאנשים מורכבים ובעלי אינטלקט מפותח – הארוס שלהם סרבראלי וטבוע בנפשם והוא קודם כל עדנה ורוך – ולאו דווקא אמצעי להעמיד ולדות. אני כלל לא מרגישה טראגיות, כפי שאתה מכנה אותי, להיפך לפעמים אני תופשת את עצמי בקלות דעת אפילו בליצנות ובהומור ודאי וטראגיות אינה מוסיפה דווקא משקל לאדם – גורלי היה מורכב קצת וזה הכל, זה קורה להרבה אנשים ולא תמיד אנשים ההולכים בשביל הזהב – הם הטובים והמעניינים ואברכי־משי הם מפלצות לפעמים. ש“הסער והדחף” חסרים בשירי “אופקים נוגים” וב“שירי קץ העולם” – זה טבעי זה נכון – אני לא רואה שהם שווים פחות משירי הנוף – הם רק אחרים, נפשי הומה בתוכם ומפכה בעצבות טבעית ויפה. הלשון אחרת? לא – התוכן אחר – אני נאמנה לעצמי עד כדי טפשות. על כל הפרקים האחרונים דילגתי משום שהם ניתוח שהוא זר לי והטרמינולוגיה מורכבת מדי לא רק בשבילי – אבל גם בשביל הקורא הרגיל – אולי הוא מעניין בשביל חוקרים. (מתוך מכתב, 7.9.1973).
*
באוקטובר 1973, בעצם ימי מלחמת יום הכיפורים, היא מתחילה לכתוב מכתב המיועד לרמטכ"ל דוד אלעזר. ספק אם המכתב הושלם ונשלח לבסוף ליעדו. בטיוטה השמורה בעזבונה היא כותבת:
לכבוד הרמטכ"ל מר דוד אלעזר. אדון נעלה! איני יכולה להתאפק מלומר לך מילים אחדות – כששמעתי את המילים: “אני אשבור להם את העצמות” נע משהו בקרבי ועליצות עלתה בליבי: זו היתה אימרת אבי: “אני אשבור להם את העצמות” כשהיה חוזר בערב מן השדה שלנו שגבל בכפר…
היא מקבלת באותם ימים מכתב מיונה בן עזר, חבר קיבוץ חניתה, הכותב לה:
השלום והברכה לאסתר הדודה היקרה, רב תודות על המכתב ושימת־הלב, כמובן שאנחנו כאן ובסדר, בביקורך לא הספקנו להראות לך את הקיבוץ התת־קרקעי, המקנה ביטחון לילדינו ולנו, הודות לכך מתנהלים החיים בספר כמעט כרגיל. הדאגות המקננות לבנים בחזית מעורבות בתקוות בלבבות, ונתחזק כולנו. להתראות שוב בשלוות הגבעות הנשקפות מול לבנון וים. (14.10.1973).
יונה הוא צעיר בניו של מנחם־שלמה ראב, בנו־בכורו של יהודה ראב מאשתו הראשונה הדסה. יונה הוא אחיו של הסופר יצחק ראב. מתברר שזמן לא רב לפני המלחמה ביקרה אצלו אסתר בחניתה. עתה היא דואגת לנעשה אצלו. בימי המלחמה יושבת אסתר לבד בדירתה בטבעון ואינה יודעת מה לעשות עם עצמה.
באותם ימים היא נזכרת בשרה, נילי ומתי ברוכמן וכותבת להם:
קשה למצוא קשר לשיחת־חוץ, הקווים תפושים לרוב, מה שלומכם בימים קשים אלה? אני מאוד נבוכה, קשה לשבת בבית – ואת המבוגרים דוחים מכל פעולה. הייתי עוד מסוגלת לעשות משהו אבל המציאות לא כל־כך טובה – אני מקווה שננצח והכל ייזכר כסיוט, אבל אי אפשר לשכוח – ובנינו אשר הקרבנו. נקווה לטוב. (15.10.1973).
באחד מימי המלחמה הראשונים מודיעים לי מהמשפחה בפתח־תקוה כי בקרבות בסיני נהרג רן שוחט, נכדו של אחיה ברוך. רן, שהיה נשוי ואב לבן, הוא הראשון מצאצאי משפחת ראב שנהרג במלחמה. מבקשים ממני בכל לשון של בקשה שלא לספר לאסתר על מותו. היא מטלפנת ושואלת אותי אם כולם בסדר, ואני נאלץ להעלים מפניה את האמת. אך עוד באותו יום היא שבה ומטלפנת: “למה לא סיפרת לי? רבקה כצנלסון טילפנה ושאלה איזה מהנכדים של ברוך נהרג?”
אסתר מקדישה לזכרו את שירה “עיני הילד השמנמן התם” שנכתב ב־1974. בסימן מלחמת יום הכיפורים עומדים בשנתיים הבאות גם שיריה “אלי יסרתני”, “סיוטים”, “חייל”, “הנס”, “הנער הגיבור”, “שירי מלחמה” ו“שיר מלחמה”.
*
ראובן לאסתר:
אני עכשיו בבית ומרגיש טוב מבחינה פיסית. אני מקווה כי המתיחות של הימים האחרונים תעבור ושוב נוכל לחיות כבני אדם. בלב יש הרבה כאב על ידידים טובים ששוב אינם. (מתוך מכתב, 29.10.1973).
אסתר לראובן:
קיבלתי בשמחה את מכתבך – ואני מברכת את אלוהים שחזרת בשלום. ימים קשים עברו על כולנו – האפלה – ואני לבדי בבית. מתח – תשעה איש ממשפחתנו היו מגוייסים – ואחד – נכדו של ברוך – נפל בסיני על זחלם, בחור נהדר – משכיל, השאיר ילד קטן. שני במשפחה נפצע קל והוא מחלים. הנה כך מטילה המלחמה פצעים בנו – איזה טירוף, לערבים זה הרבה יותר קל, הסיף והם חד הם, אבל אנחנו? מה לנו ולכל זה – לפתע צריך להיהפך לחית־טרף. אני שמחה שאתה בבית והולך לחזור לשיגרה שלך – אני כתבתי פרקי זכרונות בזמן האחרון – הרי אתה אמרת לי: “צריך לכתוב ואפילו פרקי־זכרונות”. איני מסוגלת לכתוב [עכשיו] שום דבר של ממש – כי אני לא השתחררתי עדיין מן הכל, אני מטפלת בחולים בהתנדבות וצריכה לסיים. ובינתיים אולי ישקעו כל הסערות, והשאלות הבוערות תמצאנה פתרון – טוב או רע, אבל לא מלחמה. שלחתי לך “שי לחייל” האם קיבלת? (מתוך מכתב, 1.11.1973).
ראובן לאסתר:
לפני מיספר ימים השתחררתי. את תפקידי הצבאי מילאתי בעורף. היה זה תפקיד מרגיז ומעצבן. עכשיו בבית יש מחסור עצום באנשי עבודה ואנו עובדים קשה כדי להתגבר על כל העבודות שיש לבצע. המתח הנפשי גבוה, יפעת ספגה אבידות רבות מדי בבת אחת. אין ספק שזו התקופה הקשה ביותר של כולנו מאז אני עומד על דעתי, לא כל כך בשל סכנת ההשמדה הלאומית, שכן זו כבר איננה, אבל המחיר הוא כמעט בלתי נסבל. כל בן שנפל, בלי הגזמה, הוא מן הטובים ביותר שהיו לנו – עמודי תווך מבחינה משקית וחברתית, ביניהם מרעיי הטובים ביותר, גם כאן גם בגבת, המשק בו נולדתי. קיבלתי את החבילה ששלחת, המון תודה על תשומת הלב אך איני מרגיש כי אני ראוי לזה. תרומתי למאמץ המלחמתי היתה קטנה ביותר ולכן הרגשתי גרועה מאוד. (מתוך מכתב, 1.11.1973).
אסתר לראובן:
באתי היום מבית רמז ומצאתי את מכתבך – השתוממתי לראות בו רוח נכאה כל־כך – רק זה לא! – המצב אמנם אינו מזהיר אבל אם נלבש שק ונתאבל לא נוכל לעבוד. למה אתה חושב שהעורף לא עשה כל מה שיכול היה לעשות? אני בטוחה שלא בחרת לך עבודה קלה – אין אתה האיש, אילו היית כזה לא היית בוחר להיות מורה בבית־ספר יסודי.
אנו מוקפים שונאים ואל לנו להיבהל מזה נרים ראש ונעמוד נגדם – אם לא נכבד ונאהב את עצמנו, והעיקר נדע להעריך את עצמנו אזי – יבלעונו חיים! – אני מבינה את צערך – גם אני כאובה אבל אסור לתת יותר מדי למתים כי החיים דורשים אותנו שלמים וערים וחזקים. היה שמח שחזרת למשפחתך ולילדיך – ולקיבוצך־ביתך. ועשה את אשר אתה יכול – אני מקנאה בך, הייתי רוצה להתנדב לאיזה עבודה, וקשה לשבור את המקובל ביחס לשערי הלבן. אני ממש חורקת שן – כי יש דברים שאני באמת יכולה לעשות – ואין נותנים לגשת אליהם. אני יודעת לטפל בחולים להקל עליהם לבדר אותם, עבודה קשה לא אוכל לעשות – אבל עבודה שאתה אוהב היא קלה בשבילך. (מתוך מכתב, 11.11.1973).
ראובן מלמד בתיכון איזורי העמק המערבי. לאחר זמן לא רב הוא מתחיל ללמד ספרות עברית במכללת אורנים, וממשיך שם במסגרת החוג לספרות עברית והשוואתית, החטיבה האוניברסיטאית, שלוחת חיפה באורנים. אך בעיני אסתר – אולי מתוך הזדהות עימו, כפי שהיתה היא מורה בבן־שמן בין השנים 1919–1920 – הוא עדיין “מורה בבית־ספר יסודי”.
2. 1971, “כבר פגשתיך פעם” – ראובן שהם, “תפילה אחרונה”, 1972 [חלק שני] 🔗
מדי פעם מבקרת אסתר למשך יום או יומיים בתל־אביב. תחילה היא מתאכסנת במלון זול וישן, באחת הסימטאות שמדרום לרחוב גאולה, סמוך לרחוב אלנבי. היא מודיעה לי על בואה ואנחנו נפגשים בקפה “עטרה” המצוי בקרבת מקום. בראשית 1974 אני יוזם פגישה בינה לבין דורה ונחום גוטמן, שאותם לא ראתה זה עשרות שנים. באותה תקופה היא נפגשת גם עם יצחק בצלאל, עורך “משא”, שמעריך מאוד את שירתה. לאחר שהמלון נסגר היא נוהגת להתאכסן במלון “ריביירה” בפינת אלנבי־הירקון, שהיה פעם ביתו של אוסישקין. בעיני אסתר יש לאזור הזוהר של פעם, והיא אינה שמה לב לזונות המסתובבות למטה.
אל המרפסת הפינתית של חדרה בקומה השנייה, הפונה לים, אני מביא את דן צלקה, שמתרשם מאוד ממנה ומשירתה, ולימים מספר על אותה פגישה:
פגשתי את אסתר ראב בשנת 1971, יחד עם אהוד בן עזר, במלון “ריביירה”, מלון שנמצא בפינת הירקון־אלנבי, קרוב לשפת־הים. זהו מלון, שתוכנן כפי הניראה לפי הכלל שביאליק ביקש מהארכיטקט שלו לנקוט: שיהיה מזרחי מבחוץ, ובפנים קומפורט מערבי. המלון ניראה נאה למדי. בחוץ קשתות ולוג’ה חצי־מזרחית חצי־איטלקית. מלון נחמד. ישבנו על המרפסת. מה שאמרה לי זורה אולי אור על שירתה. קודם כל, כדי לאפיין את ארץ־ישראל של שנות העשרים, היא אמרה: “האם ישבת פעם בשדה והתבוננת בסרט קולנוע? ככה זה היה פעם. שדה גדול, הכל ריק, שיחים, עננים, לילה… ורק על פיסת בד קטנה הוקרן משהו, אנשים, חיים מסויימים.” היא דיברה על כך זמן רב, וזאת היא שבחרה את הנושא.
דבר שני ששמתי אליו לב, היה שהיא הסתכלה בסקרנות רבה בגברים הצעירים שנכנסו להול ולקפה של המלון.
דבר שלישי: אהוד סיפר לה, כניראה, שהגעתי לכאן לא מזמן, והיא הביעה דאגה והסתכלה בי בתשומת־לב. היא בחנה אותי – האם אני יכול להסתדר במקום כה קשה? היא ראתה את החברה שלנו כחברה קשה מכל הבחינות. קשה לחיות כאן, קשה לשלוט, קשה להשיג דברים, צריך להיות מומחה גדול להתקיים, להישרד.
*
ראובן לאסתר:
במשק עוד חסרים למעלה ממאה איש – שהם הם נושאי המשא במשק, וחסרונם מעיק מיום ליום לא רק בגלל המחסור בידיים עובדות ומקצועיות אלא מועקה נפשית של נשים צעירות ועצבניות המעצבנות את ילדיהן ואחת את השנייה. טוב שאת כותבת עתה. וטוב שאת מתרכזת בזכרונות ואינך עוסקת באקטואלי, זה אינו החומר בשבילך למרות שאני יודע את דעתך. (מתוך מכתב, 6.1.1974).
אסתר לראובן:
איזה יד נעלמה בוחשת בחיים ונותנת להם צורה מעוותת, מפחידה, אני פוגשת בקבוצת נשים ברחוב, מדברות וצועקות בקול על־פי־רוב (מעדות המזרח) מתגודדות ברחובות חיפה מקושטות מפורכסות ומרוגזות, אין רואים כמעט גברים צעירים וזה מבהיל – יש משהו ברוטאלי כעת בנשים (ברוך־השם לא בי!) בחנות המכולת, אינן מפטפטות כתמיד אלא דוחפות זו את זו ופניהן זועמות. אני שמחה שהבחינות שלך הצליחו מה “שבטוח בטוח”. רציתי להעיר לך שהתחלתי לחתום בשם אסתהר – אתה יודע שזו אלה פרסית ממנה בא השם אסתר ופירוש המילה כוכב והוא נכנס ללטינית ומזה הם Star באנגלית ו־Astre בצרפתית. (מתוך מכתב, 9.1.1974).
על טיוטת שיר מהעיזבון, “סיוטים”, כניראה מתקופה זו, אכן מצוייה חתימתה של אסתר בשם “אסתרא” וכן “איסתהר”. בשום מקום אחר היא אינה חותמת בשם אסתהר, וניראה שזוהי השתעשעות חד־פעמית ברעיון. ראובן מספר כי אסתר שנאה את אסתר המלכה, קראה לה זנזונת, לא הסכימה ל“גבורתה”, והזדהתה דווקא עם דמותה של דבורה הנביאה. האם זו הסיבה שלפתע החליטה להתכחש לשמה התנ"כי, ולחזור למקורו העתיק?
*
אסתר לשמעון קושניר:
שוב – בגד בי גופי החלש: סערות־רעמים, משפיעות לרעה על ליבי – יש מאחרי מערך גדול של לילות ללא שינה וזה מחבל בי ברצינות רבה. אני מחכה לאביב בכדי לעלות לקברו של הרצפלד הן זהו “הקראק” שעליו קטפתי פרחים כאשר עבדתי בדגניה. באביב דווקא אני עושה סיבוב על כל הקברות היקרים ביניהם בעלי על הר־הזיתים שקברו השתמר בין עשרות קברים הרוסים על־ידי ירדן. (מתוך מכתב, 21.1.1974).
ב“מכתב בכיוון הפוך”, שנכתב ב־1978, היא מתייחסת לקברו של איזאק וכותבת: “כי אדמת ירושלים – / קרה” ומתארת כיצד אחד משורשיה הרבים תקוע בין אצבעותיו, ועל כך היא מכירה לו תודה כל שנותיה.
בקטע פרוזה שהיא רושמת בתחילת מרס 1974 חוזרת אסתר ועוסקת בענייני המתים:
הם רואים שאני סוגרת את עיניי והם חושבים אולי מתי – ולכן דוקרים אותי בכדי לראות אם אני מתעוררת ואכן פתחתי את עיניי והדקירות חדלו – ככה עוד לא נגמרה ועוד לא באה השעה של “המזכרת”…
*
באמצע מרס 1974 פירסמתי ב“דבר” וב“הארץ” מכתב גלוי לראש הממשלה גולדה מאיר וזה היה לשונו:
גולדה מאיר, אינני אלא סופר, אך מעט חוש היסטורי יש לי, ואני נשבע, נשבע לך, כי ההיסטוריה תשפוט אותך בחומרה ובאכזריות על החלטתך להמשיך ולכהן כראש הממשלה. כמה כיתות של סופרים גייס סטאלין, כדי לפאר את שמו בפני ההיסטוריה – וקם סולז’ניצין אחד ודיבר אמת של ספרות – והיא אמת ההיסטוריה כיום. לוא אני במקומך הייתי חושש מכל מה שכל סופר ישר יכתוב עלייך ועל תקופתך בארץ, כי כך, רק כך – ולא בדברי חנופה של מרכז המפלגה – ייחרץ גורל דמותך בהיסטוריה שלנו.
בעקבות דבריי כתבה אסתר לגולדה מאיר מכתב הזדהות, שרק ראשיתו נותרה כטיוטה בעזבונה:
לכבוד ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, גברת יקרה! אני רוצה להביע לך בזה את צערי על כל העלבונות וההתחצפויות אשר הדור הצעיר מטיל בך. אני המכירה אותך מזה שנים יודעת שכל חייך היו קודש לעם, ואין להתייחס אלייך – אלא בכבוד הגובל לפעמים בהערצה…
ב־3 באפריל שלח אלי מזרחי, מנהל לשכת ראש הממשלה, את המכתב הבא לאסתר: “לכבוד גב' אסתר ראט [כך במקור], ת.ד. 1033, טבעון. גב' ראט הנכבדה, הנני מאשר קבלת מכתבך מיום 22.3.1974. ראש הממשלה מודה לך מאוד על שמצאת לנכון לכתוב אליה.”
איזכור לחילופי המכתבים הללו מצוי במכתב ששיגרה אסתר לראובן: “רק אהוד עוד מעכיר את רוחי – כתבתי מכתב לגולדה, והיא הודתה לי עליו בלשון פקחית – משמע שקראה את כתב הפלסתר של אהוד.” (20.4.1974).
הנוסח המלא של מכתב ההתנצלות של אסתר אינו מצוי בידי, אך אולי הוא שמור עד היום בגנזך המדינה תחת השם: אסתר ראט. על־כל־פנים, בביקורי הראשון אצל אסתר בטבעון לאחר פרסום המכתבים, לאחר עצם שמחתה על בואי, היא פותחת עליי פה: “מי אתה בכלל שתכתוב כך נגד גולדה? היא אישה גדולה וחשובה ואני מעריצה אותה. תדע לך שכבר כתבתי לה והתנצלתי בשם כל המשפחה, ואמרתי לה שאתה הכבשה השחורה של המשפחה וביקשתי שהיא לא תתחשב בדברים שלך כי אתה לא מייצג את ה’ראבים'. אבא שלך כבר לא בחיים, אז התפקיד שלי להגיד לך את זה. וחוץ מזה, הלא בי מתנקמים אחר־כך על כל הדיעות הפוליטיות שלך! אני משלמת את המחיר! אחרי כל פעם שאתה מפרסם דברים נגד – הם עוברים כאן בלילות ודוקרים אותי במכות־חשמל – המשמר־האזרחי, הנוער־העובד. עד היום לא סלחו לי שאני בת־איכרים. עד היום אני סובלת מהשנאה שהשאיר אחריו ברוך בחוגי השמאל בגלל העבודה הערבית, ועכשיו אתה בא ומוסיף עם הדיעות התבוסתניות שלך, גיבור גדול! אני סובלת בשבילך!”
מכתבה של גולדה לאסתר לא נשתמר בארכיונה, וספק אם נכתב. לאסתר אין שום ביקורת על גולדה בעקבות מלחמת יום כיפור. ייתכן שמעמד קבלת פרס ראש הממשלה מידי גולדה נחקק בה עמוק מאוד והיא רואה בו סמל היסטורי־תנ“כי לשתיהן, היא המשוררת, וגולדה – הכוהנת הגדולה. אסתר מקדישה לה את השיר “בנות חווה” ומדפיסה אותו ב”ידיעות אחרונות" (12.9.1977). השיר פותח במילים: “יש נשים – / כוהנות גדולות / שליחות – / רוח־אנוש / וברוכות־אל”. ההקדשה אינה נדפסת בעיתון, אלא נמצאת לימים בטיוטת השיר, בעיזבון.
כותבת אסתר לברוך אורן: "שירי [‘בנות חווה’] בידיעות אחרונות הביא לי גל הדים, בעצם היה מוקדש לגולדה – אבל מפאת המערבל הפוליטי, שאין לי כל חלק בו, נמנעתי מעשות זאת, הזמנים טרופים כל־כך ואני אפוליטית גמורה – " (7.12.1977).
כדרכי, אני לא מתווכח עם אסתר ולא רב איתה וגם לא מתפעל מרוגזה ולא משנה את דיעותיי והתבטאויותיי. לא פעם, כאשר אני בא אליה, וחולפת כחצי שעה ואנחנו עדיין מדברים בשקט על נושאי משפחה וספרות והוצאת כתביה, אני שואל אותה: “דודה אסתר, את מרגישה לא טוב היום?”
“לא, מה יש?”
“עוד לא צעקת עליי. חשבתי שאת חולה.”
היא לא אוהבת את ההומור הזה. “שברת את ליבי בשגיאות חייך,” היא נאנחת ומוסיפה: “תדע לך שראובן הוא יותר ‘ראבי’ ממך. יותר קרוב לי ברוחו. יותר רגיש ממך, יותר שורשי, הוא מבין אותי יותר טוב ממך. הלוואי שהיית כמוהו.”
מאז ששת־הימים, ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים שבה נהרג רן שוחט, עוברות דיעותיה הפוליטיות של אסתר תהליך של הקצנה. היא זוכרת מילדותה רק את ההיתקלויות עם הערבים ואת האימה שאפפה אותה ולא את החיים־ביחד עימם, לא את חדיג’ה, האומנת שלה, שנשאה אותה על זרועותיה, ולא את הערבים שעבדו במשך שנים בבית־אביה. עתה היא תומכת בתנועת “ארץ־ישראל השלימה” ודוחה לחלוטין כל מה שיש לו נגיעה לערבים.
עם זאת, מעולם אין הערבים, כזכרונות־ילדות או כאוייב – תופסים מקום בסיוטיה בלילות. הדבר מוכיח שבילדותה ובנעוריה לא היה יחסה לערבים שלילי כל־כך. אני משוחח על־כך עם דורה גוטמן, ולדבריה אף היא אינה זוכרת את אסתר מתבטאת בשנות העשרים והשלושים בצורה כל־כך שלילית על הערבים.
אסתר טוענת בשנותיה האחרונות כי רודפים אותה בשל היותה בת־איכרים, וכי כל שנותיה היא סבלה משנאת הפועלים, אנשי העלייה השנייה והשלישית – כלפי אחיה ברוך, שנהג בהם, לדעתה, בגאווה ובהתנשאות. היא אינה שמה לב לכך שהמחלוקות הללו הן כבר נחלת ההיסטוריה, הגבולות בין חוגי הימין האזרחי לשמאל הבורגני של מפא"י – ניטשטשו, והמאבק על כיבוש העבודה העברית מעניין רק את החוקרים באוניברסיטאות.
ליתר ביטחון, כדי “להגן” על עצמה – היא מתקרבת בשנים האחרונות לוותיקי תנועת־העבודה, שתקופה ממושכת מאוד לא היה לה קשר עימם. בטבעון היא מתפקדת כחברה בסניף המקומי של “העבודה”, ובארכיונה שמור פנקס חבר של המפלגה. אכן, הדואגים לה בשנים אלה, שחלקם זוכר אותה מנעוריה, הם כמעט כולם אנשי תנועת העבודה, הרצפלד, שמעון קושניר, רבקה כצנלסון, רבקה גובר, וכן ידידיה בכפר־יחזקאל, בנהלל ובדגניה. לימין האזרחי, להתאחדות האיכרים, אין שום קשר ויחס אליה. עם זאת היא ממשיכה לטעון כי בלילות מתנכלים לה הנוער־העובד והמשמר־האזרחי.
באפריל 1974 מלאו לאסתר שמונים, אך גם התאריך הזה עובר ללא שום ציון כי היא אינה מודה בו.
*
אסתר לראובן:
אני שולחת לך צרור של דפי־יומן או סתם רשימות – ושירים שלא שלחתי לדפוס – אין לי חשק – אהוד החשיך לי את הכל – אין לי בנים ויש לי צער גידול בנים – הוא מרגיז נורא! עושה דברים משונים, ויחד עם זה הוא נבון ואציל. אני נוסעת לטבריה יש לי כאבי גב… והרופא מצווה. בפסח אהיה בדגניה א' – אולי תהיה בסביבה ו“תקפוץ” – (מתוך מכתב, 25.3.1974).
המכתב והקטעים אינם נשלחים לראובן בתקופת היכתבם, אלא כלולים במעטפה חתומה שמוסרת לי אסתר בשנותיה האחרונות, לתיתה לראובן לאחר מותה. אני ממלא את משאלתה, מבלי לפתוח את המעטפה. לימים שולח לי ראובן את תוכנה. כלולים בה קטעי־פרוזה שהם וידוי אהבה של אסתר המופנה אליו:
אני מדברת אליך אבל אתה לא שומע גם אני לא שומעת את דבריך, כי סערת המלחמה הומה באוזניי ובאוזניך – והמילים מצלצלות דלות מחוסרות שורש כבועות הן מתנפצות על פני ים מכה גלים ים סוער, סופת־תופת. שנים עוד תצלצל סערה זו באוזנינו. השיחה דמתה יותר לשיר מאשר לשיחה. כי עיניי תכולות, ודמעה זכה נוצצת בהן ומתחת לשיבת־השיער, גולשים תלתלי־זהב על כתפי ונפשי ובקצה־אצבעותיי נמשכים כבעבותים אל נפשך – עד כלות – – –
וכן כלולים במעטפה השירים: “אפרוח אנקורים”, “אלי ייסרתני”, “לילות ללא־שינה”, “בבואך לקצור קצירך”, ו“לאחר מותי”, אשר לדברי ראובן עולים בקנה אחד עם דברים שנהגה לומר לו – שלא בקלות ייפטר ממנה כי גם לאחר מותה תרד רוחה מהכרמל ותבוא לפקוד אותו ביפעת:
“בשלוות־ערביים, / בין כרמל ותבור: / תרחף כאן נשמתי – / בלי גוף, / בלי משקל, / תרעיף עליך, / טל־חיות, ורוך, / תלטף / פניך – / ברוח־ערב / רגועה.”
*
במאי 1974 מקבלת אסתר הודעה מהמוסד לביטוח לאומי כי אושרה תביעתה לקצבת זקנה. הסכום מצטרף לרנטה החודשית ולתמיכות מעיריית תל־אביב, ממשרד החינוך ומהמשפחה, דרך רבקה כצנלסון, והכל יחד מספיק בדוחק לקיומה.
ב־24 ביוני משודרת תוכנית שנייה של “טנדו” בהנחיית של ירון לונדון, ואסתר מופיעה בה עם טדי קולק ושמוליק קראוס. התוכנית מוקלטת בראשית החודש, ומעוררת, לדבריה, תהודה רבה לגבי שיריה; אך כדרך הטלוויזיה הישראלית באותם ימים, ההקלטה אינה נשמרת. אגב, שלושה ימים לפני השידור קונה אסתר לראשונה בחייה מכשיר טלוויזיה.
אסתר ללאה אחותי: "אתמול בשעה תשע בערב הופעתי בטלביזיה שלנו. הייתי בסדר רק הפנים היו זקנים ועייפים, וזה מפני שלא רציתי שיאפרו אותי וגם הנסיעה מטבעון לירושלים עייפה אותי, אבל בדרך כלל אני שבעת רצון, יש לי הרבה כבוד ומעט חיבה וחמימות, כי העולם אכזרי אלים ולא בשבילי, וזה הכל – " (מתוך מכתב, 25.6.1974).
תשוקת הנדודים של אסתר, שהיא אמנם כבר חלק בלתי־נפרד מטבעה, מקבלת עתה דחיפה מלילותיה המיוסרים בדירה בטבעון. בקיץ היא נוסעת לתקופת־מה לנהריה, למלון בקרבת הים, לרחוץ בים וגם לכתוב. היא נוסעת למשפחת ברוכמן, ולבת־דודה לאה בן־חורין, בתו של משה־שמואל ראב, בסביון, אבל אצל אימי היא נמנעת עתה מלהתארח. אסתר אמנם עודדה אותה להינשא מחדש, ומשה, בעלה של אימי, מתייחס אל אסתר בכבוד רב, ואף־על־פי־כן קשה לה לראות את אימי נשואה לאחר.
ירוחם לוריא, מזכיר מערכת “עם עובד”, מבקש ממני להכין לדפוס קובץ פרוזה של אסתר, ואני מתחיל במלאכת האיסוף. אסתר משתדלת לסייע לראובן להוציא לאור את עבודתו עליה בספר, ועד אז לפרסם ממנה פרקים בכתבי־העת הספרותיים. יחד עם זאת אסתר מדגישה תמיד שיש צורך לעבד את הפרקים שיתאימו לקורא הרגיל. כאבי־הגב של ראובן מסרבים להיעלם ולפיכך הם אינם מרבים להתראות, אך הקשר ביניהם נמשך ללא הפסקה במכתבים ארוכים, שעשויים למלא כרך לעצמו.
באמצע יולי באה אסתר לתל־אביב, ונפגשת עם יצחק בצלאל בקשר לפרסום פרקים מעבודתו של ראובן ב“משא”. לראובן: “זה עתה חזרתי מתל־אביב – שם שהיתי כמעט שבוע – אי אפשר לומר שזה היה נעים – חום לכלוך ויזע.” (מתוך מכתב, 23.7.1974).
לחדרה בקומה השנייה של מלון “ריביירה”, בלב האזור המפוקפק של הטיילת, אני בא לראשונה עם יהודית, כדי להציג בפניה את זו שאני עתיד לשאת לאישה בספטמבר. אנחנו יושבים לפנות־ערב במרפסת הצופה אל עבר כיכר הרברט סמואל והים, משוחחים על הא ועל דא. יהודית מצויינת ביחסי־אנוש ומרשימה את אסתר ביישוב־הדעת שלה וגם בכך שהיא צעירה ממני רק בשלוש שנים (ענת היתה צעירה בחמש־עשרה). לבסוף מתחילה החקירה הבלתי־נמנעת:
אסתר: “מה המקצוע שלך?”
יהודית: “אחות, אחראית על המירפאה הגיניקולוגית בתל־השומר.”
אסתר: “אתה רואה, זה כבר טוב. היא מוצאת חן בעיניי. יש לה מקצוע אמיתי והיא לא כותבת ספרים כמו הזאת הקודמת שלך, שעשתה לך צרות.” וליהודית: “הוא לא מתאים לחיי רווקות, הוא צריך אישה עם שתי רגליים בקרקע, שתשגיח עליו ותיתן לו בית ובסיס טוב ושתרפא אותו מהשגעונות שלו. ומאיפה את?”
יהודית: “מקריית־חיים.”
אסתר: "כן, אבל מקודם – "
יהודית ואני מחליפים מבטים. לפני הפגישה הזהרתי אותה שאסתר לא אוהבת פולנים וכי את כל מגרעותיי היא תולה בכך שאימי פולנייה.
יהודית: “מפולניה.”
נופלת דממה רגעית, ואז –
אסתר: “כן, אבל מאיזה מקום בפולניה?”
יהודית: “מווארשה.”
אסתר אכן התבלבלה לרגע אבל כמו תמיד היא יוצאת ממצב־המבוכה כי היא מתאימה אותו באופן חד־צדדי להשקפת־העולם שלה: “אתה רואה?!” היא פונה ואומרת לי בתרועת־ניצחון, “וארשה היתה עיר. שם היו אנשים, לא כמו אמא שלך – מלודז'!”
*
בסוף יולי 1974 כותבת אסתר מכתב נזעם ל־ב.י. מיכלי, עורך “מאזניים”:
קראתי את שירו של א. גלבע – וקשה לי לשתוק על מין הופעה מוזרה כזאת: נבואה לגלות חדשה ועל “ערבי־בכות תשבי” – מה היא הנבואה המעודדת הזאת, ואם יש לו חלומות ושקיעות כאלה שיגנזן לעצמו ואל יצטעצע בלשון תנ“כית, זוהי פשוט בושה, מה “יאמרו הגויים”? תבוסן פיוטי כזה – לא חלמתי כאפשרי – אצ”ג אילו היה מגיב, והלוואי והיה פותח פיו, היה מדבר אחרת – אין מילים בפי! אנא פרסם או תן לו את המכתב שלי – (“גנזים” 1־2/53901).
והמכתב של אסתר לאמיר גלבע:
"אי חלום רע מי חזה לך –
"על ראש שונאים כולם – שונאייך – "
ומדוע חזית חלום רע, אמיר גלבע? אתה שקם בבוקר וחושב שאתה העם?
חזון! כי מי יכול לומר מילים כמו: “אם תקומי ותצאי” – שבעצם צלצולן הוא שפיכת־דם – חלומות כאלה מוטב לגנוז – האם זה הזמן להצטעצע בחזונות תנ"כיים? – קום ואמור מילת נחמה, קום וזעק על שנשמטת האדמה מתחת רגלינו, האם למליצות אנו זקוקים כעת? המשורר – אם יש לו כוח עליו להטות שכם לשעה קשה זו – וגם אוזן, ולהעלות דברים שונים לגמרי –
אסתר ראב
מיכלי ממהר להשיב לאסתר וכותב:
לפי מיטב הכרתי אין התרשמותך הולמת את משמעם האמיתי של שירי גלבוע. ראשית, שובי נא וקראי את שירי התוכחה של ביאליק ואצ“ג. אז תיווכחי שגם הם חלמו חלומות רעים ביחס לעמם. מדוע את מסתייעת באצ”ג ומפלה לרעה את גלבוע? ושנית, גלבוע אינו תבוסן. אני אומר זאת בביטחון גמור, מתוך ידיעה ולא מתוך השערה בלבד. מתוך כאב רב הוא מתריס כנגד המבוכה והתבוסנות המכרסמת אותנו. הללו מפרנסות את הסיוט הנורא שגלבוע מעלה בשיריו. בעיצובם יש מעין אנטי־טוקסין, שתפקידו להשמיד את ה“טוקסין”, הוא הרעל המחלחל בנו. האם גם לא הרגשת ב“שפוך חמתך” המודרני אשר בשירו הראשון? ואולי אוסיף עוד הערה “קטנה” אחת: אלה הם שירים עזי־ביטוי, שאימת סיוטיהם מסעירה, מטלטלת אותנו טלטלת־אדירים ועשויה בסופה להביא ליד ה“קאתיירזיס” המקובל כמעשה־האמנות. (מתוך מכתב, 30.7.74).
מכתביה של אסתר למיכלי ולאמיר גלבע נכתבים בעקבות שלושה שירים של גלבע שמתפרסמים בתמוז תשל“ד ב”מאזניים". מיכלי נמנע מלפרסם את מכתבה בירחון “אגודת הסופרים” ובוחר להעבירו לגלבע, שנמנע מלענות לה עליו. ההתקפה מצביעה על צד נוסף שהולך ומתבלט בה באותם ימים – ההזדהות הלאומית, היונקת מהמקרא, מהארכיאולוגיה ומההיסטוריה של הארץ – הולכת ומתגלגלת בגישה לאומנית חריפה, הרואה בכל מקום תבוסתנות. גישה זו, יש בה גם גוונים של שנאת ערבים.
*
באוגוסט 1974 היא מבלה שבועיים בבקתת־קיץ בעין־הוד ונפגשת שם עם הלקין ומספרת לו על עבודתו של ראובן. מעין־הוד היא נוסעת לימים אחדים לבית דניאל בזכרון־יעקב, פוגשת שם חברי־כנסת ופרופיסורים, והללו חולקים לה כבוד ומושיבים אותה בראש השולחן. באותם ימים היא פעילה מאוד – מכינה סיפורים ושירים לקראת החגים ומתכוננת לבקר ב“עם עובד” ולהציע להוצאה כי במקביל לפרוזה שלה יפרסמו בספר גם את עבודתו של ראובן.
הביקוש לדבריה כה רב עד שבשובה לטבעון היא עוברת על ניירותיה הישנים ומוצאת הרבה חומר, גם את “המחברת הכחולה” ובה פרקי הילדות שלה, שהחלה לכתוב בימים שגרה ברחוב אלתר מיהוד. “אני שולחת לך את המחברת הכחולה לשמירה אליך לצמיתות – ואת שאר כתביי תוכל גם כן לשמור אצלך – כי למי אורישם?” (מתוך מכתב אליי, 7.9.1974).
ב־1973 היא מפרסמת את השיר “אמודאי”, וב־1974 את “לזכרו”, “שיר מלחמה”, “עיני הילד השמנמן”, “ביוגרפיה”, “חרמש ירח”, “השורש” ו“‘גיזר’ של אור אדום”, אך למעשה היא כותבת הרבה יותר. יש שירים שהיא שולחת לראובן מבלי לפרסמם, וחלקם נכתב על אודותיו. בכתיבת הפרוזה היא זוכה לתנופה בלתי רגילה באותן שנים – ב־1973 היא מפרסמת את הסיפורים “רישומי עיפרון”, “קיבה בלוז”, “השמש”, “סלובי”, “סוסו של לישאנסקי”, “כיצד שדדו העזתים את ה’פלרינה' שלי”, “אביב 1921 בפתח־תקוה”, ו“שני דגלים”, וב־1974 את “זכרונות ראשונים”. החומר הביוגראפי הרב שהיא כותבת לבקשת ראובן, הקריאה ב“מאה שנים של בדידות” של גבריאל גרסיה מרקס, והיוזמה שלי לפרסם פרקים מ“המחברת הכחולה” – כל אלה משפיעים, כאמור, על כתיבת הפרוזה שלה, שכרגיל כולה אוטוביוגראפית, ועל רצונה לפרסם את סיפוריה.
ב־1973 מבקרת אותה בטבעון המשוררת ש. שפרה ומפרסמת בעקבות הביקור ראיון חשוב ומקיף איתה: “כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים”. שמואל הופרט, עורך התוכניות לספרות ב“קול ישראל”, ואני, מבקרים אצלה בטבעון ומקליטים עימה ראיון. היא גם קוראת בפני המיקרופון מיבחר שירים, וזאת לאחר שאני מספר להופרט כי לאחרונה, בכל פעם שאני מבקר אצלה, אני מקליט אותה קוראת משיריה ברשם־קול לא־משוכלל.
ראובן שהם מסיים את ה“מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב” ומגיש אותה לאוניברסיטה העברית בירושלים.
יחד עם זאת, על “תפילה אחרונה”, שיוצא לאור בשלהי 1972, מתפרסמים במרוצת 1973 מאמרים מעטים בלבד, פרי עטם של רבקה כצנלסון, לילי נדב, רבקה גורפיין, ישראל המאירי ואהרן אמיר. אין זו ההתפעלות שליוותה את הופעתה המחודשת ב“שירי אסתר ראב” ב־1964. לאחר מלחמת יום הכיפורים פג העניין בספר, ושיריו שבים ומקבלים את מלוא ערכם רק בשעה שנעשו לחטיבה בתוך הכרך של כל שיריה.
בסוף ספטמבר 1974 יהודית ואני נישאים בפתח־תקוה, בחצר הבית של אימי ומשה. אסתר באה במונית מיוחדת מטבעון וחוזרת לשם עוד באותו הלילה. כשבוע לאחר החתונה היא כותבת לראובן: “חיתנתי את אהוד שלי בשבוע העבר וירד מעלי עול – נידמה לי שהפעם הצליח.” (מתוך מכתב, 2.10.1974).
*
בראשית אוקטובר 1974 מזמינה אותה ד"ר נורית גוברין מאוניברסיטת תל־אביב לפגישה עם סמינר תלמידי השנה השלישית בחוג לספרות עברית בנושא: בעיות בתיאור הנוף הארץ־ישראלי. זו הפעם הראשונה, והיחידה בחייה, שאסתר מוזמנת לשאת דבריה בפני האקדמיה, והיא לוקחת ברצינות מרובה את ההזמנה.
אסתר לראובן:
הנה אני שוב בבית־רמז – מתוך הכרח – ולא רצון – כשאין מוצא אחר – מצב בריאותי ירוד – וקשה לשאת את עול החיים, בדאגותיהם היומיומיות והאחרות. אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ“כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף [של] בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל־כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ”ך לבחור אותם אחד, אחד ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו. (מתוך מכתב, 18.11.1974).
הפגישה מתקיימת ביום רביעי, ה־27.11.1974. את נוסח ההרצאה: “על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ־ישראל”, מפקידה אסתר בידי בתום ההרצאה, והוא מתפרסם רק לאחר מותה.
על חוויותיה מאותה פגישה היא כותבת לראובן:
הייתי באוניברסיטה בתל־אביב, עצם הביקור היה חווייה בשבילי. הרציתי הרצאה לא ארוכה, הקראתי כמה שירים – אבל העניינים פלשו לתחום שונה לגמרי – היה שם סטודנט קטן שחרחר – והוא החל לשאול אותי שאלות, כגון אם אני כל־כך מעורה בארץ – האם חשבתי על הערבים? חשבתי אותו ליהודי מעדות המזרח – עוד טרם גמר לשאול פלשתי לתוך הנושא בכל המרירות והאמת שבליבי על הערבים והרבצתי כהוגן – אמרתי ששרה אימנו היתה חכמה שהפרידה בין יצחק וישמעאל – וכן סיפרתי משהו שקרה לי בהיותי בת עשר: הסתכלתי במפה בשעת שיעור גיאוגראפיה ופניתי למורי אפרים הראובני בזה הלשון: מורי! מדוע לא ילכו הערבים לחצי האי ערב שהוא כל־כך גדול – לעומת הפס הקטן בחופו הצפוני של הים התיכון עם נהר קטן וכמה אגמים כנקודות כחולות עליו? ראובני נידהם, חשב – בסוף נשק לי במצחי – אבל את השאלה הזאת לא שכחתי עד היום. – והנה שמעתי המייה – זה סטודנט ערבי – ובכן מה שמך? “עבדאללה” – הבט עבדאללה אין לי כל טינה אליך – אבל הדברים בעינם עומדים: הרי אנו לא גירשנו אתכם, אתם ברחתם במלחמת השחרור – איזה עם בורח ממולדתו? אורחים אתם כאן – רק כעת נתקלפה הקליפה מעל מולדתנו הישנה והיא כולה זרועה בחיינו בקיומנו בארץ הזאת – האם התפללתם לירושלים? אנו התפללנו אלפי שנה אליה – האם קבעתם ריבוע בלי צבע לאות אבל על חורבן ירושלים, במעונותיכם – זאת עשינו אנחנו אלפי שנה – הכיתם אותנו שדדתם, שחטתם ילדים – אנחנו זרענו ואתם קצרתם – וזאת אמרתי לו בערבית פלחית רהוטה – היתה תדהמה על עזותי בקהל – אבל האובייקט שאליו פניתי היה כה דל כה מסכן הוא רעד ואני ריחמתי עליו.
היה לי עוד קוריוז – כל העת כשדיברתי ישב נגדי אדם זקן, ורוד, שמן, ושתה את דבריי במאור־עיניים, כשסיימתי ניגש אלי והציג את עצמו: “אליעזר שמאלי”, שמחתי מאוד ואמרתי לו שהושפעתי ממנו ואז ענה לי: “גם אני גנבתי אצלך” וזה היה נחמד –
אהוד ליווני והיה נוכח ולקחני לביתו וזה היה סיום טוב. (מתוך מכתב, 1.12.1974).
המעמד עם הסטודנט הערבי היה מביך, ובמיוחד מכיוון שאסתר דיברה אליו ערבית בסגנון שבני־האיכרים בפתח־תקוה היו נוקטים בו בדברם אל פועליהם הערבים. למען האמת, אינני חושב שאסתר הירבתה כל־כך לדבר אליו, ודומני שבמכתב לראובן היא הרחיבה יותר מכפי שהדברים היו במציאות. אם זכרוני אינו מטעני דומני שבשעת הרצאתה עבר רחש בקהל ונאמר לה שבחדר נוכח סטודנט ערבי. לאחר ההרצאה ניגש אליה הסטודנט ושמע את דבריה אליו כשפניו מביעים אכזבה וצער אך גם כבוד לאישיותה.
כעשרים שנה לאחר מכן אני שואל את פרופ' נורית גוברין לרשמיה מאותה פגישה. לדבריה אסתר כבר לא שמעה היטב באותו הזמן, וקשה היה לנהל איתה דוח־שיח של ממש. היה צורך לצעוק, כדי שתשמע מה שנאמר ותגיב, והיא שמעה רק חלקית או שמעה רק מה שרצתה לשמוע או מה שחשבה ששמעה. כשאמרה אסתר מה שאמרה, בזמן הרצאתה, לא יכלה נורית לרמוז לה שיש סטודנט ערבי, עבדאללה גרה שמו, בין השומעים, וגם לא רצתה לעשות כן משום שלדעתה אסתר צריכה היתה לומר מה שבליבה. עיקר הוויכוח בין אסתר לעבדאללה התנהל לאחר תום הרצאתה, משנתברר לה שהוא ערבי, אבל גם ויכוח זה היה כמעט חד־סטרי, ורוב הזמן היא דיברה.
*
בשלהי שנת 1974 נערך במלון דיפלומאט בירושלים הקונגרס הבינלאומי של פא"ן, שנידחה בשנה בגלל מלחמת יום כיפור. אסתר משתתפת בו יחד עם מרגוט קלאוזנר, ושתיהן חולפות בפואייה ובמסדרונות כשתי רוחות קדומים. אסתר לבושה שמלה ארוכה יפה, ונראית ומתנהגת כמו גראנד־דאם מימים עברו אך גם כמו בחורה צעירה בנשף הראשון בחייה.
בעת קבלת־הפנים אני יושב לצידה על ספה באולם הכניסה ומציג אותה בפני סופרים ומשוררים, כולם צעירים ממנה, ששמעו עליה ושמחים עתה על ההזדמנות לפוגשה מקרוב. היא מלאת מרץ וחיוניות ונהנית מן המעמד הבכיר שלה. עודנו יושבים וגם אנטון שמאס עובר על פנינו. מכיוון שידוע לי עד כמה אהובים עליו שיריה, אני ממהר להכיר ביניהם, והוא אכן מחמיא לה על שירתה, והשניים פותחים בשיחה לבבית שבמהלכה היא אומרת לו במאור־פנים שהיא נהנית לקרוא אותו מדי פעם ב“מעריב” והיא רק אינה יודעת איך מבטאים בדיוק את שמו – “שמוש?”
כמי שקודם־לכן שמח על האידיליה כך אני כבר חש את הקאטאסטרופה־בדרך, כאשר אנטון אומר לה: "לא, אני לא אמנון שמוש, אני אנטון שמאס – "
או אז היא ממהרת להפנות אליו את הגב במשיכת כתף הפגנתית, ומתעלמת ממנו, ממש מתכחשת. הוא מעמיד פנים שאיננו מרגיש בדבר, ולאחר רגעים אחדים קם ועובר למקום אחר.
“אסתר,” אני נוזף בה. “איך את מתנהגת? קודם את משוחחת איתו בידידות, ומרגע שנודע לך שהוא ערבי, הוא כבר לא בן־אדם?”
אינני בטוח מה היתה בדיוק תשובתה, אבל ללא ספק אין היא נעימה לציטוט. לימים, ב“לא־ראיון” שעורכת יהודית אוריין עם אנטון שמאס, היא מביאה בשמו: “האסוסיאציות השופעות שלו כוללות את אסתר ראב.” (“ידיעות אחרונות”. 2.3.1986).
למחרת, בארוחת־הבוקר, מבקשת אסתר מהמלצר הערבי שיביא לה “חליב”, לא חלב ולא מילק. הוא נעלב מאוד מכך שהיא פונה אליו בערבית, ועונה לה בעברית, או אולי באנגלית. אסתר מתעקשת: “אנא וואטני!” – וממשיכה לדבר עימו בערבית־פלחית, ובנימה שמפיה נשמעת אדנותית ומעליבה, והוא משתדל למהר ולחמוק מפניה.
*
אסתר לברוידס:
חבל שאדם אינו יכול להישאר בזקנתו בריא ושלם, והדווי מנת־חלקו. תקופת־חיים זו דורשת גבורה עילאית בכדי להחזיק את צלם־אלוהים שניתן לך. גופו, גוף זה שנתן לו כל־כך הרבה הנאות ותמך כגזע את פארות נפשו – הולך ומתמוטט והוא רואה, ושותק, במקרה הטוב. ואני גונחת, כשאימי עשתה זאת הייתי שואלת אותה: “אמא, כיצד את עושה זאת?” והיא היתה עונה: “זה נעשה מאליו”. כעת אני מבינה. (“גנזים” 1/88848. מתוך מכתב, סוכות תשל"ה, סתיו 1974).
*
ראובן לאסתר:
ובכן הצלחת להפתיעני, מתאים לך לעשות מין תרגיל כזה: מהר, חלק ואלגאנטי. והכוונה לביקור ולמה שבא אחריו. ממני, מן האישה ומן הבנות, הרבה תודה. אבל את האמת אגיד לך – לא היית צריכה לעשות זאת. מתנות מן הסוג הזה [כניראה התנור] מביאות, אותי לפחות, לידי מבוכה, שכן איני חש עצמי כדאי וראוי, ואין זו הצטנעות או הפחתת ערך כפי שאת טוענת אלא קביעת עובדה, של מי שלעיתים די קרובות מנסה לעמוד מחוץ לעצמו ולהביט אל עצמו ממרחק ולו גם מוגבל, ואני מרגיש מאוד שלא בנוח מול עוצמת רגשותייך וחיבתך המופנות אל אדם שעד כמה שאני יכול לשפוט אינו בדיוק אני. האמיני לי שדי קשה לי להיכנס לתוך נעליו של אותו ראובן אותו את רואה מול עינייך ובעיני רוחך. אם למשל תחקרי את אשתי, תראי אותי אולי קרוב יותר לאמת, וגם היא יש לה יחס די טוב אלי. עדנה היללה מאוד את טוב טעמך, ונידמה לי כי היא קיבלה את מתנתך ברגשות פחות מעורבים ממני. (מתוך מכתב, 14.12.1974).
*
אסתר: “אני מגינה על כבודי לא רוצה שיטפלו באברים האינטימיים שלי ואני מקימה רעש כשהם עושים את זה – והם כאילו מסכימים – אבל החלו לטפל בליבי ובאופן מסוכן – להווי ידוע לכולם שמותי ייגרם על ידם ואלה הם שני השכנים אנגל ויחיה – בצירוף כמה מאנשי המשמר. בדעה צלולה והכרה מלאה, אסתר ראב. שעה 3.30 בלילה יום ראשון 26.12.1974.” (מתוך: “לפתוח לאחר מותי”).
נוסף על המעטפה לראובן, מפקידה אסתר בידי עוד שתי מעטפות ועל שלושתן רשום בכתב־ידה: “לפתוח לאחר מותי”. בזו המיועדת לי מצוי הקטע “אני מגינה על כבודי”, והמעטפה האחרת ממוענת לקרוב־משפחתנו צדוק ראב, האיש המסור לה ביותר בשנים הללו.
צדוק נמלט מהונגריה בימי מלחמת העולם השנייה ברכבת של קסטנר, ולאחר עלייתו ארצה קבע את ביתו עם משפחתו בקריית־ים. בתו אסתר נשואה לרב יואל בן־נון. צדוק, אדם דתי, נוח לבריות ושקט, עבד במחלקת הייעור של הקרן הקיימת במחוז הצפון, וכאשר היה עובר מדי פעם במכוניתו בטבעון היה מבקר אצל אסתר, וגם הזמין אותה לביתו. בשנותיו האחרונות ביקש אבי מצדוק שימשיך לדאוג לאסתר ולפקוח עליה עין, אם וכאשר אבי כבר לא יהיה בין החיים.
אסתר אינה חוסכת גם מצדוק את מענה־הלשון שלה, וכמוני, גם הוא “חוטף” ממנה גערות. את מסירותו הרבה אליה היא מפרשת לעיתים כיחס של גבר לאישה. לא פעם אנחנו נפגשים שנינו אצלה, לצורך העברתה או העברת חפציה, והיא מרימה קולה על שנינו ומרחמת על התמימות שלנו, שאיננו רואים את כל הרוע מסביב. אבל צדוק, כמוני, מעולם לא רב איתה אלא סולח לה תמיד, ומתעלם משגיונותיה.
לימים, כאשר אני שואל את צדוק למכתבה של אסתר, הוא מגלה לי שהשמיד אותו משום שהדברים שנכתבו בו לא היו לכבודה. תוכנו דמה כניראה לזה שהשאירה לי.
אסתר: “לכבוד המשמר האזרחי, קרית טבעון, אני פונה אליכם בשם כל חולי־הלב ומבקשת לא לגרש אותם מעל מרפסותיהם, החמצן דרוש ללב – ושעה שש שבע הן השעות שהבית מחומם מכל היום ואסור להם לשבת בתוך הבית. אני מקווה שאמצא אוזן שומעת לבקשה יסודית ואנושית זאת, בכבוד, אסתר ראב.” (2.6.1975).
מצוקתה של אסתר גוברת והולכת. מכתבה למשמר האזרחי אמנם חתום ומוכן למשלוח, אך ניראה שבסופו־של־דבר הוא נישאר אצלה ולא נשלח ליעדו. על טיוטת שירה “לילה” (“דבר”, 13.6.1975), המתאר נדודי שינה בלילות, בציפייה לציוצי השחרורים עם אור הבוקר – היא רושמת: “בית גרינקר, קרית עמל”. ואכן באותו הזמן היא ניסתה להימלט מהמגורים בדירתה ולשכור לה באופן זמני חדר בקרית־עמל. גם שם אני מבקר אותה פעם אחת. הבית והחצר הגדולה נושאים אופי כפרי מאוד, כמו במושב.
*
אסתר לראובן, בשעה שלוש בלילה:
זמן רב אחרי לכתך עוד המשכתי בדיאלוג איתך והרהרתי רבות בגורלו של אדם, באפסותו בתוך תבל גדולה זו. מה הרביתי להשחיר את עצמי בעיניך – עד שהאמנת לי – באמת – וראית מפלצת שהולידה זמיר רק כעת גילית שאני “טמבל” או “ילדה קטנה” (בלשון נאה), בנימין אחי היה אומר לי: את פוחדת מן האור ששופע ממך, ומשחירה אותו – את לא יודעת להשתמש בסגולותייך – וזה נכון. לכן חיי קשים כל־כך – ובכל־זאת אני מאשרת את היותי – (מתוך מכתב, 10.6.1975).
לאחר ארבע שנות ידידות “נדבק” ראובן שהם מאסתר ומתחיל לכתוב שירים. בשיר הראשון הוא מנסה לתאר את דיוקנו, והמוטיב החוזר הוא שערו האדמוני; ואכן ראובן הוא ג’ינג’י אך ככל ששערו מלבין, נעלם היסוד האדמוני. את השיר הוא שולח לעיונה של אסתר.
אסתר לראובן: “קראתי את שירך הרבה פעמים, זה שירי – ציור דיוקנך בשרטוט דק ויפה – רק הסוף קצת לא ברור – תודה לך עליו – ואולי תמשיך? מדוע לא – לא יזיק לך – בשום פנים לא.” (מתוך מכתב, 14.6.1975). והיא מצרפת לו את הנוסח הראשון של שירה “הפלג”: “עורק סמוי – / זולף חלומות / פיוס ותקוה / הפלג הוא / בגבול הנס – / החיים הם נס.”
ראובן ממשיך לכתוב שירים ולשלוח לאסתר. מתוך תגובותיה קשה לדעת אם הדבר משמח אותה או אם היא “עושה לו הנחה” בגלל יחסה המיוחד אליו. אסתר לראובן:
קראתי את שירך – בדחילו, הוא מופלא: אבנים נפלו וחצבים יורטו במקום שההיפך הוא הנכון. אבל שאתה רואה קולות אני מאמינה לאוזנך ולעינך המבורכות ביכולת שאין לערער אחריה. השיר גם מלא צבע: וכנף ממטירה נדלק – נידמה לי שדבר כזה הוא מקורי מאוד ונכון. הדומיה היא המיית־הנפש הבוקעת מתוך החורש – החצבים – סתיו, ואתה דומם ושומע אותו קרב כבר, יקירי, עליך לכתוב שירים במקום מסות.
מה שלום הגב? חבל שאינך בא לנוח אלי לימים מיספר. עשיתי לי בית הבראה בבית מכיוון שהתזונה שלי יותר טובה מאשר בסירים הגדולים בבית הבראה. המזגן פתוח וכל חלונותיי פתוחים – ויש רוח קרירה בבית המנשבת על התמונות ומחייה אותן המקרר מל אבטיחים קרים ענבים, אפרסקים קרררים, הרבה גבינה מלוחה ולא מלוחה, חלב – וסטקים עסיסיים מוכנים ברגעים, סלטים מכל המינים. אולי יסיתך יצר־הרע, ובכל־זאת תבוא לימים אחדים – קניתי כיסא־נוח – שהוא כמעט אורטופדי לכאב־גב ממש גן־עדן, וכל היום אני מתגלגלת עליו וקוראת רומנים צרפתים ישנים – לא באמת בוא – אתן לך כל הנוחיות הדרושה ואסתפק בתענוג לשרתך – (מתוך מכתב, כניראה בשלהי יוני, 1975).
אסתר לראובן:
הולכת לים ומימיו קרים השנה, כולם אומרים. איזה שבוע היה לך – זה לא צחוק שמירה בימינו זו אינה “שמירת כרמים בלילות־ירח”. הייתי בשבת בכפר־יחזקאל – פינקו אותי קצת ואני כל־כך זקוקה לזה, הקראתי במועדון “הוותיקים” הם הולכים ומתמעטים, הזקנים־הצעירים האלה; יש מהם עוד רוכבי־טרקטורים, יש פסחים. אני רוצה לשלוח לך משהו ל“מילואים” שלך – אבל אני פוחדת מפניך. (מתוך מכתב, 1.7.1975).
*
ב־18 ביולי 1975 נוסעת אסתר בת ה־81 מטבעון לחיפה להתרחץ בים, כדרכה מדי קיץ. “ובהיכנסי לאוטובוס,” היא מספרת במכתבה לשרה ברוכמן, “הניע הנהג את האוטו בעוז כזה, שנפלתי אחורנית, ושברתי את ירכי.” (30.10.1975). ובעדות אחרת, לצורך התביעה נגד “אגד”: “עליתי לאוטובוס, לא הספקתי עדיין לשבת, החזקתי בידי במשענת הספסל, והנהג הזניק את המכונית בתנופה, בבת־אחת, ואני הועפתי אחורנית ומצאתי עצמי על רצפת האוטובוס.”
היא מועברת מיד לאישפוז במחלקה האורטופדית בבית־החולים רמב"ם בחיפה ומאבחנים אצלה שבר צוואר הירך השמאלי. זו רגלה השמאלית, החלשה, שכבר נפגעה בפתח־תקוה ב־1962 ובווישי ב־1970. עתה שמים את רגלה בגבס והיא רתוקה למיטה.
אני ממהר לבוא ולבקר אותה בבית־החולים. אסתר שוכבת מיוסרת במיטה מוגבהת במחלקה גדושה אדם, אבל אינה שוכחת לומר לי שהאח שמטפל בה מנצל את מצבה וממשש לה את הרגל.
ב־2 באוגוסט היא מועברת לבית־החולים ע"ש פלימן בחיפה לקבלת טיפול פיזיותיראפי ולריפוי בעיסוק. מצבה משתפר והיא מתהלכת בעזרת שני מקלות.
התאונה בדרך אל הים מתוארת בשיר שאסתר כותבת בשלהי 1975, “בדרך אליך הים”. היא נותנת אותו באותם ימים לסטודנטית חיה מאיר, הכותבת עליה עבודה סמינריונית, ומשם הוא עושה דרכו לדן מירון, המפרסמו ב“עכשיו” בקיץ 1976. הנוסח נכלל ב“כל השירים”; כאן מובא הנוסח של “רקוויאם לילדה קטנה (זמר עממי)” כפי שנשלח לראובן:
“בדרך אל הים – / תבכה שירים בלילות; / אחד, הרגה – / בדרך אל הים: / והיא בדרך אליך – / הים; / בכו שמיים – / על ילדה קטנה / מטופפת יחפה – / בחול החם – / לקברה; / על בקרי־חורף, / שלא יהיו עוד; / ועשב צהבהב־ירוק – / פוקח, ראשון־עיניו / על בולבולים – / שסילסלו לה, / כפעמונים / ועל צופיות, / שרישרשו לה / ונשאוה בכנפיהן / הדקות / בכו לילדה, / צועדת בחול החם – / אל מלא רחמים, / בזוהר־הרקיע הזה!”
אסתר לראובן:
ממני אין להודיע הרבה אני נמצאת בבית־חולים, מקום שיקום לגפיים שבורים, זה שבועיים שאני כאן, ואני עובדת קשה יום יום בהתעמלות מיוחדת על רגלי, שעונה לי לא רע – היום הלכתי עשרים מטר בעזרת מכשיר הליכה, כמובן – והמורה משבחת אותי. אני שרויה במצב רוח לא רע, מבקרת אותי המשפחה וכרגיל איני אוהבת להתערב בחברה סתם, לפעמים מחייכים קצת ומחליפים מילים אחדות עם מישהו. אני שמחה שתזדמן עם אהוד אל זרבבל גלעד, הוא אדם חביב, וחבר טוב. בבחירה אנא אל תלכו בשגרה שנעשית לגבי ממש כמו מחוך ברזל, יש שירים כמו “אני אוהבת דברים פשוטים” ועוד, צדדיים, כביכול, שיש בהם החן המיוחד שלי (סליחה על ההתרברבות) ויש גם חשובים מפאת ההגות שבהם שהיא כבדה וזה לזה אינו מפריע – וכמובן הנוף שולט ואהבתי הגדולה אליו מוחקת כל “אהבה” אחרת. (מתוך מכתב שנשלח מבית־החולים ע"ש פלימן באוגוסט 1975).
זרבבל גלעד ממליץ להוציא לקט של שיריה בסדרת “זוטא” של הקיבוץ המאוחד. את עבודת ההכנה עושה מטעם בית־ההוצאה ידידיה פלס. מאחר שאסתר רתוקה לבתי־חולים היא מייפה את כוחי לערוך את המיבחר, בעזרת ראובן, ואני גם עוסק בקבלת הזכויות לפירסום השירים מ“מסדה”, ומ“עם עובד”. בצאת הספרון לאור, ב־1976, אסתר אינה מרוצה מן הבחירה, למרות שעברה קודם־לכן על רשימת השירים. השם “המיית שורשים” הוא שלה. כל השירים בספרון הם מתוך “שירי אסתר ראב” ו“תפילה אחרונה” ואין בו שירים חדשים.
מבית־החולים ע“ש פלימן מועברת אסתר להחלמה ל”בית דינה" שעל הכרמל, ומשם, בנובמבר לערך, לעוד תקופת הבראה ב“בית רמז” בזכרון־יעקב. אסתר אמנם מחלימה מהשבר באגן־הירכיים, אך מאז היא צולעת, רגלה השמאלית מתקצרת, והדבר מגביל מעתה את כושר הליכתה ואת יכולתה לדאוג לעצמה. היא חוזרת לדירתה בטבעון רק בשלהי דצמבר 1975 וממשיכה לחיות לבדה, משימה הנעשית לה קשה יותר ויותר.
בתחילת ספטמבר מתבשרת אסתר במכתב ממנחם אבידום, מנכ“ל אקו”ם, כי זכתה בפרס יובל הארבעים של אקו“ם בתחום הספרות. יחד עימה זוכה בפרס א”צ גרינברג. בגלל פציעתה אין היא יכולה לבוא לטקס, שנערך במועדון מילוא בתל־אביב ב־23 בספטמבר 1975, ואני מקבל את הפרס בשמה ומביא לה את השיק. בנימוקיהם למתן הפרס כותבים השופטים ב.י. מיכלי, שלמה ניצן, אביב עקרוני, שלום קרמר ואפריים תלמי:
ועדת השופטים החליטה פה אחד לחלק את פרס אקו"ם לספרות למשוררת אסתר ראב, שהניחה את היסוד לשירת ארץ־ישראל החדשה בצביונה המודרני. ושירת ארץ־ישראל פירושה ראשית־כל שירת הנוף הארץ־ישראלי על צביונו המיוחד. אסתר ראב היתה הראשונה, או בין הראשונות, שגילמה בלשונה המקורית את הנוף הזה על ממשותו ועל פרטותו. היא שתפסה את הסימנים המיוחדים, הלוקאליים, המזרחיים או הים־תיכוניים, של הנוף הזה, כשהיא מדייקת בגופי הצומח והחי שבו. לא תמונות מרוחקות, מוכללות, מרוגשות, רומאנטיות – אלא פרטים, פרטי־פרטים שבו, עם שהיא קוראת שמות לצמחים ולפרחים, רובם גידולי־בר, לעופות ולציפורים, לערוגות ולחלקות השדה. ולא הנוף כתמונה מצויירת, נוף סטאטי, שוקט אל דממיו – אלא הנוף כדרמה של הטבע, כולו רוחש, נע, חי.
אבל אין לצמצם את שירתה בתחום הנוף בלבד. מעגלי שירתה הולכים ומתרחבים, לתפוס ולכבוש את הנוף המזרחי, לרבות מצרים, גם את ההווייה הכרכית שלנו, וגם ובעיקר את חיי האישה, והכוונה לה לעצמה, במחזור האהבה, הצמיחה והמוות. ועם כל הממשות והפרטות שבשירתה, כשציורי נוף מדוייקים אינם נעדרים מאף שיר אחד משיריה, באים בה לידי ביטוי גם כיסופים מיטאפיזיים למרחבי ים ושמיים ואלוהים.
שירים רבים מבטאים זיקות אישיות אינטימיות לקוסמוס, לכוכבים, וגם את חרדת האדם לכיבוש החלל, לכיבושי המדע, הצופנים בתוכם גם את חורבן העולם.
עם התרחבות המעגלים – התפיסה הלשון והריתמוס לא השתנו. אחת היא אסתר ראב, משירי הקמשונים ועד שירי קץ העולם. אחידות זו גם היא ראויה לציון מיוחד. ולא רק הנושאים, התכנים, וגיבוש המציאות קובעים – אלא גם ובעיקר הלשון, לשונה האישית המקורית. יש בה סימנים בולטים להתחדשות הן בצירופיה, הן בריתמוס האישי שלה והן במטאפוריקה. אסתר ראב, שהתייחסו אליה כאל תופעה פרובינציאלית, יש לה חלק רב בעיצוב לשון השירה המודרנית בתחילת שנות העשרים, לפני שלונסקי ובמקביל עימו. לשון זו, שנפרדה לגמרי מן המליצה הרומאנטית, גם מן המליצה של שירת התחייה, מצרפת וממזגת בצורה מקורית חדשה את המוחש עם המופשט, ואת המופשט עם המוחש, בתוספת ניבים מן המיתוס העברי הקדום. וגם כשהיא משתמשת בסטריאוטיפים, הרי צירופיהם עם גופי נוף ומציאות יוצרים אפקט פיוטי חד וחדש. ולכן ייפקד מקומה ביוצרים את לשון הפיוט המודרנית שלנו.
ומשום כך החליטה ועדת השופטים להעניק לאסתר ראב, ילידת הארץ ומשוררת הארץ, את פרס אקו"ם עם יובלו הארבעים.
*
אסתר לראובן:
ובכן לא היית בחלוקת־הפרס, חבל. ציוויתי לאהוד להציגך בתור כותב ספר עלי ולהבליט את כשרונך – אילו הייתי שם ודאי הייתי שוקדת על זה מאוד. היום אני שוכבת במיטה, תאר לך נוסף לרגל תקף אותי הגב שבתקופה זו של השנה, תמיד מזכיר לי את קיומו. בכדי להמחיש לך את הטקס אני שולחת לך את כל החומר הזה והשארתי לעצמי רק את השיק והאמינה לי שגם אותו הייתי רוצה לחלוק איתך. אני מקווה לצאת בקרוב לחצי שנה מחוץ לבית. ייתכן שאלך לבית־אבות בעפולה לשנה אחת. (מתוך מכתב, אוקטובר 1975).
*
שנת 1975 איננה שנה פורייה לאסתר. רק שירים מעטים היא מפרסמת ורובם לפני הנפילה: שלושה “שירים לעת כזאת (ב)”, “לילה” ו“ציוניות”, וכן סיפור אחד: “פסח בחצרנו”, הסיפור האחרון שהיא כותבת ושולחת ביוזמתה. שאר דברי הפרוזה שלה, המתפרסמים בחייה, הם פרקים שאני מביא לדפוס מתוך “המחברת הכחולה”. ואולם בשנה זו מתפרסמות ב“שדמות” שתי חטיבות גדולות מעבודתו של ראובן שהם: “בת הארץ – אסתר ראב ובני־דורה” ו“אסתר ראב – בין עולם הפרדסים לנרות שבת ונפטלין”, ומאמר שלו על אודותיה ב“דבר”: “אהבת קמשונים, על שירת אסתר ראב – בקבלה את פרס אקו”ם".
3. מחברת ה“גיהינום”. 🔗
באחד מביקוריי אצל אסתר היא מפקידה בידי, לאחר היסוס, מחברת “דפרון” שעל כריכתה החומה־בהירה מילאה את הפרטים כך:
שם התלמיד: אסתר ראב / כתה: ת' / בית־הספר: “גיהינום”
היא מבקשת שאקרא את הדברים רק לאחר מותה, ואעשה בהם כהבנתי – למען ידעו מה רב היה סבלה. למיטב ידיעתי מעודה לא היתה חולה בסרטן, כפי שהיא סבורה במחברתה. עם זאת אנו, בני־משפחתה הקרובים, יודעים שיש באסתר צד נוסף, רווי סבל בלתי ניתן לריפוי – התחושה שרודפים אותה, בייחוד בלילות, ומתנכלים לה בדפיקות, בריסוסים ובגלי חשמל. המחברת נכתבה בין השנים 1975 ל־1977 לערך [בהיותה כבת 81–83], בפנסיון הרפואי “בית דינה” בנווה שאנן שבחיפה, לשם היתה נוסעת אסתר מדי פעם כדי להתחזק. התחושות הקשות שהיא מתארת במחברתה, שיש בהן לכאורה האשמה כלפי הפרסונאל – חוזרות בכל מקום שבו היא מתגוררת, ומעידות שאיש אינו רודף אותה במיוחד ובמקום מסויים. מעולם לא ראינו על עורה סימני אלרגיה או כוויות וצלקות. הסופר צבי ליבנה (ליברמן) איש נהלל, הנזכר כאן, נפטר אחריה, ב־6.8.1985.
עבר
היה קיץ – קיץ קשה. העיניים צבו ונתמלאו מוגלה, אדומות וכואבות כפצעים. יום־יום נסעתי למרפאה “למשוח” – שמירן ביידיש. חזרנו כאובים ובילינו כל היום בחדר חשוך, כשהעינים מזילות ים דמעות, וגם מן האף נוזל, והראש סובב הולך – כל שעתיים היה אבא שוטף את העיניים במי בור קרים וצמר־גפן – ואז היתה הקלה פורתא.
אותו יום, לפנות־ערב, אבא חזר מן העבודה ומיד סיבן את ידיו וניגש “לנקות” את העיניים. הוא הפך את העפעף, ופתאום פרצה צעקה מפיו:
“העין! אין לה עין!”
הוא קפץ, תפש אותי בזרועותיו, ורץ לבית־המרקחת, שם ישב באותה שעה החובש. הוריד אותי אל הרצפה. אחר־כך לקח החובש את ראשי בין ברכיו, כשהוא ישוב על כיסא מיוחד, פקח את העין והתחיל לצחוק בקול גדול:
“ר' יהודה, הבת יחידקה שלך יש לה שתי עיניים ירוקות ושלמות, אלא שהן מלאות מוגלה!”
הוא שטף וחבש, ואני נישאתי בזרועות אבא, ובדרך נירדמתי.
הווה
הסוהרים נחים – אין הם הופכים עולמות יותר כשאני נכנסת לאמבטיה, לשטוף מעליי את החומרים שהם שולחים בי; כל תנועה שלי ידועה להם. הם שומעים אותה. כל הבית נמצא בסבך איזה סידור חשמלי או אחר, וכל תנועה וכל רחש ידועים להם –
איני נזהרת, אני שולחת להם קללות מפולפלות, מחרפת ומגדפת אותם. לפעמים הם מפסיקים את העינויים, ולפעמים מגבירים, זה תלוי כפי הניראה במישמר. אולי יש עוד כאלה שיש להם שיירי מצפון – מי יודע כמה אנשים נמצאים בדיוק במצב שלי; יש להם שיטה שפועלת כשעון. אני בטוחה שהיא גם נתונה להשגחת רופאים. שיטה של עינויים והמתה בלי להיות אשם ברצח בכוונה תחילה – אילו היו שולחים בי כדור, ודאי היו נשפטים. לא, זאת אינם יכולים לעשות, אבל להגביר את ריכוז הגז או גלי חשמל בוער ונכנס לתוך קרביי, למעיים, לכבד – מיד, עוד בפתח־תקוה הרגשתי כעין קרניים שפולחות את הכבד, והנה כעת יש לי סרטן, אני חושבת שהם גרמו לי, על־ידי הטיפול הזה שלהם – הייתי מקיאה בהתחלה וחשה יסורים גדולים. אחרי־כן הגוף כאילו הסתגל אבל לא לגמרי. אחרי זה בא הריפוי של ד"ר לוין ושיפר את המצב הכללי וגם את מצב כלי הנשימה –
כעת חדלו הרפואות לפעול – להיפך הן מגרות וגורמות לי צרות.
הנה הגעתי לסוף ימיי באופן מזורז על־ידי “טיפול” זה – זה ברור כשמש, ורק אני יכולה לוודא זאת, כי חשתי אותו על בשרי, הבשר המסכן; שנטפלו אליו בכל מיני אופנים, בהתקפה “מוסרים” ובהתקפה של חומר הדומה לאש אוכלת, זהו המצב – למרות עצימת העיניים של כולם מסביב – אחדים מפני פחד שמא יגיעו גם הם לטיפול כזה, ורבים היודעים יפה כי הוא קיים, אבל סוגרים את העינים בכוונה – או אסור להם להודות בו. הם גם אינם רגישים ביותר ל“טיפול” זה או רגישים במידה שאפשר להתגבר עליו –
סיפורה של הגב' ה. הוא התקפה אלרגית בצורה קלה מפאת הטיפול הזה. יש גם משתעלים ומתעטשים, אלה הם מקרים קלים, אבל מקרים כמו מ., שאני בטוחה שהיא סובלת קשות מטיפול זה, אבל היא חזקה וגם חכמה מדי בכדי להגיב בגילוי לב, כמו שלי –
הווה
הם פוחדים מפניי: הנידונה למוות. גם הרופאים מוזרים, פוחדים להביט עליי – אוזלת־היד מול המחלה הנוראה – היא ודאי הסיבה לזה – מיד שעברו עליי, כלאחר יד – ב“אין כלום, הכל בסדר,” הם רצים אל חוליהם אשר תקוות־חיים נשקפת להם, רצים לרפאם בכל מרצם ומאודם – אין לי כלום נגדם כמובן, ובכל זאת… מדוע הם מחווירים ומאדימים כלפי המוות, הרי הם נפגשים עימו יום־יום – רק בני אדם!
ובכן, כבר רמזו לי כאן, בבית דינה – ששבוע ניתן לי. “שרם נוסע!” – כאילו באתי רק עבורו. החדרניות באו כולן לראות, ישבו בחדר והשתדלו להיות איתנות – אבל ראיתי בכל־זאת דמעה; המנהל סוגר את המשרד בעלותו לקומה השנייה – הוא עובר בחדרים ורושם את האינוונטאר – משהה בני־אדם שצריכים לו, מפני עשיית רושם – בכללו של דבר נפוח גדול.
ד"ר שרם דורש את הספר שלי, בכל פה – אבל את ספרו הכריח אותי לקנות – ועם כל זה היה נרגש מאוד, בהיכנסו לחדר היה חיוור, ואחר־כך האדימו פניו – סימן שהדבר לא היה לו קל – קשה לאנשים לחשוב על המוות, אפילו לרופא שנפגש עם המוות יום־יום. פמה גם כן נרעשת, קשה לה להחזיק “פסון”, בייחוד כלפי השקט שלו –
הנהלה הולכת, הנהלה באה, אבל הביצים סרוחות כתמיד.
מי שחותם המוות נחתם בבשרו, נדון לבדידות כפולה – איש אינו רוצה לראותו, מדברים אליו ממרחק – מבטם אומר: "אני איש חי, אל תיגע בי אפילו במבטך, אני שייך לעולם אחר, התרחק ממני – "
והזילוף נמשך, וגם השריקות בחוץ, ובוודאי גם המישמר – לא העלמתי שאני הולכת לבית דינה, כי הרי הם מעבירים את הידיעה איש לרעהו. המילים האחדות שהיתה בהן הדגשה, כשטילפנתי לחנה, היו “את הולכת לבית דינה?” – היא כאילו נעורה לחיים, כל השיחה היתה בחצי טון; בשקט גמור ובאפקטאציה ברורה: בעלי חולה, איני יכולה לזוז מן הבית – ולא אוכל לגשת אלייך.
ניחא לי – עוד מעט לא אראה את הקטנות, מורך הלב, וגם “פליט” אין מתחת לאדמה, וכל חומר אחר צורב, ולא גלי־חשמל נשלחים מרחוק, לא ארגיש כלום, מנוחה גמורה – וטוב יהיה, ואולי אעבור לעולם “שכולו טוב” – האמנם? משהו בכל זאת יש – כי מניין התחושה והחלומות שאראה את יקיריי?
איזה כוח עילאי צריך יהיה (ויש לו, למוות) בכדי לכבות את הנר הזה, הדולק עוד בקירבי – העיניים רואות, האוזניים קולטות צלילי פסנתר תלולים, מעבר לרחוב, אקורדים נהדרים, יד פסנתרן אמונה למדי! (ובכל זה יצטרך הוא להילחם) – צבעי החיים טריים כל כך בשלה – הקיץ הבהיר – צבעי שמלות המיני, מאירות ממש, ומתוכן כשני גבעולים מהלכות רגליים דקות שזופות. מדוע לא היתה בימי עלומיי מודה כזאת, אופנה יפהפייה, ובכל זאת משהו לא בסדר עם כל העניין הזה – הילדות המחופשות לילדות קטנות עוד יותר – אינן כלל ילדות – העיניים הכחולות של בני העשר אינן כלל תמימות כי הן משלות אותי בכדי שיוכלו לפזר רעל ומוות סביבי – ילדים בני שמונה, עשר – רצים כאל דבר מצווה לפזר את הרעל סביב ביתי, אני שומעת את חבטת הסנדלים על המדרכה, ורגעים אחדים לאחר מכן האוויר מלא אדי־רעל – האם באמת מצווה היא לענות אותי? והדבר הפך לאידאל להם? מה הדברים הנוראים שעשיתי שבגללם רוצים להרגני – אילו ידעתי לפחות –
עינם צרה בי; הפרסונאל מלא סימפאטיה אליי; מיד שאחת מהן פונה אליי, מתחילות דפיקות למטה, ומיד, ומיד קוראים להן לרדת – איזו רשת – איני בודדה כלל, והמזימה שלכם שאשכב בודדה עם מחשבת־המוות, שהיא כשלעצמה יופי גדול – אינה יכולה להתקיים –
איני מחפשת סימפאטיה – ראיתי רק שהאחות הראשית, שהיא בעלת־מום וזקנה, מתקשה להעלות לי את האוכל – ורציתי לסדר שצעירה ממנה תעשה זאת, ובכן כרצונכם – לא אדבר עם הפרסונאל, פחדכם מובן לי!
שוב הרגשתי ריסוס, לא, אין הם חדלים מזה. המגמה היא: אני מטורפת שאני מרגישה זאת, וצריך ללכת לפסיכיאטור – כמה אתם מצחיקים! – אבל אתם הרבים, ולכן גם החזקים – אחזיק מעמד כל זמן שאוכל –
ובסוף תמות נפשי עם פלישתים!
הרופא מביט עליי כעל כלב־מת. מכונת ההשמצה אינה עומדת אף לרגע –
פמה מסתכלת בידיי במבט משונה, כאילו חנקתי תינוקות בידיים אלה, כאילו חתמתי על חוזה־מעילה. הם רוצים להצדיק את התנהגותם, ויהי מה – לא תצדקו – אתם פושעים, והדם שדבק בידיכם אתם! דמי בראש כולכם, אשר מענים אותי ומנערים את חוצנם ממני באומרם שהם אינם מרגישים כלום. אין זה מצדיק אתכם – ובאופן חלקי גם אתם מרגישים, אבל יראים להודות –
אילו מיציתי את כל העצב, והנורא שבמצבי – כי אז הייתי מתה מיד – אבל משהו מונע בעדי מעשות זאת, אני נתונה כבחצי־תרדמה, ואני חושבת שזה יד ההשגחה, ואני מתמסרת לה.
תפילה
אלי, קבל את נשמתי העולה אליך – אתה מכיר אותה מיום צאתי מבטן אימי, מיום שהייתי קמה בלילות ויוצאת אל הגינה לראות את פלאיך, לראות את האוקליפטוסים העומדים בתוך הדממה, לראות כיצד הם זעים קמעא, כאילו נשבת בהם – לראות את אגלי הטל על השושנים – ואת קרני הירח המתנפצים בהם לרסיסים סולדים מרוחך העוברת מעל ראשי, בחלל שמעליי רחפת, חשתי בך בכל יישותי – זכור לי זאת – אספני בכפך ולא אירא – אתה שהאמת ידועה לך –
עבר
מחרוזת הסנוניות על גדר התיל שבחצר, בינינו ובין גבעת “טלושקה”, כיצד היו מצפצפות, שורקות ונעות, מתעופפות ומתיישבות שוב על התיל. איזה סימפוניה עליזה, וכמה נפלאות היו בעיניי, מבריקות בשחור־ירוק של נוצותיהן – והמורד מן הגדר לבית – מה מתוק היה החול לרגליים היחפות, וגלי אבני הקורקר מצפון, שבתוכן מצאתי את הצפע הראשון בחיי –
והאוקליפטוס הנמוך והפרוע על הגבול הדרומי־מערבי, בינינו ובין בית־הספר – מה נפלא היה בפארותיו הפרועות, היורדות עד לאדמה – כולו היה ענפים נמוכים בלי גזע אמצעי, ואני הייתי מטפסת עליו בנקל, כעולה במדרגות, עד לצמרתו – וריחו המחייה, וקור עליו שחבטו ברגליי, מה מתוק היה כל זה!
והבית על חדריו האפלולים והקרירים בתוך תנור הקיץ הלוהט. מיטת־הכילה של אמא, מיטה גדולה ומיסתורית, ובה נולד אלעזר – וצעקותיה של אמא בשעת הלידה – כיצד נרעשתי עד לעמקי נפשי מן הצעקות האלה, עד שלקחני אבא בזרועותיו, בעצם לילה, ונשאני אל “האנגלנדרים”, משפחה לונדונית שכנה – כולם רצו לפייסני, קירקרו סביבי, ואני בכיתי בכי מר – עד שנירדמתי ליד האח המבוערת, על השטיח הרך – ואז הרגשתי שמישהו כיסה אותי בשמיכה.
שיחי התורמוז הגיעו עד לחזי, ופרחיהם הכחולים־הסגולים הקיפו אותי, והלכתי בהם כבתוך מים עמוקים – הריח הרימני מעל האדמה, והייתי כמהלכת על בלימה.
עולם החי מתחת לגבעולים היה מלא תנועה ורחש. חפרפרות הניעו גבשושי חמר והיו מפסיקות עם כל צעד שלי – נמלים גדולות וקטנות הלכו בשיירות אל מקלטיהן, אבל יפה מכל היה צרור התולעים הנתונים במעין שקיק של קורים דקים, מכוסים טל, הם היו בעלי פרווה שחורה, זרועה פניני־זהב, וסביב כל פנינה, מברשת קטנה של שיער ארוך וקשה – לא שבעתי להביט ביופיים ובתנועותיהם לאור השמש החורפית.
הקיפודים, אף הם היו יוצאים ממאורותיהם, ומכל רחש צעדיי היו מצטנפים. החלקה רחשה – מצבים, מהם ענקיים וכבדים – עד לתינוקות הקטנטנים, הדומים לצעצועי צלולואיד – עם כולם השתעשעתי, ולמדתי את כל תחבולותיהם – אבל נזהרתי תמיד לא להשאיר אותם הפוכים על גבם – זהו מוות בטוח להם.
שום צעצוע לא יכול היה לשעשע אותי – כמו “חלקת טלושקה”, עם החי והצומח שלה.
אמא סבלה תמיד מכאבי ראש, ולא יכלה לעבוד קשה – מעודי לא ראיתי את אמא שוטפת רצפה. היא היתה מבשלת מצויינת, בעלת־בית נקייה, אופה ומתקנת, ושומרת את הבגדים – אבל לעבודות הקשות היה אבא תמיד מביא מישהו.
אני אהבתי דווקא לשטוף רצפות, בייחוד בקיץ – הייתי נכנסת יחפה לתוך המים, עם מטאטא גדול, משפשפת בסבון ושוטפת בדליים מלאים – לכל חדר היה צינור יציאה למים אלה.
גם “ביעור הפשפשים” היתה מלאכתי – אלוהים גדולים יודעים מניין היו באים – הכל היה נקי ומבריק בבית, ובכל זאת היו להם קינים בתוך הקירות, וזאת בכל בית בעיר ובכפר – לבלי יוצא מן הכלל.
גם הפרעושים נתנו בנו סימנים – נקודות קטנות בלי־ספור, על פני העור.
הכינים רחשו בשער הראש, ובכל זאת היו לי צמות נפלאות ומטופלות – היינו רוחצים את השיער בנפט, ולאחר מכן במים חמים וסבון שכמי מצויין, וזה היה מועיל.
במקום פליט היינו משתמשים בליזול, ובכדי לבער את הזבובים – היינו תולים שיח בבונג שלם, על שורשיו, מתחת למנורה התלוייה, והזבובים היו באים ללון על שיח זה, ואז היינו מפזרים עליו אבקה צהובה שנקראה “ונצן פולוער”, זאת אומרת – אבקת־פשפשים. מיד היו נופלים לרצפה, מזמזמים שעה קלה, ומתים.
הווה
מתי כבר לא אשמע את כלי הרכב המתקרבים ליד ביתי, הרכב הנושא את המוות – מתי לא אשמע את שריקת הזדים, הרוחשים כתולעים מסביב?
הנה שוב היתה התקפה –
ובעל המשקפיים השחורות שוב היה נוכח – כפי הנראה הוא נהנה מזה, בכוונה נשאר מאוחר, בכדי לראות כיצד אני בוערת בלהבת גז החרדל –
האישה הזקנה, שישבה על ידי, הרגישה ברע, וכן יתרן, אבל האחרות הרגישו פחות, רק אחת ביקשה ואלריין –
אני אמות ביסורים גדולים, אבל לא אאבד את עצמי לדעת – זוהי חרפה –
היום, בהיותי במרכז – “סידרו” את החדר, שיקלוט את הרעל. כעת הוא מתמלא, כל כמה רגעים – הייסורים הם איומים – עיניי מתכסות ערפל – הלב דופק הקרביים כואבים ואנשים מסביב משוחחים וצוחקים – הם רוצים שאשתגע ושיסגרוני במוסד למטורפים – לא אשתגע, אלוהים ינקום את נקמתי –
ואין אחד בין כל ידידיי וקרוביי שיציל אותי – מן הייסורים האלה, הייתכן? הרי הם אומרים שהם אוהבים אותי – איזה מין אהבה זאת?
אני מרגישה את הנשורת הנופלת עליי כאש – זהו גז או גלים של חשמל מזיק – זה כל־כך ממשי, אין בזה שום דמיון, פשוט רוצחים אותי, וכולם שותקים, מעמידים פנים של שפויים, ומביטים עליי כעל מטורפת –
אבל אני מרגישה את הרעל החודר אל עצמותיי באופן ממשי, זהו רעל איום! אין זו סוגסטיה או דמיון – והכל הסכימו לי, גם [ד"ר] שרם, אולם מסתייגים, ודאי שאוכרע אבל עד אז זה איום! אינני מאחלת את זה לשום אדם, אף לא לכל יצור חי!
ואולי אחדל להתנגד – זוהי המתה!
והרי אני רוצה למות!
עבר
אבי היה גאה מאוד על שלושת סוסיו: “הנס”, “קלוץ” ו“בראון”. שלושתם מצבע חום־אדמדם, אבל כל אחד בן גיל אחר ובעל אופי אחר. הנס היה היפה בהם. זה היה סייח אדום־בהיר, יפה־רגליים, גזעי כמעט. קלוץ היה מבוגר, רחב וחום, והזכיר גבר בשנות העמידה, שהחל להעלות שומן. בראון היה סתם סוס, וחובר לשניים הודות לצבעו התואם את האחרים. כולם היו סוסי־עבודה, מושכים בעול, אבל היו להם חיים טובים אצלנו. היו מברישים, סורקים ורוחצים אותם מזמן לזמן, נותנים להם לשחות בירקון.
הימים היו ימי קציר שעורים, הקרון היה גדול ונקי, גלגליו משוחים בזפת, ואבא החליט על טיול לחמרה, שם היו לנו שדות. השלישייה נרתמה, ואמנם היה זה תענוג לראות את שלושת האדומים עם רתמותיהם הנקיות, זנבותיהם השרוקים, בלוריתם משתובבת ברוח, וכולם מורמי־ראש, מפליגים לתוך ים החול, והקרון מחליק כעל שלג – השוט, רק לשם תפארת, היה משתקשק, ואבא ואמא על ה“פדרבנקיל”, מין ספסל שהתקינו לו קפיצים, והוא ניתן על שני קרשי הקרון, ושומר מפני קפיצות וטלטולי הרגבים בדרך העפר.
ואנחנו, הילדים, מאחור, על סתם קרש שהונח לרוחב הקרון על הקרשים, מיטלטלים, צוחקים ושרים – מהרה עברנו את החולות והגענו לחמרה. כאן היה עולם אחר. מרחוק ראינו את הירקון, ועל שפתו אוקליפטוסים ענקיים, ומשני צידי הדרך שדות, שדות שעורים וחיטה גבוהה, מלאה שיבולים גדולות וכבדות.
כאן, בקצהו של שדה אחד, עמדה אלה עתיקה, שבנס ניצלה מעקירות ושריפות ויתר פורענויות הזמן. מתחתה היינו פורשים מחצלת, וסלי האוכל הנפלא הוצאו – זיתים ענקיים, גבינות, לבן שטעמו גן־עדן – הכל תוצרת המשק, וידי אמא הברוכות, העושות בו.
הווה
אני מחבקת את ראשי וחשה את עצמותיו; גולגולת נאה, עצמות חטובות ואצילות. ראשי היקר! שהעניק לי כל־כך הרבה מחשבות, שקשר כנפיים לרוחי – מה יפה ויקר אתה לי – הנה אני כוללת אותך בשתי כפות־ידיי, ואני גאה עליך – עשית בי משהו, בכברת־הדרך, שנקראת חיים.
אילו שאלו אותי אם אני רוצה להיוולד מחדש, הייתי עונה – כן, אבל בדיוק כזו שהייתי עד כה – אני אוהבת את עצמי, שלמה עם עצמי, עשיתי הכל לפי הנתונים שהיו קבועים וחקוקים בדמי, בנפשי ובגופי. לא חטאתי למתכונת שבה יצרני האל – ואם לא היתה שלמה, אולי, כשל אחרים – היא היתה שלי, והשלמתי את הכוונה שהיתה שמורה בה על־ידי יוצרי – אם לטובה או לרעה.
אני מביטה על גופי היפה: הרגליים הארוכות והישרות, החזה, המותניים, הגב – יפה בראתני אלי – האם לא החזקתי את נשמתי בקירבו לפי חוקיך? השתדלתי לחיות גבוה – אך לא תמיד הצלחתי – הרבה היו אשמים אנשים שסביבי, שמשכוני תמיד מטה. הנה עתה עליי להיפרד מגוף זה שאהבתי. והנשמה אנה תלך? כל צרור היופי הזה? האהבה, הרחמים, האימהות, הדמעות הטהורות, פרישת הכנפיים אשר ידעתי לעיתים – התוכל נשמתי לפרוש כנף בלי גוף?
האוכל לראות את יקיריי?
הווה
חיי בזמן האחרון מזכירים לי תמונה אחת מספרי סופר רוסי, אבל איני זוכרת מי:
אנשים נוסעים בעגלת חורף בטייגה, בערבה הרוסית, ולהקת זאבים רעבים רודפים אחריהם – העגלון מכה בסוסים, והם רצים בשארית כוחותיהם. האנשים זורקים איזה חפץ לזאבים, והם מתעכבים ומסתכלים בו בסקרנות זמן־מה – בינתיים עגלת החורף מרוויחה מרחק מהם – אבל מיד הזאבים עוזבים את החפץ, ורצים שוב אחרי העגלה. הדבר הולך ונישנה מדי פעם – והסוף?
העניין מחריף. הלילה תרתי את הרחוב, ושמעתי את מכונות הריסוס בחצרות –
בבוקר היעפתי בזעף את התריס, ומיד כמובן היו פעולות עונשין –
כל העיר פולטת רעל, כולם מזלפים – בהתלהבות – ממש –
מעודי לא תיארתי לי אכזריות כזאת אצל אנשים – הרי הם רובם סבלו עינויים במחנות, ואולי זו התנקמות, איזה הזדמנות להוציא על מישהו את הרעל שהצטבר אצלם –
וילידי הארץ? סתם מטומטמים נידמה לי –
הווה
רחל אומרת שאני צריכה להתרומם מעל ההתקשויות סביבי – אבל איך? אני בלי הפסק נתונה בכאבים –
חמסין, לילה יבש וחם, הכוכבים נוצצים ויבשים, קלויים כמעט, כמה שונים הם זה מזה, כמעט כמו האנשים – אחד צהוב, אחד ירוק, אחד יהבהב, אחד בורק – מישהו אמר לי פעם: “יש לך עיניים כמו שני כוכבים ירוקים!”
למה איני יודעת לעקוף?
כולם יודעים לעקוף, אבל אני תמיד מתנגשת – כל חוכמתם מרוכזה בעיקוף מכשולים, וחוש זה חסר לי. האם זוהי “תבונת החיים”?
הפלא הכי גדול הם הכוכבים, עולמות תלויים מעל לראשינו, ואילו אנו מחפשים בצלים.
האשוט ביניהם לאחר מותי?
הלוואי –
אני חשה את הבהלה והאי־רצון על פני האנשים, בשומעם על מחלתי –
כל אחד חרד לעורו הוא – אין רוצים לחשוב כי גם לו יכול לקרות זאת.
להחזיק מעמד – עד הסוף, זאת אני רוצה. לא להתאונן, לא ליפול למעמסה – כיצד לסדר זאת בתנאים החומריים שלי? מאוד לא ברור.
מה רבה גדלותו של האיש שהיה זה עתה אצלי, החבר צבי לבנה – לא חדל לדבר על עצמו, ועל כושר סידור ענייניו המעשיים; הרווחים, מספריו הרבים –
כן רבים, ורובם אינם ספרות כלל.
4. “צריך לעשות סידורים אחרונים!” רקוויאם לעצמה, שובו של איזאק, בעלה הערטילאי. 🔗
בספטמבר 1975 מתחיל עו“ד שאנן לטפל בשם אסתר בהגשת תביעת פיצויים מהקרן לביטוח עצמי של “אגד”, על יסוד מצבה הרפואי, בעקבות התאונה. “אגד” מתעלמת מפנייתו ואינה מוכנה לשלם על החשבון אפילו סכום כלשהו בעד ההוצאות שיש לאסתר בעקבות האישפוזים שלאחר התאונה. שאנן מערב בנושא את מרדכי אות־יקר, מזכ”ל אגודת הסופרים, המנסה להפעיל לחץ מוסרי וציבורי על “אגד”, בזכות מעמדה כמשוררת. תחילה מסרב הקואופרטיב להכיר באחריותו לתאונה, ומעוניין למשוך את הדיון בתביעה נגדו, ביודעו שמדובר באישה לא־צעירה. במרס 1977 מוכן “אגד” להתפשר על פיצויים בסך 25,000 ל“י, שהם כ־2,800 דולר, זאת לאחר שכיסה את הוצאות אישפוזה בבתי החולים רמב”ם ופלימן. תחילה אסתר מתנגדת אך לבסוף נאותה.
הכנסתה החודשית של אסתר ב־1976 היא כ־1,500 ל"י לחודש, מהן המחצית היא רנטה מהקרן הקיימת (שערכה כ־90 דולר), והמחצית השנייה מצטברת מקצבת זיקנה של הביטוח הלאומי, קרנות משרד החינוך, עיריית תל־אביב, עיריית פתח־תקוה, ותמיכת המשפחה באמצעות רבקה כצנלסון – הכל סכומים קטנים. נוסף לכך יש לה מדי פעם הכנסות זעירות משכר־סופרים בעיתונים, מהם מנכים לה את מלוא מס־ההכנסה. אסתר פונה לקרן הקיימת ומנסה לדבר על ליבם שיגדילו את הרנטה שלה.
א.ל. מוהילבר, מהלשכה הראשית, לאסתר:
במכתבך מיום 17.3.76 הנך כותבת כי “מעריכים את הרכוש שמסרת לקק”ל במיליונים“. כדי להבהיר לך את המצב, עלינו להודיעך כי הנכסים שמסרת לקק”ל כיסוד לרנטה נמכרו, מקצתם ב־1955 ומקצתם ב־1960, 1961, בסכום כולל של 35,600 ל“י. לעומת ההכנסה הנ”ל, שנכנסה לקופת מוסדנו, שילמה לך הקהק“ל עד כה רנטות, תוספות מיוחדות ומענק חד־פעמי [מובא פירוט] בס”כ 94,533 ל“י. תביני בטובך, גב' ראב הנכבדה, שעם כל רצוננו הטוב לבוא לעזרתך אין אנו יכולים לצאת מגדר ההתחייבויות החוזיות. אנו קשורים בחוזי־רנטה דומים עם אלף משפחות ומעלה בישראל ובחו”ל וכל חריגה מתחום ההתחייבות החוזית עלולה לשמש תקדים ולהיות לנו לרועץ. אנו נאלצים לנהוג בענף הרנטות מינהג עיסקי ומשקי, פן נמוטט את הענף הזה. באופן יוצא מן הכלל ובשים לב לנסיבות המקרה ביכולתנו לאשר לך תוספת מיוחדת מהחודש הבא בסך ־.150 ל“י לחודש במקום התוספת המיוחדת הקיימת בסך 41.59 ל”י. כן נוכל להודיעך כי בקרוב תחול הגדלה בתוספת־היוקר בהתאם לעליית המדד. יודעים אנו שאין זו אלא עזרה פעוטה בלבד, אך תביני בטובך כי ידינו כבולות ואין אנו בני־חורין לקבוע תוספות כרצוננו. (מתוך מכתב, 25.3.1976).
*
ראובן לאסתר:
אני חושב שאת צריכה לעבור לגור קרוב יותר למשפחתך. אינני מבין איך את מסתובבת לבדך בטבעון. נידמה לי שהרצון שלך להיות עצמאית לחלוטין בתנאים האלו, עם רגל שעדיין לא החלימה, הוא רצון בלתי מובן. מה גם שאני מבין שהגב שלך הוא עתה בעייה לא פחות מן הרגל. אני יודע מה זה גב ואיני מבין כיצד את מסתדרת. סלחי לי על כך שאני מתערב בעניינייך, אך המצב ניראה לי באור זה וחשבתי שאין ברירה אלא לומר זאת. אני כותב לך בשכיבה ולכן הכתב אינו ברור. כשרק יוטב מעט מצב הגב אשתדל לקפוץ אלייך לביקור. (מתוך מכתב, 22.2.1976).
אסתר ללאה אחותי, הנמצאת עדיין עם בעלה ובתה שרון בת השנתיים בלונדון:
אילו ידעת כמה אני צריכה לקצת חמימות – הייתי נותנת לך את הדירה שלי שתשתכני בה לזמן קצר או ארוך כפי רצונך, ובלבד שאשמע קולות של אנשים קרובים סביבי – אני עוד מסוגלת להביא את שרון לגן ילדים, הקרוב אלי, ולחזור לקחתה – להשגיח עליה ולהאכיל אותה – כי ילדים אוהבים אותי ואני אוהבת אותם – הייתי יכולה להקל על חייך בהרבה – ותמורת זאת אך מעט תשומת־לב, אני מבשלת טובה ויכולה אפילו לבשל עבור משפחה שלמה, צריך רק להביא את מצרכי־המזון ולתיתם לי קלופים – השאר אני עושה מצויין, וזה לא מעט – ואם אוכל לשכור לי חדר או שניים בפתח־תקוה בקרבתכם וברצונכם, אעשה זאת, אולי אני בונה מגדלים באספמיה – אבל עם רצון־טוב אפשר לעשות הרבה. (מתוך מכתב, סוכות תשל"ז, שלהי 1976).
לאחר שאסתר מתאוששת מהתאונה ושבה לגור בדירתה, מתחדש קצב כתיבתה. ב־1976 מתפרסמים שיריה: “תחנונים”, “חייל”, “מאה שנים לפתח־תקוה”, “הנס”, “בדרך אליך הים”, “מנורה לאור היום”, “שנים רבות” ו“הוא העיר בי”. לאחר הופעת מיבחר שיריה “המיית שורשים” (הקיבוץ המאוחד, 1976) מתפרסמים על הספר מאמרי ביקורת מאת יעקב בסר, ישראל זמורה וליאון יודקין.
אסתר לראובן:
אני נמצאת כאן ב“כינרות” בית הבראה של קופ"ח רעש ועשן והרבה אנשים זרים שלא נעים לראותם ואין סימן להבראה. רק שאני ישנה יומם ולילה מרוב עייפות וגם כעת אני כותבת לך בשכיבה, והעט מקולקל נוסף לכך. אתה יודע: ידידות זה צמח אם לא משקים אותו הוא נובל נידמה לי שרחקת ממני ואם כי יש לי הרבה לספר – אני מהססת – בכדי לא להפריע לך – (מתוך מכתב שלא נשלח, טבריה, 11.1.1977).
אסתר אליי:
אני מעוניינת לזרז את צאתי מכאן [דירתה בדגניות 15ב']. האלימות בטבעון הולכת וגדלה, כפי הניראה גם בגין הבחירות – ואני מוקפה אנשי מזרח “רותחים” – ונכנסו עדות מזרח בסביבה, וזו ממש קסבה עם הריחות והצעקות – כמו כן בנו בצד מערב בית והוא מסתיר לגמרי את “האוויר הטוב” של טבעון. הלילות פשוט עינוי אחד ארוך בשבילי – זה מקובל בעת בכל הארץ, ובכ“ז בבתי הבראה ובבתי אבות עדיין יש הבדל גדול והדבר לכה”פ “נסבל” על ידי – בשעה שהעלאת היסורים כאן בביתי גורמת לי להתעלפות – וזה מזרז אותי להחלפת המקום; גם הרגל בסכנה, הם מכים בה קשות בלילה, וכל יום הולך ופוחת כושר ההליכה שלי; כל זה לא יכולתי לספר לך בטלפון – השתדלתי במשמר האזרחי – אבל הדברים השתנו עוד לרעה היות והרבה אנשים מסביבתי נמצאים במשמר האזרחי – הבדידות קשה וכושר־התיפקוד הולך ופוחת. אין זה צחוק ללכת ברגל אחת ולרחוץ כלים ולטאטאות ביד שניה. גם לדאוג למצרכי המזון. לענות בטלפון, לשלם מיסים ולכתוב מכתבים. אגד מציעה 35 אלף לירה – ואני מקווה שיתנו לכה"פ 40 – הסיבה העיקרית: אני צריכה להציל את רגלי – ולא אשאר שוכבת במיטה וזה סוף בלתי אפשרי בשבילי – אנא עשה הכל שלא יבוא הדבר הזה עלי – (מתוך מכתב, 6.2.1977).
אסתר לרבקה כצנלסון:
אני נמצאת במצב מוזר יש השראה ורצון לכתוב ובכל פעם שאני אוחזת בעט אני מקבלת שוק חשמלי או משהו דומה שמרדים אותי וגורם לי לחץ־דם מוגבר –
המשמר האזרחי יחד עם דרי הבית העומדים יפה בטיפול זה שוקדים על הדבר. אני תמיד הנפעלת וזה חורה לי כמובן שאני נפלית לרעה – ואני מגיבה – כי האכזריות לא תשוער –
האין את יכולה לפעול לטובתי בעניין זה? האלרגיה שלי מקסימלית ואני מתענה וגם מתעלפת ואין לנו עזרה בלילה – (“גנזים” 15/1346. מתוך מכתב ללא תאריך, 1977 לערך).
החיים בדירה בדגניות 15ב' נעשים לאסתר כמעט בלתי־אפשריים. גם הגיחות לבתי־הבראה אינן פתרון של קבע. אסתר מבקשת ממני ומרבקה כצנלסון לברר אפשרות שתעבור לבית־האבות רמת־אפעל, השייך ל“משען”. רבקה מפעילה את קשריה עם זאב ויינר, מנהל “משען”, ומסתמנת אפשרות שאסתר תעבור לשם ותהיה קרובה אלינו.
בפברואר 1977 באה אסתר לתל־אביב במונית מיוחדת. בגלל צליעתה כבר אין באפשרותה לטפס במדרגות לדירתנו שבקומה השלישית ועל כן היא ממתינה לנו למטה, ברחוב. אסתר רואה וממששת את בננו בן השנה וחצי הנקרא בנימין על שם אבי, אחיה, ובקיצור בן. מאז נולדו שרון, בתה של לאה, ובן – מכנה עצמה אסתר סבתא שלהם.
אני מצטרף אליה למונית. אנחנו עוצרים ליד בית הסופר ברחוב קפלן, ומרדכי אות־יקר, מזכ"ל האגודה, יורד אליה ומשוחח עימה בחמימות. מבלי להכירה אישית עד כה הוא נענה לכל בקשותינו לטפל בענייניה ולעזור לה. משם אנחנו ממשיכים לבית־האבות של “משען” ברמת אפעל. אני מקווה שאסתר תפגוש את מרים ברנשטיין־כהן, חברתה מנוער, שגרה בדירה בחלק האינדיווידואלי, ותתרשם מתנאי חייה. למרבה הצער, דווקא ביום בואנו מרים ברנשטיין־כהן אינה נמצאת בדירתה וכך מוחמצת האפשרות שהשתיים, שלא התראו מנעוריהן, תיפגשנה עוד פעם אחת לפני מותן. אנחנו מסיירים קצת בבית־האבות, בוחנים את החדרים ואת חדר־האוכל, אבל מכיוון שהחדרים הבודדים שוכנים בצריפים, והמרחק מהם לחדר־האוכל גדול, אין המקום אינו מוצא חן בעיניה של אסתר.
באפריל 1977, במלאת לה 83, שולחת אסתר לראובן שהם את השיר “נסיעה”, הכלול בכרך “כל השירים”, במחזור “כבר פגשתיך פעם” שבו נאספו, לאחר מותה, מרבית השירים שכתבה ושלחה לראובן, ושחלקם אמנם מצוי גם במדורים אחרים. השיר מתאר במדוייק את דיוקנו. כפי שכבר נאמר פעמים אחדות לעיל, הכתיבה עליו ואליו, המכתבים ממנו, וביקוריו אצלה – אלה רגעיה המאושרים ביותר בכל שנותיה האחרונות. הם הנותנים לה תקוה מול סיוטיה בלילות, קשייה בימים, גופה המתפורר במחלות, בתאונות ובזיקנה, בדידותה, ומצבה הכלכלי המעורער.
“היית כצמח – / שלא ראיתיו זמן רב – / והבשיל בינתיים: / מלא, שקט – על ידי; / שתי הפאות האדומות / פרצו מתוכך / לוהטות ויפות – / והסיבים הלבנים – / כסיבי חיטה בשלה – / ברקתך / הפונה אליי / לחשה בגרות; / רגע טבלה עינך – / בעיני – / נחשולים; / ופתע – / סוף־פסוק!”
בסופו של דבר מגיעה אסתר להחלטה, ברצונה לחזור לבית־האבות וילקנסקי ברחוב זייד בקריית עמל, אבל המקום, ששינה את שמו ל“נוה הורים”, החליף בעלים וכבר איננו ברשות המועצה האזורית קישון, ואולם בעזרתו של חיים ראם, ראש המועצה, מתקבלת אליו אסתר בקיץ 1977. בהתחלה, משום שאין שם חדר פנוי, היא שוכרת חדר בסביבה ובאה ל“נוה הורים” רק לארוחות. ביולי היא כבר דיירת־קבע במקום.
אסתר אליי: "מאוד לא נעים לי להיות כל כך מנותקת מכם – אבל לטלפן זה משהו כמעט בלתי אפשרי וטעון גערות וטענות למרות התשלום – עולם משונה, עולם הזקנים ושומריהם – הלילות אמנם טובים כאן וטוב שלא באתי ל’אפעל' – אחרי כל כך הרבה טירחה ודאי היה שוב אותו דבר – מה שלומכם – אתם יכולים פעם לצלצל אלי – " (מתוך מכתב, 26.7.1977).
באמצע אוגוסט יהודית, בן שעוד מעט תמלאנה לו שנתיים, ואני עושים את כל הדרך לטבעון, ברכבת ובאוטובוס, לבקר אצל אסתר. אני סבור שאסתר עדיין נמצאת בחדר השכור הזמני ואילו היא, מתברר, מחכה לנו בחדרה החדש ב“נוה הורים”. אנחנו אמנם שואלים עליה גם שם אבל איש אינו יודע שהיא כבר נמצאת במקום, ובסופו של דבר שלושתנו נוסעים מבלי לראותה.
אסתר אליי: “איני יודעת מה קרה שלא מצאתם אותי – הייתי בחדר ב־12.8, כתבת שתבואו בין 11–12 לפה”צ הכל היה מוכן משקאות פירות צעצוע לבן ואתם לא באתם – כמעט בכיתי – אבל אל נדבר יותר על זה, כושרי הולך ואפס אולי לא פיענחתי נכונה את כתבך – " (מתוך מכתב, 1977 28.8).
אנחנו מפצים את אסתר בביקור נוסף בתחילת אוקטובר, הגורם לה אושר רב בעיקר בגלל בן. הוא אמנם לא ניראה “ראבי”, כלומר כהה ושחום־עור, אלא עגול פנים ובלונדי כתינוק שבדי. אסתר בוחנת כהרגלה את אצבעות ידיו ורגליו כדי להיווכח אם נשמרו לפחות בהן סימני העידון ו“האצילות” של המשפחה.
אסתר אליי:
עוברים עלי ימים קשים – רציתי להחליף חדר – ומתברר – שהחדר רע מאוד וחזרתי לחדרי הקודם – כעת באה הנהלה חדשה וטוענת שזה חדר לשניים ורוצים להכניס עוד אדם – אני רוצה שתיגש לאג' הסופרים, שתכתבו מכתב ל“מועצת הקישון”, נהלל, שלא יקשו עלי ויחנקו אותי, שאני ראוייה לעת זיקנה לחדר לכה“פ – גם אם ארגז הזבל עומד תחת החלון ומפיץ ריחו לחדר, ומכתב ל”איגוד למען הזקן" – נורא בלתי נעים אבל מה לעשות? ואולי תייעץ עוד משהו – מכתב לקק"ל להמלצה עלי, אבל תכתוב אתה ובמכונת כתיבה – אני נמצאת במצב של אפיסת־כוחות – כי אינני ישנה כלל בלילות. (מתוך מכתב, נובמבר 1977).
מרדכי אות־יקר לאסתר:
ביקשתי מאחיינך אהוד בן עזר, שבהזדמנות ביקורו אצלך ישוחח עם הנהלת המקום, כדי שאדע אם נחוצה לך עזרתנו והתערבותנו אצלם. התרשמתי מדבריו כי המקום שאת נמצאת בו הוא הטוב ביותר למענך כיום, שהרי בלתי אפשרי לך לחזור ולהתגורר לבד בביתך, ומצד שני – מקום יקר יותר אינו באפשרותך הכספית. אני מבין לקשייך, כמשוררת וכאישה עצמאית, שאין זה קל להסתגל למסגרת של בית־הורים, מה עוד שאת, לשמחת כולנו, עודך אדם יוצר הנאבק על ייחודו וביטויו. ועם זאת הייתי מבקש ממך לעשות כל שביכולתך כדי שלא לבוא לידי עימות ורוגז מיותרים, אלא לקבל ברוח טובה את תנאי החיים במקום, גם אם מבחינה סובייקטיבית הם ניראים לעיתים בעינייך קשים. (שלהי 1977).
את מכתבו של אות־יקר לאסתר אני מנסח כדי שישגרו לאסתר. הצורך בו מתעורר לאחר שבשיחה טלפונית היא מבשרת לי “בקול מאוב” שמנהלת המוסד רוצה לדבר איתי עליה. לעיתים מטלפנים אליי מההנהלה ומבקשים שאבוא בקשר ל“התנהגותה”. מעתה הדבר הופך לנוהג. בכל פעם שאני בא לבקר ב“נוה הורים”, מיד לאחר אמירת שלום קצרה לאסתר, אני נאלץ להתייצב לפגישה במשרדה של המנהלת, ומרגיש עצמי כמו ב“יום הורים”; סופג תלונות על התנהגותה של אסתר, יודע שכולן אמת, אבל מנסה כמיטב יכולתי לסנגר עליה למען יבינו אותה ולא ירחיקוה מהמקום. הם מבקשים שנחפש עבורה בית־אבות אחר, סיעודי. אני מדבר על חשיבותה הגדולה לספרות העברית, על ההערכה העצומה שהיא זוכה לה, על העיתונאים הבאים לראיינה. “נוה הורים” צריך להיות גאה שהוא מארח אותה בין כתליו. אני מתנצל בשמה. כאשר אני חוזר לאסתר ומנסה להשפיע עליה למתן במקצת את התנהגותה, היא מצידה טוענת שהיה עלי, בפגישה עם המנהלת, ללחום ביתר־תוקף נגד “רודפיה”.
שושנה גולדווסר, שגרה בילדותה בשכנות לבית אסתר בכפר־סבא, מבקרת אצלה לאחר כ־30 שנה, בשלהי קיץ 1977, ואת חוויותיה היא העלתה על הכתב:
הלכתי בשביל צר לאורך הביתנים הקטנים ב“נוה הורים” וחיפשתי את חדרה של אסתר ראב. המדריכה הובילתני לחדר, שבו ישבו קשישים וקשישות, והאזינו לחדשות הצהריים ברדיו. היכרתי את אסתר מיד. עיניה היו תכולות, אפה רחב, קמטים מעטים מאוד בפניה העשויות היטב, ורגליה דקות ונאות כפי שהיו כאשר היכרתיה לראשונה. קומתה התמירה, שהיתה עטוייה שמלות אלגנטיות, נכפפה מעט, והיא נשענה על מקל, שתמך בירכה שנפגעה. עתה לא היתה אלגנטית כפי שנטבעה בזכרוני. היא היתה לבושה שמלה בצבעי צהוב־לבן־שחור. שערה הלבין כליל. נזכרתי כיצד סיפרה לי אז, בילדותי, על הדרכים לשמירת עור־הפנים בקרם, העשוי מפירות העונה.
התיאור של שושנה מתון עד מאוד. אני, לעומתה, זוכר את הרגשת העליבות והירידה שלה כאשר היא מזמינה אותי לאכול עימה צהריים בחדר־האוכל של “נוה הורים”. הכל כה דל וחסר אסתטיות: הכלים, הכסאות, השולחנות, וגם המזון. ומסביב, בקהל הסועדים, אווירה של שקיעה ועצב. כל כך לא הולם אותה.
*
שנת תשל“ח, 1978, היא שנת המאה לייסוד פתח־תקוה. הקרקע אמנם נקנתה רק בקיץ תרל”ח, וההתיישבות החלה אחרי החגים של שנת תרל“ט, אבל בגלל הבחירות לרשויות המקומיות מקדימה פתח־תקוה, עיר למודת בורות היסטורית, את החגיגות בשנה אחת, ואפילו מנפיקה מדליה שעליה נחרת: “תרל”ח, 1877”!
בתחילת ספטמבר 1977 אני נוסע עם יואל רפל לראיין את אסתר לרדיו והתוכנית משודרת בקול ישראל בשם: “ממלאבס עד פתח תקוה – המשוררת אסתר ראב מעלה זכרונות באוזני הסופר אהוד בן עזר על הימים הראשונים של פתח־תקוה”. באותם ימים התחלתי לטפל בהוצאת מהדורה חדשה של “התלם הראשון”, ספר זכרונותיו של יהודה ראב, שאזל. התגבשה הצעה שלספר יתווספו פרקים על תולדות המשפחה, מעבר למסופר במהדורה הראשונה. בסופו של דבר יוצאת המהדורה החדשה רק ב־1988, והראיון שיואל רפל ואני קיימנו עם אסתר אכן נדפס בספר תחת הכותרת: “שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”. על־כל־פנים, בסתיו 1977, כשאני מתחיל בעבודתי, אני מבקש מאסתר לכתוב פרק למהדורה חדשה, ואף שולח לה עותק של “התלם הראשון”, שלא נשמר בספרייתה. היא מתמלאה התלהבות וכותבת אליי:
גמרתי לקרוא את התלם הראשון – וגיליתי פתאום שזו אפופאה גדולה והיא גם היסטוריה עם תאריכים ומסמכים – ואני אומרת לך שאנו צריכים לשאוף להסריט בחברה טובה של סרטים באמריקה, כדאי היה אפילו שתיסע בעצמך. הייתי רוצה שמצד הספרותי שתעבד את זה לדרמה, כדאי לך להשקיע כוחות בזה. אני משתגעת מן הרעיון הזה – נידמה לי שזה מפעל חיי – אילו היה כוח לגשמו בשנותיי האחרונות – האם אין הדבר קוסם לך – האם דבר כזה לא יוכל להוציאך למרחב? מרחב רוחני וכספי – מדוע נהיה דווקא קבצנים? אבל שלא יגזלו מאיתנו את הדבר כי זה אוצר – (מתוך מכתב, 19.11.1977).
שנת 1977, מבחינת יבול השירים שלה, עשוייה להיחשב כאחת משנותיה הטובות. היא מדפיסה את: “הוציאני אלוה”, “משור הומה”, “נוף לא מזה”, “בנות חוה” ו“פורטרט”, אך הפירסום אינו מבטא את מלוא כתיבתה. שירים לא מעטים היא מניחה הצידה, מכיוון שעצם פעולת המשלוח בדואר קשה עליה לעיתים, ויש שהיא שולחת אותם לראובן. כך השירים “שמלות ניבטות” (1976) ו“נסיעה”, “בבוקר” ו“זמזום סביבי” (1977). באותה שנה מפרסם ראובן בכתב־העת “הספרות” פרק מעבודתו עליה: “הריתמוס החופשי בשירת אסתר ראב”.
*
החל משנת 1976 לערך ועד למותה, כחמש שנים לאחר־מכן, נעה שירתה של אסתר בארבעה אפיקים עיקריים:
האחד, שירים לראובן העומדים בסימן “כבר פגשתיך פעם”. אלה הם שירים על אהבה שאמנם אינה עשוייה להתממש, אך ראובן הצעיר מזכיר לה את אהוביה בעבר – עד לכדי אידאליזאציה של הגבר הראשון בחייה, בעלה איזאק גרין, שאותו אמנם לא אהבה, אך היה היחיד שהעניק לה ביטחון ומחסה, ומשרידי הונו חיתה כל ימיה.
השני, שירים ציוניים־היסטוריים, דוגמת “ציוניות” (1975), “בנות חוה” (1977), “שירים עשנים”, “נאום”, “בין הערביים” ו“אני רק גלגול” (1979). אסתר סבורה היתה שתוכל לתרום את חלקה למאבק הלאומי אם תגייס מתוך שירתה נימוקים לזכותנו על הארץ ברוח התנועה למען “ארץ־ישראל השלמה”, שעם דיעותיה הזדהתה.
השלישי, שלעיתים משולב בראשון, הוא רקוויאם לעצמה ערב עזיבתה את העולם ופרידתה מן הנוף הארצישראלי, דוגמת “רקוויאם לנוף” (1978).
והרביעי, שלעיתים נארג כמעט ללא־הכר בשלישי – שובו של איזאק, כיובל שנים לאחר מותו, והצטרפותה הקרובה אליו, אל בעלה היחיד, הערטילאי.
השיר “מנורה לאור היום” (1976) הוקדש אמנם ללאה גולדברג, אולם גיבורו האמיתי הוא “הבעל המת”, איזאק, שרוחו נושקת את ידיה הצנומות של האישה הבודדת, בשעה שהיא מדפדפת בצרור מכתביו תחת המנורה.
ב“שמלות ניבטות” (1979) היא פותחת בתיאור שמלותיה שתישארנה ריקות מגופה, ומסיימת בבטהובן, בים ובשרקרקים שיישארו אחריה. ב“הוציאני אלוה” (1977) היא רואה עצמה ככלה המרחפת בתכלת העמוקה, בין שני עננים, לקראת המוות. ב“נוף לא מזה” (1977) היא דועכת בין עדת פרפרים, ומתפקדת “לצבא לא מכאן”, למקום שבו “אש קרה דולקת”. ב“פורטרט” (1977, ובנוסח נוסף: “שיר לאישי”) היא פונה במפורש, למרות שאינה נוקבת בשמו, לאיזאק המת, שבנה חומה סביבה, ובתוך החומה בית, שאיפשר לכל פקע בקירבה לנבוט בפראות ובאון, אך היא מצידה לא הצליחה לגדל את “ילדי־בשרו”, ובקרוב היא עומדת להצטרף אליו, אל השט בחלל הנצח.
בינואר 1978 כותבת אליי אסתר: “אני משתדלת להעלות מן הערגה הגדולה קטעים – הקטע על הכרם הקטן, הכרם הזה תפס מקום חשוב בחיי המשפחה. תסלח על הכתב הזה – אני שוכבת זה שבוע בהתקף לב ואני חלשה מאוד – תשמור ותכתוב את הקטע הזה במכונה, אולי לתיתו ב’מעריב', אני צריכה כסף, העלו את מחיר הפנסיון שלי.”
למכתבה היא צירפה כתבי־יד של שלושה סיפורים קצרים, “השוורים”, “הכרמ’ל” ו“שני מחזרים”, שהם, ככל הניראה, הסיפורים האחרונים היוצאים מתחת ידה.
חליפת המכתבים עם ראובן אמנם אינה נפסקת אבל עתה היא נושאת אופי פחות אישי. גם בפניו היא מתאוננת על בריאותה, על היחס כלפיה במוסד, על המצב הכללי במדינה ועל רעש המכוניות בלילות המכוון כנגדה:
החלטתי שחלק גדול מכוחי הרוחני מתבזבז על חיי החברה הדחוסה – חוסר הפרטיות בחיים אלה (קיבוץ, מוסד) הוא אסון לפרטים אינדיבידואליים, כל־כך הרבה בזבוז וטפל – לי קשה מאוד – יש כאן יחסים לא טובים בין האנשים, יחסים בלתי סבילים – והאווירה “טעונה” על פי רוב. לא לחינם לא נשארתי בדגניה א' בשעתי. חייב אתה לישון היטב – ממני נגזל הכל – והכדורים שנואים עלי. אני “מערפלת” את עצמי בדמיונות ולפעמים זה מועיל לפעמים אני מדמיינת אורן ריחני אני לרגליו ו“קיקי” חתולתי האהובה מתרפקת על ברכיי – ואני נירדמת – מצחיק מה? ולמעשה זה על פי רוב בלילות מלאי תנועה בכביש – השתדל לישון, בלי שינה – אין כלום! (מתוך מכתב, תחילת מרס 1978).
*
אסתר לרבקה כצנלסון:
זה עתה קיבלתי את מכתבך, והצורך לשפוך לפנייך שיחי גדול: לא היתה עוד בארץ תקופה שבה נתפסתי בה לייאוש כמו זו שלנו. מצב הרוח רע – אנחנו בתחתית הסולם במקום להיות ברומו. העם הדברן, העז, השחצן, החמיץ את הקריאה העזה ומלאת החזון והצדק: הארץ היא שלנו! אנו לא ידענו להציג לעולם את חזוננו, ובמקומו באו ארחי־פרחי, זייפנים ליבנטיניים, והשתלטו עלינו לפי רוח הזמן עם מלל ריקני שמשתדלים להצדיקו במניעת שפיכת־דמים וצורך־הקרבה כביכול – מה קרה לנו? ובייגין זה – אין לו יסודות איתנים לפאתוס שלו, ופתאום נידמה לי ריק, חלש, אובד עצות, נאחז בפראזות – הוי בן־גוריון אייהו? כל הביצועיסטים האלה, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם מרוב סבך ומלל – ומצד שני המידבר שהתעשר והחל להרים ראש כנחש שהכל כשר אצלו: עורמה, קלות של שפיכת־דמים ורברבנות ליבנטינית, ומתחת לזה עם צעיר, כן, הם צעירים וחזקים – איך הם מקבלים את הטכניקה בווירטואוזיות אמיתית – איך התקדמו בחקלאות ובתעשייה – ראיתי אותם בונים בית על יד דירתי (בטבעון), איזו יעילות, איזו זריזות – לא נוכל להתחרות איתם. אנו עייפים, זקנים. אני רוצה לאמר שהצעירים שלנו מזדקנים מהרה – יותר מאיתנו בדורנו־שלנו. הדור שלנו שומר על איזה עץ חיים, שניתן לנו על־ידי הנוקשות הראשונית. לפעמים חבל לי שחיי הולכים ונגמרים. אילו יכולתי להתחיל מחדש, אולי הייתי מקדישה אותם לזעקה גדולה על זכותנו למולדת שלי באופן פשוט. נידמה לי שאף פעם לא עזבתי אותה, אפילו חייתי פה ושם מחוץ לארץ־ישראל, תקופות קצרות במרוצת השנים.
רבקה כצנלסון היתה פעילה נלהבת בתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ואת מכתבה של אסתר אליה, מה־12.4.1978, היא מדפיסה בבטאון התנועה תחת הכותרת: “זעקה לזכותנו למולדת / קטע ממכתבה האישי של המשוררת אסתר ראב לרבקה כצנלסון” (“זאת הארץ”, 5.5.1978). את ביקורו של סאדאת בארץ ופגישתו עם בגין מכנה אסתר “בואו של המן אל מרדכי”, אבל ניראה שגם התלהבותה מבגין אינה רבה. דיעותיה כבר הרבה יותר קיצוניות משלו.
*
ראש עיריית פתח־תקוה, ישראל פיינברג, מבשר לאסתר כי ב־17 ביולי יוענק לה בטקס חגיגי שיתקיים באמפיתאטרון אורון אות יקיר פתח־תקוה. באותה עת מסריט הבמאי נדב לויתן סרט על פתח־תקוה במלאת מאה שנה למושבה. לויתן וצוותו באים לפגוש את אסתר בעת הטקס, ולאחר ימים אחדים מצלמים אותה בטבעון.
הסרט, שניתן לו השם: “תעודה – היתה דממה…” שודר בטלוויזיה ב־9 בנובמבר. הוא כלל את סיפוריהם האישיים ואת זכרונותיהם של משוררים וסופרים בני המושבה – חנוך ברטוב, אסתר ראב, נתן יונתן, רות אלמוג, עדה ייבין, מרדכי הורביץ, יוסף חנני ואני, ולדעתי הרגעים החזקים ביותר בסרט היו הראיון עם אסתר בת ה־84, היושבת בצל עץ, משקפי שמש מסתירים את עיניה השקועות, והיא ממלאת את המסך בסיפוריה החד־פעמיים ובקולה הצברי הצעיר להפליא.
בעקבות הקרנת הסרט בטלוויזיה כתבה לי אסתר:
המפיק הוא בור, הסונטה קרויצר היא אחד הפרקים הסוערים במוסיקה של בטהובן והיא ביטאה בדיוק אזי את ישותי הקטנה והסוערת (בת עשר) ובדממת הלילה מאז נשארה חקוקה בזכרוני – והוא נתן איזה פרק נגינה שאיני מכירה – סנטימנטלי, המקום הזה הוא כשלון מוחלט, ואני לא אמרתי אותו, זה בניגוד לדבריי – איזה גוון זר מצחיק שטחי באנאלי, בכלל השאיר לי מקום קטן מאוד בהפקה למרות מה שהוא האמנותי ביותר. אתה היית מצויין, לכה"פ אותך לא קיפח. הדה בושס צדקה במאמר שלה. (מתוך מכתב, דצמבר 1978).
הסרט, שהוכן על־ידי מפיק פרטי, צולם בפילם שחור־לבן, ובעת עריכתו נגזרו הקטעים הנבחרים ושולבו במסגרת השעה שהוקצבה לו בטלוויזיה. לאחר זמן שאלתי את נדב לויתן מה עשה בראיון המלא, שמא אפשר ליצור ממנו סרט נפרד על אסתר, והוא ענה לי כי הקטעים הלא־נחוצים נזרקו לפח. כך, על רצפת האולפן, הלך לאיבוד הסיכוי למה שהיה יכול להיות הבסיס לסרט דוקומנטארי על חייה.
במרוצת אותו קיץ מצב־בריאותה של אסתר ירוד. הראייה קשה עליה. בקושי היא הולכת, נשענת על מקל וצולעת. “אם תוכל ללוותני [לטקס] יהיה יותר קל כי אני חלשה מאוד,” היא כותבת לי ב־6 ביולי. בתוך ההכנות לטקס אושפזה אסתר לימים אחדים בבית־החולים רוטשילד שעל הכרמל. שם, ב־12 ביולי, היא כותבת לראובן את “החיים הם חלום”, שיר שבו חוזר המוטיב החביב עליה, שהיא תבוא לבקרו גם לאחר מותה: "רק אחרי כן / תהיה שלווה / אבוא לראותך / אל תירא ממני – "
פרידתה מן העולם שבה וחוזרת בשיר “עלה סתיו”, שנדפס עם ההקדשה: “בתודה לראובן שהם” (“דבר”, 29.12.1978) ובו היא מספרת לו על המוות הרובץ לפתחה, על כך שהיתה רוצה שחוויית הסתיו, המוות, הממתינה לה – תהיה יפה כמו לידתה באביב, שתהיה “שזורה בקצב־תבל” ותסתיים ב"שלוות־רגיעה / וערגה נצחית – "
גדולות היו ציפיותיה של אסתר לקראת טקס קבלת אות יקיר פתח־תקוה. היא הזמינה אליו מיבחר של ידידים ובני־משפחה. "איני חושבת שתביאו את הילד – זה יפריע לי כי זו תמיד חוויה בשבילי ויחד עם הערב זה יהיה יותר מדי בשבילי – " היא כתבה אליי, וכמו לקראת טקס קבלת פרס ראש הממשלה ב־1972 היא הכינה נאום.
ושוב אכזבה. ב־17 ביולי לפנות־ערב חם מאוד. ספסלי הבטון המוזנחים, באמפיתיאטרון אורון, לוהטים. במקום כבר חדלו להקרין סרטים בגלל התנגדות השכנים, והוא ניראה נטוש־למחצה. הטקס ההמוני עומד בסימן הבחירות הקרבות לעיריה. ה“יקירים” רבים והכבוד מפוקפק. הם עולים לבמה ויורדים כמו בסרט־נע. האם לשם כך טרחה ובאה במונית מיוחדת, לבשה את שמלתה הטובה, הזמינה את כל האנשים הקרובים לליבה?
בסיום הטקס היא מוסרת לי לפירסום את הדברים שביקשה לומר. במידה מסויימת אפשר לראותם כעין צוואה שלה, שאותה חשבה לשאת במעמד, שבתמימותה היתה סבורה שהיא תימצא במרכזו, מעין חגיגת פרידה שלה מפתח־תקוה מולדתה:
זו לא הפעם הראשונה שפתח־תקוה מקבלת אותי – הפעם הראשונה היתה לפני שישים [צ"ל שבעים] שנה בערך – אז קיבלה אותי העלייה השנייה, קיבלה בהתלהבות, בת שש־עשרה בערך הייתי, והתרועעתי עם בני־שלושים – אבל היו אלה אבוקות־אור מתהלכות: הרצפלד, אליעזר יפה, תנחום, ועל כולם ברל כצנלסון, בוועידות ובאסיפות. הם נתנו לי את אמונתי בתיקון־עולם, בשיוויון ובאחוות־עמים – הלכה־למעשה, היתה זאת ארץ אחים, בהחלט –
את הציוניות ואת אהבת האדמה נתן לי אבי. כעת אני עומדת לפניכם בערוב יומי ואת קציר־יומי זה אני רוצה להביא דווקא לפתח־תקוה, מקום בו נפקחו עיניי לראשונה; ולמקום בו בחרה ההשגחה העליונה לחדש את הקשר הראשון לאדמתנו העתיקה – כאן צילצלו – פעמי־משיח – עת שהארץ עוד היתה ריקה – וכעת משאלתי ממקום זה: הלוואי שיוקם כאן סולם, שראשו יגיע – השמיימה – ואנשים מלאכים יעלו וירדו בו, אנשים טהורים, בונים שקטים ואמיצים – כאשר רצה האל לעשותם – עם־ישראל נתן את האלוהים לעולם ואת עשרת הדיברות, ושום מדע והמצאה לא יזהירו כמו עשרת הדיברות – לא רכב ברזל נחוץ לעולם – אלא רכב אש־קודש – התעלות, טיהור הנשמות, לב חדש, עשרת הדיברות מחודשות וזוהרות יותר מכל לוויין – רק הם יביאו את גאולת היחיד – והעולם כולו –
ואולי יותר מן הנאום שלא ננאם – מדבר עבורה “רקוויאם לנוף” (“דבר”, 9.6.1978), שיר שנכתב לאחר שנודע לה כי היא עתידה לקבל את אות יקיר פתח־תקוה, ונדפס לפני הטקס. בשיר היא פורשת את נופי בקעת פתח־תקוה של ילדותה ונעוריה, ומסיימת: “כתמי־הנוף / אותו מצאנו / כאן – / אחרי אלפי־שנה – / ינוחו איתי לעד – / תחת הבטון.”
אסתר לראובן:
ערב – עוד אתה עימדי – צעד אחר צעד למה אתה משפשף ידיך? אלי כמה טיפשה אני! – כל־כך רציתי לראותך – נידמה שעובר עליך איזה משבר ואני מחוייבת לעזור – לכן גם ביקרתי אצלכם – ומשבאתי בלבלתי לך את המוח עם ה“יקירות” שלי – סלח לי בכל אשמה הבדידות. ודלות החיים והקושי במקום הזה, סלח לי – נידמה לי שרצית לספר משהו ולא סיפרת אני נתקלת מדי פעם בסגירות שלך כמו בסלע. אני רוצה לעזור וצריכה לעזור, מרגישה חובה. ואתה מתעגל ו“מתקפד” מ“קיפוד” – ואני מגששת באפלה. חל בך שינוי אחרי המילואים האחרונים וזה מובן יחסך למצב, וחומרת המצב יכלו ליצור זאת. אל תעזוב את הספרות זו התשתית שלך – (מתוך מכתב, 29.7.1978).
אסתר אליי:
אני הולכת ונחלשת וזה לא כל־כך טוב – כאן חלו שינויים במוסד, הוא יעבור כפי הניראה למשרד “הסעד” – וגם בפנים נכנסו כל מיני אנשים פגועים בשכלם, והאטמוספירה התקלקלה לחלוטין – וזה קצת קשה בשבילי – יש הפלייה – בייחוד נגד נשים בודדות – שהבנים לא דואגים להן, במינהלה, זה מצחיק אבל מפני שהרוב אינו מסוגל לדאוג לעצמו, נכללים בו גם הפגומים פחות וזה לפעמים בלתי נסבל אבל אני מקווה לטוב – (מתוך מכתב, 9.9.1978).
בספטמבר מראיין אותה בטבעון ישראל הראל, המפרסם ב“ידיעות אחרונות” כתבה מקיפה – “אסתר ראב: אנקת גבהים” (27.10.1978) הכתובה מתוך אהדה רבה. לצורך הכתבה אני מצייד אותו באחדים מהראיונות הקודמים שנערכו עימה. בעקבות הפירסום היא כותבת לי: "מן המאמר [הכתבה] לא התפעלתי, הרבה דברים משל המראיין לא אמרתי כלל – והכל בומבסטי – ולא לפי טעמי – ומעניין שדווקא מאמר כזה המטיר עלי גל של מכתבי הערצה – כמה שחיים יותר רואים מה טפשים הם [החיים] – " (13.11.1978).
במרוצת 1978 מתפרסמים שלושה שירים: “על אובדן החיים המתוקים”, “רקוויאם לנוף” ו“עלה סתיו”. היא כותבת גם את “החיים הם חלום” ו“ברוך יוצר חתלתולים”, ואולם בעזבונה מצויים שירים נוספים, ללא תאריך או ללא אפשרות לקבוע את התאריך, חלקם הוא משנותיה האחרונות.
בחורף 1979 מתבשרת אסתר מהתאחדות האיכרים כי העניקו לה תעודת תודה והוקרה על מסירות של שנים לטובת ציבור האיכרים והחקלאות. “את, בשירתך ובאישיותך, הוספת נופך נוסף ויפה לציבורנו. אנו מאחלים לך שנים רבות של בריאות ושירה.” כך נחתם המכתב שנשלח אליה ב־ 1.2.1979. הודעה זו מעוררת באסתר התרגשות רבה והד לכך מצוי במכתבה לרבקה כצנלסון:
את רואה ידי רועדת וכתבי משנה את טעמו ולכתוב במכונה לא יכולתי ללמוד בשום אופן. קרה לי דבר נעים ואני ממהרת לכתוב לך עליו. התאחדות האיכרים בישראל זיכתה אותי במכתב וב“תעודה” מיד נשיאם [איזקסון] על חלקי בתמיכה בחקלאות בישראל ועל היותי נופך נאה ל“משפחת האדמה”, איני יודעת משום מה היתה שמחתי רבה מאשר על כל אותות ההוקרה. הקיץ כתבתי עשרה שירים חדשים אחדים מהם טובים לפי דעתי ואת דעתי אין לגנוב. חוץ מזה הראיונות – זו היתה השנה הכי פוריה בחיי מכמה בחינות. (“גנזים” 15/1345. 15.2.1979).
אסתר אליי:
אהוד יקירי! קיבלתי את “עיתון 77” – ואתה? מה אתה בוחש תמיד בנאפופים האלה עד טשטוש? עוד מעט תהיה מופסן העברי – מה ערך נצחי או הגון יש בדברים כאלה? “הגון” מבחינת ספרות משכנעת ואם אפילו קלה צריך להיות בה משהו נצחי או לכה"פ אנושי כללי? מה חסרה הספרות העברית בלי איה הזנונית הקטנה שכמוה מתגוללות למאות בכל חברה – כעת – אם לא להעלותה לדרגת טיפוס קלסי כמו שמופסן עשה? – קיבלתי תעודת כבוד ומכתב לבבי מאיזקסון, ראש התאחדות האיכרים, וזה שימח אותי יותר מן “היקיר” ומכל אות הצטיינות וביקורת – ואני לא שיערתי זאת – מה נשמע אצלך? מה שלום “הקדיש” שלי הנחמד? נשיקות, דודה אסתר. (מתוך מכתב, פברואר 1979, עם התפרסם פרק מהרומאן שלי “השקט הנפשי”).
אסתר לראובן:
אני עוסקת במכירת הדירה וגם במכירת חפצים והיות ואיני חנוונית מלידה הדבר דורש את כל תשומת ליבי. אני מקווה שאצליח – אני בכל זאת צריכה בראש ובראשונה שלא – א. אפול למעמסה על המשפחה. ב. שלא אהיה מקרה למשרד הסעד כי מי יודע כמה הועיד לי אלוהי לחיות? – לא כל־כך רע לחיות – קיבלתי לפני כמה שבועות תעודת־הוקרה “עבור עזרתי להתפתחות החקלאות בארץ” – מאת התאחדות האיכרים. ומאמר ארוך בעיתון הצרפתי היוצא בארץ – עלי, ועל שירתי: חתום אבנר להב, והמאמר כתוב בטוב טעם עם שלושה שירים מתורגמים לצרפתית ומסיים “Grande damme de la Literature Hebraique” – וזה טוב! – חוץ מידידה חדשה שגורמת סיפוק רב והיא שחרורה אפורה שרוקדת ממש לפני רגלי, בלכתי חדר־האוכל אני הולכת לאט והיא מתרוממת בכל כמה צעדים, וחונה שוב לפני רגלי – הוגה מצפצפת משהו ואני משתדלת לחקות את קולה בכדי לשוחח עימה. בבית ברחוב הדגניות היה “צופית” ודווקא זכר כחול והומה בשפתו ואני משתדלת להשיב, וגם חתול אחד מאוהב בי כאן ואני מכה אותו כי אצלנו זה אסור – אבל הוא מלווה אותי יום־יום עד השער ונשאר עומד ומביט אחריי עד שאני נעלמת, אני מסיבה את הראש ורואה אותו עומד – וכל הפריחה הלבנה וכבר מורגש ריח־הדר חלש – (מתוך מכתב שלא נשלח, פברואר 1979).
מאחר שאסתר מסתירה בעקשנות את גילה האמיתי, איש אינו מציין באביב 1979 את מלאת לה 85 שנים, ואת היותה אולי הקשישה בסופרי ישראל, שעדיין ממשיכה ליצור במלוא חיוניותה. בשירה “יום הולדת” (1979) היא מתלוצצת על כך: “לא נפניתי / למנות שנותיי – / לא נפניתי, / ולא ערכתי אותן – / לתקופות!” – אך הסיום עומד בסימן הקץ: "כמו עכביש לזבוב / משך חוט בקוריו – / ונלכדתי; / ופתע ידעתי – את יום הולדתי – – – "
ושוב נדרשת אסתר להכריע הכרעות גורליות. ב“נוה הורים” רומזים לה שעליה לעזוב ולמצוא לעצמה סידור במקום אחר. דירתה בדגניות 15ב' עומדת נטושה, ומקקים ונמלים חוגגים בעזובה. אסתר מתחילה לטפל במכירת הדירה, כדי לממן את המשך שהותה בבית־אבות, אבל האינפלציה חוגגת גם היא, ואסתר חוששת פן לאחר המכירה יאבד הכסף בתוך זמן קצר את ערכו והיא תישאר ללא אמצעים.
למרבה המזל נמצא לה באותם הימים ידיד ותומך נאמן בדמותו של עורך־הדין יצחק ברא“ז מפתח־תקוה. לאסתר אין אמון רב באנשים, וככל שהיא מזקינה היא נעשית חשדנית יותר ויותר. איש מבני־משפחתנו אינו מעורב בענייניה הכספיים, כי באופן עקרוני אין היא רוצה בכך. גם ראובן דוחה בעדינות את נסיונותיה לשלוח לו כסף או להוריש לו דברים. ואולם ליצחק ברא”ז, שלימים יתמנה לשופט, היא רוחשת אמון מלא, ומפקידה בידיו את כל הטיפול ברכושה ואת צוואתה. אסתר מוצאת קושאן על מגרש בהר כנען, ששכחה למוסרו לקק“ל. ברא”ז מצליח לאתרו ולמכור אותו בשבילה. את עבודתו הוא עושה בנאמנות מופתית ללא כל בקשת שכר. הוא ואשתו נוסעים מפעם לפעם לבקר אצלה, ובתוך כשנה הוא מצליח למכור את דירתה ולהסדיר את העברתה לבית־האבות “רמת טבעון”, תחנתה האחרונה.
באפריל 1979 מבקשת אסתר מראובן שיקח אליו ליפעת את כל ארכיונה, אבל הוא מסרב ואומר שדברים אלה צריכים להישאר במשפחה, לעומת זאת הוא ניאות לקבל את ספרייתה הלא־גדולה. עוד קודם לכן ניסיתי לשכנע אותה שתפקיד בידי את ארכיונה בטרם יירקב כליל, וכך, בסופו של דבר ומחוסר ברירה, היא אכן נענית לי.
מחוסר ברירה – כי אסתר חשדנית מאוד כלפיי. בשלהי 1978 הופיע בספריית “תרמיל” ספרי “אפרת” ובתוכו הסיפור “ליל שימורים אחד” המספר על אישה ארצישראלית בת־גילה ועל הקורה לה בתקופת מלחמת יום הכיפורים. הסיפור מעורר את כעסה של אסתר, שמזהה את עצמה בדמותה של רחל, הגיבורה. “אם אתן לך את כתביי, אני מפחדת שתכניס את הגסויות שלך לספרים שלי!” – היא אומרת לי.
בקיץ 1979 שלחתי לה את “שונאים – סיפור־אהבה” של בשביס־זינגר, שתורגם באותם ימים לעברית, בעריכתי. בעקבות הספר היא כותבת לי:
אל תעזבו את הילד יחידי על המדרגות – באמריקה יש מגיפה של חטיפת־ילדים והיא עלולה לבוא גם אלינו. הספר של בשביס השפיע עלי לרעה – אני חושבת שהוא אוהב כיעור. אתה יודע מה יקר אתה לי ובכל זאת יש בינינו שוני רב, אני גלוייה איתך, אני לא יכולה לשכוח את הסיפור ליל־נדודים בו ציירת אותי באופן מסולף, ושוב: את הסבריות [צבריות] שלי אינך מבין – והיא כל היופי שבי – אני שנאת את בסביש – (מתוך מכתב, יוני 1979).
באחד מימי אפריל 1979 הסענו אותה בטבעון, יהודית ואני, מ“נוה הורים” לדירתה ברחוב הדגניות. בכניסתנו מצאנו את ניירותיה, שחלקם כבר אכול, מתגוללים על הרצפה או חבויים במגירות שורצות מקקים. אספנו את ארכיונה לתוך שקיות פלסטיק. אבק עלה מכל פינה ואנחנו התעטשנו ללא הרף ואצבעותינו השחירו, ובתוך כל אלה עומדת עליי אסתר ואומרת: “רכוש גדול אתה מקבל ממני! כל פיסת נייר תהיה שווה יום אחד הרבה מאוד כסף!”
בעקבות העברת ארכיונה לרשותי אני ממהר לכתוב לה:
התחלתי לעבור על החומר שנתת לי, והוא רב מאוד, ובמצב נורא. חבל, חבל שלא העברת הכל אלי לפני כמה שנים, במקום שייאכל על ידי מקקים. וכך, דומני, הלכו כמה דברים לאיבוד. בנוסף לחומר שכבר מצוי אצלי משלך – אני מתכוון לעבור על הכל ולמיינו, וגם להעתיקו לאט־לאט במכונת־כתיבה (כל מה שעדיין לא נדפס), וגם לערוך מכל זה, מכל מה שמתאים, כמובן – קובץ של כל דברי הפרוזה שלך. תהא לי כאן עבודה עצומה, אך את יכולה לסמוך עלי כי התוצאה תהא יפה ותהא לכבודך. (מתוך מכתב, 16.4.1979).
ואכן, לאחר החיטוי המאסיבי אני ממיין את כתבי־היד לסוגיהם בתיקי קרטון גדולים ועוד בחייה אני מתחיל בפיענוח כתביה, מלאכה המניבה את יומניה, ספריה וכתביה: “ילקוט שירים” (1982), “גן שחרב” (1983), “כל השירים” (1988, 1994), “כל הפרוזה” (1994), וכן “כל המכתבים”, “מחברות ‘קמשונים’”, “שירי ילדים”, “כרוניקה ביבליוגראפית” ועוד, שטרם פורסמו בדפוס. לימים מוקלד רוב החומר במחשב ומשמש יסוד לספר זה וכן לספריהם ולעבודותיהם של אחרים. לאחר מותה יוצאים לאור יותר ספרים פרי עטה מאשר בחייה. דבר דומה אמור גם לגבי כמות החומר הנכתב על אודותיה.
אסתר אינה שומרת אצלה את מרבית המכתבים שאני שולח לה במרוצת השנים. ייתכן שהדבר נובע מיחסה אליי ואל דיעותיי. בראשית 1979, משנחלשת ראייתה עד כדי כך שהיא מתקשה לקרוא את כתב־ידי, אני מתחיל לכתוב את מכתביי אליה במכונת־הכתיבה וההעתקים נישארים בידי. למכתבי מה־16 באפריל אני מצרף נוסח מכתב מודפס שהכנתי בשמה, שעליו תחתום בעת ביקורי הבא אצלה, וזה לשונו:
לאחר שהעברתי לרשותך את ארכיוני הספרותי והאישי, אני מייפה את כוחך לטפל בו, לסדרו, למיינו, לערכו ולהכשירו־לדפוס, מרביתו או מקצתו, כפי שתמצא לנחוץ לפי מיטב הבנתך ושיפוטך הספרותי. אני מאשרת בזה כי אתה הנאמן ובעל הזכויות היחידי לגבי כל שימוש בחומר הזה, כולל הוצאתו־לאור בעריכתך, בבוא היום.
כמו כן אני מייפה את כוחך לטפל בכל הזכויות של ספריי ושאר דבריי שבדפוס, במידה ולא אוכל לעשות זאת עוד בכוחות עצמי, וכן מביעה בזה את רצוני כי בבוא יומי תועברנה כל זכויות ספריי ושאר דבריי הנ"ל בין בדפוס ובין שטרם נדפסו – לרשותך המלאה והבלעדית; ואני סומכת עליך, כבן־אחי וכסופר, שתדע לשמור על כך שלא ייעשה שום שימוש פסול בכל יצירותיי אלה. (22.4.1979).
לאחר מותה מתברר לי שאסתר לא כללה בצוואתה שום סכום לטיפול בעזבונה הספרותי, ואפילו אינה מזכירה אותו. אולי, כדבריה לראובן בקשר לביוגרפיה שלה: “אתגר היה זה לגורל: או שמישהו יעריך אותך עד הסוף כיאות לך או שלא תהיה לך ביוגרפיה בכלל.” (25.11.1972) – או שהיא סומכת על מכתבי־מכתבה, המקבל את אישורו של עו“ד ברא”ז, המופקד על עזבונה ועל ביצוע צוואתה, והוא שמאפשר לי לטפל בכל החומר הרב שהשאירה.
תקופת זמן השתעשעה אסתר ברעיון להוריש חלק מהכסף שתותיר אחריה – לקרן לעידוד הספרות העברית, אך כאשר מתברר לה שהסכום אינו מספיק, היא מוותרת. בשיחותיה עימי, בייחוד לאחר מכירת דירתה, היא שבה ומעלה את החשש מה יהיה אם הסכום יאזל עוד בחייה, ולא יהיה לה במה לממן את שהותה בבית־האבות.
סכום המזומנים בשווי של כמה מאות דולרים, שנישאר לאחר מותה, חולק על פי צוואתה – שליש לאחותי לאה, שליש לי ושליש לראובן. ראובן השתמש בסכום להוצאת ספרו “קול ודיוקן” (1988) ובו הפרק הנרחב: “בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב”. אחותי ואני יסדנו בחלק מהסכום קרן קטנה להוצאת כתביה של אסתר ראב, שמרבית סכומיה כבר אזלו מזמן לנוכח ההיקף הרב של העבודה.
*
בתחילת 1979 מציע ישראל הר להוציא לאור בסדרת “תרמיל” בעריכתו את קובץ הפרוזה של אסתר. אני מתחיל בריכוז החומר ומנסה להשיג את הסכמתה, אך היא מסתייגת. ספריית “תרמיל” אינה לפי כבודה, “עם עובד” לא מכרו כראוי את “תפילה אחרונה”, אולי “הקיבוץ המאוחד”? – אך בעומק ליבה היא משוכנעת שההוצאה שמחוייבת להוציא את כל כתביה היא “מוסד ביאליק”. אסתר גם מלאה חששות מפני דיעותיי וסגנון כתיבתי, פן ישפיעו על עריכת סיפוריה, אבל בינתיים מאשרת לי להמשיך בעבודה:
אני לא שקטה ביחס לספר שאתה עומד להוציא, אני מתכוונת לסיפורים שלי – אין “לערוך” אותם, שים לב ששום מערכת איננה עורכת את דבריי: לא בפרוזה ולא בשירה, כמעט שאין שולחים לי הגהות – יש לי מוסיקליות שלי גם בפרוזה – וזה אפשר להרוס על־ידי “עריכה” – תן אותם שלמים כמו שהינם – (מתוך מכתב, יוני 1979).
ביולי 1979 שבה אסתר לבית־החולים “יפה־נוף” על הכרמל. מצב ההליכה שלה אינו טוב, והיא מאושפזת לזמן־מה לשם טיפול פיזיותיראפי. אולי בעקבות שהות זו היא כותבת את המחזור בן שלושה השירים: “טיוטות מבית־חולים” (נדפס 1980); בשירים אין היא מספרת על עצמה אלא על שלוש נשים, שברי־אדם, המאושפזות או יותר נכון מתפוררות במחלקה: “היא מלאה מים: / חמת של מים / נוטפת רעל – – – " ו”לרגע היא מתעוררת / ושוב מתפוררת / לגיר לבן וטפל."
מ“יפה־נוף” היא שולחת לי מכתב מייסר. תמיד נמצא מישהו בסביבתה, לעיתים בחיפה או בנהלל, שדואג להביא לה עיתונים ובהם דברים שפירסמתי ושעשויים להרגיז אותה. תחילה מדובר בוויכוח עם אגודת הסופרים. אך זו רק מעין הקדמה. רוגזה עליי מגיע לשיאו לאחר שאני שולח לה את הרומאן החדש שלי, “השקט הנפשי”, שמופיע בקיץ 1979 לקראת שבוע הספר. במבט לאחור ניתן לומר שבגלל משבר האמון שלה כלפיי, שמחריף בעקבות הופעת הספר, היא נרתעת מלאפשר לי לטפל, עוד בחייה, בהוצאת קובץ הפרוזה שלה, והספר יוצא לאור רק לאחר מותה.
אסתר אליי, מחיפה:
הביאו לי גליון הארץ בו הודפסה תשובת אגודת הסופרים למכתבך הגלוי, נחרדתי – איזה מילים – תמיד אותה דרך חריגה לא אסטטית, מחבלת בך, בי ובכבוד המשפחה – האם תישאר לעולם כזה? מניין לך זה? לא ממשפחת ראב! אני מאוד מצטערת על הגיחות האלה באופייך, לא יודעת למקם אותם באופייך השקט התרבותי – אפשר למתוח ביקורת בשפה נאה שיהא חריף וגם יפה – לא לבחוש בסלנג שוקי כזה! איך שיהיו הדברים ועד כמה שלא יהיה דברים נוגעים לפרנסתך, אין לך רשות להתחצף כך בפני סופרים ותיקים בוני הספרות העברית שבאילנה נתלים כל התינוקות של הספרות – – – מה לעשות? בנוגע להוצאת הספר [קובץ סיפוריה] עוד לא החלטתי להוציאו – תחכה – יבוא יום, לעת־עתה אני עדיין בחיים – (מתוך מכתב, 5.7.1979).
אסתר אליי, מטבעון:
קיבלתי את ספרך ועדיין לא פתחתי אותו, בינתיים קרתה לי תקלה – נתברר שיש לי אולקוס (שם יפה!) ואני בידי רופאים וזה כמובן לא טוב –
בנוגע לענייני הפרטים, אליבא דאמת – איני חושבת שאתה צריך להחשיב אותם והעיקר לא לעשות מהם ביאוגראפיה פיקנטית – כפי שאתה נוטה מטבעך, אהוד! אני לא החומר לזה וכאן אנו שונים מאוד – ואני רוצה שתכבד את בקשתי – אתה יקר לי מאוד – אבל אני גם יקרה לאחרים בייחוד לעם הוותיק אשר סבלתי יחד איתו ואני אוהבתו כמות שהוא –
אתה כמו כל הצעירים קשריכם לארץ רופפים אפילו העברית שלך אינה דשנה היא זרועה הרבה פלפל וגם עצבנות ורצון להדהים כמו כל הצעירים – לי אין כל התכונות האלה ואיני רוצה להיכנס למסגרת כזאת בשום אופן – אמנם חתמתי לך – שאתה יכול לעשות בכתביי את אשר תרצה אבל אני חושבת שהבלעדיות הזאת אינה נכונה – אני רוצה שהעזבון שלי יהא מבוקר על ידי אגודת הסופרים “הבטלנים” שלי והיקרים לי – והעתק מרצוני זה אשלח לאגודת הסופרים –
הייתי רוצה שתהיה סופר גדול, אבל אין לך העמקות, חביבי! עם כל חיבתי אליך, ועם כל הקפיצות הבלתי אסטטיות ולא מתוך איזה בסיס בטוח – אלא קריאות קלוטות מן האוויר – אני אוהבת אותך בתור בנו של בנימין – היהודי השלם על כל חולשותיו – אתה לא מכיר אותו וגם לא כל־כך אוהב אותו – (מתוך מכתב, אוגוסט 1979).
קניתי את “הארץ” והנה מאמר שלך ביקורת על “חיילי בדיל” – כמה אתה מבין ויודע לנתח עבודת אחרים – ורק בנוגע לעבודתך אתה פרד בלתי אציל, עיקש, ושטוח. פלבאי גמור – וממשפחה כ"כ טובה… (מתוך מכתב, 24.8.1979).
לאחר מותה חוזר ישראל הר ומחדש את הצעתו. הוא היחיד שמעוניין בפרוזה שלה. מ“מוסד ביאליק” עונים לי שאין להם שום עניין בכתבי אסתר ראב, והם אינם ההוצאה היחידה שמסרבת לעסוק בפרוזה של אסתר וגם ב“כל השירים” שלה. הקובץ “גן שחרב” מופיע בסדרת “תרמיל” ביוני 1983, כשנתיים לאחר מותה. חרף בקשותיה עליי להשקיע עבודת עריכה רבה בספר, אחרת אי אפשר להביאו לדפוס, ואולם אני מנסה לשמר ככל האפשר את סגנונה. ההשוואה עם הטיוטות, לימים גם של שיריה – מראה שעורכים רבים “גיהצו” אותה, לא הבינו את הפיסוק המיוחד והכמו־פראי שלה, שמו אותה בסד הפיסוק התיקני־כביכול, ואני משתדל להחזיר את הנוסח המקורי – עד גבול מסויים, כי אינני רוצה לפגום בנוסח שהודפס בחייה.
אני ממשיך לנסוע לבקר אותה. ולמרות שכל נסיעה מתל־אביב לטבעון אורכת יום שלם, אסתר יוצרת תמיד הרגשת אשמה, שמבקרים אותה לעיתים רחוקות מדי. ה“רפרטואר” שלה בפגישותינו בארבע עיניים כולל שוב ושוב תשבחות לראובן. עיניה הירוקות נוצצות בשובבות נעורים כאילו כדי להרגיז אותי, וגם להתגאות בקשר עימו: “הוא קרוב אליי בנפשו יותר ממך! הוא יותר אציל, יותר ‘ראבי’ ממך, אני מרגישה שהוא מהגזע שלנו, לא כמוך!” – ועם זאת ניכר בדבריה שהיא יודעת היטב שראובן ואני, שבזכותה התיידדנו, נטפל בעתיד בכתביה, והתוכחות מכסות על יחסה העמוק לשנינו.
*
עד כה לא מצוי בידי שום מסמך או הוכחה לגילה האמיתי, וזו אינה סתם התעקשות חסרת־נימוס כלפי גברת קשישה שהיא גם דודתי. הבלבול נותן אותותיו בכל מה שנכתב מפיה או עליה, וכאשר פונים אליי, בחייה, איני רואה עצמי רשאי לתקן את דבריה. יחד עם זאת אני גם יודע שבבוא היום אצטרך לרשום את שנת הולדתה המדוייקת, לפחות על מצבתה.
ואני עושה נסיון נוסף לאמת את גילה. בתעודת־הזהות שהיא מוסרת לי לזמן־מה לצורך הפנייה ל“משען” – אני מגלה לראשונה שנולדה ב־1889, ובאותה עת עדיין אין לי שמץ של מושג מהיכן נובע התאריך המוזר! – כדי לחלץ ממנה את האמת אני שם נפשי בכפי וכותב לה שאני מתפלא איך זה היא מתעלמת מכך שהשנה חל יובל התשעים שלה!
אסתר אליי:
כעסתי מאוד על מכתבך – וסלח לי! על טפשותך – כיצד אפשר להעלים עשר שנים – טיפש! אולי יש פלוגתא ביני ובין הכתובת על החומש של אבא – הפלוגתא בשנה אחת – וזהו! תמיד רצו להוסיף לי שנים משום שנראיתי צעירה מגילי – ובכן חסל! בעניין זה! וגם לאחר מותי אל תשגה בטפשותך! אתה מתאר לך – אילו היתה אמת בדבר הייתי מתגאה – ובכן חסל! שלא אשמע ושלא תשמיע שטויות כאלה – הייתי צעירה מברוך ביותר מעשר שנים וקשישה מאלעזר בשש שנים וקשישה מאבא שלך בעשר שנים – ובכן עשה את החשבון וחסל מעניין ביש שלך – (מתוך מכתב, אוגוסט 1979).
ממכתבה עולה דבר והיפוכו: אחיה ברוך נולד בתשרי תרמ"ח, שלהי 1887, ואם אסתר צעירה ממנו ב־10 שנים, כיצד היא יכולה להיות מבוגרת ב־6 שנים מאלעזר שנולד בשלהי 1899, וב־10 שנים מאבי בנימין שנולד בשלהי 1903? כך נמצאת אפוא בדבריה־עצמה ההודאה שנולדה ב־1894.
*
בתחילת ספטמבר 1979 שולחת אסתר מכתב לחיים ראם, ראש המועצה האזורית קישון, שבאחריותה בית־האבות “נוה־הורים”, מכתב המגלה עד כמה רבים יסוריה באותם ימים:
כל העובדות הן בנות משפחה אחת והן באות בקולי־קולות בכל בוקר וכשאני שומעת את הקונצרט הזה אזי שלום לכתיבה ואפילו קשה לפעמים לקרוא ספר, ועיקר עבודתן הוא שפשוף המרצפות אבל [דיירי] החדרים סובלים. מקום תורפה קשה הוא המטבח, המבשלת היא גרה פולניה ומחזיקה בטרדציית הטיגון ו“החמוצים” ומלח ופלפל לרוב – אני זכיתי – מרוב חומצה, להקאה בדם קרוש, האחות נבהלה ולקחה אותי באופן תכוף לרופא קופת חולים שמולנו, הלכתי לצילום רנטגן ונתגלה פצע בקיבה ואני בטיפול רפואי מיידי, רופאים אומרים שהמצב יוטב – נקווה. המטבח כעת לא כל־כך מתאים אבל אני מקווה שבכל זאת יעשו לי דיאטה. אני למדתי בבית־ספר להנהלת בית ובישול, בעלי שלח אותי לפני החתונה, בפאריס. אני רואה טירונות עצומה גם בקניית המצרכים, בשוק מלא ירקות נפלאים והמבשלת מחמיצה ומפלפלת וקונה קופסאות של אפונה ושעועית חמוצה. יש גם בזבוז ופסולת במידה גדושה, והרי יש בארץ כעת טבחים וטבחיות מצויינות, ומדוע ייגרע חלקנו –
אני הולכת למכור את דירתי כי איני יכולה לעמוד בתנאים של 6,000 ל"י לחודש עבור פנסיון בלבד. עבור עבודת החדר עלי לשכור לי עובדת כי כוחי עכשיו אפסי – האם היית יכול לסדר לי הנחה איזושהי? מאוד צר לי – אבל עם האינפלציה הזאת – אני חשה את עצמי על המים – אל המשפחה קשה לי לפנות, הייתי תמיד הדודה העשירה – וכעת – – – אני חושבת שבתור משוררת שאת שיריה לומדים בבתי־הספר צריך העם לשלם זה פשוט מגיע לי. מאוד לא נעים לי אבל העובדות הן קשות בשבילי –
על פי תלוש שנשמר אצלה, היא קיבלה בינואר 1980 מקק“ל רנטה חודשית ששווייה כ־250 דולר. יש לשער ששאר ההקצבות התקרבו אף הן לשיעור דומה, כך שהכנסתה החודשית נבלעה כולה לתשלום לבית־האבות. בספטמבר הגיש עורך־הדין ברא”ז תביעה נגד הקרן־הקיימת כדי לגרום לה לשלם לאסתר סכום ריאלי, כפי שאכן היה שווי משכורתו של פקיד בלשכה הראשית באוקטובר 1954.
כשנתיים לאחר מותה נמשך הדיון בתביעה עד שהשופט אליעזר כהן, בישיבת בית משפט השלום בתל־אביב ב־30.6.1983, דחה את בקשת התביעה. לא היה בהסכם של אסתר עם הקרן־הקיימת שום סדק שיאפשר לפצותה על השחיקה, שכאמור נגרמה לא מהיעדר תוספת־יוקר אלא מפני שהדרגה, שעל־פיה שולמו לה הרנטה ותוספות־היוקר, כבר לא היתה דרגת משכורתו של שום פקיד בקרן־הקיימת מזה שנים רבות. מבחינה משפטית זו, כל הסכומים ששולמו לה במרוצת השנים, כדין – ואפילו לפנים משורת־הדין – שולמו.
אסתר אליי:
אני חולה כל הזמן ולכן איני כותבת לך. נוסף לזה התחילה המנהלת שמפטרים אותה להיטפל אלי וזה רע מאוד, כי אני ביקשתי מההנהלה בנהלל להחליף לי את החדר – המנהל שהוא מכרי הטוב הבטיח וגם אגב אמר לי שהם עומדים לפטר את המנהלת, הדבר הזה נודע לה והיא מאשימה אותי שאני מנשלת אותה מן המישרה. באטמוספירה כזאת אני חיה נוסף על כל המיחושים שלי – אולי תציץ – זה שאני בודדה מגרה את האנשים להתנכל לי – (מתוך מכתב, תחילת אוקטובר 1979).
אסתר לראובן:
אני שבעת רצון מחיי – היה לי ייעוד ומילאתי אותו ככל שיכולתי, נישואיי היו טובים, שאפתי את תרבות אירופה במלוא חזי, עיכלתי אותה יפה, שיקמתי גם אנשים, הייתי אשת “השראה” לכמה ציירים וסופרים – ידידות – מלוא חופניים! גם אהבה – לעיתים רחוקות – אך האהבה שוכנת בקירבי והנושא אינו תמיד אהבת אישה לגבר.
בביקורך האחרון היית נהדר לא “מתיילד” לא בשערך ולא בלבושך – גבר בשל, בשנות הארבעים שלו. יפה תואר, אציל, מוזר קצת, אבל לפי המראה שלך היית יכול להיות מנהל מפעל גדול הדורש מראה כזה, נראית בן שנותיך בדיוק לא פחות ולא יותר וטוב ללכת עם האמת בביטחה מאשר להשתעשע במעשה ובמשחק בן־נעורים. הן כשמופיע השיער הלבן האדם נבהל קצת אבל אל תדאג זה מוסיף לך כבוד, יש לך עוד הרבה שמחה לפניך – אפילו אני איני עצובה על לובן־שערי לפעמים כשפניי טובים הוא מתאים לי כשנושבת בו רוח ממש או רוח פנימית. חבל שאינני בת־גילך, הייתי רוצה שתיראה ותספוג את תרבות אירופה, יש לך הרבה שדות־רוח ריקים – יותר נכון צמאים להתפתחות – חבל, אילו הייתי עשירה הייתי מרשה לך לנסוע לשנה שנתיים ללמוד באוקספורד או בקמברידג' – אהוד כתב ספר חזק [“השקט הנפשי”] מלא דברים טובים אבל גם רעים זהו זה. (מתוך מכתב, תחילת חורף 1979).
*
בין ניירותיה של אסתר אני מוצא תיק מלא תצלומים עתיקים. בביקוריי אני מביא מדי פעם צרור תמונות ומבקש מאסתר לזהות את הדמויות ולספר לי עליהן, ורושם מאחור את הפרטים ששמעתי מפיה. מבלי שנאמרת בינינו מילה על כך – היא כבר מדברת אליי כמו אל הביוגראף שלה. אנחנו יושבים בחדרה ומשוחחים, לעיתים שעתיים רצופות, ובעקבות התמונות הישנות היא מספרת בשטף, אם כי מתוך קושי לזכור תאריכים ושמות – על עברה. כך למשל היא מספרת לי את פרשת ישה ברוכמן לאחר שאני שולף את תמונתו מגנזיה. בדרך זו מתווספים לי סיפורים רבים מתולדות־חייה, חלקם משמש לי יסוד לכתיבת “טיוטה ראשונה לתאריכים ועובדות” בחייה.
ב־1979 מתפרסמים שיריה: “מכתב בכיוון הפוך”, “שירים עשנים”, “נאום”, “יום הולדת” ו“איש הנחושת”, ונכתבים: “בין הערביים” ו“אני רק גלגול”.
אסתר אליי: "אני עדיין חולה וירודה וייתכן שלא ירצו להחזיק אותי פה וישלחו אותי לבית־אבות בעפולה – שם נמצאים שברי־כלי כמוני, שניים־שלושה אנשים בחדר – – – וזה שמח מאוד בשבילי – – – אני חלשה ושוכבת רוב הזמן וזה גורם לזה שצריך להביא אוכל לחדר וזאת אין עושים כאן – " (מתוך מכתב, 16.1.1980).
כעבור שבועיים היא חוזרת וכותבת: "אני שוב שוכבת טובלת ביסורים בל יתוארו – "
*
בפברואר 1980, מרותקת כמעט לחדרה, תלוייה בכל בזולת, מוצאת אסתר כוח לכתוב תגובה לדברים שכתב אהרן אמיר, ולבקש ממני להעבירה לו:
ביחס לתחושתך שהעם הערבי מביט בתדהמה על המדינה העברית אתה טועה – הדברים הם שונים לחלוטין, אני ילידת הארץ וחייתי במחיצת הערבים, ובכן הם מראשית בואנו שנאו אותנו סתם בתור זרים שפרצו למדגרם המסריח והמוזנח – כי עצלים היו, והמוגלה מעיני ילדיהם נזלה עד לפיהם, ואין מוחה כי עצלים, נירפים, שונאי זרים, וטוב היה להם בביצה במשך אלפי שנה, ועצלים היו אפילו לגרש את הזבובים מעל פצעיהם המוגלתיים –
אני בתור ילדה הרגשתי שהם מחזיקים יהלום בידיהם, וזו היא הארץ שלנו, ולא איכפת להם אם ניקחנה מהם, הייתי כילדה שמצאה אוצר, כך היתה הרגשתי, היכרתי מעט יופי בהם, קצת חוש טבעי לצבעים, שהיה מוכרח להיוולד לאחר אלף שנה בארץ יפהפיה כזאת, למרות היותה מידבר, קצת זמרה עממית, וחסל –
היה זמן שהיו תחת כפות רגלינו מתרפסים, למדו יידיש, חלמו על בנותינו, הקולנוע או יותר נכון הראינוע קסם להם, היה אפשר אזי לעשות מהם שואבי מימינו וחוטבי עצ[י]נו, אבל אנו בכלל לא חשבנו עליהם, ראשינו בשמיים “ליצור שפה” ליצור עם, ליצור חקלאות, לטייב אדמות אשר שרפו וניצלו אלף שנה ועשו מהם לא עפר כי אם אפר דל.
אני, רציתי אפילו שנדע להשתמש באמצעי שלהם: להוציא את האדמה במירמה מידיהם – אינם ראויים להחזיק ואין הם רשאים להחזיקה, אנו בעליה של אדמה זו – זה אלפי־שנה. גם בהיותנו בגולה – מושקה היא דמעתנו ודמנו – ככה הרגשתי ואני ילדה, לא אהבתי את הערבים, הרגשתי בדו־הפרצופיות שלהם – בחנופה, ברצח המקודש בחרב – הסכין שהיה תמיד נכון להיתקע בבשר היהודי – בסכנה שהם מהווים בשבילנו – ככה היו הדברים, אבל הם באיזה אינסטינקט חייתי דבקו בנו, חיקו אותנו, ודרך האינסטינקט החייתי שלהם הם ניבנו מתחייתנו בארץ, אפילו את החיבה לאדמה קיבלו מאתנו, בראותם את הקורבנות שאנו מקריבים – התעורר בהם גם־כן משהו פרימיטיבי, וכך היינו הסיבה לתחייה הלאומית שלהם –
אלה הם פני הדברים. אפשר היה לקנות מידיהם את הארץ בפרוטות – הם התחננו לזה – רצו בנו בתור שליטים ממש!
זה היה מצב – חבל שלא ניצלנו זאת – אין פה “גזילת מולדת”, אנשים החזיקו אלף שנה בארץ הזאת, מצצו לשדה – הגבירו ביצותיה, רחשו כתולעים חולים נפוחים מקדחת – ורק בהרים היתה להם קצת צורה; אדמה שכוחת אל, עשו מן הארץ “גפן תאנה תירוש ויצהר” – לא מגיע להם כלום!
זה שלנו מששת ימי בראשית, והם אורחים כאן, בלתי קרואים, בלתי נעימים גם ברוחם, יש להם איזה אטיקטה רוחנית חיצונית, הכנסת האורחים ועוד תכונות שטחיות, הרי הקוראן ציפור נפשם הוא פלגיאט מן התורה שלנו – אין בהם שום אוטנטיות רוחנית, הם מסולסלים כמו הכתב הטפשי שלהם, ארבסקות דלות, קצת כשרון בניין ופטוס ריק בספרות, איני יכולה לתאר לי סופר מעמיק ערבי בשום אופן – ציירים דקורטיביים אולי –
ומה רבה ההצטעצעות בימי־הביניים, והארוס הארצי והפשוט שחדר אזי גם אלינו בתקופה ההיא, לא איני חסידה שלהם, איני יכולה לצבור סימפטיה לעם הזה לא רק מפני שאני צד מתנגד.
אני למשל אוהבת את העם הרוסי, למרות רשעותו אלינו, אני אוהבת את השוודים, את הדנים – פעם אהבתי גם גרמנים – אבל זה עבר – – –
*
ראובן לאסתר:
תודה על הצ’ק ששלחת לי אך את יודעת שלא אסכים לקבלו, ועל־כן אני מחזיר לך אותו. דיברתי עם אנשים שמכירים את בית ההורים בעפולה והבנתי שהטיפול שם אינו טוב יותר מאשר זה שבטבעון אם כי התנאים הפיסיים טובים יותר. ומשום כך טוב יהיה להשהות את המעבר ככל האפשר, בתוספת עזרה באם ניתן. (מתוך מכתב, פברואר 1980).
ראובן אליי:
אסתר סיפרה לי לאחרונה על כוונותיה או על כוונות של אנשים סביבה להעבירה לבית־האבות בעפולה. בהתחלה עודדתי אותה גם אני לכך, כיוון שראיתי שקשה לה מאוד לתפקד ללא עזרה ממשית וצמודה. אבל לאחר מכן דיברתי עם אנשים שמכירים את המוסד הזה מקרוב ושיניתי את דעתי. מסתבר שהטיפול בעפולה אינו יותר אנושי מאשר בנוה הורים. הכוח הסיעודי דומה לזה שבקרית־עמל. המחלקה הטיפולית תפגיש את אסתר עם שברי אדם נטולי צלם אנוש, וזה עשוי לשבור אותה, מה גם שלא יהיה לה רגע אחד לעצמה. לדעתם המפגש הזה הוא מהמם גם לאנשים בריאים. הצעתם היא שמוטב לדחות עד כמה שניתן את המעבר לעפולה ואת המאמץ להפנות להשגת עזרה של כמה שעות ביום בקרית עמל. סידור כזה אפשר שיעזור לה לתפקד, ישמור על כוחותיה ובעיקר יהיה טוב יותר מאשר בעפולה. דברים ברוח זו כתבתי גם לאסתר, אם כי בצורה הרבה יותר מעודנת. אני מבקש סליחה על התערבותי בעניין כה עדין אבל פשוט ראיתי את החשש הכבד בעיניה מן המעבר לעפולה, ולאחר ששמעתי מה ששמעתי על עפולה, שוכנעתי שזה חייב להיות רק מפלט אחרון ולכן החלטתי למסור לה ולך את האינפורמציה הזו. (מתוך מכתב, 21.2.1980).
הקרן־הקיימת לאסתר: “אנו שמחים להודיעך שלאחר שיקול רב ותוך התחשבות במצבך הנוכחי החליטה הקהק”ל לנהוג כלפייך לפנים משורת הדין ולהעלות את שיעור הרנטה באלף ל“י לחודש, החל מראשון למרץ 1980. הרנטה המוגדלת תוצמד במלואה החל מ־1 באפריל 1980 למדד יוקר המחיה.” (מתוך מכתב, 18.3.1980).
ראובן לאסתר:
בערב הופיע פתאום בחור צעיר והביא לי את ספרייך. שאלתי אותו מי הוא והוא טען שהוא הקונה של דירתך וכי אתמול הוא, בהרשאת עורך־הדין שלך, רוקן את הדירה מן החפצים. שאלתי אותו האם את יודעת על כך והוא אמר שאינו בטוח. מכל מקום הספרים אצלי ואני התחלתי לטפל בהם. אם את רוצה משהו מן הספרים אשמח להביא לך. ייתכן שאקפוץ אלייך בשבת זו בערך ב־10.00 ואז תגידי לי אלו מן הספרים להביא לך. ביחס לכסף שאת רוצה לתת לי, אני מודיע לך שלא איכפת לי לא לקבל ממנו פרוטה. אבל אם תתעקשי הרי אשתדל להשתמש בו באופן שיהלום את רצונך, כלומר לנצלו כדי לפרסם את הדברים שכתבתי עלייך, את שיריי ואת עבודת המחקר שהשלמתי עתה. כלומר – אם החלטת להשאיר קרן לעידוד הספרות העברית, אני בהחלט אראה את הכסף הזה כחלק מן העניין. אבל, וזאת אני מדגיש שוב, חס וחלילה שתרגישי איזו שהיא התחייבות לתת לי משהו על חשבון מישהו אחר. בכלל, אני מוכרח לומר לך, שהאופן בו את נוהגת, הדרך שבה את נפרדת מן העולם, למרות שהיא מכאיבה לי ומקוממת אותי, בכל זאת מעוררת את השתאותי, הלוואי ואני בבוא יומי אהיה מסוגל לנהוג כך. (מתוך מכתב, 25.3.1980).
*
באפריל 1980 מוכר עו“ד ברא”ז את דירתה של אסתר בדגניות 15ב' תמורת מיליון לירות שאותן הוא משקיע מטעמה בחשבון בנק דולרי, להבטיחן מהאינפלציה הדוהרת, ולאפשר את העברתה לבית־אבות אחר. הוא מפנה את דירתה, מעמיד למכריה חלק מחפציה, ומעתה מממן את כל צרכיה.
ב־24 באפריל מודיע לה עו“ד ברא”ז: “את השולחן והכיסא ההיסטוריים נתתי לשיפוץ קטן לפי המלצתו החד־משמעית של מר ברוך אורן, מנהל ‘יד לבנים’.”
בסופו של דבר, שולחן הכתיבה והכיסא של אסתר, שעוצבו בידי נחום גוטמן, אינם מוצגים ב“יד לבנים”, ולא קויימה הבטחת המוזיאון לאסתר – שייוחד בו מקום לפינת־העבודה שלה. לדברי ברא"ז, לאחר מותה “יד לבנים” אינם מוכנים לקבל את שולחן הכתיבה ואת הכיסא, בטענה שאין להם תקציב לעשן ולשפץ אותם. איני יודע מה עלה בגורלם.
ואולי אין בכך הפסד גדול. ממילא לא נהגה אסתר לכתוב את שיריה בשבתה ליד שולחן־הכתיבה שלה אלא בדרך־כלל בישיבה על כורסה או לרוחב ספתה־מיטתה, כאשר דף נייר פוליו פשוט ביותר, מאלה שמשמשים להדפסות סטנסיל, או דף מבלוק מכתבים, מקופל לשניים, מונח לפניה על ספר, והיא כותבת בעט כדורי חסר כל ייחוד. רק לעיתים רחוקות היא מנסה לנקד את שיריה, מלאכה שאינה נהירה לה, ולכן היא מסתפקת בניקוד חלקי היכן שיש חשש שמילה תובן במשמעויות שונות; ועדיין יש בשיריה לא מעט מקומות שבהן המובן משתנה כליל בגלל ניקוד לא נכון של השיר כאשר פורסם לראשונה בעיתון.
במאי 1980, בעת ביקורי אצל אסתר ב“נוה הורים”, אני מבקר בבית־ההחלמה “רמת טבעון” שברחוב החורש לראות אם הוא יתאים לאסתר. יש במקום ארבע מחלקות, מעצמאיים ועד למקרים סיעודיים. לדברי ההנהלה הם מקבלים על עצמם לטפל ללא תנאי בכל מי שנמצא, ולא לשלחו משם כאשר יורע מצבו. אסתר מביעה בפניי חשש שאין לה די אמצעים להיות במקום החדש. אני מבקש מעו“ד ברא”ז שישכנע אותה כי לאחר מכירת הדירה היא יכולה להרשות לעצמה את המעבר.
אסתר לרבקה כצנלסון:
“החברים” פשוט אמרו לכולנו “ללכת”, בקושי קיבלתי חדר קטנטן שבעדו ובעד הפנסיון עלי לשלם 26 אלף לירות לחודש כיצד אכסה זאת אם כי מכרתי את הבית לא אצטיין בעסקים – אשמח מאוד לראותך אבל עדיין לא פתחתי את כל החבילות וחלק הלך למחסן הבית, אם כי איני בטוחה שאשוב לראותם העולם כמנהגו נוהג – הגן הוא הדבר היפה ביותר וגם האנשים פשוטים וישרים וזה הרבה. (“גנזים” 15/1350. מתוך מכתב, 13.6.1980).
בראשית יוני, מבלי להודיע לנו, לא לי ולא לעו“ד ברא”ז, עוברת אסתר ל“רמת טבעון”, ואולי ייתכן שאין היא עוברת כי אם “מועברת” בשעה ש“נוה הורים” נסגר או אולי מחליף בעלות. היא מקבלת חדר בקצה הצפוני־מזרחי של הבניין המרכזי, בקומת־קרקע. החדר אמנם מבודד ושקט מאוד, ואולם הגישה ממנו לחדר־האוכל וממנו לגן הגדול – אינה קלה, ומחייבת הליכה מחוץ לבניין.
לרוע־מזלה של אסתר, ממש בשבועות הראשונים לשהותה במקום החדש, היא נופלת בהיאחזה במעקה המידרכה, בגינה, ושוברת את מרפק ידה הימנית. היא מאושפזת בבית־חולים בחיפה, וחוזרת כשידה נתונה בגבס, גבס הכבד כמעט מכל משקל גופה. אסתר בת 86, כפופה, צולעת ומתנהלת בכבדות בעזרת מקל עוד בטרם הנפילה. גופה הולך ורזה והיא נעשית כמעט שקופה חרף גוון עורה החום. לאחר שבועות של סבל רב היא מתאוששת גם מפגיעה זו, אולם כוחותיה מעטים. היא שוכבת רוב הזמן במיטתה ואיננה יכולה לכתוב עוד. גם הראיה קשה עליה. אולם נפשה עודנה חזקה ודעתה צלולה לחלוטין.
לעיתים אני נוסע לבקרה יחד עם בן־דודי אהרון בן עזר, בנו של אחיה ברוך, הקרוי על שמו של אהרון אהרונסון. אהרון הוא חקלאי ומראשי התאחדות האיכרים. באחרית־ימיה החל להיות גאה באסתר, וגם היא נתרככה כלפיו, ומתעודדת מאוד מביקוריו אצלה, ומספרת כי בימי הבית האדום היתה מביאה אותו אליה להתפאר בו, כילד, בין ידידיה הסופרים והציירים.
בבואי ל“רמת טבעון” אני נפגש עם המנהל, מתעדכן מפיו על מצבה של אסתר ומשתדל להחליק ככל האפשר את המעקשים שבין אופייה וטענותיה לבין הסובבים אותה. אסתר כבר חלשה מאוד, אבל עדיין דואגת מה יהיה אם תאריך ימים מעבר לכסף שעדיין נותר לזכותה, ולא יהיה לה במה לשלם את שהותה כאן. אחד האנשים שמטפלים בה בצורה המסורה ביותר הוא אח־מעשי, ערבי מן הגליל. היא עצמה מספרת לי על כך.
בספטמבר 1980 ידה הימנית עדיין נתונה בגבס. בדצמבר עדיין שואל אותה ראובן: “האם מצב היד מאפשר לך לכתוב?” – ב־1980 נדפס רק שיר חדש אחד: “טיוטות מבית־חולים”, אך היא כותבת את השירים: “נגעו בי גורלות”, “היא רצתה לדרוס אותי”, “היא מחליפה”, “אני חווה את החלל”, “שרקרק בוכה” ו“לילה טוב”, שאותו היא מוסרת לראובן למשמרת במרס 1980.
משוררת בת שמונים ושבע, ידה הימנית שבורה, בקושי הולכת, בקושי רואה, עיניה הירוקות שקועות מזיקנה, נמסות וזולגות כטיפות הלאפיס הכחולות, הבוערות, שהיו מיטפטפות מהן לפני שמונים שנה, לאחר טיפול נגד טראכומה. נוטה למות, ועדיין בכוחה לכתוב שיר שמתהדהד בשעת קריאתו כרקוויאם למקהלת ציפורים ולמשוררת זקנה; תפילת אשכבה שמשתתפים בה עורבים בקרקור־תוף, שחרורים בהמייה מינורית, שרקרקים שתוקעים פוגה בצלילי אלט וסופראן עצובים, וקולותיהם מדברים מלמעלה, ממרום אולם־הלילה החשוך שהשמיים הם גגו, ומלמטה עולה ובוקעת תפילת היחיד המינורית של ההולכת למות, “השייה הכפותה”, בקול הסופראן של נעוריה:
לילה טוב
היד הגאה –
אינה רוצה למות –
למרות גידיה הכחולים
הבולטים, מדברת
היא – לפני
שתהיה לעפר ואפר –
היד הגאה
ארוכת האצבעות –
שלטנית – ומייבבת שירים
האומנם יתפורר
כל זה?
והן בכל תג
יש נפש
נפשו של אדם –
גופו! נפשו
הכיצד יהיה לאפס?
שייה כפותה אני
מובלה לטבח –
לילה בחצות;
הוי אלוהיי!
הכינה את
מקהלת האשכבה
אלה:
שחרורים בהמיית
מינור בין ערביים
ושני עורבים עם קרקור תוף –
עצוב
ובשר לשרקרקים
את מותי
ויתקעו נוגות
בלילות־סהר מלאים
בפוגת יום אביב חם
בשר לעוף שמיים
כי הולכת אני מהם
ממוריי המזמרים עדיין
בדמי
לילה טוב! נסיכי השמיימי
אשר היה ולא היה
לילה טוב –
לרחבי שמיים ואדמות רחוקות
לצבא הארץ
ולביצות שנתייבשו –
ונבלו נרקיסיהן –
חינם
מבלי קשט את
ראש הכלה
הכלה הלבנה
הולכת הולכת – – –
האם עיניים יש להן ריח?
עיניים כחולות מטפטפות
דמעות כחולות כשמיים,
וריחן מתוק –
עיניי מטפטפות את
ירקותן על לחיי
המתקמשות – את שארית ריחי –
איזה ריח היה להן?
ריח ירוק כעלי
אוקליפטוס
כעת ריחן מלוח –
5. 1981, קבורתה בפתח־תקוה: 🔗
"מתקו לי רגבי־עפרך
מולדת – כאשר מתקו לי
ענני־שמייך – "
בשנת חייה האחרונה מוסרת לי אסתר לפירסום שני שירים: “מתח מיתרים” ו“שיר לאישי”, וזה הסוף. כל היתר יידפסו כבר מעזבונה.
להוציא שירי נעורים ובוסר, הרי שמגיל עשרים וחמש לערך ועד למותה בגיל שמונים ושבע, ועם הפסקת כתיבה של כאחת עשרה שנים, כלומר, במשך כיובל שנים נטו – היא כותבת כ־347 שירים, ממוצע של לא יותר משבעה שירים בשנה. רבים מהם קצרים, ומעטים הארוכים. מהם נדפסים בחייה 247 שירים: 199 מכונסים בספריה, 48 מפוזרים עדיין בעיתונים ובכתבי־העת והם בעיקר יבול שמונה השנים האחרונות לחייה. 100 שירים נוספים, כשליש מכלל שירתה, עתידים להתפרסם רק לאחר מותה, מתוך עזבונה.
אסתר מתקרבת לאחרית ימיה. רוב־רובם של שיריה כבר נכתב. היא מעודה לא חיברה שיר אלא כאשר התעורר בה צורך לומר משהו על משהו למישהו. כמין דיאלוג דומם שבו היא מדברת כל הזמן אל העולם, אל הזולת. היא אינה עושה שירים סתם – לפי נושא, לפי הזמנה, לפי מתכונת. לכן היא כותבת כה מעט. את התמצית.
בשעות ובתקופות שאינה כותבת, היא אינה בורחת לעיסוק באפיקי ספרות או עבודה אחרים, למעט כתיבת פרוזה ביוגראפית, אלא חיה יום־יום כמשוררת. היא אינה יודעת חיים אחרים. היא חיה תוך מכאובי גוף ונפש גדלים והולכים, ללא פשרות, רק קולטת, מתבוננת, מגיבה ומחכה לשעה שייוולד בה שיר חדש.
*
ב־6 בדצמבר 1980 מבקרת אצלה הלית ישורון ומראיינת אותה. קטעים מהראיון המוקלט, האחרון שנערך עימה מתפרסמים יחד עם השיר “שרקרק בוכה” (נכתב 1.12.1980), שאסתר מוסרת להלית באותו ביקור:
עכשיו אני מחכה לסוף. זה דבר גועלי הזיקנה. לא מכינים אותנו לזה. כפי שאמא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה. לא ידעתי מה זה. מהמוות אני לא פוחדת. אני מחכה לזה בשקט גמור. אני לא רוצה להעכיר את רוחך, שלא תקחי ללב. לא איכפת לי להיפרד מהכדור הזה. באמת שזה לא עצוב. אני יודעת שזה צריך לבוא. מי שקרוב לטבע אינו מפחד מהמוות. אני ראיתי איך העצים מתו. אני ראיתי איך החתולים שלי. חתול היה לי, הזדקן ואחר־כך מת. אז אני מקבלת את זה. זה ישנו בקירבי, השקט הזה. אוי, אבל זה דבר גועלי לשכב באדמה רטובה מגשם וקור. אני מאמינה שהרוח אינה הולכת לאיבוד. אני משאירה קצת. איזה דבר. נקודה אחת בתוך הנצח. איזה טיפה בים. הכי חשוב בשירה זו האמת. ואני, אני לא אמרתי שום דבר שאינו אמת.
ב־15 במרס 1981 אני מדווח ליצחק ברא"ז: “הייתי אצל אסתר שלשום. שלומה ככה־ככה, עירנית בשיחה אך חלשה ושוכבת במיטה כל הזמן.”
באביב 1981 מבקרים אצלה אחותי לאה וגיסי יאיר עם ילדיהם. יאיר מצלם את אסתר, ואלה צילומיה האחרונים, בת 87. ועדיין בכוחה, במאי, לכתוב “שיר הלל לאירנה”, המתאר אחות רוסיה שמטפלת בה, הילה של שיער בלונדי בהיר עוטר את פניה, גופה המלא שר על ארץ רחוקה ודשנה, ו“ברוכה תהיי / באשר תלכי!”
אריה ליפשיץ ויוסף אורן, העורכים סידרה חדשה של “מיבחר ספרותנו לעם” מטעם אגודת הסופרים העברים והוצאת “יחדיו”, פונים ומבקשים להוציא “ילקוט שירי אסתר ראב”. אסתר כבר אינה יכולה לטפל בדבר, אפילו לא לבחור את השירים, והיא מטילה את המלאכה עלי ועל ראובן. שנינו עורכים את המיבחר מתוך שיריה, ראובן כותב מבוא, ואני מספק לו “טיוטה ראשונה לתאריכים ועובדות בחייה של אסתר ראב”, כדי שהחלק הביוגראפי יהיה מדוייק ומקיף ככל האפשר. אנחנו כוללים במיבחר גם שירים שנתפרסמו אחרי “תפילה אחרונה” (1972) וטרם כונסו בספר, וביניהם השיר “ציוניות” (1975), שאמנם אינו מן הטובים בשיריה מבחינה אמנותית אבל חשוב להבנת השקפת עולמה.
אריה ליפשיץ כותב לאסתר ב־19 ביוני 1981:
אני שמח להודיע לך כי “ילקוט שירי אסתר ראב” עומד להימסר לבית־הדפוס והוא יאיר עיניהם של רבבות קוראים על טיבה והיקפה של יצירתך הייחודית בספרות העברית. הבחירה הטובה של השירים בידי אהוד בן עזר וראובן שוהם, וכתיבת המבוא המצויין [בידי ראובן] מוכיחות כי עבודה רצינית נעשתה להבהרת תוכני שירתך, וכן הטיבו לצרף לספר ביבליוגראפיה וביאור מילים כנהוג בספרי “מיבחר ספרותנו לעם”.
ואולם אסתר אינה זוכה לראות את “ילקוט” שיריה, הספר יוצא לאור באביב 1982, לאחר מותה.
באותו יום שליפשיץ כותב לאסתר כותבת לה גם רבקה כצנלסון:
חטא הוא שאיני באה לראותך, ועדיין שמורה בליבי אותה פגישת חסד שהיתה לנו, לך עימנו, אני יחד עם האיש הנחמד שלום לינדנבאום, שעשה עכשיו תואר דוקטור על הנושא של אורי צבי גרינברג. הוא התרשם עמוקות מן האישיות שלך וכמובן מעריץ ותיק של שירתך.
עכשיו, הרי יודעת אני כי אחות את לנו לתנועת ארץ ישראל השלימה שקמה לאחר מלחמת ששת הימים הזכורה לדורות נגד כל המתגמדים וכופרים בגאולת עם ישראל בארץ ישראל, היעודה והמובטחת מראשית קיומו של העם ועד אחרית כל הדורות, ומולדת אחרת אין ולא תהיה לנו. לקראת בחירות גורליות לכנסת העשירית ב־30 ביוני 1981, התאחדנו עם “גוש אמונים” חלוצי ההתיישבות העברית ביהודה ושומרון והקמנו מפלגת “התחיה” בראשה עומדים פרופ' יובל נאמן, בן הארץ, מדען בעל שם עולמי, ורבים אחרים טובים וישרי דרך, שיקרה להם ארץ ישראל בלי כפירה “מציאותית” כביכול. לקראת הבחירות נותנים ידם ל“תחיה” ומצרפים קולם ברבים סופרים ומשוררים שאינם שייכים לשום מפלגה ורק ארץ ישראל העברית יקרה להם ועתידה הוא בראש מעיניהם. בין השמות הללו: פרופ' זאב וילנאי המוכר לך היטב, פרופ' בן ציון נתניהו (אביו של יוני ז"ל, גיבור מבצע “אנטבה”), פרופ' אנדרה נהר, המשורר יצחק שלו, הסופרים אריה ליפשיץ, דויד שחר, המשוררת הצעירה המופלאה רבקה מרים, ד“ר יורם בק, ועוד שמות מפוארים. לכבוד רב הוא ל”התחיה" שגם אני בה חברה פעילה כי תצרפי שמך וחתימתך. הטופס מצורף. רצוי כי תצרפי צילום שלך.
גילוי הדעת הקורא להצביע עבור “התחיה”, שמצרפת רבקה למכתבה, נותר ריק. שלושה חודשים לפני מותה, ובמצב בריאותה המידרדר והולך, כבר אין לאסתר כוח לכך. אך אם איני טועה, אסתר מעודה לא צירפה את חתימתה לגילוי־דעת כלשהו, אולי גם מטעמי “רדיפה”. “זעקה לזכותנו למולדת” (“זאת הארץ”, 5.5.1978) שכתבה בשעתה, היה מכתב אישי לרבקה כצנלסון, וזו מסרה אותו לפירסום.
*
באוגוסט 1981 כתב עו“ד יצחק ברא”ז למנהל “רמת טבעון”: “גב' אסתר ראב קנתה בשנת 1969 אחוזת־קבר בבית־העלמין בפתח־תקוה. בידי קבלה ואישור. נא לעשות סידורים מתאימים, לאחר אריכות ימיה, על מנת שתיקבר בפתח־תקוה.”
בסוף יולי חלה הרעה דראסטית והידרדרות גמורה במצב־בריאותה. כאשר אני בא לבקרה היא כבר אינה בחדרה אלא שוכבת באגף הסיעודי של המוסד, על מיטת בית־חולים גבוהה, בחדר גדול, לבדה, וגוססת.
היא שוכבת על גבה, מחוברת לקטטר, רזה להחריד, גופה הצטמק, עורה כהה, כולו כתמים חומים ושחורים. היא ניראית כציפור ענקית. לחייה שקועות, אפה מזדקר, רק אצבעות ידיה המטופחות עדיין נותרו לה. זרועותיה כה דקות ושקופות, עד שניתן לראות את פעימת הדם הזורם בעורקיה הכחולים, הבולטים מבעד לעורה המדולדל – ממש כתארה את “גידיה הכחולים הבולטים” של “היד הגאה” בשירה “לילה טוב”. היא נגמרת, מגיעה לקצה גבול חייה, לולא ליבה החזק היתה כבר מתה.
“חירוק שיניים…” היא אומרת לי בקול ניחר, “חירוק שיניים… לעולם אל תסלח להם על מה שעשו לי…” ואני מבין מתוך דבריה שהיא הושפלה ועונתה כאשר שכבה על הרצפה בחדרה. ייתכן שנפלה, ובמצב זה מצאו אותה. על אצבעה מתנוססת עדיין טבעת זהב עם אבן יפה, שאותה היא עונדת כל ימיה. היא מבקשת ממני לקחת את הטבעת ולתיתה ללאה אחותי. אני ממלא את בקשתה. אי אפשר להעמיד פנים. היא יודעת שהיא הולכת למות.
היא מתנשמת בכבדות. אני שוהה אצלה זמן־מה, מגיש לה מדי פעם, לבקשתה, מים. לאחר זמן היא מפצירה בי ללכת. “די, סע הביתה, קח את יהודית ולכו לסרט,” היא אומרת, “ואל תצטערו יותר מדי…”
התעקשותה של אסתר להיאחז בשארית כוחותיה בחיים אינה נובעת רק מהדחף האנושי הבסיסי שלא למות, שהרי סבלה כה רב בסוף ימיה – אלא מהיותה אישיות חזקה, חד־פעמית, המכירה בערך עצמה ויודעת שעולמה המיוחד, שהוא – היא, ייעלם עימה לנצח “תחת הבטון”. היא אינה משלימה עם כך שלהווייתה אין נוכחות על־זמנית, וגם בזאת היא אולי צודקת – שהרי חלק מהווייתה נותר בעל־זמניותו, וממשיך להתקיים.
אני מבקר אצלה עוד פעם אחת. היא שוכבת באותו מצב. מצטמקת והולכת. ובביקור אחרון זה היא אומרת לי משפט תמוה ומוזר: “מעודי שנאתי את המזרח…”
אני חש שהיא הולכת וגוועת מאפס כוחות, כאילו ממצה כל רגע נוסף שמאפשר לגוף להתגבר על מגבלותיו, ומבלי שתהיה חולה במחלה מסויימת, לבד מדעיכתה הכללית. אין מה לעזור. אחות רוסיה, אולי אותה אירנה, משגיחה עליה ונכנסת פעמים אחדות בשעה לראות מה שלומה.
אסתר מכינה עצמה להיתנתקות מן העולם לא רק בשירי “מקהלת האשכבה” אלא גם בקטע שהיא כותבת ב־1974, בשם “יומן שלאחר המוות”, ועדיין נפשה ממריאה ומרחפת כמו לפני שמונים שנה, בחורשת עצי התות של הברון:
בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוקליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.
מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין ובידוד ייחודי.
וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –
וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול־גוף –
אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.
קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי־ריחות שאינם פריחת־הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזרי נשמות בחלל – ובהילות נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –
מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – כבדה ומסובכת מערכת חיי־אדם־ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –
כאן אין טורפים, כאן הכל זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –
אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד־עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכל – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום־יום של הנשמות.
בביקורי האחרון לוקחת אותי האחות האחראית לחדרה הסגור של אסתר, כדי שאעבור על הדברים שלה. מאחר שעו“ד ברא”ז מופקד לבקשתה על כל רכושה, אינני נוגע בשום חפץ שלה, גם ביודעי שייתכן כי ייעלם או ילך לאיבוד. אני רק סורק היטב את כל ניירותיה כדי להציל כל מה ששייך לעזבונה הספרותי. אני מוצא חוברת “חדרים” 1, ממאי 1981, שבה נתפרסם ראיונה עם הלית ישורון, ועל גב נייר הכרומו של החוברת כתוב, יותר נכון חרוט, מעין שיר. בבואי הביתה אני מפענח אותו. דומה שאסתר כבר לא יכלה לראות היטב כאשר כתבה את השיר, ולא שמה לב שהעט הכדורי רק חורט בנייר הכרומו ואינו מצייר אותיות. את החוברת אני נותן מתנה להלית ישורון, והיא מפרסמת את השיר כבר לאחר מות אסתר, בחוברת “חדרים” 2, יחד עם צילום המקור.
זה שירה האחרון, “נוף שלא מכאן”, ובו ממריאה אסתר ושבה אל איזאק הערטילאי – אליו ולא אל ראובן הארצי, הצעיר – שאליו היא מבטיחה לבוא לביקור בהיותה כבר רוח־ערב בין כרמל לתבור – אלא אל בעלה המת, הניצב למראשותיה, האסיר בנחושתי הנצח:
נוף שלא מכאן
אני והוא – רק
שנינו – ועולם ריק לחלוטין
רק אני והוא
ואין לנו דמות – –
רק הבהוב כחלחל –
ותמצית נשמות רוקדות
מפזזות לרגע מתלהבות
משתלבות ומביטות זו
בזו שתי דמויות ברורות
בכותנות שקופות, ונוהות
אחת לזרועות השני –
והזרועות – אותיות, אותיות־אור
נדבקות זו לזו –
שתיהן מחייכות –
בחיוך לא מכאן
והאפקים מאותתים
בכל צבעי הקשת –
ואין איש בא
רק ספיר של עין רחוקה
להובה אש נצח.
*
בבוקר יום שישי, ה' אלול תשמ“א, 4.9.1981, מטלפן אלי עו”ד ברא“ז ומבשר לי שזה עתה הודיעו לו מטבעון שאסתר נפטרה. היא בת 87 במותה, לאחר גסיסה של כשלושה שבועות. יחד אנחנו מכינים את סידורי קבורתה. עוד קודם לכן היא מפקידה בידי את התעודות והקבלות מטעם חברה קדישא בפתח־תקוה, המעידות שקנתה חלקת קבר ליד אבי ז”ל. גופתה מובאת ביום ראשון, ה־6 בספטמבר, לבית ההלוויות בילינסון. צדוק ראב ואני מזהים אותה. היא ניראית כפי שראיתיה בחייה בפעם האחרונה, ציפור גדולה, כהה, רק שהפעם היא מתה, וארובות־עיניה ממולאות צמר־גפן. בדרכה האחרונה מלווים אותה בני־משפחתה, ומעטים מאוד מבין הסופרים: ישראל זמורה, גבריאל טלפיר, ברוך אורן, שלום לינדבאום, ראובן שהם ומזכ"ל האגודה מרדכי אות־יקר. היא נקברת ליד אבי, מספידים אותה ראש העיר דב תבורי, גבריאל טלפיר וישראל זמורה, ואני אומר עליה קדיש. אילו הייתי מספיק לסיים אז את פיענוח כתביה, הייתי קורא עליה את הקטע השני מתוך “יומן שלאחר המוות”:
מה הייתי רוצה לראות דרך סדק שבקברי – וגם לשמוע:
לראות: חבלבלים ורודים ולבנים נעים על חוטי גבעולים ברוח קלה, ולהריח ריח השנף הנוטף מהם –
לשמוע: דרדור שרקרק בודד שניתק מחבורתו וטובל אבוד וספוג געגועים בשמי־הבוקר הטלולים –
להריח: ריח ברושים מיוחם בצהרי־קיץ – חריף ומלטף כאחד – ולספוג הדר קומתם הגאה המהורהרת, המתערב בריחם – –
מה הייתי רוצה לחלום “מעבר למסך” –
רוך פלומה צמחית נוגעת בפניי, וקטיפת עלי ורדים בלחיי – פלומה וגרם, גרם שמיים מצמיח־כנף, גרם יד קשה־ורכה כאחת על ידיי –
ולמראה הנצחי – ים כחול נע כבערסל חבוק באופקים –
*
ליום השלושים מזמין עו“ד ברא”ז את המצבה. את הנוסח והציטוט על מצבתה אני כותב, כפי שציוותה עליי, מתוך שירה “נשורת”. בספטמבר־אוקטובר 1981, אני יושב ומפענח מעזבונה את יומנה משנת 1910־1909. ממש ביום האחרון לפני חריתת הכתובת על מצבתה אני מגלה את הקטע שבו היא כותבת את גילה האמיתי, וכך עולה בידי לקבוע בוודאות את שנת הולדתה – 1894, תרנ"ד, ולמסור למוחרת את התאריך לחקיקה בידי עושה המצבות:
המשוררת
אסתר ראב
בת יהודה בן עזר ראב
"מתקו לי רגבי עפרך
מולדת – כאשר מתקו לי
ענני שמייך – "
נולדה בפתח תקוה בתרנ"ד
נפטרה ה' אלול תשמ"א
תנצבה
תל־אביב, 1991–1995
תודות 🔗
רבים האנשים, החיים והמתים, להם אני חייב תודה על שנעזרתי בהם, בדבריהם ובכתביהם, לכתיבת הספר הזה:
תמר אבידר, יהודה אדלשטיין, אבה אורג (בתו של אברהם איכר), ברוך אורן, מרדכי אות־יקר, שמואל אלדד, גיל אלדמע, דפנה אלון, אהרון אמיר, יוחנן ארנון, רות בונדי, יהואש ביבר, הדסה ביננפלד, עמנואל ביסליש, יוסל בירשטיין, אשר ביתן, אלעזר בניועץ, אהרון ותמר בן עזר, בנימין בן עזר (אבי), ברוך בן עזר, דוד בן עזר, יעקב בן עזר, עמנואל ויהודית בן עזר, צמח בן עזר, שלמה בן עזר, שרון בן עזר, שלומית בן צבי ובנה אסף (בתה ונכדה של נעמי גלבוע), יצחק ברא“ז, שרה ברוכמן ובתה נילי ברוכמן (אחיעזר), יפה ברלוביץ, יעקב ברנשטיין־כהן, מרים ברנשטיין־כהן, נורית גוברין, נחום ודורה גוטמן, נעמי גוטקינד (גולן), דוד גולדברג, שושנה גולדווסר, אביבה גור (בתה של מרים ברנשטיין־כהן), יוסי ודליה גינת, אברהם ומרים גיסין, נעמי גלבוע (ינובסקי), דוד גלעדי, אמנון גפן (גרין), מירונה גרינברג־מרץ (בתו של אברהם־חיים גרין), דורה דגן (בן עזר, אימי), משה דור, משה דיין, אסתר הגר, חיים הויזמן, שמואל הופרט, אליהו הכהן, משה הכהן, ישראל הר, ישראל הראל, נירה הראל, הדסה וולמן, רפי וייזר, ישראל זמורה, אהד זמורה, מוטי זעירא, צבי חומסקי ובנו שאול, דוד חיון, מ. חריזמן, שבתי טבת, גבריאל טלפיר, שלמה טנאי, חוה יגנס־יערי, ז. יואלי, איתמר יעוז־קסט, י. יערי־פולסקין, א.ב. יפה, יעקב יריב (שטרייט), אליהו ירקוני, הלית ישורון, חיים ישראלי, יוכבד ואברהם זוסמן כהן ובנם מאיר, שלומית כהן, מריאסה כצנלסון (בתה של יוכבד בת־מרים), רבקה כצנלסון, אברהם כ”ץ־עוז (בנה של ציונה תג’ר), סמדר כרמי־גיברמן (בתו של משה כרמי), צבי לוז, ישי לוי, עמית לוינסון, תקוה לוריא (וינשטוק), זאב לייבוביץ, שלום לינדבאום, דב לנדאו, אסתר לנואל, אן לפידוס־לרנר, רבקה מגן, חנה מיטלר, ב.י. מיכלי, אמנון מיכלין, דן מירון, לנה מרגלית, יורם נאמן, אליהו (אליאס) ניומן, שמעון סאמט, ששון סומך, אברהם סוצקובר, יואל סימקין, דבורה סתוי, חנה עמיהוד, נחמה פוחצ’בסקי, חיים פילון, ענת פיינברג ובעלה רוברט יוטה, ידידיה פלס, נילי פרידלנדר, מוקי צור, עדנה צחור, דן צלקה, מרדכי קושניר (שניר), שמעון קושניר, רן קידר, אורי קיסרי, יהושע קנז, ג. קרסל, אלכסנדר (שאנדור) ראב, ארנסט ראב, בני ראב, יהודה ראב (בן עזר), יצחק ראב, צדוק ראב, א. ראובני, יעקב רבינוביץ, משה ריבלין, פולה רכטר, יעקב רכטר, יואל רפל, יעקב וציונה שאנן (בתו של דב־ברנארד גרין), שלמה שבא, ראובן שהם, לאה שורצמן (אחותי) ובעלה יאיר, רן שחורי, אסתר שטרייט־וורצל (בתו של שלום שטרייט), יצחק שילה, זיוה שמיר, משה שמיר, אברהם שפירא (שיח' איברהים־מיכו), הילה שפירא־רוכל (אחייניתו של יצחק שנברג־שנהר), ש. שפרה, דוד תדהר, ואחרונים חביבים אשתי יהודית, בני בנימין המופקד על המיחשוב, וידידי חיים באר, שליווה את כתב־היד וערך אותו בכישרון ובאהבה.
ביבליוגרפיה 🔗
ספרי אסתר ראב שהופיעו בחייה 🔗
“קמשונים”, הדים, תל־אביב, תר"ץ, 1930.
“שירי אסתר ראב” (כולל “קמשונים”), מסדה, רמת־גן, [תשכ"ד, נובמבר 1963].
“תפילה אחרונה”, עם עובד, תל־אביב, 1972.
“המיית שורשים”, מבחר שירים, הקיבוץ המאוחד, תל־אביב, 1976.
ספרי אסתר ראב שהופיעו לאחר מותה 🔗
“ילקוט שירים”, מיבחר, עריכה ומקורות, אהוד בן עזר וראובן שהם; “אסתר ראב ושירתה”, מבוא, ראובן שהם; מיבחר ספרותנו לעם, הוצאת יחדיו, ואגודת הסופרים העברים, תל־אביב, 1982.
“גן שחרב”, מיבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל־אביב, 1983.
“כל השירים”, המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה־ביתן, מוציאים לאור, תל־אביב, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה־100 להולדתה של המשוררת, זמורה־ביתן, מוציאים לאור, תל־אביב, 1994.
“כל הפרוזה”, המהדיר: אהוד בן עזר, תל־אביב, 1994. כולל סיפורי “גן שחרב”, סיפורים מהעיזבון, וכן: “ספר זכרונות לשנת תר”ע, אסתר הירדנית“, מאזניים, דצמבר 1981; “ספר זכרונות לשנת תרע”ג, 1913”, פרק ראשון, הארץ, 13.9.1991; “ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח”, פרק שני, הארץ, 17.9.1991; “חלומות לא מכאן אני חולמת”, פרק שלישי, הארץ, 20.9.1991; “לא, אין שפה לנפש”, פרק רביעי, הארץ, 22.9.1991; “מחברת ה’גיהינום'”, הארץ, 29.9.1989.
כתבים בארכיונה של אסתר ראב, המהדיר: אהוד בן עזר 🔗
“מחברות ‘קמשונים’, 1919–1930”, שירי נעורים, סיפורים, תרגומים וטיוטות.
“כל המכתבים (ומכתבים אליה), 1908–1981”, כולל בין השאר את “אהבת אסתר לאברהם בביירות ואהבת טומוץ לסטולו בקאהיר, או האחים גרין ואסתר ראב במכתבים” (מכתבי איזאק גרין לאסתר ראב תורגמו מצרפתית בידי אהרון אמיר), ואת “כבר פגשתיך פעם, אסתר ראב / ראובן שהם, חליפת מכתבים 1971–1981” (כולל את הטיוטות האוטוביוגראפיות שהכינה לראובן שהם, ואת אלה שרשם מפיה).
“מעשה בגור קטיפה”, שירים לילדים.
אהוד בן עזר: “כרוניקה ביבליוגראפית של אסתר ראב”.
“100 שנה לאסתר ראב”, רב־שיח בבית יד לבנים בפתח־תקוה בהשתתפות חיים באר, אהוד בן עזר, ראובן שהם ו־ש. שפרה, אפריל 1994.
על אסתר ראב ותקופתה, בספרים, בכתבי־יד, במחקרים ובמאמרים (מיבחר ומקורות) 🔗
אורן, ברוך, (עורך), “100 שנה לבתי־הספר מייסודם של הברון וחברת יק”א־פיקא", הוצאת האגף לחינוך עיריית פתח־תקוה, פתח־תקוה, 1984. הציטוט מדברי דוד חיון, עמ' 22.
אורן, ברוך, “ניצני החינוך בפתח־תקוה”, קטיף, י“ד־ט”ו, הוצאת המחלקה לתרבות, עיריית פתח־תקוה, פתח־תקוה, 1953.
אייזענשטאדט, י‘, “מסע יום אחד בארץ ישראל”, לוח אחיאסף, ב, וארשה תרנ"ד, עמ’ 141–142. שב ונדפס: כתבי יהושע ברזילי (איזנשטדט) – לזכר חצי היובל של עלייתו לארץ־ישראל, יפו תרע“ג, בצירוף הקדמה מאת א”ז רבינוביץ.
“אלואיל”, [אריה], הוצאת סיני, תל־אביב, 1956.
באס, ש., “קמשונים”, הדאר ט, גל' מ“א, ניו־יורק, י”ב אלול תר"ץ, 1930.
ביבר, יהואש, “‘סבתות קדושות בירושלים’, על הנקודה הירושלמית של המשוררת אסתר ראב”, מעריב, תל־אביב, 11.10.1985.
בינשטוק, ל‘, “הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש”, בתוך: חשבון ועד החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה מן חודש אייר התר“נ עד חודש אייר תרנ”ג, אודיסה 1893. עמ’ 332–333.
בסר, יעקב, “האדם כנוף הארץ”, על “המיית שורשים”, ידיעות אחרונות, תל־אביב, 3.9.1976.
בן עזר, אהוד, “לתולדות ר' אליעזר ראב (1896־1828) ולתולדות בנו יהודה (1948–1858) שעלו לארץ־ישראל בשנת 1875 ולתולדות פתח־תקוה בראשית ימיה”, בתוך: יהודה ראב, “התלם הראשון”, מהדורה חדשה, הספריה הציונית, ירושלים, תשמ"ח, 1988.
בן עזר, אהוד. “פרשים על הירקון”, הוצאת שרברק, תל־אביב, 1989. [סיפור חיי יהודה ראב, ממייסדי המושבה העברית הראשונה בארץ־ישראל].
בן עזר, אהוד, “אהבת אסתר למשה [כרמי]”, הארץ, תל־אביב, 18.10.1992. [ממחברות משה כרמי].
בן עזר, אהוד, “את חדרי האפל רק מנורתי תאיר”, אור נוסף על אהבת אסתר למשה [כרמי] בבן־שמן, מאזניים, תל־אביב, ינואר 1993. [ממחברות משה כרמי].
בן עזר, אהוד, “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”, יד יצחק בן־צבי ועם עובד, תל־אביב, 1993.
בן שאול, משה, “מקרא ושוליים בשיריה של אסתר ראב”, מאזניים, כרך י"ח, חוב' ג, פברואר 1964.
בר יעקב, מ. [משה דור], “הגילוי אסתר ראב”, מעריב, 17.1.1964.
ברנר, יוסף חיים, “שכול וכשלון”, מהדורת הקיבוץ המאוחד, תל־אביב, 1955. עמ' 378.
ברנשטיין־כהן, מרים, “כטיפה בים”, זכרונות, מסדה, רמת־גן, 1965. עמ' 36, 96–97.
[ברנשטיין־כהן, יעקב], “ספר ברנשטיין־כהן, דברי הערכה / זכרונות / אגרות”, הוצאת חוג יוצאי בסרביה, תל־אביב, 1946.
גוברין, נורית, “פתח־תקוה – זירת ההתרחשות”, “עתון 77”, שנה ב‘, גל’ 11–12, תל־אביב, אוקטובר 1978.
גוברין, נורית, “מצרים בספרות העברית של הדורות האחרונים”, “דפים למחקר בספרות” 2, אוניברסיטת חיפה, חיפה, 1985.
גוטמן, נחום, בן עזר, אהוד, “בין חולות וכחול שמיים”, יבנה, תל־אביב, 1980. עמ' 203.
גולדברג, דוד, “זכרונות איש פתח־תקוה”, פתח־תקוה, 1993.
גורפיין, רבקה, “על שירי אסתר ראב”, מתוך: “מקרוב ומרחוק”, תרבות וחינוך, תל־אביב, 1964.
גילן, מקסים, “שירי אסתר ראב”, הבוקר, תל־אביב, 13.3.1964.
גינצבורג, שמעון, “אסתר ראב”, ירושלים, תרצ“ב, עמ' 278 ואילך. מתוך: “במסכת הספרות”, הוצאת הוועד להוצאת כתבי שמעון גינצבורג, ניו־יורק, 1945. נדפס לראשונה: גינצבורג, שמעון, “משוררות עבריות, II, אסתר ראב”, דאר היום, גל' צ”ד, יום ו' כ“ה טבת, תרצ”ד, 1934.
גלבוע, נעמי, “לזכרה”, כפר יחזקאל, תשכ"ז, 1967. [חוברת לזכרה, מדבריה (“מסכת חיי”) ומדברי חברים ובני־משפחה על אודותיה]. עמ' 10, 13, 21–26, 41–42.
גפן (גרין), אמנון, “זכרונות מפי מרים גרין לבית ויטנברג”, כתב־יד.
דוד, יונה, “שירי אסתר ראב”, “גזית”, כרך כ“א, חוב' ט’–י”ב, תל־אביב, דצמבר 1963 – מרס 1964.
דיין, משה, “אבני דרך”, עידנים, דביר, מהדורת ידיעות אחרונות, תל־אביב, 1976. עמ' 17, 35.
“דרכה של דגניה”, “דבר”, תל־אביב, 1962. עמ' 67–68, 72.
הוורדי, זכריה, “‘הכבשה השחורה’ מפתח־תקוה”, על המשמר, תל־אביב, 7.5.1982.
זך, נתן, “נופה של משוררת”, “אמות”, תל־אביב, פברואר–מרץ 1964.
זעירא, מוטי, “שושנה, ילדת לפידות, אייך?”, שדמות, במה לתנועה הקיבוצית, אוקטובר 1989, גליון קי"א, עמ' 61–65.
טבת, שבתי, “משה דיין”, ביוגרפיה, שוקן, ירושלים ותל־אביב, 1971. עמ' 15, 22.
טלפיר, ג., “ראשית המודרניזם בארץ, ארבעים שנות פעילות בימתית בארץ־ישראל (1890–1930)”. גזית, ירחון לאמנות וספרות בעריכת גבריאל טלפיר. תל־אביב, דצמבר 1963 – מרס 1964.
טרופה, אליעזר, “יסודות”, לתולדות פתח־תקוה, דפוס הדר – ש. מכנס, ג. ליפסקי, פתח־תקוה, 1949.
יגנס־יערי, חוה, “ושבו בנים לגבולם”, טרקלין, תל־אביב, 1993. עמ' 49, 73, 79, 90.
יערי (פולסקין), י., חריזמן, מ., “ספר היובל, למלאת חמשים שנה ליסוד פתח־תקוה, תרל”ח־תרפ“ח”, יצא לאור ע“י ועדת ספר היובל שעל יד המועצה המקומית, תל־אביב, התרפ”ט, 1929. עמ' ת“צ־תצ”א.
כהן, א.ז., “במעגל שמונים”, הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ, תל־אביב, 1984. עמ' 25–27. 100–106, 162.
כרמי, משה, “דליות הגפן”, כתבים ומכתבים בצירוף תולדותיו [ודברי חברים עליו], הביאו לבית־הדפוס: מרדכי שניר וד. מלץ, הוצאת “עיינות” ומשק עין־חרוד, תל־אביב, 1954. עמ' 3–4, 7, 16–18, 22–23, 37, 105, 216, 218, 221.
כרמי, משה, “בן שמן, רשימות”, [אדר־סיון תרע"ט, אביב וקיץ 1919. המחברת נמצאת אצל בתו, סמדר כרמי־גיברמן].
כרמי, משה, “על אגדת העולה־לקראת־האושר, בן־שמן, רשימות, ה' אייר תרע”ט“, [אייר־סיון תרע”ט, קיץ 1919. המחברת נמצאת אצל בתו, סמדר כרמי־גיברמן].
לואידור, יוסף, “סיפורים”, כינס והקדים מבוא, דב לנדאו, הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל ליד הוצאת מסדה, רמת־גן, 1976. עמ' 5, 37–38.
לוינסון, עמית, “המיקלט האחרון”, ידיעות אחרונות, 18.11.1987.
לוז, צבי, “גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב”, בתוך: “מציאות ואדם בספרות הארץ־ישראלית”, דביר, תל־אביב, 1970.
לייבוביץ, זאב, “בעלייה ובבנייה, זכרונות ומסות”, ראובן מס, ירושלים, 1953. עמ' 180–181.
ליכטנבוים, יוסף, “שירי אסתר ראב”, מאזניים, כרך ב, גל' י“ג (ס"ג), 14, ו אב, תר”ץ, 1930.
מירון, דן, “שירי אסתר ראב”, הארץ, 14.2.1964.
מירון, דן, “אמהות מייסדות, אחיות חורגות”, אלפיים, קובץ 1, תל־אביב, יוני 1989; אלפיים, קובץ 2, תל־אביב, 1990; וכן בספרו: “אמהות מייסדות, אחיות חורגות”, הקיבוץ המאוחד, תל־אביב, 1991. עמ' 112–113.
פוחצ’בסקי, נחמה, “מראשון־לציון ועד מרג' עיון”, מתוך: “שוט בארץ”, העולם, קלן, 1908. מובא בספר “אעברה־נא בארץ, מסעות אנשי העלייה הראשונה”, בעריכת יפה ברלוביץ, ההוצאה לאור, משרד הביטחון, תל־אביב, 1992. עמ' 315–316.
פרי, ב., “משיר המולדת”, בוסתנאי, גליון ט"ו, רחובות, 16.7.1930.
פרידלנדר, נילי [עורכת], “50 כצט, 1921־1971”, עריכה גרפית, עודד פיינגרש, הוצאה לאור: אבנר חרפק. תל־אביב, 1971.
צור, מוקי, “חזרה לביתניה עילית”, בתוך: “אריה אלואיל 1967־1901”, תערוכת ציורים. 23.4.1994. בית גבריאל בכנרת.
צ.ק., [צהרון קמיר – אהרן אמיר], “אסתר ראב”, קשת, שנה 6, חוב' ד, תל־אביב, קיץ 1964.
קושניר, שמעון, “בכור מכורה”, נתיבו של נער עובד בימי העלייה השנייה, עיינות הוצאת ספרים, תל־אביב, 1965. עמ' 32–33, 36, 42.
קורא ותיק [קליינמן, משה], “אסתר ראב – קמשונים”, העולם י"ח, נובמבר 1930.
קיסרי, אורי, “האנדרטאות של זאב רכטר”, במדורו: “אנשים ויצרים”, “הארץ”, כ' באדר תשכ"א, 1961.
קנז, יהושע, “שירי אסתר ראב”, למרחב, 10.1.1964.
קרסל, ג., “שבעים וחמש שנות חיים”, בתוך: “אם המושבות פתח־תקוה – תרל”ח – תשי“ג, 1953־1878”, פתח־תקוה, 1953. עמ' 276–288.
ראב (בן עזר), יהודה, “התלם הראשון”, זכרונות 1862–1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב), מבוא מאת ג' קרסל, הוצאת מ' ניומן ו“הספריה הציונית”, תל־אביב, 1956. מהדורה חדשה בצירוף אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, הספריה הציונית, ירושלים, 1988. עמ' 96–97, 133, 136, 143–144, 148, 153, 157, 163, 166, 171, 249.
ראב, יצחק, “עלה ברוח”, ספריית פועלים, תל־אביב, 1977. עמ' 53.
רכטר, פולה, “פולה מספרת – פרקי חיים מאת פולה רכטר”, הוצאת המשפחה, תל־אביב, 1981.
שהם, ראובן, “מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב”, 1973. עבודת תזה לקראת התואר.M.A, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
שהם, ראובן, “בת הארץ – אסתר ראב ובני־דורה”, שדמות, גליון נ“ו, תשל”ה, 1975. עמ' 74–93.
שהם, ראובן, “אסתר ראב – בין עולם הפרדסים לנרות שבת ונפטלין”, שדמות, גליון נ“ח, תשל”ו, 1976. עמ' 20–26.
שהם, ראובן, “אהבת קמשונים, על שירת אסתר ראב – בקבלה את פרס אקו”ם", משא, דבר, תל־אביב, 3.10.1975.
שהם, ראובן, “הריתמוס החופשי בשירת אסתר ראב”, הספרות, 24, תל־אביב, 1977. עמ' 84–91.
שהם, ראובן, “בת הארץ – הקול הדובר בשירת אסתר ראב”, בתוך: “קול ודיוקן”, 1988, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
שחורי, רן, “זאב רכטר”, הקיבוץ המאוחד וכתר, ירושלים, 1987. עמ' 12.
תדהר, דוד, “אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו”, דמויות ותמונות, כרך ראשון, ספריית ראשונים, תל־אביב, 1947, [וכן בסדרת הכרכים הבאים שהופיעו בשנים שלאחר־מכן].
תמיר, נחמן [עורך] “אנשי העלייה השנייה”, פרקי זכרונות, כרך ג‘, הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך, תל־אביב, 1971. עמ’ 327–328, [זכרונות שושנה בסין].
ראיונות עימה וכתבות על אודותיה 🔗
אבידר, תמר, “בדד עם צפצפה ודקל רם”, מעריב, תל־אביב, 29.3.1968.
אלון, דפנה, “אשה בתוך עצמה”, במחנה גדנ"ע, תל־אביב, אוקטובר 1977.
באר, חיים, “קיץ אחד שלם שמענו זמירים באקליפטוסים בפתח־תקוה”, דבר השבוע, 11.3.1988. “החלוצים הביאו לי את אירופה לתוך מלאבס, אל בין הגמלים והאבק”, דבר השבוע, 18.3.1988. “זה כמו עוף, כמו איזה דבר שבא מתחת לסף ההכרה כמובן”, דבר השבוע, 25.3.1988. “אני בודדה. בלי שירים הייתי מתה מזמן”, דבר השבוע, דבר, תל־אביב, 1.4.1988.
בונדי, רות, “שביל היחיד של אסתר ראב”, דבר השבוע, דבר, תל־אביב, 21.4.1967.
גוטקינד (גולן), נעמי, “אסתר ראב הצברית המשוררת”, הצופה, תל־אביב, 22.5.1969.
גולדווסר, שושנה, “תפילה אחרונה (לזכר אסתר ראב ז"ל)”, [פגישה] הדואר, ניו־יורק, 13.11.1981.
דור, משה, “אני גיליתי את הנוף הארצישראלי”, מעריב, תל־אביב, 3.10.1971.
הגר, אסתר, “אסתר ראב מספרת על עצמה”, יוכני, אב תשכ"ג, 1963; שב ונדפס, אורות, אפריל 1964.
הראל, ישראל, “אסתר ראב: אנקת גבהים”, ידיעות אחרונות, תל־אביב, 27.10.1978.
טלפיר, גבריאל, “הבית האדום בלב חולות־הזהב”, מאזניים, תל־אביב, אפריל 1982.
יואלי, ז., “כאשר שתינו חינין כמים”, פתח־תקוה, פתח־תקוה, ספטמבר 1972.
יואלי, ז., “היה גורן, לילות ירח והאהבה פרחה”, פתח־תקוה, פתח־תקוה, יוני 1976.
ישורון, הלית, “שיחה בטבעון, 9.12.1980”, חדרים 1, תל־אביב, אביב 1981.
כהן, שלומית, “הילדים הביאו את העברית הביתה”, דבר לילדים, תל־אביב, 9.11.1977.
[כצנלסון, רבקה], ר. בת יצחק, “משוררת נופי ארץ־ישראל”, דבר הפועלת, תל־אביב, אוקטובר 1961.
[כצנלסון, רבקה], “אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה”, דבר הפועלת, תל־אביב, 1974, חוב' 3–4.
לוריא [וינשטוק], ת., “עם המשוררת אסתר ראב”, הפועל הצעיר, תל־אביב, 4.2.1964.
מגן, רבקה, “גדלנו ליד ביצות פתח־תקוה והיינו ירוקים מקדחת”, הארץ שלנו, תל־אביב, 14.6.1976. שב ונדפס: רבקה מגן, “גדלנו ליד ביצות פתח־תקוה – אסתר ראב”, בתוך: “ראשונים מספרים”, הוצאת מילוא, תל־אביב, 1977.
נאמן, יורם, “הזמן בעקבות השיר”, דבר השבוע, דבר, תל־אביב, 3.1.1964.
סאמט, שמעון, “אסתר ראב – פיוטים של תמול־שלשום”, הארץ, תל־אביב, 20.2.1970.
צלקה, דן, “משוררת שיש בשירתה משהו חד ואפל”, דברים על אסתר ראב בקול ישראל, ערכה הדסה וולמן, אפיריון 12, תל־אביב, חורף 1988–1989.
ראב, אסתר, “לשמוע את המיית הריקנות של הארץ”, עתון 77, תל־אביב, נובמבר־דצמבר 1977, בעקבות “ממלאבס עד פתח־תקוה”, קול ישראל, 1977, במלאת מאה שנה לאם המושבות, ערך יואל רפל, השתתף והביא לדפוס, אהוד בן עזר.
שמיר, זיוה. “נעורי השירה בארץ לא זרועה”, ראיון מוקלט, המכון לחקר הספרות העברית ע“ש ב”צ כץ, אוניברסיטת תל־אביב, תל־אביב, 9.5.1971. נוסח מודפס בחדרים, 1, אביב 1981.
ש., שפרה, “כאשר אני מריחה אהבה אני רוצה שושנים”, משא, דבר, תל־אביב, 1.6.1973.
ש., שפרה, “הקיץ הוא פרגים אחרונים”, מקרא בשירי אסתר ראב, חמש שנים למותה, “עתון 77”, תל־אביב, ספטמבר־אוקטובר 1986.
ראיונות מוקלטים על אודותיה 🔗
ברוכמן, שרה, ובתה נילי ברוכמן־אחיעזר, אלמנתו ובתו של יעקב (ישה) ברוכמן, רמת־חן, 12.3.1992.
גיסין, מרים ואברהם, בן עזר, אהרון ותמר, פתח־תקוה, 12.2.1994.
גרינברג־מרץ, מירונה, בתו של אברהם חיים גרין, כפר־סבא, 4.12.1991.
כצנלסון, מריאסה, בתה של יוכבד בת־מרים, תל־אביב, 21.7.1996.
מרגלית (גרוס), לנה, פתח־תקוה, 4.9.1991.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.