כשטף מים כבירים שטפה אמונת מחמד את כל ארצות החמדה באסיה המערבית ואפריקה הצפונית. בידם האחת אחזו את ספר הקורן, ובשניה — את החרב ויקראו בקול: ״אין אלהים מלבד אלוה ומחמד הוא נביאו!" ולארץ יהודה הגיעו ויבאו ירושלימה כמבוא עיר מבוקעה, כי היהודים נלאו מנשוא את עול הנוצרים וממשלתם העריצית בקונסטנטינופּול, והכליף עומר בן כתאב, ממלא מקום מחמד, הניח אבן פנה ליסוד בית מסגד במקום בית מקדשנו, ומני אז והלאה היתה ארץ ישראל לנחלה להערבים.
* * * * *
הגדה אחת מבעת את הגיוני הדור ההוא על־דבר מלכות ישמעאל כדברים האלה: התנא רבי שמעון בן יוחאי, האהוב לתורת הסוד ותשימהו לאיש המופת, התענה ארבעים יום ויתפלל, כי יגלו לו מן השמים את אשר יקרה לישראל באחרית הימים, ומכיון שראה שעתידים בני ישמעאל שתתפשט מלכותם בכל העולם, בכה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: רבונו של עולם! לא דיים לבניך מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא שאתה שולח עלינו גם מלכות ישמעאל? וה׳ ענהו: "אל תירא, בן אדם, שאין הקב״ה מביא מלכות ישמעאל אלא להושיעכם מזאת הרשעה והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו, ויכבוש להם את ארץ יהודה, ובאים הם ויחזירוה לישראל, ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו״. (נסתרות דרכי שמעון בן יוחאי)
הנה כן הביטו בני ישראל על בני ישמעאל כעל גואלי הדם ומשיבי נחלתם להם באחרית הימים.
והכליף עומר הרים למעלה ראש את רב בוסתנאי לראש הגולה וינשאהו, בהיותו נצר מגזע ישי, ויתן לו את דרה בת כוזרו מלך פּרס לו לאשה, וגם חותם־מלך נתן לו לטבוע אותו על כל הכתבים והפּקודות למען ישאו עליהם דבר־מלך. בהחותם היתה תמונת זבוב, לזכר מעשה שהיה.
השם בוסתנאי נגזר משם בסתן — גן בפרסית וההגדה מספּרת נפלאות עליו, כי עוד מבטן אמו קורא להיות נשיא בישראל, לאמר: מלך אחד קם ויאבד את כל זרע בית דוד. ויהי בנום המלך שנתו, ויחלום והנהו עומד בבוסתנו (גנו) ומשחית בקרדומו את כל העצים הרעננים, ויואל להשחית גם את הנצר האחרון אשר נשאר לפליטה, והנה איש שב, אשר מראהו כמלאך ה׳ עומד עליו ולוקח בחזקה את קרדומו מידו ומכהו עד שפך דם. וידור המלך באזני הזקן, כי לא יגע עוד מהשורקה לרעה. וייקץ המלך, והנה דם שוטף ממצחו. ויקרא לאחד מחכמי ישראל לפתור לו חלומו, והיהודי החכם פתר לו את חלומו, לאמר: הגן אשר נתשת, משפחת בית דוד הוא, והשורקה הוא הילד, אשר במעי הנשיאה ההרה, כי היא אוצרת בקרבה את הנצר האחרון לגזע ישי. ויצו המלך וינצרו את הנשיאה כבבת עין, ותלד בן, ותקרא את שמו בוסתנאי, על שם הבוסתן אשר ראה המלך בחלומו. — ויתבשרו בני ישראל, כי ילד יולד למשפחת דוד, ויהללו את ה׳ ויקראו: ״אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך!״ ויגדל הילד וילמוד הרבה, ויתיצב לפני המלך וימצא חן בעיניו. בעמדו לפני מלכו עלה זבוב על רקתו וישכהו עד זוב דמו. וישאלהו מלכו: למה לא תבריח את הזבוב מעל פניך? ויען בוסתנאי ויאמר: מילדותי הורוני, כי בעמדי לפני מלכי לא אניע יד ורגל. וייטב הדבר בעיני המלך, ויתן לו חותם ועליו חקוקה תמונת זבוב, לזכר המקרה ההוא.
(מעשה בית דוד)
ומני אז השתכללה הכנסיה הישראלית תחת ממשלת האיסלם ברוב עוז והדר, ותהי המשרה בעלת דו־פרצופים: הנשיאות של ראש הגולה והגאונות. ראש הגולה היה ראש ההנהגה המדינית ויעמוד בעד עמו מול הכליף המושל ויגבה את המסים וימציאם לגנזי המלכות. הוא היה לבוש בגדי שרד כנציבי המלוכה, וחמשים איש היו רצים לפני מרכבתו, ובכלל ״היה דומה בהליכתו לאחד משרי המלך הגדולים״ (יוחסין). אולם כל דברי התורה וההוראה היו נחתכים על פי הגאונים בסורא ובפומבדיתא.
התמנות ראש הגולה היתה על פי בחירה ודעת הקהל ובהסכם החברים משתי הישיבות, סורא ופומבדיתא. ברוב פאר והדר הוחג חג המלואים לראש הגולה. כל הנדיבים, הזקנים והשופטים התקבצו לסורא, מקום משכן ראש הגולה, באולם גדול המעוטר בשש ורקמה, וכסאות הוכנו לראשי הישיבות, וכסא מהודר ומיוחד לראש הגולה. מימינו ומשמאלו ישבו ראשי הישיבות. אז יקום הגאון מסורא ומדבר להנשיא דברי תוכחה, שלא ירום לבבו מאחיו, כי לא מרות נותנים לו, כי אם עבדות, שנאמר: ״אם היום תהיה עבד לעם הזה״ (מלכים א׳ י״ב).
ביום החמישי הלכו כלם לבית הכנסת וראשי הישיבות סמכו ידיהם עליו ויברכוהו. אז תקעו בחצוצרות ושופר להשמיע את אשר קראו בקול: ״יחי אדוננו הנשיא פלוני בן פּלוני ראש הגולה לעולם! הוא נשיאנו, הוא ראש הגולה, גולת ישראל!״ ומלוים אותו לביתו בתהלוכת כבוד. ולפני ביתו חזרו ותקעו בשופרות, והתרו בו שיתנהג בחסד ומישרים, בענוה וסבלנות, שבני ישראל טרחנים ורגזנים, ויבארו לו את הכתוב ״אלופינו מסובלים״, אם אלופינו בעלי סבלנות, אז ״אין פרץ ואין יוצאת״. וכל ראשי הקהל והעשירים היו משגרים לו דורונות, בגדים נאים, תכשיטים וכלי זהב וכסף, לאות כבוד ותפארת, והנשיא היה מכין סעודה גדולה ליום השבת, כי שם יאכלו עמו ראשי הישיבות, הזקנים וגדולי המלכות הנמצאים שם.
בערב שבת היו בונים לו מגדל בבית הכנסת ומכסים את המגדל שש ורקמה, וביום השבת בבקר מלוים אותו ראשי הישיבות וראשי העם לבית הכנסת והוא הולך לפניהם, כי כן מנהג המלכים והשרים במלכות ההיא. בבית הכנסת היה עובר לפני התיבה חזן יודע פרק בשיר עם מקהלת ״בחורים ותיקים״ מנעימי זמר, ויזמרו תפלות היום ומזמורי תהלים מעין המאורע. בהגיע זמן הוצאת ספר תורה, ראש הגולה יוצא ממקום שהיה מכוסה ועלה על ראש המגדל וקמו כל העם מפניו. ויצא הגאון מסורא ועלה על הבמה וכרע לפני ראש הגולה וישב משמאלו וכל העם עומדים על רגליהם עד שתקנו שלשתם ישיבתם. הגיע זמן קריאת התורה החזן מעלה את ספר התורה אל ראש הגולה והוא קורא בה — כבוד שלא יזכה אליו רק הנשיא ממלכות בית דוד (ירושלמי יומא פ״ז). גם נותנים לו הכבוד בשבת הזאת לקרוא במקום כהן. אחרי כן פותח הנשיא ודורש בהלכה והגדה ואם אינו יודע לדרוש, דורש הגאון מסורא בשמו. ובתפלת הקדיש שאחרי התפלה אומרים ״בחייכון וביומיכון נשיאנו ראש גולת ישראל״. כתום התפלה היה ראש הגולה שב לביתו בלוית סיעה גדולה אל המשתה אשר עשה לכבוד שרי המלוכה.
קבלת פנים בסדר הזה היתה מדי שנה בשנה בשבת פרשת לך ונקרא בשם ״כלה רבתי״ או ״רגלא דריש גלותא״.
אשרי עין ראתה את הפּרלמנט היהודי הזה, ואוי למצב רבנינו בדורנו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.