ושמש היהדות ירדה ממזרח לפאתי מערב ושם שלחה קרניה להאיר ולחמם. במוט נשיאות הגולה לנפול וישיבות סורא ופומבדיתא ירדו מטה מטה אחרי מות רב סעדיה, יצא שר האניות אשר למלך עבדאל־רחמן השלישי לשלול שלל על פני הים וישב אניה בים יון אשר בתוכה היו ארבעה חכמים גדולים ושמותיהם: רב שמריה בן אלחנן, רב חושיאל, רבי משה ורב חנוך בנו. האלכסנדרים פּדו את רב שמריה, ויהי לראש בקהירה; והקירואנים, אשר באפריקה, פּדו את רב חושיאל וישימוהו עליהם לאלוף ולראש, ורבי משה וחנוך בנו הובלו עד קורדובה אשר בספרד.
צרה נוראה מצאה את רבי משה בהיותו שבוי באניה: אשתו היתה צעירה ויפה עד מאד, ושר האניה אבן ראמחאיץ נתן עיניו בה ויואל לענותה. אז שאלה האשה הענוגה והתמה את רבי משה אישה הקדוש בשפת קדש: ״אם הנטבעים בים יקיצו לחיי עולם בעת התחיה?״ ורבי משה השיב בדברי תהלות נעים זמירות ישראל: ״אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים!״ בשמוע האשה היפה את דברי אישה קפצה לתוך הים ותטבע במצולותיו.
בלב נשבר ומלא עצבון, לבוש כלי גולה, הובא רב משה וחנוך בנו לקורדובה, ויושבי העיר זאת פּדום בטרם ידעו, כי השבוים האלה הם הם הכוכבים המזהירים, אשר יזהירו בחכמתם את שמי היהדות בארץ ספרד, והם המה צירי ההשגחה, אשר שלחתם מקדם לים להעתיק את אהלה של תורה מבבל לספרד. ויבא רבי משה לבית המדרש בקורדובה ושם מצא את רבי נתן הדין יושב ומפרש סוגיא תלמודית לפני תלמידיו מבלי הבין את תכונתה. ויהי כראות רבי משה, כי לא זך לקחו, ויטול רשות מרבי נתן ויפרש את הסוגיא בטוב טעם. וישמעו הרב והתלמידים את דבריו וישתוממו על חכמת האיש המסכן, ועוד ביום ההוא מנוהו לדין ומורה על קהל קורדובה, ויסירו מעליו את בגדי שביו וילבישוהו מחלצות, ויושיבוהו במרכבת הכבוד.
בראות השר אבן ראחאמיץ את גדולת רבי משה השבוי גזר לבטל את הפּדיון ויוסף כהנה וכהנה על כפר נפשו.
אז פנו היהודים להכליף הישר באדם עבדאל־רחמן השלישי, והנשיא חסדאי היה המליץ בעדם. וייטב הדבר בעיני המלך, אחרי אשר הוכיחהו לדעת, כי רבי משה ירים את קרן עדתם ולא יוסיפו עוד לשלוח כסף לישיבות בבל, כאשר עשו עד כה. ויצו המלך על אבן ראחאמיץ, כי לא יוסיף עוד להרגיז את מנוחת רבי משה.
הנה כי כן הוקם בקורדובה בית מקלט לתורה אשר הפיץ אורה ליהודי ספרד כסורא ופובדיתא בבבל לפנים.
כרבי משה כן גם רעיו השבוים קבעו ישיבות גדולות איש איש בארץ גלותו. רבי שמריה בקהירה, ורבי חושיאל בקירואן, אפריקה. והראב״ד בקבלתו אומר:
״ומאת ה׳ היתה זאת סבה שנכרת הקם של ישיבות בבל שהיה הולך אליהן מארץ ספרד, ארץ המערב, אפריקה ומצרים.״
ובכן הנצנים, נצני התורה והחכמה, נראו בארץ ספרד הדרומית על ידי התלמודי רבי משה השבוי ועל ידי המדקדקים מנחם בן סרוק ודונש בן לברט, והגנן הראשי עליהם היה האיש הכביר ורב העליליה, אשר כשמש צדקה השפּיע מאורו על הפרחים הנחמדים האלה. שם הגבר הנעלה הזה הוא אבו־יוסף חסדאי בן יצחק אבן שפּרוט, בן להמשפּחה הספרדית היקרה אבן עזרא. גדול ומצוין היה האיש הנפלא הזה ברוחב לבו, גודל נפשו ועומק שכלו, בידיעותיו הרבות בכל ענפי החכמה וביחוד בחכמת הרפואה. הוא ידע היטב את שלש השפות, עברית, ערבית ורומית, ויפקדהו הכליף למליץ ואיש־הבינים המכלכל דברי המדינות, ויהי רבי חסדאי ליועץ הממלכה בהענינים שבין עם לעם, ועליו היה לקבל את פּני צירי הממלכות האחרות בבואם לחצר הכליף, לקבל מידם את התשורות וכתבי־התעודות אשר הביאו ממלכיהם להכליף.
רבי חסדאי היה גם הפּרנס והאלוף לעדת ישראל בעיר קורדובה, ויהי ראש לראשי הישיבות והדינים, ובימין צדקו תמך את שלשת החכמים, למען יפיצו מעינותיהם חוצה.
לאות ולמופת לכל בני מרי בדורנו, רבני ההתבוללות וכל הנביאי השקר, המתנבאים בשם התרבות שלום שלום ואין שלום, ומורים ומטיפים מעל במותיהם באזני עדריהם, כי אין טוב לבני ישראל כי אם להיות פּזורים ומפורדים בין העמים בכל הארצות, כי רק בני אמונה אחת הנמו ולא בני עם אחד — לאלה המתבוללים נוכל להציג למופת את איש המופת הזה, השר רב חסדאי אבן־שפּרוט הנשיא, אהוב הכליף עבדאל־רחמן, אשר כל מלכי הארצות כבדוהו ונשאוהו למעלה ראש ולא ידע כל עוני, מחסור וגלות, ואחרי כל אלה, התעצב תמיד אל לבו על עמו העשוק והרצוץ, נפשו העדינה עליו השתוחחה בשמעו חרפּת צר מפי המחמדים והנוצרים לאמר: ״אם חפץ ה׳ בכם, מדוע לא השיב אתכם אל ארץ אבותיכם? ואם סר שבט מיהודה, מה אות כי גם תורת מחוקקו לא עברה ובטלה מן העולם?״ ויהי בשמעו על־אדות מציאות ממלכת ישראל בארץ כוזריה, חיתה רוחו ויחל לשגות בה ולחקור אחריה. וישאל את מלאכי הגוים הרחוקים אשר התיצבו לפניו, אולי שמעה אזנם שמץ דבר על־אדות ניר ישראל כגוי יושב על אדמתו. ומה גדלה שמחתו בשמעו מפי מלאכי כורסאן אשר באסיה התיכונה, כי אמנם יש מלך יהודי מושל בארצות הכוזרים, ומני אז לא נח ולא נתן דמי לו, וישתדל לבא בדברים עם הממלכה הישראלית. בראשונה נסה לשלוח ציר מיוחד, יצחק בן נתן שמו, למלך קונסטנטינופּול ומנחה יקרה בידו, ויבקשהו כי יעזרהו להגיע אל מחוז חפצו. אולם מלך קונסטנטינופּול סבבהו בכחש וישיבהו לארצו ספרדה, ומכתב מסר על ידי הציר לרבי חסדאי, כי הדרך אל ארץ הכוזרים היא בסכנה גדולה.
כאשר שמע רבי חסדאי את הדבר הרע הזה, ויחר לו מאד. אולם לא אמר נואש לתקותו עד אשר הפיק את חפצו על ידי צירים יהודים אשר באו אליו ממלך הגבלים, שם האחד מר שאול ושם השני מר יוסף, ועל ידם המציא את מכתבו הנודע אל יוסף מלך הכוזרים.
כל המכתב כתוב בשלהבת אש לאומי, ובסוף דבריו יאמר:
״והבוחן לבות והחוקר כליות יודע, כי לא עשיתי זאת לכבודי, כי אם לדרוש ולדעת האמת, אם יש מקום שיש ניר וממלכת לגולת ישראל ואין רודים בהם ואין מושלים עליהם ואלו ידעתי, כי נכון הדבר הייתי מואס בכבודי, עוזב גדולתי, נוטש משפחתי והייתי הולך מהר אל גבעה, בים וביבשה, עד בואי אל המקום אשר אדוני חונה שם, לראות גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל ״
המכתב ההיסטורי הזה יציג לפנינו כמו חי את תכונת נפש השר הגדול הזה ואהבתו הרבה לעמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.