״רבת צררוני מנעורי, יאמר נא ישראל, רבת צררוני מנעורי,

גם לא יכלו לי. על גבי חרשו חורשים, האריכו למעניתם,

ה׳ צדיק (תהלים קכט)

כל הצרות והתלאות אשר סבל ישראל סבא מנעוריו, הם כאין נגד צרותיו אשר צררוהו במאות השתים עשרה והשלש עשרה, בעצם ימי־הבינים, הימים החשכים אשר בהם התקדרו שמי ישראל וסערות וסופות התפרצו בחמה שפוכה מאוצרות הדת הקתולית בשם אלהי האהבה, החסד והרחמים, וברשע כסל וקנאה אכזריה בדאו כהניה עלילות נוראות, חטאים שלא נעשו, דברים שלא נאמרו. והמרצחים ״הקדושים״, אשר ״רוממות אל בגרונם וחרב פּיפיות בידם״, בתקו את להב חרבם אל לבות בני הגוי הממושך והממורט על דבר עלילת רצח ילדים נוצרים לחג הפסח; על הרעלת מי הבארות והמעינות, על הכשוף וחלול חלת קדשם, – כל אלה בדאו בכונה גלויה למסוך רעל הקנאה והשנאה בלב עמי הארץ וההמון התם, למען ישימו את עם ישראל הפקר וכל אוכליו לא יאשמו.

העלילה הראשונה, כי היהודים שוחטים ילדי נוצרים ללוש בדמם את המצות, עוללו הצרפתים בשנת ד׳תתקל״א, בעיר בלואה לאמר: אחד היהודים בעיר הרג נער נוצרי ואחרי שפכו את דמו בכליו השליך את נבלתו אל הנהר, ויתפוש האלוף תיאובולד, שר הנוף ההוא, את כל העדה העברית אשר בעיר ויובילם אל המדורה אשר ערכו להם. ויגש אליהם הכהן לפני מותם וידבר על לבם, כי יתנצרו ויחיו. אולם הם חזקו איש את אחיו לקדש את השם. ויהי בעלות הלהב, וישאו את קולם וירננו את התפלה ״עלינו לשבח״ וימותו מות ישרים.

פיליפּ אוגוסט מלך צרפת הצטין בשנאתו ליהודים בשורה אחת עם טיטוס, אדרינוס וקונסטנטין צוררי ישראל, ויגזול ויחמוס את עבדי ממשלתו היהודים, ואין אומר השב. וביום השבת, י״ט בינואר, בשנת תתק״מ, בעת אשר כל בני ישראל עמדו בבית־הכנסת לשפוך את שיחם לפני צורם, צוה הצורר לאסרם בבתי־האסורים, ואחרי כן הוציא פקודה לאמר: ״כל משח יד, כל חוב והלואה, שלוה נוצרי מיהודי, הם בטלים, אם אך הנוצרי ישלם את החלק החמישי לגנזי המלך". ובעוד ימים אחדים הוציא דבר מלכות, כי כל היהודים היושבים בארץ ממשלתו יצאו מן הארץ, ויתן להם רשות רק למכור את המטלטלים, ושדותיהם וכרמיהם, גרנותיהם ויקביהם נפלו לגנזי המלכות, ובתי־תפלתם נהיו לבתי־כנסת לקתולים.

ובכן לקחו יהודי פּאריז והסביבה משענת־נודדים בידיהם ויצאו מן הארץ. אוהביהם נסו לפתותם להמיר דתם, אולם הם ענו בהפתגם הקדוש: ״שמע ישראל" וינועו וינודו ויחפשו להם מנוחה בארצות שונות.

הרדיפות והגרושים, הגזרות והנדודים השפּילו והכניעו גם את רוח ישראל בלבלו את שכלו, טמטמו את לבו, ויבראו בדמיונו הזיות נבערות ואמונות תפלות, צאצאי הגלות האיומה והנוראה. היהדות התעטפה בערפּלי אופל ועב הענן הקדיר את המאור שבתורה, וגדולי האומה וחכמיה החלו להתעסק ולהתענין בלמודי הקבלה ומסתריה, סודותיה ורזיה, ובראשם יצא רבי יהודה החסיד בספרו ״ספר חסידים״, בו נחזה יראת החטא במדה גדושה ונפרזה, אשר תאמין, כי בכל פסיעה ופסיעה ידוש האדם עברות ברגליו, בצאתו, בקומו, בשבתו ובלכתו. בספר הזה נחזה חזון מעציב מאד: איש בן ימי־הבינים, קטנות לב ומח, אשר בכל מקרה קל יראה חורבן עולמות ובנינם, והשטן ירדפהו תמיד לצודו למדחפות.

ישנם ב״ספר חסידים" דעות ומשפּטים הראוים להיות נשמעים מפי חכמי עולם היותר גדולים, כמו:

״הבושת והאמונה נצמדות, כשתסתלק האחת, תסתלק חברתה״

(ספר חסידים סימן ק״כ)

או:

״לא יאמר אדם, הואיל והקנאה והתאוה והכבוד דרך רעה

ומוציא את האדם מן העולם אתרחק מהם ביותר לצד חאחרון,

עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ידור בדירה נאה

ולא ילבש מלבושים נאים גם זאת דרך רעה היא וחייב

אדם להתרחק ממנה, וההולך כדרך זו נקרא חוטא״

(ספר חסידים סימן נ״ב)

או:

״מי שאינו מבין לשון עברית, והוא ירא שמים ורוצח לכון,

או אם תבא לפניך אשה, אמור להם שילמדו התפלות בלשון

שמבינים משיתפּלל בלשון הקדש, כי התפלה אינה אלא בהבנת

הלב, ועל זה נאמר. יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו

כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות

אנשים מלמדה"

(ספר חסידים סימן תקפ״ח)

ומה גדלה סבלנותו באמרו:

״אם יטעה הנכרי, צריך אתה להחזיר, ומוטב לו לאדם שיצטרך

לבריות, משיקח ממון נכרים ויתחלל שם שמים, ויאמרו הנכרים

על כל היהודים גנבים ורמאים״

* * * * *

ובאגליה, הארץ אשר בה חיו היהודים בבטחה ובשלוה ויציבו להם יד בכל הערים הגדולות, גם שם בא יום הפקודה, יום הנתן כתר מלכות על ראש ריכרד לב־האריה, בשלישי לספּטמבר תתקמ״ט. שלוים ושאננים ישבו היהודים באי בריטניה בכל ימי מסעי הצלב הראשון והשני, כי הבריטנים מטבעם קרי־רוח המה וקול הכהנים הקנאים לא מצא הד בלבותיהם. אך ביום הכתר התחוללה עליהם ראשונה סערת קנאי הדת המשובה, ומן היום ההוא והלאה הוסיפו לפרוץ סערות ופרעות אשר האריכו כמאה שנה עד הגלותם מארץ בריטניה גלות שלמה.

בשוב המלך ריכרד מבית־התפלה לארמונו, באו גם צירי היהודים בתוך צירי העם להגיש לו מנחה ולברכו. ויסת הבישוף הקנאי הנורא בלדווין את המלך בהם לאמר: ״שלח את היהודים, טמאי הנפש ומקללי אלהים, לבלי יראו את העטרה אשר יעטרוך כל עמי בריטניה״. ריכרד לא שער מראש את תוצאת הדבר וימלא את חפץ כהניו ולא קבל את היהודים, ומשרתי המלך עזרו לרעה, וידחפו אותם ויתעללו בהם. ההמון, אשר עמד מסביב להארמון, קרא מלא אחריהם, והקול נשמע בעיר לאמר: ״המלך צוה להשמיד את היהודים״, והעם הפרוע, יחד עם נוסעי הצלב אשר היו בעת ההיא בלונדון, התנפלו בחמה שפוכה על היהודים ויכום ויכתום כל היום ההוא וכל הלילה, את רכושם בזזו ואת בתיהם שלחו באש. לשוא שלח המלך את שלישו להשקיט את הפרעות אחרי הודעו מזאת, כי ההמון השתובב ויהרגו יהודים רבים, ובתוכם גם את רבי יעקב מאורלינש, תלמידו של רבנו תם. ביום השני שמע ריכרד את כל דבר הנבלה אשר עשו עבדיו, ויצו ליסרם קשה, ויעביר קול בכל ארצו, כי כל איש אשר יערב את לבו לנגוע ביהודי לרעה מות יומת. אולם אך יצא יצא ריכרד למסע הצלב השלישי, התנפלו הנוצרים שנית על היהודים וישימו בהם שמות. – בעיר יורק התבצרו היהודים נגד אויביהם במצודה, ומקץ ששת ימים, כאשר אזל הלחם והמים, קדשו את שם אלהים ובראשם רבי יום טוב הקדוש, וישחטו את נשיהם ובניהם ואחרי כן שחטו איש את רעהו. נשיא הקהלה נשחט בידי רבי יום טוב, אשר ברך על השחיטה. ויהי מספר המתים ביורק חמש מאות איש.

אחרי ריכרד מלך יוהן אחיו, והוא היה איש עריץ ובליעל, וירעץ וירוצץ המלך הנבל הזה את שארית ישראל הנמצא, את עשיריהם הסגיר בבתי־כלא ויענם בענוים קשים למען מצוא כסף כפּורים. את איש עשיר אחד מעיר בריסטול ענה מאד וידרוש ממנו עשרת אלפים שקל, ויצו לעקור את שניו שן אחרי שן, עדי הביא האובד את כל סכום הכסף לידו.

ככה ירדו בני ישראל פּלאים באנגליה ויצאו מרעה אל רעה עדי הגלותם גלות שלמה.

בימים הרעים ההם עלו שלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה לארץ ישראל, בשמעם כי פקד ה׳ את עמו ועיר קדשו, אחרי אשר המלך הגבור סלדין לכדה מיד הקתולים וירשה ליהודים להתישב בירושלים. סלדין קבל את חכמי ישראל בכבוד, ויבנו להם שני בתי־מדרש לתורה ולתעודה.

* * * * *

בין רוכסי הררי אררט וקוקז נמצאו קהלות ישראל מרובות באוכלוסין, ורבים מהם היו בני חורין, רובי קשת, מזוינים וחגורי כלי־נשק, וישכנו בשני הסלעים ועל ראשי ההרים הרמים, אשר עד שחקים יגיעו, התבצרו ויהיו בטוחים מפחד אויב, ויחיו חיי דרור וחופש. הם המה אבות היהודים ההרריים השוכנים כעת על הרי קוקז ומצטיינים בגבורתם בין שכניהם הצ׳ירקסים והגרוזים.

בין היהודים החפשים האלה החיים על חרבם וקשתם נגלה לפתע פתאום בעת ההיא איש חרוץ וגבור מהיר, דוד אלרואי שמו. על אדות האיש הנפלא הזה כתב החכם המדיני השר האנגלי בנימין די ישראלי ביקונספילד את ספורו הנודע על שמו ויחזה בו חזיונות רבי הערך מאד.

האיש הצעיר הזה היה יפה מראה ונחמד מאד, זך הרעיון ומלא אומץ וגבורה. הוא היה יליד עמאדיה, תלמידו של עלי גאון יעקב בבגדד, ״והיה גדול בתורת משה, בהלכה ותלמוד ובכל חכמה ובלשון ישמעאל״. (ר׳ בנימין מטודילה)

ויהי בשובו לעיר מולדתו הפליא בחכמתו את בני עמו, וימצא חן גם בעיני שר העיר ויתהלך עמו באהבה ורעות. לאט לאט הטה אחריו את בני עמו הגבורים ויהיו נכונים להקריב נפשם בעדו. ויוציא קול קורא לכל יהודי אסיה לאמר:

״ציר שלוח אנכי מאלהי ישראל להוציא את עמו מגלותו

ולהביאו שנית לארץ קדשו, לבנות ירושלים עיר הקדש

ולהשיב לתחיה את הלאום הישראלי״

ויצו אותם כי המון רב מלומדי מלחמה יבואו אליו לעיר עמאדיה הבצורה וכלי זינם תחת מדויהם. ויבאו יהודים רבים ליום הנועד מאת אלרואי גבורם.

השמועה הגיעה למלך פרס, ויקרא את אל־רואי לבוא אליו. ויבוא הוא לבדו ואין איש עמו, וידבר דבריו לפני המלך בלב אמיץ ויאמר: ״אני מלך היהודים!״ ויצו המלך לתפשו, והנה נהיה אל־רואי פתאום לרואה ואינו נראה ויהיו שומעים את קולו ואת פניו לא ראו. ויירא שולטן פרס ממנו, ויחל את פני הכליף אל־מומנין בבגדד, כי יצוה לראשי הגולה והישיבות למנוע את אל־רואי ממפעליו.

ראש הגולה וראשי הישיבות מלאו את מצות המלך ויכתבו אל אל־רואי לאמר:

״מנע עצמך מעשות דברים כאלה, ואם לא, הנך מנודה מכל

ישראל, כי עדיין לא הגיע זמן הגאולת ואותותינו עוד לא

ראינו״

אך גם המכתב הזה לא הרגיע את רוחו ויוסף ללכת בדרכו.

ועיני ההמון הוכו בסנורים ויאמינו באל־רואי ונפלאותיו, ושני אנשים נוכלים הוליכו שולל את העם בהראותם מכתבים שהגיעו להם מאת גואלם דוד רב העליליה, ושם נאמר, כי הגאולה קרובה לבא בחצי הלילה ביום ידוע, וסערה תשאם על כנפי רוח ותביאם ירושלימה, ועליהם לעלות על הגגות ולעמוד שם לבושי בגדים ירוקים ולחכות במנוחה לעת רצון כי תבא.

בלילה ההוא נדדה שנת היהודים הבגדדים וימסרו את כל קנינם ורכושם בידי שני הנוכלים לחלק בין עניי עמם. התור הגיע, וכל העדה עלו על הגגות ויחכו לאות ישועה קרובה, הנשים בכו בכי רב, הילדים צעקו מרה, כלם התרוממו וינסו לעוף ברוח. כאשר עלה השחר נפקחו עיניהם לראות את סכלותם וקלות דעתם, אבל עקבות הנוכלים לא נודעו ורכוש הפתאים נעלם אתם יחד, והבגדדים קראו לשנה ההיא ״שנת המעופה".

סוף דבר: נציב המלך קנה בשוחד את לב חותן אל־רואי, והוא בא אל חדר מטת חתנו הגבור וימצאהו ישן ויהרגהו. אולם גם אחרי מותו רבו המאמינים בו ויעריצוהו בשם ״מנחם״ ומעריציו נקראו בשם ״מנחמידים" ובשמו התהללו.

הנה זה פרי הגלות והבליה!