אם כל חכמי ספרד הזהירו ככוכבים בשמי היהדות, הנה האיש הנפלא הזה האיר כשמש בגבורתה על היהודים והיהדות גם יחד ברוב חכמתו וגודל בינתו הרחבה והעמוקה. אז החלה היהדות להתמוטט תחתיה מאפס יסוד חזק, אהלי התורה נשמו; בתי־המדרש שמהם יצאו תורה ואורה בדורות רבי שמואל הנגיד ורבי יצחק אלפסי, חרבו ונהרסו מחמת קנאת הדת המחמדית ובכל חלק ארץ ספרד הערבי לא דרכה עוד כף רגל יהודי, בלתי אם שם כזב מחסהו, בהסתרו תחת מסוה דת מחמד, ומימות רבי יוסף אבן מיגאש תלמיד האלפסי ורבנו תם הצרפתי לא קמו אנשים גדולים תחתיהם. בימי דלדול התורה ההם קם הגאון הנערץ והכביר הזה רבי משה בן מימון, מלך עם ישראל ברוח וכבריח התיכון המבריח את כל העם מן הקצה אל הקצה.

הרמב״ם – שמו הערבי ״אבן עמראן מוסה בן מאימון עובד אלה״ – נולד ביום י״ד ניסן, שעה אחת ושליש השעה אחרי הצהרים, בשנת ד׳תתצ״ה, בקורדובה.

אביו רבי מימון בן יוסף היה, כאבותיו עד שמונה דורות, חכם תלמודי ודין בקורדובה, וידע גם את ההנדסה והתכונה, ויכתוב ספרים בהחכמות האלה, והוא חנך את משה בנו על פי דרכו ויטביע בלבו תשוקה עזה לתורה, לחכמה, לכל נשגב ורוממות הנפש.

ויהי במלאת לו שלש עשרה שנה והנה ערפּלי חשך העיבו את קהלת ישראל בקורדובה, כי גזרה יצאה מלפני הממשלה המחמדית על הנוצרים והיהודים להגרש או להמיר אח דתיהם, ויעזבו היהודים את העיר ובתוכם גם כל משפּחת מימון, וינודו מעיר לעיר ימים רבים. ובעצם הנדנוד והטלטול נהיה הנער משה לבחור מעם, וילמוד מחכמי הערבים גם את הרפואה, הפילוסופיה וכל המדעים השונים, וילבן ויצרף אותם ברוח בקרת נפלאה ובתבונה רבה, וישנא מאד אח האמונות הכוזבות וכל הבלי שוא ומדוחים, כי שכלו היה חזק ובריא, דורש סדר והגיון, ובצדק כנוהו בשם אריסטו העברי, כי כמוהו היה אוהב את הסדרים וחקר לכל תכלית.

על נקלה נוכל להבין, כי הגיונו הכניע את דמיונו, ולכן לא לקחה השירה את לבבו, יען כי בת דמיון היא, ופתגמו היה: ״מיטב השיר –כזבו", ויחרוץ משפּטו בפירושו להמשנה:

״המתעסק כל ימי חייו לחרוז שירים ופיוטים, אינם אלא

אבוד זמן, כי אין בהם לא תועלת ולא חכמה״

(סנהרדין פ״י מ״א)

זה האיש משה היה איש חי רב פעלים, בעל רצון כביר ונערץ להוציא את מאויו לפעולת כפים. כל התלאות והצרות וכל מחלות הגו והיסורים, גם חרפת יריביו ושוטניו לא הפריעוהו מעבודתו הקדושה, ועל כל אלה היה תמיד מן הנעלבים ואינם עולבים.

בהיותו בן עשרים ושלש שנים כתב את חבורו הראשון ״חשבון העבור". בו כבר הראה את אהבתו לסדר ועומק הגיונו. ואז החל לגשת אל עבודתו הענקית, אל פירושו על ששה סדרי משנה. שבע שנים עבד את העבודה הכבירה הזאת, כמו שאמר בעצמו:

״במה שגזר עלינו האלהים מן הגלות והנדוד בארצות מקצה

השמים ועד קצה השמים – – – הן הלכות החלתי פירושים

במסעות הדרך, ומהם ענינים כתבתים בספינות, התחלתי

לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלש ועשרים שנה והשלמתיו

במצרים ואני בן שלשים שנה״

ובימי נדודיו לא היו אתו ספרי התלמוד והגאונים הדרושים למלאכתו, ויכתוב מלוח זכרונו. ככה היו ששה סדרי המשנה וכל התלמודים וספרי הגאונים רשומים על לוח זכרונו.

בשנת תתקי״ט יצא רבנו משה עם כל משפחתו מספרד למרוקו, ארץ חשכה, אשר מלכה היה מלך עריץ וקנאי, ויכבד אכפּו על כל הנוצרים והיהודים כי יכירו בפיהם את מחמד לנביא. בתי־התפלה של היהודים סוגרו, כל הישיבות נשמו וכל היהודים נאנסו לבא לבתי־המסגד ולקרוא בשם נביאם. אולם בסתר אהליהם ובמעמקי נפשם התחזקו בתורתם ודתם, וגם משפּחת המימוני נשאה למראה עין מסוה על פניה כל ימי שבתה במרוקו.

בעת ההיא קם איש חסיד קנאי אחד ויגזור אומר, כי כל היהודים המתחפשים תחת מסוה הדת המחמדית אין להם חלק באלהי ישראל, אם כי יעבוד את ה׳ ושומר מצותיו והוגה בתורתו. תורת הקנאות הזאת הביאה יאוש נורא במחנה ישראל. החרדים עטו מעטה אבל וילכו קדורנית, ורוח הנוחם הציק מאד. ובני ההמון בשמעם, כי גם בהחזיקם ביהדות אין להם כל תקוה, הפרו את בריתם כליל ויחזירהו במעוז האישלם. אז קנא משה לעמו ויכתוב את ״אגרת השמד״ וישלחה בקהל. באגרת הזאת שם לאל את דברי הקנא ומשפטו גם יחד, וידבר נחומים על לבות האומללים המסתתרים ויוכח בדעת והשכל, כי אונס רחמנא פטריה, וביחוד מפני כי האנוס איננו עושה כל מעשה אלא הדבור בלבד, בהודותו בנבואת הערבי המשוגע, והדבר הזה איננו בכלל ״יהרג ואל יעבור״, ויצו לקרב את כל האנוסים ואף את הקלים בעניני הדת –

״וגם כן אינו ראוי להרחיק מחללי שבת ולמאוס אותם, אלא

לקרבם״

המכתב הזה המיט שואה ואסון על הרמב״ם, כי נתפּש למלכות, ויהי כפשע בינו ובין המות, וירדו הוא ובית אביו באניה בחשכת לילה דרך ים התיכון לארץ ישראל, והוא היה אז בן שלשים שנה. בבואם לעיר עכו קדמו ראשי היהודים את פני האב מימון ובנו משה בכבוד מלכים. שם ישבו כחצי שנה ויבקרו את כל המקומות הקדושים. שלשה ימים התנפּלו על משואות המקדש, יום תמים התבודד רבי משה במערת המכפלה וישתטח על קברות ״ישני חברון״. אחרי כן ירדו מצרימה וישבו בקהירה הישנה. כעבור ירחים אחדים מת רבי מימון ומכל קצוי תבל באו מכתבי תנחומים למשפּחת מימון המפוארה.

ורבנו משה נתן את כל לבו לתורה ולחכמה, ואחיו דוד שלח ידו במסחר אבנים טובות ומרגליות, ויסע עם סחורתו לארצות רחוקות והיה מרויח ועושה חיל במשלח ידו, ויהי הוא חזן ומפרנס את ביתו ואת בית רבי משה אחיו.

בעת ההיא באה על הרמב״ם צרה איומה, הוה על הוה. לו באו צרות כאלה על איש אחר, לא גבור־רוח וכביר כה לב כמוהו, כבד היה אבד בעגיו. דוד אחיו הטוב מיטיבו ומכלכלו טבע בים הודו יחד עם כל רכושו, אחרי אשר נשברה האניה. ויתאבל רבי משה עליו ויתעצב ויפול למשכב ויחלה שנה תמימה, ובעצם הימים הרעים ההם הכוהו בלשון לפני שרי המלכות כי נטה מדת האישלם. כל האסונות האלה דכאו רק את גוו, אך לא את רוחו הכביר והאדיר, כי כח לבבו ובטחונו בה׳ עודדוהו ויקימוהו. אז נהיה לרופא חולים וימצא די שכר לכלכל את ביתו ואת בית אלמנת אחיו הצדיק.

נוראים המה דברי הרמב״ם במכתבו אל מר יפת בעכו, ובתוך דבריו יאמר:

״והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק

זצ״ל שטבע בים הודו ובידו ממון גדול לי ולו ולאחרים,

והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי ונשארתי כמו שנה, מיום

שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה, וכמעט קט הייתי

אובד, ואחרי כן עד היום הזה אני מתאבל ולא התנחמתי,

ואיך אתנחם? והוא על ברכי גודל, והוא היה האח והוא

היה התלמיד, והוא היה נושא ונותז בשוק ומרויח, ואני יושב

לבטח והבין בתלמוד, במקרא ודקדוק הלשון, ולא היתה לי

שמחה אלא בראותו ערבה כל שמחה, והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו

יהפך עלי לבי ויעורר יגוני, לולי התורה מהיא שעשועי

ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אז אבדתי בעניי״

נעלה ונשגב הוא פירושו על המשנה מכל הפּרושים, בסגנונו, בפשוטו ובעומק הגיונו הכביר. וביחוד נראה את כחו באלה המשניות שיש להן תכנית מדעית ושכלית בעניני המתימטיקה, התכונה ונתוח אברי בעלי חיים. בהגיע לענינים כאלה, אז נראה אותו דר בעולמו ושורר בביתו. וביחוד השתדל הרמב״ם להוכיח, כי המשנה תכיל בקרבה תורת המדות ומוסר השכל, וכאוצר כל חמדה – תורת הנפש ותורת החיים – נראתה לו המסכת ״אבות, המלאה פנינים נעימים ונחמדים. ולכל לראש הערה את רוחו ב״שמונת הפרקים״. שם מצא לו כר נרחב לברר דעותיו ומחשבותיו על דבר השארות הנפש וכל נעלה ונשגב בדת ישראל.

בימים ההם כבדה על היהודים היושבים בתימן יד הערבים הקנאים, אשר התנשאו למשול בארץ, ויאלצו את היהודים לעשות ככל אשר עשו אחיהם במרוקו, ויקראו בשם מחמד בפיהם, ויכבדו את אלהי ישראל בלבבם. והנה אח פושע ובוגד בעמו יצא מקרבם וישם דופי בתורת משה, ויקדש את מחמד ותורתו. ולספות צרה על צרה קם איש הוזה ושוגה ויבשר שנת גאולה וישועה, ויצו ליהודי תימן לחלק את כל רכושם בין העניים ולהכון לקראת הגואל, אשר יופיע בקרוב. ותגדל המבוכה בקרב העם – אלה המירו דתם, ואלה שגו בחזיונות שוא. אז פנה רבי יעקב אלפיומי מתימן אל הרמב״ם ויבקש ממנו עצה. אז כתב רבי משה את אגרתו הידועה בשם ״אגרת תימן“. בה הרעיף טל תחיה על הנענים ויאמצם לאחוז במעוז הדת, ויזהירם מלכת אחרי נביא השקר, ומרחוק השתדל בעדם ויט את לבות הפחות והשרים עליהם לטובה. התימנים זכרו את חסדי האיש משה ויזכירו את שמו בתפלת הקדיש לאמר: ״בחייכון וביומיכון ובחיי רבנו משה בן מימון”.

כבוד כזה נעשה רק לנשיאי הגולה ביום עלותם על כסאם.

והשוגה והמשגה הוסיף עוד להוליך את העם שולל בתעתועיו עדי אשר נתפש ויובא לפני אחד המושלים בערב. ״האתה הוא משיח ישראל?" שאלהו המושל. ״כן, אנכי הוא המשיח ואם גם תסיר את ראשי מעלי אחיה“. ויאמר המושל: ״אם יאמנו דבריו אאמין בו גם אני”. ויתיזו את ראשו וימת. אולם גם אחרי מותו לא מתה אמונת מאמיניו בו כי עוד יקום מקברו ויחיה.