ויגדל משה מאד, ויכירוהו כל כנסיות היהודים בכל קצוי תבל לאב ושר התורה ויריצו אליו שאלותיהם, והוא השיב לכלם בעומק העיון ובקצור נמרץ, וידי משה היו מלאות עבודה, בהיותו נגיד העדה וראש הישיבה, בשבתו על כסא דין וברפאו חולים יהודים ומחמדים, עניים ועשירים בלי כל פדות והבדל, ובעצם טרדותיו אלה החל וכלה רבנו משה עבודה רבה וקדושה, מפעל כביר ואדיר, הלא הוא ספרו הגדול ״יד החזקה״ או ״משנה תורה״, אשר כתב בלשון המשנה, להודיע לבני ישראל את המעשה אשר יעשו על פי התורה הכתובה והמסורה. בספרו זה הציג וסדר דין דין על מחנהו, הלכה הלכה על דגלה. מאבני גביש הרבות הפזורות בשני התלמודים, הבבלי והירושלמי, ספרי, ספרא, תוספתא, מכלתא וספרי הגאונים יצר ובנה בנין עדי עד, מעשה ידי אמן נפלא. ואלה דבריו לחכמי לוניל:

״רק אנשים גדולים כמותכם ידעו מה שעשיתי, שהרי קרבתי

דברים מרוחקים, מפוזרים ומפורדים בין הגבעות״

ובצדק יאמר ההיסטוריון גרץ בספרו הגדול:

״אם התלמוד דמיונו לארמון או מגדל־מתעה (לבירינט) אשר

מרוב חדדיו, תאיו ואולמיו יתעה האדם ויאבד דרכו מבלי

דעת צאת ובא אליו וממנו, הנה היה הרמב״ם היוצר אור

ומורה דרך ומסלת התלמוד, ובכל ימי הדורות, מן חתימת

התלמוד עד הדור האחרון, לא נמצא בכל תופשי התורה

אביר החכמה, גאון הדעת, הוגה דעות וחושב מחשבות, סדרן ופשטן, בעל שכל בהיר והגיון ישר, שהיה ראוי לחבר ספר

כזה שחבר רבנו משה בן מימון “

פּתגמו היה:

״לעולם אל ישליך האדם את דעתו אחריו, שהעינים הן

לפנים ולא לאחור,״

אהבתו לתורה אשר קננה בלבו היתה אהבה רבה, אשר על מזבחה הקריב קרבן כליל את גוו ואת נשמתו גם יחד, ומעולם לא נהנה מתורתו הנאה חומרית. ואלה הם דבריו להלכה ולמעשה ב״יד החזקה״:

״כל המשים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס

מן הצדקה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת,

וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור

ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם

את הבריות״

את התנגדותו לקבל פרס בעד למוד התורה נוכל לראות במכתבו לתלמידו רבי יוסף אבן עקנין, אשר חפץ ליסד ישיבה בבגדד, ואלה דבריו:

״אחרי אשר תעמיס עליך חובה ללמד תמעט במסחר, ואני

לא איעצך שתקח מהם דבר, כי טוב בעיני דרהם אחד

שתרויח מאריגה או מחיטות או מנגרות משתרויח מרשות

ראש הגולה ואם יהיה לך עסק עמהם תשפל, ואם תקח מהם

דבר תתבזה, ועצתי שתעסוק במשא ומתן ותלמד חכמת הרפואה

ותעסוק בתלמוד תורה על דרך האמת״

אולם התורנים הננסים וקטני המח, אלה הקנאים מורדי האור, קנאו בגדולת האיש משה, הענק הרוחני הגדול, וינסו לירות בו את חצי שנאתם וקנאתם, ובראשם היה רבי שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדד, אשר התנשא בשם ״גאון יעקב" וינהג נשיאותו ברמה, בשבתו על כסא זהב וחמשים משרתים חמושים שומרים לראשו להכות את כל איש אשר יהין להטיל דופי בגדולתו. האיש היהיר הזה אמר להתחרות בארז, להביט אחרי משה, להקטין מעלתו ולהטיל חשד על ספריו, וירח ריח מינות גם בספר ״יד החזקה״ ויאמר כי המימוני הרכיב זמורת זר בכרם התורה התלמודית. תוצאת התנפלותו של רבי שמואל עליו היתה, כי המון העם התרגש ויקם שאון ברחובות אלכסנדריה של מצרים נגד רבי משה בן מימון וספריו. אולם רבנו משה השיב בנחת למבקריו הנשפּטים אתו, כי הוא היה ענו וטהר לב, וענותו הוסיפה לוית חן על גדולתו. וירבו מוקיריו ומעריציו בכל קצות התבל.

הגדול ביריביו היה הגאון רבי אברהם בן דוד הצרפתי (הראב״ד), אשר הקשה אליו מאד בהשגותיו על ספרו, ויערוך לקראתו מלחמה כבדה. אולם חציו התמוללו, ואור פני משה לא הועם, וידו החזקה לא רפתה גם מתנופת יד הראב״ד הקשה.

מן היום אשר ירד משח מצרימה מצאוהו פגעים רעים ונוראים, חלי ומדוה, מחסור ואבדן רכושו, ומות בני ביתו, ולא מצא מנוחה לו. אך בהגיע לשנת החמשים החלה ההצלחה להאיר פניה אליו. בשנה ההיא נולד לו בן שהיה שעשועיו ותקותו בחיים, ובאמת היה אחרי כן ממלא מקומו, כי אחרי מות אשתו הראשונה התחתן הרמב״ם את איש שוע ונכבד במצרים ושמו אבול־מאאלי, איש סוד לאחת המלכות מנשי השולטן הגדול במצרים סלדין. את בת האיש הזה נשא הרמב״ם לו לאשה ותלד לו את אברהם בנו, אשר היה למשיב נפש לרבנו משה לעת זקנתו בחכמתו ובתכונת נפשו, בתמימותו ואהבתו את הבריות. גם את חכמת הרפואה ידע כאביו ויהי גם הוא רופא נפש מלך מצרים, ויהי נגיד לעמו כאביו. אולם לא הגיע למעלתו לא בתורה ולא בחכמה.

ואחרי כל הקטטות וההתנגדות שהתפרצו על האיש משה אחרי ה״יד החזקה״ אשר עשה לעיני כל ישראל, למרות הדבות והמלשינות אשר הביאו עליו מחפשי עולות מקנאה ורוע לב או מעניות הדעת וקטנות המח, אחרי כל אלה לא נפל לבו בקרבו ולא רפתה רוחו העשויה לבלי חת, כי בעצם המון טרדותיו נשאו לבו להשלים עוד בנין רם ונשא, ספר חקר־דת, אשר נקבו בשם ״מורה הנבוכים״. בספר הזה הראה את שיא גדלו וגאונו בפילוסופיה ובחקר אלוה, וימצא פתרונים על השאלות המרעישות תמיד את לב כל איש הוגה דעות, על דבר העולם העליון, תעודת המציאות והבריאה, מגרעות התבל והחיים, והרעות והתהפוכות הממלאות אותם; על כל אלה בקש בן מימון למצא תשובות מספיקות לפי מצב החכמה והפילוסופיה בעת ההיא, וישתדל להתאים את עקרי תורת היהדות עם חקי השכל והדעת. בספרו זה יצא במלחמה גלויה נגד המאמינים בהבלים וכשפים, וישפּל את ערך הקרבנות אשר נתנו לבני ישראל ״למען לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״, וישתדל לתת טעמים לכל מצות התורה, כי אך לטובתנו ולאשרנו הנה, וכל דברי ה׳ המה מלאי חיים, בריאות ואושר למחזיקים בהם. ולא לבד במחנה ישראל עשה הספר הזה רושם גדול, כי אם גם במחנה חכמי המחמדים והנוצרים הרעיש את הלבבות, ויברא תקופה חדשה בחקר אלוה ויסודות האמונה.

חכמי לוניל, ובראשם רבי יהונתן הכהן, הציעו לפניו שאלותיהם על ידי מכתב וישחרוהו, כי ישלח להם את ספרו האחרון, ואלה דברי מכתב:

״הכי קרא שמו משה, כי מושה הוא את עמו ממי השגגות,

השכל שם אחיהו והתלמוד הוא אביהו, ושפתיו ישמרו דעת

ותורה יבקשו מפיו, בדבש תורה שבכתב ימתיק חכו, ובצל

תורה שבעל פה ישים סבו, הרי תורה בקומו למשפט מפניו

רעשו, וגלי ים הגמרא והסברא מפניו פחדו ויתגעשו, וגם

הכהנים הנגשים אליו מדמי הסכלות יטהרו ויתקדשו, על כן

הננו אתאנו לך להעמיד לימין גודלך גם כשאר ספריך (מלבד

משנה תורה), כי נקשרה נפשנו באהבתם, ואם הם כאן הכל

כאן “

גם חכמי פּרובינציה הוקירו והכירו את ספרי הרמב״ם, ובראשם רבי שמואל אבן תבון, אשר ערך מכתב אל בן מימון ויביע לפניו את מחשבתו לתרגם את ספרו ״מורה הנבוכים" מערבית לעברית, וירמוז לו, כי נכספה נפשו להספח אל תלמידיו, כי ישתוקק מאד לדעתו ולהכירו פנים אל פנים. במכתב מלא תודות השיב הרמב״ם לרבי שמואל על חפצו הטוב ויורהו את מלאכת התרגום על פי כללים ידועים, ולכל לראש, כי יהיה התרגום חפשי. אולם בדבר חפצו לעבור ארחות ימים מצרפת מצרימה לקחת לקח מפיו, לא הסכים, כי מהמון טרדותיו לא יוכל למלא חפצו להתרועע אתו אפילו שעה אחת ביום או בלילה.

ואלה דברי מכתבו:

״אני שוכן במצרים בקאירה הישנה והמלך שוכן באל־קאירה

ובין שני המקומות שני תחומי שבת, ולי על המלך מנהג כבוד מאד, אי אפשר לי מבלי ראות פניו בכל יום בהשכמה, אמנם כשימצאהו חולשה או יחלש אחד מבניו או אחת מפּלגשיו

לא אסור מאל־קאירה ואני רוב היום בבית המלך, וכשלא

יהיה שום מכשול אשוב למצרים אחר חצי היום, ואני רעב

ומוצא חאכסדראות כלם מלאות בני אדם גוים ויהודים, חשוב

ובלתי חשוב, שופטים ושומרים, ואוהבים ושונאים, ערב רב,

ידעו את עת שובי, ארד מעל הבהמה, ארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם, לרצותם ולחלות פניהם למחול על כבודם ולהמתין

עד כדי שאוכל אכילת ארעי במעת לעת ואצא לרפאותם רפואת חלייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ואני בתכלית

החלשה לא אוכל לדבר, סוף דבר, לא יוכל אחד מישראל

לדבר אלי או להתחבר ולהתבודד עמי זולת יום השבת, אז

יבואו כל הקהל או רובם אחרי התפלה אנהיג הצבור במה

שיעשה כל ימי השבוע ויקראו קריאה חלושה עד הצהרים

וילכו לדרכם וישובו קצתם ויקראו שנית אחר תפלת המנחה״

אלה הם ארחות חיי הגבור הרוחני הזה, כאשר יתאר לתמו בעצמו, ומה רבה עבודתו בקדש!

באחרית ימיו נחם על אשר כתב את ספריו בלשון ערבית. ואלה דבריו בתשובתו לחכמי לוניל:

״ואשר שאלתם שאעתיק את ספרי מורה הנבוכים בלשון הקדש,

מי יתנני בירחי קדם לעשות שאלתכם בזה הספר ובשאר

הספרים שחברתי בלשון קדם, אשר הקדיר שמשי, כי אהליהם

שבנתי ושמחה גדולה היתה לי בזה להוציא יקר מזולל ולהשיב

גזלה אל הבעלים אבל סבות הזמן סבבוני אפילו לכתוב

פרשה קטנה אין לי פנאי לא ביום ולא בלילה״

במכתבו האחרון לעדת לוניל יתאונן ויאמר:

״אני היום לא אוכל עוד לצאת ולבא שכבר זקנתי ושבתי

לא מרוב השנים אלא מטבע הגוף ידוע חולי.״

ויגוע משה בן מימון ויאסף אל עמיו בהיותו בן שבעים שנה, ביום העשרים לחדש טבת שנת ד' אלפים תתקס״ח, ויספּדוהו כל עמו בכל ארצות פזוריו, וגם הישמעאלים התאבלו אחריו. בירושלים נקבצו כל בני ישראל ויקראו צום, ואחרי קראם בתורה את פרשת התוכחה, הפטירו בנביא שמואל ויסיימו בפסוק:

״גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוהים!“

אחרי ימי האבל, נשאו את עצמותיו לארץ ישראל, ויקברוהו על יד העיר טבריה, ועל מצבתו חרתו:

״פּה טמון רבנו משה בן מימון מבחר האנושי“.

וההמון ברא אז את הפתגם הנודע:

״ממשה עד משה לא קם כמשה “

בדור הבא בא שלמה הקטן, הגדול בקנאים מיריבי הרמב״ם, וימחוק את הכתבת מעל המצבה ויכתוב תחתה:

״פה טמון משה בן מימון המוחרם והמין ״

אור וחשך נפגשו על המצבה ההיא!