כלל גדול הוא בחיים, כי בבא רעה על האדם בפרט או על העם בכלל, לא תבא לבדה, כי צרה לרעותה תקרא ומושכת היא אחריה עוד צרות רבות ורעות. ככה נראה בתולדותינו בסוף האלף החמישי, או בראשית המאה השלש עשרה לספה"נ.

אל המון התלאות, הבוז והקלסה מחוץ, אשר הביא עליהם אינוצנטי השלישי בגזרותיו האיומות ובתו־הקלון אשר שם על בגדיהם, נלוו עוד דברי ריבות ומדון, ויקרעו את העם לקרעים, וירבו פלגות בישראל, ויפוצצו את ביתו לרסיסים מפנים.

כל עוד אשר בן מימון היה בחיים, התאפּקו מתנגדיו הקנאים מצאת נגדו בגלוי, ורק בחשאי ובשפה רפה הביעו את טענותיהם ותלונותיהם, ולא השמיעו במרום קולם, כי יראו את כבודו הגדול. לא כן אחרי מות משה החלו מקנאיו ומריביו לבקר אחריו ולתת דופי בספריו, באמרם כי ספרי בן מימון מסוכנים המה להאמונה התמה, כי שיטת בן מימון איננה מודה בכל הנסים שנאמרו בכתבי הקדש לפי פשוטם. ביחוד התמרמרו על ״המורה״ על תתו טעמים להמצות השוללים מהן את חשיבותן התמידית, כמו הקרבנות, כן גם כפירתו בשדים, ברוחות ובכשפים, נגד דעת התלמוד, וידמו כי מחויבים הם לצאת במחאה נגד ספריו ודעותיו.

ובכן קמו אז בישראל שתי מפלגות, מעבר מזה מוקירי הרמב״ם ומעריציו, המקדישים את כל דבריו כדבר אלהים, ומעבר מזה מנגדי הרמב״ם, אשר קראו מלחמה על כל ספריו וביחוד על ״המורה״. להראשונים היה משה גודר פרץ, משובב נפשות נדחות ומנהל לתועי רוח, ולהאחרונים היה כפורץ גדר וכמשגה תמימים לסור מדרך האמונה. כי הנה היהודים אשר בארצות הקתולים, כמוהם כנוצרים, רחקו מכל חכמה ומדע וכל מעיניהם היו אך בתלמוד לבדו, כי יד הקתולים גברה עליהם ולא ידעו דבר בארץ, על כן האמינו רוב חכמי צרפת בכל דבר ובכל מבטא ככתבו וכפשוטו שנאמרו בתלמוד על המלאכים, השדים והרוחות, על השכר החמרי הצפון בעולם הבא לצדיקים, ועל העונש הגופני המוכן לרשעים. בכל אלה האמינו באמונה אומן ויתרגזו על אלה המכחישים בהם. לא כן היו חכמי היהודים בארצות ממשלת הערבים וגם בצפון ספרד ובנגב צרפת, אשר שמה הגיעה תרבות ערב, שם נחה הדעת גם על היהודים, אשר היו יוצאים ובאים בתוך העם ויבינו את החיים וכל צרכיהם, ויהי התלמוד להם רק למורה דרך התורה והמצוה לדעת מה יעשה בישראל, אך חיי רוחם לא התכנסו בו לבדו, הם הבינו לערוך את ערך רבי משה וספריו ויקדישוהו ויעריצוהו מאד.

בראש המתנגדים היה רבי מאיר הלוי אבואלפיא, נשיא וראש לקהלת ישראל בטולידא. ואלה דבריו במכתבו לחכמי לוניל:

״בהגיע תור משנה ספר התורה ואעמוד על ספרי המדע בהלכות תשובה על העולם הבא שאין בו גוף וגויה, קנא קנאתי לצור ישראל וקדושו, ליסוד הצדק ושרשו, בראותי, כי אבדה אמונת תהית המתים״

וחכמי לוניל, ובראשם רבי אהרן בן משלם, השיבוהו קשות ויגערו בו על ערבו את לבו לחרף את יחיד הדור אשר מימות רבינא ורב אשי לא קם כמוהו מורה. ועל דבר אשר לא האמין באגדות חז״ל כפירושן, לא היה הוא הראשון בזאת, אחרי אשר גם הגאונים רב סעדיה ורב האי החלו לפון בפשיטות האגדות. כן גם הנשיא רב ששת בנבנשתי מברצלונא התל ברבי מאיר הלוי במכתם לאמר:

שאלוני ידידי. איר יכונה

בשם מאיר והוא הולך חשכים?

השיבותים כבר קראו חכמים

ללילה אור והוא מן ההפכים״

ורבי מאיר לא לקח מוסר ויוסף להשליך שקוצים על ספרי בן מימון.

גם בארצות המזרח התפרץ הריב והרב רבי שמשון משאנץ, אחד מבעלי התוספות שעלה לארץ הקדושה, ורבי דניאל הבבלי, תלמיד רבי שמואל בן עלי מבגדד המתנגד הראשון לבן מימון, אסרו יחד את המלחמה נגד ספרי רבי משה. ורבי יוסף אבן עקנין, תלמיד בן מימון, וכל חבריו מעריצי משה, פנו לרבי אברהם בנו לתת את יריבי אביו לחרם. אולם רבי אברהם, אשר דמה לאביו הגדול בתכנית רוחו ובענותו הרבה, השיב על־אדות רבי דניאל הבבלי לאמר:

״אני כבעל דינו והוא כשונא לנו, לא אדין אותו לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא חלילה, שמא יהיה בדבר חלול השם יתברך יותר, ובכיוצא בזה למדונו חז״ל לא לידון אינש לא למאן דרחים ולא למאן דסני, ועוד שאמונתו ביחוד השם יתברך ושאר עקרי התורה מתוקנת היא ולא חלק עליו אלא בענין השדים וכיוצא בהם ועוד ששמעתי עליו שהוא דורש ברבים דברי תורה ומוסר ומושך לבם ליראה ולעבודה ומחזיר למוטב חטאים בעלי תשובה״

אבל דברי רבי אברהם הטוב לא הרגיעו את לבות תלמידי הרמב״ם ומעריציו ויפצרו ברבי דוד נשיא הגולה במאסול לנדות את רבי דניאל. רבי דוד מלא את חפצם וינדה את רבי דניאל. לב רבי דניאל כאב עליו על אשר נדוהו ויחלה וימת בדמשק. אחרית רבי דניאל המרה השקיטה את יריבי הרמב״ם בארץ המזרח בדור ההוא.

לא כן היה מצב הריב בארצות אירופה. רבי שלמה ממונפליר (מן ההר), תלמיד רבי יהודה החסיד, יצא במלחמת תנופה על שיטת הרמב״ם, בראותו את הזלזול במצות המעשיות בין יהודי ספרד, כי רבים מהם התחתנו בנוצרים, ויחרוץ משפּטו, כי ספרי הרמב״ם הסבו בכל אלה. ונוסף לזה היה מאמין אדוק בהגשמת הבורא, גם בשכר ועונש על פי תבנית העדן והתופת המתוארים בהגדות חז״ל, גם במציאות השדים, ויחשוב את כל זאת לעיקר מעקרי הדת. ולכן לא לפלא הוא כי מאמין אמונה גסה ופשוטה כזאת ראה בדעות הרמב״ם והשקפותיו מינות וכפירה. ויקם הוא ושנים מתלמידיו, רב יונה ורב דוד, ויקראו בקהל חרם על ספר המורה והמדע ועל כל החוגים בפילוסופיה, וחכמי צרפת משרידי בעלי התוספת החזיקו אתם ויתעוררו באש קנאות ויביעו רוחם ברעש ורגש, ויעברו בקנאתם את המחרימים הראשונים.

החרם העלה את חרון אף מעריצי בן מימון, וראשי שלש הקהלות, לוניל, בדרש ונרבונה, קמו ויחרימו את המחרים רבי שלמה ושני תלמידיו, וישלחו ספרים אל כל הקהלות להזהירם, כי יצילו את כבוד משה רבם ותפארתם. בחמה שפוכה נלחמו המימוניים ומתנגדיהם וגם קהלת מונפליר נפלגה לשתי מפלגות: ההמונים החשכים החזיקו בידי רבם הקנאי הקדוש רבי שלמה ותלמידיו, והחכמים הנאורים רבו בהם, וילחמו איש את רעהו גם באגרוף ובמהלומות, ועוד מעט ונחלק ישראל לשנים — לולא שני הגדולים אשר התערבו אז בהמריבה ובכח האמת השקיטו את הרוחות הסוערות, הלא המה רבי דוד קמחי (הרד״ק) ורבי משה בן נחמן (הרמב״ן). שני הגדולים האלה התערבו אז בתוך המריבים וירגיעו מעט את הלבבות. אך לא תם עוד החזיון המעציב ועוד נתכנו לו עלילות גדולות ורעות מאלה בטרם בא הקץ להשערוריה הזאת.

גם המשוררים אשר בשתי המפלגות ירו חצי לעג איש ברעהו במהתלותיהם. אחד ממתנגדי הרמב״ם הביע את משפּטו:

״מורה נבוכים, החרש, פיך בלום!

הן הדברים לא שמענו עד הלום

ישאו עונם אומרים, כי הכתב משל

והנביא אשר אתו חלום״

והמשורר מהמפלגה המימונית השיב:

״פּתי, במתג ורסן עדי סכלך בלום,

של נעליך, עול, ואל תקרב הלום.

משל להבין אין יד שכל ואיך

תוכל להבין נבואה, אם במראה או בחלום.