שאננים ושקטים ישבו היהודים בארץ איטליה היפה, וכוס התרעלה, אשר ממנה שתו יהודי בריטניה, צרפת וספרד, לא עברה עליהם, וברומה, אשר ממנה יצאה קנאת הדת על כל התבל, לא רבה הרעה על היהודים, עדי אשר חקי הכנסיה ואות־הקלון לא היו נשמרים שם כהלכתם, כי האפּיפיורים היו רק כחצים המשחיתים אך מרחוק, יען כי בני רומה פרקו מעליהם את עול הכהונה, והנהנים רבו איש ברעהו ויהיו טרודים במחלקותיהם וקטטותיהם, ואזלה ידם להרע ליהודים, ורק במרחקים היו נכבדים ונוראים, ובארצם לא הרבו לשים לב אליהם, וזאת היתה לברכה ליהודים, כי מני אז הוטב מצבם הגשמי והרוחני, וימצאו ביניהם עשירים גדולים, ״ויבנו להם בתי מדות ועליות מרוחים, כתבנית ארמוני חמד והיכלי תפארה״.

(עמנואל הרומי)

בימים ההם עלה באיטליה כוכב השחר, אשר בשר את הקץ לממשלת הזדון, שלטון הפּרשים ועריצות הכהונה, בעלי הזרוע בימי־הבינים, הלא הוא החוזה הנפלא והמצוין דנטי. מקוי אור שירתו נמס הקרח הנורא, ורוח שכלו האדיר נשבה באיטליה ותטהר את שמיה מעבי ההזיה וחשכת האמונות התפלות, והעם קם לאור באור חיים חדשים באהבה בלי מצרים לדעת ולחכמת חרשים, ורבים מן החשמנים והרוזנים באיטליה תמכו את החכמה והדעת ויאספו אל ביתם חכמים ומליצים ויכבדו גם את הספרות העברית ורבים מחכמי היהודים חיו למו למורים ויהיו למגן ומחסה לבני ישראל ממשובת ההמון.

פּתאום עלה ענן כבד על שמי היהודים באיטליה בתמונת אחות האפּיפיור יוהן העשרים ושנים, שגניזה שמה. האשה המבישה הזאת הלשינה על היהודים באזני אחיה וכהניו החשכים ותסת כהנים אחדים להעיד עליהם בעדות שוא, כי חללו היהודים את קדשי הנוצרים בדברם דברי קלון בעת הנשאו התמונות הקדושות בהמון חוגג בחוצות רומה. האפּיפיור הוציא פקודה לגרש את כל היהודים מרומה. אולם היהודים קדמו את הרעה, בשלחם מקרבם ציר אל האפּיפיור ולהמלך רוברטו, אשר אהב את ישראל וספרותו, ואחרי תתם כופר נפשם עשרים אלף דינרי זהב על יד אחות האפּיפיור, שככה חמתה ותהי להם הרוחה.

בדור ההוא חי המליץ הסטיריון המצוין בסגנונו ההתולי והחדודי רבי עמנואל הרומי. הוא היה חזון בלתי נפרץ בעם ישראל, אשר ספריו מלאים לצון, פּחזות ועגבים, עדי אשר רבי יוסף קארו ב״שלחנו הערוך״ אסר לקרוא את ספרי עמנואל, באמרו:

מליצות ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, אסור לקרא בהם בשבת ואף בחול אסור״ (הלכות שבת סימן ש״ז)

עליו יאמרו, כי רוחו היה כרוח המשורר הינה בדורו, במצאו בכל ענין דברי חדודים ומהתלות. פתגמיו נוקבים ויורדים עד עמקי הלב, וכחצים ביד גבור כן היתה השפה העברית בעטו להטותה לכל חפצו. ומי מלל אז, כי שפת קדש תמצא און לה להביע את כל מנעמי החיים ותענוגיהם במליצות חדות כאחת השפות החיות והרעננות?

בכשרון אדיר ונפלא הוא מבקר את מפרשי המקרא, בשומו בפיהם שאלות נבערות והוא משיב להם כאולתם. מפרש אחד שואל לאמר:

״הנני גבור בכל אורחותי, כי מצאתי כתוב הפך ממה שקבלתי מאבותי, והאמנתי בכל ימותי, כי התורה נתנה בסיני, ואני מצאתי כתוב בספר מדוקדק ישן והדת נתנה בשושן! "

ועמנואל השיב להשואל האויל כאולתו ויאמר:

״חייך, בסיני נתנה תורה והכתוב האומר והדת נתנה בשושן כונתו, כי התורה נתנה בחדש סיון שהשושנים מצוים בו״

המפרש השני שואל:

״מדוע אמר הכתוב: חנוך לנער ולא אמר ארפכשר לנער.

או מתושלח לנער? ״

ויען עמנואל:

מתושלח וארפבשר באו אלי קבר בכלה,

והיתה להם עם הזמן ברית מלה,

אמנם חנוך בשם נער יקראנו,

יען התהלך חגור את האלהים ואיננו

בחדודים נמרצים כאלה הכה עמנואל את מעקמי הכתובים אשר הפכו את הוד התורה לגועל בנפתוליהם.

ואם כי בההשקפה הראשונה נראה את עמנואל על פי שיריו וספּוריו לאיש שכל מעיניו בחיים היה אך לבקש אהבה בתענוגים, אבל באמת היה הוא ההפך מתכונת בת שירתו. אמו יושטה היתה אשה יראת ה׳, והוא גודל על ברכי רבנים צדיקים וגדולים, ויחדור אל כל חדרי התורה הכתובה והמסורה, ויאמין גם בקדושת האותיות שבתורה, אשר בהן צפונים סודות נפלאים, ויפרש את כתבי הקדש על פי אמונה, וגם יד לו בחכמת הקבלה, ואחרי כל אלה שר שירי עגבים, בשומו על פניו מסוה איש אשר יתלוצץ בכל קדשי האמונה ויהתל בכל הגדולים, בהיותו מסוג האנשים אשר ההתול וההלצה הבאים לידם מושלים בהם ולא יעצרו כח לכלוא בקרבם את התולם, ולכן חטא וחבר לא אחת ושתים על חטא בטוי שפתים בספריו ושיריו.

דנטה המשורר האיטליני ועמנואל העברי התרועעו יחד ורוח השירה הביאם במסורת ברית ידידות איש לרעהו. האיטליני לקח לו לחומר את למודי אבות הכנסיה הנוצרית, והעברי — את כתבי הקדש, התלמוד והמדרשים. שניהם חברו את ספריהם על דבר הגיהנום וגן העדן: הראשון בספרו ״הקומדיה האלהית“¹ והשני בספרו ״התופת והעדן”.

בספריהם אלה נראה את ההבדל בין הרוח העברי ובין הרוח הנוצרי. כי תחת אשר השני ימלא את התופת באויביו ושונאי ארצו ועמו, כהנים, דוכסים, חמשנים ואפּיפיורים, כי יצרפו באש פלדות מחטאותיהם ולעומתם בגן עדנו יושיב רק את ידידיו ורעיו, ויסגרהו גם בפני כל חכמי יון על אשר לא האמינו בגואלו ומשיחו בן מרים; הנה הראשון, העברי, רואה בתופת את רשעי עמו, את עתליה המאבדת את זרע המלוכה, את אבשלום המורד באביו בתוך אנשי סדום ועמורה, וגם את ראשי ישראל, אשר ידעו את מעלת החכמה ולא ראו באורה, בזו לידיעות המושכלות, ואת הסופרים המתקשטים בנוצות זרים, כי ״גנבת דעות נכריות גדולה מגנבת הממוניות״.

בעדן הוא רואה את חסידי אומות העולם, אשר גברו בחכמתם ובשכלם, בתוך צדיקי וחסידי בני ישראל.

הנה זאת היא הסבלנות התמימה!

אולם לא ארכה שלות היהודים באיטליה, כי הנזירים לא חדלו מהפיח את אש קנאתם בהמון אשר כבר החל להשקות את היהודים בכוס התרעלה אשר אחיהם כבר שתוה בארצות אחרות.