בעת ההיא, בהשנים אשר לפני ״המגפה השחורה“, רבצה מארת ה׳ על יהודי אשכנז, וקללת התוכחה: ״והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה” השיגה אותם, כי חרב חדה היתה מונחת על צואריהם, ולא היה יום שאין קללתו מרובה מחברו, כי כל ענפי החיים נכרתו מהם וכל דרכי המחיה והכלכלה נסגרו בעדם ויסבלו עוני, כפן ומחסור.

מלכי אשכנז התחשבו בעיני עצמם לממלאי מקום קסרי רומה וזוכים בכל זכיותיהם. והנה מעת חורבן ירושלים על ידי טיטוס היה מוטל על כל איש יהודי, מטעם ממשלת רומה, להביא כסף גלגלת זהוב אחד לאוצר המלך, כופר נפשם במקום הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש או במקום מחצית השקל. ובכן לקח לו המלך לודויג איש בווריה¹ את הזכות הזאת ויוציא חק חדש בשנת ה׳, ק״ב, כי כל יהודי ויהודיה היושבים במדינות ממלכת אשכנז, שהגיעו לשנת השתים עשרה ואשר רכושם עולה לפחות עשרים זהוב, מחויב להעלות מס כסף גלגלת להמלך, זהוב אחד לשנה.

בימי המלך הזה גברה השנאה לבת יעקב וגדוד אכרים אשר קראו את עצמם בשם ״מכי היהודים“, ושני אצילים בראשם, אשר הטיפו לשנאה באזני ההמון, באמרם, כי מן השמים הגידו להם כי הגיעה העת להנקם בצאצאי מרצחי בן־האלהים, וכחמשת אלפים אכרים התנפלו על היהודים וישימו בהם הרג רב בקרדומותיהם ובמגליהם. גם האצילים אשר נקראו אז בשם ״פּרשים” (ריטטערס) רבו מאד בארצות הקתולים בימי־הבינים, וימלאו את הארץ חמס ושוד, ויתבצרו במצודותיהם הבצורות על ראשי ההרים ויפּילו את חתיתם על כל העם, וימרו גם במלכיהם, ויפרו כל חק ומשמעת, ויבזו לחכמה ודעת, ויחנכו את בניהם אך לעצור בסוסים אבירים וללחום את אויביהם כל ימיהם. בעלי זרוע אלה היו לעזר לכהונה הקתולית להכניע את מתנגדיה ומה גם את היהודים, אשר סבלו כפלים, אם בתור יהודים וגם בתור סוחרים, כי מדי עבור רוכל מתחת בעמק ומרכלתו על עגלתו, או אנית סוחר כי תעבור על פני הנהר, ותקע הצופה בשופר, והתאספו כל מתי המצודה לקול האות, והאציל הפּרש, יחד עם עבדיו השודדים, טשו כנשרים על סוסיהם ויתנפּלו על העוברים ויבוזו את יגיעם וישלחום בערום ובחוסר כל. ואלה אשר התיצבו נגדם הכו לפי חרב או סחבום אל המבצר וכלאום ב״מגדל הרעב״, שם ענום והרעיבום עד תת קרובי השבוים פדיון נפשם אשר הושת עליהם.

לעתים לא רחוקות יצאו השודדים ממצודותיהם לשוט בכל הנוף מסביב והרסו אל בתי היהודים וסחבו אותם מעל משכבם בלילות, והיה אם לא מהר האומלל לתת להם את כל הון ביתו, הציקו דונג או כופר מרותח אל תוך פיו, או דשו את בשרו בשוטים, או קשרוהו אל זנב הסוס סחבוהו אל המצודה ונתן למות ב״מגדל הרעב״ ואת מעונו שרפו באש.

בעת ההיא התפרצה המגפה השחורה מארץ הסינים לארצות אירופה, ותנף את מגלה על מין האדם ובימים מעטים השמידה עשרים וחמשה מליונים איש, והמות לא הבדיל בין מין למין, בין ילד לשב, בין עם לעם, כי פרש את כנפיו השחורות על כל המין האנושי ויהפוך את כל התבל לחצר מות. אז נכחדו הצדק והיושר וכל מדה נכונה מבני האדם, בטלו כל אחוה וידידות, והפכו לנמרים וללבאים שוקדים על טרפם. והכהונה הקתולית השתמשה במגפה הנוראה ותמסוך רוח עועים בלבות מאמיניה, כי היהודים הסבו את הנגף ומצוה גדולה להשמידם מעל פני הארץ. נפלא הדבר, כי בכל ארצות המחמדים והמונגולים הפראים, אשר גם בהם היתה יד הנגף, לא עלה על לבם לשים את היהודים לשעיר המשתלח ולכלות בהם את חצי זעמם, ורק בארצות הנוצרים, הדוברים תמיד בשם אלהי האהבה והרחמים, שמה ערכו מטבח ליהודים. המגפה התפרצה גם בבני ישראל, אולם לפי הערך היה מספר מתי היהודים מעט מאשר בין הנוצרים, וזאת נתן ידים לעולל עלילות עליהם — בהיותם נודעים בשכבר הימים לשוחטי ילדים ואוכלי בשר אדם — כי הם השליכו רעל בבארות ובמעינות, וגם מפזרים אבק־ארס ברוח לעפּש את האויר למען השמד את כל הנוצרים. ובאמת לא שלטה המגפה ביהודים במדה כל כך גדולה כמו בנוצרים, יען כי היהודים זהירים תמיד במאכלם ובמשקיהם, נבדלים מן הזוללות, ומשתדלים תמיד להציל איש את רעהו מכל נגע ומחלה על פי מצות ״בקור חולים״.

הצרפתים, האנגלים, האיטלינים והספרדים וכל עמי אירופּה יחד לא שפכו את דמי היהודים במדה כל כך רבה כבני אשכנז, אשר ששו למצוא תואנה על בני ישראל ולכלות בהם כל חמתם, ובאולתם האמינו, כי היהודים הרעילו בנטפי ארס ורעל את הנהרות הגדולים, הרהיין והדונאי, וכל האגמים והמעינות, ובערים רבות סתמו את הבארות לבל ישתו האזרחים את הרעל אשר היהודים שמו בהן.

כשבלים בודדות בעמק רפאים נמצאו יחידי סגולה בין הנוצרים, אשר לא נחה עליהם יד ההזיה והבערות, וידעו נאמנה, כי היהודים חפים מפשע, ויעשו לטובת הלקוחים למות ככל אשר היתה לאל ידם, ובהערים שטראסבורג, בזל ופרייבורג נלחמו נגד המרצחים, אבל לא עצרו כח, כי הרוב גבר עליהם. ובשנת ק״ח הוחלט ברוב דעות לגרש את היהודים מכל הערים אשר על יד הרהיין. דם היהודים הותר אז בכל ארץ גרמניה כדם הצבי והאיל, והמגורשים מהערים הומתו בידי בני הכפרים, ובעיר בזל בנו המרצחים בית מיוחד לאותו דבר על אי אחד על נהר רהיין ושם אספו את כל יהודי העיר, אנשים, נשים וטף, וישרפום חיים באש, בט׳ ליאנואר שנת ק״ט, ובעת אשר נפשות בני ישראל עלו על המוקד, נשבעו הנוצרים לבלי תת לכל יהודי לשבת בקרבם במשך מאתים שנה. כגורל קהלת בזל, כן היה גורל קהלת פרייבורג. וגם בשטראסבורג הסיר ההמון את ראש האזרחים וכל ועד המועצה, אשר עמדו לימין היהודים, ויאסרו את היהודים, אלפּים איש במספּר, וסחבו אותם אל שדה הקברות לעדת ישראל, שם הכינו בית גדול של עצים, שמה אוספו כל היהודים ויציתום מכל העברים, ושרפום חיים באש, ורכוש היהודים נחלק בין הנוצרים התושבים ומקלטי הנזירים.

וצרה לרעותה תקרא — המגפה השחורה היתה בעיני הנוצרים כמוסר שדי על עונותיהם וחטאות כהניהם, ולכן התעורר בהם הרעיון לכפר אשמותיהם בתשובה וסגופים, והשבים האלה עברו גדודים גדודים בערי אשכנז, ויעשו כמעשי עובדי הבעל לפנים: היו חובטים את גופותיהם הערומות בשבטים עד שפך דם, ובחבטם היו מרננים את רנותיהם להבן ולאמו. על כן יקראו להם ״מתחבטים״.

״המתחבטים״ האלה קראו באזני ההמון ״פתקא דרקיעא״ אשר קבלו ממרומים ובה כתוב לאמר: הגואל התקצף על בני האדם, אשר חטאו ואכלו בשר בימי התענית, ורק ברחמי האם הקדושה הואיל לסלוח לאלה אשר יעשו את ״תשובת המשקל״ ויחבטו את גופותיהם שלשים וארבעה ימים מסח. המתחבטים כלו את חמתם בבני ישראל, ויביעו את דעתם קבל עם, כי חפצם להכחיד את האומה הזאת ולעשות בה כלה. ויתגאו בשמותיהם ״חובטי היהודים״ או ״צולי היהודים״ וישימו שמות בכל מקום עברם.

יהודי מגנצה, בדעתם כי נכון להם יום איד מאת המתחבטים, ויכונו למלחמת מגן ושלש מאות יהודים חמושי כלי־נשק התיצבו לקראת המרצחים הקנאים וימיתו מהם מאתים איש. אך בדבר הזה העלו עוד יותר את חמת הנוצרים, אשר התנפּלו בחמה שפוכה על רבע היהודים, אשר לא עצרו כח לעמוד על נפשם נגד האויב הרב והעצום מהם, וכששת אלפים איש מן היהודים נהרגו ביום ההוא, כ״ד אוגוסט, שנת ק״י.

גם בעיר קלן בא השוד, אחרי אשר חסידי הנוצרים נכנעו תחת ידי המרצחים ולא עצרו כח להושיע לבני ישראל, כי העם לא הטה אזנו לשמוע בקול שרי המועצה, אשר הוכיחו לדעת, כי היהודים חפים מפשע, ומשובת ההמון התפּרצה בעוצם רוחה וכל היהודים נהרגו ונשרפו עד אחד.

ככה עברו ההרג והאבדן בקהלות ישראל מעיר לעיר בכל גבולות אשכנז. ומי יוכל לספור את כל הערים אשר עליהן עברה הכוס, למן הררי אלף ועד הים הצפוני, ומן נהר הרהיין ועד נהר אודר. בהערים ברפוט, בת שלשת אלפים יהודים, אייזנך וברסלו, אשר בהן נמצאו אז קהלות גדולות ועשירות, — מכל הערים האלה ובנותיהן נשמדו כל היהודים עד אחד, והאבדן הגיע גם עד אוסטריה, ובני ישראל בקרית הממלכה וינה טרפו נפשם בכפם בטרם נפלם בידי ההוללים.

גם על העיר וירמיזה באה הפקודה, כי הקיסר קרלוס הרביעי נתן את היהודים ״במתנה״ להאזרחים הנוצרים. ואלה דבריו בספר המתנה:

״הנה כן העיר וירמיזה ותושביה האזרחים זוכים וקונים את היהודים ויכולים לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו״

ויהי בשמוע היהודים את החלטת ועד המועצה לשרפם חיים, וישלחו מקרבם שנים עשר פרנסי הקהלה להתחנן אל הועד ולבקש על נפשם. וכאשר הושבה בקשתם ריקם, סגרו פרנסי היהודים את דלתות בית הועד ויתנפּלו על ראשי האזרחים בכלי־הנשק אשר הסתירו מתחת לבגדיהם ויהרגום, ואחרי כן נמלטו אל שדה הקברות לעדת ישראל ושם שמו קץ לחייהם ויקברו בקבר אחד, וכל עדת היהודים בוירמזיה, יותר מארבע מאות נפש, מתו כלם מות גבורים, בשנת ק״ט.

הנה כי כן עקבה ארץ אשכנז מדמי אבותינו ורק מעטים מהם נשארו אז בממלכה החטאה הזאת, אשר עצרו כח לקונן קינה ולרשום את אסונם בספר לדור יבא על רבבות בני ישראל אשר נשרפו ונהרגו על לא חמס בכפם.

הוי, ארץ, אל תכסי דמם!