זמן רב שלטה האמונה הקתולית שלטת בלי מצרים בכל העמים הסרים אל משמעתה. מאות בשנים החשיכה את התבל בערפּלי אופל ותניאם משום עין בספרי הקדש לבל יראו במו אור חדש. אולם לכל זמן, וקץ בא גם לחשכת ימי־הבינים, ותקופת ״העת החדשה״ החלה להופיע, ורוח ישראל הגדיל עצומיו ויתפרץ בתוך חשכת ימי־הבינים, ויפלס לו נתיב בעד ערפּלי אופל, ויהי לאור גוים. הנזירים נסו בשארית כחם לדכא את ישראל ואת ספרותו כפעם בפעם, ויבשלו ויסוגו אחור מנגה אור הדעת, אשר הופיע בעצם זהרו.

איש בוגד בעמו ודתו, שפל ובליעל, הנבזה והגרוע ביהודים, יוסף פפרקורן, ממדינת מאהרן, אשר היה טבח נבער מדעת, אך התגאה ביחוסו, בהיותו אחיו של רבי מאיר פפרקורן שהיה תלמודי גדול, עזב את עמו ויתחבר עם הדומיניקנים, ויכתבו יחד שטנה על התלמוד ועל ישראל באופן נורא ומבהיל מאד.

סבת בגדו באמונתו היא, כי נתפּש בגנבה עם שבירת מנעול, ויובא לבית האסורים, ולמען הסר את חרפתו מעליו התמכר להכהנים הקתוליים, אשר הכניסו אותו, אשתו ובניו בדת הקתולית. אשתו היפה ונצורת הלב לבבה בעיניה את הנזירים והם הרימוהו וינשאוהו, ובשמו הפיצו עלילות על היהודים, כי מקללים המה את בן־מרים גואלם בתפלותיהם יום יום, ויסיתו את המושלים לגרש את כל היהודים מכל ערי אשכנז, ואת בניהם יכניסו בחזקת היד לדת הקתולית ואת התלמוד יחרימו ויבערו אותו כליל. ובשנת רס״ח הוציא הזד היהיר הזה מחברת מלאה ארס על היהודים, ובה יהתל במו, כי מתודים הם על חטאותיהם לפני תרנגולים ודגים, ואחרי כן ישחטו את ״כהניהם״ ויאכלום.

בראות הבוגד, כי הנוצרים הישרים לא ישימו לב לעלילותיו, התיצב לפני הקיסר מכסימיליאן בעזרת אחות הקיסר, קוניגונדה היפה, אשר נחמה על חטאותיה בימי נעוריה, ותהי לאם הנזירות. האשה המבישה הזאת שמחה לשמוע את כל דברי השטנה מפי היהודי המומר, ותחליט לעזרהו, בחשבה, כי בזאת תמלא את חפץ האם והבן גם יחד. הקיסר מלא את חפץ אחותו ויתן צו למלא את ידי פפרקורן לעשות בספרי היהודים כרצונו.

כזאב טורף התנפּל המומר על ספרי היהודים בעיר פרנקפורט על נהר מיין בליל ראשון לחג הסוכות שנת הר״ע, ויאסור על היהודים להתפּלל בבתי התפלה בימי החג. היהודים התיצבו נגד האח הנפשע הזה, ובעזרת הנוצרים הישרים וראשי העיר הניאו את המומר מעשות חפצו.

הארכי־הגמון במאינץ עמד לימין היהודים, ויכתוב אל הקיסר, כי לא טוב עשה בהרשותו לאיש נבזה כפפרקורן לרמוס את כבוד עמו, אשר בגד בו, תחת רגליו.

הקיסר התהפך בתחבולותיו, פעם נפתה לשמוע בקול אחותו להחרים את ספרי היהודים, ופעם נחם על מעשהו ויצו להשיב את הספרים לידי בעליהם. סוף דבר היה, כי הקיסר צוה להושיב ועד חכמים, ובתוכם גם את המלומד הגדול יוחנן רייכלין, והם יחרצו משפּטם על ספרת ישראל מה יעשה בה.

יוחנן רייכלין היה ראש מחוללי התקופה החדשה, וישם קץ לתעלולי ימי־הבינים, ולכן נחל לו שם תהלה גם בתולדות ישראל.

רייכלין היה איש אמת, אמיץ בדעתו, עשוי לבלי חת, הוגה דעות ויודע שפות הרבה, ולכל לראש היתה ידיעתו רבה בשפת עבר אשר למדה מפי היהודי רופא המלך רבי יעקב לואנץ, אשר קראהו בשם אוהבו וידידו. ואלה דברי רייכלין על־אדות השפה העברית:

״לשון העברים פּשוטה, טבעית, קדושה, קצרה וחזקה במבטאיה היא הלשון אשר בה ידבר האלוהים אל בני האדם ובני האדם ישיחו בה עם מלאכי מרום פנים אל פנים ואין מליץ בינוהם״

רייכלין הוסיף עוד לשמוע לקח מפי החכם היהודי הגדול רבי עובדיה ספורנו, אשר התגורר אז ברומה, ואחרי כן הפיץ את ידיעותיו בשפת קדש, ויעמיד תלמידים רבים אשר כמוהו אהבו את השפה העברית וירוממוה ויעריצוה.

נפלא הוא הדבר, כי זה המלומד הגדול היה, ככל אחיו בני עמו, מלא דעות קדומות על־אדות היהודים, ויודיע גלוי, כי אהבת ישראל רחוקה ממנו, וזאת הביאה ליהודים טובה רבה, כי הדומיניקנים דמו, כי רייכלין יעמוד לימינם ויחד עם המומר פפרקורן ימיטו שואה על היהודים שנואי נפשם. אך שגו ברואה אלה העטלפים, כי לא איש כיוחנן רייכלין יעשה מדחה ויסלף דרכו, כי כגבור מלחמה לחם נגד העלילות והשקרים ותקותם נכזבה.

כמליץ נאמן וישר יצא רייכלין להלחם מלחמת הצדק והיושר בעד עם ישראל וספרותו, והוא היה הנוצרי הראשון אשר הביע את הדבר הנכבד והגדול לתת חרות ושויון משפּט ליהודים יחד עם כל עמי ארץ אשכנז. הדברים האלה היו כקרני אור הראשונות בחשכת ימי־הבינים. לשוא התאזרו העטלפים והמומר בראשם וילחמו נגדו בחמת עכשוב ומרורת פתנים וילשינו עליו, כי לקח שוחד מאת היהודים, ויסיתו בו את כל שונאי ישראל וירדפוהו ויארבו לנפשו. אולם החכם הישיש לא חת מפניהם, ומיום ליום גדלה אהבתו לעם ישראל ויהי למליצם בכל נפשו ומאדו. העם התחלק לפלגות: החשכים החזיקו בידי שונאי ישראל והנאורים עזרו את רייכלין במלחמתו, ושניהם הגישו את משפּטם עד כסא האפּיפיור ברומה.

המלחמה היתה נטושה שתים עשרה שנה ותחץ את קהל הנוצרים בכל הארצות לשתי מפלגות, גם מלכים ונסיכים התערבו בריבו.

רייכלין פנה במכתב כתוב עברית אל רופא נפש האפיפיור ליאון העשירי, בוניט די לאטיש שמו, ויבקשהו, כי יפעול להטות את לב האפיפיור לטוב עליו. באחרונה הצדיק האפּיפיור את רייכלין במשפּטו והחשכים שבו נכלמים, והתלמוד, אשר היה סבת הריב, נדפּס בפקודת האפיפיור ליאון העשירי בשנת ר״פ בידי המדפּיס הנוצרי דניאל בומברג איש אנטורפּן, הוא המדפיס אשר הדפּיס גם את כתבי הקדש הנקובים בשם ״מקראות גדולות״ ואת התלמוד הירושלמי אשר היה למופת לכל המדפּיסים עד היום.

בספרו, אשר כתב רייכלין להקיסר מכסימיליאן, ישפוך את חמתו על הנזירים לאמר:

״הצדיקים המרומים האלה הם מלאים גאון ורמות רוח הם אינם מלומדי תורת הדת, כי אם בעלי מלאכה למצוא שכר מעניני הדת ומי נתן בידכם, תישים וחזירים, שבט הרועים ליסר בו גם אותי? אתה, אדוני הקיסר, תן להם רשות לקחת כסף היהודים כנפשם שבעם ואז ירפּו ממני היהודים כאן למלכות רומה עוד לפני הולדת המחוקק יוליוס קיסר, אוגוסטוס וטיבריוס נתנו להם הרשיון לכונן דרכי חייהם על פי חוקי תורתם והמסורת אשר בידם, גם נתנו להם תודת האזרח להיות שוים במשפטי אדם ככל האזרחים אתה, קיסר רומה ואשכנז, אתה לבדך נתת רשות להדומיניקנים בקולון להועיד את היהודים למשפט האינקויזיציון שלהם למלא אמתחותיהם כסף היהודים, הכסף, אשר גם העריץ פומפּיוס עובד האלילים, בלכדו את ירושלים והמקדש, לא אבה לנגוע בו ולא לקח מאוצר היהודים אשר בבית מקדשם ואת הדבר אשר יאשימוני, כי הייתי לפרקליט היהודים, הלא עשיתי זאת כהמחוקק, השליחים ואבות הכנסיה, האפּיפיורים וכל קיסרי רומה ואשכנז והנני מוסיף לאמר כי היהודים לא לבד שהם אזרחים, כי אם גם אחינו הם בן הדבר, אחים הם לא לי לבד, כי אם גם להנזיר ארנולד איש טונגירון, אחים להנזירים בקולון, יען כי אב אחד לכולנו ״

הקיסר קבל את המגלה הזאת בשנת רע״ג ברצון, וכאור השחר לפני אור היום, כן היתה המגלה הזאת לפני העת החדשה.