רקע
צבי הירש מסליאנסקי
אוריאל אקוסטה וברוך שפּינוזה

אוריאל אקוסטה נולד וחונך על ברכי הורים אנוסים מפּורטוגל בשנת ש"נ. נפשו היתה נפש מתפּעלת ומתרגשת. בילדותו הלך בדרכי אביו, אשר היה קתולי נאמן וישמור מצותיה, ויהי כאחד האצילים הספרדים האוהבים חיים לראות טוב, וילמד את חכמת המשפּטים. ויהי כאשר גדל, ויחל לחקור ולהתבונן על כל דרכי הדת הקתולית וכהניה, ותקץ נפשו בהם, ויעמיק חקר בכתבי הקדש, אשר הגה בה במסתרים, והרוח המלאה צדק ומשפט הנושבת מספר־הספרים נשאתהו מעלה מעלה עדי אשר החל לכבד ולהוקיר את היהדות, אשר גם ספרי “הברית החדשה” מעריצים אותה ומודים בקדושתה, עוד מעט ויחלט אוריאל בן האנוסים לעזוב את דת הוריו ולשוב לדת אבות־אבותיו.

לאט לאט גלה את מחשבתו זאת להוריו ולכל בני משפּחתו, ואחרי שפכו עליהם מרוחו נאותו גם הם להתיהד ויעזבו את פּורטוגל ויברחו בהחבא הולנדיה, ויבאו אמשטרדמה בשנת תע"ז ויכנסו כלם בברית היהדות.

אבל אקוסטה לא מצא קורת רוח ומנוחת הנפש גם באמונת היהדות. בהיותו בעל דמיון עז ומתלהב דמה בראשונה למצא באמשטרדם את היהדות הצרופה והתמימה לפי רוח משה והנביאים ובחברת רבני ישראל ימצא עונג רב ומנוחת הדעת, ולא ארכו הימים וימצא, כי חיי הכנסיה היהודית רחוקים המה מהחיים האידאליים, אשר שוה בנפשו, ולפי דעתו המה מתנגדים להתורה הכתובה, ויתרגז ויתקצף, ויבטל את חקי התורה בפרהסיה, ויביע את משפּטו גלוי, כי תורת הרבנים מתנגדת לתורת משה ודעת הנביאים.

נפעמים ונדהמים היו הרבנים וכל העומדים בראש קהלת אמשטרדם, אשר כל בניה מסרו את נפשם על קדושת הדת, והנה פתאום התפּרץ אחד מקרבם ומהרס את כל בנינם, מחלל את היהדות ומשליך שיקוצים עליה, ולא עצרו כח להתאפּק ולחשות, ומה גם אחרי שמעם, כי הפר את חקות התורה לעיני השמש, ובמשובתו הוסיף בוגדים בעם, וגם באזני בני הנכר, אשר באו ממרחקים אמשטרדמה להתיהד, דבר תועה, ויבאש את תורת ישראל בעיניהם. כל אלה הרגיזו את לבות שלומי אמוני הקהלה ויעידו בו לשוב מדרכו, והוא מאן לשמוע בקולם.

אז התפּרצה רוח הקנאות, רוח האינקויזיציון הספרדית והפּורטוגלית, אשר מהן התלקטו השבלים הבודדות, המה האנוסים אשר התיהדו בהולנדיה, והרוח הזאת לא מן היהדות מוצאה, כי אם בת הקתוליות היא; הרוח הזאת לא נתנה עוד את הרבנים וראשי העדה לסבול ולתת לכל איש ללכת אחרי דעותיו בדת ואמונה, וינדו את אקוסטה, ויבדילו אותו מקהלתם אם יוסיף עוד להרגיזם.

ואקוסטה קשה־העורף מאן להכניע ולשום עליו את עול תורת הרבנים, ויתגרה במו עוד יותר, והמה החרימוהו עדי אשר גם בני משפּחתו נבדלו מעליו, וישאר אוריאל בודד וגלמוד מכל אח ורע, ויוסף עוד ללכת בדרכי חקירותיו החפשיות, ויכפּור במציאות הנפש ובהשארותה, ויפץ את דעותיו בעם. אז יצא נגדו הרופא שמואל די־סילוא החכם במחברתו בשפת פּורטוגל הנקובה בשם “מאמר על השארות הנפש” ואקוסטה לא החשה, וידפּיס את מחברתו נגד די־סילוא, אשר בה הביא את משפּטו בפירוש, כי הנפש איננה נצחית. המחברת הזאת העירה עליו גם את חמת הנוצרים וראשי העיר, וישימוהו במשמר ימים אחדים, ויענשוהו לשלם שלש מאות זהובים, והמחברת נשפטה בשרפה.

הנה כי כן היה מצב אקוסטה מורא מאד, מוחרם ונעזב ישב בתוך אמשטרדם העיר העליזה, משמים ואלם היה עצור בתוך חדרו, כי שפת הולנדיה לא הבין ובני עמו הרחיקוהו מעליהם בשאט נפש, לשאת אשה לא היה ביכלתו, וישב כלוא כמצורע בבית נגעו. חיים מרים ובודדים כאלה היו עליו למעמסה, ויט אזנו לשמוע בעצת אחד מקרוביו, לשוב מדרכו ולהשלים עם ראשי הקהלה “ולהיות קוף בין הקופים” (לפי דבריו). ככה עשה ויכנע תחת ידי הרבנים וישב אליהם ויקבל עליו להיות יהודי נאמן כל ימי חייו. אבל יצרו ורגזו הרעימהו שנית, ויוסף לעשות את הרע בעיני הרבנים עוד יותר מבראשונה.

אקוסטה נקרא עוד הפּעם לבית דין והרבנים הגידו לו, כי רק בזאת יכופּר עונו, אם יתודה על חטאתו לעיני כל העם, ולא אבה שמוע, ויחרימוהו בפעם השלישית בחרם היותר גדול ואיום, וישב שנית להתבודד שבע שנים, וכל בני העדה חרפוהו ויבזוהו וירקו בפניו. גם אחיו וקרוביו הציקוהו מאד בחשבם, כי בזאת יחזירוהו למוטב. וכן היה.

בין כה וכה ואוריאל אקוסטה הגיע לחצי שנותיו, אשר עברו עליו ברגזה ובמרירות, ויתנחם, ויבטיח למלא שנית את חפץ הרבנים.

היהדות אינה יודעת מדרכי התשובה בפרהסיה. התלמוד מגנה “מאן דמפרש חטאיה” בדרשו מן הכתוב “אשרי נשוא פשע כסוי חטאה” והתשובה האמתית היא רק בצקון לחש (ברכות לד.), חרטה מעומק הלב על העבר ותשובה לעתיד. אולם רבני אמשטרדם הבינו וסדרו את סדרי התשובה לפי רוח האינקויזיציון בארצות אשר משם באו.

וזה סדר תשובת אקוסטה: בבאו אל בית־הכנסת העלו אותו הבמתה ויפרוט את חטאיו: “חללתי את הקדש, אכלתי מאכלים אסורים, כפרתי בעקרי הדת, הסירותי לבות אנשים מתורת אל חי וכו'”. אחרי הודוי פשטו מעליו את בגדיו עד חצי גוו, וישתטח על פניו וילקוהו מלקות ארבעים חסרה אחת; אחרי כן ישב על הארץ ויקבל נזיפה. ואז התירו לו הרבנים את נדויו. ואחרי כל אלה צוו עליו, כי ישתטח שנית על מפתן בית הכנסת, וכל הקהל ירמסו עליו ברגליהם. כל אלה הוסיפו שמן על מדורת השנאה בלב אקוסטה על הרבנים ובהוכחו לדעת, כי לא יעצר עוד כח להלחם במו, החליט בדעתו לשים קץ לחייו, ולפני מותו כתב מחברת מלאה רעל על ישראל. ויכונן שני רובים, באחד ירה אל אחד מקרוביו שנוא נפשו, אשר עבר על יד מעונו, אבל החטיא המטרה, ובשני טרף נפשו בכפו (בחדש אפּריל שנת ת').

*

הפילוסוף הגדול ברוך שפּינוזה (נולד בשנת תצ"ב) היה מחניכי בית תלמוד־התורה אשר באמשטרדם, וישמע לקח מפי הרבנים רבי שאול מורטירה ורבי מנשה בן ישראל, ויעש חיל בלמודיו ויחכם מאד בתורת ישראל. ובהיותו נער הגה בספרי אבן עזרא, רמב"ם וקרשקש בעל אור השם. אחרי כן למד שפות שונות ומדעים רבים, ולאט לאט התרחק מן היהדות, אשר באמונה יסודתה, ונפשו נקשרה אל הבינה בת־החורין מכל קבלה ומסורת, וינתק את מוסדות הדת וישלך אחרי גוו את כל המצות והחקים, ויתאמץ לשפוך מרוח חופשתו גם על אנשי עדתו.

לשוא נסו הרבנים לדבר על לבו ולהשיבו מדחי, כי נפשם ירעה להם על האבן החן הזאת, בחשבם, כי העלם המצוין הזה יהיה משען לעמו ומבטח לדתו, אשר רבו אויביהם ומנדיהם, והנה פתאום נהפך להם מאוהב לאויב. לשוא היה כל עמלם, כי ברוך שפינוזה נפרד מהם, חדל מבוא לבית הכנסת, לא שם לבו אל קדושת החגים והמועדים, עבר על דיני מאכלים אסורים, ויפץ את דעותיו החפשיות בין בני גילו הכרוכים אחריו.

הרבנים לא עצרו עוד כח להביט בנפש שוקטה על חלול התורה והאמונה. בעת אשר האנוסים פּליטי ספרד ופורטוגל עזבו הונם ורכושם וימלטו הולנדיה כדי לשוב אל קדשי עמם במסירת נפשם, והנה זה בא נער ממחנם לחרף את מערכות ישראל!

שני הרבנים, רבי שאול מורטירה ורבי יצחק אבוהב (רבי מנשה בן ישראל היה אז בלונדון), היו מתונים בדין ולא מהרו להחרימו, כי לא היתה להם עדות נאמנה, כי חלל שפּינוזה את היהדות, אחרי אשר היה צנוע בהליכותיו ולא הכעיסם במעשיו כאקוסטה; חייו היו חיי נזירות ובדידות, ומלבד זאת היה אהוב מאד בעיני מורהו רבי שאול מורטירה. אולם אחרי אשר התחקו על הליכותיו והוא הוציא רוחו בפניהם, הועידוהו לבא לבית דין לגול מעליו אשמתו. ואחרי אשר מאן להכנע, גזרו עליו נדוי, כי שלשים יום יהיה מנודה מחבריו ומכל אדם. אך גם הנדוי לא פעל עליו, בהיותו בעל רצון חזק ורוח כביר, ולא בא אל הרבנים להביע חרטה ועזיבת החטא. הרבנים הבטיחו לו שכר אלף זהובים מדי שנה בשנה אם אך יואל לבא לעתים רחוקות לבית הכנסת. אבל גם הכסף לא הטה את לבבו. אחד הקנאים חשב לשים קץ לחיי שפּינוזה ויארוב לו בצאתו מהתיאטרון ויתנפּל עליו בסכינו ויחפוץ לדקרהו אבל החטיא את המטרה ויגע רק בכנף בגדו. אז עזב ברוך את העיר אמשטרדם מחמת אורביו ושונאיו בנפש, וילך לשבת בבית אחד מאוהביו, איש נוצרי, בכפר אחד בקרבת העיר. קצף הרבנים התגבר עוד יותר ויועדו יחד (בשנת תט"ז) ויחרימוהו בחרם הגדול באזני כל הקהל כדברים האלה:

"בגזרת עידין ובמאמר קדישין אנו מחרימים, מנדים,

מקללים ומאררים את ברוך די איספּינוזה בהסכמת השם

יתברך והקהל הקדוש הזה לפני ספרי התורה הקדושה ותרי"ג

מצות הכתובים בה, בחרם שהחרים יהושע בן נון את יריחו,

בקללה שקלל אלישע הנביא את הנערים ובכל התוכחות והאלות

הכתובות בספר התורה הזה. ארור יהיה ביום, ארור יהיה

בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור

בבואו. לא יאבה ה' סלוח לו, כי יעשן אף ה' וקנאתו באיש

ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה הזה, ומחה

ה' את שמו מתחת השמים, והבדילו ה' לרעה ככל אלות

הברית הכתובות בספר התורה. ואתם הדבקים בה' אלהיכם

חיים כלכם היום והננו מזהירים ומודיעים, כי איש מכם

לא יתרועע עמו ולא ידבר עמו בין מתוך פיהו בין מתוך

כתבו, לא תעמדו בארבע אמותיו ולא תבוא בצל קורתו,

ולא תקראו ספר מספריו שיחבר או יכתוב"

החרם האיום נעשה בנקיטת ספר תורה ובכל המנהגים האיומים. שפינוזה קבל את הידיעה הזאת ברוח קרה ובנפש שוקטה ויאמר: “הנה גרשוני מהסתפּח בנחלתם, ועתה אשב לי בדד ואעבוד את עבודתי באין מפריע”. את מחיתו מצא בכבדות מלטישת משקפים, ובמצור ובמצוק חבר את ספריו הגדולים, אשר במו התעלה והתרומם בראש כל חכמי הדור ההוא.

עד יומו האחרון (מת ארבעים וחמש שנים לחייו, בשנת תל"ז) חי והתנהג כפילוסוף נאמן, המוצא את אשרו וטובו אך במחשבותיו. בצרכי חייו החמריים הסתפּק במועט וישנא מתנות ולא קבל כל פרס מאוהביו הגדולים, כי הוקיר את החופש וימאן להיות אסיר תודה לאיזה איש.

* * * * *

אבל גם אוריאל אקוסטה, אשר הרס רק את חלונות ארמון הדת, וברוך די שפּינוזה, אשר הביא רוח חדשה דרך החלונות השבורים, לא הרבו בוגדים בישראל כאשר הרבו תעתועי השוגים והמשגים, התועים והמתעים, בעלי הדמיון וההזיה, אשר באו אל העם בתעתועיהם ובנכליהם בשם “חכמת הקבלה”, ויביאו רוח משחית ומהרס בקהלות ישראל אשר לא הטהרו ממנו ימים רבים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!