באחרית ימי החשך אשר כסה על ישראל ממשובת שבתי צבי וההולכים בעקבותיו, הופיע כוכב מזהיר אחד על שמי היהדות, אשר גם ערפלי האופל, הדמיונות וההזיות בנות הקבלה המעשית לא עצרו כח להחשיכו ולכבותו כליל; אולם את יפעתו וזהרו העיבו ויקטינו ערכו.

שם הכוכב המזהיר הזה הוא רבי משה חיים לוצאטו. הוא נולד להוריו העשירים בשנת תס"ז בעיר פּאדובה, באיטליה. בעודנו ילד הכירו בו הוריו ומוריו, כי לגדולות נוצר. שתי השפות העתיקות אשר רכש לו בילדותו, עברית ורומית, פּעלו עליו פעולה עזה ונשגבה. הראשונה העלתהו לקדשי המוסר והמדות היקרות והשניה הביאתהו להיכלי החן והיופי. נפשו היתה פיוטית ומתרגשת ובת שירתו רוממתהו על על שמי השירה אשר נשמת הלוי מרחפת שם.

בהיותו בן שבע עשרה שנה חבר את ספרו “לשון למודים” בארחות השירה העברית ויקדישהו למורו רבי ישעיה באסאן, ויתן מדה ומשקל להשירה להנעימה במנעמי הזמרה אחותה, ויפּח רוח חיים בהשפה הגוססת וישיבה לימי עלומיה כאחד החוזים מלפנים. שיר חזיונו “שמשון והפלשתים” נשגב מאד, רעיונותיו חדשים וסגנונו ברור ופשוט כסגנון ספרי הקדש. לחתונת בן מורו כתב את חזיונו הנשגב “מגדל עז”, חזיון יפה ומאד נעלה.

גדול ביהודה שמו וספריו הרבים בכל מקצעות הספרות העברית נודעו בישראל. גאוני דורו התלמודיים בשם “גאון” יכנוהו; המקובלים – בשם “בוצינא קדישא, חסידא ופרישא”; החוקרים והמבקרים יקראוהו בשם “החכם הגדול והפילוסוף האלהי” והמליצים והמשוררים ישימוהו עטרה לראשם, וספרו “לישרים תהלה” מופת הנהו לכל המשוררים עד היום הזה; בעלי המוסר בדורנו מקדישים ומעריצים את ספרו “מסלת ישרים”, ספר מלא מוסר בשפה קצרה ונשגבה, מיוסד על אמרי התנא הקדוש רבי פּנחס בן יאיר (ע"ז כ.) “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי נקיות, נקיות – לידי פרישות פרישות – לידי טהרה, טהרה – לידה ענוה, ענוה – לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי רוח הקדש”. את המדות הקדושות האלה באר לוצאטו בספר ויסל מסלה לישרים.

ורוח הדמיון וההזיה אשר שלטה בימים ההם תקפה גם את הענק הגאוני הזה, וישגה בקבלה ויעמק חקר בכתבי האר"י ובהזהר, וברוב כשרונותיו כתב גם הוא את הספר “זהר תנינא” ככל סדר ואפני השפה הארמית, אשר בזהר קדמאה, ויחל לגלות את דעותיו, משפּטיו וחזיונותיו לחבריו הקרובים אליו והם הוציאום בשער קבל עם.

ברוחו הלוהט חזה לו חזיונות ודמיונות כרבי שלמה מולכו וכרבי יוסף קארו מלפנים, ויאמן בעצמו, כי רוח ה' דובר בו וזכה לשמוע סתרי תורה מפי המלאך המגיד סודות ה' ליראיו כהקדושים המקובלים מימים מקדם. כן שר גם מאה וחמשים מזמורים כמתכנת ספר תהלות בן ישי.

השמועה באה לאזני רבי משה חגיז הקנאי הגדול, אשר בחמת אפּו רדף את השבתאיים, כי לוצאטו הולך בגדולות ובנפלאות, ויתקצף מאד, ויתעורר הזקן על המקובל הצעיר ויסת את רבני ויניציה לגעור בו ובכל תלמידיו, כי יחדלו מהגות בהקבלה ולא יפיצו מעינותיהם חוצה. לוצאטו קדם את פני הישיש רבי משה חגיז במכתב, אשר בו הוכיחהו בטוב טעם ודעת על אשר מהר לחרוץ עליו משפּטו בטרם חקרו ודרשו על־אדותיו, ויצטדק לפניו, כי רחוק הוא בדעותיו מהשבתאיים ולא דרכיהם דרכיו. אך הרב הקנא הכביד אכפּו עליו ויביאהו באלה להתרחק מלמודי הקבלה.

כמעט קט קמה הסערה לדממה, ולוצאטו שם פּניו אל עולם המעשה, וישא אשה, ויסע למסעיו במשלח ידו, וכל בני משפּחתו כבדוהו ויאהבוהו. אולם הצלחתו היתה עד ארגיעה, כי נסב עליו הגלגל ועסקי השותפות שהיו לו עם קרוביו לא הצליחו, את הונו אבד בענין רע, גם אביו ירד ממצבו. אז שב לוצאטו שנית להקבלה אהובתו להפג צערו בחזיונות הדמיון. חמת הקנאה התעוררה שנית עוד ביתר שאת, כי כל עוד שהיה לוצאטו עשיר היו הרבנים נוחים לו. לא כן עתה, כאשר סר צלו, קמו עליו עדי שקר ויעוללו עליו עלילות, כי התהלל בספר התהלות שלו שעתיד הוא למלא מקום מזמורי התהלות של דוד, ועוד חטאים כאלה. הרבנים אשר ביניהם היה גם הרב הצעיר רבי יעקב עמדן, בנו של בעל “חכם צבי”, מהרו להכריז חרם גמור על ספרי לוצאטו ודנו אותם לשרפה. אז התרחקו מעליו כל אוהביו ורעיו. ואלם מורהו הגאון רבי ישעיה באסאן לקח חלק בצרת תלמידו ויגן עליו.

בלב נשבר ונפש כואבת עזב הענק הנרדף את בית אביו, את אשתו ובניו, ויקח את מטה־הנודדים בידו וילך אמשטרדמה, ובהיותו בדרך פּקד את תלמידיו במכתב, אשר בו אמץ את לבבם לבל יעזבו את למודי הקבלה ויעמדו איתן על משמרתם.

באמשטרדם לא אבה להתפרנס מחכמתו ותורתו, וילמד אומנות יפה, לטישת משקפים, כברוך שפּינוזה בשעתו ומלאכתו זאת הספיקה לו די מחיתו ומחית ביתו, ויבא אליו את אשתו, צאצאיו וגם את אבותיו.

כאשר הונח לו מעט מרגזו החל שנית לבא בכתובים עם תלמידיו בפּאדובה ויעודדם ויזרזם, כי לא ירפּו את ידיהם מלמודי הזהר והקבלה, אשר הם כל מעיניו.

נפלא הוא לראות, כי בעת שנפש לוצאטו רחפה בשמי הקבלה, בעולם האצילות, נתן חלק גם לרוח שירתו, ובשנת תק"ג הוציא לאור את חזיונו “לישרים תהלה”, אשר בענותו הגיד כי חבר אותו לרגלי מקרה פרטי, לכבוד חתונת תלמידו רבי יעקב די גאוויש.

בחזיונו זה החליט, כי “תהלה” היא בת “המון”, אשר ינוד אל כל עבר, באשר הרוח ישאהו, וילכד בפח אשר טמנה “תרמית” לרגליו, בהציגה לפניו את “רהב” בשם “יושר” בן “אמת” ו“המון” הנבער מדעת נאות לתת את “תהלה” בתו לו לאשה. אך “שכל” רע “יושר” הוכיחו לדעת, כי “רהב” לא בן “אמת” הנהו, ויבא את “יושר” ותהי “תהילה” לו לאשה.

בצדק העיר יוסף כהן צדק, כי באמת נשא לוצטו את המשל הזה על עצמו, כי “יושר בן אמת” הוא משה חיים לוצטו, ולו יעודה “תהלה בת המון”, וכאשר גורש עם אביו אמשטרדמה, התחפּש “רהב” בבגדי “יושר בן אמת” – בעצת “תרמית” – ועוד מעט נפתה “המון” אביה לעצת “סכלות” שפחתו לתת את “תהלה” בתו אל “הרב” המחחפּש, וישמע “יושר” האמתי – הוא לוצטו – והחריש, כי “סבלנות” מינקתו והוא ידיד “שכל”. – לקול רעש חרם! חרם! קול ברמה נשמע ויגלו שמים את מרמת “תרמית” ואת עון “רהב”. וישפטו הזקנים – גדולי הדור – לתת את “תהלה” בחיק “יושר” האמתי, וישירו המשוררים: “חלק תהלה אל יושר הגה, אף אל תהלה יושר חלק סלה”.

ורוח אהבת ציון תקפה את המשורר בעצומיה, כאשר אחזה לפנים את המשורר הנשגב רבי יהודה הלוי, ויחלט לעלות ירושלימה. לשוא התיצבו נגדו כל אוהביו ומעריציו,בהתחננם אליו כי לא יטשם ולא יעזבם, לשוא הפצירו בו תלמידיו להשאר אתם, כי עוד בימי עניו, בעת אשר להט חרב החרם התהפך עליו, נדר נדר: “אם יהיה אלהים עימדי ויוציא כאור משפטי, אז אעלה אני וביתי להשתחוות בהר קדשו”. שם דמה בנפשו להחל שנית להתעסק בלמודי הקבלה, כי כבר קרבה שנת הארבעים לשנות חייו והותר האיסור, אשר אסר על נפשו לבלי למוד את החכמה הזאת, ויקח אתו את בני ביתו ויסע למסעיו ויבא עד העיר צפת. משם שם פניו אל העיר טבריה ועוד בטרם הספּיק לכונן שם מושבו, והנה חמת ה' נתכה על הארץ הקדושה ומגפה נוראה התפּרצה ותפּל חללים רבים ובתוכם גם את רבי משה חיים לוצטו עם בני ביתו.

את קבורתו מצא על יד קבר התנא האלהי רבי עקיבא, אשר נכנס לפרדס ויצא בשלום. וכהלוי כן גם לוצטו, שני שרי קדש, הפיקו זממם לשפוך נפשם על הרי יהודה בהגיעם אליהם.

ואלה הדברים אשר קוננו רבני טבריה וגאוניה על רבי משה חיים לוצטו במכתביהם לפאדובה ואמשטרדם:

"בת קול יוצאת מטבריה, מכרזת ואומרת. על ההרים אשא

בכי ונהי, איכה ישבה בדד? הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו

משפט אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא! שמעו שמים

והאזיני ארץ, כי הרב הכולל המקובל אלהי, רכב ישראל

ופרשיו, אור שהיה בישראל, בוצינא קדישא, מרנא ורבנא

כמהור"ר משה חיים לוצטו נפטרו הוא וביתו במגפה לפני ה'

בכ“ו איר תק”ז ויקבר בטבריה אצל רבי עקיבא עליו השלום,

אשר חלקו בעולם הזה ובעולם הבא, לכן הזהרו לעשות הספד

גדול כי אבל כבד זה לנו, גדולה השרפה אשר שרף ה',

כי תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצאה בשפתיו,

ורבים השיב מעון, לא קם עוד בישראל כמשה, ועתה אין

בידינו כי אם להצדיק את הדין ולומד. ברוך דין האמת!"

מסורה אחת אומרת, כי הגאון רבי אליהו מוילנה התפּעל מאד מהספר “מסלת ישרים” ויאמר: “לו היה רבי משה חיים בחיים, כי אז הלכתי אליו ברגלי ללמוד ממנו תורה ומוסר”. ובאמת נעלה הספר הזה על כל ספרי המוסר ונערץ בעיני כל העם.