השבתאיים המפוזרים בפולניה וגליציה התעוררו שנית לצאת ממחבואיהם בשנות המאה השמונה עשרה, ויתלקטו השבלים בעמק הרפאים ויתחברו התועים והמתעים יחד, ויחלו שנית להשליך שקוצים על התלמוד ומחזיקיו, ויכנו את עצמם בשם “מתנגדי התלמוד” ויעזבו את כל תורת ישראל, ומכל המצות והחקים לא השאירו בלתי את בריתו של אברהם, ומכל כתבי הקדש – אך את הספר שיר השירים, אשר בו תלו את כל רעיונותיהם המשונים והזרים, ויזמרו את הכתובים בנעימה יתרה ויתענגו עליהם, ויפרו את כל חקי המוסר והצניעות. שלומי אמוני ישראל רבו את ריב התורה ויתנו אותם לחרם, ויכנעו השבתאיים למראה עינים ויחכו לעת מצא. כי לא היה להם ראש ומנהל, אשר יוליכם וילחם בראשם. אולם כמעט נמצא להם המנהיג אז קמה תנועה עצומה בעם, תנועה מוראה ונגאלה, אשר שמה שמות בכנסת ישראל בממלכת פולניה. המנהיג הזה הוא האחרון למשיחי השקר בזמן והראשון בנכליו ובתועבותיו, הוא הנוכל והנבל יעקב פראנק.
יעקב לייבוביטש נולד בכפר קוראלובקה, בקרבת העיר טרשנוביטש בבוקובינה, בשנת ת"פ, כחצי מאה שנה אחרי מות שבתי צבי. לדבריו היה בן רב, ובעודו ילד התנכר לשובב והולל, חצוף ועז, בעל כח הרצון נורא מאד, ושאיפה להשתרר על רעיו בחזקת היד. בבחרותו היה משרת בבית סוחר עברי, ויסע את אדוניו לשלוניקי, אשר שם התודע להשבתאיים ויתרועע אתם ויקבל מהם את תורתם הבדאית לפרוע מוסר ולחלל את כל קדשי האמונה, ויתאספו אליו אנשים ריקים ופוחזים ויהי להם למשיח.
השבתאיים האמינו, כי בו התגלגלה נשמתו של דוד המלך, אשר היתה גם נשמת אליהו, ישו הנוצרי, מחמד, שבתי צבי, יעקב צבי וברכיה, כי הנשמה המשיחית אחת היא ומתגלגלת ממשיח למשיח.
אשת חן לקח לו בעיר ניקופילס, אשר בבולגריה, והאשה היפיפיה הזאת היתה לו לעזר לצודד נפשות, כשרה היפה לשבתי צבי בשעתו. מאמיניו הרבים המציאו לו הון רב ויכבדוהו וינשאוהו בכבוד מלכים. כלם התימרו בשם “זוהריים” או “בעלי הזהר”, ולמצוה רבה חשבו לחלל את קדושת התלמוד וכל פּקודיו, ולא לבד במאכלים אסורים, כי אם גם בעניני אישות וצניעות. ביניהם נמצאו גם רבנים ומטיפים ובראשם היה אלישע שור, איש זקן נצר מבעל “תבואות שור”, הוא ובניו וחיה בתו שידעה את הזהר בעל פה, ותתנהג במשובה והוללות, ותהי להם לנביאה.
שרידי כת שבתי צבי בפולניה, בשמעם את פּעולות בן ארצם בתוגרמה, פּתוהו מרחוק כי ישוב אליהם ויפּת, וישב לפּודוליה, ושם בעיר הקטנה לנצקורון, בבית אחד מבני חברתם, עשו נבלה נוראה ברקדם את רקודיהם ומחולותיהם הקדושים מסביב לאשה ערומה וינשקוה לסמל “יחוד מלכא קדישא עם מטרוניתא”.
היהודים הנאמנים לדתם, בשמעם את זאת, נסבו על הבית ההוא ובעזרת השוטרים שברו את הדלת, וישימו במשמר את כל עושי התועבה יחד עם מנהיגם יעקב פראנק. אבל הוא הוצא לחפשי ביום השני, כי נתין תוגרמה היה.
רבני ארבע הארצות התאספו אל העיר ברודי ויוציאו חרם גמור ונורא בתקיעת שופר ובכבוי נרות על יעקב פראנק וכל עדתו:
"אנחנו כלנו מחרימים ומשמתים ומנדים את הרשעים האלה
החטאים בנפשותם, ואף זאת אנחנו גוזרים בגזרת עירין
קדישין על כל מי ששידך את בנו או בתו לבני הרשעים,
אנו מבטלים בכח בית דין את קישורי התנאים והחרם חל
על העוזרים והמחזיקים חלילה לשום אדם להיות לו עסק
עמהם במשא ומתן ובהלואה כללו של דבר שמופרשים הם
ומובדלים מכל עדת ישראל והכרזנו על נשיהם ובנותיהם
שהם זונות ועל בניהם שהם ממזרים גמורים, ובחיהם זבחי
מתים, וכליהם מרק פיגולים"
כן גם החרימו את כל איש ישראל אשר יהגה בזוהר או באחד מספרי הקבלה בטרם מלאו לו שלשים שנה ובטרם ימלא כרסו בש"ס ופוסקים.
העתים משתנות. לפני ארבע מאות שנה החרימו הרשב“א והרא”ש את החקירה והחכמה, ובתומתם האמינו כי הקבלה וספר הזהר יחזקו את התורה, ועתה פּקחו את עיניהם ויוכחו לדעת, כי הדמיונות וההזיות צאצאי הקבלה ירעו וישחיתו עוד הרבה יותר את הדת והאמונה מהחכמה והמדע, ובכח החרם, אשר נלחמו אז נגד “מורה הנבוכים”, נלחמו עתה נגד הזהר!
ופראנק ומאמיניו, בראותם כי תיסרם רעתם וכי נבאשו בישראל, וגם שרי פולניה הביטו עליהם כעל מפירי חוק ומחללי דת, התהפכו בתחבולותיהם ויגישו דברם אל הבישוף דומבובסקי ואל כהניו, כי מאמינים הם באלהים בעל שלשה פרצופים ומקדישים את ספר הזהר, אשר יורם את האמונה הזאת, ושונאים המה את התלמוד המורה למחזיקיו להונות את הנוצרים ולהשתמש בדמם לצרכי חג פסחם, ולכן ירדפום היהודים ויציקום מכל עברים.
לאסון היהודים קרה אז מקרה רע ביאמפּולי, עיר קטנה בפלך פּודוליה, כי נאבד נער נוצרי, ויהודי המקום הושמו בכבלי ברזל. המקרה הזה היה כשמן למדורת אש והבישוף דומבובסקי וחבר כהניו השתמשו במקרה לצוד דגים במים עכורים ולהגדיל את הכנסיה הקתולית, ויאירו פניהם אל עדת פראנק ויתנו להם רשיון לשבת בכל המקומות אשר אוו למושב להם. ובכן נהפכו הפראנקיים מנרדפים לרודפים, ויועידו את רבני ישראל להתוכח עמהם לעיני הכהנים על דבר דתם. הבישוף פּקד על הרבנים למלא חפץ פראנק ועדתו. כל עמל וכל הון לא הועילו להשיב את הגזרה. אחרית הוכוח היתה כתוצאת כל הוכוחים אשר מעולם: הבישוף חרץ משפטו כי הפראנקיים זכו, ויטל עונש על היהודים לתת לעדת פראנק חמשת אלפים זהב, ומאה וחמשים זהב לבדק בית הכנסת הקתולי בעיר קאמיניץ, וכל ספרי התלמוד וספרי ההלכה נשרפו בקאמיניץ לעיני השמש. הפרנקיים פּשטו כילק בכל ערי המדינה ויוציאו את ספרי ישראל בעזרת הכהנים הקתוליים, מבתי־המדרש ובתי הרבנים, ויקשרום בזנבות הסוסים ויסחבום על הארץ להמיט חרפּה וקלון על עם ישראל. רק את כתבי הקדש וספרי הקבלה השאירו לפליטה. ויהי אבל גדול ליהודים בכל ארץ פולניה.
הגלגל נסב פתאום, כי הבישוף דומבובסקי מת מיתה משונה, ובמותו חדלו הרדיפות נגד היהודים והתלמוד, והפרנקיים נרדפו שנית מהיהודים, ויגלחום חצי זקנם ופאה אחת למען יכירום כי לא יהודים ולא נוצרים המה. רבים מהם נסו לתוגרמה, וגם שם לא הונח להם. אז בא יעקב פראנק ורבים מסיעתו בברית מחמד, ויתנום לשבת בתוגרמה באשר ייטב בעיניהם.
ואלה דברי פראנק למאמיניו בקבלם את דת מחמד:
"עליכם לדעת, שאי־אפשר לאדם לילך למקום חדש אלא אם
כן יתחיל מראשית, ואין ראשית אלא זה שיסד את הדת
המושלמית. אחריו בא השני וגלה סוד הטבילה, ובו נדבק
עתה על כן התחלתי בסאלוניקי"
מדבריו אלה נוכל לראות את בערותו ואי־ידיעתו בתולדות הדתות, וההמון כבהמה בבקעה הלך אחריו.
וגורל הפראנקיים אשר נשארו בפולניה ופּודוליה היה מורא מאד, כי היו תועים, נודדים קרועים ויחפים, רעבים וצמאים. בצר להם פנו אל אוגוסט השלישי מלך פּולניה בבקשה, כי חפצים הם להתנצר. וישובו שנית אל קיאם, ויעלילו שנית על היהודים את עלילת הדם וישאלו להתוכח עם הרבנים עוד פּעם. אך קהלות פּולניה קדמו את פני הרעה וישלחו מלאך מליץ רומתה אל האפּיפיור קלימנטו השלשה עשר והוא שלח דברו אל נציבו בוורשו להעביר כליל את עלילת הדת מעל היהודים.
הוכוח השני בין הרבנים והפראנקיים היה בלבוב. הבישוף מיאלסקי, אשר נמנה במקום דמבובסקי, ישב ראש. ארבעים רבנים נבחרו, ומתוך הנבחרים נבחרו שלשה: הרב רבי חיים כהן ראפּפּורט אב בית דין בלבוב, רבי דובר אב בית דין ביאזלוביץ, ורבי ישראל בעל שם טוב ממזבוז, שהיה ידוע למקובל גדול ויודע לדבר פּולנית.
הוכוח נמשך כשני ירחים, וראש הרבנים ראפּפּורט גלל ברוב חכמתו את חרפּת עלילת הדם מעל עמו, ופראנק ועדתו הרבה נבדלו מקהל עמם, ויהיו שטן לישראל ימים רבים, עד אשר התבוללו כליל בתוך הפּולנים.
הנה כן החליף המתעה הזה את אמונתו כלבוש. בתוגרמה נהיה למחמדי, ובוורשו קבל את האמונה הקתולית (בשנת תקי"ט) והמלך בכבודו ובעצמו היה לו ל“אבי הטבילה”. רבים מעדתו עשו כמוהו והאצילים בני מרום עם הפּולנים הכניסום בבריתם.
אולם גם הכהנים נוכחו, כי עקבם יעקב פראנק בהמירו את דתו, כי בני עדתו לא חדלו מעשות תעתועיהם ויתנו לפראנק כבוד אלהים, והכהנים מצאו בספרי תפלת הפרנקיים את שמות האלהים וגואלם מחוקים ותחתם נכתב שם יעקב פראנק. אז נגלה תרמיתו ויושיבוהו במבצר העיר טשנסטוחוב וישב שם כלוא שלש עשרה שנה.
ויהי בלכוד הרוסים בשנת תקל"ג את הפּולנים, קראו דרור לפראנק ומחנהו. אז התישב המתעה באוסטריה ושם הוסיף להרשיע כעשרים שנה, בשבתו כאציל בארמונו בעיר אופינבך, הקרובה לפרנקפורט על נהר מיין.
חוה בתו היתה לו לסמל אלהות והיא ביפיה היתה צודה נפשות רבות ברשתה, ואחרי מותו (בשנת תקנ"א) היתה היא הראש לעדת אביה הנוכל, ותתקדש בטומאתה כאביה.
בין מעריציה היה גם בנימין וולף, בנו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ.
הנה כי כן הונה הערום הזה את אחיו בני עמו אשר הוליכם שולל אחריו בימי חייו וגם אחרי מותו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.