שני המושגים, “הלאומיות” ו“ההתבוללות”, אשר הם כעת רוח החיה באופני היהדות בדורנו, בתור שני הפכים קצוניים ונלחמים איש את רעהו, שני המושגים האלה לא חדשים המה באמת, כי כבר היו בעולמנו גם בדור העבר, בראשית המאה התשע עשרה, אם כי חסרו להם השמות הנקובים להם עתה, כמו ששנאת ישראל קדמה להשם “אנטישמיות”, המצאת דורנו.

רוח ההתבוללות תקפה בעצם עוזה את הדור אשר אחרי בן־מנחם. צאצאיו יצאו כלם מקהל ישראל אחרי מותו, ואחריהם נסתחפו בשטף העובר רבים מאלופי ישראל בארץ גרמניה, גם רבות מנשי ישראל עזבו את בעליהן ותלכנה אחרי עוגביהן הנוצרים. ודוד פרידלנדר, אשר התימר בכבוד בן־מנחם מורהו, פנה אל אחד מראשי הכהנים הנוצרים בברלין, לפשר בין הדתות, העברית והנוצרית, למען יוכלו העברים והנוצרים לבא יחד בברית הנשואים ולהיות עם אחד. הכהן לא נאות לו ועצתו הופרה. ככה התחזקה תנועת ההתבוללות ותגיע עד מרום קצה, עד אשר המתיאשים דמו, כי כלה תעשה בשארית ישראל.

והנה כמו ממרומים התפּרצה הרוח הלאומי ויגרש את ערפּלי ההתבוללות משמי היהדות, ולעת קץ המאה השמונה עשרה החלה ההשכלה לשנות את דרכה לטוב, ומתוך הרקבון אשר פּשה על אדמת ישראל, צמח פרי חדש לעמנו, ודור חכם נולד לו.

ואלה הם ראשי החכמים בדור ההוא: רבי נחמן קרוכמל ורעהו רבי שלמה יהודה רפאפּורט בגליציה, רבי שמואל דוד לוצטו ויש״ר רגיו באטליה, רבי יום טוב ליפמן צונץ, רבי מרדכי יוסט, רבי מיכאל זכס, רבי זכריה פרנקל ועוד בגרמניה.

קרוכמל ורפּאפּורט מתנוססים כאבני נזר בדברי ימי אחינו בני גליציה. הראשון נולד בעיר ברודי, על גבול ארץ רוסיה, ביום ז' אדר תקמ״ה, והשני בעיר לבוב בשנת תק״נ. שניהם היו בני אבות יקרי־ערך ורמי־היחש.

רבי נחמן מאס כל ימיו ברבנות וישב בעיר הקטנה זולקיב הסמוכה ללבוב. אליו נועדו חכמים רבים לשמוע חכמתו ותורתו, כי לא קם חוקר מעמיק כמוהו בתולדות עם ישראל ובהליכות חיי רוחו לתקופותיו. הוא הוקיר דבריו גם בפה וגם בכתב, וסגנונו היה קצר מאד, ובחייו לא הדפּיס מאומה. אך אחרי מותו קבץ החכם צונץ את כתביו ורשימותיו הקצרות בכמותן, וגדולות מאד מאד באיכותן, ויקרא את הספר בשם “מורה נבוכי הזמן”.

רבי נחמן קרוכמל היה הראשון אשר באר בטוב טעם ובהגיון נמרץ את סוד נצח ישראל, לאמר:

"שלש תקופות הן לכל עם ועם, כמו לכל דבר המתהוה בטבע תקופת הצמיחה והעליה, תקופת העמידה ותקופת הירידה אולם באומתנו, הגם שביחס אל החומר וחיצוניות החושיות נכנענו גם אנחנו לסדרי הטבע הנזכרים, עם זאת הדבר כמאמרם ז״ל. “גלו לבבל שכינה עמהם, גלו לעילם שכינה עמהם”, חיינו שהרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני חלוף, כי ירב פעולת הרוחני עוד לאגוד גם אותן הקהלות השונות יחד על ידי אגודת מה עם רחוקם זו מזו ורוב ההשתנות בהן עד כי ישוב לחיות אומה שלמה וגוי גדול בפנים יותר מבראשונה כאלו היו לגוף גדול רוחני בעל אברים רבים שונים ומתאחדים בפעולת כללותם והנה לא יתכן כל זה לפי המבואר בקודם, בלתי אם רוח האומה עז ונכון, נותן חיות ועצמה ליעפי הצרות, מעיר נרדמים ומחבר נפרדים. " (מורה נבוכי הזמן, שער ח, ט)

* * * * *

"ואלה הן תקופותיו:

“מאברהם עד משה תס״ה שנה, תקופת הצמיחה. — ממשה עד מות שלמה תע׳׳ז שנה, תקופת העמידה, תקופת המעשים — מימות שלמה עד הריגת גדליה שע״ה שנה, תקופת הירידה, תקופת הכליון — מימי חורבן הבית עד אלכסנדר הגדול שלש מאות שנה, תקופת הצמיחה השניה — מאלכסנדר עד הריב בין הורקנוס ואריסתובל, ר׳׳ס שנה, תקופת העמידה השניה. — מריב שני האחים עד חרבן ביתר, מאתים שנה, תקופת הירידה השניה” — בימי רבי יהודה הנשיא ונשיאי ישראל אחריו, תקופת הצמיחה השלישית — במאה האחת עשרה בספרד תחת ממשלת הערבים, מרבי שמואל הנגיד עד הרמב״ן, תקופת העמידה השלישית — מימי הבינים עד נפּוליאון הראשון, תקופת הירידה השלישית"

יחיד הוא עם ישראל בכחו זה על פני כל התבל, כי אחרי נפלו יקום שנית לתחיה, אחרי אשר למראה עין אפסו כחותיו ועל ידי כחו הרוחני ינצל מכליון החרוץ על כל העמים.

רבי שלמה יהודה רפּאפּורט גם הוא הסכים לדעת רבי נחמן קרוכמל, לאמר:

“קיום אומתנו הנבחרה זה כמה אלפים שנה הוא אחד מן הדברים אשר יתפּלאו וישתוממו עליו כל העמים, אשר על פני כל האדמה, עת אשר יראו לאומים קדמונים, אשר נתנו חתיתם בארץ החיים אשור, בבל, פרס, מדי, יון ורומה, כלם שלטו על קצות הארץ הנושבות בימיהם ויבנו להם עמודי אבן ומוסרי עולם, להקים שמם לדור אחרון, וכלם חלפו הלכו להם והיו כלא היו, גם מרבית תרבותם תמו לנצח, ואשר מהם יעמדו, המה רק כמו עדים נאמנים על גובה רוחם ודרכם כסל למו, ואין נסתר משטף הזמן, כי יעבור והיה לו למרמס, ויהודי עוד דר עם אל ועם קדושיו נאמן, עיניו חזו קורות כל האומות מראש ועד סוף, איך עלו מעלה מעלה, גדלו והצליחו, ואיך ירדו מטה מטה, עדי פסו מחלד, כי נבלעו בארץ נשיה, וכצללים על הקיר עברו אחד אחד ואינמו”

אמנם כן! הדברים האלה אינם חדשים כעת לנו, כי כבר שמענום. אבל זאת לנו לדעת, כי קרוכמל ושי״ר הם המה הראשונים, אשר יצרו את הדעה הנשגבה הזאת, והם המה אבות הרעיון הלאומי, אשר נוסד על בסיס המדע.

ושני הגאונים החכמים האלה נרדפו מהמקנאים והצבועים אשר התקלסו בהם ויקראו אחריהם מלא. רבי נחמן קרוכמל בהגיונו הקר ובשכלו העמוק הביט ברוח קרה ובסבלנות על ההתקוממות נגדו. וכה יכתוב להמשורר מאיר לטריס באחד ממכתביו:

“וכשתחקור תמצא שכן הדבר נהוג עם אחרונים ועם ראשונים עד הנביאים ע״ה, ההמון הולך אסור בזיקי כל כהן אליל, כל מתקדש ומתחסד, חרטום ואשף, בעל שם ובעל שד, והמתקומם כנגדם ישסו וישליחו בו את החיה הרעה בעל פיות רבות וחסרת עינים ככה המשיל וגדר את המון האספסוף פרידריך המלך החכם לעם פּרייסן”

חכמי הדור ההוא פּעלו פעולה עזה וכבירה בחכמתם והגות רוחם גם על החכמים הנוצרים, ויחלו גם המה להעמיק חקר בכתבי הקדש ובתולדות עם ישראל, ובשנת תקצ״ו הדפּיס החכם הנוצרי פרנץ דליטש את ספרו (בשפת אשכנז) “לתולדות השיר והמליצה בישראל”, ושם יאמר:

"מי מאתנו יכחש, כי עם ישראל הוא המצוין והנפלא בכל העמים, וספרותו ותולדותיו נכבדות לנו, הן אוצר כל כלי חמדה לשירת ישראל הלאומית. תולדת ישראל מספּרת לנו מקרים שקרו לעם הזה או מצירת לנו מצב ישראל בעתים שונות, ובכח המליצה לשפוך רוח חן עליהם, אם נשבצם במשבצות השיר — הנביאים וחזיונותיהם, כבוד הכהן הגדול בעמדו לשרת בקדש, חיי היהודים בירושלים ומרכזם, בכל אלה נמצא הדר הפּואזיה מרום ונעלה מאד, וכמעט שאין לנו חפץ עוד במליצה ושיר ליפּותם: חוב המשורר רק לסדר לנו הכל או חלקים ממנו בסדר יפה, וכרוח הפּיוטי יחדור בעזרת שני התלמודים הגדולים ובתי הישיבות בבבל וארץ הקדושה, וכאשר יגיע אל הר בית ה׳ יעמוד וישתומם בהדרת הכבוד פּה יגלו שמים חדשים לפניו וציוריהם יקרים ונעלים יותר מציורי פּלטון היוני, פּה ילמוד יותר מאשר ילמד בפארטינון של אתונא, יותר מאשר ילמד בואתיקן ברומה "

דברים נאמנים ונשגבים כאלה על־אדות שירת ישראל לא שמענו עוד עד הימים ההם מפּי מלומד נוצרי, ודבריו ראוים להשמע גם בימינו אלה להמתחכמים בעמנו המכחישים בשפתם והבוזים ליקהת אמם. יבוא הנוצרי דליטש ויטפּח על פני הבנים הסוררים האלה ויבושו; יקראו את דבריו בספרו ויבינו מה פעל ישראל סבא בימים מקדם.

באחרית המאה השמונה עשרה זרח אור חדש על שמי חכמת ישראל, אשר לא היה דורש לה זה כמאתים וחמשים שנה, מימי רב עזריה מן האדומים, וחכמים רבים קמו בארצות גליציה, איטליה וגרמניה, אשר חפשו בנר התבונה את אוצרות ספרת ישראל העתיקה ויוציאו מני חשך אבנים יקרות וישימו מהן אבני פנה לארמון חכמת ישראל, אשר נבנה בדור הוא. ראש הבונים היה, בלי ספק, רב יום טוב ליפּמן, המכונה דר. ליאופּולד צונץ. נולד ביום י״ד אב ה׳ אלפים תקנ״ד, ומת י׳ אדר שני ה׳ אלפים תרמ״ו.

החכם הגדול הזה חקר ודרש בספריו על הדרשות, הפּיוטים, הסליחות והקינות, וידבר נכבדות על כל הצרות והתלאות אשר השיגו את אבותינו בכל ימי־הבינים מידי אויביהם, ועל כל הגדולות אשר יצרה רוחם בעת ההיא.

“הצרות והמחשבות הן הנה המרכז והבריה התיכון המבריח את כל תקופות התולדה הארוכה והאיומה הזאת, הצרות והמחשבות, הן הנה כהעדשה (נקודת השרפה) בתוך הזכוכית המלוטשת, המקבצת אליה את כל קרני האור הבוקעים דרך בה, יען כי בהן מתכנסות ומתרכזות כל רגשות הנפש וכל רחשי לב אומה שלמה במשך אלפי שנה”

את כל מרי שיחו ואהבתו הרבה לעמו האומלל יביע בספרו ״הפּיוטים מימי־הבינים", אשר בו אצר את כל דמעות העם ודמו, אשר נשפך בכל מרחבי ארצות אירופּה.

" א) אם ישנן מדרגות בסולם הצרות הבאות על בני האדם בתבל, אז עלה עם ישראל על הדרגה הראשית במעלה היותה עליונה ב) אם סבל רעות רבות וצרות ארך זמן המכאובים וקבלת יסורים באהבה מנשאים את רוח האדם ומטביעים בנפשו חותם רוממות ואצילות, אז אין בעם ישראל מרום ונשא בין כל העמים עלי אדמות ג) אם נוקיר ונכבד איזו ספרות ונשתומם על רוב עשרה ורום ערכה, על כי נמצא בתוכה חזיוני תוגה מרעידי לב ומרגיזי נפש, הנה ברגש בבור נביט ונשתומם על חזיון התוגה אשר גבוריו הם מליציו אשר ישתרע על במת התבל זה באלפּים שנה — ישראל בעמים! "

המיסד את חכמת ישראל מעביר את קורות העם האומלל בארצות פּזוריו ואת כל אשר עבר עליו מתגרת ידי שונאיו, אשר לא חמלו על השה האובדת התועה בערבות ציה בין זאבי טרף; הוא משמיע את הד קול העם הנאנח והנאנק בפיוטיו, סליחותיו וקינותיו, אשר נוסדו על רוב הצרות שבאו עליו ומתמרמר על אכזריות רודפיו, לאמר:

״פּזור היהודים, אסון נורא הוא בפני עצמו, יען כי מטבעם הם נוהים לקבוץ ואחדות, והחזיון הזה די הוא להעיר רחמים וחמלה בלב כל איש אשר לא יחסר לו רגש אנושי ולתת להם חן וחסד בעיני הבריות ובפרט אם יזכרו העמים, כי בשבת ישראל על אדמתו היו מגוננים על הגר הגר בתוכם, ונצטוו פעמים עשרות לאהוב אותו ולכבדו, אבל עריצים הקשיחו את לבם ויענו את העם הנרדף הזה, ימוצו את דמם, יכבידו את עולם עליו במסים כבדים ושונים. "

הלא כה דברי המדרש:

"כמשוכת הדק — כשם שהמשוכה הזו מתהדקת בבגדיו של אדם והוא מפשר אותם מצד זה והיא מתהדקת מצד אחר, כך היא מלכותו של עשו, גובה אח הארגון ועד שלא יגבה את הארגון הרי הגלגלת “באה עליהם ועד שזאת ניגבת באים עליהם טירבוס וטירוגין” (פּסיקחא, כי תשא)

צונץ התרעם והתקצף מאד על אלה הסופרים והחכמים אשר בשאט נפש מבעיטים בחכמת ישראל מימים קדומים, ויחרצו משפטם, כי חכמת ישראל בעת ההיא אבדה ואין לה כל ערך מדעי. על המתחכמים האלה יאמר:

"אין כל תקוה לנו מסופרים וחכמים בעיניהם, אשר ידונו ספרים כתובים בלשון עבר לשרפה, ומשתדלים בכל כחם לעקור ידיעת שפת עבר מישראל; יען כי ספרים כאלה תוכם רצוף אהבת ציון, כבוד לימי קדם, אהבת לאום ישראל, כבוד לאם אשר נתישנה בצדק; חיינו היא תורתנו לדעת המעשים אשר יעשה ואשר עשה אותם היהודי וחי בהם חיי לאום גם בימי נדודיו וטלטוליו, למען תהיה לעם תקוה, כי מריח מים — מי התורה — עוד יפריח ויחליף גזעו, יצמח מתחתיו והיה שנית לעם חי חיים בריאים ורעננים ככל העמים הבריאים והשלוים "

החכם הלאומי הגדול שד״ל יחרוץ משפּטו על צונץ באחד ממכתביו לאמר:

“עמוקות מני חשךְ מגלה, המוציא לאור תעלומות וצלמות, ובלעו יוציא משני המות, מחיה מתים במאמרו, כי טל אורות אורו, הנותן תחיה ליורדי נשיה, המקים לאין מספּר ישני אדמת עפר אם יסתר דבר תושיה במסתרים והוא לא יראנו? הלא הוא בעיניו יקחנו ואל גבולו יביאנו, הוא האיש הדורש משפּט ומהיר צדק להגיד ליעקב חטאתם ולבוזי יהודה אשמתם, אלה כי חרפו ויגדילו, ואלה כי שכחו עצמם ורוחם השפּילו”

(אוצר נחמד)

הנה כי כן האריך ימים החכם הגדול הזה, ויהי שלם בגופו ונשמתו עד יומו האחרון, ויהי מלא כח עלומים לתורה ולתעודה, עדי הפקידו את רוחו לאלהי הרוחות ביום העשירי לחדש אדר שנת תרמ״ו, ויובל לקברות ביום הפּורים. כל העם ספדו על בחיר חכמיהם וסופריהם בדור ההוא, על האדרכל הגדול, אשר הניח את אבן הפּנה להיכל חכמת ישראל.

המטיף והמשורר הגדול רבי מיכאל זכס הראה גם הוא את חכמתנו ובינתנו לעיני כל העמים, בתרגמו את שירי הפּיטנים הספרדים והאשכנזים, ויוסף בסגנונו הנפלא לוית חן על יפים וילבש את ספורי האגדות ואת המשלים אשר בתלמוד והמדרשים לבוש המליצה והשיר. ויהי כאשר הגיעו המליצות והשירים האלה לידי הפיטן הינה, הכיר מיד את הסגנון הפּיוטי הנפלא של משוררינו בימי־הבינים, ותצלח עליו הרוח לפאר ולרומם את גאון משוררי ישראל רבי יהודה הלוי וכיד השירה הטובה עליו הציג לו מצבת עולם וזכרון נצח בפיוטיו.

בימינו כל איש היודע אך קרוא ספר מאיזה עם שיהיה שמע את שם רבי יהודה הלוי, וידע כי משורר גדול היה לישראל, אשר בכבודו יתימר לעולם. ובעד זאת עלינו להיות אסירי־תודה לרבי מיכאל זקש בעד פּעלו ועבודתו הפּוריה והרעננה בכרם ספרות ישראל.