(לקט פּרורים מנאומי)¹

(א)

מלך מצרים גזר על הזכרים מיתת הגוף, ואחינו חחרדים, ביחוד בפולניה, המיתו את בנותיהם מיתת הנפש; חיות ובריאות הן בגופן, אך מתות בידיעות עמן ומולדתן.

(ב)

הקוסמופּוליטיות היהודית, המורה את מחזיקיה וצועקת ככרוכיא: כי אך בני אדם ישנם בעולם, ובני עמים אין, היא בעיני כמו השתפנות (קומוניות) בין עניים המחזרים על הפּתחים וקוראים: כיס אחד יהיה לכל באי תבל.

(ג)

בארצות הברית אינן מתאימות שתי הדברות “זכור” ו“כבד” וכשני הפכים הנה בעיני התלמיד, אשר אבותיו אינם זוכרים את יום השבת לקדשו; אם יקיים הילד מצות “כבוד אב”, עליו לשכוח את הדבור “זכור”, ואם יזכור את השבת, אז אי אפשר לו לכבד את הוריו המחללים את היום השביעי.

(ד)

שירי לרמונטוב הרוסי נעלים הם ביפים, ובכל זאת אשרי אוזן הילד, אשר לא שמע את שיר הערש שלו ותחתיו שמע את שירת־הערש הפּשוטה אשר שרו לנו אמותינו: “טובה תורה מכל סחורה! ”

(ה)

כל עוד אשר הנוצרים מצלצלים בפעמוניהם בבתי־תפלתם עלינו לאחוז בכל מנהגי אבותינו בתור מחאה חיה נגד השקר הגדול…

(ו)

לא חברת “דורשי צדק” דרושה לנו באוקרינה, כי אם חברת “דורשי דמים”…

(ז)

יש הבדל גדול מאד בין תורת דרוין ובין תורת אחינו המתבוללים. כי תחת אשר הראשונה הוכיחה לדעת, כי בני האדם הם צאצאי הקופים, הנה האחרונה שמה את בני האדם לקופים ותלמדם איך לחקות את מעשי שכניהם…

(ח)

זה אלפּים שנה אנו נשאים על אניתנו הישנה והרעועה במרחבי ים הנצח; מחלת הים שמה שמות בתוכנו; אנו נעים ונדים לכל רוח באין מעמד. באה הציונות — וקול “ארץ, ארץ! ” נשמע בעולמנו.

(ט)

רק שמות אחרים נתנו המתקדמים, הרדיקלים מזמרי־ה“מרסיליזה”, לרגשותיהם ומפעליהם ולא חדשו מאומה, בלתי את שנוי השמות: תחת “האלהים” — “הטבע”; תחת “העדה” — ה“הסתדרות”; במקום “התפלות” — “שירי חופש”; במקום “עולם הבא” — “החברה העתידה” ותחת “גן עדן” — “השויון הגמור”; במקום “הימים הנוראים” — “הנשפים הגדולים”. רק השמות השתנו אבל תכנם אחד הוא.

(י)

הננו חושבים את עצמנו לעם הנבחר מכל העמים, כי באמת יצרנו יצירות גדולות, אשר הביאו ברכה לכל יושבי תבל. — והתבל מה היא אומרת? היא אינה מכרת תודה לנו על פעולתנו, היא רודפת ושונאת אותנו תכלית שנאה, ואחרי אשר ירשה את כל קנינינו הרוחניים, דורשת היא מאתנו לרדת מעל במת החיים, וגורלנו כגורל המלך ליר בחזיונו של שכספּיר והננו חיים רק בזכות אבות…

(יא)

מר מאד גורל האנשים החיים על פי הלוח. שלומיאל שכני הוציא את תנורו ממעונו בראשית ימי האביב, החליף את בגדי החורף על בגדי הקיץ הקלים והדקים, וכמוהו עשו כל בני ביתו; הקור גבר, השלג נפל, הוא חלה בדלקת־הריאה, אשתו — ברומטיות, ילדיו חשו בגרונם. הרופא בא ויגער בו: “אתה הסבות בכל אלה. למה היית פּחז כמים, להוציא את תנורך ולהחליף בגדיך בטרם יבואו ימי הקיץ? גמולך בראשך! ”

“הלוח, הלוח היה בעוכרי! ” — השיב שלומיאל בבושת פּנים.

רבים הם בעמנו החיים על פי הלוח ומתימרים במאה העשרים, בטרם יבא האביב הנכון…

(יב)

המתאשכנז, הבז ליקחת אמו היהודיה הפולנית, הושיבה בחדר המבשלות, ובני עמנו הושיבו את היהדות אצל התנור והכירים ואינם מניחים אותה לבוא אל חדריהם פנימה…

(יג)

גורל ישראל בעמים, כגורל העני הבא אל קרובו העשיר. הוא מבטל את ישותו, מתבלבל ואינו יודע איך לשבת, איך לאכול, איך לכלכל דבריו במשפּט וסדר, מביט רק אל אדון הבית, עונה אמן על כל דבריו, ירא להתנועע, אולי יפריע בתנועותיו את מנוחת קרובו העשיר, הולך אט על ראשי אצבעותיו ומפחד אולי יעשה מדחה ויהי לבוז בעיני איש־חסדו.

מה נוראה ומאוסה היא העבדות, כחמרית כרוחנית!

(יד)

נורא מצב האיש, אשר כה זכרונו יעזבהו ויד “פּורח” שר של שכחה תגבר עליו; ישכח את עברו כליל ומלוח זכרונו ימחו כל הרשמים מאתמול, ישכח גם את שמו, שם משפחתו, ארצו, עירו ושם אבותיו, אינו יודע את מעונו, כשה אובד הוא תועה נודד ברחובות קריה.

“מי אתה? מאין באת? ” — ישאלוהו השוטרים והוא מביט עליהם בעינים מפיקות שממון ותמהון.

חיי האומלל הזה כחיי כל החיות, אשר אין להם עבר ועתיד זולתי ההוה. אין להם כל מושג מאתמול ומחר בלתי היום.

זה גורל כל שוכחי לאומם ודברי ימיו.

חיים תחלואים כאלה — טוב מהם המות.

(טו)

הנה הם שבים אלינו, אחינו המתקנים, החלו לבקש את אבדתם, את היהדות, אשר אבדה להם במשך מאות השנים האחרונות; הם עפו דאו קדימה קדימה ובחפזם לא הרגישו, כי הורקו כליל מתכנם ויותרו כלים ריקים, חביתות יפות בלי יין. עתה החלו לשוב אחורנית לחפש את עצמם…

(טז)

בדבר אחד אני דומה לאנטישמיים: שונא אנכי כמוהם, ואולי עוד יותר מהם, את אלה היהודים, המתכחשים לעמם ומסתירים את יהדותם בבואם בחברת אינם יהודים; ובהגלות “חרפּתם”, יכרעו ברך לפני רעיהם ויבקשו סליחה על חטאת הוריהם, אשר דבקה בהם, בהיותם יהודים.

הנני שואף נקם מהכריות השפלות האלה, בראותי את שפלות נפשם, כריעותיהם והשתחויותיהם על כל צעד וצעד, וכל חייהם אך שלשלת ארוכה של עלבונות, יסורים רוחניים ומכאובי נפש בלי חקר.

(יז)

המתבוללים ושיטתם הנושנה — מימי החוזה אשד על נהר כבר בבבל, באמרם: “היה נהיה ככל הגוים! ” והם שבים על קיאם דור אחרי דור — יזכירוני את הספּור ההתולי של ההומוריסטן האמריקני מרק טוויין בשם “רומן של שבע שנים בשבע שורות”:

“הוא והיא יושבים תחת האלון; הוא כורע על ברכיו ומלחש באזנה: “אהבתיך! אהבתיך! ” היא מתאדמת ונופלת בין זרועותיו; הוא קורא: “נשבעתי! ” והיא משיבה: “עד נשמתי האחרונה! ”

נוסח זח ישנה שבע פּעמים בשבע שנים.

אולם איך יקרה כזה בשבע שנים רצופות?

התשובה: שנויים קלים נעשו בספּוֹר המעשה בכל שנה ושנה:

“היא” היתה אותה שהיתה בשנה הראשונה, אבל “הוא” היה בכל שנה ושנה איש אחר…

כנסת ישראל היא אותה הכנסיה אשר התנתה אהבים עם הכשדים בימי יחזקאל, נפלה בזרועות הפּרסים, היונים, הרומים, הספרדים, הצרפתים, האנגלים, האשכנזים, הרוסים והפּולנים, ובכל פּעם היא קוראת בקול:

“היה נהיה ככל הגוים! ”

ובת־קול משיבה:

“והעולה על רוחכם היה לא תהיה! ”

(יח)

עליכם לעזור לאחיכם האומללים הבאים אליכם מארצות גלותם.

זכרו תמיד את תשובת הילדה הקטנה אשר נשאה על זרועותיה ילד קטן עמוס עליה משא לעיפה. העוברים השתאו עליה וישאלוה:

“איך תעצרי כח לשאתו? “

“הלא אחי הוא! “ — השיבה הקטנה לתומה.

אל תתאוננו על משאכם וסבלכם, אשר תסבלו מאלה האביונים הדורשים עזרתכם, — הלא אחיכם המה!

(יט)

האדם הוא קונסרבטיבי בטבעו, איננו יכול להשתחרר מן ההשפּעה המתמדת המשפּיעה עליו החברה שגדל וחי בה, אלא אחרי מלחמות פּנימיות קשות ורבות. — על בני עמנו הוטל הגורל להלחם מלחמות כאלה זה מאות בשנים בכל ארצות גלותנו.

(כ)

הוי, לאומים! מה אתם דורשים מאתנו? הנכם חפצים כי נוציא מקרבנו חושבים, פילוסופים להספּיק לכם מזון רוחני; כי נמציא לכם כותבי דברי ימיכם, משוררים לשיר את שיריכם ולספּר לכם את אגדותיכם; חכמים אשר יורוכם וינהלוכם בעצותיהם, את כל זאת אתם דורשים מאתנו!…

אבל אנחנו חפצים לשיר, לחלום, ליצור ולעבוד את עבודתנו אנו בעד עצמנו; אז נגדל לנו ולכם פּרחים שיהיו הרבה יותר יפים מאותם שאנו מוציאים כעת בארצות גלותנו, מפּני שהפּרחים העתידים ישגו ויפרחו במקום שיש בו די אור, אויר ומרחב, — על אדמתנו; שם יתפּתחו וישתכללו לפי חוקי הטבע, תחת קוי אור החופש והדרור.

הוי, לאומים! השיבו נא לנו את אשר גזלתם ממנו, ותוכחו כי כנים אנחנו והצדק אתנו.

(כא)

ביום שקט ושלו, בעת אשר כל בני אדם ישוטו ברחובות ומטיילים, אז לא על נקלה נכיר את האומללים הנודדים הסובבים בעיר ונעים ככלבים; לא כן ביום סגריר וסופה, בעת אשר איתני הטבע ירגזון, וכל איש מתחבא במעונו, אז רק חלאת מין האדם ישארו בחוץ כפופים שחים ורועדים מקור וכפן. - כיחיד כעם!

*

אוהבינו ואויבינו

(כב)

אוהבינו אומרים: כי טובים אנחנו וחוב קדוש מוטל עליהם להתקרב אלינו ולבלענו בקרבם.

אויבינו אומרים: כי רעים ומשחתים אנו ואין כל תרופה לנו בלתי להשמידנו כליל.

שומר ישראל ישמרנו ויגן עלינו משניהם ועלינו להזהר יותר מהראשונים הטובים, החפצים להמיתנו במיתת־נשיקה - ההתבוללות.

* * * * *

במלאות לד”ר נורדו ששים שנה

(כג)

זה האיש הגדול, מקס נורדו, לנו הוא. בצדק נוכל לשמוח על אבדתנו, אשר מצאנו בו. הסופר הענק הזה תעה בדרכו בימי נעוריו, נפל שבי בידי עמים זרים ויסכון לשבת בתוכם וללכת בדרכם. לאט לאט שכח את עמו ובית אביו. באזנינו שמענו את גאונו וגדולתו מספּרים בכל הספרויות השונות, ולא ידענו, כי אחד מבנינו הוא, עד שקם מנהלנו האלמותי ד”ר תיאודור הרצל, וישיבנו אלינו. גם הוא, הרצל, בא מן הנכר ומן הנכר הביא אתו את רעהו הגדול. עתה לנו הוא, לנו הוא עם כל כשרונותיו ויתרונותיו; לנו הוא עם כל גדולתו וגבורתו בספרות. וזה יותר מעשר שנים אשר הוא עומד בראש מחנהו בתור משנה להמנהיג, כעמוד אש יאיר לנו את דרכנו המוליכה ציונה. הבה נברכהו, כי יזכה לראות בנחמת עמו וארצו, אשר יאהבם בכל חום נפשו הגדולה והנפלאה.

* * * * *

קריעת ים סוף

(כד)

לא רק עם ישראל היה אנוס לעבור את גלי הים האדום למען השג את חפּשו, כי אם על כל עם ועם לעשות דרכו בתוך ים אדום המהול מדמו ומדמעותיו המלוחות עדי יקרא דרור לו מפּרעה שלו וממשלתו האכזריה.

(ברנה)

* * * * *

ההוגונוטים

(כה)

בעת אשר הציגו בפעם הראשונה את האופּירה של המנגן והמנצח מאיר־בר, “הוגונוטים”, על הבמה, והקיסר פרידריך ווילהלם היה בתוך המון הרואים, הביע את משפּטו ואמר: הקתולים נלחמו את הפּרוטסטנטים, והיהודי עמד וצפה מרחוק ויחבר את המנגינה לענג את לבות כל בני־תבל…

* * * * *

ילדיהם וילדינו

(כו)

כל הילדים בני עמים אחרים נולדים קוסמופּוליטים, ואך בהכנסם בבתי־הספר יחלו להתפּתח ולהיות לאומיים; לא כן ילדי עמנו, אשר דמם שופך בעד עמם בהיותם בני שמנת ימים, ולאומים הם רק עדי אשר יכנסו לבתי־הספר, ואחרי כן יהפכו לקוסמופּולטיים עד יום מותם.

* * * * *

זכות אבות

(כז)

זכות אבות היא הרוח החיה בדברי ימי כל עם ועם בכלל ובחיי האדם בפרט. אבל בלי איזו פעולה ממשית מהבנים, זכות אבות לא מעלה ולא מורידה.

אשרי הבנים ההולכים בעקבות הוריהם הטובים, הטוים וממשיכים את המטוה אשר אבותיהם הנחילום, — אז זכות אבותם מסייעתם.

אוי להם לבנים שאינם מכניסים מאומה לאוצר אבותיהם, אלא מוציאים את שארית ירושתם, — עליהם גם זכות אבותם אינה מגינה.

לאבדון הולכים המתיאשים היהירים ותחתם באים פּועלים חרוצים חדשים והיו המה ליחסנים ולראשי הדורות הבאים.

* * * * *

שכינתא בגלותא

(כח)

העם הולך בגולה, מארצו בבלה; אחד מהכהנים הולך יחף בערבות המדבר, על יד חמורו המסובל בצרורות גוילים, אשר עליהם כותבים ספרי התורה והנביאים, שנאספו כולם ברוב עמל. והוא, הכהן הנודד האומלל, נוצרם כבבת עינו, למען הביאם בשלמות יחד עם בני הגולה לארץ שבים, לבל יאבדו חלילה בדרך המסוכנה והנוראה.

הכי ידע הכהן והאם חש ההלך הרעב והצמא, הערום והיחף, שעל חמורו עמוס עתה האוצר של כל המין האנושי כולו וגורל עמו בפרט בהתפּתחות חייו הרוחניים, שאם קומץ הגוילים האלה יאבד בדרך, אז ישתנו על ידי האבדה הזאת כל פּני חיי הרוח של האנושית כולה?!

? (ארנסט רנן)

* * * * *

דו־פרצופים

(כט)

כהאליל יאנוס הרומי, אשר היו לו דו־פרצופים, באחד מהם נראה למקורביו ולמעריציו, ובמשנהו — נגד כל יושבי תבל, כן גם אנחנו, עם הגלות, הסכנו במשך אלפּים שנה בארצות פּזורנו לשאת עלינו דו־פרצופים, באחד מהם נתראה בינינו, בבתי־כנסיותינו ואספותינו, ובשני — נגד כל העמים בכל הארצות אשר הודחנו שמה.

* * * * *

החיים והמות

(ל)

שאל שאלו את אחד חכמי ארץ הסינים:

— מה הוא המות?

תשובתו היתה:

— הלא את מהות החיים, אשר אנו מחוברים אליהם, איננו יודעים, ואיך נוכל לדעת את מהות המות בטרם מתנו?

* * * * *

התרבות וההשכלה

(לא)

בחכמות ובמדעים החמריים יש השתנות והמצאות חדשות בכל דור ודור, אבל בתורת הצדק והמוסר אין כל שנוי וחדוש; כל הנביאים והחוזים אשר היו מעולם, כל המחוקקים ובעלי המוסר בכל מקום שהיו, נבאו והורו לשלום כללי, לאהבה, לאחוה בין כל חברת האדם בדרכים וקוים שונים המובילים להמרכז היחידי.

זה הוא סוד האלמות של הנביאים וספרי הקודש, בעת אשר חכמי יון היותר גדולים כמעט נשכחו עם חכמתם גם יחד, ודברי נביאינו מזהירים ככוכבים כל ימי השמים על הארץ.

היופי והטעם משתנים ומתחלפים לפי רוח הזמן וקדמת התרבות; לא כן הטוב והיושר, צאצאי ההשכלה הנצחית, חיים וקימים לעולמי עד בלי כל שנוי ותמורה.

האמת רק אחת היא ולהשקרים — אין מספּר.

* * * * *

חזות עמי

(לב)

בחזיון לילה ראיתי את תמונת עמי הסב. לא כמנצח ומלא הוד גבורים ראיתיו, כי אם בדמות זקן מכוסה אפר על ראשו הלבן, תחבושת על רגלו הצולעה, סחבות וסמרטוטים מכסים את גופו הפּצוע מאלפי הרמחים והחניתות אשר בתקו אויביו בבשרו, נדכה, כפוף ושחוח; אבל בקרב גויתו הפּצועה והבלה צפונה נפש צעירה, מלאה רוח עלומים; בתוך גלגלתו הלבן תולדנה מחשבות חדשות וגדולות מרגיזות תבל ויושביה; בעיניו הכהות צפונים מבטים חודרים למרחוק; בלבו רצון עז, דעת תקיפה, חלומות נשגבים, חזיונות נפלאים ושירים נאדרים מלאים קדושה ורוח אלהים.

ככה ידוד הנודד הנצחי, בימינו — תורת אלהיו, בשמאלו — כנור דוד מלכו; מגין על בניו ומחזק את לבם בתנחומות אל.

* * * * *

היהודים והיהדות

(לג)

אחד מחכמינו המערבים אמר: “עלינו להשיג ליהודים שוי־זכיות, ולעשות ליהדות תקונים”. ובאמת טעה טעות גדולה: היהדות דורשת דרור משעבוד בני אדם לדעות כוזבות על אודותיה, והיהודים דורשים תקונים בחייהם הגלותיים ושיבתם לארץ מולדתם.

* * * * *

— מדוע נקרא חצר־המות בשם בית־החיים? — שאל אחד את אחד הרבנים המתקנים.

הרב לא ענה דבר.

— אני אבאר לך, רבי, את כונת השם הזה, — אמר השואל — יען כי חצר־המות הוא מקור החיים לרבני הריפורם בעלי ה“הקדיש” ו“אל מלא רחמים”…

(לה)

כל מכת שבט אשר נפלה על גוף היהודי היתה שלהבת אש להחם את נפשו, בית־כלאו היה לארמון מפואר, כל ספר מספריו, אשר נשרף בימי־הבינים, היה לעמוד אש להאיר לכל התבל כולה.

(אמרסון)

* * * * *

מצבנו במאה העשרים

(לו)

גירוש היהודים מאנגליה בימי אדוארד הראשון, מצרפת בימי פיליפּ היפה, מאשכנז בשעת המגפה השחורה, מספרד במלוך פרדיננד ואיזבלה, — כל הגרושים האלה היו רק אמצעים ידועים, שהיה בהם עוד חלק ידוע של יושר ורחמים, לעומת המיתה האטית על ידי שלילת האויר לנשימה והאור לעינים; מלבד זה הנה נפתחו אז לפני המגורשים ארצות חדשות: להיהודי אנגליה — צרפת, ליהודי צרפת — אלזם, לותר ואשכנז, ליהודי אשכנז — פּולניה בימי קאזימיר הגדול, ליהודי ספרד — טורכיה בימי השולטן סלים. עכשו אין מגרשים את היהודים באופן גלוי; בוחרים יותר להניחם במקום אחד ולחנקם לאט לאט. כשהם רוצים לנוס מבור שבים הם מוצאים בכל מקום כידונים וחניתות מכוונים כנגדם; בכל מקום פּוגשים אותם בהגבלות וגזרות. באופן כזה נעשות הארצות, שבהן היהודים נרדפים, לבתי־כלא גדולים, שבהם הם הולכים ומתנונים…

אויבינו עובדים במרץ פּראי של שאיפת רצח בכדי להאביד אותנו כליל. להכחיד את הגזע הזה — זה הכלל העקרי היסודי שעל פיו נקבעים שם כל מיני חוקים כנגד אחינו האומללים. רוצים לעשות את היהודים לפאריים, לחלאת מן האנושי, לחיות השדה; רוצים לשלול מאתם את הזיק האחרון של כבוד האדם, את האפשרות האחרונה לחיות חיים נורמליים.

הנה זה הוא מצב ישראל בין העמים במאה העשרים, המתהללת בתרבותה ובקדמתה ואחינו המתבוללים ונביאיהם הקוראים שלום שלום, הולכים חשכים ועוצמים את עיניהם מראות את ענות עמם האומלל.

(נורדו באחד מנאומיו)

* * * * *

תמונת היהודי הפּולני במאה החמש עשרה

(לז)

גבו כפוף מרוב השתחויותיו לפני הפּאן הנאור, עורקיו רועדים מפּחדו תמיד מפּניו, מהלכו בזהירות כמהלך החתול, כמתגנב וירא פן יעורר עליו חמת אדוניו או אחד ממשרתיו הרשעים, תנועותיו מלאות חנופה, עבדות והכנעה, למען לא יכעיס את מושלו מהיר החמה, קולו רך וחלש כמתחנן למען יעורר רחמיו, גחוכו עצוב, צחוקו מקוטע, נעצר ושפל, ראשו יורד למטה על חזהו, פּניו המפיקים חכמה ושכל חורים מרוב עבודת מוחו התמידית, עיניו שפלות, ירא הוא להביט נוכח, ואך מתחת לגבותיו הוא מתבונן במורא הנה והנה פן יקרב אליו פתאום אחד מפּקידי החצר ובידו שוט אלה או מקל חובלים להכותו, הוא מתבונן מאחוריו פן ישלח עליו הפּאן המתלוצץ את כלביו הרעים לנשכו, בביתו הקטן והצר רפש וחלאה, עוני ולחץ, למען לא יחמסו ממנו את כל אשר לו; בגדיו קרועים, נעליו מטולאים, למען לא יפשיטום מעליו; מסביב לו עצב ודאגה, אין קרן אור, אין שביב של שמחה; בעברו אין כל זכרונות טובים, בהוו אין מנוחה ובעתידו אין תוחלת ותקוה.

זאת היא תמונת היהודי הפּולני במאות החמש עשרה, שש עשרה ושבע עשרה.

(באגרוף)

* * * * *

על האהבה

(לח)

גתה, האשכנזי הגדול, אומר:

יכול אתה לבטל את השמחה והעצבות, את הכעס ואת הצחוק, את חגאוה והענוה וגם את השנאה, והעולם יעמוד ויתקיים בלעדיהם; יכול אתה לבטל גם את הבטחון והכבוד, ועדיין התבל לא תחרב.

בטל את האהבה — והעולם יחרב! הפּועל יחדל מלחבב את פּעולתו ולחוס עליה שלא תשחת ותלך לאבוד; ההורים יחדלו מלאהוב את ילדיהם עם רוב טנופם וגודל צרכם להם; הבנים יחדלו לאהוב את הוריהם עם נפלם עליהם למשא ועם הבדלם מהם בדעות; אנשי האמת יחדלו מלאהוב את האמת והיושר; האזרחים יחדלו מלאהוב את ארצם, — והעולם יחרב! ²

(לט)

בכדי להקרא יהודי, צריך האדם לקיים לא רק סעודת פּורים ומיני מאכליה המטוגנים בשומשמין ובדבש, כי אם גם לצום תענית־אסתר; לא רק לשתות ארבע כוסות יין ולאכול תופיני מצה בפסח, כי אם גם לבער את החמץ מן הבית ומן הלב…

(נורדו)

* * * * *

שרה ברנרד

(מ)

אגדה צרפתית מספרת, לאמר:

בשנות השמונים למאה התשע עשרה, אחרי מלחמת אשכנז וצרפת והראשונה נצחה את השניה ותנהל בחזקת היד את שתי הארצות אלזס ולותר; בעת ההיא פנה אחד מבעלי התיאטרון בברלין אל המשחקת היהודיה הצרפתית שרה ברנרד וישאל אותה על דבר המחיר אשר תדרוש בעד עלותה על הבמה בברלין.

— את שתי המדינות, אלזס ולותר! — השיבה שרה בגאון צרפתי.

— המחיר לא רב הוא, — השיב האשכנזי — אבל לפני תתי את המחיר הזה עלי לשאול בראשונה את הנסיך ביסמרק.

האשכנזים צחקו על משאלות המשחקת, אבל הצרפתים התימרו והתגאו בה ובתשובתה הלאומית.

בנות ישראל! קחינה לכן למופת את שרה אחותכן והיו בנות נאמנות לארצכן ולעמכן.

* * * * *

הצרפתי, האמריקני והיהודי המתבולל

(מא)

— בוז ולעג לכם הינקים, בני ארץ קולומביה, חנונים, סוחרים, אשר אין לכם כל מושג מיחס אבות וגאון הורים; אינכם יודעים את מוצאכם וגזעכם ורק אל ההון והעושר כל מעיניכם!

את הדברים האלה קרא צרפתי בן משפּחה רמה אל אחד האמריקנים העשירים.

— אמנם כן! — השיב האמריקני — את אבות־אבותינו אנחנו האמריקנים איננו יודעים כמוכם, אבל את אבי אנכי יודע ומכיר וגם כל בני ארצי האמריקנים יודעים איש איש מהם את אביו; אבל אתם צרפתים, המתימרים ביחס הורים, אינכם יודעים מי הוא אביכם…

אומלל משניהם הוא היהודי המתבולל בכל מקום שהוא. הוא יודע את אבות־אבות־אבותיו עד אברהם אבינו יותר מהצרפתי; הוא מכיר את אביו ויודע אותו כהינקי; אבל איננו יודע את עצמו, מי הוא? מה גזעו? את אחיו לא יכיר ובני ארצו אינם רוצים להכירו.

* * * * *

מטרת החיים והמטרה בחיים

(מב)

בדורות הקדמונים השתדלו החוקרים להשיג את מטרת החיים; רבים מהם דמו בנפשם, כי מצאוה ורבים אמרו נואש לכל יגיעם ועמלם.

ובדורנו, דור הגשמי והחמרי, הזניחו חכמינו את מטרת החיים בכלל, וכל אחד מהם מבקש לו מטרה בחיים בפרט, והפּרט דחה את הכלל.

(מג)

ניטשה האשכנזי יורה, כי “הכח הוא היושר”, ונביאי ישראל וחכמיו בכל דור ודור הורו, כי “היושר הוא הכח”. ההבדל הזה הוא ישן נושן, הוא ההבדל בין התרבות העברית להתרבות היונית.

* * * * *

(מד)

התלמוד קורא:

“אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם!”

ופה באמריקה, בשומנו לב אל “בתי מושב הזקנים”, עלינו לשנות את הנוסח, לאמר:

“אוי לאבות שגלו מעל שלחן בניהם! ”

(מה)

“האלהים שובר את הכלים שהוא משתמש בהם” — כתב הרצל. המשפּט הזה נתקיים עליו בעצמו, כי נקטף בלא עתו…