הרב הגאון הנאור הזה היה אחד מהלאומיים הגדולים וה״חובבים״ הנלהבים בתקופת ״חבת־ציון“. שמו יהיה נצחי בספר התולדה הציונית. הודות לחריצותו ולמסירת נפשו נמשך ״הנדיב הידוע” אל התנועה הלאומית אשר פעל ועשה את מעשיו הגדולים בישוב ארץ־ישראל. הוא היה הגשר המאחד והמשלב את שתי התקופות, של ״חבת־ציון" ושל ה״ציונות“, ובצדק קראהו הד״ר הרצל בנאומו על הקונגרס השני בשם: ״הציוני המדיני הראשון”.

בגלובקה העירה הקטנה, פלך ווילנה, נולד הרב הגדול הזה ביום כ״ז ניסן, תקפּ״ד, לאביו רבי יהודה ליב, אשר היה גדול בתורה ובקי בספרות ימי־הבינים ובלמדו את שמואל בנו תורה למדהו גם את ״מורה הנבוכים״, ״העקרים״ ו״הכוזרי״, ויטע בלבבו מדות נעלות ומצוינות. בהיותו בן שמונה שנים כבר התפּתחו כשרונותיו וירא נפלאות בשאלות החשבון, לתמהון כל יודעיו ומכיריו.

בהגיעו לחמש עשרה שנה נתפּרסם בשם ״העלוי מגלובקה" והרביץ תורה ברבים, בלמדו שיעור יומי בתלמוד. בהיותו בן שמונה עשרה כבר קבל סמיכה מהגאונים ראשי־ישיבת וולוז׳ין בעת ההיא, רבי יצחק וחתנו רבי אליעזר יצחק, אבל לא השתמש בסמיכתם, כי לא אהב את הרבנות, ויהי לסוחר פשתן במשך חמש שנים. בשנת תר״ח, אחרי אשר מתו עליו חותנו וחותנתו, ומסחרו התחיל לרדת מטה, נאות לבני עיר־מולדתו גלובקה ויקבל עליו את משרת הרבנות.

בשנת תרי״ד נקרא לעיר שאקי בתור רב, וישב שם שש שנים על כסא הרבנות עדי אשר העיר סובאלק לקחתהו אחרי כבוד וימלא את מקום הגאון רבי יחיאל הליר. מני אז נתפּרסם שמו לא רק בתור רב מובהק וגדול בתורה, כי אם גם בתור חכם ועסקן צבורי. אז החלו ימי המרד בפולין ותהי כל הארץ למדורת־אש ורבים מאחינו בני ישראל נאשמו במרידה נגד הממשלה. אז התאזר רבי שמואל מוהליבר עוז ויעמוד בפרץ להגן על עדתו, בדרשותיו בבתי־כנסיות הניא את לב הצעירים לבלי התערב עם שונים, וכמליץ יושר התיצב לפני שרי הממשלה בתור סניגור לעמו ויצל נפשות למאות שהיו בסכנת הרג וגלות. הממשלה הכירתהו לטוב ותכבדהו באות־כבוד על ישרו ותום דרכו. וכאשר רצה להעתיק את דירתו לעיר אחרת, התאספו ראשי הקהלה בביתו ויתחננו לפניו, כי לא יעזבם, ונציב הגליל גם הוא בקשהו להשאר בסובאלק.

בשנת תרכ״ח נהיה לרב ואב״ד בעיר ראדום. שם ישב על כסא הרבנות חמש עשרה שנה, שם תקן תקנות טובות בעניני הצבור וכל בני העדה ההיא אהבוהו ויעריצוהו. החסידים חפצו לעטרהו בשם ״אדמו״ר״ והיו באים לביתו להתברך מפּיו ולהגיש לפניו בכתב איש איש את משאלותיו, אבל הגאון התלמודי הזה, תלמידם של גאוני וולוז׳ין, התנגד לדבר הזה. אולם כשראה, כי למרות כל התנגדותו לא ירפּוהו החסידים ועונים ״קדוש" לעומתו, השתמש באמצע רדיקלי אחד: באחד השבתות, בסעודה השלישית, כאשר נאספו החסידים מסביב לשלחנו, כמנהג כל האדמו״רים, קרא רבי שמואל פתאום להרבנית, כי תבא גם היא אל השלחן לאכול אתו יחד– ורק אז נבהלו החסידים ויעזבוהו, ויתרחקו ממנו.

רבי שמואל התחיל להרגיש בנפשו כי הוא לא נוצר לעסוק רק לטובת עיר אחת, ויחל להרחיב את העסקנות הצבורית שלו לטובת העם כולו, ויכתוב מאמרים ב״הלבנון״ על־אדות ״החנוך״ ובאחד ממאמריו התמרמר לאמר:

״מדוע זה מאסו בני עמנו בכל מלאכת־יד? אבותינו הראשונים

היו עובדי אדמה ורועי צאן, מגדולי חכמי חתלמוד ז״ל

היו בעלי מלאכות שונות, וכל זה לא האפיל זוהר מעלתם,

ונהפוך הוא, כי על חכמתם הרבה נתוספו טהרת הלב ומנוחת

הנפש, ורק אנחנו כלימה תכסה פנינו ללמד את בנינו אומנות!

הגם לאכול לחם בלתי מגואל בעושק ותרמית, רק מעמל ויגיע

כפיו, – הנם זה לאשמה תחשב? – – – הן מצב עמנו

פרוע מאד ועל ארחות חייו מוטלות אבני־נגף שהמחסור

והעוני ומדוע יחשו גדולי עמנו? ואמרתי אל לבי בלי

תפוגה צרת אחיהם נגעה עד חדרי לבם, אבל מחשים יעז

כי מחכים לתשועת ה׳ ותקותם היא מעוזם אז שאלתי לנפשי

לאמר: הן אם ירעב אדם ללחם, הישקיט רעבונו בתקוה?

ואם יצמא למים, היכבה צמאונו בתוחלת? אמנם יען כי

לא נרעב ללחם ולא נצמא למים, רק על צרת הכלל תכאב

נפשני ע״כ די והותר תקוה קלה להשקיט על ידה המית

נפשנו. היתכן דרכנו זה? ״

בשנת תרי״ג נתקבל לשבת על כסא הרבנות בעיר ביאליסטוק. שם עסק תמיד בכל צרכי העדה ברוב מרץ ועוז בתור רב ואב״ד ובתור גאון ישראל שם לבו לכל דבר הנוגע לכל העם כולו. הוא ראה את מצב עמנו, כי נורא הוא; ראה איך התורה הולכת ומשתכחת והדור הצעיר עוזב את המסורת ומתרחק מצור מחצבתו; ראה כי הממשלה רודפת את אחינו בשצף קצפה ותהפוך מאות עירות לכפרים בכדי לגרש את היהודים מקרבן; ראה את כל הגזרות והגרושים הנעשים לעיניו – כל אלה גזלו את מנוחתו; כל קן ישראל המשולח ממקומו, כל עיר שנהפכה לכפר הדאיב את רוחו והפציע את לבו הטהור ויבן ויחקור ויחפש עצה להציל את עמו מכליון וחדלון, וימצא, כי דבר אחד חסר לישראל, דבר שיחזק בקרבו את תקותו הישנה באופן כזה שהתקוה לעתיד תחיה ותעודד גם את ההוה. הדבר הזה הוא ארץ־ישראל. ואחרי שבא להחלטתו, לא נח ולא שקט עד עשותו את הדעה וההרגשה הזאת לקנין העם כולו. גדולי אחינו ראו את האהבה הקדושה והעזה הבוערת בלב גאון ישראל זה ויסתפחו אליו בעבודתו־לטובת התנועה של ״חבת־ציון".

אז יצא לארצות־המערב ויבא פּריסה ויתודע אל הרב רבי צדוק הכהן הטוב והמיטיב ואל מיכאל ארלנגר ובעזרתם התיצב לפני הברון אדמונד רותשילד – ״הנדיב הידוע״ – ויפּל תחנתו לפניו על עמו וארצו. בדבריו שיצאו מלבו הטהור ובדמעותיו אשר שפך על עמו האומלל וארצו השוממה עורר את לב הברון הנדיב לארץ אבותינו, אשר מלא את ידו למצוא מספר משפחות המסוגלות לעבודת אדמה לנסות על־ידם אם יצליחו בעבודתם. הגרש״ם שב לביתו וימצאם וישלחם לארץ־ישראל. הם המה אכרי ״עקרון" המצוינים בעבודת אדמתנו.

בשנת תרמ״ה היתה האספה של ״חובבי ציון" בעיר קטוביץ. ומה נהדר היה המראה לראות, כי הגאון יושב לימין הנשיא ד״ר ליאון פּינסקר באספה ההיא ושני הגדולים האלה, הרחוקים בדעותיהם איש מאחיו כרחוק מזרח ממערב, והרעיון הקדוש של חבת ציון קרבם ויאחדם בדעה אחת ושניהם היו לרוח החיה בכל פעולות התנועה הלאומית.

בשנת תר״ן, כאשר נתקבל הרשיון מאת ממשלת רוסיה לכונן את חברת התמיכה לישוב ארץ־ישראל באודיסה, נסע הגרש״ם לאספה האודיסית הראשונה ומשם עלה בראש השירה הראשונה לארץ־שראל לבקר את עריה הישנות ומושבותיה החדשים. פּקידי המושבות של הברון, ראשי העדות והרבנים ובראשם הרב רבי מרדכי גימפּל מרוזנוי, שכבר ישב בארץ הקדושה, קדמו פניו בכבוד מאד נעלה.

בשנת תרנ״א, כאשר נפוצה השמועה, כי הברון הירש הולך לכונן מושבות לבני ישראל, נסע הגרש״ם עוד הפעם לארצות־המערב, בחשבו להטות את לב הנדיב לארץ־ישראל. כל נסיעותיו נסע על חשבונו הפרטי והנה אחד העשירים חפץ להשיב לו את הוצאותיו. רבי שמואל מאן לקחת, באמרו אליו:

– ומי ישיב לכבודו את הוצאותיו?

בשנת תרנ״ג קרא רבי שמואל אספת החובבים להעירה דרוזגניק, פּלך גרודנה. שם זכיתי להיות אתו יחד ולהתענג על שיחותיו העמוקות והמלאות חבה ומסירת נפש לעמו ולארצו. עיניו האירו באש־עלומים ומבטיו היו מלאים חלומות וחזיונות מרחוק כאיש עול־ימים ולא יכולתי להאמין, כי כבר עברו עליו שבעים שנה.

אל האספה ההיא התאספו צירים מערים רבות ובתוכם היו: אלכסנדר צדרבום, מו״ל ״המליץ״, בן־עמי, יהושע סירקין, הרב רבי פנחס רוזובסקי, ד״ר יצחק דמבו ועוד רבים מהחובבים המצוינים. רבי שמואל הלהיב את שומעיו בנאומו, ובערב זה, ז׳ אלול תרנ״ג, נחלט ליסד את המרכז הציוני בביאליסטוק בשם ״מזרחי״.

שם המרכז הזה היה אחרי־כן למורה־דרך למיסדי מפלגת ה״מזרחי״ בתנועה הציונית.

הרב המטיף הציוני רבי יצחק ניסנבום, אשר הוא היה מזכירו, כתב, כי במשך חמש שנים נשלחו על־ידי פקודתו כעשרת אלפים מכתבים על־דבר חבת־ציון ועל חלק גדול מהם חתם בעצמו. הוא קרא את אלפי המכתבים על־דבר התנועה, אשר הגיעו אליו מכל קצוי ארץ ויתענין בכל השאלות אשר הציעו לפניו עד יומו האחרון.

כאשר קם יוצר ה״ציונות״, ד״ר תיאודור הרצל, ויקרא את הקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ״ז, שמח רבי שמואל מאד על אשר זכה לעת זקנתו לראות כי עבודתו הקדושה נמסרת בידים אמונות. ובמכתבו למר אוסישקין כתב את דבריו אלה:

״מכתבו היקר קבלתי, ורב תודות לכבודו על הפריסת שלום,

אשר הביא לי בשם האיש המצוין ומאד נעלה הד׳׳ר הרצל,

וייטיב כבודו להשיב לו בשמי שלום באהבה רבה מעמק לבבי

והנני מחבק אותו מרחוק על פעולותיו הגדולות, אשר אקוה,

כי הוא ורעיו הגדלים לא ינומו ולא ישקטו עד אשר ירימו

את כבוד ישראל בגוים לישב שאנן על נחלתו וה׳ אלהי

ישראל יהיה בעזרם״

במכתביו לד״ר הרצל חזק את רוחו לבל יסוג אחור מפני המפריעים והמכשולים שעל דרכו ויצטער מאד על אשר לא יכול לקחת חלק בהקונגרס מרפיון בריאותו וישלח תחתיו את נכדו הד״ר מוהליבר.

ככה עבד הגאון הנאור הזה את עבודתו הקדושה עד נשימתו האחרונה ביום ה׳ י״ט סיון, שנת תרנ״ח.

יהי זכרו ברוך לדור דורים.