רקע
אורי ניסן גנסין
הַחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן
mנחלת הכלל [?]
tשירה

אֲנִי שָׁכַבְתִּי בָּדָד, אֲנִי שָׁכַבְתִּי דֹם,

וּנְכָאִים הָגְתָה דְמָמָה בַּסְּתָו בְּעֶרֶב יוֹם,

וְנַפְשִׁי כְּבֵדָה נִבְּאָה לִי לַיְלָה בְּלִי חֲלוֹם.


וְחֶרֶשׁ גָּוַע יוֹמִי וְחַלּוֹנִי עָטָה צֵל,

וְכָתְלֵי חַדְרִי קָדְרוּ וְעָטוּ חֶשְׁכַת לֵיל.

וּלְבָבִי לֹא הֶחֱרִידָה אַף נַהֲמַת יְלֵל.


וּפִתְאֹם חָרְדָה נַפְשִׁי וְעַד מַעֲמַקֵּי תְּהוֹם,

וַתַּחֲלֹם רֶגַע אַהֲבָה וְרֶגַע חָלְמָה תֹּם,

מַלְאָכִי שָׁב אֵלֶיהָ וַיֶּאֱרֹג לָהּ חֲלוֹם…


וַיְהִי הַחֲלוֹם כֹּה חָמִים בַּסְּתָו לַלֵּב הַזָּר,

וַיֵּדַע אָז גַּם דֶּמַע, אֲשֶׁר לֹא יָדַע כְּבָר,

וְקוֹל מַלְאָכִי נוֹזֵל וְחֶרֶשׁ שָׁר וָשָׁר…


לֹא שִׁיר-עֲלוּמִים אַדִּיר – מַלְאָכִי אֵינוֹ תָּם:

לֹא נִלְחַם עוֹד עִם אֵלִים, לֹא בָּא אֵלַי בַּעְיָם –

מַלְאָכִי לָאַט פָּנָיו וְהֵקֵר אַט שִׁיר חָם…


וְעֵינַי מָלְאוּ אֵדִים בַּסְּתָו בִּגְווֹעַ יוֹם,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים נִגְּרוּ, נִגְּרוּ דֹם –

וַיָּשַׁר לִי מַלְאָכִי: אֱמֹר לָזֶה חֲלוֹם…


אַךְ רֶגַע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, רֶגַע בִּימֵי סְתָו –

אַחַר יֵרֵד לַיְלָה, יָמֵשׁ חֹשֶׁךְ עָב,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים עוֹבְרִים אָז לַשָּׁוְא…


וּבָדָד אֲנִי שׁוֹכֵב וּפָנַי אֶל הַקִּיר,

וּסְבִיבִי קוֹדְרָה דְמָמָה וְקִרְבִּי אָפֵס שִׁיר:

עֲלוּמִים וַחֲלוֹמוֹת כְּבָר אָבַד לָמוֹ נִיר…

נתפרסם בירחון “הזמן”

המלצות קוראים
תגיות