לי. ח. ברנר

כַּחֲצִיר שָׂדוֹת תַּחַת מַגָּל

כֵּן אֱלִילֵי שָׁוְא יִבֹּלוּ,

וַחֲדָשִׁים יִתְנוֹסֵסוּ,

יֵאָמֵנוּ – עַד יִפֹּלוּ.

הֵיכְלֵי אֶתְמוֹל גַּלִּים נִצִּים

וַאֲחֵרִים יִתָּאֵרוּ ;

הֲתִבְטָחָה? אוּלַי מָחָר

גַּם הָאֵלֶּה יֵעָדֵרוּ?

וּבַנֶּפֶשׁ שַׁלְוַת-שְׁמָמָה

וַעֲלָטַת לֵיל-בַּלָּהוֹת:

לֹא עוֹד תָּקֵר שִׁירַת-קֹדֶשׁ,

לֹא תֶּחְמַרְנָה גַם הַדְּמָעוֹת.

א

לֹא בְּמַחְשַׁכִּים, בְּסִתְרֵי נְשִׁיָּה,

בְּמַאְפֵּלְיַת הַלַּיִל, בְּעִמְקֵי דֻמִיָּה,

יַד אֵל אֶת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, הַיְחִידָה,

עֲרֻבַּת שְׁלוֹם עוֹלָם, אֵלֵינוּ הוֹרִידָה; –

בַּכִּכָּר הַגָּדוֹל וּרְחַב-הַיָּדָיִם,

בְּמִדְבָּר פָּתוּחַ מִכָּל הָאַפְסָיִם,

פָּתוּחַ לַכֹּל, מִבְּלִי גְבוּל שֶיַּפְרִיעַ –

שָׁם שֵׁם שׁוֹכֵן מְעוֹנָה אֵלֵינוּ הוֹפִיעַ.

הַהוּשַׁב עַל עָקֵב? אִם אָזַן אֲרֶשֶׁת

אַף קַלָּה שֶׁל אִסָּר כֹּל, חָפֵץ לָגֶשֶׁת?

"בַּתּוֹרָה מִי יִבְחַר, מֵעַמִּים כֻּלָהַם

אֶל סִינַי יִגָּשָׁה!" – קוֹל הִרְעִים כָּרָעַם.

בַּבֹּקֶר, הַחַרְסָה עֵת תֵּבֵל הִגִּיהַּ

מִמְּרוֹמִים קוֹל שַׁדַּי אֵלֵינוּ הִגִּיעַ,

לֹא בְּעִתּוֹת יָנוּמוּ, יִשְׁלָיוּ אֲנָשִׁים –

בַּבֹּקֶר, עֵת יֶהֱמוּ חַיִּים חֲדָשִׁים!

וּבְלִוְיַת הַבָּרָק עִם רַעַם הַגַּלְגַּל

אָז קוֹל אֱלֹהִים בְּתַעֲצֻמוֹת הִתְגַּלְגַּל

וַיַּרְעֵם הַהֵד כָּל מֶרְחַקֵּי אַפְסָיִם,

וַיָּזֶן כָּל נִבְרָא, וַיַּטֶּה אָזְנָיִם

אֵל קוֹל אֲדֹנָי, הַמִּתְהַלֵּךְ בֶּחָיִל

וּבְהָדָר אֵין קֵצֶה אֶל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,

הַמַּשְׁלִיךְ חִתִּיתוֹ עַל זָקֵן וָנָעַר,

וּמַחֲרִיד בְּלֶכְתּוֹ אֲרָזִים בַּיָּעַר.

ב

אִם זְבוּל בַּשָּׁמַיִם לוֹ שָׂם אֲדֹנָי

וְאֶרֶץ – לְמִשְׁכָּן לָאָדָם הֶחָי –

אַךְ אָז אֶת תּוֹרָתוֹ עֵת הַנְחִיל הִתְאָו

“הַגְבִּיהִי, הַשְּׁפֵלָה!” בְּעֹז נָתַן צָו,

וַתִּשְׁלַם בְּתֵבֵל דֻּמִיַּת רתֵת

עֵת מִלַּת אֵל צְבָאוֹת הִתְמַלְּטָה בְּעֹז,

וַיֶחֱרַד וַיַּעֲמֹד מִזַּעְפּוֹ הַיָּם,

וַיֶּחֱשֶׁה הַצִּפּוֹר, בּוֹ רוּחַ לֹא קָם,

וַיִּדֹּם בָּאֲוֵיר כָּל מַשָּׁק וָהֵד

וַיִּגְוַע עַל שִׂפְתֵי אֶרְאֶלֵּי הַהוֹד

הַ“קָּדוֹשׁ” – בַּל הַשְׁמַע הֲבָרָה וּצְלִיל,

וַיַּעַמְדוּ מִכְּרוֹעַ לְפָנָיו בְּחִיל.

וַתְּהִי מִלַּת אֵל מֵעַל פִּסְגַּת הָהָר

כַּמָּן, אֲשֶׁר הוֹרִיד בַּמִּדְבָּר מִכְּבָר,

שֶׁסָּעַד לֵב נַעַר, וַיִּמְתַּק לַשָּׁב,

וַיְהִי בְּפִי עוֹלָל כֶּחָלָב הַזָּב –

וַתַּעֲנִיק לַנַּעַר רַעֲנַנּוּת הַלֵּב

וַתְּמַלֵּא לַשָּׁב גַּם אַוָּתוֹ לָרֹב,

וַתָּזֶן כָּל אֻמָּה בְּרֶטֶט וּרְתֵת

אֶת נִשְׁמַת הָאֵל בַּדֻּמִיָּה הַזֹּאת,

וַתַּקְשֵׁב כָּל אֹזֶן אֶת מִלַּת אֵל חָי:

עַם סְגֻלָּה לִי אָתָּה, וַאֲנִי – אֲדֹנָי!

“הצפירה” 115 שנת ה-27, 1900

שָׁוְא אָעִירָה הַמֵּיתָרִים,

כִּי אַחֲטִיאָה הַמַּטָּרָה:

לִי חֲנוּטִים מֵעֲבָרִים,

לָמוֹ שְׂפַת כִּנּוֹרִי זָרָה.

וּבְתַעֲצֻמוֹת עֹז-עוֹלָמִים

תָּעִיק חָזִי בַּת-שִׁירָתִי…

הוֹי, כּוֹכָבַי הַחֲכָמִים,

הֲתָבִינוּ לִמְבוּכָתִי?

1900, פוצפ

לַנָּבִיא / א"נ גנסין

אֶת הָעֵדָה, הָאוֹבֵדָה

מַטּוֹת, מַטּוֹת תּוֹךְ אַשְׁפַּתּוֹת

בִּגְלַל רִפְשָׁהּ אַל תִּשְׂנָאָה

וּלְהַבְזוֹתָהּ בַּל תֵּתָעָה.

לֹא יוֹדַעַת הַתּוֹלַעַת,

הַנִּרְדָּמָה בָּאֲדָמָה,

כִּי מִמַּעַל לָהּ טְפָחַיִם

יִרְגַּשׁ עוֹלָם מָלֵא חַיִּים…

אַל תַּאֲשִׁימָהּ… הַזֵּל דִּמְעָה

עַל אֲסוֹנָהּ בַּל עֲוֹנָהּ;

אַף אֶל מִזְבְּחָהּ הַגִּישָׁה

אֶת חַיֶּיךָ קָרְבַּן אִשֶּׁה!

“ספר השנה” ב' 384, ורשה תרס"א

[אך קינה ונהי] / א"נ גנסין

*

אַךְ קִינָה וָנֶהִי, אַךְ בְּכִי וִילָלָה,

אַךְ אַנְחוֹת לֵב נִדְכֶּה וְנֶפֶשׁ אֻמְלָלָה

בְּחַבְלֵךְ, אֲחוֹתִי, נָפָלוּ;

אֵין זִיק רֶגֶשׁ נֹעַם וְעֵדֶן הָרוּחַ,

אֵין קוֹל, שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּ“אַהֲבָה” יָפוּחַ –

הָרְגָשׁוֹת הָרְעָלוּ, הָרְעָלוּ…

מִיּוֹם אֶל מֵיתָרַי הִטִּית אֶת אָזְנַיִךְ

לֹא חָדְלוּ מֵהַזִּיל דַּם-דֶּמַע עֵינַיִךְ

וְנַפְשֵׁךְ, אֲחוֹתִי, נִסְעָרָה;

בָּרֹן לֹא פָּצַחְתְּ שִׂפְתוֹתַיִךְ הַחֲרֵדוֹת

אַךְ תָּמִיד חָבַשְׁתְּ תְּהוֹם מְצוּקוֹת יוֹקְדוֹת,

גָּוַעַתְּ גַּם מֵחֹם, גַּם מִקָּרָה…

וּסְבִיבֵךְ?… וּסְבִיבֵךְ – הָהּ, לִבִּי, יָנוּעַ –

אַךְ גִּילָה, אַךְ חַיִּים, אַךְ רֶגֶשׁ וּתְנוּעָה

וּמְלֵאִים רַעֲנַנּוּת כֻּלָּהַם;

שָׁם אָבִיב – הַשֶּׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ מוֹפָעַת,

פֹּה סְתָו, וְהַסְּעָרוֹת תָּגַחְנָה בְּכָעַס,

וּמְגָרְשׁוֹת אוֹר-יוֹמָם בְּזָעַם.

אַךְ אַתְּ – אַתְּ הוֹסִיפִי לִסְבֹּל בְּדֻמִיָּה;

הֵן עֵת יֵשׁ לַכֹּל, וְיֵשׁ קֵץ גַּם לַצִּיָּה;

בָּה נִתְעֶה זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים;

עוֹד יוֹפַע גַּם לָנוּ הָאָבִיב בְּאוֹרָה:

יֵשׁ יוֹם לַאֲדֹנָי, יוֹם מְאֹד גָּדוֹל וְנוֹרָא

בּוֹ נַחַת נִרְוָיָה וַעֲדָנִים!..

“ספר השנה” ב' 384, ורשה תרס"א

¹

שָׁוְא, מְבַשֵּׂר דְּרוֹר וּמְשׁוֹרֵר,

תְּפוּשֵׂי פָּז מִשְּׁנָת תְּעוֹרֵר,

הָאֶרְאֶלִּים בַּשָּׁמַיִם

אוּלַי יַטּוּ-לָךְ אָזְנַיִם;

אַךְ בָּאָרֶץ הָאֲנָשִׁים

לֹא יַאֲזִינוּ, לֹא יַאֲמִינוּ,

אַף יִלְעָגוּ – אֵיךְ יָבִינוּ

אֵלֶּה לֵב וּרְגָשִׁים?

לֹא מַנְגִּינָה אֶבֶן תָּמִישׁ,

לֹא תַּאֲנִיָּה – הַחַלָּמִישׁ:

בָּעַקְרַבִּים תֵּן הַשִּׁירָה,

אַנְחוֹת-שָׁוְא בַּשּׁוֹט הָמִירָה;

אוֹ-אָז רֵד לִמְקוֹם-יָנוּמוּ,

אוֹ-אָז דֹּשׁ בְּסַעֲרַת חֵמָה

בְּשַׂר הַמֻּכִּים בַּתַּרְדֵּמָה –

אוּלַי אָז יָקוּמוּ.

מֶרְחַבְיָה יִשְׂתָּרַע נִכְחוֹ הָלְאָה, הָלְאָה,

כַּעֲתִידוֹת-יָמַי לוּטֶה בָּעֲרָפֶל,

מִבְּלִי כּוֹכָב אֶחָד וְאֵין מְעַט מִלְמָעְלָה

לִי, הַנּוֹדֵד-וָעֶד תּוֹךְ יְשִׁימוֹן אָפֵל.

לֹא נְשִׁיקוֹת חַמּוֹת, בִּרְכוֹת רֵעַ אוֹהֵב

אַף לֹא דִמְעוֹת רַעְיָה, אַנְחוֹת אֵם אוֹהָבֶת –

מַקְלוֹ יִשְׁלַח אַחֲרַי וּמְאֵרָתוֹ – אוֹיֵב

אֱלֵי מַעֲמַקֵּי מִדְבַּר הַצַּלְמָוֶת.

אֶפֶס מַה תִּרְעָדִי, נַפְשִׁי הַכּוֹאָבֶת?

מַלָּךְ, לִבִּי חוֹלֶה, תָּרִיד מִבְּלִי שָׁבֶר?

שָׁם, בְּלֵב הָרַחַב יָאִיר יוֹם הַמָּוֶת –

נֵלְכָה-נָא לְאוֹרוֹ עַד בּוֹאֵנוּ קָבֶר!..

נמסר לדפוס ע“י דוד פרישמן, “הצפירה” תרע”ג גל' 133

¹

יִזְרְמוּ גַּלִּים, גַּלִּים חוֹבְקִים גַּלִּים,

גַּלִּים חוֹבְקִים גַּלִים יַחַד בַּחֲלוֹם,

בִּסְלָעִים נִגָּפִים וְקֶצֶף מַעֲלִים –

וְקֶצֶף הֵמָּה מַעֲלִים: לֹא הֵם! לֹא הֵם!

וְגַל אֶל גַּל בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה לָחַשׁ –

בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה לָחַשׁ: חֲלוֹמִי בָּא!

וְשׁוּב יֵהוֹמוּ: מַה כָּחַשְׁתָּ כָּחַשׁ?

הוֹי, מַה כָּחַשְׁתָּ כָּחַשׁ? גַּם זֶה לֹא הָא!

ידעתי לבחון אפסי החדלון / א"נ גנסין

*

א

יָדַעְתִּי לִבְחֹן אַפְסֵי הַחִדָּלוֹן

הִנּוֹ אַחֲרוֹן זִיעַ כְּבוֹתִי,

וְלֹא יֵדַע אִישׁ וְלֹא יְחוּשׁוֹ,

כְּשֵׁם שֶׁלֹּא יָדַע מַהִי הֱיוֹתִי…

וּכְנִימָה לֹא יִפְגֹּם הֵעָדְרִי

הַרְמוֹנִיָּתָם שֶׁל הַחַיִּים;

לֹא הֵם מְצִיאוּתִי חִיְבוּ,

וְלֹא עָלֶיהָ הִתְגַּעְגְּעוּ שְׂפֻנֵי-מַאֲוַיִּים…

וּמִבֶּטֶן יָצָאתִי – לֹא הוּצֵאתִי –

לַאֲוִיר-הָעוֹלָם חִיּוּבִי,

וְלֹא יֵאָמֵר: חָזָה, נָטָה קַו – לֹא הָיָה עוֹד

וִיהִי מָרְגָּשׁ חֶסְרוֹנוֹ בְּשׁוּבִי…

בֶּן-אָדָם! הַהֵבַנְתָּ מִיָּמֶיךָ,

הֱיוֹת וְלֹא-הַגִּיד מִלָּה –

מִלָּה עֲדֶן בֵּין הַחַיִּים לֹא נִשְׁמְעָה

וְחוֹכָה לְחֵן-צְלִילָהּ?..

וְיָדוֹעַ לֹא-יָדוֹעַ, הֱיוֹת אֶבֶן-בֹּהוּ

וְשַׁקְּעָהּ עַל-כָּרְחָהּ בַּבִּנְיָן;

וְלֹא יְהִי טַעַם לִהְיוֹתָהּ,

כְּשֵׁם שֶׁאֵין לְחָדְלָהּ טַעַם וְעִנְיָן!..

ב

הוֹי, רַחֲקִי!

עִם כָּל חֲצוֹת לֵיל-סַהַר,

שָׁעָה שֶׁהַבְּרִיאָה לְמִסְתּוֹרִין תַּהַר,

וְנִתְּנָה הָאָרֶץ לִכְרוּבֵי-הַחֲלוֹם,

אֶל חַלּוֹנִי הִתְדַּפַּקְתְּ דֹּם:

"פְּתָחָה! הַסְכֵּת, רָזִי לִי:

"לְךָ מְלֹא קֻמְצִי יְהִי,

"זֶה שָׁבִיתִי רַק עַתָּה מִלְמָעְלָה,

"גְּנֻבְתִי לָיְלָה….

"וּבְיָדַי מָה – חֲזֵה-מַכְסִיפִים

"רְסִיסֵי זִיו – עֲרִיפִים…

"בַּמִּדְבָּר רָאִיתִי תְּעוֹתָם,

"וָאִירַשׁ אוֹתָם…

"אֵלֶּה זַהֲרוּרִים בְּנֵי-יוֹם.

"הַתֹּם

"יְלָדָם רַק תְּמוֹל;

"עוֹד טֶרֶם עָבַר עֲלֵיהֶם עֹל…

"פְּתָחָה! – וְעַל פִּתְחֵי-פִּיךָ אֲזָרֵם,

וְדִבּוּרָם לְחִיּוּך יֵעָרֵם,

לְחִיּוּךְ לָךְ, רֻחָמִי,

“עוֹלָמִי”…

וָאִפָּת…

הוֹי, רַחֲקִי! אַל-תִּקְרָבִי,

מַה-כִּי פָּקַדְתְּ נָוִי?

אָרוּר לֵיל הוֹרָה חִיּוּךְ שָׁלֵו,

שֶׁלָּנֶצַח לֹא יֵעָלֵב!..

עִם רְקוֹם לַיִל רִשְׁתּוֹ-סוֹד

אַל נַפְשִׁי תִּקְבְּעִי עוֹד!

עִם רְקוֹם לַיִל – עַד תֻּמִּי

אֶרְקֹם גַּם אֲנִי סוֹד-קִיּוּמִי!..

“השׁלח” ל"א

… וּמֶנִּי אִם שִׁירָה

רוֹתַחַת, אַדִּירָה,

מִבִּלְתִּי חֲנִינָה גָזַלְתָּ –

לֹא אַרְטִיב עֵינָיִם,

כְּפוֹשֵׁט יָדָיִם,

כִּי תִטַּע הַפֶּרַח נָשָׁלְתָּ!

לֹא שִׁירַת-שָׁמָיִם,

אֵל רַע הָעֵינָיִם,

זוּ יָדְךָ מִלְּבָבִי הִסִּיחָה –

כִּי תּוּגָה - עֲלוּקָה

מַמְאִירָה, עֲמֻקָּה,

לַמִּצְעָר כַּמְּצוּלָה הִרְתִּיחָה!

מ“הצדה”

שְׁלוֹם עַרְבַּיִם לָךְ, יוֹנָתִי!

מִנִּי שְׂפַת הַנָּהָר בָּאתִי,

שָׁם שָׁאַפְתִּי רוּחַ שְׁפָיִם…

צוֹד צָדַנִי – וּבֶחָיִל

סוֹד תַּעֲלֻמוֹת זֶה הַלָּיִל

הַמִּשְׁתַּפֵּךְ מֵאַפְסָיִם!

צוֹד צָדַתְנִי שִׁפְעַת קְסָמָיו,

כֶּסֶף סַהֲרוֹ, תְּכֵלֶת שָׁמָיו,

לַחַשׁ קָדְשׁוֹ – אַף נִפְעַמְתִּי:

רָזִי לִי!.. אַךְ מִמֶּרְחַקִּים

אֶנְקַת אַסִּיר בַּמַּחְשַׁכִּים…

שְׁלוֹם עַרְבַּיִם לָךְ, יָפָתִי!

מִנִּי שְׂפַת הַנָּהָר בָּאתִי –

מָלֵא הוֹד כָּמוֹךְ, הוֹד לָיִל:

אֶת תַּעֲנֻגָיו רַק יוֹדֵעַ

זֶה הַמַּרְגִּישׁ אֶנְקוֹת רֵעַ

הַמִּתְגָּעֲשׁוֹת בֶּחָיִל…

[מלא תעצמות האהבה] / א"נ גנסין

מָלֵא תַּעַצֻמוֹת הָאַהֲבָה,

בּוֹדֵד אֲנִי – כַּאדוֹנָי…

חוּשִׁי, שַׁלָּמָה תִּתְבּוֹשָׁשִׁי,

יַלְדָּה, הוֹי חוּשִׁי אֵלָי!

לֹא עוֹד יָקוּמוּ, אִם גָּזוּ כְּבָר,

לִחְיוֹת חֲלוֹמוֹת הַפָּז:

שָׁוְא לֶאֱלִילִים לֹא אֵמוּן בָּם

לְעַנּוֹת אֵל חִשְׁקֵי הֶעָז.

אַל אֵפוֹא, יַלְדָּה, תִּתְבּוֹשָׁשִׁי –

חוּשִׁי וּבוֹאִי אֵלָי;

יַחְדָּו עַל בָּמוֹת שֶׁנֶּחְרָבוּ

נָקִים-נָא הֵיכַל אֵל חָי!

*

דֻּמִיָּה מִסָּבִיב שׂוֹרֶרֶת,

שְׁאוֹן תְּעוּפַת צִפּוֹר עַד קְשׁוֹב

מַחֲשָׁבָה בּוֹדֵדָה שׁוֹזֶרֶת

בְּמֹחִי חֶזְיוֹנוֹת לָרֹב.

וּמַחֲנוֹת חֶזְיוֹנוֹת הַתֹּהוּ

תָּרֵמְנָה אֶת נַפְשִׁי כַּגָּל,

מִנַּפְשִׁי הַחוּצָה יֵצֵאוּ,

יִתְפָּרְצוּ וְיִדְאוּ אֶל עָל.

אֶל תְּכֵלֶת שָׁמַיִם נִשָּׂאוֹת

הַמַּחֲנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הָהֵן,

יָסוּרוּ אֶל עוֹלַם הַפְּלָאוֹת

מִשָּׁמָּה תָּשֹׁבְנָה בְּרֹן.

וּמְלֵאֵי הוֹד עֵדֶן אַלְמָוֶת

יָשִׁירוּ שִׁיר קֶסֶם, שִׁיר-אוֹב;

וּצְבָעִים וּתְמוּנוֹת לִרְבָבוֹת

יַזִּילוּ לַשְּׂעִפִּים, לַלֵּב.

הַנְּשָׁמָה מַזְהִירָה מֵעֲדָנִים,

וּרְוָיָה תַּעֲלֻמַת הַסּוֹד;

אוֹר מַעַל אִם תִּשְׁאַף כַּתַּנִּים

אוֹ תַּאֲצִיל עַל שְׁמֵי-עָל אוֹר-הוֹד.

אֱלֶגִיָּה / א"נ גנסין

לֹא, לֹא יִפְעַת שֶׁמֶשׁ אָבִיב, –

עֶדְנַת שִׁירָה לִי גָוָעָה,

תּוֹר חֲלוֹמוֹת הָעֲלוּמִים,

תְּקוּפַת חַיַּי הַנִּפְלָאָה!

אֶל אֵל אֶחָד גְּדָל-עֲלִילָה,

עֵת כָּל חוּשַׁי בִּי כָּרָעוּ –

לוֹ הִתְפָּרְצָה שִׁירַת חַיַּי,

עֵינַי חוֹלְמוֹת לוֹ דָמָעוּ…

יָמִים רַבִּים, יָמִים כְּבֵדִים

מִנִּי אָז עָלַי חָלָפוּ;

עִם דִּמְעוֹתַי-חֲלוֹמוֹתַי

אֶל מְצוּלוֹת-עַד נִגְרָפוּ.

וַיִּתְפּוֹצֵץ אֵל מָעֻזִּי,

גְּאוֹן בַּחוּנַי, אוֹיָה, קָרַס …

וַיִּשְׂתָּעֲרוּ אֱלִילִים

עֲלֵי נַפְשִׁי הַנִּסְעָרֶת…

וֶאֱלִילִים בָּאֱלִילִים

תּוֹךְ לִבָּתִי הָאֻמְלָלָה –

עַל הַשָּׁלָל נִלְחָמוּ,

עַל נִשְׁמָתִי הַחֲלָלָה…

לֹא, לֹא יִפְעַת שֶׁמֶשׁ אָבִיב, –

עֶדְנַת שִׁירָה לִי גָוָעָה;

לֹא מַאְפֵּלְיַת לֵיל תְּשׁוּפֵנִי, –

צִיַּת חַיַּי הַנּוֹרָאָה.

*

תּוּגַת דְּמָמָה עָטְפָה חֻרְשָׁה,

אַט יֵילִילוּ עֵץ וָפֹארָה;

גַּם לִבָּתִי תֶּמֶס תֵּלֵךְ

תַּחַת הֶמְיַת עֶצֶב נוֹרָא.

אֵי יִפְעָתֵךְ, מְלֵאַת חַיִּים,

מַה תֶּהֱמִי, חֻרְשָׁה נוּגָה?

אֵי, לִבָּתִי, שִׁירַת עֻזֵּךְ,

מַה תָּשִׂיחִי בְּלִי הֲפוּגָה?

כְּנַף רְנָנִים עָזְבָה חֻרְשָׁה

וַתִּתְעַטֵּף בָּעַצֶּבֶת;

וְיוֹנָתִי עֲזָבַתְנִי –

תֵּבְךְ לִבָּתִי הָאוֹהֶבֶת…

טֶרֶם אָבִיב… אֶת הַלְּבָנִים

אַט תָּסִיר הָאֲדָמָה,

וְיֵרָאוּ הַנִּצָּנִים,

הַמְבֻלָּקִים פֹּה וְשָׁמָּה.

גַּם אֶת מֵצַח הָעוֹפֶרֶת

אַט יָסִירוּ הַשָּׁמַיִם;

רוּחַ עֶדְנָה צַחָה חֶרֶשׁ

תֵּעוֹר, תַּתִּיר הַכְּנָפַיִם.

וְחוֹדֶרֶת אֶל לִבָּתִי

וְעוֹבֶרֶת פַּז כִּנּוֹרָהּ,

הַמַּרְעִידָה אֶת שִׁירָתִי

אֲשֶׁר תָּקֵר אֶת מִזְמוֹרָהּ…

*

שַׁחַר שֶׁבִי תּוֹלִיכֵנִי

שִׁירַת-זָמִיר מְלֵאַת-גִּיל,

וּבַכֹּל שֶׁתַּחַז עֵינִי –

אָחוּשׁ: אָשְׁרִי עוֹטֶה מְעִיל.

צָהֳרַיִם הַקּוּקִיאָה

מָרָה תֵּילִיל, תִּצְרַח מָר –

גַּם אָנֹכִי בַּדֻּמִיָּה

אָרִיד: אָשְׁרִי כִּי גָז כְּבָר.

בִּשְׁבִיל תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ,

בֵּין מַקְהֵלוֹת כּוֹכְבֵי שְׁבוֹ –

סַהַר מָלֵא אַט יִנּוֹעַ,

יֶחֱצֶה גַלֵּי תְּהוֹם הַנּוֹי.

עַל פְּנֵי תְּכֵלֶת הָרָקִיעַ,

בֵּין מַקְהֵלוֹת כּוֹכְבֵי פָּז –

יִצֹּף-יַחֲלֹם הַיָּרֵחַ,

מָלֵא הוֹד שַׂרְעַפֵּי-רָז.

לוֹ תֶּחְפַּזְנָה נִבְחוֹת-כְּלָבִים,

לֵב הַמְשׁוֹרֵר יֵהוֹם לוֹ;

הוּא שַׁלְאֲנָן יַחְתֹּר הָלְאָה,

יֶחֱצֶה גַלֵּי תְּהוֹם הַנּוֹי.

אֲנִי שָׁכַבְתִּי בָּדָד, אֲנִי שָׁכַבְתִּי דֹם,

וּנְכָאִים הָגְתָה דְמָמָה בַּסְּתָו בְּעֶרֶב יוֹם,

וְנַפְשִׁי כְּבֵדָה נִבְּאָה לִי לַיְלָה בְּלִי חֲלוֹם.

וְחֶרֶשׁ גָּוַע יוֹמִי וְחַלּוֹנִי עָטָה צֵל,

וְכָתְלֵי חַדְרִי קָדְרוּ וְעָטוּ חֶשְׁכַת לֵיל.

וּלְבָבִי לֹא הֶחֱרִידָה אַף נַהֲמַת יְלֵל.

וּפִתְאֹם חָרְדָה נַפְשִׁי וְעַד מַעֲמַקֵּי תְּהוֹם,

וַתַּחֲלֹם רֶגַע אַהֲבָה וְרֶגַע חָלְמָה תֹּם,

מַלְאָכִי שָׁב אֵלֶיהָ וַיֶּאֱרֹג לָהּ חֲלוֹם…

וַיְהִי הַחֲלוֹם כֹּה חָמִים בַּסְּתָו לַלֵּב הַזָּר,

וַיֵּדַע אָז גַּם דֶּמַע, אֲשֶׁר לֹא יָדַע כְּבָר,

וְקוֹל מַלְאָכִי נוֹזֵל וְחֶרֶשׁ שָׁר וָשָׁר…

לֹא שִׁיר-עֲלוּמִים אַדִּיר – מַלְאָכִי אֵינוֹ תָּם:

לֹא נִלְחַם עוֹד עִם אֵלִים, לֹא בָּא אֵלַי בַּעְיָם –

מַלְאָכִי לָאַט פָּנָיו וְהֵקֵר אַט שִׁיר חָם…

וְעֵינַי מָלְאוּ אֵדִים בַּסְּתָו בִּגְווֹעַ יוֹם,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים נִגְּרוּ, נִגְּרוּ דֹם –

וַיָּשַׁר לִי מַלְאָכִי: אֱמֹר לָזֶה חֲלוֹם…

אַךְ רֶגַע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, רֶגַע בִּימֵי סְתָו –

אַחַר יֵרֵד לַיְלָה, יָמֵשׁ חֹשֶׁךְ עָב,

וְרַצֵּי אוֹרָה נוּגִים עוֹבְרִים אָז לַשָּׁוְא…

וּבָדָד אֲנִי שׁוֹכֵב וּפָנַי אֶל הַקִּיר,

וּסְבִיבִי קוֹדְרָה דְמָמָה וְקִרְבִּי אָפֵס שִׁיר:

עֲלוּמִים וַחֲלוֹמוֹת כְּבָר אָבַד לָמוֹ נִיר…

נתפרסם בירחון “הזמן”

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם,

חֲלוֹמוֹת מֵתִים נָדִים, נָעִים,

דּוּמָם יֶהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.

דְּבַר-רָז לִי הוֹגָה נַפְשִׁי

בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם.

בְּעָבֵי-אֹדֶם יְגוֹן-עַרְבַּיִם

תֶּחֱזֶה נַפְשִׁי רַק רְפָאִים,

תֶּחֱזֶה חִוְרִים קְהַל-רְפָאִים,

דְּבַר-רָז לִי הֶעֱצִיב נַפְשִׁי

בְּאֹדֶם עַנְנֵי עַרְבָּיִם.

חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל זְעָקָה

בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם,

בְּחֹרֶש צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם

אֹשֶׁר-אֱנוֹשׁ יָרִיד, יָהִים.

גַּלְמוּד אֹשֶׁר יָרִיד, יָהִים.

חֶרֶשׁ גָּוַע קוֹל-הַזְּעָקָה

בְּחֹרֶשׁ צֶאֱלֵי-פָז עַרְבָּיִם.

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.

בִּשְׁעַת-דְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם

אֹשֶׁר אָיִן, רוּחוֹת מֵתִים

יִתְעוּ, יִשְׂאוּ קוֹל נְכָאִים.

אֲנִי תָּעִיתִי עַל פְּנֵי שָׂדוֹת

עִם הַדְּמָמָה בֵּין עַרְבָּיִם.

השיר הזה שלא נדפס עדיין, נכתב רוסית בידי א.נ. גנסין, בכוונה לתתו בפי גיבורה אחת בסיפור שעלה בדעתו לכתוב.

התרגום לעברית נעשה בידי א. הופנשטיין.

אֶת הַצְּלָלִים הַמִּשְׂתָּרְעִים

עַל הַתֵּבֵל הַנִּרְדָּמָה

אַתְּ – שַׁלְהֶבֶת קְטַנָּה, כֵּהָה

וּבוֹדֵדָה – אַתְּ נִלְחָמָה.

בַחוּץ – שָׁם הָעֲלָטָה…

הִיא רוֹבֶצֶת כָּעוֹפֶרֶת,

וּמִסְּבִיבָהּ שֵׁדֵי-לַיִל

יַעַטְרוּהָ לְמִשְׁמֶרֶת.

יָמִים רַבִּים הִיא רוֹבֶצֶת,

נֵרוֹת רַבִּים בָּהּ נִלְחָמוּ –

וּמִי יַגִּיד כַּמָּה תִּרְבַּץ,

כַּמָּה נֵרוֹת עוֹד יִתָּמּוּ?..

הוֹי הַדְלִיקִי, הַשַּׁלְהֶבֶת,

אֶת הַתִּקְוָה תּוֹךְ לִבָּתִי –

אוּלַי תָּפִיץ מַחְשְׁבוֹתַי,

אוּלַי תָּשִׁיב אֱמוּנָתִי…

(על-פי לרמונטוב)

הֲרָאִיתָ בַּלֵּיל כּוֹכַב-צִיר כִּי יָהֵל

בַּמַּיִם הַשְּׁקוּפִים כָּרְאִי,

מִגַּל יִרְעַד כִּי יַךְ, וַאֲבַק-כֶּסֶף צַח

יִשְׁתַּפֵּךְ עַל סְבִיבוֹ בִּדְמִי?

אַךְ הַשִּׂיגוֹ בַּיָּד אַל תִּתְבָּרֵךְ כִּמְעַט:

אֵין אֵמוּן בָּאוֹר וּבַגָּל.

יַאֲפִיל עָלָיו צֵל-שְׁחוֹר, וּכְבָר דָּעַךְ הָאוֹר;

שְׂטֵה מִמֶּנּוּ – וְשָׁב וְהִתְגָּל.

עַל אֲדָמוֹת דְּמוּת-גִּיל כֹּה לִבֵּנוּ תַּצְהִיל,

תִּרְמֹז לָנוּ מֵחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

אַךְ הַשִּׂיגָהּ תִּתְאַו – הִיא נֶעֱלָמָה בִּיעָף;

תָּשִׁיב יָדְךָ – שׁוּב יָאִיר הַחֲלוֹם.

מתוך “מולדת”, חשון-כסלו תרע"ד

(מהיינה)

לָךְ סַפִּירִים, מַרְגָּלִיּוֹת,

כָּל לֵב גֶּבֶר לָךְ יַחְמֹד;

גַּם עֵינַיִם לָךְ מַה יָפוֹת –

חֶמְדַּת לִבִּי, מַלָּךְ עוֹד?

וּלְעֵינַיִךְ הַיְפֵהפִיּוֹת

צְבָא שׁוֹרַרְתִּי שִׁירֵי-הוֹד,

מְלֵאֵי עֶדְנָה רַעֲנָנָה –

חֶמְדַּת לִבִּי, מַלָּךְ עוֹד?

גַּם עֵינַיִךְ הַיְפֵהפִיּוֹת

בִּי לִבָּתִי עַד הַיְסוֹד,

כִּמְסוֹס נוֹסֵס אִכְּלוּ, אִכְּלוּ –

חֶמְדַּת לִבִּי, מַלָּךְ עוֹד?

יש רגעים: רחבי שדה / א"נ גנסין

¹

(על-פי המרלינג)

יֵשׁ רְגָעִים: רַחֲבֵי שָׂדֶה

פִּתְאֹם אִלְּמִים יִשְׂתָּרֵעוּ,

וּכְמוֹ תַּחַת נֵטֶל כָּבֵד

עֵץ וּסְבָךְ לֹא יִתְנוֹעֵעוּ.

הָעֲיָנוֹת נֶאֱלָמוֹת,

לֹא יִתְלַחֲשׁוּ הַדְּשָׁאִים

אַךְ לֹא גִלּוּ עוֹד אֶת סוֹדָם

הָעֲנָנִים הַנִּשָּׂאִים.

וּבִדְמָמָה וּבַחֲרָדָה

נֵלֵךְ לִקְרַאת מַעֲשֵׂי נִסִּים; –

סַעַר, סַעַר יָבוֹא מַהֵר

אוֹ הַלְּבָבוֹת יֻכּוּ רְסִיסִים.