¹

בראשית הציונות, משנת 1882 ואילך, כאשר היהודים שבו לארצם כעולים, אחרי חיים ממושכים בגלות ואחרי תקוות שלא נענו וחלומות שנכזבו בדבר גאולה משמים, הם האמינו בתום לב בסִסמה הציונית “עם ללא ארץ חוזר לארץ ללא עם”. חלקו הראשון של המשפט היה נכון ללא עוררין וגלי האנטישמיות ששבו והתעוררו בשלהי המאה הי"ט ולאורך המאה העשרים, החל במשפט דרייפוס, עבור בפרעות קישינייב, המשך בעלילת בייליס ובעלילת דמשק וכלה בליל הבדולח בגרמניה, במחנות הריכוז ברחבי אירופה, בגולאגים ובמשפטי הרופאים ברוסיה, הבהירו הבהר היטב את גורלו המר של “עם ללא ארץ”. אולם חלקו השני של המשפט, בדבר חזרתם של העולים השבים “לארץ ללא עם”, לא עמד במבחן המציאות, שכן הארץ שאליה שבו הבורחים מהפרעות ומהפוגרומים — המייחלים לגאולה, מאמיני הציונות ופליטי המלחמות, החולמים, הנכספים והמאמינים, הנואשים והנמלטים – לא היתה ריקה. בין אם גרו בה מעטים ובין אם גרו בה רבים, אין חולק על כך שמאה שנות התיישבות שכללו שורה של “מאורעות” או גילויי התקוממות שונים נגד ההתיישבות היהודית, וחמישים ושבע שנות המדינה, שכללו שבע מלחמות ואלפי הרוגים ופצועים, הוכיחו בבהירות כואבת שהעם היהודי ששב לארצו איננו “עם לבדד ישכון”, אלא הוא יושב במחיצתם של תושבים שאינם שותפים לו בהגדרת דתם ולאומיותם, זהותם ועברם ואינם מקבלים את ריבונותו או את ההיסטוריה שלו כאמת בלעדית המחייבת אותם. אלה שסירבו להכיר בעובדה זו ובמשתמע ובמתחייב ממנה והעדיפו לעצום את עיניהם, היו אלה שהופתעו ממה שהתרחש בתהליך הכואב והמייסר שנקרא “התנתקות”, שלא היה אלא הפרק הראשון בהכרה המתרחבת והולכת שאין סיכוי להבטיח את קיומה של הקהילה היהודית מעבר לגבולותיה המוסכמים של ארץ־ישראל ואין אפשרות ריאלית לשלול ריבונות והגדרה עצמית מעם אחד כדי להבטיחן באופן בלעדי לעם אחר, ולעשות זאת בכוח הזרוע ובכוחו של שלטון צבאי המתגייס כדי להבטיח יישוב אזרחי זר, הרואה רק את שלל הזכויות של עצמו ומתעלם מכאב זולתו. כאלה הם פני הדברים, כאשר קהילה יהודית זו, החיה מעבר לגבולותיה המוסכמים של ארץ־ישראל, וגרה בתחומה של הקהילה הלא־יהודית, הופכת באופן בלתי נמנע, לכובשת, למתנחלת, ולתובעת מונופול בלעדי על ריבונות ועל חירות, על זכויות אזרח וזכות להגדרה עצמית, המגובות כולן בהגנה צבאית ובהתאכזרות לשוללים מציאות חד־צדדית זו, החיים תחת עול כיבוש ושלילת זכויות היסוד של כבוד האדם וחירותו.

מבחן הקיום האנושי ומבחן המוסר היהודי    🔗

אין טעם להכביר מילים על השלבים השונים שהביאו למציאות קשה זו, שעומדת מזה ארבעה עשורים בסימן “קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות” של כל הדרים בארץ זו, שכן הדברים ידועים ומתועדים היטב, ואין גם טעם להתעכב על האשמות, על חטאים ועל עונשים, על החמצות ועל כישלונות, על כוונות טובות ומציאות רעה, שכן כל ההסברים והצידוקים המצדדים בזכותם של היהודים על כל חלקי ארץ־ישראל, אך מתעלמים מהחיים המרים שנכפו על מי שאינם יהודים כתוצאה מזכות זו, אינם עומדים במבחן ההגינות האנושית הבסיסית. מציאותן של שתי אוכלוסיות בחסות מדינת ישראל מאז 1967, האחת של כובשים/מתנחלים/משחררים עתירי זכויות והאחרת של נכבשים משוללי זכויות, נטולי ריבונות ונטולי אזרחות, שאדמתם ניטלה מהם וחייהם נפגעו בדרכים שונות ומשונות, אינה עומדת במבחן השוויון, החירות והצדק, ואינה עומדת במבחן המוסר ההומניסטי המכבד את זכותו של כל אדם לחיי חירות ושוויון. חלוקה זו לשני סוגים נבדלים של בני אדם החיים באותה כברת ארץ ונהנים ממעמד ריבוני־משפטי שונה בעליל, ממשאבים שונים בתכלית, מניידות וחירות נבדלות לחלוטין, ומזכויות וחובות שונות לגמרי, אינה עומדת בשום אופן במבחן הקיום האנושי היום־יומי המשותף שיש לגביו סבירות, הסכמה והזדהות או במבחן המוסר היהודי המקדש חיי אדם ומורה לנהוג בכל אדם במידת ההגינות ובמידת הרחמים, בדרך הנאמנה לפסוק “צדק צדק תרדוף”.

אין לי ספק שרבים מהמתנחלים הממקדים את מבטם בקהילותיהם המשגשגות והמטופחות ועוצמים עיניהם לגבי גורלם של שכניהם שחלקם לא שפר עליהם, רואים את עצמם באור שונה לגמרי. קרוב לוודאי שהם מצדדים במעשיהם לאורו של אינטרס לאומי או אינטרס ביטחוני או אינטרס אמוני ומהפכים בזכויותיהם ובהישגיהם, משתבחים במוסדות החינוך שהקימו ליהודים בלבד ובשירותים הקהילתיים שכוננו לאנשי בריתם, ברמת החיים המעוררת את קנאת שכניהם מעבר לגדר, ובאיכות החיים שניבטת מכל עבר ברחבי היישוב היהודי בשטחים, העומדת בניגוד חריף לכל מה שנשלל משכניהם הערבים נטולי חופש התנועה ואפשרות התעסוקה, נטולי הזכויות ונטולי הרכוש, מוגבלי האפשרות ללמוד או לזכות בשירות רפואי כתוצאה מהגבלות הבאות להגן על המתנחלים. כדי לראות את עצמם באור חיובי חייבים המתנחלים להתעלם מהזיקה הבלתי נמנעת שבין רווחתם לבין סבל זולתם, ובין חירותם לבין שעבוד זולתם. דהיינו, עליהם להתעלם מהגדרות ומן המחסומים שמגנים עליהם וממררים את חיי שכניהם, מהכבישים המותרים לנהיגה ליהודים בלבד, מהפער הנורא בין החיים משופעי המים והמזון בתוך הגדר ובין חיי הצמא והרעב מחוצה לה, ומכל גווניו של הסבל הכרוך בהיעדר שוויון בזכויות ובמשאבים בין יושבי אותה כברת ארץ.

חטא היוהרה וההתנכרות    🔗

שלא במפתיע מזכים המתנחלים את עצמם ומאשימים את תושבי איו“ש שאינם יהודים, ברוע גורלם. בין אם יהפכו בזכות עצמם בשל ק”ן טעמים של קודש וחול, ובין אם ייתלו את סבלם של הפלשתינים בנתיב הטרור שנקטו בו מנהיגיהם ובין אם יטיחו בהם האשמות מהאשמות שונות בשל העובדה שהם מסכנים את חייהם או נמנעים מלהשתתף בחזונם, אין לאל ידם של המתיישבים היהודים לבאר את הצידוק לאפליה, לכיבוש המתמשך, לשלילת הזכות להגדרה עצמית לאומית ולשלילת הזכויות הפרטיות המתנות את כבוד האדם וחירותו, הכרוכות בקיפוח השיטתי הנחלק לפי אוכלוסיות היושבות על אותה כברת ארץ, שהצמיח באופן בלתי נמנע את הזעם, הייאוש, השנאה הקנאה והטרור, ואת אלפי ההרוגים והפצועים, יהודים וערבים כאחד, ש“קול דמם זועק מן האדמה”.

אינני מקלה ראש בכאב הנורא של הפינוי והעקירה ובאין־ספור גווני הסבל שחוו העקורים והמפונים שחיו בגוש קטיף ובחבל עזה וראו את מפעל חייהם יורד לטמיון, ואינני רואה בהם אשמים בלעדיים במצב הקשה. שני הצדדים, היהודי והערבי, הסבו כאב ועוול לזולתם לאורך עשורים רבים בכורח הנסיבות, ובוודאי שעיקר האחריות מוטל על ממשלות ישראל לדורותיהן שלא השכילו להבין את המשתמע מכוחן ועוצם ידן וחטאו ביוהרה ובהתנכרות, בקוצר ראות ובעיוורון, ושלחו את המתיישבים ועודדו אותם בטענות שווא לכונן חיים שלווים באזורי כיבוש, במקום שאין בו צדק ואין בו שלווה, אין בו ביטחון ואין בו סיכוי, שכן חיי שפע קצרי טווח של מיעוט משגשג המעורר קנאה ושנאה, חיים הכרוכים בקיפוח, בהתבדלות ובהפליה, התלויים בכוח הנשק הבא להבטיח את שלום הכובשים שמספרם בטל בשישים, מפני חמת הנכבשים, שמצוקתם עולה ופורחת ומספרם עולה כל העת, ורעבונם וצימאונם מתעצמים למראה אי־הצדק בחלוקת משאבי הקרקע והמים, החופש, השוויון, הכבוד והזכות לחיים – אינם חיים.

אין טעם להאשים את הנכבשים בטרור ולהטיח בהם שהביאו על עצמם את אסונם שכן חייהם אינם חיים שיש בהם סיכוי לתקווה או לשיפור בנסיבות אלה, ואין גם טעם להאשים את הכובשים אשר מתעלמים מזהות זו ומעדיפים לראות עצמם משחררים ומתנחלים, גואלים ומיישבים, אולם מתעלמים מכל וכל מזולתם שאינו שותף להם בחלומם, ומשלם את מחיר הגשמת החלום בגזילת חירותו ובהפקעת רכושו, בחייו ובדמו.

כאבם של המפונים מעורר הזדהות אנושית מעבר למחלוקות פוליטיות ולצערם וליגונם על החלום שהתנפץ ועל המציאות שקרסה, שרבים היו שותפים, ואין ספק בלבי שהם ראויים לכל תמיכה וסיוע כדי להקל על חבלי ההשתקמות בגבולות ארץ־ישראל. הם נשלחו בידי ממשלות טועות ומטעות והולכו שולל בתואנות שווא שנסמכו על צורכי ביטחון מופרכים, על שיקולים פוליטיים בעלי פניות או על חזיונות משיחיים הזויים שעלו כולם בחיי אדם רבים מספור, ונשענו למרבה הצער על התעלמות מסבלו של הזולת שנגרם כתוצאה מהצורך להגן על ההתנחלויות ועל יושביהן.

גלגל עִוועים ולא סתם גלגל קסמים    🔗

מי שיכול היה לשאת הריסת מאות בתים של פלשתינאים והחרבת כרמים ופרדסים לצורכי הביטחון היהודי, אל יתמה על היכולת לשאת הריסת מאות בתים של יהודים, ומי שאטם את אוזנו ולא שמע את “קול דמי אחיך זועקים מן האדמה” לאורך ארבעה עשורים של כיבוש והתנחלות, אל יתמה שאין שומעים את זעקתו שלו בשעה שהגלגל התהפך בכוח הזרוע המופנית עתה נגדו.

משִברונם של המפונים ראוי להסיק שאין דרך להשתית חיי שלווה על חורבן חייהם של אחרים, וראוי לעגן בחוק את התובנה שאין סיכוי לקיום המבוסס על קיפוח והפליה בכוח הזרוע הכרוך בהקצאה בלעדית של זכויות לצד אחד ובהתעלמות מזכויות האדם של הצד השני. “ארץ אינה ניכרת רק במעשיה, אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת,” אמר קורט טוכולסקי, והמשפט מצוטט בכניסה ל“יד ושם”, ואכן, אי־אפשר להתעלם מהעובדה שהמפונים היהודים של קיץ 2005 התעלמו לאורך שלושים ושמונה שנים מהסבל ומהמצוקה שגרמה התיישבותם לתושבי הרצועה שאינם יהודים, התעלמו מהחוק הבינלאומי שראה באזור שטח כיבוש, והתעלמו מהעובדה שכל מה שביקשו לעצמם שללו בכוח הזרוע מזולתם. אין ספק שהיה בכוחם של רבים מהמתנחלים לעמוד בכל קשיי הקיום באומץ ובגבורה, באמונה ובנחישות, אולם בשל העובדה שלא היה בכוחם לתת את דעתם על הסבל שנגרם לזולתם כתוצאה מגבורתם ואמונתם, מנחישותם ומקיומם – הארץ העידה בקיץ 2005 שאין בכוחה לשאת זאת עוד.

אפשר לעשות הרבה עם חרבות אבל אי אפשר לשבת עליהן    🔗

איך ממשיכים מנקודת שבר זו? מתחילים בהכרה שגם אם רב הצער על משבר העקירה והפינוי וגדול הרצון לסייע בשיקום המפונים בגבולות ארץ־ישראל, רוב הציבור איננו תומך בצדקת דרכם של המתנחלים ואינו מצדד בהמשך ההתיישבות בשטחים כבושים המחייבת גלגל עִוועים אין־סופי ולא גלגל קסמים, שראשיתו במשטר צבאי, הפליה, קיפוח ואי־צדק שאין דרך להגן עליהם, והמשכו בצמיחה בלתי פוסקת של עוינות, נקמה, שנאה, ייאוש וטרור המאיים על החיים, ואחריתו מחייבת מציאת פתרונות בכוח הזרוע, שמחייבים שירות צבאי ממושך חסר תוחלת שאין לגביו הסכמה והזדהות, ומחייבים שוב ושוב הדרה והפליה, קיפוח וכיבוש, וכפיית סדרים בכוח הזרוע, שמצמיחים באופן בלתי נמנע טרור חדש וחוזר חלילה.

בכל מקום מעבר לגבולותיה הריבוניים של המדינה, שגר בו מיעוט יהודי בקרבו של רוב ערבי וקיומו מאויָם ומחייב גידור ומחסום, הגנה בנשק ומגדלי שמירה, חישוף ועקירת מטעים ופרדסים, ואף כרוך בשלילת מים וגזילת אדמה, במניעת גישה לטיפול רפואי ומניעת ניידות, וממילא כרוך במניעת פרנסה, לימודים, יצירה וחירות ובסבל הבלתי נמנע המושת על אלה שאינם שותפים לחלום אבל שותפים לכאב – מוטב לו ליישוב היהודי לחשוב על מעבר מסודר מרצון לתוך תחומי ארץ־ישראל תוך שמירה על מרקם החיים אשר האוכלוסייה חפצה בו. כל עוד אין לאל ידינו לחיות מחוץ לגבולותינו כקהילה אזרחית המבטיחה את השוויון והחופש לכלל התושבים, אין ללכת שולל אחרי הבטחות השווא של הביטחון היהודי החד־צדדי, ואין לתת אמון בכוח הגדרות והנשק כנגד עוצמתו של הסבל המתמשך. ההיסטוריה האנושית מלמדת שאפשר לעשות הרבה עם חרבות אך אי־אפשר לשבת עליהם לאורך ימים, ועוד היא מלמדת שבני אדם בתקופה המודרנית אינם נוטים לקבל בכניעה ובנמיכות רוח משלימה את שלילת זכויות היסוד שהאחרים נהנים מהן כמובן מאליו.

הציבור הרחב בארץ לא נענה לפניית המתנחלים לבוא ולעצור בגופו את העקירה והפינוי שכן לא ראה תוחלת להמשך ישיבתם במקום בו הם אינם רצויים, מקום שנושב בכוחו של כיבוש, מקום שבו חייהם של הכובשים או המתנחלים מאוימים דבר יום ביומו ואינם מוגנים על ידי שום חוק או הסכמה בינלאומית, מצד אחד, וחייהם וקיומם מאיימים על חיי זולתם דבר יום ביומו, מצד אחר. יתר על כן, 38 שנות שירות צבאי וביקורת אזרחית מוסרית המוצאת דרכה לספרות למחקר ולתקשורת, חשפו חלק ניכר מהציבור למציאות המתחוללת מעבר לגדר ולעוולות הכרוכות בה ולא שכנעו את רוב ציבור המצביעים שחזונם האמוני או רווחתם הכלכלית של המתיישבים, הנשענת על כוח צבאי ומותנית בשלילת זכויות אזרח מן האוכלוסייה הלא־יהודית, מצדיקים את הסבל שהם ממיטים על עצמם ועל זולתם ואת המחיר הכבד בחיי אדם שהוטל על כל הצדדים נוגעים בדבר לאורך תקופה ארוכה.

נתיבים חדשים למציאות חדשה    🔗

כאמור, נגזר על כל יושבי הארץ לחיות במציאות שיש בה “קואליציה של כאב ואופוזיציה של חלומות”, שכן אף אחד מהם איננו בבחינת “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, בין אם הם יהודים ובין אם הם ערבים. בגבולותיה הריבוניים של ארץ־ישראל הדמוקרטית – שאפשר להשית בהם חוק אחד וצדק אחד הכפוי במידה שווה על כולם, ואפשר להתיר בהם חופש בחירה וחופש הגדרה עצמית, חופש דת ותרבות, השמור בזכות שווה לכולם, ולהבטיח ריבונות שווה וזכויות אזרח שוות לכלל התושבים ולהבטיח הזדמנויות שוות למימוש כבוד האדם חירותו ואושרו לכלל האזרחים שומרי החוק – יש סיכוי לפשרות מבטיחות חיים גם במציאות שעומדת בסימן קואליציה של כאב, וויתור ופיוס משותפים, ועומדת בסימן אופוזיציה של חלומות, זיכרונות ותקוות שונים.

לעומת זאת, כל אלה המאמינים שרק חלומם שלהם הוא בעל תוקף ואילו חלומותיהם של זולתם בטלים בשישים, וכל אלה החושבים שרק כאבם הוא בעל משמעות ואילו כאבו של זולתם אינו עולה בחשבון, וסבורים שרק לזכויותיהם ההיסטוריות הדתיות והתרבותיות יש תוקף מקודש ואילו הזולת משולל זכויות אלה מכל וכל, גוזרים על עצמם חיים נטולי סיכוי ונטולי תקווה.

המסורת היהודית מלמדת שחכמינו בעלי המדרש סברו שמהפכי המציאות אינם עומדים בבידודם אלא כרוכים זה בזה בצורה דיאלקטית מורכבת, שהרי אמרו שמתוך חורבן נולדת גאולה וביום שחרב המקדש נולד המשיח. משמעות הדברים בלשון דורנו היא שאין להתעכב על האסון שהתרחש ועל ההתרחשויות על פני השטח שגרמו לו, אלא יש לחפש נתיבים חדשים למציאות חדשה שתמנע אסונות נוספים ותבטיח חיים והמשכיות. יש לזכור שכל פעם שבטחנו רק בכוח הזרוע ולא בכוח הצדק והמוסר, נחלנו מפלה, ועל כן יש להתבונן באומץ לב ובשום שכל על מכלול מרכיביו של התהליך שהביא למצב זה ולא להסתפק בחשבונות פוליטיים שטחיים או בהטמנת הראש בחול, אלא יש למנוע ככל שיש לאל ידנו את מה שגרם לחורבן ויש לפתוח בדרך אל מציאות חדשה שתבטיח חיים בכוח חירות, צדק ושוויון לכלל התושבים ולא תסתפק בהבטחת זכויות מיעוט בכוח הזרוע ובכוח העוול.