כ“א באב תש”ט — 16.8.1949
בישיבה הששים ותשע של הכנסת הראשונה
עם קום חזון מדינת־היהודים מעלה העם את עצמות החוזה מארץ־נכר לבירת־הנצח של ישראל.
רק שני אישים בתולדות ישראל — ושניהם בני־יעקב — זכו לכך, שעמם המשוחרר יעלה עצמותיהם ארצה. רווח של כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה עומד ביניהם, מאז יציאת־מצרים, כשהעלו עצמות יוסף בן יעקב, ועד היום הזה.
יוסף היה העברי הראשון שנטרד ממולדתו, ועלה לגדולה בארץ גלותו בהצילו את מצרים מרעב, ונעשה משנה למלך פרעה, אך לא שכח את בית־אביו וארץ־מכורתו, ולפני מותו השביע את אחיו לאמור: “פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה”. — “ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה — יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים — ויקח משה את עצמות יוסף עמו — ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת־השדה אשר קנה יעקב”.
כמאורע יחיד שאין שני לו עומד דבר מותו של המנהיג הגדול, גדול מנהיגי ישראל ונביאיו, משה רבנו.
בן־עמרם לא זכה לבוא ארצה — וגם לא להיקבר בתוכה. אחרי ארבעים שנות הליכה במדבר עלה משה בסוף ימיו “אל הר נבו ראש הפסגה אשר על־פני ירחו. ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צוער. ויאמר ה' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה; הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב — ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”.
עצמות החוזה הגדול של ימינו היו טמונות ארבעים וחמש שנים בארץ־נכר — בה הגה הרצל חזון מדינת־היהודים, בה יצר הכלים להקמת המדינה, בה מת, והוא רק בן ארבעים וארבע — בהישבר לבו הכואב והאוהב.
“איני יודע שעת מותי, — כתב בשנת 1898, שש שנים לפני פטירתו — אבל הציונות לא תמות. מימי באזל שוב יש לעם־ישראל נציגות עממית, והמדינה היהודית במולדת תקום”.
ונבואתו נתקיימה. כשהרצל כתב בשנת 1895 את ספרו “מדינת־היהודים”, היה נדמה לו שהוא שומע מעין מַשק־כנפים מעל ראשו. הוא לא טעה. זה היה מַשק כנפי שכינת־ישראל אשר לא סרה מעליו גם לאחר מותו — כי נסתלק הרצל בן־תמותה, שאינו אלא בשר־ודם ככל אדם אחר, אבל נשאר לנצח החוזה והיוצר הממלכתי בחסד עליון, שנועד על־פי ההשגחה להיות בן־אלמוות בתולדות ישראל.
“אין אני מעלה שום רעיון חדש — אמר הרצל בשנת 1896 — להיפך זהו רעיון ישן־נושן, — ובזה דווקא כוחו גדול; שנותיו — כשנותיה של האומה, שמעולם לא פסקה מלטפח אותו, אפילו בימי־האסון המרים ביותר, והוא — הקמתה מחדש של המדינה היהודית”. וזוהי גדולתו של הרצל: רעיון ישן נתלקח בלבו — ובכוח אמונתו, קסמי אישיותו ופעליו האדירים נהפך לרעיון חדש, חי ודינמי, מדליק לבבות, מפיח תקוה ואמונה, מפעיל המונים, זוקף קומת־עם, מארגנו, מלכדו, הופכו לכוח מדיני, לגורם בינלאומי — והרעיון נעשה מציאות.
“אף־על־פי שאין אני לא נביא ולא חוזה חזיונות — הוסיף אז הרצל — הריני מודה שאני מטפּח בלבי את התוחלת והאמונה, שבאחד מן הימים יתלקח עם־ישראל באש התלהבות נפלאה”.
תוחלתו זו באה, ובמו־עינינו ראינו “התלקחות אש התלהבות נפלאה” זו ותוצאותיה המבורכות — בחידוש קוממיותנו ובמלחמת־חירותנו.
הרצל היה כאילו זר להמוני ישראל רוב ימיו ורחוק מתרבות יהודית. אולם יותר מכל אלה שנתחנכו כל הימים בפני־ובפנים, הסתכל עמוקות בנפש האומה ונבכי גנזיה — כי עין־חוזה היתה לו הצופה למרחקים ולמעמקים — ולב גדול היה לו להרגיש בסבל עמו ותוחלתו, כאשר לא הרגיש איש בימיו, ואמונה גדולה מילאה נפשו — אמונה בסבל המשחרר ובגאון האדם ובנצח עמו, ואמונתו הלוהטת דבקה בעם ותהי לכוח יוצר ומהפכני — ומדינת־ישראל קמה.
ואשרינו שהננו מעבירים עצמות החוזה לאדמת־ישראל הגאולה, ומביאים אותן לקבורה בבירת־הנצח שלנו. על־יד קברות המלכים והנביאים תקום מצבת־אבנים לעצמות הרצל, לשארית בן־התמותה.
אולם הרצל בן־האלמוות, מצבתו היא מדינת־ישראל אשר תיבנה ותגדל ותיף באהבת בניה־בוניה.
לא תהלוכות־אבל תהיה הלווית עצמות הרצל לירושלים, אלא מסע־נצחון, נצחון החזון שהיה למציאות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.