רקע
דוד בן־גוריון
תשובה לויכוח

אני מצטער על קיצוץ הויכוח, אולם הדבר עוד יתוקן. הויכוח לא יסתיים פה. בנטוב העיר כאילו הערה נכונה: המתווכחים כאן לא יוכיחו איש לרעהו כי למסובים על יד שולחן זה יש עמדות קבועות; מה בצע איפוא בויכוח? לדעתי יש “בצע”. הייתי שמח אילו קבלתם כולכם את הצעתנו והויכוּח היה נפסק, אולם חוששני שיהיה צורך בהכרעה, והמכריעים יהיו לא רק אלה שיושבים כאן ליד השוּלחן, כשהמסובים כאן נהפכים לשליחי מפלגות וסיעות בלבד – אין הם מייצגים את ההסתדרות. כי ההסתדרות אינה צירוף של סיעות מפלגתיות. ואם בין סיעות אין מקום לבירור ולהוכחה, הרי יש מקום לבירור ולהוכחה בהסתדרות – ביחוד בתוך הציבור הרחב והגדול שאינו כפוף לדעת מנהיג זה או אחר, וההכרעה תיעשה על ידיהם. ויש משום כך תועלת רבה בבירור ובויכוח.

כאן היו בעצם שני ויכוחים שונים, ואני רוצה לעבוד על כל אחד לחוד. ויכוח אחד הוא על ההסתדרות: הקיימת הסתדרות אחת של פועלי א"י – או אין זו אלא פיקציה, ולמעשה יש רק סיעות מפלגתיות, שאינן כפופות לדעת הציבור? המסוגלת ההסתדרות לפעול כיחידה שלמה על־פי שיקול דעתה ורצונה הקולקטיבי – או פעולתה תלוּיה בהסכמת המיעוט

השאלה השניה היא – מהי עמדתה הציונית של ההסתדרות: התומכת היא בפני פועלי העולם בתביעות הציוניות של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית או לא?

שתי שאלות אלו ניקבות עד התהום. עד עכשיו האמנו ששתיהן נפתרו בחיוב, אבל בחיים אין שאלות אלו נפתרות פעם – ולעולם ועד יש דינמיקה. ומה שנקבע פעם עלול להתערער. ומדברי כמה חברים יש ללמוד שהערעור החל, ועלינו להיזקק לו. אני מקבל את המשאלה שהובעה כאן על־ידי טבנקין ויערי למכסימום של אחדות. אבל אנחנו רגילים להפנות תביעות לעצמנו קודם כל ולא רק לתבוע מאחרים. ואיש לא ישמח יותר ממני לראות שגם טבנקין וגם יערי פועלים מתוך אחדות מכסימלית.

לשם הבהרת שתי השאלות אעמוד בעיקר על דברי ריפטין וטבנקין, לא משום שאני מזלזל חלילה בדברי אחרים, אלא משום שדברי שני הנואמים הנזכרים מספיקים לי להבהרת הענין.

אני רוצה לבחון דבריהם משלוש בחינות:

א) באיזו מידה קבעו שניהם עמדה ברּוּרה בשתי השאלות, ובאיזו מידה התחמקו מקביעת עמדה.

ב) העמדה שהם קבעוה – באיזו מידה מעשיהם והתנהגותם הולמים את עמדתם, כלומר עד כמה ההלכה שלהם מתאימה למעשה שלהם.

ג) היש לקבל את עמדתם או לא.

אני שואל את ריפטין: המוסמכת ההסתדרות לפעול – כשהיא נתבעת לפעולה – לפי החלטתה היא, כגוף אחד ואחיד, או שהיא זכאית לעשות רק מה שמוסכם אליבא דכל חבריה, כלומר שבלי הסכמת המיעוט או המיעוטים אין ההסתדרות רשאית לפעול? מדברי ריפטין הבינותי שלפי עמדת השומר הצעיר ההסתדרות פועלת רק מתוך הסכם, והרוב אינו יכול להכריע כנגד המיעוט. ואני שואל: המקיים השומר הצעיר עמדה זו? הרואה הוא עצמו, כשהוא רוב, כפוף לדעת המיעוט, ויש גם לדעת השוה"צ לשלול מהמיעוט הזכות להביע דעתו בניגוד לדעת הרוב. ולבסוף אני שואל: האפשר לנו לקבל העמדה שריפטין מציע לנו עכשיו?

בנטוב ושאר חברי השוה"צ תמכו כאן בעמדת ריפטין, שאין הועד הפועל יכול לתת הוראות למשלחת ההסתדרות בניגוּד לדעת המיעוט, ואחד הנימוקים היה שאין ההסתדרות מפלגה. נימוק זה אני מקבל לגמרי. ההסתדרות אינה מפלגה – כלומר בהסתדרות אין זיקת רעיון ההשקפה, וחברות בהסתדרות אינה תלויה בהסכמתו או באי־הסכמתו של החבר לאיזה רעיון שהוא. בהסתדרות יש רק זיקת־מעשה. והחברות בהסתדרות תלויה אך ורק בהיות החבר איש החי על יגיעו ובלי ניצול עבודה זולתו – ובקבלת מרות חוקת ההסתדרות. ומשום כך אין ההסתדרות קובעת אידיאולוגיה, המחייבת את חבריה, לא אידיאולוגיה ציונית ולא אידיאולוגיה סוציאליסטית. אבל אין זאת אומרת שההסתדרות אינה עושה פעולה פוליטית ואינה מחליטה בשאלות פוליטיות. אפילו אגודה והסתדרות מקצועית “צרופה” אינה יכולה להמנע מפעולה פוליטית ומהחלטות פוליטיות, וההסתדרות אינה ארגון מקצועי בלבד, ופעולתה ההתישבותית, הקואופרטיבית, התרבותית והחינוכית ומעמדה בארץ לא יתכנו בלי פעולה ועמדה פוליטית, ואף פעם לא הוּעמד דבר זה בספק, אם כי גם בפעולה ובקבלת החלטה פוליטית, יש הבדל בין ההסתדרות ובין המפלגה. אין ההסתדרות מחייבת חבריה מבחינה רעיונית. אלא קובעת “אד הוק” דרך פעולתה בענין מסויים כגוף קולקטיבי. חברי ההסתדרות כיחידים, או קבוצה של חברי ההסתדרות כסיעה, מותר להם לחלוק על דעת ההסתדרות ולדגול במפלגה בדעתם המיוחדת. כשההסתדרות תחליט בענין העומד לפנינו על הוראה לתמוך במה שקוראים משוּם מה “בילטמור” – מחייבת ההחלטה את נציגות ההסתדרות בכל הופעה כלפי חוץ, כשההסתדרות מופיעה כגוף שלם. אולם אין ההוראה מחייבת את החבר הבודד או מספר חברים לדגול בתכנית פוליטית זו, כי אין ההסתדרות מפלגה.

אבל אין זאת אומרת שההסתדרות אינה יכולה בכלל לקבל שום החלטה פוליטית אם לא בהסכמת כל חבריה. ואין זאת אומרת שיש למיעוט זכות וויטו.

השומר הצעיר אמנם נוטל לעצמו עכשיו זכות הוויטו, ומכריז בכל הזדמנות שהרוב אינו מוסמך לקבל החלטה בלי הסכמתו – אפילו אם הדבר נוגע לעניני עבודה ונציגות מוניציפאלית שההסתדרות מטפלת בהם מראשית יצירתה. אולם אני שואל: האם זוהי עמדתו הפרינציפיונית של השומר הצעיר, בין שהוא מיעוט ובין שהוא רוב, והוא מתחייב לכבד את זכות המיעוט ולפעול רק מתוך הסכמה גם במקום ובזמן שהשומר הצער יהיה ברוב – או שזוהי עמדה תכסיסית בלבד, כל עוד השומר הצעיר הוא מיעוּט ורק במקום שהוא מיעוט" הייתי רוצה שחברי השומר הצעיר יתנו על כך תשובה מוסמכת וברורה. חברי השומה“צ שותקים. אני אתן את התשובה במקומם – התשובה שהם בעצמם נתנו כבר בדברים ברוּרים ומפורשים, עמדת השומר הצעיר בענין המיעוּט וזכויותיו – אינה אלא עמדה תכסיסית, המתנגדת לעמדתו הפרינציפיוּנית המוצהרת והמקוימת בידו. אין השומר הצעיר מכיר בזכויות מיעוט. שאיפתו היא לשלטון של רוב, שלטון מלא וטוטלי, ברגע שהרוב יהיה הרוב שלו. לא רק אין הוא מכיר בזכות המיעוּט לוויטו, ־ הוא אינו מכיר אפילו בזכות המיעוט להלחם על דעתו, ברגע שהשלטון יהיה בידו. יערי פיתח תיאוריה זו בספרו “בפתח תקופה”, הוא שואף לשלטון של מפלגתו, שלטון יחיד, ללא כל זכוּת למיעוּטים. לדעתו יש לקיים שלטון יחיד זה גם מבלי רוב – אם רק יש למפלגה שלו כוח פיסי מספיק לשם השתלטות. יאמרו לי: זוהי דעת יחיד, אין דעתו של יערי מחייבת את השומר הצעיר. נניח. אולם איני זקוק לספרו של יערי. השומר הצעיר קבע יחסו למיעוט (כשהרוב בידו) עוד ללפני הופעת ספרו של יערי. וקביעה זו היתה רשמית, מטעם הקבוץ הארצי, ונמסרה לנו במו”מ על איחוד. הדבר היה לפני שנים אחדות, בראשית המלחמה כמדומני, כשדנו בפעם האחרונה עם השוה“צ על התאחדות עם מפלגת פועלי א”י. השומר הצעיר הציג אז תנאי – אחד התנאים לאחדות – את שלילת זכות המיעוט בשומר הצעיר להצביע לפי הכרתו ומצפונו בועידה של המפלגה המאוחדת. לפי התנאי של השומר הצעיר צריכה להתקיים (בתוך המפלגה המאוחדת) ועידה מוקדמת של השוה“צ לדון על השאלות שיעמדו על הפרק בועידת המפלגה, למען שהשומר הצעיר יקבע את עמדתו, ועל כל דבר אשר יחלט ברוב בועידת השומר הצעיר, חייב המיעוט בהשוה”צ, שדעתו אינה כדעת הרוב, להצביע בועידת המפלגה המאוחדת לא לפי הכרתו מצפונו הוא. אלא לפי החלטת הרוב, אם כי הכרעת המפלגה המאוחדת תחייב את כל השוה“צ. אני נזדעזעתי אז לשמוע את מושגי החברוּת והיחס למיעוּט שקיים בתוך השוה”צ, ומפלגתנו דחתה אז תביעה זו פה אחד, אולם השוה“צ עמד על שלו. אם כך מתיחס השוה”צ למיעוט בתוכו, ושולל ממנו הזכות להצביע בתוך מפלגה מאוחדת לפי מצפונו – איך יתיחס השוה“צ כשהרוב והשלטון יהיה בידו – למיעוטים אחרים? וכשאני שומע עכשיו את נאומיהם הפתיטיים של חברי השוה”צ בדבר זכויות המיעוטים – איני מתרשם לגמרי, כי אני יודע שאין זה אלא תכסיס. אין ריפטין מאמין שרוב של השוה“צ לא יוכל להחליט נגד מיעוט שלא מן השוה”צ – ריפטין לא יתן אפילו, אם הכוח יהיה בידו, למיעוט להביע דעתו.

אולם אילו גם האמנתי שעמדת השומר הצעיר בשאלת המיעוטים היא פרינציפיונית – לא הייתי מקבל אותה, כי עמדה זו שוללת את קיומה של ההסתדרות. כשיש זכות ויטו למיעוטים אין הסתדרות. אין אירגון, אין מדינה. ויכוח זה אינו חדש. היה ויכוח מעין זה בהסתדרות הציונית את טענות ריפטין טען ז’בוטינסקי. אין אני מתכוון לשלם לריפטין במטבע שלו, ולהכריז עליו שהוא רוויזיוניסט, חס וחלילה. לא אעשה נחת־רוח זו לאנשי “המשקיף”. ריפטין איננו רויזיוניסט. אבל הוא משתמש לא פעם בנשק המלחמה הרויזיוניסטי. ז’בוטינסקי טען בזמנו שאין ההסתדרות הציונית יכולה להחליט ולפעול מתוך הכרעת הרוב. אלא מתוך הסכם כללי. לא תמיד היתה זאת דעתו של ז’בוטינסקי, וכשהרוב קבל דעתו לא פיקפק בזכות הרוב להכריע נגד דעת המיעוט. אולם כשהוא מצא עצמו במיעוט ונתיאש מכיבושה של ההסתדרות ועדיין לא ההין, או חבריו לא נתנו לו, להקים הסתדרות מתחרה. “נפל על המצאה” זו ודרש שההסתדרות הציונית תהא בנוּיה על משטר־הסכמים. כל דבר שיהיה עליו הסכם כללי – ייעשה, כל דבר שמי שהוא יתנגד לו – יהיה אסור בעשיה. ההסתדרות הציונית לא קבלה תורת־מיעוטים זו, אפילו האגף הימני שבציונים הכלליים, שהיתה לו אהדה לא קטנה לריזייוניסטים, לא תמך בהצעה זו של ז’בוטינסקי, כי פירוש ההצעה – שיתוק ההסתדרות הציונית ושלטון המיעוט. מה שמציע עכשיו השומר הצעיר – זהו שיתוק הסתדרות העובדים ושלטון המיעוט.

אומרים אנשי השומר הצעיר: לא בכל השאלות יש סמכות להסתדרות, אבל מי יקבע מתי יש ומתי אין סמכות להסתדרות? הרוב או המיעוט? ברגע שהמיעוט יקבע אם ההסתדרות מוסמכת או לא מוסמכת להחליט באיזה דבר – עובר השלטון למיעוּט. הסבורים אתם שהצבור יעמוד בגזירה זו? התתקיים ההסתדרות במסגרת זו? הרי בשאלות העבודה ויחסי העבודה ודאי שההסתדרות מוסמכת – אולם השומר הצעיר מכריז ומודיע שהרוב אינו יכול לחייב את השומר הצעיר, מפני שדעת הרוב אינה כדעת השומר הצעיר אלא כדעת מפלגת פועלי ארץ־ישראל – כך היה הדבר בכפר סבא, כשהשומר הצעיר הודיע שאינו מקבל מרות ההסתדרות בעיניני עבודה מוניציפאליים, זוהי עמדה שמערערת את קיום ההסתדרות – אפילו בעניני עבודה. הייתכן שאין לציבור הפועלים המאורגן סמכות בעניני עבודה? הודעת השומר הצעיר חותרת תחת קיום ההסתדרות. ברור שההסתדרות לא תתערער כל כך בנקל – אבל ההשלמה עם החתירה הראשונה יש לה תוצאות חמורות. ואיני מבין כיצד השלים הועד הפועל עם הודעתו של השומר הצעיר! הנרתע מפני תקיפותו של השומר הצעיר? אין אני יודע מהי התקיפות של השומר הצעיר, יערי איים שהם ימכרו את כותנתם האחרונה וישלחו צירים לקונגרס בלונדון. איני יודע אם מצבו של השומר הצעיר כל כך דחוק ואין לו להוצאות הדרך אלא כותנתו, אבל מנין תקיפות זו נגד הכלל? הנזקק השומר הצעיר להסתדרות פחות משההסתדרות נזקקת להשומר הצעיר? בענין זה חטא הועד הפועל לדעתי יותר מהשומר הצעיר. הועד הפועל אחראי על ההסתדרות בכללה, ואין לו רשות לתת לערער סמכות ההסתדרות על ידי מישהו, תקיף או לא תקיף.

ריפטין טוען שהחלטה פוליטית לא יכולה להתקבל על ידי “רוב מקרי”. איני יודע מדוע זה “רוב מקרי” – רוב “מקרי” זה קיים מאז נוסדה ההסתדרות – ולפני הווסדה. אבל נניח שזה רוב “מקרי” ואני שואל: באיזו רשות יכול מיעוט לא מקרי להטיל וויטו על הכרעת הרוב? כי ברור הדבר שלא במקרה הנכם מיעוט. ומהי התקיפות של מיעוט לא מקרי להטיל דעתו על הכלל? הכלל אינו בן־גוריון. בן־גוריון היה לא פעם במיעוט, גם במפלגה וגם בהסתדרות. ותמיד קבע הכלל. יש כלל פועלים. כלל זה אינו גוזר מה תהא דעתו של ריפטין – לריפטין יש חופש המחשבה (בכל אופן כל עוד אין השלטון בידי השומר הצעיר) ואין ריפטין צריך לבטל דעתו, לא בשאלות עבודה ולא בשאלות מדיניות מפני דעת הכלל, אבל יש הכרעת הרוב, וכשהרוב מכריע – נעשית הכרעת הרוב הכרעת הכלל, וכל אלה שמופיעים מטעם הכלל פועלים לפי ההכרעה.

תורת הויטו של המיעוּטים המוצעת כאן מטעם השומר הצעיר – אין השומר הצעיר עצמו מודה בה בלבוֹ, אינו נוהג לפיה במקום שהוּא רוב, ואין ההסתדרות יכולה לעמוד בה. ההסתדרות לא תתחיל את קיומה רק בשעה שהשומר הצעיר יהיה בה רוב – איני בטוח כלל שהשעה הזאת תגיע בזמן מן הזמנים – אלא היא קיימת מיום יסודה, וגם ביצעה משהו, ועשתה מה שעשתה בכוח הכלל, ולא תמיד הסכימו המיעוטים למעשיה, ויש שהמיעוטים התנגדו למפעלים הגדולים והפוריים ביותר של ההסתדרות, אולם הרוב הכריע – ועל פי הכרעה זו פעלה ההסתדרות ותוסיף לפעול. ודאי שהרוב יכול לעשות גם משגה. כלום אין המיעוט מסוגל לשגות? היה כדאי לאסוף את השגיאות שנעשו עד עכשיו על ידי המיעוטים בהסתדרות. ודאי שהרוב גם חייב לקחת בחשבון מה דעת המיעוטים, ולא בכל הוא צריך להכריע נגד המיעוט. אבל גבולות ההכרעה לא המיעוט אלא הרוב עצמו צריך לקבוע. אחרת מוקם שוב שלטון המיעוט. אתן דוגמה: היה זמן שפועלי־ציון היו אידישיסטים (איני יודע את עמדתם עכשיו בשאלת הלשון), וההסתדרות היה בה תמיד רוב עברי. והיתה יכולה בנקל לקבל הכרעה שאין חבר ההסתדרות רשאי לדבר יידית או לפרסם דברים ביידית בארץ, הייתי מתנגד בכל כוחי להחלטה כזו, אם כי אפילו השומר הצעיר לא יטיל ספק בעבריותי. כי החלטה כזו פירושה למעשה הוצאת פועלי ציון שמאל מההסתדרות, ואני חושב את כלליותה של ההסתדרות לתנאי קיומה לתכלית קיומה. אולם המנעותה של ההסתדרות לגזור על דעותיהם ואפילו על פעולותיהם של פועלי־ציון שמאל אינה אומרת שההסתדרות עצמה, בכללה, כגוף קולקטיבי, הסתלקה מעמדתה העברית ומפעולתה לטובת הנחלת הלשון והתרבות העברית לפועל ולעם (אורן: זה כתוב בחוקה!). כמובן, אבל החוקה לא ירדה מסיני – הרוב כתב אותה, אתה טוען כקאפיטאליסט אמריקני הנתלה בקונסטיטוציה הכתובה, אלה שמחליטים בתוכנו אלה גם כותבים את החוקה, ־ וההסתדרות פעילה בהפצת השפה והנחלתה, לא מפני שהחוקה מחייבת אותה – אלא מפני שזהו רצונו של רוב הציבור, ואילו היה אידישיסט אומר – ועדיין ישנם אולי אידישיסטים בהסתדרות, ויש להם כל זכויות חבר ־: אני אדישיסט, אני חבר שוה־זכויות בהסתדרות, ההסתרות לא תוכל לפעול נגד דעתי ונגד מצפוני, אם תמשיכו בפעולה העברית אצא מההסתדרות – אומר לו: לך לך לשלום, אולם אלחם נגד כל נסיון למנוע חברותו של אידישיסט, או קומוניסט, או רויזיוניסט, או מי שהוא אחר אם הוא רק פועל – רק מפני שאין דעתו כדעת הרוב. כל נסיון מעין זה פוגע בכלליותה של ההסתדרות. אולם גם כל נסיון להצר את סמכותה של ההסתדרות לפעול בניגוד לדעת המיעוט – פוגע לא רק בכלליותה אלא בכושר פעוּלתה וביצוּעה וקיוּמה של ההסתדרות, פוגע בעצם תכלית קיומה. אין ענין פוליטי שאין ההסתדרות יכולה להכריע בו כשאין צורך מעשי – על ההסתדרות להמנע עד כמה שאפשר מהכרעות פוליטיות, אבל כשהיא נתבעת לקביעת עמדה פוליטית על ידי הנסיבות, כמו במקרה הנוכחי – עליה להחליט, ואם הדעות נחלקות – מכריע הרוב.

בבואי עכשיו לנתח את עמדת טבנקין אני נתקל בקושי שלא היה לי בנתוחי את עמדת ריפטין – כי מדברי טבנקין היה קשה לי להבין מהי בעצם עמדתו בשאלת סמכותה של ההסתדרות להכריע בענין העומד על הפרק. הוא פתח כאילו שלהסתדרות יש סמכות להכריע ברוב, וסיים כאילו שהכרעת הרוב פסולה. איני רוצה להגיד שלטבנקין בעצמו עמדתו לא ברורה – אני מניח שהוא יודע מה שהוא רוצה, אני רק אומר שלי העמדה שלו לא ברוּרה, אם כי הקשבתי לדבריו רב קשב. המחוּיבת ההסתדרות לפעול רק מתוך הסכם – או היא יכולה להכריע ברוב?

אני יודע מה היתה דעתו של טבנקין בעבר בענין זה. זוכרני שהיתה לנו בענין זה דעה אחת. אולם חבר מותר לו לשנות את דעתו, או לפרש לעצמו מה היתה דעתו בעבר, אני מתענין בדעתו של טבנקין בשאלת סמכות הפעוּלה של ההסתדרות עכשיו – ואחרי שמיעת נאומו לא ברור לי מהי דעתו בעצם. אני מסכים לדבריו של טבנקין שהדבר הטוב ביותר הוא, כשהפועלים כולם תמימי דעה, ואין צורך כלל בהכרעה, וכל דבר נעשה על דעת כולם. אבל מה לעשות כשהמצב האידיאלי הזה אינו קיים – והדעות שבתוכנו נחלקות? והשאלה שעומדת על הפרק היא שאלה השנויה במחלוקת. דעתי, למשל, שונה בהחלט מדעתו של ריפטין, ואני מבין שגם ריפטין חולק על דעתי, מה יש לעשות במקרה זה? היכולה ההסתדרות להכריע בין שנינו? איני שואל אם ההסתדרות צריכה לגזור על דעותיו של ריפטין, להכריז על פסלותן – אלא אם היתה יכולה וצריכה לתת הוראות למשלחת ההסתדרות בניגוד לדעתי או בניגוד לדעתו של ריפטין, לאחר שדעותינו שונות? איני מבין את ההבחנה של טבנקין בין שוני ובין ניגוּד. אם הכוונה בניגוד – לניגוד אינטרסים, הרי אינני סבור שיש בהסתדרות ניגודי־אינטרסים, אבל אם לשני חברים יש דעות שונות – ואין אף אחד החברים יכול להסתלק מדעתו, המותר להסתדרות להכריע ביניהן או לא? היה לי רושם שטבנקין לא נתן על שאלה זו – וזו השאלה עומדת על הפרק – תשובה ברורה. אולם יודע אני את דרכו של טבנקין בקבוץ. גם הקבוץ אינו מפלגה, ואם טבנקין מבחין בין ההסתדרות ובין המפלגה הרי הבחנה זו חלה גם על הקבוץ, כי הקבוץ הוא תא הסתדרותי כאגוּדה מקצועית. אני יודע שיש הבדל בין אגודה מקצועית ובין קיבוץ, אבל מבחינת הענין הנידון כאן הקיבוץ הוא חלק של ההסתדרות, כאגוּדה המקצועית, ונדמה לי כי מה שחל על ההסתדרות חל גם על הקבוץ ומה שחל על הקיבוץ חל על ההסתדרות. ובקיבוץ אני יודע שהדברים על פי הכרעת הרוב, כי יש גם בקיבוץ חילוקי דעות ולא כל החברים בקיבוץ מקבלים דעות אלו. ואם הקיבוץ יכול לפעול לפי הכרעת הרוב – מדוע אין ההסתדרות יכולה לפעול לפי הכרעה זו? מדוע דרושה בהסתדרות הסכמת המיעוּט. ואני מתפלא על חוסר בהירות בשאלה זו מצדו של טבנקין לאחר שהוּא נוקט בעמדה פסוקה מאד בענין זה בקיבוץ, ההסדרות חוגגת האחד במאי – אם כי יש בהסתדרות חברים שאינם שותפים לחגיגה וגם שוללים אותה. לא אסרנו ולא נאסור על כניסת חברים כאלה להסתדרות. אבל כלום נסכים שחברים אלה יטילו וויטו על חגיגת אחד במאי על ידי ההסתדרות?

היה בהסתדרות ויכוח גדול אם להצטרף או לא להצטרף לאינטרנציונל, המיעוּט היה נגד – אבל הרוב הכריע להצטרף. הצטרפנו. לא הצטרפנו בשם הרוב – הצטרפנו בשם ההסתדרות בכללה. טבנקין הצביע אז יחד אתי בתוך הרוב.

היה ויכוח מר בהסתדרות בין הרוב ובין המיעוּט – אם מותר ואם רצוי להסתדרות להוציא עתון יומי. ושוב טבנקין הצביע אז יחד אתי בתוך הרוב נגד המיעוט.

עכשיו מחדשים תורה חדשה: המכריע הוא לא הרוב אלא המיעוּט. זוהי בעצם המסקנה המעשית גם של טבנקין וגם של ריפטין. ציבור הפועלים, צבור של שווי־זכויות, לא יקבל תורה זו, זו היא תורה שמפיציה אינם מקיימים אותה בביתם הם, ואין בדעתם לקיים אותה כשיהיו רוב, ושאינה באה אלא לשתק את ההסתדרות וליטול ממנה את כושר הפעולה, הנציגות והביצוע. לא יקום שלטון המיעוּט בתוכנו.

ועכשיו לענין העיקרי שנידון פה הערב: ההוראות הציוניות. לשליחינו לקונגרס הבינלאומי, וגם כאן לא הבינותי מהי העמדה של טבנקין. מקודם הוא קבע ש“אנחנו יכולים לנסח רק החלטה כזאת שהיא תאחד של כולנו”. אולם בדיעבד הופיעו נוסחאות שונות – מתנגדות זו לזו; אני הצעתי בשם מפלגת פועלי ארץ־ישראל את הנוסחה של ההסתדרות הציונית, שהיא גם הנוסחה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, השומר הצעיר מתנגד לנוסחה זו בא טבנקין ומנסה להוכיח שאין ניגוד בין הנוסחאות השונות – אין ניגוד בין בית לאומי ובין קומונוולת ובין מדינה דו־לאומית, ואילו היה השומר הצעיר אף הוא מצטרף לאמרה זו – היה הויכוח בינינו נגמר, וכולנו היינו חותמים על הנוסח שאושר בועד הפועל הציוני, כי איני יכול לחשוד בהשומר הצעיר שהוא הכריז מלחמה חריפה כזו על החלטות ההסתדרויות הציוניות בארצות שונות ועל החלטת הועד הפועל לא בגלל התוכן הפוליטי אלא בגלל הסגנון המילולי, שאינו לפי טעמו הספרותי. אני קורא מזמן לזמן את “משמר” ויודע את מלחמתו נגד מדיניות ההסתדרות הציונית, נגד מדינה יהודית, באשר מדינה יהודית לדברי השוה“צ אומרת דיכוי, השתלטות, רוויזיוניזם וכו' וכו, והם מציגים בניגוד למדינה היהודית את המדינה הדו־לאומית, כביטוי היחיד של ציונות “גדולה”, “פרוגרסיבית”, “סוציאליסטית”, “ריאליסטית” וכו'. ותהא דעתי על השוה”צ מה שתהיה – איני יכול להניח את ההנחה המשתמעת מדברי טבנקין שאין השוה“צ יודע מהו סח, ולמה הוא מתנגד ועל מה הוא נלחם. אני מייחס קצת יותר רצינוּת לאנשי השוה”צ משעושה זאת טבנקין, ואני מניח שמה שהם חושבים אין זה מה שטבנקין מייחס להם או רוצה ליחס להם – אלא מה שהם עצמם מייחסים לעצמם. כשטבנקין אומר שמטרתו הציונית היא מדינה יהודית – אני מקבל הודעתו זו ברצון, ואני שמח על כך שאנו תמימי דעה בהגדרת המטרה הציונית. אבל איני מקבל את הודעתו שגם השומר הצעיר אינו מתנגד לכך – כל זמן שהשומר הצעיר מכריז ומתריע שהוא מתנגד ויתנגד, השומר הצעיר נדמה לי מתייחס לדברי עצמו ברצינות, ולכן ישנו ויכוּח בתוכנו, וכל זמן שהשומר־הצעיר יתנגד למדינה יהודית יימשך הויכוּח. גם אני מכיר כהשומר הצעיר שיש ניגוד בין מדינה יהודית ובין שלילת מדינה יהודית, וכל כמה שהייתי רצה להמעיט ויכוחים בתוכנו – והייתי רוצה זאת לא פחות ממי שהוא אחר – איני יכול לעשות זאת, כל זמן שסיעת פועלים אחת שוללת את הדבר שלדעתי ולדעת טבנקין היא המטרה הציונית – שוללת בכל הופעותיה בעל פה ובכתב את המדינה היהודית. אולם אם טבנקין מאמין במה שהוא אומר – ואני מחויב להניח שהוא מאמין בדברי עצמו – שאין הבדל בין בית לאומי, בין קומנוולת ובין נוסחה אחרת. ושכולנו מתכונים לאותו הדבר, הרי אי אפשר להבין מדוע מסרב הוא לקבל את הנוסחה שנתאשרה בתנועה הציונית בכל העולם, במפלגתו הוא, ובמוסד הציוני העליון – לאחר שאין הוא חולק על תכנה לפי דברי עצמו? מדוע מוסיף הוא ניגוּד (או שוני) ללא צורך וללא טעם?

הנימוק האחד שהיה בפי טבנקין – הוא שעלינו למצוא נוסח מוסכם על ידי כולנו. גם אני הייתי רוצה שכולנו פה אחד נסכים לנוסח שקבעה התנועה הציונית, אך אין אני יכול לכוף את השומר הצעיר להסכים לו – ואיש לא יכוף אותי להסתלק מתמיכה בתביעות הציוניות כפי שנוסחו על ידי התנועה הציונית – יש לי רק תכנית ציונית אחת – גם כשאני עומד במחיצת ההסתדרות הציונית וגם כשאני עומד במחיצת הסתדרות העובדים. בעברי ממסגרת למסגרת לא חל בי כל שינוי. וכבר ההסתדרות לא אצביע בעד שוּם נוסח – ויהא המאכסימאליסטי ביותר, מחוץ לנוסח שקבעה התנועה הציונית.

טבנקין אמר שהעיקר הוא הרכב המשלחת – “נחליט קודם על הרכב המשלחת, מפני שזה קובע גם מה היא הפרוגרמה שלנו” והוא הציע בסוף דבריו משלחת “מורכבת מגולדה, חזן, קפלנסקי ועוד איזה חבר”, אני מניח חבר של פועלי ציון שמאל, אולם אין אני יכול בשום אופן לקבל את הפרוגרמה המשתמעת מהרכב זה. כי אני שולל את הפרוגרמה הפוליטית של חזן וקפלנסקי, אני גם מסופק אם הנציגות המוצעת על ידי טבנקין משקפת את הרכב ההסתדרות כמו שהיא, וטבנקין דוגל בדמוקרטיה.

גם אני חבר בהסתדרות, וגם אני רוצה ללכת ללונדון, לא ללכת ממש – לא אלך בעצמי, אבל אני רוצה להיות מיוצג בלונדון. ואני לא אהיה מיוצג אם השולחים לא יתמכו בשלושת הסעיפים שנתקבלו בתנועה הציונית: פתיחת השערים, שלטון הסוכנות על עליה וא"י כמדינה יהודית. אם הועד הפועל לא יחייב את הצירים לתמוך בדרישות המדיניות של ההסתדרות הציונית – אתנגד לכל משלחת. מובן שיקום דבר הרוב, ולא אצא מההסתדרות בגלל זה. אבל בלי הוראות אלה אצביע נגד המשלחת כולה. וכל אלה הסוברים כמוני לא ישתתפו במשלחת ואני רוצה להסביר מדוע.

איני יודע אם הקונגרס בלונדון יקבל את עמדתנו הציונית; לא רק שאיני יודע אם יקבל מכסימום – איני יודע אפילו אם יקבל מינימום. אפילו מינימום שבמינימום, גם הדבר שכולנו נסכים לו כאן פה אחד. ייתכן שהקונגרס יסרב לקבל כל עמדה בשאלה הציונית – אם גם יהיו בקונגרס ידידים התומכים בנו, יתכן שגם הם ינקטו בעמדה של טבנקין ויאמרו: נחליט רק על המוסכם. ומכיון שמי שהוא בקונגרס, נגיד נציג פועלי מצרים או הבונד להבדיל, עלול להתנגד לציונות, ירצו להמנע מהכרעת רוב ויסירו את כל הענין שלנו מעל הפרק. אולם אני יודע את הנזק, הנזק הפוליטי העצום שנגרום לתנועה הציונית אם ההסתדרות תסתלק מאילו טעמים שהם מתמיכה ברורה בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית – וההסדרות הציונית פירושה העם היהודי, כי אין לעם היהודי שום נציגות אחרת מחוץ להסתדרות הציונית ביחס לארץ־ישראל – תובעת מאנגליה, אמריקא, רוסיה ושאר הארצות תביעות מסוימות, תביעות אלו מובאות לתנועת הפועלים הבריטית, האמריקנית, לצירי הממשלה הרוּסית, לסינאט האמריקני, לממשלה האנגלית. עוד באוקטובר 1941 הגשתי בשם ההסתדרות תזכיר למאיסקי הציר הסובייטי בלונדון, שבו ציינתי בין השאר שאנו, כחלק מהתנועה הציונית העולמית, רוצים להקים בארץ קומונוולת יהודית. וכשעומד עכשיו להתאסף קונגרס פועלים בינלאומי איני יכול להעלות על הדעת שהסתדרות העובדים בארץ לא תצהיר שהיא מזדהה עם התביעות הציוניות של העם היהודי ותובעת מתנוּעת הפועלים בעולם לתמוך בהן! ־ כל התחמקות של ההסתדרות מהצהרה ברורה ומפורשת של תמיכתה יש לה משמעות פוליטית חמוּרה. הייתכן שיתמכו בנו פועלי אנגליה, אמריקה, רוסיה – אם הסתדרות העובדים העברית אינה תומכת בעצמה ואינה תובעת תמיכת האינטרנציונל? ומשום כך לא הייתי בשוּם אופן מסכים ללכת או לשלוח מי שהוא בשמי לקונגרס בלונדון, אם ההסתדרות לא תודיע ברוּרות על תמיכתה בתביעות ההסתדרות הציונית; אני בוחר שנישאר בבית – מאשר ניתן מכה פוליטית לציונות. וכחבר ההסתדרות וכציוני אתנגד לכך שההסתדרות תתן מכה לציונות – וכל היסוּס בתמיכת הדרישות המדיניות של ההסתדרות הציונית היא מכה פוליטית.

ובשאלה זו איני יכול לקבל שום הנמקה תכסיסית – ההנמקה של טבנקין וריפטין בנוגע ליחסינו הפנימיים בהסתדרות. אין זו שאלת היחסים הפנימיים בהסתדרות – אלא שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה, שאלת מדיניותנו החיצונית, ואין לתלות ולהתנות את מדיניותנו החיצונית בשום אופן בשאלות הבסיסיות פנימיות.

מי שהוא ניסה פה לפסול את סמכותם של ההסתדרות הציונית ושל הועד הפועל הציוני להחליט על תביעת מדינה יהודית. איני יודע מהי סמכותו של יערי או טבנקין לפסול סמכות ההסתדרות הציונית, אולם ויכוח זה אינו מחויב ליעשות פה. כל חברי הועד הפועל של ההסתדרות הם חברים להסתדרות הציונית, והם יודעם היכן היא האינסטנציה לדיונים אלה. פה אנו יכולים רק לקבוע אם אנו תומכים בתביעות הציוניות כפי שהתנועה הציונית ניסחה אותן או לא.

זוהי השאלה, וכציוני לא אוכל להסכים לשוּם נוסח אחר מלבד הנוסח הפשוּט האומר שאנו תומכים בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית וכפי שנוסחו על־ידי ההסתדרות הציונית. אם ההסתדרות לא תאמר זאת – יפורש הדבר שההסתדרות אינה תומכת בתביעות התנּועה הציונית.

גם הצבעת האמריקן ג’ואיש קומיטי – ועד העשירים המתבוללים היהודים באמריקה – נגד הקומונוולת אני חושב למכה, וכשהייתי באמריקה עשיתי מאמצים לא מעטים שהועד הזה יתמוך בדרישותינו, וכמה מחברי הועד הזה – אז היה זה רוֹב – גם הבטיחו תמיכתם וגם שם החשבתי את תמיכתם בעיקר מהבחינה השלילית – למען לא יזיקו בהתנגדותם. אבל אין אני חבר באמריקן ג’ואיש קומיטי. פה, בהסתדרות, אני חבר, ואין אני יכול לתת יד לאלה העומדים לתת – אני בטוח בלא יודעים – מכה קשה לתנועה הציונית, בסרבם לתמוך בדרישות ההסתדרות הציונית. אני מבין שריפטין אינו יכול לרגל עמדת השומר הצעיר לקבל דעתי, ואני מצטער על כך, אולם גם אני איני יכול לקבל דעת ריפטין ואני חייב לעמוד על ההצעה כפי שהצעתיה. ויש הכרח בהכרעה.

לא נוכל ללכת לקונגרס רק בשאלות האירגון המקצועי, ואיני מבין למה ריפטין וטבנקין הדגישו בדבריהם שזהו קונגרס של אגודות מקצועיות ויוקם אינטרנציונל מקצועי. זהו כינוס פוליטי.

אתם חיים עוד בשיגרה של העבר. קונגרס עולמי של האגודות המקצועיות עכשיו – זהו קונגרס פוליטי. אחדות הפועלים אם תקוּם – גם אם צורתה תהיה מקצועית, תהיה פוליטית. כל גוף שיהיו בו פועלי רוסיה – יהיה גוף פוליטי, הענינים שעומדים על הפרק בקונגרס זה – הם ענינים פוליטיים, פועלי אנגליה ימלאו בקונגרס שליחות פוליטית של עמם. פועלי רוסיה – שליחות פוליטית של רוסיה הסובייטית. שליחי ההסתדרות אף הם חייבים להיות השליחים המדיניים של העם היהודי.

יערי וטבנקין דברו כאן על אחדות מכסימלית בתוכנו. אינני להוט פחות מיערי וטבנקין אחרי האחדות, ולא יותר מהם אני מעונין בחידוד הניגודים שבינינו. לא הקדשתי את חיי עד כה לחידוד יחסים ולהחרפת ניגוּדים בתנועת הפועלים, ולא הייתי כל כך זר למגמת האיחוד ולמפעלי האיחוד של תנועתנו, לא הבאתי הנה את תכנית “בילטמוֹר”. איני יכול לייחס לעצמי את הכיבוד הזה – אולם אני שותף באחריות לנוסח הזה, ואיני מתבייש על כך. ועשיתי את המוטל עלי למען הקנות לתנועה הציונית את התכנית הזאת. ידעתי את מען ההסתדרות – ולא באתי אליה בתכנית בילטמור, הלכתי לציוני אנגליה, לציוני אמריקה, למפלגות הציוניות בארץ, לוועד הפועל הציוני – ולא באתי להסתדרות, לא מתוך זילזול בהסתדרות. כל זמן שלא היה צורך פוליטי – נמנעתי מלעורר את השאלה בהסתדרות. לא רציתי להוסיף וויכוח על הוויכוחים המרובים שישנם בהסתדרות. אולם ההסתדרות נתבעה עכשיו להופיע בפורום בין־לאומי – ואי אפשר עוד להמלט מהכרעה, גם בכתלי ההסתדרות.

שואלים אותי אם יש סיכויים שהקונגרס יקבל את תבעותינו המדיניות. איני יודע. מאימתי נעשתה שאלה זו אבן־בוחן לקביעת תביעותינו ושאיפותינו? אין אנו מחליטים כאן בשם הקונגרס הבין־לאומי, ואין אנו עוסקים אפילו בפרוגנוזות – מה יעשו אחרים. אם בקונגרס יאמרו לי סטאלין, אטלי וגרין: בכינוס זה לא נוכל לקבל החלטה לטובת שלושת הסעיפים שלכם, גם לא בעד שנים – אלא בעד אחד, בעד הסעיף הראשון “פתיחת שערי ארץ ישראל לעליה יהודית” – אשמח גם לזאת. אולם כאן יושבים פועלי א"י ולא סטאלין, אטלי וגרין, ואנחנו קובעים את עמדתנו ואת תביעתנו אנו – ולא ייתכן שנתחמק מטעמים תכסיסיים פנימיים מקביעת עמדה ולא יתכן גם שתהיה לנו עמדה אחת בהסתדרות הציונית ועמדה אחרת בהסתדרות העובדים.

ועלי להסיר לזות שפתיים. אמרו כאן שלוקר כאילו נסתלק בועידת מפלגת העבודה הבריטית מתכנית “בילטמור”, אין שחר לדבר זה.

איני מוכן לעשות ויכוח עם בנטוב על הפרוגנוזות שלו מה יקבלו ומה לא יקבלו אחרים, למה יסכימו ולמה לא יסכימו הגויים. במלחמתנו הציונית יש לנו רק משען אחד נאמן ובטוח: המשען היהודי, משען הרצון־והכוח היהודי, בלי הרצון היהודי אני יודע שהגויים לא יכופו עלינו מדינה יהודית, אפילו לא עליה יהודית – קטנה או גדולה. הבעת רצונו של העם היהודי, גיבוש והפעלת רצונו של העם הוא תנאי קודם לכל כיבוש ציוני, לכל אפשרות של כיבוש ציוני. ואין לנו הרבה כוחות. ואנו מקווים לעזרה מתנועת הפועלים בעולם – התתכן עזרה זו מבלי שהסתדרות העובדים תדרוש אותה? האם אין ב“ניטראליות” של ההסתדרות כלפי הדרישות הציוניות, כולן או מקצתן – הוראה ברורה לתנועת הפועלים בעולם שגם היא צריכה להיות “ניטראלית”?

ומה זה נרתע פתאום טבנקין מהכרעות פוליטיות בתוך ההסתדרות? האם לא הלכנו לפני שנתיים יחד במפלגת פועלי ארץ־ישראל במצע פוליטי לבחירות בהסתדרות שהתנגד במפורש למצע הפוליטי של השומר הצעיר? מדוע היה אז מותר להכריע – ועכשיו לא? כלום אין עכשיו צורך גדול פי כמה להכריע?

ריפטין קובל שתכנית ההסתדרות הציונית היא “מעורפלת”, וכאילו מצא גם בי תנא דמסייע. חוששני שאני אהיה עזר כנגדו. ריפטין אינו יודע אם הכוונה היא למדינה מיד עם גמר המלחמה – או בסיכוי לעתיד, ובינתיים שלבים שלבים, ומה הם השלבים; ואם הכוונה לארץ־ישראל כולה משני עברי הירדן או לארץ־ישראל המערבית בלבד, או אולי חלוקת א"י המערבית; אם הכוונה למדינה בתוך פדרציה ערבית או בלי שום קשר פדראטיבי.

לא הכל מעורפל כל כך – כפי שדרוש ל“וויכוח”. כבר ציינתי שהנוסח הוא לא לכונן קומונוולת בארץ־ישראל – אלא “לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולת יהודית”. וברוּר שנסוח זה אינו מתכוון לחלוקה. וביחס לפדרציה – אין אני מבין למה אנחנו צריכים לקבוע עמדה בשאלה זו – כשהפדרציה לא קבעה עמדה בשאלת ארץ־ישראל יהודית – ואיש אינו יודע אם בכלל תקום פדרציה עם גמר המלחמה; אנחנו דנים על תביעות אקטואליות, ולא על הלכתא למשיחא. אין זה מתפקידנו היום – ודאי שאין זה מתפקידו של הקונגרס בלונדון, לעבד חוקה מפורטת של המשטר בארץ ושל המדינה היהודית. אבל אם ריפטין סבור שאי אפשר ללכת ללונדון בתכנית מעורפלת – כיצד הוא מציע לנו מה שהציע: פיקוּח בין־לאומי – מה פירושו? מי ומי יהיו המפקחים? על מי יפקחו? מטעם מי? הוא אומר: עליה. מי יגדיר שעוּרי העליה, מי יתן סרטיפיקטים, כמה? התישבות יהוּדית גדולה – מאין תבוא האדמה? המים? הנוכל להביא מים מהצפון לנגב – ומי יתן הרשות לכך? מה יהיו חוקי הקרקע? מי יקבע המשטר הקרקעי? זכות הגנה עצמית – ובידי מי תהיה המשטרה, הצבא, הנשק, מי יפקד, מי יאמן? התהיה זו הגנה ברשות או לא ברשות? “פיקוח על תכנה האמיתי של הצהרת בלפור” – מהו התוכן האמיתי שלה?

ושוב ריפטין אומר: ביטוּל הספר הלבן. לא תחשדו בי שאני מחסידי הספר הלבן, אבל כלום באמת מספיקה האמירה השלילית בלבד? מהו המשטר שיבוא במקומו? אנגלי? ערבי? אנגלו־ערבי? או אנגלו־אמריקני (משטר יהודי הן פסול בעיני ריפטין ומדינה דו־לאומית לא הציע לנו הפעם)? – ומהו הבטחון שאחד המשטרים האלה יאפשר עליה גדולה והתישבות גדולה? איני מוצא את הבהירות הרבה בהצעותיו של ריפטין וחבריו – ואל יקבול על ה“ערפל” שבתכנית המדינה היהודית.

חברים, אתם מוכרחים פעם לברר ברצינות אם אתם מאמינים בעליה והתישבות גדולה – לא בעתיד הרחוק וכמטרה סופית, איני מתענין עכשיו לא במטרה הסופית ולא בעתיד הרחוק. חשוב לנו מה אנו רוצים שיהיה כאן בעתיד הקרוב, מיד עם גמר המלחמה. הסבורים אתם שתיתכן עליה גדולה והתישבות המונית לאחר מלחמה זו, בזמן הקרוב?


אני מאמין בצורך, בהכרח וגם באפשרות של עלית המונים מיד, בזמן הקצר ביותר – ומפני זה אני תומך בשלוש הדרישות של ההסתדרות הציונית. בשבילי כל שלוש הדרישות הן דרישות אקטואליות – ותלויות זו בזו. וכשאני בא לגויים לדרוש עליה המונית אני חייב להסביר מה הם התנאים הפוליטיים אשר יאפשרו ויבטיחו עליה כזו.

כשישאלו אותי על המשטר הנדרש למען עלית המונים והתישבותם לא אתן את התשובה שנתן קפלנסקי בקובץ “אחדות העבודה” והתשובה שנתן בנטוב בספר שלו על מדינה דו־לאומית. שניהם מציעים להגביל את העליה היהודית והתישבותה – אם במקום ואם בזמן; אין אני מבין את ההגיון הפוליטי והאמת הציונית והתוכן המוסרי שבהצעות אלו, גם בלי הצעות מצד יהודים יש לגויים נטיה להגביל ולצמצם אותנו. ואני קובל על ציונים שמזדרזים ומקדימים הצעות מגבילות ומצמצמות. אין להם שום זכות מוסרית לכך. עלינו לדרוש את המגיע לנו, את כל המגיע לנו, לא יותר משמגיע לנו. אבל גם לא פחות.

הקמת הקומונוולת אינו “ענד־ציעל” – אלא תביעה לזמן הקרוב. והתביעה פירושה למעשה – להעלות במהירות האפשרית את המיליון הראשון לארץ (אני נוקט במיליון למען סבר את האוזן). דבר זה ייתכן אם ימסר לידינו המפתח לעליה, להתישבות, לפיתוח, לבנין ולהגנה.

אני בטוח שההצעה אשר הכנסתי הערב בשם מפלגת פועלי א"י – עומד מאחוריה רוב מכריע של חברי ההסתדרות. אם מי שהוא יטיל ספק בדבר – יהיה צורך לשאול את פי הצבור. אנחנו בעצמנו לא נסתפק בהחלטת הוועד הפועל. נביא את הדבר גם למועצת ההסתדרות – ואחר כך להמוני הפועלים בארץ. יש צורך שידעו ברוסיה, באנגליה ובאמריקה שפועלי ארץ־ישראל תומכים בדרישות המדיניות של ההסתדרות הציונית, יש צורך שגם הממשלה פה ובלונדון תדע זאת.

לבסוף הערה אחת לדברי ארם. הוצע לנו לתמוך מראש בכל הצעות המשלחת הרוסית. איני מוכן לקבל הצעה זו; לא אקבל הצעה ממין זה גם ביחס למשלחת הבריטית או איזו משלחת שהיא. אני עומד בכל תוקף על עצמאותנו. גם אילוּ הייתי מזדהה בכל השאלות הפוליטיות, המקצועיות והסוציאליסטיות עם אחת המשלחות האחרות – ואין אני מזדה אתה – לא הייתי מקבל הצעה כזו, כי יש לי בכל בחינה יהודית.

איני אומר שלארם אין בחינה יהודית, להיפך, אני בטוח שיש לו, ויותר משאני מתווכח עם ארם אני רוצה להבהיר נקודה אחת שהיא חשובה מאד בעיני. אנחנו לא היינו כפופים אף פעם – ואני מאמין שלא נהיה כפופים גם בעתיד – לשום כיוון מסויים של תנועת פועלים באחת הארצות השליטות והמכריעות, לא לכיוון הלייבור פארטי באנגליה, לא לכיוון הסוציאל־דימוקראטיה בגרמניה, לא לכיוון הקומוניסטים ברוסיה. הלכנו תמיד בדרכנו אנו – היא לא היתה פחות מהפכנית מהזרם המהפכני ביותר בעולם, ולא פחות קונסטרוקטיבית מהזרם הקונסטרוקטיבי ביותר, אולם עשינו מה שעשינו לא מתוך חיקוי עוור, גם בשעה שלמדנו מאחרים, בדרך כלל יכולנו ללמוד רק מעט מאחרים. לא מפני שאנחנו כל כך חכמים, ומאחרים אין מה ללמוד, אלא משום שמצבנו הוא יחיד במינו, ואין דוגמא בעולם לנסיבות, לצרכים, למאמצים, לדרכי־פעולה, לקשיים ולתסביכים המייחדים את תנועתנו, אם לא נהיה עצמאיים לא נעשה כלום, אם נעשה רק מעשה קופים – נישאר קופים בלבד. אנחנו לא נענה אמן על מה שהאחרים יגידו לנו, אם עשינו מה שהוא – עשינו זאת באשר היינו עצמאים ונאמנים לעצמנו. עצמאות זו גם מרסנת את בקרתי ואת התפעלותי. יש דברים פה ושם שהם לדעתי טעונים בקורת חריפה. יש דברים פה ושם שראויים להתפעלות ושבחים, אולם מתוך הבחינה היהודית שלי אני כובש גם את בקרתי וגם את התפעלותי, כי לצערי הרב, אין מצבי כמצב האנגלים והרוסים והאמריקנים (ואף הם יודעים לכבוש את יצרם מתוך חשבונם הם) – ולי יש דאגה אחת שאין לכל אלה: דאגת קיומו של העם היהודי. הסוציאליזם כשהוא לעצמו, בלעדינו, לא יבטיח קיום זה. אין הסוציאליזם בעולם מותנה כלל וכלל בקיומו של העם היהודי. איני אומר שלסוציאליסטים באנגליה, ברוסיה ובאמריקא ובארצות אחרות לא איכפת כלל אם היהודים יתקיימו או לא. אני מניח שקצת איכפת להם. אבל יתכן משטר סוציאליסטי בכל העולם, בכל הארצות – גם אם העם היהודי יושמד וישתמד, ושתי סכנות אלו צפויות לנו, ואם אנו בעצמנו לא נעמוד בפרץ – לא יעמדו לנו אחרים. זהו פשר הבחינה היהודית העצמאית שלנו; ועצמאות היא קודם כל מוסרית ואינטלקטואלית. זהו הכושר לראות את הדברים לא בעיני אחרים, אלא בעיני עצמנו, זהו הכושר לחשוב לא לפי ה“אפנה” המקובלת, אלא מתוך מיצוי מציאותנו ודרכינו המיוחדים, וכל הנוגע בעצמאות זו פוגע בנפש תנועתנו.

ויש להזכיר זאת עכשיו – כשאנו עומדים לפני פגישה עם תנועת הפועלים בעולם, עם פועלי אנגליה ועם פועלי רוסיה. הם חזקים ותקיפים, ויש נטיה להיבטל בפני התקיף, והכח הזה מושך ומקסים, ואנו – מה אנו ומה כוחנ? וחכמת המסכן בזויה – לפעמים גם בעיני עצמו. היש קונטראסט גדול יותר בין חולשתנו ובין כוחם של פועלי אנגליה ורוסיה? להם יש מדינות כבירות, אימפריות ענקיות, פרי ירושת דורות של כובשים: ברוסיה – ששית כדור הארץ, באנגליה – רבע, ומעמד הפועלים בארצות האלו יש לו לא רק חזון של משטר חדש, משטר של שוויון וחרות ללא דיכוי וניצול – אלא יש לו מן המוכן, מורשת אבות, ארץ כבירה, אוצרות טבע, הון צבורי, משק בנוי, עשרות־עשרות מיליונים של בני עם חפשים, מרוכזים ושליטים בארצם ובארצות אחרות – ואפשרויותיהם של פועלים אלה הן משום כך כמעט בלתי מוגבלות וכוחם עצום. ואנו ־ ירשנו מאות שנת גלה ומצוקה ודלדול והרג ורדיפות ופיזּר והתפוררות ואזלת יד וחוסר־ישע, ללא שעל אדמה, ללא עמדת כוח אחת, ואנחנו צריכים לבצע מפעל תקופה וגאולה שאין דומה לו לקשיים ולמכשולים ולסכנות – וכל נשקנו וציוּדנו אינם – אלא כוחנו המוסרי, רוחנו העשוי לבלי חת, אמונתנו ברצון קיומו של העם, בנאמנותנו לחזון וליעוד; ובאלה, באלה בלבד, עשינו משהו, משהו מצער ורופף, אבל יקר וחשוּב לנו ולעתידנו, מבחינת הכוח והיכולת – מה אנו לעומת הענקים האלה? אבל מבחינת האמת והתוקף המוסרי והעומק המהפכני אין אנו נופלים ממי שהוא בעולם; אין אנו מתרברבים, משתחצים ומתרהבים ־ אבל אין אנו גם מתבטלים, מתכופפים ומתקופפים. אמנתנו שקולה בעינינו כאמת של החזקים והמרובים, המנצחים בתוקף כוחם הרב על המהפכה בעולם, והגם שאין כל שויון בינינו מבחינה פיסית, אנו נפגשים אתם כשווים עם שווים – מבחינה מוסרית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!