רקע
דוד בן־גוריון
קום יקום החזון

ה' בתמוז תש"ט – 2.7.1949


בכינוס ארצי של נוער

כינוס זה היה גילוי רב־אונים של כוחות־הנוער המרוכזים סביב הדרך והדגל של פועלי ארץ־ישראל ומפלגתם. לא התכוַונו לכינוס מפגין, אלא לכינוס מפעיל.

השנה הקודמת היתה שנה של עלילות אדירות ותמורות מהפכניות בתולדות עמנו. אבל ערכן הוא בזה בלבד, שהן פינו את הדרך לעתיד חדש, ועכשיו הגיעה השעה לתביעה גדולה מדורנו, שלא היתה כמותה בשום דור אחר בעמנו בכל אלפי שנות קיומו. ואני רוצה לומר קודם מי הם התובעים, ומאליכם תעמדו על טיב התביעה.

התובע הראשון היא ההיסטוריה היהודית. אני מניח שכולכם, בכל אופן רובכם, למדתם, מי פחות ומי יותר, את ההיסטוריה היהודית, ואני לא אנסה עכשיו לגולל לפניכם את פרקיה. אעמוד קצת לא על העצים, אלא על היער של ההיסטוריה היהודית, על מובנה הכללי ועל פירושה הנכון של המהפכה שהתחוללה השנה מבחינה היסטורית.

הים התיכון, הים הגדול של ארצנו, והעמים השוכנים סביבו, הם־הם שהניחו את היסוד לכל התרבות האנושית. הם שהניחו את היסוד למדע, לטכניקה, למוסר, למשפט, למדינה, לצבא ולכל שאר גילויי התרבות שהם עכשיו נחלת העולם התרבותי. ובתהליך ההיסטורי האנושי הזה תפס ותופס עמנו מקום מיוחד במינו.

החלוצים במפעל זה היו שכנינו בארצות הנהרות הגדולים: בארץ־היאור של מצרים ובארם־נהריים (על שם שני נהרותיה) – בבבל, שבזמן האחרון התחילו קוראים לה עיראק, ואני אוסיף לכנותה בשמה התנכ"י. ברבות הימים הופיעו במערבו של ים התיכון שני עמים אחרים: יוון ורומא. תולדות עמנו במשך אותם אלפי השנים – גם במעמדנו ברשות עצמנו במולדתנו וגם בהימצאנו בגולה – היו מאבק מתמיד בינינו, האומה הקטנה שגדלה וקמה בארץ הקטנה הזאת, על רוחה המיוחדת, תרבוּתה המיוחדת וחזונה המיוחד, ובין השכנים הגדולים. בימים הקדומים יותר היה מאבק זה עם מצרים ובבל, ואחר־כך עם הכובשים שבאו ממערבו של הים התיכון: עם יוון ורומא. והמאבק היה כפול: לא רק בין העם היהודי והעמים הגדולים האלה, אלא גם בתוך העם היהודי – בין אלה שהאמינו באמת המיוחדת, וביעוד ההיסטורי של העם היהודי, ובין אלה שביטלו את עצמם מפני הכוח החמרי והתרבותי של העמים הגדולים הללו. ההבדל בינינו ובין מצרים ובבל היה לא רק בזה שאנחנו היינו עם קטן ואלה היו אימפריות גדולות. הם עלו עלינו בימים ההם – בימי משה, בימי השופטים ובימי המלכים – לא רק בצבאם, במספרם ובכוחם הכלכלי, אלא גם בכמה ענפים מהתרבות האנושית. ניצני המדע הראשונים ממצרים ומבבל באו: האסטרונומיה, הגיאומטריה. גם כיבושים טכניים אחרים (כגון השקאה מסודרת) באו משתי ארצות אלה. משם באה גם ספרות גדולה, שאמנם רק קטעים ממנה נשארו עד היום, אבל הם מעידים על תרבות־רוח גדולה של עמי הארצות האלו. והם עמדו נגדנו לא רק בכוחם החמרי, אלא גם בכוחם התרבותי הגדול. והחל מימי משה, שעמד אחרי יציאת מצרים נגד מתלוננים רבים מישראל, אשר רצו לחזור לסיר הבשר, עד ימי ירמיהו ואחרים, נמשך המאבק הפנימי, שבראשו עמדו נביאי ישראל וגדולי־הרוח היהודים, שלא היו כלל וכלל זרים לעמים הגדולים האלה שנגדם ערכו מערכה. בדברי הנביאים שלנו תמצאו משא לא רק על ישראל ועל העמים הקטנים השכנים, עמון וכנען ועוד, אלא גם משא־בבל ומשא־מצרים ומשא־אשור. כאנשי־רוח גדולים לא היו נביאינו זרים גם לערכי התרבות הגדולה שמצרים, אשור ובבל יצרו בימים ההם. אבל הם האמינו שעם ישראל, – אף־על־פי שקטן־עמים הוא ודל בחומר בארצו הקטנה והדלה לעומת הארצות הפוריות של העמים הגדולים האלה, – נושא בלבו יעוד גדול, אנושי ולאומי כאחד, הטומן בחוּבו אמיתות גדולות, שבשבילן כדאי להילחם וכדאי לעמוד בפני תקיפים ממנו גם בחומר וגם בתרבות.

לא כל חלקי העם נשמעו להם. אינני יודע אם היו בימים ההם בחירות ואם אפשר היה למנות כמה היו נאמנים לעצמאות המוסרית המחשבתית והלאומית של ישראל וכמה היו בעלי אוריינטציה על מצרים ועל בבל. אבל היו אלה ואלה.

המאבק הזה נתגבר ביתר עוז בימי הבית השני, משקמו שני עמים גדולים, יוון ורומא, ביחוּד יוון, שירשו תרבותה של מצרים ואף העלו והעמיקו אותה. ואמנם, הם יצרו תרבות מפוארת שלא היתה כמותה לפניה ולאחריה – תרבות עשירה בכל נכסי הרוח האנושית: במדע, במחשבה, בפילוסופיה, בשירה, במוסיקה, בציור, בארכיטקטורה, בפיסול, וגם בבנין מדיני, במוּסר ובחברה. ושוּב היה מאבק לא רק בין העם היהודי לבין שכניו הגדולים, אשר רצו להשתלט עליו ולכבוש אותו ולשעבדו, אלא גם בפנים: בין הנאמנים ליעוד ולרוח העם היהודי ובין “המתיוונים”.

והמאבק הזה לא נפסק גם עם אבדן עצמאותנו, ולהיפך: החריף. כי כל עוד חיינו ברשות עצמנו, יושבים על אדמתנו, היה לעצמאות הרוחנית המוסרית שבאמונת־היעוד שלנו גם משען פוליטי בקרקע שלנו, במולדת ובשלטון העצמי שלנו. אולם לאחר שנעקרנו מהמולדת ניטל גם הבסיס המעט לאותו יעוד לאומי, וההתקפה על עצמאות ישראל גברה. אינני יודע אם ההיסטוריה שלנו הניחה לנו מספרים על הקיבוצים, ביחוד על הקיבוצים הבודדים, אשר נעקרו בדורות שונים מגוף האומה לא ע“י שחיטות וטבח (ואלה – מספרם גדול), אלא ע”י התנכרות ועזיבת העם – מה שהגדירו בשם: שמד – מתוך הקסם וכוח־המשיכה שבתרבויות זרות.

ואילו רציתי לציין את ההבדל העיקרי שבין תרבות־ישראל ובין כל שאר תרבויות העמים, שאף הן היו שונות זו מזו (והיו הבדלים בין תרבות־מצרים לבין תרבות־בבל, ובין תרבות־יוון ובין תרבות־רומא, כשם שגם בימינו יש הבדל בין תרבות־יוגוסלביה ובין תרבות־צ’כוסלובקיה), הייתי מגדירו בדבר אחד יסודי: עיני כל העמים ההם היו מופנות לעבר, ל“תור הזהב” מימים קדומים, שעליו סיפרו הלגנדה והמיתולוגיה שלהם, בה בשעה שעמנו, אשר נשאר נאמן לרוח המיוחדת של נביאי־ישראל – עיניו היו נשואות לעתיד, לחזון אחרית הימים. כי העם היהודי לא השלים עם המציאות הקיימת על שעבודה, עבדוּתה, מלחמותיה, על העושק, העוני והעוול שבה, אלא נשא את לבו לעתיד, בו ישלוט משטר של חסד וצדק, של “דעה את ד' כמים לים מכסים” ושל “לא ישא גוי אל גוי חרב”.

לא כל בני עמנו יכלו לעמוד בפני הלחץ הכפול המתמיד והמתגבר, גם לחץ פיזי של רדיפות, בזיונות, עלבונות ולפעמים של טביחות ופוגרומים, וגם לחץ מוסרי של תרבויות גדולות של שליטי־עולם שהיו בהן לא רק ברק חיצוני, אלא גם תוכן פנימי גדול, וחלקים של העם היהודי, נטשוהו, התנכרו לו – השתמדו.

והרי זה אחד מפלאי ההיסטוריה שאין אולי דוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית: אומה קטנה הנרדפת כאשר לא נרדפה שום אומה בעולם ופזורה בגויים מאות בשנים, נשארה נאמנה ליחודה וליעודה, על אף הלחץ המתמיד של כוחות אדירים, של העולם כולו.

ואם תשאלו, מה קרה בשנה שעברה ומי הביא את הנצחון – הרי אענה: לא אלה אשר הכריזו ב־14 במאי 1948 על הקמת המדינה היהודית; ולא אלה אשר בעצרת האומות כבשו לעם ישראל מעמד שווה־זכוּיות במשפחת העמים; גם לא המצביאים, המפקדים והחיילים, אשר בנשקם ביד כבשו ושחררו שטחי־מולדת, כי לכל אלה היה משהו שקדמם.

אלה שהכריזו על מדינה יהודית ב־14 במאי 1948 – היתה לפניהם מדינה יהודית בפועל, בטרם הוכרז עליה. היא היתה קיימת בארץ, בישוב העצמי הזה המעורה באדמתו, במשקו ובתרבותו, בהנהלתו העצמית, בחזונו. הדבר היה קיים, וההכרה נתבקשה על־ידי המציאות.

גם אלה שכבשו לנו מקום במשפחת העמים – הם מצאו כבר קרקע מוכן. כל העולם כבר ידע שיש עם־ישראל. לא יהודים פזורים בעולם, שיש לחשוש מפניהם ושיש לבדוק אותם בכל שעת־הכרעה: הלנו או לצרינו? זה שנים שבעולם התחילו להכיר שיש אומה יהודית – אומה ככל האומות.

וגם הצבא. בידו היה נשק: רובים וסטנים ובּרנים, תותחים ואווירוני־קרב, מפציצים וחמרי־נפץ. בהם הכה באויב, כבשו, ניצחו.

אבל אם היה דבר מופלא במאורע שקרה לפני שנה – והיה זה דבר מופלא מאין כמוהו! – הרי זה הנצחון של אותם עשרות דורות בישראל, שהיו נודדי־עולם, תלושים, עקורים, ללא פיסת־קרקע, ללא קורטוב של עצמאות, ללא תרבות לאומית, ללא כל סימן של נשק להגנה עצמית, כשחייהם חיי בזיון, דכאון, שעבוד, זרות, שנאה, – ובכל־זאת נשאו האנשים האלה בלבם שגעון־אמונה באחרית־הימים­­. כי איך אפשר לכנות אחרת דבר שלא היה לו שום אחיזה במציאות אלא בנפש בלבד, ושבכל־זאת העניק הרגשה של אומה עצמאית שחזון לה לעתיד, אשר בגללו כדאי לסבול עקדות, בזיונות, חורבנות ולא להיכנע.

עוד לא היתה דוגמה בהיסטוריה האנושית, שכוח נפשי בלבד, ללא שום אחיזה פיסית, יעמוד כל־כך הרבה מאות שנים. ובכל־זאת הדבר לא היה חזון של משוגעים. כי הנה קם הדבר ויהי, בימינו! והחזון התמוה, שהוא כאילו ריחף בעולם־הדמיון בלבד ושעמד בניגוד לכל חוקי החיים היה למציאות. והכל – בכוח היכולת לעמוד במאבק נגד עולם זר ולשמור על היחוד ועל החזון.

המאבק הזה נסתיים כאילו בשנה הזאת בנצחון: ישראל הוא שוב עם עצמאי, ולא רק בלבו, בחלומו ובהזיותיו, אלא במציאות של ממש; שליט על ארצו, חבר שווה במשפחת העמים. ובכל־זאת אני מזהיר בפני אשליה. הנצחון עוד איננו שלם והמאבק המלוונו מאז עוד ימשך.

ואיננו מתכוון למאבק שלנו עם כוחות חיצוניים. גם הוא עוד ימשך, ומי יודע כמה זמן. אני מתכוון למאבק הפנימי. העצמאות, שהוקמה לפני שנה מבחינה פוליטית, צבאית ובינלאומית, טרם הושרשה באותו מקום שרק בו יש ערובה לקיומה: בלבו של עם־ישראל, בלבו של הנוער היהודי, בלבו של הפועל היהודי.

המאבק הולך ונמשך. היום אין מתיוונים ואין “מתמצרים”, כי העמים האלה ירדו מעל הפרק, לפי שעה (אמנם, בשנה זו התנגשנו שוב עם המצרים…). אבל יכול מישהו לעמוד ולתהות: מה קרה בתנועה החלוצית הזאת? מה קרה לפועלי ארץ־ישראל אלה? מה קרה לנוער? הרי אנו אחרי הטבח בו נספו ששה מיליון יהודים. והם נטבחו לא על היות להם אוריינטציה זאת או אחרת, או מפני שהיו חברים במפלגה זו או אחרת, ורק בגלל דבר אחד בלבד: על היותם יהודים.

ובכל־זאת, גם בשעת האסון הגדול, עמד המחנה הקטן והנאמן של חלוצי העם היהודי בארץ כשהוא מפולג. והוא ממשיך בפילוגו גם עכשיו, כשקם הדבר הגדול, אולי הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית מאז ועד היום: הוקמה מדינת־ישראל; הוקם צבא־הגנה לישראל; החל התהליך הגדול של קיבוץ־גלויות; אנחנו מתחילים ליישב שממות הארץ, בממדים שלא הסכנו אליהם. והעובדה שבימים האלה, הנוראים והגדולים כאחד, המחנה החלוצי הוא מפולג, מעוררת בנו המחשבה כי אין זה אלא המשך המאבק שהחל עוד באביב תולדותינו. עוד לא לכולם יש הגבורה המוסרית והאמונה הפנימית באמת שלנו ובכוח שלנו, ויש המוכנים לבקש משען בחוץ.

וקרה לחלק של חלוצי ישראל מה שקרה לאותו רב שתקף עליו יצרו לחדש חידושים משלו בתורה ולכתוב חיבור משלו. מה עשה? ליקט דברים יפים שמצא בספרי הגדולים והוסיף עליהם פה ושם קש וגבבא ודברי־שטות משלו והוציא את זה כספר חדש של עצמו. הלך לגדול הרבנים לבקש “הסכמה” לספר. לאחר שעיין הרב בספר, אמר לו למחבר: “החיבור אשר אתה הבאת לי, יש בו דברים יקרים וחשובים”. שמח המחבר ועיניו צהלו. “אבל – המשיך הרב ואמר – הדברים היקרים והחשובים הם לא שלך, והדברים החדשים שלך אינם יקרים ואינם חשובים”…כדבר הזה בדיוק יקרה לאותו חלק בתנועתנו.

זה דורות שחלוצי ישראל יצרו ערכים גדולים, אשר בהם היתה ראשית התגלמותו של החזון הגדול, הלאומי והאוניברסלי של עם־ישראל. כי מאז ומתמיד אי־אפשר היה להפריד בעולם הערכים שבישראל בין זה שהוא יהודי ובין זה שהוא אנושי, שהיו תמיד משולבים יחד. הדורות האחרונים שבאו ארצה הלכו בדרך זו. כל מה שהתנועה הזאת, שכינסה אתכם היום, יצרה בארץ – את העבודה העברית, את ההגנה, את ההתישבות העובדת, את הקבוצה, את הקיבוץ, את המושב, את האיגוד המקצועי, את הקואופרציה העובדת, את הלשון העברית, את חינוך העובדים – הפך לנחלת הכלל. אבל חשקה נפשו של אותו חלק בתנועת־הפועלים, שהזכרתי לעיל, לחדש חידושים, והם כתבו חיבור חדש שיש בו גם דברים עיקריים וחשובים מאז וגם דברים חדשים. אבל הרע בזה שהדברים העיקריים והחשובים אינם חדשים – הם משלנו, והחדשים הם לא עיקריים אלא פסולים. והם פסולים לא רק משום שהושאלו מאחרים. העם היהודי, על אף היותו שוכן לבדד, היה ראשון בעמים אשר הכיר באחדות המין האנושי, כי אב אחד לכולנו – לכל העמים והגזעים, וכי כל אדם נברא בצלם אלוקים. אף האמין בחזון הנביאים שיקום שלום בין העמים, ובוא יבוא משטר שיהיה בנוי על אחוה כל־אנושית. אמנם למדנו גם מאחרים. אבל אלה שקיימו את האומה במשך שלושת אלפים שנה, ואלה שהקימו את המפעל הזה, שלפני שנה היה למדינת היהודים – אף פעם לא חיקו אחרים. ואף הדבר שלמדו מאחרים, הם ידעו למזגו בתוכם ולהתאימו לצרכינו המיוחדים, לרוח המיוחדת ולחזון המיוחד שלנו. אולם, עד היום הזה יש עוד בתוכנו, גם בתוך הציבור החלוצי, שהברק של תקיפי־עולם – ותקיפי־עולם גם מימין וגם משמאל – מעוור את עיניהם, והם הביאו לנו במשך כמה וכמה שנים את התורות החדשות שלהם. כשפרצה מלחמת־העולם והיטלר התגרה בעמים אחרים, והיה ברור שגזר גזירה להשמיד את עם־ישראל, הזעקנו את העם להתגייס נגדו. אבל אנשי השומר הצעיר באו ואמרו: לא, אנו נהיה נייטרליים במלחמה זו, והם גזרו על חבריהם באמריקה ובארץ שלא יתנדבו למלחמה נגד היטלר, כי היטלר…עשה הסכמים עם מישהו. התבטלות זו בפני אחרים הביאה לנו גם את התורה הפסולה ששללה עצמאות יהודית ומדינת־ישראל – גם קטנה וגם גדולה – כפי שהכריזו על זאת בגאוה בקונגרס הציוני בשנת 1937. אותם נושאי הדגל של התיוונות מודרנית הודיעו בשם חלוצי ישראל: אנו מתנגדים גם למדינת־יהודים גדולה, ולא רק לזו של “ועדת־פיל”. והמאבק הפנימי הזה הולך ונמשך.

תקומת המדינה העברית העלתה תובע חדש המעמיד בפנינו תביעות שלא נתבעו עד כה. חשבוננו הוא לא רק עם ההיסטוריה היהודית, אלא עם האנושות כולה. כל עוד לא היינו אזרחי מדינה משלנו, לא היתה לנו שום אזרחות, והתואר שלנו היה “מחוסרי־מדינה”. לא היה לנו בסיס, לא היתה לנו אחיזה, היינו זרים, בנים חורגים. עם הקמת המדינה לא זו בלבד שרכשנו לנו אזרחות במדינתנו, אלא גם נעשינו אזרחי העולם. והדבר חשוב לנו לא־פחות מאזרחותנו הישראלית. אנו גאים על שאנו אזרחי העולם. אין לנו שתי מולדות. המולדת שלנו הקטנה היא חלק של העולם הגדול, ואי־אפשר להיות אזרח מדינתנו בלי להיות אזרח העולם. זו היתה האמונה שבחזון ישראל. וכשאנו אומרים אזרחי העולם, אין בזה משום מליצה. כשם שאזרחי מדינה זו, אלה היושבים בנהלל או במשמר־העמק, אינם יכולים להתנכּר ולהתבּדל ממעשים הנעשים במתולה, אילת, ירושלים, מקוה־ישראל ודגניה, וכל מה שחי ופועל ונחוץ למדינה – הרי זה ענינם, כך גם עניני העולם כולו לגבי אזרח מדינתנו. כל מה שנעשה בעולם הגדול – זה עכשיו עניננו. ולא רק מבחינה מוסרית אלא גם מבחינה יהודית. אנו חברים שווי־זכויות במשפחת האומות המאוחדות. אנו נתבעים לדון ולהחליט על כל מה שנעשה בעולם: על אינדונזיה, טריאֶסט, בולגריה, הפיליפינים, הודו, הפרת ההפוגה בין פאקיסטן והודו, החזרת הפליטים המוסלמים מהודו והפליטים ההודים מפאקיסטן וכו' וכו'. כל ענין שבעולם הוא גם ענינה של מדינת־ישראל.

אבל אנו אזרחים בעולם הזה כולו ואני רואים את העולם הזה, את כל עניניו, קודם־כל מבחינת מדינת־ישראל, – ואין אנו מתביישים באותה גישה “פרימיטיבית” ידועה: “איז עס גוט אָדער שלעכט פַאר אידן?”. אבל אין זו השאלה היחידה ואין זו השאלה הממַצה. אנו גם שואלים את עצמנו: “איז עס גוט אָדער שלעכט פַאר דער וועלט?”. כי אם רע לעולם – רע מאוד לנו, אם טוב לעולם – סיכוי כי גם לנו יהיה טוב.

והעולם בשבילנו הוא העולם כולו, כל העמים. הנייטרליות שלנו היא לא כפי שהיא משתבשת אצל רבים בתוכנו – להיות אדיש לעולם. פועל יהודי, נער יהודי, אסור להם להיות “נייטרליים” ולהגיד: זה לא נוגע לי. זה נוגע לנו גם בתור אנשים וגם בתור יהודים. יש לנו מדיניות אקטיבית ביחס לעולם ולא פסיבית שבנייטרליות. המדיניות שלנו היא: אנו רוצים בשלום. ושלום – לא לחלק אחד של העולם ולא לעמים מספר בלבד. איננו מאמינים בשלום חלקי. השלום אינו ניתן לחלוקה. אנו רוצים בשלום לכל עמי העולם. איננו מאמינים שהעולם מתחלק לשני חלקים, שאחד מהם הוא שחור משחור, השני – לבן מלבן, או אדום מאדום. לנו יקר לא רק ביאליק ויהודה הלוי, אלא גם משוררי העמים האחרים. רבים מבני־גילי קראו את פּושקין הרוסי לפני שקראו יצירות משוררי עמים אחרים. הם קראו גם את שכּספיר, בּיירון, מיצקביץ'. כל גדולי־הרוח של העולם – משוררים, אנשי־מדע, ממציאים ולוחמי־צדק – יקרים לנו, ואנו רוצים לנחול אותם ולהנחילם לעמנו ולשפתנו.

ואף זאת נדע: ההתגוששות וההתרוצצות הקיימות בעולם אינן רק בין משטרים שונים, אלא גם בין ארצות בעלות משטר דומה. אין אמת בדבר שישנה התרוצצות רק בין המזרח והמערב; ישנה התרוצצות גם במערב עצמו בין מדינה למדינה: יש התרוצצות בין אמריקה לאנגליה ויש התרוצצות בין ארצות אמריקה הלטינית, אם כי כולן מדברות שפניולית. וישנה התרוצצות גם בין ארצות־במזרח. אינני יודע את ההבדל בין המשטר שביוגוסלביה ובין המשטר שבבולגריה. הייתי בבולגריה וראיתי שם את הדימוקרטיה העממית. לא הייתי ביוגוסלביה, אבל אני יודע שהדימוקרטיה העממית שם היא בצלמה כדמותה של בולגריה. פה ושם שולטת מפלגה אחת בלבד ויכולים לבחור רק ברשימה אחת – ובכל־זאת יש התרוצצות ביניהן. אני מודה שאינני יודע על מה. אבל אני יודע שישנה התרוצצות ביניהן ההורסת את שתיהן.

מה עמדתנו לגבי התרוצצויות אלו? – אנו אומרים: שלום! אנחנו מאמינים שיתכן שלום גם בין מדינות בנות משטר שונה, ואפילו בין מדינות בעלות משטר דומה…אנחנו רוצים שיהיה שלום בין העמים, גם בין יוגוסלביה ובין בולגריה, ושלא יריבו ביניהן. אין זו נייטרליות, זו מדיניות של שלום!

וכלפי פנים: יש לנו קו שהתווינו אותו כבר בהחילונו לייסד את המדינה – עם ראשית ההתישבות; כי ההתישבות היא היא שהקימה את המדינה. וההתישבות הזאת קיפלה בתוכה ביודעין ובלא־יודעין גם את המאוויים של שחרור לאומי וגם את המאוויים של שחרור סוציאלי ואנושי. הוּקם בארץ משהו שאין דוגמתו בעולם. ההתישבות העובדת – הבנויה לא על תחרות בין אדם לאדם, ולא על שעבוד אדם לאדם, אלא על עזרה הדדית בין עובד לעובד, על שוויון, על שותפות – אינה מפעל בלבד, אלא דרך; ולא רק לנוער היהודי ולעם היהודי, אלא לעולם כולו. אינני יודע אם האחרים ילכו או לא ילכו בדרך הזאת, אבל אין מניעה לכך שגם הם יבחרו בו. אם יהודים מצליחים לבנות משק כזה וחברה כזאת, והדבר קיים זה כיובל שנים והוא מתרחב ומתגבר, – למה לא יוכלו לא־יהודים לעשות בארצותיהם מה שעשו יהודים בארצם?

ותנועה זאת, הנאמנה לחזונות ההיסטוריים של העם היהודי, הקימה בארץ מפעל של התישבות עובדת, שהיא מאמינה כי בו יש מוצא לסבכים ולסתירות ולהתרוצצויות של החברה בימינו. לעומת־זה יש בציבור הפועלים המצביעים על ארץ זרה ותובעים מאתנו: כזה ראה וקדש. רובם של אלה לא היה באותה ארץ. המעטים שהיו שם שללו את סדריה בעודם תושביה. ודווקא ככל שגדל המרחק של זמן מאז עזבוה, כן רבה הערצתם אליה. אבל אם אמנם יתכן הדבר שאפשר להקים סוציאליזם בארץ אחת ויש סוג אנשים המסוגל לעשות את הדבר, אולי אין אנו צריכים להציץ דווקא למרחקים, ואולי ארץ־ישראל היא הארץ הזאת ופועליה הם המסוגלים לעשות את המלאכה הזאת. אינני יודע אם היינו מקוריים בכל. אפשר אולי להוכיח כי כל הדבר המהווה את מערכת המפעל ההתישבותי שלנו – ואני כולל בזה לא רק את הכפר אלא גם את כל משקי־העבודה שלנו: גם את הקואופרציה העובדת, גם את התחבורה הקואופרטיבית, גם את הקואופרטיבים היצרניים, גם את הקואופרציה הצרכנית – אולי אפשר להוכיח כי כל זה כבר נעשה באיזה מקום אחר לפנינו. הנה הקבוצה, – לפני יותר ממאה שנה הוקמו קבוצות באמריקה. הן אמנם לא קראו לעצמן בשם קבוצה. אבל אני רוצה לגלות לכם סוד בלשני, כי לפני 40 שנה לא היה למלה קבוצה אותו פירוש של עכשיו. בשם זה היו מכנים כל דבר מקובץ: קבוצת אנשים, קבוצת סוסים וקבוצת בתים, ולא היה לשם הזה שום תוכן סוציאלי. אבל עוּבדה היא שהוקמו קומונות של חקלאים באמריקה הצפונית לפני יותר ממאה שנה. ואם איני טועה נעשו נסיונות כאלה גם באמריקה הלטינית, לפני יותר ממאתיים שנה, על ידי היזוּאיטים. וקואופרציה ודאי וּודאי שהיתה קיימת בהרבה ארצות. ואף־על־פי־כן אנחנו עשינו משהו מיוחד. ולא מתוך חיקוי לאחרים. לא אוכל עכשיו להיכנס לעניין הזה, ואני גם מניח שאתם יודעים פחות או יותר איך קם מפעל הקבוצה והקיבוץ. לא מתוך תִיאוריה מוכנה מראש ולא מתוך קריאה בספרים על נסיונות כאלה בארצות אחרות הגענו לנסיון נועז זה, אלא הצרכים שלנו במציאות המיוחדת בארץ הזאת והיעוד ההיסטורי שראינו לעצמנו ושלקחנו לעצמנו לבצעו ויהי מה, הם שהכריחו אותנו לעשות את המפעל הזה.

ומשום שהוא נבע מתוך צרכי חיינו, והוא נאמן לדרך שבה אנחנו הולכים ולאותו חזון העתיד שלשמו באנו הנה, לכן הצליח מפעל זה וקיבל את צורתו המיוחדת. אנחנו מאמינים בו, ואנחנו יודעים שהוא עשוי להביא אותנו לעולם חדש. ואין אנו אומרים להצטמצם במפעלנו זה במקום מסוים זה או אחר בארץ. שאיפתנו לכונן את כל מדינתנו כך שלא תהיה בה תחרות בין אנשים ולא יהיה בה ניצול ושעבוד של אנשים, אלא שותפות כלכלית ועזרה הדדית בין עובד לעובד בתוך עם שכולו עובד. ואנחנו מעיזים להאמין שזה יתכן גם בתור דרך לעולם כולו, בשינויים מסוימים שיש להתאימם לתנאים שבכל ארץ וארץ. וחובתנו להביא את דבר מפעלנו לעולם כולו. אם איזה עם ירצה לעשות מודיפיקציה ולשנות דבר לשם צרכיו – יהי אלוהים עמו. ואם אנחנו נמצא אצל אחרים דברים שאנו לא עשינו עד כה והם טובים – נלמד מהם. יודעים אנחנו כאזרחי־העולם שיש לנו ללמוד מהרבה ארצות. יש לנו ללמוד מאמריקה, מכוח־העשיה העצום והמופלא שלה שאין דוגמתו בעולם כולו, מכושר־העבודה והכושר הטכני שלה. נלמד ממנה, ונלמד לא רק שכלולים טכניים, אלא גם דרכי חירות האדם לבחור לו את ממשלתו – ולא זאת שמצווים עליו, אלא זאת שהוא רוצה בה – ואת החירות לבקר שליט גם לאחר היבחרו. ואם נמצא אצל הצ’כוסלובקים דברים שיש ללמוד מהם – למוד נלמד מהם ונשבצם במערכת חיינו ויצירתנו, בלי שנשתעבד שעבוד מוסרי ורוחני לא לאמריקה ולא לצ’כיה. נלמד כל הטוב אצל העמים – ויש טוב בכל אומה. אין אומה בעולם שאיננה זכאית להיות סובייקטיבית ולראות עצמה נבחרת. יש יסוד לרוסים לראות את עצמם כאומה נבחרת. יש משהו שהוא מזכּה אותם לראיה כזאת שנתפסו לה לא מהיום, לא מאוקטובר 1917, אלא מזמן ועידן. תמצאו את הראיה הזאת אצל דוסטוייבסקי ואף אצל כמה מקודמיו. ויש אמונה גם לאנשי אמריקה שהם עם נבחר, וגם להם יסוד להאמין בזה, כי יש דברים שרק הם בלבד ביצעום. הם הנהיגו רמת־חיים גבוהה כזאת שאין משלה בשום אומה בעולם, מלבד ניו־זילנד ואבסטרליה. יאמין כל עם שהוא עם נבחר, ובאמת כל העמים בעולם הם נבחרים, ואנחנו נלמד מכל עם. נראה את הטוב ונבחר בו ונראה גם את הרע ונתרחק ממנו.

נראה בכל מקום את האורות ואת הצללים. ויש אורות וצללים בכל העמים וגם אצלנו: אצל היהודים ואצל מפלגת פועלי ארץ־ישראל. גם מפלגת פועלי ארץ־ישראל יש לה לא רק אורות אלא גם צללים, והם כבדים. אסור להתעלם מהם ויש לראותם ולהילחם בהם, ודווקא משום שהמפלגה יקרה לכם. אנחנו לא נקבל את אימרת־הכזב, שיש מצד אחד מלאכי־שרת ומצד שני מלאכי־חבּלה ומקומנו עם מלאכי־השרת.

המאבק הפנימי המוסרי טרם נסתיים: הנוכל לראות ראִיה חפשית את העולם ואת עצמנו? הנהיה בלתי־משועבדים לשום צד העולם? היהיה לנו העוז לראות את הטוב והרע בכל מקום? – במאבק זה תלוי גורל מדינתנו. יש עמים שכל זה לא נחוץ להם – זה ענינם. אבל אנחנו לא נתקיים אלא במדינה שיש בה שלום, חירות ובחירה חפשית. ואנחנו לא נשמור על מקומנו בעולם, אם לא נראה בכל עם את הטוב שבו – ונוקיר את הטוב. ונראה גם את השלילה, אם־כי אין אנחנו חייבים להתריע על השלילה של זרים. בענין זה נקבל את הצו המוסרי של כל גדולי־המוסר ביהדות: מעלות – בקש אצל הזולת, פגימות – אצלך עצמך. חטאים נחפש בתוכנו אנו ונתריע עליהם על־מנת לעקור אותם, ונניח לעמים אחרים לדאוג לעצמם.

זכינו בנצחון גדול, שלא זכו לו דורות רבים בישראל, שציפּו לו זה אלפּיים שנה, מאותו דור שגלה מארצנו ועד דור אחרון שהלך להישרף בכבשני מאידנק. ונצחון זה אומר לנו שהבטחון של עם־ישראל באמיתו ובכוחו לא הכזיב, שאדיקותו של עם־ישראל בחזון אחרית־הימים של גאולת האנושות וגאולת ישראל לא הכזיבה ולא תכזיב. ואין לנו שום יסוד היום, פחות מאשר בימי המכבים, להשתעבד לתרבויות זרות ונכריות. החזון הציוני־פועלי־סוציאליסטי שלנו דיו לספקנו, והמפעל אשר עשינו לשם הגשמתו הוא דרך לגאולתנו, ואולי גם לגאולת העולם. ואם תהיה לנו עצמאות שלמה, לא רק פוליטית אלא בנפשנו, אשר ממנה היא נובעת ואליה היא שבה; אם נהיה נאמנים ליעוד שלנו בין העמים, להיות כוח נושא שלום ואמת בין העמים; ואם ניענה לתביעות ארצנו, אדמתה, אווירה וימה, ונגלה את כל היכולת היוצרת החלוצית הגנוזה בנו – קום יקום החזון שלנו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!