רקע
דוד בן־גוריון
יחוד ויעוד

י“ט ניסן תש”י – 6.4.1950


מתוך הרצאה על חינוך הצבא והעם, בפיקוד הגבוה של צבא־הגנה לישראל


לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם

כִּי־אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם.

(דברים ז', ז־ח)


מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָ, אֹמַר לַצָּפוֹן –

תֵּנִי, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי –

מִקְצֵה הָאָרֶץ.

(ישעיה מ"ג, ה־ו)


לצבא יש תפקידי אירגון, הנהלת־משק, ציוּד ואַספקה. אלה מוּטלים על חיילוֹת מיוחדים או על אגפים מסוימים במַטה. אך יש תפקיד כללי בצבא, המוּטל על כל מפקד צבאי, מכל הדרגוֹת, מהנמוּכה עד הגבוהה ביותר, ועל כל סוּגי הצבא בלי יוצא מן הכלל, ביבּשה, בים ובאוויר, והוא התפקיד החינוכי. בחלקוֹ הוא חינוּכי־טכני: אימוּן החייל להשתמש בכלי מגן והתקפה; בחלקו הוא חינוּכי־אישי, גופני ונפשי: חינוּך החייל לסדר, לנקיון, לדייקנות, לסבילות, לאחריות, לחיסכון, להתמצאוּת, למשמעת, לחברוּת, לפעוּלה מתוֹאמת, לאומץ־לב, לאי־רתיעה מפני שוּם סכּנה.


*

תפקיד חינוּכי זה משוּתף לכל הצבאות בעולם. לצבא־הגנה לישראל יש תפקיד חינוּכי מיוּחד, שאין בו צורך או אין לו מקום בצבאות אחרים. צבא־הגנה לישראל אינו יכול להסתפק בחינוּך הניתן לכל צבא – ובחינוּך מעוּלה וּמתוּקן הכתוּב מדבר, והוא זקוּק לחינוּך נוסף מיוּחד מפני היִחוּד ההיסטורי של אומתנו ומפני יעודה של התקופה בה אנו חיים.

ביחוּד ההיסטורי אני מתכּוון לקיבוץ־גלויות, זו העוּבדה המרכּזית של ימינו אלה, שלא היתה כמוה אף פעם בתולדות העמים ואף לא בתולדות עמנו, ואשר ממנה תוצאות לכל עתידותינו, לבטחוננו ולמעמדנו, הלאומי והבינלאוּמי, ואוּלי במידה לא מעטה גם לעתידות החברה האנוֹשית.


*

בתוֹלדוֹת העמים עד ימינוּ אלה ועד בכלל קיים מאבק מדיני בין האוּמוֹת, וּמאבק זה מתגלגל מזמן לזמן בהתמוֹדדוּת פיסית בין מדינות, כלומר במאבק צבאי.

העם היהודי היה נתוּן כעמים אחרים במאבק מדיני עם שכניו, ולא פעם עמד במערכה צבאית. כך היה הדבר בימי השופטים, כך היה בתקוּפת המלכים בימי הבית הראשון, כך היה הדבר בימי הבית השני; אחרי עשרות דורות ויוֹבלוֹת חזרנוּ להיות עם עצמאי בימינוּ אלה, ועוד טרם הוּקמה המדינה הוּכרזה עלינוּ מלחמה, ומדינת ישראל נוסדה ונבנתה בתוך סערת מלחמה, וגם לאחר שנסתיימה – לפי שעה – המערכה הצבאית, המאבק המדיני בעינוֹ עומד, ואין יודע כמה זמן ימָשך, ואם שוּב לא יתגלגל למאבק צבאי.

תנאי קודם ליכולת עמידתנו במאבק, בין מדיני ובין צבאי, הוא ראיית עצמנו ומצבנוּ, ראיית הנסיבוֹת והתנאים של קיוּמנו, ראיית גוֹרמי היסוד והקבע שפּוֹעלים לאורך־ימים, וגוֹרמי המקום והזמן, שמשתנים בלי הרף, המַתנים קיוּמנו וּמסגרת פעוּלתנו ההיסטוֹרית.

ולא נראה מצבנו לאמיתוֹ, לא יוּבנוּ הרבה חזיונות עיקריים בהיסטוריה שלנוּ, לא רק בעבר אלא גם בהוֹוה ובעתיד; ולא נהיה מוּכנים ומצוּידים – והציוּד המכריע הוּא ציוּד נפשי – לא למאבק המדיני ולא למאבק הצבאי, אם לא נשׂיג ולא נכּיר על בּוּריוֹ. המאבק המוּסרי והרעיוני המתחוֹלל בהיסטוֹריה האנוֹשית ולא נראה מקומנוּ במאבק זה.


*

לשם ראיית המאבק האידיאי והכנת ערכּוֹ בהתרוצצות ההיסטורית, אין הכרח לברר ולהכריע בוויכוּח הפילוסופי אם מאבק אידיאי נובע מתוך ניגוּדים כלכליים, חברתיים וּמדיניים או שהוא מחוֹלל אותם, או אם הניגודים הכלכליים והרעיוניים כרוּכים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. אין כל ערך מעשי ו“נפקא מינה” לוויכוּח מוּפשט זה, כשם שאין ערך מעשי לבירוּר אם התרנגוֹלת קדמה לביצה או שהביצה קדמה לתרנגוֹלת. ברוּר שאי־אפשר לזו בלא זו. ואין כל אפשרות לגדל תרנגולות בלי דגירת ביצים, ואין כל דרך להשיג ביצים אלא על־ידי גידוּל תרנגולות. וראינוּ בהיסטוריה אידיאוֹת ששינו משטרים – פוֹליטיים וכלכליים, וראינו משטרים שחידשוּ אידיאות והשליטו אותן. אנשים נלחמים על דעותיהם לא פחות מאשר על שלטונם ורכוּשם, ומזמן שהאדם עמד על דעתו – לא חדל המאבק האידיאי, ובתולדות עמנוּ הוּא תופס מקום יותר נרחב אוּלי מאשר בתולדות כל עם ועם. וכמעט שלא היה אף מאבק אחד בתולדותינו, מדיני או צבאי, שלא היה כרוּך במאבק אידיאי.


*

אנו עומדים עכשיו בסכסוּך לא רק עם שכנינוּ הערבים, אלא במידה ידוּעה עם רוב העולם האנוֹשי, כפי שהוא מאוּרגן באוּמוֹת המאוּחדות, בגלל ירושלים. ורק עיוור לא יראה שמקורות הסכסוּך הזה אינם אך ורק פוליטיים, כלכליים או צבאיים – אלא גם אידיאיים.

כשהסוּרים, העיראקים והמצרים תומכים בהתלהבוּת, כביכול, בבינאום ירושלים הרי נימוּקיהם ברוּרים: מוּטב שמסגד עומר ימָצא תחת שלטון נוצרי מאשר ימצא חלק גדול של ירושלים תחת שלטון יהודי. אבל קשה להסבּיר בנימוּקים פוליטיים בלבד עמדתן של כמה אוּמוֹת באמריקה הדרומית, אשר בדרך כלל עמדוּ לימיננוּ באוּ“ם במאבקנו המדיני, וּבשאלת ירושלים הפכו נגדנוּ. אין להסבּיר בנימוּקים מדיניים עמדת צרפת, אשר היה לה ענין מדיני וצבאי רב לעזור לנוּ, וגם עזרה לנוּ לא מעט, לא רק בעצרת האוּ”ם, אלא בדברים הרבה יותר ממשיים ויעילים. והוּא הדין צ’כוסלובקיה. ואף־על־פי־כן יצאוּ אוּמוֹת אלה נגדנוּ בשאלת ירוּשלים. אין להתעלם מהעוּבדה שיש גם מאבק אידיאי בעולם.

בשאלת ירוּשלים ראינוּ צירוף משוּנה ותמוּה מאוד. מצד אחד עמד, אם לא כל העולם הנוצרי, הרי הגוּש האוניברסאלי הגדול ביותר בעולם הנוצרי, הגוּש הקתולי. מהצד השני עמד הגוּש המוּסלמי. מהצד השלישי – הגוּש הקוֹמוּניסטי.

אין ספק שלכל אחד מהגוּשים הללוּ היוּ נימוּקים משלו. אבל אין ספק שהיה גם צד שווה, אם כי לא משוּתף, לשלושת הגוּשים האלה. מה שמאַחד כל גוּש הוּא לא רק אינטרס מדיני, אלא גם אידיאה. יש אידיאה באיסלם, יש אידיאה בקתוֹליוּת, יש אידיאה בקוֹמוּניזם. ושוּב לא מענין לגבי הבנת בעייתנו, אם האידיאה קובעת המדיניוּת או המדיניוּת קובעת האידיאה. שתיהן יחד נובעות ממקור אחד. התעלמוּת מהאידיאה היא התעלמוּת מאחד הגורמים והגילוּיים המרכּזיים בהיסטוריה האנושית.


*

האוּמה היהודית אינה יחידה לאוּמית ופוליטית בלבדה, היא מגלמת בתוכה רצון מוּסרי, ונוֹשאת חזוֹן היסטוֹרי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית; רצונה וחזוֹנה של האוּמה העברית אינם מזדהים עם אחת משלוש האידיאות הגדולות שנצטרפוּ בעצרת האו"ם בבעיית ירוּשלים – לא עם האידיאה הנוצרית־הקתוֹלית, לא עם האידיאה המוסלמית ולא עם האידיאה הקוֹמוּניסטית, ואף לא עם האידיאות העולמיות האחרות שנאבקו על שלטון עולמי בדברי ימי האנושות מימי קדם ועד ימינוּ אלה.

אי־אפשר להבין ההיסטוריה היהוּדית, מלחמת קיוּמוֹ של העם היהודי ועמידתו בתקופות השונות ובארצות השונות, גם בהיותו עם מעורה בארצו ועומד פחות או יותר ברשוּת עצמו, וגם בהיותו עם מפוּזר ונודד בגולה – אם לא נראה היחוד האידיאי של האוּמה היהודית והמאבק קשה־העורף, לא רק מאבק פיזי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוּחני, מוסרי, רעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, מאז ועד היום, ויעמוד בו עד עת קץ, עד בוא חזוֹן אחרית־הימים.

מאבק זה התחיל בתקוּפה הקדוּמה ביותר בתולדותינו, מאז נשתמרו תעוּדוֹת והוכחות היסטוריות, פחות או יותר ברוּרות.


*

עוּבדה פיסית קבוּעה בהיסטוֹריה שלנו, וּממנה תוצאות להרבה תופעות בתולדוֹתינו בימים ההם וּבזמן הזה: היינוּ תמיד ונשארנוּ עד היום אומה קטנה בכמוּתה. ואין ספק שגורלנו הוּא להישאר גם בעתיד אוּמה קטנה, קטנה ביחס לשכניה וקטנה ביחס לאוּמות שבהן היא נתקלת בעולם. לעוּבדה פיסית־מתימטית זו יש תוצאות רבות בגורלנו, לשלילה ולחיוּב.

בימי קדם היוּ שכנינוּ הגדולים – מצרים וּבבל. שתי אוּמות אלה עלוּ על היהודים לא רק במספּרן, בעשרן, בכוחן הצבאי, וּבהיקף שלטונן – אלא גם בכמה מיתרוֹנוֹת הרוּח וכיבוּשי המדע.

המוּשׂג שיש לנוּ על מצרים מספרי בראשית ושמוֹת הוא חד־צדדי. לפי גירסא דינקותא שלנו היתה מצרים בית־העבדים שבּוֹ העבידו את אבותינו בפרך. ויציאת־מצרים היא עד היום הזה מקוּבּלת בישׂראל כיציאה מעבדוּת לחירוּת. אולם מצרים הקדוּמה היתה מהאוּמות המעטות בעולם שיצרוּ תרבוּת מקוֹרית וגבוהה, בערך; עוד לפני כחמשת אלפים שנה, בימי פרעה סנפרו, הגיעה ארץ זו לדרגה תרבּותית רמה, והניחה יסוד לכמה מענפי המדע: חשבון, הנדסה, חימיה, רפואה, ובמשך אלפי שנה יצרה ספרוּת מגוּונת ועשירה, במקצועות הדת, ההיסטוריה, המוּסר, המדע, השיר והסיפוּר, שאמנם רק מעט מזעיר נשתמר ונתגלה עד היום, אבל השיוּר המוּעט מעיד על פעוּלה רוּחנית רבּה ועל מקוֹריוּת תרבּוּתית. באחד הסיפורים האלה על שני אחים יש המוֹטיב של יוסף ואשת פוּטיפר, ושירי־האהבה מזכּירים את שיר השירים אשר לשלמה, וכן יש המנוֹנים הדוֹמים במידת מה לתהילים שלנו. המצרים היו גם ארדיכלים גדולים, כפי שיש לראות מהפירמידוֹת, וגם הצטיינו באמנוּת הפיסול והציור.

והוא הדין בבל. זו עלתה על מצרים בספרוּתה העשירה. נשתיירו ונשתמרו בידינו האֶפוֹס הגדול של גילגמש (שתורגם לעברית על־ידי ש. טשרניחובסקי), סיפורי הבּריאה, שירת עישתר, קינות, תפילות, ספרי מוּסר וחכמה, הימנוֹנים, כתובות ורשימות היסטוריות. בּבל פיתחה מדעי התכונה, הרפוּאה וההנדסה ושיכללה לפני כל שאר העמים תורת המשפּטים. לשון בבל היתה במשך זמן רב הלשון הדיפלומטית הבינלאומית בכל ארצות התנ"ך, הנקראת בימינו בשם המזרח הקרוב.


*

המאבק של האוּמה היהוּדית עם שני השכנים האדירים האלה היה לא רק מאבק מדיני וצבאי – אל גם תרבּוּתי־רוּחני. פעוּלתם של נביאי ישראל היתה מכוּונת בשוּרה הראשונה נגד ההשפעה הרוּחנית של העמים השכנים על תפיסתו הדתית והמוּסרית של עם ישראל והליכות חייו החברתיים. הוויכוח על אוריינטציות, שכאילו נתחדש בימינו, הוּא ויכוּח עתיק בדברי ימינו. בספר ירמיהוּ אנו מוצאים ביטוי מובהק לוויכוח הזה.

שׂרי החיילים וּבראשם יוחנן בן־קרח ויזניה בן הושעיה היתה להם אוֹריינטציה על מצרים נגד בבל, אוּלם ירמיהו היתה לו אוריינטציה על ישראל ועל אלהי ישראל ואמר לשרי החיילים בזעם נביאי:

"אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂימוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם – – וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אתֶּם

יְרֵאִים מִמֶּנָּה, שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָרָעָב

אֲשֶׁר־אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנוּ ־ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם,

וְשָׁם תָּמֻתוּ. – – אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי

אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ. – –

אַל־תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶׁר־אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו,

אַל תִּירְאוּ מִמֶּנוּ, נְאֻם־ה' כִּי־אִתְּכֶם אָנִי, לְהוֹשִׁיעַ

אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ

(ירמיה מ"ב).

אין ספק, שוויכוּח זה לא נתחדש גם בימי ירמיהוּ, אלא נמשך הרבה זמן, וכל תולדות ישראל בימי הבית הראשון היו מלאות התחבטוּיות בין ההשפעות הזרות השונות מצד שכני ישראל מצד אחד, ובין רוּח האוּמה שנתגלם בנביאי ישראל. ואין זה מקרה שבדברי הנביאים נשתלבו סקירות והשקפות מדיניות על יחסי העמים בארצות השכנות עם משׂאות חברתיים ומוּסריים וחזונות אחרית־הימים. האוּמה הקטנה המוּקפת שכנים אדירים שליטי עולם (“העולם” שהיה ידוּע לעמנוּ בימים ההם) נמצאה כל הזמן תחת לחץ כפוּל: מדיני וצבאי מצד אחד, ותרבוּתי־רוּחני מצד שני. השכנים רבי־הכוֹח לא רק הטילוּ אימה אלא גם משכו וקסמוּ בתרבוּתם הרמה, וקסם זה הוּא המקור למאבק הפּנימי שהתחולל בחיי האוּמה מראשית ימיה ועד גלוּת בבל; ומגלות בבל עד היום הזה. הדים עמוּמים ממאבק פּנימי זה הגיעו אלינו בהתנגשוּת שבין נביאי השקר ונביאי האמת. דברי “נביאי השקר” לא נשתמרו ואין אנוּ יודעים תכנם וּמגמתם, אוּלם כל מה שנשאר בידינו מ“נביאי האמת” מעיד על מאמצי־רוּח גדולים לעמוד לא רק נגד השלטן הזר, אלא גם נגד ההשפעה הרוּחנית הזרה של שכנים אדירים על אוּמה קטנה וחלשה מבחינה מדינית וּצבאית, אבל מחוננה במידה יוצאת־מן־הכלל בתקיפות רוּחנית ובעצמיוּת מוּסרית.


*

העם הישראלי, שאנחנו יורשיו, לא היה העם היחיד בארץ ובסביבותיה, שעמד תחת לחץ כפול זה. בארץ־ישראל שכנוּ כמה עמים שמיים שלשונם היתה עברית – כפי שיש לראות ברוּרות מרשימות הכּנענים (הפניקיים) ומכתוֹבת מישע מלך מוֹאָב, אוּלם מכל העמים האלה לא נוֹתר שׂריד, כי לא יכלוּ לעמוד זמן רב בפני הלחץ התרבּוּתי של שכניהם הגדולים והאדירים ונבלעוּ בתוכם, מבלי שנשארו עקבוֹתיהם.

העם היהודי נאבק ויכוֹל, והוא מופיע שוּב בפינת־תבל זו, סגוּלת־ארצות, שבּה דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האֶתנית, המדינית והתרבוּתית בחבל זה של העולם הקדמון, התנ"כי, השתנתה תכלית שינוי. ניתק לחלוּטין קו התפתחוּתם של עמי־קדם: לשונם, דתם, תרבותם, מסרתם ושמם נכחדו לגמרי מעל־פני האדמה, ורק עם ישראל, אם כי נעקר עקירה פיסית מאדמת מכוֹרתוֹ קרוב לאלפיים שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת־הקדומים בלשונו ובתרבוּתו, כאילו לא חל כל הפסק וניתוּק במהלך תולדותיו.


*

כאילוּ – אוּלם ברוּר שאין העם היהודי בימינו כעם היהודי בימי הבית־הראשון או אפילו בימי הבית־השני. כל העולם נשתנה מאז, ואין זה אלא טבעי שנשתנה גם העם היהודי, ואין בדעתנוּ ואין ברצוננוּ לשוב לשלב שבו נפסק קיוּמה של מלכוּת יהוּדה על־ידי בבל, או שלטון בר־כוכבא על־ידי הרומאים. בגלות בבל עצמה, ובכל מה שקרה מאז ועד היום הזה, ספג עמנוּ תורות, מידות, הרגלים חדשים, מתוך השפעת העמים שבהם נתקל בדרכו ובתוקף השינוּיים שחלו בתנאי החיים של החברה האנוֹשית. התפיסה היהוּדית הקדוּמה היתה אינטוּאיטיבית ותיאוֹקרטית. בימי הביניים נעשו נסיונות על־ידי חכמי ישראל, מימי סעדיה גאון ואילך, למזג מחשבת היהדוּת התיאוֹקרטית עם התפיסה היוונית הפילוסופית, ששלטה בקרב המשׂכילים בימים ההם. ובתקופה החדשה, מימי שפּינוֹזה ואילך, גברה והתעמקה בתוכנו, כמו בכל עמי התרבוּת המוֹדרניים, התפיסה המדעית הנסיוֹנית. בקידוּם המדע בשלושת היובלוֹת האחרונים תפסוּ היהודים מקום נכבד וניכּר, אוּלי למעלה ממספּרם היחסי בקרב העמים, והיוּ שוּתפים מלאים למהפּכה המחשבתית העמוּקה, שהתחוֹללה בתפיסת העולם המוּחשי וּבחשׂיפת סודות הטבע. אוּלם כל החליפות והתמוּרוֹת בחומר וּברוּח בתנאים מדיניים וחברתיים שנתרחשו במשך אלפי שנות קיוּמנו, לא עקרו ולא ערערו הכוֹח החיוּני המוּפלא שקיים את עמנו בכל תהפוּכוֹת הזמן ולא שׂמו לאַל את יחוּדוֹ הלאוּמי, כדבר שקרה לרבים מבני־לוויתוֹ ההיסטוֹריים בארצות שונות. צפוּן באוּמה זו ויטאַמין נפלא השומר על קיוּמה ועצמאוּתה ונותן לה כוח ללא־חת לעמוד בפני כל השפעות זרות הסותרות מהוּתה הלאוּמית והמוּסרית.

ברוּר שלא כל יהודי בודד חונן בסגוּלת־פלאים זו. וּבמשך הדורות נשרוּ רבים, יחידים, קהילות, שבטים וקיבוּצים שלמים. בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ, גם במולדת האוּמה, היו יהודים שלא יכלו לעמוד בפני הלחץ הזר, הלחץ הפיסי או הרוחני, ונשמדוּ או השתמדו. אבל הלוּז של האוּמה עמד במבחן, שׂרה, נאבק – ויכוֹל. ותולדות עמנוּ הן תולדות מאבק־איתנים זה, והוּא טרם נפסק, גם לאחר הקמת מדינת־ישראל.

אנו יודעים רק מעט מאוד על תולדות עמנוּ מתקוּפת השלטון הפּרסי, משבוּת בבל בימי זרוּבּבל, עזרא ונחמיה ועד הופעת אלכּסנדר מוקדון. זו היתה אוּלי התקוּפה היחידה בחיי העם היהודי בארצו שלא עמד תחת לחץ חזק מן החוּץ ולא היה צריך להיאָבק על קיוּמו המדיני והתרבוּתי, כי המשטר הפּרסי היה בנוּי בדרך כלל על סבלנוּת ואבטונומיה, והניח לכל עם להתנהג על פי דרכו ולקיים מידה רבה של הנהלה עצמית פנימית.

ואם־כי, כפי שיש לדוּן ממגילת אסתר ומרמז היסטורי של סופר יווני (היקאטיִיאוס מאבדירה) היוּ גם מקרים של רדיפות ולחץ, ־ הרי בדרך־כלל יש להניח שהתקוּפה הפּרסית שנמשכה למעלה ממאתים שנה, היתה תקוּפה של קוֹנסוֹלידציה פּנימית ביהדוּת, וּדמוּתוֹ הרוּחנית של העם היהודי עוּצבה ויוּצבה בתקופה זו יותר אוּלי מאשר בכל זמן אחר, אם־כי היהודים לא יכלוּ כמוּבן גם אז להימלט לגמרי מהשפעה פּרסית, שנקלטה בלא־יודעים ביהדוּת.

עם כיבוש המזרח (וּבתוכו מלכוּת פּרס) על־ידי אלכּסנדר מוקדון (בשנת 331 לפסה"נ) מתחילה התקוּפה היוונית – שבּה התחוֹלל מאבק נוֹאש בין היהדוּת וּבין התרבות העשירה והעליונה שלא היה מָשלה בהיסטוריה האנושית עד אז, ואשר יותר מכל תרבוּת אחרת השפיעה על החברה האנושית מאז ועד היום הזה והנחילה לעולם – בשירה, בספרות, בפילוסופיה, במדע, בפיסול, בציור ובשאר ענפי האמנוּת – אוצרות־רוח שהם שׂיאי היצירה האנושית בכל הדורות.


*

המַאבק בין החשמוֹנאים ובין השלטונות היווניים לא היה רק מאבק מדיני וצבאי של עם נדכא הלוחם בּשליטים וּמדכּאים זרים. זה היה בעיקרו מאבק תרבותי, אחד המאבקים הדרמַטיים ביותר בהיסטוֹריה האנושית, בין שתי אוּמות מקוריות, שונות בתכלית זו מזו בתנאי חייהן החמריים, בכוחן המדיני, בתפיסת עולמן, אבל דומות זו לזו בגדלוּתן הרוּחנית, אם־כי כל אחת לפי דרכה המיוּחד. האוּמה היהוּדית היתה קטנה, דלה, מצומצמת בתחוּמים צרים של חלק מארצה הקדוּמה ונהנית רק משלטון עצמי פּנימי, והאוּמה היוונית – חוֹלשת על כל העולם, על חלקי אירופה ואסיה ואפריקה הידועים אז, וּלשונה ותרבוּתה נפוצות בין כל עמי־קדם מקצה ים התיכון המערבי ועד הוֹדוּ באסיה וּגדוֹת הנילוס באפריקה. היוונים כבשוּ לא רק בחרבם, אלא גם בתרבוּתם העשירה והעליונה, וכשהשלטון היווני של יורשי אלכּסנדר התבּצר במצרים וּבסוּריה, ואלכּסנדריה ואנטיוכיה נעשו למרכּזי תרבוּת יווניים, אי־אפשר היה שיהוּדה הקטנה והדלה לא תוּשפע אף היא מתרבוּת עליונה זו, ולוּ גם בצוּרה הפּגוּמה של התקוּפה ההלניסטית. והמתיוונים אשר קמוּ בישראל לא היו רק “מלחכי פּינכא” המחניפים לשליטים הזרים; הופעת יוון בהיסטוריה העולמית לא היתה כהופעת רומא בזמן מאוּחר יותר – הופעת כוח צבאי וממלכתי בלבד, ־ אלא הופעה תרבוּתית רבּת־אוֹנים אשר פתחה תקוּפה חדשה בתולדות הרוּח, והעשירה יותר מכל עם אחר אוצר התרבוּת האנושית.

בספרוּתנו נשארו רק דברי אלה שהתנגדו ונלחמוּ במתיוונים, והתמוּנה שיש לקבל מדבריהם אינה לגמרי אוֹבּייקטיבית ושלמה. אין ספק, שפּגישה זו העשירה והעלתה הרוּח היהודית והניחה רישוּמים לא מעטים בספרוּת העברית, שנוצרה בארץ לאחר הופעתו של אלכּסנדר הגדול והולידה ספרוּת יהודית־הלניסטית מגוּונת ועשירה, ספרוּת היסטורית, פּיוּטית, פּרשנית ופילוסופית. אוּלם נבצר אף מתרבּוּת אדירה זו של העם היווני להטמיע את האוּמה היהוּדית כאשר הטמיעה הרבה אוּמוֹת במזרח. העם היהוּדי עמד במאבק זה וניצח. לא רק ששמר על יחוּדוֹ ועצמיוּתוֹ, אלא הגביר והעמיק אותם. ניצח לא כל העם היהודי. אין אנוּ יודעים כמה יהוּדים אָבדו במאבק זה – אם על־ידי השמדה פיסית ואם על־ידי טמיעה. אולם העם בכללו ניצח – ותקוּפת החשמוֹנאים תעמוד לעולם כאחד המבחנים המדיניים, הצבאיים והרוּחניים המוּפלאים ביותר בתולדותינו, שבהם גברו המעטים על המרובים, העניים על העשירים – אך ורק הודות לכוחות הרוחניים האדירים שפּעמו בבחירי העם ובהמוניו, אם־כי לא בחוּגים השליטים, המיוּחסים ורבי־הכהוּנה.


*

המבחן הקשה והממוּשך ביותר במאבקה של האוּמה העברית בא עם צמיחת הנצרוּת. תרבוּת מצרים וּבבל, ואחר־כך תרבוּת יוון (ורומא) היוּ נטע זר ליהדוּת. לא כן הנצרוּת. על ברכי היהדות, בתוכה וּמתוכה קמה. בן־האדם שבו נתלתה הדת החדשה, היה יהוּדי תמים החי בתוך עמו, ותפיסתו הדתית והמוּסרית לא חרגה ממסגרת התפיסה היהוּדית שבימיו; אפילו ההדגשה המיוחדת של ישוּ לא היתה שונה במהוּתה מהדברים שרווחוּ בכיתות השונות שרבּו בישראל בתקוּפה שלפני החוּרבּן. כיהוּדי בן־זמנו סירב ישוּ “לקחת לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”, וכשנתבקש לתת עזרה לאשה כנענית ענה: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית־ישראל”.

הכיווּן האנטי־יהודי ניתן לדת החדשה על־ידי שאוּל התרסי, והוא שהיה המפיץ הראשי, ואוּלי גם המחוֹלל העיקרי, של “הברית החדשה” – בניגוּד לברית העתיקה, לברית העברית. שאול התרסי, בנו של אזרח רומאי שגר בחוּץ־לארץ, נתחנך אף הוא על ברכי היהדות והיה תלמידו של רבן גמליאל, וככל שאר התלמידים היה פּרוּש קנאי; אוּלם הוא היה יהוּדי מהתפוצות וספג לתוכו משהוּ מהתרבות היוונית. בתחילה היה ממתנגדיה הקנאיים של הכת הנוצרית שנתארגנה בירוּשלים, אך מאז “נגלה אליו האור” בדרכו לדמשק, הפך להיות אחד המאמינים בישוּ כבן־אלהים – נתן מפנה חדש לכת החדשה, וּבניגוּד לתלמידיו הארצי־ישראליים של ישוּ, שראוּ עצמם יהוּדים לכל דבר – ראה שאוּל התרסי, שנקרא פאוּל, עיקר שליחוּתוֹ לגוֹיים, והפך את הכת החדשה לדת ולכנסיה, העומדת בסתירה לכל יסודות היהדוּת כאוּמה, כדת, כחזוֹן.

בעוד אשר נאמר בשם ישוּ: “אַל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים. לא להפר באתי כי אם למלאות. כי אמנם אני מגיד לכם: עד אשר השמים והארץ יעבורו, לא תעבור יוד אחת מן התורה, אף לא תג אחד, עד כי כוּלם יקוּמו” (מתיא ה' 17 – 18), הרי שאוּל־פאולוס שקד על עקירת התורה ומצווֹתיה ועל ביטול היהדוּת כיחידה לאוּמית הנושאת נפשה לחזון אחרית־הימים. שאוּל היה אוּלי גדול המתבּוֹללים שקמו בעם ישראל. הוּא שלל המצווֹת המעשיות שהיווּ בעצם כל היסוד של היהדוּת, והעמיד, בניגוד לתורת ישראל, כל הדת על אמוּנה שבלב בלבד. הוא הכיר רק ביחיד ולא באוּמה, וניסה לעקור אמוּנת העם היהוּדי ותקוותוֹ בגאוּלה ארצית וּלאוּמית. במקום חזון אחרית־הימים של נביאי־ישראל הצופה לעתיד ומשלב גאוּלת־האוּמה בגאולת־העולם, קוֹממיוּת ישראל בשלטון השלום והצדק בכל העמים – העמיד שאוּל התרסי את הנצרות על האמוּנה בגאוּלה שמימית על־ידי המשיח שכבר בא.


*

צמיחת הנצרוּת והתפשטוּתה חלוּ בתקוּפת התערערוּתה של

שארית עצמאוּת ישראל במלחמות העזות והנואשות שנלחמוּ היהודים נגד מדכּאיהם הרוֹמאים מימי יהודה הגלילי וצדוק ועד שמעון בר־כוכבא ורבי עקיבא, מלחמות שנסתיימו בכשלון היהוּדים וּבאבדן עצמאוּתם. זעזועים עמוּקים, רוּחניים, חברתיים וּמדיניים, שלא היוּ כמותם עד אז, עברו על האוּמה. הלוחמים הקנאים והעזים נפלוּ בקרבות או נלקחו בשבי. חירוּת העם נהרגה עד היסוד. בית־המקדש נשרף. המולדת נחרבה ברוּבה. ירוּשלים נעקרה ואף שוּנה שמה. נדמה היה שיהוּדה נפלה ללא קוּם והעם היהודי אָבד זכרוֹ. נשארה רק האמוּנה היהוּדית – והנה גם זו הועמדה בנסיון מר. ולא רק על־ידי גזירות חיצוניות, ־ הקיסר אדרינוס, שהכריע את בר־כוכבא, גזר על המילה, על שמירת שבּת ועל תלמוּד־תורה בבתי־ספר, וגזירות אלו הוּצאוּ לפועל באכזריות רבה, וגדולי ישראל מסרוּ נפשם על לימוּד התורה והוּצאוּ להוֹרג (“עשרה הרוגי מלכות”), בתוכם רבי עקיבא שהיה הרוּח החיה במלחמת בר־כוכבא; ההתנקשוּת המסוּכּנת ביהדות באה מבפנים, מתורת הנצרוּת שצמחה בתחילה בלב היהדוּת ומתוכה, והתימרה להישען על דברי הנביאים ועל אמוּנות ודעות ותקווֹת שנשתרשו ביהדוּת בימי הבית השני, וביחוּד על האמוּנה במשיח וּבתחיית המתים. תלמידיו הראשונים של ישוּ התנהגו זמן רב כיהוּדים בכל דבר, וקיימו כל מצווֹת התורה ומנהגי היהדוּת, אוּלם כפרוּ בתקווה הלאומית של עם ישראל ובגאוּלה העתידה לבוא, כי לדעתם כבר בא המשיח. משיכת כמה מיהוּדי התפוּצוֹת, שידיעתם ביהדוּת וקשריהם עם העם היהוּדי היוּ רוֹפפים, וקבלת הדת החדשה על־ידי יוונים ובני עמים אחרים מעובדי אלילים, וּביחוּד פּעוּלתוֹ “השליחית” של שאוּל התרסי – החריפו הניגוּדים בין היהדוּת ובין הדת החדשה.


*

היהודים־הנוצרים לא השתתפו במאבקם הלאומי של היהוּדים נגד רומא. הם גם היוּ מודיעים בפירוש לשלטונות רומא, שאין להם כל קשר ויחס ליהודים המורדים במלכות. ושאוּל התרסי ציווה על תלמידיו להיכנע לרשוּת ולקבל דינה. כבר נאמר גם בשם ישוּ: “תנו לקיסר מה שלקיסר ולאלהים מה שלאלהים” (מתיא כ"ב 21), אוּלם שאוּל התרסי הרחיק לכת. כל אדם, לימד שאוּל באחת מאגרותיו, חייב להיכנע לרשוּת הממוּנה עליו, כי אין שלטון שלא על פי האלהים, כי כל השלטונות הקיימים נקבעו על־ידי אלהים, ולכן כל המתקוֹמם נגד השלטון מתקומם נגד פּקוּדת אלהים (איגרת אל הרומיים, י"ג 1־2).

האבדות והכישלונות האיומים שהיו ליהודים בימי פּוּלמוס אספסינוס וטיטוס ואחר כך בימי אדריאנוס, והאכזבות המרות שבאוּ בעקבותיהם – הכשירוּ הקרקע לתורות אלה של הנצרוּת, ורבים בקרב היהדוּת הארצ־ישראלית, ועוד יותר בקרב יהודי התפוּצה בקיסרוּת רומא, נתפּסו לדת החדשה. במשך הזמן, פּחוֹת ממאתים שנה אחרי נפילת בר־כוכבא, נעשתה הדת הנוצרית לדת השלטת בקיסרוּת רומא, והוּטלה בכוח על כל עמי העולם הרומאי־היווני באירופה, בקידמת אסיה ובצפון אפריקה. רק העם הידוּדי עמד במרדוֹ, לא בלי אבדות רבות וּממוּשכות, ושמר על יחוּדוֹ.

העם אשר בישׂר לראשונה חזון־גאוּלה אוניברסאלי, חזון שלום וחירוּת וצדק לכל עמי תבל, והעמיד תורתו על כלל גדול אחד: “ואָהבת לרעך כמוך” – לא הלך שוֹלל אחרי הדת החדשה שלבשה מחלצוֹת אוניברסאליות והיפה שאין להתיצב בפני הבא להרע לך, וּכשבא השלטון לידיה דיכּאה ורדפה כל מי שלא נכנע לה.

הנצרוּת השלטת שהדבּירה תחתיה כל העולם הכפוּף לרומא וליורשיה, לא סלחה לעם היהוּדי על עקשנותו, וּבשם דת האהבה בוּצעוּ רדיפות אכזריות נגד היהודים, וקהילות רבות ושלמות מסרוּ נפשם על קידוּש השם. העם היהודי לא נכנע ועמד יחידי במשך מאות שנים במאבק ההיסטורי ויכוֹל, ויש כוחות בנצרות שעד היום אינם יכולים לסלוח לנו מַרדנוּתנו זו.


*

כחמש מאות שנה אחרי נפילת בר־כוכבא נכבּשה ארץ־ישראל על־ידי הערבים. פּולש זה, שלא כרוב הכּוֹבשים שבאו לפניו, לא היה כוח צבאי בלבד, אלא בא מזוּין ברעיון חדש ובתורה חדשה – בתורת מוּחמד. תורה זו לא בארץ נוצרה ולא בתוך היהדות צמחה, אם־כי גם לא בלי השפעה בולטת וניכרת של היהדוּת, שנביא האיסלם בא אתה במגע מסחרי וגם רוּחני. כיבוּשי מוּחמד ותלמידיו היוּ יותר מהירים ומוּפלאים מכיבושי הנצרוּת. התפשטוּת תורת מוּחמד בקרב שבטי ערב במאה השביעית לספירה האירופאית, וזמן קצר אחר־כך ברחבי אסיה ואפריקה, היתה יחידה במינה בהיקפה העצום, במהירוּתה המפתיעה וּבהשפעתה התרבוּתית והלשונית המעמיקה. רובו של האגם הימתיכוני נהפך בזמן קצר בערך לאימפּריה ערבית־מוסלמית, ולשון ערב נעשתה לשפה המדוּברת בקרב עמי ארם, אשור, וכל צפון אפריקה ובחצי־האי הספרדי. כל עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלוּ עליהם הדת החדשה, מי ברצון ומי באוֹנס. העם היחיד שעמד בפני הנחשול האדיר היה העם היהודי.


*

בחצי־האי הערבי ישבו יהודים מימים קדומים. בקרב יהודי תימן רוֹוחת מסוֹרת, שהתישבותם בתימן חלה בימי שלמה המלך. אבל אין ספק, שעוד בתקופת הבית השני באוּ סוחרים יהוּדים לקצות ערב, בצפונה ובדרומה. הורדוס המלך שלח גדוּד יהודי בן חמש מאות איש לערב הדרומית לסייע ללגיונות של קיסר אבגוסטוס בכיבוּש דרום ערב. יהוּדים באו לערב גם מבבל ומפּרס. בחפירות שבבית־שערים (על־יד חיפה) נחשׂף בית קברות עתיק שבו נמצא קבר של משפחה יהוּדית מחמיאר שבערב מהמאה השניה או השלישית לספירה האירופאית. בסוף המאה הרביעית התיהד מלך תימן אבו כַרִב אסעד והפיץ את דת ישראל במדינתו. ידוּע גורלו הטראגי של המלך היהודי ד’ו נואַס, שמלך בחמיאר בסוף הרבע הראשון של המאה הששית והוּכרע על־ידי הצבאות הנוצרים של חבּש. יהודים רבים, שנרדפו על־ידי החבּשים הנוצרים, נמלטו לצפון ערב, רובם התישבו בעיר יתריב (מדינה) וסביבותיה. בימי מוּחמד (570 – 632) נמצאו בחצי־האי הערבי הרבה יהודים, ורבים מהם עובדי־אדמה ומגדלי צאן ובקר. נביא האיסלם היה נפגש אתם במסעיו המסחריים ושמע מהם על סיפורי התורה ועל אבות האוּמה ועל אַחדוּת האלהים וקדוּשת ירוּשלים. בתקוּפה הראשונה של שליחוּתוֹ הנבוּאית הורה מוּחמד למאמיניו, שבשעת התפילה יפנוּ כלפי ירוּשלים. בזאת רצה לקנות לב היהודים לשליחוּתוֹ הנבוּאית, ורק לאחר שהיהוּדים סירבוּ לקבל תורתו – חזר בו וציווה לכוון הפּנים בשעת התפילה כלפּי מכּה, עיר מולדתו, והאציל לתורה החדשה צביון ערבי לאוּמי. שנאתו ליהוּדים גברה. והוּא יצא נגדם בחרבו ודרש מהם לקבל תורתו. היהוּדים לא נכנעו – אם כי עמידתם בפני הכוח החדש עלתה להם ביוקר. יהודי ערב – חוץ מיהודי תימן – גוֹרשו או מוּגרו לפי־חרב. גם שׂרידי הישוּב היהוּדי בארץ־ישראל, ביחוּד הישוּב הכפרי, לא עצרוּ כוח לעמוד בפני הכובשים החדשים. מקצתם נטמעוּ בקרב הכובשים, מקצתם עזבו הארץ. אוּלם האוּמה היהוּדית בכללה עמדה, אם־כי הרדיפות נתחדשוּ מזמן לזמן, ועוד במאה השתים־עשרה, למעלה מחמש מאות וחמישים שנה אחרי מוּחמד, נצרך הרמב"ם לשלוח איגרת ליהוּדי תימן ולחזק לבּם לעמוד בפני הגזירות והרדיפות הקשות ומעשי האונס של האיסלם.


*

נחשוֹל אידיאי חדש נגד קיוּמה של האוּמה העברית ונגד יִחוּדה הלאוּמי ועצמאוּתה המוּסרית צף עם המהפכות הגדולות בימינו: המהפּכה הצרפתית בסוף המאה השמונה־עשרה והמהפּכה הרוּסית בתחילת המאה העשרים.

המהפּכה הצרפתית, שנישאה בחזון החירוּת, השוויון והאחוה, לא הצטמצמה בתחוּמי ארצה, אלא הכתה גלים חזקים בכל ארצות אירופה, ערערה מוסדות העריצוּת המלכוּתית והמשטר הפיאודלי, וגם נתנה דחיפה ראשונה לשחרוּר היהוּדים (אֶמנציפציה) ולשיווּי זכוּיותיהם בארצות המערב. אולם אין זה מקרה שמהפּכה זו תבעה מהיהודים מחיקת צלמם הלאוּמי. רבים מקרב יהוּדי המערב קיבלוּ תביעה זו בחפץ לב, וּפרצה תנוּעת התבוֹללוּת שעמדה לגרוף את כל העם היהודי. “נדמה כי זקן העמים הזה, שנלחם על קיוּמו זה אלפי שנים ועמד בפני סערות ההיסטוריה בכל העולם, לא יכול לעמוד בפני נחשוֹל המאה הי”ט, אלא נכנע וכפר במהוּתו והוריד עצמו למדרגת כת דתית, שחלקיה נכנסים בגופי עמים אחרים" (דוּבּנוֹב). ולא מעטים היוּ חללי ההתבוֹללוּת, לא רק במערב, אלא גם במזרח.

אוּלם רצונו ההיסטורי של העם היהוּדי התגבּר גם על נחשול אדיר זה, והאֶמנציפציה לא הביאה לידי טמיעה, אלא לביטוי חדש של יחוּדוֹ הלאוּמי ושל כיסופיו המשיחיים. היהדוּת פשטה ברוּבה צוּרתה התיאוֹקרטית ולבשה צורה חילונית, אוּלם זיקתה למקורות ההיסטוריים ולמולדת־הקדומים שלה נתגבּרה, ולשונה הלאוּמית העתיקה התנערה לחיים חדשים ונוצרה ספרוּת עברית חילוֹנית וקמה תנוּעת חיבת ציון וציוֹנות. והאֶמנציפציה הבאה מן החוץ הפכה להיות אוטואמנציפציה – תנוּעת השתחררוּת מכבלי התלוּת הזרה וחיי הנכר, והוּנחוּ יסודות ראשונים לחידוש העצמאוּת הלאוּמית במולדת העתיקה.


*

כמהפּכה הצרפתית כן המהפּכה הרוּסית לא הצטמצמה בתחוּמי ארצה, אלא הכּתה ומוסיפה להכּוֹת גלים בעולם כולו, והעמידה מחדש העם היהודי בפני מאבק אידיאי וּמבחן היסטורי – לא פּחות חמוּר וקשה מכל אלה שהיו לפניו.

בשנת 1917 ניתנה הצהרת בלפוּר. בפעם הראשונה לאחר החוּרבּן הוּכּרוּ היהוּדים על־ידי מעצמה עולמית כאוּמה מיוּחדת והוּבטחה להם הזכות לשוּב לארצם. חבר־האומות שהוּקם בסוף מלחמת־העולם הראשונה נתן תוקף בינלאומי להצהרת בלפוּר, והכּיר בנציגוּת העם היהוּדי כגוּף מאוּשר במשפט־העמים.

אותה שנה פרצה מהפכה ברוסיה שמיגרה את המשטר הישן; והמשטר החדש שהבטיח גאוּלה לעולם הנחית מהלוּמה אנוּשה לעם היהודי: יהדוּת רוּסיה, הקיבוּץ היהוּדי הגדול והפּוֹרה ביותר בעולם, נוּתקה בחוזק־יד מהעם היהודי וממולדתו המתחדשת.

המהפּכה הרוּסית בישׂרה שוויון לאוּמי לכל עמי רוּסיה ושבטיה, וגם קיימה הבטחתה לפי דרכה: במסגרת המשטר החדש ניתנת אוטונומיה ארצית לכל האוּמוֹת, הגזעים והשבטים, שישבו באימפּריה של הצארים הרוּסים. ברית־המועצות התכוננה כפדרציה של אוּמות שווֹת־זכויות, כל אחת בשטח הלאוּמי האוטונומי המיוּשב על־ידיה. ככל הסידוּרים בברית־המועצות כפוּפה אוטונומיה זו לדיקטטוּרה המוּחלטת של המפלגה הבּולשביסטית, אשר מרכּזה הוּא במוסקבה, והשלטון המרכזי על כל התושבים ועל כל העמים קובע את כל הסדר הכלכלי, האזרחי, התרבוּתי והמדיני בכל קצות הרפובליקה הענקית; אוּלם במסגרת הדיקטטוּרה הבּולשביסטית – הוּשווּ הזכוּיות של כל העמים, הגדולים והקטנים, והתרבות והלשון והמשק של כל עם ושבט, במידה שהם עומדים ברשוּת עצמם, הריהם מתפּתחים בהתאם לצרכי העם והשבט.

רק גוּף לאוּמי אחד בברית־המועצות, הגוּף היהוּדי, נידון למעשה לכליה לאוּמית־רוחנית, לא מפּני יחס שלילי מיוּחד ליהודים מצד השלטון הבולשביסטי, אלא מפּני המציאוּת האוֹבּייקטיבית של עם מפוּזר, ללא מולדת, שהשלטון הזה לא הביא בחשבון. העמים האחרים בברית־המועצות המרוּכזים בשטחם, קיבלוּ במסגרת הדיקטטוּרה הבּוֹלשביסטית אוטונומיה לאוּמית ארצית, ולשונם, תרבוּתם, חינוּכם, משקם, עומדים במידה רבה ברשותם. הם מטפחים בית־ספר, ועתונות וספרות בלשונם. המסורת הלאומית של כל עם לא רק שאינה מוּפרעת אלא להיפך מעוּדדת ונעזרת כאשר לא היה אף פעם ברוּסיה הצארית. אוּלם לשון העם היהוּדי, חינוכו, ספרותו, קשריו עם עברוֹ הלאומי־ שוּתקוּ, גוּדעו וחונקו. כן נגזר על קשריהם של יהודי ברית־המועצות עם העם היהודי ועם מולדת האוּמה. זקן התרבוּת בקרב כל עמי ברית־המועצות נגזלה ממנוּ ירוּשתו ההיסטורית, נגנז הספר העברי, נסגרו כל בתי־הספר העברים. אֵלם ויתוֹם ושכוֹל לאוּמי נגזר על קיבוץ יהוּדי בן מילונים, שעמד במשך דורות בראש היצירה הלאוּמית של עמו.


*

מאז פּולמוס בר־כוכבא ואדריאנוס לא קיבל העם היהודי מהלוּמה כבדה כזו. שיתוּקה וניתוּקה של היהדות הרוסית פּגעו לא רק במיליוני היהודים תושבי ברית־המועצות – אלא הלמוּ קשה בכל העם היהודי באשר הוא. למען יהיה לנו מוּשׂג כלשהו מהאבדה האיוּמה והעצוּמה שאָבדה לעם היהודי מאז 1917 – עלינו לשאול עצמנו מה היינוּ מפסידים אילוּ הדבר שקרה ברוּסיה בשנת 1917 היה קורה בשנת 1880: אילו נוּתקה ושוּתקה יהדוּת רוּסיה אז היינו מאַבּדים עליית בילו“, הספרוּת העברית החדשה – מנדלי, אחד־העם, ביאליק ובני לוויתם, התנועה הציונית ותנוּעת הפועלים היהודית, העליה השניה, מייסדי הקבוצה ו”השומר", בּוֹני ההתישבות העובדת ומייסדי תל־אביב, כל האישים שעמדוּ בראש התנוּעה הציונית והישוּב במשך ארבעים שנה, כל האמצעים שנתנה יהדוּת רוּסיה לבנין הארץ. היינוּ גם מפסידים את תנועת הפועלים היהודים באמריקה וכל היצירה של יוצאי־רוּסיה היהודים בכל הארצוֹת.


*

הכשלונות והכיבושים של הבּושביקים בשנים הראשונות לתפיסת השלטון בידיהם – כשלונות בשטח הבינלאומי וכיבושים ונצחונות בשטח הרוסי, הביאוּ לידי תמוּרות עמוּקות בכיווּנו ובמגמתו של המשטר החדש. מתפיסת השלטון בכוח עברוּ להחזקת השלטון בכוח; ומשטר הדיקטטורה נהפך מהוראת־שעה לשיטת־קבע.

התורה החדשה של “סוציאליזם בארץ אחת” הפכה למעשה לשאיפה לאוּמית המעמידה את האינטרסים של הארץ האחת במקום הסוציאליזם הבינלאומי. במקום הסתמכות על מעמד הפּועלים בעול, ככוח המשחרר בכל אוּמה ומדינה, ־ באה ההסתמכות היחידה על ברית־המועצות וכוחה הצבאי. מתנועת הפועלים בכל ארץ שמחוּץ לרוסיה נדרשה לא הגשמה סוציאלית בארצה לפי צרכיה ונסיבותיה ההיסטוריים של הארץ, כפי שהורתה תורת מרכּס, ־ אלא נאמנוּת מוּחלטת לצרכיה הפּנימיים והבינלאומיים של ברית־המועצות, כפי שהם מתפרשים מזמן לזמן על־ידי ראשי המפלגה השלטת.

מוּבן, שאותה משמעת מוּחלטת נדרשת מכל אזרחי ברית המועצות, מכל המוני הפועלים והאכּרים והאינטליגנציה, וחובת המשמעת חלה לא רק בשאלות חברתיות ומדיניות, אלא גם בשאלות מדעיות ותרבותיות, בשאלות ספרות, אמנוּת, היסטוריה, לשון, חיי משפחה ונוהג אישי.

מאז יסוּד הכנסיה הקתוֹלית ברומא והקמת השלטון האוניבסלי של האפיפיורים – לא הופיע בעולם כוח שדרש לעצמו סמכוּת עולמית ואַבסולוטית כזו שתובעים לעמם ראשי המפלגה הבּוֹלשביסטית, ודרישה זו, הנשענת למעשה על הכוח הצבאי העצום של ברית־המועצות – דוגלת להלכה ברעיון הסוציאליזם המהפּכני ומכריזה על שאיפתה לתיקוּן העולם ולגאוּלת האנוֹשות.

אין ספק, שראשי המפלגה השלטת מאמינים שכל מה שטוב לארצם טוב ממילא לשאָר הארצות, וכי ארצם מביאה גאוּלה לעולם; אבל דווקא באמונה זו אין כל חידוש, לא בהיסטוריה הרוּסית ולא בהיסטוריה העולמית.


*

האומה העברית אשר לא נכנעה אף פעם לכוחות פיסיים עליונים ושמרה על חירותה המוּסרית והאינטלקטוּאַלית גם כשלא עצרה כוח לשמור על עצמאוּתה המדינית והכלכלית, הועמדה יותר מכל עם בעולם בפני מבחן חמוּר ואכזרי. לא היה עם, שחזון גאוּלת העולם מילא בחייו, בתולדותיו, בהתפתחותו הרוּחנית, תפקיד יותר רב ומתמיד – מזה שהוא מילא בתולדות העם היהודי. שוּם עם אחר לא נשא נפשו לשלום בעמים ולאַחדוּת המין האנושי, יותר מהעם היהוּדי המפוּזר בעולם. גדולי העם היהודי בדורות האחרונים היוּ אלה שהעמיקוּ רעיונות המהפּכה החברתית והעניקו להם בסיס מדעי מתוך ניתוּח הסתירות של המשטר הקיים. מיטב הנוער היהוּדי עמד בראש מלחמת־השחרור בארצות בהן חיו יהודים. הצטיין ביחוד הנוער היהודי ברוּסיה הצארית. כמעט כל יהדוּת רוּסיה היה לבה עם אלה ששקדוּ לשבור עריצות הצארים הרוּסים, ולוחמים יהודים עמדו בשוּרות הראשונות של המהפּכה הרוּסית.

בלהות הפרעות, שריחפו עשרות שנים על יהדוּת רוּסיה, חלפו רק עם נצחון הבּוֹלשביקים. מיליוני היהוּדים ברוּסיה ידעו שתחת שלטון זה לא יתכנו פוגרומים ביהוּדים. הנביא והמחוקק והמצביא של המהפכה הבולשביסטית – לנין – היו לו כמה חברים ותלמידים יהודים. וגם לאחר שכמעט כל בני־הלוויה היהודים של לנין “חוסלוּ” אחד־אחד, לא ראה איש בזאת פעוּלה אנטי־יהוּדית. זכרון הצרות והרדיפות והעלבונות, שסבלו היהוּדים בימי הצארים, לא מש מקרב יהוּדי רוּסיה ויהוּדי העולם זמן רב. וגם רבים מאלה שלא יכלוּ ליישב הסיסמאות הסוציאליסטיות של המפלגה הבולשביסטית עם המעשה שהוּגשם על־ידי שליטיה – לא רצו להתעלם מהשינוי שחל במצב החוּקי של היהוּדים לאחר מיגוּרוֹ של המשטר הצארי.

המשטר החדש ביטל כל שׂרידי ההפליה של הצארים נגד היהודים. היהודי היחיד, זכויותיו הוּשווּ במלואן לזכויות הבלתי־יהודי. אולם הקיבוץ היהוּדי נפגע פּגיעה אנוּשה על ידי המשטר הבולשביסטי ותביעותיו הטוֹטליות, באשר הוא פגע בנפש היהדות. ונפגע לא רק הקיבוץ היהוּדי בברית־המועצות – אלא העם היהוּדי כולוֹ.

פרפוריה של יהדות רוסיה במשך שלושים שנה ומעלה של המשטר החדש הוכיחו, שגם מכבש־פלדה זה של הדיקטטורה הבולשביסטית לא יכול לגמרי לעם היהודי – ואם־כי רבים וּמעוּלים מקרב יהודי רוּסיה נתנוּ בכל לב את ידם למשטר החדש וגם קיבלו על עצמם תביעתו הטוטלית, אם מתוך רצון ואם מתוך הכרח, לא דעך אצלם זיק העצמיוּת הרוּחנית ולא ניתק קשרם הנפשי העמוֹק עם העם היהודי ועם המולדת העברית.

לא חסרו גילויי התבזות והתבטלות ועבדוּת רוחנית בקרב רבים מחסידיה היהודים של תנועת המהפכה הרוסית עוד זמן רב לפני הופעת המפלגה הבולשביסטית. ידוע הדבר, שעוד בימי הצארים לא ראו מהפכנים יהודים אוון בפרעות ביהודים, באשר ראו בכך התקוממות האכר הרוסי נגד בעלי־הרכוש, והדם היהודי היה בעיניהם שמן־סיכה לגלגלי המהפּכה הרוסית.

ויוזמי הרדיפות נגד הלשון העברית והתנועה הציונית היו חברי המחלקה היהודית של המפלגה הבולשביסטית (יבסקציה), ששׂנאתם לציון וללשון העברית קדמה לאדיקותם הקומוניסטית. והיתה נחוצה התערבותו האישית של לנין למען התיר את התיאטרון העברי “הבימה” במוסקבה. וכשהסתדרות־העובדים ביקשה להשתתף בשנת 1923 בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה – היו אנשי היבסקציה אלה שהתנגדו לבואה, והשלטונות לא קיבלו דעת יועציהם היהודים.

אולם אותה יהדות רוסית נתנה לארץ גם לאחר השתלטותו המוחלטת של המשטר הבולשביסטי ברוסיה – ממיטב הנוער החלוצי, ומפעלי נוער זה בארץ מעידים על היכולת הגנוזה ביהדוּת הרוסית ועל הרצונות הפועמים בחביונה, וכל הלחץ הזר: הגופני והמוסרי, אין בכוחו להצמיתם ולכלותם.


*

עם הקמת מדינת־ישראל כאילוּ הוּכתר המאבק הממוּשך של העם העברי בנצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליה מטעה ומסוכנת, לא רק באשר לא נגמרה מלאכת הבנין, וקיבוץ הגלוּיות הוא רק בראשיתו. לא זו בלבד שהמאבק של העם היהוּדי על עצמאוּתוֹ המדינית והכלכלית טרם נסתיים – אלא החריף המאבק הרעיוני, המאבק על עצמאותנו המוּסרית שבין כוח עולמי, או בין כוחות עולמיים, ובין האוּמה העברית. הכוח והמספר אינם מכריעים אף פעם במאבק רעיוני, והעם העברי “המעט מכל העמים”, אין לו כל יסוד לחשוש לתוצאות ההתנגשוּת בשטח המוסרי־הרעיוני, גם אם נגדו יעמדו תקיפי עולם ואדירי מעצמות. העם היהודי הנאמן לעצמו, לא יקבל מרוּת מוּסרית ורעיונית של כוח זר “עולמי”, ולא ירכין ראשו בשאלות חברה, מדע, רוח ותרבות, ובערכי חירות ושוויון וצדק ושלום – בפני אלה שמינוּ עצמם בכוח שלטונם ובכוחם הצבאי או תקפם הכלכלי לשופטים רמים על האנוֹשוּת.

חוּמרתו של המאבק על עצמאוּת רוּחנית היא בהתרוֹצצוּת הפּנימית. באוּמה קטנה כאומתנו ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים, שיכלתם המדינית והכלכלית והצבאית היא עצוּמה, ומפני־כך השפעתם בעולם רבה. נמשכים לא רק משום טובת־הנאה פרטית, אם־כי אין לזלזל גם בגורם פרוזאי זה, אלא קוסמת היכולת הרבה, המרחב, העצמה, הנגידוּת של שליטי עולם. לתכוּנה זו של התבטלוּת והתרפּסוּת בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם “מה־יפית”, ויהודי “מה יפית” נמצאים בכל אותם החוּגים של העם היהוּדי שאין להם כבוד עצמי ואמוּנה מספּיקה בעמם. בחוּגי הימין הם נקראים בשם “מועצה למען היהדוּת”, ובראשם עומדים אילי־הכסף היהודים באמריקה, ובחוגי השמאל או המהפּכה הם נקראים בשם יבסקציה, ובראשם עומדים סופרים ש“קול אדוניהם” מדבר תמיד מתוך גרונם.

לאחר הקמת מדינת־ישראל אין מתנכרים ומתבוללים גלוּיים ובולטים אלה מסוּכנים ביותר, כי יש כרגע משען נאמן ובטוח להמוני ישראל באשר הם – קוממיוּת ישראל במולדתו. אולם גם בתוך מדינת־ישראל ישנם רבים, שהקרע בין האדם ובין היהודי, שחָצה הנפש היהודית בגולה, לא נתאחה, והתורה האומללה והעלובה של חכמי הגלוּת “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך” – יש לה מהלכים גם בארץ העברים בצורות חדשות. ההשתחררות מגלות גשמית קלה בימינו – מספיקה לכך עליה לארץ. אך לא בנקל משתחררים מגלוּת נפשית, מוסרית; זו לא ניתנת על־ידי תמורה חיצונית, על־ידי מעבר מארץ לארץ, אלא באה מבפנים, מתוך מאמץ נפשי, מחשבתי ומוסרי רב, שלא כל אחד מוכשר לו.

“היה אדם באהלך ואדם בצאתך” במדינת־ישראל פירושה: אנו קובעים הענינים היהודיים – עליה, התישבות, אולם ענינים אנושיים – בעיות החברה והמדיניות הבינלאומית – מי אנו ומה כוחנו שנעסוק בהן ברשות עצמנו? בשאלות אלו עלינו לקבל דינם של הגדולים והתקיפים, היודעים הכל, המוּסמכים לכל, הקובעים הכל. יש מחנה גדול ואדיר אי־שם, נושא הגאולה האנושית – ואין לנו לעשות ולחשוב ולדבר. ואם הוא אומר לנו היום ההיפך ממה שאמר אתמול – אסוּר לנוּ להרהר אחרי מידותיו: הוּא יודע מה שהוא עושה; רק הוּא היחיד יודע מה שהוא עושה.


*

נאמני העצמאוּת היהודית מסרבים להיזקק לפסק־דין זר. הם יודעים התחומים המצומצמים והיכולת המוּגבּלת של העם היהוּדי, ומבינים להתיחס בכבוד ובהערכה למעצמות אדירות, האחריות לגורלם של עשרות ומאות מיליונים אנשים, ושהשפעתן המרובה חורגת מתחומי ארצותיהן ומתפשטת על־פני חלקי־עולם שלמים. אולם יש ממלכה אחת שבה רואה עצמה האומה היהודית שווה בכוֹל, גם מבחינת היכולת וההשפעה לגבי האנושות כולה והדורות הבאים, וזוהי ממלכת הרוח והחזון. בממלכה זו אין הכמות וגודל הצבא מכריעים. ירושלים ואתונה הטביעו חותמן על תרבות חלק גדול של האנושות לא בכוחן המספרי ולא בעָצמתן המדינית והכלכלית.

בקביעת דרך חדשה לעולם לקראת חירוּת, שלום, צדק ושוויון, לקראת גאוּלה ותיקוּן עולם וקיוּם מיטב תקווֹת האדם בימינו ובכל הדורות – אין מונופולין דווקא למעצמות הגדולות ולעמים רבי־השלטון. השימוּש בכוח מצד מדינות אדירות, גם כשהוא בא לשם מטרות רצוּיות בראשיתו, נהפך לפי טבע הדברים מאמצעי למטרה. כל הכובשים הגדולים: הפּרסים, היוונים, הרומאים, הערבים, המונגולים, הספרדים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים, התימרוּ מאז ומעולם לאצול ברכת תרבותם העליונה לעמים הכבוּשים, ולא תמיד היתה זו אמתלה ריקה: רבים מהכוֹבשים האלה אמנם העניקו לעמי החסוּת שלהם משטר יותר מתוּקן ותרבוּת יותר גבוהה. אוּלם אין ההיסטוריה יודעת אף מקרה אחד שכיבוש “גומל־חסדים” לא נהפך בסופו של דבר לדיכוי ושעבוד. השלטון בכוח אלמוּת, שלטון שאינו נשען על הרצון החפשי של ה“נשלטים”, יש לו הגיון פנימי משלו, ואין מפּניו מנוֹס: החזקת השלטון לא תיתכן בלי אמצעי כפיה ודיכוּי, והצורך והרצון להחזיק בשלטון – משעבד לעצמו כל שאר הצרכים.

מאידך גיסא – אין כושר ההתקדמוּת וההתעלוּת החברתית והמוּסרית מוּתנה דווקא בכוח הגשמי ובעָצמה הצבאית של העמים. לאו דווקא מעצמות אדירות – אלא גם עמים קטנים מסוגלים להיות מורי דרך לאנושות בהתקדמות מדעית, חברתית ורוּחנית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה בימי קדם, בימי הביניים ובימינו אלה. נסיון־חייו הארוך של העם היהודי אינו נותן לו כל יסוֹד להתבטל בפני אדירי־עולם ותקיפיו.

העם היהודי שהגיע אחרי אלפי שנות נדוּדים ותלאוֹת בכל קצווי תבל לראשית תקוּמתו הממלכתית בארץ־מכורתו – לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוּחנית הגדולה: לשלב גאוּלתוֹ הלאוּמית בגאוּלה הכללית של כל עמי תבל, ולא ירוקן עצמאוּתוֹ הלאוּמית מתכניה האנושיים האוניברסאליים, ולא ישתעבד לזרים, לגדולים ולתקיפים, בקביעת עתידו ודרכו לחזון אחרית־הימים. במדינת־ישראל אין כל מחיצה בין היהוּדי ובין האדם שבתוכנו, ושום תלוּת מחשבתית ומוסרית אינה מתישבת עם קוֹממיות ישראל. העצמאות לא ניתנה לחלוּקה. אין עצמאוּת בענינים יהודיים – ותלוּת בענינים אנושיים עולמיים. הענין היהוּדי כולל עוֹלם ומלוֹאוֹ, ואין שום דבר אנושי זר לו. עצמאות ישראל פּירושה ראיית המרכז, השורש, המוצא בתוכנו אנוּ, וקביעת דרכנוּ בהוֹוה ובעתיד, ביחסי פּנים וביחסי חוּץ, בשאלות ההוֹוה ובשאלות העתיד – מתוך חירוּת גמוּרה ומלאה, לפי רצוננו, צרכינו, נסיבות חיינו, מאויינו וחזוננו, ללא כל תלוּת בשום מרוּת חיצונית, זרה, גדולה או קטנה.


*

עצמאוּת רוחנית אינה שוללת זיקה כל־אנושית, כשם שעצמאוּת מדינית אינה סותרת זיקה בינלאומית, ועצמאוּת כלכלית אינה מחייבת אבטרקיה משקית. זיקת־גומלין בין מדינות, ארצות ואומות היא עוּבדה ניצחת והכרח היסטורי. כל עם יונק מעמים אחרים, מירושת דורות, מכיבושי הרוח האנושי שבכל התקופות ובכל הארצות. זיקה הדדית היא חוק קוֹסמי, נצחי. אין דבר בעולם, קטן או גדול, מן האלקטרון הבלתי־נראה ובלתי־נתפס עד הגרמים העצוּמים במרחקי אין־סוף, שאין לו זיקה לבני מינו ולשאינם בני מינו. כל ההוויה היא שלשלת אחת אינסופית של זיקות הדדיות; ובעולם הרוח לא פחות מבעולם הגשם. המחשבה, השירה, האמנות, הספרות של דורות ועמים משפיעות זו על זו ויונקות זו מזו, ופחות מבכל הדורות הקודמים יתכן הדבר בימינו, שעם לבדד ישכון.


*

עם הקמת עצמאותנו המדינית נהיינו יותר לאזרחי העולם מאשר היינו קודם, אם כי כעם מפוזר ונפוץ בכל קצווי־תבל ונודדים מארץ לארץ ומגוי אל גוי היתה לנו תמיד הרגשה עולמית יותר מאשר לכמה עמים אחרים. עצמאותנו הממלכתית העמידה אזרחותנו העולמית על בסיס איתן ותקין. לא מחוסר אחיזה ארצית וממלכתית – אלא מתוך קיום ארצי וממלכתי אנו מעוּרים בכל בעיות האנושות ועֵרים לצרכיה והתלבטויותיה, כי אנו שותפים שווי־זכוּיוֹת לבעיות וצרכים והתלבטוּיוֹת אלו. אמצעי התחבוּרה החדישים ביבּשה, בים וּבאוויר וקשרי הראדיוֹ, ביטלוּ מרחקים והסירו מחיצוֹת. התפוּצה היהוּדית אף היא משמשת גורם אדיר לזיקתנוּ האוניברסלית. בצבא־הגנה לישראל נלחמו יהודים יוצאי חמישים וחמש ארצות מחמשת חלקי תבל. ביודעים ובלא־יודעים אנוּ יונקים דרך צינורות אלה מכל העמים שהיהודים נחיתים בתוכם. וכשם שנאכל בשר ארגנטיני וחיטה רוסית ונחרוש בטרקטור אמריקני ונתיך פּלדה בּלגית ונשתמש בבנזין מכּסיקני ונתלבש באריג בּריטי, ונרהט בתינו בעצים קנדיים – כך נקרא הספרוּת של כל העמים ונבקש חכמה בכל אשר תימצא. נריק אוצרות הרוּח, המחשבה, המדע והשירה של כל העמים וכל הדורות ללשוננו, למען תהיה ירושתה הרוחנית של האנושות כולה לנחלתנו הלאומית. אי־אפשר לקרוא ספר־הספרים שלנו מבלי להקשיב להדי קדומים של עמי־התרבות הגדולים אשר הקיפו את עמנו – מצרים, אשור, בבל, ארם, פרס ויוון; ועם ההשתאות הגאה שלנו על יכלתו המופלאה של עמנו לעמוד נגד הלחץ האדיר של תרבויות עשירות וגדולות כתרבוּת יוון. בתקופת החשמוֹנאים – יש שאנו מצטערים על אי־יכלתם של גדולי עמנוּ בעבר להבחין בין הסיגים והפּסולת של התרבות ההלניסטית בתקוּפת הירידה של יורשי אלכּסנדר ובין נכסי־הרוּח הגדולים והמפוארים של הגניוּס היווני בימי גדוּלתו – שחלה בתקוּפת שיבת בבל ובימי אנשי הכנסת הגדולה.

הרבה דברים היו אולי שונים בתולדותינו אנו ובתולדות העולם התרבותי, אילו באותה תקופה שתורגמו ספרי־הקודש שלנו ליוונית, היו חכמינו יודעי־יוונית מתרגמים לעברית ספרי סופוקלס, תוקידידס, אפּלטון ושאָר חכמי־יוון הגדולים, והיוּ לומדים מהיוונים והרומאים סדרי־צבא והליכות־מדינה.


*

לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל, חזרנו לנקודת מוצאנו ויסדנו בשלישית מלכות ישראל, – ולא ננער מעל עצמנו הנסיון הבינלאומי הרב והעשיר שצברנו; לא נסתגר בקליפתנו – אלא נפתח חלונות לכל פינות התרבות בעולם וננחיל לעצמנו כל כיבושי הרוח והדעת של זמננו. מכל מלמדינו נשׂכיל, אבל נשמור על עצמאוּתנו. לא נתבּדל ולא נתבודד; נקיים זיקתנוּ לעולם הגדול; זיקה, אבל לא קבלת מרוּת חיצונית, לא השתעבדוּת באיזו צוּרה שהיא. העצמאוּת מקוֹרה בלב, בנפש, ברצון העם – ורק מתוך עצמאוּת פּנימית מגיעים לידי עצמאוּת חיצונית וּמקיימים אותה. הצוּרה המסוּכּנת ביותר של השתעבדוּת – היא השתעבדוּת הרוּח, המחשבה.

אבן־הבוחן לעצמאוּת רוחנית, מוּסרית היא חירות השיפוט והמצפוּן. רק אם אנו שופטים וקובעים בעצמנו מה טוב ומה רע, ומה טוב לנו ומה רע לנו – אנו בני־חורין ועומדים ברשוּת עצמנוּ. כל מי שמקבל על עצמו מראש שיפוטו של כוח זר, ויתר על חירותו הפנימית ועל עצמאותו האישית.

מהוּתו ותכנו של המאבק הרוחני של העם היהודי מאז היה לעם ועד ימינו אלה – זהו הסירוּב לקבל שיפּוּט זר, בניגוּד למצפּוּנוֹ, גם כשמאחורי השיפוּט הזר עמדו כוחות פיסיים עליונים.


*

העם היהודי כפר בעליונות גופנית, בעליונות הכוח הפיסי. כפירה בעליונות הכוח הזה אין פירושה שלילת ערכו של הכוח הפיסי. היינו פוסלים ההיסטוריה היהוּדית מימי יהושע בן־נון ועד צה"ל ועד בכלל, אילוּ היינו מבטלים ערכו של השימוש בכוח הפיסי. שלילתו של כוח זה היא שלילת העולם הקיים, שלילת החיים. שלילה זו היתה תמיד זרה לרוחו של העם היהודי, ובה אחד ההבדלים היסודיים שבין תורת היהדוּת ובין תורת הנצרות.

הגניוּס היהוּדי, מימי הנביאים ועד איינשטיין, לא הכּיר בשניוּת של חומר ורוּח שנתפּסו לה כמה מהוֹגי אוּמוֹת העולם, מהיוונים והפּרסים ועד דיקרט ותלמידיו. האינטוּאיציה היהוּדית, גם הדתית וגם המדעית, עמדה מאז ומעולם על אַחדוּת היקוּם וההוויה, למרות גילוּייהם והופעותיהם המרוּבים. ואם־כי טובי העם העברי, נביאיו, חכמיו ומוֹריו, מאז ועד היום, ראוּ יעוּדוֹ העליוֹן של ישראל בממלכת הרוּח – לא זלזלו בגוף ובצרכי הגוּף, כי אין נפש בלי גוּף, ואין יעוּד אנוֹשי אוניברסאלי בלי קיוּם ממלכתי לאוּמי. בהקמת המדינה היהוּדית מילא נצחון הנשק היהודי על הנשק הערבי תפקיד גדול ומכריע. שרשו של נצחון זה ומקוֹרוֹ הוא בעליונותה המוסרית והרוחנית של האומה העברית. ואת הנצחון לנשק היהודי הנחיל הרוּח היהודי. האמוּנה והאדיקוּת בעליוֹנות הרוּח ליווּ העם היהוּדי במסעוֹ ההיסטורי הארוך ממעמד הר־סיני ועד מלחמת ישראל בימינו. אמוּנה זו היתה נחת כל אותם אישי ישראל אשר עיצבוּ דמוּת האוּמה העברית מראשיתה ועד היום הזה, אשר יצרוּ וטיפּחו תורתה, שירתה משׂאה הנבואי, ספרוּתה, משפטה וחוּקיה, חזוֹנה לאחרית־הימים ואמוּנתה המשיחית, אשר נאבקוּ על יִחוּדה ויעודה הלאוּמי והעולמי, אשר ניהלו מלחמות עצמאוּתה המדינית והרוּחנית, ואשר קידשו השם בטביחת קהילות ישראל בימי מסעי הצלב, במדורות האינקביזיציה, בפרעות חמלניצקי וּבטבח הנאצי, ואשר יצרוּ, בנוּ טיפּחוּ המפעל ההתיישבותי שהביא למדינת־ישראל.


*

אדיקוּת העם היהודי בעליוֹנות הרוּח היתה קשוּרה באמוּנתו ביקר־האדם. האדם, לפי אמוּנתו של העם היהודי, נברא בצלם אלוהים לא יתכן ביטוּי יותר עמוק, נעלה ונוֹקב לגדלותו, לערכוֹ וליקרוֹ של האדם מביטוי זה: מוּשׂג אלוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היוֹפי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהוּדי היוּ יקרים וקדושים. בני אדם שנבראו בצלם אלוהים הם שווי־זכוּיות וּמהווים מטרה לעצמם ולא אמצעי. הצלם מחייב. ואין פּלא שחכמי העם הזה העמידו התורה על כלל גדול אחד: “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”. ואהבה לרֵעַ אינה חלה רק על האזרח היהודי:

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם

יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ,

כִּי־גֵרִים הֳיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

(ויקרא י"ט, לד).

וכבר בתקוּפה קדוּמה שלטה ביהדוּת תפיסה אוניברסאלית, כל־אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינוּ מתפילתו של שלמה המלך עם גמר בנין בית־המקדש. לאחר שהמלך התפלל על עמו, התפלל גם תפילה כל־אנושית:

"וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא

מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. – – –

וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשׁמַע הַשָּׁמַיִם

מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר־יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי"

(מלכים א' ח', מא־מג)

וספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון, שרחמי ה' נתוּנים במידה שווה לכל העמים, לעמים האלילים כמו לעם ישראל.

וכשיונה הנביא התרעם על אלהיו למה חנן העיר נינוה, אמר לו אלהים:

"אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ

בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד,

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּה

הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא־יָדַע

בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה"?

(יונה ד', י־יא).


*

והדבר השלישי שהיה כרוּך באמוּנת העם היהוּדי בעליונות הרוּח – היה חזונו לאחרית־הימים, שממנו צמחו האמונה המשיחית וכיסופי הגאולה הלאומית והאוניברסאלית.

עם ישראל נתיחד עוד בתקוּפה קדוּמה בתפיסה היסטורית מקורית שלא היה דומה לה בכל עמי המזרח והמערב, לא בקרב עמי מצרים וּבּבל, הוֹדוּ וסין, ולא בקרב יוון ורומא ויורשיהם באירופה עד זמננו החדש. עמנו לא צפה כשאר העמים הקדוּמים לאחור, לתור הזהב האגדתי בעבר, שחלף ללא שוב, אלא הפנה מבטוֹ לעתיד, לאחרית הימים, שבהם תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים, והעמים יכתתוּ חרבותם לאתים ולא ישׂא גוי אל גוֹי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה.


*

עם זה הנאמן לעצמו לא יזקק לדרכים שיטילו עליו תקיפים וחזקים – רק באשר הם תקיפים וחזקים. הוּא יבוֹר לעצמו הדרך לחיים מתוּקנים ולשלטון הצדק.

העם היהודי ראה את עצמו במשך תקוּפה ארוּכה כעם הנבחר, והיה לו יסוד מספיק לראִיה זו – כל זמן שאבן־הבוחן היחידה של העם היהוּדי היתה ההכּרה הדתית־המוּסרית. יהוּדי בן זמננוּ לא יתעלם עוד מחלקם הגדול והרב של העמים האחרים, בימים קדוּמים ובזמנים החדשים, בתרבוּת האנושית הענפה והמסוֹעפת – במחשבה, בשירה, במדע, באמנות, בטכניקה, בתגליות גיאוגרפיות ובקידמה חברתית. ונדע לכבד המעשים הגדולים והיצירות המבורכות של כל העמים, אוּלם לא נתבטל ולא נשתעבד ולא נכיר בשוּם מרוּת רוּחנית, רעיונית וּמוּסרית זרה, כשם שלא נדרוש לעצמנוּ מרוּת לגבי אחרים. לאור מצפּוּננו אנוּ נדרוך בשבילנו המיוּחד.


*

העם היהודי הועמד בימינו מחדש בפני מפעל־בראשית: הפריית ארץ שוממה וקיבוץ גלוּיות, וּמפעל זה לא יבוּצע בלתי אם כל נכסי התרבוּת האנושית וערכיה החיוּביים יהיו רכושו המלא של העם היהוּדי וכל דבר אנושי לא יהיה זר לו. ואין צורך לעם היהודי לראות עצמו כטוב שבעמים, אבל אין לו כל יסוד לראות עצמו כנחוּת־דרגא, כי אינו נופל ביכלתו ובסגולותיו מאיזה עם שהוא. עליו ללמוד הרבה מהעמים המתוּקנים בשטח העשיה המשקית, הסידור הממלכתי, המחקר המדעי והכוֹשר הטכנולוגי; אך ההבחנה בין טוב ורע ישאב מתוך הגניוס המוסרי שהבהיק בעם היהודי מאז היותו, ולא הוּעם ולא דהה, והדרך הנאמנה לחירוּת, לצדק ולאחוה הוא יסול בעצמו, מתוך עצמאוּת רעיונית ומוּסרית מוּחלטת – ללא שעבוד וללא חיקוי.


*

מתוך שליטה במכשירי המדע והטכניקה הפיסיים והחברתיים ומתוך מתח חלוּצי של מגשימי חזון – לאוּמי ואנוֹשי – יעצב העם העברי במולדתו המתחדשת דמוּת אוּמה למוֹפת, שלא תבייש מוֹרשת נביאיה חכמיה ומדריכיה מאז ועד היום.

קיוּם עצמאוּת מוּסרית ומחשבתית זו של העם היהוּדי מחייב מאמץ נפשי מתמיד לא פחות מקיוּם עצמאוּתנו המדינית והכלכלית, כי בעצמאותנו הרוּחנית מתנקשים לא פּחות מאשר בעצמאותנו החמרית, והכוחות העומדים נגדנוּ במאבק האידיאי הם עצוּמים ורבים לאין ערוֹך מאלה שעומדים נגדנו במערכות אחרות. אבל לא ניבהל: מאבק רעיוני לא הוּכרע אף פעם בחיל ובכוח אלא ברוּח, ורוּח ישראל לא ישקר. על כך עדים ארבעת אלפי שנות תולדותינו.


*

הקו המַנחה בחינוכוֹ של הצבא, הנוער והעם הוא יחוּדנו הלאוּמי, גם מבּחינה מדינית וכלכלית וגם מבּחינה מוּסרית ורעיונית. היחוּד הלאוּמי הוא מטרה ואמצעי כאחד. מטרה – באשר היחוּד הוא זכות טבעית והיסטורית; אמצעי – באשר הוא חוֹבה למילוי היעוד. זוהי זכוּתו הטבעית וההיסטורית של כל עם לעמוד ברשוּת עצמו, ללכת בדרכו ולעצב חייו וּדמוּתו בהתאם לסגוּלותיו, לצרכיו, לרצונו ולתנאיו המיוּחדים. ואין עם רשאי לוותר על זכות זו, כי העם הוּא גם נתבע ומוּטל עליו יעוּד. ורק מתוך חירוּת פּנימית ונאמנות לעצמו יש לאל ידו לקיים יעוּדוֹ וּלבצע המשׂימות שההיסטוריה מטילה עליו.


*

היעוד של העם היהודי בתקוּפתנו, היעוד המייחד תקוּפתנו זו בתולדות העם, הוא – שיבת השבוּת, קיבוץ־גלוּיות.

אנו עומדים לאחר שתי עלילות מהפּכניות ומוּפלאות בתולדותינו: חידוּשה של מדינת־ישראל ונצחונות צבא־הגנה לישראל. אוּלם בעלילות אלה לא נתמַצה התוכן המהפּכני של התקופה החדשה, ואין הן משמעות אלא פתיחה והכשרה לעיקר שהוא – שיבת השבות.


*

אין זו הפעם הראשונה שהיהוּדים חוזרים לארצם ומחדשים קוֹממיוּתם הממלכתית. היה כדבר הזה לפני כאַלפיים וחמש מאות שנה, בימי זרוּבבל, עזרא ונחמיה, כשגולי ציון חזרו מבּבל תחת מלכי פּרס והניחו יסוד לבית השני.

אוּלם שונה וגדול וקשה קיבוּץ גלוּיות שבימינו משיבת־ציוֹן ראשונה. בימים ההם היתה קיימת כמעט רק גלוּת אחת – גלוּת בּבל, וגלוּת זו היתה צעירה. רק כשבעים שנה עברוּ מיום שהוּגלתה המולדת, והיתה קרובה לארץ, ורבים מהגוֹלים היוּ קשוּרים בקשרי־משפחה עם השׂרידים בארץ. וּמספר שבי הגוֹלה לא היה רב – רק כחלק העשירי מאלה שעלו לארץ בשנתיים האחרונות. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפוֹרטת, וכנראה מדוּיקת, מעולי בּבל ומכל רכוּשם, סוסיהם, פּרדיהם, חמוריהם וגמליהם. וכה נאמר:


"כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד – אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם

שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת שִׁשִּׁים, מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהוֹתֵיהֶם – אֵלֶּה

שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם

מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. סוּסֵיהֶם שְׁבַע־מֵאוֹת שְׁלֹשִים

וְשִׁשָּׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. גְּמַלֵּיהֶם

אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע

מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים"

(עזרא ב' סד־סז).


*

לא כן התפוּצה בדורותינו. התפוּצה היהוּדית בכללה אף היא עתיקת־יומין, וקדמה לחורבן בית שני ואף לחורבן בית ראשון. עוד במאה השביעית לפני הספירה האירופאית אנוּ מוצאים יהודים במצרים. יתכן שהוּגלוּ שמה לאחר שהמלך יאשיהו נפל במלחמתו נגד פרעה נכה. בכל אופן ברור, כי היהודים שירדוּ למצרים בימי ירמיהו, מצאו כבר ישובים יהוּדים בערי תחפנס, נוף, מגדול ופתרוֹס שבמצרים. ביֵב, בשער הנגב של מצרים, היתה מושבה צבאית יהוּדית במאה הששית לפנה"ס, ואליה נצטרפו יוחנן בן־קרח “ושרי החיילים ושארית יהודה” אשר לא רצו לשמוע בקול ירמיהוּ וירדוּ מצרימה.

עם חוּרבּן מלכוּת יהוּדה קם מרכז יהוּדי גדול בבּבל, שרק בחלקו חזר לארץ לאחר הצהרת כוֹרש מלך פרס, אשר העביר

"קוֹל בְּכָל

מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר – – – מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי

אֳלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת

בֵּית ה' אֳלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

(עזרא א', א־ג).

נענו לקריאה זו רק כחמשים אלף איש, וגלוּת בּבל לא נתחסלה אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה.

מצרים וּבּבל לא היו הגלוּיות היחידות בימי קדם. בימי הבית השני רחבה התפוּצה ונתפּשטה בהרבה ארצות. בסוּריה וּבאסיה הקטנה היו יהודים עוד לפני תקופת החשמונאים, ובכתובות של דלפי, ביוון, מסוּפר על שחרור עבדים יהוּדים בתקוּפת מרד החשמונאים (150 – 170 לפנה"ס). ועוד כמה זמן לפני זה מתאוֹנן יואל הנביא על צור וצידון וגלילות פּלשת על אשר מכרוּ בְּנֵי

יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם – – לִבְנֵי הַיְוָנִים לְמַעַן

הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם"

(יואל ד', ו).

גם בדברי ישעיהו יש פּסוּק על פּזוּרי ישראל מעבר לים:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ

לִקְנוֹת אֶת־שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם

וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת

וּמֵאִיֵּי־הַיָּם"

(ישעיהו י"א, יא).

הגיאוֹגרף היווני סטרבון, שחי בימי הורדוס הראשון, מספּר ש“העם היהוּדי הגיע לכל עיר ומדינה, ואין זה קל למצוא מקום בעולם הנוֹשב שלא קלט מבני אוּמה זו או שלא נתפּס על ידם”. וּפילוֹן האלכּסנדרוני שנולד 90 שנה לפני חוּרבּן בית שני, אומר בספרו נגד פלאקוס: “הלוא ארץ אחת לא תכיל כל היהודים מפּני מספּרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה וּבאסיה, באיי הים וּביבּשה. לעיר מחצבתם הם חושבים את העיר הקדושה, בה עומד על תילוֹ בית המקדש לאל עליוֹן. ואת הארצות בהן התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדוֹרי דורות המה מחבבים כמולדתם, שהרי בהן נולדו וגדלוּ”.

התפוּצה היהוּדית גדלה לאחר חוּרבּן בית שני בכל חלקי העולם הישן והגיעה לכל הארצות באירוֹפּה ובאַפריקה, ועם התגלוּת העולם החדש – אמריקה ואבסטרליה – נפוצה גם שם, ולאחר הטבח האָיוֹם של יהדות אירוֹפּה על ידי הנאצים בימינו, עבר מרכּז הכּוֹבד המספרי של תפוצות ישראל לארצות־הברית.

אין עם בעולם אשר נפוץ בכל הארצות כאשר נפוצו בני ישראל. נתקיימה בנוּ התוֹכחה המרה והזוֹעמת שבתורה:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל־הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ – – – וּבַגּוֹים

הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹח לְכַף רַגְלֶךָ, וְנָתן ה' לְךָ

שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן־עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ, וְהָיוּ חַיֶּיךָ

תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלּא תַאֲמִין

בְּחַיֶּיךָ – – ־ מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה

עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"

(דברים כ"ח, סד־סח).


*

כל הנסיונות לשוב למולדת – ונסיונות אלה לא פסקו מאז הלך עמנו בגוֹלה – היו מצוּמצמים ומוּגבּלים, ולרוב גם נידונים לכשלון כל זמן שזרים שלטוּ בארץ. והנה 1813 שנה לאחר הרס עצמאוּת ישראל האחרונה בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא – קמה מחדש מדינת ישראל, ושערי המולדת נפתחוּ לרווחה לכל הנפוֹצים.

קשה וכמעט אין אפשרוּת למצוא התחלת הדברים. מי ימנה ראשית העליה שהביאה ליסוד המדינה? עם יסוד מקוה־ישראל וּפתח־תקוה הוּנחו היסודות הראשונים להתישבוּתנו החקלאית המחוּדשת. אוּלם העליה היהודית קדמה לנסיונות ישוביים אלה, ובין בני הארץ ישנם בני הדור החמישי ויותר שנולדו בארץ. לפני מלחמת העולם הראשונה לא הגיע הישוב היהודי למאת אלף, ובשעת המלחמה אף נתמעט במידה ניכרת. בסוף המלחמה נמצאו בארץ פּחות מששים אלף יהודים. עד מלחמת העולם השניה גדל מספרם פי עשרה, וּבשעת הקמת המדינה במאי 1948 הגענו לשש־מאות וחמישים אלף יהודים בערך. אוּלם בשנתים אלה עלוּ לארץ למעלה מארבע מאות אלף יהודים, ונשתנה לא רק הקצב והמספּר – אלא חל שינוּי יסודי במהוּתה וּבאָפיה של העליה. גוּשים ארציים שלמים נעקרים כמעט בבת אחת מהגולה החוֹרגת ונישׂאים למולדת המשוּחררת: מבּולגריה ומתימן, מיוגוסלביה וממרוקו, מגרמניה ומאלג’יר, מאוסטריה וּמטוּניס, מתוּרכּיה וּממצרים, וּמכמה ארצות אחרות.


*

קיבוץ הגלויות הגדול ביותר נתקיים בצבא־הגנה לישראל. בימי המלחמה היוּ בצה“ל מתנדבים שהגיעוּ מעשרים ואחת ארצות באירופּה, מארבע־עשרה ארצות באמריקה הצפונית והדרומית, מעשר ארצות באפריקה, הצפונית, המרכּזית והדרומית, מחמש ארצות באסיה (בּוּרמה, הוֹדוּ, סין, תימן ותוּרכּיה) ומשתי הארצות בירכתי תבל – מאוסטרליה וּמניוּ־זילנד. מסופקני אם היה אי־פעם צבא קוֹסמוֹפּוֹליטי כזה. מספר מתנדבי חוץ בצה”ל היה רק בשׂוֹרה ראשונה ורמז לבאוֹת. עם הפסקת הקרבות פּרצה העליה הגדולה – והחלה “יציאת מצרים” חדשה, לא ממצרים אחת אלא מכמה וכמה מצרים, ובחודש אחד עולים עכשיו יותר יהודים מאשר עלוּ במשך שנה בתקוּפת המנדט. עצם כמוּתה של עליה זו אומרת דרשני. בקנה מידה אמריקאני הרי זוהי כמוּת עולים של 40 מיליון לשנה. בקנה מידה רוּסי זוהי עליה של 53 מיליון לשנה. ספק אם היתה פעם תנוּדת עמים עצוּמה כזו – אם נביא בחשבון שעורי גָדלָה של מדינתנו הקטנה.

שיבת השבות היא העובדה והמשימה המרכּזית של ימינו. בלעדיה לא תיכּוֹן עצמאוּתנו, ומדינתנו לא תקום. זכינו השנה למיליון הראשון בארצנו – מבּחינה ידוּעה זהו המאורע הגדול ביותר בתולדותינו מאז נצחון המכּבים, אבל אין זו אלא התחלה. בלי המשך רב־מידות ומהיר־קצב אין כל בטחון ואין טעם להתחלה זו.


*

איש אינו יכול להגיד מראש אם כל תפוּצוֹת ישראל יתכּנסוּ או לא. אפשר לחלק תפוּצוֹת ישראל בימינו לשתים: תפוּצה שאינה רואה עצמה בגלוּת ואינה עומדת לעלות לארץ, ותפוּצה שאינה יכולה ואינה רוצה להישאר באשר היא, כי חייה מרוּדים ועלוּבים וּבלתי מוּבטחים, והם מתפּרצים לעלות. הקו המבדיל בין שתי התפוצות אינו קבוע־ועומד ללא שינוּיים, וּתפוּצה שרואה עצמה בתקוּפה מסוּימת מוּבטחת ומרוּצה ומעורה – מתהפך גורלה והיא מוֹצאת עצמה בגלוּת מרוּדה, כאשר קרה הדבר ליהדוּת גרמניה, וּברגע זה לא חשוּב הדבר אם השאננוּת של תפוצות גדולות בימינו מוצדקת לאורך ימים או לא. לגבי רצון העליה קובעת לא הפּרוֹגנוזה של האידיאוֹלוֹג, אלא ההרגשה של רוב אישי הקיבוץ היהודי. אין הרגשה זו תלוּיה אפילו אם היהודי הוא ציוני, בלתי־ציוני או אנטי־ציוני. ביהדות אמריקה לכל זרמיה קבועה ההרגשה, שאין לה צורך בעליה. ברור הדבר, שגם מארצות כגון אלה תיתכן וישנה עליה, המוּנעת בכוח חלוצי וציוני, אבל זוהי עליה אישית, עליה של יחידים, אם כי מספר היחידים יכול להגיע למאות ולאלפים.


*

המשׂימה הגדולה והדוחקת המוּטלת עלינוּ בשעה זו היא כינוּס התפוצות שאין להן ברירה, שאינן יכולות ואינן רוצות להישאר בגלוּת, ואם רק יש להן זכוּת יציאה – הריהן עולות ותעלינה לארץ בהמוניהן. התפוּצה היהוּדית בארצות מזרח אירופּה ובארצות האיסלם – רוצה ומוּכרחה לעלות; יהדוּת זו בחלקה היא כלוּאה, ושערי היציאה סגוּרים בפניה. אוּלם כל אלה שהרשוּת בידם לצאת מן ההכרח שיבואו לארץ, גם אם אין המדינה מוּכנה עדיין לקלוט אותם. רוּבם הגדול של יהודים אלה הם מחוסרי כל, גם חסרי רכוּש והון אשר נלקח מהם, וגם עשוּקי חינוך ותרבות שלא ניתנו להם. הם נאלצים לעלות בלי אמצעים, בלי מקצוע, בלי השכלה, בלי הכשרה, בלי לשון, בלי ידיעת הארץ וערכי האוּמה. מתוך תחוּשה משיחית הם נוֹהרים באלפיהם וברבבותיהם למדינת ישראל, והמאמצים הנדרשים לקליטתם הם גדולים וקשים ממאמצי המלחמה.

המשׂימה העליונה של קיבוץ גלויות מוּתנית בשני מפעלים התובעים מאמץ עליון של האוּמה: מפעל התישבותי וּמפעל חינוכי.

אין תקנה לשבוּת העם בלי תקנה לשבוּת הארץ. הפרחת השממה, כיבוּש איתני הטבע ביבּשה, בים וּבאוויר, מלאכת שיכוּן עצוּמה, מפעלי השקאה וכוח רחבי־מידות, בנין משק מסוֹעף ונושא עצמו בחקלאות ובחרושת – הם התנאים החמריים לקליטת העליה. אבל הקליטה החמרית, המשקית בלבד לא תסכּוֹן. משׂימת הדוֹר לא תבוצע אך ורק במפעל שיכּוּן ותעסוקה והתישבות ועבודה למאות אלפי עולים. לא על הלחם לבדו יחיה עם. והגלוּיוֹת המתחסלוֹת ומתכּנסוֹת בישראל אינן מהווֹת עדיין עם, אלא ערב־רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שרשים וללא יניקה במסוֹרת ובחזוֹן של האוּמה.


*

העם היהודי הוא מהעמים המעטים בעולם, המקיים זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה חינוּך כללי, ואשר גם באָבדן עצמאוּתוֹ ומולדתוֹ ובנדודיו בנכר שמר על חינוּך בניו כעל בבת עינוֹ.

אולם חלק גדול של העולים באים אלינו ללא ידיעת אלפא־ביתא, ללא סימן של חינוך יהודי או אנוֹשי. שניים גרמו לכך: הזמן והמקום. הם ילידי תקוּפת חוּרבּן והרס בעולם, תקוּפת מלחמות העולם והירידה החמרית והרוחנית הכרוכה בהזדעזעות מוסדות תבל, והם יוצאי ארצות חשוּכות, נידחוֹת, מדוּכּאוֹת ועשוּקוֹת.

הקליטה הרוּחנית של עליה זו, מיזוּגה ועיצוּבה, הפיכת אבק אדם זה לאוּמה תרבוּתית, יוצרת, עצמאית ונוֹשׂאת חזוֹן – היא מלאכה לא קלה, וקשייה אינם קטנים מקשיי הקליטה המשקית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלוּוה אהבה עמוּקה וטהורה לאיחוּד נידחים אלה בתוך חברתנו, תרבוּתנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסדים – אלא כשוּתפי־גורל.


*

גם החיִל שעשינו אנחנו, ותיקי הישוּב, החיל החמרי והרוּחני, לא בעצם ידינו בלבד עשינוּהוּ, – אלא גם קיבלנו מוֹרשת יקרה מאבות אבותינו ועמדנו על שכם הדורות שקדמו לנו. נחלתנו זו היא נחלת העם היהודי כולו, ורק כנחלת העם כולו תתקיים. בתוך העולים עשוּקי־החינוך גנוּזוֹת כל אותן הסגולות והאפשרויות אשר עשו את בּוֹני הישוב עד עכשיו למַה שהם; ואין דבר שנעשה על־ידינו עד עכשיו – בשטח הכלכלי, המדיני, הצבאי והרוּחני – אשר יבּצר במשך הזמן גם מאת העולים האלה, אם הם יקבלו מאתנו העזרה והטיפּול שקיבלנו אנחנו.

מפעל־חינוך זה, שבו תלוּי גורל המדינה לא פחות מגורל העולים, לא יעָשה בבתי־הספר בלבד. בלי ספק, הדור הצעיר החדש אשר יוולד פה או יגדל בתוכנו בתוך העליה החדשה, יתערה ויתמזג לא פחות מיִלדי הוותיקים. אולם אין אנו רשאים ויכולים לחכות עד שיגדל דור חדש. מפעל החינוּך והמיזוּג מן ההכרח שיחוּל על כל העולים לגיליהם השונים. בתמוּרה העמוּקה והמהירה שאפשר לחוֹלל בילד, כמוּבן שאין לבצע אותה באותו הקצב ובאותה הקלוּת בעולה בוגר. אולם יש לנו מלבד בית־הספר מכשיר חינוּכי אדיר אונים – וזהוּ הצבא.


*

על צה"ל הוּטלה המשׂימה החיוּנית ביותר של דורנו: לשמור על בטחונה של מדינת ישראל. וראוּיה משׂימה זוּ, שטובי צעירינו ימסרוּ לה כל כשרוֹנם, מרצם וזמנם. אולם אין זו המשימה היחידה של צבאנו. שׂוּמה על צבאנו להיות גם כוח חלוּצי, מחנך, בּוֹנה־עם וגוֹאל־שממה. מבלי שנהיה לעם מאוּחד וניישב השממה בארץ – לא יכּון בטחוננו. בעיית בטחוננו שונה מבעיית הבטחון של כל עם אחר בעולם, לא רק מפּני שאנחנו מוּעטים מוּל מרוּבים, אלא מפּני שאנחנו עדיין לא מהווים עם ועדיין אין לנו ארץ. אדמה שוממה, חרבה וריקה בתשעים אחוז משטחה – אינה ארץ, ואוכלוסין שאינם יודעים איש שפת רעהוּ ואין הם מעורים בתרבּוּת האוּמה ובידיעת הארץ ואינם צמוּדים ודבוּקים בחישוּקי תרבוּת משוּתפת וחזוֹן לאוּמי – אינם עם המסוגל לעמוד ביום צרה בפני אויביו וצוֹרריו. לא מתוך אהבת “מוֹתרוֹת” קבענו חוֹק שירות־בטחון שאין דומה לו בארצות אחרות, חוֹק המחייב כל נער ונערה בני שמונה־עשרה בהכשרה חקלאית. כשהוכנס חוק שירות־הבטחון לכנסת לפני שנה (כ' באב תש"ט) הוסבּר הדבר, שצבאנו מן ההכרח שיהא קטן, כי מספרנו מוּעט, וכוח האדם שלנו דרוּש למפעלי פיתוּח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבוּתית – שהם תפקידי היסוד של מדינתנו, ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכוּתוֹ העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוּקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרוּשות לכל חייל, כל השכלולים האירגוניים המעלים את יכלתם הקוֹלקטיבית של כוחות־הבטחון – כל אלה דרוּשים לנו לא פחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נוֹפך חשוּב משלו, וזהו הנוֹפך החלוּצי. רק בהעלאת יתרוֹננו המוּסרי והאינטלקטואלי לשׂיא יכלתו, ימלא צבאנו יעוּדוֹ בקיוּם בטחון המדינה.


*

באותה ההסברה לחוק שירות־הבטחון הודגש הדבר, שאין לראות הכושר החלוצי כמוֹנוֹפּוֹלין של שבטים “מיוחסים” בתוכנו. "חלוּציות אינה נחלת יחידי־סגולה ועילויים. היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבוּיים כוחות וסגוּלוֹת ואוצרות רוּחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוּי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת חינוּך מכוּונת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי נשמתו, מסוּגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש המעיינות המפכּים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבוּרה וחלוּציות. כל מפקד צבאי מוּכשר יודע סוד זה, ובידוֹ להפוך צבאוֹ המוּרכּב מבני בשר ודם פשוטים – לצבא גבּוֹרים. החוּש ההיסטוֹרי שהדריך אותנו בארץ, פילס נתיב למעינות החלוּציים, שהיו גנוּזים בנוער היהודי בעיירות ליטא, פולין, גליציה, רומניה ואמריקה. העליה שתבוא בשנים הקרובות, תהיה בחלקה הגדול מארצות המזרח, מארצות האיסלם ומארצות אסיה ואפריקה. בארצות אלו לא היו לקיבוצים היהודיים במשך הדורות האחרונים אמצעים ואפשרויות לינוק בשפע מאוצרות־התרבוּת האנושיים והיהודיים, אפילו באותה מידה שניתן ליהודים באירופּה.

“אך אין יסוד להנחה, שיהודי צפון אפריקה, או תורכּיה, מצרים, פּרס או עדן, שונים במהוּתם ויסודם מיהודי ליטא, גליציה ואמריקה. גם בהם גנוּזים מעיינות עשירים של יכולת חלוּצית, מעיינות של גבורה ויצירה. אם נשקיע גם פה חלק מן המאמצים שהשקענו בנוער היהודי בארצות אירופּה – נקבל אותן התוצאות המבוֹרכוֹת”.

ועל צבא הגנה לישראל הוּטל להיות בית־היוֹצר לחלוצי אוּמה והמכשיר התרבותי למיזוּג הגלוּיוֹת, איחוּדן ועלייתן התרבותית. הלהג התפל של המקטרגים על הצבא, שהוא מטבע הדברים מכשיר לטמטום, קרייריזם, בטלה, התהדרוּת וכו' – אַל ידריך מנוּחתנו. מסגרת הצבא, כמו מסגרות אחרות – אָפיין ומהוּתן תלוּיים בתוכן ששׂמים בתוכה, ועלינו שׂוּמה למלא מסגרת זו תכנים חלוֹציים ותרבותיים, שיש בהם כדי בנין עם ויצירת מולדת.

על צבאנו להקנוֹת לנוער הִנתוּן להדרכתוֹ – החל מגדוּדי הנוער ומעלה – ערכי יסוד של נקיון פיסי ומוּסרי, ידיעת הלשון והארץ, זריזוּת גוּפנית ורוּחנית, אהבת מולדת ונאמנוּת חברית, עוז־רוח ויזמה יוצרת. משמעת וסדר, כּוֹשר־עבודה ויצר חלוּצי – נוסף על הערכים הצבאיים והמקצועיים הדרוּשים לצרכי בטחון במוּבן המצוּמצם.


*

צבא־הגנה לישראל מונה רק כשנתיים, אולם צבא רך זה אינו אלא נצר מגזע צבאי עתיק־יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כימי העם היהודי, ומונה כארבעת אלפים שנה. אברם העברי עשה מלחמה עם כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר להציל את קרוביו אשר נפלו בשבי, במלחמת תשעת המלכים בעמק השדים (בראשית י"ד). מלחמתו הראשונה של העם היהודי באה מיד אחרי יציאת מצרים – זו היתה המלחמה עם האויב המסרתי של ישראל, עם עמלק, ובראש המלחמה עמד המצבּיא הראשון בישראל – יהושע בן־נון, והמלחמה ניטשה ברפידים, באותה הסביבה שבּוֹ נערך הקרב האחרון של צבא־הגנה לישראל בימינו, הקרב על שחרוּר הנגב מידי המצרים בסוף 1948.

ואחרי המלחמה ברפידים נלחמו צבאות ישראל בכנעני ובאמורי, במוֹאָב ובאדום, בפלשת ובארם, במצרים, באשור, בבבל ובערב, ביוון וברוֹמא. וההיסטוריה הצבאית לא נסתיימה עם חוּרבּן הבית ולא עם תבוּסת בר־כוכבא. במאה השביעית אחרי הספירה הנוצרית עוד נלחם צבא יהודי בברית עם פּרס תחת המפקד בנימין מטבריה בצבא הבּיזנטי, ובסוף המאה האחת עשרה, בשנת 1100, נלחמה חיפה היהודית בנוסעי הצלב, ורק לאחר שהצי הוונציאני צר על חיפה מהים וצבאו של טנקרד סגר על חיפה מהיבּשה, נפלה חיפה היהודית אחרי קרב נוֹאָש של שבועיים.


*

הצבא היהודי היה תמיד, מלבד במקרים מוּעטים, צבא עממי. הלוחמים היהודים בימי יהושע בן־נון היו אלה אשר יישבוּ הארץ ובנוּ אותה. עם לוֹחם כבש הארץ – ולא חיילים שׂכירים העושׂים מלחמה בעד בצע. החטא החמוּר ביותר בצבא ישראל היה לקחת “מן החרם” ולשׂים שלל האויב בכליהם של אנשי הצבא. שוד צבאי זה נחשב להפרת הבּרית ולמעשה נבלה, ועל חטא זה בא על ענשו עכן בן כרמי משבט יהוּדה מידי יהושע בן־נון בכל חוֹמר הדין – עוֹנש מוות והחרמת רכוּשוֹ, והמקום שבו נעשתה הנבלה נקרא עמק עכוֹר “עד היום הזה” (יהושע ז'). צבאוֹ של יהושע בן־נוֹן היה בעצם צבא של מתישבים. וכאשר עתניאל בן קנז אחי כלב לכד את דביר והיא בארץ הנגב, “הסיתה” עכסה אשתו של עתניאל, בת של כּלב, את בעלה לשאול מאת אביה גולות מים –

"כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי – – –

וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלּוֹת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלּוֹת תַּחְתִּיּוֹת"

(שם, ט“ו, י”ט).

זה היה אולי ה“נח”ל" הראשון בצבא ישראל, שניסה לסדר השקאה בנגב.

לא לחינם הוּזהרו היהודים לשמור על עץ השדה – גם בימי מלחמה ואפילו בשעת מצוֹר.

"כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם

עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ – לֹא־תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו

גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאוֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ

הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָצוֹר"

(דברים כ', יט).

גם חוּקי הגיוּס שקבע משה רבּנוּ מוכיחים שצבא ישראל היה צבא עממי.

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל־הַמִּלְחָמָה – – – וְדִבְּרוּ

הַשׁוֹטְרִים אֶל־הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ

וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה

וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא

חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ

אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִיש אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָה

יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה"

(דברים כ', ב־ז).

ומפני שזה היה צבא עממי, וכל העם היה לוֹחֵם, לא רצו שישתתפו במלחמה מוגי־הלב, וגם זה היה אחד מחוקי הגיוס של משה רבּנוּ:

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁוטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וְאָמְרוּ: מִי

הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבַב – יֵלֵךְ וְיָשׂב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס

אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ"

(שם, שם ח).

על חוּקי גיוּס אלה של היהודים הקדוּמים אמר בסוף הבית השני אחד מגדולי החכמים, רבי יוחנן בן זכאי: “בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות. הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמֵרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא ארשׂ אשה. וכוּלם היוּ צריכים להביא עדוּתם, חוּץ מן הירא ורך־הלבב, שעדיו עמו: שמע קול הגפת־תריסין – ונבעת, קול צהלות סוסים – וּמרתת, קול תקיעת קרנים – ונבהל, רואה שימוּט סייפים – ומים יורדים בין ברכיו”…1

פּיטוּרים אלה מן הצבא לא באו מתוך הקלת ראש בתפקיד האחראי המוּטל על הצבא, אלא להיפך, למען חזק המוֹרל שלו ולשחררוֹ מאֶלמנטים שאינם יכולים להתמכּר לגמרי לשליחוּת הצבאית אם מתוך קשרי משפחה חדשים או מתוך עניני משק בלתי מסוּדרים – או מתוך חוּלשה נפשית אוֹרגנית, שאין להתגבּר עליה. לאחר שנוּקה העם הלוֹחם מאֶלמנטים לא רצוּיים אלה – היו מקיימים בצבא משמעת חמוּרה, ואוֹחזים באמצעים חריפים נגד בורחים משדה הקרב, כי “תחילת נפילה – ניסה”. ומשום כך היו מעמידין לפני העם ולאחוריו “זקיפין מזוינים בכשִילים של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור – הרשוּת בידם לקפּח את שוקיו”.

פּיטורים מצבא העם מטעמים משקיים או משפחתיים היו נעשים רק במלחמת רשוּת, אבל במלחמת חובה, כשהם ישראל היה מוּתקף, היו “הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחוּפּתה”, כי חובת ההגנה על העם מהתקפת חוּץ היתה חלה על כל איש ואשה בלא יוצא מן הכלל.


*

צבא סדיר לא היה בישראל עד תקוּפת המלכים. שאול היה הראשון אשר הקים צבא־קבע של שלושת אלפים איש:

"וַיִּהְיוּ עִם־שָׁאוּל אַלְפַּים בְּמִכְמָשׁ וּבְהַר בֵּית־אֵל. וְאֶלֶף הָיוּ

עִם־יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין. וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו"

(שמ“א י”ג, ב).

שלמה המלך הקים גם צבא פרשים – שנים עשר אלף איש.

לשׂיא שכלוּלוֹ בימי בית ראשון הגיע הצבא בימי גדול מלכי יהוּדה – המלך עוזיה (עזריה) בן אמציה, שמלך באמצע המאה השמינית לפסה“נ – בן זמנו של ירבעם השני בן יוֹאש. שני המלכים האלה הרחיבו גבוּלות ישראל כאשר לא היה הדבר מיום היפּלג הממלכה המאוּחדת אחרי מות שלמה. ירבעם הרחיב גבוּל ישראל בצפון והשיב את דמשק וחמת לישראל, ועוזיהו מלך יהודה הרחיב גבוּל ממלכתו בדרום. הוא נלחם בפלשתים בגת, ביבנה ובאשדוד במערב א”י, ובערבים היושבים בגור בעל והמעוּנים במזרח הארץ. הוא לא רק הרחיב הגבולות אלא פיתח הארץ, בנה ערים חדשות בשטחים אשר כבש, הרחיב השטח החקלאי, סידר השקאה בארץ החרבה בדרום וטיפח גידול צאן ובקר ומטעי הר.

"וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה־רַב

הָיָה לוֹ וּבַשְׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר, אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים

וּבַכַּרְמֶל, כִּי־אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה"

(דברי הימים ב' כ"ו, י).

אחד ממפעליו הראשיים היה בנין אילת. עוד שלמה המלך העריך חשיבותו הרבה של מפרץ ים סוף בשביל המשק והמעמד של ממלכתו. הוא פיתח וניצל מכרות הנחוֹשת שבערבה והקים בית־חרושת להתכת הנחוֹשת בעציון־גבר, אשר על יד אילת (בית־חרוֹשת זה נתגלה לפני שנים אחדות בחפירות של הארכיאוֹלוֹג האמריקאי נלסוֹן גליק).

שלמה גם העריך חשיבוּת הים והספנות.

"וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל־שְׂפַת

יַם־סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם"

(מלכים א' ט', כו).

אולם לא היו בישראל אז מלחים יוֹדעי ים. ושלמה היה נאלץ להיעזר בשייטים הכּנענים של בן־בריתוֹ חירם מלך צור. אולם אילת לא נשארה זמן רב בידי היהודים. בימי יורם בן יהושפט

“פָּשַע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה וַיַּמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ”

(מלכים ב' ח', כ)

ואילת שבה להיות עיר אדומית, ורק לאחר שהמלך אמציה בן יואש

“הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת־הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה”

(שם י"ד, ז),

עלה בידי בנו עוזיהו להגיע עד קצה הערבה בדרום, והוא בנה את־אילת והשיבה ליהודה.

יחד עם מפעלי ההתישבות והפּיתוח והרחבת הגבוּלות שׂם מלך גדול זה לבו לביצור בירת ממלכתו.

"וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים

בִּירוּשָׁלַיִם עַל־שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל־שַׁעַר הַגַּיְא

וְעַל־הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם"

(דברי הימים ב' כ"ו, ט).

אולם מפעלו המרכזי של מלך זה – היה שכלוּל צבאוֹ מבּחינת האירגון והזיוּן. לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוּק כוחות הבטחון ובהגברת יכלתם הקרבית. תחת אשר בימי שאול לא נמצא חרש בכל ארץ ישראל

"כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ

חֲנִית – – – וְהָיה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית

בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת־יוֹנָתָן"

(שמ"א יג, יט־כב),

דאג המלך עוזיה שלצבאוֹ היהודי יהיוּ כל מיני הנשק שהיו ידוּעים אז למצרים ולאשוּר ולארם ולכל העמים מסביב, וגם שכלל כלי נשק חדשים והקים הארטילריה העברית הראשונה בדברי ימי ישראל:

"וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלַיִם חִשְּׁבֹנוֹת

מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל־הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא

בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת – וַיֵצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק

כִּי־הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק"

(דברי הימים ב' כ"ו, טו).

סוֹפר דברי הימים נותן מספּר צבאו של עוזיהו

"שְּלֹשׁ מֵאֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂה מִלְחָמָה

בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב"

(שם שם, יב).

יתכן שמספר זה הוּא מוּפרז, ויותר נראה המספר השני שניתן באותו מקוֹם

“כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת”

(שם, שם, יב),

אוּלם ממעשׂי תקפו וגבורתו ומהתפּשטוּתוֹ של עוזיהוּ בארץ הפּלשתים במערב, בשׁטח הערבים במזרח ובאדוֹם בדרום – ברור שהיה לו צבא גדול, וכֹחוֹ של הצבא לא היה רק בכמותו אלא גם בציודו המשׁוּכלל.

"וַיָכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל־הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים

וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים"

(שם שם, יד) –

אלה הם כל מיני הנשק האופנסיבי והדפנסיבי שהיו מצוּיים בתקופה ההיא וּזמן רב אחר כך.

גדלוּתוֹ היחידה במינה של עוּזיהוּ המלך היא בזאת, שהוא ידע למזג ולאַחד מפעלי ישוּב ופיתוּח והשקאה עם פעוּלות צבאיוֹת ומלחמתיות, ואין זה פלא שהוא זכה לכך, שתולדות חייו המלאוֹת (“וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים” – שם, שם כב) יכּתבו על ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא, אוּלם ספר זה, ככל ספרי מלכי יהודה וישׂראל, לא הגיע לידינו.


*

המקרה הקלאסי בתולדותינו של הצמדת העבודה להגנה נתארע בשיבת ציון הראשונה, בימי עזרא ונחמיה. השבים הראשונים מבּבל מצאו "חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ (נחמיה א', ג), ויגשוּ תחת הנהגת נחמיה בן חכליה לבנות חומת הבירה ושעריה.

אך כששמעו שׂונאי ישראל

"סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה

וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה

לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם – וַיִּחַר

לָהֶם מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלָיִם"

. ואז ציוה נחמיה להמשיך בבנין

"וְהַבּוֹנִים אִישׁ

חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל־מָתְנָיו וּבוֹנִים".

וכך מספר נחמיה בזיכרונותיו:

"וַיְהִי מִן־הַיּוֹם הַהּא – חֲצִי נְעָרַי עוֹשִׂים בַּמְלָאכָה

וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת

וְהַשִּׁרְיֹנִים – – הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֵּבֶל

עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עוֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת

הַשָּׁלַח – וְהָיוּ־לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין

אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי –

אֵין־אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ"

(נחמיה ד').


*

על דורנו אנוּ הוטלה מחדש המעמסה הכפוּלה של שבי ציוֹן הראשוֹנים – ובקנה־מידה גדול פי כמה. לא חוֹמת ירושלים בלבד – אלא שממת הארץ שׂומה עליו לבנוֹת ולהפריח. ורבבוֹת ומאוֹת אלפים של שבי גוֹלה עלינו ללמד קשת ומלאכה – למען יקום עם שידע לחונן הריסוֹת ארצוֹ ולהגן עליה מפני צר ואויב.

והמסגרת של צבא־הגנה לישראל לא תוכל להיוֹת רק מסגרת צבאית בלבד, אלא תשמש גם מסגרת חינוך וקליטה, וגם מסגרת להתישבות ולבנין. במסגרת הצבא ירכּשוּ העוֹלים הצעירים דעת הלשוֹן והארץ, ובמסגרת הצבא יתאַמן הנוֹער לבנוֹת השממה ולהקים ישוּבי ספר ומפעלי כיבּוּש בערבה, במבוֹאוֹת ירושלים, בשפלה ובהר, ובחיל־הים ובחיל־האוויר ילמדו להשתלט על איתני הטבע בים ובאוויר.


*

לא כל העולים יאחזו במסגרת הצבא, והישוב הציבילי אינוֹ פטור אף הוא מהמשׂימה המרכּזית של דורנו – קליטת העולים, החמרית והרוּחנית. כל המסגרות הישוּביות, בכפר ובעיר: קיבוצים, מוֹשבים, מוֹשבות, קואופרטיבים, חברוֹת מסחריות, הסתדרויות פועלים, אירגוני בעלי מלאכה, התאַחדויות אכּרים ובעלי תעשיה, איגוּדי מקצועות חפשיים, עיריות ומועצות מקומיות, וכל איש ואשה בישוב: פועל, פקיד, רופא, מורה, סופר, קבּלן, בעל בית וחרשתן, סוחר ומנהל משק – נתבּעים להוֹשיט יד־אחים נאמנה לקליטת העולים, להדרכתם, לחינוּכם, לסידוּרם ולהשתרשוּתם בארץ. מאמצים אלה ידָרשו מאתנו לא שנה ולא שנתים, אלא לאוֹרך ימים וללא לאוּת, במתיחוּת גוֹברת. זהוּ היעוּד העליון של תקופתנו.

בכוּר ההיתוּך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית יצוֹרף בליל־האדם הזורם מגלויות־נכר, יזוּקק ויטוֹהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקוּ המחיצות העדתיוֹת, ותחוּשל אַחדוּת נאמנה של אוּמה מחדשת נעוּריה, יוֹנקת מעבר עתיק־יומין, גדול־עלילה ורב־מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוּצית ובת־חוֹרין, נאזרת ברוּח גבוּרה, עוז ותעצוּמוֹת, וצמוּדה לחזוֹן אחרית־הימים שהגיעה תקופת ביצוּעוֹ



  1. המקור בספר דברים פרשת שופטים פיסקא קצב “מי האיש הירא ורך הלבב, ויספו השוטרים, למה נאמרו כל הדברים האלו שלא יהו ערי ישראל נשמות כדברי רבן יוחנן בן זכיי. בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות מפני הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמרו שמא בנה בית שמא נטע כרם שמא ארס אשה וכולם היו צריכים להביא עדותם חוץ מן הירא ורך הלבב שעדיו עמו שמע קול הגפת תריסים ונבעת קול צהלת סוסים ומרתת קול ליעוז קרנים ונבהל רואה שימוט סייפים ומים יורדים בין ברכיו”. – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!