הביא לבית הדפוס יהודה ארז

י“ט ניסן תש”י – 6.4.1950

מתוך הרצאה על חינוך הצבא והעם, בפיקוד הגבוה של צבא־הגנה לישראל

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל־הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם

כִּי־אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל־הָעַמִּים, כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם.

(דברים ז', ז־ח)

מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָ, אֹמַר לַצָּפוֹן –

תֵּנִי, וּלְתֵימָן – אַל תִּכְלָאִי, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי –

מִקְצֵה הָאָרֶץ.

(ישעיה מ"ג, ה־ו)

לצבא יש תפקידי אירגון, הנהלת־משק, ציוּד ואַספקה. אלה מוּטלים על חיילוֹת מיוחדים או על אגפים מסוימים במַטה. אך יש תפקיד כללי בצבא, המוּטל על כל מפקד צבאי, מכל הדרגוֹת, מהנמוּכה עד הגבוהה ביותר, ועל כל סוּגי הצבא בלי יוצא מן הכלל, ביבּשה, בים ובאוויר, והוא התפקיד החינוכי. בחלקוֹ הוא חינוּכי־טכני: אימוּן החייל להשתמש בכלי מגן והתקפה; בחלקו הוא חינוּכי־אישי, גופני ונפשי: חינוּך החייל לסדר, לנקיון, לדייקנות, לסבילות, לאחריות, לחיסכון, להתמצאוּת, למשמעת, לחברוּת, לפעוּלה מתוֹאמת, לאומץ־לב, לאי־רתיעה מפני שוּם סכּנה.

*

תפקיד חינוּכי זה משוּתף לכל הצבאות בעולם. לצבא־הגנה לישראל יש תפקיד חינוּכי מיוּחד, שאין בו צורך או אין לו מקום בצבאות אחרים. צבא־הגנה לישראל אינו יכול להסתפק בחינוּך הניתן לכל צבא – ובחינוּך מעוּלה וּמתוּקן הכתוּב מדבר, והוא זקוּק לחינוּך נוסף מיוּחד מפני היִחוּד ההיסטורי של אומתנו ומפני יעודה של התקופה בה אנו חיים.

ביחוּד ההיסטורי אני מתכּוון לקיבוץ־גלויות, זו העוּבדה המרכּזית של ימינו אלה, שלא היתה כמוה אף פעם בתולדות העמים ואף לא בתולדות עמנו, ואשר ממנה תוצאות לכל עתידותינו, לבטחוננו ולמעמדנו, הלאומי והבינלאוּמי, ואוּלי במידה לא מעטה גם לעתידות החברה האנוֹשית.

*

בתוֹלדוֹת העמים עד ימינוּ אלה ועד בכלל קיים מאבק מדיני בין האוּמוֹת, וּמאבק זה מתגלגל מזמן לזמן בהתמוֹדדוּת פיסית בין מדינות, כלומר במאבק צבאי.

העם היהודי היה נתוּן כעמים אחרים במאבק מדיני עם שכניו, ולא פעם עמד במערכה צבאית. כך היה הדבר בימי השופטים, כך היה בתקוּפת המלכים בימי הבית הראשון, כך היה הדבר בימי הבית השני; אחרי עשרות דורות ויוֹבלוֹת חזרנוּ להיות עם עצמאי בימינוּ אלה, ועוד טרם הוּקמה המדינה הוּכרזה עלינוּ מלחמה, ומדינת ישראל נוסדה ונבנתה בתוך סערת מלחמה, וגם לאחר שנסתיימה – לפי שעה – המערכה הצבאית, המאבק המדיני בעינוֹ עומד, ואין יודע כמה זמן ימָשך, ואם שוּב לא יתגלגל למאבק צבאי.

תנאי קודם ליכולת עמידתנו במאבק, בין מדיני ובין צבאי, הוא ראיית עצמנו ומצבנוּ, ראיית הנסיבוֹת והתנאים של קיוּמנו, ראיית גוֹרמי היסוד והקבע שפּוֹעלים לאורך־ימים, וגוֹרמי המקום והזמן, שמשתנים בלי הרף, המַתנים קיוּמנו וּמסגרת פעוּלתנו ההיסטוֹרית.

ולא נראה מצבנו לאמיתוֹ, לא יוּבנוּ הרבה חזיונות עיקריים בהיסטוריה שלנוּ, לא רק בעבר אלא גם בהוֹוה ובעתיד; ולא נהיה מוּכנים ומצוּידים – והציוּד המכריע הוּא ציוּד נפשי – לא למאבק המדיני ולא למאבק הצבאי, אם לא נשׂיג ולא נכּיר על בּוּריוֹ. המאבק המוּסרי והרעיוני המתחוֹלל בהיסטוֹריה האנוֹשית ולא נראה מקומנוּ במאבק זה.

*

לשם ראיית המאבק האידיאי והכנת ערכּוֹ בהתרוצצות ההיסטורית, אין הכרח לברר ולהכריע בוויכוּח הפילוסופי אם מאבק אידיאי נובע מתוך ניגוּדים כלכליים, חברתיים וּמדיניים או שהוא מחוֹלל אותם, או אם הניגודים הכלכליים והרעיוניים כרוּכים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. אין כל ערך מעשי ו“נפקא מינה” לוויכוּח מוּפשט זה, כשם שאין ערך מעשי לבירוּר אם התרנגוֹלת קדמה לביצה או שהביצה קדמה לתרנגוֹלת. ברוּר שאי־אפשר לזו בלא זו. ואין כל אפשרות לגדל תרנגולות בלי דגירת ביצים, ואין כל דרך להשיג ביצים אלא על־ידי גידוּל תרנגולות. וראינוּ בהיסטוריה אידיאוֹת ששינו משטרים – פוֹליטיים וכלכליים, וראינו משטרים שחידשוּ אידיאות והשליטו אותן. אנשים נלחמים על דעותיהם לא פחות מאשר על שלטונם ורכוּשם, ומזמן שהאדם עמד על דעתו – לא חדל המאבק האידיאי, ובתולדות עמנוּ הוּא תופס מקום יותר נרחב אוּלי מאשר בתולדות כל עם ועם. וכמעט שלא היה אף מאבק אחד בתולדותינו, מדיני או צבאי, שלא היה כרוּך במאבק אידיאי.

*

אנו עומדים עכשיו בסכסוּך לא רק עם שכנינוּ הערבים, אלא במידה ידוּעה עם רוב העולם האנוֹשי, כפי שהוא מאוּרגן באוּמוֹת המאוּחדות, בגלל ירושלים. ורק עיוור לא יראה שמקורות הסכסוּך הזה אינם אך ורק פוליטיים, כלכליים או צבאיים – אלא גם אידיאיים.

כשהסוּרים, העיראקים והמצרים תומכים בהתלהבוּת, כביכול, בבינאום ירושלים הרי נימוּקיהם ברוּרים: מוּטב שמסגד עומר ימָצא תחת שלטון נוצרי מאשר ימצא חלק גדול של ירושלים תחת שלטון יהודי. אבל קשה להסבּיר בנימוּקים פוליטיים בלבד עמדתן של כמה אוּמוֹת באמריקה הדרומית, אשר בדרך כלל עמדוּ לימיננוּ באוּ“ם במאבקנו המדיני, וּבשאלת ירושלים הפכו נגדנוּ. אין להסבּיר בנימוּקים מדיניים עמדת צרפת, אשר היה לה ענין מדיני וצבאי רב לעזור לנוּ, וגם עזרה לנוּ לא מעט, לא רק בעצרת האוּ”ם, אלא בדברים הרבה יותר ממשיים ויעילים. והוּא הדין צ’כוסלובקיה. ואף־על־פי־כן יצאוּ אוּמוֹת אלה נגדנוּ בשאלת ירוּשלים. אין להתעלם מהעוּבדה שיש גם מאבק אידיאי בעולם.

בשאלת ירוּשלים ראינוּ צירוף משוּנה ותמוּה מאוד. מצד אחד עמד, אם לא כל העולם הנוצרי, הרי הגוּש האוניברסאלי הגדול ביותר בעולם הנוצרי, הגוּש הקתולי. מהצד השני עמד הגוּש המוּסלמי. מהצד השלישי – הגוּש הקוֹמוּניסטי.

אין ספק שלכל אחד מהגוּשים הללוּ היוּ נימוּקים משלו. אבל אין ספק שהיה גם צד שווה, אם כי לא משוּתף, לשלושת הגוּשים האלה. מה שמאַחד כל גוּש הוּא לא רק אינטרס מדיני, אלא גם אידיאה. יש אידיאה באיסלם, יש אידיאה בקתוֹליוּת, יש אידיאה בקוֹמוּניזם. ושוּב לא מענין לגבי הבנת בעייתנו, אם האידיאה קובעת המדיניוּת או המדיניוּת קובעת האידיאה. שתיהן יחד נובעות ממקור אחד. התעלמוּת מהאידיאה היא התעלמוּת מאחד הגורמים והגילוּיים המרכּזיים בהיסטוריה האנושית.

*

האוּמה היהודית אינה יחידה לאוּמית ופוליטית בלבדה, היא מגלמת בתוכה רצון מוּסרי, ונוֹשאת חזוֹן היסטוֹרי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית; רצונה וחזוֹנה של האוּמה העברית אינם מזדהים עם אחת משלוש האידיאות הגדולות שנצטרפוּ בעצרת האו"ם בבעיית ירוּשלים – לא עם האידיאה הנוצרית־הקתוֹלית, לא עם האידיאה המוסלמית ולא עם האידיאה הקוֹמוּניסטית, ואף לא עם האידיאות העולמיות האחרות שנאבקו על שלטון עולמי בדברי ימי האנושות מימי קדם ועד ימינוּ אלה.

אי־אפשר להבין ההיסטוריה היהוּדית, מלחמת קיוּמוֹ של העם היהודי ועמידתו בתקופות השונות ובארצות השונות, גם בהיותו עם מעורה בארצו ועומד פחות או יותר ברשוּת עצמו, וגם בהיותו עם מפוּזר ונודד בגולה – אם לא נראה היחוד האידיאי של האוּמה היהודית והמאבק קשה־העורף, לא רק מאבק פיזי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוּחני, מוסרי, רעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, מאז ועד היום, ויעמוד בו עד עת קץ, עד בוא חזוֹן אחרית־הימים.

מאבק זה התחיל בתקוּפה הקדוּמה ביותר בתולדותינו, מאז נשתמרו תעוּדוֹת והוכחות היסטוריות, פחות או יותר ברוּרות.

*

עוּבדה פיסית קבוּעה בהיסטוֹריה שלנו, וּממנה תוצאות להרבה תופעות בתולדוֹתינו בימים ההם וּבזמן הזה: היינוּ תמיד ונשארנוּ עד היום אומה קטנה בכמוּתה. ואין ספק שגורלנו הוּא להישאר גם בעתיד אוּמה קטנה, קטנה ביחס לשכניה וקטנה ביחס לאוּמות שבהן היא נתקלת בעולם. לעוּבדה פיסית־מתימטית זו יש תוצאות רבות בגורלנו, לשלילה ולחיוּב.

בימי קדם היוּ שכנינוּ הגדולים – מצרים וּבבל. שתי אוּמות אלה עלוּ על היהודים לא רק במספּרן, בעשרן, בכוחן הצבאי, וּבהיקף שלטונן – אלא גם בכמה מיתרוֹנוֹת הרוּח וכיבוּשי המדע.

המוּשׂג שיש לנוּ על מצרים מספרי בראשית ושמוֹת הוא חד־צדדי. לפי גירסא דינקותא שלנו היתה מצרים בית־העבדים שבּוֹ העבידו את אבותינו בפרך. ויציאת־מצרים היא עד היום הזה מקוּבּלת בישׂראל כיציאה מעבדוּת לחירוּת. אולם מצרים הקדוּמה היתה מהאוּמות המעטות בעולם שיצרוּ תרבוּת מקוֹרית וגבוהה, בערך; עוד לפני כחמשת אלפים שנה, בימי פרעה סנפרו, הגיעה ארץ זו לדרגה תרבּותית רמה, והניחה יסוד לכמה מענפי המדע: חשבון, הנדסה, חימיה, רפואה, ובמשך אלפי שנה יצרה ספרוּת מגוּונת ועשירה, במקצועות הדת, ההיסטוריה, המוּסר, המדע, השיר והסיפוּר, שאמנם רק מעט מזעיר נשתמר ונתגלה עד היום, אבל השיוּר המוּעט מעיד על פעוּלה רוּחנית רבּה ועל מקוֹריוּת תרבּוּתית. באחד הסיפורים האלה על שני אחים יש המוֹטיב של יוסף ואשת פוּטיפר, ושירי־האהבה מזכּירים את שיר השירים אשר לשלמה, וכן יש המנוֹנים הדוֹמים במידת מה לתהילים שלנו. המצרים היו גם ארדיכלים גדולים, כפי שיש לראות מהפירמידוֹת, וגם הצטיינו באמנוּת הפיסול והציור.

והוא הדין בבל. זו עלתה על מצרים בספרוּתה העשירה. נשתיירו ונשתמרו בידינו האֶפוֹס הגדול של גילגמש (שתורגם לעברית על־ידי ש. טשרניחובסקי), סיפורי הבּריאה, שירת עישתר, קינות, תפילות, ספרי מוּסר וחכמה, הימנוֹנים, כתובות ורשימות היסטוריות. בּבל פיתחה מדעי התכונה, הרפוּאה וההנדסה ושיכללה לפני כל שאר העמים תורת המשפּטים. לשון בבל היתה במשך זמן רב הלשון הדיפלומטית הבינלאומית בכל ארצות התנ"ך, הנקראת בימינו בשם המזרח הקרוב.

*

המאבק של האוּמה היהוּדית עם שני השכנים האדירים האלה היה לא רק מאבק מדיני וצבאי – אל גם תרבּוּתי־רוּחני. פעוּלתם של נביאי ישראל היתה מכוּונת בשוּרה הראשונה נגד ההשפעה הרוּחנית של העמים השכנים על תפיסתו הדתית והמוּסרית של עם ישראל והליכות חייו החברתיים. הוויכוח על אוריינטציות, שכאילו נתחדש בימינו, הוּא ויכוּח עתיק בדברי ימינו. בספר ירמיהוּ אנו מוצאים ביטוי מובהק לוויכוח הזה.

שׂרי החיילים וּבראשם יוחנן בן־קרח ויזניה בן הושעיה היתה להם אוֹריינטציה על מצרים נגד בבל, אוּלם ירמיהו היתה לו אוריינטציה על ישראל ועל אלהי ישראל ואמר לשרי החיילים בזעם נביאי:

"אִם אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂימוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם – – וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אתֶּם

יְרֵאִים מִמֶּנָּה, שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָרָעָב

אֲשֶׁר־אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנוּ ־ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם,

וְשָׁם תָּמֻתוּ. – – אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי

אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ. – –

אַל־תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶׁר־אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו,

אַל תִּירְאוּ מִמֶּנוּ, נְאֻם־ה' כִּי־אִתְּכֶם אָנִי, לְהוֹשִׁיעַ

אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ

(ירמיה מ"ב).

אין ספק, שוויכוּח זה לא נתחדש גם בימי ירמיהוּ, אלא נמשך הרבה זמן, וכל תולדות ישראל בימי הבית הראשון היו מלאות התחבטוּיות בין ההשפעות הזרות השונות מצד שכני ישראל מצד אחד, ובין רוּח האוּמה שנתגלם בנביאי ישראל. ואין זה מקרה שבדברי הנביאים נשתלבו סקירות והשקפות מדיניות על יחסי העמים בארצות השכנות עם משׂאות חברתיים ומוּסריים וחזונות אחרית־הימים. האוּמה הקטנה המוּקפת שכנים אדירים שליטי עולם (“העולם” שהיה ידוּע לעמנוּ בימים ההם) נמצאה כל הזמן תחת לחץ כפוּל: מדיני וצבאי מצד אחד, ותרבוּתי־רוּחני מצד שני. השכנים רבי־הכוֹח לא רק הטילוּ אימה אלא גם משכו וקסמוּ בתרבוּתם הרמה, וקסם זה הוּא המקור למאבק הפּנימי שהתחולל בחיי האוּמה מראשית ימיה ועד גלוּת בבל; ומגלות בבל עד היום הזה. הדים עמוּמים ממאבק פּנימי זה הגיעו אלינו בהתנגשוּת שבין נביאי השקר ונביאי האמת. דברי “נביאי השקר” לא נשתמרו ואין אנוּ יודעים תכנם וּמגמתם, אוּלם כל מה שנשאר בידינו מ“נביאי האמת” מעיד על מאמצי־רוּח גדולים לעמוד לא רק נגד השלטן הזר, אלא גם נגד ההשפעה הרוּחנית הזרה של שכנים אדירים על אוּמה קטנה וחלשה מבחינה מדינית וּצבאית, אבל מחוננה במידה יוצאת־מן־הכלל בתקיפות רוּחנית ובעצמיוּת מוּסרית.

*

העם הישראלי, שאנחנו יורשיו, לא היה העם היחיד בארץ ובסביבותיה, שעמד תחת לחץ כפול זה. בארץ־ישראל שכנוּ כמה עמים שמיים שלשונם היתה עברית – כפי שיש לראות ברוּרות מרשימות הכּנענים (הפניקיים) ומכתוֹבת מישע מלך מוֹאָב, אוּלם מכל העמים האלה לא נוֹתר שׂריד, כי לא יכלוּ לעמוד זמן רב בפני הלחץ התרבּוּתי של שכניהם הגדולים והאדירים ונבלעוּ בתוכם, מבלי שנשארו עקבוֹתיהם.

העם היהודי נאבק ויכוֹל, והוא מופיע שוּב בפינת־תבל זו, סגוּלת־ארצות, שבּה דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האֶתנית, המדינית והתרבוּתית בחבל זה של העולם הקדמון, התנ"כי, השתנתה תכלית שינוי. ניתק לחלוּטין קו התפתחוּתם של עמי־קדם: לשונם, דתם, תרבותם, מסרתם ושמם נכחדו לגמרי מעל־פני האדמה, ורק עם ישראל, אם כי נעקר עקירה פיסית מאדמת מכוֹרתוֹ קרוב לאלפיים שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת־הקדומים בלשונו ובתרבוּתו, כאילו לא חל כל הפסק וניתוּק במהלך תולדותיו.

*

כאילוּ – אוּלם ברוּר שאין העם היהודי בימינו כעם היהודי בימי הבית־הראשון או אפילו בימי הבית־השני. כל העולם נשתנה מאז, ואין זה אלא טבעי שנשתנה גם העם היהודי, ואין בדעתנוּ ואין ברצוננוּ לשוב לשלב שבו נפסק קיוּמה של מלכוּת יהוּדה על־ידי בבל, או שלטון בר־כוכבא על־ידי הרומאים. בגלות בבל עצמה, ובכל מה שקרה מאז ועד היום הזה, ספג עמנוּ תורות, מידות, הרגלים חדשים, מתוך השפעת העמים שבהם נתקל בדרכו ובתוקף השינוּיים שחלו בתנאי החיים של החברה האנוֹשית. התפיסה היהוּדית הקדוּמה היתה אינטוּאיטיבית ותיאוֹקרטית. בימי הביניים נעשו נסיונות על־ידי חכמי ישראל, מימי סעדיה גאון ואילך, למזג מחשבת היהדוּת התיאוֹקרטית עם התפיסה היוונית הפילוסופית, ששלטה בקרב המשׂכילים בימים ההם. ובתקופה החדשה, מימי שפּינוֹזה ואילך, גברה והתעמקה בתוכנו, כמו בכל עמי התרבוּת המוֹדרניים, התפיסה המדעית הנסיוֹנית. בקידוּם המדע בשלושת היובלוֹת האחרונים תפסוּ היהודים מקום נכבד וניכּר, אוּלי למעלה ממספּרם היחסי בקרב העמים, והיוּ שוּתפים מלאים למהפּכה המחשבתית העמוּקה, שהתחוֹללה בתפיסת העולם המוּחשי וּבחשׂיפת סודות הטבע. אוּלם כל החליפות והתמוּרוֹת בחומר וּברוּח בתנאים מדיניים וחברתיים שנתרחשו במשך אלפי שנות קיוּמנו, לא עקרו ולא ערערו הכוֹח החיוּני המוּפלא שקיים את עמנו בכל תהפוּכוֹת הזמן ולא שׂמו לאַל את יחוּדוֹ הלאוּמי, כדבר שקרה לרבים מבני־לוויתוֹ ההיסטוֹריים בארצות שונות. צפוּן באוּמה זו ויטאַמין נפלא השומר על קיוּמה ועצמאוּתה ונותן לה כוח ללא־חת לעמוד בפני כל השפעות זרות הסותרות מהוּתה הלאוּמית והמוּסרית.

ברוּר שלא כל יהודי בודד חונן בסגוּלת־פלאים זו. וּבמשך הדורות נשרוּ רבים, יחידים, קהילות, שבטים וקיבוּצים שלמים. בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ, גם במולדת האוּמה, היו יהודים שלא יכלו לעמוד בפני הלחץ הזר, הלחץ הפיסי או הרוחני, ונשמדוּ או השתמדו. אבל הלוּז של האוּמה עמד במבחן, שׂרה, נאבק – ויכוֹל. ותולדות עמנוּ הן תולדות מאבק־איתנים זה, והוּא טרם נפסק, גם לאחר הקמת מדינת־ישראל.

אנו יודעים רק מעט מאוד על תולדות עמנוּ מתקוּפת השלטון הפּרסי, משבוּת בבל בימי זרוּבּבל, עזרא ונחמיה ועד הופעת אלכּסנדר מוקדון. זו היתה אוּלי התקוּפה היחידה בחיי העם היהודי בארצו שלא עמד תחת לחץ חזק מן החוּץ ולא היה צריך להיאָבק על קיוּמו המדיני והתרבוּתי, כי המשטר הפּרסי היה בנוּי בדרך כלל על סבלנוּת ואבטונומיה, והניח לכל עם להתנהג על פי דרכו ולקיים מידה רבה של הנהלה עצמית פנימית.

ואם־כי, כפי שיש לדוּן ממגילת אסתר ומרמז היסטורי של סופר יווני (היקאטיִיאוס מאבדירה) היוּ גם מקרים של רדיפות ולחץ, ־ הרי בדרך־כלל יש להניח שהתקוּפה הפּרסית שנמשכה למעלה ממאתים שנה, היתה תקוּפה של קוֹנסוֹלידציה פּנימית ביהדוּת, וּדמוּתוֹ הרוּחנית של העם היהודי עוּצבה ויוּצבה בתקופה זו יותר אוּלי מאשר בכל זמן אחר, אם־כי היהודים לא יכלוּ כמוּבן גם אז להימלט לגמרי מהשפעה פּרסית, שנקלטה בלא־יודעים ביהדוּת.

עם כיבוש המזרח (וּבתוכו מלכוּת פּרס) על־ידי אלכּסנדר מוקדון (בשנת 331 לפסה"נ) מתחילה התקוּפה היוונית – שבּה התחוֹלל מאבק נוֹאש בין היהדוּת וּבין התרבות העשירה והעליונה שלא היה מָשלה בהיסטוריה האנושית עד אז, ואשר יותר מכל תרבוּת אחרת השפיעה על החברה האנושית מאז ועד היום הזה והנחילה לעולם – בשירה, בספרות, בפילוסופיה, במדע, בפיסול, בציור ובשאר ענפי האמנוּת – אוצרות־רוח שהם שׂיאי היצירה האנושית בכל הדורות.

*

המַאבק בין החשמוֹנאים ובין השלטונות היווניים לא היה רק מאבק מדיני וצבאי של עם נדכא הלוחם בּשליטים וּמדכּאים זרים. זה היה בעיקרו מאבק תרבותי, אחד המאבקים הדרמַטיים ביותר בהיסטוֹריה האנושית, בין שתי אוּמות מקוריות, שונות בתכלית זו מזו בתנאי חייהן החמריים, בכוחן המדיני, בתפיסת עולמן, אבל דומות זו לזו בגדלוּתן הרוּחנית, אם־כי כל אחת לפי דרכה המיוּחד. האוּמה היהוּדית היתה קטנה, דלה, מצומצמת בתחוּמים צרים של חלק מארצה הקדוּמה ונהנית רק משלטון עצמי פּנימי, והאוּמה היוונית – חוֹלשת על כל העולם, על חלקי אירופה ואסיה ואפריקה הידועים אז, וּלשונה ותרבוּתה נפוצות בין כל עמי־קדם מקצה ים התיכון המערבי ועד הוֹדוּ באסיה וּגדוֹת הנילוס באפריקה. היוונים כבשוּ לא רק בחרבם, אלא גם בתרבוּתם העשירה והעליונה, וכשהשלטון היווני של יורשי אלכּסנדר התבּצר במצרים וּבסוּריה, ואלכּסנדריה ואנטיוכיה נעשו למרכּזי תרבוּת יווניים, אי־אפשר היה שיהוּדה הקטנה והדלה לא תוּשפע אף היא מתרבוּת עליונה זו, ולוּ גם בצוּרה הפּגוּמה של התקוּפה ההלניסטית. והמתיוונים אשר קמוּ בישראל לא היו רק “מלחכי פּינכא” המחניפים לשליטים הזרים; הופעת יוון בהיסטוריה העולמית לא היתה כהופעת רומא בזמן מאוּחר יותר – הופעת כוח צבאי וממלכתי בלבד, ־ אלא הופעה תרבוּתית רבּת־אוֹנים אשר פתחה תקוּפה חדשה בתולדות הרוּח, והעשירה יותר מכל עם אחר אוצר התרבוּת האנושית.

בספרוּתנו נשארו רק דברי אלה שהתנגדו ונלחמוּ במתיוונים, והתמוּנה שיש לקבל מדבריהם אינה לגמרי אוֹבּייקטיבית ושלמה. אין ספק, שפּגישה זו העשירה והעלתה הרוּח היהודית והניחה רישוּמים לא מעטים בספרוּת העברית, שנוצרה בארץ לאחר הופעתו של אלכּסנדר הגדול והולידה ספרוּת יהודית־הלניסטית מגוּונת ועשירה, ספרוּת היסטורית, פּיוּטית, פּרשנית ופילוסופית. אוּלם נבצר אף מתרבּוּת אדירה זו של העם היווני להטמיע את האוּמה היהוּדית כאשר הטמיעה הרבה אוּמוֹת במזרח. העם היהוּדי עמד במאבק זה וניצח. לא רק ששמר על יחוּדוֹ ועצמיוּתוֹ, אלא הגביר והעמיק אותם. ניצח לא כל העם היהודי. אין אנוּ יודעים כמה יהוּדים אָבדו במאבק זה – אם על־ידי השמדה פיסית ואם על־ידי טמיעה. אולם העם בכללו ניצח – ותקוּפת החשמוֹנאים תעמוד לעולם כאחד המבחנים המדיניים, הצבאיים והרוּחניים המוּפלאים ביותר בתולדותינו, שבהם גברו המעטים על המרובים, העניים על העשירים – אך ורק הודות לכוחות הרוחניים האדירים שפּעמו בבחירי העם ובהמוניו, אם־כי לא בחוּגים השליטים, המיוּחסים ורבי־הכהוּנה.

*

המבחן הקשה והממוּשך ביותר במאבקה של האוּמה העברית בא עם צמיחת הנצרוּת. תרבוּת מצרים וּבבל, ואחר־כך תרבוּת יוון (ורומא) היוּ נטע זר ליהדוּת. לא כן הנצרוּת. על ברכי היהדות, בתוכה וּמתוכה קמה. בן־האדם שבו נתלתה הדת החדשה, היה יהוּדי תמים החי בתוך עמו, ותפיסתו הדתית והמוּסרית לא חרגה ממסגרת התפיסה היהוּדית שבימיו; אפילו ההדגשה המיוחדת של ישוּ לא היתה שונה במהוּתה מהדברים שרווחוּ בכיתות השונות שרבּו בישראל בתקוּפה שלפני החוּרבּן. כיהוּדי בן־זמנו סירב ישוּ “לקחת לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”, וכשנתבקש לתת עזרה לאשה כנענית ענה: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית־ישראל”.

הכיווּן האנטי־יהודי ניתן לדת החדשה על־ידי שאוּל התרסי, והוא שהיה המפיץ הראשי, ואוּלי גם המחוֹלל העיקרי, של “הברית החדשה” – בניגוּד לברית העתיקה, לברית העברית. שאול התרסי, בנו של אזרח רומאי שגר בחוּץ־לארץ, נתחנך אף הוא על ברכי היהדות והיה תלמידו של רבן גמליאל, וככל שאר התלמידים היה פּרוּש קנאי; אוּלם הוא היה יהוּדי מהתפוצות וספג לתוכו משהוּ מהתרבות היוונית. בתחילה היה ממתנגדיה הקנאיים של הכת הנוצרית שנתארגנה בירוּשלים, אך מאז “נגלה אליו האור” בדרכו לדמשק, הפך להיות אחד המאמינים בישוּ כבן־אלהים – נתן מפנה חדש לכת החדשה, וּבניגוּד לתלמידיו הארצי־ישראליים של ישוּ, שראוּ עצמם יהוּדים לכל דבר – ראה שאוּל התרסי, שנקרא פאוּל, עיקר שליחוּתוֹ לגוֹיים, והפך את הכת החדשה לדת ולכנסיה, העומדת בסתירה לכל יסודות היהדוּת כאוּמה, כדת, כחזוֹן.

בעוד אשר נאמר בשם ישוּ: “אַל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים. לא להפר באתי כי אם למלאות. כי אמנם אני מגיד לכם: עד אשר השמים והארץ יעבורו, לא תעבור יוד אחת מן התורה, אף לא תג אחד, עד כי כוּלם יקוּמו” (מתיא ה' 17 – 18), הרי שאוּל־פאולוס שקד על עקירת התורה ומצווֹתיה ועל ביטול היהדוּת כיחידה לאוּמית הנושאת נפשה לחזון אחרית־הימים. שאוּל היה אוּלי גדול המתבּוֹללים שקמו בעם ישראל. הוּא שלל המצווֹת המעשיות שהיווּ בעצם כל היסוד של היהדוּת, והעמיד, בניגוד לתורת ישראל, כל הדת על אמוּנה שבלב בלבד. הוא הכיר רק ביחיד ולא באוּמה, וניסה לעקור אמוּנת העם היהוּדי ותקוותוֹ בגאוּלה ארצית וּלאוּמית. במקום חזון אחרית־הימים של נביאי־ישראל הצופה לעתיד ומשלב גאוּלת־האוּמה בגאולת־העולם, קוֹממיוּת ישראל בשלטון השלום והצדק בכל העמים – העמיד שאוּל התרסי את הנצרות על האמוּנה בגאוּלה שמימית על־ידי המשיח שכבר בא.

*

צמיחת הנצרוּת והתפשטוּתה חלוּ בתקוּפת התערערוּתה של

שארית עצמאוּת ישראל במלחמות העזות והנואשות שנלחמוּ היהודים נגד מדכּאיהם הרוֹמאים מימי יהודה הגלילי וצדוק ועד שמעון בר־כוכבא ורבי עקיבא, מלחמות שנסתיימו בכשלון היהוּדים וּבאבדן עצמאוּתם. זעזועים עמוּקים, רוּחניים, חברתיים וּמדיניים, שלא היוּ כמותם עד אז, עברו על האוּמה. הלוחמים הקנאים והעזים נפלוּ בקרבות או נלקחו בשבי. חירוּת העם נהרגה עד היסוד. בית־המקדש נשרף. המולדת נחרבה ברוּבה. ירוּשלים נעקרה ואף שוּנה שמה. נדמה היה שיהוּדה נפלה ללא קוּם והעם היהודי אָבד זכרוֹ. נשארה רק האמוּנה היהוּדית – והנה גם זו הועמדה בנסיון מר. ולא רק על־ידי גזירות חיצוניות, ־ הקיסר אדרינוס, שהכריע את בר־כוכבא, גזר על המילה, על שמירת שבּת ועל תלמוּד־תורה בבתי־ספר, וגזירות אלו הוּצאוּ לפועל באכזריות רבה, וגדולי ישראל מסרוּ נפשם על לימוּד התורה והוּצאוּ להוֹרג (“עשרה הרוגי מלכות”), בתוכם רבי עקיבא שהיה הרוּח החיה במלחמת בר־כוכבא; ההתנקשוּת המסוּכּנת ביהדות באה מבפנים, מתורת הנצרוּת שצמחה בתחילה בלב היהדוּת ומתוכה, והתימרה להישען על דברי הנביאים ועל אמוּנות ודעות ותקווֹת שנשתרשו ביהדוּת בימי הבית השני, וביחוּד על האמוּנה במשיח וּבתחיית המתים. תלמידיו הראשונים של ישוּ התנהגו זמן רב כיהוּדים בכל דבר, וקיימו כל מצווֹת התורה ומנהגי היהדוּת, אוּלם כפרוּ בתקווה הלאומית של עם ישראל ובגאוּלה העתידה לבוא, כי לדעתם כבר בא המשיח. משיכת כמה מיהוּדי התפוּצוֹת, שידיעתם ביהדוּת וקשריהם עם העם היהוּדי היוּ רוֹפפים, וקבלת הדת החדשה על־ידי יוונים ובני עמים אחרים מעובדי אלילים, וּביחוּד פּעוּלתוֹ “השליחית” של שאוּל התרסי – החריפו הניגוּדים בין היהדוּת ובין הדת החדשה.

*

היהודים־הנוצרים לא השתתפו במאבקם הלאומי של היהוּדים נגד רומא. הם גם היוּ מודיעים בפירוש לשלטונות רומא, שאין להם כל קשר ויחס ליהודים המורדים במלכות. ושאוּל התרסי ציווה על תלמידיו להיכנע לרשוּת ולקבל דינה. כבר נאמר גם בשם ישוּ: “תנו לקיסר מה שלקיסר ולאלהים מה שלאלהים” (מתיא כ"ב 21), אוּלם שאוּל התרסי הרחיק לכת. כל אדם, לימד שאוּל באחת מאגרותיו, חייב להיכנע לרשוּת הממוּנה עליו, כי אין שלטון שלא על פי האלהים, כי כל השלטונות הקיימים נקבעו על־ידי אלהים, ולכן כל המתקוֹמם נגד השלטון מתקומם נגד פּקוּדת אלהים (איגרת אל הרומיים, י"ג 1־2).

האבדות והכישלונות האיומים שהיו ליהודים בימי פּוּלמוס אספסינוס וטיטוס ואחר כך בימי אדריאנוס, והאכזבות המרות שבאוּ בעקבותיהם – הכשירוּ הקרקע לתורות אלה של הנצרוּת, ורבים בקרב היהדוּת הארצ־ישראלית, ועוד יותר בקרב יהודי התפוּצה בקיסרוּת רומא, נתפּסו לדת החדשה. במשך הזמן, פּחוֹת ממאתים שנה אחרי נפילת בר־כוכבא, נעשתה הדת הנוצרית לדת השלטת בקיסרוּת רומא, והוּטלה בכוח על כל עמי העולם הרומאי־היווני באירופה, בקידמת אסיה ובצפון אפריקה. רק העם הידוּדי עמד במרדוֹ, לא בלי אבדות רבות וּממוּשכות, ושמר על יחוּדוֹ.

העם אשר בישׂר לראשונה חזון־גאוּלה אוניברסאלי, חזון שלום וחירוּת וצדק לכל עמי תבל, והעמיד תורתו על כלל גדול אחד: “ואָהבת לרעך כמוך” – לא הלך שוֹלל אחרי הדת החדשה שלבשה מחלצוֹת אוניברסאליות והיפה שאין להתיצב בפני הבא להרע לך, וּכשבא השלטון לידיה דיכּאה ורדפה כל מי שלא נכנע לה.

הנצרוּת השלטת שהדבּירה תחתיה כל העולם הכפוּף לרומא וליורשיה, לא סלחה לעם היהוּדי על עקשנותו, וּבשם דת האהבה בוּצעוּ רדיפות אכזריות נגד היהודים, וקהילות רבות ושלמות מסרוּ נפשם על קידוּש השם. העם היהודי לא נכנע ועמד יחידי במשך מאות שנים במאבק ההיסטורי ויכוֹל, ויש כוחות בנצרות שעד היום אינם יכולים לסלוח לנו מַרדנוּתנו זו.

*

כחמש מאות שנה אחרי נפילת בר־כוכבא נכבּשה ארץ־ישראל על־ידי הערבים. פּולש זה, שלא כרוב הכּוֹבשים שבאו לפניו, לא היה כוח צבאי בלבד, אלא בא מזוּין ברעיון חדש ובתורה חדשה – בתורת מוּחמד. תורה זו לא בארץ נוצרה ולא בתוך היהדות צמחה, אם־כי גם לא בלי השפעה בולטת וניכרת של היהדוּת, שנביא האיסלם בא אתה במגע מסחרי וגם רוּחני. כיבוּשי מוּחמד ותלמידיו היוּ יותר מהירים ומוּפלאים מכיבושי הנצרוּת. התפשטוּת תורת מוּחמד בקרב שבטי ערב במאה השביעית לספירה האירופאית, וזמן קצר אחר־כך ברחבי אסיה ואפריקה, היתה יחידה במינה בהיקפה העצום, במהירוּתה המפתיעה וּבהשפעתה התרבוּתית והלשונית המעמיקה. רובו של האגם הימתיכוני נהפך בזמן קצר בערך לאימפּריה ערבית־מוסלמית, ולשון ערב נעשתה לשפה המדוּברת בקרב עמי ארם, אשור, וכל צפון אפריקה ובחצי־האי הספרדי. כל עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלוּ עליהם הדת החדשה, מי ברצון ומי באוֹנס. העם היחיד שעמד בפני הנחשול האדיר היה העם היהודי.

*

בחצי־האי הערבי ישבו יהודים מימים קדומים. בקרב יהודי תימן רוֹוחת מסוֹרת, שהתישבותם בתימן חלה בימי שלמה המלך. אבל אין ספק, שעוד בתקופת הבית השני באוּ סוחרים יהוּדים לקצות ערב, בצפונה ובדרומה. הורדוס המלך שלח גדוּד יהודי בן חמש מאות איש לערב הדרומית לסייע ללגיונות של קיסר אבגוסטוס בכיבוּש דרום ערב. יהוּדים באו לערב גם מבבל ומפּרס. בחפירות שבבית־שערים (על־יד חיפה) נחשׂף בית קברות עתיק שבו נמצא קבר של משפחה יהוּדית מחמיאר שבערב מהמאה השניה או השלישית לספירה האירופאית. בסוף המאה הרביעית התיהד מלך תימן אבו כַרִב אסעד והפיץ את דת ישראל במדינתו. ידוּע גורלו הטראגי של המלך היהודי ד’ו נואַס, שמלך בחמיאר בסוף הרבע הראשון של המאה הששית והוּכרע על־ידי הצבאות הנוצרים של חבּש. יהודים רבים, שנרדפו על־ידי החבּשים הנוצרים, נמלטו לצפון ערב, רובם התישבו בעיר יתריב (מדינה) וסביבותיה. בימי מוּחמד (570 – 632) נמצאו בחצי־האי הערבי הרבה יהודים, ורבים מהם עובדי־אדמה ומגדלי צאן ובקר. נביא האיסלם היה נפגש אתם במסעיו המסחריים ושמע מהם על סיפורי התורה ועל אבות האוּמה ועל אַחדוּת האלהים וקדוּשת ירוּשלים. בתקוּפה הראשונה של שליחוּתוֹ הנבוּאית הורה מוּחמד למאמיניו, שבשעת התפילה יפנוּ כלפי ירוּשלים. בזאת רצה לקנות לב היהודים לשליחוּתוֹ הנבוּאית, ורק לאחר שהיהוּדים סירבוּ לקבל תורתו – חזר בו וציווה לכוון הפּנים בשעת התפילה כלפּי מכּה, עיר מולדתו, והאציל לתורה החדשה צביון ערבי לאוּמי. שנאתו ליהוּדים גברה. והוּא יצא נגדם בחרבו ודרש מהם לקבל תורתו. היהוּדים לא נכנעו – אם כי עמידתם בפני הכוח החדש עלתה להם ביוקר. יהודי ערב – חוץ מיהודי תימן – גוֹרשו או מוּגרו לפי־חרב. גם שׂרידי הישוּב היהוּדי בארץ־ישראל, ביחוּד הישוּב הכפרי, לא עצרוּ כוח לעמוד בפני הכובשים החדשים. מקצתם נטמעוּ בקרב הכובשים, מקצתם עזבו הארץ. אוּלם האוּמה היהוּדית בכללה עמדה, אם־כי הרדיפות נתחדשוּ מזמן לזמן, ועוד במאה השתים־עשרה, למעלה מחמש מאות וחמישים שנה אחרי מוּחמד, נצרך הרמב"ם לשלוח איגרת ליהוּדי תימן ולחזק לבּם לעמוד בפני הגזירות והרדיפות הקשות ומעשי האונס של האיסלם.

*

נחשוֹל אידיאי חדש נגד קיוּמה של האוּמה העברית ונגד יִחוּדה הלאוּמי ועצמאוּתה המוּסרית צף עם המהפכות הגדולות בימינו: המהפּכה הצרפתית בסוף המאה השמונה־עשרה והמהפּכה הרוּסית בתחילת המאה העשרים.

המהפּכה הצרפתית, שנישאה בחזון החירוּת, השוויון והאחוה, לא הצטמצמה בתחוּמי ארצה, אלא הכתה גלים חזקים בכל ארצות אירופה, ערערה מוסדות העריצוּת המלכוּתית והמשטר הפיאודלי, וגם נתנה דחיפה ראשונה לשחרוּר היהוּדים (אֶמנציפציה) ולשיווּי זכוּיותיהם בארצות המערב. אולם אין זה מקרה שמהפּכה זו תבעה מהיהודים מחיקת צלמם הלאוּמי. רבים מקרב יהוּדי המערב קיבלוּ תביעה זו בחפץ לב, וּפרצה תנוּעת התבוֹללוּת שעמדה לגרוף את כל העם היהודי. “נדמה כי זקן העמים הזה, שנלחם על קיוּמו זה אלפי שנים ועמד בפני סערות ההיסטוריה בכל העולם, לא יכול לעמוד בפני נחשוֹל המאה הי”ט, אלא נכנע וכפר במהוּתו והוריד עצמו למדרגת כת דתית, שחלקיה נכנסים בגופי עמים אחרים" (דוּבּנוֹב). ולא מעטים היוּ חללי ההתבוֹללוּת, לא רק במערב, אלא גם במזרח.

אוּלם רצונו ההיסטורי של העם היהוּדי התגבּר גם על נחשול אדיר זה, והאֶמנציפציה לא הביאה לידי טמיעה, אלא לביטוי חדש של יחוּדוֹ הלאוּמי ושל כיסופיו המשיחיים. היהדוּת פשטה ברוּבה צוּרתה התיאוֹקרטית ולבשה צורה חילונית, אוּלם זיקתה למקורות ההיסטוריים ולמולדת־הקדומים שלה נתגבּרה, ולשונה הלאוּמית העתיקה התנערה לחיים חדשים ונוצרה ספרוּת עברית חילוֹנית וקמה תנוּעת חיבת ציון וציוֹנות. והאֶמנציפציה הבאה מן החוץ הפכה להיות אוטואמנציפציה – תנוּעת השתחררוּת מכבלי התלוּת הזרה וחיי הנכר, והוּנחוּ יסודות ראשונים לחידוש העצמאוּת הלאוּמית במולדת העתיקה.

*

כמהפּכה הצרפתית כן המהפּכה הרוּסית לא הצטמצמה בתחוּמי ארצה, אלא הכּתה ומוסיפה להכּוֹת גלים בעולם כולו, והעמידה מחדש העם היהודי בפני מאבק אידיאי וּמבחן היסטורי – לא פּחות חמוּר וקשה מכל אלה שהיו לפניו.

בשנת 1917 ניתנה הצהרת בלפוּר. בפעם הראשונה לאחר החוּרבּן הוּכּרוּ היהוּדים על־ידי מעצמה עולמית כאוּמה מיוּחדת והוּבטחה להם הזכות לשוּב לארצם. חבר־האומות שהוּקם בסוף מלחמת־העולם הראשונה נתן תוקף בינלאומי להצהרת בלפוּר, והכּיר בנציגוּת העם היהוּדי כגוּף מאוּשר במשפט־העמים.

אותה שנה פרצה מהפכה ברוסיה שמיגרה את המשטר הישן; והמשטר החדש שהבטיח גאוּלה לעולם הנחית מהלוּמה אנוּשה לעם היהודי: יהדוּת רוּסיה, הקיבוּץ היהוּדי הגדול והפּוֹרה ביותר בעולם, נוּתקה בחוזק־יד מהעם היהודי וממולדתו המתחדשת.

המהפּכה הרוּסית בישׂרה שוויון לאוּמי לכל עמי רוּסיה ושבטיה, וגם קיימה הבטחתה לפי דרכה: במסגרת המשטר החדש ניתנת אוטונומיה ארצית לכל האוּמוֹת, הגזעים והשבטים, שישבו באימפּריה של הצארים הרוּסים. ברית־המועצות התכוננה כפדרציה של אוּמות שווֹת־זכויות, כל אחת בשטח הלאוּמי האוטונומי המיוּשב על־ידיה. ככל הסידוּרים בברית־המועצות כפוּפה אוטונומיה זו לדיקטטוּרה המוּחלטת של המפלגה הבּולשביסטית, אשר מרכּזה הוּא במוסקבה, והשלטון המרכזי על כל התושבים ועל כל העמים קובע את כל הסדר הכלכלי, האזרחי, התרבוּתי והמדיני בכל קצות הרפובליקה הענקית; אוּלם במסגרת הדיקטטוּרה הבּולשביסטית – הוּשווּ הזכוּיות של כל העמים, הגדולים והקטנים, והתרבות והלשון והמשק של כל עם ושבט, במידה שהם עומדים ברשוּת עצמם, הריהם מתפּתחים בהתאם לצרכי העם והשבט.

רק גוּף לאוּמי אחד בברית־המועצות, הגוּף היהוּדי, נידון למעשה לכליה לאוּמית־רוחנית, לא מפּני יחס שלילי מיוּחד ליהודים מצד השלטון הבולשביסטי, אלא מפּני המציאוּת האוֹבּייקטיבית של עם מפוּזר, ללא מולדת, שהשלטון הזה לא הביא בחשבון. העמים האחרים בברית־המועצות המרוּכזים בשטחם, קיבלוּ במסגרת הדיקטטוּרה הבּוֹלשביסטית אוטונומיה לאוּמית ארצית, ולשונם, תרבוּתם, חינוּכם, משקם, עומדים במידה רבה ברשותם. הם מטפחים בית־ספר, ועתונות וספרות בלשונם. המסורת הלאומית של כל עם לא רק שאינה מוּפרעת אלא להיפך מעוּדדת ונעזרת כאשר לא היה אף פעם ברוּסיה הצארית. אוּלם לשון העם היהוּדי, חינוכו, ספרותו, קשריו עם עברוֹ הלאומי־ שוּתקוּ, גוּדעו וחונקו. כן נגזר על קשריהם של יהודי ברית־המועצות עם העם היהודי ועם מולדת האוּמה. זקן התרבוּת בקרב כל עמי ברית־המועצות נגזלה ממנוּ ירוּשתו ההיסטורית, נגנז הספר העברי, נסגרו כל בתי־הספר העברים. אֵלם ויתוֹם ושכוֹל לאוּמי נגזר על קיבוץ יהוּדי בן מילונים, שעמד במשך דורות בראש היצירה הלאוּמית של עמו.

*

מאז פּולמוס בר־כוכבא ואדריאנוס לא קיבל העם היהודי מהלוּמה כבדה כזו. שיתוּקה וניתוּקה של היהדות הרוסית פּגעו לא רק במיליוני היהודים תושבי ברית־המועצות – אלא הלמוּ קשה בכל העם היהודי באשר הוא. למען יהיה לנו מוּשׂג כלשהו מהאבדה האיוּמה והעצוּמה שאָבדה לעם היהודי מאז 1917 – עלינו לשאול עצמנו מה היינוּ מפסידים אילוּ הדבר שקרה ברוּסיה בשנת 1917 היה קורה בשנת 1880: אילו נוּתקה ושוּתקה יהדוּת רוּסיה אז היינו מאַבּדים עליית בילו“, הספרוּת העברית החדשה – מנדלי, אחד־העם, ביאליק ובני לוויתם, התנועה הציונית ותנוּעת הפועלים היהודית, העליה השניה, מייסדי הקבוצה ו”השומר", בּוֹני ההתישבות העובדת ומייסדי תל־אביב, כל האישים שעמדוּ בראש התנוּעה הציונית והישוּב במשך ארבעים שנה, כל האמצעים שנתנה יהדוּת רוּסיה לבנין הארץ. היינוּ גם מפסידים את תנועת הפועלים היהודים באמריקה וכל היצירה של יוצאי־רוּסיה היהודים בכל הארצוֹת.

*

הכשלונות והכיבושים של הבּושביקים בשנים הראשונות לתפיסת השלטון בידיהם – כשלונות בשטח הבינלאומי וכיבושים ונצחונות בשטח הרוסי, הביאוּ לידי תמוּרות עמוּקות בכיווּנו ובמגמתו של המשטר החדש. מתפיסת השלטון בכוח עברוּ להחזקת השלטון בכוח; ומשטר הדיקטטורה נהפך מהוראת־שעה לשיטת־קבע.

התורה החדשה של “סוציאליזם בארץ אחת” הפכה למעשה לשאיפה לאוּמית המעמידה את האינטרסים של הארץ האחת במקום הסוציאליזם הבינלאומי. במקום הסתמכות על מעמד הפּועלים בעול, ככוח המשחרר בכל אוּמה ומדינה, ־ באה ההסתמכות היחידה על ברית־המועצות וכוחה הצבאי. מתנועת הפועלים בכל ארץ שמחוּץ לרוסיה נדרשה לא הגשמה סוציאלית בארצה לפי צרכיה ונסיבותיה ההיסטוריים של הארץ, כפי שהורתה תורת מרכּס, ־ אלא נאמנוּת מוּחלטת לצרכיה הפּנימיים והבינלאומיים של ברית־המועצות, כפי שהם מתפרשים מזמן לזמן על־ידי ראשי המפלגה השלטת.

מוּבן, שאותה משמעת מוּחלטת נדרשת מכל אזרחי ברית המועצות, מכל המוני הפועלים והאכּרים והאינטליגנציה, וחובת המשמעת חלה לא רק בשאלות חברתיות ומדיניות, אלא גם בשאלות מדעיות ותרבותיות, בשאלות ספרות, אמנוּת, היסטוריה, לשון, חיי משפחה ונוהג אישי.

מאז יסוּד הכנסיה הקתוֹלית ברומא והקמת השלטון האוניבסלי של האפיפיורים – לא הופיע בעולם כוח שדרש לעצמו סמכוּת עולמית ואַבסולוטית כזו שתובעים לעמם ראשי המפלגה הבּוֹלשביסטית, ודרישה זו, הנשענת למעשה על הכוח הצבאי העצום של ברית־המועצות – דוגלת להלכה ברעיון הסוציאליזם המהפּכני ומכריזה על שאיפתה לתיקוּן העולם ולגאוּלת האנוֹשות.

אין ספק, שראשי המפלגה השלטת מאמינים שכל מה שטוב לארצם טוב ממילא לשאָר הארצות, וכי ארצם מביאה גאוּלה לעולם; אבל דווקא באמונה זו אין כל חידוש, לא בהיסטוריה הרוּסית ולא בהיסטוריה העולמית.

*

האומה העברית אשר לא נכנעה אף פעם לכוחות פיסיים עליונים ושמרה על חירותה המוּסרית והאינטלקטוּאַלית גם כשלא עצרה כוח לשמור על עצמאוּתה המדינית והכלכלית, הועמדה יותר מכל עם בעולם בפני מבחן חמוּר ואכזרי. לא היה עם, שחזון גאוּלת העולם מילא בחייו, בתולדותיו, בהתפתחותו הרוּחנית, תפקיד יותר רב ומתמיד – מזה שהוא מילא בתולדות העם היהודי. שוּם עם אחר לא נשא נפשו לשלום בעמים ולאַחדוּת המין האנושי, יותר מהעם היהוּדי המפוּזר בעולם. גדולי העם היהודי בדורות האחרונים היוּ אלה שהעמיקוּ רעיונות המהפּכה החברתית והעניקו להם בסיס מדעי מתוך ניתוּח הסתירות של המשטר הקיים. מיטב הנוער היהוּדי עמד בראש מלחמת־השחרור בארצות בהן חיו יהודים. הצטיין ביחוד הנוער היהודי ברוּסיה הצארית. כמעט כל יהדוּת רוּסיה היה לבה עם אלה ששקדוּ לשבור עריצות הצארים הרוּסים, ולוחמים יהודים עמדו בשוּרות הראשונות של המהפּכה הרוּסית.

בלהות הפרעות, שריחפו עשרות שנים על יהדוּת רוּסיה, חלפו רק עם נצחון הבּוֹלשביקים. מיליוני היהוּדים ברוּסיה ידעו שתחת שלטון זה לא יתכנו פוגרומים ביהוּדים. הנביא והמחוקק והמצביא של המהפכה הבולשביסטית – לנין – היו לו כמה חברים ותלמידים יהודים. וגם לאחר שכמעט כל בני־הלוויה היהודים של לנין “חוסלוּ” אחד־אחד, לא ראה איש בזאת פעוּלה אנטי־יהוּדית. זכרון הצרות והרדיפות והעלבונות, שסבלו היהוּדים בימי הצארים, לא מש מקרב יהוּדי רוּסיה ויהוּדי העולם זמן רב. וגם רבים מאלה שלא יכלוּ ליישב הסיסמאות הסוציאליסטיות של המפלגה הבולשביסטית עם המעשה שהוּגשם על־ידי שליטיה – לא רצו להתעלם מהשינוי שחל במצב החוּקי של היהוּדים לאחר מיגוּרוֹ של המשטר הצארי.

המשטר החדש ביטל כל שׂרידי ההפליה של הצארים נגד היהודים. היהודי היחיד, זכויותיו הוּשווּ במלואן לזכויות הבלתי־יהודי. אולם הקיבוץ היהוּדי נפגע פּגיעה אנוּשה על ידי המשטר הבולשביסטי ותביעותיו הטוֹטליות, באשר הוא פגע בנפש היהדות. ונפגע לא רק הקיבוץ היהוּדי בברית־המועצות – אלא העם היהוּדי כולוֹ.

פרפוריה של יהדות רוסיה במשך שלושים שנה ומעלה של המשטר החדש הוכיחו, שגם מכבש־פלדה זה של הדיקטטורה הבולשביסטית לא יכול לגמרי לעם היהודי – ואם־כי רבים וּמעוּלים מקרב יהודי רוּסיה נתנוּ בכל לב את ידם למשטר החדש וגם קיבלו על עצמם תביעתו הטוטלית, אם מתוך רצון ואם מתוך הכרח, לא דעך אצלם זיק העצמיוּת הרוּחנית ולא ניתק קשרם הנפשי העמוֹק עם העם היהודי ועם המולדת העברית.

לא חסרו גילויי התבזות והתבטלות ועבדוּת רוחנית בקרב רבים מחסידיה היהודים של תנועת המהפכה הרוסית עוד זמן רב לפני הופעת המפלגה הבולשביסטית. ידוע הדבר, שעוד בימי הצארים לא ראו מהפכנים יהודים אוון בפרעות ביהודים, באשר ראו בכך התקוממות האכר הרוסי נגד בעלי־הרכוש, והדם היהודי היה בעיניהם שמן־סיכה לגלגלי המהפּכה הרוסית.

ויוזמי הרדיפות נגד הלשון העברית והתנועה הציונית היו חברי המחלקה היהודית של המפלגה הבולשביסטית (יבסקציה), ששׂנאתם לציון וללשון העברית קדמה לאדיקותם הקומוניסטית. והיתה נחוצה התערבותו האישית של לנין למען התיר את התיאטרון העברי “הבימה” במוסקבה. וכשהסתדרות־העובדים ביקשה להשתתף בשנת 1923 בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה – היו אנשי היבסקציה אלה שהתנגדו לבואה, והשלטונות לא קיבלו דעת יועציהם היהודים.

אולם אותה יהדות רוסית נתנה לארץ גם לאחר השתלטותו המוחלטת של המשטר הבולשביסטי ברוסיה – ממיטב הנוער החלוצי, ומפעלי נוער זה בארץ מעידים על היכולת הגנוזה ביהדוּת הרוסית ועל הרצונות הפועמים בחביונה, וכל הלחץ הזר: הגופני והמוסרי, אין בכוחו להצמיתם ולכלותם.

*

עם הקמת מדינת־ישראל כאילוּ הוּכתר המאבק הממוּשך של העם העברי בנצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליה מטעה ומסוכנת, לא רק באשר לא נגמרה מלאכת הבנין, וקיבוץ הגלוּיות הוא רק בראשיתו. לא זו בלבד שהמאבק של העם היהוּדי על עצמאוּתוֹ המדינית והכלכלית טרם נסתיים – אלא החריף המאבק הרעיוני, המאבק על עצמאותנו המוּסרית שבין כוח עולמי, או בין כוחות עולמיים, ובין האוּמה העברית. הכוח והמספר אינם מכריעים אף פעם במאבק רעיוני, והעם העברי “המעט מכל העמים”, אין לו כל יסוד לחשוש לתוצאות ההתנגשוּת בשטח המוסרי־הרעיוני, גם אם נגדו יעמדו תקיפי עולם ואדירי מעצמות. העם היהודי הנאמן לעצמו, לא יקבל מרוּת מוּסרית ורעיונית של כוח זר “עולמי”, ולא ירכין ראשו בשאלות חברה, מדע, רוח ותרבות, ובערכי חירות ושוויון וצדק ושלום – בפני אלה שמינוּ עצמם בכוח שלטונם ובכוחם הצבאי או תקפם הכלכלי לשופטים רמים על האנוֹשוּת.

חוּמרתו של המאבק על עצמאוּת רוּחנית היא בהתרוֹצצוּת הפּנימית. באוּמה קטנה כאומתנו ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים, שיכלתם המדינית והכלכלית והצבאית היא עצוּמה, ומפני־כך השפעתם בעולם רבה. נמשכים לא רק משום טובת־הנאה פרטית, אם־כי אין לזלזל גם בגורם פרוזאי זה, אלא קוסמת היכולת הרבה, המרחב, העצמה, הנגידוּת של שליטי עולם. לתכוּנה זו של התבטלוּת והתרפּסוּת בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם “מה־יפית”, ויהודי “מה יפית” נמצאים בכל אותם החוּגים של העם היהוּדי שאין להם כבוד עצמי ואמוּנה מספּיקה בעמם. בחוּגי הימין הם נקראים בשם “מועצה למען היהדוּת”, ובראשם עומדים אילי־הכסף היהודים באמריקה, ובחוגי השמאל או המהפּכה הם נקראים בשם יבסקציה, ובראשם עומדים סופרים ש“קול אדוניהם” מדבר תמיד מתוך גרונם.

לאחר הקמת מדינת־ישראל אין מתנכרים ומתבוללים גלוּיים ובולטים אלה מסוּכנים ביותר, כי יש כרגע משען נאמן ובטוח להמוני ישראל באשר הם – קוממיוּת ישראל במולדתו. אולם גם בתוך מדינת־ישראל ישנם רבים, שהקרע בין האדם ובין היהודי, שחָצה הנפש היהודית בגולה, לא נתאחה, והתורה האומללה והעלובה של חכמי הגלוּת “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך” – יש לה מהלכים גם בארץ העברים בצורות חדשות. ההשתחררות מגלות גשמית קלה בימינו – מספיקה לכך עליה לארץ. אך לא בנקל משתחררים מגלוּת נפשית, מוסרית; זו לא ניתנת על־ידי תמורה חיצונית, על־ידי מעבר מארץ לארץ, אלא באה מבפנים, מתוך מאמץ נפשי, מחשבתי ומוסרי רב, שלא כל אחד מוכשר לו.

“היה אדם באהלך ואדם בצאתך” במדינת־ישראל פירושה: אנו קובעים הענינים היהודיים – עליה, התישבות, אולם ענינים אנושיים – בעיות החברה והמדיניות הבינלאומית – מי אנו ומה כוחנו שנעסוק בהן ברשות עצמנו? בשאלות אלו עלינו לקבל דינם של הגדולים והתקיפים, היודעים הכל, המוּסמכים לכל, הקובעים הכל. יש מחנה גדול ואדיר אי־שם, נושא הגאולה האנושית – ואין לנו לעשות ולחשוב ולדבר. ואם הוא אומר לנו היום ההיפך ממה שאמר אתמול – אסוּר לנוּ להרהר אחרי מידותיו: הוּא יודע מה שהוא עושה; רק הוּא היחיד יודע מה שהוא עושה.

*

נאמני העצמאוּת היהודית מסרבים להיזקק לפסק־דין זר. הם יודעים התחומים המצומצמים והיכולת המוּגבּלת של העם היהוּדי, ומבינים להתיחס בכבוד ובהערכה למעצמות אדירות, האחריות לגורלם של עשרות ומאות מיליונים אנשים, ושהשפעתן המרובה חורגת מתחומי ארצותיהן ומתפשטת על־פני חלקי־עולם שלמים. אולם יש ממלכה אחת שבה רואה עצמה האומה היהודית שווה בכוֹל, גם מבחינת היכולת וההשפעה לגבי האנושות כולה והדורות הבאים, וזוהי ממלכת הרוח והחזון. בממלכה זו אין הכמות וגודל הצבא מכריעים. ירושלים ואתונה הטביעו חותמן על תרבות חלק גדול של האנושות לא בכוחן המספרי ולא בעָצמתן המדינית והכלכלית.

בקביעת דרך חדשה לעולם לקראת חירוּת, שלום, צדק ושוויון, לקראת גאוּלה ותיקוּן עולם וקיוּם מיטב תקווֹת האדם בימינו ובכל הדורות – אין מונופולין דווקא למעצמות הגדולות ולעמים רבי־השלטון. השימוּש בכוח מצד מדינות אדירות, גם כשהוא בא לשם מטרות רצוּיות בראשיתו, נהפך לפי טבע הדברים מאמצעי למטרה. כל הכובשים הגדולים: הפּרסים, היוונים, הרומאים, הערבים, המונגולים, הספרדים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים, התימרוּ מאז ומעולם לאצול ברכת תרבותם העליונה לעמים הכבוּשים, ולא תמיד היתה זו אמתלה ריקה: רבים מהכוֹבשים האלה אמנם העניקו לעמי החסוּת שלהם משטר יותר מתוּקן ותרבוּת יותר גבוהה. אוּלם אין ההיסטוריה יודעת אף מקרה אחד שכיבוש “גומל־חסדים” לא נהפך בסופו של דבר לדיכוי ושעבוד. השלטון בכוח אלמוּת, שלטון שאינו נשען על הרצון החפשי של ה“נשלטים”, יש לו הגיון פנימי משלו, ואין מפּניו מנוֹס: החזקת השלטון לא תיתכן בלי אמצעי כפיה ודיכוּי, והצורך והרצון להחזיק בשלטון – משעבד לעצמו כל שאר הצרכים.

מאידך גיסא – אין כושר ההתקדמוּת וההתעלוּת החברתית והמוּסרית מוּתנה דווקא בכוח הגשמי ובעָצמה הצבאית של העמים. לאו דווקא מעצמות אדירות – אלא גם עמים קטנים מסוגלים להיות מורי דרך לאנושות בהתקדמות מדעית, חברתית ורוּחנית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה בימי קדם, בימי הביניים ובימינו אלה. נסיון־חייו הארוך של העם היהודי אינו נותן לו כל יסוֹד להתבטל בפני אדירי־עולם ותקיפיו.

העם היהודי שהגיע אחרי אלפי שנות נדוּדים ותלאוֹת בכל קצווי תבל לראשית תקוּמתו הממלכתית בארץ־מכורתו – לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוּחנית הגדולה: לשלב גאוּלתוֹ הלאוּמית בגאוּלה הכללית של כל עמי תבל, ולא ירוקן עצמאוּתוֹ הלאוּמית מתכניה האנושיים האוניברסאליים, ולא ישתעבד לזרים, לגדולים ולתקיפים, בקביעת עתידו ודרכו לחזון אחרית־הימים. במדינת־ישראל אין כל מחיצה בין היהוּדי ובין האדם שבתוכנו, ושום תלוּת מחשבתית ומוסרית אינה מתישבת עם קוֹממיות ישראל. העצמאות לא ניתנה לחלוּקה. אין עצמאוּת בענינים יהודיים – ותלוּת בענינים אנושיים עולמיים. הענין היהוּדי כולל עוֹלם ומלוֹאוֹ, ואין שום דבר אנושי זר לו. עצמאות ישראל פּירושה ראיית המרכז, השורש, המוצא בתוכנו אנוּ, וקביעת דרכנוּ בהוֹוה ובעתיד, ביחסי פּנים וביחסי חוּץ, בשאלות ההוֹוה ובשאלות העתיד – מתוך חירוּת גמוּרה ומלאה, לפי רצוננו, צרכינו, נסיבות חיינו, מאויינו וחזוננו, ללא כל תלוּת בשום מרוּת חיצונית, זרה, גדולה או קטנה.

*

עצמאוּת רוחנית אינה שוללת זיקה כל־אנושית, כשם שעצמאוּת מדינית אינה סותרת זיקה בינלאומית, ועצמאוּת כלכלית אינה מחייבת אבטרקיה משקית. זיקת־גומלין בין מדינות, ארצות ואומות היא עוּבדה ניצחת והכרח היסטורי. כל עם יונק מעמים אחרים, מירושת דורות, מכיבושי הרוח האנושי שבכל התקופות ובכל הארצות. זיקה הדדית היא חוק קוֹסמי, נצחי. אין דבר בעולם, קטן או גדול, מן האלקטרון הבלתי־נראה ובלתי־נתפס עד הגרמים העצוּמים במרחקי אין־סוף, שאין לו זיקה לבני מינו ולשאינם בני מינו. כל ההוויה היא שלשלת אחת אינסופית של זיקות הדדיות; ובעולם הרוח לא פחות מבעולם הגשם. המחשבה, השירה, האמנות, הספרות של דורות ועמים משפיעות זו על זו ויונקות זו מזו, ופחות מבכל הדורות הקודמים יתכן הדבר בימינו, שעם לבדד ישכון.

*

עם הקמת עצמאותנו המדינית נהיינו יותר לאזרחי העולם מאשר היינו קודם, אם כי כעם מפוזר ונפוץ בכל קצווי־תבל ונודדים מארץ לארץ ומגוי אל גוי היתה לנו תמיד הרגשה עולמית יותר מאשר לכמה עמים אחרים. עצמאותנו הממלכתית העמידה אזרחותנו העולמית על בסיס איתן ותקין. לא מחוסר אחיזה ארצית וממלכתית – אלא מתוך קיום ארצי וממלכתי אנו מעוּרים בכל בעיות האנושות ועֵרים לצרכיה והתלבטויותיה, כי אנו שותפים שווי־זכוּיוֹת לבעיות וצרכים והתלבטוּיוֹת אלו. אמצעי התחבוּרה החדישים ביבּשה, בים וּבאוויר וקשרי הראדיוֹ, ביטלוּ מרחקים והסירו מחיצוֹת. התפוּצה היהוּדית אף היא משמשת גורם אדיר לזיקתנוּ האוניברסלית. בצבא־הגנה לישראל נלחמו יהודים יוצאי חמישים וחמש ארצות מחמשת חלקי תבל. ביודעים ובלא־יודעים אנוּ יונקים דרך צינורות אלה מכל העמים שהיהודים נחיתים בתוכם. וכשם שנאכל בשר ארגנטיני וחיטה רוסית ונחרוש בטרקטור אמריקני ונתיך פּלדה בּלגית ונשתמש בבנזין מכּסיקני ונתלבש באריג בּריטי, ונרהט בתינו בעצים קנדיים – כך נקרא הספרוּת של כל העמים ונבקש חכמה בכל אשר תימצא. נריק אוצרות הרוּח, המחשבה, המדע והשירה של כל העמים וכל הדורות ללשוננו, למען תהיה ירושתה הרוחנית של האנושות כולה לנחלתנו הלאומית. אי־אפשר לקרוא ספר־הספרים שלנו מבלי להקשיב להדי קדומים של עמי־התרבות הגדולים אשר הקיפו את עמנו – מצרים, אשור, בבל, ארם, פרס ויוון; ועם ההשתאות הגאה שלנו על יכלתו המופלאה של עמנו לעמוד נגד הלחץ האדיר של תרבויות עשירות וגדולות כתרבוּת יוון. בתקופת החשמוֹנאים – יש שאנו מצטערים על אי־יכלתם של גדולי עמנוּ בעבר להבחין בין הסיגים והפּסולת של התרבות ההלניסטית בתקוּפת הירידה של יורשי אלכּסנדר ובין נכסי־הרוּח הגדולים והמפוארים של הגניוּס היווני בימי גדוּלתו – שחלה בתקוּפת שיבת בבל ובימי אנשי הכנסת הגדולה.

הרבה דברים היו אולי שונים בתולדותינו אנו ובתולדות העולם התרבותי, אילו באותה תקופה שתורגמו ספרי־הקודש שלנו ליוונית, היו חכמינו יודעי־יוונית מתרגמים לעברית ספרי סופוקלס, תוקידידס, אפּלטון ושאָר חכמי־יוון הגדולים, והיוּ לומדים מהיוונים והרומאים סדרי־צבא והליכות־מדינה.

*

לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל, חזרנו לנקודת מוצאנו ויסדנו בשלישית מלכות ישראל, – ולא ננער מעל עצמנו הנסיון הבינלאומי הרב והעשיר שצברנו; לא נסתגר בקליפתנו – אלא נפתח חלונות לכל פינות התרבות בעולם וננחיל לעצמנו כל כיבושי הרוח והדעת של זמננו. מכל מלמדינו נשׂכיל, אבל נשמור על עצמאוּתנו. לא נתבּדל ולא נתבודד; נקיים זיקתנוּ לעולם הגדול; זיקה, אבל לא קבלת מרוּת חיצונית, לא השתעבדוּת באיזו צוּרה שהיא. העצמאוּת מקוֹרה בלב, בנפש, ברצון העם – ורק מתוך עצמאוּת פּנימית מגיעים לידי עצמאוּת חיצונית וּמקיימים אותה. הצוּרה המסוּכּנת ביותר של השתעבדוּת – היא השתעבדוּת הרוּח, המחשבה.

אבן־הבוחן לעצמאוּת רוחנית, מוּסרית היא חירות השיפוט והמצפוּן. רק אם אנו שופטים וקובעים בעצמנו מה טוב ומה רע, ומה טוב לנו ומה רע לנו – אנו בני־חורין ועומדים ברשוּת עצמנוּ. כל מי שמקבל על עצמו מראש שיפוטו של כוח זר, ויתר על חירותו הפנימית ועל עצמאותו האישית.

מהוּתו ותכנו של המאבק הרוחני של העם היהודי מאז היה לעם ועד ימינו אלה – זהו הסירוּב לקבל שיפּוּט זר, בניגוּד למצפּוּנוֹ, גם כשמאחורי השיפוּט הזר עמדו כוחות פיסיים עליונים.

*

העם היהודי כפר בעליונות גופנית, בעליונות הכוח הפיסי. כפירה בעליונות הכוח הזה אין פירושה שלילת ערכו של הכוח הפיסי. היינו פוסלים ההיסטוריה היהוּדית מימי יהושע בן־נון ועד צה"ל ועד בכלל, אילוּ היינו מבטלים ערכו של השימוש בכוח הפיסי. שלילתו של כוח זה היא שלילת העולם הקיים, שלילת החיים. שלילה זו היתה תמיד זרה לרוחו של העם היהודי, ובה אחד ההבדלים היסודיים שבין תורת היהדוּת ובין תורת הנצרות.

הגניוּס היהוּדי, מימי הנביאים ועד איינשטיין, לא הכּיר בשניוּת של חומר ורוּח שנתפּסו לה כמה מהוֹגי אוּמוֹת העולם, מהיוונים והפּרסים ועד דיקרט ותלמידיו. האינטוּאיציה היהוּדית, גם הדתית וגם המדעית, עמדה מאז ומעולם על אַחדוּת היקוּם וההוויה, למרות גילוּייהם והופעותיהם המרוּבים. ואם־כי טובי העם העברי, נביאיו, חכמיו ומוֹריו, מאז ועד היום, ראוּ יעוּדוֹ העליוֹן של ישראל בממלכת הרוּח – לא זלזלו בגוף ובצרכי הגוּף, כי אין נפש בלי גוּף, ואין יעוּד אנוֹשי אוניברסאלי בלי קיוּם ממלכתי לאוּמי. בהקמת המדינה היהוּדית מילא נצחון הנשק היהודי על הנשק הערבי תפקיד גדול ומכריע. שרשו של נצחון זה ומקוֹרוֹ הוא בעליונותה המוסרית והרוחנית של האומה העברית. ואת הנצחון לנשק היהודי הנחיל הרוּח היהודי. האמוּנה והאדיקוּת בעליוֹנות הרוּח ליווּ העם היהוּדי במסעוֹ ההיסטורי הארוך ממעמד הר־סיני ועד מלחמת ישראל בימינו. אמוּנה זו היתה נחת כל אותם אישי ישראל אשר עיצבוּ דמוּת האוּמה העברית מראשיתה ועד היום הזה, אשר יצרוּ וטיפּחו תורתה, שירתה משׂאה הנבואי, ספרוּתה, משפטה וחוּקיה, חזוֹנה לאחרית־הימים ואמוּנתה המשיחית, אשר נאבקוּ על יִחוּדה ויעודה הלאוּמי והעולמי, אשר ניהלו מלחמות עצמאוּתה המדינית והרוּחנית, ואשר קידשו השם בטביחת קהילות ישראל בימי מסעי הצלב, במדורות האינקביזיציה, בפרעות חמלניצקי וּבטבח הנאצי, ואשר יצרוּ, בנוּ טיפּחוּ המפעל ההתיישבותי שהביא למדינת־ישראל.

*

אדיקוּת העם היהודי בעליוֹנות הרוּח היתה קשוּרה באמוּנתו ביקר־האדם. האדם, לפי אמוּנתו של העם היהודי, נברא בצלם אלוהים לא יתכן ביטוּי יותר עמוק, נעלה ונוֹקב לגדלותו, לערכוֹ וליקרוֹ של האדם מביטוי זה: מוּשׂג אלוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היוֹפי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהוּדי היוּ יקרים וקדושים. בני אדם שנבראו בצלם אלוהים הם שווי־זכוּיות וּמהווים מטרה לעצמם ולא אמצעי. הצלם מחייב. ואין פּלא שחכמי העם הזה העמידו התורה על כלל גדול אחד: “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”. ואהבה לרֵעַ אינה חלה רק על האזרח היהודי:

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם

יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ,

כִּי־גֵרִים הֳיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"

(ויקרא י"ט, לד).

וכבר בתקוּפה קדוּמה שלטה ביהדוּת תפיסה אוניברסאלית, כל־אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינוּ מתפילתו של שלמה המלך עם גמר בנין בית־המקדש. לאחר שהמלך התפלל על עמו, התפלל גם תפילה כל־אנושית:

"וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא

מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. – – –

וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשׁמַע הַשָּׁמַיִם

מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר־יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי"

(מלכים א' ח', מא־מג)

וספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון, שרחמי ה' נתוּנים במידה שווה לכל העמים, לעמים האלילים כמו לעם ישראל.

וכשיונה הנביא התרעם על אלהיו למה חנן העיר נינוה, אמר לו אלהים:

"אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ

בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד,

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּה

הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא־יָדַע

בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה"?

(יונה ד', י־יא).

*

והדבר השלישי שהיה כרוּך באמוּנת העם היהוּדי בעליונות הרוּח – היה חזונו לאחרית־הימים, שממנו צמחו האמונה המשיחית וכיסופי הגאולה הלאומית והאוניברסאלית.

עם ישראל נתיחד עוד בתקוּפה קדוּמה בתפיסה היסטורית מקורית שלא היה דומה לה בכל עמי המזרח והמערב, לא בקרב עמי מצרים וּבּבל, הוֹדוּ וסין, ולא בקרב יוון ורומא ויורשיהם באירופה עד זמננו החדש. עמנו לא צפה כשאר העמים הקדוּמים לאחור, לתור הזהב האגדתי בעבר, שחלף ללא שוב, אלא הפנה מבטוֹ לעתיד, לאחרית הימים, שבהם תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים, והעמים יכתתוּ חרבותם לאתים ולא ישׂא גוי אל גוֹי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה.

*

עם זה הנאמן לעצמו לא יזקק לדרכים שיטילו עליו תקיפים וחזקים – רק באשר הם תקיפים וחזקים. הוּא יבוֹר לעצמו הדרך לחיים מתוּקנים ולשלטון הצדק.

העם היהודי ראה את עצמו במשך תקוּפה ארוּכה כעם הנבחר, והיה לו יסוד מספיק לראִיה זו – כל זמן שאבן־הבוחן היחידה של העם היהוּדי היתה ההכּרה הדתית־המוּסרית. יהוּדי בן זמננוּ לא יתעלם עוד מחלקם הגדול והרב של העמים האחרים, בימים קדוּמים ובזמנים החדשים, בתרבוּת האנושית הענפה והמסוֹעפת – במחשבה, בשירה, במדע, באמנות, בטכניקה, בתגליות גיאוגרפיות ובקידמה חברתית. ונדע לכבד המעשים הגדולים והיצירות המבורכות של כל העמים, אוּלם לא נתבטל ולא נשתעבד ולא נכיר בשוּם מרוּת רוּחנית, רעיונית וּמוּסרית זרה, כשם שלא נדרוש לעצמנוּ מרוּת לגבי אחרים. לאור מצפּוּננו אנוּ נדרוך בשבילנו המיוּחד.

*

העם היהודי הועמד בימינו מחדש בפני מפעל־בראשית: הפריית ארץ שוממה וקיבוץ גלוּיות, וּמפעל זה לא יבוּצע בלתי אם כל נכסי התרבוּת האנושית וערכיה החיוּביים יהיו רכושו המלא של העם היהוּדי וכל דבר אנושי לא יהיה זר לו. ואין צורך לעם היהודי לראות עצמו כטוב שבעמים, אבל אין לו כל יסוד לראות עצמו כנחוּת־דרגא, כי אינו נופל ביכלתו ובסגולותיו מאיזה עם שהוא. עליו ללמוד הרבה מהעמים המתוּקנים בשטח העשיה המשקית, הסידור הממלכתי, המחקר המדעי והכוֹשר הטכנולוגי; אך ההבחנה בין טוב ורע ישאב מתוך הגניוס המוסרי שהבהיק בעם היהודי מאז היותו, ולא הוּעם ולא דהה, והדרך הנאמנה לחירוּת, לצדק ולאחוה הוא יסול בעצמו, מתוך עצמאוּת רעיונית ומוּסרית מוּחלטת – ללא שעבוד וללא חיקוי.

*

מתוך שליטה במכשירי המדע והטכניקה הפיסיים והחברתיים ומתוך מתח חלוּצי של מגשימי חזון – לאוּמי ואנוֹשי – יעצב העם העברי במולדתו המתחדשת דמוּת אוּמה למוֹפת, שלא תבייש מוֹרשת נביאיה חכמיה ומדריכיה מאז ועד היום.

קיוּם עצמאוּת מוּסרית ומחשבתית זו של העם היהוּדי מחייב מאמץ נפשי מתמיד לא פחות מקיוּם עצמאוּתנו המדינית והכלכלית, כי בעצמאותנו הרוּחנית מתנקשים לא פּחות מאשר בעצמאותנו החמרית, והכוחות העומדים נגדנוּ במאבק האידיאי הם עצוּמים ורבים לאין ערוֹך מאלה שעומדים נגדנו במערכות אחרות. אבל לא ניבהל: מאבק רעיוני לא הוּכרע אף פעם בחיל ובכוח אלא ברוּח, ורוּח ישראל לא ישקר. על כך עדים ארבעת אלפי שנות תולדותינו.

*

הקו המַנחה בחינוכוֹ של הצבא, הנוער והעם הוא יחוּדנו הלאוּמי, גם מבּחינה מדינית וכלכלית וגם מבּחינה מוּסרית ורעיונית. היחוּד הלאוּמי הוא מטרה ואמצעי כאחד. מטרה – באשר היחוּד הוא זכות טבעית והיסטורית; אמצעי – באשר הוא חוֹבה למילוי היעוד. זוהי זכוּתו הטבעית וההיסטורית של כל עם לעמוד ברשוּת עצמו, ללכת בדרכו ולעצב חייו וּדמוּתו בהתאם לסגוּלותיו, לצרכיו, לרצונו ולתנאיו המיוּחדים. ואין עם רשאי לוותר על זכות זו, כי העם הוּא גם נתבע ומוּטל עליו יעוּד. ורק מתוך חירוּת פּנימית ונאמנות לעצמו יש לאל ידו לקיים יעוּדוֹ וּלבצע המשׂימות שההיסטוריה מטילה עליו.

*

היעוד של העם היהודי בתקוּפתנו, היעוד המייחד תקוּפתנו זו בתולדות העם, הוא – שיבת השבוּת, קיבוץ־גלוּיות.

אנו עומדים לאחר שתי עלילות מהפּכניות ומוּפלאות בתולדותינו: חידוּשה של מדינת־ישראל ונצחונות צבא־הגנה לישראל. אוּלם בעלילות אלה לא נתמַצה התוכן המהפּכני של התקופה החדשה, ואין הן משמעות אלא פתיחה והכשרה לעיקר שהוא – שיבת השבות.

*

אין זו הפעם הראשונה שהיהוּדים חוזרים לארצם ומחדשים קוֹממיוּתם הממלכתית. היה כדבר הזה לפני כאַלפיים וחמש מאות שנה, בימי זרוּבבל, עזרא ונחמיה, כשגולי ציון חזרו מבּבל תחת מלכי פּרס והניחו יסוד לבית השני.

אוּלם שונה וגדול וקשה קיבוּץ גלוּיות שבימינו משיבת־ציוֹן ראשונה. בימים ההם היתה קיימת כמעט רק גלוּת אחת – גלוּת בּבל, וגלוּת זו היתה צעירה. רק כשבעים שנה עברוּ מיום שהוּגלתה המולדת, והיתה קרובה לארץ, ורבים מהגוֹלים היוּ קשוּרים בקשרי־משפחה עם השׂרידים בארץ. וּמספר שבי הגוֹלה לא היה רב – רק כחלק העשירי מאלה שעלו לארץ בשנתיים האחרונות. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפוֹרטת, וכנראה מדוּיקת, מעולי בּבל ומכל רכוּשם, סוסיהם, פּרדיהם, חמוריהם וגמליהם. וכה נאמר:

"כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד – אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם

שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת שִׁשִּׁים, מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהוֹתֵיהֶם – אֵלֶּה

שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם

מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. סוּסֵיהֶם שְׁבַע־מֵאוֹת שְׁלֹשִים

וְשִׁשָּׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. גְּמַלֵּיהֶם

אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע

מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים"

(עזרא ב' סד־סז).

*

לא כן התפוּצה בדורותינו. התפוּצה היהוּדית בכללה אף היא עתיקת־יומין, וקדמה לחורבן בית שני ואף לחורבן בית ראשון. עוד במאה השביעית לפני הספירה האירופאית אנוּ מוצאים יהודים במצרים. יתכן שהוּגלוּ שמה לאחר שהמלך יאשיהו נפל במלחמתו נגד פרעה נכה. בכל אופן ברור, כי היהודים שירדוּ למצרים בימי ירמיהו, מצאו כבר ישובים יהוּדים בערי תחפנס, נוף, מגדול ופתרוֹס שבמצרים. ביֵב, בשער הנגב של מצרים, היתה מושבה צבאית יהוּדית במאה הששית לפנה"ס, ואליה נצטרפו יוחנן בן־קרח “ושרי החיילים ושארית יהודה” אשר לא רצו לשמוע בקול ירמיהוּ וירדוּ מצרימה.

עם חוּרבּן מלכוּת יהוּדה קם מרכז יהוּדי גדול בבּבל, שרק בחלקו חזר לארץ לאחר הצהרת כוֹרש מלך פרס, אשר העביר

"קוֹל בְּכָל

מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר – – – מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי

אֳלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת

בֵּית ה' אֳלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

(עזרא א', א־ג).

נענו לקריאה זו רק כחמשים אלף איש, וגלוּת בּבל לא נתחסלה אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה.

מצרים וּבּבל לא היו הגלוּיות היחידות בימי קדם. בימי הבית השני רחבה התפוּצה ונתפּשטה בהרבה ארצות. בסוּריה וּבאסיה הקטנה היו יהודים עוד לפני תקופת החשמונאים, ובכתובות של דלפי, ביוון, מסוּפר על שחרור עבדים יהוּדים בתקוּפת מרד החשמונאים (150 – 170 לפנה"ס). ועוד כמה זמן לפני זה מתאוֹנן יואל הנביא על צור וצידון וגלילות פּלשת על אשר מכרוּ בְּנֵי

יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם – – לִבְנֵי הַיְוָנִים לְמַעַן

הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם"

(יואל ד', ו).

גם בדברי ישעיהו יש פּסוּק על פּזוּרי ישראל מעבר לים:

"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ

לִקְנוֹת אֶת־שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם

וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת

וּמֵאִיֵּי־הַיָּם"

(ישעיהו י"א, יא).

הגיאוֹגרף היווני סטרבון, שחי בימי הורדוס הראשון, מספּר ש“העם היהוּדי הגיע לכל עיר ומדינה, ואין זה קל למצוא מקום בעולם הנוֹשב שלא קלט מבני אוּמה זו או שלא נתפּס על ידם”. וּפילוֹן האלכּסנדרוני שנולד 90 שנה לפני חוּרבּן בית שני, אומר בספרו נגד פלאקוס: “הלוא ארץ אחת לא תכיל כל היהודים מפּני מספּרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה וּבאסיה, באיי הים וּביבּשה. לעיר מחצבתם הם חושבים את העיר הקדושה, בה עומד על תילוֹ בית המקדש לאל עליוֹן. ואת הארצות בהן התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדוֹרי דורות המה מחבבים כמולדתם, שהרי בהן נולדו וגדלוּ”.

התפוּצה היהוּדית גדלה לאחר חוּרבּן בית שני בכל חלקי העולם הישן והגיעה לכל הארצות באירוֹפּה ובאַפריקה, ועם התגלוּת העולם החדש – אמריקה ואבסטרליה – נפוצה גם שם, ולאחר הטבח האָיוֹם של יהדות אירוֹפּה על ידי הנאצים בימינו, עבר מרכּז הכּוֹבד המספרי של תפוצות ישראל לארצות־הברית.

אין עם בעולם אשר נפוץ בכל הארצות כאשר נפוצו בני ישראל. נתקיימה בנוּ התוֹכחה המרה והזוֹעמת שבתורה:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל־הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ – – – וּבַגּוֹים

הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹח לְכַף רַגְלֶךָ, וְנָתן ה' לְךָ

שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן־עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ, וְהָיוּ חַיֶּיךָ

תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלּא תַאֲמִין

בְּחַיֶּיךָ – – ־ מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה

עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"

(דברים כ"ח, סד־סח).

*

כל הנסיונות לשוב למולדת – ונסיונות אלה לא פסקו מאז הלך עמנו בגוֹלה – היו מצוּמצמים ומוּגבּלים, ולרוב גם נידונים לכשלון כל זמן שזרים שלטוּ בארץ. והנה 1813 שנה לאחר הרס עצמאוּת ישראל האחרונה בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא – קמה מחדש מדינת ישראל, ושערי המולדת נפתחוּ לרווחה לכל הנפוֹצים.

קשה וכמעט אין אפשרוּת למצוא התחלת הדברים. מי ימנה ראשית העליה שהביאה ליסוד המדינה? עם יסוד מקוה־ישראל וּפתח־תקוה הוּנחו היסודות הראשונים להתישבוּתנו החקלאית המחוּדשת. אוּלם העליה היהודית קדמה לנסיונות ישוביים אלה, ובין בני הארץ ישנם בני הדור החמישי ויותר שנולדו בארץ. לפני מלחמת העולם הראשונה לא הגיע הישוב היהודי למאת אלף, ובשעת המלחמה אף נתמעט במידה ניכרת. בסוף המלחמה נמצאו בארץ פּחות מששים אלף יהודים. עד מלחמת העולם השניה גדל מספרם פי עשרה, וּבשעת הקמת המדינה במאי 1948 הגענו לשש־מאות וחמישים אלף יהודים בערך. אוּלם בשנתים אלה עלוּ לארץ למעלה מארבע מאות אלף יהודים, ונשתנה לא רק הקצב והמספּר – אלא חל שינוּי יסודי במהוּתה וּבאָפיה של העליה. גוּשים ארציים שלמים נעקרים כמעט בבת אחת מהגולה החוֹרגת ונישׂאים למולדת המשוּחררת: מבּולגריה ומתימן, מיוגוסלביה וממרוקו, מגרמניה ומאלג’יר, מאוסטריה וּמטוּניס, מתוּרכּיה וּממצרים, וּמכמה ארצות אחרות.

*

קיבוץ הגלויות הגדול ביותר נתקיים בצבא־הגנה לישראל. בימי המלחמה היוּ בצה“ל מתנדבים שהגיעוּ מעשרים ואחת ארצות באירופּה, מארבע־עשרה ארצות באמריקה הצפונית והדרומית, מעשר ארצות באפריקה, הצפונית, המרכּזית והדרומית, מחמש ארצות באסיה (בּוּרמה, הוֹדוּ, סין, תימן ותוּרכּיה) ומשתי הארצות בירכתי תבל – מאוסטרליה וּמניוּ־זילנד. מסופקני אם היה אי־פעם צבא קוֹסמוֹפּוֹליטי כזה. מספר מתנדבי חוץ בצה”ל היה רק בשׂוֹרה ראשונה ורמז לבאוֹת. עם הפסקת הקרבות פּרצה העליה הגדולה – והחלה “יציאת מצרים” חדשה, לא ממצרים אחת אלא מכמה וכמה מצרים, ובחודש אחד עולים עכשיו יותר יהודים מאשר עלוּ במשך שנה בתקוּפת המנדט. עצם כמוּתה של עליה זו אומרת דרשני. בקנה מידה אמריקאני הרי זוהי כמוּת עולים של 40 מיליון לשנה. בקנה מידה רוּסי זוהי עליה של 53 מיליון לשנה. ספק אם היתה פעם תנוּדת עמים עצוּמה כזו – אם נביא בחשבון שעורי גָדלָה של מדינתנו הקטנה.

שיבת השבות היא העובדה והמשימה המרכּזית של ימינו. בלעדיה לא תיכּוֹן עצמאוּתנו, ומדינתנו לא תקום. זכינו השנה למיליון הראשון בארצנו – מבּחינה ידוּעה זהו המאורע הגדול ביותר בתולדותינו מאז נצחון המכּבים, אבל אין זו אלא התחלה. בלי המשך רב־מידות ומהיר־קצב אין כל בטחון ואין טעם להתחלה זו.

*

איש אינו יכול להגיד מראש אם כל תפוּצוֹת ישראל יתכּנסוּ או לא. אפשר לחלק תפוּצוֹת ישראל בימינו לשתים: תפוּצה שאינה רואה עצמה בגלוּת ואינה עומדת לעלות לארץ, ותפוּצה שאינה יכולה ואינה רוצה להישאר באשר היא, כי חייה מרוּדים ועלוּבים וּבלתי מוּבטחים, והם מתפּרצים לעלות. הקו המבדיל בין שתי התפוצות אינו קבוע־ועומד ללא שינוּיים, וּתפוּצה שרואה עצמה בתקוּפה מסוּימת מוּבטחת ומרוּצה ומעורה – מתהפך גורלה והיא מוֹצאת עצמה בגלוּת מרוּדה, כאשר קרה הדבר ליהדוּת גרמניה, וּברגע זה לא חשוּב הדבר אם השאננוּת של תפוצות גדולות בימינו מוצדקת לאורך ימים או לא. לגבי רצון העליה קובעת לא הפּרוֹגנוזה של האידיאוֹלוֹג, אלא ההרגשה של רוב אישי הקיבוץ היהודי. אין הרגשה זו תלוּיה אפילו אם היהודי הוא ציוני, בלתי־ציוני או אנטי־ציוני. ביהדות אמריקה לכל זרמיה קבועה ההרגשה, שאין לה צורך בעליה. ברור הדבר, שגם מארצות כגון אלה תיתכן וישנה עליה, המוּנעת בכוח חלוצי וציוני, אבל זוהי עליה אישית, עליה של יחידים, אם כי מספר היחידים יכול להגיע למאות ולאלפים.

*

המשׂימה הגדולה והדוחקת המוּטלת עלינוּ בשעה זו היא כינוּס התפוצות שאין להן ברירה, שאינן יכולות ואינן רוצות להישאר בגלוּת, ואם רק יש להן זכוּת יציאה – הריהן עולות ותעלינה לארץ בהמוניהן. התפוּצה היהוּדית בארצות מזרח אירופּה ובארצות האיסלם – רוצה ומוּכרחה לעלות; יהדוּת זו בחלקה היא כלוּאה, ושערי היציאה סגוּרים בפניה. אוּלם כל אלה שהרשוּת בידם לצאת מן ההכרח שיבואו לארץ, גם אם אין המדינה מוּכנה עדיין לקלוט אותם. רוּבם הגדול של יהודים אלה הם מחוסרי כל, גם חסרי רכוּש והון אשר נלקח מהם, וגם עשוּקי חינוך ותרבות שלא ניתנו להם. הם נאלצים לעלות בלי אמצעים, בלי מקצוע, בלי השכלה, בלי הכשרה, בלי לשון, בלי ידיעת הארץ וערכי האוּמה. מתוך תחוּשה משיחית הם נוֹהרים באלפיהם וברבבותיהם למדינת ישראל, והמאמצים הנדרשים לקליטתם הם גדולים וקשים ממאמצי המלחמה.

המשׂימה העליונה של קיבוץ גלויות מוּתנית בשני מפעלים התובעים מאמץ עליון של האוּמה: מפעל התישבותי וּמפעל חינוכי.

אין תקנה לשבוּת העם בלי תקנה לשבוּת הארץ. הפרחת השממה, כיבוּש איתני הטבע ביבּשה, בים וּבאוויר, מלאכת שיכוּן עצוּמה, מפעלי השקאה וכוח רחבי־מידות, בנין משק מסוֹעף ונושא עצמו בחקלאות ובחרושת – הם התנאים החמריים לקליטת העליה. אבל הקליטה החמרית, המשקית בלבד לא תסכּוֹן. משׂימת הדוֹר לא תבוצע אך ורק במפעל שיכּוּן ותעסוקה והתישבות ועבודה למאות אלפי עולים. לא על הלחם לבדו יחיה עם. והגלוּיוֹת המתחסלוֹת ומתכּנסוֹת בישראל אינן מהווֹת עדיין עם, אלא ערב־רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שרשים וללא יניקה במסוֹרת ובחזוֹן של האוּמה.

*

העם היהודי הוא מהעמים המעטים בעולם, המקיים זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה חינוּך כללי, ואשר גם באָבדן עצמאוּתוֹ ומולדתוֹ ובנדודיו בנכר שמר על חינוּך בניו כעל בבת עינוֹ.

אולם חלק גדול של העולים באים אלינו ללא ידיעת אלפא־ביתא, ללא סימן של חינוך יהודי או אנוֹשי. שניים גרמו לכך: הזמן והמקום. הם ילידי תקוּפת חוּרבּן והרס בעולם, תקוּפת מלחמות העולם והירידה החמרית והרוחנית הכרוכה בהזדעזעות מוסדות תבל, והם יוצאי ארצות חשוּכות, נידחוֹת, מדוּכּאוֹת ועשוּקוֹת.

הקליטה הרוּחנית של עליה זו, מיזוּגה ועיצוּבה, הפיכת אבק אדם זה לאוּמה תרבוּתית, יוצרת, עצמאית ונוֹשׂאת חזוֹן – היא מלאכה לא קלה, וקשייה אינם קטנים מקשיי הקליטה המשקית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלוּוה אהבה עמוּקה וטהורה לאיחוּד נידחים אלה בתוך חברתנו, תרבוּתנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסדים – אלא כשוּתפי־גורל.

*

גם החיִל שעשינו אנחנו, ותיקי הישוּב, החיל החמרי והרוּחני, לא בעצם ידינו בלבד עשינוּהוּ, – אלא גם קיבלנו מוֹרשת יקרה מאבות אבותינו ועמדנו על שכם הדורות שקדמו לנו. נחלתנו זו היא נחלת העם היהודי כולו, ורק כנחלת העם כולו תתקיים. בתוך העולים עשוּקי־החינוך גנוּזוֹת כל אותן הסגולות והאפשרויות אשר עשו את בּוֹני הישוב עד עכשיו למַה שהם; ואין דבר שנעשה על־ידינו עד עכשיו – בשטח הכלכלי, המדיני, הצבאי והרוּחני – אשר יבּצר במשך הזמן גם מאת העולים האלה, אם הם יקבלו מאתנו העזרה והטיפּול שקיבלנו אנחנו.

מפעל־חינוך זה, שבו תלוּי גורל המדינה לא פחות מגורל העולים, לא יעָשה בבתי־הספר בלבד. בלי ספק, הדור הצעיר החדש אשר יוולד פה או יגדל בתוכנו בתוך העליה החדשה, יתערה ויתמזג לא פחות מיִלדי הוותיקים. אולם אין אנו רשאים ויכולים לחכות עד שיגדל דור חדש. מפעל החינוּך והמיזוּג מן ההכרח שיחוּל על כל העולים לגיליהם השונים. בתמוּרה העמוּקה והמהירה שאפשר לחוֹלל בילד, כמוּבן שאין לבצע אותה באותו הקצב ובאותה הקלוּת בעולה בוגר. אולם יש לנו מלבד בית־הספר מכשיר חינוּכי אדיר אונים – וזהוּ הצבא.

*

על צה"ל הוּטלה המשׂימה החיוּנית ביותר של דורנו: לשמור על בטחונה של מדינת ישראל. וראוּיה משׂימה זוּ, שטובי צעירינו ימסרוּ לה כל כשרוֹנם, מרצם וזמנם. אולם אין זו המשימה היחידה של צבאנו. שׂוּמה על צבאנו להיות גם כוח חלוּצי, מחנך, בּוֹנה־עם וגוֹאל־שממה. מבלי שנהיה לעם מאוּחד וניישב השממה בארץ – לא יכּון בטחוננו. בעיית בטחוננו שונה מבעיית הבטחון של כל עם אחר בעולם, לא רק מפּני שאנחנו מוּעטים מוּל מרוּבים, אלא מפּני שאנחנו עדיין לא מהווים עם ועדיין אין לנו ארץ. אדמה שוממה, חרבה וריקה בתשעים אחוז משטחה – אינה ארץ, ואוכלוסין שאינם יודעים איש שפת רעהוּ ואין הם מעורים בתרבּוּת האוּמה ובידיעת הארץ ואינם צמוּדים ודבוּקים בחישוּקי תרבוּת משוּתפת וחזוֹן לאוּמי – אינם עם המסוגל לעמוד ביום צרה בפני אויביו וצוֹרריו. לא מתוך אהבת “מוֹתרוֹת” קבענו חוֹק שירות־בטחון שאין דומה לו בארצות אחרות, חוֹק המחייב כל נער ונערה בני שמונה־עשרה בהכשרה חקלאית. כשהוכנס חוק שירות־הבטחון לכנסת לפני שנה (כ' באב תש"ט) הוסבּר הדבר, שצבאנו מן ההכרח שיהא קטן, כי מספרנו מוּעט, וכוח האדם שלנו דרוּש למפעלי פיתוּח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבוּתית – שהם תפקידי היסוד של מדינתנו, ולכן בעיית הבעיות של צבאנו היא איכוּתוֹ העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוּקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרוּשות לכל חייל, כל השכלולים האירגוניים המעלים את יכלתם הקוֹלקטיבית של כוחות־הבטחון – כל אלה דרוּשים לנו לא פחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נוֹפך חשוּב משלו, וזהו הנוֹפך החלוּצי. רק בהעלאת יתרוֹננו המוּסרי והאינטלקטואלי לשׂיא יכלתו, ימלא צבאנו יעוּדוֹ בקיוּם בטחון המדינה.

*

באותה ההסברה לחוק שירות־הבטחון הודגש הדבר, שאין לראות הכושר החלוצי כמוֹנוֹפּוֹלין של שבטים “מיוחסים” בתוכנו. "חלוּציות אינה נחלת יחידי־סגולה ועילויים. היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבוּיים כוחות וסגוּלוֹת ואוצרות רוּחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוּי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת חינוּך מכוּונת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי נשמתו, מסוּגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש המעיינות המפכּים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבוּרה וחלוּציות. כל מפקד צבאי מוּכשר יודע סוד זה, ובידוֹ להפוך צבאוֹ המוּרכּב מבני בשר ודם פשוטים – לצבא גבּוֹרים. החוּש ההיסטוֹרי שהדריך אותנו בארץ, פילס נתיב למעינות החלוּציים, שהיו גנוּזים בנוער היהודי בעיירות ליטא, פולין, גליציה, רומניה ואמריקה. העליה שתבוא בשנים הקרובות, תהיה בחלקה הגדול מארצות המזרח, מארצות האיסלם ומארצות אסיה ואפריקה. בארצות אלו לא היו לקיבוצים היהודיים במשך הדורות האחרונים אמצעים ואפשרויות לינוק בשפע מאוצרות־התרבוּת האנושיים והיהודיים, אפילו באותה מידה שניתן ליהודים באירופּה.

“אך אין יסוד להנחה, שיהודי צפון אפריקה, או תורכּיה, מצרים, פּרס או עדן, שונים במהוּתם ויסודם מיהודי ליטא, גליציה ואמריקה. גם בהם גנוּזים מעיינות עשירים של יכולת חלוּצית, מעיינות של גבורה ויצירה. אם נשקיע גם פה חלק מן המאמצים שהשקענו בנוער היהודי בארצות אירופּה – נקבל אותן התוצאות המבוֹרכוֹת”.

ועל צבא הגנה לישראל הוּטל להיות בית־היוֹצר לחלוצי אוּמה והמכשיר התרבותי למיזוּג הגלוּיוֹת, איחוּדן ועלייתן התרבותית. הלהג התפל של המקטרגים על הצבא, שהוא מטבע הדברים מכשיר לטמטום, קרייריזם, בטלה, התהדרוּת וכו' – אַל ידריך מנוּחתנו. מסגרת הצבא, כמו מסגרות אחרות – אָפיין ומהוּתן תלוּיים בתוכן ששׂמים בתוכה, ועלינו שׂוּמה למלא מסגרת זו תכנים חלוֹציים ותרבותיים, שיש בהם כדי בנין עם ויצירת מולדת.

על צבאנו להקנוֹת לנוער הִנתוּן להדרכתוֹ – החל מגדוּדי הנוער ומעלה – ערכי יסוד של נקיון פיסי ומוּסרי, ידיעת הלשון והארץ, זריזוּת גוּפנית ורוּחנית, אהבת מולדת ונאמנוּת חברית, עוז־רוח ויזמה יוצרת. משמעת וסדר, כּוֹשר־עבודה ויצר חלוּצי – נוסף על הערכים הצבאיים והמקצועיים הדרוּשים לצרכי בטחון במוּבן המצוּמצם.

*

צבא־הגנה לישראל מונה רק כשנתיים, אולם צבא רך זה אינו אלא נצר מגזע צבאי עתיק־יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כימי העם היהודי, ומונה כארבעת אלפים שנה. אברם העברי עשה מלחמה עם כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר להציל את קרוביו אשר נפלו בשבי, במלחמת תשעת המלכים בעמק השדים (בראשית י"ד). מלחמתו הראשונה של העם היהודי באה מיד אחרי יציאת מצרים – זו היתה המלחמה עם האויב המסרתי של ישראל, עם עמלק, ובראש המלחמה עמד המצבּיא הראשון בישראל – יהושע בן־נון, והמלחמה ניטשה ברפידים, באותה הסביבה שבּוֹ נערך הקרב האחרון של צבא־הגנה לישראל בימינו, הקרב על שחרוּר הנגב מידי המצרים בסוף 1948.

ואחרי המלחמה ברפידים נלחמו צבאות ישראל בכנעני ובאמורי, במוֹאָב ובאדום, בפלשת ובארם, במצרים, באשור, בבבל ובערב, ביוון וברוֹמא. וההיסטוריה הצבאית לא נסתיימה עם חוּרבּן הבית ולא עם תבוּסת בר־כוכבא. במאה השביעית אחרי הספירה הנוצרית עוד נלחם צבא יהודי בברית עם פּרס תחת המפקד בנימין מטבריה בצבא הבּיזנטי, ובסוף המאה האחת עשרה, בשנת 1100, נלחמה חיפה היהודית בנוסעי הצלב, ורק לאחר שהצי הוונציאני צר על חיפה מהים וצבאו של טנקרד סגר על חיפה מהיבּשה, נפלה חיפה היהודית אחרי קרב נוֹאָש של שבועיים.

*

הצבא היהודי היה תמיד, מלבד במקרים מוּעטים, צבא עממי. הלוחמים היהודים בימי יהושע בן־נון היו אלה אשר יישבוּ הארץ ובנוּ אותה. עם לוֹחם כבש הארץ – ולא חיילים שׂכירים העושׂים מלחמה בעד בצע. החטא החמוּר ביותר בצבא ישראל היה לקחת “מן החרם” ולשׂים שלל האויב בכליהם של אנשי הצבא. שוד צבאי זה נחשב להפרת הבּרית ולמעשה נבלה, ועל חטא זה בא על ענשו עכן בן כרמי משבט יהוּדה מידי יהושע בן־נון בכל חוֹמר הדין – עוֹנש מוות והחרמת רכוּשוֹ, והמקום שבו נעשתה הנבלה נקרא עמק עכוֹר “עד היום הזה” (יהושע ז'). צבאוֹ של יהושע בן־נוֹן היה בעצם צבא של מתישבים. וכאשר עתניאל בן קנז אחי כלב לכד את דביר והיא בארץ הנגב, “הסיתה” עכסה אשתו של עתניאל, בת של כּלב, את בעלה לשאול מאת אביה גולות מים –

"כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי – – –

וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלּוֹת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלּוֹת תַּחְתִּיּוֹת"

(שם, ט“ו, י”ט).

זה היה אולי ה“נח”ל" הראשון בצבא ישראל, שניסה לסדר השקאה בנגב.

לא לחינם הוּזהרו היהודים לשמור על עץ השדה – גם בימי מלחמה ואפילו בשעת מצוֹר.

"כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם

עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ – לֹא־תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו

גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאוֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ

הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָצוֹר"

(דברים כ', יט).

גם חוּקי הגיוּס שקבע משה רבּנוּ מוכיחים שצבא ישראל היה צבא עממי.

"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל־הַמִּלְחָמָה – – – וְדִבְּרוּ

הַשׁוֹטְרִים אֶל־הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת־חָדָשׁ

וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה

וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא

חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ

אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִיש אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָה

יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן־יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה"

(דברים כ', ב־ז).

ומפני שזה היה צבא עממי, וכל העם היה לוֹחֵם, לא רצו שישתתפו במלחמה מוגי־הלב, וגם זה היה אחד מחוקי הגיוס של משה רבּנוּ:

"וְיָסְפוּ הַשֹּׁוטְרִים לְדַבֵּר אֶל־הָעָם וְאָמְרוּ: מִי

הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבַב – יֵלֵךְ וְיָשׂב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס

אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ"

(שם, שם ח).

על חוּקי גיוּס אלה של היהודים הקדוּמים אמר בסוף הבית השני אחד מגדולי החכמים, רבי יוחנן בן זכאי: “בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות. הירא ורך הלבב כשהוא חוזר יאמֵרו: שמא בנה בית, שמא נטע כרם, שמא ארשׂ אשה. וכוּלם היוּ צריכים להביא עדוּתם, חוּץ מן הירא ורך־הלבב, שעדיו עמו: שמע קול הגפת־תריסין – ונבעת, קול צהלות סוסים – וּמרתת, קול תקיעת קרנים – ונבהל, רואה שימוּט סייפים – ומים יורדים בין ברכיו”…¹

פּיטוּרים אלה מן הצבא לא באו מתוך הקלת ראש בתפקיד האחראי המוּטל על הצבא, אלא להיפך, למען חזק המוֹרל שלו ולשחררוֹ מאֶלמנטים שאינם יכולים להתמכּר לגמרי לשליחוּת הצבאית אם מתוך קשרי משפחה חדשים או מתוך עניני משק בלתי מסוּדרים – או מתוך חוּלשה נפשית אוֹרגנית, שאין להתגבּר עליה. לאחר שנוּקה העם הלוֹחם מאֶלמנטים לא רצוּיים אלה – היו מקיימים בצבא משמעת חמוּרה, ואוֹחזים באמצעים חריפים נגד בורחים משדה הקרב, כי “תחילת נפילה – ניסה”. ומשום כך היו מעמידין לפני העם ולאחוריו “זקיפין מזוינים בכשִילים של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור – הרשוּת בידם לקפּח את שוקיו”.

פּיטורים מצבא העם מטעמים משקיים או משפחתיים היו נעשים רק במלחמת רשוּת, אבל במלחמת חובה, כשהם ישראל היה מוּתקף, היו “הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחוּפּתה”, כי חובת ההגנה על העם מהתקפת חוּץ היתה חלה על כל איש ואשה בלא יוצא מן הכלל.

*

צבא סדיר לא היה בישראל עד תקוּפת המלכים. שאול היה הראשון אשר הקים צבא־קבע של שלושת אלפים איש:

"וַיִּהְיוּ עִם־שָׁאוּל אַלְפַּים בְּמִכְמָשׁ וּבְהַר בֵּית־אֵל. וְאֶלֶף הָיוּ

עִם־יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין. וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו"

(שמ“א י”ג, ב).

שלמה המלך הקים גם צבא פרשים – שנים עשר אלף איש.

לשׂיא שכלוּלוֹ בימי בית ראשון הגיע הצבא בימי גדול מלכי יהוּדה – המלך עוזיה (עזריה) בן אמציה, שמלך באמצע המאה השמינית לפסה“נ – בן זמנו של ירבעם השני בן יוֹאש. שני המלכים האלה הרחיבו גבוּלות ישראל כאשר לא היה הדבר מיום היפּלג הממלכה המאוּחדת אחרי מות שלמה. ירבעם הרחיב גבוּל ישראל בצפון והשיב את דמשק וחמת לישראל, ועוזיהו מלך יהודה הרחיב גבוּל ממלכתו בדרום. הוא נלחם בפלשתים בגת, ביבנה ובאשדוד במערב א”י, ובערבים היושבים בגור בעל והמעוּנים במזרח הארץ. הוא לא רק הרחיב הגבולות אלא פיתח הארץ, בנה ערים חדשות בשטחים אשר כבש, הרחיב השטח החקלאי, סידר השקאה בארץ החרבה בדרום וטיפח גידול צאן ובקר ומטעי הר.

"וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה־רַב

הָיָה לוֹ וּבַשְׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר, אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים

וּבַכַּרְמֶל, כִּי־אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה"

(דברי הימים ב' כ"ו, י).

אחד ממפעליו הראשיים היה בנין אילת. עוד שלמה המלך העריך חשיבותו הרבה של מפרץ ים סוף בשביל המשק והמעמד של ממלכתו. הוא פיתח וניצל מכרות הנחוֹשת שבערבה והקים בית־חרושת להתכת הנחוֹשת בעציון־גבר, אשר על יד אילת (בית־חרוֹשת זה נתגלה לפני שנים אחדות בחפירות של הארכיאוֹלוֹג האמריקאי נלסוֹן גליק).

שלמה גם העריך חשיבוּת הים והספנות.

"וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל־שְׂפַת

יַם־סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם"

(מלכים א' ט', כו).

אולם לא היו בישראל אז מלחים יוֹדעי ים. ושלמה היה נאלץ להיעזר בשייטים הכּנענים של בן־בריתוֹ חירם מלך צור. אולם אילת לא נשארה זמן רב בידי היהודים. בימי יורם בן יהושפט

“פָּשַע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה וַיַּמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ”

(מלכים ב' ח', כ)

ואילת שבה להיות עיר אדומית, ורק לאחר שהמלך אמציה בן יואש

“הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵי מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַשׂ אֶת־הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה”

(שם י"ד, ז),

עלה בידי בנו עוזיהו להגיע עד קצה הערבה בדרום, והוא בנה את־אילת והשיבה ליהודה.

יחד עם מפעלי ההתישבות והפּיתוח והרחבת הגבוּלות שׂם מלך גדול זה לבו לביצור בירת ממלכתו.

"וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים

בִּירוּשָׁלַיִם עַל־שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל־שַׁעַר הַגַּיְא

וְעַל־הַמִּקְצוֹעַ וַיְחַזְּקֵם"

(דברי הימים ב' כ"ו, ט).

אולם מפעלו המרכזי של מלך זה – היה שכלוּל צבאוֹ מבּחינת האירגון והזיוּן. לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוּק כוחות הבטחון ובהגברת יכלתם הקרבית. תחת אשר בימי שאול לא נמצא חרש בכל ארץ ישראל

"כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ

חֲנִית – – – וְהָיה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית

בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת־יוֹנָתָן"

(שמ"א יג, יט־כב),

דאג המלך עוזיה שלצבאוֹ היהודי יהיוּ כל מיני הנשק שהיו ידוּעים אז למצרים ולאשוּר ולארם ולכל העמים מסביב, וגם שכלל כלי נשק חדשים והקים הארטילריה העברית הראשונה בדברי ימי ישראל:

"וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלַיִם חִשְּׁבֹנוֹת

מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל־הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא

בַּחִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת – וַיֵצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק

כִּי־הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק"

(דברי הימים ב' כ"ו, טו).

סוֹפר דברי הימים נותן מספּר צבאו של עוזיהו

"שְּלֹשׁ מֵאֹת אֶלֶף וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת עוֹשֵׂה מִלְחָמָה

בְּכֹחַ חָיִל לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ עַל הָאוֹיֵב"

(שם שם, יב).

יתכן שמספר זה הוּא מוּפרז, ויותר נראה המספר השני שניתן באותו מקוֹם

“כֹּל מִסְפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְגִבּוֹרֵי חָיִל אַלְפַּיִם וְשֵׁשׁ מֵאוֹת”

(שם, שם, יב),

אוּלם ממעשׂי תקפו וגבורתו ומהתפּשטוּתוֹ של עוזיהוּ בארץ הפּלשתים במערב, בשׁטח הערבים במזרח ובאדוֹם בדרום – ברור שהיה לו צבא גדול, וכֹחוֹ של הצבא לא היה רק בכמותו אלא גם בציודו המשׁוּכלל.

"וַיָכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל־הַצָּבָא מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים

וְשִׁרְיֹנוֹת וּקְשָׁתוֹת וּלְאַבְנֵי קְלָעִים"

(שם שם, יד) –

אלה הם כל מיני הנשק האופנסיבי והדפנסיבי שהיו מצוּיים בתקופה ההיא וּזמן רב אחר כך.

גדלוּתוֹ היחידה במינה של עוּזיהוּ המלך היא בזאת, שהוא ידע למזג ולאַחד מפעלי ישוּב ופיתוּח והשקאה עם פעוּלות צבאיוֹת ומלחמתיות, ואין זה פלא שהוא זכה לכך, שתולדות חייו המלאוֹת (“וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים” – שם, שם כב) יכּתבו על ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא, אוּלם ספר זה, ככל ספרי מלכי יהודה וישׂראל, לא הגיע לידינו.

*

המקרה הקלאסי בתולדותינו של הצמדת העבודה להגנה נתארע בשיבת ציון הראשונה, בימי עזרא ונחמיה. השבים הראשונים מבּבל מצאו "חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ (נחמיה א', ג), ויגשוּ תחת הנהגת נחמיה בן חכליה לבנות חומת הבירה ושעריה.

אך כששמעו שׂונאי ישראל

"סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה

וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה

לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם – וַיִּחַר

לָהֶם מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלָיִם"

. ואז ציוה נחמיה להמשיך בבנין

"וְהַבּוֹנִים אִישׁ

חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל־מָתְנָיו וּבוֹנִים".

וכך מספר נחמיה בזיכרונותיו:

"וַיְהִי מִן־הַיּוֹם הַהּא – חֲצִי נְעָרַי עוֹשִׂים בַּמְלָאכָה

וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת

וְהַשִּׁרְיֹנִים – – הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֵּבֶל

עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עוֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת

הַשָּׁלַח – וְהָיוּ־לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין

אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי –

אֵין־אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ"

(נחמיה ד').

*

על דורנו אנוּ הוטלה מחדש המעמסה הכפוּלה של שבי ציוֹן הראשוֹנים – ובקנה־מידה גדול פי כמה. לא חוֹמת ירושלים בלבד – אלא שממת הארץ שׂומה עליו לבנוֹת ולהפריח. ורבבוֹת ומאוֹת אלפים של שבי גוֹלה עלינו ללמד קשת ומלאכה – למען יקום עם שידע לחונן הריסוֹת ארצוֹ ולהגן עליה מפני צר ואויב.

והמסגרת של צבא־הגנה לישראל לא תוכל להיוֹת רק מסגרת צבאית בלבד, אלא תשמש גם מסגרת חינוך וקליטה, וגם מסגרת להתישבות ולבנין. במסגרת הצבא ירכּשוּ העוֹלים הצעירים דעת הלשוֹן והארץ, ובמסגרת הצבא יתאַמן הנוֹער לבנוֹת השממה ולהקים ישוּבי ספר ומפעלי כיבּוּש בערבה, במבוֹאוֹת ירושלים, בשפלה ובהר, ובחיל־הים ובחיל־האוויר ילמדו להשתלט על איתני הטבע בים ובאוויר.

*

לא כל העולים יאחזו במסגרת הצבא, והישוב הציבילי אינוֹ פטור אף הוא מהמשׂימה המרכּזית של דורנו – קליטת העולים, החמרית והרוּחנית. כל המסגרות הישוּביות, בכפר ובעיר: קיבוצים, מוֹשבים, מוֹשבות, קואופרטיבים, חברוֹת מסחריות, הסתדרויות פועלים, אירגוני בעלי מלאכה, התאַחדויות אכּרים ובעלי תעשיה, איגוּדי מקצועות חפשיים, עיריות ומועצות מקומיות, וכל איש ואשה בישוב: פועל, פקיד, רופא, מורה, סופר, קבּלן, בעל בית וחרשתן, סוחר ומנהל משק – נתבּעים להוֹשיט יד־אחים נאמנה לקליטת העולים, להדרכתם, לחינוּכם, לסידוּרם ולהשתרשוּתם בארץ. מאמצים אלה ידָרשו מאתנו לא שנה ולא שנתים, אלא לאוֹרך ימים וללא לאוּת, במתיחוּת גוֹברת. זהוּ היעוּד העליון של תקופתנו.

בכוּר ההיתוּך של אחוה יהודית ומשמעת צבאית יצוֹרף בליל־האדם הזורם מגלויות־נכר, יזוּקק ויטוֹהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקוּ המחיצות העדתיוֹת, ותחוּשל אַחדוּת נאמנה של אוּמה מחדשת נעוּריה, יוֹנקת מעבר עתיק־יומין, גדול־עלילה ורב־מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוּצית ובת־חוֹרין, נאזרת ברוּח גבוּרה, עוז ותעצוּמוֹת, וצמוּדה לחזוֹן אחרית־הימים שהגיעה תקופת ביצוּעוֹ

הכרך המונח לפנינו, כקודמו, ערוך לפי סדר כרונולוגי. בשני מקומות בלבד סטינו מסדר זה – בפתיחה ובסיום, בגלל אָפיים של הדברים: הפתיחה – “יחוד ויעוד” – פורשת יריעה היסטורית רחבה של מאבק העם, מאז הופיע על הבמה ההיסטורית, על יחודו ויעודו; החתימה – “ליהדות אמריקה” ־ מסכמת את פרשיות מלחמת החירות ואת הבעיות הבוערות של קיבוץ גלויות בשלב הקרוב של ההגשמה הציונית, בארבע השנים הבאות. המביא לבית־הדפוס

בישיבה השמונים ואחת של הכנסת הראשונה

הממשלה הגישה לפניכם לפני שמונה חדשים את תכנית פעולתה לארבע שנים ואין כל צורך להופיע בפניכם היום בפתיחת הכנס השני בתכנית־פעולה חדשה, אם כי אין אנו רואים כל פרט בקווי־היסוד של תכניתנו כהלָכה למשה מסיני. ואם יפלו דברים שאי־אפשר היה לראות אותם מראש, אין אנו גוזרים על עצמנו אדיקות דוֹגמַטית בכל תג ותג של התכנית, ובמוח צלוּל נעמוד לפניי בעיות חדשות ופתרונות חדשים אם ידָרשו. אולם נסיוננו ופעולתנו במשך שמונת החדשים האלה חיזקו אמונתנו, שבדרך־כלל תכניתנו נכונה, ורצוננו אדיר להמשיך בביצועה כאשר עשינו עד כה, אם־כי הקשיים אינם יותר קטנים מאשר שיערנו מראש. אבל כמו בראשית עבודת הממשלה אנו מאמינים, ששלוש המשימות הגדולות שהוטלו בתקופה הזאת על מדינת־ישראל: בטחון, קליטת עליה רבתי ועיצוב דמות אומה מתקדמת וריבונית, יש בהן גם הכרח וגם אפשרות לביצוען.

*

הקו המנחה בפעולתנו הוא המאמץ להכפיל את הישוב במשך ארבע השנים הראשונות לקיום מדינתנו. קו זה קובע כל הפעולה שלנו בשטח הבינלאומי, הלאומי והפנימי. ויש לנו היסוד לקוות, שהמשימה המרכזית והקשה הזאת עתידה להתמלא — למרות כל הקשיים העצומים הכרוכים בקיומה. התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעליה, אם כי אין אנו יכולים להתברך שפתרנו כבר, או שנפתור בקרוב, כל בעיות קליטת העליה במלוֹאן. אין אנו יכולים ואין אנו רשאים למדוֹד העליה באַמַת־מידה כספּית ומשקית. בלבד. וגם אם יוטלו עלינו מאמצים נוֹאָשים לקיים קצב מהיר של עליה רבתי, לא נירתע מהם.

בעשרת חדשי 1949 עלו ארצה 211,445 עולים, זאת אומרת למעלה מעשרים ואחד אלף עולים לחודש, ומאז הקמת המדינה — למעלה מ־314,000 נפש. אנו עומדים עכשיו בפרשת חיסוּל אחת הגלויות העתיקות ביותר, ואנו מזרזים כל הגורמים הבאים בחשבון להחיש העברת גולה זו לישראל בזמן הקצר ביותר, אם כי אין לנו עדיין כל התנאים המעשיים לקליטתה. כל מי שמכיר מצבה של יהדות זו ומסוגל לראות עצמו כאילו הוא יושב באותה גלות מרה, — יחזק ידי הממשלה במעשה לא־רציוֹנלי זה כביכול.

בהחשת העליה אנו רואים ענין של פיקוח־נפש האומה, וכל האטת העליה היא מעשה של קיפוח־נפש.

מדינת־ישראל רואה את עצמה כגורם, ראשון בקליטת העליה ובקיבוץ גלויות, ואני מאמין שתושביה ואזרחיה יקבלו באהבה את המעמסה הכבדה, שקליטת העליה מטילה ותטיל עליהם בעתיד. אולם משׂימה ענקית זו של קליטת מאות אלפי עולים בזמן קצר היא למעלה מיכלתה היחידה של המדינה — גם אם תתגייס במידה מַכּסימַלית, ואני מקווה שתעשה זאת למטרה זו. בלי עזרת העם היהודי בכל התפוצות, בלי הגברת הקרנות הציוניות, בלי מאמץ גדול של יהדות אמריקה ובראשה התנועה הציונית, העליה ההמונית עלולה להיכשל. בקליטת עליה רבתי הכרחי שיתוף פעולה אמיץ ונאמן בין המדינה ובין העם בגולה — וההסתדרות הציונית בראשו. ממשלת ישראל תאמץ שיתוף־פעולה זה במלוא יכלתה.

*

קליטת העליה אומרת קודם־כל שיכון ותעסוקה.

מאז הוקמה הממשלה התקרבנו בצעדים ניכרים לפתרון בעיית השיכון, אם כי בזמן קצר זה לא הגענו עדיין לפתרונה השלם. התקדמנו בשלושה כיווּנים: בהוזלת הבנין, בהחשת קצב הבנין, ובעיקר בריבוי הבתים הנבנים ועומדים להיבנות. דירה בת שני חדרים וחדרי שימוש שעלתה בראשית השנה 1500 ל״י, בונים עכשיו באלף ומאה ל״י. זוהי הוזלה למעלה מ־ 25%, שבאה עם הורדת המחירים של חמרי־הבנין והתחבורה, ובגלל אירגון טכני יותר משוכלל המַצריך פחות עבודה מקצועית ויותר עבודה פשוטה. הטכניקה המשוכללת מאפשרת גם בניה יותר מהירה, בעיקר בחלק הבלתי־מקצועי. לא הגענו עדיין לקצה השיכלולים, ובעזרת פועלי הבנין והמהנדסים שלנו — והעזרה הזאת ניתנת ברצון טוב ומתוך הכרת חיוניותו של הבנין לגבי קליטת העליה — יש סיכויים להתקדמות נוספת בכיוון זה.

מראשית שנת 1949 הוקמו בשביל עולים למעלה מ־ 12 אלף יחידות דיור, למעלה מ־ 15 אלף עומדות בבנינן ואנו מקווים שעד סוף שנה זו יגָמרו למעלה משלושה־עשר אלף.

בשיכון לעולים השתתפה הממשלה בחברת ״עמידר״ בשני מיליון וחצי לירות. מלבד זאת הוציאה הממשלה עצמה לשיכון עולים עוד שני מיליון לירות. בסכום זה הולכות ונבנות אלפיים יחידות לעולים בהתישבות, בכלל זה ישובי־עולים וכפרי־עבודה; אלפיים יחידות לתימנים במושבות ובמקומות הנטושים; 500 בבאר־שבע; ו־500 יחידות במקומות אחרים — בסך הכל 5000 יחידות.

עד סוף שנת הכספים 1949/50 יוצאו מכספי הפיתוח של הממשלה ששה מיליון לירות לחברת ״עמידר״ בשביל שיכון, ועוד 6 מיליון לירות על חשבון הממשלה לשיכון עולים. שני הסכומים שהזכרתי קודם כלולים בסכומים האלה.

נוסף לסכומים הנ״ל הנועדים לעולים, הקציבה הממשלה בתקציב הפיתוח חמישה מיליון לירות בשביל שיכון ותיקים: פועלים, בעלי־מלאכה וחוגים עממיים אחרים. שיכון זה יקיף עשרת אלפים משפחות בערים, במושבות ובהתישבות. בכל אחד מהסוגים האלה יהיה אחוז ניכר של חיילים משוחררים. השיכון המוקם בתחומי המושבות יועמד לרשות מחלקת הקליטה. מושבות־ההדרים יקבלו שבעה־שמונה אלפים משתכּנים לעונת הקטיף, ועל־ידי כך יעזבו 20 — 25 אלף עולים את המחנות.

הממשלה הקציבה שנים ורבע. מיליון לירות להקמת בניני ציבור: בתי־ספר ובניני ממשלה.

למען הקל על הרחבת הבנין מאַמן משרד־עבודה, יחד עם מרכז פועלי הבנין, עולים וחיילים משוחררים במקצועות הבניה. מתאמנים עכשיו 1500 איש בכל ענפי הבנין. רובם חיילים משוחררים ו־ 35% עולים חדשים. 600 גמרו תקופת הכשרה. במחצית השנה הבאה אנו עומדים להכשיר עוד 5000 איש נוספים. ההכשרה נעשית במקומות העבודה. הדירות הנבנות על־ידי הממשלה מוקמות בעיקר מחוץ לתחומי הערים הגדולות, ואחוז ניכר מוקדש להתישבות החדשה. ברוב הבתים מהסוג האחרון מבוצעת העבודה על־ידי המתישבים עצמם, המקדימים, לצאת מהמחנות לבנות בתיהם בעזרת מדריכים בעלי־מקצוע.

*

חלק מהעולים מועסק בזמן הראשון בעבודות ציבוריות. עבודות אלה אינן לשם סיוּע אלא עבודות הדרושות לגוּפן ונעשות לשמן, בעיקר בהתקנת כבישים. סוללים כבישים חדשים, משקמים כבישים ישנים שנתקלקלו, כן מרחיבים כבישים צרים ומתקנים תיקונים קלים את כל הכבישים הקיימים. מראשית מארס עד נובמבר נעשתה עבודה בכבישים בהיקף של 1,700,000 ל״י. במחצית השנה הקרובה תיעשה עבודה בהיקף של 1,200,000 ל״י. אנו בונים כביש חדש שיקשר את ירושלים. ותל־אביב עם בירת הדרום — באר־שבע. אנו בונים כביש ממזרח הכנרת, מצמח — לעין־גב אנו בונים כביש לגזר אשר יקצר הדרך לירושלים, ועוד שורה של כבישים בשביל חלקים אחרים של הארץ. אנו מתכננים גם כביש מבאר־שבע לסדום, אולם לא ברור עוד אם בנינוֹ יתחיל בקרוב. קבוצות נח״ל, נוער חלוצי בצבא, תיקן כמה קטעים בדרך לאֵילת. הכבישים החדשים המשוקמים והמתוקנים הם באורך של למעלה מ־ 1700 ק״מ.

*

בהתאם לתכנית הפעולה שהבאנו לפניכם עם הקמת הממשלה, אנו עושים מאמצים מכוּונים להפנות חלק ניכר של העולים לכפר ולהתישבות חקלאית. הפניה זו מכוונת לא רק לעולים אלא גם לחיילים משוחררים ולנוער החלוצי. ביצוע חוק שירות־הבטחון המחייב כל נער ונערה בישראל להכשרה חקלאית במסגרת הצבא, מקווים אנו, ישמש גורם ומניע רב־תוצאות להפניית חלק גדול של הנוער והעליה הצעירה להתישבות החקלאית.

בשנה הקודמת הוקמו בעזרתנו 99 ישובים חדשים. מהם 47 ישובי עולים חדשים, 11 ישובי חיילים משוחררים, 41 ישובי נוער חלוצי. ישובים אלה קלטו קרוב לעשרים אלף נפש, בתוכם למעלה מחמישה־עשר אלף עולים. גם ההתישבות הקיימת קלטה במשך השנה למעלה משמונת אלפים נפש, ועוד 5000 בחברות נוער. כ־ 4000 משפחות נעזרות ע״י משקי־עזר, באופן שבחקלאות נקלטו בצורות שונות במשך השנה למעלה מ־ 37 אלף נפש, 18 אחוז מהעליה.

אנו מכינים עכשיו, יחד עם מחלקת ההתישבות של הסוכנות ועם הקרן הקיימת, תכנית התישבותית לשנת תש"י, המכוונת ליישב על הקרקע 17 אלף בתי־אב, בערך 50 אלף נפש. קצתם — כ־ 3000 משפחות — בהתישבות הקיימת, אבל רובם בישובים חדשים.

אם נצליח לבצע תכנית זו יוקמו השנה כ־150 ישובים חדשים, בתוכם 50 ישובי חיילים ונוער חלוצי עם 2000 יחידות, 70 ישובי עולים עם 7000 משפחות ועוד 35 כפרי־עבודה של עולים עם 5000 משפחות.

התישבות זו צריכה לעלות כ־ 28 מיליון לירות. הממשלה נתבעת להשתתפות ישירה בעשרה מיליון לירות, מחוץ להשתתפותה ע״י המילוה האמריקאי.

בשלב זה עוד אינני יכול להגיד לכנסת כבטחון שהתכנית תבוצע כולה, אולם אין היא רחוקה לגמרי מהגשמה מלאה. אני שמח לציין דבר אחד בסיפוק רב — הוּפרכה בהחלט הדעה הכוזבת אשר התפשטה בתוכנוּ בראשית העלית ההמונית, כי העולים מסרבים ללכת לחקלאות ולעבודה. אלפי עולים עוסקים כבר בחריצות רבה בשיקום כפרים נטושים, בהקמת כפרים חדשים, ועוד הרבה רוצים לצאת לחקלאות. הלוואי שהממשלה יחד עם התנועה הציונית יוכלו להיענות במידה מלאה לשאיפת העולים והחיילים המשוחררים להתישב על האדמה.

גם בחקלאות, כמו בבנין, אין הממשלה רואה עצמה פטורה מהרחבת ההתישבות הקיימת וביסוּסה. מכספי הפיתוח יוקצבו ארבעה־עשר וחצי מיליון ל״י להשקעות בחקלאות ובפרדסנות. המטרה — הקמת אלפי יחידות־משק, ביצוע מיתקני השקאה אזוריים, שיקום הפרדסנות וביסוּס החקלאות המעורבת. עד כה הוצאו כבר שני מיליון ל״י כהלוואות לפרדסנות, ומיליון ל״י לחקלאות מעורבת להרחבת שטחי העיבוד. חמישה מיליון דולר ינתנו בהלוואה מן המילוה האמריקאי למיכון וציוד הפרדסנות.

שטח הפלחה הורחב בשנה שעברה מחצי מיליון דונם בערך, עד מיליון דונם. הורחבו גם ענפים אחרים. משרד־החקלאות מארגן פעולת הדרכה לשם הרמת פריון העבודה בחקלאות. ניתנו הלוואות ב־ 100 אלף ל״י לשיקום הכפר הערבי, לשם רכישת זרעים, כלים, בהמות עבודה. הוּזל האשראי לחקלאות; יצירת המטבע הארצישראלי כבר סייעה להוֹזלת האשראי, וההלוואות מכספי המילוה האמריקאי ניתנות בריבית נמוכה. הממשלה עומדת להקים בקרוב באנק חקלאי אשר במתן הלוואות לזמנים יותר ארוכים יוֹזיל את האשראי, יקדם את ההתישבות הוותיקה, המשק המעורב, ענף הפרדסנות, ויעזור להתישבות הצעירה.

מגמתנו היא להגיע לעיבוד מלא של כל שטחי הקרקע הניתנים לעיבוד, כדי שהחקלאות (ואני כולל בחקלאות גם דייג) תוכל לספק בזמן הקצר ביותר את כל המזון הדרוש לאוכלוסיה המתרבּה במדינה, לרבות גם מזון לבעלי־החיים.

נוסף לכך על החקלאות לייצר עודף ניכּר בשביל יצוּא. עם שיפּוּר התחבורה האווירית יוּקל השיווּק של פירות ארצישראליים בארצות אירופה. הממשלה הגישה ותגיש עזרה לענף היצוא החשוב ביותר לפי שעה, ענף ההדרים.

יחד עם הרחבת השטח החקלאי, אנו חותרים לקראת העלאת הייצור והתפוקה בכל ענפי החקלאות, לשיפור שיטות העבודה, אשד יביאו להורדת הוצאות היצוא ולהגדלת התנובה. בעזרת המילוה האמריקאי נצליח להגביר המיכּוּן גם בחקלאות המעורבת וגם בענף ההדרים. המיכּוּן יפחית הוצאות הייצור ויגביר היבול.

משרד־החקלאות פועל גם בדרכים אחרות, על־ידי השבחת זנים, מינים וגזעים של צמחים שונים ובעלי־החיים, לשפר את טיב החקלאות שלנו ותוצרתה.

עלינו לנטוע מאה אלף רבבות עצים, על שטח של 5 מיליון דונם, רבע משטח המדינה. עלינו לעטוף בעצים כל הרי הארץ ומדרוניהם, כל הגבעות ואדמות הטרשים שלא יצלחו לעיבוד חקלאי, חולות עמק החוף, ערבות הנגב מזרחה ודרומה מבאר־שבע. זאת אומרת, כל ארץ אדום והערבה עד אילת. עלינו לנטוע גם מטעמי בטחון, לאורך כל הגבולות, לאורך כל הכבישים והדרכים והשבילים, סביב בנינים ומיתקנים אזרחיים וצבאיים.

נטיעה זו תפטור אותנו בהרבה מקומות מביצורים והסוואות שעולים הרבה כסף והם נפסדים עם מרוץ הזמן. לעומת זה יש יתרון לעצים שהם מתחזקים וגדלים. מטע רב זה גם יסייע לאחד הדברים שבהם תלוי בטחוננו. איננו יכולים להיות תלויים בחוץ־לארץ בלבד בחומר גלמי חיוּני הדרוש לנו לשיכון, בנין ספינות, בנין רהיטים, מכשירים, כלים, צרכי יום־יום. הדרך לחוץ־לארץ אפשר לסגור בפנינו. העבודה הגדולה הזאת יש לעשות מתוך שיתוף־פעולה בין הממשלה ובין הקרן הקיימת, בין הסתדרויות הנוער ובין מורי ישראל. אנו מכינים בשנה זו זריעות ומשתלות ומדריכי־עבודה הדרושים לנטיעה בממדים רחבים בשנת תשי״א. עלינו להגיע במשך הזמן לנטיעות של חצי מיליון דונם לשנה.

נטיעה זו דרושה בכל פינות הארץ, ובאופן מיוחד היא דרושה לירושלים. ירושלים לא תיבנה רק על־ידי הכרזות פאטריוטיות; עלינו לבנות קודם־כל את הרי ירושלים. דבר זה יגביר את מעמדנו בעיר הבירה, יחזק מצבנו המשקי, יחזק גם מצבנו הפוליטי והמוסרי, יבצר הישובים שהקימונו בפרוזדור, יגביר בטחון ירושלים.

*

בקווי־היסוד התחייבנו על ״פיתוחה של ירושלים והקמת רשת כפרים וישובים סביבה, ובשטחים המחברים אותה עם השפלה ועמק החוף״. מאז היווסד המדינה הוקמו 22 נקודות בפרוזדור. הכביש החדש העובר בשפלה במולדת שמשון תוקן ושוקם עכשיו. לרגל הסכם שביתת־הנשק עם עבר־הירדן רכשנו את קטע המסילה מהר־טוב לירושלים. המסילה תוקנה, הגשרים נבנו מחדש, וכידוע לכם נפתחה באבגוסט תנועת רכבות־משא בין תל־אביב וירושלים.

אנו בונים עכשיו כביש חדש, המקביל לזה של שער־הגיא; אנו מתקנים ובונים כביש בין רמלה ובין גזר שיקצר את הדרך לירושלים. לא התיאשנו גם מהכביש הישן. מתחילת 1949 הוקמו בירושלים, בעידוד הממשלה והצבא, כשבעים מפעלי מלאכה ותעשיה; הוחל בהקמת כמה בניני תעשיה; נוסדה חברה כלכלית לפיתוח ירושלים עם הוֹן של 400,000 ל״י בהשתתפות הממשלה. אנו מרחיבים את קו המים לירושלים לרשות הבניה בעיר הועמד סכום של 300.000 ל״י בצורה של הלוואות משכנתאיות. עיריית ירושלים קיבלה מאתנו הלוואה לביצוע עבודות ציבוריות. נאחזו אמצעים יעילים להגברת הבטחון בירושלים, ויש לנו יסוד לתקוה שבעתיד הלא־רחוק תשוב ירושלים להיות מה שהיתה.

*

בישיבה הכ״ה של הכנסת הודיע שר־האספקה־והקיצוב על החלטת הממשלה לפתוח, בהתאם לקווי־היסוד של תכנית הפעולה, במלחמה נמרצת נגד יוקר־המחיה, על־ידי פיקוח יעיל על היבוא ועל מחירי תוצרת־חוץ, וכן גם על הוצאות הייצור והמחירים של תוצרת הארץ בתעשיה ובחקלאות, ועל מחירי הובלה ושירותים, ועל־ידי הנהגת משטר צנע בתקופת המעבר. בהורדת המחירים התכוונה הממשלה להוזלת המיצרכים מתוצרת־חוץ ותוצרת־פנים, מבלי להוריד רמת־החיים של העובדים והמוני־העם, ולהעלאת הערך הריאלי של הלירה הישראלית בשוק הפנימי והבינלאומי.

שר־האספקה־והקיצוב הכריז אז שהצנע אינו אידיאל כשהוא לעצמו, אלא הוראת־שעה לסייע לקליטת עליה ולהגברת עצמאותנו הכלכלית על־ ידי צמצום האימפורט והרחבת האכספורט.

כמה מחברי הכנסת, מתוך ידידינו היושבים בספסלי האופוזיציה, הביעו ספקות אם אפשר לקוות להורדת מחירים בשיטה זו שקוראים לה ״צנע״. הם גם הביעו חשש, שהצנע והורדת המחירים יובילו לא להרחבת הייצור, אלא לצמצומו. נמצאו גם מרחיקי־לכת שטענו כי עצם ההכרזה על צנע תביא להעלאת המחירים ולהתיקרות החיים.

עכשיו, ששה חדשים אחרי פעולה מתמדת, עקבית וחרוצה של משרד האספקה־והקיצוב בשטח הורדת המחירים ומלחמה ביוקר־המחיה, אפשר להגיד בבטחון שהחששות והנבואות של רואי־שחורות נתבדו לחלוטין. הצלחנו לשבור גל ההתיקרות, לעקור ההפקרות שהתפשטה בימי המלחמה בחיינו הכלכליים, למנוע הרווחים המופרזים, רווחי הספסרות, על חשבון המוני הצרכנים, ולהביא לידי הורדה ניכרת במחירי המצרכים החיוניים, ואפשר היה להפחית תוספת יוקר־המחיה, מבלי לפגוע ברמת־החיים, בתנאי־עבודה־וחיים הוגנים של העובדים ושל השכבות העממיות. הדבר נעשה לא בלי קשיים.

אולם הדבר הצליח, ולא מעט הודות לעזרה הנאמנה שהמלחמה ביוקר המחיה מצאה בכל החוגים האחראיים במדינה, וביחוד בתוך ציבור העובדים המאורגן בהסתדרות העובדים ובאירגוני־פועלים אחרים.

הפחתת תוספת היוקר שבאה בעקבות ירידת האינדכס, מתוך הסכמת הפועלים ונותני־העבודה, תוקדש כולה להוזלת התוצרת. הממשלה תבטיח שאף פרוטה מתוספת היוקר לא תישאר בידי המעבידים. במקומות שבהם הוזלת התוצרת היא בלתי־אפשרית, תקבל הממשלה ההבדל בתוספת היוקר, וכל הסכומים האלה יוקדשו להוזלת מצרכים חיוניים בשביל המוני הצרכנים. מכיוון שהוטל ספק בדיוקו של האינדכס, החליטה הממשלה לערוך בדיקה חדשה של האינדכס. דבר זה יצריך חקירה של כמה חדשים. ומפני־כך הוסכם בין הסתדרות העובדים ובין התאחדות בעלי־התעשיה להפקיד שליש מסכום תוספת־היוקר המופחתת, החל מ־ 15 באוקטובר, בידי האוצר. אם יתברר שהאינדכס הטעה, ויוקר המחיה היה למעשה יותר גבוה בכמה נקודות, יוחזר השליש לידי הפועלים, יבולו או מקצתו, לפי תוצאות החקירה.

*

המשרד דאג לאספקת מזון לפי שיטת קיצוב המבטיחה חלוקה צודקת ואספקה מסודרת ושווה לכל נפש של מצרכי הלבשה, הנעלה, ריהוט וכלי־בית, כמו־כן הספקה רציונלית של חמרי־גלם לתעשיה וחמרי־בנין. המשרד מפקח גם על שירותים חיוניים ומגן על הצרכן. האינדכס הכללי שעמד באפריל 1949 על 371 נקודות, לעומת אבגוסט 1939, ירד בספטמבר עד 329 נקודות, ירידה של 42 נקודות. אינדכס המזון ירד בתקופה זו מ־ 462 נקודות עד 388 נקודות, ירידה של 74 נקודות. אינדכס ההלבשה וההנעלה ירד מ־720 נקודות עד 664 נקודות, הפחתה של 56 נקודות. אינדכס הריהוט וכלי־בית ירד מ־ 801 נקודות עד 719 נקודות, הפחתה של 82 נקודות. מנת־המזון שעלתה לצרכן לכל נפש 7.937 ל״י לחודש באפריל 1949, עלתה באבגוסט רק 6.193 ל״י. ההוזלה לכל נפש באותה התקופה היתה, 1.744 ל״י לחודש, למשפחה בת 4 נפשות זה קימוץ של 6.976 ל״י, או 22% מתקציב המזון של המשפחה.

בשטח הלבשה והנעלה הוצאה תוצרת ״לכל״, שלגבי המחירים הקודמים נתנה הוזלה ממוצעת של 30%. תוצרת זו השפיעה כבר במידה ניכרת על הורדת המחירים במוצרים דומים הנוצרים באופן חפשי בשוק. עד סוף ספטמבר 1949 נוצרו לפי תכנית ״לכלי׳ מוצרי הלבשה ב־ 4 מיליון מטרים של אריג ו־ 200 אלף זוגות נעלים. מסתיימת תכנית ייצור לרהיטי ״לכל״ ובקרוב יגיעו לידי הצרכנים. חמרי בנין הוזלו בממוצע ב־ 30% במקרים אחדים היתה ההוזלה גדולה יותר. מחיר הזיפזיף היה 1.400 ל״י לטון — בספטמבר מחירו 600 פרוטה.

הוכרז על שורה, שלמה של שירותים שעליהם חל פיקוח גם ביחס למחירים וגם לטיב. הפיקוח על השירותים מקיף: בתי־מלון, מסעדות, בתי־קפה, קיוסקים, מכבסות, סנדלריות, מספרות ועוד. היתה הוזלה במסעדות ובבתי־מלון, במכבסות, מספרות וכדומה.

*

בשטה היבוא היתה המשימה העיקרית לכוון את האימפורט לפי תכנית מותאמת לצרכים החיוניים של הציבור ולהרחבת הייצור בארץ. כמות המזון המופקת מהחקלאות שלנו ומהתעשיה המקומית — עדיין רחוקה מלספק את תצרוכת המזון לישוב. היבוא המינימַלי של מזון ומספוא לאדם ולחי, הוא למעלה מ־ 21 מיליון לירות בשנה זו; יבוא מספוא בלבד — למעלה מ־ 4 מיליון לירות. על הממשלה ועל החקלאות גם יחד לצמצם את היבוא ע״י הרחבת השטח המעובד והגדלת התפוקה והתנובה.

ליבוא חמרי גלם בשביל התעשיה הוקצבו 13 מיליון לירות במשך שבעה חדשים; יבוא זה מיועד להבטחת תעסוקה בתעשיה המקומית. יבוא מותרות נאסר, מלבד מה שהובא בלי רשיון ע״י העולים החדשים. שיעורי הרווחים ודמי־התיווך של האימפורטרים וסוחרי־הביניים צומצמו עד כדי החצי. צומצמו גם שלבי התיווך עד למינימום האפשרי.

השוק השחור אולי לא נעקר כולו, אבל הוא הוקטן ותהליך עקירתו מתקדם. זה לא יעָשה בלי עזרת הציבור. כל פעולה במדינה לא תיעשה רק ע״י המנגנון, אף לא ע״י המנגנון הנאמן והחרוץ ביותר; דרושה בכל עזרת הציבור. יש לציין בסיפוק שהציבור ברובו הגדול משתף פעולה, ושירותו הולך וגדל. אין הממשלה סבורה שהורדת המחירים היא תהליך אינסופי. אולם בינתיים, הוזלת המחירים מגבירה יכלתנו המשקית. אפס דבר זה בלבד לא יפתור את הבעיה הגדולה של קליטת עליה המונית. דדך־המלך ליציבות משקית היא הרחבת הייצור בכל ענפי המשק הלאומי: חקלאות, חרושת, בנין, תחבורה בים, ביבשה ובאוויר, האדרת התפוקה והעלאת פריון העבודה.

*

בתכנית הפעולה הודענו על קו ״לעודד ההון הפרטי ולאמץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בעיר ובכפר, לתת הקלות להשקעות הון פרודוקטיביות, המסייעות לפיתוח מהיר של גנזי הארץ״. התחייבנו באותו זמן ״לשקוד על פיתוח משקי־עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן״. לא התימרנו לבצע את התכנית הזאת בשבועות או חדשים אחדים. גם אילו לא היה מוטל עלינו עוֹל כבד של בטחון ועוֹל עוד יותר כבד של קליטת העליה, לא היינו מוציאים לפועל תכנית משקית זו בזמן קצר, אם כי אנו בטוחים שנוציא אותה תוך ארבע שנים.

והערה אחת עקרונית החורגת אולי ממסגרת הבירורים המשקיים שהוטל עלי לטפל בהם היום, אם כי אני סבור שיש לעקרונות גם ערך משקי. ממשלה זו מאמינה כי ״לא על הלחם לבדו יחיה האדם״. אין כוונתנו לבנות מדינה שבה בני־אדם אינם אלא אוכלים ושותים ופרים־ורבים. המשל הקדמוני שלנו הביע אמת עמוקה כשהגיד ״באין חזון יפרע עם״. לא שיקולים משקיים וכלכליים בלבד מדריכים פעולתנו ומדיניותנו, אלא חזון מדיני וחברתי, אשר נחלנו מהנביאים שלנו, וספגנו ממורשת טובי החכמים והמורים בימינו. במפעל העבודה שהולך ומוקם בארץ, וביחוד בשטח החקלאות, גלום חזון חברתי ואנושי של אחוה אנושית, צדק חברתי וחירות האדם היוצר. חלוצי העבודה מכל המפלגות והסיעות הציוניות בכנסת הזאת בונים חייהם בהתישבות על יסודות של עבודה עצמית ועזרה הדדית, כאמצעי נאמן ביותר להתישבות־עם וגם כמטרה אנושית בפני עצמה בשינוי יחסי אדם וחברה. הממשלה רואה חובת המדינה לתת מתמיכתה המוסרית, החוקית והכספית המלאה לטיפוח ערכים אלה; ולא על חשבון בנין המשק וקליטת העליה — אין אנו מאמינים שיש דילאֶמה כזאת. וגם לא רק באשר ערכים אלה מסייעים לבנין המשק וקליטת העליה — אלא גם לשמם, לשם טיפוח ערכים אלה, ערכי המוסר הנבואי כשהם לעצמם, כדרך ובחזון לחינוך הנוער ולעיצוב דמות אומה עברית הנאמנה למקורה מימי קדם ולחזון אחרית הימים. אלה שזכו להיות מניחי היסוד לערכים אלה בהתישבותנו, שמחים וגאים על כך שהללו לא נשארו בתחומי מפלגה אחת, אלא נעשו לנחלת הנוער החלוצי של כל המפלגות הציוניות מן הימין ומן השמאל. הממשלה התחייבה בתכנית פעולתה ״לעודד ולטפח תנועות הנוער החלוציות למילוי תפקידם בהתישבות חקלאית ובכיבושי עבודה לכל צורותיהם החלוציות״. עשינו זאת עדי עכשיו במלוא יכלתנו ונעשה זאת להבא ביתר כוח, כשיתרבו אמצעינו, וחוק שירות־הבטחון, המכוּון אף הוא למטרה זו, יצא לפועל. רק צרי־עין־ומוח יראו בפעולה זו של הממשלה ניגוד וסתירה למגמה העקרונית של הממשלה לעזור בכל המאמצים ובכל הדרכים לקיבוץ גלויות ולפיתוח הארץ.

בשני אלה אנו רואים את המשימות העיקריות והראשוניות של דורנו זה. משימות אלה מחייבות בנין מהיר של המשק בכל השיטות ובכל הדרכים, ובגיוס כל האמצעים בארץ ובגולה בעם היהודי ובעולם הבינלאומי.

קיבוץ גלויות ופיתוח הארץ לא יעָשו בלי שני טיפוסי־המשקים שצמחו בארץ מראשית התישבותנו המחודשת לפני שבעים שנה: המשק הפרטי הבנוי על עבודה שכירה. והמשק השיתופי הבנוי על עבודה עצמית ועזרה הדדית; אנו זקוקים גם להוֹן הפרטי וגם להוֹן הלאומי, גם ליזמה הפרטית וגם ליזמה השיתופית והציבורית. הממשלה תעשה את כל המאמצים התלוּיים בה להאדיר ולהרחיב שני טיפוסי משקים אלה ואינה רואה ביניהם כל סתירה וניגוד.

הממשלה נתנה גם עד עכשיו הנחות מסוימות במסים המכוּונות לעידוד ההון הפרטי ולהשקעות הון לפיתוח. נכרתו חוזים מסחריים עם מספר מדינות: הולנד, הונגריה, פולין, פינלנד, אורוגוויי ויוגוסלביה, המקילים, בין השאר, על העברת הוֹן יהודי מארצות אלה לישראל.

לפי חוזים אלה יוכלו יהודי פולין במשך השנה, מיוני 1949 עד יוני 1950, להעביר לארץ רכוש בשני מיליון דולר, תמורת חלק של היצוא הפולני שברובו ישולם במטבע זר, ובמקצתו על־ידי יצוא ישראלי. גם מהונגריה יוכלו יהודים להעביר במשך השנה 2—3 מיליון דולר בסחורה, תמורת יצוא שיבוא מאותה ארץ, כמובן בסכומים הרבה יותר גדולים. במשטר הכלכלי והכספי הקיים ברוב הארצות, כגון אנגליה, דרום־אפריקה, קנדה, צרפת ועוד, הוא הדין בארצות מזרח אירופה, ישנם קשיים גדולים בהעברת ציוד והון לארץ. על קשיים אלה איו לנו, בכל אופן לא לממשלה הזאת שום שליטה. אולם אנו מקווים שעם הידוק קשרינו ויחסינו הבינלאומיים עם ארצות שונות, יוסרו קשיים אלה בחלקם, או לכל הפחות יוקלו. יש גם קשיים מקומיים להשקעות הון מחו״ל, כגון השגת בנינים וקרקעות, אבל על קשיים אלה אנו מתגברים ונתגבר.

במשך חמשת החדשים האחרונים הוצאו רשיונות ליבוא ציוד תעשייתי והעברת הון על סכום של ארבע וחצי מיליון ל״י. מן המילוה האמריקאי, שגם הוא יבוּא הון מחו״ל, הקצבנו 20 מיליון דולר לצרכי התעשיה, וסכום זה כבר נתאשר על־ידי הבאנק האמריקאי. על־ידי כך יתאפשר ציוד משוכלל ומחודש לחלק גדול של תעשייתנו בזמן הקרוב, ויורחב כשרון הקליטה של החרושת.

*

בקרוב תכניס הממשלה הצעת־חוק מיוחדת לעידוד הון ולהשקעות הון. יוקם מרכז לעידוד הון אשר יתן אינפורמציה והדרכה, בבעיות הכרוכות בהשקעות הון. מרכז זה יבחן כל הצעת־השקעה מבחינת התועלת הכלכלית הלאומית, יאשר השקעות שיש להן זכות לקבל הנחות והקלות, וימליץ על מַתן הנחות והקלות בפני הממשלה. מרכז זה גם יקשר בין המשקיעים ובין משרדי הממשלה השונים וכל הענינים הקשורים בהשקעת הון. להשקעות מאושרות ינתנו הנחות במסים ובמכס ובהעברת הון. תוּרשה העברת הון מחו״ל במכונות, בציוד למפעלים חדשים או להרחבת מפעלים קיימים בתעשיה, בבנין, ובתחבורה, ובכל ענף יצירה בעל חשיבות לאומית כלכלית. כמו־כן תאושר העברת הון בחמרי גלם הדרושים למטרות אלה. תאושר השקעת הון במטבע זר בבאנקים מוסמכים בישראל, והמשקיעים יוכלו למשוך כספים ולהוציאם ולהעבירם לחו״ל בלי נטילת רשות מיוחדת משר־האוצר. שר־האוצר יוסמך לדחות לתקופה מסוימת תשלום מס־רישום, מס־הון ומסים אחרים בגדר השקעות מאושרות. ממס־הכנסה ינכו אחוזים מסוימים מהוצאות שיוציאו המפעלים לשם מחקר מדעי ועידוד התעשיה.

לא הגענו עדיין להשקעות הון במידה הדרושה והרצויה. אולם גם מה שנעשה בתקופה הקצרה מאז הוקמה המדינה, מעודד ומחזק את בטחוננו ביכלתו הקיבוצית של עמנו לבצע את המשימה הגדולה של בנין הארץ וקליטת עליה רבתי. ההשוואה בין השקעות־הון יהודיות בתקופה הקצרה הזאת, מאז קמה המדינה במשך שבעה־עשר חודש, ובין שתי התקופות הארוכות מ־ 1920 עד מלחמת העולם השניה ומשנת 1940 עד 1947 היא מאלפת. בתקופה הראשונה, במשך 19 השנים מ־ 1920 עד 1939, השקיעו יהודים בארץ סכום של בערך 80 מיליון לירות. זה קצת יותר מ־ 4 מיליון ל״י לשנה. במשך שבע שנים אחרי מלחמת העולם השניה, עד 1947 השקיעו 46 מיליון לירות, ז. א. בערך שבעה מיליון לשנה. ב־ 17 החדשים הראשונים להקמת המדינה הושקעו על־ידי יהודים חמישים וארבעה מיליון לירות, ז. א. 36 מיליון לשנה. בסכומים האלה לא נכלל המילוה האמריקאי.

במחצית הראשונה של 1949 הושקעו בענפי־משק שונים בערך 23 מיליון לירות; בבנין ושיכון — 9 מיליון; בעבודות ציבוריות — מיליון וחצי; במפעלי השקאה — חצי מיליון; בחקלאות — ארבעה מיליון וחצי; בתעשיה — שלושה מיליון; בתחבורה, ביבשה, בים ובאוויר —ארבעה וחצי מיליון.

במחצית השניה של 1949 יש להעריך את ההשקעות בענפי משק אלה בסכום של 63 מיליון. מזה 19 וחצי מיליון בבנין ובשיכון; חמישה וחצי מיליון בעבודות ציבוריות, מיליון וחצי במפעלי השקאה, 14 וחצי מיליון בחקלאות, 14 וחצי מיליון בתעשיה, 7 וחצי מיליון בתחבורה, ביבשה בים ובאוויר. לפי זה תגיע ההשקעה המשקית בשנה זו לסכום של 86 מיליון לירות.

*

הזכות להנחת יסודות למנגנון ממלכתי ולאירגון ראשוני של שירותי המדינה שנעזבו ונהרסו על־ידי ממשלת המנדט, זכות זו מגיעה לממשלה הזמנית. אולם, הנהלת המלחמה שעמדה במרכז פעולתה ומאמציה של הממשלה הזמנית, וגם הזמן הקצר שעמד לרשותה — רק 9 חדשים — לא איפשרו עדיין תכנון וביצוע מושלם של השירותים. הממשלה הקבועה המשיכה לשכלל את העבודה שנעשתה בשטח זה על־ידי הממשלה הזמנית.

השירות הממלכתי בעל החשיבות המשקית הגדולה ביותר, הוא התחבורה, הכולל טלגרף, טלפון, רכבת, נמלים, ספנות ותעופה. בשמונה חדשים שעברו הורחבו שירותי הטלגרף באלחוט ישראלי לכל ארצות אירופה, ושירותי הטלפון לחוץ־לארץ באלחוט פתוחים לכל מנויי הטלפון במדינה. הוקמה בחיפה תחנה אלחוטית לקשר עם ספינות הים, ובקרוב יוקם משדר קצר־גלים שיגביר את כוחה ועצמתה של התחנה להתקשר עם ספינות מרוחקות. הופעל משדר בן 7 וחצי קילווט, המופנה לגולה. הוסכם עם הסוכנות היהודית להעמיד לרשותה את כל שידורי ישראל המכוּונים לתפוצות. בתל־אביב נפתחה מברקה מרכזית. הובאו מכונות אבטומטיות לטלגרף וטלפון אלחוטי, לרבות מסירה אלחוטית של תמונות ותעודות. בראשית השנה היו בין הערים רק 12 קווים, ובסוף ספטמבר היו 59 קווים.

יתווספו חוטים בין ירושלים ויפו־תל־אביב. יותקן קו לבאר־שבע. אורך רשת הטלפון העירוני הגיע עד 148 אלף ק״מ, ומספר מכשירי הטלפון הגיע עד 29 אלפים ומעלה. בספטמבר יתקבל ציוד למרכזי טלפונים אבטומטיים, שיאפשר תוספת של כמה אלפים קווים. בקרוב יוחל בבנין מרכז טלפונים חדש בתל־אביב ורמת־גן. מרכזי השידור מתל־אביב לירושלים חוברו בחוליות אלחוט. מספר השעות בקול ישראל הוגדל מ־9 עד 14 וחצי שעות. בחדשי מאי ויוני עברו לידינו קטעי רכבת במקומות שונים בארץ. אבל המסילות היו רעועות, כמה גשרים היו הרוסים. הושקעה עבודה נמרצת לתיקון מהיר של מסילות הברזל.

מול טול־כרם נבנתה מסילה חדשה באורך של 2 וחצי ק״מ. נבנתה מסילה חדשה מראש־העין לצפון תל־אביב, והרכבת מחיפה לתל־אביב קוצרה ב־ 23 ק״מ. ב־7 באבגוסט נפתחה תנועת רכבות־משׂא בין תל־אביב וירושלים, וב־21 באבגוסט הופעלה רכבת נוסעים בין חיפה לתל־אביב. בחוה״מ סוכות הגיע מספר הנוסעים בקו זה למעלה מ־ 7000 נוסעים ליום. רשת המסילות הרחבות שבידינו ארכה 320 ק״מ, ומזה מופעלים 288 ק״מ. יש בידינו גם מסילה צרה באורך של 84 ק״מ, שעדיין אינה מופעלת.

ניתנה דאגה רבה לחידוש ולשכלול כלי־הרכב. האזרחיים. בסוף אבגוסט הגיע מספר כלי־הרכב האזרחיים בארץ ל־ 20 אלף בקירוב, מזה 7900 ומשהו מכוניות־משא וטנדרים, 5600 ומשהו מכוניות פרטיות; 1100 מוניות, 790 אבטובוסים, 4500 אופנועים. הוזמנו עכשיו מחו״ל למעלה מ־ 4000 כלי־רכב חדשים, ביניהם מאות אבטובוסים, מכוניות־משא וטנדרים למשק האזרחי.

במחצית השנה, מאפריל עד ספטמבר, נפרקו בשלושת נמלי המדינה למעלה מחצי מיליון טונות מטען, לעומת 270 אלף של אותה תקופה אשתקד. הגיעו לנמלים בתקופה זו של חצי שנה, 102 אלף נוסעים, אשתקד — 37 אלף. אורגנה הוצאה מרוכזת של חפצי העולים לשטחי אחסנה מחוץ לנמל. הציוד המשוכלל שהוכנס לנמל הגדיל פריון העבודה של הסבלים והסירות בנמל חיפה. גם בנמלי יפו ותל־אביב נוסף ציוד חדש.

הצי המסחרי הישראלי מונה עכשיו 21 ספינות, עובדים בו כ־ 700 ימאים, מהם 200 בעלי־מקצוע זרים. מטעמי משק ובטחון עלינו להגדיל את הצי המסחרי ולציידו בספינות מהירות. במחצית השנה הועברו בספינות ישראל 26 אלף טון מטען ו־ 64 אלף נוסעים. זה רק 5% מכל המטען שהובא לארץ, אבל זה למעלה ממחצית הנוסעים שבאו דרך הים לישראל. אורגנו קורסים לימאים מוסמכים, הורחבה מסגרת ביה״ס הימי והוכפל מספר תלמידיו. בסוף יולי נפתח השירות הסדיר של חברת ״אל־על״ בין לוד, רומא ופריס, ועד אמצע אוקטובר הסיעה החברה 800 נוסעים. הותקן שדה־תעופה באילת למטוסים דו־מנועיים, וכעת אפשר להגיע לקצה הנגב מתל־אביב בשעה וחצי. התנועה בשדות התעופה בלוד וחיפה גדלה. בחדשי אפריל־ספטמבר נחתו בלוד ובחיפה 1200 ומשהו מטוסים, מהם 1000 שבאו מחו״ל. הגיעו והמריאו 43 אלף נוסעים, ביניהם 18900 עולים, לעומת 11000 באותה התקופה אשתקד. נפרקו והוטענו במטוסים 296 טון משא לעומת 128 טון אשתקד. שופצו מיתקני שדה־התעופה בלוד, נוספו ציוד אלחוטי ומשואות־אור חזקות. הוחל בהרחבת הבנינים. שדה התעופה בלוד פועל 24 שעות במעת־לעת. נעשו תיקונים גם בשדה התעופה בחיפה.

*

שירות הבריאות שהוקם עוד בממשלה הזמנית היה אחד מאותם השירותים בממשלה שנפל עליו עוֹל כבד של חבלי עליה. עם פרוץ זרם העליה — עם חיסול גלויות שלמות בארצות אחדות באירופה ובמקומות אחדים — הגיע לארץ מספר רב מאוד של זקנים, נכים, חולים כרוניים, משותקים, עוורים, ובעלי־מום אחרים, מה שקוראים בשם: ״מקרים סוציאליים״. לא היתה אפשרות לדחות את בואם עד שיעָשו הסידורים הדרושים, וגם אסור היה לדחות את בוֹאָם, בכל אותם המקרים שהיה בהם חיסול גלויות שלמות. נגרם קושי מיוחד גם בזה שאופי העליה ההמונית של היום שונה מאופי העליות הקודמות. העליות הקודמות הביאו אתן את כל בעלי־המקצוע הדרושים לחיים הכלכליים בארץ, בתוך זה גם מקצועות הרפואה, רופאים ואחיות. לא כן בגלי־העליה שבאים בזמן האחרון; יותר מאשר בכל העליות הקודמות באים נצרכים לטיפול רפואי. אבל כמעט אין באים אנשים שמסוגלים לתת הטיפול הרפואי הרצוי.

ביחוד הורע המצב בקרב הילדים. אתמול לא הזכרתי את הגלות שאנו עומדים עתה בחיסולה ובהעברתה לארץ. אבל, הבוקר ראיתי שהדבר מתפרסם בעתונות, — ואני יכול עכשיו לדבר על כך בגלוי. המצב בקרב ילדי תימן מחריד; הייתי מייעץ לחברי הכנסת לבקר בבתי־החולים ובעיקר בבית־חולים הצבאי בתל־השומר, בחדר שהוקצב לילדי־תימן, ולראות באיזה מצב בורחים ונמלטים ארצה. שם גם תראו עד כמה אנו זקוקים להתנדבות גדולה של כוחות רפואת ובעיקר של אחיות.

היה עוד קוֹֹשי שלישי והוא, שרבים מן העולים אינם רואים בעין יפה — לרגל הרגליהם בארצות גלותם — כל טיפול רפואי וסאניטרי. והעבודה אשר עמדה ועדיין עומדת בפני משרד־הבריאות היא כמעט למעלה מיכולת אנוש, ואם הוא עשה במידה רבה את שליחותו, הרי זה הודות לעזרה שניתן לו על־ידי השירות הרפואי של צבא־הגנה לישראל, מוסדות קופת־חולים של ההסתדרות ומוסדות ״הדסה״. הצבא העביר למשרד־הבריאות אחדים מבתי־החולים שלו, ועל־ידי כך נתאפשר אישפּוּז יותר מלא. ל־ 2000 המיטות שהיו מקודם נוספו כ־ 800 מיטות במקומות שונים בארץ.

הוגברה על־ידי משרד־הבריאות גם הפעולה הסאניטרית במחנות־העולים ובכפרים הנטושים. נעשתה פעולה לשכלל הפיקוח על אספקת המים והביוב, ועל צרכי מזון, מניעת הזיהום של הנהרות וחופי הים, נעשית כלורניזציה של המים בעמק החולה, בעמק הירדן, ובעמק בית־שאן, ונפתחה לשכת בריאות בבאר־שבע. היתה סכנה של מחלות אפידמיות ונעשתה פעולה נמרצה נגד כלבת ונגד סכנת חולירע, ומחלות אפידמיות אחרות. ביחוד גדלה הפעולה של משרד־הבריאות יחד עם השירות הרפואי של הצבא לפעולות פרבנטיביות נגד מלריה. הממשלה מכינה עכשיו תכנית של אישפוז כללי בשביל כל תושבי הארץ. בית־החולים הצבאי בסרפנד יהפך לבית־חולים כללי; גם בית־החולים ביפו נהפך לבית־חולים כללי — כללי גם במובן אחר, כללי ליהודים ולערבים, ובהרבה מוסדות רפואה ובתי־חולים בארץ יתווספו מאות מיטות.

פתיחת הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית השנה היתה, לרגל המצב המיוחד בעליה, דבר בעתו. קשה להגזים בסכנה שיש במחסור כוחות רפואיים, ביחוד מחסור באחיות. יש גם צורך במוסד בפנים הארץ שיאפשר השתלמות לרופאים ולאחיות.

*

מלים אחדות על החינוך. כל המשרדים שיש בממשלה הם ירושה מהממשלה הזמנית, מלבד משרד־חינוך. משרד זה נוצר עם הקמת הממשלה הקבועה. הכנסת אישרה לפני הפגרה את חוק לימוד־החובה, אשר יחד עם חוק שירות־הבטחון, שאף הוא נתקבל ימים אחרים לפני החופש, ישמשו ציוני־דרך מכריעים בחיי המדינה הצעירה ויעצבו במידה לא־מעטה את דמות אומתנו העתיקה המתחדשת בארצה.

מאז הוקם משרד־החינוך נפתחו 50 בתי־ספר חדשים בישובי עולים ובכפרים נטושים. נוספו 30 אלף ילדים לבתי־ספר עממיים. בשנה הזאת יהיו לנו 110 אלף תלמידים בבתי־ספר עממיים לעומת 80,000 בשנת תש״ט. מוקמים בנינים לאלף כיתות נוספות במקומות שונים בארץ בעזרת הלוואה של מיליון לירות שניתנה ע״י האוצר. בשנת תש״ט נפתחו 60 בתי־ספר לילדים ערביים בהם לומדים 5000 ילדים. בשנת תש״י יכּנסו למעגל החינוך העממי עוד 7000 ילדים ערביים. בתש״י יפתח גם סמינריון למורים ערביים בחיפה. משרד־החינוך נתן השנה, בפעם הראשונה, תמיכה של 80 אלף ל״י לגני ילדים ו־ 55,000 ל״י לבתי־ספר תיכוניים. הוגדלה גם התמיכה של הממשלה לאוניברסיטה: במקום 30 אלף ל״י הקצבנו השנה 75 אלף ל״י. המשרד מטפל גם בלימוד השפה ביחוד לעולים. 10 אלפים איש, מהם 6000 בוגרים ו־ 4000 נערים, לומדים ב־ 140 כיתות. הוקמו כארבעים בתי־תרבות במחנות־העולים בהם עסוקים שמונים מורים בהוראה למבוגרים. מספר הלומדים בישובי העולים מגיע ל־22 אלף איש. בשיתוף עם האוניברסיטה הוקמו 650 כיתות ללימוד העברית גם לבוגרי הישוב הוותיק ובהן 6000 לומדים. הוקם מכון למדריכי תרבות. יפתח מוסד גבוה להשתלמות מורים ויוקמו 60 בתי־תרבות נוספים בישובי העולים.

לאחר עמל רב בוצעה העברת כל בתי־הספר העממיים בירושלים, טבריה וצפת, לרשויות המקומיות. הושווה הסטטוס של החינוך העממי במדינה כולה. בתי־החינוך של זרם העובדים בתל־אביב, רמת־גן ופתח־תקוה הועברו לעיריות. בתי־הספר של ״אגודת־ישראל״ עם 4000 ילדים נספחו לרשת משרד־החינוך. הולך ונמשך המשא־ומתן עם חברת ״כל־ישראל־חברים״ על העברת בתי־הספר שלהם לפיקוח משרד־החינוך.

עומדים להקים, כתוצאה מהתיעצות של ראש־הממשלה עם סופרים ואנשי־רוח, מועצת־תרבות המורכבת ממורים, סופרים, אנשי־מדע ואמנים, אשר יעזרו לממשלה בתכניות ובדרכים לקליטה רוחנית של העליה ההמונית ובחינוך עברי וחלוצי שיש לתת לחיילים בצבא־הגנה לישראל. הממשלה תציע, בתקופה הקרובה, חוק על הפיכת ועד הלשון לאקדמיה ללשון. (אני מקווה, שוועד הלשון ימצא מלה עברית בשביל אקדמיה). כמו־כן יוצע לכנסת להעניק מעמד חוקי למועצה המדעית שהוחלט עליה עוד בימי הממשלה הזמנית, והתארגנה בחדשים האחרונים.

חברי המועצה המדעית הם: פרופ׳ ש. אדלר, פרופי ש. אולנדורף, מהנדס א. ארנן, ד״ר מ. בלוך — מנהל מכלן זיו ברחובות, ד״ר ר. בלוך —

מנהל המחקר בחברת־האשלג, ד״ר י. כרמון, פרופ׳ י. סמבורסקי, פרופ׳ י. ל. פיקרד, פרופ׳ מ. ריינר, פרופ' י. רקח, בא־כוח האוניברסיטה — ד״ר סנטור, ב״כ הטכניון — מהנדס קפלנסקי. יושב־ראש המועצה הוא ראש־הממשלה. פרופ׳ סמבורסקי הוא המנהל הכללי. למועצה יש חמש ועדות מרכזיות: אחת למחקר יסודי, פיסיקלי־חימי־ביולוגי, בראשותו של ד״ר א. ד. ברגמן ממכון וייצמן ברחובות; ועדה אחת למחקר חקלאי בראשותו של ד“ר י. כרמון; ועדה למחקר תעשייתי בראשותו של ד״ר ה. היימן; ועדה למחקר הבנין בראשותו של המהנדס א. ארנן, וּועדה למחקר המזון בראשותו של ד”ר בן־דור. לכל ועדה יש ועדות משנה למחקרים מיוחדים: לחקר שאלות הימים, האגמים, מינרלים, מבנה־האדמה, מחקר נפט, מחקר כל השאלות הקשורות בפרי־הדר, מחקר הרס האדמה, מחקר הבתים, כבישים, בעיות שיכון, חמרי בנין, מחקרים חקלאיים, ביולוגיה כללית, שאלות מטיאורולוגיות, מחקרים. גיאולוגיים, פיסיקליים ועוד. המועצה עומדת להוציא ילקוט של עבודות מקוריות לאנשי־המדע בישראל, ואני מקווה שהמועצה תשמש גורם חשוב לקידום המדע והמחקר, הצרוף והשימושי, בישראל.

*

אסיים סקירתי בדברים אחדים על יחסי־חוץ. ארבעה הסכמי שביתת־הנשק שכרתנו עם ארבע מדינות שכנות: עם מצדים בפברואר; לבנון, במארס; עם עבר־הירדן, באפריל; סוריה, ביולי, — השתמרו ומתקיימים והולכים, פרט לסעיף השמיני אשר בהסכם עם עבר־הירדן המחייב, לטובתנו, פתיחת הדרכים על־יד לטרון ולהר־הצופים, ולטובת הצד שכנגד — פתיחת דרך בית־לחם ואספקת חשמלי לעיר־העתיקה. אנו מצדנו מוכנים למלא את המוטל עלינו לפי ההסכם, אך עבר־הירדן סירבה עד עכשיו לעשות את חובתה־היא. אולם עלי לציין למען האמת שממשלה זו מילאה באמונה שני סעיפים עיקריים: א) העברת קו מסילת־הברזל לירושלים; ב) מסירת הקו המזרחי של ואדי־ערה לרשותנו. החששות שהיו ביחס לסוריה בדבר פינוי משמר־הירדן נתבדו. התנגדות הסורים שנתמכה זמן מה על־ידי יו״ר הוועדה, להגביל התישבותנו בשטח המפורז, לא עיכבה הקמת הנקודה החדשה במזרח הכנרת בשטח המפורז.

בדרך כלל כל השאלות אשר היו שנוּיות במחלוקת יושבו עד עכשיו בדרכי שלום בכל הוועדות המשותפות לשביתת־נשק.

עשינו נסיונות לקשור מו״מ ישיר עם מדינות ערביות. התקיימו פגישות בלתי־רשמיות, אך לכלל מו״מ של שלום טרם הגענו. מדינות־ערב סירבו כולן ביחד להיכנס אתנו במו״מ ישיר, אם תחת חסות ועדת־הפיוס או בלעדיה. הודענו משום כך לוועדת־הפיוס ולאו״ם כי נוכח הסירוב הזה אנו רואים את המשך ועדת הפיוס והתיווּך כבלתי־מועיל, ואפילו כעלול להזיק.

שיתפנו פעולה עם קבוצת הסקר לשם עריכת תכניות־פיתוח בארצות המזרח התיכון תחת חסות או"ם, בשילוב פתרון בעיית הפליטים במערכת הפיתוח הכללי.

יחסינו עם מדינות אחרות, מתהדקים ומתבצרים. מספר המדינות שהכירו בישראל מגיע לחמישים ושבע. למרות הפרעות מצדדים לא־ידידותיים, התקבלה ישראל כחברה לאו״ם ברוב של 37 נגד 12 . קיימנו ונקיים קשרים הדוקים של ידידות עם ארצות־הברית וברית־המועצות, גם בבירותיהן וגם בקריה. אנו עומדים בקשר אמיץ עם צרפת. שוּפּרו במידת־מה היחסים בינינו ובין אנגליה.

המו״מ על חיסול חשבונות העבר טרם נסתיים, ומתנהל על יסודות של שוויון גמור, ומתוך אי־הכרה עיקרונית מצדנו בירושת ההתחייבויות של ממשלת המנדט.

אנו עומדים במשא־ומתן ידידותי עם נציגי הודו. הוסכם על חילופי נציגים דיפלומטיים עם תורכיה. אנו מציינים בקורת־רוח קשר זה עם המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון, אשר לאחר היות ארצנו כפופה לה 400 שנים, הננו נפגשים אתה כמדינה עצמאית על יסוד של שוויון גמור.

לישראל יש 10 צירים ל־ 13 ארצות, נציגות מיוחדת אחת לשלוש ארצות, 5 קונסוליות כלליות ומספר קונסוליות.

הקונסוליה הכללית באבסטרליה תיהפך בקרוב לצירות.

שקדנו על פיתוח יחסי מסחר עם ארצות רבות בכל חלקי תבל.

הקצבות השיעורים של מילוה באנק ארצות־הברית ליצוא ויבוא נמשכו כסדרם. פנינו לברית־המועצות בבקשה לספק לנו סחורות באשראי.

הצטרפנו לאירגון־העבודה הבינלאומי, לאירגון הבינלאומי לתעופה אזרחית, לאירגון הבריאות הבינלאומי, לאירגון הבינלאומי לחינוך, למדע, ולתרבות; לברית הטלקומוניקציה הבינלאומית, למועצת־החיטים הבינלאומית. השתתפנו בוועידות של האירגונים האלה.

אנו משתתפים בשבועות אלה בפעם הראשונה כחברה שוות־זכויות בכנס שנתי סדיר של עצרת או״ם.

בקהיר נתכנסה ועידה אזורית לאירגון הבריאות. מזכירות או״ם לא יכלה להשיג מממשלת מצרים ערובות מניחות את הדעת להשתתפותנו בזכוּיוֹת שוות כאשר דרשנו, ומקום הוועידה הועבר לגנף. נקבע שהוועידה הבאה תתכנס בתורכיה. הוועידה בגנף עברה ברוח טובה ובשיתוף־פעולה מלא בין כל משתתפיה.

מרוב ארצות תבל מתנהלת יציאת יהודים לישראל באין מפריע. הושגה הסכמת ממשלת פולין למַתן חופש־יציאה לכל יהודי הרוצה לעלות לישראל תוך זמן מסוים. צירות ישראל הוכרה כמוסד המארגן עליה. העליה מצ׳כוסלובקיה, מבולגריה ומיוגוסלביה התנהלה באין מפריע. התקיים מו״מ עם הונגריה על חידוש העליה והרחבתה. נשקפת אפשרות של הקלה פורתא בענין זה, אולם זו רחוקה עדיין מפתרון הבעיה.

התנהל דין־ודברים קשה עם רומניה, אשר לא נשא פרי עד עכשיו. רק מתי מספר מקבלים ברומניה רשיון יציאה לישראל, כמעט כולם אנשים קשישים. צרכי המוני ישראל מרומניה ותביעתם לעלות לישראל לא נמלאו.

הממשלה הביאה לדעת הקהל העולמית גל הרדיפות החדש שפרץ נגד יהודי עיראק. המעצמות הגדולות המקורבות לממשלת עיראק נתבקשו להתערב להפסקת המאסרים והעינוּיים.

הממשלה עמדה בפני כל נסיון להביאה לידי ויתור על איזה חלק שהוא מהשטח הנתון לריבונות ישראל. הממשלה עמדה ותעמוד על זכותה המלאה של ירושלים היהודית להוות חלק בלתי־נפרד ממדינת־ישראל, והיא מציינת בסיפוק כי רבים באו״ם נוכחו לדעת כי תכנית בינאום ירושלים, על־כל־פנים במידה שהיא חלה על העיר החדשה, אינה ניתנת להתגשם, ואינה דרושה להבטחת חסינותם של המקומות הקדושים, ולשמירה מלאה של זכויות הכנסיות הדתיות.

ציר מדיניותנו הבינלאומית הוא — שלום. שלום לקרוב ולרחוק, שלום למזרח ולמערב, שלום לעמים גדולים וקטנים.

בעצרת או"ם ומחוצה לה נפעל לביצור השלום בין האומות ונעשה כל מה שיש ביכלתנו הצנועה להמתיק הניגודים שבין עמים וגושי־עמים, נחזק ידי כל אלה אשר כמונו מסרבים להזדהות עם יריב זה או אחד, ונהיה בכל התנאים נאמנים לצו מטרתנו וחזוננו: להכשיר תנאים בעולם שבהם לא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה.

כ״ט בחשוָן תש״י — 21.11.1949

בישיבה השמונים ושבע של הכּנסת הראשונה

אולי אגלה סוד מן החדר אם אודה שהיו לי ספקות וחששות כאשר נדרשתי על־ידי חברי בממשלה לפתוח הכנס הזה. בסקירה על פעולות הממשלה בחדשים שעברו ושיבואו. אנו רק חוגרים ולא מפתחים, והיה לי ספק רב אם הגיעה כבר השעה לסכם תקופה קצרה זו, ששית מהזמן שניתן לנו בכנסת זו.

לאחר שריכזתי וסיכמתי לעצמי מה עשתה המדינה במשך שמונה חדשים אלה, מה שנעשה בשטח העליה, ההתישבות, הבנין, הקמת ישובים חדשים, הרחבת שטח האדמה המעובדת, הגברת הייצור, ביצוע עבודות ציבוריות, התקנת כבישים ומסילות־ברזל, שיכון לעולים ולוותיקים, סידור שירותים ממלכתיים בבריאות, בחינוך, בתחבורה יבשתית, ימית ואווירית; שבירת גל ההתיקרות והוזלת המצרכים החיוּניים, ביצור ירושלים, הרחבת שטחי המדינה בדרכי שלום במשולש ובמסדרון ירושלים, חדירה לנגב וראשית עבודה באילת, משיכת הוֹן ועידוד מפעלים חדשים; הרמת קרן ישראל בעולם, קבלתנו לאו״ם ועוד, — חששתי שתיאור הישגים וכיבושים אלה עלול לנטוע בנו אופטימיות קלה, והרגשה מוטעית ומסוכנת כאילו יכולנו כבר לקשיים האיומים העומדים על דרכנו, כאילו יצאנו כבר למרחב, כאילו הוקלה המעמסה ואין אנו מצוּוים עוד על מאמץ עליון וממושך ואנו רשאים כבר להתנהג ולפעול כמדינה תקינה בימים כתיקונם. אין טעות חמורה ומסוכנת מזו.

הוויכוח שנתקיים כאן הוכיח לי שהספקות שלי היו מופרזים, וחברי בממשלה היו צודקים. היה. מן הצורך ומן התועלת לסכם המעשה המעט, שנעשה במשך שמונת החדשים האלה. אולם החששות שלי בעינם עומדים. ודווקא נאומי האופוזיציה הגבירו בי חששות אלו, אם כי הנואמים החשובים ניסו אמנם לתאר בצבעים שחורים המצב שהוא בכל רע — אולם כל הרע הוא לפי דבריהם שהם אינם בממשלה. ויכוח זה מוכיח שאין מעריכים כראוי עוצם המשימה רבת־הקשיים שההיסטוריה הטילה על דורנו ומה הן התביעות החמורות שמדינת־ישראל נתבעת להן.

תיתי להם לנואמים אשר ניסו להוכיח שהממשלה בעצם לא עשתה כלום וכי אין לה שום תכנית ודרך, והיא למעשה חסרת כל סיכוי והולכת מדחי לדחי, וקיומה אינו אלא כשלון חרוץ אחד, ובקרוב תפשוט הרגל וחלילה גם תכשיל את המדינה. נדמה לי שנואמי האופוזיציה מסוג זה הם היחידים המאמינים בדברים אלה — אם הם באמת מאמינים בדברי עצמם.

המעשים שנעשו טבועים בנוף ארצנו ובחיי ישובה ומשקה, ואני רואה עצמי פטור לגמרי מפולמוס זה. לעומת זאת אני מציין ברצון שנשמעו כמה הערות־ביקורת מכל הספסלים שיש להאזין להן, ואני שמח שחברי קפלן כבר עשה זאת. יש צורך שכל חברי הממשלה ותומכיה וכמו כן כל עובדי המדינה ידעו שאנו רחוקים עדיין מרחק רב משלימוּת, ועלינו, על חברי הממשלה ועל עובדי המדינה גם יחד, לשקוד בלי הרף על שכלול עבודתנו, ולדאוג ליעולו של המנגנון הממלכתי; עלינו לפשפש יום יום במעשינו אם הם מכוּונים ומתואמים במידה מספקת לצרכי הציבור, ועלינו לתקן השגיאות שאנו עושים מזמן לזמן באשר אין אנו אלא בשר־ודם.

כשלקחתי אחרי ויכוח ארוך זה רשות הדיבור, עשיתי זאת לא ללמד סניגוריה על הממשלה, אלא מפני שנראה לי צורך להבהיר, יותר מאשר עשיתי זאת בפתיחה, מה עצומים הקשיים הכרוכים במשימה המוטלת עלינו ומהי הדרך שמוכרחים לנקוט בה אם רוצים להתגבר על קשיים אלה. אני רוצה להדגיש לא מה שעשינו והשגנו, אלא מה שלא עשינו ולא השגנו, ואם יתכן המעשה וכיצד.

ברם לא אהיה כפוי־תודה ולא אעבור בשתיקה על מחמאות בלתי־צפויות שקיבלתי מצד נואמי אופוזיציה אחדים, אם־כי לפי מיטב ידיעתי איני ראוי למחמאות אלה.

*

חבר הכנסת בגין בירך ״שהחיינו״ על שראש־הממשלה ישב בכנסת ושמע לנאומו. אני מצטער מאוד שאיני יכול לגמול לו ולברך ״שהחיינו״ על נאומו ששמעתי. אם כי שמעתי את מר בגין בפעם הראשונה, לא היה הנאום חדש בשבילי. שמעתי נאומים כאלה — לא בעברית ולא בארץ זו — לפני כמה שנים, עוד לפני.מלחמת העולם השניה, ואומר האמת: הצטערתי צער רב על שבתוכנו נשמעים נאומים כאלה. קיוויתי — ואולי הייתי תמים יותר מדי — שאנשי ״חרות״ מיסודו של האירגון הצבאי הלאומי ילמדו משהו במדינת־ישראל, כשישבו יחד עם נציגי הציבור, — וכוונתי לנציגים גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה — שבנה הארץ, הקים המדינה, לחם מלחמת ישראלי וניצח.

אני מצטער לציין שנאום זה הוכיח שמנהיגה של ״חרות״ לא למד כלום ולא שכח כלום, מאז הופיעו אנשי אצ״ל מעבר למחנה של התנועה הציונית ושל הישוב המאורגן. נאום זה היה מאלף בשבילי מבחינה אחת: הוא לא השאיר בלבי שמץ של ספק בדבר מהוּתה של התנועה שהנואם עומד בראשה. מהות זו אין לה שם עברי, ואתם יודעים שאיני אוהב להשתמש במונחים לועזיים.

הפעם אסתפק רק בהערות מעטות לשאלות שעורר מר בר־יהודה.

ידידי הנכבד ניסה לעשות אתי חשבון המנצחים במלחמת עצמאותנו. אין אני מוכן להצטרף אליו בעשיית החשבון. אולי יוֹדה מר בר־יהודה שהמנצחים היו חיילות צבא־הגנה לישראל, כל אלה שעמדו במערכות ביבשה, באוויר ובים, ביחידות הקרביות ובשירותים. גם אני וגם מר בר־יהודה לא נמנינו עם חיילים אלה, ושנינו יכולים איפוא בלב שקט להניח לאחרים לדון באופן אובייקטיבי על חלקו של כל אחד מהחיילים ומהמפקדים בנצחונות אלה.

איני יודע מדוע נצחונות אלה מדריכים מנוחתם של מר בר־יהודה וחבריו למפלגה. הייתי מייעץ להם להניח לדורות הבאים הערכת העבר. הבאים יראו המאורעות באוֹרם הנכון, ידעו פרטי המעשים ותוצאותיהם ויהיו מסוגלים להוציא משפט־צדק, כי לא יהיו נגועים בפניות מפלגתיות ובחשבונות אישיים. ועד אז, עד שתבוא ההיסטוריה ותאמר דברה הסופי — נחלוק כולנו כבוד לכלל של צבא־הגנה לישראל, לכלל החיילים והמפקדים שעשו המלאכה המפוארת, ואל ימשיך מישהו לייחס כל מעשי הגבורה והישועה לקבוצה פוליטית אחת או לחטיבה צבאית מסוימת, אלא נרכין ראשנו, ראש כולנו, בפני אלה, אשר בדמם ובגבורתם הצילו חיינו וקיומנו, שחררו שטחי המולדת וביצרו עצמאותנו. נלמד להפריד הפרדה גמורה ומוחלטת בין הוויכוחים שיש לנו על מבנה הצבא לעתיד, ויכוּחים לגיטימיים, אם כי לא תמיד אולי מועילים, ובין עלילות הצבא בעבר. תיתכן גישה מפלגתית לבעיות הצבא בעתיד, אם כי אינה רצויה, אבל תמוהה וחסרת שחר היא. הנטיה שמגלים אנשי מפלגה מסוימת לייחס לעצמם בעלוּת יחידה על הצבא בעבר.

אין בבית הזה אף קבוצה אחת שלא היה לה חלק בצבא־הגנה לישראל במלחמת השחרור. זהו אולי ״המכנה המשותף״ היחיד של כל הסיעות והמפלגות היושבות בכנסת הזאת. לכל סיעה היה חלק בצבא לפי גדלה וכמוּתה בישוב, פחות או יותר. דבר זה נתגלה בבהירות מוחלטת בבחירות לכנסת שנתקיימו בסוף יאנואר שנה זו. והיות שאין הדבר עוד בגדר סוד צבאי אמסור לכנסת תוצאות הבחירות בתוך הצבא. אֶמנה רק הסיעות שקיבלו למעלה מאלף קולות — ותראו בעצמכם שאין שום סיעה כאן צריכה להתבייש על חלקה במאמץ הצבאי שהביא אותנו עד הלוֹם. אתחיל מהרשימות הקטנות ואסיים בגדולות:

סיעת הספרדים ¹1.251

לוחמים 1.355

המפלגה הפרוגרסיבית 2.106

מק״י 2.488

הציונים הכלליים 2.644

החזית הדתית המאוחדת 5.644

תנועת החרות 11.151

מפ״ם 15.767

מפא״י 31.158

איני יודע אם ישנו עוד מאמץ אחד במדינה המסוגל לאחד ולשתף במידה כזו כל הסיעות בכנסת, ומשום כך הייתי מייעץ לכל אחד לכבד המאמץ המשותף הזה ולהימנע לפחות כאן מחשבונות מפלגתיים.

*

מר בר־יהודה פנה אלי בבקשה אחת שלדעתי היא מוצדקת ונכונה בהחלט, ובמידה שהדבר תלוי בי אתאמץ לקיים אותה. בהצביעו על המגוחך (מדוע זה מגוחך?) שבתכנית נטיעת אלפי רבבות עצים, ביקש שבעתיד ידאגו לכך שהעצים ינטעו נטיעה של ממש, ״לא כמו שנטעה הממשלה בשנה הקודמת, כשנקלטו רק 4% מהעצים הנטועים״. בר־יהודה אמר בצדק שצריכים לנטוע עצים ולטפל בהם עד שיגדלו ויתפתחו. אינני מערער על הנחה זו. אבל איני יודע מאין לקח מר בר־יהודה מספר הנטיעות של הממשלה שלא נקלטו לפני שנה. איך שהוא, נדמה לי שהוא שכח בינתיים שבשנה שעברה הייתי שר־הבטחון ולא שר־החקלאות, ושמשרד־החקלאות היה בידי אהרן ציזלינג. בר־יהודה, נדמה לי, עשה עוול גדול לידידי ציזלינג בדבריו; האם היתה לו כוונה לסגור בפניו הדרך לחזור למשרד החקלאות?

*

עלי להגיד מלים אחדות בשאלה אחת שנתעוררה בהמשך הוויכוח — ולא בלי סיבה מספקת — וזוהי הרחבת הקואליציה. מן הדין הוא ששאלה זו תתעורר עכשיו. היה מישהו שהתרעם על הנסיון מצד מפלגת פועלי ארץ־ישראל להרחיב הקואליציה, והיה מישהו שקרא לכל המפלגות בכנסת להצטרף לממשלה. לא מובנת לי התרעומת של מתנגדי ההרחבה ולא נראית לי הקריאה לצירוף כללי.

בז׳ אדר תש״ט היתה לי הזכות להתיצב בראש הממשלה הנוכחית לפני הכנסת. הודעתי אז לכנסת שברצוני היה להקים ממשלה מכל המפלגות אשר השתתפו בממשלה הזמנית. ומלכתחילה הזמנתי כל המפלגות האלה למו״מ. לצערי הרב החליטו שתי מפלגות, מפלגת הפועלים המאוחדת והציונים הכלליים, מטעמים שנראו להם בימים ההם, לא להצטרף לממשלה בתנאים המוצעים. לא אשים עצמי שופט על מפלגות אלו ולא אומר אם צדקו בסירובן או לא. אולם כאז כן גם עתה ברור לי, שהאינטרסים החיוּניים והמרכזיים של המדינה הם בטחון, קיבוץ־גלוּיות ובנין־הארץ, ואינטרסים אלה קרובים ללבן של כל המפלגות והסיעות שהשתתפו בממשלה הזמנית והן חייבות לשאת באחריות משותפת עם הממשלה. ידעתי שבכמה דברים חשובים קיימים בין המפלגות האלה חילוקי דעות רציניים, ואף על פי כן אפשר ויש למצוא מצע מעשי מאחד, אשר ישמש יסוד לאחריות משותפת במממשלה קואליציונית. כאשר האמנתי לפני תשעה חדשים כן אני מאמין גם עכשיו, שיש אפשרות ויש צורך שכל הסיעות בממשלה הזמנית ישרתו גם בממשלה הקבועה. ברור שאף אחת מהמפלגות הקואליציוניות לא תוכל להשליט תכניתה המלאה, ולא תוכל להתעלם מהכרעות שנפלו בבחירות לכנסת על־ידי הרוב. אבל ברור לי שאין כל מניעה רצינית לשיתוף שתי המפלגות שהיו אתנו בממשלה הזמנית, אם הן אינן רואות בהנחות היסוד של תכנית הממשלה סתירה יסודית להשקפת עולמן או לאינטרסים החיוניים שלהן.

הנחות היסוד הן שש:

א. מדיניות־חוץ של שלום.

שלום עם עמי ערב, שלום בעולם. מדינת־ישראל לא תהיה שופרו וסוכנו של שום צד להתגרות בצד שכנגד. ממשלת ישראל תתן יד לכל נסיון ומאמץ המכוּון להמתיק הניגודים בין הגושים השונים ולחזק השלום בעולם.

ב. שוויון בזכוּיות ובחובות כיסוד המשטר הפנימי.

שוויון זכויות וחובות לכל תושבי המדינה בלי הבדל דת, לאום ומין. שוויון בזכויות ובחובות לאשה שוויון בזכויות ובחובות לערבים אזרחי המדינה.

ג. צבא חלוצי אחיד כפוף למדינה ורק למדינה.

ד. מדיניות משקית מכוּונת למלחמה ביוקר המחיה; להגברת הייצור והתפוּקה — על־ידי שכלול הציוּד, ויִעוּל הנהלת המשק, הרמת החינוך המקצועי, הגדלת פריון העבודה; לעידוד ההון הפרטי והיזמה הפרטית — על־ידי הקלות והנחות במסים ובמכס, בהעברת הון מחו"ל ולחו״ל, בהקצאת קרקעות להקמת מפעלי־פיתוח חדשים בכל ענפי המשק; לשקידה על הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת בכפר ובעיר ולטיפוח ערכיה החלוציים; לחלוקה צודקת בנשיאת עוֹל הבטחון ושירותי המדינה ולשיטת מסים פרוגרסיביים; לתחיקה לשם הגנת העובדים, הנוער העובד והאשה העובדת.

ה. סיפוק צרכי הדת הציבוריים של התושבים ומניעת כפיה דתית.

ו. אחריות משותפת של הממשלה והסיעות המשתתפות בה.

*

בוויכוח התעוררה גם שאלת החוקה. חברי הכנסת בגין ומיקוניס ראו בעיבוּד חוקת־יסוד התפקיד הראשון והראשי של הכנסת. יש להם בלי ספק הזכות לדעה זו. הממשלה שאושרה על־ידי הכנסת בתחילת מארס לא התחייבה על חוקת־יסוד בתקופת ארבע שנות שירותה, ובקרב חברי הממשלה הדעות מחולקות. יש חברים שחושבים כמוני כי המדינה זקוקה לחוקי־יסוד, אבל לאו דווקא לחוקת־יסוד, שיש לה מעמד מיוחד במערכת החוקים, ואם גם יש צורך בחוקת־יסוד שקוראים לה בלע״ז קונסטיטוציה — לא הִגיעה עדיין שעתה, כי אנו עסוקים לפי־שעה בהנחת היסודות החמריים והאנושיים של המדינה, והכפלת תושבי המדינה במשך ארבע שנים אלו קודמת לכל. יש חברים בממשלה שיש להם דעה אחרת, ולעת־עתה השאלה היא פתוחה, ואין זה ענין שנוגע לקואליציה, כפי שהיא עכשיו או אם תורחב.

החשש שהובע כאן שאם לא תיקבע במהרה חוקת־יסוד תישאר ממשלה זו לעולם ועד — אין לו שחר. לא יאוחר מארבע שנים לקיום הכנסת יתקיימו בחירות חדשות, בין שתהיה ובין אם שלא תהיה חוקה.

ועכשיו אני מגיע לענין העיקרי שרציתי לעמוד עליו בסיום הוויכוח — וזהו הדרך שעלינו ללכת בו והקשיים הגדולים הזרועים לארכו.

הפעם אדבר על דרך ולא על חזוֹן. משום־מה לא היה בוויכוח מזל לחזון בקרב נאומי האופוזיציה. גם חזן וגם בר־יהודה וגם ברנשטיין ראו משום מה צורך ללגלג על החזון. אם חזון הוא חטא הריני מודה ומתוודה שעומד לפניכם חוטא ותיק שאין לו תקנה ואינו רוצה לחזור בתשובה. אני מאמין אדוק בחזון. אני מאמין כי החזון הביא אותנו הנה; אני מאמין שבכוח החזון בנינו המפעל; החזון הקים המדינה, נתן לנו צבא־הגנה לישראל והנחיל לנו נצחון. החזון מוסיף לחולל נפלאות: — מה שמתרחש בשטח העליה בימינו אלה אין דוגמתו בכל ההיסטוריה היהודית ואינו פחות חשוב וגורלי מעלילות צבא־הגנה לישראל.

אנו מוסיפים לקרוא לדברים חדשים, גדולים ונצורים בשמות ישנים, שדופים, שאין בהם ביטוי נאמן וקולע של הדברים. אנו מדברים על עליה — אבל מה שמתרחש עכשיו הוא משהו גדול מעליה סתם: לפנינו לא עליה — אלא ״יציאת מצרים״ חדשה. גלות אחרי גלות מתחסלת, גולה אחרי גולה עולה ארצה. לא היה כדבר הזה גם בהיסטוריה היהודית. מתחולל משהו משיחי, וזה נישא בכוחות אדירים. ואני שואל: האפשר לעשות זאת בדרך ״מסחרית״, כפי שקראו לזה בקונגרסים הציוניים ״געשעפטס־מעסיג״, בלי חבלי־משיח, בלי יסורים וסכנות, בלי תלאות וסבל, בלי סבל לישוב, לעולים, לעם היהודי כולו, כעסק מכניס רווחים — או שהדבר צריך להיעשות למרות־הכל ויהי־מה?

לפני כמה שבועות נמסר לי שמתוך נימוקים שקולים ומעשיים — ובאמת אי־אפשר היה לזלזל בנימוקים — יש הכרח להאיט עליית תימן (מכיון שהסוד נתגלה מותר לנו לדבר על כך). אמרו לי שבין העולים יש הרבה חולים, חלושים, ילדים תשושים, נגועים — ואין סידורים מתאימים ומספיקים בשביל כולם, ויש להאיט קצב העליה, או יותר נכון ההטסה, כי כל עליית תימן בימינו נעשית בטיסה, על כנפי נשרים. שלחתי מיד איש לעדן לבדוק המצב, ובמשך ימים אחדים קיבלתי דו״ח מלא ומפורט על מה שמתהווה ברחבי תימן. שמעתי על יציאת־תימן מופלאה, משיחית, יציאת היהודים מכל קצווי תימן, ברגל וברכב, בנעריהם ובזקניהם, מתוך הפקרת רכושם, בריאותם, חייהם — ופני כולם לעדן, שמשם אפשר להגיע למדינת־ישראל המאירה ממרחקים וקוראה ממעמקים. ומיד שלחנו שנינו — קפלן האיש המעשי ואני בעל ההזיות — טלגרמה לידידינו באמריקה, שלמען־השם ישלחו מיד עוד מטוסים לעדן להחיש ולהאיץ העברת יהודי תימן ארצה. ידענו שאין עדיין מקום מוכן בשבילם, שאין שיכון ואין אישפּוּז. אבל לא היה ספק קל, אף לרגע אחד — שעלינו קודם־כל לעשות הכל, האפשרי והבלתי־אפשרי, למען שיגיעו הנה, אלינו, למדינת־ישראל זו, ולא יתגוללו במחנות בעדן או בדרכים בתימן. אפילו אם נגזר על מי מהם למוּת — מוטב שימות פה, בארצו, בין אחיו, ולא בנכר ההוא. והיו מקרים שהעולים. הגיעו לשדה־התעופה בלוד ויצאה נשמתם. ובאו ילדים מזי־רעב. ראיתי אותם בבית־החולים הצבאי בתל־השומר. באגף שנמסר על־ידי הצבא לילדי תימן שכבו ילדים ותינוקות הדומים יותר לשלדים מאשר לבני־אדם חיים; ללא כוח לבכות, רבים גם ללא כוח לספּוֹג מזון. זוהי אחת התמונות המחרידות ביותר שראיתי בחיי. רק בעיניהם זרח עוד אור־החיים, והעינים — עיני ילדים יהודים, ילדים יקירים. ורופאים יהודים ואחיוֹת יהודיות מטפלים בהם באמונה, באהבה. הבינותי באותו רגע מה זאת ״גילו ברעדה״. נתחלחלתי ונפעמתי מהמחזה הנורא והגדול. כן — אלה הם חבלי־משיח.

ואיו עליית תימן יחידה במינה. הייתי לפני שנים אחדות בבולגריה וראיתי מה צפוי ליהדות זו — היחידה בארצות אירופה, שלא פגעה בה יד התליינים הנאציים, וכשחזרתי ונזדמנתי בוועידת ההסתדרות אמרתי שיש לחַסל גלוּת זו במהירות האפשרית ולהעבירה ארצה. גם אז לגלגו ״אנשי המעשה״ — וגלות בולגריה חוּסלה. וגולת היהדות הבולגרית כמעט כולה היא בארץ, במדינת־ישראל. חוּסלה גלות גרמניה, ורוב אנשי המחנות עלו ארצה. הולכות ומתחסלות גלויות נוספות שמוטב לפי־שעה לא לפרש בשמן, — והפרשה הגדולה הזאת טרם נסתיימה. אין זו עליה מסודרת ולא תהיה כזאת. והיא כרוכה ביסורים ובתלאות קשות, כי אינה יכולה לחכות, ואסור שתחכה. לא תחכה להון ולא לשיכון, ולא לתעסוקה. ב״יציאת מצרים״ שבימינו הקטסטרופה והגאולה משמשות בערבוביה, ולא תיתכן בלי צרות, ואַל ניבּהל מהצרות.

היתה תמיד הרגשה לעם היהודי שימי־המשיח יהיו ימי סבל ויסורים וצרות, והיה ויכוח מאַלף בין שני אמוֹראים. עולא אמר ״ייתי ולא אחמיניה״ — יבוא המשיח ואל אראהו. רב יוסף אמר: ״ייתי ואזכי דאיתיב בטולה דכופיתא דחמריה״ — יבוא המשיח ואזכה לשבת בצל רעי־חמורו. דעתי כדעת רב יוסף. הלוואי שנזכה לשבת בצל רעי־חמורו של משיח — ובלבד שיבוא.

מי שמתאר תמונת־זוועה של תשעים אלף עולים היושבים במחנות — אם רק הוא מבין משמעות הדברים שהוא מדבר, — טוען לאמיתו של דבר, שהעליה צריכה להיות צמוּדה לקליטה הכלכלית. זאת אומרת אין להעלות תשעים האלף, כל עוד לא בנינו בשבילם בתים ולא הכינונו בשבילם עבודה. מי שטוען זאת במישרים או בעקיפין, ביודעים ובלא־יודעים, אינו רואה ואינו מבין מה שמתרחש בחיי היהודים בשורה של ארצות — גם באירופה, גם באסיה וגם באפריקה.

תארו בנפשכם, שמחר תגיד לנו ממשלת רומניה שהיא מוכנה לתת ליהודים לצאת לארץ, אולם בתנאי אחד: ששערי היציאה יהיו פתוחים רק ששה חדשים. ויִמָצאו מאתים אלף או שלוש־מאות אלף יהודים שירצו לעלות — הנאמר להם: לא, חכו עד שנבנה מקודם בתים ונזמין לכם תעסוקה, וכל אלה לא יהיו עד שההון יזרום הנה לפי הרצפּטים של ברנשטיין או של בגין? — ממשלה זו לא תאמר זאת! עד כמה שאני יודע לא היו מוכנים בתים ותעסוקה לששים רבוא יוצאי־מצרים — ואף־על־פי־כן לא פקפק משה אף רגע והוציאם. מאחורי עליית היהודים בכמה ארצות עומדת קטסטרופה של הרס ושמד, — ולפניה מדינת־ישראל וכיסופי גאולה. אין להתאים העליה ליכולת הכלכלית שלנו — אלא להיפך, עלינו להגביר המאמץ הכלכלי לפי צרכי יציאת הגלות, וגם אם יבּצר הדבר מאתנו, ואם נפגר במאמצינו הכלכליים אחרי גלי העליה שיגאו ויפרצו גאה ופרוץ — העליה קודמת, גם אם היא כרוכה בסבל.

אין דברים אלה חלים על אחד־עשר מיליון יהודים שנשארו בחיים; לא בכל הארצות יש ״יציאת מצרים״, בכל־אופן לא בימינו אלה. אולם דבר זה חל על מיליון או שני מיליון יהודים בארצות מסוימות. ואסור אף רגע להצמיד העליה מארצות אלו ליכולת הקליטה שלנו. אין גם להצמיד אותה לשינוי־המשטר שמטיף לו מר בגין. לא נוכל לעכב יציאת תימן עד שהאדון בגין יהיה ראש־הממשלה. יהודי תימן אינם רוצים לחכות. והם צודקים.

העמדה שנקטה הממשלה היא שאין להצמיד מראש קצב העליה ליכולת הקליטה הכלכלית. ידענו שזוהי עמדה חמוּרה מאין־כמוה, ואולי גם רבת־סכנות. האנשים שנקטו עמדה זו לא נתחנכו על ברכי הציונות הקלה העושה הכל בהבל פיה. הם יודעים שאין מקימים מדינה בהכרזות בלבד ואין בונים ארץ במליצות ובדקלומים, — אלא בעבודה קשה ומפרכת ומתוך מאמצים מתמידים, ואין הם רגילים להיות תופסי־המרובה בפיהם, כי הם יודעים הצמצומים והעיכובים של המציאות העכורה, שאין מתגברים עליהם בדברים בלבד. ואף־על־פי־כן אמרו: הכפלת הישוב במשך ארבע שנים — ובינתיים עליה בלתי־מוגבלת ללא שיקול כלכלי מוקדם, אם כי ידעו היטב שאין עליה בלי קליטה כלכלית, ובלי חבלי־קליטה קשים. והיו נימוקים מספיקים לעמדה חמוּרה זו.

לא דיברתי הפעם ולא אדבר על בטחון המדינה, אם כי איני מסוגל לראות שום דבר בחיינו בלי מחשבת־בטחון מוקדמת. כי הבטחון מתנה הכל. אבל גם אילו היו לנו ערובות בלתי־מעורערות לבטחון המדינה היינו חייבים בעמדה זו, כי אין בטחון כזה ליהודי תימן, וליהודי עיראק וליהודים בהרבה ארצות אחרות. אם מחר ירשו שליטי עיראק ליהודים לצאת — לא נסרב אף רגע לקבלם בלי כל תנאים מוקדמים. וכל עוד יש עוד ארץ אחת בעולם שמחייבת ״יציאת מצרים״ — עלינו לקבל העולים גם אם אין אנו מוכשרים עדיין לקלוט אותם.

ויש צורך שידעו זאת גם הכנסת והעם אשר בארץ, וגם האומה היהודית בעולם וגם העולים עצמם — שבימינו אלה העליה קודמת לקליטה, שהעליה אינה מותנית ומוגבלת באפשרויות הקליטה, ויתכן שיהיה זמן־מה (ואין איש יודע אורך הזמן) רווח בין העליה ובין קליטתה הכלכלית. זהו צו הגורל. ובעינים פקוחות ובידיעת חומר הדבר קיבלנו על עצמנו באהבה ״יציאת מצרים״ החדשה ללא תנאי וללא הגבלה:

*

זהו רק צד אחד של הבעיה. הצד השני — הוא צו הקליטה. אי־אפשר לעליה בלי קליטה כלכלית. העולים שיבואו — מן ההכרח לשכּנם ולהעסיקם וליישבם ולעשותם לחי נושא עצמו, המתמזג בישוב הקיים ומוסיף יחד אתו לבנות המדינה ולהגן עליה.

שיקוּלי קליטת העליה מן ההכרח שיקבעו דדך המדינה ודרך הישוב וכל חוגי הישוב. אין שיקולים אלה היחידים הקובעים דרך המדינה, כי לא נתעלם ואין צורך להתעלם מצרכים היסטוריים אחרים, אולם לא יתכן שום שיקול אחר שיעמוד בסתירה לשיקולי העליה. כל עוד אנו עומדים בפני הכרח של ״יציאת מצרים״ — שיקולי העליה עדיפים וקודמים ומַתנים כל שאר השיקולים, וכל מי שעושה משהו הפוגע בקליטת העליה פוגע בבבת־עינה של המדינה ומחבל בנפש־נפשה של הציונות.

מהי איפוא הדרך לקליטת העליה? זוהי שאלת־המפתח; והתשובה לשאלה זו נתונה על־ידי המציאוּת — מציאותנו בארץ, המציאות היהודית בעולם, המציאות הבינלאומית, והתשובה היא רק אחת, אם כי לא פשוטה כל־כך כפי שנדמה לאופוזיציה מצד זה ומצד זה. כל צד רואה רק חלק אחד של המציאות. הממשלה חייבת לראות המציאות כולה, על סבכיה וסתירותיה. קליטת־העליה לא תיזקק אך ורק לכוחות הפנימיים שבמדינה. היא גם לא תיזקק אך ורק לכוח ההוֹן הבא מן החוץ. רק אם נדע להפעיל במידה המכּסימלית היכולת הגנוזה בישוב וגם למשוך מכּסימום של הוֹן מבחוץ בזמן הקצר ביותר — נוכל למשימה העצומה של קליטת־העליה, משימת המשימוֹת של מדינת־ישראל.

קליטת עליה פירושה פיתוח הארץ, בנין משק, יצירת מקורות־פרנסה מורחבים וחדשים. הארץ לא תיבּנה רק בכוח הוֹן פרטי המבקש רווחים, — אבל בלעדיו לא יורחב המשק כדי יכולת קליטה רבתי. היזמה הפרטית מילאה ותמלא תפקיד גדול בבנין המשק, אבל אין לסמוך עליה בלבד. אין כל הקבלה בין זרם העליה וזרם ההון. מניעים שונים, שאין כל קשר וזיקה ביניהם, מפעילים שני הזרמים האלה, ועליה מחוסרת הון — וזוהי כמעט כל העליה הנוהרת ארצה בתקופה זו — לא תיבּנה אך ורק מההוֹן הפרטי. בלי תנופה חלוצית, בלי הון חלוצי — הון של העם או של המדינה, — בלי עבודה חלוצית, לא תיבּנה ארץ עזובה ונטוּשה, ולא תיקלט העליה. עם מחיקת המפעל החלוצי ממפּת הארץ — כמעט שנמחק כל המפעל הציוני, וכל הישוב הפרודוקטיבי נהפך לחלל ריק. אבל בלי ההון הפרטי ובלי היזמה הפרטית לא היה הישוב מגיע לממדים ששימשו מסגרת למדינה, ולא היה מקים כוח־ייצוּר שעמד לו במבחן המלחמה.

המציאות אינה מוניסטית. בעולם ומלואו, בכל היקף היקום יש אחדוּת קוסמית, אולם בתוך חיינו פועלים גורמים מרובים ושונים, וכל מי שנאחז רק באחד הגורמים מתעלם מהמציאות והמציאות מתעלמת ממנו. יש לנו מוניסטים של הון פרטי ומוניסטים של הון לאומי, — שניהם הם שתוּמי עין אחת ורואים רק מחצית המציאות.

*

המוניסטים של ההון הלאומי אומרים לנו שבמסי־רכוש ובהלאמת אוצרות הטבע והזכיונות נפתור שאלת קליטת עליה. למען נצל אוצרות ים המלח לא מספיק להעביר זכיון חברה פרטית לרשות הממשלה: דרושים כלים ומכשירים, מכונות וכלי־רכב, כבישים ואניות — ורק מעט מזעיר מאלה נמצא בארץ. למען שכּן רבבות עולים דרושים עצים וברזל שאינם בארץ. למען עבּד שטחים נוספים דרושים טרקטורים לעשרות, למאות ולאלפים. למען הקמת בתי־חרושת דרושים מכונות וחומר גלמי. למען קיים תחבּורה ביבשה, בים ובאוויר — דרושים כלי־רכב, אווירונים, אניות, שאינם בארץ. שום מס־רכוש, אפילו הלאמה של כל הנכסים הקיימים, לא יפחיתו כמלוא הנימה את זיקתנו לחמרים ולכלים ולמכונות שיש להשיגם אך ורק בחו״ל. אין אני שותף לאלה שמקוננים על המרחק הרב שיש בין היבוא ובין היצוא שלנו. ודאי שעלינו לעשות כל המאמצים להגביר היצוא למען נוכל לשלם בעד היבוא ההכרחי, אבל בתקופת בנין הארץ וקליטת עליה רבתי מן ההכרח שיגדל ויעצם היבוא לארץ. כיצד נרחיב החקלאות שלנו, כיצד נשכלל הציוד החקלאי, כיצד נרחיב החרושת ונקים מפעלים חדשים, כיצד נבנה אלפים ורבבות בנינים חדשים, כיצד נפתח האוצרות הטבעיים של הארץ, כיצד נבנה דרכי תחבוּרה — בלי יבוא גדול וגדל של חמרי גלם וכלים ומכשירים ומכונות מכל המינים? כל מה שתגדל העליה וכל מה שנרבה לפתח הארץ — מן ההכרח שיגדל ויעצם היבוא. בארץ סטאטית אפשר לפתור רוב הבעיות המשקיות או גם כולן על־ידי שינוי בעלוּת וחלוקה פנימית יותר צודקת ויעילה של הרכוש. הבעיה היסודית שלנו היא — בנין משק חדש. רק תוספת של בתים, תוספת של חקלאות, תוספת של חרושת וכדומה — יש בה משום קליטת עליה. ותוספת זו מן ההכרח שתבוא מן החוץ בחלקה הגדול. ודאי יש בארץ אוצרות רבים לא משומשים, ואולי האוצר הגדול והחשוב ביותר הוא הקרקע. אין אנו זקוקים ליבוא של קרקע, אילו גם היה יבוא כזה בגדר האפשרות. אבל לא נוכל להשתמש בקרקע ולנצלו — בלי יבוא גדול וגדל מבחוץ, והוא הדין בניצול המַחצבים, במידה שישנם, בניצול המים להשקאה ובייצור כוח חשמלי. וּודאי שלא נקים חרושת ענפה בלי יבוא מן החוץ.

ארצנו יכולה לגדל כל כמות העצים שנצטרך להם בעתיד לצרכי בנין ותעשיה, ועלינו לדאוג בעוד זמן לשחרר הדורות הבאים מתלוּת בחו״ל לגבי מצרך חיוני זה — גם מחוץ לברכה הגדולה הצפוּנה בעצים לגבי הפראת האדמה, הידוּר פני הארץ והשבחת אקלימה. אבל גם עצים אינם גדלים בהבל־פה ובהכרזות בלבד, וידָרשו שנים רבות לבצע נטיעה רבתי אשר תספּק צרכי הארץ, — והעליה לא תחכה, ולמען נוכל לבנות בתים לעולים ולעשות רהיטים עלינו להביא עצים מחוץ־לארץ. שום הלאמה לא תועיל כאן. כי העצים אינם בארץ. והוא הדין בנוגע למאות ולאלפי דברים אחרים. אם אנו רוצים לקלוט עולים ולבנות הארץ — עלינו להביא כל הדברים האלה מחו״ל, ולכל זה קוראים הון. וההון יש להביא מהמקום שישנו; אבל לא כל הון שישנו בחו״ל — מוכן לנוע לארץ. יש ארצות רבות וגדולות שהן סגורות על מסגר, ואין להוציא מתוכן כל הון. ולנו אין שליטה על ארצות אלה. ואם נרצה או לא נרצה, עלינו לחזור אחרי ההון באותן הארצות — והן מעטות — שיש להשיגו. ומי שפוסל הון זה — פוסל למעשה עליה יהודית, גם אם אינו פוסק מלדקלם על עליה גדולה ועל עליה בלתי־מוגבלת. ותמה אני על ידידי במפ״ם שלא עמד להם אומץ־הרוח להצביע לא בעד ולא נגד המילוה האמריקאי.

*

אולם שתוּמי עין אחת הם גם אלה שתולים כל תקוותם בהון הזר, ואינם יודעים שארץ נבנית לא על־ידי הון — אם כי לא בלי הון, אלא ע״י אנשים, והגורם האנושי הוא הקובע. הם גם מתעלמים מהנחה פשוטה שמניע הרווח של ההון אין לו כל זיקה למניע העליה, והיעגנות לזרם ההון מחייבת החזרת תורת ממשלת המַנדט על התאמת העליה לכשרון הקליטה הכלכלית של הארץ.

נניח לרגע שנתקיימו מאווייהם של מר בגין וחבריו: נפל ״המשטר הישן״ המיוסד על הכוח החלוצי של בוני הארץ והוקם המשטר ״החדש״ של אנשי אצ״ל. נהלל ועיךחרוד שנואי־נפשו של מר לנדוי — נעקרו מן השורש. תושביהם גורשו ואדמתם נמסרה לספסרים למסחר במגרשים. הסתדרות העובדים פוזרה והאגודות המקצועיות נאסרו. ה״מונופולין" של ״סולל־בונה״, ״המשביר״ ו״תנובה״ פורק ונמסר להון פרטי. כל עול המסים הוטל על העובדים ועל השכבות העניות על־ידי מסי עקיפין, והעשירים שוחררו מכל מס. בוטלו כל ההגבלות לניצול עבודת אדם, ובעלי־ההון — כל הישר בעיניהם יעשו. אני מכיר ארצות כאלה בעולם — ואיני רואה שההון זורם לשם, כאשר מבטיח לנו מר בגין ומומחיו הפיננסיסטים. אם משטר ״חדש״ זה איננו אידיאל כשהוא לעצמו, אלא מר בגין רוצה להשליט אותו למען העולים — אני שואל: מניין הערוּבה שאפילו במשטר כזה יזרום ההון, ויזרום בדיוק לפי ממַדי העליה וצרכי העליה? כלום מפני שאנחנו נצטרך לקבל במשך חצי שנה מאתים אלף יהודי רומניה, למשל —יגאה זרם ההון שאין לפניו אלא רדיפת הבצע? או שמר בגין יַתנה העליה בזרם ההון וירשה ליהודים לבוא מעיראק ומתימן רק במידה שהון זר יואיל לבוא ארצה לעשות בה השקעות?

אנו יודעים שהיה זמן בתולדות ההתישבות שההון קדם לעליה ונמצא בשפע. היה יהודי המפורסם בתולדות הישוב בשם ״הנדיב הידוע״, שלא היה אידיאולוג של הון, אלא היה בעצמו בעל־הון, הון תועפות, רוטשילד ממש, והאיש היה גם בעל־חזון, וזמן רב לפני ההסתדרות הציונית הזיל מכיסו זהב, וזהב רב, לבנין הארץ. עשרות ומאות מיליונים ניתנו על ידו ביד רחבה לבנין ישובים — ועבודתו נכשלה, ועל כשלונו זה תקראו בדפיו המזהירים של אחד־העם. מדוע? מה היתה סיבת הכשלון, ומדוע הצליחה ההסתדרות הציונית, באמצעים הרבה יותר קטנים? מדוע עשה רופין בפרוטות מעטות מה שלא עשו פקידי הבארוֹן בשפע המיליונים? התשובה ידועה: ההסתדרות הציונית הפעילה כוחות־היצירה של האדם החלוצי ושאבה מהמעין הברוך של העבודה דרוכת־החזון, והסדן של מיליוני הבארוֹן לא מצא פטישו החלוצי, וההון הרב ירד לטמיון ולא נתן פרי ישווה לו.

ודאי אי־אפשר לעשות כלום בלי הון ־ אבל רק התנופה החלוצית נתנה לנו ישובי עמק־הירדן, עמק־יזרעאל, הגליל והנגב, ואפילו תל־אביב והתעשיה הפרטית נבנו בכוח יזמה חלוצית, — כי היו חלוצים לא רק בקרב הפועלים אלא גם בקרב חוגים אחרים, ותואר־הכבוד הגדול של חלוץ מגיע לאנשים כרוטנברג, שנקר, מולר ורבים כמותם, מבלי לדבר כבר על ראשוני מייסדי החקלאות בארץ מימי פתח־תקוה ואילך. היתה, ואני מקווה, עוד תהיה גם יזמה פרטית דרוכה בכוח חלוצי ובמאוויים חלוציים. ומי שאינו מאמין ביכולת היצירה החלוצית ובכושר המעשה החלוצי לא יבין תקומתו ובנינו של ישוב זה ולא ידע לקיים ולהוציא למרחב מדינה זו.

בנין הארץ וקליטת העליה לא יתכנו בלי השנים: חלוציות והון. לא זו מול זה, ולא זו או זה. אלא גם זו וגם זה; כשם שהאדמה זקוקה גם לגשמי ברכה וגם לאור השמש וחומו — כך קליטת העליה ופיתוח הארץ לא יתוארו בלי גיוסה המלא של יכלתנו החלוצית ובלי משיכה מַכּסימלית של הון מבחוץ, — יהודי ולא יהודי, פרטי וממשלתי, כי לא יתמלא הבור מחוליתו.

האדם הכלכלי (״הומו אקונומיקוס״) של מד ברנשטיין ואחרים אינו אלא הפשטה דמיונית ואינו קיים במציאות, כשם שלא קיים במציאות חלוץ שאין לו בחייו אלא קליטת עליה. יצרי האדם הם מרובים, ואין איש בעולם שכולו יצר־טוב או יצר־רע. ומפעל־אדירים שעלינו לבצע לא יעָשה אם לא נדע לרתום בעבודתו כל יצרי אדם, או לפחות מכּסימום של יצרים. האמת הפשוטה והניצחת היא שמפעלנו יעָשה על־ידי בני־אדם, על שאר־רוחם וחולשותיהם, ושומה עלינו להפעיל לטובת עניננו שני חושי־היסוד שבאדם: החוש הציבורי והחוש הפרטי, אהבת־הכלל ואהבת־עצמו. כל מי שיבדוק עצמו בלא אונאה ימצא ששני החושים האלה משמשים אצלו בערבוביה.

מציאות כלכלית ואנושית זו, גם בארץ וגם בעולם, ביהדות ובעולם, מצווה על מדינתנו ללכת בדרך שקבעה הממשלה: גם עידוד ההון הפרטי והיזמה הפרטית וגם שקידה על הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת וטיפוח ערכיה החלוציים. לא הון בלתי־מרוסן העושה ככל העולה על רוחו. דבר זה יתכן אולי במדינת פרנקו. הרי גם באמריקה יש פיקוח ממלכתי ויש מס־הכנסה ויש חוקי הגנת העובד.

אולם כל השוואה של מדינת־ישראל לארץ אחרת תחטיא האמת, באשר הוטלה עלינו משימה שאין דומה לה בשום מקום בעולם, והיא הכפלת הישוב, קליטת עליה, קיבוץ גלויות. ודאי שמשימה זו זקוקה להון רב, ועל המדינה לעשות כל המאמצים למשיכת הון זה; אבל בלי שימוש מכּסימלי של הנכס העליון אשר יש לנו, הנכס האנושי, בלי הפעלת מלוא כושר היצירה ושיא היכולת החלוצית הגנוזים בנוער, בעם — לא יעמוד לנו כל הון, גם אילו היה כל ההון שבעולם רק מצפה לקול קריאתנו.

*

וכאן אני בא לשאלה שניה. לפני ימים אחדים היה לי ויכוח מעניין עם אחד מחברי מפ״ם. חבר זה ניסה להוכיח לי, שקליטת העליה לא תיתכן בלי הורדת דרגת החיים של הפועל ושל כל העם, ואני ניסיתי להוכיח לו שלא הורדת דרגת החיים דרושה אלא העלאת כוח הייצור. הוא לא שכנע אותי ואני — חוששני, לא שכנעתי אותו. שמעתי בהקשבה גם דברי חברי נפתלי — ואיני מקבל דבריו. אילו חשבתי שלמען קליטת עליה הכרחית הורדת דרגת־החיים — לא הייתי מהסס אף רגע לדרוש בקול רם הורדת רמת־החיים, אולם נדמה לי שהדבר העיקרי שהוא בעוכרי קליטת העליה הוא יוקר־החיים ולא רמת־החיים, ויש להוריד הראשון מבלי לנגוע בשני; בדרך כלל עלינו לשאוף להעלאת רמת־החיים, ומבחינה היסטורית העלאה זו היא גם צורך העליה.

הקשיים הכלכליים שלנו אינם נובעים מהעוּבדה שאצלנו אוכלים יותר מדי, או גרים ברווחה יתרה, או מוציאים יותר מדי על חינוך ותרבות, בריאות ונקיון — אלא מתוך ההבדל הרב בין המחירים בארץ ובין המחירים בעולם. כולם יודעים מהי סיבת ניפוחי המחירים. הממשלה החלה במלחמה להורדת המחירים — ומאמציה לא עלו בתוהו, ועדיין הם עומדים בראשיתם. רמת־החיים של הפועל באנגליה אינה נמוכה מרמת־החיים של הפועל בארץ, אולם לו מספיק מחצית השכר הנומינלי שמקבל הפועל בארץ, כי הוא משלם בעד המצרכים החיוניים רק מחצית המחיר או גם פחות ממה שמשלם הפועל בארץ.

הפחתת תוספת־היוקר לא פגעה בפועל היהודי אלא להיפך — ירידת המחירים גדולה יותר מירידת תוספת־היוקר, ובשכר המוקטן מקבל עכשיו הפועל יותר מאשר קיבל לפני חדשים אחדים בשכר המוגדל. רק המלחמה ביוקר־המחיה תבטיח שמירת רמת־החיים של הפועל, והסתדרות העובדים הכירה בכך. אולם בהורדת המחירים ובמלחמה נגד יוקר־המחיה — עם כל חשיבותם ודחיפותם — לא נפתור בעייתנו הכלכלית. בהורדת המחירים אין אלא ״הוצאת העז״, סילוק הסכנות והנזקים של האינפלציה. אין לזלזל גם בזאת — אבל שיבה לתקופה שלפני האינפלציה בלבד לא תקדם מפעלנו. נצא למרחב רק אם נשכיל ונצליח להגביר כוח־הייצור שלנו: אם נייצר הרבה ובשפע בחקלאות, בחרושת ובבנין, אם נייצר בקצב מהיר ונייצר תוצרת משובחת. וכוח־הייצור נעלה לא בשיטת־הזעה אלא בציוד משוכלל, בהנהלת־משק יעילה, בידיעת המקצוע ובהרמת פריון־העבודה. כל הדברים האלה אינם בשמים. עלינו ללמוד מהארצות המתוקנות והמפותחות איך לסדר ולנהל משק ואיך להאדיר כושר הייצור, — ועל־ידי כך להעלות רמת־החיים. אמריקה זכתה לרמת־החיים הגבוהה ביותר בעולם, לא מפני שהמעבידים הם פילנטרופים גדולים, או מפני שהפועלים הם מהפכנים ויודעים להפגין — אלא מפני שכושר הייצור, הציוד הטכני, אירגון המשק ופריון העבודה הגיעו לשיא עולמי. לא בכל נוכל להתחרות באמריקה. אין לנו העושר הטבעי, אין לנו השוק הפנימי, אין לנו — בכל אופן לא בתקופה זו — האפשרות של ייצור המוני (מאס־פרודוקשן בלע״ז) שיש באמריקה, אבל אין כל סיבה שלא נשתמש במכונות ובמכשירים משוכללים לפי הכיבושים האחרונים של הטכניקה, שלא נארגן משקנו ביעילות עליונה ולא ניתן לעובדינו החינוך המקצועי המעולה ביותר, למען שכל אלה יחד ירימו פריון העבודה וגובה התפוקה למַכּסימום האפשרי. ואלה ורק אלה, קובעים רמת־חיים בחשבון הסופי. במידה שנייצר יותר ופריון עבודתנו יעלה — תעלה רמת־חיינו. ושאיפתנו צריכה להיות רמת־חיים גבוהה. לא רק באשר העלאת רמת־החיים רצויה כשלעצמה — אלא גם באשר, לפי הכרתי העמוקה, היא צורך קיבוץ־גלויות.

*

אמרתי קודם שאנו עומדים עכשיו לפני עליה קטסטרופלית, מעין ״יציאת־מצרים״ מודרנית. אבל לא כל היהודים יעלו למדינת־ישראל מתוך פחד ומצוּקה. יש עוד מיליון או מיליון וחצי יהודים בארצות שונות — שאם רק יותן להם לצאת יזרמו ארצה, כיהודי תימן או כיהודי המחנות בגרמניה ושאר הגלויות שחוסלו מאז הוקמה המדינה. אבל אין אנו סבורים שעם עליית היהוּדים האלה יפסק תהליך קיבוץ־הגלויות. רוב העם היהודי חי עכשיו בארצות המערב: באמריקה הצפונית, בקנדה, בארצות אמריקה הדרומית, באנגליה והדומיניונים, בצרפת, שווייצריה ועוד. איש מאתנו אינו יודע מה תהיה מדיניות ברית־המועצות לגבי זכות היציאה של היהודים מארצה, — אבל בכל הארצות האחרות שהזכרתי, העליה לארץ תלויה בידי היהודים. איני סבור שהפחד מסכנת־היטלר חדשה יעלה יהודים אלה ארצה. איני סבור שמה שקרה באירופה מוכרח לקרות באמריקה, אם כי איש מאתנו לא יוכל לערוב לכך שלא יקרה, אבל איש מאתנו אינו מצפה לכך; ולא בהטלת־אימים ובתעמולת־זוועה נעלה ארצה יהודים מאמריקה, או מארצות אחרות הדומות לה. העליה מארצות אלה תיתכן רק אם יגבר כוחה המושך של מדינת־ישראל — אם גודל המפעל שנקים פה, ערכיו התרבותיים והאנושיים, רמתו הכלכלית והחברתית ימשכו אלינו טובי הנוער, ואנשי־הרוח־והמעשה המעולים ביותר שבקרב קיבוצי־יהודים אלה. אין הכרח שיבואו אלינו רק אלה שמוכרחים לברוח מהשפלה, מדיכוי, מהפליה, מנישול, מעלבון וקיפוח. גם בעבר לא היו הנימוקים השליליים הגורם היחיד בעליה. בלי החזון המשיחי לא היה קם המפעל. הסרת הטבעת מילאה תפקיד גדול בכל העליות, אולם רק אהבת המולדת הפנתה הזרם הנה. עם הקמת מדינת־ ישראל והחזון ההיסטורי האדיר הגלום בתוכה — קם גורם חדש רב־אונים המסוגל לעשות פעולתו גם בלי שוט הפחד. רמת־חיים גבוהה היא תנאי הכרחי לעליית יהדות המערב. מדינת־ישראל תהיה אבן שואבת ליהדות בכל הארצות אם היא תוכל להעניק ליהודים כל הטוב והיפה שיש להם בארצות־מושבם נוסף על הברכה היחידה במינה שנמצאת רק פה — עצמאות ישראל.

לא משק דל ופרימיטיבי, לא חברה ירודה ומסואבת — אלא כלכלה עשירה ומפותחת, חברה רבת נכסים חמריים ורוחניים, בעלת רמת־חיים גבוהה למופת היא צורך פנימי, הכרחי, של קיבוץ גלויות וביצוע החזון הציוני במלואו.

יש הבדלים ברמת־החיים שבין העולים ובין הוותיקים. אסור להשלים לאורך־ימים עם הבדלים אלה, — אבל אין להיבהל מהם כהופעת־מעבר. כמעט כולנו היינו פעם עולים חדשים, ורבים מאתנו כשבאו ארצה לא הוכנו בשבילם אפילו ״צריפונים״ עלובים. גרנו ב״חושות״ וברפתות — והיינו מאושרים. אנשי נהלל ועין־חרוד, שעינו של מר לנדוי כל כך צרה בהם, עלו על אדמתם בחוסר־כל, ורק אחרי עמל ויגיעה של שנים הגיעו למה שהגיעו. העולים בימינו — מובטחני — לא יצטרכו לחכות עשרים שנה עד שיגיעו לדרגה של אנשי נהלל, כי הם מוצאים כבר הנסיון המבורך של הנהללים ועזרתם הנאמנה, אולם גם הם יצטרכו לעבוד ולהתיגע למען יגיעו בכוח־עצמם ומתוך ברכת עמלם למה שהגיעו אנשי נהלל. ואיני יודע אם זהו מעשה פטריוטי להציג נהלל בפני העולים החדשים כמפלצת שמסיתים נגדה — במקום להצביע עליה כדוגמה שיש לחקוֹתה וללכת בדרכיה.

דרכנו היא לא קלה, ואולי לא נתקלנו עדיין בכל הקשיים הזרועים בדרך בה נלך, אבל היא מוליכה למטרה. לא נוכל ללכת בדרך הפשטנית של ברנשטיין ולא בדרך הפשטנית של חזן. שניהם בלי ספק פטריוטים טובים אבל כל אחד מהם רואה רק מחצית המציאות.

המדינה חייבת לראות הכל, והמציאות השלמה היא מלאה סתירות וניגודים, ועלינו לפלס דרך בתוך המציאות הקיימת. ולכן — הרחבת ההתישבות העובדת וטיפוח ערכיה החלוציים, ולכן עידוד ההון הפרטי וסיוע לכל מפעל פרודוקטיבי, בין של יחיד ובין של חברה. לא כל הישר בעיניו יעשה — אלא כלכלה מתוכננת, המכוּונת לקליטת עליה רבתי ולפיתוח הארץ, בלי כבילת היזמה הפרטית שיש בה ברכה ליחיד ולכלל, ובמידה שיש בה ברכה ליחיד ולכלל. הגברת הייצור והרחבת החקלאות והחרושת; מכּסימום של אספקה עצמית במצרכים החיוניים ביותר, וקודם כל במזון; הגברת פריון העבודה והתפוקה והגדלת היצוא — אבל גם מאמצים מכוּונים למשיכת הון מחו״ל, ממגביות לאומיות וממילווֹת ממשלתיים, מיחידים ומחברות. כי עוד זמן רב מן ההכרח שהיבוא יעלה על היצוא, ולא נשיג העצים, הברזל, החוטים, המכונות, הכלים, האווירונים, האניות, החומר הגלמי במידה הדרושה — אם לא נצליח גם להגביר את יבוא ההון מן החוץ.

אם המטרה היא זו שהממשלה דוגלת בה — עליה רבתי, קיבוץ גלויות; והמציאות בארץ, ביהדות ובעולם היא כפי שהיא בימינו אלה — אין דרך אחרת אלא זו שבה הולכת הממשלה.

רק מי שרוצה במטרה אחרת — יוכל לבחור לעצמו דרך אחרת, — אולי יותר קלה ויותר פשוטה. נוכח המציאות הקיימת ונוכח המטרה שאנו דוגלים בה — הדרך היא גזורה, ובדרך זו נלך מבלי לסטות ימינה או שמאלה. נלך בדרך זו גם אם נהיה מוכרחים להבא ללכת לבדנו, אם כי הייתי בוחר ללכת בדרך זו עם כל אלה שהיו אתנו בממשלה הזמנית.

כ' בכסלו תש״י – 11.12.1949

מדינת־ישראל לא היתה קמה בפועל ביום 14 למאי 1948, אלמלא היתה קיימת בכוח לפני כך. בהיסטוריה כבטבע אין שום דבר נוצר יש מאין. ממשלת ישראל, צבא־הגנה לישראל, שיבת גלויות, כלכלה לאומית עצמאית — ארבעת גילוייה הראשונים של המדינה, היו גלומים בישוב היהודי ובמוסדותיו ובזיקת העם היהודי למולדת שנים רבות לפני היום הגדול בתולדות ישראל.

מאות בשנים נשתמר זרע המדינה בנשמת העם, בכיסופיו הטמירים, בתפילתו ובשירתו. עם הקמת הכפר העברי הראשון בדורותינו לפני שבעים שנה נטמן זרע הפלאים בחיק האדמה הנשַמה והעזובה — ויצמח ויעש פרי למינוֹ אשר זרעו בו על הארץ. מזמן לזמן התגעשה סוּפה וסערה והניצנים הרכים כאילו נגזרה עליהם כליה, אך כוחות הנביטה המופלאים היונקים ממעין החזון ורצון התקומה של העם — גברו על רוח־זלעפות, ובמסגרת שלטון זר צמח וגדל ישוב עצמאי שהבשיל בתוכו כל גרעיני המדינה: משק, תרבות, הנהלה עצמית, כוח מזוין.

במשך עשרות שנים הונחו היסודות למדינת־ישראל המחודשת. כל שעל אדמה גאול, כל ניב עברי בפי ילדי ישראל, כל בית נוסף בשכונה או בכפר, כל מחרשה נהוגה בידי חורש יהודי, כל סדנה מופעלת בעבודה עברית, כל רובה מוחזק בידי שומר ונוטר יהודי — היו לבנים בבנין המדינה. לאט־לאט נחפרו היסודות, נורתה אבן־פינה, הונח אריח על גבי אריח. ורבים היו השליחים ושונים היו דרכי עבודתם: חובבי ציון, נדיבי־עם, מוסדות לאומיים, קרנות ציוניות. כל אלה טיפחו וגידלו הישוב המתעצם, אולם המהפכה ההיסטורית שנתחוללה, ביום 14 למאי לא היתה באה אלמלא קדמה תמורה פנימית רבת משמעות וסיכויים: תגבורת פעולתו העצמית של הישוב, שחדל להיות מושׂא על ידי העם שבגולה ונהפך יותר ויותר לנושא הראשי והעיקרי של החזון המתגשם: התכנסות ישראל ועצמאותו במולדת.

הספר הלבן ומלחמת העולם השניה — שתי הפורעניות שניתכו על הישוב ועל הציונות ועמדו לכבות הגחלת האחרונה של תקוותנו, דווקא הם שעמדו לנו להפוך את הישוב לגורם עצמאי שהכשיר בואו של היום הגדול בארבעה־עשר למאי; אורגנה ה״העפלה״, העליה החפשית שלא הכירה עוד במרות שלטון המנדט, וחושל הכוח המזוין היהודי; עליה ב׳ וההגנה פתחו הדרך למדינת־ישראל, כי שתיהן נישאו בעיקר בכוח הישוב הארצישראלי ובתנופתו החלוצית. בשני מפעלים אלה גילה הישוב בגרותו המדינית והונח היסוד לעצמאותו הממלכתית.

עליה ב׳ וההגנה אורגנו בכוח התנדבותו החפשית והמחייבת כאחת של הישוב — ומכשירי התנדבות חפשית ומחייבת זו היו: ״כופר הישוב״ שהוקם בשנת 1938, ו״מגבית ההתגייסות״ שאורגנה בשנת 1942, ושניהם התקיימו ושירתו את העליה וההגנה, עד שמדינת־ישראל ותקציבה הממלכתי ירשו מקומם.

למעלה משמונה מיליון ל״י גייסו שתי קרנות אלו — מ״מסים״ ישרים ועקיפים, שהישוב הטיל על עצמו בעוד אין סמכות ממלכתית ברשותו; מגבית ההתגייסות, המיוסדת על ״מס הכנסה״ מתוך התנדבות, הכניסה למעלה ממיליון לירה לשנה מהישוב הקטן שלא מנה עדיין אפילו שש מאות אלף. ״מסי״ העקיפין של ״כופר הישוב״ שולמו בעין יפה, אם־כי לא עמדה מאחוריהם כפיה.ממשלתית. שתי הקרנות האלה היו מוקדשות בעיקרן לבנין הכוח המזוין היהודי — ההגנה, הנוטרים, הפלמ״ח והיחידות הצבאיות במלחמת־העולם השניה — ולאירגון ה״העפלה״ — הגילוי המהפכני הגדול ביותר בחיי העם העברי ערב הקמת המדינה.

עם הקמת מדינת־ישראל ופתיחת שערי המולדת לרווחה לשיבת גלויות — נסתיים פרק ה״העפלה״. עם יסוד צבא־הגנה לישראל — נסתיים פרק ההגנה. ועם קביעת התקציב הממלכתי' הראשון של ממשלת ישראל — נסתיים פרק ״כופר הישוב״ ו״מגבית ההתגייסות״. בעצם היו אלה לא סיומים — אלא פתיחת תקופה חדשה.

בעשרים לאוקטובר 1948 הוכרז על נעילת ״מגבית ההתגייסות״. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הישוב והציונות שהכריזו על הפסקת מגבית וביטולה. ועשו זאת בזמן שנדרשו אמצעים כספיים יותר גדולים מאשר בעבר. בנעילה זו בוטא אחד הגילויים של המהפכה ההיסטורית: היותנו לאומה שלטת על עצמה המספקת צרכיה בדרך ממלכתית: מסים, ארגוניות, מילוות ממשלתיים. מגבית ההתגייסות נסתיימה באשר עלינו לשלב יותר גבוה בסולם קיומנו הלאומי: בשלב של קוממיות ישראל וקיבוץ גלויות.

זו היתה המהפכה של 14 למאי. עדיין אנו עומדים בראשיתה — וידָרשו מאמצים ומאבקים ממושכים שאין לראות היקפם וגדלם עד שנגיע למחוז־חפצנו ההיסטורי. המדינה היא מעכשיו המכשיר העיקרי בביצוע משימת־הדורות המוטלת עלינו: קיבוץ גלויות וגאולה שלמה ומלאה. בידי המדינה יש כלי־ביצוע שלא היו בידי הישוב; מה שעשה צבא־הגנה לישראל לא היתה יכולה לעשות ההגנה; מה שעושה העליה ברשות המדינה לא יכלה לעשות ה״העפלה״, ומה שעושה התקציב הממלכתי לא יכלה לעשות שום קרן, לא ״כופר הישוב״ ולא ״מגבית ההתגייסות״. אולם נכס יקר אחד היה בהגנה ובהעפלה וב״כופר הישוב״ וב״מגבית ההתגייסות״ שעלינו לשמור־ עליו כעל בבת־עיננו, וזהו — רוח ההתנדבות החלוצית.

מדינת־ישראל שונה מכל שאר המדינות; היא מצווה על ביצוע חזון הגאולה של האומה העברית. לשם כך לא מספיקה סמכות מחוקקת ומחייבת שיש בידי המדינה; לא מספיקים שירותי־חובה ומסים חוקיים שיש בכוח המדינה להטיל על אזרחיה, אלא דרושה כמלפני הקמת המדינה, וביתר־שאת, התנדבות חלוצית: לקליטת עולים, להפרחת השממה, לקיום הבטחון, להגשמת חזון אחרית הימים של נביאי ישראל.

י״ד בכסלו תש״י — 5.12.1949

בישיבה התשעים ושלוש של הכנסת הראשונה

כידוע לכם, דנה עכשיו עצרת האו״ם בבעיית ירושלים ומקומותיה הקדושים.

מדינת־ישראל היא חברת או״ם, לא מתוך נוחות פוליטית, אלא מתוך אדיקות עמוקה ומסרתית בחזון שלום עולמי ואחוות עמים, שהנחילו לנו נביאי ישראל — ושאירגון או״ם חרתוֹ על דגלו.

חברוּתנו זו מחייבת אותנו להגיד מכאן, מעל במת הכנסת הראשונה לישראל, לכל האומות המכונסות בעצרת האו״ם ולכל שוחרי שלום וצדק בעולם, את מה שבלב עם ישראל מאז היותו לאומה מאוחדת תחת שרביטו של דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה — בדבר ירושלים עיר־קדשו ובדבר יחסו לקדשי כל הדתות.

בהכרזתנו על מדינת־ישראל המחודשת, מיום 14 במאי 1948, הצהרנו והתחייבנו קבל ההיסטוריה והעולם, ש״מדינת־ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות! תשמור על המקומות הקדושים. של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות׳׳. בהתאם לכך הודיעה משלחתנו באו״ם, שמדינת־ישראל מתחייבת לכבד כל הזכויות הקיימות ביחס למקומות הקדושים והבנינים הדתיים בירושלים, מבטיחה חופש פולחן וגישה חפשית בלא כל הפליה לכל המקומות הקדושים והבנינים הדתיים שברשותה, מקיימת זכות הצליינים מכל האומות והדתות לבקר במקומות הקדושים במדינה וחופש תנועה לכוהני־הדת, והיא מסכימה שיקוים מצד או״ם פיקוח יעיל על המקומות הקדושים ועל הזכויות הקיימות, כפי שיוסכם בין או״ם ובין מדינת־ישראל.

יחד עם זאת אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי־נפדד.ממדינת־ישראל — כשם שהיא חלק בלתי־נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב־לבה של מדינת־ישראל. אנו גאים על כך, שירושלים נתקדשה גם בעיני בעלי דתות אחרות, וברצון ובנפש חפצה נבטיח כל הסידורים וההקלות הדרושים, שכל בעלי הדתות האחרות יספקו צרכיהם הדתיים בירושלים ותינתן מצדנו כל העזרה לאו״ם להבטיח סידורים אלה.

אולם אין אנו מעלים על דעתנו שאירגון האו״ם ינסה לעקור את ירושלים ממדינת־ישראל או לפגוע בריבונותה של ישראל — בבירת־הנצח של ישראל.

פעמיים בתולדות עמנו נעקרנו מירושלים — רק לאחר שנוצחנו במלחמת־דמים אכזרית על־ידי כוחות מרובים וחזקים משלנו — כוחות בבל ורומא. קשרינו עם ירושלים בימינו אלה אינם פחות עמוקים מאשר היו בימי נבוכדנצר וטיטוס פלאביוס; וכשירושלים נתקפה אחרי ארבעה־עשר במאי 1948, ידע הנוער הלוחם שלנו לחרף נפשו על בירת קדשנו, לא פחות משעשו זאת אבותינו בימי הבית הראשון והשני.

אין אנו מניחים אף רגע, שאירגון האו״ם ינסה להוציא את ירושלים בכוח מידי ישראל. ואנו מצהירים, שישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו, על יחודו הלאומי ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון — למרות רדיפות שאין משלן בהיסטוריה.

אומה אשר קיימה בנאמנות במשך אלפיים וחמש מאות שנה השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, לא לשכוח את ירושלים — אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים. וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר — לאחר שאלפי בניה ובנותיה שחררו בפעם השלישית מולדתם ההיסטורית וגאלו את ירושלים מהשמדה והרס.

אין אנו עושים עצמנו שופטים על או״ם — על שלא נקפה אצבע בזמנו, כשמדינות אחרות, חברות או"ם, הכריזו בגלוי מלחמה על החלטות או״ם מיום 29. בנובמבר 1947, וניסו בכוח הזרוע למנוע הקמת מדינת־ישראל, להשמיד הישוב העברי בארץ הקדושה ולהרוס את ירושלים עיר־הקודש על ישובה היהודי.

לולא הצלחנו לעמוד בכוחנו־אנו בפני התוקפנים שמרדו באו״ם — היתה ירושלים היהודית נמחית מעל פני האדמה, הישוב היהודי היה נשמד ומדינת־ישראל לא היתה קמה. ואין אנו יכולים לראות עוד כל תוקף מוסרי בהחלטות או״ם מ־29 בנובמבר; לאחר שאו״ם לא הצליח לבצע החלטותיו. הרי החלטת 9 בנובמבר על ירושלים, לדעתנו, בטלה ומבוטלת.

הנסיון לקרוע את ירושלים היהודית ממדינת־ישראל — אינו עשוי לקיים השלום במזרח, ופחות מכל — בירושלים עצמה. ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון.

זוהי הפעם הראשונה בתולדות הארץ, שהמדינה השלטת בירושלים מקבלת על עצמה מרצונה החפשי את העיקרון של פיקוח בינלאומי על מקומות־הקודש בעיר זו. אולי אין זה מקרה, שזה נעשה ע״י העם שעשה את ירושלים למרכז קדושה עולמית ובידי הממשלה הראשונה שנבחרה על־ידי תושבי ירושלים.

ואנו מקווים, שהדתות המכבדות קדושת ירושלים, והאומות הדוגלות כמונו בעקרונות השלום והצדק — יכבדו זכויות ישראל בירושלים, כשם שישראל מכבדת זכויות כל הדתות בבירת קָדשה ובמדינתה הריבונית.

כ״ב בכסלו תש״י — 13.12.1949

בישיבה התשעים ושש של הכנסת הראשונה

לפני שבוע ימים מסרתי לכנסת בשם הממשלה הודעה בדבר ירושלים. הודעתנו עומדת בתקפה ולא חל ולא יתכן כל שינוי בעמדתנו.

כידוע לכם החליטה בינתיים עצרת האו״ם ברוב גדול על שימת ירושלים תחת משטר בינלאומי כגוף נפרד. החלטה זו אינה ניתנת לביצוע בשום אופן, ולו רק בגלל התנגדותם הנמרצת והנחרצת של תושבי ירושלים, יש לקווֹת שעצרת האו״ם תתקן במשך הזמן השגגה שיצאה הפעם מפי הרוב, ולא תנסה כלל להטיל משטר של כפיה על עיר הקודש.

אנו מכבדים ונכבד רצון כל המדינות המעונינות בחופש פולחן וגישה חפשית למקומות הקדושים והרוצות להבטיח הזכויות הקיימות ביחס למקומות הקדושים והבנינים הדתיים בירושלים. התחייבותנו לשמור על זכויות אלה עומדת בתקפה ונמלא אותה בנפש חפצה, אם כי לא נוכל לתת יד להפרדת־אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרח והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחת של העם השוכן בציון.

מאז כינון הממשלה הזמנית העמדנו הדאגה לשלומה, בטחונה וחיזוקה הכלכלי של ירושלים במרכז דאגותינו. בסערת המלחמה, כשירושלים היתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית מושב הממשלה בקריה, על־יד תל־אביב, אולם למדינת־ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת — ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים — עד סוף כל הדורות.

מיד עם גמר הקרבות התחלנו בהעברת משרדי הממשלה לירושלים ובהתקנת התנאים הדרושים לעיר הבירה — דרכי־תחבורה תקינים, סידורים כלכליים וטכניים. אנו ממשיכים בביצוע העברת הממשלה לירושלים, ואנו מקווים שתסתיים בהקדם האפשרי.

כשנפתחה הכנסת הראשונה ׳בירושלים ב־14 בפברואר 1949 (ט״ו בשבט תש״ט), לא היו עדיין הסידורים המספיקים לפעולתה הנורמלית בעיר הבירה, והיה הכרח להעביר זמנית ישיבות הכנסת לתל־אביב. הסידורים הדרושים בירושלים הולכים ומסתיימים, ואין עוד כל מניעה להחזרת הכנסת לירושלים, ואנו מציעים לכם להחליט על כך.

אין בכל הסידורים האלה כמובן מאליו לשנות אף במשהו מהזכויות הקיימות לגבי המקומות הקדושים, שיכובדו ע״י ממשלת ישראל במלואן, ומהסכמתה של ממשלת ישראל לפיקוח יעיל מצד או״ם על מקומות אלה כפי שהוצהר על־ידי משלחתנו בעצרת האו״ם.

ט“ו בטבת תש”י – 4.1.1950

בישיבה המאה ושלוש של הכּנסת הראשונה

האופוזיציה דרשה את הבירור הזה, וזו היתה גם זכותה. למען הדיוק עלי להגיד, שלא כל האופוזיציה. הקומוניסטים הישראליים לא היו בין הדורשים. להם שיחקה השעה. הם נלחמו כל ימיהם בעד בינאום ירושלים, והצליחו להנחיל את הרעיון הזה לא רק לגוש הסובייטי, אלא גם לגוש הקתוֹלי ולגוש הערבי, ולא היה להם שום צורך לברר מה קרה; אולם לכל שאר חלקי האופוזיציה היה, ובצדק, צורך רב לברר את הדבר שנפל. כי נפל דבר רציני, אולי חמוּר. המדינה הקטנה, הצעירה, שרק זה עכשיו נכנסה לאו“ם, ושאו”ם, במידה ידועה, וגם במידה של צדק, רואה בה את יצירתו, מוצאת פתאום את עצמה בקונפליקט עם או"ם, לא באיזה דבר טפל, אלא בענין הנוגע לחלק גדול של העולם התרבותי, להרבה דתות – בענין ירושלים.

אולם עלי לציין בצער, כי לאחר ששמעתי את הנאומים של ה“גנרל־ראֶדנאֶרים” הראשונים של האופוזיציה, התאכזבתי קשה, כי רק אחד מהם, מר ספּיר, נגע במקצת בבעיית ירושלים, וגם הוא רק כדי להתנצל על ההודעה התמוהה שמסר לפני שבועיים במעמד החגיגי, בשעה שהכּנסת היתה צריכה לומר דברה לעולם כולו, והוא ראה אז שעת־כושר לעשות חשבונות פנימיים.

שאר הנואמים כמעט שלא נגעו בשאלת ירושלים. הנואם הראשון, מר ריפטין, השמיע לנו הרצאה מובהקת, אם כי לא משכנעת, של מטיף הקומאינפורם. והנואם השני, מר בגין, קרא פרקים על הביאוגרפיה של שר־הבטחון מהשנה האחרונה ומלפני שלוש־עשרה שנה בצורה מענינת ומבדחת.

אינני יודע אם בשביל לכפּר על החטא של ההופעה הציונית הנאה והגאה של בן־אהרן בכּנסת בתל־אביב או בשביל טעם אחר – אמר מר ריפטין, מה שאמר. שמענו קוּבלנה קשה מצד מר ריפטין, על שאין ממשלת ישראל מצטרפת בעצרת האו“ם להצבעות הקומאינפורם בשאלות כלליות שבעולם. אני רוצה להגיד לו, שאין בדעת מדינת־ישראל להצטרף לקומאינפורם; היא גם לא נדרשה לכך על־ידי הקומאינפורם. כי בראשו עומדים לא אנשי מפ”ם, אלא קומוניסטים. הקומוניסטים שמנהלים את ברית־המועצות הם אנשי מדינה, והם מבינים, שמדינת־ישראל יש לה גישה שלה, צרכים שלה, קשרים שלה ההכרחיים בשבילה, ולא יעלה על דעתם להציע לה הצעה כזאת. ברור שאילו גם הציעו לנו, היינו דוחים זאת באדיבוּת רבה אבל בתקיפות נמרצת.

בשביל אחרים יש אולי הבדל בין נאצים במזרח ובין נאצים במערב. בשביל עם ישראל, הגרמנים, בין שהם במזרח גרמניה ובין שהם במערב גרמניה הם אותם הנאצים. עם ישראל לא יכול להעליל על יהדות אמריקה שהיא עושה הסגר על עליה, כמו שעשה זאת ריפטין למען עשׂוֹת נחת־רוח לפּטריוֹטים יהודים בברית־המועצות, כגון איליה ארנבוּרג ופרופסור לוּצקי. מדינת־ישראל נמצאת במצב כזה, שאינה יכולה תמיד – כפי שכבר ציין גם שר־החוץ – לגנוֹת מה שעושים להמוני ישראל בכמה ארצות, כי אין היא יכולה ליצור רושם מזוּיף, שהיא מצטרפת למלחמה הקרה שבין המזרח והמערב. אבל אין היא יכולה לציין בסיפוּק את התנהגות רומניה כלפּי היהדות והעליה. וממשלת ישראל, כשהיא רואה שהגוש הסובייטי והגוש הקתולי והגוש הערבי מצביעים בעד אותה ההצעה, היא אומרת זאת בפשטוּת; וקשה היה להבין מדוע מצא ריפטין חטא באמירה זו, שבאה לציין עוּבדה פשוטה. חבר ־הכּנסת ריפטין מקווה בצדק, והממשלה שותפה לתקוה זו, שהגוש הסובייטי ישנה את דעתו בשאלת ירושלים, ואנו מקווים, שגם רבים מן הגוש הקתולי ישנו את דעתם. אנו בכל אופן נעשה הכל למען ישנו גם האחרים את דעתם.

ממשלת ישראל מציינת בסיפּוּק, שברית־המועצות נמנעה, במועצת־האפוטרופסות, מהצבעה בעד ההצעה הצרפתית, והיא מציינת בסיפּוּק, שגם ארצות־הברית ומדינות אחרות נמנעו מהצבעה. אולם הפעם שמענו מחבר־הכּנסת ריפטין לא רק הרצאה קומאינפורמית, אלא גם דבר יותר חשוב – על יחסנו לערבים. ואני שמחתי מאוד לשמוע, שריפטין מודה, הפעם, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא רוצה בשלום עם שכנינו הערבים. הוא אומר ומדגיש, שהוויכוח הוא רק בתנאי השלום. זוהי גישה נכונה. ממשלת ישראל מקבלת זאת. הוא הציג תנאי אחד – העלול להכניס קצת מבוכה, קודם־כל לשורותיו של מר ריפטין – על שלמוּת הארץ. איני יודע, למה הוא מתכוון בשלמוּת הארץ, אם הוא רוצה להקים כאן מדינה דו־לאומית, או – שלמוּת הארץ על בסיס דוּ־מדינתי. אנחנו עוד איננו יכולים, לצערנו, להגיד שיש לנו סיכויים קרובים לשלום עם שכנינו, אבל אנחנו חותרים לקראת שלום זה, וכיוון שיש לנו ברצון־לשלום מצע משותף, הייתי רוצה שריפטין וחבריו יבהירו את הענין, ואשאל אותם כמה שאלות. אני מניח שיהיו להם הזדמנויות לא־מעטות לענות, לאו דווקא הערב:

שלמות הארץ כוללת גם את עבר־הירדן – או לא?

שלמוּת הארץ כוללת גם את החלק הצפוני של הארץ, אשר רק סידור “אימפריאליסטי” שלאחר מלחמת־העולם הראשונה חתך אותו מארץ־ישראל?

הקמת המדינה הערבית בחלק השני של הארץ – האם יש לעשות זאת בכוח? אם לא בכוח, כיצד?

האם האחדות הכלכלית בין מדינה ערבית ובין מדינה יהודית צריכה להיות בהתאם להחלטת 29 בנובמבר 1947, או על־פי איזה מצע אחר, ואיזה?

אחדוּת כלכלית זאת – יש להטיל בכוח או לא?

כאשר תוקם ה“שלמוּת” הזאת של הארץ, המדינה היהודית תהיה ריבונית או לא תהיה ריבונית?

המדינה הערבית תהיה ריבונית או לא תהיה ריבונית?

אני חושב שיהיה מועיל אם כל השאלות האלה יובהרו.

*

ממר בגין שמענו הפעם מבצע רטוֹרי, לא בלי כשרון, ולא בלתי־משעשע. אבל מר בגין היה צריך לדעת שהוא מדבר לא ב“עד־דלא־ידע” אלא בכּנסת, וכשמדברים בכּנסת נחוצה קצת ידיעת הענינים, קצת דברי אמת ואחריות. לצערי הגדול נעדרו כל אלה לגמרי הפעם הזאת. הדברים הנכונים היחידים, שהספקתי לשמוע בנאום זה, היו הדברים שהוא ציטט מדברי־עדותי לפני הוועדה המלכוּתית.

הוא סיפר לנו, שהוא דרש מהסוכנות היהודית החשת הבאת נשק, ואמרו לו, בשם ההנהלה הרשמית כולה, שיש החלטה על פתיחת נמל ואין כל הכרח להתעסק עכשיו בהבאת נשק בלתי־חוקי. אדוני, אני הייתי האיש האחראי בהנהלת הסוכנות בענין זה. לא שמעתי על דרישה כזו. איש לא ניהל בשמי משא־ומתן על כך. איש לא אמר לך זאת בשם ההנהלה.

איש לא יכול היה לומר, שלא רוצים לטפל בנשק בלתי־חוקי. כי טיפלנו בזה. אלמלא טיפלנו בזה, לא אתה ולא כל אחד מהנאספים היו אולי כעת בחיים.

מר בגין אמר, שהוא קרא שאני אמרתי, ש“בפרוֹס הפלישה עמדו לרשותנו לא יותר מ־1300 רובים”. אני אומר שהוא לא קרא זאת אלא משהו אחרת! ואיני מאשים את מר בגין, שהוא בודה בכוונה ובמזיד דברים לא נכונים; אבל נדמה לי, כי באופן אורגני אין הוא מסוגל להבחין בין דמיון למציאות. לא אמרתי “בפרוֹס הפלישה” ולא אמרתי סתם “רק 1300 רובים, מלבד אלה שהיו לישובים להגנת המקומות”. יש כאן שני הבדלים לא בלתי־חשובים: הבדל בתאריך והבדל ברובי הישובים. מסוף מארס עד ראשית הפלישה עברו ששה שבועות, ובששה שבועות של מלחמה אפשר לחולל מהפכה גמורה, ואמנם בששת שבועות אלה נשתנו הדברים שינוי יסודי.

מר בגין המתאמר להיות בקי כל־כך גדול בהנהלת המלחמה, לא שמע שעוד לפני “פרוֹס הפלישה” כבר נלחמנו במכונות־יריה כבדות ובתותחים בעמק־הירדן ובירושלים ובמקומות אחרים.

מר בגין שׂם בפי משפּט “מוּטב מדינה יהודית קטנה בלי מיעוט ערבי גדול, מאשר תהיה לנו מדינה יהודית גדולה עם מיעוט ערבי גדול”. מר בגין שׂם בפי שני פסוקים מפרי דמיונו, למען יוּכל על יסודם לחבּר קאלמבּוּר מבדח, משל לאדם שמשחק שחמט עם עצמו ומנצח תמיד. אני אמרתי שאני בוחר במדינה יהודית בחלק מן הארץ מאשר בשלמות הארץ שיש בה רוב ערבי, באשר זוהי מדינה ערבית. ומכיוון שגם ריפטין התחיל שוב לדבּר על שלמוּת הארץ והיה לי ויכוּח בענין זה עם “השומר־הצעיר” ועם אחרים בשנת 1937 – אוֹמַר בדיוּק מה אמרתי אז: אני בוחר במדינה יהודית בחלק מן הארץ, מאשר מנדט בריטי בכל הארץ. על זאת נחלקנו בימי הדין־וחשבון של ועדת־פיל. ואין לי שום יסוד לשנות דעתי לאור המציאות שנתגלתה במשך 13 שנים אלה. למר בגין מוּתר לחלוֹק עלי ולחשוב שאפשר לסדר מדינה יהודית שיש בה רוב ערבי, אבל אַל ישׂים בפי ציטטה מסוּלפת.

מר בגין אמר שביקשתי מ“חרוּת” לחזק את ידי ולהילחם נגד נסיון להוציא מידינו את ירושלים. זו הפעם השניה, שמר בגין מספּר, שאני ביקשתי את עזרתו. פעם ראשונה סיפר זאת בכּנסת בוויכוח על סקירתי בסוף נובמבר, שלפני הכרזת המדינה ביקשתי את עזרת “חרוּת”, כדי לחַזק את ידי נגד חברי. אמרתי אז שאין לדבריו שחר, והוא טען שיוכיח דבריו במסמכים, ואני עדיין מחכה למסמכים המובטחים. גם הפעם טען שיוכיח דבריו בפרוטוקולים – בבקשה, תשיג את הפרוטוקול ותוכיח זאת.

אבל הדבר העיקרי, שבו התרחק מר בגין מהאמת ודיבר כיד הדמיון הטובה עליו, היה בסַפּרוֹ תולדות מלחמת השחרור. אני לא אעמוד על המעשים האדירים אשר, לדבריו, עשו “צבאות” הפורשים כלומר חברי “הארגון הצבאי הלאומי”, אבל הוא כאילו עשה סיכום של כל מלחמת השחרור. סיכום אחד היה, ששר־הבטחון הביא לתשעה באב השלישי. הסיכום השני, שלרגל ההזנחה ואי־הטיפול בהבאת נשק נהרגו בנינו הטובים.

מר בגין אמר: “אנחנו דורשים חקירה־ודרישה, אנחנו דורשים תשובה”. מר בגין הוא איש צנוע מאוד, הוא לא אמר אני, אלא אנחנו. אין כל צל של ספק, שהכּנסת רשאית לדרוש בכל רגע דין־וחשבון – לא רק על מה שעשתה הממשלה הזאת והממשלה הזמנית, אלא אפילו על מה שעשה מנהל תיק הבטחון בהסתדרות הציונית, אם כי באופן פורמלי הוא היה אחראי כלפי ההנהלה הציונית, ואין למדינה היהודית סַמכוּת על ההנהלה הציוֹנית. יש לדעתי למדינת־ישראל הסַמכוּת המוסרית לדרוש דין־וחשבון כזה לא רק על השנה הזאת, לא רק על השנה וחצי או שנתיים מיום הכרזת המדינה, אלא על כל השנים הקודמות. וברצון אמסור לחוקרים האלה דברים שלא מסרתי, ולא כל־כך מהר אמסרם, לפומביוּת.

יש גם יחידים שאני מכיר בזכוּתם המוסרית לפנות אלי בתביעות או בשאלות בעניני המלחמה, ואני נענה להם. אני מכיר בזכוּתם המוסרית, אם זה בן של חייל, אב של חייל, אֵם של חייל, או חייל. אינני מכיר בזכוּת זו של מר בגין, הוא אינו בן של חייל, הוא לא יכול עדיין להיות אב של חייל. הוא גם, לפי מיטב ידיעתי, איננו חייל, ולא היה חייל בצבא־ההגנה לישראל.

ב־15 במאי היינו עצמאיים, ולא צריך היה איש להתחבא מפני השלטון המנדטוֹרי. אז החלה הפלישה, והמלחמה נגד הפלישה נמשכה עד ה־7 בינואר 1949, בהפסקות שונות. אינני יודע וגם לא התענינתי לדעת, איפה היה מר בגין כל אותו זמן ומה עשה, אבל אני יודע איפה לא היה ומה לא עשה. הוא לא היה עם אלה שלחמו על חירוּת ישראל, על עצמאותנו ועל הצלתנו, הוא לא השתתף במערכה. אין לי כרגע שום טענות אליו. לפני הבחירות לכּנסת הוּצא חוק של חנינה והחוק חל גם על מר בגין. אבל אינני מכיר בזכותו לחקור־ולשאול. ומפני חוק החנינה לא אשאל אותו שאלות אישיות. אבל יש לי שאלה לתנועה שלו: אנחנו, כל הציבור הזה – מלבד הספסלים של מר בגין ושל מר מיקוניס, ־ אנחנו אנשי התנועה הציונית ה“ישנה”, אנחנו איננו יודעים מה זה צבא ומה זה נשק, מה זה זיוּן ומה זה מלחמה; אנחנו הננו “צמחונים” ועוסקים כל ימינו ברכישת קרקעות, בעבודות חקלאיות, בהתישבות, בבנין כפרים, בתי־חרושת, בתי־ספר, ב“הגנה”, במפעל ובנין שהיו לצחוק ולקלס בפי אנשי “חרוּת” ומוריהם. אולם “ההסתדרות הציונית החדשה” עסקה כל ימיה בצבא ובנשק, בזיוּן ובמלחמה. זו היתה הסתדרות עצמאית עם קרנות משלה להסתדרות זו היו גנרלים ומצביאים, נציבים ומפקדים. הסתדרות זו גם מנתה, לדבריה, יותר חברים מההסתדרות ה“ישנה”.

בראש ההסתדרות הציונית ה“חדשה” עמד איש שלא טיפל בשטויות בטלניות של מפעל ובנין, אלא במדיניות צרוּפה, ממלכתית, המתבססת על צבא וכוח, וברשותו וברשות יורשיו היו קרנות עולמיות: קרן תל־חי וספר־הברזל – לא ספר־הזהב כלקרן־הקיימת ה“צמחונית”; וקרנות אלו לא התעסקו בעסקים טפלים כמו התישבות ועליה – אלא דגלו בצבא. ואני שואל: איפה הצבאות אשר הם אירגנו? איפה הנשק אשר הם רכשו? איפה הלוחמים שהם חינכו? מדוע נעלמו כל אלה בשעה שהישוב עמד בפני סכנת כליון והשמדה? איפה היו חניכי התנועה הלוחמת, הצבאית, בשעה שהישובים בכל קצות הארץ נלחמו על נפשם מלחמת החיים והמוות: ־ בגליל המזרחי, בגליל המערבי, ביחיעם, בטירת־צבי, בנגב, בגוש עציון, בהרטוב, במשמר־העמק, בסג’רה, בניצנים, בכפר־אוריה, בשער־הגולן, במסדה, בדגניה, בגשר, בקרית־ענבים, בחולדה, בגזר – איפה היו כל צבא הגיבורים והלוחמים של חניכי “ההסתדרות הציונית החדשה”? איפה הנשק שנתנו והכינו לעם היהודי? איפה האווירונים, התותחים, מכונות־היריה, אניות־המלחמה שרכשו? איפה בתי־חרושת לנשק שהם הקימו? ואיפה הכספים שאספו למטרות אלו?

הייתי באמריקה – וקראתי כרוזיהם ופרסומיהם על אספי כספים מטעם אצ"ל. מדוע לא נמסר הכסף להגנת הישוב כשהיה צורך בו? מה עשתה סוף־סוף תנועה זו ומה יצרה ומדוע נעדר מקומה בהגנת הישוב?

איני רוצה לקפּח שכרם על מה שעשו, והם עשו משהו ביפו ובירושלים. איני יודע אם הם מבינים מה זאת איסטרטגיה צבאית, אבל יש איסטרטגיה אחת שהם באמת בקיאים בה – זוהי איסטרטגיה של הפגנה ופרסומת. מלאכה זו הם יודעים מאין כמוהם. וקומץ האנשים שהיה להם, ריכזו בבסיסים האיסטרטגיים הנוחים לפרסום ולרקלמה – בערי ירושלים ותל־אביב. אני אהיה האיש האחרון שיזלזל במעשה הגנה אפילו של מנין אנשים, ולוּ גם איש אחד. אבל המנהיג של תנועת “חרוּת” התפאר בצבאות האדירים של הארגון הצבאי הלאומי. היכן היו “צבאות” אלה כשהישוב כולו עמד במערכת חיים ומוות? היכן היה נשקם?

מר בגין מעריך מלחמתו של צבא־הגנה לישראל בשנת 1948 כתשעה־באָב השלישי בתולדותינו. העם היהודי יש לו הערכה אחרת במקצת, ואני שותף להערכת העם היהודי. ויכוח זה בין מר בגין ובין עם ישראל אפשר להניח להיסטוריה.

אבל מר בגין כנראה אינו בטוח כל־כך בכוח המשכנע של הפרשנות ההיסטורית שלו, ולא הסתפק בסיכום היסטורי־פילוסופי של עלילות מלחמת השחרור – אלא ראה צורך להזכיר דברים מימים עברו ולצטט אשר אמרתי לפני 13 שנה בוועדת־פיל. ועלי לציין לשבחוֹ שהפעם ציין דברים כהווייתם, אם כי בתרגום עברי גרוע. חבל שטרח ותרגם בעצמו דברי מאנגלית – הוא יכול למצוא הדברים בעברית כשורה באוסף כתבי שיצא בזמן האחרון בחמישה כרכים בשם “במערכה”, בכרך הראשון שיצא בימים האלה במהדורה שניה. אין איפוא איש מסתיר הדברים שאמרתי בפני ועדת־פיל, ואין איש מתבייש בהם. אמרתי אז שאנו רוצים בארץ־ישראל חפשית לחלוטין ולנצח, אבל לאו דווקא מדינה נפרדה, אלא גם חברה ביחידה מדינית כגון חבר העמים הבריטי. ואילו היינו משתמשים במכונת־הזמן של ואֶלס וחוזרים לשנת 1937, הייתי אומר שוב אותו דבר. אילו ניתן לנו רצוננו וארץ־ישראל היתה בשנת 1937 קומונוולט חפשי בחבר־העמים הבריטי – היתה כל ההיסטוריה שלנו אחרת, ויהדות אירופה לא היתה נשמדת, וכל המצב במזרח התיכון היה אולי שונה ביסודו. מר בגין למד מדברי בוועדה המלכותית שאני שולל מדינה יהודית ריבונית. מר בגין שהוא עורך־דין אינו יודע שבאבסטרליה, קנדה וניו־זילנד, החברוֹת בחבר־העמים הבריטי, הן מדינות ריבוניות לא פחות מסלוואדוֹר או מאנגליה וארגנטינה. אם הן רוצות הן יכולות להיפרד מחבר־העמים הבריטי, ואירלנד עשתה זאת.

מר בגין אינו חייב ללמוד מדברי. אבל אני מתפלא שהוא לא למד ממוֹרוֹ. אם הוא קרא דברי עדותי בפני ועדת־פיל – ודאי שקרא גם דברי מנהיגוֹ, ז’בוטינסקי המנוח, שהעיד בוועדת־פיל כחודש ימים אחרי. גם הוא עמד על המונח מדינה ואמר: “המונח מדינה אין בו שום משמעות מסוּימת, כי צרפת היא מדינה וקנטוקי היא מדינה וניו־סאות־וויילס היא מדינה”. לידיעתו של מר בגין אוסיף: קנטוקי היא אחת מ־48 המדינות של ארצות־הברית, וניו־סאות־וויילס היא אחת הגלילות הפדרטיביים של הקומונוולט האבסטרלי. ז’בוטינסקי הוסיף ואמר: “אני סבור שהמינימום ההכרחי של עצמאות (סטייטהוד) זוהי מידה מספקת של שלטון עצמי בענינים פנימיים, בדרגות שונות, או כמו בקטנטוקי או בניו־סאות־וויילס”.

לא קנטוקי ולא ניו־סאות־וויילס הן מדינות ריבוניות, אם כי לניו־סאות־וויילס יש יותר שלטון עצמי מאשר לקנטוקי, ומר ז’בוטינסקי הוסיף: “הדרך הטובה והטבעית ביותר להסביר מהו האופי של מדינה – היא על־ידי מציאות של רוב. אם הרוב הוא אנגלי – המדינה היא אנגלית, ואין צורך בכל ערובות אחרות. – כשאני אומר מדינה יהודית אני מתכוון לקומונוולט או לשטח הנהנה ממידה מסוּימת של שלטון עצמי בענינים פנימיים וחיצוניים ושיש לו רוב יהודי”.

ופלא בעיני שמר בגין אינו מבין שלא תיתכן מדינה יהודית שיש בה רוב ערבי. הוא לא רצה לקבל תורה זאת ממני, אבל מדוע לא למד זאת ממוֹרוֹ? (אגב, ז’בוטינסקי הסביר לוועדת־פיל שבמדינה היהודית יהיה מיעוט של שני מיליון ערבים, ועד שלא יהיה בארץ רוב יהודי צריכה ארץ־ישראל להישאר תחת מנדט).

מר בגין גם ציטט מה שאמרתי בפני ועדת־פיל על המקומות הקדושים “שאנו מכבדים המקומות הקדושים ואנו רוצים שיהיו תחת פיקוח בינלאומי”. אינני חוזר גם מדברים אלה. משלחתנו בעצרת או“ם הכריזה על עיקרון זה, וגם הממשלה בהצהרתה בכּנסת הודיעה שהיא מקבלת פיקוח או”ם על המקומות הקדושים, ואני מוֹדה למר בגין על שהזכיר לי שאמרתי זאת עוד לפני שלוש־עשרה שנה.

מר בגין הוא גם איסטרטג פסיכולוגי ומהדברים שאמרתי לפני 13 שנה על המקומות הקדושים הסיק מסקנה שבדברים אלה צפוּנה הסיבה מדוע לא נכבשה העיר העתיקה, כי בן־גוריון לא נתן לכבוש שטח שיש בו מקומות קדושים. אילו היה מר בגין בקי באמת במה שנעשה בירושלים בתקופת המלחמה, היה רואה שהתיאוריה הפרודיאנית שלו מופרכת: עוּבדה היא שכבשנו אחד המקומות הקדושים ביותר – הר־ציון, הנמצא ברשותנו עד היום הזה.

* * * * *

ועכשיו לגוּפה של השאלה: ירושלים במלחמה, ירושלים במדינה, ירושלים בעולם.

לרגל מלאכתי הייתי חייב בתקופה האחרונה להסביר לא פעם דבר המלחמה ודבר הקמת המדינה. ציינתי שגרמו לכך קודם כל שלושה דורות של חלוצים, מימי פתח־תקוה ועד ימינו אלה, שבנו הישוב והגנו עליו. גרם לכך חזון היסטורי שפעם בלב העם היהודי במשך דורות, ומבחינה בלתי־אמצעית ביצעו המלאכה רבבות צעירינו שהתכוננו במשך שנים בהגנה, בחי“ש, בפלמ”ח, ביחידות הצבאיות ובבריגדה היהודית, בתוך הצבא הבריטי, וכל אלה שנתגייסו לצבא־הגנה לישראל מבני הארץ ויוצאי חמישים וחמש ארצות בגולה. לא דיברתי אף פעם על חלקם של יחידים, מטעמים שלא יהיו מובנים למר בגין ומתוך נימוקים שאין לדבּר עליהם בפוּמבּי.

ואשר להכנות למלחמת השחרור – גם סיפור זה טרם הגיעה שעתו להתפרסם בכל פרטיו. אציין פה רק שני תאריכים בעלי חשיבות מיוחדת. הראשון – באמצע יולי 1945, כשאי־שם בעולם נעשתה התחלה רבתי להניח יסוד לתעשיה צבאית משלנו, למען לא נהיה תלויים באספקה מהחוץ. עבודה זו שנעשתה בצנעה מטעמים מובנים, ולמרות הפרעות וקשיים שאין דומה להם, הצליחה, וקמה התעשיה שלנו שמילאה תפקיד גדול במלחמת־שחרורנו. והעם היהודי ומדינת־ישראל חייבים יותר משהם יודעים לחבר אנשים שעשו עבודה זאת בנאמנות ובמסירוּת – ובהצלחה לא מעטה.

והתאריך השני – הוא תאריך ישיבת ההנהלה הציונית בפאריס, באבגוסט 1946, כשהקרנות הציוניות נדרשו בפעם הראשונה להפריש סכומים גדולים בערך לצרכי הגנה – גם לצרכי “רכישה” וגם לצרכי “תעשיה”. כשנתיים אחר־כך פלשו צבאות ערב לארץ – להצמית מדינת־ישראל החדשה. צבאות אלה לא גוּיסוּ בן־לילה – כמה מהם היו קיימים כבר עשרות בשנים, והיו מצוּידים במיטב הנשק, הקל והכבד, שסיפקה להם מעצמה אירופאית אדירה. ונגדם עמדו אנשי ההגנה תחילה, ואחר כך צבא־הגנה לישראל שקם רק בתחילת יוני 1948, וכוחותינו נלחמו ביבשה, בים ובאוויר, לא לגמרי בידים ריקות ולא לגמרי בלי הצלחה. ורק תמימים גמורים מסוגלים להניח שהרובים ומכונות־היריה והתותחים והטאנקים ומטוסי־הקרב וכלי־השיִט המלחמתיים והתחמושת וחומר־הנפץ וכל שאר הזיוּן והציוּד המלחמתי של צבא־הגנה לישראל נפלוּ פתאום מן השמים או צמחו באופן פלאי מן האדמה – מיִד לאחר שהאנגלים עזבו הארץ.

ניצחנו לא בלי קרבנות, והיו לנו גם כשלונות – לפני הפלישה ואחר הפלישה. ואני מכיר לפחות איש אחד בארץ אשר בתקופה אדירת־עלילות ורבת־כיבושים של הקמת המדינה ונצחונות צבא־הגנה לישראל לא היתה השמחה במעונו, באשר לא יוכל לשכוח אף רגע הדם היקר אשר נשפך והבנים והבנות היקרים אשר נפלו, ואין הוא יכול להשתחרר מהאחריות הכבדה לדם השפוך ולכשלונות שנכשלנו.

אולם איני יודע אף איש אחד שיש לו הזכות לזקוֹף על חשבונו האישי כל המעשה האדיר של התכוננותנו הממושכת ורבת־התלאות וכל העלילות המופלאות והגואלות של לוחמי ההגנה וצבא־הגנה לישראל. זה היה מפעל קיבוצי של אלמונים נאמנים: פועלים, בעלי־מלאכה, מהנדסים, חימאים ומנהלי עבודה, אשר במשך הרבה שנים השקיעו במסירות יוצאת־מן־הכלל ובצניעות קדושה כל חייהם בייצור נשק ורכישתו – מתוך סיכּוּן מתמיד של חפשם וחייהם, החל באמצעים דלים ופרימיטיביים, וגמוֹר במכונות ומכשירים משוכללים וחדישים ביותר. עבודה זו החלה על־ידי ההגנה עוד לפני מלחמת העולם השניה, ולא נפסקה אף רגע, גם בשעות החמוּרות והמסוכנות ביותר. עם הנחת היסוד לתעשיה צבאית חדישה ומשוכללת ביוני 1945 – נפתח פרק חדש ב“ייצור”.

מכונות כבדות ומורכבות ביותר הועברו לארץ בעצם ימי המאבק, וההנהלה הציונית בישיבתה בפאריס החליטה במיוחד, להפסיק את המאבק עד הקונגרס למען הקל על העברת המכונות וארגון התעשיה.

אני מכיר רבים מאלה שעסקו ברכישה, בייצור ובהחסנת הנשק – והם עשו זאת זמן רב לפני המלחמה וערב המלחמה. והם, כלוחמי מלחמת שחרורנו, עשו מה שעשו לא לשם הפגנה ופרסומת, וגם לא למען יכתבו עליהם בעתונים או בספרים. – הם קיבלו פרס על עבודתם, פרס שאין גדול ממנו. לא אותות הצטיינות, לא כיבּוּדים, לא פירסומים. הפרס שלהם – הוא המעשה אשר עשו. והמעשה הגדול אשר עשו הוא מעֵבר למעַפּרים ולמַשמיצים, אף רבב קטן ביותר לא יפול עליו. הם קיבלו סיפּוּקם המלא – כי המעשה נעשה; השאר איננו מעניין אותם.

* * * * *

ומלים אחדות על פרשת ירושלים במלחמה. היו בתולדותינו שתי מלחמות הרות־חורבן שבהן נהרסו ירושלים ומדינת־ישראל, בימי הבית הראשון ובימי הבית השני. אין לנו תיאור מלחמת ישראל וירושלים בימי הבית הראשון, אבל אנו יודעים במפורט מלחמת היהודים נגד הרומאים ואיך נחרבה ירושלים על־ידי טיטוס. מלחמה זו ניהל נגדנו עם מלומד־מלחמה, אבי אמנות המלחמה המודרנית, העם הרומאי. הרומאים היו עושקי עצמאותנו ומחריבי ארצנו, אבל הם ידעו לעשות מלחמה, ויש ללמוד מאויב היודע מלאכת־המלחמה. הרומאים לא הלכו תחילה לכבוש ירושלים, להיפך, הניחו ירושלים לאחרונה. תחילה נלחמו על הגליל ועל יהודה, ורק לאחר שכבשו את הארץ צרו על ירושלים. כי אי־אפשר להחזיק בירושלים כאשר אין מחזיקים בארץ כולה.

הוטל עלינו להגן על הישוב כולו, על כל הישובים היהודים, והיה רק כוח יהודי אחד שקיבל על עצמו שליחות זו – כוח ההגנה. ההגנה לא יכלה לעסוק בהפגנות צבאיות ובקרבות לשם פרסומת ולרכז כל כוחה בירושלים בלבד. כל הישובים היו אחוזי להבות, ואלמלא הצליחה ההגנה להגן על הישוב כולו לא היה נשאר זכר לירושלים היהודית. ירושלים ניצלה לא רק על־ידי כוחות־ההגנה שעמדו בירושלים – אלא על־ידי ההגנה שהצילה הישוב כולו.

* * * * *

אנו עומדים שוב בפרשת־ירושלים. הפעם זה ריב בינינו ובין או"ם. לא נעלם מאתנו אף רגע בימים ההם שהפרשה לא נסתיימה. ידענו שאין זו רק מערכה צבאית, אף לא רק מערכה מדינית. בפרשת ירושלים כרוכים מאבקים היסטוריים החורגים ממסגרת אינטרסים צבאיים ומדיניים. ובמשך דברי עוד אגיד משהו על המסגרת ההיסטורית והאידיאית של בעיית־ירושלים. אבל כרגע אני רוצה לקבוע מסגרתה הארצית של ירושלים. אינה יכולה להיות ירושלים יהודית בלי ארץ יהודית. ולמען ירושלים כשלעצמה היה הכרח להגן על כל ישוב וישוב – ועל דרכי התחבורה. והדבר לא היה כה פשוט וקל – כשהשלטון לא היה בידינו. אני מתכוון לתקופה שלפני פלישת צבאות ערב, כשהמנדט עוד היה קיים, והשלטון הזר לא היה כל כך ידידותי, וכפי שאמר לי אז הנציב היו בארץ לא פחות מ־75,000 חיילים בריטים, וההגנה היה שומה עליה להבטיח קיוּם הישובים ודרכי התחבורה נגד הכנופיות המזוינות של ערבי ארץ־ישראל וערבי הארצות השכנות – למעשה חיילים ערבים מוּסווים – מבלי להסתכסך בסכסוך צבאי עם הצבא הבריטי. הצבאות האדירים של “הפורשים”, המאומנים להפליא והמצוּידים בכל סוגי הנשק המודרני היו יכולים גם להתגרות ולהילחם בצבא הבריטי, אבל דא עקא: צבאות אלה לא היו ולא נבראו. כוחות ההגנה היו קודש להגנת הישוב ודרכי התחבורה, וכשרונם לעשות זאת במשך חמישה חדשים וחצי – מסוף נובמבר ועד אמצע מאי, כשהוכרזה המדינה – היא אחת העלילות המופלאות ביותר בתולדותינו, ואינה נופלת בחשיבותה מפעולותיו ונצחונותיו של צבא־הגנה לישראל לאחר קום המדינה. אלמלא עמד לנו כוחה של ההגנה בכל הארץ ובירושלים עד 15 למאי – לא היתה המדינה קמה וצבא־הגנה לישראל לא היה נוצר.

היו לנו למעלה משלוש מאות נקודות־ישוב מפוזרות בכל הארץ, והיה צורך להגן על כל נקודה ונקודה. בתוכן היו נקודות מבודדות ומנותקות, כגוש עציון, יחיעם, הרטוב, בן־שמן ועוד, ואי־אפשר היה לקיים הנקודות מבלי לקיים קווי־התחבורה בין נקודה לנקודה, בין כפר לכפר, בין עיר לעיר. ובימי המנדט לא יכולנו להכניס אווירונים בסתר – כאשר הכנסנו נשק ומכונות לתעשיית נשק. היו לנו “פרימוסים” אחדים שרכשנו בשנים הקודמות ובאורח־פלא גם מממשלת המנדט בעצם ימי המהומות. אבל אלה לא הספיקו אלא למצבים ולמקומות מיוחדים, ושמירת התחבורה היבשתית בין חלקי ארץ שונים ובין הישוב כולו ובין ירושלים – היתה שאלת חיים ומוות.

מפי מר בגין וחברו מרידור שמעתי לא פעם על החטא הקדמון של שר־הבטחון אשר כאילו מנע כיבוש ירושלים והארץ כולה. פלא שאין הם יודעים על חטא קדמון אמיתי, שאין איש יוכל להכחיש אותו: החטא שבשנת 637 לא מנע שר־הבטחון או יהודי אחר כיבוש ארץ־ישראל על־ידי עמר, ובשנת 1099 – על־ידי נושאי הצלב. כאחד היהודים אני מודה בחטא זה. מיום שעמדתי על דעתי ועיינתי בתולדות עמנו הגעתי לידי מסקנה שלא הגוֹיים אחראים על גלותנו וכל הכרוך בה – אלא אנו בעצמנו, היהודים, בכל דור ודור. מה שעשינו בארץ בשבעים השנים האחרונות היינו יכולים לעשות – בתנאים הרבה יותר נוחים – בהרבה הזדמנויות אחרות במשך אלפיים השנים האחרונות. לא היה כל הכרח שארץ זו תהיה כל כך הרבה זמן בידי זרים. וכאחד היהודים אני שותף לחטא זה של גולתנו. אולם כיבוש הארץ על־ידי הערבים בשנת 637 לא נמנע, וכעבור ארבע מאות שנה ויותר נכבשה על־ידי הנוצרים ושוב נפלה בידי הערבים. וערב הקמת מדינת־ישראל השלישית עמדנו בפני מציאות נתונה: הארץ היתה למעשה בידי הערבים, הישוב היהודי היה מיעוט מפוזר בחלקי ארץ שונים, ירושלים היהודית מנותקת מרובו הגדול של הישוב, והערבים עמדו לכלותנו ולהשמידנו.

כל הדרכים בארץ היו בידי הערבים. גם כל הדרכים המובילות לירושלים היו בידי הערבים. וכוחות ההגנה – ורק הם – היו צריכים להגן על כל הנקודות ועל כל דרכי התחבורה, ועד 13 במאי לא נפלה אף נקודה יהודית אחת. זה דרש מאמץ עליון, גיוס כל הכוחות, ערות מתמדת ללא ליאות, חירוף־נפש ללא תנאי – ובתוך מתיחות עליונה זו לא נשכחה אף לרגע הדאגה לירושלים.

והגנת ירושלים לא היתה פשוטה כל־כך. מי שמכיר רק ירושלים של ימינו אלה – אינו יכול לתאר לעצמו ירושלים שלפני שנתיים. לא היה גוש יהודי רצוף. ירושלים היהודית היתה רשת של שכונות פזורות בתוך שכונות ערביות: ערבוביה של “איים” יהודים ו“איים” ערבים משולבים זה בזה. לערבים היתה הדרך לירושלים פתוחה מארבעת העברים, מרמאלה, מחברון, מיריחו ומלטרון. לנו היתה רק דרך אחת – לטרון. ויהודי ירושלים היו זקוקים למזון – וירושלים אינה מייצרת מזון לעצמה. מזון לערבים בא בקלות מכפרי הסביבה. הכפרים היהודיים היו מרוחקים – בגליל ובעמק. והובלת מזון ממשקי הגליל והעמק, במרחקים של מאות קילומטרים תחת מטר אש ומוות, יומם וליל, ־ היתה אחת האפופיאות האדירות והמופלאות ביותר בעלילת ההגנה ובמלחמתנו על ירושלים. נהגי־ישראל ומלוויהם מפלמ“ח וחי”ש שהביאו יום יום תנובת משקי הגליל העליון והתחתון, עמק־יזרעאל ועמק־הירדן ליהודים בירושלים, ־ כתבו אחד הפרקים הנהדרים בספר־הגבורה של עם ישראל בזמננו.

מיום לים נעשתה התחבורה לירושלים יותר קשה ומסוכנת. היו לנו הבטחות ברורות מראשי השלטון ומאת הנציב בעצמו שישמרו על בטחון כביש ירושלים – תל־אביב, אבל ככל שאר ההבטחות הופרו גם אלה. השיירות העולות לירושלים נתקפו על־יד יעזור, בית־דגון, שער־הגיא ולאורך ההרים – והסכנות גברו מיום ליום. לירושלים היתה צפויה סכנת רעב, כי חדלו ארחות.

היה הכרח לעשות מאמץ נואש לפרוץ דרך לירושלים – אבל הארץ כולה היתה אחוזה להבות, כל ישוב היה בסכנה, כל הדרכים היו משובשות, כל כוחות־ההגנה היו מרותקים למקומותיהם, בצפון, במרכז, בדרום, בנגב, בהרי ירושלים, בגוש עציון, בעמק הירדן, בגליל המזרחי, בגליל המערבי; הכנופיות השתוללו בכל מקום, הצבא הבריטי היה “נייטראלי”, והמשטרה הבריטית ניסתה לפרק נשק ההגנה באשר מצאה. מחוץ לנשק המקומי היו אז ברשות הארצית של ההגנה רק אלף ושלוש מאות רובים. ואלה חולקו לפלוגות פלמ“ח וחי”ש ששמרו על דרכי התחבורה ו“מרכזי העצבים” של כלכלת הישוב. אולם לירושלים נשקפה סכנת רעב – והיה הכרח לפרוץ דרך לעיר הבירה, ויהי מה.

זה היה בסוף מארס 1948. בערב נתקיימה בחדרי ישיבת המַטה. הוצעה לי תכנית של אירגון כוח גדול של 400 איש עם רובים שיפרצו הדרך לירושלים. עד אז לא גויס אף פעם כוח כזה במקום אחד. ונאספו לשם כך ארבע מאות רובים.

בימינו אלה 400 חיילים הם כטיפה בים. אז היה זה שיא. אבל התכנית לא נראתה לי. ידעתי ההיסטוריה של ירושלים, וגם המציאות של ימינו. ידעתי שירושלים היהודית מנותקת מהישוב היהודי, ואין ירושלים הערבית מנותקת מהישוב הערבי. הערבים מבינים חשיבותה של ירושלים גם להם וגם לנו, וברור להם שהם יכולים לאבד ירושלים מבלי להפסיד כלום, בשעה שחורבן ירושלים היהודית עלול להיות מכת־מוות לישוב כולו. ידעתי שנגד 400 איש שלנו הם יכולים לשלוח 4000 איש שלהם ויותר, וגורל המשלחת הזאת עלול להיות כגורל הל"ה. משום כך דרשתי לגייס ולשלוח לפחות 100 איש. אמרו לי, בצדק, כי אין אנשים ואין רובים חפשים – כולם מרותקים לחזיתות: בדרום,במחוז תל־אביב, במרכז, בחיפה, בגליל. לאחר שביררתי מה מספר האנשים המזוינים בכל חזית, ציוויתי לקחת מחצית האנשים והרובים מכל חזית, מחוץ לגליל; כל מפקדי החזיתות הוזעקו מיד למַטה – ונמסרה להם ההוראה “לשחרר” מיד לפעולה הירושלמית מחצית אנשיהם ונשקם. עלי לציין שכל אנשי המַטה והמפקדים קיבלו הוראה זו באהבה ומילאו אותה בנאמנות ובהתלהבות, אם כי בדרך כלל אין אנשי צבא אוהבים התערבות ציבילים. מפקדי החזיתות באופן מיוחד גילו נאמנות למופת, אם כי על כל אחד מהם היתה מוטלת אחריות כבדה לחיי הישובים בחזיתם. רק מהגליל אי־אפשר היה לקחת אף איש אחד, אבל משם הבאנוּ רובים.

כך אורגנה במשך שעות אחדות פעולת “נחשון”, שהצילה ירושלים ושימשה מפנה בכל מלחמתנו לפני הפלישה. דרך נס הגיע באותו לילה המשלוח הראשון של נשק חדש מחוץ־לארץ דרך האוויר – ומיד נשלחו הרובים ומכונות היריה לחזית ירושלים. דבר זה היה ששה שבועות לפני פרוס הפלישה – ובששה שבועות אלה נשתנו פני הארץ: נכבשו חיפה, צפת, טבריה, יפו והשכונות הערביות בירושלים החדשה.

בפעולת “נחשון” נפרצה הדרך לירושלים ונכבש הקסטל, אם כי באחד הימים הראשונים עבר כמה פעמים מיד ליד. באחת המערכות בהר זה נהרג המצביא של הכנופיות הערביות עבד־אל־קאדר אל־חוסייני. הוחש מלאי רב של מזון לירושלים, ומלאי זה נתן האפשרות ליהודי ירושלים לעמוד במצור החדש שבא עם הפלישה. המעוּוָת של מאות בשנים לא תוקן בימים אחדים. סביבת ירושלים היתה זרועה המון כפרים ערבים, ועוד לפני צאת האנגלים נותקה שוב התחבורה היהודית בכביש תל־אביב – ירושלים. היתה לי הזכות לבוא לירושלים בשיירה האחרונה, ימים אחדים לפני הפסח, וכבר לא יכולתי לחזור אלא במטוס. ב־15 במאי החלה הפלישה – וכל עצמת הלגיון הערבי כשהוא מצויד בתותחים בריטיים הופנתה נגד ירושלים היהודית. אין מן הצורך לספר לכם מה עבר על ירושלים בימים שבין הכרזת המדינה עד ההפוגה הראשונה באחד־עשר ביוני, ובאיזו גבורה עילאית עמדו יהודי ירושלים. ההפגזה לא נפסקה יומם ולילה והמוות ארב לכל איש ואשה, לכל ילד וזקן, ברחוב ובבית. מלאי המזון הלך ופחת, ומספר החללים הלך וגדל. אולם לא ירושלים בלבדה עמדה בסכנה. טורים מצריים מצוּידים בתותחים, טאנקים ומטוסי־קרב הגיעו עד אשדוד ואיימו על תל־אביב מדרום. טורים עיראקיים הגיעו ללוד ורמלה ואיימו על תל־אביב ממערב. בגליל השתוללו צבאות קאוקג’י ולבנונים, ובמזרח הגליל הסתער הצבא הסורי במלוא כוחו. עד הפלישה היתה מטרתנו – להגן על כל נקודה ונקודה ולהסתער עם עודף הכוחות שלנו על מרכזי הכנופיות. עם הפלישה נשתנו המערכות: לא עוד הגנה סטאטית על “נקודות” – אלא עמידה בפני צבאות מסודרים של האויב החמושים במיטב הנשק המודרני הכבד ונסיון להרוס כוח זה ולנתק קווי־התחבורה שלו. גם מטרת האויב שונתה: לא עוד התקפה על נקודות יהודיות – אלא הסתערות על שלושת מרכזי הכוח היהודי: חיפה, תל־אביב, ירושלים. כוחותינו היו מתוחים עד קצה היכולת. האבדות היו מרובות, הסכנה היתה איומה, כל מגויס חדש שקיבל אימון כל שהוא נשלח מיד לחזית. מטוסי־האויב שלטו עדיין באוויר, ולא היתה נקודה יהודית בארץ, בכפר ובעיר, שלא היתה חזית, ־ אבל גם בימים נוראים אלה לא נשכחה ירושלים. אם כי עיר־העולמים היתה לגמרי מנותקת, ידענו במַטה שעה־שעה על כל הנעשה שם: ההפגזה המתגברת, ריבוי החללים, צמצום המזון, גידול העייפות – ושוב החלטנו לפרוץ דרך לירושלים – ויהי מה. פירוש הדבר היה להקים “גשר” בין כוחותינו המרוכזים בהרי ירושלים בסביבת מוצא, קרית־ענבים, מעלה־החמישה מצד אחד, ובשפלה ובעמק (חולדה וסביבות רחובות) מצד שני. למען הקמת מגע עם כוחותינו בהרי ירושלים היינו צריכים לכבוש את לטרון, שבו התבצר הלגיון הערבי. לא היתה לנו רזרבה חפשית, ואי־אפשר היה לקחת אנשים משאָר החזיתות שחסמו הדרך לצבאות הפולשים שבאו מדרום, מצפון וממזרח. הקימונו אז חטיבה חדשה – חטיבת־שבע – מעולי קפריסין שזה רק הגיעו ארצה. מלבד יחידת השריון והתותחנים, אף גדוד אחד של חיל הרגלים בחטיבה זו לא היה מאומן, ועל־פי כל חוקי הצבא אסור היה לשלוח אותם לחזית. אולם ירושלים היתה בסכנה – ולא היתה ברירה. חטיבת־שבע נשלחה לחזית לטרון – ושלוש פעמים בזו אחר זו הסתערו אנשינו על לטרון. יחידת הטאנקים שלנו פרצה לכפר ושרפה אותו – אולם חיל־הרגלים לא יכול לעמוד בפני האש הקטלנית של תותחי הלגיון. זו היתה המערכה הדראמטית ביותר מהמערכות שהיו עד אז. החטיבה היתה שותתת דם – וכבשה בית־ג’יז ובית־סוסין, ועל ידי כיבוש זה נפתחה הדרך החדשה לירושלים, “דרך בורמה”. לטרון לא נכבשה – אולם ירושלים ניצלה. הלגיון היה מוכרח להעביר חלק גדול מכוחו מחזית ירושלים – לחזית לטרון. נאלצנו לקחת משם את חטיבת־שבע, כי למעלה ממחצית אנשיה נפגעו בקרבות עקובי־הדמים, והבאנו לחזית לטרון חטיבת “הראל”. – ושוב הסתערנו פעם ושתים על מבצר הלגיון בלטרון – ולא יכולנו לו. אולם רווח והצלה עמדו לירושלים; בינתיים באה ההפוגה הראשונה ב־11 ליוני. כידוע נמשכה הפוגה זו כחודש ימים עד 9 ביולי. זמן זה נוצל קודם־כל להתקנת הדרך החדשה לירושלים, “דרך־בורמה”, ולהבטחת מלאי של מזון ודלק ותחמושת ונשק לירושלים. סלילת “דרך־בורמה” וההובלה בדרך זו – היא אחת העלילות הגדולות של מלחמת־השחרור; הגבורה והמסירות שגילו פועלינו, נהגינו, סבלינו ומהנדסינו בעבודה זו לא נפלה במאומה מהגבורה שגילו לוחמינו העזים בקרבות־הדמים. אולם ידענו שלא די בדרך חדשה לירושלים. כדי שעיר זו תישאר עיר עברית הכרחי לכבוש פרוזדור רחב־ידים שישמש “הינטרלאנד” יהודי לירושלים – והפרוזדור נכבש: לוד ורמלה בעמק החוף ואדמת השפלה במולדת שמשון עברו לרשות ישראל. כיבוש זה נתן לנו לא רק דרך חדשה לירושלים ־ אלא איפשר הקמת רשת ישובים חקלאיים שיקשרו בירת ישראל עם עמק החוף ויבטיחו לכל זמן דרכי תחבורה ואספקת מזון ליהודי ירושלים, ועל־ידי כך נוצרו תנאים מעשיים להפוך ירושלים לבירה לא רק מבחינת “הנצח” – אלא מבחינת המציאות בימינו.

* * * * *

בזמן ההפוּגה הראשונה נפגשנו לראשונה עם חברינו מירושלים, ביניהם הרב בר־אילן המנוח. הם היו מרי־נפש וכל מי שיודע מה עבר על ירושלים לא יתרעם עליהם. אך הם לא ידעו ולא העריכו מה שנעשה כל הזמן מבחוץ למען ירושלים. בישיבה הששית של מועצת־המדינה הזמנית, ב־24 ליוני, נתקיים בירור יסוד בשאלת ירושלים; בגמר הבירור אמרתי:

"מובן הוא הצורך של חברינו בירושלים להסיח אשר בלבם. אני מסכים לדברי א. קצנלסון שהיתה זו זכות לחיות ירושלים בימים אלה. – – אך לא נכונה הטענה שירושלים קופחה. טענה זו גופה מקפחת זכותם הגדולה של מאות ואלפים שנתנו חייהם ולחמו על ירושלים.

חברינו מירושלים – אם נשפּוט על־פי דיבוריהם – אינם מעריכים שבעיית ירושלים ביסודה אינה שאלת סידורים, גם לא שאלה פוליטית, אלא בשורה הראשונה שאלה של יכולת צבאית: היהיה לנו כוח צבאי א) לכבוש העיר העתיקה, ב) לכבוש פרוזדור רחב כל צרכו מכאן עד ירושלים, כדי שיהא לא רק שביל בלבד, אלא שטח ישובי ומשקי מספיק המקשר ירושלים עם יתר שטחי המדינה, ג) למַגר הלגיון הערבי במשולש. בלי שלושת הדברים האלה אין להגיד בבטחון, שירושלים שוחררה וסר צל הסכנה המרחפת עליה.

מעשים אלה מן ההכרח לעשות לא רק בתוך ירושלים אלא בעיקר מחוץ לירושלים. במקצת זה הולך ונעשה ויעָשה, והחברים שהיתה להם הזכות להיות בימי ההפגזה בירושלים – אינם צריכים להתעלם מזה.

אבל בכוח צבאי בלבד לא נפתור כל בעיות ירושלים. לאחר שהכוח הצבאי היהודי ישחרר לב ירושלים – העיר העתיקה – ויכבוש המרחבים בין תל־אביב וירושלים שעדיין אינם בידינו, וימגר כוח הלגיון – תתעורר שאלה משקית ממדרגה ראשונה: איך להבטיח בסיס כלכלי בריא, גדל ומתרחב, לא רק לישוב הקיים בירושלים, אלא לעליה מתמידה לעיר זו.

השאלה השלישית – והיא הדחוקה ביותר, באשר איני יודע כמה זמן יש לנו בשביל פתרונה, היא שאלת אספקת מלאי גדול של מים, דלק ומזון וחמרים לירושלים, כל עוד יש הפוגה.

אלו הן שלוש הבעיות הגדולות של ירושלים.

– – – ואשר לשאלה אם ירושלים היא בתוך המדינה או לא. כרגע יש רק תחומים שבעוּבדה, בהם שולט הצבא היהודי. עד שיִכּוֹן השלום ויקָבעו התחומים בגושפנקה בינלאומית ובהסכמה של הצדדים אנו מדברים על תחומים של הממשלה היהודית. ירושלים היא בתחומי הממשלה היהודית (לפי שעה, לצערי, בלי העיר העתיקה) בדיוק כמו תל־אביב, ואין שום הבדל בין ירושלים ובין תל־אביב, בין חיפה ובין חניתא, בין רחובות ובין עסלוג'. הן כולן בתחומי הממשלה היהודית".

* * * * *

שבועיים אחרי ישיבה זו נתחדשה המלחמה על־ידי הערבים – ומרכז הכובד מצדנו הוטל על כיבוש הפרוזדור, והוא נכבש. כל אלה המאמינים שבהכרזות מקימים מדינה משני עברי הירדן ובמליצות משחררים ירושלים – לא ימצאו סיפוק בכיבושים אלה של צבא־הגנה לישראל. אבל כיבושים צנועים אלה לא נעשו באפס־יד, ועם כל חשיבותה העליונה של ירושלים לא יכולנו להצטמצם רק בכיבוש ירושלים ומבואותיה. אילו עשינו רק זאת – היינו מפסידים הכל, גם הארץ וגם ירושלים.

מערכת “עשרת הימים” – מ־9 ועד 18 ביולי – התרכזה בעיקר בפרוזדור, אבל כשבאה ההפוגה השניה ב־18 ביולי עמד האויב בלב הגליל, והנגב כולו, ורובו של הדרום היו מנותקים על־ידי המצרים שהתבצרו בשני הקווים: רפיח־ מג’דל מדרום לצפון, ומג’דל – פלוג’ה – בית־גוברין ממערב למזרח. ואם מאמצינו הצבאיים לאחר ההפוגה השניה הוקדשו לשחרור הדרום, הגליל והנגב (מערכת הדרום מ־15 עד 22 באוקטובר, מערכת הגליל מ־29 עד 31 באוקטובר, מערכת הנגב מ־23 בדצמבר 1948 עד 7 בינואר 1949) – ומאמצים אלה הצליחו, אם כי גם פה לא במאה אחוזים, איני רואה כל יסוד להתחרט או להצטער על כך. ואפילו בתקופת מערכות אלו לא נשכחה ירושלים: נסלל “כביש הגבורה” ונשלם ב־2 בדצמבר 1948, וזה איפשר פתיחת הכנסת הראשונה – הפארלמנט הראשון בדברי ימי העם העברי – בירושלים. הוקמו ישובים בפרוזדור, וכשנחתם הסכם שביתת־הנשק עם עבר־הירדן ב־3 באפריל 1949 – עבר לרשותנו שטח מסילת־הברזל שבסביבות ירושלים, שהיה מוחזק בידי הלגיון, ויכולנו להעלות הרכבת הישראלית הראשונה לירושלים ב־7 באוגוסט 1949 לאחר שתיקתנו המסילה והגשרים ההרוסים.

מפעלים אלה הכשירו העברת משרדים ממשלתיים לירושלים. מוסד ראשון שהועבר לירושלים מראשית יסודו – היה בית־המשפט העליון. כשהוכשרו התנאים – העברנו כמה משרדי ממשלה. אולם נדרשת פעולה כלכלית רבה לביצורה של ירושלים, נוסף על הפעולה הצבאית, למען הכשיר את ירושלים למלא תפקידה ההיסטורי: להיות בירת ישראל בפועל.

* * * * *

בעיית ירושלים הועמדה לדיון בעצרת או“ם. שמענו משר־החוץ תיאור מלא מהדיון בעצרת או”ם, ואין לי מה להוסיף. אם מישהו רואה בהחלטת או"ם כשלון למדיניותנו ודורש פיטוריו של שר־החוץ – עלי להגיד שאם היה זה כשלון, הרי זה כשלונה של הממשלה כולה. אין מדיניות של שר־החוץ, כשם שאין מדיניות של שר־הבטחון או שר־החקלאות. יש מדיניות של הממשלה כולה, וכל מה שעושה אחד השרים לפי החלטות הממשלה – כל הממשלה נושאת באחריותו.

משלחתנו באו"ם פעלה על דעת הממשלה, ושר־החוץ פעל על דעת הממשלה.

הקשבתי בתשומת־לב רבה לבירור שנתקיים בכנסת, וקראתי בעיוּן מה שנאמר בעתונותנו בענין זה, ומצאתי בכל דברי הביקורת נגד הממשלה רק טענה אחת נכונה: הממשלה לא ידעה מראש איך תיפול ההצבעה בעצרת או"ם.

אני מוֹדה ומתוודה שלא ידעתי מראש כיצד יצביעו באו"ם, ואני מניח שגם שאר חברי הממשלה לא ידעו, ולפי מיטב ידיעתי גם משלחתנו בלייק־סאכסס לא ידעה.

אני חושש – שגם רבים מהמצביעים לא ידעו מראש; לא רק נעלם מהם כיצד יצביע הרוב, אלא לא ידעו גם כיצד הם בעצמם יצביעו. אבל לא ארחיב הדיבור בענין זה, כי איני רוצה ללמד סניגוריה על אי־ידיעתי המוקדמת. ואם זהו החטא – הריני מודה בלי כל סייג שחטאתי.

אולם איני שותף לאותם מחברי הרואים בהצבעה זו כשלון, ומותר לחברים בממשלה אחת לראות הדברים כל אחד בעיניו הוא. וגם איני רואה בהצבעה אסון. איני מזלזל בחומר הענין, ועוד אנסה בהמשך דברי להסביר מדוע נראה לי הדבר כחמוּר, אבל כל אלה שראו לפי שעה רק מחצית המלאכה, אבקשם להימנע מפסק־דין ומחריצת משפט שזהו כשלון ואסון.

* * * * *

נאמר שהממשלה הופתעה. איני מודה בהפתעה. לא הופתעתי מההצבעה. לא היתה בכך כל הפתעה – כי היה ברור שמאבקנו הפוליטי (ואולי לא רק הפוליטי) טרם נסתיים. בשעה זו אנו עומדים בפרשת ירושלים – בפרשת המאבק על ירושלים. אבל גם מאבקנו על מדינת־ישראל טרם נסתיים. יש עוד מאבק על גבולות, ויש עוד בעיית פליטים, וּודאי שלא נסתיים המאבק על ירושלים. רק אנשים נאיביים מאוד יכלו להניח שהענין נגמר.

אין אנו שׂשׂים לקרב, פנינו לשלום, ושר־החוץ ביטא גם בזה דעת הממשלה כולה, ואדיר רצוננו הוא לקבוע יחסי־שלום קבועים ומתמידים בינינו ובין עמי ערב, עם כל שכנינו, ללא יוצא־מן־הכלל. אבל לשלום דרושים שני צדדים; ואל נשלה נפשנו שעם הקמת המדינה ונצחונו של צבא־הגנה לישראל וקבלתנו לאו"ם – נסתיים המאבק ההיסטורי על תקומת ישראל. צפוי לנו מאבק ממושך, מדיני ואולי גם צבאי, בכמה וכמה שטחים. אולם המאבק על ירושלים יש לו אופי מיוחד, והוא שונה ממאבקנו על ענינים מדיניים אחרים. זהו מאבק יחיד במינו, ועלינו לראותו באורו המיוחד.

ודאי שגם כאן יש התנגשות של אינטרסים פוליטיים, ובמאבק זה ידנו על העליונה. כשקיבלתי טלגרמה ממשלחתנו באו"ם שהצעתנו בדבר ירושלים יש לה סיכוי לקבל רק קול אחד בלבד – הקול של משלחת ישראל, טלגרפתי חזרה, שלדעתי מספיק הקול האחד במקרה זה. גורל ירושלים שבידינו הוכרע. הוא הוכרע בפעולות הצבאיות, הכלכליות וההתיישבותיות שנעשו מ־30 בנובמבר 1947 ועד היום הזה: הגנתנו על ירושלים שבידינו הוכרע. הוא הוכרע בפעולות הצבאיות, הכלכליות וההתיישבותיות שנעשו מ־30 בנובמבר 1947 ועד היום הזה: הגנתנו על התחבורה, פעולת “נחשון” ומערכת לטרון, כיבושי ההגנה וצבא־הגנה לישראל בפנים ירושלים – בליפתא, רוממה, קטמון ועוד, כיבוש הפרוזדור, ההתישבות בפרוזדור, סלילת כביש הגבורה, המסילה הישראלית,עמידת יהודי ירושלים, העליה החדשה – כל אלה הכריעו.

אבל על ירושלים יש לא רק מאבק פוליטי צרוף, יש כאן משהו יותר ממאבק פוליטי.

האומה היהודית היא יחידה במינה בהיסטוריה; וארץ זו היא יחידה במינה בעולם, אם לא בעולם כולו, הרי לפחות באותו חלק של העולם שבו נמצא העם היהודי זה אלפיים שנה: בעולם הנצרות והאיסלם. לסין ולהודו אין מגע עם ירושלים, והם כחצי המין האנושי. אבל לחצי השני – וזה עולם התפוצות של ישראל – יש זיקה לארץ זו. ובמאבק על ירושלים מעורבים שני דברים שונים, שגם יונקים זה מזה וגם בלתי־תלויים זה בזה: סכסוכים פוליטיים ושאיפות רוחניות. יש גם מאבק אידיאי־רוחני בעולם.

* * * * *

בוויכוח על מדיניות־החוץ שנתקיים בכנסת בתל־אביב בראשית אבגוסט 1949, עמדתי על כך שאין אנו יכולים לראות מאבקנו הלאומי כהעתקה של מאבק לאומי מאיזו ארץ אחרת שהיא, ואין אנו יכולים לחזור בקלות על מעשי עמים אחרים, אלא עלינו לסול בעצמנו, מתוך ראיה עצמית, תוך חירות מחשבתית והיצמדות מלאה לצרכים שלנו ולמטרה שלנו, את הדרך לעתידנו.

"מאבקנו – אמרתי אז – הוא יחיד במינו, כשם שכל תולדותינו הן יחידות במינן. אנו שללנו ונשלול כל נסיונות מימין ומשמאל להעתיק ולחקות. – – אם נעשה עד עכשיו משהו, הוא נעשה מפני שהעושים לא היו כפופים לתורות שאוּלות מבחוץ, אלא דרכו בשבילם המיוחד ופעלו מתוך זיקה לתנאים ולצרכים של ההיסטוריה היהודית. ואם כי עברנו כברת־ארץ לא קטנה – הרי מאבקנו טרם נסתיים, ועוד נכונו לנו מבחנים קשים.

המאבק שהיה לנו בשנתיים אלה עם הערבים הוא רק פרק אחד במאבק ההיסטורי הממושך שיש לנו עם כוחות עולמיים אדירים. מאות בשנים, ואולי אלפי שנים לא השלימו כוחות העולם עם קיומנו – ועדיין אינם משלימים. והכוחות הם שונים ומשונים, ויש שהם מתנגדים זה לזה לא פחות משהם מתנגדים לנו, אך הצד השווה שביניהם, שאינם מקבלים אותנו כמו שהננו".

(“דברי הכנסת”, מושב ראשון, כרך II, עמ' 1229, דיון ביום 2.8.51)

הצבעת או"ם על בינאום ירושלים, שבה עמדו כאילו יחד הגוש הסובייטי, הגוש הקתוֹלי והגוש הערבי – לא הפתיעה אותי. לשלושת הגושים האלה אין כל ענין משותף; לכל גוש יש הנימוק שלו והמניע שלו; הצד השווה – שהצעתם היתה נגד ירושלים היהודית.

באותו ויכוח על מדיניות־חוץ שלנו בראשית אבגוסט ציינתי, "ארצנו עומדת במרכזו של סבך סתירות והתרוצצויות עולמיות – והמאבק הוא לא רק בינינו ובין הערבים. אנו נתונים בשני מעגלים: במעגל קטן של המזרח התיכון, ־ ובמעגל גדול עולמי, שבו מתרוצצים כוחות אדירים (שם, עמוד 1230).

אנו יודעים מה היא ירושלים לנו – מאז דוד המלך ועד היום, זה שלושת אלפים שנה. אין אף עיר בעולם, אפילו לא אתונה ורומא, שמילאה זמן כה רב תפקיד כה גדול בחיי עם, כאשר מילאה ירושלים בחיי העם היהודי. אבל דבר שנפל בירושלים היהודית לפני פחות מאלפיים שנה הפך להיות נקודת־מוקד דתית למאות מיליונים אנשים, לכל העמים יורשי התרבות היוונית־הרומאית, שבתוכם חיינו, והנחשול שיצא מירושלים שטף כל העמים שעמדו עד ימינו אלה בראש העולם – ורק העם היהודי עמד בפני נחשול זה ולא נגרף בזרמו; עמד נגדו בקשיות־עורף, אם כי שילם ביוקר בעד עמידתו זו.

וכשזינק במאה השביעית כוח חדש ממדבריות ערב והתפשט במהירות עצומה על כל סביבותיו מבלי כל מעצור ומחסום – היה שוב העם היהודי היחיד שעמד בפני הנחשול הרוחני החדש ולא נכנע לו, יהודים רבים לא עצרו כוח לעמוד, – וענפים רבים נשרו. מכל שבטי ישראל המרובים בחצי־אי ערב במאה השביעית נשאר רק השבט התימני. כל שאר השבטים נשמדו או נשתמדו. אבל הגזע היהודי נשאר קיים ועומד.

* * * * *

שמענו פה “שירת בינאום” מפי שליחי המפלגה הקומוניסטית הישראלית. היא אינה חדשה ואינה מקורית. לא היתה תקופה בישראל שלא היו בה מיקוניסים. היו כאלה בימי ירמיהו, בימי החשמונאים, בימי הלל ויוחנן בן־זכאי, בימי הביניים, בימי המהפכה הצרפתית ובימינו. יש גם פוסחים על שתי הסעיפים. וגם עכשיו, כשאנו עומדים במאבק חיצוני עם כוחות עולמיים, אין אנו פטורים ממאבק פנימי.

תקומת עם ישראל ועצמאותו הפנימית יש עליה עוררין, לא רק מתוך אינטרסים פוליטיים, טריטוריאליים ואיסטרטגיים, אלא גם מתוך גורמים רוחניים, אידאיים. יש כוחות שאינם יכולים להשלים בנקל עם תקומתנו ועם עצמאותנו. קיומנו החפשי והעצמאי סותר משהו בעולם. היה לנו מעמד הר־סיני – היו גם לאחרים “מעמדים”, ומאחורי מעמדים אלה מרוכזים כוחות אדירים, וסביבם יש מאבק רוחני, מחשבתי, וירושלים היא אחת מנקודות־המוקד של מאבק זה. מכוחות עולמים אלה אין אנו רשאים להתעלם – אבל גם אסור לנו להיכנע להם.

וכל מי שרואה העם היהודי במסגרת היסטורית ובינלאומית, ורואה המעשה בימינו כחוליה בשרשרת – לא היה יכול להיות מופתע ממה שקרה בעצרת או"ם.

* * * * *

טענו כאן בוויכוח שההצבעה באו"ם גילתה בדידותנו. תמה אני על “גילוי” זה. ודאי שאנו בודדים, אם כי יש לנו פה ושם ידידים ואוהדים. אנו על־פי מהותנו האומה המבודדת ביותר – כאשר אנו גם האומה האוניברסאלית ביותר. סתירה מדוּמה זו היא היא המייחדת את העם היהודי – וגם מדינת־ישראל. בעטיה של “סתירה” זו יש לנו גם יריבים וגם ידידים בקרב אומות העולם. אל נבטח יותר מדי בידידים, גם לא ניבהל יותר מדי מהיריבים. ושוב אחזור על דברים שאמרתי בוויכוח בכנסת ביום 2 לאבגוסט:

“כל התנועות הדתיות וכל תנועות החירות שקמו בעולם – גם אלה שינקו לא מעט ממקור היהדות – התיצבו מזמן לזמן כצר לקיומו של העם היהודי; ואם כי מצאנו בקרב כמה וכמה עמים תמיכה ואהדה לשאיפתנו ולמפעלנו בארץ, גם בארצות המערב וגם בארצות המזרח, גם בעולם הישן וגם בעולם החדש – הרי יש עדיין כוחות אדירים בעולם שלא השלימו אתנו ואינם מכירים בזכות העם היהודי ובזכות היהודי הבודד לחיות כאשר עם לבבו, אפילו באותה המידה שמכירים בזכות זו של עם אחר ושל בן עם אחר. זהו גורל העם היהודי”.

ומשום כך לא היתה הפתעה בהצבעת או“ם. לדעתי, אין בה גם אסון רב. לא מפני שאני מזלזל בהצבעה של או”ם. אינני יודע אם יש עוד עם אחר שמעונין כעם ישראל בכוחו ובסמכותו של או"ם, כי אין עוד עם בעולם שקיומו תלוי במידה כזו בשלום, כאשר תלוי בזה קיומו של עם ישראל. אולם הצבעה זו היתה בנויה על הנחות מוטעות, ודווקא בכוח הצבעה זו יתבדו ההנחות שפעלו נגדנו, וטעותן תוכח ברבים. אם נצא ממערכה זו בשלום ובכבוד – ואני מאמין שנצא ככה – נצא יותר מחוזקים מאשר היינו עד כה. שבועיים אלה – לדעתי – כבר הרימוֹ קרן ישראל בעולם ובעם היהודי, כאשר לא הורמה זה חדשים רבים. ואל תמהרו להגיד: כשלון, כשלון. חכו וראו.

ויותר משאין לזלזל בהצבעה זו – אין לזלזל במצביעים. ריב לנו עם ההצבעה – אך אין לנו ריב עם המצביעים. לא נשלים עם ההצבעה. נאלצנו לפעול נגדה ונוסיף לפעול. אבל נשלים עם המצביעים, וגם הם ישלימו עם מעשנו. הכוחות שהביאו לידי הצבעה זו – הם די גמישים, ויסתגלו להכרח של ההיסטוריה ושל המציאות. ההיסטוריה והמציאות של ירושלים הן לצדנו. מאבקנו על ירושלים לא התחיל בעצרת או"ם – אלא המפעל־בניה של עשרות שנים, ובמאמצים צבאיים ומשקים של השנתיים האחרונות, שהפכו פני ירושלים. במערכת ירושלים גם הצדק וגם הכוח הם אתנו, וננצח במערכה רק אם נדע לגייס שניהם: הצדק והכוח. על כוח בלבד לא יכון שום כיבוש – פחות מכל, כיבוש ירושלים. נצליח בירושלים – ואני מאמין שנצליח – אם נכבד במלואן זכויות הזולת.

נגיד לעולם הנוצרי ולעולם המוסלמי שהעם היהודי לא ירכין ראשו לשנאת ישראל, כאשר לא הרכין ראשו עד עתה, אבל העם היהודי יוקיר הרגשות הדתיים של הנצרות ושל האיסלם, ויכבד מקומותיהם הקדושים, יבטיח גישה חפשית למקומות אלה ויערוב על חופש הפולחן, כאשר הצהירה משלחתנו בעצרת האו"ם וכאשר הצהירה הממשלה בכנסת לפני ההצבעה ולאחריה.

* * * * *

ועוד מלים אחדות על מקומה של ירושלים במדינת־ישראל.

ב־14 למאי 1948 הוכרזה המדינה בתל־אביב, כי ירושלים היתה מנותקת ושומה במצור. אולם עם חידוש מדינת־ישראל שבה ירושלים להיות בירתה. לכך לא היה דרוש שום חוק ולא היה צורך בשום הכרזה. מלאכה זו עשה בשבילנו דוד המלך לפני שלושת אלפים שנה. רק אילו היינו באים להקים בירה חדשה – היינו זקוקים לחוק.

המדינה הוכרזה במוזיאון בתל־אביב – והמוזיאון לא נעשה לבירת ישראל. היה הכרח לשכן מוסדות הממשלה במקום זמני, עד שירושלים תשוחרר ויותקנו התנאים – דרכי תחבורה, בנינים ואספקה מוסדרת – להפכה לבירה בפועל, למעשה. מלאכה זו לא הושלמה עדיין. עוד לפני כשנה הקצינו שטח מספיק לבנין הקריה בירושלים, אולם לא חכינו לביצוע הבנין והחילונו להעביר משרדי ממשלה לירושלים. היה עובר עוד זמן מה עד שהיו המשרדים מועברים כולם – אולם ההצבעה האומללה באו"ם חייבה החשת המלאכה וגמירתה. ועכשיו ירושלים היא בירת ישראל לא רק להלכה אלא גם למעשה. הסידורים אינם עוד משוכללים – אבל זה חל לא רק על סידורי הבירה. גם המנגנון הממלכתי, גם המשק, גם הצבא רחוקים משכלול. אפשר להקשות עלינו מדוע לא עשינו זאת לפני ההצבעה בעצרת? ואיני רוצה להעלים מכם שמה שעשינו עכשיו יכולנו לעשות לפני חדשים אחדים, אבל מסופקני אם יש להצטער על כך.

אם עצרת או"ם עשתה משגה בהצבעתה על ירושלים – ורק מעטים נדמה לי, אינם מכירים בכך עכשיו שזה היה משגה – לא יטיל איש עלינו האחריות על המשגה. אבל לאחר הצבעה אומללה זו – לא יכולנו לחכות עוד.

אני מקווה שהמעוּות של או“ם יתוקן – כי אי־אפשר שאו”ם לא יעמוד על טעותו. אולם עלינו להיזהר שלא תצא שגגה מאתנו. ירושלים תקום לנו – אם נדע לכבד ולהבטיח זכויות הזולת, זכויות הדתות האחרות. אסור לנו להתעלם מדברים שנפלו באלפיים השנים האחרונות – גם בעיר זו וגם בעיר אחרת, והזיקה שהדברים יצרו למאות מיליונים אנשים בעולם.

כשלושת אלפי שנה לפני עצרת האו"ם בנה מלך עברי, שלמה המלך, המקום הקדוש הראשון בירושלים. כשנגמרה המלאכה התפלל שלמה על עמו, והוסיף תפילה גם על הנכרי, וכה אמר:

"וְגַם אֶל הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ

יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ:

"¹כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת־שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת

יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה, וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל־הַבַּיִת

הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ

כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אִלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי

הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ, לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת

כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"

(מלכים א‘, ח’, מא – מג).

מדינת ישראל חייבת להישאר נאמנה לרוח התפילה של שלמה המלך.

מאז נבנה המקדש על־ידי שלמה – נפלו דברים בעולם, ולא נמחקו, אם כי לא קיבלנו אותם. יש מקום בירושלים לקדשי עמים אחרים, ויש כבוד בלבנו לקדשי הזולת. נעלה כבוד ישראל בעמים ונבטיח ריבונותנו המלאה בירושלים בירת־ישראל, אם נבטיח לבני דתות אחרות שכל זכויותיהן הקיימות במקומות הקדושים להם יהיו שמורות ־ ואירגון או"ם יערוב להן.

מוצעים לפניכם 12 תיקונים בחוק שירות־הבטחון, מקצתם טכניים וסגנוניים ומקצתם שינויים עניניים במבנה שירות־החובה. חלק מהתיקונים באו להסיר ספקות אשר התעוררו עקב ביצוע החוק, מחוסר בהירות בניסוח הראשון, או באו לספק צרכים מעשיים אשר נתגלו תוך כדי הביצוע, שהמנסח לא עמד עליהם לכתחילה. חלק מהתיקונים דרושים למען הבטיח יעילות הצבא לאור המציאות והמסקנות הנובעות מחוק שירות־הבטחון, המשחרר משירות־חובה כל מי ששירת שנתיים בצבא.

אתחיל מהתיקונים העיקריים. כאשר הבאתי לפניכם החוק המקורי לפני חמישה חדשים, ציינתי שבעיית־הבעיות של צבאנו היא איכותו העליונה, המקצועית והחלוצית. כשהוגש אז החוק, לא יכולנו לדעת עדיין כמה מבעלי איכות גבוהה זו משתי הבחינות ירצו ויוכלו להישאר בצבא־הקבע כמתנדבים, לאחר תוֹם השנתיים של שירות־החובה. עכשיו אנו יודעים זאת פחות או יותר, והמספר אינו מספיק לגמרי. יש כמה וכמה סיבות לדבר. רבים מהכוחות הדרושים לצבא נמצאים כבר בשירות הרבה שנים. אלה הם מתנדבים ותיקים ששירתו שנים רבות – לפני קום צבא־הגנה לישראל – בהגנה, בפלמ"ח, בנוֹטרוּת, ביחידות צבאיות ובבריגדה במלחמת־העולם השניה. ולאחר שמלאו להם שנתיים בצבא־הגנה לישראל לפי חוק שירות־הבטחון, הם רוצים לשוב לחיים האזרחיים. בארץ יש מחסור בבעלי־מקצוע מכל המינים, ואלה מבעלי־המקצוע שהספיקו להשתחרר מהצבא קודם לכן, הסתדרו בתנאים טובים בחיים האזרחיים, וחבריהם בצבא נמשכים אחריהם. אנשי המשקים החקלאיים דרושים למשק, שסבל קשה בזמן המלחמה ואיבד כוחות צעירים מעוּלים ביותר. רבים בצבא רוצים להמשיך בלימודיהם שנפסקו לרגל המלחמה, או רוצים להשתלם במקצוע מסוים. אינני מתכוון להצדיק עוזבי הצבא בנימוקים אלה, אלא להסביר המצב.

בארץ נפוצה דעה מוטעית ומסוכנת, שעם הקמת המדינה, נעשים כל הדברים בתוקף חוק ובמנגנון פקידותי, ואין צורך בהתנדבות חלוצית, כי המדינה היא כביכול כל־יכולה. עדיין ציבורנו אינו מבין דיוֹ, שאמנם כוחה המחייב של המדינה הוא גדול ורב, אבל אינו כל־יכול, ובלי התנדבות מתמדת של כל חלקי הציבור – התנדבות לשמור על בטחון המדינה, לקלוט עולים, לבנות הארץ וליישב השממה – לא נעמוד במשׂימות הגדולות שההיסטוריה היהודית הטילה על דורנו.

אני בטוח שמַעין ההתנדבות החלוצית לא דלל בקרבנו, ואני מאמין שבמשך הזמן יבואו מתנדבים מטובי הנוער לצבא־הגנה לישראל, כי אין יעוד גדול וחיוּני יותר לדורנו, מאשר לשקוד על בטחונה של מדינת־ישראל.

אולם לפי שעה, עלינו לקחת בחשבון עוּבדות המציאוּת. אנו עומדים עכשיו בגרעוֹן של כמה וכמה אלפים בצבא־הקבע. ביחוד יש מחסור בבעלי־מקצוע מכל המינים, ועלינו למלא את החסר בעזרת תיקונים מתאימים בחוק שירות־הבטחון, תיקונים במבנה משרתי־החובה, מתוך מגמה להרבות באימון בעלי־מקצוע ומפקדים, אשר בלעדיהם גם לא נוכל לקלוט את המגוּיסים הטירונים בני ה־18 ולא נוכל לעמוד בצרכים המינימליים. יש להדגיש שאימון בעלי־מקצוע דורש זמן יותר מרובה ותכנון מוקדם ומחוּשב מראש. לשם כך מוּצעים כאן שלושה תיקונים יסודיים:

א. כל יוצא צבא בן שמונה־עשרה הנדרש לשרת בשירות מקצועי או בתפקיד הכרוך בהכשרה ממושכת יותר – בהצעת־החוק קוראים לו שירות מומחי – יהיה דינו כדין אלה שנדרשים לשרת בחיל־הים ובחיל־האוויר, ויהיה פטור, אם ימָצא ראוי לשירות, מהכשרה חקלאית.

ב. כל יוצא צבא מבן עשרים ומעלה שיגוּיס לשנתיים לפי חוק שירות־הבטחון לפני אוקטובר 1951 – יהיה פטור אף הוא מהכשרה חקלאית.

ג. האשה בצבא, חוץ מנשים המשתחררות לפי החוק (אשה הרה, אֵם לילד, אשה נשואה) או מטעמי מצפון והכרה דתית – תשרת עשרים וארבעה ולא שנים־עשר חודש. בשנה הראשונה תשרת בעיקר בהכשרה חקלאית, ובשנה השניה בתפקידים מיוחדים בלתי־קרביים, כגון: פקידות, טלפון וראדיו, נהגוּת וכדומה, כפי שיקָבע בתקנות. התברר לנו שבמצב הנוכחי לא יספיק לנו כוח האדם הדרוש למלא תפקידים מקצועיים אלה אם נסתפק בשירות של גברים בלבד. ואשה יכולה בנקל למלא תפקידים אלה ולהצליח בהם. בתנאים אלה אין כל הצדקה להפליה זו שבן ישרת עשרים וארבעה ובת רק שנים־עשר חודש. הקניית מקצוע לבנות בצבא יהיה לברכה גם למשק המדינה בכללו וגם לבנות עצמן.

תיקון אחר – חישוב הגילים – בא להסיר ספק אשר נתעורר לרגל ניסוח בלתי־בהיר. החוק הקיים קובע יום אחד בניסן, ולא ברור אם יום אחד בניסן שקובע הגיל, הוא גם היום שקובי הגיוס. ואין לגייס אלא לאחר א' בניסן. אנו מציעים שתהיינה שתי קבוצות של בני שמונה־עשרה: קבוצה א' – כל מי שימלאו לו 18 שנה בין האחד בתשרי ובין האחד בניסן. אלה אפשר יהיה לגייס מיד לאחר האחד בתשרי; קבוצה ב' – אלה שימלאו להם שמונה־עשרה שנה בין האחד בניסן ובין האחד בתשרי, כל אלה אפשר יהיה לגייס מיד אחרי א' בניסן.

תיקונים אחדים מתיחסים לחי־המילואים ולעתודות. כוחנו הצבאי העיקרי לא יהיה מבוסס על הצבא המגויס, לא על השנתונים בני שמונה־עשרה, ולא על חיל־הקבע, אלא על עתודות (חיל־המילואים). לפי החוק המקורי חייבים גברים עד גיל 39 ונשים עד גיל 34 לשרת חודש בשנה ועוד יום אחד בכל חודש. גברים מגיל 40 ועד גיל 49 חייבים בשירות של ארבעה־עשר ימי שירות רצופים בכל שנה ועוד יום אחד בכל חודש. אנו מציעים עכשיו שאת יום השירות בחודש אפשר יהיה להחליף ב־12 שעות לא־רצופות, לנוחות משרתי העתודות, באופן שכל איש יוכל להתאמן שעה או שעתיים בזמנו הפנוי, בתנאי ששעות אלה לא יחולו בשבתות ובמועדי ישראל.

תיקון נוסף בא למלא פגם שחל בחוק המקורי לרגל שכחה: בחישוב שנות שירותו של החייל, בשירות סדיר או במילואים, לא יקחו בחשבון את הזמן שבילה במאסר לרגל פסק־דין צבאי או אזרחי, או שנעדר מהצבא ללא רשות.

כמו כן נתעורר ספק אצל עורכי־הדין אם לפי נוסח החוק הקיים יש להכניס תקופת התנדבות בחישוב שתי שנות שירות. לפי החוק הקיים חייב אדם לשרת שתי שנים. נתעורר הספק, אם אדם אשר שירת תקופה מסוימת לא לפי צו, אלא בהתנדבות – התיחשב לו התקופה הזאת או לא? החוק בא להבטיח שיקחו בחשבון גם תקופת ההתנדבות.

אצטמצם רק בהערות על התיקונים המוצעים.

מר מרידור הביע צערו על ששר־הבטחון טרם נסתלק. הפעם אני שותף לצערו, ואני חושש לומר שאיני רואה סיכוי קרוב לסילוקו. איני רואה, לצערי, אפשרות קרובה להשתחרר מהעוֹל הקשה הזה. ויתכן שמר מרידור יהיה אף הוא שותף לצערי זה.

חברי הכּנסת בן־אהרן וגב' רזיאל־נאור דיברו על הרוח הרעה אשר בצבא. יש בלי־ספק אנשים שמנסים להכניס רוח כזו לצבא, ושני נואמים אלה מוטב שלא יהיו בין המבקרים.

אם יש צורך לדון על מצב הבטחון, כפי שסבור מר בר־יהודה, נעמיד הנושא על הפרק ונדון בו. אבל אין לזרוק דרך אגב האשמה במשטר מפלגתי. בזמן שבכל הצבא הפיקוד בידי מפלגה אחת – והיה דבר כזה – לא התקיים לדעת בר־יהודה משטר מפלגתי. אני מקווה שמשטר זה, “בלתי־מפלגתי” בלשון סגי נהור של מר בר־יהודה, לא ישוב עוד.

גם מר רוקח דיבר על הפליות. חבל שלא ציין כל עוּבדה. אהיה אסיר תודה לו אם יודיע לי מי הם הקצינים הגבוהים שהצטיינו ורוצים להישאר בצבא ולא מניחים להם. הגב' למדן הזכירה אלוף שחזר לטראקטור. ידוע לי ששר־הבטחון בעצמו פנה לאלוף זה שישאֵר בצבא, התשובה של האלוף היתה – שצבא זה אינו מוצא חן בעיניו.

דובר על מיכסה בקיבוצים – ואם כי הדבר כבר הוכחש, הוסיפו לדבר על כך. אין מיכסות, לא בקיבוצים ולא במקום אחר. החוֹבה לשרת בצבא היא חוֹבה אישית. כל איש ואשה בגיל מסוים חייבים בשירות־בטחון, אבל כשבאים לגייס “מרותקים” אין מרוֹקנים כל בית־החרושת או כל המשק. מגייסים לראשונה חלק, כעבור זמן־מה עוד חלק, בלי לגרום לסגירת בית־החרושת או להשתקת המשק. במשק שכולם הם בני שמונה־עשרה – ויש משקים כאלה – נסדר האימונים במשק, ולא נהרוס המשק על־ידי גיוס כל אנשיו והרחקתם מהמקום.

בצער רב שמעתי דברי חברי היקר אסף. ודאי שפרה חשובה לנו. הייתי מעדיף להיות חולב פרות מאשר שר־הבטחון. אך יש משוהו חשוב גם מפרה. אם איש דרוש לבטחון והוא חייב בשירות – ילך לבטחון, ולפרה ידאג הכפר שיש בו עזרה הדדית. אם יש יסוד לערעור – ישמעו הערעור; אבל חליבת הפרה לא תכריע. חובת־הבטחון קודמת לאינטרס המשקי הפרטי.

אני מצטער על הטוֹן בו דיבר אסף על ה“מבצעים”. איני יודע בארץ חבר־אנשים מסור יותר לעבודתו, מחבר בעובדים במַטה הכללי ובמשרד־הבטחון, העובד עבודה מאומצת, ללא שעות מנוחה, ללא כל הגבלה של שעות־עבודה. הם אינם “זרים”. הם יודעים מה זה משק, מה זאת התישבות, ומהי חלוּציות. אין הם חשודים על חבּלה בחקלאות. אבל אם הם מוצאים שבחור צעיר מסוים במשק חייב בשירות הצבא – לא ירחמו על פרתו. סוף סוף כל נער ונערה החייבים בשירות־הבטחון דרושים למשק. אין אנו תיבור הולכי־בטל. רק מעטים מהנוער מסתובבים ברחובות או בבתי־קפה.

ועכשיו תרשו לי להגיד דברים אחדים לא כאיש הממשלה אלא כאחד החלוצים. לא הוסמכתי לחלוציות לא על־ידי בר־יהודה ולא על־ידי ריפטין – ואף־על־פי־כן אני רואה עצמי כאחד החלוצים, ואני רואה חובה מרה להגיד מלים אחדות כחלוץ לחלוצים. התנועה החלוצית בתוכנו, הדוגלת, ולא לשווא, בחלוציות – לא הכזיבה אף פעם כאשר הכזיבה בתקופה גדולה וקשה זו. איפה התנועה החלוצית בקליטת העליה? אלפי החלוצים שעשו גדולות במשקיהם ובקבוציהם – מה עשו בשביל העליה העממית הגדולה?

בשביל העליה של משקם – כן. בשביל העליה של קיבוצם – כן. אבל מה עשו בשביל שלוש־מאות אלף העולים? אני בוש ונכלם שתי שנים אלה למראה כשלונה של התנועה החלוצית: נפל הדבר הגדול ביותר בתולדותינו, החלה “יציאת מצרים”, החל קיבוץ גלויות – ומה עשו חלוצינו? האם גויסו הקיבוצים לשם כך?

יודע אני שחלוצינו מוכנים לחלק את מיטתם ואת פתם עם כל אלה שבאים למשקם. אבל ישנם רבבות יהודים שאינם באים דווקא למשקים אלה, וגם הם רוצים לעבוד, רוצים להיות חקלאים, רוצים להתישב על הקרקע, רוצים ליצור משקים – הנענה הציבור החלוצי, מחוץ לאנשי המושבים, לצרכי רבבות אלה? אני יודע כל התירוצים, והתירוצים הם – שמירה כאילו על ערכים חלוציים. בעיני זהו ערעור יסודה של החלוציות.

קובלים שאין התנדבות לצבא. לצערי עלי לציין שאפילו בימי המלחמה, בעצם ימי הקרבות, לא היתה כמעט התנדבות; נתגייסו רק אלה שנתחייבו על־ידי צווים, מחוץ למעטים יוצאים מן הכלל, בעיקר מקרב חברותינו.

נדמה לי שמקור הכשלון החלוצי הוא בתפיסה המוטעית על המדינה. סבורים שלאחר הקמת המדינה אין צורך בהתנדבות חלוצית, שהכל נעשה בכוח המדינה, בכוח החוק והמנגנון והמסים. כי אי־אפשר להגיד על ציבורנו שאינו יודע להתנדב. התנדבו בזמן מלחמת־העולם הראשונה, התנדבו להגנה, התנדבו ליחידות יהודיות בצבא הבריטי במלחמת־העולם השניה, ואולם לצבא־הגנה לישראל כמעט שלא התנדבו. ומה פלא שאין עכשיו התנדבות מספיקה – כשמתנהלת בפומבי תעמולת־השמצה על הרוח הרעה אשר בצבא.

נאמר בוויכוח שהממשלה מסתלקת מהתוכן החלוצי של חוק שירות־הבטחון בתיקונים שהיא מציעה עכשיו. כאחד החלוצים הריני שואל: למי הזכות לדבר כך? מסופקני אם יש כאן מפלגה שיש לה הזכות לתבוע עלבון ההכשרה החקלאית מידי הממשלה. אין אני מכיר אף מפלגה אחת בבית הזה המחייבת חבריה ללכת להכשרה חקלאית. מדוע אין המפלגות המבקרות עכשיו תיקוני החוק כאילו מתוך חרדה להכשרה חקלאית – מדוע אינן קובעות סעיף בתקנותיהן שאין איש יכול להיות חבר בהן אלא אם קיבל הכשרה חקלאית? והלא יש סמכות למפלגות לעשות זאת. ומה המלל הרברבן ששמעתי הערב מחברת־הכּנסת למדן? ושאלה זו אני מַפנה גם לשאַר הנואמים.

וכשר־הבטחון אני אענה על טענותיו של חבר־הכּנסת מרידור נגד הכשרה חקלאית.

כבר עמדתי על כך שמתהלכת דעה מוטעית ומזיקה שאחרי הקמת המדינה אין צורך בהתנדבות, מכיון שיש צו וחוק. אני מקווה שהדבר הזה ישתנה, וישתנה בעזרת הממשלה ובעזרת המפלגות. לרוב המפלגות בכּנסת יש גרעינים חלוציים, אולם המפלגות נתבעות לחנך אותם שיהיו חלוצים לא רק לביתם – אלא בשביל הכלל, המדינה, האומה, העליה כולה, ולא רק בשביל ה“רזרבה” המיוחדת להם; חלוצים להתישבות כולה, ולא רק לגוף ההתישבותי המיוחד להם. בשעה זו יש לנו רק חלוציות “בערבון מוגבל”. הממשלה אינה יכולה לחייב לחלוציות מספר מצומצם של אנשים. אין אדם בכלל נעשה חלוץ לפי דרישת החוק. החלוציות נובעת מבפנים; זוהי הרוח הפועמת בלבו של אדם; היא מטופחת על־ידי דוּגמה ומופת, על־ידי שאר־רוח. ובלי תנופה חלוצית של הנוער לא נבנה הארץ, לא נעצב אומה יוצרת ולוחמת.

יכלתה של המדינה להגביר הכושר החלוצי וההתנדבות מוגבלת. כי אין גוזרים על חלוציות. אבל אין המדינה פטורה מיצירת מסגרות־חובה ומכשירי־פעולה, שיסייעו להגברת הרוח החלוצית בקרב הנוער. וחובת הכשרה חקלאית היא אחד המכשירים האלה.

הוויכוח הגדול נסב על שני תיקונים מרכזיים: על שירות האשה ועל השירות המקצועי.

אתחיל משירות האשה. כמה נואמים הצביעו על סתירה בין תיקון זה המוצע עכשיו ובין דברי בענין זה לפני חמישה חדשים. אני מודה ומתוודה שלפני חמישה חדשים הצבעתי אחרת בשאלה זו – ועכשיו אצביע אחרת. אז דיברתי והצבעתי כחבר הממשלה ובשמה, וגם עכשיו אני מדבר ומצביע כחבר הממשלה ובשם הממשלה. הממשלה שינתה דעתה בשאלת תקופת השירות של האשה. ממשלה זו אינה מורכבת ממלאכים אלא מבני בשר־ודם, שאינם רואים מראש כל התפתחות, כל מצב, כל אפשרות. רק לפני זמן קצר הודיתי מעל במה זו שלא ידעתי מראש כיצד יצביעו בעצרת או"ם. ומזמן שקיבלנו חוק שירות־הבטחון, זה חמישה חדשים, נתבררו לנו שני ליקויים רציניים בחוק וראינו צורך לשנות דעתנו ולהציע תיקונים. אני מודה שיש בכך קוצר־דעת של הממשלה, אולם יש בכך גם קצת כשרון לראות המציאות וללמוד ממנה.

הגענו למסקנה שיש צורך שגם האשה תתן שתי שנים לשירות־הבטחון. חברת־הכּנסת למדן שׂמה בפי דברים שלא אמרתי בוויכוח על החוק במקורי. לא הבאתי דבר האימהות כנימוק לצמצום שירות האשה לשנה אחת בלבד. לא הבאתי אז שום נימוקים מדוע מציעה הממשלה צמצום תקופת השירות לאשה, רק הודעתי שהממשלה מציעה שנת־שירות אחת – ותו לא. אולם כאז עלי להגיד גם עכשיו מלים אחדות על יקר האימהות. הדיבור על שוויון־זכויות של גבר ואשה בענינים אלה אני רואה כאבסורד, כרדיקליזם נבוב, באשר הוא סותר אמת החיים. חברת־הכּנסת כהן דרשה שהאשה תשרת גם ביחידה קרבית. הממשלה מתנגדת לכך.

אני יודע שיש אילן גדול שאפשר להיתלות בו בענין זה. היה חכם קדמון אחד, מגדולי החכמים שחי לפני 2400 שנה, שדרש שיווי־זכויות גמור לאשה ולגבר, וכמסקנה מכך דרש שגם האשה תישלח לשדה־המלחמה שכם אחד עם הגבר. אבל לא קיבלו דעתו אז, ועד כמה שאני יודע – לא נתקבלה דעה זו עד היום בשום ארץ שבעולם, ואין זה מקרה. היה טוב לעולם אילו היו משווים זכות הגבר לזכות האשה בנידון זה והיו אוסרים גם על הגבר להילחם. אבל אין איש צריך להצטער על כך, שלא שולחם נשים לקרב ולא מסדרים יחידות קרביות של נשים. בכל אופן אין זו שאלה של “זכות” האשה. נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות־אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה־עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות־אדם. בימינו יש להכריז קודם־כל על חובות־אדם. מדינת־ישראל יש לבנות על מגילת־חובות – חובת קליטת עליה, חובת בנין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת בטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו. וחובת הבטחון אינה ענינו של היחיד. היחיד אינו עושה מלחמה לעצמו ואין היחיד כורת שלום לעצמו. הבטחון, יותר אולי מכל דבר, זהו מפעלו וענינו של הכלל. יש גם עולמו של היחיד, ועולם היחיד אולי יותר ממשי ויותר חשוב מעולם הכלל, מעולם המדינה, כי המטרה היא האדם החי, הקונקרטי, ולא הכלל האבסטרקטי. אבל ישנם דברים שלגביהם אין יחיד – אין זכות יחיד, אין אינטרס של יחיד, יש רק כלל וצרכי הכלל; ודבר זה הוא דבר הבטחון. צרכי הבטחון קודמים לכל צרכי יחיד ולכל זכויות יחיד, ועושים מה שטוב לבטחון ולא מה שטוב ליחיד. ואם יחידות קרביות בכל העולם נשענות על גברים – יש טעם לדבר. יתכן שאנו נצטרך לנהוג אחרת מאשר כל העולם, כי מצבנו בשטח הבטחון הוא אולי שונה ממצב כל שאר העמים, ואם יהיה הכרח, לא נהסס אף רגע לשלוח גם נשים לקרב. והחוק שאנו מציעים דואג לאימונן. אבל עכשיו אין הכרח בכך. אין צריכים להגזים בדברינו ובמעשינו. אבל יש צורך שנשים ישתתפו בשירותי־בטחון. עיקרון זה נתקבל כבר לפני חמישה חדשים בכּנסת ואני בטוח שהכּנסת לא תחזור מדעתה. הנימוקים שהובאו אז, בשעת קבלת החוק העיקרי, עומדים בתקפם, אלא שבינתיים נתברר לנו שיש צורך בשתי שנות־שירות. מישהו טען שבעוד חצי־שנה נביא תיקון אחר. איני מתחייב לא להביא תיקון בעוד חצי־שנה, אם יתברר לנו ששיקולינו לא היו מדויקים או אם יתגלה צורך חדש. אין אנו אלא בשר־ודם ואין אנו מסוגלים לראות הכל, בלי יוצא מן הכלל, מראש, ואסור להתחייב על שמירת הקיים. אולם אני רוצה שהכּנסת תדע שלא בקלות־דעת הגענו לשינוי שאנו מצעים עכשיו. והתיקון המוצע אינו מוצע על־ידי שר הבטחון בלבד – אלא על־ידי הממשלה. אף חבר אחד בממשלה לא התנגד לתיקונים שאנו מציעים עכשיו.

יש לנו צורך גדול בבעלי־מקצועות טכניים בצבא, ואין אנו יכולים לשלוח למקצועות אלה, אחוּז יותר מדי גדול של בחורים, כי הם דרושים לנו ליחידות קרביות. למען נוכל לשלוח מכּסימום בחורים ליחידות קרביות – יש הכרח שאחרים ימלאו התקפידים המקצועיים בצבא. מבחינה איסטרטגית, חשיבותם של בעלי־המקצוע אינה פחותה משל אנשי־הקרב. אי־אפשר לעשות מלחמה בלי אלה ואלה. נוסף ללוחמים דרושים לנו עובדי ראדיו, נהגים, מאותתים, אפסנאים, עובדי־משרדים, עובדי־רפואה ועוד ועוד. בכל המקצועות האלה יכולות לעבוד בחורות. אילו היו יותר מתנדבים לצבא־קבע, ובעלי־מקצוע שהשלימו שנתיים של שירות בצבא היו נשארים באחוז יותר גדול – אולי לא היינוזקוקים לתיקון בחוק. אבל אין אנו יכולים לצווֹת בתוקף החוק על התנדבות.

חברי הכּנסת בן־אהרן ורזיאל־נאור הסבירו מיעוט ההתנדבות ב“רוח הרעה” שבצבא. איני מקבל הסברתם, ־ אבל זוהי עוּבדה שאין התנדבות מספיקה, אם כי אולי היא עתה יותר גדולה מאשר בעצם ימי המלחמה. אולם קיבלנו חוק לפני חמישה חדשים שאין אדם חייב לשרת בצבא יותר משנתיים ובתוקף זה משתחררים חיילים ותיקים. אלמלא היה החוק הזה היינו יכולים, בתוקף הצווים הקודמים, להחזיק החיילים כל זמן שאנו צריכים להם. אבל אין אנו מוכנים לקבל הצעת חבר־הכּנסת בהיר לעשות תיקון בחוק לעכב קצינים בעל־כרחם. שקלנו במַטה ובמשרד־הבטחון הצעה זו, והגענו לידי מסקנה שלא תהיה ברכה בקצינים שנחזיק אותם בצבא בעל־כרחם; אין עבודת קצינים כאלה נעשית בכפיה. עבודתם צריכה ליעשות מתוך אהבה. אין זו עבודה של שכירים הממלאים שעות עבודתם והולכים הביתה. לא כך עובדים במַטה, באגפים ובמפקדות. יש לעשות העבודה במסירות, בלי חשבון שעות וזמן, בלי לשים־לב לעייפות או לחוס על בריאות. עבודה זו עושה אדם רק מתוך התנדבות. הקצינים האלה שמציעים להחזיקם בעל־כרחם לאחר תום שנתיים – כבר עובדים בצבא למעלה משנתיים. לרוב הם שירתו כבר הרבה שנים בהגנה, בפלמ"ח, בבריגדה היהודית, ביחידות אחרות; הם אנשי חובה והתנדבות, ואם החליטו לשוב לחייהם הציביליים – לאחר שנתבעו להתנדב לצבא לעוד שנה או לעוד שלוש שנים ולא עשו זאת – אין גם רשות מוסרית לעכב אותם, כי הם בוודאי כבר שירתו את האומה יותר מאחרים, וגם לא תהיה ברכה בעבודתם הכפוּיה. כשאנו לוקחים צעיר או צעירה בני שומנה־עשרה – אין אנו חייבים לשאול אותם אם הם רוצים או לא רוצים לשרת בצבא. מותר לנו לחייב אותם גם בעל־כרחם. אין אנו דורשים מהם יותר מאשר אנו דורשים מכל בן גילם. ויותר משאנו דורשים מהם – אנו נותנים להם. אנו מאמנים אותם לסדר, לנקיון, לחילוץ־עצמות, לדיבור עברי, לחברות טובה, לידיעה להשתמש בנשק. זאת אפשר לעשות בתוקף החוק. אבל ממפקדים אנו דורשים יותר. הם לא רק עושים אלא מעשים. מהם נדרש מאמץ גדול. הצבא הכריז עכשיו בתוכו על שעת־חירום, ונדרשת דריכות ומתיחות בעבודה. מי שמתנדב לכך – יעשה זאת. אבל קצין ששירת כבר 4 – 5 שנים במלחמת־העולם השניה, התגלגל במדבריות אפריקה ובחזיתות אירופה, עבר כל לשבי המלחמה בצבא־הגנה לישראל – ורוצה לשוב עכשיו למשפחתו ולמשקו, אין לעכב אותו בעל־כרחו. אני יודע שהיו מקרים ששר־הבטחון חרד על כך שקצינים מסוימים ישארו לעבוד בצבא – והיה צריך להשפיע על אשת הקצין שתדרוש מבעלה להישאר בצבא. אין בכך שום דבר מצחיק. סוף־סוף חיי המשפחה הם דבר חשוב, ואין ליידוֹת אבן במפקד ששירת בצורות שונות בשירותי־בטחון שמונה או עשר שנים או גם יותר – כשהוא רוצה להיפנות לביתו ולמשפחתו. והקמת משפחה היא אולי דבר יותר יקר מצבא. הלוואי ולא היה צורך בקיום צבא בכלל בעולם כולו.

אין לקבל, מפני כך, תיקון המכריח מספר מצומצם של אנשים – ודווקא אלה שכבר שירתו הרבה שנים בצבא – להישאר בצבא, כשכל האחרים רשאים להיות חברים בכּנסת, לעשות עסקים, לייסד משקים, לקבל משרות ממשלתיות, להיות שליחים ועסקנים וכו'. אינני מייעץ לכּנסת לקבל תיקון זה.

עלינו לעשות חוקים שיחולו על כולם במידה שווה. רק לחוקים אלה יש תוקף מוסרי. לנו דרושים מתנדבים – למעלה מהחוק. ואם־כי מספר המתנדבים אצלנו אינו נופל ממספר המתנדבים בארצות אחרות – אין זה מספיק. איני יכול לנקוב פה מספרים. אחרי בירורים יסודיים הגענו לידי מסקנה שהתקן הצבאי צריך להיות גדול יותר בכמה אלפים – ועדת־הבטחון של הכּנסת יודעת את המספר, ־ ממה שנקבע לפני חמישה חדשים. ולכן נחוץ לנו התיקון בחוק. תיקון זה יתן לנו מספר גדול של בחורות בעבודות מקצועיות, ויגדל מספר הבחורים ביחידות קרביות.

ומלים אחדות לחברים הדתיים. ידעתי הפסוק “כל כבודה בת מלך פנימה”. – אבל בימינו אלה גם בנותיכם אינן חיות על־פי פסוק זה. הבנות בימינו עובדות במשרדים, בבתי־חרושת, בשדה, בכּנסת, במושבים, בקיבוצים. שמחתי לשמוע הערב שהפועל המזרחי קיבל החלטה שחברותיו לא תשתמשנה בזכות להיפטר משירות־הבטחון והן תלכנה לשנת ההכשרה. שנה זו כוללת בערך שלושה חדשי אימון צבאי ותשעה חדשי הכשרה חקלאית. ולא מובן לי מבחינות פרינציפיוניות מדוע רק שנה ולא שנתיים? מבחינה מעשית יש כמובן הבדל, והבדל זה חל על כל הבנות (והבנים); אבל לא מובן מדוע תוכל בת־ישראל לעבוד במשרד ממשלתי ופרטי ־ ולא תוכל לעבוד במשרד צבאי? במה גרועה אחות בית־חולים צבאי – מאחות ב“הדסה”? העבודות הדרושות לצבא הן אותן העבודות הדרושות לכלל המשק הישראלי, הטכני והמשרדי, ומדוע אסור מבחינה פרינציפיונית לחייב בת־ישראל לתת שירות לעמה במשך שנתיים, לא בתנאים של המשק האזרחי, אלא בתנאי המשמעת והתשלומים של צבא־חובה?

חבר־הכּנסת שאג הזכיר בעיית הילודה. אין התיקון המוצע פוגע בילודה. קיים החוק שאשה נשואה פטורה בכלל משירות הצבא, לא רק בשנה שניה אלא גם בשנה ראשונה. ואם בחורה תתחתן בשנת־שירותה הראשונה – תהיה פטורה ממילא מהשניה, ולוַאי שיתחתנו! אמנם, אם נראה שכל הבחורות בגיל זה מתחתנות – אולי נשנה החוק, אבל לפי שעה החוק עומד בעינו. כשאנו מתכננים תרכי־הבטחון ודאי שלא נוכל להתעלם מצרכי הילודה. אם לא תהיה התישבות ולא יבנו משפחות ולא ילדו ילדים – מה בצע בבטחון! ואם שירות זה דרוש לנו – אין כל יסוד מוסרי או חברתי, דתי או צניעותי, לשחרר הבחורה מהשירות. לא נצטרך לגייס כל הנשים. כבר פטרנו אשה הרה, אשה נשואה, אשה שיש לה ילד, ואשה שאינה יכולה לשרת מטעמי מצפון או דת; פיטורים אלה לא יפריעו לצבא. לא נגייס אפילו כל הבחורים; לא נרוקן משקים חקלאיים ולא נרוקן בתי־חרושת. לשנתיים הקרובות יספיקו לנו הבחורות שאינן נשואות ואין להן ילדים. השירות בצבא לא צריך לעכב ולא יעכב חיי משפחה. תפקיד אֵם יותר יקר ויותר חשוב מתפקיד צבאי. תפקיד זה אין להטיל על גברים, והדיבור על שיווּי־זכויות אינו במקומו בנקודה זו. חוק שירות־הבטחון מבוסס על הוקרת האמהות והחשבתה. אם חלילה יבואו מים עד נפש – נגייס כל אשה. אבל לא הגיע, לאשרנו, הצורך הזה, אם כי המצב הוא חמור למדי. ואין כל יסוד לשחרר אשה צעירה, רווקה, מעבודות הדרושות לבטחון המדינה, שהיא מסוגלת לעשותן בצבא, כשם שהיא נוהגת לעשותן בחיים הציביליים.

חבר־הכּנסת רוקח מתנגד לשנת־השירות השניה של האשה, מפני שהיא צריכה ללמוד באוניברסיטה. זהו נימוק תמוה; ראשית – לא כל אשה לומדת באוניברסיטה, שנית, גם גברים לומדים באוניברסיטה. עלינו להחשיב מאוד מאוד החינוך הגבוה, וחק שירות־הבטחון לקח בחשבון צרכי החינוך, והוא מסמיך את שר־הבטחון לדחות שירות־בטחון או גם לשחרר לגמרי בגלל נימוקים חינוכיים ומשפחתיים. תקנות אלה חלוֹת במידה שווה על גבר ועל אשה. וכל צעיר או צעירה שיבקשו לדחות למספר שנים שירותם בצבא, למען יגמרו לימודיהם – תתמלא בקשתם בגדר האפשרות; ואם הבחורה בינתיים תתחתן – תשוחרר לגמרי. אבל אין שום יסוד לעשות הפליה מראש.

ועוד מלים אחדות על התיקון בדבר “השירות המומחי”. איני בטוח שהמונח הולם, אבל כולנו מבינים מהי הכוונה. אנו מציעים שכל בעלי־השירותים הדורשים הכשרה מקצועית ממושכת – כשירותי האוויר והים – יהיו פטורים מהכשרה חקלאית. החשש שהובא כאן שכל נער שירצה להשתמט מהכשרה חקלאית ילך לשירות מקצועי, אינו מבוסס דיו. לא מספיק שהנער או הנערה ירצו ללכת לשירות מקצועי. הוא יפטר מהכשרה חקלאית רק אם יקבלו אות – אחרי בדיקה מדוקדקת, גם פיסית וגם פסיכית – לשירות, וימצאו שהוא מוכשר לתפקיד הדורש אימון ממושך.

אין כל יסוד הגיוני ומעשי לפטור מהכשרה חקלאית כל אלה הנדרשים לחיל־הים ולחיל־האוויר ולא לשחרר אלה הנדרשים לחיל־שריון או לחיל־הנדסה או לעבודה טכנית־מקצועית אחרת, הדורשים אימון ממושך כמו בחיל־הים ובחיל־האוויר.

לא רק הממשלה אלא גם המַטה וכל הפיקוד העליון בצבא יודעים היטב מה ערכה של ההתישבות החקלאית, לא רק בשביל בנין הארץ והאומה, אלא גם בשביל הבטחון. מי כמַטה יודע מה היה תפקידם המלחמתי של גוּש עציון, יחיעם, דגניה, גשר, משמר־העמק, טירת־צבי ועוד. אולם גם כשהארץ כולה תהיה מיושבת ומספרנו בארץ יגדל פי כמה – ניזקק לצבא. וצבא דורש גם הכשרה ממושכת של שנים רבות. אלמלא היו לנו יחידות צבאיות במלחמת העולם השניה – איני יודע אם היינו מצליחים לגייס בזמן קצר כזה צבא־הגנה לישראל ולעמוד במבחן. היתה לנו גם ירושה עשירה מההגנה. אולם אין אנו יודעים באילו תנאים נצטרך שוב פעם לעמוד על נפשנו. דבר אחד הכרחי שיהיה ברור לכל אחד: אם חלילה יבוא “הסיבוב השני” – לא ידמה בשום פנים לראשון. גם אויבינו ידעו ללמוד מהנסיון; בטחוננו מיוסד לא על צבא פרופסיונלי, אלא על עם לוחם, על עתוּדות, שיגוּיסו במהירות בשעת הצורך. לשם כך יש הכרח בגרעין בעל איכוּת עליונה, שיקלוט העם המגוּיס. דרכי המלחמה בימינו אינם עוד דרכי המלחמה בימי דוד המלך. הצבא בימינו הוא ארגון מורכב ומסובך, והוא נזקק למומחים במקצועות רבים אשר רק מתוך לימוד ואימון של שנים רבות יוכשרו לתפקידם האחראי. אין לנו עכשיו די בעלי־מקצוע הראויים לשם זה. אין לנו בעלי־מקצוע טכניים, צבאיים, משרדיים. צבא בימינו מיוסד על מכונות ומכשירים מורכבים ודקים מאין כמותם. הנוער בעם היהודי לא קיבל הכשרה מקצועית; החינוך המקצועי בתוכנו לקוּי. אין לנו אפילו פועלים מקצועיים גם לבתי־החרושת. אין לנו די בנאים מומחים, מנהלי עבודה, מנהלי משרדים; גם משקנו הציבילי סובל מחוסר אימון מקצועי. ובדבר שכל קיומנו תלוי בו – כוח־הבטחון – אי־אפשר שלא נעשה מאמץ להגיע לשיא השכלול המקצועי וההתמחוּת בתפקיד. התמחוּת זו דורשת שנים.

ועלי להגיד לחברי היקר דובדבני, שאם תעמוד לפנינו השאלה: עוד מאה בחורים להכשרה חקלאית, או מאה בחורים לאימון טכני שבלעדיו לא יהיה לנו חיל־שריון וחיל־חימוש – על כולנו לתת רק תשובה אחת. חבר הכּנסת בר־יהודה אולי מאמין באמת כי בממשלה זו יש אנשים שהם שונאי ההתישבות החקלאית, וכי שר־הבטחון תאוות־נפשו היא לפרק כל הערכים החלוציים בנוער, בצבא, בעם. אבל אם הוא מאמין בכך – הוא היחיד בארץ באמונה זו. התיקון המוצע אינו בא מתוך חוסר הערכה להכשרה חקלאית, אלא מתוך משגה שנעשה (במקרה) בהצעת החוק המקורי, שלפיה חיל־האוויר וחיל־הים צוּינו כשירותים היחידים המחייבים הכשרה ממושכת. יש כמה וכמה שירותים כאלה גם בצבא־היבשה.

ברור לי שכל שיטת החינוך המקצועי במדינה, ולא רק בצבא, דורשת בדיקה חדשה. לא הוּשם לב במידה מספיקה עד עכשיו לצרכי החינוך המקצועי. לא יתכן שבמדינה זו, שהיא מדינה ציונית, כלומר מדינה שיעוּדה הראשי הוא קיבוץ גלויות ופיתוח נארץ, לא יקבל כל נער ונערה בישראל הכשרה מקצועית־חקלאית או אחרת – כחלק אינטגרלי של חינוך־חובה כללי. אני מקווה שהממשלה והכּנסת עוד ישובו לענין זה בכל היקפו וחשיבותו. אולם צרכי הכשרה מקצועית בצבא אינם סובלים כל דיחוּי, ואם אנו רוצים שצבאנו ישמש מצד אחד כלי־קיבול לנוער בני 18, ומצד שני – לעתוּדות, עלינו להבטיח לו אפשרויות מלאות של הכשרה והתמחוּת מספיקב, שאי־אפשר לעשותה בשנה אחת בלבד.

אני מקווה שהכּנסת תאשר שני התיקונים הראשיים שעוררו ויכוח רב־ ולא לגמרי מוצדק: שירות של שנתיים לאשה והרחבת האפשרויות של הכשרה מקצועית גם מחוץ להכשרה חקלאית.

ג' באדר תש"י – 20.2.1950

בישיבה המאה ושבע־עשרה של הכּנסת הראשונה

לצערי, לא יכולתי, מסיבות בלתי־תלויות בי, להיות נוכח בשעת הוויכוח החשוב על החוקה. אולם קראתי כל הנאומים בעיוּן, ואני משתתף בבירור זה לא בלי דחילו ורחימו. זהו ויכוח נוקב על כבשוֹנה של המדינה. בחלקו הוא דורש ידיעה מקצועית, שאינה לרבים מאתנו ובתוכם גם לי. השתתפו בדיון זה בעלי־מקצוע, עורכי־דין מלומדים, ולא קל להדיוט כמוני לקחת בו חלק. אולם הנידון הוא ענין ממלכתי ובסופו של דבר חייב כל אזרח להכריע בו, וכאחד האזרחים במדינה אני רואה חובה לעצמי להביע דעתי, בידעי מראש שעלי להתווכח עם חברים שאני יכול ללמוד מהם לא מעט בשטח זה.

הוויכוח העומד לפנינו הוא חוקה או חוקים, חוקת־יסוד כוללת ועליונה, או חוקי־יסוד הקובעים כשאר החוקים משטר המדינה והליכותיה ומגדירים זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים.

הובעה דעה בוויכוח זה, על־ידי סגן יושב־ראש הכּנסת מר ניר ועל־ידי חברי הכּנסת בגין ויערי, ששאלה זו הוכרעה כבר ואין כלל בעיה או שאלה. לדעת מר ניר הוכרע הדבר עוד בעצרת או“ם, אם כי הוא מוסיף שאין החלטת עצרת או”ם מחייבת אותנו. לדעת חברי־הכּנסת בגין ויערי הוכרע הדבר בהכרזת העצמאות. חבר־הכּנסת ד"ר ורהפטיג כבר סתר טענות אלו בתשובה ניצחת. כאחד האנשים שהיה במידה ידועה אחראי לתעודות הנזכרות, אני רוצה להעמיד הדברים על דיוקם.

עצרת האו“ם קבעה שורה של שלבים בהקמת המדינה, או יותר נכון בהקמת שתי המדינות, היהודית והערבית: א) הקמת מועצת־ממשלה זמנית, ב) בחירות דמוקרטיות לאסיפה מכוננת, ג) קביעת חוקה דמוקרטית ובחירת ממשלה זמנית, ד) הכרה בעצמאות המדינה, ה) בחירת ממשלה קבועה, ו) קבלת המדינה לאו”ם. לפי החלטת עצרת האו“ם אנו נמצאים כבר בשלב הרביעי לאחר החוקה. ואין להסב הגלגל אחורנית. נבחרה כבר לא ממשלה זמנית אלא ממשלה קבועה, בהתאם לחוקה שנערכה במועצת־המדינה הזמנית ואחר־כך בכּנסת שנקראה בתחילה אספיה מכוננת. כבר הוכּרה עצמאותנו, כבר נתקבלנו לאו”ם, ואנו פועלים כבר כאחת החברות באו"ם. וכל הטענה היורידית של העורך־דין המלומד מר ניר אין לה לדעתי כל יסוד.

נשמעה טענה שניה שהשם “אסיפה מכוננת” מחייב חוקה, וכי העם בחר ציריו לאסיפה מכוננת. השם “אסיפה מכוננת” לא נקבע על־ידי העם, אלא על־ידי מועצת המדינה הזמנית.

לפני הבחירות לאסיפה המכוננת הודיעה הממשלה במועצת־המדינה הזמנית שאין בסמכוּת המועצה לכבּוֹל העם הבוחר או האסיפה המכוננת, ואם האסיפה המכוננת תרצה בכך, תוכל גם לשנות השם של האסיפה המכוננת, ובעצמה תקבע סדרי עבודתה ותפקידיה. וכך היה. כשנתאספה האסיפה המכוננת הוצע באחת הישיבות הראשונות, ב־16 לפברואר, על־ידי יושב־ראש ועדת החוקה מר אידלסון – ששינה אחר־כך את שמו לבר־יהודה – לשנות שם האסיפה המכוננת ולקרוא לה כּנסת ראשונה. הצעת מר אידלסון נתקבלה.

ואשר להכרזת העצמאות, נקבע בהכרזה זו שמועצת־העם תפעל כמועצת־מדינה זמנית, ומינהלת העם – כממשלה זמנית, עד שיוקמו שלטונות נבחרים וסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האסיפה המכוננת הנבחרת, לא יאוחר מאחד באוקטובר 1948. והנה נתקיימו בחירות לאסיפה מכוננת ב־25 לינואר 1949. ב־16 לפברואר נתקבלה חוקת המעבר, ובהתאם לחוקה זו, שנקבעה אמנם זמן לא־מעט לאחר 1 באוקטובר, הוקמו שלטונות נבחרים וסדירים של המדינה, וב־10 למארס 1949 נתאשרה הממשלה הסדירה הראשונה על־ידי הכּנסת, בהתאם לחוּקה.

חבר־הכּנסת בגין טען: “אף אחד מכם לא גילה שלא תהיה חוקה”. אני מצטער לציין, שגם הפעם הזאת לא דייק מר בגין, כדרכו. איש לא יכול היה, וגם עכשיו אין איש יכול לומר שלא תהיה חוקה. הדבר תלוי בהכרעת הכּנסת. אם הכּנסת תחליט שתהיה חוקה – תהיה חוקה. אם הכּנסת תחליט שלעת־עתה לא תהיה חוקה – לא תהיה. אבל לפני הבחירות נאמר שאין הכרח שתהיה חוקה, והדבר נאמר לא על־ידי יחד אלא על־ידי הממשלה הזמנית, כשדנו במועצת־המדינה הזמנית על הבחירות לאסיפה המכוננת. ובממשלה זמנית זו השתתפו כל הסיעות של הבית הזה, חוץ מקומוניסטים, סיעת “חרוּת” ו“הלוחמים”. והדבר נאמר במועצת־המדינה ב־13 לפברואר 1949 – 12 יום לפני הבחירות. הוכנסה אז הצעה על־ידי הרוב של ועדת החוקה – הדובר בשם הרוב היה אז מר ניר, – לחייב הכּנסת בעיבוד חוקה ולהתפזר אחר־כך. ההצעה אמרה (סעיף 3): האסיפה המכוננת תקבל חוקת־יסוד למדינת־ישראל, ובתקופת כהונתה תהיה הרשות המחוקקת במדינה. כל עוד לא החליטה האסיפה המכוננת החלטה אחרת בענין זה, תהיה לה כל הסמכוּת שהחוק העניק למועצת־המדינה הזמנית. “האסיפה המכוננת תתפזר עם קבלת חוקת־היסוד של מדינת־ישראל, אולם לא יאוחר משנתיים מיום כינוסה; אם קיבלה האסיפה המכוננת את חוקת־היסוד לפני תום שנתיים מיום כינוסה, תוכל להאריך את תקופת כהונתה גם לאחר קבלת החוקה, לתקופת זמן של לא למעלה משנתיים מיום כינוסה”.

הממשלה התנגדה להצעה זו, והכניסה הצעה אחרת האומרת: “לאסיפה המחוקקת יהיו כל הסמכויות אשר העניק החוק למועצת־המדינה הזמנית, כל עוד לא החליטה האסיפה המכוננת החלטה אחרת בענין זה”. הרוב במועצת־המדינה הזמנית דחה הצעת הוועדה וקיבל הצעת הממשלה. על הצעת הוועדה, שדרשה חוקה, הגנו אז מר ניר ממפ"ם ומר ויינשטיין מהרביזיוניסטים. אבל אפילו מר ניר, שדיבר בשם רוב הוועדה, קבע אז הדברים האלה: “נכון שהאסיפה המכוננת היא ריבונית להחליט לא לעבד חוקה בכלל. איני מתאר לי שכך יהיה, אך הואיל ויש בעולם מדינה, מדינה ‘קטנה’ כמו אנגליה החיה בלי חוקת־יסוד, הרי גם אצלנו יכולה להיות דעה כזו שהחוקה מיותרת, והאסיפה המכוננת סוברנית להחליט על כך”.

העורך־דין המלומד מר בגין אינו יודע מה קרה במועצת־המדינה הזמנית, אבל הוא צריך לזכור מה קרה בכּנסת. בראשית ימיה של הכּנסת, כשמר אידלסון הכניס בשם ועדת־החוקה חוק מעבר, כפי שהוכן על־ידי הממשלה הזמנית, והסעיף הראשון בהצעה אמר ששם האסיפה המכוננת יבּטל ובית־המחוקקים יקרא כּנסת, הסתייג בגין והתנגד להצעה זו והכניס הצעה מתנגדת האומרת: “תפקידה הראשי של האסיפה המכוננת הוא לקבוע את חוקת־היסוד של המדינה ולחוקק חוקים לישראל. עם קבלת חוקת־יסוד של המדינה יִתם תפקידה של האסיפה המכוננת, ותוך שלושה חדשים תתקיימנה בחירות לרשוּת המחוקקת של המדינה, כפי שהוגדרה בחוקה”.

גם חבר הכּנסת וילנר תמך בהסתייגוּתוֹ של מר בגין, אולם הכּנסת דחתה הצעת ה"ה בגין וּוילנר, ונתקבלה הצעת הוועדה, שהובאה על־ידי מר אידלסון האומרת: "לבית־המחוקקים במדינת־ישראל יקָרא “כּנסת”. לאסיפה המכוננת יקָרא “הכּנסת הראשונה”.

בקווי־היסוד של תכנית הממשלה לארבע שנים, אשר הוגשה לכּנסת ב־8 למארס 1949, יש פרק על המשטר (פרק שני), והמלה “חוקה” אינה נזכרת כלל. תכנית זו נתאשרה על־ידי הכּנסת ב־10 למארס.

אין דבר זה גורע מזכות הכּנסת להחליט על חוקה, אבל אין איש יכול לטעון שהדבר כבר הוחלט. הדבר טעון החלטת הכּנסת.

בפתיחת הוויכוח בשאלת החוקה ביום מלאת שנה לכּנסת דיבר סגן יושב־ראש הכּנסת, העורך־דין המלומד מר ניר. הוא כמעט שיכנע הכּנסת שאין צורך בחוקה. אולם אין ברצוני לסמוך על כוח השיכנוע של ידידי ניר, ואנסה לעשות המלאכה בעצמי.

חברי־הכּנסת ניר, בגין ובר־יהודה הילכו אימים על הכּנסת אם לא יהיה מה שהם קוראים בשם חוקה: א) אפשר יהיה לפזר הכּנסת, וחבר הכּנסת ניר הדגיש סכנה זו באופן דרמטי ובחריצות רבה, ב) אם לא תתקבל חוקה יחפשו ביצים בשוק השחור, ג) אם לא תהיה חוקה תמשיך להתקיים צנזורה צבאית.

עלי להגיד שאני תמה על יוּריסטים מלומדים אלה. כל הסכנות המפחידות אותם כל־כך יתכנו במדינה שיש לה חוקה, לא פחות מאשר במדינה שאין בה חוּקה, והדבר תלוי בחוק ולא בחוקה. באמריקה, למשל, יש חוקה, אולם החוק מתיר צנזורה צבאית בשעת־חירום; באנגליה אין חוקה, ואין החוק מתיר צנזורה בימי שלום; בברית־המועצות יש ויש חוקה – והמומחה הדמוקרטי מר וילנר ודאי יסכים שזוהי החוקה המשוכללת ביותר בעולם – ואף־על־פי־כן יש בברית־המועצות צנזורה, ולאו דווקא צבאית בלבד. ואשר לפיזור הכּנסת – הרי באנגליה מקובל שאפשר לפזר הכ+נסת, וראש הממשלה מוסמך לעשות זאת בכל זמן שהוא רואה צורך בכך, ועדיין לא שמענו שיש בכך פגיעה בדמוקטיה או בזכויות האזרחים.

לעומת זאת באמריקה, שיש בה חוקה מיוחסת מדרגה גבוהה מאוד, אין הכּנסת יכולה להביע אי־אמון בממשלה, מה שאפשר לעשות בישראל, ואין באמריקה ה“קונגרס” (זהו השם של ה“כּנסת” באמריקה) יכול לקבוע ממשלה או לפטרה, כאשר היא יכולה לעשות פה.

ואשר לצנזורה הצבאית. אם חבר־הכּנסת בגין סבור שמצב הבטחון מניח הדעת ואין צורך בצנזורה צבאית, ־ יש בידו להביא לכּנסת הצעת־חוק בת סעיף אחד – לבטל הצנזורה. ואם החוק יתקבל – תבוּטל הצנזורה. ואין צורך לחכות לחוקה. כמו כן אם אין הוא רוצה בפיקוח על השוק השחור – הוא רשאי להציע חוק לבטל הפיקוח. אם דעתו תתקבל – לא יהיה פיקוח, גם בלי חוקה.

על ענין החוקה יש לדון לגופו, וקודם־כל יש להגדיר היטב למה מתכוונים כשאומרים חוקה, ומה ההבדל בין חוקה ובין חוק, ולמה דרוש ההבדל הזה, אם הוא דרוש.

וקודם־כל אגיד במה אייני מסכים לשוללי החוקה.

חבר הכנסת לוונשטין הגדיר עמדת ה“אגודה” בענין זה, והוא עשה זאת בעברית צחה ובנוסחות ברורות ושקופות. בכל אופן הדיבור היה שינוי גדול לעומת נוסח הדיבור של ה“אגודה” בשנים בשנים הקודמות, ויד לברך על כך. דבריו אפשר לסכּם בפסוקים האלה הלקוחים מנאומו:

“רק לתורה הכּתוּבה ולמסורת יש סמכוּת ריבונית בחיי ישראל”.

“כל חוקה שהיא יציר כפיו של אדם אין מקומה בישראל”.

“בחוקה חילונית נראה נסיון לתת גט־כריתוּת לתורתנו הקדושה”.

אני מתיחס, כרבים בתוכנו, בכבוד רב לאמונה התמימה והשלמה של חבר הכּנסת לוונשטין וחבריו – בין אם אנו מסכימים לדבריו ובין אם לא. אבל נראה לי כי היה יותר טוב אלמלא היו מדבּרים בכּנסת על אמונה שבלב, אשר הוויכוח עליה עלול לפגוע ברגשותיהם של המאמינים. אך מכיון שחבר הכּנסת לוונשטין מצא לנחוץ לומר אשר אמר – והיתה לו הזכות המלאה לעשות זאת – אַל יתרעם עלי אם אוֹמַר מה שיש לי לומַר בענין זה.

מר לוונשטין אמר ש“התורה הכתובה והמסורת היא הסמכות הריבונית בחיי ישראל”. איני יודע אם התכוון בכך למדינה או לא. אם הכּוונה היתה למדינה – אני חייב לציין, שפירוש הדבר מדינה תיאוקרטית. עלי להזכיר שנציגי המזרחי וה“אגודה” הצהירו קבל עם ועולם, לפני הקמת המדינה, שאין הם מתכוונים להקים מדינה תיאוקרטית, ומדינת־ישראל לא תהיה תיאוקרטית. מוּתר אולי ל“אגודה” לשנות דעתה, אבל יש להניח שבשעת הכרזתה הניחה, שמדינה יהודית לא־תיאוקרטית אין בה הרס היהדות וניגוד לתורת ישראל. ואם ההכרזה של ה“אגודה” אז היתה נכונה – אין יסוד לדברי מר לוונשטין עכשיו.

אם מר לוונשטין סבור שרק לתורה הכּתובה ולמסורת יש סמכות ריבונית בחיי ישראל, וכוונתו היא למדינה – הרי המשמעות של דבריו היא שרק לחברי ה“אגודה”, ואולי רק לרבני ה“אגודה”, יש הסמכות הריבונית, המחוקקת והמבצעת במדינת־ישראל, ולשום יהודי אחר, שאינו נמנה על אגודת־ישראל, אין כל זכות להתערב בעניני המדינה. מסוּפקני אם דבר זה מתאים לתורת ישראל ואם יש לקיים מדינה בתנאים אלה.

מר לוונשטין טוען, כי “חוקה שהיא יצור כפיו של אדם אין מקומה בישראל”. מאימתי נפסלו בישראל יצורי־כפיו של אדם? הוא מוצא פסול בחוקה “חילונית”. אני רוצה לקבוע ש־99% מכל מעשיו של חבר הכנסת לוונשטין וחבריו הם מעשים “חילוניים”, וקשורים ב“יצורי כפיו של אדם”. החייט שתופר בגדו – מלאכתו חילונית, והבגד הוא חילוני, ואף־על־פי־כן הוא לובש אותו. החשמל המאיר בביתו, החשבון שעושה לו מנהל הפנקסים, חוקי העיריה שבה הוא חי, הרכבת או המכונית שבה הוא נוסע, הם יצורי כפיו של אדם ו“חילוניים”. כל מעשי המדינה על־פי טבעם הם חילוניים: המדינה מטילה מסים, מתקינה דרכים, עוסקת בעבודות ציבוריות, בחקלאות, בשיכון, בהתישבות, בבריאות, בתחבורה; כל אלה הם מפעלים “חילוניים”. האם הם פסולים על־ידי כך? ודאי שהוא מאמין שכל הדברים האלה נעשים ברצון הבורא; כך נעשים גם החוקים שהאנשים מתקינים לצרכיהם. מר לוונשטין משתתף פה עם כולנו בעשיית חוקים “חילוניים” – ואיני יודע מה ההבדל מבחינה זו בין חוקה לבין חוק? הריבונות של העם באה לידי גילוי בעשיית חוקים לעצמו, על־פי רצונו וצרכיו; הכופר מר לוונשטין בריבונות זו של העם?

נדמה לי שתפיסתו הקונסטיטוציונית של מר לוונשטין אינה עולה בד־בבד עם תורת ישראל. אנו מוצאים בתנ"ך שני בירורים קונסטיטוציוניים – ובשניהם הוכרע קו “חילוני”; קו חילוני אין פירושו קו אנטי־דתי, אלא קו הנובע מהצרכים של אדם או של עם כפי שהאדם והעם רואים אותם. ובשתי ההכרעות “החילוניות” לא היתה סתירה לתורת משה, כי הכרעה חילונית אחת נעשתה על־ידי משה רבנו עצמו, והשניה – נעשתה בפקודת אלהים.

המקרה הראשון מסופר עליו בתורה:

"וַיְהִי, מִמָּחֳרָת, וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת־הָעָם; וַיַּעֲמֹד הָעָם

עַל־מֹשֶׁה, מִן־הַבֹּקֶר עַד־הָעָרֶב.

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵת כָּל־אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה

לָעָם; וַיֹּאמֶר, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם?

מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר

עַד־עָרֶב? ־ ־ לֹא־טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם

הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ. כִּי־כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ

לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלִי ־ ־ וְאַתָּה

תֶחֱזֶה מִכָּל־הָעָם אַנְשֵׁי־חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת,

שֹׂנְאֵי־בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת,

שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ

אֶת־הָעָם בְּכָל־עֵת, וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ

וְכָל־הַדָּבָר הַקָּטָן יִשְׁפְּטוּ הֵם. ־ ־ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ,

כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות י"ח, יג־כד).

יתרו לא היה יהודי, ומשה קיבל עצתו הקונסטיטוציונית, וסידר האדמיניסטרציה המשפטית כפי שיעץ בעל נסיון ממלכתי ממדין, אם כי היה “גוי”, ולא היה בכך משום סתירה לתורת משה.

היה מקרה שני – יותר מאַלף. במקרה זה היה ויכוח מפורש בין משטר חילוני ובין משטר תיאוקרטי, והוכרע הדבר לטובת משטר חילוני, והמכריע היה הקדוש־ברוך־הוא בעצמו. והדבר מסופר בספר שמואל א':

"וַיִּתְקַבְּצוּ, כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹאוּ אֶל־שְׁמוּאֵל, הָרָמָתָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:

הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ, וּבָנֶיךָ, לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ; עַתָּה,

שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִם. וַיֵּרַע הַדָּבָר, בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ,

תְּנָה־לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ ־ ־ וַיֹּאמֶר

ה' אֶל־שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם, לְכֹל אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ,

כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. ־

־ וְעַתָּה, שְׁמַע בְּקוֹלָם, אַךְ, כִּי־הָעֵד

תָּעִיד בָּהֶם, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם, מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ

עֲלֵיהֶם. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי ה', אֶל הָעָם

הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. ־ ־ וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל

שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ: לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.

וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ, כְּכָל הַגּוֹיִם. וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ, וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ.

וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל־דִּבְרֵי הָעָם,

וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יה‘. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע

בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ!" (שמואל א‘, ח’, ד־כב).

“משפט המלך” שמדובר עליו כאן – ובזה הולם יותר במונח קונסטיטוציה מהמלה “חוקה” – כוונתו למשפט־המלך שהיה נהוג בכל העמים באותו זמן, אותו דרשו היהודים משמואל, והוא נצטווה מפי הגבורה לתת לעם מבוקשו, אם כי מבוּקשוֹ היה “חילוני” בהחלט, לקוח מכל שאַר הגויים. ואם היום קוראים ל“משפט המלך” בשם חוקה – אין בחוקה שום דבר הסותר תורת ישראל, והפְסול שהטיל מר לוונשטין בחוקה מטעם התורה הכתובה והמסורת אין לו שחר, לפי עניוּת דעתי.

הוויכוח על החוּקה סובל, כרוב הוויכוחים, מחוסר הגדרה ברורה ומדויקת של הנידון. אילו היו כל הנואמים מגדירים לעצמם המונח חוקה כדבר־מה נבדל ושונה ממונח החוק, היו מיד מרגישים שלחלק גדול מדבריהם אין יסוד.

בוויכוח זה נשמעו דברי־טעם מפי חבר־הכנסת בר־יהודה. הוא אמר משהו שיש להשמיע אותו השכם והערב גם לכנסת וגם לאוּמה. בדברו על העליה וקליטתה אמר: “למען עשות מכל ערב־רב זה עם אחד צריך ללכת לקראת זה בכל הדרכים: דרך החינוך, דרך האירגון ובכל תאי־החיים, שזה יהיה במשותף; ולא כמו עכשיו בנבדל. וגם בחוק: גם בחינוך לחוק אחד”! אני חותם על דברים אלה בשתי ידי. בר־יהודה טען בצדק מרובה “שיש לחנך העם לכבד החוק”, ושוב אמר דבר נכון, שהחוקים שירשנו ממשטר המנדט – אינם הולמים צרכי מדינת־ישראל, ועלינו לעשות חוקים חדשים. אבל מתוך ערבוב המושגים שבין חוק וחוקה ומחוסר הגדרה ברורה מה זה חוק ומה זאת חוקה הסיק מדבריו הנכונים מסקנה שאין לה שחר, לפי עניות דעתי. הוא טען ש“החוקה הבלתי־כתובה במדינה שלנו היא החוקה של המנדטוֹר, ואנחנו איננו יכולים להסכים שזה יהיה היסוד”. בר־יהודה טעה: אין “חוקה” של המנדטוֹר קיימת במדינה זו, ואם לא לחשוב המנדט לחוקה – הרי מעולם לא היתה פה “חוקה”, במובן שמדובר על חוקה בוויכוח זה. בארץ הזאת קיימים חוקים של המנדטוֹר, חוקים אלה מקצתם טובים, רובם – רעים, ואינם הולמים צרכינו, כי לא נעשו על־ידינו ולא נבעו מצרכינו וממאוויינו אנו. לחוקים אלה יש תוקף במדינת־ישראל, באשר אנחנו נתנו להם תוקף, בדלית־ברירה, כי לא יכולנו ביום העצמאות לעשות חוקים חדשים בכל שטחי החיים, ולא יכולנו להישאר בלי חוקים. אין ספק שיש צורך לשנות חוקים אלה, כמעט כל החוקים, בלי יוצא מן הכלל, אבל דבר זה לא יוכל להיעשות על־ידי “חוקה”, כפי שסבור בר־יהודה; גם אם נחליט על חוקה ונעשה אותה – יהיו חוקי המנדטוֹר קיימים ועומדים, כל זמן שלא נחוקק חוקים חדשים במקומם. אם החוקים שירשנו מהתורכים ומהבריטים אינם טובים – ולדעתי אינם הולמים צרכינו, ־ עלינו לעשות “חוקים” חדשים, ושום “חוקה” לא תפתור שאלה זו.

גם מר גיל היה שותף לאותה הטעות של בר־יהודה. הוא טען בצדק, שספר החוקים התורכי, המג’לה, הוא אנכרוניזם במדינת־ישראל, זהו אפילו לא חוק של המנדטוֹר אלא של התורכים, והוא מבוסס על המשפט המוסלמי של ימי הביניים; אבל המג’לה אין לבטל על־ידי חוקה, אלא יש להחליפו בספר־חוקים אזרחי חדש.

למה מתכוונים אלה הדורשים חוקה כדבר־מה שונה במהותו ובמעמדו משאר החוקים? הם מתכוונים לתעודה משפטית עליונה, מיוחסת, “קשיחה”, הקובעת יסודות המשטר הממלכתי ומתנה במידה ידועה כל התחיקה, ואינה נתונה לשינויים בדרך כל שאר החוקים.

חוקה במובן זה היא בכללה המצאה פוליטית חדשה, שלא מלאו לה עדיין מאתיים שנה, ונתחדשה מתוך מאורעות פוליטיים מסוּימים, ויש לבדוק ולבחון אם מדינתנו זקוקה לחידוש זה.

אנו אמנם מדינה צעירה שטרם מלאו לה שנתיים, אך יחד עם זה אומה עתיקה שזכרונה מגיע לכמה אלפי שנים מלפנינו. מבטנו מנסה לחדוֹר לערפילי מאות או לפחות עשרות שנים בעבָרנוּ, ולא כל המצאה חדשה עלינו לקבל בעינים עצומות, בטרם בדקנו אם יש בה צורך וברכה במציאותנו ההיסטורית בתקופה זו.

אני מכיר שלוש מדינות קדומות שהנחילו לאנושות התרבותית יסודות המוסר, הצדק, החוק והמשטר הממלכתי והן: יהודה, יוון ורומא. במדינות אלה, נדמה לי, לא הבחינו בין “חוקה” לבין חוק.

חבר־הכנסת שאג לא צדק באמרו שכבר בתורה מבחינים בין חוקה ובין חוק. אמנם בתורה (וכן בשאר ספרי התנ"ך) נמצאים שני המונחים – חוק וחוקה, אבל מסופקני אם יש איזה הבדל ביניהם. בחמשת ספרי התורה בלבד נמצאת המלה “חוקה” למעלה מארבעים פעם, ואף במקום אחד אין לה משמעות אחרת מאשר למלה חוק. תרגום השבעים וכן תרגום אונקלוס אינם מבחינים בין שתי המלים האלה, ומתרגמים אותן כאילו היו זהות לגמרי. במקרים בודדים מתרגם אונקלוס גם החוק וגם החוקה במלה גזירה, לרוב הוא מתרגם שתיהן במלה קיימא או קיים. בכל פעם שנאמר בתורה חוקה – הכוונה היא לחוק, או לצו רגיל. אתן רק דוגמאות אחדות. בשמות י“ב, י”ד נאמר על חג הפסח: “חוקת עולם תחגוהו”. בשמות כ“ח, מ”ג – מ“ד נאמר על מדי הכוהנים: “ועשה להם (לכוהנים) מכנסי בד – – ממתנים ועד ירכים יהיו. והיו על אהרן ועל בניו – – חוקת עולם לו ולזרעו אחריו”. בבמדבר י”ט, י' נאמר: “וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב, והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת־עולם”. בבמדבר י“ט, כ' – כ”א נאמר: “ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא – – והיתה לכם לחוקת עולם”.

בתורה אנו מוצאים לרוב חוקה בלשון רבים, “ולא תלכו בחוקות הגוי” (ויקרא כ', כ"ג). “השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום” (דברים ח', י"א). ברור שהכוונה כאן היא לחוקים. מדוע נאמר פעם חוק ופעם חוקה – איני יודע. רש"י מפרש בשני מקרים (שמות כ“ח, מ”ג, במדבר י"ט, ב') “חוקת עולם” – כגזירה שאין לערער אחריה. אבל אין כל רמז שחוקה שונה בנידון זה מחוק. יתכן שלמלה “חוק” היתה משמעות יותר רחבה, כי חוק פירושו גם מידה, גבול, זמן קצוב ועוד. בכל אופן לא היתה למלה “חוקה” בתורה המשמעות המודרנית של קונסטיטוציה, וההבחנה שאנו עושים בימינו אלה – מתחדשה רק בשנים האחרונות.

גם הרומאים, גדולי החוק והמשפט, לא ידעו המושג המודרני של קונסטיטוציה, אם כי מקור המלה הוא רומאי; לא היתה “קונסטיטוציה” כתובה לא בימי המלכים, לא בימי הריפובליקה ולא בימי הקיסרים. “קונסטיטוציה” פירושה הקדום הוא אוסף חוקים ופקודות של הקיסר.

גם ליוונים לא היה ידוע המושג המודרני של חוקה כחוק עליון ומיוחס, אם כי האתונאים פיתחו עוד בזמן קדום צורה דמוקרטית של חיי מדינה. המונח הקדום ביותר למושג קונסטיטוציה שבימינו זהו פוליטייאה, ומשמעותו בעיקר משטר ממלכתי, אם כי בתקופה יותר מאוחרת היה אריסטו משתמש במונח פוליטייאה גם כחוקה ממלכתית כתובה.

החוקה במובנה החדש נתחדשה בעיקרה באמריקה, אם לא לחשוב ה“אינסטרומנט אוף גוברנמנט” של קרומוול משנת 1653. אמריקה נשתחררה מעול אנגליה בשנת 1776, ורק 11 שנה אחר כך, בשנת 1787, נגמר נוסח החוקה של “הברית” (אוניון) – החוקה במובן המודרני של מסמך משפטי ממלכתי עליון ומיוחס, שלא ניתן לשינויים אלא בתנאים יוצאים מן הכלל. החוקה הזאת קיבלה תוקף רק כעבור שנתיים, בשנת 1789, ומאז ועד היום היא עומדת בתקפה, לאחר כמה תיקונים שנוספו לה במשך הזמן. המדינה השניה שקבעה חוקה היתה צרפת, אחרי המהפכה הגדולה בשנת 1789. מתחילה נתפרסמה ההכרזה על זכויות האדם (1789). איני יודע אם היה לה תוקף חוקי פורמַלי, אבל זה היה מסמך פוליטי אנושי בעל ערך היסטורי רב, שהשפיע על המחשבה הפוליטית באירופה בזמנו ולאחר כך. רק בשנת 1791 נעשתה,החוקה" הראשונה, שהגבילה זכויות המלך, אבל חוקה זו, כחוקות שבאו אחריה, לא האריכה ימים והן נתחלפו במהירות בימי המהפכה, ובימי שלטון נפוליון. כן קבעו חוקות כל שאר הארצות באירופה ובאמריקה הלאטינית שהשתחררו מעוֹל שלטון העריצות (בלגיה 1831, סרדיניה, שווייצריה ועוד – 1848).

החוקה “האידיאלית” היא החוקה של אמריקה הצפונית. היא “אידיאלית” מכל הבחינות: א) היא ראשונה, ב) היא קיימת כבר 173 שנים. אמנם אין זו תקופה ארוכה ביותר בחיי העם היהודי, אבל בחיי החוקות זהו ריקוֹרד. ג) היא שימשה דוּגמה לכמה חוקות בארצות אחרות, וביחוד באמריקה הדרומית. ד) קשה לשנות אותה, יותר מכל חוקה אחרת. לתיקון בחוקה האמריקאית דרושים קודם־כל רוב של שני שלישים בסנאט ובבית־הנבחרים, ואחר כך אישור של ¾ המדינות בארצות־הברית. ה) חוקה זו מַתנה כל התחיקה באמריקה, ובית־המשפט יכול לפסול כל חוק אם נראה לו שהוא סותר את החוקה. מניין בא דבר זה?

בייסוד ארצות־הברית של אמריקה נתמזגו שתי עובדות פוליטיות: 1) השתחררות מעול בריטי, 2) איחודן של 13 מדינות ריבוניות בברית פדרלית אחת. הדבר השני היה אולי קשה מהראשון, כי המדינות לא רצו בנקל לוותר על ריבונותן, והיה הכרח להבטיח זכויות המדינות בתעודה בעלת סמכות עליונה ומובטחת, והחוקה פירשה ונָקבה מה היא סמכותה של הברית הפדרלית. כל השאר נשאר ברשות המדינות. היה צורך להכביד באופן מיוחד על שינוי החוקה, למען לא תיפגע סמכות המדינות. בית־המשפט העליון לקח לעצמו הזכות, אם כי הדבר לא פורש בחוקה, לקבוע אם חוק שנעשה על־ידי נציגי העם בקונגרס הולם או סותר החוקה, ובידו לפסול חוק, אם גם רוב גדול של העם ונציגיו עומדים מאחוריו, בתואנה שהחוק מתנגד לחוקה. וכך נעשה בית־המשפט העליון כוח מעכב, מחשיל, משַמר, המבכר זכויות הרכוש על זכויות אדם. וכשהוחלט באמריקה להטיל מס־הכנסה באו העשירים וטענו בפני בית־המשפט שהחוק סותר את החוקה; ובית־המשפט פסל חוק מס־ירושה, עד שהיה הכרח לשנות החוקה. אבל אילו נמצאו 13 מדינות מתוך 48 שהיו מתנגדות לתיקון – לא היו 35 המדינות ושני שלישי הקונגרס יכולים לתקן החוקה, ורצונו של העם להטיל מס־הכנסה היה עולה בתוהו. היה עוד מקרה שעשו חוק להגנת עבודת ילדים – בא בית־המשפט ופסל החוק מטעם קונסטיטוציוני. ומשונה קצת הדבר שאצלנו מפלגות הדוגלות ב“קידמה” וב“כוחות המחר” נלהבות למשטר זה.

בצרפת נעשתה חוקה – לא מתוך צורך של פדרליזציה. בצרפת לא הוקמה אחרי המהפכה מדינה חדשה. המדינה הצרפתית היתה קיימת מקודם, והיתה ונשארה מדינה אחידה. אלא במקום העריצות של מלך כל־יכול בא שלטון עם, והיה צורך לקבוע זכויות העם בתעודה מהפכנית. החוקה קבעה ריבונות העם, במקום ריבונות המלך; שלטון הדמוקרטיה במקום שלטון יחיד. והחוקה בצרפת לא היתה נוקשה ומיוחסת כחוקה באמריקה, כי לא היה צורך בכך, ואמנם החוקה הצרפתית שוּנתה כמה פעמים.

הזקוקים אנו לחוקה דוּגמת אמריקה? מותר לנו ללמוד מאחרים ולשאול מהם חוקים וסדרים – אם הם הולמים צרכינו, אם הם מועילים ודרושים לנו. הדרושה לנו חוקה מיוחסת, נוקשה, הכובלת ידי המחוקק והעם הריבוני, ומטילה על השופטים להכריע אם החוק שרוצה בו העם כשר או פסול?

למדינת־ישראל יש להבטיח קודם־כל בשטח המשפטי שני דברים – בהם תלויים, לדעתי, קיומה ועתידה של מדינתנו: א) שלטון החוק; ב) שלטון הדמוקרטיה.

חירות היחיד וחירות העם אינן תלויות בהכרזה על חירויות, וגם לא בחוקה – אפילו החוקה הטובה ביותר בעולם – אלא בדבר אחד עקרוני: בשלטון החוק. רק במדינה שבה כל אחד – אזרח, חייל, פקיד, שר, מחוקק, שופט ושוטר – כפוף לחוק ופועל לפי החוק; רק במדינה שאים בה שרירות, לא של שרים ומושלים, לא של נציגי־עם ופקידי־מדינה, גם לא של יחידים ומנהיגים פוליטיים – רק במדינה כזו מובטחת החירות ליחיד ולרבים, לאדם ולעם. במדינה שאין בה עליונות של החוק – אין בה חירות, אפילו אם בחוקתה משולבת מגילת החירות הנמרצת והמתקדמת ביותר בעולם.

לנו דרושים חוקים בכל שטחי החיים, חוקים הקובעים את המשטר במדינה והיחסים בין אדם לחברו – חוק בחירות, חוק הכנסת, חוק הנשיא וסמכותו ואחריותו, חוק בחירת הממשלה והתפטרותה, חוק העתונות והאסיפות, חוק השוויון בזכויות ובחובות לכל האזרחים והאזרחות, חוק פלילי ואזרחי ומסחרי, חוק מסים ומכָסים, חוק קבלת פקידים, חוק הצבא וכו'. בחוקים אלה מוגדרות הזכויות והחובות של האזרחים, של נבחרי העם, של פקידי המדינה, של השופטים והשוטרים, של איש ואשה, של הורים וילדים, של חברות ואגודות. שום חוקה אינה יכולה למלא תפקיד זה. רק במסגרת של חוקים – שיש לשנותם ולתקנם מזמן לזמן לפי צרכי־החיים שאינם קופאים על שמריהם, אבל כל זמן שהם קיימים הם חלים על כל אזרחי המדינה ללא יוצא מן הכלל ומחייבים גם את נשיא המדינה וחברי הממשלה והכנסת וגם את האזרחים “הפשוטים” – רק במסגרת־חוקית כזו מובטחת החירות האמיתית של האזרח ושל העם, ושמורה הזכות של כל אדם ואדם.

בוויכוח על החוקה התבלטו שני צ’מפיונים של “חירויות” האזרח: חבר־הכנסת בגין וחבר־הכנסת יערי. אבל יש להצטער על כך שהם לא הגדירו מה זאת חירות. האם חירות פירושה – כל הישר בעיניו יעשה? לדעתי זו אינה חירות אלא אנרכיה. במשטר אמיתי של חירות יש ויש לכבד זכויות הכלל, זכויות העם והמדינה, בטחונה, משטרה, מעמדה, צרכיה, ורק החוק יכול לקבוע הגבול שבין חירות – לא זו שקבוצה מסוימת עושה מונופולין לעצמה, אלא חירותו של כל אזרח – ובין זכויות הזולת; בלי שלטון־חק אין חירות.

והחוק צריך לחול על כל אחד בלי יוצא מן הכלל. נשיא המדינה, ראש־הממשלה וכל אחד מהשרים רשאי לעשות בתוקף תפקידו אך ורק מה שהחוק מרשה לו לעשות. לעומת זאת כל אזרח רשאי לעשות הכל – מחוץ למַה שהחוק אוסר עליו לעשות. גם אם החוק רע בעיני מישהו – הוא חייב להישמע לו. אפשר להציע לתקנו, אבל כל עוד יש לו תוקף הוא מחייב, כי אין שום ערובה לחירות ולזכויות מלבד שלטון החוק.

במדינה שהחוק שליט בה – מתן החוק הוא בידי העם; הפיקוח והשמירה על החוק – בידי השופט. אין להגביל העם במתן חוקים. מובן, גם העם יכול לעשות משגה, אבל עם חפשי, שאינו כבול – יתקן המשגה. לעומת זאת השמירה על החוק, פירושו של החוק, בדיקת תחולתו של החוק למקרה המסויים בחיים – אלה הם בידי השופט, שאינו תלוי בשום איש ושלטון, אלא במצפונו ובהבנתו בלבד. אין השופט עושה חוקים, אין הוא פוסל אותם, כי גם השופט ככל אזרח אחר במדינה כפוף לחוק. השופט רק מפרש החוק ומטילו על מקרים מסוימים שמובאים לשיפוטו. המציאות היא מורכבת ומסובכת, והמחוקק אינו יכול לראות מראש כל מקרה שעלול להתהווֹת, ועל השופט למצוא מובנו וכוונתו של החוק הכללי בנסיבות המיוחדות של המקרה המסוים המוגש אליו. במדינה שהחוק שליט בה יש הפרדה גמורה בין סמכות המחוקק, המסורה לנציגות הנבחרת של העם, ובין סמכות השיפוט, הנתונה בידי חבר שופטים ממונים, אבל בלתי־תלויים לאחר מינוּים בשלטון המבצע, חבר שופטים הבקיאים בחוק ונאמנים לו.

ולא יתכן שלטון החוק בלי שלטון הדמוקרטיה. העם מכבד את החוקים ומקבל על עצמו עוּלם באהבה – אם החוקים נעשים על דעתו, נובעים מצרכיו ומרותקים לרצונו. בארץ שאין העם חפשי לעשות חוקיו על־ידי נציגיו הנבחרים מתוך חופש־בחירה – אין בה שלטון־חוק אלא משטר עריצים ושרירוּת. אם אין השליט העושה החוקים תלוי בעם – אין החוק יצורם של אנשים בני־חורין, ובמקום שאין חירות אין שלטון של חוק.

סימנה המובהק של דמוקרטיה הוא לא שלטון למען העם, אלא שלטון על־ידי העם. גם עריצים טוענים או גם סבורים באמת, שהם שולטים לטובת העם. אין דיקטטורה בהיסטוריה שלא התימרה לשלוט לטובת הכלל. והיו מקרים לא בודדים שאמנם קמה דיקטטורה רק מתוך נימוקים ציבוריים, מתוך אידיאלים לאומיים או סוציאליים; אולם יש טבע פנימי לשלטון, ואין מנוס מפניו. כשאין השלטון כפוף לעם ואינו נבחר על־ידיו בבחירות חפשיות – הרי השלטון נעשה מטרה לעצמו, גם אם לכתחילה היה רק אמצעי למטרה, ולו גם למטרה נעלה. אמת פשוטה זו הוכחה לא פעם על־ידי ההיסטוריה, גם בדורות הקודמים וגם בימינו אלה.

מדינת־ישראל לא תתקיים בלי שלטון החוק ובלי שלטון הדמוקרטיה. שני אלה כרוכים זה בזה. זוהי הבעיה המשפטית היסודית של המדינה, ולא בעיית חוקה או חוקים.

בימינו קמו מערערים על דמוקרטיה. טוענים שזוהי דמוקרטיה “פורמלית”. ופוסלי הדמוקרטיה הפורמַלית בתוכנו נעשו משום־מה החסידים הגדולים של החוקה. האין החוקה “פורמַלית”? האין החוק “פורמַלי”? ואמנם, בארצות שאין בהן דמוקרטיה “פורמלית” – בארצות הדיקטטורה, – החוק והחוקה אינם אלא מלה מתה. “החוק” היחיד זהו רצונו השרירותי של העריץ או חבורת העריצים העומדים מעל החוק.

כל משטר טוטליטרי הוא סם־מוות ליהודים ולעם היהודי, אם מבחינה גופנית ואם מבחינה רוחנית. משטרים אלה גוזרים על קיום היהודים או על קיום היהדות, או על שניהם כאחת. גם מדינת־ישראל לא יהיה לה קיום במשטר כזה, ולוּ רק מפני כך שינותק הקשר בינה ובין העם היהודי שבגולה.

היהודים כיהודים יכולים להתקיים רק בארץ שיש בה חופש המיעוט, חופש הבחירות, חופש המחשבה, חופש התנועה, חופש ההתנגדות לממשלה בגדר החוק – כלומר, במשטר דמוקרטי. במשטר טוטליטרי – גם אם אין לו כוונות־איבה מיוחדות כלפי יהודים, נגזר דינם של היהודים כיהודים. גורל העם היהודי קשור בגורל הדמוקרטיה.

במשטר דמוקרטי מכריע הרוב, ורצונו של הרוב הוא חוק המדינה ומחייב את המיעוט, אולם זכותו של המיעוט להביע דעתו, לחשוב כרצונו, להצביע לפי ראות עיניו אינה מקופחת. במשטר דמוקרטי אין הרוב מכריע בעניני אמונה, מחשבה, אמנות ומדע. מחשבת האדם בדמוקרטיה אינה כפופה לחוק ולשלטון. אפילו אם על העם כולו מקובלת דעה מסוימת – מותר ליחיד לחשוב אחרת ולהילחם על דעתו, אפילו אם אין אף איש אחד תומך בדעתו זו. במשטר דמוקרטי אין איסור על ביקורת ועל ויכוח, וכל אזרח במדינה יש לו החופש המלא לבחור בנציגיו כרצונו. אין האזרח נדרש לאשר רשימת המועמדים היחידה המוגשת על־ידי השליטים – אלא הוא בורר לעצמו נציגיו, ומשום־כך הנציגים כפופים לרצון העם ולא להיפך. אולם אין הדמוקרטיה משטר של “כל הישר בעיניו יעשה”. הכרעת הרוב מחייבת. הרוב מכריע מהי הפעולה אשר תיעשה, ומהי הפעולה אשר לא תיעשה, והכרעה זו נעשית חוק המדינה ומחייבת הכלל כולו, וכל זמן שהרוב אינו משנה דעתו, אם מפני שהרוב לא נשתנה, או מפני שאותו הרוב לא שינה דעתו, החוק קיים ומחייב כל אזרח במדינה.

הדמוקרטיה לא תתקיים – אם נעשה אותה מחוסרת־אונים, חדלת־פעולה, נטולת כוח־ביצוע ומשוללת אמצעי־התגוננות יעילים.

אין אני אופטימי כל־כך כחבר הכנסת יערי, המבטיח אותנו שאין עוד כל סכנה נשקפת במדינת־ישראל לשלטון הדמוקרטיה, וההתנקשויות בריבונות הדמוקרטית של העם עבר זמנן ולא ישובו.

נדמה לי שיש קצת יותר מתמימות בשאלתו של חבר הכנסת יערי לשם מה אמצעי־הגנה חוקיים על מדינת־ישראל ועל ריבונותה הדמוקרטית. אי־אפשר שחבר הכנסת יערי לא ידע שיש אנשים בכנסת ובמדינה השואפים להריסת המשטר הדמוקרטי במדינת־ישראל ונושאים לבם למשטר טוטליטרי, אם כי לא כולם מעיזים להודות בכך בפה מלא. אבל יש גם אמיצי־לב כחברי־הכנסת וילנר ומיקוניס שאינם חוששים להצהיר שכל מחוז־חפצם להקים בארץ זו שלטון יחיד של מפלגתם, לדכא כל מפלגה אחרת, לשלול מכל האזרחים זכות הבחירה החפשית, זכות הביקורת, הזכות להיות ציוני, ־ ואין זו שאיפה ערטילאית שלא מעלמא הדין. מאז מלחמת־העולם הראשונה ראינו כבר בכמה ארצות, בזו אחר זו, הריסת הדמוקרטיה וחורבנה, אם בעזרת כנופיות מזוינות בפנים או בעזרת כוח מזוין מבחוץ. משטרים טוטליטריים אלה שהוקמו מתוך מגמות דונות ולפעמים סותרות זו את זו – יש בהם צד שווה: אף אחד מהם אינו סובל חירות היחיד, שלטון החוק, הביקורת וקיום מפלגות אחרות מלבד זו שיש לה מונופולין בשלטון. במשטרים אלה אין השלטון כפוף לשום חוק, ואם גם יש חוּקה בארצות אלה – אין לה כל תוקף ממשי, ואינה משמשת אלא לנוי, לצרכי פרסומת ותעמולה בחוץ, כי בפנים – רצון השליט הוא החוק והחוקה.

אם הדמוקרטיה בישראל רוצה להתקיים ולהאריך ימים, היא צריכה להיות מזוינת באמצעי־התגוננות ומכשירי־פעולה־וביצוע שימנעו בעד מיעוטים – ולא רק מיעוטים לא־יהודים, אלא גם מיעוטים יהודים – להשתלט עליה בכוח, פנימי או חיצוני, וקשה להיתמם כל־כך ולא לראות שיש בתוכנו מיעוטים כאלה, אם גם לא כולם מגלים כוונותיהם ושאיפותיהם בנידון זה.

במשטר הטוטליטרי יש “יתרון” אחד: שם מצביעים 99% בעד מפלגת השלטון. “יתרון” זה עלינו למנוע בכל האמצעים שיש בידי הדמוקרטיה. מותר במדינה דמוקרטית להביע דעה אנטי־דמוקרטית, אבל הדמוקרטיה תאבד עצמה לדעת אם תניח רק לשוללי הדמוקרטיה האפשרות לפעול, והיא תגזור על עצמה חדלון־אונים ותתפרק מאמצעי התגוננוּת. מותר במדינת־ישראל להיות לא־ציוני, ויש לנו בכנסת ביעה אנטי־ציונית, אך אין לתת לאנשים אלה, מתוך רוחב־לב ליברלי של חבר־הכנסת יערי – להשתלט עלינו באמצעים לא־דמוקרטיים, כדי לדכא את הציונות והדמוקרטיה בכוח, כמו שנעשה הדבר בארצות אחרות שבהן בוטלה הדמוקרטיה “הפורמלית”.

לא נוכל לקבל על עצמנו התורה ההוֹטנטוֹטית של הישועים הדורשים ממשטר ליברלי להתנהג כלפיהם בהתאם לעקרונות הליברליים, ולתת להם לנהוג כלפי ליברלים בהתאם לעקרונות הישועים.

אין זה מפליא אולי שהנוהים – בגלוי או בסתר, לאלתר או לאחר זמן מה – אחרי משטר טוטליטרי ודיקטטורה של מפלגה אחת ויחידה, מַרבים כל־כך לדבר עכשיו על חירוּיות, וכל מי שאינו מסכים אתם בשאלת החוקה הם רואים בו אדם הרוצה לשלול מהעם מגילת חירותו וסמכותו. אני האמנתי לתומי, שמגילת החירות והסמכות של העם היהודי ניתנה ב־14 למאי 1948, עם היווסד המדינה, והמשטר החוקי והדמוקרטי שאנו רוצים לבצר ולבסס במדינה, נועד לתת תוקף ואריכות־ימים למגילת חירות וסמכות ריבונית זו של העם היהודי.

קיומה של מדינת־ישראל תלויה בראש ובראשונה בבטחון, בעליה ובהתישבות, ורק אם נצליח בשלושה אלה תאדיר במלוא יכלתנו הבטחון, העליה וההתישבות – תיכון מדינת־ישראל. אולם שלושה דברים אלה טעונים חוקים – חוקי־יסוד וחוקים רגילים. והשאלה היא אם שלטון החוק והדמוקרטיה הדרוש לישראל יובטח יותר מכל – בחוקה עליונה ומיוחסת, או בשורה של חוקי־יסוד שדינם ככל שאר החוקים.

הנסיבות שהצריכו והצדיקו חוקה עליונה ומיוחסת באמריקה או אפילו בצרפת אינן קיימות בארץ, ונהפוך הוא. אם אנו רוצים לחנך העם חכבד החוק – יש לחנך אותו לכבד כל חוק, ולא רק חוק “מיוחס” שנקרא בשם חוקה. כי לא חוקה זו קובעת אלף־אלפי הפרטים המהווים חיי יום־יום של האזרח – אלא החוק הרגיל. אם אנו רוצים לעקור הזלזול בחוק שנטעו בנו חיי הגולה והנכר והתלות – עלינו לשלול התפיסה המשונה שמטיפים לה חסידי החוקה מסוגו של חבר הכנסת בגין ש“חוק על זכויות אדם שאינו מיוחס ואינה חוקה קודמת לכל חוק אחר – היא פיסת־נייר שאין לה כל ערך”. אם חוק שנעשה על־ידי שליחי העם אינו אלא פיסת־נייר, ומשולל כל ערך – מה הערך של חוקה שנעשית על־ידי אותם שליחי העם? אם חברי הכנסת בגין ויערי פוסלים מראש “שליטת הרוב המכני” (בלשונו של בגין); או “הרוב הפרלמנטרי המקרי, הקוניונקטורלי” (בלשונו של יערי) – מהו התוקף והערך של החוקה אשר תיעשה על־ידי רוב,מכני" ו,מקרי" זה? קיום חוקה “מיוחסת” לא תגדיל הכבוד והזיקה לחוק – אלא להיפך, תגביר הזלזול בחוק. כל מי שירצה לבעוט בחוק ימצא טענה חדשה: אין החוק מתאים לחוקה. אם אפשר לבעלי־פלפול לטהר כל שרץ בק“ן טעמים – אפשר בוודאי לפסול כל חוק בת”ק נימוקים.

האמריקנים קיבלו באהבה – וגם זאת לא תמיד – כשבית־המשפט העליון פסל חוק באשר הוא מתנגד לחוקה. היקבל הציבור בנקל דבר כזה אצלנו? האם לא יביא דבר כזה בתוכנו לזלזול חריף בכבוד השופטים? ושני הדברים מסוכנים כאחד למדינה: חוסר כבוד לחוק, וחוסר אמון בשופט.

הדמוקרטיה באנגליה איתנה לא באשר יש לה או אין לה חוקה – אלא באשר העם האנגלי מכבד החוק ויש לו אמון בשופט. והוא מכבד החוק באשר המחוקק נבחר על־ידו. ויש לו אמון בשופט – באשר השופט נאמן וכפוף בעצמו לחוק, ואינו עומד מעליו. באנגליה כפוף המלך לחוק לא פחות ממנקה־הארובות, וראש־הממשלה לא פחות ממצחצח־נעלים. והעדר חוקה מיוחסת לא הפחית אלא הגביר גם שלטון החוק וגם שלטון הדמוקרטיה.

ואם למען הבטיח שלטון החוק והדמוקרטיה, יש לשלול בתנאים מסוימים חירותו של אדם המסוכן לשניהם – אין החוק האנגלי נרתע אפילו משלילת “חירותו” של חבר הפרלמנט. חירות־האזרח באנגליה לכל־הדעות אינה פחותה מאשר בארצות שיש בהן חוקה, בין שאלו הן ארצות של דמוקרטיה “פורמלית” או ארצות של דמוקרטיה “עממית”, ואף־על־פי־כך התיר החוק באנגליה לשים במאסר חבר הפרלמנט קפטן רמזיי למשך כמה שנים, על־פי פקודת שר־הפנים, בלי מַתן כל נימוק, אלא בתוקף חוק של שעת־חירום, לשם בטחון המדינה. חוק כזה אין בו כל סכנה לחירות העם – אם נתינתו תלוּיה בעם ובנציגי־העם הנבחרים בבחירה חפשית; ואכן הממשלה המבצעת החוק, אחראית על מעשיה בפני הפרלמנט. לעומת זאת אין כל ערך למגילת חירויות – אם השלטון נמצא בידי איש או חבר אנשים שאינם תלוּיים בבחירתו החפשית של העם.

במדינה חפשית כמדינת־ישראל אין כלל צורך בהכרזת חירויות – במדינה זו חפשי כל אדם לעשות הכל, אלא אם החוק אוסר במפורש משהו. במאה השמונה־עשרה, שעמדה כולה בסימן שלטון עריצים – היה צורך במגילת זכויות אדם. בארצות שבהן עדיין נשללת חירות העם וזכותו לקבוע ברצונו החפשי השלטון והחוק – יש צורך להילחם על זכויות האדם. בארצות החפשיות, בארצות הדמוקרטיה, שבהן שליט העם, יש צורך במגילת החובות, ופירושה אצלנו – חובות למולדת, לעם, לעליה, לקיבוץ גלויות, לבנין הארץ, לבטחון לזולת, לחלש.

אנו, יותר מכל ארץ חפשית ודמוקרטית אחרת שמראש מובטחות בה זכויות האדם ביסודן, זקוקים למגילת חובות. המשימות הגדולות והקשות שהטילה ההיסטוריה על דור מקימי המדינה, בוניה ומגיניה, לא יתכנו בלי מגילת־חובות שנטיל על עצמנו, ברצוננו הטוב, מתוך הכרת יעודנו החלוצי למשך תקופה לא־קצרה.

יש הבדל עיקרי ורב־תוכן בין המהפכה שנתרחשה אצלנו וביןהמהפכה באמריקה, בצרפת, בשווייצריה, ברוסיה, ובארצות אחרות. בכל הארצות האלה היה מרד במשטר, ועם שינוי המשטר השיגו העמים את מבוקשם. מהפכת העם היהודי היא לא מרד במשטר או בשלטון.

העם היהודי מרד בגורל היסטורי, בגורל של עם גולה, מפוזר, מחוסר מולדת, לשון, תרבות ועצמאות.

ב־14 למאי, עם הקמת המדינה, לא נשתחרר העם היהודי. נשתחררו רק שש מאות וחמישים אלף יהודים בארץ. היהודים בתימן לא נשתחררו – אלא לאחר שעלו לארץ, יהודי מרוֹקוֹ לא נשתחררו, הם ישתחררו רק אם יעלו ארצה. יהודי רומניה לא נשתחררו, ואם לא ינתן להם לעלות – ימר גורלם ואסונם יגדל. לא נשתחררו יהודי עיראק, מצרים – ומצבם החמיר, ומי יודע מה צפוי להם.

במעמדנו ההיסטורי לא יכולנו לבצע מהפכה חד־פעמית, כאשר עשו עמים אחרים. גאולת עם ישראל, אפילו גאולתו הלאומית בלבדה, טרם באה; יש רק אתחלתא דגאולה. אפילו המיליון שיש לנו עכשיו אינו משוחרר עדיין. עם שאין לו בטחון – אין לו עצמאות מובטחת. אין אני מזלזל ביום 14 למאי. לא היו ימים רבים כמוהו בהיסטוריה הארוכה שלנו. אבל יום גדול זה יעָשה חלילה פלסתר, אם “המהפכה” בה התחלנו, והתחלנו לאו דווקא ב־14 למאי, לא יהיה לה המשך מַתמיד ונאמן. שום מאורע חד־פעמי לא יגאל את עם ישראל. גאולתנו היא תהליך ממושך של עליה והתישבות ומאמצי בטחון, זאת אומרת של שורת מעשים ושורת חוקים. החשיבות של יום 14 למאי היא בזאת שהוא פותח אפשרויות חדשות וגדולות לעליה, להתישבות ולבטחון.

משום כך מדינתנו היא המדינה הדינמית ביותר בעולם. מפני הממַדים הקטנים של מדינתנו אין הדינמיוּת שלה מרעישה עולמות, אבל היא קובעת דרכה ואָפיה. מדינתנו נוצרת בכל יום מחדש. בכל יום משתחררים יהודים נוספים בעלותם ארצה, בכל יום משתחררים שטחי אדמה משממה ומעזובה; דינמיוּת זו אינה סובלת מסגרת נוקשה וכלים מלאכוּתיים. חוקי מדינת־ישראל צריכים להסתגל להתפתחות דינמית זו.

חבר הכּנסת בר־יהודה דרש שנכריז בחוקה על התישבות וקיבוץ־גלויות. הוא שכח שחוקה לא מכריזה אלא מחייבת, אחרת אינה חוקה אלא כרוז. וההכרזה נעשתה כבר – בתעודה החשובה ביותר בימינו, בתעודה שהיא חשובה לדעתי אפילו מחוקה, בהכרזת העצמאות מיום 14 למאי. בהכרזה ההיא נאמר: “מדינת־ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון־זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מַצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשומר על המקומות הקדושים של כל הדתות; והיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

איני יודע אם יש להכרזה זו תוקף פוֹרמַלי של חוק, אבל תקפה המוסרי של מגילה זו עולה על כל תעודה אחרת שאנו מוסמכים לחַבּר בימינו אלה. בלי ספק אפשר לחַבּר הכרזה יותר נמלצת, אבל אין לחַדש כה מהר המעמד הגדול – במקרה זה אפשר להגיד בלי חשש של גוּזמה: המעמד ההיסטורי – שבו נתקבלה הכרזה זו, ועל הכרזה זו חתמו כל המפלגות היושבות בבית זה, מהקומוניסטים ועד אגודת־ישראל. אחדוּת מלוכּדת ומלכּדת זו לא מתרחשת בכל יום, ואין לזלזל בה. דבר שיאַמר במעמד אחר ובפחות אחדוּת לא יהיה לו התוקף המוסרי שיש לדבר שנאמר במעמד הגדול ההוא של חידוּש המדינה, אם גם לנאמר באותו יום אין תוקף חוּקי פוֹרמַלי. לא היה לנו מעמד כזה זה אלפי שנים, והמעמד מחייב.

חבר הכּנסת דינבורג הביא ראָיה לצורך של חוקה מעברנו הרחוק – מפרשת יציאת מצרים. הוא אמנם הוֹדה שהתורה ניתנה מגילות מגילות, ומכאן שאפשר לעשות חוקי־יסוד מזמן לזמן. אבל הוא העמיד אותנו על כך שהחוקה קדמה לחוקים: לפני פרשת “ואלה המשפטים” (פרק כ"א בספר שמות) באה פרשת מעמד הר־סיני (פרקי י"ט – כ'), ולאלה קדם העיקרון של “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, זאת אומרת שהפרקים הראשונים (י"ט – כ') הם עקרונות החוקה, ומאלה נובעים החוקים הבאים בפרק כ"א ואילך.

מכיוון שהחבר דינבורג הוא היסטוריון מובהק, יש לדקדק אתו כחוט השערה, ויש לבחון אם הנחותיו מתאימות בדיוק לדברים שנאמרו בתורה.

תמהני למה מתחיל דינבורג מפרק י“ט, שבו מסופר כבר על החודש השלישי לצאת ישראל ממצרים. מתן החוקים החל זמן רב לפני כך. עוד בפרק י”ג נאמר כבר “ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”. וכבר עמדתי על כך שחוקה בתורה דינה דין חוק. בפרקים שאחר כך מסופר על סידור עניני הכלכלה לישראל על־ידי משה: בפרק ט“ז – על סידור המן, בפרק י”ז – על הספקת המים. באותו פרק מסופר על מלחמת ישראל בעמלק. אגב, זו היתה מלחמת־ישראל הראשונה, שנעשתה לפני כ־3300 שנה, ונערכה באותה הסביבה שבה ניטשה המלחמה האחרונה של מדינת ישראל לפני 13 חודש!

אחרי גמר המלחמה בא סידור השלטון והשיפוט בישראל לפי עצת יתרוֹ (פרק י"ח) – שעמדתי כבר עליו בוויכוח עם חבר הכּנסת לוונשטין. ורק אחרי סידור קונסטיטוציוני זה – בא מעמד הר־סיני. אבל לא ברור כלל אם “עשרת הדברים” (התורה לא השתמשה במונח “עשרת הדברות” שבו השתמש דינבורג, אלא אך ורק במונח “עשרת הדברים”) היו עקרונות שמהם נבעו החוקים. התורה מזכירה בפירותש “עשרת הדברים” לא בפרק כ‘, שאותו ציטט דינבורג, אלא בפרק ל"ד, הרבה פרקים לאחר “ואלה המשפטים”, ותוכן “עשרת הדברים” ההם שונה לגמרי מתכנו של פרק כ’, שאותו מציין דינבורג בשם “עשרת הדברות”, וכבר גיטה העיר בשעתו על כך. וקשה לבנות הצורך בחוקה על ראָיה מפוקפקת זו של החבר דינבורג. בתורה ובנ"ך אין בכל אופן שום הבחנה בין חוקה ובין חוק, כאשר הוכחתי בדברי הקודמים.

בוויכוח חשוב זה על החוקה שמעתי, או יותר נכון קראתי, הרבה קולות וברקים, אבל עם כל הכבוד הרב שאני רוחש לנואמים, עלי להגיד שלא שמעתי קול אלהים מדבר מתוך האש.

מעמד הר־סיני לא מתרחש בכל יום. היה לנו מעמד גדול, היסטורי, לפני עשרים ושנַים חודש. בהיסטוריה של ארבעת אלפים שנה לא היו לנו הרבה מעמדים כאלה.

אינני חושב שזהו המעמד ההיסטורי האחרון שלנו. אני מאמין שעוד צפוי לנו מעמד גדול. איני אומר כמעמד הר־סיני, או כמעמד יסוד המדינה, זאת איני יודע. אפס יתכן עוד מעמד גדול, ואולי עוד נשמע הקול המדבר מתוך האש – “במַסוֹת, באותות, ובמופתים, ובמלחמה, וביד חזקה, ובזרוע נטויה, ובמוֹראים גדולים”, ויפתח שוב פרק חדש וגדול בתולדותינו.

עד אז – עשה נעשה מלאכתנו יום־יום באמונה, בענווה, בהתמדה ובלי רתיעה. נעשה מלאכת הבטחון, העליה וההתישבות וכל החוקים הגדולים והקטנים הדרושים לכך.

ירושלים, ד' באייר תש"י – 21.4.1950

בגילה וברעדה נחוג גם השנה חג עצמאותנו. באוּנוּ גדולות ונצורות, אך המשׂימה הגורלית ורבת־הקשיים עודה לפנינו. מדינת ישראל עומדת בסימן קיבוץ גלויות, ומבחנה המכריע והעליון הוא מבחן קליטת העולים.

בשנה הראשונה לעצמאותנו אימַצנו צבא־הגנה לישראל; הדפנו ונגפנו צבאות הפולשים; פתחנו לרווחה שערי המולדת לכל בני ישראל; הרחבנו גבולות המדינה והגענו לאילת במפרץ ים־סוף; נאחַזנו במבואות ירושלים ויישבנו הריה; סידרנו והפעלנו שירוּתי המדינה הצעירה; כבשנו לאומה העברית מעמד ממלכתי בינלאומי – ומדינת ישראל היתה חברה שוות זכויות וחוֹבוֹת באירגון האומות המאוחדות.

מאמצי שלושת דורות של חלוצים, מעפילים ומגינים במשך שבעים שנה הבשילו שני הכיבושים העליונים, שיבהיקו לדורות הבאים כשׂיאי־אוֹר מבשׂרי־ישע: חידוש המדינה העברית ועלילות צבא־הגנה לישראל. אפס, אין אלה חידושים ראשוניים בתולדותינו. בדברי־ימינו הארוכים, עשירי העלילות והתלאות, כבר נתחדשה עצמאותנו לא פעם, וצבאות ישראל נלחמו ויכלו עוד לפני אלפי שנים. אולם בדורנו נפל דבר שלא היה מעולם, וגם ההיסטוריה המופלאה של עמנו המופלא באומות לא ידעה כמותו: נפל הפלא של קיבוץ גלויות.

במשך אלפים בשנה נתקיימה בנו התוכחה המרה והזועמת:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ

וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ, וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ,

וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן

נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד,

וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ – – – מִפַּחַד

לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה־עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה"

(דברים כ"ח סד – סז). –

והנה סוף־סוף באה גם ראשית בשורת תנחומין והגאול. –

דברי הקדמה לספר “עין־גב במערכה”

ההתישבות המחודשת של היהודים במולדתם היא אחד מגילויי ההעפלה האנושית הנועזים והפורים ביותר בתולדות זמננו. גמולי־אדמה במשך מאות בשנים, פזורי־אדם בכל קצווי־תבל, אמוני מסורת עירונית של דורות, – באו שבי־ציון לארץ עזובה, מדולדלת, פרועה ועניה, ובניגוד ל“חוקי” החברה והכלכלה ומתוך מרד בהרגלי עשרות יובלות, תקעו מחדש, אחרי אלפי שנים, מחרשה באדמה, היפרו רגביה, והקימו כפר עברי. זה היה הנס הגדול של ימינו, הפלא והמופת.

חוליה בשלשלת־קדומים ומעשה־בראשית כאחת – היה דבר הכפר העברי. ממרחקי־דורות וממרחקי־ארצות קסמה אהבת־מכורה לבני עם משונה פזור־עמים ולמוד־נדודים, וקול אדמה נשַמה ונכספת בקע ממעמקי לב הומה ושומר־אמונים, ומצפון ומדרום, ממערב וממזרח נהרו בודדים וחבורות, ונצמדו באהבה וביגיעה לנוף־קדומים ערירי והצמיחו חיים חדשים אשר לא ידע העם ולא ידעה הארץ זה מאות בשנים. לא באפס־יד אלא במאבק־אדירים הפכו פני האדמה והאדם – מאבק בין האדמה עשוקת־הדורות ובין האדם צמא־היצירה. רוח האנוש ועמלו גברו על איתני־הטבע המשותקים. נרתעה השממה מפני יכלתם המפרה של אנשי ההעפלה, ומסע הנצחון של ההתישבות היהודית פשט בחולות, בביצות, בטרשים, בערבה, בגיא, בעמק ובהר, וכל פגעי־הטבע לא עמדו בפניה.

אפס, לפגעי־הטבע נוספו מזמן לזמן פגעי־אדם. מחוללי השממה ושומריה לא ראו בעין יפה את הבנים הנידחים והמרוחקים אשר זינקו לפתע־פתאום מהנכר לכבוש מולדת ולבנותה, אם כי גם עדיהם הגיעה ברכת התנובה המחודשת. והיד שעשתה במלאכת הבנין וההפרחה נאלצה גם לאחוֹז בשלח־ההתגוננות. למאבק הקשה, המפרך והמתמיד באדמה נשַמה ועזובת־דורות נוסף מאבק עקוב־דמים בין חלוצי מהפכה יוצרת ומחדשת ובין מקפיאו שממה ועוֹני. ולנס הכפר העברי נלווה נס שני – נס הגבורה העברית של מגיני עבודה, שלום ומולדת.

עין־גב היא אחת הפסגות המופלאות בעלילה כפולה זו.

הישוב הצעיר הזה בין שתים־עשׂרה שנה, הראשון על שׂפת כנרת המזרחית, מקפל בתוכו הפרשה הנועזת ביותר בתולדות ההעפלה ההתישבותית של שלושה דורות חלוצי־אדמה, ועמידתו בתקופת מלחמת־השחרור – מאז סוף נובמבר 1947 עד כריתת הסכם שביתת נשק עם סוריה האויבת – עמידת ישוב מבודד, מרוחק, מנותק, תקוע כמעט במרכז ארץ האויב המקיפה אותו לאורך הכנרת במרומי צוקיה – ללא כל אפשרות של קשר וחיבור עם הישוב העברי אלא במימי כנרת המופקרים למטווח הקטלני של האויב במבצרי הריו, – עמידה זו אין לה הרבה דוגמאות גם בעלילות האדירות של הישובים החקלאיים בגליל, בהרי ירושלים וחברון, בנגב ובעמק־הירדן, אשר גבורתם הבהיקה באור־יקרות במלחמת עצמאותנו.

בחירי הנוער החלוצי שנתלקטו מקצווֹת שונות באירופה בשנת 1935 בחצר כנרת הוותיקה – במולדת הקבוצה וההתישבות העובדת בעמק־הירדן – העיזו בשנת הפורענות הגדולה, בשנת 1937, לתקוע יתד בפינה המסוכנת ביותר בקצה הארץ. כשהישוב כולו היה טרף לטירור הערבי המשתולל בארץ כאשר לא השתולל עד אז אף פעם, כשכל הדרכים היו משובשים ברוצחים ממארב, השדות הובערו בידי זדים והמוות ארב ליהודים בכל פינה, יומם ולילה, – דווקא בשעה פרועה וטרופה זו יצאו נערים ונערות אלו לגבול סוריה שבשמזרח כנרת להקים כפר חדש בתוך שממה וּמשׁוּאה, כפר של חקלאים ודייגים בצלע גבעת הסלעים ההיסטורית סוסיתא.

עוז־רוח ראשוני זה שאינו נרתע מעצמת קשיים עמד להם להתגבר על איתני־הטבע, וטבריה העיר ראתה אולי בפעם הראשונה בתולדותיה, זה כאלפיים שנה, דייגים יהודים באים אליה מהעבר השני, המִזרחי, של כנרת. אחרי נסיונות אחדים של דור ראשון להתישבותנו המחודשת אשר נכשלו – הוקם שוב גשר לארץ מזרחה, לאדמת הבשן והגלעד, ותחום החקלאות העברית הגיע מחדש עד צלעות הגולן. רק מעטים מהישובים הצעירים התנסו בנסיונות הקשים שעמדו בהם יוצרי עין־גב, אולם במלחמת הקיום הקשה נתחשל רצון־הפלדה שנתגלה בכל עזוזו במבחן העליון – במערכה נוראת־הוד נגד צבאות סוריה. עם תום המנדט והכרזת מדינת ישראל פלשו צבאות ערב לארץ. בחצות הלילה, אור לחמישה־עשׂר במאי 1948, פתחו צבאות סוריה בהתקפה על עין־גב. וכפר יהודי צעיר זה, בן אחת־עשׂרה, מנותק למעשה מכל שאר חלקי המדינה, עמד לבדו נגד גייסות סוריה המצוידים, בתותחים, אווירונים וטנקים, כשהוא מופגז ומופצץ ממרומי הגבעות המבוצרות בידי הסורים – עמד ויכול.

פרשת “עין־גב במערכה” המסופרת בספר זה בפשטות ובצניעות על־ידי עושי־המלאכה – היא פרשת אחד השׂיאים המבהיקים בעלילות־הגבורה של דורנו הצעיר, דור החלוצים והלוחמים, שבעבודתם בנו המדינה ובזרועם הבטיחו קוממיוּת ישראל, ועוד ידם נטויה.

טבריה

י“ז באייר תש”י – 4.5.1950

בחגיגת חצי היובל לקיום האוניברסיטה העברית בירושלים

מדינת־ישׂראל בת השנתיים חוגגת חצי־יובל לקיומה של האוניברסיטה העברית. עובדה זו כשהיא לעצמה היא רבת־מַשמעות. זוהי, כמדומה לי, האוניברסיטה הראשונה שהקים לעצמו עם בטרם הוקמה מדינתו. ושתיהן – גם המדינה וגם האוניברסיטה – חידש בימינו אלה אחד העמים העתיקים ביותר, מהעמים הספורים בעולם, שהטביע חותמו הרוחני על חלק גדול של האנושות, ואשר היפרה רוחם של רוב עמי תבל הגדולים בשנים.

בהקמת המדינה היהודית מחדש בימינו אלה – רואים רבּים נצחון הנשק היהודי על הנשק הערבי. ווַדאי שקשה להגזים בערך התפקיד שמיִלא צבא־הגנה לישראל במהפכה הגדולה שהתחוללה בימינו האחרונים בתולדותינו. אולם זוהי ראיה שטחית וחיצונית המבחינה רק בתוצאות הגלויות ולא במקורן ובשרשיהן הנעלמים. בהקמת המדינה היהודית ניצח הרוח היהודי, ניצחה העליונות המוּסרית והרוחנית של האומה העברית, ניצחון החזון והיעוד של ישראל סבא.

הגניוּס היהודי, מימי הנביאים ועד איינשטיין, לא הכיר בשניוּת של חומר ורוח שנתפסו לה כמה מהוגי אוּמות העולם, מהיוונים והפרסים ועד דיקרט ותלמידיו. האינטואיציה היהודית, בין זו הדתית ובין זו המדעית, עמדה מאז ומעולם על אחדות ההוויה והיקום. למרות גילוייהם והופעותיהם המרובים. ומשום כך ראה העם היהודי בחידוש מולדתו – הבסיס הארצי והמדיני לקיומו – לא רק צורך לאוּמי לקיום בריא ונורמַלי, אלא גם תנאי מוקדם לקיום יעוּדוֹ המשיחִי. כי אין נפש בלי גוף, אין תורה בלי קמח, ואין יעוד אנושי אוּניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי.

אפס “לא על הלחם לבדו יחיה האדם”, ווַדאי לא העם. תקומת־ישראל לא הצטמצמה ולא תצטמצם בהקמת כלים ארציים ממלכתיים לאומה העברית, אלא תמצא תיקונה העליון והמלא בגילוי רוחה הנצחי ובמילוי יעודה ההיסטורי בגאולה האנושית. ואין זה מקרּה, שעוד טרם הספקנו לחדש מדינת־ישראל – הקימונו האוניברסיטה העברית.

“עם הספר” המחדש בימינו אלה עצמאותו הלאומית, יתָבע עוד לזמן רב לרכז מיטב מאמציו בבנין הארץ, בטיפוח משקוֹ, בטחונו ומעמדו הבינלאומי, ובראש־וראשונה בהחשת השבות והאדרתה – שבות הגלויות המתקבצות בישראל המשוחררת.

אולם גם בתוך דאגות העליה, וההתישבות והבטחון הקובעות בתקופה זו, לא נסיח דעתנו מצרכי הרוח והחזון אשר לשמם ולמענם אנו עושים כל אשר אנו עושים בציון הגאולה.

לא בכוחנו הצבאי ולא ביכלתנו המשקית ניבּחן. לא תהיה לנו תקומה ושארית אם ביום פקודה לא יעמוד לנו כוח זרוענו, ואם לא נתגבר בעוד זמן על קשיינו הכלכליים והכספיים. אולם המבחן ההיסטורי העליון של ישראל יהיה מבחן הרוח.

אפילו בטחוננו לא יכּון אלא על עליונות מוסרית ורוחנית. גם משקנו לא יתכן אלא אם נשתמש בחקלאות, בחרושת, בבנין ובתחבורה יבשתית, ימית ואווירית בכיבושי המדע והטכניקה החדשה והמתחדשים, ונדע לייצר באמצעים המשוכללים ביותר ונעלה פריון עבודתנו עד שׂיא יכלתנו. אפס, בטחון וכלכלה הם רק אמצעים – ולא מטרה. אנו בונים מדינת־ישראל מתוך חזון נבואי וכיסופים משיחיים – להיות גם למופת ולמורה־דרך לאנושות. ונאמנים עלינו דברי הנביא: “ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ”.

ליכלתנו החמרית הוצבו על־ידי ההיסטוריה תחומים צרים ומוגבלים שלא נוּכל לעבור אותם בשום פנים, אם כי אין הם דווקא התחומים הקיימים, כי אנו עומדים עכשיו רק בראשית הדרך. אולם כמעט שאין גבול ליכלתנו הרוחנית, באשר זו אינה תלויה אך ורק במספר ובשטח ובצבא ובהון. ההיסטוריה הקדומה והחדשה הוכיחה שאין אנו נופלים ביכלתנו הרוחנית משום אומה ולשון שבעולם – ונתכחש לעצמנו אם לא נעלה רוח הגאון היהודי למרום־שׂיאו האפשרי.

מדינת־ישראל אינה מייצגת כל אותם היהודים הרוצים או המוכרחים להישאר באשר הם בגולה. אבל אין מדינת־ישראל המדינה של אזרחיה בלבד. היא יורשת האומה העברית לדורותיה ולתפוצותיה, והיא שליחת ההיסטוריה היהודית. כלפי עתידות ישראל ושליחותו בגויים. כאומה העברית כן גם מדינת־ישראל נושאת יעוד לאומי ואוניברסַלי. ונחטיא מחוז־חפצן הראשי של תולדות עמנו – אם לא נצליח ליהפך למאור־הרוח, לא לתושבי הארץ בלבד, אלא לכל פזורי־ישראל ולעולם כולו.

זוהי המטרה אשר האוניברסיטה העברית נועדה לשמש במפעלה החינוכי והמחקרי. ובשם אוניברסיטה עברית אני כולל כל מוסדות המדע והמחקר והחינוך הגבוהים הנמצאים במדינה – הטכניון בחיפה, מכון וייצמַן ברחובות וכדומה.

כשם שהעם היהודי צריך להיות קודם־כל ככל הגויים – למען שיהיה שונה מכל הגויים ונאמן לשליחותו המיוחדת, כך האוניברסיטה העברית צריכה להיות קודם־כל ככל האוניברסיטאות המתוקנות שבעולם – למען תוכל למלא תפקידה המיוחד כמרכז־הרוח של האומה העברית.

האוניברסיטה העברית שומה עליה קודם־כל להיות – אוניברסיטה, כלומר מכון חקר ומדע וחינוך אוניברסַלי. חכמת־ישראל במדינת־ישראל לא תצטמצם, כ“חכמם־ישראל” בגולה, בתחומים הצרים והדלים של מחקר הספרוּת והדת הישראלית, אלא תקיף עולם ומלואו, כל מדעי הטבע והאדם ללא יוצא מן הכלל, ושום דבר אנושי לא יהיה זר לה.

לא נזלזל במה שקוראים במדעי־הרוח – היסטוריה, ספרות, חברה, אבל נעמיק חקר בסודות הטבע ובכבשונו של העולם הגדול והקטן, העולם האטומי והאסטרונומי, גם כמטרה לעצמה, לשם גילוי האמת המדעית וחשׂיפת סודות הבריאה, וגם לשם העשרת חיינו בעזרת כיבושי הטכניקה וניצול כוחות־הטבע האדירים בבנין ארצנו, משקנו, תרבותנו ובטחוננו.

והאוניברסיטה תהיה עברית – לא רק בלשונה, בשפת־לימודיה ופרסומיה, אלא באשר תהיה מעורה בחיי האוּמה העברית ובמאמץ היוצר של מדינת־ישראל.

האוניברסיטה תהיה גם בית־חינוך עליון לנוער הלומד של האומה, מהארץ ומהתפוצות, תבנה את הטפחות של השׂכּלת העם, ותשמש מוסד למחקר מדעי עליון בכל ענפי המחשבה האנושית. מתוך חירות מוּחלטת, ללא כל השתעבדות למושל ולנגיד ולדוֹגמה – אלא מתוך זיקה יתירה לחקר האמת הצרופה, – תעשה האוניברסיטה מלאכתה המדעית ותשמש בחינוכה ובמחקרה סמל וביטוי חי לחירוּת־האדם וליקר־האדם.

אבל האוניברסיטה לא תיהפך למנזר של אנשי־רוּח פרושים מן העולם ומנותקים מדאגות הציבור וצרכיו החיוניים. היא לא תמלא יעודה העברי אם לא תשמש מקור־חיים ומעין־הפראה למאמץ הלאומי הכללי, ועבודתה החינוכית והמחקרית לא תהיה חלק אורגני מהמאמץ הקיבוצי של האומה בכל שטחי החיים, המשקיים והתרבותיים, בכפר ובעיר, ביבשה ובים, בחיי האזרחים ובחיי הצבא, בימי שלום ובימי מלחמה.

על האוניברסיטה להיות כתר־החכמה שעל ראש האומה – כשהראש יונק מכל שאר האברים ומעניק להם מתוך זיקת־גומלין מהסגולות הטמירות והנפלאות הגנוזות באבר המופלא הנקרא בשם מוח.

המדינה והאוניברסיטה – שתיהן אינן אלא אמצעי למילוי יעודה המשיחי של האומה העברית. גדול ועצום היעוד, אבל לא עם כמונו, שראה וסבל כה רבות וארוכות בדברי־ימיו הממושכים, ירָתע מעוצם המשׂימה המוטלת עליו בדורנו. והוא יעשה מלאכתו זו בחיל, בכוח וברוח. והמכריע והקובע יהיה הרוח.

ומכאן – אחריותה ושליחותה העצומה של האוניברסיטה. הפעולה הברוכה של האוניברסיטה בחצי יובלה הראשון, מעידה שיש לאֵל ידה לעשות מלאכתה. תחת שלטון זר החלה בעבודתה – ועל סף חצי יובלה הראשון זכתה לראות בנס המדינה. נפתח פרק חדש בתולדותינו, ואני מאמין שהאוניברסיטה העברית תהיה ראויה למדינת־ישראל ולשליחותה ההיסטורית, והאור שנדלק בהר הצופים לפני עשרים וחמש שנים יבהיק במלוא כוחו בירושלים המשוחררת לכל רחבי ישראל ותפוצותיו.

כ“ח באייר תש”י – 15.5.1950

בישיבה המאה ושלושים ותשע של הכנסת הראשונה

ישיבת הוועד הפועל הציוני שנתכנסה בירושלים בחודש אפריל, היתה מוקדשת לבירור בעיות התנועה הציונית לאור קיום מדינת־ישראל, ועמדה על הצורך בשיתוף־פעולה אמיץ ותיאום מלא בשטחי־עליה, לרבות עליית־נוער, קליטה והתישבות, בין ההנהלה הציונית ובין ממשלת ישראל.

ממשלת ישראל קיבלה לתשומת־לבה משאלתו של הוועד הפועל הציוני, וּועדה משותפת של הממשלה וההנהלה ניסחה הצעת שיתוּף ותיאוּם שאושרה על־ידי הממשלה וכן גם על־ידי ההנהלה הציונית.

הנוסח המוסכם אומר:

"1. יוּקם מוסד לפיתוח ולתיאום של ממשלת ישראל וההנהלה הציונית.

2. המוסד יהיה מורכב מארבעה שׂרים וארבעה חברי ההנהלה, ואליהם יצורף בא־כוח הקרן הקיימת לישראל.

3. באי־כוח הממשלה יהיו: ראש־הממשלה, שׂר־האוצר, שׂר־העבודה ושׂר־העליה. באי־כוח ההנהלה יהיו: יו"ר ההנהלה בירושלים, גזבר ההנהלה, ראש מחלקת־העליה ונציג מחלקת־הקליטה.

4. המוסד יתאם התכנון והביצוע בשטחי העליה, הקליטה, השיכוּן לעולים, ההתישבות והפיתוח החקלאי. כן יתאם התקציבים לצרכים אלה, ויחליט על חלוקת תפקידי הביצוע בין הממשלה וההנהלה.

סידור זה נעשה עד הקונגרס הציוני הבא. שני הצדדים יוכלו אז להציע שינויים בקיום המוסד ובתכנית פעולתו".

עד כאן – לשון ההחלטה המוסכמת.

המוסד עומד להתכנס בקרוב ולגשת לפעולה. ברור שחברי הממשלה שבמוסד יהיו גם להבא תלויים באחריות קולקטיבית של הממשלה ויפעלו בגדר החלטות הממשלה מתוך זיקה לריבונות הכנסת.

גם חברי ההנהלה הציונית שבמוסד יפעלו בגדר החלטות ההנהלה ויהיו כפופים לקונגרס הציוני ולוועד־הפועל הציוני.

אולם הפגישות המוקדמות שנתקיימו בין נציגי הממשלה וההנהלה מוכיחות שאין כל מניעה לשיתוף־פעולה אמיץ ונאמן ולתיאום חברי, לאחר שבשאיפות ומגמות של מדינת־ישראל מצד אחד ושל התנועה הציונית מצד שני אין כל ניגוד וסתירה, אלא להיפך, יש מידה רבה של זהוּת ורצון משותף.

סידור זה כפי שנזכר הוא זמני, עד הקונגרס הציוני הבא. אם תוך כדי פעולה יתברר הצורך בשינויים – תהא גם הממשלה וגם ההנהלה חפשיות להחליט על השינויים הרצויים.

כ“ט באייר תש”י – 16.5.1950

בישיבה המאה וארבעים של הכנסת הראשונה

חבר הכּנסת כהנא דרש חוק מהכּנסת שיאפשר לכל יהודי להשתתף בסוכנות היהודית. אין כל צורך בחוק מיוחד למטרה זו. זכות זו נתונה לכל יהודי, כי ההבחנה שמבחין כנראה חבר הכּנסת כהנא בין הסוכנוּת היהודית ובין ההסתדרות הציונית היא נחלת העבר, וקיימת עכשיו רק בדמיונו. לפני כעשרים שנה היה אולי איזה ממש בהבחנה זו. עכשיו אין לחלוטין כל הבדל והפרש בין הסוכנות היהודית ובין ההסתדרות הציונית. אין שום הבדל רעיוני או אורגניזציוני, אין אפילו שום הבדל פורמַלי. עכשיו אין שום דבר אחר מלבד ההסתדרות הציונית העולמית, הקונגרס הציוני, הוועד־הפועל הציוני וההנהלה הציונית. לאלה קוראים גם בשם סוכנות יהודית, ואם רצוי לחבר הכּנסת כהנא להשתתף בסוכנות היהודית – הדרך פתוחה לפניו, כמו לפני כל יהודי אחר: להיות חבר בהסתדרות הציונית. מחוץ להסתדרות הציונית ומלבדה אין שום דבר אחר נקרא סוכנות.

אני בטוח שהרוב בבית הזה היה שמח לראות את הרב כהנא וחבריו במה שהוא קורא בשם הסוכנות היהודית, כלומר בהסתדרות הציונית. הדבר תלוי אך ורק בו. לחבר־הכּנסת מזור עלי להגיד שתביעתו בדבר נציגות לאגודת־ישראל היא תמוהה. במוסד לתיאום יושבים שני גופים. גוף אחד היא הממשלה. היא מייצגת רק את תושבי המדינה, ולא אנשי חוץ־לארץ, בין שהם ציונים ובין שאינם ציונים. הממשלה לא יכולה לקחת על עצמה לייצג אגודת־ישראל שבעולם; היא מייצגת חברי ה“אגודה” שבארץ. אגודת־ישראל בארץ היא חלק של החזית הדתית המשתתף בממשלה, הממשלה היא גוף קולקטיבי וכל חבר שלה מייצג הממשלה כולה. הממשלה מחליטה בכל מקרה ומקרה מי מחבריה ייצג אותה. וארבעת חברי הממשלה המשתתפים במוסד לתיאום מייצגים כל הממשלה, ובתוכה אגודת־ישראל. הגוף השני המשתתף במוסד זוהי ההנהלה הציונית המייצגת את ההסתדרות הציונית בעולם.

לחברי הכּנסת וילנר ובדר היתה טענה משותפת. שניהם חרדו לריבונות הכּנסת. אילו קראו בעיון מה שנתפרסם בעתונים על סדרי המוסד לתיאום – לא היה יסוד לחרדתם. נאמר בפירוש שחברי הממשלה המשתתפים במוסד לתיאום אינם מופקעים מאחריותה כלפי הממשלה, וכל פרוטה שהם מוציאים – נתונה למרות הריבונית של הכּנסת ולפיקוח מבקר המדינה. גם חברי ההנהלה הציונית שבמוסד אינם מופקעים ממרותם לקונגרס הציוני.

* * * * *

נדמה לי שחבר־הכּנסת וחברי למפלגה, קוסוי, עשה עוול לנואם הראשון של האופוזיציה, חבר־הכּנסת בר־יהודה – הוא קיפח שׂכר שיחה נאה שבה פתח מר בר־יהודה דבריו. הוא אמר בראשית נאומו שהוא מקבל סידור זה בשמחה ובעידוד. אמנם בהמשך נאומו אמר בר־יהודה ההיפך מזה, והטיל ספק בכוונות הציוניות של ראש־הממשלה. אם מר בר־יהודה מפקפק בכוונותי הציוניות – זה ענינו. אין בדעתי להתחרות אתו בפטריוטיזם ציוני. בפורום ציוני אולי אעשה ויכוּח עם אלה שמדברים רמות וגבוהות על עליה ומחבּלים בה במעשיהם. אבל אין כל ענין לנהל פה ויכוּח עם מר בר־יהודה או עם מר פרמינגר על נאמנות לציונוּת.

מר בר־יהודה צעק מרה על פירוק השותפות. אני מצטער שלא ידעתי כלל שקיימת שותפות. אני ידעתי על מלחמה בממשלה, מלחמה בכל האמצעים, ולא רק בתוך הכּנסת והמדינה. והייתי רוצה לדעת איזו שותפות פורקה? אמנם הושמעה הצעה על שותפות. אני עבדכם, כראש ממשלת ישראל, פניתי לשתי המפלגות הציוניות שישבו בממשלה הזמנית – להצטרף לממשלה על יסוד ששה עקרונות שהגדרתי בכּנסת. מפלגת הציונים הכלליים ענתה בשלילה. ממפלגתו של מר בר־יהודה לא נתכבדתי עד היום בתשובה.

אני מצטער על דחיית הצעת השותפות. אבל עלי להגיד לכל חברי האופוזיציה שהם חברים בהסתדרות הציונית: אם אתם סבורים שבעזרת ההסתדרות וההנהלה הציונית תוכלו לנגח המדינה וממשלתה, הרי אתם טועים בהבנת התנועה הציונית והעם היהודי – כי אין דבר יקר לעם היהודי בגולה כמדינה יהודית. בשם המדינה מדברים אלה שנבחרו לכך על־ידה. גם ההסתדרות הציונית בוחרת נציגיה לפי רצונה היא, ואיני מבין התלונה שנשמעה כאן מפי מר בר־יהודה. לא ישבתי בישיבת ההנהלה הציונית כשדנו על סידורי המוסד לתיאום, אבל חברי ההנהלה הציונית הם חברי, ושמעתי מחברים אלה שההנהלה אישרה הסידור של המוסד לתיאום פה אחד, וגם בבחירת ארבעת נציגי ההנהלה במוסד לא היו חילוקי דעות אלא לגבי חבר אחד בלבד. שלושה חברים נבחרו מתוך הסכמה כללית. נחלקו הדעות רק בדבר החבר הרביעי: אם זה יהיה נציג הציונות הכללית או נציג מפ“ם. הרוב בהנהלה החליט – ולדעתי בצדק – שהחבר הרביעי יהיה מהציונים הכלליים. כי בקונגרס האחרון היו כמאה ושלושה צירים של הציונים הכלליים, והיו רק כחמישים מטעם הסיעות של מפ”ם.

בעיני תמוה הדבר שנמצא אפילו מיעוט בהנהלה הציונית שניסה להוציא מהמוסד לתיאום את הגוף הגדול ביותר בהסתדרות הציונית – נציגי הציונים הכלליים. בכל אופן ההנהלה מחליטה על־כך מי ייַצג אותה. ואם אפשר לערער על החלטת ההנהלה – הרי לא פה, אלא בוועד־הפועל הציוני. כציוני אהיה מוכן להשתתף שם בבירור. אולם אין שחר לאימרה על פירוק השותפות. השותפות לא היתה קיימת, מאז סירבתם אחרי הבחירות לכּנסת להשתתף בממשלה.

חבר הכּנסת בּרנשטיין חושש שכוונותיהם של אלה אשר רצו בתיאום לא יתקיימו. איני בטוח שאני יודע מה היו הכוונות של כל אלה שרצו בתיאום, אבל אנסה לברר מה עלול להתקיים ומה לא עלול להתקיים.

אם האופוזיציה בכנסת סבורה שההסתדרות הציונית העולמית תהיה בת־בריתה באופוזיציה לממשלה – הרי ברור לי שתתאכזב להבא, כאשר נתאכזבה בעבר. אני מעיז לנבא שתתאכזב אפילו בקונגרס הציוני הבא. אין להעלות על הדעת שהתנועה הציונית בגולה תנסה או תרצה להכשיל במשהו מדינת־ישראל וממשלתה. גם ציונים שמתנגדים לדברים מסוּימים במדינה – ומותר גם לציוני בחוץ־לארץ להתנגד לכמה דברים שנעשים או לא נעשים במדינה – לא יעשו עצמם שותפים לאלה בארץ שרוצים להכשיל המדינה והממשלה. הסידור שנעשה עכשיו לתאם הפעולות במדינה ובתנועה הציונית – סידור זה נתאשר על־ידי כל המפלגות הציוניות היושבות בהנהלה, שבּה קיימת קואליציה יותר רחבה מאשר בממשלה, ומפלגת מפ“ם יושבת בהנהלה יחד עם נציגי “חרות”. ולאחר שהסידור אושר שם פה אחד – יש רק להתפלא על ההתנגדות הנשמעת פה. האם יש שתי מפלגות של מפ”ם – אחת בהסתדרות הציונית, ואחת בכנסת? האם יש שתי מפלגות של “הצה”ר־חרוּת" ושל ציונים כלליים?

* * * * *

ד“ר בדר מ”חרוּת" פוסל הנהלה ציונית שנבחרת מיהודי ארץ־ישראל. לדעתו רק אנשי הגולה צריכים לנהל הפעולה הציונית. – יהודים בפאריס או בקליבלנד ידעו כמובן יותר טוב מה לעשות לפיתוח הארץ, כיצד ליישב העולים ומה הם דרכי ההגשמה הציונית. אין ד“ר בדר מבין שאין זה מקרה כלל וכלל, שזה כבר עשרים שנה מתנהלת כל הפעולה הציונית על־ידי אנשי הארץ, כי היהודים בחוץ־לארץ – ורוב הציונים הם יהודי חוץ־לארץ – יש להם אמון לגבי פעולה ציונית רק ביהודי הארץ, באלה שהזדהו בחייהם האישיים עם המפעל הציוני. ד”ר בדר לא הבין כמה הוא סותר דברי עצמו בציינו שאמנם יהודי יוהניסבורג ישמחו לסידור זה. יהודי יוהניסבורג, פאריס וניו־יורק סומכים על היהודים בארץ – הם לא יסמכו על קומיסרים מהגולה. כנראה שגם לאנשי הצה“ר יש אותו היחס – כי ראש הצה”ר יושב בארץ ולא ביוהניסבורג ולא בניוּ־יורק.

* * * * *

בר־יהודה היקשה על הסידור שאינו הולם בכל את החלטות הוועד־הפועל הציוני. הטעם פשוט: אין החלטות הוועד־הפועל הציוני מחייבות את ממשלת ישראל, רק החלטות הכּנסת וחוקיה מחייבים ממשלתנו. אבל ישנם כמה דברים שאין המדינה יכולה לעשות בכוחה היא בלבד, כי יכלתה לא מספיקה, ויש צורך בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הציונית, לא מפני שהמדינה אינה נאמנה לציונות ולקיבוץ גלויות, אלא יש גבול ליכלתם של תושבי המדינה. שלושת רבעי מיליון יהודים אינם יכולים להעלות ולקלוט מיליון יהודים, ומיליון עולים חדשים אינו המטרה הסופית של הציונות.

המפעל הציוני אינו לפי כוחה של המדינה בלבד, ולא לפי כוחה של ההסתדרות הציונית בלבד. עד עכשיו עסקו שתיהן באותה העבודה – במסגרות נפרדות. הוועד־הפועל הציוני החליט אמנם לפני שנתיים שעליה והתישבות הן ענינה של ההנהלה הציונית, אבל אי־אפשר שמדינת־ישראל לא תטפל באלו. אפילו אם הקונגרס הציוני יחליט שרק ההנהלה הציונית תטפל בעליה – לא תחדל מדינת־ישראל מלעסוק בה. ושום כוח שבעולם לא יסלק את המדינה מהתישבות. ולו גם יהי להסתדרות הציונית הון־תועפות וכל אוצרות קורח, וכל עשירי ישראל ימסרו לה כל רכושם – לא תסתלק המדינה ממפעל ההתישבות. אי־אפשר שיעָשה משהו בארץ – בלי המדינה. יש רק עבודה אחת שההסתדרות הציונית יכולה – וצריכה – לעשות בלי המדינה: העבודה בגולה. ומשום שהיו עד עכשיו שניות וכפילות בעבודה, היו לפעמים גם הפרעות הדדיות, ולא חלילה מתוך רצון רע, כי אין לייחס רצון רע לא להנהלה הציונית ולא לממשלת ישראל.

ולכן נמנו וגמרו שדרוש שיתוף ותיאום. וקרה הפעם “אסון”: אמרו ועשו, ועשו מהר, ומתוך הבנה הדדית והסכם מלא. והאופוזיציה מאוכזבת ומצטערת. אינני יכול במקרה זה להשתתף בצערה. כי כמו בר־יהודה בתחילת דבריו אני שמח לסידור שקם, וחבל שהשמחה של בר־יהודה נפסקה מיד עם הפסוק הראשון בדבריו.

איני בטוח שכל התקווֹת שתלינו בתיאום יקומו. כי הצלחת התיאום אינה תלויה בתכניות אלא ביכולת החלוצית של ההסתדרות הציונית. הפעולה הציונית אינה תלויה אך ורק בגודל התקציב שההסתדרות הציונית מסוגלת להבטיח – גם יכלתה זו מוגבלת לצערי, אלא באיזו מידה יחָלצו הציונים מהגולה בהונם ובאונם לפיתוח הארץ, לקידום התעשיה, לחיזוק הבטחון. בכושר חלוצי זה תלויה ההצלחה יותר מבכל דבר אחר.

אבל התיאום יאפשר, כפי שאני מקווה, טיפול יותר יעיל בעליה ובהתישבות.

* * * * *

מר בר־יהודה מצא פסול גדול בזמניותם של סדרי התיאום. אולם ההנהלה הציונית סבורה שאין היא יכולה לחייב הקונגרס הבא. הקונגרס הציוני יהיה חופשי להכריע על דרכי הפעולה ואין לכבול ידיו מראש, אין גם לכבול את הממשלה והמדינה.

אנו תושבי המדינה סומכים יותר מדי על ההסתדרות הציונית ועל יהודי חוץ־לארץ, ואין אנו נושאים במידה מספיקה בעוֹל. איני יכול להצטרף לאלה שמכריזים על העוֹל הכבד הנופל על המדינה. ציבורנו בארץ אינו נושא במידה מספיקה בעוֹל, לא רק בהשוואה לגודל המשׂימות המוטלות עלינו, אלא אפילו בהשוואה ליכולת שלנו.

לפני ימים אחדים נתקיימה ישיבה משותפת של ועדת־הכספים וּועדת־החוץ־והבטחון, והתנהל דיון רציני ואחראי על מצבנו. כששמעתי כמה מחברי האופוזיציה מדברים באחריות ומתמרמרים על הבזבוז והפזרנוּת וההוצאות המיותרות על מותרות ושעשועים הנפוצים בישוב ועל חוסר הדאגה לצרכי הבטחון והעליה – שאלתי את המדברים: מדוע אינכם אומרים דברים אלה בכּנסת ובפומבי? ואני חוזר על שאלתי זו גם פה: מדוע שומעים כאן רק תלונות על מסים קשים ועל הגבלות הצנע? היש מי שהוא החושב שבלי מסים נקיים הבטחון והעליה וההתישבות ושירותי החינוך והבריאוּת? וכלום באמת אנו חיים חיי־צנע? האם אנו ראויים לשעה הגדולה שזכינו לה?

ואולי התיאום יביא לידי־כך שנדע מה הוא המַכּסימוּם שהתנועה הציונית יכולה לתרום – ונראה הכרח להגביר תרומתנו־אנו. יש בכוחנו לעשות יותר. ואנו חייבים לעשות יותר.

ויתכן שהתיאום יביא גם להגברת המתח החלוצי בתנועה הציונית. כל כמה שיתהדק המגע בין התנועה הציונית בגולה ובין הציונות החלוצית, ציונות ההגשמה העצמית בארץ – יתפשט הזרם החלוצי בכוח מגע זה גם בקרב ההסתדרות הציונית.

והמטרה של השיתוף והתיאום היא כפולה:

1.  להגביר יעילות־העבודה של שני הגופים – המדינה וההסתדרות הציונית – בטיפולם בעליה ובהתישבות.

2.  להגביר המתח החלוצי גם בארץ וגם בגולה.

כשיתברר לשני הצדדים שהמאמץ המשותף אינו מספיק – מן ההכרח שנגביר התביעה, גם מעצמנו וגם מיהדות הגולה.

העם היהודי יעָנה לתביעתנו – אם נדע להיות למופת ולדוּגמה, ונעמיס על עצמנו עוֹל יותר גדול, כדי יכלתו המלאה של העם השוכן בציוֹן.

ט“ו בסיוון תש”י – 31.5.1950

בישיבת הכנסת הראשונה

הצהרת שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, בריטניה וצרפת – על הזיוּן והבטחון בארצות־ערב ובישראל, שנתפרסמה בשבוע שעבר, לא עברה בלי רושם במדינתנו, אם־כי הרגישות המופרזת והמתוחה כלפי הצהרות פוליטיות של כוחות־חוץ, שהיתה טבועה בישוב הנתון תחת שלטון זר – היא כבר נחלת העבר. המדינה הצעירה, שקמה תוך מלחמת־מגן נואשת, כשהיא יחידה במערכה נגד שש מדינות ערב שפלשו לארץ מתוך הפרת מגילת האו"ם – רואה קיומה, בטחונה ועתידה תלויים קודם־כל ובשורה ראשונה במאמציה היא, בהפרחת שממת המולדת, בקליטת שבות ישראל, בגיוס כוחות האומה, הרוחניים והחמריים. אבל אין היא מתעלמת אף רגע מהעוּבדה הניצחת, שהעולם בו אנו חיים, קיימת בו זיקה הדדית בין אומות גדולות וקטנות, ושאפילו מעצמה גדולה אינה יכולה עוד לשכון בטח לבדה, ולא־כל־שכּן מדינה רכה ומיצערה כמדינת־ישראל; ואדיר חפצנו הוא קשירת יחסי ידידוּת עם כל האומות, הקרובות והרחוקות, והגבּרת הבטחון והשלום בעולם.

הכּנסת ודאי שׂמה לב לעוּבדה, שהצהרת שלוש המעצמות היא תעודה חד־צדדית, שבאה להגדיר מדיניותן של המעצמות הנזכרות כלפי מדינת־ישראל ומדינות־ערב בשאלת הזיון והבטחון. אין מן הצורך להדגיש כאן שמדיניותה של מדינת־ישראל נקבעת אך ורק על־ידי ממשלת ישראל בהתאם לרצונה הריבוני של האומה ובאישורה של הכּנסת. ההצהרה נמסרה לממשלת ישראל ע"י צירי שלוש המעצמות בתורת אינפוֹרמַציה גרידא.

במידה שהצהרת שלוש האומות מכוּונת ועשויה להגביר הבטחון והשלום, ולוּ רק בשטח המצומצם של מדינת־ישראל ומדינות־ערב – הרי נתונה לה התמיכה הנאמנה של ממשלת ישראל. לדעת ממשלת ישראל חיזוק השלום באחת מפינות העולם, מסייע במישרין ובעקיפין להגבּרת השלום בעולם כולו.

ממשלת ישראל מקדמת בברכה גילוי־דעתן של שלוש המעצמות נגד מירוץ־הזיון בין מדינות־ערב ובין ישראל.

גילוי־דעת זה, כפי שצוּין בהצהרה, נעשה על־ידי שלוש המעצמות במועצת־הבטחון עוד בארבעה באבגוּסט 1949. אולם ממשלת ישראל חייבת לציין בתמיהה ובחרדה העוּבדה, שמאז ועד היום הזה, כמו לפני התאריך הנ"ל, נמשכת הפסקת־נשק רק לצד אחד – למדינות־ערב, שלא חדלו לאַיים במלחמה חדשה נגד ישראל, ועד היום הזה הן מסרבות לדבּר אתנו לשלום. ובו בזמן התמיד הסירוב להספיק נשק וחמרי מלחמה לישראל. הפליה זו מערערת את בטחונה של מדינת־ישראל ומסכנת השלום במזרח הקרוב.

שלוש המעצמות אמנם מודיעות עכשיו שקיבלו הבטחה מהמדינות שסוּפק להן נשק, שאין להן כל כוונה לתקוף שום מדינה אחרת. אולם הבטחה זו של מדינות־ערב אינה מלוּוה בשום ערובה ממשית, ועומדת בסתירה גלויה לתכונת־המלחמה הבלתי־פוסקת נגד מדינת־ישראל.

כל מי שמכיר את המצב לאמיתו בארצות אלה, יבין ללא היסוס שהנשק הנשלח למדינות אלה, אם ישתמשו בו בכלל – ישתמשו בו נגד ישראל, ואולי רק נגד ישראל.

ממשלת ישראל מציינת בסיפוק ששלוש המעצמות מכירות עכשיו, שלישראל – לא פחות מאשר למדינות ערב – יש צורך להחזיק כוחות מזוּינים ברמה מסוּימת.

לא היתה ולא תהיה למדינת־ישראל כל כוונה לתקוף מישהו. ידה של מדינת־ישראל מושטת לשלום עם כל אחת ממדינות־ערב ועם כולן יחד. אולם יש הזכות והחובה לישראל לדאוג לבטחונה; ושלוש המעצמות הכירו בכך. ממשלת ישראל, תקוותה ורצונה הם שהכרה זו תתורגם לשפת מעשים, והפליה לרעת ישראל בהספקת נשק תופסק לחלוטין מצד הממשלות שחתמו על ההצהרה.

ממשלת ישראל קיבלה בסיפוק מיוחד הכרזת שלוש המעצמות על התענינותן העמוקה ושאיפתן לקדם השלום והיציבות במדינות־ערב ובישראל, ועל התנגדותן הנמרצת לשימוש בכוח או לאיום בשימוש בכוח מצד אחת המדינות בחלק זה של העולם.

שלוש המעצמות הבטיחו לפעול נגד כל פגיעה בגבולות או בתחומי שביתת־הנשק, בהתאם להתחיבויותיהן כחברות או"ם. הבטחה זו חלה במידה שווה על גבולות מדינות־ערב ועל תחומי ישראל, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת־הנשק עם מצרים, עבר־הירדן, סוריה והלבנון.

כממשלה הנוגעת בדבר, וכחברה באו“ם, רואה ממשלת ישראל חובה לעצמה לעמוד על כך שאין להסתפק במניעת פעולות־איבה בין שכנים, אלא יש צורך בעידוד ובזירוז כריתת שלום יציב בין כל המדינות ובתוכן מדינת־ישראל ומדינות־ערב, ויש להשתמש לשם כך במלוא סמכותו ויכלתו של אירגון האו”ם.

מדינת־ישראל תתן באמונה ידה לכל יזמה המכוונת לחיזוק השלום בקרב כל העמים, ולהאדרת כוחו וסמכותו של אירגון האו"ם.

בישיבת הכנסת הראשונה

שמעתי בענין רב דברי האופוזיציה המקובצת, דברי חברי־הכּנסת ריפטין, מרידור, וילנר וילין־מור, ועם כל הכבוד לחכמתם הפוליטית ולפטריוטיזם הישראלי שלהם – הרי אינני רואה כל צורך לשנות אף במשהו הצהרת הממשלה, לא להוסיף ולא לגרוע.

שלוש המעצמות הצהירו על קו אחד של מדיניותן באחת הפינות של העולם. ממשלת ישראל ראתה צורך לנקוט עמדה לאו דווקא לאורך הקו של שלוש המעצמות. אין זו חובתנו. אם חבר־הכּנסת ריפטין וּוילנר יש להם צורך משותף להדגיש דווקא אחת הנקודות בקו – לממשלת ישראל אין צורך זה.

אין לי מה להוסיף על יחסנו להצהרת שלוש המעצמות, אבל איני רשאי לעבור בשתיקה על כל דברי האופוזיציה, כי בוויכוּח על יחסים בינלאומיים יש חשיבות גם לדברי־הוויכוּח עצמם, ביחוד כשחברי־כּנסת מנסים לעשות רושם מטעה שהם מדברים בשם הרוב, כאשר ניסה חבר הכּנסת ריפטין.

מר ריפטין המשיך הפעם “נאום התקציב” של ידידי מר בנטוב. רואה אני שלבנטוב וחבריו יש הנאה רבה מנאומים ממין זה, ואני מאחל להם המשך, כהגדרת אותו כלל יהודי: “זה נהנה וזה לא חסר”. ולא איכפת לי מה שדיבר ריפטין בעקבות בנטוב, אולם איני מסכים לדבריו על היחסים הבינלאומיים. אין זה נכון שלא צריכים לשכוח עובדות ביחסים בינלאומיים. יש לשכוח ויש ללמוד, מר ריפטין. אני מוכן לשכוח כל שעזרו בשעתו למוּפתי לעשות פוגרוֹמים בישוב, אם העוזרים לא יכריחו אותי לזכור זאת. לצערי הם מכריחים אותי לכך מזמן לזמן – ואני מייעץ להם לא לעשות זאת. אני מוכן לשכוח בהחלט מי כרת ברית עם היטלר, ואני שמח לציין שלפי־שעה אין איש מכריח אותי לזכור זאת. מה שאין לשכוח זוהי עזרה שמקבלים ממישהו. ואני שמח שחבר הכּנסת ריפטין אינו שוכח חסד נאומו של גרומיקו. זה היה נאום יפה שעזר לנו לא במעט, אם־כי איני יכול להגיד כמר ריפטין שהנאום הכריע ביסוד המדינה. כל הכבוד לנואמים – אבל שום נאום לא הכריע בהקמת מדינתנו. רק מפעלנו אנו ומלחמתנו אנו הכריעו. בדבר אחד הכריע נאומו של גרומיקו – חלק קטן של הנוער שלנו חשב משום־מה שמדינה יהודית אסורה מטעם “הקידמה”, ואיסור כפול חל על מדינה יהודית בחלק מן הארץ. נאומו של גרומיקו שינה מיד דעתם – והמדינה היהודית הוכשרה בעיני “השומר הצעיר”. ואנו אסירי תודה לגרומיקו על שפקח את עיני ריפטין, בנטוב וחבריו והעמיד אותם על טעותם.

ומכיוון שאין לשכוח עזרה, מן הראוי היה שמר ריפטין לא ישכח חסדם של הנואמים האחרים בעצרת האולם. 33 מדינות הצביעו לטובת מדינה יהודית ונציגיהן נאמו נאומים, ויש לזכור החסד של כל נאום ונאום. לא ננהג איפה ואיפה.

ונעזרנו על־ידי אחרים לא רק בנאומים יפים. מישהו הזכיר כבר העזרה שקיבלנו במלחמת שיחרורנו. פה בוודאי שאין לנהוג איפה ואיפה. טרם הגיעה השעה לספר על כל הפרשה הגדולה של התכוננותנו למלחמה. אומר רק זאת: היתה עזרה שקיבלנו לפני המלחמה – עזרה שאין לשער ערכה – בהקמת התעשיה המלחמתית שלנו. פעולה זו החלה עוד בקיץ 1945. איני רוצה להגיד מאין באה עזרה זו, יש לי נימוקים לכך, אבל זו באה מאחת המדינות אשר ריפטין וחבריו משום־מה רואים מחובתם הציונית להשמיץ אותה, באשר היא אחת מארצות המערב. היתה עזרה שקיבלנו בשעת המלחמה – גם זו לאחר הכנות רבות שנעשו לפני המלחמה. עזרה זו באה ממדינה אחת במזרח וממדינה אחת במערב. המדינה במזרח אני רשאי לכנות בשם, אין הדבר עוד סוד – זו היתה המדינה של יאן מאסאריק ושל קלמנטיס, ולא נשכח אף פעם עזרה זו. ועזרו לנו לא רק שני האנשים האלה שבאנו אתם בדברים, אלא עשתה זאת הממשלה הצ’כוסלובקית בשם עמה. ואני רוצה שכל יהודי באשר הוא ידע על העזרה הזאת ויעריך אותה. אוסיף גם סוד שמותר לגלות, שבמדינת צ’כוסלובקיה, שלא כבשכנותיה הקרובות, התנועה הציונית מותרת עד היום הזה, וגם חסדה של צ’כוסלובקיה לא נשכח.

אבל היתה עוד מדינה אחת, מדינה מערבית, שאיני רוצה עדיין לגלות שמה, שעזרה לנו בנשק, ובלי הנשק שלה מסופקני אם היינו יכולים לעמוד. ואנו מוקירים העזרה שקיבלנו ממדינה זו – ואנו מקבלים אותה עד היום הזה.

אין אנו יהודי־חסות וגם לא צריכים להיות סוציאליסטי־חסוּת. אם מי שהוא צריך להשמיץ מדינות מסוּימות – יעשה זאת לא בשם הציונות. נדמה לי שריפטין היה יכול להניח מלאכה זו לוילנר. אנו נאמני מדינת־ישראל חייבים תודה גם לצ’כוסלובקיה וגם לאלה שבמערב ששלחו לנו נשק.

נשק אין נותנים במתנה בימינו אלה, בכל אופן לא לנו, ואיני חושב זאת לחטא, לא למדינה שאיני קורא בשמה ולא לצ’כולובקיה. שילמנו לשתיהן בטבין ובתקילין.

יתכן שיש כאן נואמים שיש להם דברים יותר חשובים מקיום עם ישראל, והם מצוּוים על ניאוצן והשמצתן של כמה ארצות, אם־כי עזרת הארצות האלו דרושה לקיום עם ישראל. אני יכול להבין זאת – אם־כי אין לי שום נקודה משותפת עם אנשים אלה. אולם ריפטין, כמדומני, אינו מזדהה לגמרי עם וילנר, ואין הוא רשאי להתעלם מצרכי עם ישראל.

ואני חייב להגיד לו ולחבריו, שמי יודע אם היינו יכולים לעמוד אילמלא קיבלנו עזרה כספית מארצות המערב, ואילמלא קיבלנו נשק – נשק קל מצ’כוסלובקיה ונשק כבד ממדינה מערבית. הרובים והתותחים לא היינו מקבלים בלי כסף, לא בצ’כוסלובקיה ולא במדינה מערבית. ודרשו מאתנו לא לירות ישראליות ולא רוֹבלים, – ורובלים גם לא היו לנו, לא מיהודים בברית־המועצות ולא מגויים. דרשו דווקא דולרים, והרבה מיליונים של דולרים. ודולרים ישנם רק בארץ אחת מסויימת. ואילמלא קיבלנום מאותה ארץ, לא היינו מקבלים הרובים והתותחים.

אַל תנסו איפוא להוכיח לנו, שמטעמים פטריוטיים, ציוניים, עלינו לראות עצמנו כיהודי־חסוּת של המזרח. אין אנו חייבים להיות לא יהודי־חסוּת של המזרח ולא יהודי־חסוּת של המערב. קיבלנו עזרה משני הצדדים, מאחד יותר ומאחד פחות, ואנו מעריכים העזרה ומכירים טובה, והולכים בדרכנו.

היו שתי מדינות אדירות שלא נתנו לנו נשק: ארצות־הברית וברית־המועצות. אף כדור אחד לא קיבלנו משתי ממשלות אלו. אני אומר בכוונה ממשלות, כי יש הבדל במשטרן של שתי הארצות. אם ממשלת ברית־המועצות אומרת “לא” הריהו מחייב כל איש בברית־המועצות, מה שאין כן בארצות־הברית.

מותר לכל מי שרוצה בכך להיות מטיף של הקומינפורם, אבל קשה לעשות מלאכה זו בשם עם ישראל ולהעמיד פנים כאילו צד אחד עוזר לציונות והצד השני מפריע. אפשר לעשות מלאכה זו רק על חשבון האמת.

אין אני מתבייש להודות שעדיין אני שואל בכל דבר גם שאלה זו: מה טוב לעם ישראל ומה לא. ומבחינה זו אין לנו שום יסוד לשרוף הגשרים לא עם אלה ולא עם אלה. ואם ריפטין רוצה לקיים משקו, קיבוצו – ודאי שאינו יכול לעשות מלחמה באותו הצד שממנו באה כל העזרה למשקו. הטראקטורים שהוא מקבל אינם באים ממזרח והוא יודע זאת – ומקבל אותם בתיאבון רב.

התרעמו בוויכוח שלא קבענו עמדה בנוגע לכל פסוק ולכל מלה שבהצהרת השלושה. התשובה היא פשוטה. אנו קובעים עמדה לפי האינטרסים של מדינת־ישראל, והאינטרס הזה אומר לנו באיזו שאלה ננקוט עמדה ואימתי ובאיזו שאלה אין אנו מחויבים לנקוט עמדה כלל וכלל. לא שלוש המעצמות ולא הקומינפורם מחייבים אותנו. כשאחד מהם קובע עמדה – אין אנו מחויבים משום־כך לקבוע עמדה גם אנו. אנו עצמאים ומחליטים לפי ראות עינינו־אנו אם הגיעה השעה לקבוע עמדה באיזו שאלה. העובדה שאחרים קבעו עמדה באותה שאלה – כשהיא לבדה, אינה מחייבת אותנו. לכן אין לממשלה להוסיף אף מלה להודעתה. קבענו עמדה בדברים שטובת ישראל מחייבת קביעת עמדה.

מותר לחברי הכּנסת לקבוע עמדתם גם בדברים אחרים אם הם רוצים בכך, אבל אין הם יכולים לעשות זאת בשם העם. הודעתו של ריפטין, כאילו הוא מדבר בשם רוב האזרחים בארץ – אין לה שחר. לאזרחי ישראל יש אפשרות של ביטוּי חפשי ובלתי־מוגבל ושל נציגות חפשית ונבחרת, ואין ריפטין מיופה־כוח אלא מטעם מיעוט לא גדול בארץ. אין גם ריפטין יכול לדבר בשם הפועלים. גם לפועלי ארץ־ישראל יש נציגות חפשית ומוסמכת ויש להם כלי־ביטוי. ריפטין מדבר רק בשם מיעוט של ציבור הפועלים. וכשהוא מדבר בשם חיילים – הרי אין כל יסוד לדיבורו. יש מיעוט לא גדול בקרב החיילים שבחר בריפטין כאזרחים, ואפילו מיעוט זה לא יקבל הוראות מריפטין ומחבריו. החיילים כולם, כחיילים, בלי יוצא מן הכלל, יעשו אך ורק מה שמדינת־ישראל וממשלתה תאמר להם לעשות. על ריפטין להסתפק בכך שהוא מדבר בשם מפ"ם.

* * * * *

ומלים אחדות לסיעה שניה באופוזיציה. חבר הכּנסת מרידור מצא בדברי אופטימיות מופרזת. חושש אני שלא שמע כראוי דברי. איני שותף להגדרתו שמצבנו הורע על־ידי הצהרת השלושה. אין בהצהרה שום דבר המֵרע מצבנו. איני אומר שהוא היטיב מצבנו. יתכן שייטיב, אם ההפליה בהספקת נשק תופסק.

* * * * *

על הצהרת השלושה יכול היה לחתום גם אויב מדינת־ישראל וגם ידידה. בהתאם להצהרה יוכל הידיד לספק לנו נשק והאויב יוכל לסרב לתת לנו נשק. מי שהוא יכול לטעון שההצהרה מרֵעה יחסינו עם מדינות אחרות. אני כופר גם בזה – כי הצהרת השלושה אינה הצהרת מדינת־ישראל. אילו הייתי רואה בריפטין ובווילנר נציגי ברית־המועצות הייתי חושש לתוצאות לא־רצויות של ההצהרה, אולם לשמחתנו אין וילנר מייצג בכּנסת את ברית־המועצות, אלא מספר קטן ואפסי של בוחרים במדינת־ישראל, וברית־המועצות מיוצגת על־ידי צירים מוסמכים משלה. יש לנו מגע מתמיד עם נציגי ברית־המועצות, והיה לנו מגע אתם גם לאחר הצהרת השלושה. יחסינו עם ברית־המועצות הם יחסי ידידות ואני מקווה שידידות זו תימשך.

ההצהרה בכללה עלולה גם לשפר מצבנו, אבל זה תלוי בכך איך תבוצע ההצהרה. המעצמות יכולות להמציא לנו נשק ויכולות להימנע מהספקת נשק. ובשני המקרים יוכלו להישען על ההצהרה. ויתכן שאחת מהן תעשה כך והשניה תעשה ההיפך.

* * * * *

מר ילין־מור טען כי התמונה בדברי היא שטופת־אור בלי כל צל. אין זה מדויק. בדברי נאמר בפירוש שממשלת־ישראל מציינת בתמיהה ובחרדה העובדה כי מאז ניתן גילוי־הדעת נגד מרוץ הזיון, נמשכה הספקת נשק רק לצד אחד, למדינות ערב. אני יכול עכשיו להוסיף ולהגיד שתלונה זו מתיחסת במיוחד לאחת משלוש המעצמות – לממשלה האנגלית. כמה מדינות אחרות, וביניהן ברית־המועצות וארצות־הברית, לא שלחו נשק לא לערבים ולא לנו. היו מדינות שמכרו גם לערבים וגם לנו, בתוכן היתה גם צ’כוסלובקיה. אנחנו יודעים זאת, כי חלק מהרובים שנמכרו לערבים – וחלק לא כל כך קטן – הגיע לידינו.

הצהרת השלוש תיבחן במבחן הביצוע, וזאת אמרנו בהודעתנו.

* * * * *

מר ספיר מצא שהזנחנו הכוח היהודי באמריקה. במקרה אני אחד מאלה שהיו לו הרבה שנים קשרים עם יהדות אמריקה, לפני מלחמת־העולם השניה, בשעתה ולאחריה. ביקרתי תכופות באמריקה ורק מהזמן שהוטל עלי הטיפול בעניני בטחון חדלתי לצאת מהארץ. ואין זה נכון להגיד שהיתה הזנחה. לא הייתי אומר שנעשה הכל מה שצריך היה לעשות; דבר זה אין להגיד אף ביחס לפעולה אחת שלנו. אבל אי־אפשר להגיד שהיתה כאן הזנחה יתירה – ונדמה לי שמר ספיר אף הוא משתמש בלשון סגי־נהור, ואינו קורא הדברים בשמם. כשמר ריפטין רוצה להגיד לנו שעלינו ללכת עם העולם הקומוניסטי, ומשום־מה אין לו אומץ לב לדבּר גלויות, הוא אומר: עלינו ללכת עם עולם ה“קידמה”. וגם מר ספיר כשהוא מדבר על יהודי אמריקה – נדמה שהוא מתכוון רק למנהיגים מסוּימים. נדמה לי שיש להניח ליהודי אמריקה ולציוניה לבחוֹר במנהיגיהם. מר ספיר אינו מרוצה כנראה מכך שציוני אמריקה בחרו בפלוני ולא באלמוני, והוא מתרעם על הממשלה. ממשלת ישראל אין זה מסמכותה לקבּוע מנהיגים ליהודי אמריקה ואף לא לציוני אמריקה. אולם אין כל יסוד להאשים את הממשלה שאין היא מכירה בערכם של יהודי אמריקה או בערכו של העם היהודי כולו.

* * * * *

לבסוף, עוד תשובה אחת לחבר־הכּנסת מרידור הקובל למה אנו מוסיפים לשגות באילוסיה של שלום עם עמי־ערב. אני רוצה להגיד למר מרידור: אין תקנה לאנשים אלה שבממשלת ישראל – הם החזיקו באילוסיות, ויוסיפו להחזיק בהן, אם כי היו להם גם אילוסיות שנתבּדו. לא נזוז מאילוסיה של שלום עם עמי־ערב, עם כל עמי־ערב, עם כל אחד מהם. אין אנחנו מבטיחים שהשלום יקום מחר – כי זה תלוּי לא רק בנוּ. אבל מצדנו אנו נעשה הכל למען יקום. אם נסתלק מ“האילוסיה” של שלום – לא יבוא השלום אף פעם. איש לא יכפה עלינו השלום, כשם שאיש לא היה יכול לכפות עלינו מדינה – אילו לא חיינו ב“אילוסיה” של מדינה.

ויש לנו לא רק אילוסיה של שלום – יש לנו עוד אילוסיה אחת, – אילוסיה של כוח יהודי. אולי אילוסיה עוד פחות מבוססת. מהו הכוח היהודי? כמה אנו עכשיו? מיליון! יפה! יבוא עוד חצי מיליון, עוד שני מיליון. אבל אצל שכנינו ישארו ארבעים מיליון, שישים מיליון. מה כוחם של שנים נגד ששים? ומר מרידור רואה באיצטגנינות שלו לא רק שישים המיליון – אלא גם כל האימפריה הבּריטית שהיא נגדנו, וילין־מור מצרף לאויבינו גם אמריקה וצרפת. מהו, איפוא, הממש והערך של הכוח היהודי? ואף־על־פי־כן אנו מחזיקים ב“אילוּסיה” זו שיש כוח יהודי. החזקנו בה כשהיינו עוד מעטים מאוד – כשמנינו בארץ רק מאות ורק אלפים. והכוח היהודי הקטן שהקימונו, כוח של עשרות מעטות, מילא תפקיד. הכוח גדל למאות, הגיע לאלפים. ו“האילוסיה” לא הכזיבה. ויש זיקה בין שתי האילוסיות. לזו בלי זו אין שחר. לשלום בלבד, או לכוח בלבד אין יסוד. מי שבונה אך ורק על הכוח הפיסי של היהודי – הוא טועה ומתעה. מי שבונה רק על השלום עם הערבים – טועה ומתעה. גם בענין זה חלקתי תמיד על דעת ידידי בנטוב וחבריו. הם ניסו לשכנע אותנו שהשלום עם הערבים קודם לגידול הכוח היהודי ומתנה אותו. ראיתי בכוח יהודי תנאי מוקדם להבנה הדדית עם הערבים. רק כשמצרפים יחד שתי ה“אילוסיות”, שתיהן נעשות ממשיות.

יש כוח יהודי – ועלינו לגייסו. לנו יש “נשק” שלא ידוע לא לרוסיה ולא לאמריקה, ואין אני מוכן לגלותו עכשיו. בכוח נשק סודי זה נגביר הכוח היהודי. אבל אנו נחזיק במלוא כוחנו ובאילוסיה של שלום. השלום אינו בשבילנו מילה ריקה, פורמַלית, אלא רצון ער, חי, הפועם בלבבנו. ואנו רוצים בשלום עם אמריקה ועם אנגליה ועם ברית־המועצות ועם צ’כוסלובקיה – וקודם כל עם שכנינו הקרובים, עם מדינות־ערב. אנו מאמינים בשנים: בכוח ובשלום, ומדיניותנו אפשר לסכם בשש מלים אלה:

כוננות צבאית יעילה, נכונוּת כנה לשלום.

ה׳ בתמוז תש״י — 20.6.1950

אנו מאמינים בשנים: בכוח ובשלום, ומדיניותנו אפשר לסכם בשש מלים אלה:

כוננות צבאית יעילה; נכונות כנה לשלום. בישיבה המאה וחמישים וארבע של הכנסת הראשונה

הפעם עליתי על הבמה לדבר כשר־הבטחון, ורק כזה בלבד. הוויכוח על התקציב הוא הזדמנות מתאימה לבירור כולל של כל עניני המדינה וכל משרדי הממשלה, לרבות המשרד שאני מדבר עכשיו בשמו. ואם מתווכחים אחדים הרחיבו היריעה ועשו גם חשבון: אישי — הרי זה טעמם וזו זכותם. וכבר אמרתי בהזדמנות אחרת שאין עיני צרה במחקריו הביוגרפיים של חבר הכנסת בנטוב וחברי מפלגתו הרוצים ללכת בעקבותיו בדיונים בכּנסת. — יבושם להם. בהרצאתו המאלפת של חבר־הכנסת בנטוב על אישיותו של שר־הבטחון היו גם שתי הערות לענין, ועליהן אעמוד כאן.

הוא סיפר שביקר באילת ומצא שם שתי משתלות, אחת של משרד־החקלאות ואחת של משרד־הבטחון. האם לא תרגז ארץ על בזבוז זה? ובכן, רבותי, אף אני הייתי באילת לפני ידידי בנטוב. וכשבאתי לשם שוב אחרי יסוד המדינה — לא מצאתי אף משתלה אחת. אבל מצאתי שם יהודים לבושי־מדים ששלחתי שמה, ואמרתי להם: אם כי לפי החוק הצבאי בעולם אין חיילים חייבים לעשות משתלות במדבר, אבל חיילים בצבא־הגנה לישראל חייבים על כך. ושמחתי שנמצא ״משוגע״ אחד בחיל־ההנדסה שהקים עוד מקודם משתלות במחנות צבא־הגנה לישראל, ו״משוגע״ זה לא נח ולא שקט עד שהקים משתלה באֵילת, שלא ראתה דבר כזה מאז ששת־ימי־בראשית.

וכשבאתי בפעם השניה לאילת לאחר יסוד המדינה, מצאתי משתלה, זו של חיל ההנדסה לצבא־הגנה לישראל. הצטערתי שהיא קטנה כל כך, ושמחתי שיש לנו ״משוגעים״ ממין זה בצבא־הגנה לישראל, אם כי אין בנטוב מכניס אותם למחנה החלוצי של ד״ר סנה. אותו ״משוגע״ הקים משתלה גם בעין־חוסוב בערבה, וחבל שמר בנטוב לא היה שם. וטוב הדבר שמשרד־החקלאות לא הסתפק במשתלה של הצבא והקים עוד משתלה באילת — ותבוא עליו ברכה. ואם יבואו יהודים שאינם ממשרד־הבטחון וממשרד־החקלאות ויעשו משתלה שלישית באילת — אחזק ידיהם. תרבינה משתלות בנגב — זוהי תפארתנו בדרך שאנו הולכים בה.

ולמר בנטוב יש קובלנה שניה: הוא שמע שחיל־ההנדסה בנה כביש לעין־חוסוב. אני רוצה לאשר השמועה ״הנוראה״ שהגיעה למר בנטוב. חיל־ההנדסה לא בנה כביש לעיו־חוסוב — אלא עשה יותר מזה: תיקן כל הדרך מבאר־שבע ועד אילת. ואני מודה באשמה זו. מר בנטוב גילה חטא כבד בעבודה זו: חיל־ההנדסה העסיק בעבודתו פועלים שכירים. אני מודה גם באשמה זו. לא ידעתי עד עכשיו שאסור לצבא להעסיק בעבודתו פועלים שכירים. בכל אופן לא קראתי על החלטה כזו בשום מועצה של הקיבוצים, המוסיפים להעסיק עבודה שכירה גם לאחר פירסום החלטותיהם נגד עבודה שכירה. אני רק מצטער שמר בנטוב קיפח שכרו של הנוער החלוצי בעבודה זו, חלקו של נח״ל וגדנ״ע, שיש להם חלק לא קטן בתיקון הדרך במדבר. ואין הצבא צריך להתנצל כלל על התקינו דרכים במדבר, — הוא אחראי על כך. זהו אחד המבצעים החלוציים ביותר של צבאנו — ואין על מה להתבייש, אם גם פעולה זו עוררה משום־מה חמתו של מר בנטוב.

* * * * *

הנואם השני שעמד על עניני בטחון בוויכוּח על התקציב היה חבר הכנסת מרידוד. הוא הכריז, שהיה מוכן לקבל על עצמו לקצץ תקציב הבטחון עד 50% — אילו ניתנו לו שלושה תנאים: אילו היה צבאנו חונה על הירדן, אילו ירושלים לא היתה מחולקת, ואילו עבדאללה לא היה קרוב. אני הייתי, רבותי, מקטין תקציב הבטחון במאה אחוזים — אילו חזון נביאינו על שלום עולמי היה מתקיים בימינו וגוי אל גוי לא היה נושא חרב. מכיון שחזון זה הוא עדיין הלכתא־למשיחא, הריני מעיז לחלוק על דבריו של מרידוד. גם אילו עמדנו על הירדן — לא היה משתנה המרחק בינינו ובין עבדאללה.

חבר הכנסת מרידוד התאונן על כך שיש חוסר תכנוּן בשטח הבטחון, וששׂר־הבטחון מטופל יותר מדי, לאחר שהוא גם ראש־הממשלה וממלא־מקום שר־החוץ וגם ממלא־־מקום שר העבודה והביטוח העממי. — אם כי בפרט זה טעה, וחברי קפלן הוא ממלא־מקום שר־העבודה, אבל צדק מרידוד באמרו, שגם למר בן־גוריון אין יותר ממוח אחד. אם־כי אני אסיר תודה לקדוש־ברוך־הוא על המוח האחד, ביקרתו של מר מרידוד בנקודה זו אינה לגמרי משוללת יסוד. אני רוצה להזכיר לכנסת שמעל במה זו הבעתי כבר פעם תקוותי שיעלה בידי להשתחרר מעול תיק הבטחון, ואני מצטער צער רב על שעד היום הזה לא ניתנה לי הזדמנות לעשות זאת. אמנם, עלי להוסיף שגם אילו הייתי נשאר ראש־ממשלה בלבד — הייתי מוכרח לטפל ברצינות גם בעניני־חוץ וגם בעניני־בטחון, גם מבלי להיות שר־בטחון או ממלא־מקום שר־החוץ. שאר הטענות של מר מרידור נשנו בחריפות יתירה על־ידי חבר־הכּנסת בן־אהרן. מר בן־אהרן טען, שעניני־הבטחון הם מיסטריה, והם פטורים מכל אחריות ציבורית. יש בעניני בטחון שלטון יחיד, יחיד שאינו משתלט, אינו יודע, אינו מכוון, אינו מדריך. ובאותה נשימה הוסיף בן־אהרן, ששר־בטחון זה, שאינו יודע ואינו מכוון — ״בנה הצבא מן המסד ועד הטפחות על יסוד מושגים זרים, בלתי־ישראליים, מנוגדים ליסודות של המציאות שלנו, של הנסיון; וכל הערכים שלנו, ערכי ההגנה, ההתישבות, תנועה חלוצית, הולכים ומתמוטטים בתוקף הבנין הזר והמנוגד שהוקם על־ידי שר־ הבטחון במדינה״.

״הממשלה הזאת״ — מתאונן בן־אהרן, מחזיקה צבאה בקסרקטין, לא בספָר, לא בנגב, לא כתוספת כוח לישובים, אלא במרחק נבדל, ואיש אינו יודע לשם מה. והוא שואל: האם הממשלה הזאת חושבת באמת שיש לאל ידה להקים כוח מגן יותר נאמן מבחינה תקציבית ויותר מושרש מאשר ישובי ספָר?

איני יודע מאין שואב מר בן־אהרן ידיעותיו על הצבא. הוא חבר ועדת־הבטחון שבה מתבררים הדברים בירור עניני, וטענות אלו שנשמעו פה לא הובאו לשם אף פעם. נתקיים גם בירור על תקציב הבטחון בישיבה משותפת של ועדת־החוץ־והבטחון וועדת־הכספים, והוויכוח היה ממצה ומעמיק, ולא נשמע באותה ישיבה אף שמץ מהקטרוג הזועם הזה של בן־אהרן. בכנסת אין אפשרות לבירור מפורט של בעיות הבטחון, כזה שנעשה עניני מזמן לזמן בוועדת־החוץ־והבטחון, אולם אני רואה זאת כהזדמנות נאותה למסור לכנסת סקירה מקיפה וכוללת על התפתחותו של צבאנו ובעיות־היסוד של בטחוננו.

* * * * *

איני יכול להתחיל סקירתי ״מאז שׂר־הבטחון הזה שליט על הענינים האלה״, כפי קביעתו של מר בן־אהרן, כלומר מדצמבר 1936 ואילך, מאז הוטלה על יושב־ראש הסוכנות היהודית באופן מיוחד האחריות על עניני ההגנה ונמסר לו תיק הבטחון, ומאז הוא מאחד בתוכו שני התפקידים, שלדעת חבר־הכנסת מרידור אינם מתישבים — תפקיד ראש הסוכנות או ראש־הממשלה עם תפקיד הבטחון. עלי לפסוח לגמרי על התקופה שבין 1936 ובין התחלת המלחמה, אם כי לדברים שנעשו אז בשטח התכנון והציוד יש חלק לא־קטן במה שנתרחש אחר־כך. אתחיל משלב מאוחר יותר — משלב הקמת צבא־הגנה לישראל בתקופת המלחמה.

צבא זה הוקם לא על־ידי מדינה ולא על־ידי ממשלה — שני הדברים לא היו קיימים עדיין. נתקיימה ממשלה זרה, עוינת. אולם המלחמה עמדה בשערינו, והיה הכרח באימפרוביזציה. הקיים בשטח הבטחון לא הספיק עוד; היה הכרח בשבירת כלים ישנים ובהקמת כלים חדשים. בן־אהרן אמר בנאומו, שאף פעם לא היה מצב ההגנה שלנו ירוד כל־כך מבחינת הציוד והכוחות כאשר הוא עכשיו. קשה לי להניח שהוא יודע בעצמו שאין אף קורטוב של אמת במה שהוא אומר, ולכן עלי להסיק המסקנה, שאין לו מושג לא מכוחות הבטחון והציוד עכשיו ולא מכוחות הבטחון והציוד שבעבר.

היינו צריכים לגייס ולצייד ולאמן ולזיין בזמן קצר עשרות אלפים אנשים ונשים; לא אנקוב המספר המדוּיק, — אין הוא גם נחוץ להבנת המצב. היה צורך בשבירת כלים — כי משטר־הבטחון, שהיה קיים שנים רבות והיתה בו ברכה רבה, לא התאים עוד לצרכים ולתנאים החדשים. ולא קל אצלנו לשבור כלים, אם גם אבד עליהם כלח; כי גם ״המהפכנים״ שבתוכנו הם ביסודם שמרנים אדוקים, ואצלנו מקדשים הקליפה גם כשתכנה התרוקן, ולא קל היה לשבור כלים, אבל לא פחות קל היה הדבר השני — להקים כלים חדשים. והדאגה העיקרית לא היתה שהצבא יהיה ממושמע ביותר, וחסכוני ביותר — אם כי זה הכרחי למטרה שלשמה הוקם הצבא, אלא היתה דאגה מרכזית אחת: לנצח, ולנצח בכל מחיר. והמחיר היה יקר. ולא הושג הנצחון במלואו. יתר על כך: היו גם כשלונות. היו כאלה שאולי אי־אפשר היה להימנע מהם, אבל נחלנו גם כשלונות ללא הכרח, — מתוך חוסר־ידיעה, מתוך חוסר־משמעת, מתוך חוסר־מומחים, מתוך חוסר־ציוד־ואספקה ועוד.

אולם כאחד היהודים ההוגה בתולדות עמו מימי ילדותו, וכציוני היודע מה החמצנו כל השנים, אני אומר שאיני יודע אם צבאות ישראל באיזו תקופה שהיא, החל מיהושע בן־נון, דוד המלך ועד החשמונאים ובר־כוכבא, עשו בתקופת־זמן מוגבלת זו, שבה פעל צבא־הגנה לישראל, דבר מה יותר גדול או אפילו אותו הדבר.

וכל המדברים והכותבים בזלזול וברהב על צבא זה — כמובן שהם מוציאים מן הכלל יחידה פלונית או חטיבה פלמונית, שמשום־מה הם רוצים ביקרה — מן הראוי שיעמדו דום ובדרך־ארץ בפני לוחמי צבא־הגנה לישראל: — גם אלה שבאו מהכפרים וגם אלה שבאו מהערים, גם אלה שגדלו בארץ וגם אלה שבאו אלינו מהגולה, מחמישים וחמש ארצות בכל חלקי תבל, ממזרח וממערב. צבא זה שצמח לפתע־פתאום — עשה שליחותו ההיסטורית, והדורות הבאים יעריכו ערכה.

*

והיו בצבא זה ליקויים — מכל המינים. אך קראתי קצת על צבא שהוקם על־ידי בעל־אחוזה אחד בווירג׳יניה, במעמד היסטורי דומה במקצת לשלנו, כשאמריקה נלחמה על חירותה. ואני רשאי להגיד שצבאנו, גם בגילוייו הלקויים ביותר, אין לו מה להתבייש בפני צבאו של גיאורג וושינגטון.

אין זאת אומרת שעלינו לקבל באהבה הליקויים, להיפך. שומה עלינו לשקוד על שיכלולו האירגוני והחינוכי של צבאנו — כי מצבנו שונה ממצבו של כל עם אחר.

הקרבות תמו בתחילת ינואר 1949. והחזקת הצבא הטילה עומס איום על המדינה הצעירה, גם מבחינת התקציב וגם מבחינת ריתוק כוח האדם, אם־כי לא גייסנו עדיין מכסימום כוח האדם גם בימי הקרבות, והיינו יכולים לגייס יותר אילו היה הכרח בכך ואילו היה כל הציוד הדרוש. אולם גייסנו אחוז לא קטן של הישוב, והיה זה נטל כבד בשביל המשק, החקלאות והחרושת (בבניה כמעט שלא עסקנו), היה זה נטל כבד על האוצר, והיה צורך לפרק החלק הגדול ביותר של הצבא. זה היה צורך נפשי של רוב החיילים, כטוראים כמפקדים.

איני מכיר זכות יותר גדולה לאדם מישראל בימינו מהזכות של אלה ששירתו בשנת־פלאים בצבא־הגנה לישראל. הם ובניהם ובני בניהם יתגאו בכך כל הימים. אולם עם תום הקרבות נראה להם שאין עוד כל טעם לחיי־הצבא. הם טעו: היה טעם רב — אבל הטעם לא נראה להם, והיה הכרח משקי, כספי ונפשי לשחרר הבחורים והבחורות ולשלוח אותם הביתה, כי הם נשארו בצבא באפס־מעשה, והיה נדמה להם שהם מוציאים זמנם לבטלה, בשעה שמשקיהם, בתיהם ומשפחותיהם זקוקים להם. נתרופף המתח. הרפיון הורגש בכל הישוב, לדעתי ללא כל הצדקה, והרפיון היה בחוגי הצבא, מתוך סיבות אנושיות שלא קשה להבינן, אולם היה הכרח פוליטי להחזיק בחלק גדול מהצבא.

* * * * *

חבר הכנסת מרידור התאונן כמה פעמים על הבזבוז שנעשה בתקופת המעבר שלא נשתחררו מיד כל אנשי־הצבא שהיו צריכים להשתחרר. הוא שוכח שעדיין לא הוקם השלום. גם עכשיו אין ברית שלום בינינו ובין שכנינו, אולם המצב אז, לאחר תום הקרבות, היה גרוע מאשר הוא עכשיו. גבולותינו לא היתה להם כל אחיזה משפטית, מלבד כוח העובדה, ועמדנו במשא־ומתן על יצוב הגבולות. כידוע לכם יצאנו מהמלחמה לא בגבולות שקבעו לנו או״ם. והיה ערעור על הגבולות המורחבים — ערעור זה טרם נשתתק לגמרי.

המערכה הצבאית האחרונה בנגב — בסוף 1948 ובתחילת 1949 — נתנה לנו לא רק נגב משוחרר כולו, מגדות ים־המלח ועד אילת, ומגבול עבר־הירדן ועד גבול מצרים, אלא גם אילצה את המצרים להתחיל במשא־ומתן על קווי שביתת־נשק. בסוף פברואר נחתם ההסכם. אחר־כך התחיל משא־ומתן עם הלבנון שנסתיים במארס. הקשיים הגדולים ביותר היו במשא־ומתן עם עבר־הירדן (שנסתיים בתחילת אפריל) ועם סוריה (נחתם בסוף יולי). במשך שמונת החדשים שלאחר תום הקרבות לא היינו בטוחים שהמשא־ומתן על הסכמי שביתת־הנשק יצליח, והיה הכרח להחזיק כוח צבאי מספיק — על כל צרה שלא תבוא — אם כי היה לחץ עצום, כפי שציינתי, על פירוק מהיר וכמעט כללי. תוך כדי המשא־ומתן על הסכמי שביתת־הנשק הרחבנו הגבולות — בלא שפיכות דמים. הודות להסכם עם מצרים הגענו לאילת בדרום ולעין־גדי בצפון, ונאחזנו בפועל בכל ערבות הנגב הישראלי. לפי ההסכם עם עבר־הירדן הרחבנו הגבולות בשטח ״המשולש״ ובפרוזדור ירושלים. בעקבות ההסכם עם סוריה החזרנו למעשה הגבולות שהיו בימי המנדט בין ארץ־ישראל ובין סוריה. איני יודע בכמה מיליונים מעריכים אנשי המעשה את הגבולות שהרחבנו. לא אנסה כלל להעריך הרחבה זו, שלא עלתה לנו אף בטיפת דם אחת, במודד כספי. אניח מלאכה זו לידידי בנטוב שהוא מומחה לכל: עכשיו לכלכלה ולתקציבים, ובמשך ארבע־עשרה השנים האחרונות, — לפרוגנוזות פוליטיות. אני רק יודע שהודות לקיומו המגויס של צבא־הגנה לישראל בחדשים אלה — מפברואר ועד אבגוסט 1949 — הרחבנו גבולות ישראל בשטחים שאין ערוך להם, רכשנו מסילת ירושלים—תל־אביב, הוצאנו שארית צבא האויב משטחי המדינה בצפון, והשגנו גושפנקה בינלאומית של ארבעת שכנינו הערבים — בדרום, במזרח ובצפון, לגבולותינו המורחבים. לצבא היה נדמה שהוא יושב באפס־מעשה — אולם ישיבתו זו מילאה שליחות גדולה ופוריה.

בשביל הצבא היתה זו אולי התקופה הקשה ביותר, קשה יותר מאשר תקופת הקרבות, באשר חסר היה המתח הדרמטי, והיה נדמה לחיילים שהם מבזבזים לשווא זמנם וכסף המדינה. זו היתה גם הרגשה כללית בישוב, שחזרה והשפיעה על הצבא.

תקופה מעין זו היא תמיד תקופת משבר בצבא. לא היתה לי הזכות להיות חייל בצבא־הגנה לישראל במלחמה זו, אבל הייתי חייל בלגיון העברי במלחמת־העולם הראשונה. ואני זוכר הרגשת ההתפרקות של החיילים, גם היהודים וגם האנגלים, עם תום המלחמה. כולם רצו לשוב הביתה. היה צורך פוליטי להחזיק בצבא — אבל החיילים לא ראו טעם בהישארותם בצבא. ונתרופפה המשמעת בצבא הבריטי. בצבא־הגנה לישראל לא היתה אפילו מסורת המשמעת והסדר והחסכון שישנה בצבא הבריטי. ובתקופת־מעבר זו עבר על הצבא משבר אירגוני ומוסרי חמור, ונפוצו בישוב שמועות על גניבות, מעילות, בזבוז רכוש ממשלתי, ולא כל השמועות היו חסרות יסוד, אם כי המצב בישוב האזרחי לא היה ־יותר טוב מאשר בצבא. ואני רואה לחובתי להקריא לפניכם קטע מדין־וחשבון שקיבלתי מוועדת־חקירה של ארבעה, בראשותו של חבר בית־המשפט העליון מר אולשן, ובהשתתפות שלושת חברי־הכנסת: י. קליבנוב, י. הררי וח. בן־אשר. על ועדה זו הטלתי לברר הטענות והאשמות שנשמעו בעל־פה ובכתב על מעילות בצבא. הוועדה כותבת:

״באחד הפרקים הקודמים כבר ציַינו את הרקע עליו מתהוות בציבור השמועות על עניני־המשק בצבא. ישנם אנשים בציבורנו, אשר בשמעם על תקלות במשק הצבאי, למשל, טיב גרוע של ציוד, ממהרים להשתמש בכוח דמיונם ורואים את שורש התקלות האלו במעילה ומעשי שחיתות, במקום לטרוח ולהתחקות על העובדות ועל גורמיהן האמיתיים, בלי נקיטת כל יזמה, כדי להביאן לתשומת־לב הרשות האחראית שתוכל לחקור אותן או להסבירן״.

״יש כמו כן לציין בצער שהעתונות, הצריכה לשמש אחד הצנורות לחינוך הציבור, גם לה במידת־מה יד וחבל בדרך זו של הפצת שמועות״.

״אין כוונתנו כלל וכלל לומר, שמתוך יחס הכבוד וההערצה לצבאנו, שהוא ראוי לו, על העתונים לשים מחסום לפיהם ולא להתריע על תופעות שליליות בחיי הצבא ועל כל דבר שיש לעקרו. אולם במה הדברים אמורים, אם דבר זה נעשה בזהירות הדרושה ותוך גישה אחראית ומסירת עובדות נכונות, ללא קלות־דעת או רדיפה אחרי סנסציות״.

״דוגמה חותכת היא פירסום השמועות סביב השריפה במחסני חיל־הים. במקום לברר ולבדוק את העובדות ולחכות־לתוצאות החקירה, התחילו מיד כמה עתונים בפירסום שמועות על הצתה זדונית על־ידי קצינים אחראים, כדי לחפות על־ידה על מעילות רציניות. כשזמן־מה אחר כך הועמדו שני קצינים גבוהים לדין, לא טרחו להיוודע מה היא האשמה המיוחדת להם, ופירסמו את הדבר ללא כל ביאור והסתייגות — כך שהציבור קיבל את הרושם הבלתי־נכון על הצתה זדונית, וכי ידי הנאשמים היו במעל, בה בשעה ששני קצינים אלה נאשמו רק בהזנחה לרגל אי־נקיטת אמצעים מספיקים לכיבוי שריפות במשך החדשים שקדמו לשריפה. יש גם לציין, שאותם העתונים אף לא התענינו לדעת את תוצאות המשפטים האלה ולא פירסמו שהקצינים הנ״ל יצאו זכאים בדין״.

״אין להרבות דברים על הנזק הרב הנגרם לשמו הטוב של הצבא על־ידי הפצת שמועות כגון אלה, ועל השפעתו המזיקה בשורות הצבא גופו. איש־השורה, מתוך שמועות כאלה, מקבל רושם שקיים בצבא משטר של שחיתות ומעילות, רואה בו גורם וסיבה לכל דבר שאינו משביע את רצונו והוא עצמו מתחיל להתיחס בזלזול לרכוש הצבא״.

״יהיה זה לתועלת רבה, אם ביזמת המטה הכללי או משרד־הבטחון יעשה סידור תוך הסכם עם עורכי העתונים על אי־פירסום שמועות כגון אלה, אלא לאחר בדיקת אמיתותן או קבלת הסברות מהשלטונות המתאימים״.

מהקטע האחרון שבדברי הוועדה אני רואה שעוד לא פסו אופטימיסטים בתוכנו. אולם ברגע זה איני עוסק בנימוסי העתונות שלנו אלא במצבו של הצבא.

* * * * *

עם כריתת הסכמי שביתת־הנשק וגמר היצוּב של הגבולות — ולו רק באופן זמני, אפשר היה לפרק רוב כוחות הצבא. אני מצטער על כך שאיני יכול למסור כאן מספרים מסוימים, כי הם מאלפים. עלה בידינו לשקם בזמן קצר בערך רבבות חיילים, והאגף לשיקום החיילים ביצע מפעל כביר באמונה ובהצלחה. אם־כי איני יכול להגיד עדיין שכל חייל משוחרר סודר וכל נכי־המלחמה שוקמו — אבל אין לנו להתבייש במה שנעשה גם בפני המדינות העשירות והוותיקות ביותר. יחד עם קליטת העליה שגברה והלכה היה זה אחד המבצעים האדירים של מדינתנו הצעירה.

ועכשיו אני מגיע לשלב בו אנו עומדים. לאחר שלא נאלצנו עוד להחזיק צבא למטרות פוליטיות, אשר בן־רגע הן יכולות ליהפך למטרה צבאית — הגיעה השעה לתכנון בטחוננו ועריכת כוחותינו מתוך מידה מסוימת של שקט ופנאי. מידה מסוּימת, כי אנו רחוקים עדיין משלום יציב.

לא אעמוד עכשיו על גורמי הבטחון הבלתי־צבאיים, אם כי ערכם לבטחון אינו נופל מהגורמים הצבאיים, ואולי עולה עליהם. כוונתי לעליה, להתישבות, להרחבת התעשיה, להאדרת כוחות־הייצור, לחינוך המקצועי, לקידום המדע הצרוף והשימושי, לליכוד העם — בכל אלה תלוי בטחון־המדינה ועתידנו הפוליטי לא פחות מאשר בכל הגורמים הצבאיים הישירים. אולם אין אלה עכשיו מעניני, ואעמוד רק על הגורמים הצבאיים ועל התכנון הצבאי, ומה ביצענו ומה טרם ביצענו, במידה שאפשר לעמוד כאן על דברים אלה.

* * * * *

בטחוננו בנוי קודם־כל ובעיקר — על חיל־המילואים. לא על ישובי־ספר במובן שמשתמש במונח זה ידידי בן־אהרן. מי שרואה בעינים פקוחות המציאות בארץ ובסביבתה הריהו חייב להגיע למסקנה שאין כלל בארץ ישוב שאינו ישוב־ספָר. תל־אביב היא ישוב־ספָר. חיפה היא ישוב־ספָר, ירושלים היא ישוב ספָר, והדבר לא היה משתנה בהרבה גם אילו חנה צבאנו על הירדן. אנו מתכננים כוחות הבטחון לפי צרכי המציאות הקיימת, ואנו רואים כל הישובים כישובי־ספָר, וכל תושבי המדינה —כמגיני הגבולות. עד גיל מסוים כל איש ואשה הם בחיל־המילואים. אנחנו לעת־עתה מסתפקים עד גיל 50 (בשווייצריה — עד גיל 60). מגיל 40 עד 50 בחיל־משמר מקומי, מגיל 20 עד גיל 39 בחיל־מילואים סדיר. כל אזרח עושה עבודתו, ונשאר במקומו, והוא נמנה עם חיל־המילואים, לפי עקרון טריטוריאלי. כל אנשי המקום מאורגנים באותה יחידה. דבר זה מקל ומחיש הגיוס בשעת צורך. בארצות בעלות ותק ממלכתי וצבאי, אירגון חיל־המילואים נעשה על יסוד חומר ונסיון שנצטברו במשך עשרות שנים. כשהגענו לשלב אירגון המילואים לאחר השיחרורים המרובים, היינו צריכים להתחיל המלאכה מבראשית, כי באגף כוח־האדם ובמשרדים אחרים לא נמצא החומר הדרוש, משום שבשעת המלחמה גויסו האנשים ללא דאגה מחושבת לעתיד. התכנון שנעשה בינתיים נתן אותותיו. נוצרה מסגרת של חיל־מילואים — על מחלקותיו, פלוגותיו, גדודיו וחטיבותיו, וכוח זה אינו נופל בגדלו מהכוח שגייסנו בימי המלחמה, ואנו מתכוננים להגיע לכוח כפול מזה שהיה לנו בשעת המלחמה. תוצאות האירגון והאימונים לפי־שעה משביעות רצון.

באירגון המילואים יש שני שלבים: שלב ראשון — אלה ששירתו כבר בצבא. שלב שני — אלה שלא היו בצבא. אנו עומדים עכשיו בסוף השלב הראשון. בביקורים האחדים שעשיתי בגדודי־מילואים, אם בראשית אימוניהם ואם בסיומם, ראיתי שיש ברכה בעבודה זו. המתיצבים עושים זאת ברצון, אם־כי חודש האימונים גורם להם הפסד או סבל לא־קטן, כי עליהם לעזוב משקם, עבודתם או מסחרם וביתם. הם לומדים בתיאבון וחוזרים הביתה בסיפוק ובהרגשה שהעשירו ידיעותיהם ומוסיפים להיות מעוז־מבטחים למדינה. כל אחד יודע מחנהו ודגלו, ואם תבוא אליו הקריאה להתיצב — יעבור רק זמן קצר, אולי רק שעות ספורות או גם פחות מזה, עד שימצא בתוך גדודו.

עלי לציין, שבגדודי־המילואים מצאתי רוח הרבה יותר טובה מזו ששמעתי בכמה נאומים בכּנסת או מזו שנושבת במאמריהם של כמה עתונים.

* * * * *

השלב השני — אירגון העתודות שלא היו בצבא — יהיה כמובן קשה יותר וידרוש מאמץ גדול יותר. אבל יש יסוד לקוות שגם שלב זה יצליח, אם לדון על־פי הנסיון שיש לנו אחרי המלחמה עם מגויסים חדשים.

בשורה הראשונה יכּון בטחוננו על חיל־מילואים. כל העם, עד בני חמישים, יהיו רשומים, מאורגנים, מאומנים ויקראו לדגל יום בחודש, וחודש או חצי חודש לשנה, המטרה היא להגיע לאפשרות של גיוס מהיר של כל חיל־המילואים ולהנעתו למחוז־חפצו בזמן הקצר ביותר.

אולם אין להסתפק בחיל־מילואים בלבד. יש מיתקנים, מחסנים, משרדים ועוד, שיש להחזיק בהם תמיד, יומם ולילה — ואי־אפשר להקים אותם רק כשתפרוץ מלחמה. כל אחד יודע מה גדול תפקידו של חיל־אוויר במלחמה, לשם כך יש להחזיק בשדות־תעופה. אי־אפשר לפרק שדות־תעופה בזמן שלום ולהקים אותם עם פרוץ מלחמה. אין גם להשתמש בישובי־ספָר כשדות־תעופה. ואלה דורשים אנשים שיטפלו בהם בקביעות. חברי ועדת־החוץ־והבטחון יודעים שבשטח זה היו לנו תקלות מסוימות, מחוסר כוח־אדם מספיק לשמירה. יש מחסני־נשק. אין לחכות עד פרוֹץ המלחמה למען רכוש נשק. הנשק המוכן יש להחזיקו במחסנים, ויש לשמור עליו ולהשגיח על נקיונו ויעילותו. כמות הנשק שעלינו להחזיק אינה מצומצמת רק לצבא המגוּיס — אלא צריכה להספיק לכל חיל־המילואים אשר יגויס בשעת־חירום. מספרם יהיה בהרבה יותר גדול ממספר החיילים שהיו מגויסים במלחמה. לחיל־המילואים לא יהיה ערך אם לא יהיה מוכן בשבילו כל הנשק וכל הציוד הדרוש. ציוד זה יש להחסין ולשמור ולבדוק מזמן לזמן — ולתקן כשיש צורך בתיקון. זה מחייב מספר לא־קטן של אנשים העסוקים בקביעות בעבודה זו. הוא הדין במחסני־תחמושת. לגיוּס חיל־המילואים דרוש ציוד רב, ציוד אישי וגדודי. ושוב ציוד זה יש להחסין, לשמור ולבדוק אם הוא מתקלקל ובלה. נחוצים כלי־רכב, אמצעי קשר: ראדיו, טלפון, וכו', וכל זה בשביל היקף הצבא שיגויס מהמילואים. יש צורך באנשים שיודעים להשתמש באמצעי הקשר והתחבורה.

למען נוכל לארגן ולגייס חיל־המילואים, דרושה כרטיסיה — רישום מלא ומדויק של אנשי־המילואים. הרישום צריך להדביק כל השינויים והתמורות שנעשים במגורי חיל־המילואים. אחרת — יבולע לכל העבודה. זה מחייב עבודה מתמדת וכוח־אדם מתאים ומספיק.

דרושים מיתקנים לאימונים. חיל־המילואים מתיצב לחודש ימים לחידוש האימונים שלו. זה מחייב סגל מדריכים ומחנכים. זה מחייב בסיסי־אימונים הקיימים בתמידות. וכל אלה דרושים לכל סוגי הצבא: ביבשה, באוויר, בים, לחיל־רגלים, לתותחנים, לאנשי־קשר, לחיל־הנדסה, לחיל־רפואה ולכל שאר החיילות והשירותים.

ואילו גם היינו מחליטים שלא יהיה לנו אף חייל אחד קבוע, והיינו סומכים אך ורק על חיל־המילואים (הכולל כל הישובים בארץ, על הגבולות, בפרוזדור, בנגב ובכל מקום) היינו מוכרחים להחזיק כוח־אדם לא־קטן לכל אותן המטרות שפירטתי מקודם: בשביל החזקת שדות־התעופה, השייטות בים, המיתקנים, בסיסי־האימונים, מחסני־הנשק־והציוד, כלי־הקשר־והתחבורה, הרישום, סגל־מדריכים־ומאמנים, שומרים ובעלי־מקצוע. אולם אין אנו יכולים לסמוך בכל אך ורק על חיל־המילואים. מן ההכרח שיהיה כוח מגויס קבוע, כי אי־אפשר לדעת מה יקרה. והכרחי כוח מינימלי מגויס המוכן להדוף ברגע הראשון כל התקפת־פתע ולהחזיק מעמד עד שנצליח לקרוא המילואים, לגייס אותם ולערוך אותם לקרב.

בוועדת־הכספים היה מישהו שטען, שיש לעשות כל זאת על־ידי ישובי־ספָר, אבל כשהצגתי שאלות ברורות כיצד תיעשה מלאכה זו על־ידי ישובי־ספר — לא קיבלתי מענה, וחבל שמר בן־אהרן שחזר על רעיון זה לא הסביר אף הוא איך יעשה הדבר.

לא אֶכּנס פה בבירור התפקידים שימלאו חיל־האוויר וחיל־הים במקרה שתפרוץ חלילה מלחמה. אני מניח שאין בבית הזה אף אחד השולל את הצורך בכוח־אוויר מספיק, אשר יוכל עם פרוץ המלחמה להשמיד חיל־האוויר של האויב. חיל־אוויר זה אי־אפשר ליצור בן־לילה. אין דבר מורכב ומסובך מחיל־אוויר, והוא מחייב אימון ממושך ומעולה. בלי החזקת גרעין תמידי בעל איכות מעולה ובלי הרחבת התעופה האזרחית שתשמש מרכז לכוח־מילואים אווירי, לא נחזיק מעמד באוויר ביום פקודה, ובלי שלטון באוויר מי יודע אם נוכל לעמוד.

הוא־הדין בים. ברבות הימים אולי תעלה חשיבות כוחנו הימי על חשיבותם של שאר הכוחות, כי מי שרואה מציאותנו הגיאוגרפית ומבין משמעותה הכלכלית והמדינית — יבין מיד מה ערכו של כוחנו בים לכל קיומנו.

אינני מומחה לצבא, כשם שאינני מומחה לכלכלה ולמדיניוּת — בנידון זה צדק ידידי בנטוב. ואהיה אסיר תודה לכל מומחה אשר יסביר לי שאין לנו צורך בכוחות שאנו מחזיקים, ושפעולתם תיעשה על־ידי ישובי־הספר של בן־אהרן.

* * * * *

עם אירגון חיל־המילואים ויחידות־הבטחון הקבועות אנו מתמידים במתן אימון משופר לכל סגל הפיקוד של הצבא. מתקיימים קורסים טאקטיים, אדמיניסטרטיביים וטכניים, וישנה עכשיו בצבא רמת־אימונים וידיעה שלא היתה בו אף פעם, — אמנם ״אף פעם״ אצלנו, אינו אומר הרבה, כי צבאנו קיים רק כשנתיים. אבל אם אדם אומר מעל במה זו שהרמה בצבא ירודה אפילו לעומת מה שהיה בהגנה — אינו יודע פשוט מה הוא סח. לא הייתי רוצה שיווצר רושם, כאילו אני או המטה הכללי סבורים שהגענו לתכלית הרצויה בשטח האימונים והאירגון והחסכון והמשמעת. אנו רחוקים מכל זה מרחק־רב. אולם מזמן שהחל תכנון הצבא לאחר סיום פרשת המעבר — תקופת הסכמי שביתת־נשק — יש התקדמות בולטת ומתמדת, שנותנת כבוד לראשי המטה ולכל הסגל המדריך והמארגן, העושים במלאכה.

מותר אולי לחברי־כנסת הנואמים על עניני־בטחון לא לדעת מה שנעשה בצבא, אבל מסופקני אם גם מותר להם לזלזל, מחוסר ידיעה, בעבודה הנאמנה והחרוצה שעושים ראשי־הצבא יומם ולילה. מובטחני שהעם בישראל לא יהיה כפוי־טובה לעושים במלאכה.

* * * * *

איני ייודע מה הם ״המושגים הזרים, הבלתי־ישראליים שעל יסודם בנה שר־הבטחון צבא־הגנה לישראל מן המסד ועד הטפחות״, כפי שטען מר בן־אהרן. שר־הבטחון מכיר ביסוד אחד, ואחד בלבד: בטחון־ישראל. ואם לדעת בן־אהרן הולכים ומתמוטטים ערכים המתנגדים לכך — מוטב שיתמוטטו. הערכים שלנו, ערכי הגנה, התישבות, חלוציות, יתחזקו ויתגברו עם החיזוק וההגברה של בטחון המדינה.

* * * * *

עלי להוסיף עוד מלה אחת על הציוד והתעשיה, אם כי חברי־הכנסת יבינו, שלא אוכל כאן לעמוד על פרטים. אנו רחוקים בשטח זה מהתכלית הרצויה. ולא רק שהתעשיה הצבאית במובן המצומצם אינה מספיקה — התעשיה בכללה לקויה. עלינו לשכוח מושגים מקובלים על צבא ומלחמה שנתישנו בימינו, ועלינו ללמוד מושגים חדשים. בטחון האומה אינו עומד עוד על צבא בלבד, או על ציוד צבאי ותעשיה צבאית בלבד. בטחוננו תלוי בכשרה הכללי של האומה בשטח המשקי, החקלאי, החרשתי, הטכני והרוחני. גם ענפי־משק שכאילו אין להם כל שייכות ישירה לצבא הם גורם מלחמתי מכריע. גם החינוך המקצועי של הנוער, כשרון־המעשה ופריון־העבודה של הפועל, החקלאי, הפקיד, טיב הציוד החרשתי ושיטת העבודה והנהלת המשק הם גורמים חשובים. הדבר הארור שנקרא בשם מלחמה לא יעָשה בהצלחה — אם יש הכרח מר לעשותו — בלי העלאה כללית של כושר העבודה והייצוּר, הידיעה והחריצות בכל ענפי המשק, ובלי שיכלול טכני וציוד מעולה, ביחוד בענפי־יסוד מסוימים. משהו הולך ונעשה בכיוון זה. יש גם התקדמות ידועה בשטח המחקר והציוד המדעי. ואני מצטער על כך שאיני יכול לעמוד כאן על פרטיו.

* * * * *

ועוד הערה אחת על דרכי התגוננותנו. אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה — מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף. מלחמה זו עושים לא על־ידי ישובי־ספָר, אלא על־ידי כוחות ניידים המצוידים בכלי־תנועה מהירים ובעצמת־אש חזקה.

חושש אני, שכל אלה המדברים על כוח־בטחון זול וקל ונוח — אינם יודעים בעיית הבטחון של מדינה זו ושל העם אשר בתוכה. אנו אחד נגד ארבעים. יחסי־כוחות אלה לא ישתנו גם אם תתמיד העליה — כי הריבוי הטבעי בצד השני ידביק תמיד ריבוי העליה אצלנו. ואנחנו העם ה״נון־קונפורמיסטי״, אולי היחיד בעולם. לגבי העולם, כפי שהוא עכשיו, אנו יוצאי דופן, כאשר היינו כל אלפי השנים של קיומנו. אין אנו הולמים התבנית הכללית של האנושות; אחרים אומרים מפני שאנו לקויים. לי נדמה מפני שהתבנית הכללית פגומה, ואין אנו משלימים אתה ולא מסתגלים אליה. מעמדנו ומספרנו מהווים בעיית־בטחון חמורה. אחד הגילויים הנוקבים של ה״נון־קונפורמיזם״ שלנו בא לידי ביטוי בענין ירושלים. יש, ניגוד ויש שוני. אנו שונים מכל הסביבה המקיפה אותנו — שוני תרבותי, חברתי ומשקי, והשוני הזה ילך ויגדל. נאומים בעצרת האו״ם — טובים או רעים — אינם מסלקים את החיץ שבינינו וביו אחרים. האופי והיעוד המיוחדים שלנו מחמירים את בעיית הבטחון, אולם דברים אלה אולי חורגים ממסגרת הבירור התקציבי שבו עומדת הכנסת.

* * * * *

וצבאנו מתחבט בעוד בעיה קשה אחת: על צבאנו הוטל להיות לא רק מעוז־הבטחון של המדינה, אלא בתוקף המציאות ההיסטורית של קיבוץ גלויות — שומה על הצבא להיות בית־היוצר של אחדות האומה. נגעתי בבעיה זו בכנסת בדברי על חוק שירות־הבטחון. המציאות הרחיקה־לכת מאשר נראה לי אז. נפל דבר גדול בישראל — לי נראה, הדבר הגדול בתולדות ישראל — שיבת השבות: גלויות שלמות נעקרות מהנכר ומתקבצות בארץ. וגלויות אלה הן העשוקות והרצוצות ביותר — עשוקות חינוך ותרבות יהודית ואנושית. אנו עם שקיימנו חינוך כללי זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה — והיום בא אלינו דור שאינו יודע קרוא וכתוב. ובטרם שהצבא יכול להנחיל לטירונים אלה ראשית אימון צבאי — עליו להקנות להם ידיעת אלפא־ביתא ומושגים אלמנטריים בהליכות איש תרבותי. מלאכה זו עושים ב״קסרקטינים" המקוטרגים על־ידי בו־אהרן וחבריו. ראיתי במקצת עבודת־קודש זו, ואני אומר למקטרגים: שלו נעליכם. נוכחתי בשיעורים אלה — בביתו של רוטנברג בחיפה שהועמד לרשות הצבא. בבית הזה מלמדים את הטירונים במשך שבועות — ראשית ידיעת־הלשון, לכתוב ולקרוא. העבודה נעשית על־ידי מורות צעירות שהיו בצבא. ראיתי פני הטירונים האלה בשעת הלימודים — צעירים ממרוקו, מפרס, מתורכיה, מבולגריה, מתימן, מהונגריה ומארצות אחרות. ראיתי איך פניהם נוהרים בהרגשה שיום־יום הם מכים שרשים במולדת ובלשונה; הם רוכשים ידיעות שלא היו להם, ונעשים חברים ושותפים לבני הארץ.

עליה זו מהווה בעיה לא רק לצבא. כי זו הפעם הראשונה שבאה אלינו עליה שאינה מביאה אתה כמעט כל כוחות מקצועיים — לא מורים, לא רופאים, לא מהנדסים, לא בעלי־מקצועות אחרים. ואנו עומדים בפני סכנה חמורה שנפסיד עליונותנו האינטלקטואלית והמוסרית — יתרוננו הראשי במלחמת־הקיום הקשה הצפויה לנו. בהזדמנות זו לא אעמוד על בעיה רצינית וחמורה זו בכל היקפה — אצטמצם רק בצדה הצבאי. הבחינות הפסיכוטכניות שעושים בצבא הוכיחו, שרוב הטירונים האלה לא יצלחו להיות מפקדים של כיתה, ואין לדבר על מפקדי מחלקה או פלוגה. ואני רוצה שהשרים, וראשי המוסדות והרופאים והמורים והאחיות וכל מנהלי המשק הפונים אלי בבקשות לשחרר מהצבא את הצעירים הדרושים להם — ידעו שבלי צעירים אלה לא יקום צבא־הגנה לישראל. בלי הנוער הישראלי המסוגל למלא תפקיד חשוב במשק, במשרה בבית־חרושת, בבית־ספר, בבית־חולים, באוניברסיטה, בבנין ובמקום חשוב אחר — לא נוכל לקיים צבא, כי לא יהיו לצבא מדריכים, מחנכים ומפקדים. העליה הגדולה והברוכה שבאה אלינו עכשיו — היא עשוקת תרבות וחינוך. אני מאמין שהמצב ישתנה בעתיד, אם נשקיע באהבה ובאמונה עבודה חינוכית בקרב העולים ונטפל בהם כראוי.

ישבתי לפני ימים אחדים עם רופאים, והם הסבירו לי בצדק שאין לעקור אף אחות אחת מבתי־החולים הציביליים. אבל איך נקיים צבא אם לא נדאג לבריאותו — והאחיות ששירתו עד עכשיו עומדות להשתחרר בתוקף החוק הפוטר כל חייל מהצבא לאחר שירות של שנתיים? לא יקום צבא בלי אחיות, והוא־הדין ברופאים, במהנדסים, במנהלי־חשבונות, בחקלאים ובכל מקצועות אחרים. גם אם נגייס מלוא הכוח המקצועי שהוא חייב בשירות־צבא — לא יספיק לנו. עלינו למצוא דרך לגייס בעלי מקצוע — חימאים, מהנדסים, טכנאים, אנשי מדע והוראה — בארצות־הברית, באנגליה בדרום־אפריקה ובשאר התפוצות שיש בהן כוחות מקצועיים בעלי איכות גבוהה — שישרתו בישראל לכל הפחות מספר שנים.

בימי ישיבות הוועד־הפועל הציוני האחרון כינסתי חברינו מאמריקה והעמדתי אותם על בעיית כוחות מקצועיים גם לצבא וגם לבנין הארץ. אם־כי במשך הזמן נחנך גם עולים תימנים ומרוקנים להיות רופאים ומהנדסים ומורים — אין אנו יכולים לחכות, ויש לכוון הנוער הלומד באמריקה שיתמחה במקצועות הדרושים לארץ, על־מנת שיבואו לעבוד פה כל ימי חייהם או לפחות מספר שנים.

חברינו ראו חשיבות הבעיה הזאת ודחיפותה והבטיחו פעולה. פנינו בדרישה זו גם לחברינו בדרום־אפריקה ובאנגליה. איני יכול להניח שלא ניענה. אבל בינתיים לא נוכל לוותר על הנוער הישראלי, ויש צורך שכל אחד יבין שכל מי שטוב למפעל אחר ולמשרד אחר — טוב והכרחי גם לצבא, ועליו לשרת בצבא לפחות השנתיים שהחוק הטיל על כל אזרח.

* * * * *

ניסיתי לעמוד בקצרה על בעיות הצבא והבטחון. המלאכה קשה, ואלה שעושים אותה, ראויים להוקרה. אין חבר־אנשים בארץ העובד ביתר מסירות וביתר אמונה מהסגל היושב במטה הכללי ובמטות של החיילות והמפקדות. אין העתונות ואין הפולמוס המפלגתי המחודד מקילים עבודתם. הם קוראים ושומעים דברי לעז ושמצה שאין להם שחר — והם ממשיכים במלאכתם באמונה, במסירות, בחריצות ובמיטב יכלתם. הם יודעים הקשיים אבל הם מאמינים, בצדק, שאפשר להתגבר עליהם, מתוך רצון טוב ומתוך מאמץ כללי — של המדינה ושל היהדות בעולם.

בהגבּרת המתח החלוצי ובהעלאת הרמה המקצועית של צבאנו — ושל ישובנו בכללוֹ — נחזיק מעמד ונקיים בטחוננו.

י“ב בתמוז תש”י – 27.6.50

בכינוס הרופאים בירושלים

הכינוס המדעי הארצי של רופאי־ישראל הוא לא רק דבר חשוב ומבורך לגופו, אלא הוא צריך לשמש מורה דרך ודוּגמה לכל המקצועות בארץ.

מפעל האדירים שההיסטוריה הטילה על מדינה צעירה זו – קיבוץ הגלויות והפרחת השממה, לא יתכן בלי מאמץ קולקטיבי מתמיד להעלות המתח החלוצי, רמת הידיעות, האיכות המדעית, כושר הפעולה, פריון העבודה וטיבה בכל משלוח־יד בישראל, – החל באנשי־מדע ועובדי־רוח וגמוֹר באנשי־עבודה ועסק.

ההשגחה ההיסטורית עושה אולי בחכמה, שאינה מגלה בראשית־המעשה הקשיים העצומים והנוראים הצפונים בדרך. אילו היו ראשוני התנועה לפני שבעים שנה ולפני חמישים שנה, מסוגלים לחזות כל מה שצפוי לנו בדרך למדינה, איני בטוח אם היה קם בהם העוז הנפשי להתחיל במעשיהם. ואיני יודע כלל וכלל אם כל אלה שנתנו ידם בשמחה ובתרועת־נצחון להכרזת המדינה, העריכו כראוי כל הבעיות האיומות שיעמדו בפני המדינה הצעירה הזאת, וכל הקשיים מהסכנות שבהם תתבוסס המדינה לאורך־ימים. יתכן שבהיסטוריה של עמים חוזר הגורל של יחידים. אין שואלים לעובּר אם הוא רוצה לבוא לעולם, ואין הילד הרך יודע מה צפוי לו בדרך־החיים לאחר שיצא מטיפולם המסור של הוריו.

אם היו תמימים בתוכנו שהיו סבורים שצאתנו מעבדוּת לחירוּת ומשעבוד לגאולה תקל על היחידים שבתוכנו, על כל פרט ופרט, את חייהם – הרי מקווה אני שכבר הספיקו לעמוד על טעותם. עצמאות ישראל, שדורנו זכה לבצע התחלתה, היא האחריות הכבדה והקשה ביותר שאיזה דור בישראל קיבל על עצמו.

הדבר הגדול ונורא־ההוד המתרחש בימינו הוא לא הקמת המדינה ולא כיבודי צבא־הגנה לישראל – אלא השבות הגדולה, ללא דוּגמה גם בהיסטוריה של העם היהודי, שבות כפולה, שבות־העם ושבות־הארץ. שיבת שבות כפולה זו רק מתחילה לעינינו, והיא מלאה קשיים, מכשולים, פגעים וסכנות לאין־סוף.

עכשיו באה אלינו שבות־ישראל שדודה, עשוקה, מקופחת, נטולת־הון ומחוסרת־כל, כאשר לא היתה אף פעם בתולדות ההתישבות החדשה. אין זו אשמת העולים – זהו גורל נידחי ישראל בתימן, בפרס, בבבל. ברומניה, במצרים, בהונגריה, בתורכיה ובשאר התפוצות רבות־המַעשקות. גלויות עשוקות ורצוצות אלה נוהרות עכשיו – אם רק מרשים להם לעזוב כלאי־גלותם – למולדת המשוחררת, והרכוש היחיד שהם מצילים ומעלים ארצה – זוהי נפשם.

יקרה היא נפש זו ולא תסולא בפז, אבל לא על הנפש לבדה יחיה האדם.

עליה רבה זו זקוקה לשיכוּן, לעבודה, לתעסוקה, לחקלאות, לחרושת, לפרנסה, לחינוך, לבריאות, לידיעת מקצוע, להשׂכּלה יהודית וכללית ועוד ועוד. מאין ימָצאו כל אלה?

בלי הוֹן למַמֵן קליטת העליה ההמונית, קיבוץ הגלויות לא יתכן. הון זה אינו נמצא בארץ, ודרושה עזרת העם היהודי בתפוצות. אבל דרושים עוד שני דברים, ושניהם אינם בחוץ, אלא בפנים, בתוכנו, בתוך נפשנו והדברים הם: מתח־חלוצי וכושר־מעשׂה.

ביסודם, שני הדברים האלה אינם אלא אחד: טיפוח האיכוּת שבהוויתנו ובמפעלנו, כלומר מאמץ מוסרי ואינטלקטואלי, נוכח המשׂימה ההיסטורית שלנו, ז. א. מאמץ עליון שאין למעלה הימנו.

טיפוח האיכות העליונה נדרש מאתנו בכל פינות חיינו, בכל מקצועות עבודתנו, בכל ענפי משקנו, בכל שירותי המדינה והציבור, בכל יחסי החברה והיחיד. בכל הליכותינו, מעשינו וצעדינו: בחקלאות, בחרושת, בבנין, בחינוך, בספרות, באמנות, בחיי הצבא ובחיי האזרחים, בימי־חול ובימי־חג, באהלנו ובצאתנו.

ובראש־וראשונה נדרש הטיפוח במפעל המדעי בישראל, בכל ענפי המַדע, ולא פחות מכולם – במדע הרפואה.

מדע זה, נדמה לי, המקצוע המדעי הקדום ביותר בישראל – ואולי גם בעולם. היו זמנים – בכל תקופת ימי הביניים – שזה נהפך כמעט למקצוע יהודי. אמנם בכל הארצות היה מקצוע זה צמוד למעשי כשפים, ואיני בטוח כלל וכלל אם ההיצמדות הזאת כבר נפסקה לחלוטין בימינו, אבל דווקא בתולדות ישראל הבחינו הבחנה חמוּרה בין מעשי־כשפים שהיו אסורים ובין מעשי־רופא, שעֹשה מה שעשה בכוח הטבע ובידיעת סיבת המחלות ומהותן וסגולות הרפואות השונות – במידה שידיעתו זו הגיעה. ההיסטוריונים הקדומים שלנו אשר חיברו ספר דברי־הימים ידעו להבחין, כשהם מספרים על מחלתו של אסא המלך בשנת שלושים ותשע למלכותו – שבחלֹיוֹ לא דרש באלהים כי אם ברופאים. ואחד מגדולי חכמי ישראל ומליציו בימי הבית השני, שמעון בן־סירא, משבח ומפאר יעודו של הרופא והרוקח – שבימים ההם וגם הרבה מאות שנים אחרי כך היו זהים במלאכתם.

" רְעֵה רוֹפֵא לִפְנֵי צָרְכּוֹ, כּיִ גַם אוֹתוֹ חָלַק

אֵל. ־ ־ ־ דַּעַת רוֹפֵא תָרִים רֹאשׁוֹ, וְלִפְנֵי נְדִיבִים יִתְיַצָּב.

אֵל מֵאֶרֶץ מוֹצִיא סַמִּים, וְגֶבֶר מֵבִין אַל יִמְאַס בָּם. ־ ־בָּהֶם

רוֹפֵא יָנִיחַ מַכְאוֹב, וּבָהֶם רוֹקֵחַ עוֹשֶׂה מִרְקָחַת; לְמַעַן לֹא

יִשְׁבּוֹת מַעֲשֵׂהוּ, וְתוּשִׁיָּה מִבְּנֵי אָדָם"

( חכמת בן־סירא ל"ח, א־ח).

וירמיהו הנביא הגדול ורב־התמרורים כשראה שבר בת־עמו, קרא בנהמת לבו: “הצרי אין בגלעד, אם רופא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוּכת בת עמי?” – כל כך גדל כבוד הרופא וכל כך גדלה האמונה ביכולת הריפוי בימים ההם, מאות שנים לפני היפוקרטס. והיחס לרופא וחשיבות מלאכתו מצאו להם ביטוי נהדר בדיני ישראל, כפי שניסח אותם רבי יוסף קארו ב“שולחן־ערוך”:

“נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוָה היא, ובכלל פיקוח־נפש הוא; ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואות, אלא אם כן הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים, ־ והרופא אסור לו ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה מותר”.

דברים אלה אינם נופלים מדברי השבועה המפורסמת המיוחסת להיפוקרטס הגדול, והם מוכיחים מה רבה החשיבות שהיהודים יחסו תמיד לבריאוּת, ליקר החיים – ולחכמי הרפואה.

המהפכה המתחוללת עכשיו בחיי המוני ישראל שנעקרים סוף סוף מארצות גלותם המרודה ומתכנסים במולדת המשוחררת – מחייבת מאמץ גדול בשטח בריאות העם. הגלות היתה כרוכה לא רק בדיכוי מדיני וחמרי, בעושק זכויות ומחיקת הצלם היהודי – אלא גם בדלדול גופני והתשת הכוחות הפיסיים של המוני ישראל. המעשים המוטלים על שבי־הגולה – בנין הארץ והגנתה, דורשים קודם־כל בריאות ואיתנות גופנית. בגיוס רבבות נוער לצבא־הגנה לישראל נתגלתה תמונה מבהילה על מצב־הבריאוּת הרעוע של חלקים גדולים של הנוער שלנו, יליד־הארץ וגם העולה. העליה שבאה לארץ אחרי תום המלחמה אינה עולה בחסינותה הגופנית על זו שקדמה למלחמה, אלא להיפך. לא רק הבטחון שלנו לא יקום אם לא נדע לגדל דור עברי איתן וחסון בגופו – וכמובן לא רק בגופו, ־ אלא גם העבודה הקשה והרבה שעלינו לעשות בהפרחת השממה לא תיתכן על־ידי תשושי־גוף. המלחמה בשממה דורשת מתיחות חלוצית ואיתנות גופנית. ומדע הרפואה ונושאיו במדינת־ישראל אינם יכולים להצטמצם בבעיות של ריפוי־חולים, אלא עליהם למצוא הדרכים לחיזוק הבריאוּת והאדרת כוחות הגוף והנפש של הנוער והעם. ישראל לא תיכון אם לא תדע להגביר עליונותה המוסרית והאינטלקטואלית. היינו תמיד אומה קטנה ונגזר עלינו להישאר אומה קטנה. הוטל עלינו תמיד לעמוד בפני מרוּבים וחזקים. ופרק זה בתולדותינו עוד לא נגמר ולא יגָמר – עד שיקום חזון אחרית־הימים של נביאי ישראל. אנו נוכל לעמוד רק אם לא ניפול לכל הפחות מאחרים גם באיכותנו הגופנית. הבראה והחסנה גופנית של קיבוץ הגלויות והדור הנולד בישראל – זהו היעוד של חכמת־הרפואה היהודית בדורנו. ולא של חכמת הרפואה בלבד.

קשה להפריד בימינו בין מדע למדע, וכל החכמות יונקות זו מזו. לתגליות הכימיות והבקטריולוגיות של לא־רופא כפאסטר היו אולי תוצאות יותר גדולות לרפואה מכל ההמצאות והתגליות הרפואיות שנעשו עד ימיו ולאחריו ע"י רופאים מומחים. כל עובדי־המדע –והחינוך ואנשי־המדינה וראשי־הצבא בישראל מצוּוים על מצוות הבראת העם וחיסונו הגופני – אולם על רופאי ישראל לעמוד בראש הפעולה ולהדריכה, ועל ממשלת ישראל לתת להם כל העידוד והעזרה הדרושים לכך.

ועוד דבר אחד נדרש מרופאי ישראל בארצם המשוחררת: גאולת הספרות הרפואית העברית מכל הדורות,שמוּנחת בקרן זווית במוזיאונים ובספריות בנכר.

אין הספרוּת העברית במקצוע זה יכולה אולי להתחרות בקדמותה עם הספרוּת המצרית, אם־כי אין כל ספק שעוד בתקופת הבית הראשון היתה חכמת הרפואה נפוצה בישראל, ויתכן שספרוּת הרפואה העברית קדמה לספרוּת יוון. משנה עתיקה מספרת שהמלך חזקיהו גנז ספר הרפואה, והודו לו החכמים, כי יותר מדי סמך הציבור על ספרים אלה. אולם קיימים מאות כתבי־יד עבריים בכל מקצועות הרפואה והתרופות והסמים, שרק מעט מזעיר נתפרסם עד היום, כתבי־היד שנתחברו מלפני 1400 או 1300 שנה ואילך.

וַדאי, איש לא ילמד היום חכמת הרפואה מספרי אסף הרופא, שבתי דונולו, יצחק בן שלמה הישראלי או הרמב"ם – אם להזכיר רק שמות ארבעת הראשונים והגדולים, ־ כשם שלא ילמד זאת מספרי היפוקרטס וגלינוס, וכשם שלא ילמד בּיואולוגיה מספרי אריסטו ותיאופרסטוס.

אבל אין רופא עברי ואין משכיל עברי פטור מידיעת השתלשלות התורה הרפואית בישראל – ומה עשו חכמי ישראל בתקופות שונות למען הפצת חכמת הרפואה והאדרתה.

כל זמן שעם ישראל היה כולו בגלוּת גלתה גם חכמת־ישראל. עם קום מדינתנו הגיעה שעתה של חכמת־ישראל שבכל הדורות להיגאל.

ממשלת ישראל החליטה לצלם מכל כתבי־היד העברים הנפוצים במוזיאונים ובספריות שבכל העולם ולרכז אותם בירושלים – למען יהיו לעיני חכמי־ישראל בארצם.

צילומם ואיסופם של כתבי־היד העברים – זהו רק צעד ראשון בגאולת חכמת־ישראל. עיבוד החומר העשיר הזה ופירסומו – זה ענינם של עובדי־המדע ומכוני־המדע. ונדמה שזוהי חובת־הכבוד של רופאי ישראל לגאול ולפרסם כתבי־היד העברים בכל מקצועות הרפואה, מאסף הרופא ועד התקופה האחרונה.

עלי לציין בהוקרה העבודה החשובה שנעשית על־ידי החכם זיסמן מונטנר, שהחל בפירסומם של הכתבים הרפואיים של הרמב"ם ושל שבתי דונולו. אולם אין זו עבודה לאיש אחד – ולוּ גם המוכשר והמסור ביותר. על כלל הרופאים לעשות מלאכה זו, ואני מקווה שממשלת ישראל תיתן להם העזרה הדרושה לכך.

וברכתי לכינוס מדעי זה של רופאינו, הראשון במדינת־ישראל, שיעלה קרן החכמה הרפואית בישראל ויעלה רמתה המדעית לשׂיא הרצוי והאפשרי ויקדם בריאות העם, ויגביר חסנו הגופני והרוחני, ויציב שם ויד לחכמי־הרפואה העברים מכל הדורות על־ידי פירסום כתביהם בהארה מדעית־היסטורית.

י“ח בתמוז תש”י – 3.7.1950

חוק־השבוּת וחוק־האזרחות המונחים לפניכם יש ביניהם זיקה הדדית ומקור רעיוני משותף, הנובע מהיחוד ההיסטורי של מדינת־ישראל, יחוד כלפי העבר וכלפי העתיד, כלפי־פנים וכלפי־חוץ. שני החוקים האלה קובעים האופי והיעוד המיוחד שיש למדינת ישראל, כמדינה הנושאת חזון גאולת ישראל.

מדינת־ישראל היא מדינה ככל שאר המדינות, וכל הסימנים הכלליים המצויים ביתר המדינות – מצויים גם במדינת־ישראל. היא עומדת על שטח מסוּים, על ישוב הקיים בתוכה, על ריבונותה הפנימית וריבונותה ביחסי חוץ, ואין שלטונה חורג מתחומי ארצה. אין מדינת־ישראל שלטת אלא על תושביה. היהודים בתפוצות, שהם אזרחי ארצם, ורוצים להשאר שם – אין להם זיקה משפטית ואזרחית למדינת־ישראל, ואין מדינת־ישראל מייצגת אותם משום בחינה חוקית. אולם שונה מדינת־ישראל משאר המדינות גם בגורמי תקומתה וגם במגמות קיומה. היא קמה רק לפני שנתיים, אבל שרשיה נעוצים בעבר הרחוק והיא יונקת ממעינות קדומים; שלטונה מצומצם בתחום תושביה, אבל שעריה פתוחים לכל יהודי באשר הוא. אין זו מדינה יהודית רק באשר היהודים הם רוב תושביה. זוהי מדינה ליהודים באשר הם, ולכל יהודי הרוצה בה.

ב־14 למאי 1948, לא הוקמה מדינה חדשה בחינת יש מאין, אלא חזרה עטרה לישנה, 1813 שנה לאחר שנהרסה כאילו לעולמים עצמאות ישראל בימי בר־כוכבא ורבי עקיבא. הגורמים להקמת ישראל לא היו רק המעשים הבלתי־אמצעיים הקרובים שקדמו להכרזת המדינה. כשם שיש בטבע קטנות וגדולות,פרודות זערוריות שאינן נראות לעין אפילו בעזרת המיקרוסקופ, וגרמים ענקיים ועצומים שדמיוננו איננו יכול לתאר גדלם, ויש זיקה פנימית בין הגדולות ובין הקטנות, וחוק עולמי אחד שולט בהם, כך יש בהיסטוריה קרובות ורחוקות. יש גורמים גלויים, בלתי־אמצעיים, קרובים למאורע בזמן ובמקום, ויש גורמים נעלמים, רחוקים, בעלי טווח־פעולה עצום ולאורך־ימים, והם רחוקים מהמאורע גם בזמן וגם במקום, והכוחות הקרובים והרחוקים משולבים ויונקים ממקור אחד. ואין להבין את תקומת המדינה היהודית בלי ידיעת ההתישבוּת החדשה בשלושת הדורות האחרונים, בלי תנועת חיבת־ציון והציונות וההשׂכּלה והספרות העברית, בלי התנועות הלאומיות והמהפכניות באירופה במאה ה־19 – תקומת הונגריה, איטליה, עמי הבּאלקן ועוד – בלי תוצאות מלחמת־העולם הראשונה והשניה, יסוּד חבר־הלאומים ואירגון האו"ם. אבל אי־אפשר גם להבין תקומת המדינה היהודית, בלי ידיעת תולדות עם ישראל מאז ומעולם, מימי הבית הראשון והשני, בלי תולדות הנבואה והרוח והחזון בישראל, תולדות התפוצה העברית ורעיון המשיחיות, וגילוייה המרוּבים במשך הרבה דורות; בלי הנסיונות המרוּבים והבלתי־פוסקים של הנודד בעמים לשוב למולדתו בכל הדורות ובכל התנאים מאז החורבן, ובלי תולדות התרבות הנצחית שנוצרה בארץ זו והשפעתה בישראל ובעמים.

תקומת המדינה היהודית לא היתה מאורע המוגבל למקום ולזמן התהווּתו, אלא מאורע עולמי, גם במובן הזמן וגם במובן המקום, מאורע המסַכּם התפתחות היסטורית ממושכת, משדד מערכות ומשמש בעצמו מקור לשינויים ולתמורות החורגים ממסגרת תקופתו ומקומו.

אולי מוקדם, ואין זה דווקא ענין הנוגע לחוקים המובאים לפניכם, להגדיר מעמדה של מדינת־ישראל במערכת הכוחות העולמיים, ותרומתה לעיצוב פני החברה האנושית מחדש. אולם, מיום קום המדינה היה ברור לא רק ליהודי הארץ, שנפל דבר בישראל, הדבר הגדול בתולדות העם היהודי, והוא נוגע לכל יהודי באשר הוא.

לא במקרה פתחה הכרזת העצמאות בפסוקים קצרים וממַצים על הקשר המתמיד שבין העם היהודי ובין מולדת הקדומים שלו, וכהנחת־יסוד ראשונה ועיקרית בדרכה של המדינה הוכרז לפני כל דבר אחר ש“מדינת־ישראל תהיה פתוחה לעליה יהודית וקיבוץ גלויות”. ונשלחה קריאה אל “העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל”. וכשם שהיה ברור שחידוש מדינת־ישראל אינה ראשית, אלא המשך של ימי־קדם, כך הובן שאין זה קץ וסיום, אלא שלב אחד בדרך הארוכה לגאולת־ישראל השלמה.

עם קום המדינה לא פסקה תפוצת ישראל. תפוצה זו אף היא אינה הופעה חדשה, וקדמה הרבה לחורבן עצמאותנו. עוד במאה השביעית לפני הספירה האירופית, מיד עם חורבן מלכות ישראל, אנו מוצאים יהודים בנכר. יתכן שעוד בימי המלך יאשיהו הוגלו כמה יהודים למצרים. בכל אופן ברור, כי היהודים שירדו למצרים בימי ירמיהו מצאו ישובים יהודים בערי תחפנחס, נוף, מגדול ופתרוס שבמצרים. ביֵב, בשער הנגב של מצרים היתה מושבה צבאית יהודית במאה הששית לפנה“ס, ואליה נצטרפו יוחנן בן קרח ו”שרי החיילים ושארית יהודה" אשר לא רצו לשמוע בקול ירמיהו וירדו מצרימה. עם חורבן מלכות יהודה קם מרכז יהודי גדול בבּבל, שנתקיים עד ימינו אלה.

אולם מצרים ובבל לא היו הגלויות היחידות בימי־קדם. בסוריה ובאסיה הקטנה היו יהודים עוד לפני תקופת החשמונאים, ובכתבות של דלפי ביוון מסופר על שיחרור עבדים יהודים מתקופת מרד החשמונאים ( 157־170).

הגיאוגרף היווני סטרבון, שחי בימי הורדוס הראשון, מספר ש“העם היהודי הגיע לכל עיר ומדינה, ואין זה קל למצוא מקום בעולם הנושב שלא קלט מבני אומה זו או שלא נתפס על ידם”. ופילון האלכּסנדרוני שנולד 90 שנה לפני החורבן אמר בספרו נגד פלאקוס: " הלא ארץ אחת לא תכיל את היהודים מפני מספרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה, באסיה, באיי־הים וביבשה. לעיר מחצבתם הם חושבים את העיר הקדושה, בה עומד על תילו בית־המקדש לאל־עליון, ואת הארצות בהן התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי־דורות המה מחבּבים כמולדתם, שהרי בהן נולדו וגדלו". ושוב אנו רואים שאין כל חדש תחת השמש: עוד לפני חורבן בית שני דיבר פילון כציוני אמריקאי בימינו.

במצרים בלבד ישבו בימי פילון כמליון יהודים, ובשאר חלקי הקיסרות הרומאית, מחוץ לארץ־ישראל, ישבו לפני החורבן כשנים־שלושה מליון יהודים.

והעובדה שקבע ההיסטוריון היהודי מימי החורבן, יוסף בן־מתתיהו, ־ “שאין עם בעולם שלא נמצא בתוכו חלק מאחינו”, ודאי שהיא קיימת מאז ועד היום הזה, אלא שלשלושת חלקי־התבל שהיו ידועים אז, נוספו בינתיים עוד שתי יבשות – אמריקה ואבסטרליה. ולאחר הטבח האיום של יהדות אירופה עבר מרכז הכובד המספרי של העם היהודי לעולם חדש זה.

* * * * *

בישיבת הוועד־הפועל הציוני האחרונה בירושלים נתעורר ויכוח: קיבוץ גלויות או קיבוץ הגלויות? ויכוח זה לא יוכרע על־ידי אידיאולוגיה ולא על־ידי החלטות פוליטיות, ורק להיסטוריה היהודית פתרונות. אולם, עובדה מאלפת היא שבצבא־הגנה לישראל השתתפו מתנדבים מחוץ־לארץ שבאו מ־55 ארצות שונות, מכל חמשת חלקי תבל, ושיבת השבות שמתחוללת בימינו אין לה דוגמה, לפי היקפה, ממדיה, קצבה, וריבוי גוניה אפילו בהיסטוריה של האומה היהודית. וזהו המאורע המכריע הגדול בדורנו אשר יקבע גורל מדינת־ישראל, ויעצב דמות האומה העברית להרבה דורות, כאשר לא הכריע ולא קבע שום מאורע בחיינו מאז היינו שם ועד היום הזה.

חוק־השבוּת הוא מחוקי־השתיה של מדינת־ישראל. הוא מכיל יעוד מרכזי של מדינתנו, היעוד של קיבוץ גלויות. חוק זה קובע, שלא המדינה מקנה ליהודי חוץ־לארץ זכות להתישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ. במדינת־ישראל אין ליהודים זכות עדיפות על אזרחים לא־יהודים. מדינת־ישראל מושתתת על שוויוֹן גמור בזכויות ובחובות כל אזרחיה. גם יסוד זה נקבע בהכרזת העצמאות, וכה נאמר: “מדינת־ישראל תקיים שוויוֹן־זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”. אולם אין המדינה מַקנה ליהודי הגולה זכות לשוב. – זכות זו קדמה למדינת־ישראל, והיא־היא שבנתה המדינה. זכות זו מקורה בקשר ההיסטורי שלא נפסק אף פעם בין העם ובין המולדת, וגם משפט העמים הכיר בקשר זו הלכה למעשה.

אין חוק־השבוּת מסוגי חוקי־ההגירה הקובעים באילו תנאים מקבלת המדינה מהגרים ואילו סוגים. חוקים כאלה קיימים בהרבה ארצות, והם משתנים מזמן לזמן לאור החליפות והתמורות הפנימיות והחיצוניות. חוק־השבות אין לו דבר עם חוקי הגירה, זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית. חוק זה קובע העקרון הממלכתי, אשר בכוחו הוקמה מדינת־ישראל.

זכותו ההיסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתישב בישראל, אם מפני שהוא עשוק־זכויות בנכר, אם מפני שאיננו בטוח בקיומו, אם מפני שהוא נדחק ומנושל, אם מפני שאיננו יכול לחיות חיים יהודיים כרצונו, ואם מפני אהבתו למסורת קדומים, לתרבות העברית ולקוממיות ישראל.

חוק־האזרחות מַשלים את חוק־השבות וקובע שבכוח עובדת עלייתו לישראל נעשה היהודי אזרח במולדת, ואיננו זקוק לשום עובדה ופורמַליות נוספות, לשום תנאי אחר מלבד רצונו להשתקע במדינה, ולחיות חייו בה.

שני חוקים אלה, חוק־השבות וחוק־האזרחות, מהווים את מגילת־הזכויות, צ’ארטר בלע"ז, המובטחת לכל יהודי הגולה במדינת־ישראל.

י“ט בתמוז תש”י – 4.7.1950

בישיבה המאה ושישים ואחת של הכּנסת הראשונה

בדיון זה עומדת לפנינו רק שאלה אחת: לא טיב המשטר בחלק זה של קוריאה או אחר. משטרה של כל ארץ הוא ענינה הפנימי, ומדינת־ישראל אינה נתבעת לתת הכשר למשטרים בארצות שונות. אין איש מאתנו מעונין באינפורמַציה של חברי־הכּנסת ריפטין וּוילנר על שני חלקי קוריאה, ואין איש מאתנו חייב לסמוך על אינפורמַציה זו. קוריאה הדרומית פתוחה לכל ולכן יודעים ליקוייה, ואיני יודע מאין שאבו המומחים הקוריאיים ידיעותיהם על קוריאה הצפונית הסגורה על מסגר. בכל אופן אין זה הדבר המעסיק עכשיו את הכּנסת. הדבר היחיד המעסיק אותנו ואת כל עמי תבל בלי יוצא מן־הכלל – הוא דבר השלום, והשאלה העומדת בפני כולנו היא, אם להשלים עם מעשי התוקפנות של קוריאה הצפונית, ואם עמידת האו“ם נגד תוקפנות זו מחזקת השלום בעולם או לא; אם עלינו להצטרף לאלה שהפרו השלום – או לאלה הבולמים מטעם או”ם מעשי תוקפנוּת.

אני אעיז לדבר דבר שאינו מקובל עכשיו. איני מתימר להיות נביא, אבל איני שותף לדעה המקובלת שבגלל המאורעות בקצה המזרחי של אסיה הוחמר המצב בעולם. לי נראה שתוקן המצב, וסיכויי השלום העולמי הוּטבוּ. לא אהיה נאיבי כל כך לומר, שהסכנה האיומה המרחפת עלינו ועל כל האנושוּת חלפה. סכנה זו קיימת. מעצמות גדולות כמעט שאינן עושות שום דבר אלא מזדיינות, ואני יודע מהו תפקידו של הזיון. איש לא יגיד שסכנת מלחמת־עולם שלישית חלפה; אבל לי נראה שהתגובה האמיצה והמהירה של או“ם הקטינה במשהו את הסכנה. בכל אופן ברור לי שמה שקרה בקוריאה לאחר תגובת או”ם לא החמיר סכנת המלחמה, אלא להיפך, החליש אותה, הזיז אותה לכמה שנים – אם־כי ברור שפעולה אחת, הטובה והמוצלחת ביותר, לא תסלק סכנת המלחמה, גם אם המטרה של האו“ם בקוריאה תושג בשלמותה. אולם מזמן שנגמרה מלחמת־העולם השניה לא היה לדעתי מעשה שנתן לתוקפנות מהלומה קולעת כמעשה שנעשה בקוריאה על־ידי האו”ם.

אין אני צריך כלל להוכיח שהצפון רע והדרום טוב. לא אומר שאין זה מענין אותי – מעניין אותי כל מה שנעשה באיזו פינה בעולם, כי אנו היהודים הננו אזרחי־עולם, קוסמופוליטים בלע"ז; אנחנו אזרחי־עולם באשר אנו אנשים ובאשר אנו יהודים.

אולם השאלה החשובה העומדת לפנינו הוא לא המשטר בפינה זו או אחרת – אלא שאלת שלום ומלחמה. וכל אחד חייב להתיצב באופן ברור – או לצד מדליקי המלחמה או לצד מכבי האש.

ומשונה הדבר שאותן שתי מפלגות בכּנסת אשר רק לפני ימים אחדים לא עשו צעד בלי יונת־השלום על דגלם, וניסו להחתים מטף ועד זקן על “עצומת השלום” – מתנכרים עכשיו לשלום העלוב, שנפגע על־ידי קוריאה הצפונית, ורק רוממות “הקידמה” בגרונם. מה פשר התהפוכה הפתאומית הזאת? ואם נקעה נפש מפ“ם ומק”י מהשלום – הרי דאגת השלום לא ירדה מעל הפרק בעולם. ומודאגת ברית־המועצות, מודאג הגוש המזרחי, מודאגות ארצות־הברית, ומודאגות כל ארצות המערב. אינני מאמין שהעמים רוצים במלחמה, ותהי דעת שליטיהם אשר תהיה. אין העמים רוצים להבעיר תבערה עולמית אפילו בשביל הדבר שבן־אהרן וריפטין קוראים בשם המוסווה “קידמה”. אין העמים מאמינים שמשהו יתוקן בעולם על־ידי התמודדות מזוינת. מה מועיל לשלום העולם – זוהי השאלה, ומבחינה זו בלבד ניגשה ממשלת ישראל לבעיית קןריאה.

איני יודע מאין בקיאות יוריסטית זו בסעיפי־משנה ובסעיף־קטן פלוני ואלמוני שגילו פתאום שלושת מגיני קוריאה הצפונית, חברי־הכּנסת בן־אהרן, וילנר וריפטין. בקיאות חשוּדה זו אינה יכולה לכסות על ההתנכרות הגמורה לדבר שלום.

איני מתפלא ואיש לא יתפלא על דברי חבר־הכּנסת וילנר, כשהוא אומר יום זה ככה ויום אחר ההיפך הגמור – יודע כל אחד מה גרם לכך. אבל מה פשר התהפוכה הזאת אצל בן־אהרן וריפטין? הופתעתי כששמעתי נאומו החוצב להבות של בן־אהרן. זה היה נאום של איש השׂשׂ למלחמה. אני מבין יחסו של וילנר. אבל בן־אהרן? הן הוא בכל זאת בן העם היהודי, ויודע מצב היהודים בעולם, והוא יודע כמה תלוי גורל עמו בשלום. אך לא היה כל סימן של חרדה לשלום בדבריו, גם לא היה כל סימן של חרדה לאחדות האומה. הסבור בן־אהרן שבשם אחדות העם העברי הוא יכול להצטרף למַה שהוא קורא בסגנון מוּסווה “הגוש הסוציאליסטי”? הגוש הזה קורא לעצמו בשם אחר, אך אם בן־אהרן בוחר לקרוא לו בשם זה – בוודאי יש לו טעם בדבר. אבל הזדהות עם אותו גוש – יהיה השם שיקָרא לו אשר יהיה – אינה יכולה לאחד את העם היהודי, גם לא את מדינת־ישראל.

וכאשר שמעתי הגדרת בן־אהרן על ראש ממשלת קוריאה הדרומית – ווילנר וריפטין חזרו על הגדרה זו, כמובן מאליו – שמעתי בדבריו צליל מוזר ונכרי. נשכרתי בהגדרה שהיתה בפי הפולשים המצרים. גם הם לא נלחמו נגד ישראל – אלא נגד כנופיות ציוניות, נגד כנופיות טרוריסטיות, ואני עבדכם הייתי ראש הכנופיות האלה. ורק היום שמענו מפי חבר־הכּנסת וילנר תיאור של ממשלת ישראל שאינו שונה בהרבה מהתיאור שנתן בן־אהרן לממשלת קוריאה הדרומית. ואני מוכרח לשאול: אם בשם ה“קידמה” מוּתר לעשות מלחמה בקוריאה הדרומית – מדוע אסור לעשות זאת פה, נגד ממשלת ישראל? גם פה יש “צפון” – יש לבנון, ובלבנון יש מפלגת “קידמה” (אני משתמש בשם השגור בפי אנשי מפלגת הפועלים המאוחדת), ואנשי “קידמה” אלה אף הם יכולים להשיג טאנקים ומפציצים ותותחים ולתקוף את ממשלת ישראל ה“פאשיסטית”. קראתי הגדרות כאלו בעתונות של תנועת חבר הכּנסת וילנר, והממשלה הוכתרה בשם זה גם כשחבריו של בן־אהרן ישבו בה; מה תהיה עמדת בן־אהרן וחבריו כלפי תוקפנות ממין זה מצד כוחות ה“קידמה” בלבנון נגד מדינת־ישראל?

השלישיה שהגינה הערב על התוקפנות של קוריאה הצפונית מצאה הצדקה משותפת למלחמה: זו אינה אלא מלחמת אזרחים, ואין עצומת השלום של מק“י ומפ”ם מכוּונת כנגד מלחמת אזרחים, ביחוד אם הפותח במלחמה זו הוא כוח ה“קידמה”. ואני תמיד הייתי סבור שכל מלחמה היא בעצם מלחמת אזרחים. כלום לא היתה מלחמת־העולם השניה מלחמת אזרחים בקנה־מידה עולמי? החל מהמלחמה הראשונה שעליה למדנו בילדותנו – המלחמה בין האחים קין והבל – ועד מלחמת היטלר ומוסוליני היו כל המלחמות באנושות מלחמות אזרחים. כלום באה עצומת השלום של מק“י ומפ”ם לדרוש שלום רק מחלק אחד של העולם, ולהתיר מלחמה לחלק שני? השלום – אמר בצדק ליטבינוב בשם ברית־המועצות – לא ניתן לחלוקה, והתוקפנות של היטלר באוסטריה, צ’כוסלובקיה ופולין הוכיחה, ומי שמגן על מלחמת־התקפה מאיזה צד שהוא אינו יכול להופיע באותו זמן כמלאך־שלום.

ואין ריפטין יכול להצדיק התקפת קוריאה הצפונית באמתלה שבצפון לוחמים פועלים ואיכרים, ובדרום – בעלי־אחוזה ובעלי־בתים. כשצפון קוריאה תוקפת הדרום והורגת אנשים – היא הורגת קודם־כל פועלים ואיכרים, שהם בכל אומה רוב העם. וכאשר שמעתי דבריו המתלהמים של ריפטין על רצח פועלים ואיכרים, נזכרתי בראשית מלחמת־העולם השניה, שפתח בה היטלר נגד הפולנים והיהודים; ואנו קראנו להקים גדודים יהודים להילחם בהיטלר – וריפטין וחבריו התנגדו. לא בוערוּ מאז כל גליונות עתונם – והכחשותיהם פה לא יועילו. דבריהם מודפסים שחור על־גבי לבן.

התביישתי על עמדת השומר הצעיר, אם כי הם לא היו יחידים בעמדה תמוהה זו. הנייטרליות כלפי היטלר בתקופה הראשונה של מלחמת־העולם לא היתה המצאה מקורית של השומר הצעיר. נתקלתי באותה עמדה גם באנגליה וגם בצרפת.

עובדה קיימת שכוחות ה“קידמה” בימים ההם לא ערערו על מעשי הרצח של היטלר, והשומר הצעיר כרוך בנאמנות אחרי כוחות “קידמה” אלה – ומשום כך הפאטנט של ריפטין נגד רצח של פועלים אינו עושה רושם. לא כל רצח של פועלים הוא חטא בעיניו – הכל תלוי מי הוא הרוצח. אין אנו יכולים לקבל “דיאלקטיקה” זו. רצח הוא רצח, ומלחמה היא מלחמה. ושוחרי־שלום הם רק אלה ששוחרים שלום לכל העמים. ומי שהוא נגד מלחמת־עולם חדשה חייב לעמוד בפני כל הפרת השלום, בפני כל מעשה תוקפנות.

אם מעשי התוקפנות לא יחָנקו באיבּם – עלולה להתלקח מלחמת־עולם חדשה. אילו העיזו ממשלות צרפת ואנגליה למנוע בשנת 1936 כניסת צבאו של היטלר לאיזור המפורז של הריין ואחר־כך כיבוש אוסטריה – יתכן מאוד שמלחמת־העולם השניה לא היתה פורצת, ויש לברך על כך שהעולם למד קצת מהנסיון המר, אולי לא במידה מספקת. בפעם הראשונה נעשה על־ידי האו"ם מאמץ נועז לעצור פעולה תוקפנית. אם מאמץ זה יצליח – יהא זה אחד הגורמים המכריעים לחיזוק השלום בעולם. פעולה זו לא תסלק את כל המניעים והגורמים למלחמה, אולם זו לא תקרב אלא תרחיק סכנת המלחמה. בניגוד לחברי הכֹנסת וילנר, בן־אהרן וריפטין אין אני מאמין שאמריקה ורוסיה רוצות במלחמה. אילו היו רוצות במלחמה – היו כבר מזמן מוצאות הזדמנות נאותה או בלתי־נאותה לכך. אם אין מלחמת־עולם – סימן ששני עמים גדולים אלה אינם רוצים במלחמה.

אפשר לשאול אותנו: מה לה למדינת־ישראל הקטנה והרחוקה ולסכסוך קוריאה? למה תכניס ממשלת ישראל ראשה בין הרים גדולים בוויכוח היוּרידי והפוליטי באו"ם?

השאלה היא במקומה, כי אנו מדינה צעירה ומיצערה, ועמוסה דאגות וקשיים שאין אולי דוגמתם בשום מדינה אחרת, וטוב שנדע מקומנו הצנוע בעולם, וטוב שלא נתרברב ולא נרהב, וטוב שנצחונותינו במלחמת העצמאות לא יעבירו אותנו על דעתנו ולא נפריז בכוח שלנו ובערכו. יאה צניעותא לישראל. אנו תופסים מקום זעיר מאוד בעולם, ויכלתנו מוגבלת ומצומצמת בפינה קטנה מאוד בתוך איזור בלתי־מכריע. ומוטב לנו להצניע לכת. במה דברים אמורים? בבעיות חמריות, פוליטיות, כספיות וצבאיות, התלויות בהון, בכוח, בצבא, בשטח. אולם יש מלכות אחת שבה אנו חייבים לראות עצמנו שווים לכל מדינה גדולה וקטנה – וזוהי מלכוּת הרוח והמוּסר, ואין כבעיית השלום בעולם הנוגעת קודם־כל ובעיקר למלכות הרוח והמוסר. כאנשים וכיהודים, כאומה וכמדינה אין אנו רשאים להיות אדישים ונייטרליים לגבי הצורך העליון של החברה האנושית ושל האומה היהודית: שמירת השלום בעולם.

אי־אפשר שלא נכיר באחריות המיוחדת המוטלת על המעצמות הגדולות בשמירת השלום. כל אחת מממשלות ארצות־הברית וברית־המועצות נושאת באחריות חייהם ושלומם של עשרות ומאות מיליונים אנשים. אמריקה אחראית למישרים על מאה וחמישים מיליון, ורוסיה – על מאתים מיליון אנשים. ואנו חייבים בדרך־ארץ למעצמות גדולות אלו שרובצת עליהן אחריות כל־כך כבדה. אולם אחריות מוסרית אינה נשקלת במספר בלבד, ־ אנו רואים עצמנו נושאים באחריות המוסרית במידה שווה לאומות אחרות.

אין אני מזלזל בערך הכוח הפיסי. זה למעלה מחמש שנים כמעט שאיני עוסק בדבר אחר באותה הרצינות והרציפות שבה אני עוסק בטיפוח הכוח הפיסי של עם ישראל. אבל גם בימים שהוטל עלינו להשתמש בכוחנו הפיסי במידה המַכּסימַלית, ולא לגמרי בלי הצלחה, ידענו שבחשבון הסופי יכריע לא רק הכוח הפיסי. וידיעה זו אינה מיוחדת לנו. סוד זה היה ידוע גם למיליטריסטים מובהקים.

אנו ידענו תמיד שכוח־הרוח שקול כנגד כוח־הגוף. ורוחנו לא נכנעה אף פעם לכוח חמרי עליון, כשלא יכולנו להכיר באמיתו או בצדקו. ומשקלה הרוחני של אומה אין למדוד רק במספר הדיביזיות והבּריגאדות שהיא יכולה לגייס. ואין משקלנו המוסרי נופל ממשקלה המוסרי של כל אומה אחרת, ואולי להיפך.

יש לאומה העברית נסיון היסטורי שאין להרבה עמים אחרים. עמדנו במבחנים שאולי לא עמד בהם אף עם אחר. ראינו רבות, ורבות סבלנו. ויש ערך ומשקל לעמדת ישראל. ועם ישראל חייב להגיד דברו בשאלת השלום בעולם. – דברו הוא לא של שׂכיר, ולא שאוּל. יש ערך בינלאומי לעמדת ישראל – בתנאי שזו תהיה עמדה עצמאית, הנקבעת על־ידה, מתוך מיצוי ושיקול חפשי, שאינו כפוף לשום כוח זר וחיצוני, אלא לצורך היסטורי ולאמת המוסרית. כל מי שהזדהה מראש עם עמדתו של אחד הצדדים לא יוכל לדבּר בשם ישראל ולדיבורו אין כל ערך. ממשלת ישראל איננה איננה מזלזלת בכוחן ובערכן של המעצמות הגדולות ושל אירגון האו“ם. אולם היא העיזה להתנגד לארצות־הברית, היא העיזה להתנגד לדעת ברית־המועצות, היא העיזה להתנגד גם לדעת הרוב באו”ם – כשנראה לה שדעתה של אמריקה, של רוסיה או של או"ם אינה צודקת.

קראתי באחד העתונים מאמרו של סופר האומר שאינו רואה מהו ה“מחיר” שקיבלנו בעד עמדת ממשלת ישראל בשאלת קוריאה. לא ידע הסופר שאין מחיר לישראל. כי כוחה של מדינת־ישראל הוא במַצפוּנה. מַצפוּן זה לא יעמוד למכירה. המסע שלנו במשך שלושת־ארבעת אלפי שנות היסטוריה עשינו לא בכוח תותחים – אלא בנשק יחיד ומיוחד: בכוח המצפוּן שלנו. ואין לאמריקה ואין לרוסיה די כסף וזהב לקנות מצפוננו. הצבענו נגד ברית־המועצות – ונצביע; הצבענו נגד אמריקה ונצביע, אם מצפוננו יכתיב לנו זאת. ומפני שאנו בני־חורין ולא משועבדים לא לאויבינו ולא לידידינו, ומפני שאין מדינה זרה מכתיבה לנו מה לחשוב ואיך לחשוב – יש משקל לעמדה שלנו ולדעה שלנו.

מדינת־ישראל מגנה יחד עם כל האו“ם כל מעשה תוקפנות, ותהא האמתלה שלה מה שתהיה. אין איש באו”ם המצפה שאנו נשלח לגיונות נגד התוקפים. לא נשלח צבא ישראלי לקוריאה – כי עדיין סכנת התוקפנות תלויה על ראשנו. הפולשים טרם החזירו צבאותיהם לעבר הגבול, ועלינו לעמוד על המשמר בפני תוקפנות באיזור הקרוב שלנו. אולם יש ערך לקול ישראל גם בלי צבאות. ויש ערך מיוחד כלפי עם ישראל בכל התפוצות. שאלת השלום בעולם היא שאלתו של יהודי באשר הוא. אין עוד עם בעולם החרד לשלום כעם ישראל. כל יהודי באשר הוא מתפלל לשלום בעולם, ואני בטוח שרווח לעם ישראל בשמעוֹ שממשלתנו הרימה קולה נגד התוקפנות ובעד חיזוק השלום.

הכנסת תכריע הערב בהצבעתה שתי שאלות הכרוכות זו בזו: אם אנו שוחרים שלום לכל העמים, מכל הגושים ומכל ה“אוריינטציות”, ואם אנו בני־חורין להצטרף לפי מצפוננו לצד שהצדק אתו, ויהיה הצד אשר יהיה.

אישורה של תשובת ממשלת ישראל לאו"ם – היא־היא אישור רצון השלום של ישראל וחירותו הבינלאומית.

כ“ה באב תש”י – 8.8.1950

בישיבה המאה ושבעים ושש של הכנסת הראשונה

אבקש סליחה מהנואמים על שלא אתווכח אתם. ברצוני רק להבהיר עקרונות המדיניות של הממשלה, שנידונו בוויכוּח הזה. אעשה רק יוצא־מן־הכלל אחד, אתווכח עם חבר־הכּנסת שאג על מונח לשוני אחד שיש לו משמעות לאומית גדולה.

חבר־הכּנסת שאג החל את דבריו בהסברה: " למה רגש הישוב“? בשאלה זו הוא קבע שהישוב רגש. נדמה לי שהוא חי בעבר. כאשר הרב שאג אומר “ישוב”, הוא מתכוון לחוג הקרוב לו, והוא רגיל מימים קדומים לתת לחוג הזה את הכבוד של “ישוב”. אין לי כלום נגד החוג הזה, אבל אין זה הישוב, אולי זה רק חלק קטן של הישוּב. גם חלק קטן יש לו חשובות, אבל אין לדבּר על ה”ישוב".

מדוע אני אומר כך? זוהי לא רק שאלה בלשנית, אלא חברתית; בזאת מתגלה אחד השינויים העיקריים שחלו עם הקמת המדינה ועצמאותנו. הממשלה הזאת לא קיבלה על עצמה לחולל מהפכה סוציאלית; זה לא כתוב בקווי היסוד שלה והיא אינה עושה זאת. אבל הממשלה שבאה עם הקמת המדינה חוללה מהפכה שהיא אולי לא פחות חשובה; היא הבטיחה שכל יהודי וכל אזרח בארץ הוא שווה־זכוּיות. אין עוד יחסנים, אין עוד תקיפים, אין עוד חוגים שהם “הישוב”, “העם”, והשאר הם פועלים, דלַת־העם, שכונות־העוני. דבר זה נגמר וחוסל לעולם ועד.

כשמדברים על ישוב, צריך לכלול כל איש בארץ. אנו חיים במשטר שבו כל איש בארץ הזאת, האיש הפשוט ביותר, בלא כל רכוש ובלא על מעמד, כל עולה חדש, כל מצחצח נעלים, הוא יחסן בדיוק כמו כל אחד מאתנו.

* * * * *

ולעצם הענין, ברצוני להתחיל קודם־כל משביתת הסוחרים. עלי להגיד כי אני מגנה השביתה הזאת, ואני אומר זאת כאדם שסידר שביתות עוד בימי המשטר התוּרכי. כמדומני שאין בבית הזה אף אחד שהקדימני בשביתות בארץ־ישראל. אינני מתבייש ואינני מתחרט על מה שעשיתי. אולי גם מנעתי הרבה שביתות, יותר מהאנשים היושבים בבית הזה. ומנעתי שביתות מאותו טעם שעשיתי שביתות – לטובת האדם העובד. הייתי שליח של ציבור הפועלים למנוע שביתות במקרים רבּים, משתי סיבות: או שהיה נראה לי שבתנאים מסוּימים השביתה אינה מוצדקת בתנאים הקיימים, כי פועלים אינם מלאכים והם עלולים לעשות משגה. אני מוכן למסור לכל מי שרוצה בכך את הדמַגוגיה הזולה להציג את הפועלים כמלאכים הצודקים בכל מקרה; והסיבה השניה למניעת שביתות – כאשר היה ברור שהשביתה אינה מעשית, גם אם היא מוצדקת, והיא עלולה להביא נזק לציבור הפועלים.

שביתה זו של הסוחרים פסולה לדעתי משתי הבחינות כאחת: היא אינה מוצדקת, היא אינה מעשית. הייתי מגנה בחריפות השביתה הזאת אילו היתה זו שביתה ראשונה. אולם במלאכה זו קדָמום רבּים וטובים: הסוחרים עשו בעצם מה שעשו לפניהם רופאים, עורכי־דין ואחיות. כל השביתות האלה לא היו מוצדקות לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה מעשית. לא היה צורך לעשותם, ואסור היה לעשותם. אעמוד רק על שביתת עורכי־הדין עובדי המדינה. עליהם הוטל לעצב החוק במדינה, ואם הם, עובדי המדינה, מפסיקים פתאום עבודתם, מדוע לא יעשו זאת החנוונים? על כן, קשה לי לגנות באופן מיוחד את הסוחרים. במה הם גרועים מעורכי־הדין?

מכיוָן שיש לדקדק עם “צדיקים” כחוט השערה, אומר מלים אחדות על שביתת עורכי־הדין, שממנה יש ללמוד על שביתות אחרות מסוג זה.

במשרדי עובד אחד מעורכי־הדין, איש מוכשר, נאמן, נבון, מסור, ונעים לעבוד אתו. במשרד זה אני עובד לא פחות מכל עובד אחר במשרד; אנו עובדים כולנו כחברים, אחד עובד כראש־הממשלה, השני כמזכיר, השלישי כשומר הסף, אבל כולם עובדים כחברים. לפתע, ביום אחד, אחד העובדים האלה, מומחה לדין ולמשפט, שאינו שׂכיר שלי אלא משרת כמוני את המדינה ועובד יחד אתי, מפסיק עבודתו על־פי פקודת האירגון שלו, אינו בא למשרד, ואני ועוד עובדים היינו מחויבים באותו יום לעשות עבודתו. איזה צדק יש בדבר? נגד מי הוא שבת? הוא שבת נגד חבריו העובדים אתו יחד. מדוע הם צריכים לעשות עבודתו? ואם עובדי־המדינה עושים זאת, מדוע לא יעשו זאת גם הסוחרים?

השביתה הזאת לא היתה מוצדקת. היתה לנו פגישה עם התאחדות הסוחרים, והם אמרו שאינם דורשים כלל ביטוּל צו הקיצוּב; הם התאוננו רק על שני דברים: א. על חוסר שיתוף פעולה אתם, ב. על פרטי הביצוע של צו הקיצוב. אמרנו להם כי אנו מוכנים לשמוע את דעתם. היה הכרח לשמור את הדבר בסוד, אחרת היתה פורצת בהלה; אבל אין פרטי הצו חוק ולא יעבור. אין הממשלה מעלה על הדעת שאסור לזוז מפרטי הצו ולשנות אפילו אות אחת מהצעותיה. אדרבא, תקבעו ועדה, תשבו עם המומחים ועם השׂרים, תציעו הצעות, ואנו נשמע אותן ונדון עליהן בלב פתוח. הסוחרים לא התנגדו לדברים אלה.

לכן הייתי מופתע כשקראתי אחר כך בעתונים שהם עשו שביתה; בפגישה אתנו לא ניתן כל רמז לכך. היה נראה לנו שהם קיבלו הסברתנו, שלא הסוחרים ולא כל אירגון פרטי אחר אלא הממשלה והכנסת הן הקובעות את סדרי־החיים בארץ.

השביתה הזאת היא גם לא מעשית. הממשלה לא תיכנע ללחץ ממין זה. היא כפופה אך ורק למוסד אחד: לכּנסת הזאת. פעולתנו עומדת בכל שעה ושעה לפני משפט הציבור, והשופט העליון והמכריע הוא – נציגות העם. ושום חוג בציבור אין לו הסמכות ואין לו הכוח להטיל רצונו על הממשלה. להיפך, כל חלקי העם נדרשים לשתף פעולה עם הממשלה. רצונה של המדינה לא יֵעָשה על־ידי הממשלה בלבד, אלא כל אזרח חייב לקיים רצון זה, ועל הממשלה שוּמה להפעיל הציבוּר ולשתף אותו במילוּי המשימות המוּטלות עליה. יתכן שבשטח זה לא עשינו כל מה שהינו צריכים לעשות, אבל אני יכול להבטיח לכּנסת ולאומה, שיש לממשלה רצון כּן ונאמן לשתף הציבור בכל מעשיה.

אין כוח יותר גדול במדינה הזאת מהמדינה. הכּנסת היא נושאת ריבונוּת המדינה, והממשלה היא הכוח המבצע שלה. לא יכריחו אותנו בכוח לעשות משהוּ או להימנע ממשהוּ. אינני חושב שהשובתים התכוונוּ לכך, אבל בוויכוח שמענו איומים, וכמה עתונים כתבו אפילו על מרי ומרד.

על ממשלה זו הטיל העם הבוחר בציון לבצע במשך ארבע שנים שני דברים מרכזיים: א) בטחון המדינה; ב) הכפלת הישוּב ופיתוּח אינטנסיבי של הארץ על יסוד כלכלה מתוכננת. הממשלה שללה והיא עדיין שוללת גם את המשטר הטוטליטרי שמציע לנו ד“ר סנה הנכבד, וגם המשטר האנַרכי שמציע לנו ד”ר בדר המלומד. דחינו כל הזמן ונוסיף לדחות שני המשטרים האלה. אנוּ נלך בדרכנו, כפי שהתווינוּ בכּנסת ביום קום הממשלה.

כאז אנו רואים בקיוּם הבטחון ובהכפלת הישוּב – תפקידיה הראשיים של המדינה ושל האומה, ובפיתוח אינטנסיבי של הארץ על יסוד כלכלה מתוכננת – דרך הביצוּע.

* * * * *

שמעתי פה קטרוג משונה על הדרך לאֵילת שבנה חיל־ההנדסה. היתה לי הזכוּת והשמחה לעבור בדרך זו לפני שבוע. עברתי במעלה־עקרבים לפני כ־20 שנה, בדרך שעשה הצבא הבריטי. הייתי גאה עכשיו שעברתי בדרך זו, וראיתי שחיל־ההנדסה הצעיר שלנו עשה מה שהבריטים לא יכלו לעשות. פעם היתה הנסיעה בדרך הזאת כרוכה בסכנת־נפשות ולא עלה על הדעת שיוכלו שני אוטובוסים להיפגש בשני כיווּנים. עכשיו ניתן הדבר להיעשות ברווחה. נסעתי מעין־חוסוב לאֵילת, במשך שלוש שעות, לאחר שבכל נסיעתי מלפני המלחמה ולאחריה, דרשה נסיעה זו שבע־שמונה שעות. ועדיין אין זה כביש ככביש יפו־ירושלים או יפו־חיפה, אבל זוהי התחלה נאה וחשוּבה. ראיתי המשתלה בעין־חוסוב. זכיתי לאכול עגבניה שגדלה במקום זה. איני בטוח אם כל אחד מכם יכול להעריך חשיבות הדבר. גידול עגבניות בערבה – זהו שינוי סדרי־בראשית. אנשי נח“ל וגדנ”ע, חיל־ההנדסה ופועליהם שעשוּ עבודה זו – דרך בערבה ומשתלה – עשו מעשה שהוא לגאון ולתפארת לעם היהוּדי. ראיתי בקרבת אֵילת אחד מפלאי מדינת־ישראל, שאילו היה לנוּ כשרון ההצגה לראוָה, כבברית־המועצות, היינו מסריטים אחד הסרטים הנהדרים ביותר בעולם – העברת צינור המים בביר־הינדיס המזרים מים מתוקים לאֵילת. רק מי שמכיר הישימון הארור והקודר הזה – משטח אבנים ושממה – ידע להעריך ולהוקיר חלקת הדשא, השתילים והעצים והממטרה, שרואים עכשיו בביר־הנדיס. בעיני זה הפלא היקר במדינת־ישראל. משם נמשך, לאורך עשרים ק"מ, צינור מים המזרים בפעם הראשונה מאז ברוא אלהים את הארץ הזאת, מים מתוקים לאֵילת. ואֵילת אינה עוד שם ארכיאולוגי בלבד. כבמַטה־קסם הולכת וצומחת עיר־נמל במפרץ ים־סוּף. נשתלו עצים, הותקן חשמל, נבנים בתים, הוקם שדה־תעופה, יש התחלה של שיִט, ובערבות־הנגב עובדים כבר יהודים במחצבות ובמכרות. והעובדים שם הם אנשי קיבוץ־גלויות מטריפולי, מתוּרכּיה, מפולין, מתימן, והם עובדים בלב הישימון, בחומו הלוהט, אבל עבודתם רווּיה חדוות־יצירה, כי הם יודעים שהם עושים מעשה־בראשית.

* * * * *

שמרנו על רמת־חיים הוגנת. הייתי רוצה שאֵלה אשר דיברוּ כאן בשם “הישוּב” יגידוּ, האם מצבם הורע או הוטב במשך שנתיים אלה? שאלתי את משלחת הסוחרים שהתחילה להתאונן שהמסחר נהרס: האם מצבכם הורע או הוטב בהשוואה למה שהיה לפני שלוש שנים? הם ענו: במובן הכספי, הוטב. כל אחד כאן יודע שמצב הפועלים היום הוא טוב מזה שהיה; ומצב הסוחרים היום הוא טוב משהיה; ומצב בתי־החרושת הוא טוב משהיה; וכן המצב בחקלאות – הוא טוב משהיה.

* * * * *

אני רוצה לאשר את דברי חברי יוסף שהקיצוּב איננו מדיניוּת שׂר־הקיצוב; זוהי מדיניותה של הממשלה הזאת. הכרזנו על כך, כפי שכבר העירו מתווכּחים אחדים בהופעתנו בכּנסת בשמונה במארס 1949, ואמרנו באחד הסעיפים: “הנהגת משטר־צנע לתקופת המעבר על־ידי קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים, לא כמטרה אלא כאמצעי”. למה? לא כאמצעי להשליט שוויוֹן. הממשלה הזאת עדיין אינה מעיזה לקחת על עצמה התפקיד הזה, לא מפני שאין התפקיד הזה גדול וחשוב; הוא גדול מאוד, אלא שלא הגיעה עדיין שעתו. מי שיקח זאת על עצמו עכשיו, הוא רמאי או מחבל. הקיצוּב בא כאמצעי לשני דברים: א) להבטיח מינימוּם לכל אחד, כדי שלא יהיה מצב שלאחד יהיה הרבה ולשני לא כלוּם. זהו הקיצוּב. ב) לחסוך עד כמה שאפשר במטבע זר. אני חייב להודיע לא רק למסובים כאן, אלא לכל העם אשר בציון: הממשלה הזאת לא תזוז מהשיטה הזאת עד שלא יחולו שינויים במצבנו הכלכלי והמדיני אשר ברגע זה אין הם נראים עדיין. שום לחץ, שום מרי, שום מרד ושום איוּמים לא ישפיעו עלינו. יכולים להצטרף לשביתת הסוחרים גם הקוֹמוּניסטים, גם “חרוּת”, גם מפ"ם וגם הציונים הכלליים. הממשלה הזאת לא תזוז מהעיקרון הזה. קבלת עיקרון זה או דחייתו, היא שאלת אֵמוּן לממשלה הזאת. אם יש רוב בכנסת נגדה, הקיצוּב יתבטל, ותתבטל אף הממשלה.

לצערי הגדול עלי לציין שבקשר לשביתה נעשו בירוּשלים מעשי אלימוּת בשבוּע העבר. אינני מוּכן להטיל אחריוּת המעשים המגונים האלה של התאחדות הסוחרים, אם כי אין ספק שלכמה מחבריהם היתה יד בזה. מעשי־האלימוּת לא יורשו! אלה שיעשוּ אותם יבואוּ על ענשם! לא ראינו צורך לאחוֹז מיד באמצעים חריפים, אבל אני רואה חובה להזהיר כל אלה המתכננים מעשי־אלימות, שעשו אותם או מתכוננים לעשותם, כי הדבר לא יורשה.

ואשר לסגירת חנויות. כל איש הרוצה לסגור חנותו, רשאי לעשות זאת, אבל בסייגים ידוּעים. הממשלה לא תכריח שוּם איש לעמוד בחנוּתו למרוֹת רצונו; אם החנוונים לא ירצו לספק לקהל המצרכים החיוּניים לא נכריחם לעשות זאת, אבל לא נרשה לשום אירגון בארץ להשתלט על שירוּתים חיוניים ולהפסיקם. אין אסון אם חנוּת בגדים תהא סגוּרה שבוע. לא ראיתי בארץ הזאת הרבה יחפים ובלויים; אין אנו רואים בסגירת חנויות טרגדיה גדולה; הממשלה לא נתפשה לפאניקה שכמה נואמים רצוּ לעורר בתוכנו. הממשלה לא שׂמה לב לכותרות המאַיימות של כמה מהעתונים, היא לא יצאה ולא תצא מכליה. אוּלם, אם יסוכנו שירותים, היא תדאג לכך שהשירוּתים יסופקו וצרכי המחיה יגיעוּ לצרכן. אין בעלוּת פרטית ומונופוליסטית על מצרכים אלה לא לחנווני הבודד ולא לאירגון הסוחרים. המצרכים הנמצאים בחנוּיות, שייכים לכלל. הם הובאו לכלל על־ידי המדינה. בענין השביתה אני מסתפק בשני דברים: לא נרשה מעשי אלימות, נבטיח את השירוּתים לציבור.

* * * * *

עתונים אחדים, כגון העתון המדבר כביכול בשם הציונות הכללית, אומרים כי השביתה הוכרזה נגד מזימת הנישול. אני מודיע כי זוהי עלילת־שוא. רק עתונאי מחוסר־מצפוּן יכול לבדות עלילה כזו. לא נושל שום חוג בישוב על־ידי הממשלה הזאת, ואין מחשבת־נישול בלב הממשלה הזאת. אין אנו כל־כך פחדנים, ואילו הממשלה הזאת היתה מגיעה למסקנה כי המסחר הפרטי אינו נחוּץ, היתה אומרת זאת. האמת היא הפוכה. הממשלה הצהירה גלוּיות וברוּרות על יחסה לסקטורים המשקיים השונים של משק המדינה, והיא פועלת לפי הצהרה זו. מדינת־ישראל אינה מדינה קאפיטליסטית; פחות ממחצית עובדיה עובדים במשק הקאפיטליסטי. אבל המדינה הזאת אינה גם מדינה סוציאליסטית, כי במדינה זו קיימת – והממשלה תעודד ותגביר – יזמה פרטית ומשק פרטי הבנוי על הון פרטי ועַל עבודה שׂכירה.

עם פתיחת המושב החדש של הכּנסת, לפני שנה, הודיעה הממשלה על כך שתעודד את ההון הפרטי והקואופרטיבי בעיר ובכפר, תתן הקלות מיוחדות להשקעות־הון פרוֹדוּקטיביות המסייעות לפיתוּח מהיר ויעיל של בנין הארץ. באותו זמן התחייבה הממשלה לשקוד על פיתוּח משקי עבודה ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת בכל צורותיהן. לא נזוז ממדיניותנו בסעיף זה של עידוד לשני הסקטורים האלה. כמו בסעיפים אחרים של הפרוגרמה שלנו, ונמשיך לפעול לפי העקרונות שהכרזנו עליהם. אין אנו סבוּרים כי בביצוּע העקרונות שלנו אין אנו מסוגלים לטעות. לא אדבר על חברי, יודע אני כי בחיי עשיתי כמה שגיאות. כל אחד מאתנו צריך לדעת ללמוד מהנסיון ולבחון דרכו בחינה נוספת. בדיקת פרטי הביצוע לא תסתור עקרונות מדיניותנו. עלינו להאזין לכל ביקורת, שלא תמיד היא ביקורת של רצון רע; ועלינו מלהאזין לכל ביקורת, בין אם היא באה מהאופוזיציה ובין אם היא באה מהקואליציה.

כפי שהודיע שׂר־האספקה־והקיצוּב, החליטה הממשלה להקים ועדה אשר תהיה מורכבת מנציגי המסחר הפרטי והקואופרטיבי, מהתעשיה הפרטית והקואופרטיבית, מבעלי־המלאכה, מאירגוּני נשים וממספר חברי הכּנסת, אשר יבדקו צו הקיצוּב על פרטיו ודקדוקיו, והם יתָבעו להגיש לממשלה את הצעותיהם, ביקרתם והמלצותיהם, במשך זמן קצר, לא יותר משבועיים. ברצוני לומר בהזדמנות זו, שלא רק בענין הנדון, אלא בכל מקצועות פעולתה, רוצה הממשלה שחלקי־הציבור המעונינים ישתפו פעוּלה, ייעצוּ ויבקרוּ, והממשלה תאזין להם במיטב יכלתה.

ואולם שיתוף־פעולה זה תלוי בשני דברים: א) ההחלטה היא בידי הממשלה; ב) ההכרעה הסופית היא בידי הכּנסת.

ג' באלול תש"י – 16.8.1950

הפעם אני רוצה להתרכז בדבר אחד בלבד, הנראה לי כעיקר בשעה זו. ואתחיל ישר מן הסוף.

מדינת־ישראל והעם היהודי נתבעים בימינו אלה למאמץ עליון ומרכזי אחד: להעלות ולקלוט בשנים הקרובות שארית הגלויות המרודות בארצות הקדם ובארצות מזרח אירופה, ששערי־היציאה לא נסגרו בפניהם. זהו השלב השני במהפכה הגדולה אשר נתחוללה בחיינו עם חידוש קוממיותנו הלאומית. משׂימה זו מחייבת תנופה נועזת של ממשלת ישראל לפיתוח מתוכנן ומהיר־קצב של הארץ, ומאמץ אדיר ורב־מידות של העם היהודי בתפוצות למען קליטת העליה וגיוס ההון הדרוש להרחבה מהירה ורבת־היקף של החקלאות, החרושת, הבנין והתחבורה. היא מחייבת התאזרות חלוצית של פועלי ארץ־ישראל והנוער היהודי למען הפרחת השממה והעברת המוני העולים לעבודה ולהתישבות. היא מחייבת ניצול יעיל של המדע והטכניקה המשוכללת להעלות פריון העבודה, להשיח איכות התוצרת ולהאדיר כוח הייצור של משקנו. היא מחייבת מאמץ חינוכי, להתיך בכור הלשון העברית והאחוָה היהודית כל קרעי השבטים והעדוֹת ולהנחיל לעם המאוחד מורשת התרבות של האומה לדורותיה ואוצרות־הרוח, המדע והחכמה של האנושות כולה. היא מחייבת חתירה מתמדת לקראת שלום במזרח התיכון ובעולם מתוך כוננות צבאית יעילה.

כל אלה לא יתכנו בלי שתים אלה: א) שמירה קנאית על עצמאותנו, גם המדינית והכלכלית וגם המוסרית והרעיונית. ב) הגמוניה ציונית־סוציאליסטית במעמד הפועלים, במדינה ובעם. אנו חיים בתקופה המופלאה והקשה ביותר בתולדות עמנו, בתקופת השׂיאים. דורנו נתנסה גם בשׂיא השבר והשוֹאָה וגם בשׂיא הנחמה והגאון. היינו עדים לטבח של ששה מיליון יהודי אירופה וזכינו להקמת מדינת־ישראל ונצחונות צבאנו. אולם טועים כל אלה הסבורים ששׂיאים אלה הם מאחורינו. לא חלפו הסכנות האיומות ולא נסתיימו הגדולות והנצורות.

* * * * *

לפני מאה ועשרים שנה נשלח צרפתי צעיר בשם אלכסיס טוקוויל לאמריקה לחקור שיטת בתי־הסוהר בארץ זו. בשובו מאמריקה פירסם בשנת 1835 ספר על אמריקה בשם “דה לה דמוקרטי אן אמריק”. זה היה – ונשאר עד היום – הניתוח המעמיק והמבריק ביותר של הדמוקרטיה העולה בארצות־הברית.

אמריקה מנתה אז חמישה־עשר מיליון תושבים. טוקוויל ניבא שיבוא יום ובאמריקה ישבו 150 מיליון איש, ויחד עם זה ניבא הדברים הבאים:

"יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם־כי יצאו מנקודות שונות, הם, כמדומה, מתקרבים למחוז־חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא־רואים, ובעוד שמבטי האנושות היו מופנים למקום אחר – קפצו שני אלה פתאום בראש האוּמות, ולעולם נודע על לידתם ועל גדולתם כמעט בעת ובעונה אחת.

נראה שכל שאר העמים הגיעו כמעט לקצה הגבול שתחם להם הטבע, ואין להם אלא להחזיק במה שיש להם. אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולים או מתקדמים בקושי רב, רק שני אלה צועדים קדימה בקלוּת ובמהירות לקראת מטרה שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי – באנשים. הראשון נאבק במדבר ובפראותו, השני – בתרבות על כל אֲזֵנָה. כיבושי אמריקה נעשו בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים – בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו, הוא נותן חופש גמור לעָצמה הבלתי־מכוּונת ולשכל־הישר של העם. הרוסי מרכּז בידי איש אחד כל השלטון במדינה. מכשיר הפעולה הראשי של האמריקני הוא החופש, של הרוסי – השעבוד. נקודת־מוצאן של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות, אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור הארץ".

עד כאן דברי טוקוויל.

אפשר לחלוק על הגדרה זו או אחרת בפרוגנוזה המפליאה, אבל אי־אפשר לא להשתאות לראִיה החודרת של החוקר הצרפתי, ביחוד אם נזכור שהדברים נאמרו לפני יותר ממאה וחמש־עשרה שנה, כאשר אמריקה היתה עדיין ארץ צעירה וקטנה בערך ורוסיה היתה כספר החתום בשביל רוב אנשי אירופה.

* * * * *

העולם כולו עומד עכשיו על מפתן ההתמודדות של שני ענקים אלה, וכל כדור הארץ דרוּך וחרד, ואין עם ביבשת ובאיי הים, שסכנת חורבן אינה מרחפת על ראשו. אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת־עולם, תקוות השלום לא אבדה, אלא להיפך, נתגברה אחרי תגובת האוּמות המאוחדות בקוריאה. אולם אסור לנו לשכוח שכל פורענות המתרגשת ובאה פוגעת קודם כל בהמוני ישראל, ורוּבו המכריע של העם היהודי נמצאת בשתי הארצות היריבות. באחת כמחצית העם, ובשניה כרבע העם או כחמישיתו.

כל אזרח יהודי במדינת־ישראל חייב בנאמנות כפולה, שתים שהן אחת: נאמנות כלפי מדינת־ישראל ונאמנות כלפי העם היהודי באשר הוא. נאמנות אחת בלי חברתה אינה אלא כוזבת ונטולת ממש ותוכן. גורלה של מדינת־ישראל כרוך ושלוב בגורלו וברצונו של העם היהודי. בלי הקשר האמיץ והאורגני עם עַם ישראל כולו – לא תיכון המדינה. מאידך – גורל כל יהודי וכל קיבוץ יהודי באשר הוא תלוי בגורלה של מדינת־ישראל. דמותה, מעמדה ועתידה של מדינת־ישראל יַתנו לא במעט מעמדם, דמותם, כבודם וערכם של בני־ישראל בכל התפוצות לאורך־ימים.

בהיסטוריה יש מוקדם ומאוחר. אין היסטוריה מחוץ לתחומי הזמן. בלי חזון־עתידות המתווה נתיבות לקראת מחוז־חפץ היסטורי לא נמצא דרכנו בחתחתי המציאוּת הקשה והמשובשת. אבל מבלי ריכוז המאמצים בכל תקופה מסוּימת למען התקדמות בשלב מסוּים בדרך למטרה – נעשה החזון פלסתר.

גם בימי ההתחלות המיצערות והדלות של תנועתנו, זה כיובל שנים, נשאנו ברמה ובאמונה דגל הגאולה המלאה והשלמה, היהודית והאנושית, דגל הציונות הסוציאליסטית. בעשרות שנים אלה עברנו כברת ארץ לא קטנה. וזכינו לגדולות ולנצורות. עם כינון מדינת־ישראל בוּצע השלב הראשון במהפכה הלאומית והסוציאלית אשר בישׂרנו והכשרנו בואה.

מדינת־ישראל אינה תכלית, אלא ראשית, לא קץ אלא התחלה של המהפכה הגדולה והכפולה – הלאומית והסוציאלית. אבל גם בשלב ראשון זה של המהפכה נתקפלו בתוכה כאחד שני התכנים של תנועתנו: היהודי והאנושי, הציוני והסוציאַליסטי. שני התכנים האלה שלובים וכרוכים בכל מאוויינו ובכל פרט ופרט של מפעל חיינו, ואינם ניתנים להפרדה. כל המעשה אשר עשינו ואשר נעשה, תכנו היהודי והאנושי אחוז זה בזה ויונק מרצון אחד: מהרצון לגאולה שלמה ומלאה, מהרצון לחירות ולעצמאות, לשוויון ולשלום, מהרצון לאחוה יהודית וכלל־אנושית.

* * * * *

הציונות הסוציאליסטית אינה הרכבה מלאכותית וחיבור מיכני של שני חזונות ורצונות נפרדים – של ציונוּת מצד אחד ושל סוציאליזם מצד שני. פועל יווני או סיני אינו מחוּיב להיות ציוני גם אם הוא סוציאליסט נאמן. בעל־בית יהודי המתפרנס מרווחי הונו אינו מחוּיב להיות סוציאליסט גם אם הוא ציוני כשר. והצירוף של הסוציאליזם של פועל סיני או יווני לציונות של בעל־בית יהודי – גם אילו צירוף כזה היה אפשרי, אין לו שום קשר וזיקה לציונות־סוציאליסטית. השומר־הצעיר ודומיהם הגורסים כל הימים “סתירה טראגית” בין הציונוּת ובין הסוציאליזם ומתחבטים כל הימים בין חובתם למפעל הציוני ובין זיקתם ל“סוציאליזם המהפכני” ול“מולדת השניה”, לא עמדו עד היום על מהותה העצמית ועל מקורותיה הפנימיים של הצינוּת הסוציאליסטית. לא הציונות ולא הסוציאליזם באים אלינו מן החוץ אלא נובעים מהרצון והצורך והמאווים של האיש היהודי החי מעבודתו, ־ ורוב העם היהודי במולדתו מן ההכרח שיהא חי מעבודתו, ־ והרואה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, כערך יסודי בקיומו, בעצמאותו, בעלייתו ובגאולתו של העם היהודי. המונחים ציונות וסוציאליזם אינם אלא ביטויים וגילויים שונים של מפעל וחזון אחד ואחיד: מפעל היצירה של האדם העובדה היהודי. וחזונו לצור חיי העם וחיי האנושות בדמותו כצלמו, באשר רק דמות וצלם של חברת־עובדים, בני־חורין ושווי־זכויות, מבטיחים חיי עצמאות וחירוּת ושוויוֹן לעם היודי ולכל עמי תבל.

* * * * *

הכיבושים הקשים והמופלאים שכבשנו מראשית דרכנו ועד היום, כיבושים ששינו הנוף האנושי בעם היהודי והנוף הטבעי באדמת המולדת; התמורות המהפכניות המַפרות שחוללנו בחיינו אנו, בטבע האדם היהודי הגלותי – תמורות המבנה הכלכלי, החברתי והתרבותי; שינוי ועילוי חושיו הנפשיים וסגולותיו הרוחניות; הטיפוּס האנושי החדש שקם בארץ, על כושרו ותנופתו ביצירת משק, תרבות וכוֹח, ובעלילות גבורה מוסרית וגופנית; ולבסוף, גולת הכותרת של מפעלנו: כינון מדינת־ישראל ועיצומה בכוח הנשק היהודי, ומציאות רוב פועלי במדינה ובממשלה – כל אלה העמיקו והאדירו אמונתנו בחזון הציוני הסוציאליסטי וביכלתנו לבצעו עד תום. דווקא אמונתנו העמוקה והבלתי־מעורערת בחזון הגאולה השלמה והמלאה, מחייבת אותנו לרכז עכשיו כל מעינינו ומאמצינו בתפקיד הדחוף והבוער של פרק הזמן בו אנו חיים עכשיו – ההצלה המהירה והשלמה של כל הקיבוצים היהודיים השרויים במשטר של דיכוי והשפלה וצפויים לסכנת שמד או השמדה. זוהי נקודת־המוקד של ההיסטוריה היהודית כיום, וביכולת ליענות לתביעה עליונה זו – יבּחנו עכשיו גם מדינת־ישראל וגם העם היהודי.

הממשלה הנבחרת הראשונה במדינת־ישראל אושרה על־ידי הכנסת בעשרה למארס 1949 על יסוד “תכנית פיתוח וקליטה לארבע שנים שתהא מכוּונת להכפלת הישוב במדינה על־ידי עליה המונית ופיתוח אינטנסיבי של הארץ על יסוד של כלכלה מתוכננת”.

בארץ היו אז כ־800,000 יהודים. הממשלה התחייבה להעלות מספר הישוב היהודי בארבע השנים הקרובות עד 1,600,000 נפש, כלומר הגדלה של 200,000 בשנה. בסוף חודש זה ימלאו שנה וחצי לקיום הממשלה, ומכסת הגידול לא תפגר אחרי התכנית המובטחת. בלי הריבוי הטבעי תגיע העליה במשך 18 החדשים לשלוש מאות אלף נפש, ומאז הקמת המדינה ־ לארבע מאות ושלושים אלף. מאז היווסד המדינה נוספו על כל 3 יהודים שהיו אז בארץ עוד 2. לא היה כדבר הזה בתולדות הארץ או בתולדות איזו אוּמה אחרת. הגירה בקנה־מידה כזה לאמריקה פירושה 40 מיליון מהגרים לשנה, וברוסיה – 55 מיליון.

אולם מספרים אלה בלבד אינם מקנים לנו מושג נאמן ומלא מהמעשה הכביר והעצום שנעשה עד עכשיו ושעומד ליעשות, וממשמעותו המשקית, התרבותית והסוציאלית.

עלינו לתפוס קודם כל התמורות העמוקות, הרוחניות, החברתיות והכלכליות, הכרוכות בעליית המונים וקליטתם בארץ, והמאמץ החינוכי הכביר שיש להשקיע בעולים למען הקל על קליטתם והשתרשותם במשק, בחברה ובתרבות; ועלינו לעמוד על מפעלי־העבודה האדירים שיש לבצע: מפעלי שיכון, דרכים, הכשרת קרקע, השקאה, חרושת ומלאכה, דיִג וספנות, תחבורה ושירותי־ציבור – למען אפשר קליטתם הכלכלית והפיכתם לישוב פרודוּקטיבי הנושא את עצמו ולמען שילובם במסכת היצירה, הבצרון והבטחון של המדינה.

* * * * *

כשהעבירו בשנת 1924 למעלה ממיליון יוונים מתוּרכּיה של מוצטפא כמאל ליוון האירופאית היו לפליטים ולתושבים הוותיקים לשון אחת – הלשון היוונית החדשה, ולא היה כל הבדל תרבותי בין היווני מאיזמיר ובין היווני מסלוניקי, ואורח חייהם הכלכלי של היוונים בתורכיה לא היה שונה מאורח החיים של היוונים בארצם. רוּבם היו עובדי־אדמה באנטוליה, והוסיפו לעבוד האדמה ביוון, מיעוטם היו סוחרים ובעלי מלאכה – והמשיכו במקצועם זה במגוריהם החדשים. העברתם היתה תמורת מקום – ותו לא.

לא כן עליית גולי תימן, פרס, בולגריה, הונגריה, תוּרכיה, מצרים ועוד. כאן יש לא רק תמורת מקום אלא תמורה יסודית בכל אורח־החיים, במשלוח־היד, בהווי החברתי, בלשון, במעמד, בתרבות, ברמת־החיים. כאן מתחוללת מהפכה אישית, משפחתית, וחברתית נוסף על המהפכה המדינית: היציאה משעבוד לגאולה.

מהתמורות הרבות החלות בחיי העולה אדגיש רק השתים העיקריות: המעבר ללשון העברית והמעבר לחיי עבודה ולחקלאות.

אנו מעלים עכשיו בחודש אחד יותר מאשר העלינו במשך שנה שלמה בתקופת המַנדט. בשתי השנים הראשונות לאחר יסוד המדינה באו יותר עולים מאשר בעשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם. אולם השינוי אינו כמותי בלבד.

העליה שלפני המדינה הביאה אתה הון חמרי ורוחני אשר בו נבנה הישוב ובו עוצבה דמותה החלוצית, המתקדמת. הגלויות שעולות עכשיו ארצה באות רוּבן בחוסר כל, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה רוחנית.

והיה יסוד לחששות כבדים. המדינה נולדה בסערת מלחמה, וגם לאחר שניצחה הוטל עליה עוֹל כבד של בטחון. ישובה הקטן כונן עוד לפני המלחמה רמה כלכלית, תרבותית וחברתית די גבוהה ואינו מוכן להנמיכה. מדינת־ישראל ירשה משלטונות המַנדט משטר של תוהו־ובוהו – והיו צריכים מחדש לסדר ולהפעיל שירותי־ציבור, כשהמדינה אחוזה שלהבות מלחמה. למנגנון הממלכתי הצעיר אין הנסיון הדרוש ולא תמיד גם הידיעה הנחוצה. צרכי המדינה רבוּ וגדלו – והאמצעים והאפשרויות פיגרו כרגיל אחרי הצרכים. בעקבות המלחמה נחרבו כפרים, וערים נתרוקנו, וכרמים וגנים ופרדסים שהיווּ חלק גדול מעָשרה של המדינה – נעזבו, דולדלו ונעקרו. ובארץ כולה רבה השממה וגדול ההרס.

בתנאים אלה זרימה כבירה וגדלה של עליה מחוסרת־הון ועשוקת חינוך ותרבות מהווה בלי ספק מקור של סכנות ואסונות וכשלונות חמוּרים. ורבּים המסתכלים לנעשה בארץ – וגם המסתכלים בעין טובה – שאינם מסוגלים להבין כיצד יכולנו לקלוט בשעה טרופה וקצרה זו, מספר עצום כזה של עולים, וגם לקיים בטחוננו, לשמור על רמת־חיינו ולהרחיב במידה כזו רשת הכבישים, הישובים החקלאיים, בתי־החרושת, השירוּתים הציבוריים, לאחר שלפי כל השיקולים ההגיוניים היינו צריכים כבר מזמן לפשוט הרגל וליהרס עד היסוד. עמדו לנו שלושה דברים: יצר־הקיום וכושר־המעשה של העולים, היזמה החלוצית של המדינה והעזרה הנאמנה של העם.

מסופקני אם יש ארץ בעולם, קטנה או גדולה, אשר במשך השנתיים האחרונות נעשתה בה פעולה קדחתנית, פוריה ומהפכנית כזו בכל שטחי המשק החקלאי והחרשתי, הבנין והסלילה, החינוך והמחקר, כאשר נעשתה בארץ קטנה זו.

* * * * *

כשם שחלו תמורות עמוקות בחיי מאות אלפי אנשים, שעלו ארצה בשנתיים אלה, כך חלו תמורות פוריות ומבורכות במשק המדינה, בפני האדמה, בנופה הטבעי, בנתיבותיה ביבשה, בים ובאוויר, בהשבחת עפרה, באגירת מימיה ובניצולם, בריבוי צמחיה, עציה ותנובתה הכללית, בהיקף ישוביה הכפריים והעירונים, בהרחבת חרשתה, מלאכתה, בריבוי מופלג ומהיר של אמצעי השיכוּן והעבודה, בהאדרת כוח־ייצורה ויכלתה המפרנסת.

קצב זה של בנין ופיתוח והתרחבות לא היתה דוגמתו בתולדות הארץ הזאת, לא בימי העברים הקדמונים ולא בימי הבית השני או באיזו תקופה שהיא לפני התקופה הישראלית או לאחריה. ההמולה התפלה והעקרה של רוב המפלגות וקצף הסנסציות של העתונות הצהובה מחרישים ומשתיקים כביכול מעשי־הבראשית האדירים הנעשים בכבישי הארץ ושביליה, בהרי הגליל ובמבואות ירושלים, בערבות הנגב ובשפלה, בעמק החוף ובעמק הירדן, בנמלי החוף ובשדות התעופה, בבתי־חרושת ומלאכה, במעבדות ובמשכנות סופרים, בגני־ילדים ובבתי־חינוך, במוסדות מחקר והשכלה עליונה, בבסיסי אימונים של צבא־הגנה לישראל ובמרכזים של גדנ“ע ונח”ל, במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבוריים ופרטיים. אולם השאון והקצף של הסנסַציה והפולמוס ישכחו מהר, ולאורך־ימים ישתאו הדורות הבאים לתנופה וליזמה היוצרת שנתגלתה בשנות־פיסגה אלה, גם בתוך הישוב “הוותיק” וגם בתוך הישוב “החדש”, בתוך העליה המחוסרת־כל, שגילתה כוח עבודה ויזמה להפליא.

נתבדו החששות של אנשי המעשה וההגיון המקובל. בעליה ההמונית ללא הכשרה, ללא חינוך, ללא מקצוע, ללא הון, ללא נסיון, וללא ידיעת הלשון והארץ היו גנוזים כוח יוצר ואפשרויות מופלאות של הסתגלות מהירה לצרכי הקליטה, לעבודה ולהתישבות חקלאית. שוב נתגלה כושר ההפראה האדיר של ההכרח והמצוקה, בזרוח עליהם אור החזון והיצירה.

* * * * *

בשנתיים שלאחר הקמת המדינה הקימונו 240 ישובים חדשים, העלינו על האדמה 82.000 נפש, עיבדנו שטח של 2,100,000 דונם, פי שלושה מאשר קודם, ונטענו עצי־יער חדשים על שטח של 25,345 דונם. בירת המדינה אינה עוד מבודדת ומרוחקת מישובים יהודים כאשר היתה מאז החורבן. עשרות כפרי־עולים בהרי ירושלים ובגבעות השפלה, בדרך שער הגיא, ובכביש בית־גוברין וחולדה, חוגרים את מבואות ירושלים. למעלה מחמישים ישובים חדשים הוקמו בגליל, ולמעלה מששים בדרום ובנגב. לא יאָמר עוד בימינו אלה כאשר אמר ירמיהו הנביא: “ערי הנגב סוגרו ואין פותח” (ירמיהו י“ג, י”ט). באר־שבע היתה שוב לעיר עברית, לאחר ששמה לא נזכר בהיסטוריה היהודית מאז שבו אליה עולי־בּבל בימי עזרא ונחמיה. ואין היא עוד עיר־הגבול הדרומית של הארץ כאשר היתה בימי התנ"ך, ולא יאָמר עוד “מדן ועד באר־שבע”, כי במרחק של מאתיים קילומטר דרומה הולכת ונבנית עיר עברית חדשה במפרץ ים־סוּף, וחלומם של שני מלכי יהודה – שלמה ועוזיהו – מלפני כשלושת אלפים שנה, לעשות את אֵילת לעיר־נמל יהודית בדרום – הולך ומתקיים.

הישימון הגדול בדרום, התופס מחצית השטח של מדינתנו, הולך ונחקר על־ידי אנשי־מדע וטכנולוגים עברים ולאט־לאט מתגלות צפונותיו, ואם כי עדיין מוקדם להוציא משפט – כי אנו עומדים עדיין בראשית המלאכה, ואולי רק בפרוזדור שלפני המפתן – יש לנו יסוד להניח שהמדע והיזמה והעבודה החלוצית שלנו יצליחו. הקדיחות הראשונות שקדחנו בקצה דרומי של הנגב הצליחו, וממרחק של עשרים קילומטר זורמים מים מתוקים ממעמקי הערבה הערירית והשוממה לאֵילת הצעירה. המשתלות הראשונות בערבה ובאֵילת של חיל־ההנדסה ושל משרד החקלאות נקלטו, ואואַזיסים חדשים צומחים בלב המדבר, כתוצאת היזמה הנועזת של שלטונותינו הצבאיים והאזרחיים והעבודה המסורה של הנוער החלוצי, נוּכל אולי בקרוב לחזור אחרי ישעיהוּ הנביא:

"אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם ואְרֶץ

צִיָּה לְמוֹצָאֵי מַיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ

שָּמֶן, אָשִׂים בָעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו"

(ישעיה מ"א, 20 – 19).

יש להוסיף לזה עכשיו גם עצי אקליפטוס ועצים אחרים שאינם נזכרים בתנ"ך.

אין איש שנוסע מירושלים לתל־אביב או מתל־אביב לחיפה, או מחיפה לטבריה וצפת, או בדרך דרומה מיפו לבאר־שבע – ויש לו עין לראות ולב להרגיש, שלא יופעם ולא יורחב משירת הכוֹשים והמכבשים והדחפורים וריח הזפת ומקהלת טחנות־החצץ לארכה ולרחבה של מדינתנו. ומי הם עושי המלאכה בהר ובגיא, בשדה ובכביש, בכפר ובעיר? עולי תימן ותורכיה, מצרים, ובולגריה, מרוקו והונגריה, פרס ורומניה, וכל שאר הגלויות המרודות והמדוכאות, ־ הם הם שמיישבים מבואות ירושלים והרי הגליל, והם בונים הארץ, סוללים כבישיה, נוטעים יעריה, מייסדים כפריה ומחוננים עפרה.

ועם הרחבת נתיבות היבשה בכל גלילות הארץ במערב, בצפון, במזרח ובדרום – מתרחבים וגדלים נתיבות הים והאוויר הישראליים, לעת עתה רק התחלות מיצערות – אבל גם פה אין קפאון ועמידה. במקום ארבע אניות (אחת לנוסעים ושלוש למשׂא) שהיו לנו ביסוד המדינה – יש לנו עכשיו 20 ספינות (6 לנוסעים ו־14 למשׂא) עם צוות של 850 איש; ובמקום מטוס קטן אחד עם 3 טייסים ו־21 עובדי קרקע שהיו לנו לפני שנתיים – יש לנו עכשיו 11 מטוסים עם 31 טייסים ו־110 עובדי קרקע.

בשנתיים אלה נוספו כחמישה־עשׂר אלף פועלי תעשיה ומלאכה, ומספר המפרנסים עלה מ־260.000 ל־400.000, ז. א. כמאה וחמישים אלף אבות־משפחה נקלטו במשק המתרחב, בעיקר בעבודה: בחקלאות, בבנין, בסלילה, בחרושת ובמלאכה.

מובן מאליו שקליטת עליה המונית כזו מחייבת פעולת־שיכון עצומה. בשנה הראשונה של העליה נעזרנו בערים הנטושות ובמספר כפרים עזובים – ויישבנו עשרות אלפי עולים ביפו, בלוד, ברמלה, בעכו, בחיפה, בבית־שאן, בבאר־שבע, במגדל ועוד. אולם עוד בסוף השנה ראשונה הורגשה מצוקה חמוּרה בפעולת השיכוּן – והיא מחמירה והולכת מחודש לחודש, ומשבוע לשבוע, ושוב עמד לנו ההכרח המר המופרה ביזמה חלוצית, והדבר שנראה לפני שנה כבלתי־אפשרי – קם ויהי: נבנו על־ידינו במשך השנה כארבעים אלף יחידות־דיור לעולים – כולל כמובן בלוקונים וצריפונים.

פעולה רבה ומבורכת זו לא נעשתה אך ורק במאמציה ובאמצעיה של מדינת־ישראל. – עזרת הקרנות הלאומיות ופעולת הסוכנות היהודית, וביחוד היזמה הנועזת והמהפכנית של מחלקת ההתישבות – יש להן חלק לא־קטן במבצע האדיר הזה.

הכנסות הקרנות הלאומיות והסוכנות שהגיעו בשנת 1947 ל־13 מיליון ל“י, עלו בשנת 1948 למעלה מ־26 מיליון, ובשנת 1949 – לקצת פחות מ־26 מיליון ל”י. בשנת 1948 הוציאה הסוכנות על קליטת עליה, שיכון והתישבות כ־14 מיליון ל“י, בשנת 1949 – למעלה מ־28 מיליון, בשנת 1959 (עד מאי) קרוב ל־22 מיליון ל”י. להתישבות בלבד הוציאה ההנהלה הציונית מיסוד המדינה עד סוף אפריל 1950 למעלה מ־18מיליון ל"י.

סכומים אלה אין לזלזל בהם – אם אנו מַשווים אותם לסכומים שיכלה הנהלת הסוכנות ולהוציא לפני יסוד המדינה. הכפלת ההכנסה של תש“ח לעומת תש”ז באה ללמד על תגובת העם היהודי בתפוצות לתביעות, לאפשרויות ולסיכויים שבאו עם עצמאות ישראל. אולם סכומים אלה מפגרים לא רק לעומת הצרכים החדשים – אלא לעומת השקעות המדינה למטרות קליטה, התישבות ופיתוח. תקציב־הפיתוח של מדינת־ישראל בשנת 1949 הגיע לסכום של 55 מיליון ל“י, יותר מפי־שנים מכל הכנסות הקרנות והסוכנות בשנה שלפניה, ובשנת 1959 עלה תקציב הפיתוח לסכום של 65 מיליון ל”י, פי שנים וחצי מהכנסות הקרנות והסוכנות בשנה הקודמת. מ־15 במאי 1948 עד 31 במרס 1951 אושרו ע“י הכנסת הוצאות ממשלתיות לקליטת עולים, שיכון, בריאוּת, חינוּך, מַחנות־סעד, תעסוקה, תעשיה, מלאכה והתישבות, בסכום של 62.803.505 ל”י. על חשבון זה כבר הוציאו עד סוף יוּני סך 49.592.183 ל"י.

* * * * *

כשהעלינו לפני כשנה וחצי בכנסת את דבר הכפלת הישוב במשך ארבע השנים הקרובות ידענו שהמלאכה הזאת לא תיעשה מאליה, והיא תחייב מאמץ עליון מהממשלה, מהישוב ומהעם. היו לא מעטים גם בארץ וגם בחו“ל אשר היו סבורים שהדבר שאנו רוצים לעשות לא יתכן, ושעליה עצומה כזאת ללא אמצעים וללא מטען תרבותי רב – תעמיד בסכנה קיום המדינה והחברה. חששות אלה נתבדו. הוברר שבעליה עממית זו נטולת נכסים וערכים, עשוקת הון ותרבות, ללא חינוך חלוצי, ציוני ופועלי, גנוזים כוחות יצירה ובניה שאינם קטנים מהכוחות שנתגלו בכל העליות הקודמות. בכוח עליה זו בוצעו מפעלי בניה, סלילה והתישבות אדירים שאינם מביישים – והם עדיין בראשיתם – את המפעלים שקדמו להם. אין מונופולין לשום יהודי בכוחות חלוציים. בוויכוּח על חוק שירות־הבטחון בכנסת לפני יותר משנה, אב תש”ט, עמדתי על דבר זה. כל מה שנעשה בארץ בשנה האחרונה הוכיח אמיתות הדברים האלה. אם כי לא ניתנה עדיין עזרה מספיקה מצד הכוחות החלוציים הוותיקים לעליה החדשה, וחלקים ידועים בתוך המחנה החלוצי הוותיק מסרבים לתת העזרה הזאת כל עוד העליה החדשה אינה מוכנה לחקות באופן עיוור וטוטלי את דרכי העליות הקודמות ולבנות ישוביהם לפי כל תרי"ג המצוות שהניחו הראשונים – הרי הוכח באופן מוחלט שאינו משאיר מקום לכל ספק ופקוק, שהעליה החדשה כוחה הבונה והיוצר אִתה, אם רק ניתן סדן לפעולתה ומושטת לה עזרת־חברים כלשהי.

אולם לא סולקו הקשיים האחרים בדרך קליטת העליה ההמונית, ולא רק שלא הופחתו אל הם עָצמוּ ורבּוּ, והמדינה תבוא עד מַשבּר אם לא יעָשה מאמץ מחודש, מוגבר, מתוכנן גם מצד המדינה וגם מצד העם בתפוצות.

* * * * *

הדרכים, השיטות והגישות שנקטנו בהם עד עכשיו בהפעלת כוחות־העם בתפוצות לא יצלחו לעתיד. אנו ממשיכים בדרכים שהסכּנו להם לפני המדינה – ואין אנו רואים שאנו עומדים עכשיו לפני מציאוּת חדשה לגמרי – חדשה בהיקפה, במהותה, בקשייה ובסיכוייה, חדשה גם ברשמיה ובהשפעתה בתוך כל קיבוצי ישראל באשר הם.

כבכל סיטוּאציה מהפכנית, המחשבה מפגרת אחרי העוּבדות והמציאוּת. הרגלי־המחשבה והנוהג שנולדו ונצטברו בתקופה שעבר זמנה – אינם מוכנים לסגת ולהסתלק בנקל ולתת מקום לנוהג והרגלים ומחשבות שיהלמו צרכי המציאות החדשה. ראינו זאת ביחסי חלקים חשובים של מחננו החלוצי לעליה הסטיכית שפרצה ארצה ולמפעלי ההתישבות החדשים שנעשו לא בדרכים ובשיטות האורתודוכסיות של “הימים הטובים ההם”. אנו רואים זאת באדיקותם של ציונים ותיקים, טובים ומסורים, בצוּרות ובדפוסים הישנים שאינם הולמים עוד הצרכים והאפשרויות החדשות. רבּים אינם רואים שהקמת המדינה היא לא רק פרק חדש בתולדות התנועה הציונית – יש שכופרים אפילו בכך – אלא תקופה חדשה בתולדות העם היהודי, ואין קיבוץ יהודי בעולם, במזרח או במערב, בארצות דימוקרטיה או בארצות דיקטאטורה, בעולם הנוצרי או בעולם המוסלמי, שהמאורע המהפכני הזה לא נתן בו אותותיו העמוקים. בכמה ארצות זה הוליד תנועה משיחית ו“יציאת־מצרים”, ותהליך זה טרם נפסק. אבל גם בארצות שהיהודים שוכנים בהן לבטח או נדמה להם שהם שוכנים לבטח – נתארעו שינויי־ערכין יסודיים, שבשעה זו אין אנו רואים עדיין כל תוצאותיהם ומסקנותיהם.

ואומַר מיד מה שאמרתי לא פעם לאחר הקמת המדינה: עם הקמת המדינה היהודית לא עברה שעתה של התנועה הציונית, אלא להיפך, הוצגו לתנועה הציונית תביעות יותר מקיפות וחמוּרות. יש צורך בשיתוף־פעולה אמיץ ונאמן בין ממשלת ישראל ובין הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית, ־ אולם ההסתדרות הציונית אינה צריכה לשמש מחיצה בין המדינה ובין העם, אלא זרם חשמלי, שיאיר ויחמם ויפעיל את העם היודי, ויהדק קשרים עם מדינת־ישראל.

המדינה אינה באה לעם ישראל באידיאולוגיה ובפילוסופיה היסטורית – אין המדינה גופה מושבעת ועומדת על אידיאולוגיה ופילוסופיה מסוּימת, ואין לה כל צורך לדרוש הסכמה מצד תפוצות ישראל לאיזו אידיאולוגיה שהיא: ובזאת ההבדל בינה ובין ההסתדרות הציונית המחייבת חבריה למינימום אידיאולוגיה משותף. אין גם המדינה פונה לרגש הרחמים של בני־ישראל. אין היא זקוקה לרחמים אלה ואין היא מבקשת תמיכת יהודי חוץ לתושבי ארצה. המדינה באה לעם היהודי במפעל היסטורי, שערכו, חיוניותו, הכרחיותו המוסרית והמעשית מוּכחים וברורים מתוכו לכל יהודי באשר הוא, אם רק לא מחק צלמו היהודי והאנושי מתוך התנכרות ושחיתות מוסרית ורעיונית, כאשר עשו אנשי היבסקציה מימין ומשמאל. המפעל שהמדינה מביאה לעם ישראל אינו פילנתרופי ואינו אידיאולוגי – אלא מפעל שתלוי בו גורל כל עם ישראל, כבודו, מעמדו, הכרת־עצמו, עתידו; מפעל של ערבות (סולידריות בלע"ז) יהודית, שיש בו שני תכנים חיוניים ומחייבים:

תוכן אחד: הצלת גלויות מרודות, מושפלות, מדוכאות ונידונות לכליה חמרית ורוחנית, אם לא יעלו בזמן הקצר לארץ. גלויות אלה מונות כמיליון נפש. בחלקם כבר הצליחו לעלות, אבל לא כל אלה שעלו הספיקו להיקלט ולהתערות ולעמוד על רגליהם כישוב נושא עצמו. בחלקם הגדול עוד שרויים בגלויותיהם ומצפים ליום העליה.

התוכן השני – מפעל של בניה ובצרון, שיבטיח קיומה של מדינת־ישראל ויבסס עצמאותה הכלכלית והמדינית, ויתן כבוד וסיפוק לכל יהודי באשר הוא.

שני תכנים אלה – עליה ובנין – הם שני צדדים של מטבע אחד.

מפעל זה בכל היקפו, בעיותיו, צרכיו, אפשרויותיו ומשמעותו המוסרית, המדינית והכלכלית, עלינו להביא גם למדינה וגם לעם ישראל – ויש לבצעו בשלוש השנים הקרובות, בגדר התכנית של ממשלת ישראל, אשר בחלקה כבר יצאה לפועל, ומחלק זה יש ללמוד על השאר.

* * * * *

יש חושבים שהיתה העזה רבה בתכנית מארס 1949 להכפלת הישוב במשך ארבע שנים, שפירושה ריבוי שנתי של מאתים אלף איש (על־ידי עליה וריבוּי טבעי). יש גם החושבים שהיתה העזה בהכרזת המדינה במאי 1948, ורבים היו סבורים שהיתה העזה בלתי־שקולה בתכונה לעמוד בפני צבאות־ערב. אולם הסוֹד של כל העזות אלה הוא פשוט: לא היתה ברירה אחרת. היינו מוכרחים לעמוד בפני הערבים, היינו מוכרחים להקים מדינה יהודית, ואנו מוכרחים לקלוט כל היהודים שהצלתם האפשרית היחידה היא במדינת־ישראל.

כּנסת־ישראל קיבלה פה אחד חוק־השבות – הפותח לרווחה שערי המדינה לכל יהודי הרוצה לעלות. חוק קטן ופשוט זה ממַצה יוֹתר מכל מחקר והסברה משמעותה ההיסטורית של מדינת־ישראל וזיקתה האורגנית העמוקה ביותר לגורל עם ישראל. לא אידיאולוגיה אלא העליה הולידה מדינה זו – העליה כפשוטה, בין שהונעה על־ידי כוחות מוסריים עמוקים של כיסופי־גאולה משיחיים ובין – על־ידי לחץ המצוקה הפוליטית והכלכלית או על־ידי תערובת ומזיגה של שני הגורמים. בכל עליה היה הכרח, פנימי או חיצוני; בעליה נבנתה והוקמה המדינה, ובמידה שירחב ויגבר ההכרח – תרחב ותגבר העליה, וההכרח יפתח מעיינות סתומים ויפעיל כוחות גנוזים.

ההכרח פועל לא רק לגבי העליה – אלא גם לגבי הפיתוח וההתישבות. מדינה זו לא תיכון אם רק עשרה אחוזים של אדמתה יעובדו, ורוב מזונותיה יובאו מן החוץ, וגבולותיה הארוכים יהיו שוממים וריקים מאדם. לא רק בטחוננו הפוליטי והצבאי אלא קיומנו הפיסי מחייב אותנו לדאוג לכך שבזמן הקצר ביותר נוכל להוציא מן האדמה כל המזון ההכרחי לאדם ולבהמה ולעוף, כי אין לנו כל ערובה שביום משבר לא נינתק מכל העולם, גם דרך הים, כשם שאנו מנותקים עכשיו דרך היבשה. הספקה עצמית של מזון – ירקות, פירות, חלב, ביצים, לחם, דגים ובשר לאנשים ומספוא לבעלי־החיים, היא שאלת חיינו וקיומנו. ודבר זה אינו בשמים. הטבע העניק לנו שפע של שמש ומים. ברכה טבעית זו הולכת עכשיו ומתבזבזת. הקמת־המדינה וכבושי צבא־הגנה לישראל נתנו לנו גם אדמה בשפע – תשעים אחוזים ממנה עדיין שוממים וריקים. יש לנו עכשיו בארץ 43,000 יחידות משקיות בחקלאות, מהן 18.000 הן לערבים. לדעת המומחים של מחלקת ההתישבות של הסוכנות יש לנו צורך בעוד 80.000 יחידות משקיות שיעבדו יחד עם היחידות הקיימות שטח של 4.700.000 דונם, בעיקר בהשקאה (מחוץ לשטחי ההרים, כמובן). אלה יספקו לישוב את מזונותיו. לכך ידָרשו בכל שנה כשני מיליארד קוב מים, וכמות־מים זוּ מצויה במעינות ובמי־תהום ובירקון – גם מבלי שנבצע תכנית ההשקאה הגדולה של הירדן. בארות בלבד לאורך חוף הים יספקו לנו מיליארד קוב מים; ייבוש החולה עשוי לתת 180 מיליון קוב לשנה, מקורות המים בעמק בית־שאן ובעמק הירדן – 300 מיליון קוב, הגליל המערבי – 150 מיליון, הירקון, בשביל השקאת הנגב – 220 מיליון. בנין 80 אלף יחידות משקיות חדשות ידרשו, לדעת מומחים, כ־210 מיליון ל“י, מזה כ־75 מיליון במטבע־חוץ. מפעלי־ההשקאה ידרשו כ־80 מיליון ל”י ומזה במטבע־חוץ 45 מיליון ל“י. כל המפעל החקלאי שיושיב על הקרקע עוד 80.000 משפחות ויבטיח עיקר מזונה של המדינה מתוצרת הארץ יעלה, איפוא, לדעת המומחים, כשלוש מאות מיליון ל”י, ומזה במטבע־חוץ 120 מיליון ל"י.

אם נבצע תכנית זו, סבורה מחלקת ההתישבות שנוכל להעלות ישובנו החקלאי עד כדי 25% מכלל האוכלוסיה, ונבטיח לישוב עיקר מזונו, לרבות לחם, שמן וסוכר.

* * * * *

העלאת 200.000 נפש לשנה מחייבת תכנית־שיכון עצומה. כשמונים אלף מהעולים שכבר הגיעו ארצה עדיין אין להם שיכון והם יושבים באהלים או במחנות זמניים. כעשרים אלף נפש יושבים בבתים רעועים ברכוש הנטוש ונצטרך לפנות אותם ולבנות בשבילם שיכון חדש, באופן שאם במשך שלוש השנים הבאות יעלו כ־200.000 נפש לשנה, נצטרך בשלוש השנים הבאות לדאוג לשיכונם של 70.000 נפש.

הנסיון עד עכשיו הראה שקרוב ל־15% מהעולים החדשים אינם נזקקים לשיכון ממשלתי או ציבורי. אולם יש להניח שאחוז זה ירד בשנים הבאות, כי כוח הספיגה של הקרובים והישוב הוותיק הולך ופוחת. ויש להניח שרק 10 או 12 אחוז מהעליה החדשה לא יזקקו לשיכוּן ממלכתי.

כיום מקציבים בממוצע לכל שלוש וחצי נפש יחידת־דיור אחת. לפי זה ידרשו בשלוש השנים הבאות בערך 176.000 יחידות לעולים. לזה יש להוסיף עוד 13% בשביל מוסדות ציבוריים הדרושים לעולים – חדרי־חולים, בתי־ילדים, גני־ילדים, כיתות נוספות לבתי־ספר, צרכניות, בתי־ציבור וכו' – שזהו בערך 23.000 יחידות־דיור, באופן שהמדינה תיתבע לדאוג להקמתן של בערך 200.000 יחידות־דיור בשלוש השנים הקרובות.

יחידות־דיור – בלי מחיר הקרקע, ויש להניח שלא נצטרך לעת־עתה לשלם בעד הקרקע – עם הוצאות פיתוח, כלומר הספקת מים, סלילת כבישים, הכשרת הקרקע לבנין, סידור דרכי־גישה, חשמל, ביוב וכדומה – תעלה בערך 650 ל“י, ז”א תכנית השיכון תדרוש כ־130 מיליון ל"י.

אם גם נקבל הערכתה האופטימיסטית של מחלקת־ההתישבות כי אפשר להעלות על הקרקע עד 25% מכל האוכלוסין, הרי נצטרך לדאוג לקליטתם הכלכלית של שלושת רבעי העולים בענפי־משק אחרים – בחרושת, בבנין, בעבודות ציבוריות, במלאכה, בימאות, בתחבורה ובמקצועות אחרים. אי־אפשר לראות מה יהיה חלקה של העליה גופה בהון הדרוש לסידורה, מה תהיינה ההשקעות הפרטיות מהארץ ומחו“ל במסחר ובתעשיה ובתחבורה ובבנין. אולם לא נהיה רחוקים מהמציאות אם נקבע שידָרשו לפחות מחמש עד שש מאות מיליון ל”י – או ביליון וחצי דולר – לקליטת העליה במשך שלוש השנים הבאות, בהנחה שכל שנה יתווספו בערך מאתיים אלף נפש.

זהו המפעל שעלינו להביא למדינה ולעם, ועלינו לדרוש שהמדינה תקח על עצמה שליש המעמסה, והעם בתפוצות, וביחוד יהדות אמריקה, יקחו על עצמם להמציא ביליון דולר לשלוש השנים להצלת יהדות הקדם והמזרח ולביצור ממשי של מדינת־ישראל. נצטרך להכריז על מילוה לאומי גדול, של לפחות חצי ביליון דולר, לא במקום המגבית של הקרנות אלא נוסף עליה, למען הבטיח קליטתם של 600.000 היהודים בשלוש השנים הבאות וביסוס עצמאותה הכלכלית של מדינת־ישראל ושחרורה מתלות במזון חוץ ובמטבע־חוץ.

זהו המפעל המרכזי של שעה זו.

לא נעשה כדבר הזה עד עכשיו בתולדות ישראל. סכומים ענקיים כאלה לא נאספו אף פעם בלי כפיה ממלכתית. אבל גם הדבר שנעשה עכשיו ע“י המגבית אין לו דוּגמה. מעולם לא נאספו סכומים עצומים כאלה מתרומות של רשות. מתוך רצון להגביר המאמץ הוגד לפני שנתיים ליהודי אמריקה שזוהי המגבית האחרונה. אותו הדבר נאמר כעבור שנה, עד שכמוּבן חדלו להאמין בכך. המגבית גם לבשה צורה פילנתרופית, ומשום־כך היא עומדת בקשרי־מלחמה עם מפעלים פילנתרופיים אחרים. אסור להמשיך בשיטות אלה. עלינו להגיד לעם האמת כמות שהיא – גם על הצורך וגם על האפשרויות, גם על הצד האנושי – הצלת יהודים מחיי השפלה ודיכוּי וכליון, גם על הצד היהודי – בצרונה של מדינת־ישראל, מבחינה כלכלית ומדינית. מאחורי המפעל חייבת לעמוד מדינת־ישראל, בכל אחריותה ויכלתה, והתנועה הציונית, בכל כוחה המוסרי. בחלקו יעָשה המפעל בצורת מילוה לממשלת ישראל, ־ אותו החלק הנועד להשקעות משקיות, גם בחקלאות וגם בחרושת ובמלאכה – בחלקו יכלול תרומות לכל אותן הפעולות שאינן משתלמות: הוצאות העליה, חנוך ובריאוּת, סעד וכדומה. המדינה צריכה להראות דוּגמה לעם – והיא הראשונה צריכה להטיל על אזרחיה מילוה־של־חובה לפחות של מאה מיליון ל”י למשך שלוש שנים, לצרכי הקליטה והפיתוח. והעם היהודי לא יכזיב.

המפעל הכספי הוא רק צד אחד – אם־כי חשוב למדי, במפעל חיסול הגלויות המרודות. מפעל זה לא יבוצע בלי התאזרות חלוצית גדולה ובלי מאמץ חינוּכי אדיר. ועידת המפלגה נתבעת לבדיקה חמורה ואכזרית אם מלאנו עד עכשיו חובנו כלפי העולים, אם התגייסנו דיינו לעזרתם, להדרכתם, לחנוּכם, להכשרתם, אם לווינו אותם בהתחבטויותיהם הקשות הכרוכות במעבר הקשה לאקלים חדש, לחברה חדשה, ללשון חדשה ולמשלוח־יד חדש. אם הבינונו לנפשם וידענו להתקרב אליהם – לא למען הפיק מהם תועלת פוליטית ומפלגתית, אלא למען עזור להם באמונה להתערות כאזרחים שווי־זכויות ושווי־ערך בחברתנו, במשקנו, בתרבותנו, במדינתנו, בתנועתנו.

* * * * *

שיבת השבות הכפולה: שבות העם ושבות הארץ, קיבוץ גלויות ובנין נשמות – לא היתה כעלילה הזאת בתולדות ישראל, ואיני יודע אם היתה כמוה בתולדות תנועת הפועלים העולמית. בעלילת־משנה זו מתמצים כל התכנים האנושיים והיהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים של תנועתנו, בה מתחוללות תמורות חברתיות ותרבותיות מבשרות ישע וגאולה. אבק אדם פורח ונקלה – מתגבש ומתעלה לדרגה עליונה של יצירה ומהפכה.

ניחלץ לקראת עלילה אדירה זוּ שזכינו לה בדורנו – ונהיה ראויים לשעה גדולה זו.

ה' באלול תש"י – 18.8.1950

בוועידת המפלגה וגם בערב זה נשמעו טענות על ירידת המתח החלוצי בקרב ציבורנו. משום־מה אינני יכול לקבל טענות אלו. כי שומע אני קינה זו זה 44 שנים. אינני זוכר ועידה שבּה לא הועלתה התרעומת הזאת.

ההיסטוריה שלנו מתחילה לא מלפני עשרים שנה, אף לא לפני 44 שנה. בעקבות דבריו של החבר י. אורי נזכרתי באיש השח"ל הראשון. אינני יודע בדיוק כמה שנים עברו מאז נאמר לאברהם “לךְ לךָ” – אולם זה קרוב לארבעת אלפים שנה. אולם אדבר רק על התקופה הקצרה מאוד שבּה זכיתי לחיות בארץ.

אינני מאמין וגם לא האמנתי אף פעם בטענות על ירידת המתח החלוצי, אם־כי עלי לתקן הסגנון, כי בימים ההם לא דיברו בעברית הצחה של ימינו אלה. איני בטוח אם השתמשו אז במלה מתח, וּודאי שלא דיברו על “חלוציות”. קראו לבחוּרים שלנו בשם “צעירים”. המונח “חלוּץ” טרם נתחדש, אבל החלוץ היה קיים, והוא לא נולד גם אז, אלא הוא ליווה את כל ההיסטוריה היהודית. אם לא נראה את התופעות החלוציות בכל תולדות ישראל, לא נוּכל להבין קיומו של העם היהודי ומאבקו הבלתי־פוסק.

אנסה להגדיר מה זאת חלוציות.

זוהי קודם כל אי־השלמה עם המציאוּת. אין עם בעולם שיש בתולדותיו גילויי אי־השלמה כתופעה מתמדת, יסודית, אורגנית כאשר יש לאומה היהודית. בלי כוח זה לא היה נשאר מאתנו זכר כאשר לא נשאר זכר מהמוני עמים שפגשנו אותם בדרך, מאז יצא איש השח"ל הראשון מחרן – “הלוך ונסוע הנגבה”. הדברים לא התחילו עם התנועה הציונית. והמפעל הציוני לא התחיל עם הקונגרס הציוני הראשון. יסוד פתח־תקוָה קדם לקונגרס, ומקוה־ישראל קדמה לפתח־תקוה, והפרדס של מונטיפיורי קדם אף למקוה־ישראל. החבר בן־צבי גילה וממשיך לגלות שהחקלאות היהודית לא פסה מן הארץ. אף על פי כן היה חידוש בתנועה הציונית.

הדבר שנתחדש בדורותינו – ההתנדבות האקטיבית, רצון המהפכה והכיבוש החיוּבי. חלוצי ישראל לא הסתפקו עוד באי־כניעה פסיבית, אלא גמרו אומר לשנות גורלם בעצם ידיהם ולבנות לעצמם חיים חדשים. הופיעה חלוציות בונה וכובשת, וראשוני החלוצים החדשים הקימו הכפר העברי הראשון בארץ. קצתם של חלוצים אלה באו מבין חומות ירושלים העתיקה וקצת מגלות הונגריה. ומאז הלך וגבר היצר הבונה, וכל אשר יש לנו בארץ עכשיו הוא פרי המהפכה היוצרת. הכוח החלוצי הוא כל הזמן בעליה.

מאין איפוא נובעת התלונה המתמדת על ירידת המתח החלוצי? אין תלונה זו מחוסרת־יסוד לגמרי. אין אנו מסתפקים במעשינו, בכיבושינו ובניצחונותינו. ישנה סגולה שלישית שהיא מטבע החלוץ: מבטוֹ מופנה תמיד למחר, לעתיד ולא לעבר. הכיבושים והנצחונות שכבש וניצח, אינם מניחים דעתו, כי הוא רואה לפניו דרך ארוכה וקשה שעליו עוד לעבור, והמאמצים שנעשים בשעה זו אינם מספיקים.

* * * * *

אין אנו צריכים להצטער שבוועידתנו הוקדשו שעות אחדות לתיאור כברת־הדרך שעברנו. מגיע לנו רגע קט של נחת־רוח לאחר המאבקים הקשים, החיצוניים והפנימיים, שעברו עלינו. ומותר לנו להסתכל בדרך שעברנו עד כה. אולם ברוכים אלה שרוחם קצרה והם תובעים מאמצים מוגברים וכל מעיניהם נתונים למחר. כיבושי־אתמול אינם מספיקים עוד, ונדרשת הסתערות חדשה.

בתביעה זו לתנופה חלוצית חדשה ומוגברת – כולנו שותפים. אבל אני חולק על כמה מחברי בהצגת התביעה. אינני גורס את הגינוי הסיטוני שמגנים בו ציבורנו – כשם שאיני גורס את הרוֹמַנטיקה של הליכה ברגל. תאמינו לי חברים – השנים הטובות והמאושרות ביותר בחיי לא היו השנים האלה שבהן אני נוהג לנסוע במכונית, אלא דווקא אותן השנים הראשונות שבהן הייתי מתהלך אך ורק ברגל. אבל לא נעשה עוד בימינו אלה מלאכתנו באמצעים שבהם עשינו המלאכה לפני ארבעים או חמישים שנה. בימים ההם היה אידיאל חיי להשיג לעצמי אקדוח פרטי בּרונינג עלה אז כמדומני 25 פרנק או יותר, והמשׂכורת החדשית שלי היתה בסך־הכל – שלושים פרנק, ולא היתה כמעט כל אפשרות לחסוך 25 פרנק בשביל נשק. השגתי סוף־סוף את שלי ורכשתי אקדוח בהקפה, ורק לפני שנים אחדות הגישו לי חברי “השומר” חשבון וסילקתי חובי. אבל בימים אלה לא יספיקו לנו אקדוחים. עכשיו דרושים לנו תותחים וטאנקים ומטוסים.

כאשר שמעתי הדברים היקרים והנעימים של חברתי היקרה רחל בן־צבי, או כמו שקראנו לה אז רחל ינאית, על־דבר הימים הטובים ההם כשהיינו הולכים ברגל, נזכרתי בוועידה הראשונה שזכיתי להשתתף בה, ־ ועידת היסוד של מלגת פועלי־ציון, לפני 44 שנים, בסוכות תרע"ז. לשם באו לא צירים נבחרים, אלא כל חברי המפלגה, מהגליל, מהשומרון, מירושלים, ממושבות יהודה ומיפו, וכולם, ללא יוצא־מן־הכלל, באו ברגל. והיה טוב לנו אז, והיינו מאושרים. ואף־על־פי־כן, כאשר שמעתי דברים אלה של רחל, חשבתי בלבי: כמה ישובים נוכל להקים בשנה אם נעשה הכל בהליכה ברגל בלבד, ונעבוד לפי הקצב של הימים ההם? היום אנחנו שומעים על עשרות ישובים חדשים, על מאות ישובים. היה רגע אחד בוועידה שהיה נדמה לי שאני שומע מַשק כנפי השכינה, זה היה בזמן שהח' אשכול מסר דין־וחשבון לוועידה “השמינית” של המפלגה אשר “נתקייימה” בשנת 1954 או 1955, ובוועידה הופיעו נציגי עשרות אלפי חברים חדשים שנתישבו בחמש מאות הכפרים שנוצרו בין ועידתנו זאת ובין הוועידה השמינית. ודברי אשכול לא היו דברי הזיה – כי בעצם דיבר על המעשה שנעשה בשנתיים אלה. כשבאתי לארץ, לפני 44 שנים, חכיתי שלוש שנים עד שזכיתי לראות בפעם הראשונה ששה גגות אדומים חדשים, ־ זה היה אז הסימן של נקודה יהודית חדשה. היתה זו מצפה שבגליל התחתון, הישוב הראשון אשר הוקם אחרי בואי לארץ. אבל אם אנחנו רוצים להקים עשרות נקודות בשנה ולא נקודה אחת בשלוש שנים, אנחנו מוכרחים להשתמש באוטו ובטרקטור, אם כי לנו היה יותר נעים, בכל אופן לי, לחרוש במחרשה ערבית רתומה לשני שוורים; השטחים הנרחבים שבידינו היום לא נחרוש עוד בשוורים.

* * * * *

אינני גורס גם הגינויים הסיטוניים שמגנים בשם החלוציות. רוב רוּבו של הציבור העובד, העובדים בעיר – האין כל ברכה בעבודתם? כלום אין צורך והכרח גם בעבודה זו? האם בגללם רפה המתח החלוצי? כל מי שהוא חלוץ בנפשו אינו מתקנא באלה שאינם חלוצים, כי החלוציות יותר משהיא חובה ועוֹל – היא זכוּת וברכה. החלוציות מעלה את האיש, מעשירה חייו, מפרה כוחותיו הגנוזים; החלוציות היא מוֹתר האדם.

חברי ואנוכי עזבנו העיירה הקטנה שלנו ועלינו לארץ, ונשארו מאחרינו מאות חברים יקרים; לא בזנו להם, לא גינינו אותם, אולי ריחמנו עליהם; לא הפריע לנו כלל־וכלל שרוב חברינו, שהיו אתנו באותה אגודת־נוער ציונית ובאגודת פועלי־ציון, נשארו בגולה. הרגשנו במלוא הוויתנו האושר שאפף אותנו לאחר שזכינו לעלות לארץ ולעבוד בה. ואמנם להיות חלוץ זוהי זכוּת, זכוּת אישית גדולה, ועוד רבּים יזכו לזכוּת זו. לא דלל המקור! אנשים ילכו לנגב או למחנות העולים – מתוך אהבה ומתוך התרוממות, וכשילכו ידעו וירגישו שזכו בזכוּת גדולה ויקרה.

מה היא הזכוּת? יש היסטוריה לכל עם, וימיה הם אפורים ודומים זה לזה, ורק אחת למאות שנים או לאלפי שנים יארע דבר גדול שקוראים לו מהפכה, והמציאות והאנשים והחיים מתחדשים. אינני יודע אף דור אחד בישראל או בעמים, שלו ניתנה הזדמנות גדולה של מהפכה יותר עשירה, יותר רבת־תוכן, יותר מבורכת מאשר ניתנה לדורנו אנו. לא מהפכה פוליטית, שמספר מדינאים עושים אותה. יש שגם זה חשוב, אבל זה לא ישווה למהפכה שלנו. לנו, לכל אחד מאתנו, ניתנה ההזדמנות היחידה במינה של מהפכת־משנה, מהפכת אדם ומהפכת טבע. הפכנו להיות אנשים אחרים. לא חדלנו להיות יהודים, לא חדלנו להיות ציונים, לא חדלנו להיות סוציאליסטים, אבל הפכנו להיות יהודים יותר טובים, ציונים יותר טובים וסוציאליסטים יותר טובים. לא היה לנו סיפוק בגולה ביהדות הקיימת, בציונוּת הקיימת ובסוציאליזם הקיים; הפכנו קודם כל את עצמנו, כל אחד נהפך בלבו ובנפשו ובחייו; כל אחד נעשה אדם יוצר, שחייו אינם מוּגשים לו על־ידי האחרים, ולפי טעם אחרים, אלא שהוא עושה אותם בעצמו, כרצונו, כמאוויו, כחזונו. אנו מעצבים מבראשית כל חיינו וטובעים צלם אנושי, יהודי, פועלי חדש.

ודאי כל אחד מאתנו שקרא בראשונה השירה האדירה של בּיאליק הרגיש חוויה עמוקה, אבל אין זו החוויה שחיתה בנפשו של בּיאליק בשעה שהוא כתב “מגילת אש” ו“משא נמירוב”? ומה היא כתיבת שיר לעומת כתיבת ספר־החיים, חיי אדם? אין חיינו אנו בארץ דומים לחיי יהודים בארצות אחרות, לא מבחינה אנושית, לא מבחינה יהודית. הכל נתחדש. האדם שלנו שונה מהאדם היהודי בכל ארץ אחרת. וכל זר שבא הנה מרגיש מיד בשוני.

* * * * *

אנו ביצענו ומוסיפים לבצע לא רק מהפכת אדם. לנו ניתנה מהפכה לא פחות מבורכה ויקרה, מהפכת טבע. אנו עושים מעשי־בראשית בארץ זו. אנו משנים פני הטבע ומחדשים סדרי הבריאה. לפני בואי ארצה קראתי על הפרדס של מונטיפיורי ועל מקוה־ישראל של קארל נטר ועל פתח־תקוָה של שטמפר וסלומון; התגאיתי ביהודים אלה וגם קינאתי קנאָה גדולה באלה שזכו למשהו שלא ניתן עוד לשום יהודי, כי זכו להיות ראשונים, וראשונוּת ניתנת רק פעם אחת. כשבאתי ארצה ראיתי שהפרק הראשוני לא נסתיים כלל וכלל; להיפך, הוא כמעט שלא התחיל עדיין.

ראינו בקעה רחבה להתגדר בה, והבקעה פשוטה, והמלאכה שיש לעשות היא צנועה, ־ אבל חשובה מאין כמוה. הראשונים בנו מושבות. לא עלה על לבנו בתחילה להקים ישובים חדשים. זה בא בהמשך הזמן, אחר כך. הבקעה שמצאנו ואשר בה השקענו את כל הלהט שלנו היה הדבר האֶלמנטרי והפשוט – עבודה עברית. להקים פועל יהודי עובד־האדמה במושבות העבריות, זה היה האידיאל של חיינו וזאת לא עשו קודמינו. דבר זה סיפק לנו ובו ראינו זכות גדולה לעצמנו, זכות יותר מחובה.

ולא שאלנו מדוע אחרים לא עובדים. ראינו לעצמנו הזכות הגדולה להיות פועלים יהודים. ורק באשר הדבר הזה היה קשה מאוד, כי בעלי־הבתים היהודים לא היו כל כך להוטים אחרי הפועלים היהודים ולא תמיד מצאנו עבודה, ולאט־לאט נתברר לנו שבלי שינוי יסודי במשק, בלי משק חדש לא תהיה עבודה עברית, ־ הגענו למחשבה הרבולוּציונית להקים ישובים חדשים, חדשים לא רק בזמן, אלא גם בתוכן – ישובים בנויים על עבודה עצמית.

ושוב, אלה שעשו זאת ראו בכך זכות לעצמם. לא היה איכפת להם לראשוני עין־גנים – הישוב הראשון שהוקם על יסוד של עבודה עצמית – שהם מעטים. (אגב, גם המונח הזה, עבודה עצמית, נדמה לי, עוד לא היה קיים אז). הם ראו זכות גדולה לעצמם, להניח יסוד לדרך חדשה ולמפעל חדש. וכך ראו אנשי דגניה – והם הם שנתנו לנו גולת־הכותרת של כל מפעלנו בארץ – ההתישבות העובדת.

ואמנם עכשיו מוצא הנוער בארץ למעלה ממיליון יהודים, מדינת־ישראל, כ־500 כפרים יהודיים, צבא־הגנה לישראל, צי יהודי, צי־מלחמה וצי־מסחרי, חיל־אוויר, אוניברסיטה עברית, ־ כמה דברים שלא עלו על לבנו בימים ההם. אולם מי שנתברך ביצר של חלוץ, בטבע של אדם יוצר, מי שאיננו יכול להסתפק במה שאחרים עושים בשבילו, אלא יש לו הצורך הפנימי להעלות את עצמו, לעצב חיים חדשים ולכבוש איתני הטבע, יש לו עוד כר נרחב לפעלו: לא רק הנגב, אלא כל הארץ, הרריה, עמקיה, גיאותיה, ערבותיה. יש גם מרחבי הימים ונתיבות שמים.

* * * * *

אנחנו היינו בודדים. קשה למסור לכם האושר והשמחה שכל אחד היה מרגיש בעבודה הקשה והפשוטה אצל האיכר היהודי, האושר של השתכנות באוּרוָה או בחאן, האושר של ההליכה במשך לילה ויום מזכרון־יעקב ליפו לוועידה של המפלגה. אבל היה משהו שהעיק עלינו. וכשבא בּיאליק בפעם הראשונה לארץ תפס זאת באינטוּאיציה העמוקה שלו. ולעולם לא אשכח את המשא שנשא לפנינו על צער הבדידוּת והאֵלם שלנו. באנו לארץ קודם־כל בשביל עצמנו, כי לא יכולנו לחיות את החיים שבחוץ־לארץ; לא יכולנו לשאת בציונוּת העקרה, בסוציאליזם המילולי. אבל באנו גם בהכרת שליחוּת היסטורית. אמנם “שולחינו” לא הבינו והתנכרו לנו. לדור הזה יש אושר רב שאין כמוהו, הוא איננו בודד. לרבבות ולמאות אלפים באים עכשיו יהודים מכל ירכתי ארץ, וגם הם שותפים למהפכה הגדולה שמתחוללת בארץ, ויש בתוכם כוחות יוצרים לא פחות מאשר בקרב אנשי העליה השניה. אַל תאמינו אם יספרוּ לכם שאנשי העליה השניה היו אנשים יוצאים מן הכלל, מעין עילויים רוחניים, מוּסריים, אינטלקטוּאַליים. הם היו בני בשר־ודם פשוטים. וגם בתוך אלה שבאים עכשיו מתימן, ממַרוקו, מבולגריה או מפרס, גנוזות כל האפשרויות שהיו בתוך אנשי העליה השניה. הם אולי לא קיבלו כל הירושה שירשנו אנחנו – לא ירושת התרבות העברית ולא ירושת התרבות הכללית; הם לא קראו את טולסטוי ומיכאילובסקי וסמולנסקין, את ברנר וברדיצ’בסקי, ואין הם מסוגלים לעשות הקפיצה הגדולה עד קצה הדרך. אבל גנוזות בתוכם כל האפשרויות ומעורים בהם כל הכוחוֹת שהיו לאנשי העליה השניה. ננחיל להם מורשת־עם ומורשת־עולם – נשב ונחיה אתם יחד.

האדם אינו מכיר עצמו ואינו יודע כל העושר הצפוּן בלבו ובנפשו. אם יש בתוכנו פה אפילו רק מנין אחד של אנשים מחונני כשרון חלוצי, כשרון להפוך אדם ולהעלותו, קודם־כל את עצמו, ולהפוך את הטבע העקר והערירי לטבע פורה ומפרה – יעשו גדולות אם יפעילו כשרון זה וגם ידביקו בכשרון זה כל חבריהם. כי אין זכות גדולה יותר לאדם עלי אדמות מאשר להעלות בני־מינו, לעצב חיים חדשים, לעצב טבע, אדמה וים, ליצוֹר ולתת ולהערוֹת הסגולות הנפלאות החבויות בכל אדם. – ואם ימָצאו עשרה בלבד – אַל יבהלו. ילכו חמישה מהם למחנות ויחיו עם התימנים והמרוקנים; יתחברו אתם ויאצלו להם מברכותיהם הנפשיות – וגם יקבלו מהם, כי יש לתימנים ולמרוקנים גם מה לתת. כאשר אני, בדרכי לירושלים, רואה בשיפולי הגבעות צריפים, ובין הצריפים שתילי ירקות, ־ הרי זה נותן לי לא פחות מאשר להם. וילכו חמישה לנגב, לישימון העומד מששת ימי־בראשית, ־ וישנו סדרי־בראשית; יפרו את האדמה ויטעמו טעם יצירה ראשונית, ויבואו לחבריהם ויאמרו להם מה פעלו – וחבריהם יבואו אתם. חלוצים עושים חלוצים! מי שזכה להיות חלוץ ידביק את חבריו בסגולות החלוציות. יש ניצוץ חלוצי בכל אדם, וכל מי שעושה איזו שהיא עבודה בארץ – עושה עבודה חלוצית, אבל יש דרגות ושלבים, ורבּים מאתנו רוצים והם זכאים להתרומם לדרגות העליונות של חיי־אדם חלוציים. ואין זה עוֹל קשה – זוהי זכות גדולה, ואשרינו ואשריכם שיש עוד כר נרחב ליכולת החלוצית הגנוזה בתוך כל אחד ואחד. תעלו, תעשו, תתעלו עם העולים, תתעלו עם הפריית השממה ותבואו ותספרו לחבריכם מה עשיתם ומה פעלתם, ־ ואז אם תגידו לאחד מחבריכם: לך; לךָ, ־ ילךְ אתכם.

ו' באלול תש"י — 19.8.1950

בדברי אלה אעמוד על שנים־שלושה דברים שלא עמדתי עליהם בדברי־הפתיחה שלי. ועידה זאת התרכזה בראש־וראשונה בעיקר בדבר העומד במרכז חיינו, בקיבוץ גלויות. טוב עשתה שהתרכזה בכך, אבל על־ידי כך קיפחה דברים אחרים.

אחד הדברים המקופחים הוא: הפעולה המבורכת של האיגוד המקצועי ושל הסתדרות העובדים במשך ארבע השנים האחרונות. זה כבר שנים אחדות שהורחקתי מעבודת ההסתדרות וביחוד מהענינים המקצועיים, אבל מעבודתי בסוכנות היהודית לפני הקמת המדינה וביחוד מעבודתי במשך השנתים וחצי בממשלה, אני יודע מה היה חלקו של ציבור־הפועלים במאורגן בהסתדרות, וביחוד בשני המקצועות העיקריים — בנין וחקלאות — בכל ההישגים והכיבושים במשך השנים האחרונות האלה. לא היינו עושים מלאכת־הבנין הגדולה בחקלאות ובשיכון אלמלא העזרה הנאמנה וההתנדבות הגדולה של כל חברי ההתישבות ושל הסתדרות פועלי הבנין. לא היינו מפסיקים את התהליך המסוכן של האינפלציה ולא היינו מצליחים להוזיל את המחירים אלמלא העזרה הנאמנה של ההסתדרות על מוסדותיה העליונים ושל הציבור הרחב לרבבותיו המאורגן בה. מוסדות המדינה בלבד, עם כל הכוח שבידם, לא היו עושים זאת אלמלא עמד מאחוריה ציבור־הפועלים המאורגן. בלעדי עזרתו לא היינו מצליחים לקיים אשר קיימנו, ואשר נראה בעיני מסתכלים מבחוץ כמופלא וכנס: גם לערוך מלחמה וגם להעלות מאות אלפי עולים, גם להקים מפעל התישבות בהיקף רחב ובאותו הזמן גם לקיים רמת־החיים של המוני העובדים. האיגוד המקצועי בארץ השיג דבר שאין דוגמתו בשום ארץ חופשית: עם כניסת הסתדרות המורים ועם הצטרפות הפועל המזרחי ופועלי ה“אגודה” לאיגוד המקצועי, מקיפה ההסתדרות כמעט 90% של פועלי הארץ. אינני יודע הישג כזה בשום ארץ אחרת.

*

ואשר לשאלת המזרח והמערב. המושגים האלה — מזרח ומערב הם משומשים ביותר בימינו, וקיים ערבוב גדול בשטח זה. אנסה להבהירו. כשאומרים מזרח ומערב, מתקבל כאילו מדובר על שתי חטיבות מגובשות — אחת לבנה והשניה שחורה, אחת טובה ואחת רעה. לדבר הזה אין שחר.

נכון הדבר ש“המזרח”, כלומר הגוש הסובייטי, מהווה יחידה מלוכדת, ואומר כולו קו אחד, הדרכה אחת, משטר אחד. כאן ההנהגה היא אחת, ואף השיטה הפנימית והחיצונית היא אחת. אולם, כאשר מדברים על המערב, יש לזכור כי הוא כולל גם ארצות המזרח, גם ארצות באסיה, באפריקה, באבסטרליה, גם באמריקה ובאירופה. אין זה כלל וכלל מונח גיאוגרפי, גם לא מונח אידיאולוגי. זהו עולם מגוּון, בעל צבעים שונים, עם ניגודים שונים, עם משטרים שונים ועם דרגות־חיים כלכליות, פוליטיות ותרבותיות שונות. באותו “מערב” כביכול יש מדינות של ימי־הביניים, מדינות תיאוקרטיות כמו סעודיה ותימן, ויש מדינות פיאודליות כמו מצרים, עיראק ואפגניסטן, ויש מדינות קפיטליסטיות מפותחות כמו אמריקה, ויש מדינות־פועלים כמו סקנדינביה ואנגליה. אי־אפשר להכניס את כולן בקדרה אחת, ואין אנו יכולים להגיד שאנו מזדהים או שאיננו מזדהים עם המערב.

עלי להעיר על שיבוש שני שנשתרש בציבור — כאילו מדיניותנו היא נייטרלית. כל מי שיעיין בִפרוטוקולים של מועצת־המדינה הזמנית, ושל הכנסת לאחר הבחירות, ימצא שהממשלה התנגדה תמיד לאלה שייחסו לממשלה מדיניות של ניטרליות. אין אנחנו נייטרלים. אין אנחנו רשאים להיות נייטרלים לגבי השאלה העליונה של האנושות בימינו — שלום או מלחמה. אין אולי עם בעולם ואין אולי מדינה בעולם המעונינים כל כך בשלום, שכל קיומם תלוי בשמירת השלום כעם ישראל וכמדינת־ישראל. אין אנו יכולים להיות נייטרליים לגבי כל אותם הדברים והמעשים והדרכים אשר יקבעו מלחמה או שלום. אין אנחנו נייטרליים גם ביחס לשאלות גדולות אחרות: חירוּת האדם, צדק חברתי, שוויון־עמים. אנחנו נוקטים בכלל — ורק נקיטה נאמנה בכלל זה יכולה לשמור על השלום — שאין עם אחד צריך להתערב במשטר הפנימי של עם אחר; שיחסי־ידידות בין עמים ומדינות אינם תלוּיים במשטר הפנימי של המדינות הללו, ויש לקיים יחסי־ידידות עם כל העמים. המשטר הוא ענין פנימי של כל עם ועם. אין אנחנו מאמינים שכוח חיצוני יכול לשחרר עם שני. השחרור צריך לבוא מבפנים, ולא שחרור הכפוי בכוח חיצוני. אנחנו סבורים שרק בתנאי זה יתכן שלום בעולם. יש לתת לכל עם לחיות על־פי דרכו, לעצב את דמותו כרצונו. אין זאת אומרת שלנו אין דרך מסוימת בדבר הדמות הרצויה ושאין אנו צריכים לעזור לתיקון העולם. אך אין זה עניננו להתערב בענינים הפנימיים של מדינה אחרת. עלינו לנהוג בה כבוד ולטפח אתה יחסי־ידידות, בין שמשטרה נראה לנו או לא. אבל ברגע שאיזו מדינה איננה מסתפקת בזאת שהיא מקיימת בתוכה משטר ידוע, אלא היא מנסה להטיל את המשטר שלה על אחרים, והיא הופכת אותו לאידיאולוגיה המחייבת כביכול כל העולם — הרי לא זכותנו בלבד היא אלא גם חובתנו לנקוט עמדה ברורה ולהגיד כן או לא. ואין באמירה הזאת של כן או לא משום פגיעה ביחסים בינלאומיים. מוּתר לנו להתנגד לכל אידיאולוגיה פסולה בעינינו ולהילחם בה באמצעים רעיוניים. אם מישהו ירצה להטיל עלינו משטר פסול בעינינו — נתנגד לכך בכל האמצעים שבידינו. אנחנו רוצים לטפח יחסי־ידידות עם המעצמות הגדולות. כרגע קיימות בעולם שתי מעצמות גדולות, ואנו רוצים בידידותן לא מפני שאנחנו מעריצים משטרן הפנימי. יש דברים אשר בהם אנחנו מתנגדים למשטר של מעצמה זו ויש דברים אשר בהם אנחנו מתנגדים למשטר של המעצמה האחרת, אבל אנחנו סבורים שזהו ענינן הפנימי. אנו בטוחים שהליקויים באותם המשטרים יתוקנו, במוקדם או במאוחר, על־ידי הכוחות הפנימיים של אותן המעצמות, ואנחנו יכולים לסמוך על ההשגחה ההיסטורית, או כפי שקוראים לזה, “הפרוצס הסטיכי” או “ההכרח ההיסטורי”. אבל אם אחת המעצמות האלה תנסה להטיל עלינו את משטרה והאידיאולוגיות שלה, הרי במלוא עצמתנו המוסרית והרוחנית, נגיד: לא! אם כי אנו יודעים כי מיצער הוא כוחנו, ואם יש צורך — נילחם.

אם־כי כל נסיון לקפל דבר מסובך ומורכב במונחים יש בו סכנה, הייתי מסכּם את המדיניוּת לנו בשתי מלים: שלום ועצמאוּת. חתירה בכל הדרכים ובכל התנאים לשלום עם שכנים רחוקים וקרובים, עם ממשלות אשר אנחנו אוהבים או לא אוהבים את משטרן הפנימי, ועצמאות בקביעת עמדתנו. פירושו של דבר, שבכל מקרה, בכל שאלה, אנחנו משאירים לעצמנו את הזכות המלאה לקבוע את עמדתנו, ועמדתנו תיקבע על־ידי שני קריטריונים: א. נשאל את עצמנו מהו האינטרס החיוּני של מדינת־ישראל ועם ישראל. לא נתעלם מאינטרסים של עמים אחרים, אבל אנחנו יודעים שעדיין, ומי יודע עד מתי, מדינת־ישראל ועם ישראל נמצאים במב כזה שאם הם לא ידאגו לעצמם אין להם דואג בשום מקום בעולם. ואבן־הבוחן הראשונה לעמדה זו או אחרת היא אם עמדה זו היא לטובת עם ישראל ולטובת מידנת־ישראל. וקריטריון שני הוא — אם הדבר צודק או לא. נברר עם מי הצדק ונעמוד בכל מקרה לימין הצודק. — זוהי עצמאות. אנחנו, נהיה השופטים, מהו האינטרס החיוני שלנו ומהו הצדק הבינלאומי. זכות זו לקבוע מה טוב לעם ומהי צדק, יש להעניק לכל עם ועם.

*

אחד החברים עורר בוויכוח את השאלה אם קיבוץ גלויות קודם לסוציאליזם או לא. אני שולל עצם תכנה של השאלה. היא מוכיחה שיש אי־הבנה. לא יכולה לעמוד שאהל כזאת, כי הסוציאליזם איננו מעשה חד פעמי; וגם קיבוץ הגלויות לא יעָשׂה בבת־אחת. לפני שלושים ושלוש שנים היו הבולשביקים ברוסיה חושבים שענין הגשמת הסוציאליזם תלוי בשני דברים: א) בתפישׂת השלטון, ב) בהחלטת השלטון לעשות סוציאליזם. הם היו סבורים שאם יתפסו השלטון בכוח ויתנו צו “יהי סוציאליזם!” ויהי סוציאליזם. והם אמנם תפסו השלטון, הצו ניתן, ולא היה סוציאליזם. וכאשר ראו שלא קם הסוציאליזם לפי צו השלטון, אז, לאחר מעשה, קראו לזה “קומוניזם צבאי”. מאז עברו כבר שלושים ושלוש שנים, ואפילו לגבי דידם הבניה הסוציאליסטית, אם ישנה, עדיין לא נסתיימה. ועוד עכשיו יש בברית־המועצות הבדלים עצומים בין עובד לעובד. קפלן הזכיר כמה מקבל שם פועל פשוט, אבל הוא בין שלוש מאות רובל לחודש לפועל פשוט, שמספיקים בקושי לחיי דוחק, ובין שלושים אלף רובל, פי מאה, בפקידות הציבילית והצבאית הגבוהה, שמבטיחה חיי מותרות. עוד לא הגיעו לסוציאליזם גם שם. בנין הסוציאליזם זהו תהליך.

אין סוציאליזם מופשט. יתכן סוציאליזם אנגלי, רוסי, שוודי. אין הסוציאליזם מתגשם בחלל ריק. אצלנו יתכן לדבר רק על ציונות סוציאליסטית. הסוציאליזם יתגשם במסגרת היסטורית מסוימת, בתוך מציאות פוליטית, לאומית וכלכלית נתונה. מה שמתגשם אצלנו זוהי ציונות סוציאליסטית. לא ציונות לחוד ולא סוציאליזם לחוד. והשאלה הזאת אם קיבוץ גלויות הוא קודם לסוציאליזם או הסוציאליזם קודם לציונות, היא כאילו היה שואל מישהו: “האם לידת הילד קודמת להתבגרותו?” זהו תהליך. קיבוץ גלויות הוא אחד השלבים האורגניים המהווִים תהליך של התגשמות הציונות הסוציאליסטית. אין כל טעם ואין כל תוכן ממשי בשאלה אם קיבוץ גלויות קודם לסוציאליזם או קודם לציונות. אם במלה ציונות אנו מבינים גמר ההגשמה הציונית —אז בוודאי שיש להגיד שקיבוץ גלויות קודם לציונות. הוא הדין בסוציאליזם: אם במושג זה מבינים גמר ביצוע המשטר הסוציאליסטי — הרי קיבוץ גלויות הוא צורך הגשמת הציונות כשם שהוא צורך הגשמת הסוציאליזם. כשהמוני יהודים מדוכאים ומושפלים, עוברים מעבדות לחירות ומחיים תלושים ועקרים לחיי־עבודה ובונים משק פועלי — בחקלאות, בחרושת ובתחבורה — הרי זה תהליך התגשמות הסוציאליזם; ומי שיעשה ניתוח (לא אנסה לעשות זאת עכשיו בסוף הוועידה של המציאות הכלכלית לא רק בימינו אלה, אלא שם המציאות הגלגלית שלנו שנתהוותה במשך 70—60 השנים האחרונות, יראה שכאן לא קם משק קאפיטליסטי, כשם שלא קם משק סוציאליסטי, כלומר לא משק קאפיטליסטי במאה אחוז ולא משק סוציאליסטי במאה אחוז. אם כי התנועה הציונית כולה היתה בראשיתה בעל־ביתית — כוחם והשפעתם המוסרית והפוליטית של הפועלים באה רק בתקופה האחרונה, בערך בשנת 1933, כשהם הופיעו כסיעה הגדולה בקונגרס. — הרי מתוך ההגיון הפנימי של פרוצס ההגשמה הציונית היו מוכרחים לבנות בארץ על־יד המשק הקאפיטליסטי גם משק פועלים. מ־250 אלף העובדים במשק שלנו (אינני בטוח אם מספר זה מדויק הוא) רק המיעוט עובד במשק קאפיטליסטי. הרוב הגדול עסוק או במשק פועלים — בחקלאות העובדת, בקיבוץ, בקבוצה, במושב; או בקואופרציה העירונית — בתחבורה קואופרטיבית או במשקי המדינה המכוּוַנים לטובת הכלל, לטובת העליה, לטובת המוני העובדים, למען העלאת הקמה הכלכלית והחברתית של ההמונים. זה מונח בטבע הדברים של המציאות המתרקמת בארץ. זהו התהליך של ההגשמה הציונית־סוציאליסטית. ואין דבר אחד קודם למשנהו, אלא הציונות הסוציאליסטית הולכת ומתגשמת אגב קיבוץ גלויות ואגב פיתוח הארץ וסידור שירותי המדינה ובלעדיהם לא יקום הדבר.

*

דובר כאן על תכנית ארבע שנים. אני בטוח שכל אחד מהמסובים כאן היה נפעם ונסער, כמוני אני, בשעה ששמענו מפי הח' אשכול, מה יהיה בוועידה השמינית של המפלגה בעוד ארבע או חמש שנים, מה יהיה מראה הארץ, מראה הנגב, מראה הגליל והרי ירושלים, מאות הכפרים שיצמחו עד אז, מעינות־המים שיפכו מבטו האדמה ויזרמו על פני האדמה החרבה.

אולי נדמה היה לאחדים שזוהי הזיה. יתכן שאין זו אלא הזיה. אם חלילה תפרוץ מלחמה לפני גמר ארבע שנים אלה, החזון של אשכול ספק אם יקום. אבל אין זו הזיה. אני אנסה להחזיר אתכם ארבע שנים אחורנית, ולא מהיום, אלא מלפני יסוד המפלגה — לשנת 1926. היתה אז נקודת־השפל במעמדנו ובמצבנו בכל שלושים השנים מאחרי מלחמת־העולם הראשונה. זה היה שנה אחרי לכת הנציב הראשון, שלא במקרה היה יהודי, ושבו ראו הרבה יהודים גינוני־מלכות־ישראל ראשונים. זה היה בימי חוסר־עבודה מבהיל שלא היה עוד כמותו בארץ. היתה יציאה מהארץ בימים ההם, ונוצרה אז אידיאולוגיה “ציוניסטית” חדשה, שנשמעה ממנהיגים ציוניים חשובים באחת הארצות בה נתקיימה הסתדרות ציונית חשובה — בגרמניה — לשלוח חזרה את החלוצים ה“מיותרים” מן הארץ. בימי השפל ההם נתכנסה ועידת “אחדות־העבודה”. זה היה בסוף 1926. בוועידה זו השתתפו 108 צירים מ־49 נקודות, והם היו באי־כוחם של 3638 חברים. נפל אז עלי הגורל לפתוח את הוועידה ואני ציינתי בדברי שהיא מתכנסת ב“שעת מצוקה ומבוּכה מאין כמוה, שעת משבר כלכלי ומוסרי, כשעבודות רבות מבטיחות אשר התחילו לפני שנתיים, שנה וחצי, נפסקו באמצע ונשבתו; כשפועלים אשר באו ארצה להשקיע חייהם בהקמת הבנין הגדול שלנו נשארו בטלים מאונס; ועולים אשר שרפו קניהם בגולה ובאו הנה לכונן חיים חדשים, עוזבים את הארץ במפח־נפש, ודיבת־הארץ מתפשטת בכל הארצות בהן חי המון יהודי; בשעה שהתקוה הגדולה לעליה עממית, שהתלקחה לפני שנתים בתוך המון בית־ישראל התחילה דועכת, וגם בתוך הצבא הנאמן, העומד בחזית — צבא הפועלים בארץ — ישנה מבוכה רבה וניכרים סימני רפיון. גדל המחנק והכשלון, מחנק של בטלה מאונס, חרפת רעב, יאוש ודכדוך נפש. בשעה זו כינסנו את ועידתנו”.

ועברתי אז לצד השני של המטבע, לתעודות העומדות לפנינו, ועמדתי על “הצורך ההיסטורי של העם העברי בקיבוץ גלויות, הכרח של היבנות המדינה היהודית, של העברת רבבות ומאות אלפים מן8 הגולה והושבתם על הקרקע בארץ. זהו צורך חיוני של עם, אשר במשך מאות ואלפי שנה לא ויתר על קיומוֹ, ולא יתכן שאפשרות הגשמה לא תהא טמונה בו בעצמו”. דברים אלה — קיבוץ גלויות, מדינה יהודית, העברת מאות אלפי עולים — עמדו אז בניגוד חריף ומר לכל המציאות שלנו בארץ, אבל הם היו בכל זאת חרוּתים ברצוננו, בהכרתנו ההיסטורית ובחזוננו.

אנחנו עומדים היום בשעה שנתקיימו שלושת הדברים ההם: הוקמה המדינה, התחיל קיבוץ גלויות, באים מאות אלפים. איך קם הדבר? איך קמו אותם חמש מאות הישובים שישנם היום? איך קמו הערים העבריות החדשות — רמלה, לוד, עכו, באר־שבע, מגדל, אילת? איך קם הציבור הזה של מאות אלפים? איך קם המשק הפורח והמתרחב? הוא לא קם על־ידי העצים והאבנים האלה היו גם מקודם, וההוֹן היהודי היה לפני זה הרבה יותר גדול משהוא כיום: לפני מלחמת־העולם הראשונה היה העם היהודי הרבה יותר עשיר מאשר אחרי מלחמת־העולם השניה; אז התקיימה עדיין גם היהדות של מזרח אירופה; התקיימו עוד 5 מיליון של יהודי רוסיה על כל עשרם הנפשי, המוסרי, התרבותי וגם החמרי. כל הדברים האלה שאנו רוֹאים אותם עכשיו — העיר הזאת, הכפרים האלה, הדינה הזאת — לא היו לפני כמה שנים, הם היו קיימים רק בתוך לבנו, רצוננו וחזוננו, ומשם הם יצאו; שם הוליד אותם רצוננו. הדברים שמסר עליהם אשכול דין־וחשבון מוקדם קצת, במפרעה של 4 שנים, אינם קיימים עדיין בהרי ירושלים ובגליל ובערבות הנגב, אבל הם קיימים בלבנו, ברצוננו ובחזוננו — והרבה יותר ממה שחזה החבר אשכול. הוא דיבר רק על ארבע השנים. לנו יש תכנית להרבה יותר מארבע שנים; יש לנו תכנית לאחרית־הימים. בלבנו לוהטים הרצון והחזון לגאולה שלמה ומלאה גם לעם היהודי וגם לעולם. וכל זמן שהוא יהיה קיים בלבנו ונהיה נאמנים לו — בוא יבוא במלואו.

ג' בתשרי תשי"א — 14.9.1950

— — התפיסה הציונית שונה מתפיסה לא־ציונית בזאת שהיא רואה לא השלב הסטאטי הקיים בשעה מסוימת או בארץ מסוימת — חושפת המגמה ההיסטורית של חיי היהדות בגוֹלה ורואה בכל מקום ובכל שעה תלות ונכר, הנוטלים מהיהודים בתפוצה, בכל תפוצה, אפשרות של חיים עצמאיים, שלמי ובטוחים.

הציונות הרשמית, זו העומדת אך ורק על השקל ועל חברוּת בהסתדרות הציונית, לא ראתה בעליה לארץ משום חובה ציונית, לא לפני הקמת המדינה ולא לאחריה. ואילו לא פעמו בעם, בכל התפוצות, כוחות חלוציים, שיש להם צורך אישי, צורך של הגשמה עצמית, צורך ליצור לעצמם ובכוח עצמם חיים יהודיים חדשים, עצמאיים, ולהיות למופת לעם — לא היינו באים עד הלום.

אין לשלול מהציונות הרשמית, הקונגרסיסטית, זכויות מפעלה המדיני והכספי והחינוכי. יש למפעל זה חלק לא־קטן במה שנעשה בארץ — אולם בלי הכוחות החלוציים היתה פעולה זו נשארת ערירית ועקרה; גורם יותר גדול בהגשמת הציונות היה כוח המצוקה, שהכריח הרבה יהודים לעלות ארצה. אולם אף המצוקה כשהיא לבדה, אם כי שימשה ותשמש גורם אדיר בהגשמה הציונית, לא היתה נהפכת לגורם יוצר בלי הכוח החלוצי. המצוקה היהודית היתה קיימת בכל הדורות, והיהודים היו נודדים מארץ לארץ והיו נמקים בענים; ורק כשנתגלו כוחות חלוציים בשבעים השנים האחרונות ויצרו ההתישבות היהודית המחודשת בארץ — הופרתה המצוקה היהודית והופנתה לתוך מסלול קונסטרוקטיבי, מסלול בנין המולדת.

מי שיבדוק תולדות המפעל הציוני בארץ, מאז יסוד פתח־תקוה ועד היום הזה, ימצא ששני שותפים כוננו מפעל זה: חלוציות מכוונת ומַתווה דרך — והכרח מר, פרי סבל ומצוקה. הסבל נתן את הרבּים, החלוציות נתנה מורי־דרך; אין אף יצירה אחת בארץ שקמה בלי יזמה חלוצית.

עם קום המדינה היו רבים שסברו ששעת החלוציות עברה: מצד אחד סל המונים בגלויות מרודות, מצד שני — כוח המדינה; שני אלה יעשו הכל. אין טעות מזיקה ומסוכנת מזו.

אמנם יסוד המדינה פתח אפקים חדשים, ואפשרויות אדירות, שקשה היה לחלום עליהם מקודם. במשך עשרים ושבעה חדשים לקיום המדינה, עלו ארצה למעלה מארבע מאות וחמשים אלף יהודים, והוקמו כמאתים וארבעים ישובים חדשים — אולם דווקא גידול כמותי זה מצריך עכשיו כוחות חלוציים הרבה יותר מרובים מאשר לפני־כן.

אילו לא מצאה עליה זו בארץ כוחות חלוציים בהתישבות הקיימת ובנוער הישראל — היתה נכשלת, אולם הכוחות החלוציים הקיימים בארץ אינם מספיקים בשביל עליה עממית רבתי זו.

כל ציוני מבין שבלי עזרת העם בגולה לא תוכל המדינה לקלוט עליה רבתי זו. והכינוס שהיה לנו בזמן האחרון בירושלים, הכינוס עם נציגי יהדות אמריקה, נתן לכך ביטוי נאמן, ולקח על עצמו לגייס בארצות הברית במשך שלוש השנים הקרובות מיליארד דולר, למען עזור בקליטת שש מאות אלף עולים העומדים לבוא בשלוש השנים הקרובות.

אולם לא כל ציוני מבין עדיין שבלי תנועה חלוצית מתגברת, ודווקא מהתפוּצה “שאינה עומדת לעלות”, וקודם כל מהתפוצה האנגלו־סאכסית, אנו עלולים להיכשל.

העליה העממית הגדולה מעמידה לפנינו שתי בעיות: 1) כיצד להשריש את העולים במשק הישראלי ולהפוך המונים מחווסיר־כל אלה לכוח כלכלי הנושא ומפרנס עצמו, ואינו זקוק לעזרה חיצונית. 2) כיצד להפוך בליל־אדם זה, שאיש אינו מבין שפת רעהו, שאין לו חינוך ותרבות, שאין לו לשון עברית ואין לו דעת הארץ ותולדות העם, — כיצד למזג אותו בחטיבה לאומית־תרבותית אחת ולהשריש אותו בחברה העובדת ובתרבות העברית ובעבר האומה ובחזון עתידה, כיצד להקנות לו ערכי־היסוד הנוצרים בארץ?

שני דברים אלה לא יעָשו בלי זרם מתגבר של כוחות חלוציים מקיבוצי־היהודים בארצות מפותחות, עשירות וחפשיות, כאנגליה ואמריקה ודרום־אפריקה.

לא היינו אולי יכולים להקים צבא־הגנה לישראל בי המתנדבים רבי־הכושר מארצות אלה; והמאמץ המשקי והתרבותי העומד לפנינו קשה הרבה יותר מהמאץ הצבאי שעמד לפנינו במלחמת השחרור — ואינני חשוד על זלזול בערכה של מלחמה זו.

כשם שאנו עלולים להיכשל — גם המדינה וגם העליה העממית — אם לא תבוא עזרה כספית מן החוץ לא רק בצורת תרומות, אלא גם בצורת השקעות ומילווֹת), — כך אנו עלולים להיכשל אם לא יבואו אלינו מאמריקה, מקנדה, מאנגליה, מדרום אפריקה ומארגנטינה, כוחות חלוציים, — לא בורחים מפחד פרעות וסכנת הִיטלר, אלא נוער יוזם, בעל־יכולת הרואה לעצמו יעוד־חיים בהפרחת השממה, בכיבוש איתני הטבע, בחינוכם ובהדרכתם של קיבוצי־הגלויות, בבנין התרבות העברית, בהאדרת הכוח היהודי, בעיצוב העצמאות היהודית, ביצירת חברה יהודית למופת ולתפארת.

“ציונים” שמתנגדים לעליה חלוצית מאנגליה ומאמריקה מתנכרים לנפש־נפשה של הציונות ושל מדינת־ישראל כאחת, ועושים שירוּ רע ומזיק לנוער היהודי בארצם.

האמנם יש לצעיר יהודי באנגליה ובאמריקה, צעיר מחונן ביזמה, בידיעה, בהשכלה ובכושר־מעשה, יעוד יותר מבורך ופורה מאשר צפוי לו במדינת־ישראל זו המבצעת המפעל המהפכני והקונסטרוקטיבי הגדול ביותר בדורנו? — גם החלוצים הראשונים, אלה שבאו ארצה לפני שבעים שנה ולפני ארבעים שנה יותר משנתנו לארץ — נתנה הארץ להם. לא כל דור זוכה למעשה־בראשית. אולי רק לדורות הראשונים של בוני אמריקה ניתן שאַנס כזה שישנו עכשיו במדינת־ישראל לכוחות צעירים; בהיסטוריה היהודית ובחיי הנוער היהודי ודאי שלא היה עוד כדבר הזה. ואני בטוח שאם דבר המפעל הנעשה והעומד ליעשות בארץ יובא כמו שהוא, בכל עשרו ואפשרויותיו וחזונו, לנוער העברי ולאינטליגנציה היוצרת בארצות האנגלו־סאכסיות ובאמריקה הדרומית ובמערב־אירופה — ינהרו הנה טובי הנוער, יַפרו את עצמם ויפרו מפעלנו.

לפני שלושים וחמש שנים, בראשית מלחמת העולם הראשונה, הוגליתי ע"י הממשלה התורכית לאמריקה, ובשנת 195 יסדנו, החבר בן־צבי ואנכי, הסתדרות “החלוץ” הראשונה בעולם — דווקא בארצות־הברית. מה שאפשר היה לעשות אז, כשמפעלנו בארץ היה כמעט רק בראשיתו, אפשר לעשות עכשיו בקנה־מידה הרבה יותר גדול ובתנופה יותר עצומה.

בכינוס נציגי יהדות אמריקה בירושלים סיפרתי על העליה מאמריקה שגדלה אחרי קום המדינה פי חמישה מאשר היתה לפני קום המדינה.

בהתישבות העובדת בלבד נמצאים כאלפיים חלוצים שהגיעו ארצה בשתי השנים האחרונות מהארצות האנגלו־סאכּסיות, ואין לי ספק שזוהי רק התחלה.

תמשיכו ותגבירו פעולתכם בקרב הנוער למען יחָלץ. יש שכר לפעולתכם. ואם ראשיתה מיצערה — אחריתה תשׂגה.

י“ג בתשרי תשי”א — 24.9.1950

לכינוס “קול האדמה”

רבּים תמהים עדיין אם לאחר כיבושי צבא־הגנה לישראל והקמת המדינה, המחזיקה עכשיו ברשותה רוב קרקעות המולדת, יש עוד צורך במכשיר מיוחד לגאולת האדמה, והם שואלים: מהו תפקידה של הקרן הקיימת לישראל בימינו אלה?

קשה להפליג בערכה של עצמאותנו הממלכתית. לא היתה בתולדות ישראל מהפכה רבת־מַשמעוּת ועתירת־תוצאות גדולה מזו שנתחוללה בימינו. מאורע זה נתן אותותיו גם בכל רחבי התפוצות והעלה קרן העם היהודי באשר הוא. הוא חיסל כבר כמה מהגלוּיות העתיקות והמרודות ביותר, ו“יציאת־מצרים” המודרנית גוברת והולכת. מעולם לא היתה תנודה יהודית אדירת־היקף כזו, והפעם אין זו נדידה מגולה לגולה, אלא שיבה מהנכר למולדת. ואין כל צורך לעמוד על התמורות היסודיות שחלו במעמדנו בארץ.

אולם טעו רבּים שחשבו ועודם חושבים שהקמת המדינה באה להקל מעלינו העוֹל שהיה מוטל על כל אלה שקיבלו על עצמם ביצוע החזון הציוני. היא לא באה להקל אלא להכביד.

כיבושינו הצבאיים וקוממיותנו הממלכתית פתחו אפקים ואפיקים חדשים, לא שיערו קודמינו, להגשמת הציונות. הורחבו הממַדים. הואץ הקצב, גדלו לאין־ערוֹך האפשרויות, חוּשלוּ כלים אדירי־מַעשׂ, רבּוּ האמצעים, נתרחב הסדן, חזק הפטיש, נתעצמה היכולת… אולם רבּו כן רבּו התביעות והצרכים והחמירו הסכנות. והאחריות המוטלת על הכלל ועל הפרט: על המדינה, על העם, על התנועה הציונית ומוסדותיה, על כל אזרח במדינה ועל כל תא ציבורי, — גדלה אף היא ועָצמה לאין ערוֹך. לא היה עוד בישראל דור אשר הועמד במבחן כבד־גורל ורב־תעצומות לשבט ולחסד כאשר עמד בו דורנו.

הדורות שלפנינו ידעו יותר סבל, מצוקה וענוּת. הדורות הבאים ידעו, אני מקווה, יותר ישע, חוסן ויקר. אבל לא היה, ומסופקני אם יהיה עוד, דור בישראל שניתן לו להכריע עתידות העם במידה יותר גדולה מאשר ניתן לדורנו זה.

הכרזנו על עצמאותנו; עמדנו בשער נגד אויבים מרוּבּים; פתחנו לרווחה שערי המולדת לכל יהודי התפוצות. בכל אלה לא סיימנו המערכה אלא רק פתחנו אותה. ונאַבד עולמנו, אם לא נדע לטפח יום־יום עצמאותנו, לא זו המדינית והכלכלית בלבד, אלא גם המוּסרית והאינטלקטואלית; אם לא נצליח לקיים ולבצר בלי־הרף בטחוננו הפנימי והחיצוני; אם לא נרחיב בלי־ליאוּת אפשרויות הקליטה למאות אלפי עולים. כל אלה דורשים מאמץ מתוח, ממושך, מתמיד, גובר והולך, ורבה וקשה הדרך אשר לפנינו. עצמאות, בטחון ועליה אינם מבוצעים בתנופה אחת, ושלשתם לא יתכנו בלי הכיבוש המרכזי והעיקרי שממנו תוצאות קיומנו, לחירותנו, לכוחנו ולכלכלתנו — כיבוש האדמה. הבעלוּת הזרה, היורידית והמדינית, שחסמה דרכנו לאדמת המולדת, הוסרה ברוּבה הגדול על־ידי כיבושי צבא־הגנה לישראל, אם כי יש עוד שטחי אדמה רבי־חשיבוּת שעלינו לרכּוש גם במדינה במיטב כספנו. אולם הבעלוּת היא רק אחד התנאים המוקדמים לכיבוש האמיתי של האדמה. גאולת אדמה ממשית — אינה אלא הפראת הקרקע והפרחתה.

קיומנו העצמאי לא יתואר ולא יתכן אם לא נפיק מאדמתנו (ואדמתנו כוללת גם הימים של ארצנו) עיקר צרכינו, לא רק במזונות אלא גם במצרכי בנין, מלאכה וחרושת, ואם לא נייצר עודף מספיק לסחר־חוץ שתמורתו ינתנו לנו חמרי־גלם ומוצרים שאין למצאם ולייצרם בארץ. כיבוש האדמה אין פירושו חקלאות בלבד, אם־כי הפיתוח החקלאי הוא עיקרוֹ וראשיתוֹ של כיבוש זה. גם החרושת והמלאכה בנוּיות על האוצרות הצפונים בבטן האדמה ובמימי הים, ומבלד חום השמש אין דבר בחיינו שבסופו של דבר אינו מגיע אלינו מתוך אדמה.

ירשנו ארץ חרבה, הרוסה, ולמעלה ממחציתה — כל החלק הדרומי — הוא מדבר קודר וריק. גם בחלק הצפוני רבה השממה — טרשים וחולות. אולם נאמנה עלינו העדות הקדמונית של תורתנו שזוהי — —

"אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי

מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָה

וּשְׂעֹרָה גֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ

אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּה לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּה, אֶרֶץ

אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַחְצֹב נְחֹשֶת"

(דברים ח', ז—ט).

שפע זה לא נעדר גם בימינו, החל בחיטים ובשעורים וגמור בברזל ובנחושת, ונהפוך הוא: קדמונינו לא ידעו כל שפע האוצרות הצפוּנים באדמת ארצנו ובמימי ימיה הפנימיים והחיצוניים. ארץ עזובה ושוממה זו אינה כה דלה כאשר היא נראית לעין הפשוטה. שטחי אדמה שהם עכשיו ערירים וצחיחים כאילו ללא־תקוה, יתכן שבעתיד לא־רחוק יסאנו וישוֹקוּ מרוֹב תוּשיה וחפץ, ומקורות נעלמים יעניקו לנו ברכתם הרבה, אם רק נדע לבוא בסוֹדם.

עוד הרי ארצנו עומדים במערומיהם ומתפללים לנוטע שישיב להם הדר יערם וכרמילם כבימי קדם. אין אנו חייבים לקבל גזירת הישימון של העבר — כי יש לאל ידינו לנטוע הנשַמה, להפרוֹת החולות, לבקוע מעיינות, לדלוֹת מקורות סמוּיים, לבנות ולהחיוֹת עפר הארץ, לגאול מחצביה ואוצרותיה. לכל אלה יקָרא כיבוש האדמה, וזוהי תעודתה הגדולה של הקרן הקיימת לישראל בימינו אלה.

כשעוד כל הארץ היתה תחת שלטון זר ובעלוּת נכריה — עשתה הקרן הקיימת גדולות ברכישת קרקע להתישבות ולעבודה יהודית, ואם כי קדמו לה רבּים — הגדילה לעשות מכולם. עשו יחידים, עשה רבות הנדיב הידוע, עשו לא מעט חברות פרטיות, ואין לקפח שׂכרם — אולם לא היינו מגיעים לפני הקמת המדינה ברכוש הקרקעי הגדול ובהתישבות העובדת והחלוצית אלמלא פעלה הרב של הקרן הקיימת בהדרכתו וביזמתו המבורכת של מנחם אוסישקין.

גם בימים ההם ידעה כבר הקרן הקיימת ששינוי בעלוּת בלבד לא מספיקה, וגאולת אדמה האמיתית אינה ברכישתה אלא בהפראתה. והקרן הקיימתץ נחלצה לנטיעת יערות, להשבחת הקרקע, לגילוי מים ולסידורי השקאה.

נצחונות צבא־הגנה לישראל וקוממיותנו הממלכתית הבטיחו הבעלוּת על רוב אדמות ארצנו, וזהו אחד הכיבושים המרכזיים והגדולים של המהפכה הלאומית שבימינו. אולם בעלוּתנו על האדמה לא פתרה בעיית גאולת הקרקע, אלא להיפך, העמידה אותה לפנינו במלוא חריפותה ודחיפוּתה. לא תיתכן עצמאות, לא יתכן בטחון ולא תיתכן עליה, כל עוד הארץ תעמוד בשוממוּתה.

עצמאותנו נתנה לנו כלי אדיר ורב־אונים: מדינה ריבונית. מה שעשה כלי זה במשך שנתיים לא יכלו לעשות מכשירי התנועה הציונית במשך עשרים שנה, אולם מבצע הפראת השממה — השבחת הקרקע, נטיעת גנים ויערות, התקנת השקאה, גילוי אוצרות הטבע וניצולם — הוא למעה מיכלתה של מדינת־ישראל בלבד, באשר הורחבו הממַדים, הואץ הקצב, גדלו האפשרויות — ורבּו ודחפו הצרכים. והזמן דוחק כאשר לא דחק אף פעם, כי רק במפעלי התישבות רחבי־מידות ומהירי־קצב נוּכל לקיים ולחזק העצמאות, הבטחון והעליה — החוט המשולש שממנו נארגת מדינת־ישראל.

מפעל־אדירים זה מחייב מאמץ כולל ומתוח של העם כולו — והכלי הנאמן והיעיל של העם להפרחת השממה היא הקרן הקיימת לישראל.

והמעשה אשר תעשה הקרן — הלא הוא נתון ומוגדר להפליא במזמור עתיק של נעים זמירות ישראל:

"פָקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקָהָ, רַבַּת תַעְשְׁרֶנָּה.

פֶּלֶג אֳלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם, כִּי־כֵן תְּכִינֶהָ.

תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶיהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה,

צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ, וּמַעְגָּלֶיךָ

יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן. יִרְעֲפוּ נְאוֹת־מִדְבָּר, וְגִיל גְבָעוֹת

תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן, וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר,

יִתְרוֹעֲעוּ אַף־יָשִׁרוּ" (תהלים ס“ה, י’—י”ד).

כ“ב בתשרי תשי”א – 3.10.1950

שדר

שיחה זו לא באה לבשׂר ישועות או לגלוֹת חדשות ונצורות. כוונתה היא הרבה יותר צנוע ופשוטה: להבהיר עד כמה שאפשר סעיף אחד במסקנות הממשלה שנתפרסמו לפני ימים אחדים – הסעיף על המלחמה בשוּק השחוֹר, המלחמה נגד הפקעה זדונית של מחירים והעלמת מיצרכים מהקונה, שאינו רוצה ואינו יכול להיזקק לשוּק השחוֹר. ספסרות מגונה ופושעת זו מעמידה בסכּנה את קיום המשק והמטבע שלנו, פוגעת קשה בהמוני העם, משמשת מקור ועידוּד לגניבות ומעילות ושחיתות, ומערערת יסודות המוּסר הציבורי. לא עוד יחידים ובודדים, ספסרים מוּעדים ורודפי-בצע על חשבון הכלל, נגועים במעשי שוד ומירמה אלה שקוראים להם בשם הנאֶה שוּק שחוֹר – אלא חוגים רחבים ומתרחבים הם שותפים לעברה. כי יש לעמוד על אמת פשוטה ועגומה זו: לא רק המוכר בשוּק השחוֹר, המפקיע המחיר למען בצעוֹ, אלא גם הקרבן שלו, הקונה, המשלם פי שלושה או חמישה מהמחיר החוקי – הוא בעצם שותף ועוזר למעשה המגונה, ואין לעקור נגע זה בלי עזרתו הפעילה של הציבור הרחב.

ברור לכּל שהסיבה היסודית והראשונה לשוק השחור הוא – המחסור במיצרכים. במקום שיש שפע רב – קשה אפילו לרמאי מוּעד ומומחה להעלים סחורה ולהפקיע שערים. במצב של שפע אין צורך בפיקוח ובקיצוב; וצר לי מאוד שאין ביכלתי להבטיח שפע לכּל בזמן הקרוב. אם כי הייצוּר בארץ, גם בחקלאות וגם בחרושת הולך ומתרחב בלי-הרף, והון לא-מעט, מהארץ ומחוץ-לארץ, הולך ומושקע במפעלי פיתוח חדשים – עוד צפויים לנו ימי מחסור לא לשבוע ולא לחודש. צרכינו מרוּבים מיכלתנו ותצרכתנו עולה על ייצוּרנו. הסיבה לכך: צרכי בטחון וקיבוץ גלוּיות. שני דברים אלה, העומדים בראש דאגותינו, מחייבים אותנו להוציא הרבה יותר משאנו מכניסים. הבטחון, כפי שמבין כל אחד, הוא כמעט כולו הוצאה ללא הכנסה. וגם העליה הגדולה, אם-כי אנו בטוחים שבמשך הזמן תהיה חי נושא עצמו ומקור של חוסן ושפע למדינה, הרי מן ההכרח שבתקופה הראשונה צריכתה תקדם ליצירתה ותעלה עליה פי-כמה. לא כל עולה נקלט מיד בתהליך הייצוּר, אבל מהרגע הראשון לבואו לארץ הוא זקוק לתזונה, להלבשה, לשיכוּן, לחינוך ולבריאוּת ולשאר השירותים. העליה הגדולה שזכינו לה בימים אלה – ואיני יודע זכות גדולה מזו בכל ההיסטוריה של עמנו – היא ברוּבה הגדול והמכריע מחוסרת-הון, וקליטתה בחקלאות, במלאכה ובחרושת מחייבת השקעה ראשונית עצומה – לשיכוּן, להזנה, לרכישת מכשירי ייצוּר וחמרי ייצור, – ורק לאחר מספר שנים יוּכל העולה המסודר להחזיר חלק ניכּר מהשקעה ראשונית זו. רוב המיצרכים הדרושים לקליטת העולים – חמרי הבנין, כלים, מכונות וחמרי-גלם ומזונות – עלינו להביא מן החוץ. ומשום-כך מאזן-התשלומים שלנו הוא שלילי, והיבוּא גודל מהיצוּא פי שמונה. במשך שנתיים, מחודש יוּלי 1948 עד יוּני 1950, עלה היבוּא ל-162.966.000 ל“י, והיצוּא הגיע רק ל-19.421.000 ל”י. ואנו עומדים בפני בעיה קשה – שאין אולי הציבור מעריך כל חומרתה – של מחסור במטבע-חוץ, שיכסה ההפרש העצום הזה שבין היבוּא ובין היצוּא. מן ההכרח שנוסיף לקנות בחוץ-לארץ כל אותם המיצרכים הדרושים גם לעולים וגם לישוב הוותיק: מזון, חמרי-גלם, מכונות וכלים, שאין לעשותם בארץ בכלל או שאין לעשותם עדיין במידה מספיקה. – אין אנו חסרים סיכויים לפתרון בעיה חמוּרה זו, אבל הדבר לא יעָשה בחדשים אחדים, אם כי עלינו לשקוד בלי-הרף לתיקון המצב ע"י הרחבת הייצוּר, הגבּרת התפוקה והגדלת היצוּא. בכּנסת יתקיים ויכוּח מקיף על מדיניות הממשלה ועל מסקנותיה, ובאחת משיחותי הבאות אולי אגע בכמה בעיות של מדיניותנו המשקית. עכשיו אומר רק זאת: במחסור הקיים נוסיף לתת זכוּת-בכורה לצרכי בטחון וקליטת העליה, – ואני בטוח שזהו רצונו של רוב-רובו של העם, ועל כל אחד מאתנו להשלים לזמן מסוּים עם המחסור הקיים, – בכל אופן השוּק השחור אינו מוסיף מיצרכים אלא מייקר אותם.

*

המחסור אינו הסיבה האחת לשוּק השחור. יש גם גורמים פנימיים, והצדק מחייב שאתחיל מאחריותה של הממשלה. עלי לומר בגלוי שאין הכּל כשורה במערכות הממשלה. אין זה אולי מהחכמה מצד הממשלה להודות בליקוייה. אולם נדמה לי שהממשלה הגרועה והמסוכנת ביותר היא זו המתימרת להיות חַפה תמיד ממשגה, או המנסה לנטוע הכּרה כזאת בלב הציבור. גם שׂרי-ממשלה אינם אלא בני-תמותה, והם חייבים, אולי יותר מאחרים, לפשפש מזמן לזמן במעשיהם ולתקן מה שצריך תיקון, – גם כשהם נהנים, ודווקא משום שהם נהנים, מאמוּנו של רוב העם. וליקויים יש גם בממשלה גופה וגם במנגנון העושה דברה. הפעם אציין רק הליקויים שיש להם תוצאות לשוק השחור. מצד אחד יש במשרדי הממשלה ריכוז נפרז, שגורם לאיטיות בהחלטה ובביצוע ולקשיים מיותרים לאזרחים הזקוקים למשרדי הממשלה. מצד שני – אין די תיאום בין המשרדים השונים, או גם בין מחלקות שונות של משרד אחד; הכרחית חלוקת עבודה בין שׂרי הממשלה, אבל המציאות המשקית אינה יכולה להתפצל לפי הפיצול הממשלתי, ומפעל משקי אחד תלוי בכמה מחלקות או בכמה משרדים, וחוסר תיאום מהיר ויעיל מעכב וגורם לדחיות יתרות ומזיקות. אשמה זו חלה בשורה הראשונה על ראש-הממשלה, שעליו להיות המתאם בין המשרדים השונים, ואין הוא רשאי ללמד זכות על עצמו שהוא טרוד למעלה ראש בעניני בטחון ומדיניות-חוץ ועליה ופיתוח. חוסר-תיאום בין משרדי האוצר, האספקה, התחבורה ומסחר ותעשיה הוא אחד הגורמים לליקויים חמורים באספקה מסודרת ומהירה ולחוסר פיקוח מספיק ויעיל בדברים שחל עליהם פיקוח.

אני מקווה שליקויים אלה, וגם ליקויים אחרים שלא מניתי כאן, באשר אינם נוגעים לשוּק השחור, יתוקנו במידת האפשר בעתיד הקרוב. אולם על סידורים חדשים בממשלה חייב ראש-הממשלה להכריז ראשונה בכנסת, ולא ב“קול-ישראל”; עכשיו אומר רק זאת, שכּל הידיעות הנפוצות מזמן לזמן בענין זה בעתונות, וגם בעתונים של מפלגות הקואליציה, אינם אלא מהרהוי לבּם של המודיעים, ולא פעם אני קורא בעתונים על החלטות ותכניות של ראש-הממשלה, שאין לי עליהם כל מושג.

*

לא הכל כשורה גם במנגנון הממשלה. יש להצטער צער רב על ההתקפות וההאשמות הסיטוניות שניתכות מזמן לזמן על עובדי המדינה. ציבור זה בכללו עושה עבודתו באמונה. יודע אני פקידי-מדינה רבי-כשרון-ויכולת שהיו יכולים להשתכר בנקל פי-כמה בעבודת-חוץ, והם עושים מלאכתם הקשה והיקרה בפקידות מתוך הכרת חובה – וגם מתוך ראִיית זכות לעצמם, – להשתתף בעיצוב בנינה של מדינת-ישראל שהוטלו עליה משימות היסטוריות גדולות; ופקידם אלה אינם מעטים, והם נמצאים בכל משרדי הממשלה ומחלקותיה, וגם בין השופטים והשוטרים, מבלי להזכיר צבא-הגנה לישראל. אולם יש בלי-ספק פקידים שעושים עבודתם מתוך יהירות וזלזול באזרח הנזקק להם, מתוך רשלנות וחוסר כשרון וידיעה, וגם יש – כפי שאני חושש – מקרים של שחיתוּת וחבּלה. אסור לפקוד עווֹן פקידים אלה על כלל עובדי-המדינה, אולם דבר המנגנון הממלכתי טעון בלי-ספק בדיקה ותיקון, וגם בשטח זה יעָשׂוּ סידורים המכוּוָנים להגבּרת היעילות ולהשבחת הנוהל של עובד מדינה ולהנעמת הליכותיו עם הציבור.

תיקונים אלה בסידורי הממשלה והמנגנון הם תנאים מוקדמים להצלחת המלחמה בשוּק השחור ולעבודת הממשלה כולה. אולם תיקונים אדמיניסטרטיביים בלבד לא יספיקו. יש הכרח באספקה יותר מלאה ויותר מסודרת וזריזה של המיצרכים החיוניים, – במידה שיש ביכלתה של המדינה לספקם. הממשלה חייבת לספר לציבור המצב כהוויתו, ואסוּר לפרנסו באשליות. על הציבור לדעת שכּל דבר המובטח על-ידי הממשלה – יקוים בדיוק, במועד ובאופן היעיל ביותר. אסור לממשלה לעשות שום הודעה והבטחה בשטח האספקה – אלא אם יש לה בטחון מספיק שהדבר יעָשה במלואו ובסדר הדרוש. גם ממשלה אינה יכולה לעשות יש מאין – אבל על הממשלה לדאוג לכך ש“היש” יתרבה ויגיע לציבור בזמנו ובתנאים הוגנים. וזאת – תעשה הממשלה.

אולם מאמציה של הממשלה לעקירת השוּק השחור – גם אם הממשלה תעשה הכל במיטב יכלתה, ואני מקווה שתעשה זאת, – יצליחו אך ורק בתנאי אחד: בשיתוף הציבור ובתמיכתו הנאמנה. המדובר כאן לא בתמיכה לממשלה, אלא בתמיכה לחוק.

אין הממשלה תובעת מהציבור להפסיק הביקורת נגד הממשלה, אפילו אם הביקורת אינה מוצדקת. מוטב שתישמע ביקורת פסולה מאשר לא תהיה ביקורת כלל, אם כי המבקרים צריכים לזכור שלפניהם יש ברירה – בין ביקורת הוגנת ובין ביקורת נפסדת. כל הימים אני מצטער על ששתי מפלגות ציוניות שישבו אתנו בממשלה הזמנית פרקו מעל עצמם האחריות הכבדה להנהגת המדינה בתקופה גדולה וקשה זו, – אבל זוהי זכותם לבחוֹר בדרך קלה של אופוזיציה, והממשלה מבינה שדרכה של אופוזיציה לעשות אופוזיציה, לצורך ושלא לצורך. אולם יש חובה המוטלת על כל אזרח ותושב במדינה, בין שהוא מתומכי הממשלה או ממתנגדיה החריפים – וזהו לעזור לחוק ולשתף פעולה עם מקיימיו. אפשר לבקר החוק ולהציע ביטולו או שינויו, אך כל זמן שהוא קיים – על כל אזרח ותושב במדינה לא רק לקיימו בעצמו, אלא לתת כל העזרה האפשרית לממונים על ביצוע החוק.

דבר זה חל על כל חוק מחוקי המדינה; זה חל בתוקף מיוחד על המלחמה בשוּק השחור. ספסרות נפסדת ופלילית זו פוגעת ביסודות המדינה, באשיות המשק ובצרכים החיוניים של כל משפחה בישראל. השוּק השחור הוא מדרון מסוכן אשר אם לא נעקור אותו מן השורש בעוד זמן – הריהו עלול להטיל אותנו לתהום השחיתוּת המוסרית והאבדון הכלכלי.

*

ובשורה הראשונה עלי לפנות לקהל הסוחרים, לאירגון הסוחרים ולכול סוחר יחיד. יקום אירגון הסוחרים לטהר מחנהו בפנים, יאחז באמצעים להפסיק ההשתוללות הנפסדת של העלמת המלאי והפקעת השערים. יש סוחרים ישרים והגונים – אל יוכתם שמם הטוב בגלל בני-אומנותם הפושעים. ולכל סוחר בודד אני פונה בקריאה נמרצת – אַל תתן יד לשוד ולמרמה של השוּק השחור, אַל תהא אץ להתעשר על חשבון הציבור והמדינה. ומהסוחר שנכשל בדבר-עבירה, אני דורש שלוֹשה אלה: שיחזיר המלאי המוסתר לחנותו במשך השבוע הזה, עד יום ששי, שימכור מכאן ולהבא כל סחורה אך ורק במחיר החוקי, ושלא ימכור סחורה קצובה אלא תמורת נקודות חוקיות – בהתאם לצווי הממשלה.

אם יש ליקויים בשיטת הקיצוב והחלוקה – תהא האפשרות בנוגעים בדבר להביא ביקורתם והצעותיהם לפני הממשלה. הם ימצאו אוזן קשבת. כשם שאנו דורשים שיתוף פעולה מכל החוגים בביצוע חוקי המדינה – כך אנו מוכנים לשתף בעצה ובדיון כל החוגים המעונינים. אמנם אירגון הסוחרים או אירגון אחר לא יקבע דרך הממשלה. רק מוסד אחד במדינה יכול להכריע ולקבּוע מדיניות ישראל וחוקיה – זוהי הכּנסת, ורק מוסד אחד במדינה יכול לבצע מדיניות וחוקים אלה – ממשלת ישראל. הכּנסת כפופה לעם, ולא יאוחר מינוּאר 1953, במלאות ארבע שנים לבחירות לכנסת הראשונה, תתקיימנה בחירות לכנסת השניה; והממשלה כפופה לכּנסת, ובידה לקיים האֵמוּן בממשלה או למנוע אותו. האחריות המוטלת על הכּנסת ועל הממשלה – לא תופקע ולא תוטל על אחרים; אולם הממשלה תשתף ברצון חוגים וגופים שאינם מיוצגים בכּנסת – בבירור צעדיה הכלכליים ובבדיקת הדברים הטעונים תיקון, אם-כי אחריות ההחלטה והביצוע תפול אך ורק עליה, בגדר הרבונות של הכּנסת.

אבל כל חוג וחוּג בישוב חייב לבצע חוקי המדינה וצַוויה, בין שהם הסכימו להם מראש או לא. – ואני מודיע כאן בשם הממשלה שכּל כוחה ותקפה ואמצעיה של המדינה יגויסו ומתגייסים למלחמה נגד השוּק השחור. הממשלה תפעל בכל חומר הדין נגד העבריָנים הגדולים והראשיים, אם-כי לא ינוקה כל פושע, כקטן וכגָדול, ובכל אשר ימָצא, בכפר או בעיר, בפקידוּת הממשלה או בפקידוּת הסוכנות, במסחר פרטי או במסחר קואופרטיבי.

נקטנו באמצעים להגיע עד חקר מקורותיו וגלגוליו של השוּק השחור בכל שלביו. נקטנו באמצעים שהעבריָנים יבואו על ענשם בלי שהיות ודיחויים יתרים. המסחר הוא זכותו של כל אחד – אבל אין זכות בלי חובה: סוחר שאינו ממלא חובתו ללָקוֹח, לציבוּר ולמדינה כחוק – אינו ראוי לשמש באיצטלה זו, והממשלה תדאג לכך שתינטל ממנו האפשרות לחַבּל במשק המדינה ולעשות בצע ברמיה.

עזרת-הסוחרים בביעור השוק השחור נודעת לה חשיבות מיוחדת, אולם דרוש שיתוף כל שאר חלקי הציבור. כל איש ואשה במדינה יכולים לעזור במלחמה זו – קודם כל ב“לא תעשה”: בהפסקת הקניות בשוּק השחור, בסירוב לשלם מחירים מופקעים, בהימנעות מקניות למעלה מהמנה הקצובה. ודרושה גם עזרת-“עשה”: לעמוד לימין מבצעי החוק ולהודיע על מקרה שהלקוֹח נדרש לשלם מחיר מופקע או על פגיעה אחרת בהגינות ובחוק. יפָתחו לחנות בכל המרכזים החשובים בהשתתפות באי-כוח הציבור, לקבל תלונות על קיפוחים ועבירות על החוק, על התנהגות לא הוגנת מצד המוכרים ולבחון אמיתותן וממשותן. ואני מקווה, שאירגוני הסוחרים, בעלי-המלאכה, אנשי-התעשיה, הפועלים, בעלי המקצועות החפשים – יתנו ידם לדבר זה.

אני פונה למורים שיסבירו לילדים ולתלמידים כל הכיעור והשחיתות של השוּק השחור, והנוער יתגייס לעמוד על משמרת ההגינות והטהרה בחיינו הכלכליים.

אני פונה לכל פקידי המדינה, שיהיו לדוּגמה ולמופת לכל שאר העובדים – בהימנעות מהשוּק השחור, ובמתן עזרה לכוחות החוק. – אני פונה לציבור הפועלים שיתגייס בכל המרץ נגד כל גילויי השוק השחור במסחר ובעבודה. פועלי ישראל לא הכזיבו אף פעם כשנתבעו למאמץ לאומי – אני מקווה שלא יכזיבו גם הפעם.

הסתדרות העובדים והפועל המזרחי עשו דבר גדול בהעמידם למשפט ארבעה-עשר קיבוצים – “בעווֹן מכירת גרעיני תבואה במחירים העולים על המחיר הרשמי שנקבּע על-ידי המשרד לאספקה וקיצוב”, והודיעו על כך לממשלה. וטוב עשו המשקים שהודו באשמתם. תהא פעולה זו דוּגמה לכל ציבור הפועלים, ומופת לכל שאר האירגונים – שיאחזו בעצמם באמצעים פנימיים לבער הרע מקרבּם.

אירגוני הנשים יוכלו למלא תפקיד מכריע בעקירת הרע. ואני מאמין שההבטחה שנתנו לי הנציגוֹת של אירגוני הנשים לעמוד לימין הממשלה במערכה זו – תתקיים במלואה.

*

תרשו לי להגיד לבסוף: מכל הדברים הרבּים שאיני מומחה להם – הרי השוק השחור אני מומחה לו פחות מכל. אולם בימים המעטים שאני מטפל בענין זה נתברר לי שהנגע פשׂה בכל חוגי הישוב, ושרשיו נעוצים גם בגורמים חיצוניים שאין לנו עדיין שליטה עליהם וגם בליקויים פנימיים, בהרגלים נפסדים של הציבור ובכשלונות של הממשלה והמנגנון, ולא קל יהיה להתגבּר עליו. התחבולות שמשתמשים בהן להעלים סחורות, להפקיע מחירים ולטשטש העקבות ובאותו הזמן גם להערים על המכס ועל המס – הן משוכללות ברוב ערמה ומזימה. ואיני יודע שום מַטה-קסם שיש בכוחו להפוך בן-רגע חושך לאור ושחור ללבן.

אולם אני מאמין בציבורנו ובמאור המוסרי הגנוז בנפשו, לפעמים בלי ידיעתו. למרות העייפוּת וההתפרקות המוּסרית שהתפשטה בציבור לאחר המתיחוּת הדרמַטית של מלחמת השיחרוּר, למרוֹת הטענות והטרוניות – הצודקות והבלתי צודקות – נגד הממשלה ונגד המנגנון, נגד הצנע ונגד הקיצוב והפיקוח, למרוֹת התעמולה הפוליטית והפולמוס המפלגתי שאינם נקיים מדימגוגיה נפסדת, למרוֹת העתונוּת והספרוּת הצהובה המוסיפה לא מעט לעכירת הרוחות – הרי ציבורנו בכללו נאמן למדינת-ישראל וליעודיה הגדולים: בטחון, קיבוץ גלויות, בנין הנשַמות. ובציבור נאמן זה כלולים בלתי-מפלגתיים ואנשי הקואליציה והאופוזיציה גם יחד; כי איני סבור שהקואליציה כולה צדיקים ונבונים, והאופוזיציה כולה רשעים ואווילים. ואם נחלקו הדעות על שיטות ודרכים בשאלות כלכלה וחברה, במדיניות פנימית וחיצונית – הרי רוב העם חרד לשלום המדינה, בטחונה, טהרתה ועתידה.

ואני מאמין שהציבור המאורגן והעתונוּת האחראית – ללא הבדל מפלגה וזרם, – יתנו ידם למאמץ זה של ביעור השוּק השחור וכל המעשים הנפסדים והמסוכנים הכרוכים בו, – והיה מחננו טהור.

ה' בחשוון תשי"א – 16.10.1950

בישיבה המאה שבעים ותשע של הכנסת הראשונה

היום, כפי שידוע לכם, מתחיל התמרון של צבא-הגנה לישראל, תמרונו הראשון של צבאנו. הוא נועד בעיקר לבדוק את הכוננות הארגונית של חיל-המילואים ולגלות הליקויים, אם ישנם. אני בטוח שאני יכול בשם כל המסובים, בלי יוצא מן הכלל, לאחל לצבא-הגנה לישראל הצלחה מלאה בתמרון ראשון זה.

*

ידוע כבר לכל חברי הכנסת שהגשתי אתמול לנשיא-המדינה התפטרותי והתפטרות הממשלה. הנשיא נמלך עם חברי כל הסיעות והטיל עלי להקים ממשלה חדשה. אני מצטער להגיד שלא הצלחתי להבטיח רוב יציב לממשלה שהיה בדעתי להציע לכנסת. בלי רוב יציב לא יכוֹן השלטון במדינה דמוקרטית, וּודאי לא בישראל. ובאין רוב יציב, יש הכרח בסידור בחירות לכנסת חדשה בלי כל דחיה בלתי-מוכרחת. זאת אומרת יש צורך בקבלת חוֹק על פיזור הכנסת הראשונה ובחירת כנסת חדשה, ויש צורך בקבלת חוק על בחירות וקביעת מועדן, וכן יש לסדר רשימת הבוחרים ולהבטיח יושר הבחירות והגינוּתן – כבבחירות הראשונות. נדמה לי שאין כל זה דורש זמן רב. איני יכול להגיד עכשיו אם ידָרשו לכך שבועיים או חדשיים, יותר או פחות, אבל אין לדחות הדבר אפילו ליום אחד מיותר – באין ממשלה יציבה. בתנאים הקיימים אני יכול רק להציע ממשלת-מעבר של מיעוט – אם אחרים לא יוכלו להקים ממשלת-רוב. בידי הכנסת לקבלה או לדחותה – ולא אאחר להודיע לנשיא את התוצאות.

חברי-הכנסת יודעים, כי מהרגע הראשון, עוד מלפני הבחירות, כשהיתה לי הזכות לעמוד בראש “הממשלה הזמנית”, היה ברור לי שיש צורך במדינה צעירה ורבת-משימות זו לרכז בממשלה וסביבה כל הכוחות הציוניים הקונסטרוקטיביים בישראל, כלומר, כל המפלגות שהשתתפו בממשלה הזמנית. לצערי, סירבו שתי מפלגות לתת יד לממשלה הנבחרת הראשונה; בנובמבר 1949, עם פתיחת המושב השני של הכנסת, פניתי שוב מעל במת הכנסת לשתי המפלגות הללו שיצטרפו לממשלה וגם ניסחתי תמצית העקרונות המאפשרים לאחד כל המפלגות הללו. אין צורך לחזור על הדברים – הלא הם רשומים ב“דברי הכנסת”. גם הפניה השניה לא הצליחה, לצערי, והממשלה התבססה על קואליציה מצומצמת שכולכם יודעים הרכבה. כשפניתי למפלגות להצטרף, נשאלתי על-ידי באי-כוח מפלגה אחת: למה לכם הדבר? הן יש לממשלה רוב יציב ובטוח בכנסת? מה תתן הצטרפותנו ומה תוסיף? עניתי להם: מבחינה פרלמנטרית גרידא אין באמת צורך בהצטרפות. לממשלה, כל זמן שהיא קיימת, יש רוב מספיק: 75 מתוך 120. ומבחינה מדינית בלבד אין צורך בהרחבה. אולם ממשלה זו אינה קיימת לשם שלטון על הקיים. על ממשלת ישראל בדורנו הוטל תפקיד בלתי-רגיל, וכמעט יחיד בהיסטוריה. מדינת-ישראל הוקמה לא למען תושביה בלבד, ובנינו נלחמו לא למען עצמאותו המדינית של הישוב כמו שהוא. מלחמת השחרור והכרזת עצמאותנו היו מכוּוָנות ליֵעוּד העליון של תולדות העם היהודי – קיבוץ גלויות. יעוּד זה גדול וקשה יותר מהמלחמה ומהקמת המדינה גם יחד. קיבוץ גלויות קשה מטעמים בינלאומיים: קודם היו שערי המולדת סגורים בפני הבאים, עכשיו שערי היציאה סגורים ונעולים בכמה ארצות הגולה. הוא קשה מטעמים פנימיים: עוד הרבה קיבוצים בתפוצה מַשלים נפשם שייטב להם בגולה, ואין הבדל בדבר בין אלה שקוראים לעצמם בשם ציונים ובין אלה שאינם דוגלים בשם זה. הוא קשה מטעמים כלכליים: ארץ קטנה, דלה והרוסה צריכה לקלוט בזמן קצר זרם אדיר של עולים, דבר שאין לו כמעט דוּגמה בהיסטוריה העולמית. בארבע שנים אנו רוצים להכפיל הישוב, והדבר הולך ונעשה – אולם הוא כרוך בקשיים ובמאמצים שאין משלם. הדבר קשה גם מבחינה תרבותית: אין אנו עם ככל העמים, אלא חבר של שבטים הרחוקים זה מזה לא רק כרחוק מזרח ממערב – קיימים גם המרחקים הגיאוגרפיים האלה – אלא כרחוק התקופה הקדמונית מתקופתנו החדישה. שבט אחד אינו יודע שפת רעהו, שיחו ושיגו, וכולם יחד זרים לארץ; רובם הגדול תלושים מתרבות האומה, לשונה, עבָרה מפעל תקומתה, חזוֹנה. שׂוּמה עלינו לבנות מחדש ארץ הרוּסה וחרבה, ולעצב אומה מאבק-אדם. ואין בידינו האמצעים הכספיים, הכלים המשקיים והמכשירים החינוכִיים הדרושים לביצוע משימת-משנה אדירה זו. ואין שום זכות מוסרית למי שמאמין ביעוד זה לעמוד מן הצד ולא לשׂאת בעוֹל הכבד והנורא הזה. הדבר מוכרח להיעשות – כי בנפשנו הוא. בקיבוץ-גלויות תלוי הכל – קיום העם ובטחון המדינה. אַל נשליך יהבנו על ההצלחות והנצחונות שנחלנו עד היום. לפני שבוע ימים ראו רבבוֹת מִפגן קטן של צבא-הגנה לישראל בנעילת ה“מכביה” – וכל לב רחב ורהב למראה מוּפלא זה. אני מקוה שהתמרון שיעָרך השבוע אף הוא לא יבייש, אולם אני מזהיר – לא בפעם הראשונה – שלא נתלה בטחוננו לא בצבא הסדיר וגם לא בצבא-המילואים, אם כי אני מלא אמונה עמוּקה בכשרו ויכלתו של צבאנו. בטחוננו תלוי בקיבוץ גלויות ורק בו. בו תלוי עתיד האומה והארץ. רק קיבוץ הגלויות יבנה את הארץ; הישוב הקיים, על אף כשרו החלוצי, אינו מסוגל, כשהוא לבדוֹ, לחוֹנן הריסות המולדת. את הארץ השוממה הזו יבנו רק קיבוצי הגלויות, אם כי הם כאילו נופלים מהישוב הקיים בתרבותו ובחלוציותו. רק בקיבוץ גלויות גנוזים הכוחות האדירים הדרושים לקימום הארץ. בקיבוץ גלויות מרוכזת כל תקוותנו ההיסטורית ובו תלוי מעמד ישראל בעולם.

ישנם בתוכנו אנשים המאמינים – יתכן בתום לב – שאין דבר קל מזה. ימָסר השלטון לפלוני אלמוני – ומבול של זהב יומטר על ארץ זו, ורבבות בתים חדשים, אלפי טרקטורים ומכונות מכל המינים יזרמו מאליהם לארץ, ובתי-חרושת וישובים יצמחו ככמהין ופטריות. אין חברי בממשלה ואין אני שותפים לאמונה קלה ונוחה זו. דבר קיבוץ גלויות שעומד במרכז תקופתנו ובמרכז ההיסטוריה היהודית הוא קשה ומר מאין כמוהו, ומחייב מאמצים מתוחים ואכזריים כלפי עצמנו, כי בראש-וראשונה אנו, בני-הארץ, חייבים במאמץ זה, באשר הוא דרוש לנו לקיומנו ולבטחוננו, והוא קודם לכל נוחוּת ורווחה שלנו: נוחוּת מדינית ורווחה כלכלית וחברתית. עלינו לקבל באהבה את היסורים והקשיים של קיבוץ גלויות, ואשרי הדור אשר יסבול למען דבר גדול ונאדר זה. לא היתה ולא תהיה בהיסטוריה היהודית זכות גדולה מזו. ותפקיד זה מן ההכרח שיעמוד בראש דאגותיה של כל ממשלה בישראל ותהא הממשלה אשר תהיה, אם רק תישען על כוחה ורצונה של ישראל, ועם ישראל יתן בה אמון, ולא תהיה בובה של כוח זר ונכרי, דוגמת ממשלות הבובות שנתרבו בימינו.

עם ראיית כל הקשיים של קיבוץ גלויות – וכשאני אומר קשיים הריני משתמש בלשון רכה – האמַנו ונאמין בכל לבנו שהדבר יתכן, אם נעמיס על עצמנו העוֹל הזה עד קצה גבול יכלתנו ונדע לגייס רצונו ויכלתו של העם היהודי באשר הוא למטרה זו. בדרך זו הלכה הממשלה עד כה – ודרך אחרת לדעתי לא תיתכן.

*

לא נעלם ממני שיש בתוכנו אנשים הסבורים שאין צורך והכרח בעומס כפול זה – בעומס מַכּסימלי של המדינה מצד אחד, ובגיוס רצונו של העם היהודי מהצד השני.

ישנם כאלה היודעים דרך קלה: – נשליט בארץ משטר על טוהר הקאפיטליזם הבלתי-מרוסן, כפי שהיה באנגליה בראשית המאה התשע-עשרה, נמסור כל השלטון לידי בעלי-ההון, נעמיד כל המדינה ותושביה לרשות רודפי רווחים ללא-סייג, נטיל עוֹל המסים על המוני הצרכנים ונשחרר הכנסות ההון מכל מסי הכנסה והגבלות אחרות – נקרא לניצול החפשי והבלתי-מסויג בשם “יזמה חפשית”, והכל על מקומו יבוא בשלום.

ישנם אחרים שחושבים להיפך – וגם להם יש דרך קלה ופשוטה. הם אינם נזקקים כלל וכלל למאמצי העם היהודי אשר בתפוצות. לדידם ההון שישנו בארץ מספיק או כמעט מספיק, אם רק נדע להחרימו ולרכזו בידי הממשלה. הם פוטרים עצמם בקלות מפליאה מהדאגה המרה לתשלומים בעד חמרי בנין ומזון וחמרי-גלם ומכונות וכלים לתעשיה ולחקלאות שיש להשיג אך ורק בחוץ-לארץ; הם גם מתעלמים מההכרח החיוני לפרנס המוני עולים ולשכּנם – עוד לפני שהם מספיקים להיות מייצרים ומוכשרים לפרוע מפרי עבודתם את ההשקעות העצומות הדרושות למען הכשירם להיות עובדים ומייצרים.

הממשלה הזאת אינה מאמינה לא באלה ולא באלה.

אנחנו שוללים ה“מוניזם” הפשטני והילדותי: קאפיטליזם טוטלי או סוציאליזם טוטלי. משטר טוטליטרי זה יתכן בארצות אחרות, שיש בהן רק תפקידים ממשלתיים רגילים: לדאוג לישוב הקיים, לשמור על בריאותו, הזנתו, נקיונו וכדומה.

מדינת-ישראל, הרואה במרכזה יעוד קיבוץ גלויות, לא תלך בדרך “קלה” זו. אין זה מקרה, שמראשית ההתישבות הציונית נקטנו בשני טיפוסי-משק – במשק-העבודה ובמשק-ההון, או במלים אחרות, ביזמה פרטית וביזמה קיבוצית. בוויכוח על הקיצוב לפני הפגרה האחרונה כבר ציינתי שמדינת-ישראל אינה קאפיטליסטית ואינה סוציאליסטית, כי במדינה זו הולכים ומתפתחים שני טיפוסי-משק, משק קאפיטליסטי ומשק סוציאליסטי זה בצד זה, ושניות זו לא נתחדשה במדינה, אלא בראשית התישבותנו, והיא הולכת ומתרחבת עם הרחבת מפעלנו המשקי, ואין בה מקרה, אלא הכרח היסטורי של הגשמת הציונות. אי-אפשר להעביר המונים לארץ ואי-אפשר לבנות השממה וליצור קליטה להמוני עולים בלי שני טיפוסי-המשק האלה ובלי גיוס שתי היזמות המשלימות זו את זו – היזמה החלוצית הקיבוצית והיזמה הפרטית, יזמת העבודה היוצרת ויזמת ההון המַפרה. וכל עוד קיבוץ הגלויות יעמוד במרכז המדינה – לא תוכל שום ממשלה אחראית לאחוז בדרך פשוטה ומוניסטית כביכול, אלא תאמץ ותעודד שתי הצורות הכלכליות האלה.

ומתוך ראייתנו קיבוץ גלויות כעיקר דאגתנו – הודענו לכנסת עם יסוּד הממשלה בחילת מארס 1949, שתכניתנו מכוּונת להכפלת הישוב במדינה במשך ארבע השנים, ושם כך נרחיב שני טיפוסי המשק: גם נעודד ההון הפרטי ונאמץ היזמה הפרטית והקואופרטיבית בכפר ובעיר ונעשה הקלות מיוחדות להשקעות-הון פרודוקטיביות המסייעות לפיתוח מהיר ויעל של גנזי הארץ ואפשרויותיה הכלכליות, ונבטיח הקלות להעברת הון יהודי מהגולה, ובאותו זמן גם נשקוד על פיתוח משקי עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן – ומדרך זו לא נזוז, ואיני מאמין שאיזו שהיא ממשלה תוכל ותעיז לזוז מדרך זו.

ממשלה זו אדוקה בחזון ההיסטורי ולא תרפה ממנו, אבל אנשיה הם אנשי מציאות ומעשה. והם חייבים מזמן לזמן לבדוק תנאי המציאות המשתנים, כי החזון מתגשם במסגרת המציאות, והממשלה נתבעת מזמן לזמן לבדוק דרכי הביצוע גם מתוך נאמנותם לחזון וגם מתוך התאמתם לצרכי המציאות המתחלפת.

בדיקה זו עשינו בשבועות האחרונים, בימי הפגרה, ומסקנותינו פרסמנו ברבים, והן יוגשו לכנסת לעיוּנה ולדיונה.

*

עלי לעמוד על עוד דבר אחד: התפקיד הגדול והקשה העומד במרכז המדינה וההיסטוריה של העם היהודי – מחייב יציבות בהנהגת המדינה. אין מדינת-ישראל ככל המדינות, אם כי גם התפקידים הנורמַליים של מדינה מחייבים ממשלה יציבה. אולם התפקיד הנוסף המייחד שליחותה של מדינתנו, קיבוץ גלויות, לא יתמלא אם לא נדע להעניק למדינה ממשלה יציבה הנשענת על רוב בטוח ויציב. אין יכולים לחיות מן היד אל הפה. קליטת מאות אלפים עולים ופיתוח מהיר של הארץ אינם אפשריים בלי תכונה ממושכת ויזמה מתמידה, ובלי מדיניות של טווח-רחוק וראיית הנולד. גם מעמדנו בעולם וזיקתנו לעם בתפוצות מחייבים יציבות ממשלתית. אנו חיים בעולם מטורף ומסוכסך, ובלי מצפן קבוע לא נמצא דרכנו בים הבינלאומי הסוער. עלינו לחתור לשלום עם כל העולם ועם שכנינו, ולקיים באותו זמן כוננות צבאית יעילה. ועלינו להפעיל עמנו המפוזר החי בגולה, לא מיום ליום, אלא מתוך תכנון מחושב לאורך-ימים, ורק ממשלה יציבה תצליח לעשות זאת. גם קליטת העולים וחינוכם לא יתכנו בתוך זעזועים פנימיים בלתי-פוסקים. רק ממשלה יציבה ואיתנה תתגבר על הקשיים העצומים הטבועים בעצם מהותן של המשימות הגדולות והמרכזיות המוטלות עלינו: בטחון, עליה והתישבות.

תכנית הפעולה שהגשנו לכנסת במארס 1949, לא היתה תכנית של קוניונקטורה זמנית וחולפת, פרי צירוף מקרי של כוחות, אם-כי הממשלה אשר הוקמה אז לא היתה כולה מעור אחד, אלא קואליציה של מפלגות שונות. בתכנית זו בוטא הכיווּן היסודי, ההיסטורי, המוכרח, של מפעלנו בארץ, הכיוון אשר הפך בני ערים ועיירות בגולה – לישוב עצמאי המעורה באדמתו, עבודתו, משקו, לשונו, תרבותו, הנהלתו והתגוננותו העצמית. קווי-היסוד של תכניתנו הם גם פרי החזון החלוצי שפָעם במייסדי המדינה וגם ביטוי נאמן לריאליזם הקונסטרוקטיבי שהגשים החזון למעשה. לא ראינו בכל פרט של תכניתנו הלכה למשה מסיני. נתקלנו בקשיים – ואין אלה קשיים אחרונים; בדקנו דרכנו ופשפשנו במעשינו. לא זזנו מהעיקר – אבל תיקַנו כמה תקנות בדרכי הביצוע. גם ערכנו תכניות לגיוס העם בגולה, שלא יעָשה בן-יום, גם לא בן-שנה, אלא ידרוש מאמץ ממושך ומתוכנן, והצעד הראשון שנעשה להכנתו – הכינוס בירושלים בראשית ספטמבר – יש בו כדי לעודד, אם כי עוד אנו עומדים לפני ההתחלה.

*

בדקנו את מכונת הממשלה עצמה, ומצאנו פגימות גם בממשלה וגם במנגנון הממשלתי.

כשנוסדה ממשלה זו, רצינו להחזיק דלת פתוחה לשתי המפלגות שישבו אתנו בממשלה הזמנית ושמרנו על מספר תיקים שלא יחולקו סופית, ונמסרו לפקדון זמני בידי חברים אחדים בממשלה שהיו כבר עמוסים למדי גם בלאו הכי. ריכוז מופרז זה לא היה לברכה בעבודת הממשלה, ונראה צורך בשינוי, קודם-כל – על-ידי מינוי שרים מיוחדים לחקלאות ולתעשיה. נמצאו גם פגמים במנגנון. אם נזכור שהמדינה היא רק בת שנתיים ואין לנו מסורת של מנגנון ממלכתי מתוּקן – לא יפלא הדבר. אולם הבנה אין פירושה הצדקה. יותר מכל מדינה אחרת אנו זקוקים למנגנון יעיל, ישר ונאמן, נאמן גם למדינה וגם לאזרח היחיד. מצטער אני – ונדמה לי שכל אזרח הוגן יצטער יחד אתי – על הגינוי הסיטוני של הפקידות. כשקוראים עתונים מסוימים נדמה כאילו אין דבר יותר פופולרי מהשמצת עובדי המדינה. את השם “פקיד ממשלתי” מבטאים בזלזול. עתון אחד לא נתקררה דעתו עד שאמר פקידון. איני סבור שכל עובדי המדינה הם מלאכים, אבל איני חושב שהם בכללם לא הצליחו. אני יודע כמה וכמה שרותים הנעשים באמונה ובכשרון. אבל בלי-ספק יש ליקויים גם בסידורים הכלליים וגם בפקידים מסוימים. ויש צורך בשכלולים מתמידים, בפיקוח יעיל, בבחינה קפדנית, במשמעת חמורה יותר. השכלול לא יעָשה ביום אחד. בכל אופן לי לא ידוע מַטה-קסם שיעניק לנו בבת-אחת מנגנון מצוּין בכל המעלות הרצויות ונקי מכל החסרונות. יותר קל לשנות ממשלה מאשר מנגנון. ממשלה אפשר להחליף בבת-אחת. מנגנון טוב יש לחנך בשקידה, בפיקוח מתאים, במתן דוּגמה נאה, בשיעורי השתלמות וגם במשמעת וקפדנות. איני מכיר מדינה שהצליחה להקים מנגנון טוב ומשוכלל בזמן קצר. אולם לנו הזמן דוחק, ומה שנעשה בארצות אחרות במשך עשרות או מאות שנים, מן ההכרח שיעָשה אצלנו במשך שנים ספוּרות.

בעיות כלכליות וסידוריות אלה נדונו בממשלה בימי הפגרה – ואחרי בירורים ועיונים מרובים הגענו לידי מסקנות. עלי הוטל להביא לכנסת סידורי הממשלה החדשים. מבנה הממשלה והרכבה במדינה פארלמנטרית הם מתפקידו של ראש-הממשלה. בחנתי הבעיה מכל הצדדים והגעתי לידי מסקנה, שאם יש לארגן משרדים מיוחדים לחקלאות ולתעשיה – הרי יש להימנע מניפוח מלאכותי של גודל הממשלה. במדינות מתוקנות, שיש בהן רק שתי מפלגות, הדבר קל. ראש-הממשלה יוכל בנקל להחליף אנשים בממשלתו, להוסיף או לגרוע לפי הצורך, כפי שהוא רואה אותו. אנחנו טרם הגענו – ואינני בטוח שנגיע בקרוב – לשיטה דו-מפלגתית. נתברכנו בשפע של מפלגות, ויש הכרח בקואליציה, ויש בעיית מפתח. ומשום כך, לא קל להרחיב או לצמצם. כמובן, שכל סיעה בקואליציה אינה רואה כל פגם בהרחבת מספר חבריה, אבל אין בה אותו רוחב הלב ביחס לחברותיה. וכל איש נוסף, גם אם יש בו צורך, גורר אחריו תביעות מוצדקות או לא-מוצדקות לתוספת חברים לשאר הסיעות. נתברר לי שאם יתווסף איש מתוך חברי הקואליציה, נגיע לידי ניפוּח מלאכותי או לטענות של קיפוח אם לא נכפיל מספר החברים, ובמקום 12 תהיה לנו ממשלה של 24, שאין צורך בה למדינתנו הקטנה.

משום כך הגעתי לידי מסקנה שיש להוסיף רק איש אחד ולהעמיד מספר חברי הממשלה על 13, והאיש הנוסף יהיה מחוץ לכל הסיעות. אתם יודעים שבקואליציה משתתפות ארבע סיעות, וסיעה אחת מאלה מורכבת למעשה מארבע מפלגות, ונראה לי שיש לחפש מועמד למשרד-התעשיה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לכנסת, כי לא ידוע לי איש בכנסת שאינו חבר לאחת הסיעות, וגם המבחר בכנסת הוא מוגבל בהכרח. לאחר התיעצות עם הגורמים המתאימים מצאתי איש רב-פעלים שאינו חבר בכנסת ואינו משתייך אף לאחת מהסיעות המשתתפות בממשלה והצעתי לו משרד-המסחר-והתעשיה. נראה לי צורך לעשות גם שינויים אחרים בפנים הממשלה. מתוך התיעצות עם יודעי-דין-ומשפט הוברר לי, שיש ספק רציני אם יתכנו חילופים ותוספות בממשלה בלי שהממשלה הקודמת תתפטר והכנסת תאשר השינויים, כאילו זוהי ממשלה חדשה. באנגליה אין נוהגים כך – ראש-הממשלה מוסיף וגורע, והחבר החדש בממשלה הולך למלך “לנשק היד” ולקבל חותמת משרדו ובזה נגמר הענין. כאן סבורים יודעי-דין שאין הדבר כך. ומשום כך החלטתי להגיש לנשיא התפטרות הממשלה בכל אופן, והיה אם כל הסיעות בממשלה יסכימו לסידור החדש, כלומר לממשלה בת 13, שמהם אחד הוא מחוץ לקואליציה – אציג היום הממשלה החדשה לפני הכנסת.

ביום החמישי שעבר הבאתי הצעותי לממשלה וביקשתי מחברי להודיע לי אם הם וסיעותיהם מקבלים הצעתי, כי אמרו בצדק, שעל הרכב מחודש בממשלה אין מחליטים ברוב, אלא בהסכמת כל הסיעות.

ברצוני לציין, שלפני ישיבת הממשלה ביום ה' לא סיפרתי לשום סיעה – לא לסיעת מפא"י, לא לסיעה הפרוגרסיבית, לא לסיעה הדתית ולא לסיעה הספרדית – מה היא הצעתי, אפ-כי אחת הסיעות דרשה ממני משום-מה למסור לה את הצעתי לפני שאני אביא אותה לממשלה. מכיוון שידעתי כי הכנסת תיפתח היום, ביום ב‘, ביקשתי מהחברים להמציא לי תשובתם עד יום א’, יום לפני פתיחת הכנסת. עיקרי הדברים נדונו והוחלטו בממשלה, וגם על תוספת שר לתעשיה מחוץ לקואליציה הודעתי לממשלה כמה שבועות לפני כן, ולא היה כל יסוד לחשוב שלא תיתכן תשובה לפני פתיחת הכנסת. וכדי שלא יגָרם כל עיכוב לא-הכרחי, ביקשתי מהנשיא להזמין אליו כל הסיעות ליום א' (אתמול) אחרי הצהרים כי בכל אופן הייתי מחויב, כפי שהסברתי כבר – להגיש לנשיא התפטרות הממשלה הקודמת. הייתי כמעט בטוח שלפני נסיעתי לנשיא תהיה בידי כבר תשובת כל הסיעות – אבל תקוותי זו משום מה נכזבה.

הבוקר כינסתי שלושה-עשר החברים המוצעים לממשלה החדשה – ולצערי ולתמהוני לא קיבלתי גם הבוקר התשובה המצופה. אחת הסיעות שוב דחתה מתן הסכמתה. כעבור זמן מה אמרו שהם מבקשים דחיה לשבוע או לשבועים. לא ראיתי כל יסוד מוצדק או הגיוני לדחיה זו, והכנסת נפתחה מבלי שיכולתי להביא אליה הצעה על ממשלה יציבה, ואין בידי עכשיו אלא להציע ממשלת-מיעוט כממשלת-מַעבר, כי באין רוב יציב יש הכרח בבחירות חדשות, ובהקדם האפשרי. ועל הכנסת לקבוע נוהל פיזורה לקראת הבחירות החדשות. עד שתקום ממשלה חדשה לאחר הבחירות, יש צורך בממשלת-מעבר – אשר גם היא לא תוכל לכהן אלא אם הכנסת תאשר אותה כממשלת-מעבר, שאם לאו – לא תוכל הממשלה הקודמת, למרות התפטרותה, לפעול הרבה, כי לפי החוק גם ממשלה שמתפטרת או מביעים לה אי-אמון חייבת להמשיך בכהונתה עד הִיכוֹן ממשלה חדשה, כלומר עד מַתן אישורה של הכנסת לממשלה חדשה.

ו' בחשוון תשי"א – 17.10.1950

בישיבה המאה ושמונים של הכנסת הראשונה

לא חשבתי שאצטרך לדבר עוד פעם על המשבר עצמו. ואני מצטער שחברים שהיו שותפים לממשלה זו מכריחים אותי לעשות זאת.

פגשתי עתונאים ואנשי ציבור, אשר בשמעם על המשבר הרגישו מעין חג, על-פי הנוסח השגור: “זכינו סוף סוף לאחר אלפיים שנה”. אני מתוודה: לא הייתי שותף לשמחה זו. כי משבר ממשלתי במדינת-ישראל נראה בעיני כענין חמור, חמור מבחינה פנימית וחיצונית גם יחד. מדינתנו, יותר מכל מדינה אחרת, זקוקה ליציבות מַכּסימלית, ויש להצטער על כך שהממשלה שאושרה על-ידי הכנסת הראשונה לא יכלה לסיים תקופת כהונתה – ארבע שנים.

מפי חבר סיעה אחראית, והוא עצמו איש אחראי, נשמעה הקובלנה שהדבר היה פזיז. חזר על טענה זו במידה ידועה גם הרב שאג. טענה זו נשמעה גם בעתון של אחת מסיעות הקואליציה – עתון “הצופה”. לצערי הרב אין לשים לב ביותר למה שנאמר במַרבית העתונים, אבל איני יכול להתעלם מדבריהם של חברי הקואליציה, שהם אנשים אחראיים. וצר לי שאצטרך לגזול קצת מזמנה של הכנסת למען עמוד על “פזיזות” זו.

*

הממשלה בנויה על אחריות קולקטיבית, וכל אחד מחברי הממשלה הוא שותף לאחריות הקולקטיבית. אחריות נוספת מוטלת על ראש-הממשלה בתוקף תפקידו, וזוהי אחריותו האישית. זוהי אחריות לא קלה, אולם איני סבור שמישהו רשאי בימינו להתאונן על עוֹל קשה. אולם תאמינו לי אם אומר לכם שלא שפרה נחלתו של ראש-הממשלה במדינת-ישראל, והעומס המוטל עליו אינו קל ביותר, ואינו נעשה יותר קל מפני שזוהי ממשלה קואליציונית.

אני עבדכם נתנסיתי – אולי יותר מכל המסובים בבית זה – בעניני קואליציה. חבר הכנסת חזן אינו מבין מה קרה בקואליציה. נדמה לו שהוא יכול בנקל להשיג אינפורמַציה מחבריו שגם הם יושבים בקואליציה מעין זו – בסוכנות, בתוספת באי-כוח “חרות”. חבריו ודאי יודעים קשיי הקואליציה. זה שבע-עשרה שנה ישבתי בקואליציה ציונית, ומזה חמש-עשרה שנה – בקואליציה זו. בשנת 1933 הוטל עלי, בתור שליח הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס הציוני, להקים הנהלה קואליציונית. גם אז ניסיתי להקים הקואליציה הרחבה ביותר, מחוץ לרביזיוניסטים. לצערי לא עלה הדבר בידי, ושתי מפלגות נשארו בחוץ – המזרחי וציוני ב' – באשר הציגו תביעות מופרזות שלא היתה להן כל הצדקה מוסרית ומדינית. הן עמדו על דרישותיהן המופלגות באשר הניחו שבלעדיהן אי-אפשר להקים הנהלה, והייתי מוכרח להקים נגד רצונן קואליציה מצומצמת, כמדומני ברוב של קול אחד.

שתי המפלגות כמובן לא שתקו, והתביעה להנהלה להתפטר לא פסקה. עברו שתי שנים – ולא בלי הצלחה. על-ידי ההנהלה נעשו דברים חשובים בעליה, בהתישבות, בהרמת קרננו הפוליטית, ואף-על-פי-כך, כשבאנו לקונגרס בשנת 1935 חידשתי התביעה לקואליציה רחבה, בניגוד לדעת כמה חברים היושבים בבית זה. ולמרות הקשיים הרבים – הוקמה הקואליציה הרחבה שנתקיימה עד צאתי מההנהלה, לאחר הקמת המדינה, והממשלה הזמנית אף היא היתה בנויה על קואליציה רחבה זו בתוספת אגודת-ישראל.

החיים בקואליציה לא היו קלים, לקואליציה כולה, ואולי גם לכל אחד מהצדדים, אבל ביחוד היו לא קלים ליושב-ראש ההנהלה. כשצריכים לקיים קואליציה שבה יושב מצד אחד הרב מיימון, או הרב פישמן, ומהצד השני מר י. גרינבוים – ולא הרב מיימון ומר גרינבוים של היום, אלא מלפני חמש-עשרה שנה – הרי החיים לא קלים ביותר, והיו לא מעטים אשר השתוממו על הסבלנות הבלתי-רגילה של היושב-ראש, ולא פעם שמעתי מעסקנים ציונים בעלי-נסיון דברי השתאות על סבלנותו במשא-ומתן וביחסים עם המפלגות היריבות.

גם הממשלה יש קואליציה רחבה – וזו קיימת כבר שנתיים וחצי: כשנה בממשלה הזמנית, כשנה וחצי בממשלה הנבחרת. לא היה קל בשתי ממשלות אלו, ואיני מגלה בזאת כל סודות מן החדר, כי חלק מהאופוזיציה ישב בממשלה הזמנית, והם יודעים כל הפרטים כמוני. משום-מה קורא חבר הכנסת חזן לקואליציה בשם קנוניה. איני יודע אם השם קנוניה חל גם על קואליציות שחזן משתתף בהן או רק על קואליציה שהוא וחבריו אינם בתוכה. אולם יקָרא הדבר כאשר יקָרא – אין זה קל; והקושי העיקרי הוא לא בצירופי הקואליציה – אלא במשׂימה המוטלת עליה. האחריות היא קשה מנשוא. אמנם ידעתי אנשים המסוגלים לבצע כל דבר – בהבל פיהם, ואין דבר אשר יבּצר מדיבורם החרוץ. הם בונים מדינות בהבל פיהם משני עברי-הירדן ועד נהר פרת, הם ממטירים זהב על הארץ ועושים נפלאות ונצורות בכוח המלל. ואיני יודע משום-מה אין לעם אמון בקוסמים ובידעונים כל-יכולים אלה. איננו יודעים סוד הכישוף הזה, והמלאכה לפי מיטב ידיעתנו קשה מאין כמוה, ומשום-כך גם היחסים אינם קלים. לפעמים אין זה קל אפילו בתוך מפלגה אחת. כששמעתי חבר הכנסת בר-יהודה מספר על התרוצצות הארבעה בחזית הדתית, הרגשתי שהו מדבר מתוך נסיון, אם-כי במפלגתו מתרוצצים רק שלושה. אני זוכר עוד כשמר בר-יהודה היה אתי במפלגה אחת. לא תמיד היתה נחת. בקואליציה הקשיים הם כמובן גדולים יותר. צר לי שעלי לדבר על כך – אבל משברים אלה עוד יפרצו אולי לא פעם במדינה, ויש לראות המציאות כמו שהיא. השתוממתי לא מעט כשחברי מפ"ם דיברו על המשבר בשמחה לאיד, כאילו זה משבר ממשלתי ראשון בתולדות עמים. הדבר קורה בכל מדינה, אלא שבמדינות שונות לובש המשבר צורות שונות. בארץ לא-דמוקרטית אין משבר – אלא פתאום מתגלה שאחד השרים או אחדים הם סוכנים זרים, בוגדים וקשורים כל ימיהם עם האויב, ומסכּנים אלה מועמדים למשפט, מוֹדים בחטאם ומוּעלים לגרדוֹם. במדינה דמוקרטית הדברים אינם כה טראגיים – אלא מינסטרים הולכים ומינסטרים באים.

הזעזוע כאן היה אולי יותר מורגש, כי עוד לא נתנסינו בכך. גם אני עבדכם לא נתנסיתי במשברים ממשלתיים, אם כי היה לי קצת נסיון מעין זה בהנהלת הסוכנות. קשה הדבר ביחוד לראש-הממשלה שעליו מוטלת אחריות נוספת. אני אומר דברי לא משום שבשעה זו מוטל תפקיד ראש-הממשלה עלי, אין תפקיד זה קשור דווקא לאיש זה או אחר. אני מדבר על כך מבחינה אובייקטיבית לגמרי. אין מלאכה זו של ראש-הממשלה קלה אפילו בתנאים אידיאליים, וּודאי לא במדינה שלנו. וכאשר ציינתי קודם, יש לראש-הממשלה נוסף על חלקו באחריות הקולקטיבית של הממשלה עוד אחריות נוספת, אישית משלו, כראש-הממשלה. ועוד בתקופת כהונתי כיושב-ראש ההנהלה הציונית הודעתי לחברי שכראש ההנהלה הציונית לא אקבל כל הוראות מהמפלגה. ראש ההנהלה מייצג כל התנועה, ואין הוא שליח מפלגה בלבד. המפלגה רשאית בכל שעה לקחת ממני את המנדט, ולא אשאר אף רגע במקום זה בלי הסכמת המפלגה – אבל אין הוראות המפלגה מחייבות אותי, ואני פועל לפי מצפוני אני, כל זמן שאני ראש ההנהלה.

חמש-עשרה שנה שימשתי כיושב-ראש ההנהלה הציונית בתנאים אלה, ובכל הזמן הארוך הזה היה רק מקרה אחד שהמפלגה החליטה נגד דעתי על דבר שעמדתי לעשות מטעם ההנהלה. אולם זה היה מקרה חמוּר מאוד; הדבר היה בראשית ימי הספר הלבן. בקיץ 1939 הצעתי בהנהלה הציונית, להביא אניית מעפילים לחוף תל-אביב ולהוריד האנשים בכוח, ולשלוח כוח מזוּין של ההגנה לתל-אביב שימנע גישת משטרה או צבא. ההנהלה קיבלה הצעתי והדבר אורגן. הואיל והמעשה חייב גיוס כוח מזוין רב – נודע הדבר לחברי הוועדה הפוליטית של המפלגה, ונתקיים ויכוח, והוחלט ברוב בדעות נגד המעשה הזה. בראש אלה שהתנגדו למעשה עמד חברי יצחק טבנקין, ודעתו נתקבלה על-ידי הרוב. הודעתי אז לוועדה שהמעשה יעָשה, כי על כך החליטה ההנהלה הציונית, אבל אני לא אשתתף בפעולה נגד דעת המפלגה, ולכן אני מתפטר מיד מההנהלה הציונית. קם אז טבנקין ואמר שהחלטת הוועדה אינה מחייבת אותי, כי זו היתה רק חוות-דעת מייעצת, ואני חפשי לפעול לפי דעתי, ואין כל צורך שאתפטר. לצערי, לא יצא הדבר לפועל מטעם אחר – כי אניית-המעפילים נתפסה על-ידי הצי הבריטי בלב הים ולא יכלה להגיע לחוף תל-אביב. זה היה המקרה היחיד בכל חמש-עשרה השנים, וגם במקרה זה לא רצו לחייב אותי בהוראות המפלגה.

בכיוון שבינתיים נשתנה הרכבו של הישוב, וגדל הציבור וגם המפלגה גדלה פי כמה, אני רוצה להודיע מכאן לכל רבבות החברים, שכל זמן שעמדתי ואעמוד בראש-הממשלה לא קיבלתי ולא אקבל הוראות מהמפלגה. אני רואה את עצמי אחראי בפני הכלל כולו.

*

כראש-ממשלה עמלתי לא פחות מכל חבר אחר לקיים הקואליציה, כאשר עשיתי בהנהלה הציונית. עמלתי על שיתוף מכּסימלי של כוחות אחראיים וציוניים – אם כי ידעתי שיש בינינו כמה וכמה ניגודים פוליטיים, חברתיים ורוחניים, בחלקם מדומים ומנופחים, בחלקם ממשיים ואמיתיים. ומשונה הדבר שאלה היושבים יחד אתי בקואליציה חמש-עשרה שנה, מטילים בי עכשיו אשמה של פזיזוּת לאחר שפרץ המשבר הראשון.

בדברי-הפתיחה של אתמול, אמרתי שבממשלה נמשכו הדיונים כמה וכמה שבועות, ואחת המסקנות היתה שינויים אחדים בממשלה. לאחר ששקלתי בדבר הגעתי למסקנה, והודעתי על כך לממשלה כמה שבועות לפני המשבר, שיתווסף רק שר אחד, וזה יהיה מחוץ לסיעות הקואליציה. קביעת האיש – זוהי חובתו של ראש-הממשלה. אין בדעתי לספר פרטים שאין בהם בשעה זו ענין לכנסת, גם אם אחדים יעשו זאת. אבל דבר אחד אני חייב להעמיד על דיוקו.

סיפרתי לכם אתמול שהצעותי לא נמסרו לשום סיעה עד שהצעתי אותם לממשלה בישיבתה מיום חמישי שעבר. חבר -הכנסת ורהפטיג סיפר כאן שמשלחת החזית הדתית ביקרה אצלי בערב שלפני ישיבת הממשלה, וביקשה לשמוע מפי הצעותי על סידור הממשלה, – ואני סירבתי למסור להם ההצעות אם-כי ההצעות נמסרו לפני כך לוועדה הפוליטית של מפא"י. צר לי להצהיר שחבר-הכנסת ורהפטיג לא סיפר האמת לכנסת. אולם אין בזה כל חטא. אין אדם מחויב לספר כל מה שהוא יודע. אבל מר ורהפטיג סיפר לכנס לא-אמת – וזה ודאי שאסור לעשות. אם שמו אינו מחייב אותו¹ – הרי זיקתו לסיעתו מחייבת אותו. האם שכח הלאו בעשרת הדברות: “לא תענה ברעך עד שקר”? הודעתי לחזית הדתית שבאה אצלי – וחבר-הכנסת ורהפטיג היה באותו מעמד – ואני מודיע עכשיו שוב לכנסת, שלא הודעתי על הצעותי לשום ועדה מדינית ולשום סיעה, ולא המפלגה שלי ולא מפלגת הפרוגרסיבים ולא החזית הדתית – לא ידעו על הצעותי עד שמסרתי אותן לממשלה ביום ה' שעבר.

ביקשתי תשובת הסיעות. אין ענין לכנסת לדעת כל השתלשלות הענינים לפני ישיבת הממשלה ולאחריה, ואני עומד רק על העיקר: רציתי לדעת אם מקבלים הסידור של שלושה-עשר. גם אני מבין קשיים של מפלגות, ולא נעלמו ממני הקשיים של החזית הדתית, אולם לא היה לי כל יסוד להניח עד יום א' לא יוחלט הדבר. הוצעו לי הצעות אחרות שלא יכולתי לקבל, כי לא היו מוצדקות ולא היו שייכות לענין. תכנן לא דרוש לכנסת, ואין בדעתי לגרום צער לאחרים. אולם הוצעו לי הצעות שלא הייתי בשום תנאי רשאי לקבלן, – והודעתי על כך לחברים. ואם הסיעות, כדבריו של אחד החברים, הן חפשיות להחליט בדבר הממשלה, ואין הרוב מחייב בענין זה, הרי גם ראש-הממשלה הוא סיעה של איש אחד, וסיעה זו החליטה בשלילה מוחלטת על מספר הצעות שהוגשו לה.

הגשתי ביום א' את התפטרותי לנשיא. התפטרות זו היתה מחוּיבת המציאות אליבא דכל הדעות, כי היתה הסכמה מלאה על הצורך בשינוּיים. היה יסוד להניח שהנשיא יטיל עלי שוב להרכיב ממשלה, והיתה לי הצעה מוכנה, ידועה לכל הסיעות, על שלושה-עשר; רציתי לצרף – אם אפשר – גם שתי המפלגות שבממשלה הזמנית, לא במקום הקואליציה הקיימת אלא נוסף עליה. ממפלגה אחת – מפ"ם, קיבלתי התשובה מפי חבר-הכנסת בר-יהודה. המפלגה השניה – הציונים הכלליים, אמרו שדרוש להם עוד יום להתיעצות, אבל בינתיים הודיעה לי החזית הדתית שאין היא יכולה לתת תשובה אלא כעבור שבוע או שבועיים. הממשלה הקודמת בינתיים התפטרה. ראש-הממשלה ידע שהוא יכול לבוא רק עם הצעת שלושה-עשר. כי בענין זה, עד כמה שהדבר תלוי בו – הוא המחליט, והחלטתו לגבי עצמו היא סופית.

*

אינני שׂשׂ למשבר. יודע אני אולי חומר הענינים כחבר-הכנסת חזן, אם-כי איני סבור שלרגל המשבר יבולע למלחמה בשוק השחור או לפעולה באמריקה. משבר ממשלתי אינו מזעזע יציבות המדינה, והמדינה אינה נשארת אף לרגע בלי ממשלה, ועד שהכנסת לא תאשר ראש-ממשלה אחר – האחריות של ראש-הממשלה מוטלת עלי, ואעמוד במידת יכלתי ובמיטב יכלתי באחריות זו.

גם כשיש משבר – חייבת הממשלה להמשיך בתפקידה עד אשר תאושר ממשלה חדשה. זהו החוק. אולם לא טוב למדינה שממשלה אשר התפטרה תמשיך בפעולתה, ולכן רציתי להביא לכנסת הצעת השלושה-עשר.

אולם הצעה זו דרשה הסכמת כל הסיעות, ובלי הסכמת החזית הדתית ההצעה בטלה, ולא נראה לי מוצא אחר אלא בחירות חדשות, אם-כי מבחינה פורמַלית גרידא יש מוצא אחר. הנשיא הטיל עלי הרכבת ממשלה. הדבר לא עלה בידי. עלי להחזיר המנדט לנשיא (ואם הצעתי תידחה, אעשה זאת), הנשיא יטיל התפקיד על אחר, ומישהו אחר ירכיב ממשלה יציבה. אולם ידעתי שאין באולם הזה אף איש אחד שיוכל להקים ממשלת רוב בלי חברי. ואם יש כזה – אדרבא, יקום ויודיע זאת, ואני מבטיח לו להפסיק מיד דברי ולגשת בלי כל דיחוי לנשיא ולהגיד לו: אדוני הנשיא, תזמין בבקשה חבר-כנסת פלוני – שמוכן להקים ממשלה יציבה. כל אחד מכם יודע כמוני שאין איש כזה בכנסת, ואם הצעתי-אני על שלושה-עשר אינה ממשית – אין מוצא אחר אלא בחירות, ומיד. אך גם לתקופת הבחירות דרושה ממשלה. ויש רק שתי אפשרויות: במקרה שלא תאושר שום ממשלה אחרת – נשארת בהכרח ממשלת השנים-עשר, זו שהתפטרה. אבל זה יהיה מצב משונה. לכל ממשלה אפשר להביע אי-אמון ועליה להתפטר. מכל ממשלה אפשר לחבר להתפטר, אבל אם נשארת ממשלת השני-עשר, אי-אפשר להביע לה אי-אמון ואי-אפשר להתפטר ממנה.

אמנם, אני אעשה חובתי לפי חוקי המדינה, גם אם הדבר לא יהיה נעים לי, וגם אדאג לכך שכל האזרחים ישמרו על החוק. אבל בינתיים כל אחד מחברי הממשלה יהיה כבול. אני מתרעם, איפוא, על שלושה מחבריה – על שר-הפנים, על שר-הבטחון ועל שר-הסעד שהם מכריחים אותי להיות בממשלה אשר התפטרה. ואני רשאי לפנות אליהם לתת לי להקים ממשלת-מעבר, או הם יעשו זאת, וממשלת-מעבר זו תשמש עד הבחירות.

אולם כהונתה-מתוך-אונס של הממשלה שהתפטרה תוכל להימשך מי יודע כמה, כי גם אחרי הבחירות יתכן שלא יוכלו להקים ממשלת-רוב אחרת, ואין זה חברי, ואולי גם אין זה הוגן שתתקיים בינתיים ממשלה אשר לה כל הסמכות וכל התוקף של הממשלה, אבל חבריה לא יהיו חייבים באחריות קולקטיבית, וכמה מחבריה יהיו גם בממשלה וגם באופוזיציה. נכנסתי לממשלה זו על יסוד אחריות קולקטיבית, ואלה שאינם רוצים לשאת באחריות הקולקטיבית הזאת – או שעליהם לאפשר לי יסוּד ממשלת-מעבר, או שעליהם בעצמם להקים ממשלת-מעבר. במצב זה אני כבול לפי החוק.

הצעתי ממשלת-מעבר בת שבעה חברים. או תצביעו בעדה – או תציעו ממשלה משלכם, אבל אל תכריחו אותי להיות בממשלה שנתפרקה ואין עליה אחריות קולקטיבית אפילו לחדשים מספר. איני יודע מה יקרה בשני חדשים אלה. יש לפעמים ענינים חמוּרים המוכרעים ביום אחד. ואין אני רוצה להיות אף יום אחד בממשלה שאין עליה אחריות קולקטיבית, ממשלה שכל חבר שבה הוא גם בממשלה – וגם נגדה, בכל רגע שירצה.

משום כך הצעתי מוצא – ממשלת-מעבר. ובידכם הדבר לקבלה או לדחותה. לא אראה בכך שוום פחיתות-הכבוד אם הרוב בכנסת – מפ"ם, “חרות”, הציונים הכללים, והחזית הדתית – יצביע נגדה. אני יודע שאני מציע ממשלת-מיעוט, ואם הרוב ידחה אותה – הרי מידת ההגינות מחייבת את הרוב להציע ממשלה אַלטרנאטיבית. מובן, הרוב יכול להסתלק מאלטרנאטיבה זו, ואז על-פי החוק אהיה חייב להמשיך בתפקידי כל כמה שזה יהיה הכרחי. אעשה כמובן חובתי.

אין איש צריך לספר לי שהכנסת היא המכרעת, הכנסת תחליט מה שתחליט, והחלטתה תחייב כל אחד מאתנו, אבל ראיתי חובה לעצמי לומר דברי.

*

עכשיו תרשו לי להעיר כמה הערות לדברי חברי הקואליציה, וגם לכמה מדברי האופוזיציה.

חבר-הכנסת ורהפטיג קבל שחייל דתי בצבא מוכרח לחדול מהיות דתי. אני מצטער צער רב על אמירה זו שאין בה אמת. אין עוד צבא בעולם שיהודי יוכל להישאר בתוכו יהודי דתי כבצבא-הגנה לישראל. וזה מטבע הדברים, ולא שבח מיוחד כלפי צבאנו. ידעתי שיש צעירים שמתפקרים. אין זו אשמת הצבא. נולדתי בעיירה שתושביה היו כולם אדוקים, וכל הדור הצעיר נתפקר – ולא בגלל שירותם בצבא ולא מתוך כפיה. רוח היא באנוש. וזה קורה גם בארץ. הצבא עושה כל אשר ביכלתו לספק התביעות של חייל דתי, ולא רק של חייל דתי, אלא של כל אוהבי מסורת. ואין זה הוגן להגיד שבצבא-הגנה לישראל מוכרח חייל דתי לחדול מהיות יהודי דתי. גם בחורים דתיים שבאים מתל-אביב עלולים להתפּקר. אני מכיר את מר ורהפטיג שאינו אוהב להגיד דברים שאינם אמת – ומשום כך אני מצטער צער יתר על דבריו אלה.

*

כן הוא שאל אם אפשרית שותפות כנה בין היהדות החרדה ובין היהדות החפשית. זוהי שאלה גדולה הנוגעת לא רק לקואליציה. זוהי אחת הבעיות הגדולות של העם היהודי בדורנו. האם יכולים אנו להיות עם אחד – אם-כי יש בתוכנו אדוקים וחפשים-בדעות? המוכרחה לפרוץ בתוכנו מלחמת הדת, מלחמה לדת ומלחמה בדת? ההגיע הזמן להכריע בוויכוח התרבותי-הרוחני הגדול הנוקב עד התהום? אין זו שאלה הכרוכה במשבר – שאלה זו עומדת לפני כולנו, ויש לברר אותה עד כמה שאפשר ביושר, בגיולוי-לב ומתוך כבוד הדדי. אתן תשובתי אני: השותפות היא לא רק אפשרית אלא הכרחית, לדעתי, ואיני גורס כל שותפות אם איננה כנה. האם הגיעה שעת ההכרעה? לדעתי – לא! אני פונה בזה לכל הספסלים: למען השם – אל ננסה להביא שאלה רוחנית גדולה זו לידי הכרעה בימינו אלה. אני ייודע שחוסר הכרעה מכביד על כל אחד מאתנו. ודאי לא קל לחבריו של חזן לשבת בקואליציה עם המזרחי והרביזיוניסטים בהנהלת הסוכנות – ויש להם ודאי נימוק מספיק לישיבתם זו. לי אינו דרוש ההכשר של חזן. גם אילו סירבו חבריו של חזן לשבת עם המזרחי ואגודת ישראל בממשלה הזמנית – הייתי מתיר לעצמי את הדבר כשם שהתרתי לעצמי לשבת אתם בממשלה הנבחרת. שותפות זו, לדעתי, היא צורך היסטורי של האומה. מי שאומר קיבוץ גלויות, מי שדוגל בציונות, ואינו גורס שותפות – נושא לשווא גם שם הציונות וגם עושה פלסתר את קיבוץ הגלויות. אי-אפשר להוציא מהעם היהודי גם את האדוקים וגם את הלא-אדוקים. ושותפות לא תיתכן ברגע זה על יסוד הכרעה. נכנס תחילה פזורי ישראל במולדת. וקיבוץ הגלויות מחייב שותפות – שותפות כל אלה שקיבוץ גלויות קודם אצלם לכל.

אני רואה לפני בספסלים של החזית הדתית פועלים, חברי קיבוץ, עובדי-אדמה. אם לא תיתכן שותפות אמת, שותפות כנה אתם – הרי כל מה שאמרה תנועתנו, תנועת הפועלים, אין בה ממש. הן גם חזן דורש חזית-פועלים כללית. הכרחית שותפות – אם כי היא קשה. ואני מוּכן לעמוד בפני משפט העם ומשפט פועלי ישראל על החטא שחטאתי זה חמש-עשרה שנה בקואליציה עם היהדות הדתית. ואני מוכן להתמיד בחטא זה.

אולם אני חייב להגיד לחברי הדתיים, ביחוד לאלה שקרובים לי באופן מיוחד, לאנשי הקיבוצים וההתישבות העובדת מהפועל המזרחי ומפועלי אגודת ישראל: כל נסיון לכפות עלינו דברים שאין אנו רוצים בהם, יכשיל את התנועה הציונית ואת מדינת-ישראל. ואני מוסיף: יגרום נזק עצום לדת ויוריד קרן המסורת הדתית בקרב העם.

חבר הכנסת שאג, שכל הופעתו בכנסת מעוררת כבוד, אינו יכול לעשות לעצמו הענין כל-כך קל, ולהגיד כי מכיוון שהוא אינו רשאי לאכול טריפה, ולאחרים מותר לאוכל כשר – לכן צריכה המדינה לאסור טריפה בכוח החוק הממלכתי. כל אדם במדינה מותר לו לאכול מה שהוא רוצה ואיך הוא רוצה. ודאי מוּתר לכל אחד לאכול כשר, ומשום כך הנהגנו בצבא מאכל כשר, אבל ברגע שתנסו לכפות בכוח המדינה מישהו לאכול רק כשר – תעוררו שאלת המצפון ותכניסו כפיה בעניני דת. והציבור ימרוד בכם. לא תהיה תפארת הדת על דרך זו. איני חושש שתהרסו המדינה, מאמין אני בכוחה הפנימי של מדינת-ישראל. היא תעמוד במבחנים קשים ותוכל. אבל תגרמו נזק חמור לדת ותקוממו נגד אנשי הדת חלקים גדולים בציבור. בקווי-היסוד של תכנית הממשלה התחייבתם יחד אתנו “למנוֹע כפיה בעניני דת”. ובאין הכרעה ובאין כפיה – יש הכרח בפשרה.

*

ואני מתוודה על עוד חטא אחד: חטא הפשרה. חבר הכנס בר-יהודה היה זמן לא-מעט יחד אתי במפלגה אחת, והוא יודע שאני רודף פשרות. אני חושד בבר-יהודה שגם הוא עשה פשרות במפלגה שלו; אחרת קשה לי להבין כיצד הוא מתקיים שם. אולם בעשיית פשרה יש להבחין בין טפל ובין עיקר. לא הייתי לוקח על עצמי להגדיר בשעה זו מהו טפל ומהו עיקר, ויש דבר שהיום הוא טפל – מחר הוא עיקר, וגם להיפך, אבל כל פשרה שמקדמת את העיקר יש בה ברכה. קואליציה מחייבת פשרות, ואפילו חיים במפלגה אחת מחייבים פשרה.

ישנם שני דברים המאפשרים והמחייבים שותפות כנה בין היהדות החפשית ובין היהדות החרדה. הדבר הראשון נאמר על-ידי תנא דבי אליהו. “פעם אחת – הוא מספר – הייתי עובר ממקום למקום. מצאני אדם אחד ואמר לי: רבי, שני דברים יש בעולם, ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל אין אני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: בני, דרכם של בני-אדם אומרים: התורה קדמה, אבל אני אומר: ישראל קדמו”.

כולנו מחבבים את התורה, מורשת ישראל, וגאים בה, אבל התורה ניתנה לישראל, ולא ישראל – לתורה; בלי ישראל אין תורה, בלי ישראל אין מדינה, ואהבת ישראל קודמת לכל. הדאגה לקיום ישראל היא עיקר–העיקרים, בלעדיה אין כלום. זהו יסוד ראשון לשותפות.

הדבר השני – הוא באמת אהבת התורה. אני מתכוון בשורה הראשונה לספר-הספרים. מה שאדמת המולדת היא בשביל חיינו המשקיים והגופניים – ספר-הספרים הוא בשביל חיינו הרוחניים והמוסריים. ביסוד חינוכנו עלינו להניח שני דברים: המדע כאמצעי הראשי להכרת הטבע, לשליטה בטבע ולעשיה משקית-טכנית, והתנ"ך כמורה-דרך הראשי בחינוכנו היהודי והאנושי, בעיצוב רצוננו המוסרי והחברתי, ביחסנו לאדם ולאנושות. כל מה שאני הוגה יותר בספר-הספרים אני יותר ויותר משתאה למאור הכל-אנושי והעברי המיוחד הזורח ומבהיק בכל שורותיו. זוהי המורשה הגדולה של רוח ישראל בתקופה המכרעת והקובעת בתולדותיו, מימי משה ועד עזרא, שלא מיצינו עדיין כל עָשרה ותפארתה ועצמתה, ושאולי רק הדורות שיגדלו ויתחנכו בישראל העצמאית ידעו לחשוף כל מכמניה וצפונותיה ויצליחו לשקע אותם ברוח האומה המתחדשת.

*

דורנו אנו חייב להשתעבד כולו, ללא שיוּר, לדבר אחד: לקיבוץ גלויות, וכל המצפים בלב שלם לכינוס פזורי ישראל ורואים בו עיקר העיקרים בשעה זו, חייבים לשכוח כל הניגודים וההבדלים שביניהם ולעשות אגודה אחת למען הכשר המדינה והעם לבצע משימה מרכזית ועליונה זו. שותפות זו דורשת כיבוש היצר מכל צד. לא קל הדבר – אבל ראוי קיבוץ הגלויות שנתרכז רק בו, ובו בלבד. כל ההכרעות האחרות יחכו לעת עתה – עד בוא היום.

*

והערות אחדות לדברי חברי הכנסת בר-יהודה וחזן. הם שמחים לאיד הקואליציה. זהו אולי אנושי, הם ציפו לכשלון הקואליציה – וציפייתם באה. אך נדמה לי שהם מערבבים כשלון הקואליציה בכשלון הממשלה. הממשלה לא נכשלה בדרכה, ואין לה כל יסוד להתחרט על מעשיה, להיפך. ואם בר-יהודה מתרעם על שדיברתי על העבר ולא על העתיד – הרי אינו מבין שדרכנו בעבר הוא הדרך לעתיד. בר-יהודה משתשע בהנחה שציבור הבוחרים לא הכיר אותנו – הכירו אותנו לא רק הבוחרים שלנו, אלא כל תושבי המדינה וכל העם היהודי.

בר-יהודה וחזן דיברו על דרך פועלית שהיתה מאפשרת חזית פועלית כללית. באמרם דרך פועלית כוונתם – לדרך מפ“מית, וזהו דבר אחר לגמרי. אנו הצענו להם דרך פועלית, דרך פועלי ארץ-ישראל. פועלי ארץ-ישראל אינם יתומים, ואינם הפקר, שכל הרוצה בא ומדבר בשמם. פועלי ארץ-ישראל הם מאורגנים, בעלי הכרה, וקובעים דרכם בעצמם – בבחירות דמוקרטיות וחפשיות בהסתדרותם הכללית. אמרנו לפעולי ארץ-ישראל שלא ילכו בדרך מפ”מית, כי היא פסולה מבחינה ציונית ומבחינה סוציאליסטית, ויותר משני שלישים של פועלי ארץ-ישראל נשמעו לנו, ודחו הדרך המפ"מית – ואין דרך זו יכולה להיות פרוגרמה של חזית פועלים משותפת. אם אתם רוצים בכנות ובתום לב חזית פועלים – תנו לפועלי ארץ-ישראל להחליט על הדרך. דרך מפלגת פועלי ארץ-ישראל אושרה על-ידי רוב מכריע של פועלי ארץ-ישראל, והיא הדרך הפועלית. אם אתם רוצים בחזית פועלים – עליכם להסכים לכך שפועלי ארץ-ישראל, ולא קנוניה של מפלגות, יקבעו הדרך, ובכל מקרה של חילוקי דעות יכריע הרוב. אם אינכם מקבלי זאת – אתם רק נושאים לשווא שם הפועלים.

*

בר-יהודה טען ש“המשטר” של ממשלה זו היה לרעת כושר הצבא. חבר הכנסת בר-יהודה ודאי לא יתרעם עלי אם אגלה הסוד שאין הוא ה“ספץ” לעניני צבא במפלגתו, והוא שואב ידיעותיו מ“המומחים” שבקרב חבריו, וצר לי להגיד לו שמומחים אלה או שמסרו לו ידיעות בידעם שהן כוזבות, או שבאמת אין להם כל מושג מה שנעשה בצבא. איני רוצה לעורר רושם מוטעה. אני רחוק ממחשבה שצבאנו הגיע לגמר שכלולו. הוא עדיין רחוק מזה, אולם אין לממשלה כל יסוד להתבייש בהישגיו של צבאנו עד כה.

*

נשאלתי על-ידי מר בגין מדוע לא נהגתי מנהג צרפת – לקבל תחילה אישור הרוב לפני נסותי להרכיב ממשלה. זוהי שאלה תמוהה. אם ללכת אחרי דוּגמה של מדינות זרות – מדוע לא לבחור משטר פרלמנטרי יותר מתוקן מזה שבצרפת, כגון המשטר האנגלי? חוק המעבר שלנו אינו בנוי על דוּגמת צרפת. מר בגין טען שראש-הממשלה היה צריך לנהוג לא לפי האות הכתובה אלא לפי השכל הישר. איני מסכים לחלק הראשון של דבריו, אך אני תמים-דֵעים עם החלק השני. אולם השכל הישר שלי אינו שכלו של מר בגין.

מר בגין חוזר כמה פעמים על אשמה כבדה ונוראה: שאנו משתמשים בחוקים נאציים ובחוקים גרועים מחוקים נאציים. דברים אלה שופכים קצת אור על מקור תנועתו של מר בגין. ביקשתי כמה פעמים ממר בגין לא לחדש הוויכוחים על העבר. אנו מוכנים לשכוח כמה דברים מרים – אם לא מכריחים אותנו לחדש זכרם. אבל כשמר בגין מאשים ממשלת ישראל בהפעלת חוקים נאציים – אל יתרעם אם אומר מה שאני עומד להגיד לו.

מר בגין הואיל הפעם להודות שסג’רה אינה שם גנאי. גם זו לטובה. אבל, הוסיף, אין סג’רה – מֶיכּה. איני יודע במה גדולתה של מיכּה בעיני מר בגין. לי יותר קרובה סג’רה. אולם ההבחנה אינה בין סג’רה ובין מיכּה; ההבדל בינינו הוא בין סג’רה ובין – “קינג דוד”.

אמרתי כבר פעם בכנסת ש\המעשה העושה את סג’רה לשום דבר – זהו יסוד “השומר”, וכבוד המעשה הזה אינו לי, אלא לאחד מחברי הנקרא בשם ישראל שוחט. אבל סג’רה היא לא רק “השומר”. דרך סג’רה פירושה: עבודה עברית, אדמה עברית, חקלאות עברית, הגנה עברית, נשק עברי, כוח עברי וגם – אימוץ יחסי ידידות עם שכנינו הערבים. ויש תהום בין דרך זו ובין “קינג דוד” – ולא אתה, מר בגין, תפסול אותנו בנאציזם, לא אתה, אדוני!

*

מר בגין אמר שאנו, כלומר כל הישוב, חי מתרומותיהם של יהודי הגולה. אין זה אמת: הישוב הזה חי מעבודתו. יש בישוב אנשים המתפרנסים מתרומות-חוץ, מתרומות הנאספות על-ידי סיסמות-רמיה, ובאורח פלא הדולרים הנאספים על-ידי נושאי הסיסמות אינם מגיעים אפילו לאוצר המדינה. אבל הישוב בכללו חי מעבודתו, ומי שמלעיז על הישוב הזה כאילו הוא חי מתרומות זרות – מוכיח שאין הוא חלק של הישוב הפרודוקטיבי.

אולם נכון הדבר שהעליה וקליטתה זקוקות לכספים מן החוץ. כשבאים לארץ קטנה זו מאות אלפי עולים, שיש לפרנסם, נוצרות בעיות חמוּרות של שיכון, הלבשה, הזנה, חמרי-גלם, תעסוקה. בארץ זו אין עצים וברזל לרבבות הבתים החדשים הדרושים, אין מזון. יעבור זמן לא מעט עד שהעולים יוציאו לחם מן האדמה בעבודתם – אבל הם צריכים לאכול מיד. עובר זמן עד שבונים הבתים, אבל יש לשכּן את העולים מיד עם בואם. יעבור זמן עד שהם יהיו נושאים את עצמם מבחינה כלכלית – ולעת-עתה יש להביא מחוץ-לארץ כלים ומכשירים וחמרי-גלם למען העסיק העולים בעבודה. זוהי הבעיה הכלכלית והכספית הגדולה – וכאן דרושה עזרה מן החוץ.

מר בגין אומר, שנגע השוק השחור לא ירָפא על-ידי המשטרה. יש בדברים אלה חלק של האמת. ואמת זו ידועה לנו. אבל בראשית הפעולה אמרנו שאם הציבור יתן יד למלחמה זו – נצליח. והציבור נתן ידו, והפעולה נגד השוק השחור מצליחה, אם-כי יש עתונים שתומכים בפועל בשוק השחור ובמפקיעי שערים. המלחמה בשוק השחור היתה אחת הפעולות המוצלחות ביותר של המשטרה – אם כי ברור שהנגע הזה לא ירפא כל-כך מהר: יש סיבות כלכליות שלא יעָקרו בבת-אחת, ויש ליקויים חברתיים-מוסריים. אך נשתנו פני המסחר: יש סחורה בחנויות, מוכרים במחיר חוקי, מוכרים בנקודות, נתגלו מחסני-סתר ועוד יתגלו. יש הרגשה כללית שיש דין ויש דיין. עוד מרובים הפושעים, עוד השחיתות נמשכת בסתר, אבל הפקעת-המחירים הגלויה והצינית פסקה. ובהזדמנות זו אני רוצה להביע לציבור הרחב – לקוֹנים ולמוכרים – ולכוחות החוק, הערכתי העמוקה על הפעולה המבריאה והמטהרת. זוהי התחלה טובה – ואני בטוח שסוף סוף הנגע יֵעָקר.

*

עוד טענה אחת היתה למר בגין: הבטחנו שלא נוריד את רמת-החיים ולא עמדנו בדיבורנו, כי הצנע היא הורדת רמת-החיים. תמהני על מר בגין. האם אין הוא מבין שבכנסת אינו יכול לנהוג מנהג אסיפה פומבית? באסיפה פומבית הוא יכול לספר מעשׂיות – כי אין איש שיענה לו. כלום אינו יודע שבכנסת לא ידבר רק במונולוגים? מהי האמת שבהבטחתנו? בקווי-היסוד לתכנית הממשלה אשר הגשנו לכנסת בשמונה במארס 1949, ואשר אושרו על-ידי הכנסת כעבור ימים אחדים, התחייבנו על “הנהגת משטר צנע לתקופת-המעבר על-ידי קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים והטלת ענשים חמורים על ספסרות, וכן על הפקעת-שערים ומסחר בשוק השחור”. זה מה שהבטחנו.

*

מר ספיר דיבר נגד “שיטה מונופוליסטית”. גם זוהי לשון סגי-נהור, שמר ספיר למד מאחרים. כשהוא מדבר נגד “שיטה מונופוליסטית” כוונתו נגד משקי פועלים. עלי לומר למר ספיר שהוא חייב להשלים עם העוּבדה שבארץ הזאת לא יהיה מונופולין להון הפרטי, לא בחקלאות, לא בתעשיה, לא בימאות ולא במסחר. המשק בארץ נבנה גם על בסיס ההון הפרטי וגם על בסיס העבודה השיתופית. כך היה הדבר בראשית היבנות הישוב, ואין כוח בארץ שישיב הגלגל אחורנית. על-יד המשק הפרטי התפתח ויתפתח המשק הפועלי; זהו צורך הארץ, זהו הכרח הגשמת הציונות, זהו חזון עתידנו. אבל אין שמץ של אמת בטענה שהממשלה הזאת חסמה הדרך בפני היזמה הפרטית. האמת היא הפוכה: היא עודדה, משכה והפעילה היזמה הפרטית, אבל לא במקום היזמה השיתופית ובניגוד לה; אין כל ניגוד בין שני טיפוסי-משק אלה. ושניהם מביאים ברכה לארץ ולעליה. ממשלה זו משכה ארצה מאות מיליונים של הון-חוץ ועזרה להקים מפעלים פרטיים שמעסיקים מאות ואלפים עובדים. לא נעשה הדבר במידה רצויה לנו. גם משקי הפועלים לא הורחבו כפי שהיינו רוצים.

*

ולסיום דברי, שתי מלים. אחת לחברים הדתיים, ואחת – לציונים הכלליים. אם תבינו שהשבת ניתנה לישראל, ולא ישראל לשבת – נוכל לחיות ולפעול יחד. ואם תדעו שההון נוצר בשביל האדם, ולא האדם בשביל ההון, נוכל לעבוד בשותפות. אני מאמינים שהכוח שבנה את פתח-תקוה, ראש-פינה, דגניה, תל-אביב, עין-חרוד, אילת – היה האדם היהודי. הכוח ששחרר הארץ – היה הלוחם היהודי. מובן, לבניית פתח-תקוה ותל-אביב היו דרושים אמצעים, כלים ומכונות. למלחמה היו דרושים תותחים ואווירונים ורובים. אבל לא המכונות ולא כלי-הנשק – אלא האדם שהפעיל אותם הוא עשה המלאכה, והיסוד של חיינו, משקנו, חברתנו, מדינתנו, תרבותנו – הוא האדם, ולא ההון המשמש אותו. המדינה היא האדם שבתוכה, קיבוץ האנשים. זהו יסוד-היסודות. ואם דבר אלמנטרי זה יובן – ואיני מניח שהרוב הגדול בעם לא יבין זאת – תובטח שותפות גדולה ונאמנה של כל הכוחות הבונים והיוצרים במדינה.

צר לי שההצעה על ממשלה בת שלושה-עשר איש, אשר הכינותי – לא נתקבלה על-ידי חלק מחברי. ממשלת השנים-עשר התפטרה; באין ממשלה יציבה – יש הכרח בבחירות מוקדמות, בלי כל דיחוי. ולשם כך אני מציע ממשלת-מעבר של מיעוט. אם תדחו הצעה זו – עליכם להציע הצעה אחרת.

כ“ד בטבת תשי”א – 2.1.1951

הצעת החוק על ההתגוננות האזרחית המונחת לפניכם היא פרט אחד, חשוב וחיוני, במערכת בטחוננו, הנוגע לכל אדם בישראל – לאיש ואשה, לזקן ולילד, בחזית ובעורף, ומסמלת האופי החדש של המלחמה וההתגוננות בימינו,אופיה העממי והטוטלי.

לפי החוק המוצע, יוקם שירות מיוחד בשם הג“א – התגוננות אזרחית, שיארגן וינהל עניני ההתגוננות האזרחית במדינה. להג”א יהיה תקציב שישתתפו בו: הממשלה בשליש והרשויות המקומיות בשני שלישים. ראש הג"א יתמנה על־ידי שר־הבטחון מתוך קציני צבא־הגנה לישראל. על־ידו תפעל מפקדה ארצית בסמכות מייעצת, בה יהיה חמישה נציגי הממשלה ושלושה נציגי העיריות הגדולות.

לצרכי הג“א יחולק שטח המדינה למחוזות הג”א. ההתגוננות האזרחית במחוזות אלה תתנהל על־יד מפקחים מחוזיים, אשר יתמנו לתפקיד זה על־ידי ראש הג"א. על־יד כל מפקח מחוזי תפעל מפקדה מחוזית בסמכות מייעצת, ובה ישתתפו 5־3 נציגי הרשויות המקומיות במחוז ונציגו של משרד־הפנים.

חבר הג"א אשר יפָגע עקב מילוּי תפקידו פגיעה הגוררת נכוּת או מוות – תשלם המדינה תגמולין לו ולבני־משפחתו, כאילו נפגע בשירות הצבא.

תפקידן העיקרי של הרשויות המקומיות בענין הג"א יהיה – להקים מקלטים ציבוריים ולדאוג להקמת מקלטים בידי בעלי־בתים או בעלי־מפעלים.

החוק המוצע מחייב כל בעל־בית להקים בביתו, או בסמוך לו, מקלט בשביל דיירי הבית לפי תכנית מאושרת על־ידי הג"א. בעל עסק שעובדים בו יותר מ־10 עובדים או שמבקרים בו כרגיל יותר מ־20 בני־אדם בבת־אחת, חייב להקים מקלט מיוחד לצרכי עסקו. לא ינתן רשיון לבנין בית אם אין בתכנית הבניה מקום למקלט.

בעל מקלט חייב להחזיק מקלטו במצב תקין, ולעשות בו כל תיקון ושיפור שתדרוש הרָשות המקומית.

שר־הבטחון רשאי, בהסכמת שר־הפנים, לחייב רשות מקומית להעמיד לצרכי הג“א עובדים או מגרשים שברשותם, שיספקו בשעת קרבות או תמרוני הג”א ציוד, כלי־רכב, אמצעי־כיבוי וחמרים אחרים, או כל עזרה אחרת הדרושה להצלחת ההתגוננות, או לפינוי האוכלוסים ולשיכונם.

מלבד הג“א ורשויות מקומיות ישותפו בהתגוננות האזרחית גם אירגונים אחרים, כגון: מכבי־אש, מגן־דוד־אדום, מפעלי־תחבורה וכדומה, ששר־הבטחון יכריז עליהם כעל אירגונים שסיועם נדרש לצרכי הג”א. כמו־כן ישותפו בהג"א מקומות־עבודה שיש בהם יותר מעשרים עובדים.

הצעת־החוֹק קובעת סדרי האיפול ואמצעי ההגנה על שמשות. סדרים אלה יופעלו אך ורק כשיהיה קיים מצב־הכן בהתגוננות אזרחית, כשלפי דעת שר־הבטחון מתנהלות או עלולות להתלקח פעולות איבה נגד ישראל מצד מדינה זרה.

החוק המוצע קובע שתי דרגות־עונש על עבירות נגד דיני הג"א: אחד, לשנת מאסר, לגבי העבירות שעברו בשעת קרבות, ואחד, עד שלושה חדשי מאסר, לגבי עבירות שעברו עליהן בכל זמן אחר.

*

לא אצא ידי חובתי אם לא אוסיף בהזדמנות זו כמה הערות כלליות למצב הבטחון ולבעיותיו המרכזיות.

אמרתי בראשית דברי שהצעת־החוק על הג"א מסמלת האופי העממי הטוטלי של המלחמה וההתגוננות בימינו. אין דבר זה ממַצה כל משמעותה החמורה של בעיית הבטחון במדינת־ישראל. אין אולי מן הצורך להדגיש במקום זה שבעיית־הבטחון היא בעיית־היסוד של מדינת־ישראל, וחומרתה לא פגה ולא נפחתה גם לאחר שהצלחנו לעמוד במלחמת הקוממיות נגד אויבינו המרובים. אבל חושש אני שאין מעריכים בתוכנו במידה מספקת הרצינות המיוחדת של הקשיים, הסכנות והתביעות שהבטחון מטיל עלינו; קשיים, סכנות ותביעות שאין דומה להם בארצות אחרות.

לכל ארץ ישנה בעיית בטחון שלה, ובמשטר העולמי הקיים, יתכנו ניגודים ונפתולים מכל המינים בין מדינות שונות על רקע יחסי־חוץ או יחסי־פנים, על רקע של סכסוכי גבולות, בריתות ואמנות, מסחר ושווקים, גם על רקע של צורת משטר וכדומה. נפתולים אלה כי יחמירו, עלולים להביא לידי מצב של מלחמה.

אין מדינת־ישראל פטורה מבעיות אלה. אולם, מהותה של בעיית בטחוננו היא בעצם קיומנו, קיומנו כמדינה וקיומנו כבני־אדם. עלינו יש ערעור, לא על פרט זה או אחר של מדיניותנו הפנימית או החיצונית, אלא על עצם היותנו. אסור לנו להתעלם מהעוּבדה המרה, כי יריבינו חותרים גם תחת עצמאותנו הממלכתית וגם תחת קיומנו הפיסי בכללו. וזוהי משמעותה האזרחית של בעיית בטחוננו.

*

בעיית־הבטחון של מדינת־ישראל מקפלת בתוכה כל בעיות־היסוד של הישוב, של התנועה הציונית ושל המדינה. סכנת־מלחמה בישראל היא סכנה לכל איש ואשה בישראל ולכל יהודי ויהודי בעולם, ובטחונה של מדינת־ישראל אף הוא תלוי בהליכות, ביחס ובמאמץ של כל תושבי המדינה ושל כל העם היהודי. ואין מעשה ומצב בישראל שאין לו נגיעה ישירה או עקיפות בצרכי הבטחון.

אנו מחדשים נעורי אומה עתיקה, מקוממים הריסות מולדת ובונים חברה ותרבות חדשה. עומדת לפנינו שאלה רבת תוכן ומשמעות: איך לסדר חיינו, מהו המשטר הרצוי, מה הן אשיות התרבות שלנו, מה יהיו פני חברתנו ומבנה משקנו? טבעי הדבר, שהדעות נחלקות בתוכנו, ויש מאבק פנימי כשר, אם־כי לא תמיד נעשה באמצעים כשרים, על עיצוב דמות חיינו במולדת המתחדשת. אולם גם במאבק לגיטימי זה אסור להתעלם אף לרגע משאלה יותר חמורה ויותר דוחקת: איך להבטיח חיינו? שאלה זו בהכרח קודמת לשאלה איך לסדר חיינו, ומטעם פשוט: לא המלים יהללו יה.

*

ודווקא מפני שבעיית־הבטחון שלנו היא כה חמורה, טראגית ורבת־עומס, יש רצון להתחמק ממנה ויש נטיה בציבור להתפרקות; קודם כל התפרקות נפשית ורעיונית, ומתוך־כך גם התפרקות חמרית וגופנית.

במלחמת הקוממיות גייסנו למעלה מששית הישוב. מתיחותנו הנפשית הגיעה אז לשיאה, וקשה לעמוד זמן רב במתיחות זו; – וטבעי הדבר, שהמתח מתרופף. אולם ההתפרקות באה לפני זמנה, וחומר־המצב הוא בזה, שקיימים אירגונים כאלה שהם מסייעים להתפרקות וגם מטיפים לה. יש גם סיבות אובייקטיביות לכך. פעולת הבטחון ביסודה היא שלילית; וכשהבטחון קיים לא מרגישים בו, כשם שלא מרגישים באבר בריא, או כשם שלא מרגישים זמן רב בסרטן מסוכן, עד שאחרו המועד לרפאותו ושוב אין לו תקנה.

המאמצים הכספיים, האירגוניים והנפשיים הדרושים למערכת הבטחון הם במובן ידוע בזבוז כוחות. מאמצים אלה לא נועדו ליצירת נכסים ורווחה. וכשהם מצליחים אין להם תוצאות חיוביות, כי מטרתם העיקרית היא לקיים השלום ולמנוע חורבן, וככל דבר רע שנמנע בהצלחה – אין חשים בו.

אבל לא רק החולשות האנושיות של הציבור גורמות להתפרקות. ליצר־הרע מצטרף גם היצר־הטוב. מדינת־ישראל היא דינַמית, מהדינַמיות ביותר בעולם, אם לא הדינַמית ביותר. תביעות היצירה וכוחות היצירה בקרבנו עצומים, ובולעים כל ישותנו. מעינות־מרץ ואמצעים כבירים מושקעים ומופעלים בלי־הרף במפעלי עליה, התישבות, בנין, חינוך, מחקר, מדע ואמנות. תביעות הבטחון לצרכיו עומדים כמפגע ליצר היצירה וצרכיה, וההתפרקות יונקת בלא־יודעין גם ממקור זה.

אחד הגילויין החמורים והמסוכנים ביותר של התפרקות זו, שהרבה גורמים ויצרים, חיוביים ושליליים, מסייעים לה, הוא שהציבור שלנו מתחיל יותר ויותר לראות את המדינה רק כנתבעת, ואת עצמם – רק כתובעים. המדינה נתבעת לכל ועל־ידי הכל – על־ידי יחידים וציבורים, גם לדברים הכרחיים וגם לדברים שאין בהם הכרח; גם לצרכים עיקריים ודחופים וגם לצרכים טפלים שניתנים לדחיה; גם לצרכים כשרים ואם לצרכים מפוּקפקים; ולא רק שמתעלמים מן האמת הפשוטה שאין המדינה יכולה לתת אלא מה שהיא מקבלת, אך שוכחים יותר ויותר שבתקופה זו חייבים כל איש ואשה בישראל לראות עצמם כנתבעים, לא רק לצרכי המדינה השוטפים הדרושים להם, אלא לשם קיומה ובטחונה ובנינה של המדינה, למען עם ישראל כולו.

ואם מצבים, יחסים וגורמים פנימיים דוחפים במתכוון ושלא־מדעת להתחמקות מבעיה מטרידה זו, ומסייעים להתפרקות נפשית ורעיונית הפושה בקרבנו, הרי באים מצבים וגורמים בינלאומיים המחזירים אותנו להרגשת חומר המצב, ומזכירים לכל אחד מאתנו שאנו חיים על לוע של הר געש.

*

בעיית הבטחון היא בשעה זו הבעיה המרכזית של כל עמי תבל. כל מדינה שרוּיה עכשיו בדאגה חמורה; כל אומה חשה בסכנה הגדולה, והטראגיות המזעזעת שבמצב היא שבעצם רוצים כל העמים בשלום, אך יחד עם זה גם רודפי־השלום הנאמנים ביותר שומה עליהם להזדיין במהירות קדחתנית במלוא יכלתם ולמעלה מיכלתם.

ישנם אנשים תמימים ומיתממים המניחים שרק צד אחד יזדיין מכף רגלו ועד קדקדו והצד השני יסמוך על הצהרות השלום של המזוינים. יש להניח כי הצהרות אלה כנוֹת, אך אין הכנות משכנעת כשהיא צוללת בתוך ים של כידוֹנים. והפועל־יוצא הוא שגם הצד השני מזדיין במלוא כוחו, ואף הוא מצהיר, לא בלי כנוּת, על שאיפתו לשלום.

אין כל הכרח שתפרוץ מלחמת עולם. אין זו גזירה מן השמים שאין לעמוד בפניה. טרם הוכרע הדבר שמחר או מחרתיים תתלקח שלהבת עולמית. אך אין איש יכול לערוב שבזמן מן הזמנים לא יתרחש האסון ולא תתלקח המלחמה. וכל עם נדרש עכשיו לשנים: להיכון במלוא המרץ והקצב לכל צרה שלא תבוא, ולהמשיך במאמצי שלום ולהגבירם. כל שנה של שלום זהו רווח נקי גם לאנושות כולה ולכל עם ועם, אבל אין מנוס בשעה זו ממירוץ הזיוּן בעולם. ובמה יגָמר מירוץ זה? – רק ימים באים יגידו.

אין זה נכון שבעולם יש רק שני צדדים. נכון הדבר שהעוּבדה הפוליטית המרכזית בימינו היא מציאותן של שתי מעצמות ענקיות המתחרות ביניהן על הגמוניה בעולם, אם כי אין כל הכרח שתפרוץ מלחמה אף בין שתי אלה. אבל אין זה נכון שכל העולם מתחלק לגרורים וכפופים של צד זה או צד שני.

יש בלי ספק מדינות בובות, וממשלות בובות, שאדונן מדבר מתוך גרונן, והן משועבדות בנפש ובגוף לרצון התקיף. ואולי טבעי הדבר שמדינות אלה מאמינות או מתימרות להאמין שאין שום מדינה אחרת שונה מהן, ואין עוד כלל בעולם מדינות בנות־חורין ועצמאיות. התפיסה הטוטליטרית אינה מַבחינה בדרגות ומכירה רק בשני צבעים; או כולו שחור, או כולו לבן; או כולו זכאי או כולו חייב. חלוקה פשטנית זו של בני־אדם ושל עמים – אין לה שחר. יש זיקה ותלוּת הדדית בין כל העמים הגדולים והקטנים, ואין שום אוּמה ומדינה, אפילו הגדולה ביותר, עצמאית בהחלט ופטורה לגמרי מכל זיקה לאחרים. העולם בימינו, כלומר כדוּר הארץ, מהווה עכשיו יחידה אחת כאשר לא היה הדבר הזה אף פעם בהיסטוריה האנושית.

אולם מחוץ למעצמות האדירות וגרוריהן הבובות, יש עולם רחב, ובו הרבה עמים בני־חורין, במידה שאפשר לאומה להיות בת־חורין בעולם ששליט בו חוק זיקה הדדית; יש עמים שאינם כפוּפים מראש לשום צד, אלא קובעים יחסם בכל פעם ובכל מקרה לגופם של דברים, מבחינת הטוב והרע לכלל האנושי, ומבחינת הטוב והרע לעצמם, ועמים אלה רוצים בכל לבם בחיזוּק השלום, ורצון עמים אלה מהווה גורם חשוב במדיניות הבינלאומית, ואין לזלזל ב ואין להתעלם ממנו.

מדינת־ישראל היא אחת המדינות האלה.

המפתח לשלום בעולם אינו נתון בידי מדינת־ישראל. אנו אוּמה קטנה, נתונה בקשיים גדולים ועמוסה משימות אדירות, ועלינו להכיר במעמדנו הצנוע. כל התרברבות רק תעשה אותנו לצחוק ולקלס. אבל אין אנו כמות אפסית ואין אנו חדלי־אונים, לא במובן הכמותי, הגופני, הצבאי, וּודאי לא במובן המוסרי והפוליטי.

נוכל להיות – ועלינו להיות – גורם מסייע לחיזוק השלום בעולם, יחד עם עמים אחרים השואפים כמונו בכל לב לשלום. אולם המפתח נמצא בידים אחרות – ואין לנו שליטה עליו. ואנחנו שותפים לדאגה הקשה המטרידה בשעה זו כל עמי תבל.

*

אולם החרדה והדאגה של העולם כולו אינה ממַצה חרדתנו ודאגתנו אנו. נוסף לסכנת המלחמה העולמית, תלוּיה על ראשנו סכנה מיוחדת – מזימת ההשמדה מצד שכנינו.

ההזדיינות בארצות־ערב, רק ילדים יכולים לחשוב שהיא נועדה למלחמה בעד או נגד ארצות־הברית או ברית־המועצות. כלי־זינן אם יופעלו – אך ורק נגדנו יופעל, ואויבינו גם אינם מסתירים כוונותיהם. מזמן לזמן הם מכריזים בגלוי וברמה על סיבוב שני. החרפת המתיחות הבינלאומית כשהיא לעצמה מחמירה סכנת הסיבוב השני.

גם פה אין כל יסוד לבהלה; גם פה אין אנו צריכים להניח שאנו עומדים ערב מלחמה. אין כל הכרח במלחמה, אולם מניעתה אינה נתונה בידינו, ועלינו להיכוֹן לכל צרה שלא תבוא. אנו נתבעים לדריכות מוגברת ולכוֹננות יעילה – תוך כדי המשכת נסיונות ומאמצים לקיים ולהבטיח השלום ולכרות ברית ידידות עם כל אחד משכנינו הרוצה בכך.

אין להחמיץ שום פעולה חיונית וחשובה ללא עונש כבד בסופו של דבר. אולם כל החמצה בשטח הבטחון, עלולה להיות פאטאלית, פשוטו כמשמעו: כל החמצה עלולה לחתוך גורלנו לחיים ולמוות. גורם הזמן קובע ומכריע בעניני בטחון, כאשר אינו גורם ומכריע בשום ענין אחר.

*

והשאלה מתעוררת: הנוכל לעמוד? השאלה היא כפולה: א) הנוכל לעמוד במקרה של מלחמת עולם? ב) הנוכל לעמוד בסיבוב השני, אם ניתקף על־ידי שכנינו?

אני מעיז לענות בחיוב על שתי השאלות הללו – אם נקיים התנאים הדרושים להתגוננותנו, והראשון בתנאים הוא רצוֹננו וחסננו המוסרי.

אמרתי שכל התרברבות מצדנו תעשה אותנו לצחוק ולקלס, ואנו חייבים להכיר במעמדנו הצנוע. התרברבות צבאית היא הרבה יותר חמורה: כאן הסכנה היא לא רק להיות נלעג, אלא להתרסק ולהישחק. אין מדינת־ישראל יכולה וצריכה להתמודד עם שום מעצמה הראויה לשם זה, ולא רק עם מעצמה אדירה כארצות־הברית או כברית־המועצות. לאשרנו לא נשקפת לנו סכנה כזאת, ואין להעלות על הדעת דו־קרב בינינו ובין אחת המעצמות שבאסיה, אירופה ואמריקה, שמחוץ למזרח התיכון.

אולם השאלה העומדת לפנינו היא לא התמודדות של דו־קרב, אלא אם יש ביכלתנו לעמוד על קיומנו ועל עצמאותנו במקרה של סכסוך גלובאלי, כשכוחות עולמיים יעמדו זה מול זה בכל הזירות בחמש היבשות ובשבעת הימים. הנוכל במקרה כזה להגן על שלומנו ועל ריבונותנו? אינני מהסס לענות על שאלה זו בחיוב מלא – בתנאים שעוד אעמוד עליהם בהמשך דברי.

בקנה־מידה של כוחות־העולם, כוחנו הוא כמעט אפסי, ואין בידינו להכריע כף המאזניים של מלחמת עולם. אולם בפינה קטנה וחשובה זו של כדור הארץ, אנו מהווים כוח לא מבוטל, וכל תוקף זר, כשעודנו עסוק בחזיתות השונות במלחמת־עולם כללית, יצטרך לחשוב ולשקול הרבה פעמים, בטרם יחליט לתקוף אותנו ולהעמיד נגדו מלוא הכוח וההתנגדות של מדינת־ישראל.

אני בטוח שמדינת־ישראל לא תתן יד לשום מעשה תוקפנות נגד מישהו באיזו אמתלה שהיא.

מותר לנו, מוּתר לכל אחד מאתנו, לדון משטרים זרים לשבט או לחסד, אבל אין לנו כל צורך ואין לנו כל זכות ואפשרות לתת יד לתוקפנות בגלל איזה משטר שלא נראה לנו. אולם יש לאל ידינו להגן על קיומנו, על עצמאותנו, על ריבונותנו, על חירותנו הפנימית והחיצונית במקרה של סכסוך עולמי, לא פחות מאשר כל אומה אחרת. אין אנו חדלי־אונים וחסרי־ישע במקרה כזה וגם לא במקרה של סיבוב שני.

אנו חזקים עכשיו הרבה יותר משהיינו במלחמת הקוממיות. לא אכנס כאן בפרטים, אבל אני יכול להגיד שמבחינה צבאית כוחנו עכשיו גדול לפחות פי שנים משהיה לפני שנתיים. אבל הבחינה הצבאית בלבד – והכרה זו מן ההכרח שתהיה נחלת כל ציבורנו, כי בחיינו היא – אינה מספיקה לא במקרה של סכסוך לוקאלי ולא במקרה של סכסוך גלובאלי.

*

היה זמן שמלחמות היו התמודדויות צבאיות בלבד, על פי רוב התמודדות של צבאות פרופסיונַליים. העמים כמעט שלא הרגישו במלחמה, אם־כי בעקבות המלחמות היו עמים וארצות עוברים מיד שליט אחד לרעהו. עצם דבר המלחמה לא פגע ולא נגע בעם; רק החיילוֹת המקצועיים נפתלו, נאבקו, נלחמו, ניצחו או נחלו מפלה. לא כן היום. המלחמה בימינו היא מלחמת עמים ומלחמה טוטלית. אין איש ואשה, אין זקן וילד חפשי מפגיעת המלחמה.

המלחמה היא טוטלית לא רק מבחינה פאסיבית, מבחינת הסובלים, אלא בעיקר מבחינה אקטיבית, מבחינת הכוח המכריע במלחמה. מכריע לא רק כוחו של הצבא אלא עצמתו הכוללת של העם במלואו, עצמתו המשקית, הכספית, המקצועית־הטכנית, המדעית והאירגונית, ועל הכל – חסנוֹ המוסרי הנפשי. קובע לא הצבא – ולו גם המאומן והמצויד ביותר, – קובע העם כולו על יכלתו החמרית ועל הרוח המפעמת בתוכו, כפי שראינו במלחמת־העולם השניה ובמלחמתנו אנו.

העננים המתקדרים בשמי העולם והעב השחורה שאינה נמוֹגה אף לרגע בשמי ארצנו – מחייבים אותנו לפשפש ולבדוק באיזו מידה אנו מוכנים לבאות; לא רק צבא־הגנה לישראל יעמוד במבחן העליון, אלא כולנו, כל העם השוכן בציון, על כל חוגיו, תאיו ופלגותיו, הוותיקים והחדשים. אני מדגיש ואומר בכוונה: העם השוכן בציון. בכל שאר המשימות וביחוד במשימה המרכזית והעליונה, קיבוץ גלויות, אנו זקוקים ומצפים לעזרת העם כולו. עזרה זו באה ותבוא. אולם מן ההכרח שנדע ונכיר, כי בקיום בטחוננו אנו חייבים להישען אך ורק על עצמנו, על אלה שהם כאן, לא באשר בטחונה של מדינת־ישראל אינו נוגע לכל העם היהודי – אין דבר שנוגע לו יותר מדבר זה – אלא באשר רק הנמצאים פה יוכלו להגן עליה, ואסור לנו בשום אופן להיעגן לעזרה מן החוץ. שומה עלינו לעמוד על נפשנו בכוחנו אנו, כי בשעת מבחן יתכן שנהיה מנותקים מכל העולם.

במלחמת הקוממיות הגיעו אלינו אלפי מתנדבים מן הגולה. אין כל ודאות כי דבר זה יתכן במבחן הבא.

מכיון שרק כוחו הטוטלי, החמרי והרוחני של העם יכריע במלחמה, עלינו לראות הדברים כמוֹת שהם ולא להשלות עצמנו בשמות נאים ומטעים. ובראש־וראשונה אסור עלינו להתעלם מן העוּבדה, שעם ישראל, שהוא משען־המבטחים היחידי שלנו, הוא עדיין קיים בכוח ולא בפועל. וזאת, לא מפני שרובו המכריע, כתשע־עשיריות ממנו, איננו פה, אלא גם הנמצאים פה רבים הם עדיין רק בשלב של התהוות לעם. לעינינו קם תהליך של יצירת עם ותהליך של יצירת מולדת, ושני תהליכים אלה שלובים זה בזה, אבל התהווּתנו לעם הוא תהליך ממושך הדורש הרבה שנים, ואולי הרבה דורות. חרב המלחמה התלוּיה על ראשנו אינה נותנת לנו שהות יתירה, ובלי קפיצת־הדרך בגיבוש העם ובבנין המולדת לא נעמוד ביום־פקודה. ההכרח בקפיצת הדרך הִתנה ומַתנה דרכה של מדינת־ישראל מיום היווסדה. הוא מצווה עלינו דברים מנוּגדים כאילו להגיון המקובל ולנסיון הבדוק, ולעתים קרובות גם לאינטרס הפרטי ולצרכים המוצדקים של כל איש ואשה בישראל.

*

מתוך הכרח בקפיצת־הדרך, נקטה ממשלת ישראל במדיניות־עליה שאין לה דוּגמה בתולדות העמים; מדיניות אשר למסתכלים רבים מבפנים ומחוץ נראית, – לא לגמרי בלי יסוד, – כמדיניות הרת סכנות ואסונות למדינת ישראל. מאז קום המדינה, בערך שנתיים וחצי, כמעט שהוכפל הישוב במדינה. ממאי 1948 עד סוף 1950 עלו ארצה מעלה מ־520,000 איש. הדבר דומה כאילו נכנסו לאמריקה בתקופה זו מאה ועשרים מיליון איש, ולרוסיה – מאה וששים מיליון איש. ידידים רבים ונאמנים למדינת־ישראל נבהלו מתוספת עצומה ומהירה זו של אוכלוסים מחוסרי־אמצעים, ורבים מהם גם נטולי נכסי־תרבות, והזהירונו שקצב זה בעליה יכשיל אותנו לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה מדינית וחברתית. גם כמה מנהיגים ציונים, שאין להטיל ספק בציונותם, טענו נגד קו זה, והיו נימוקים כבדי־משקל בטענותיהם. ואין איש בארץ שאינו רואה כל הקשיים הכרוכים בעליה רבתי זו. חלקים רבים של הישוב הוותיק אינם רוצים לשאת בעוֹל הקשה, ואינם מטים שכם, וגם מגלים בצורות שונות, ביודעים או בלא יודעים, מורת־רוחם ממדיניות זו.

אולם מדיניות נועזה זו, ואולי גם מסוכנת, – נגזרה עלינו מטעם בטחון המדינה, גם אילו רצינו להתעלם מנימוקים אחרים, חיוניים אף הם. ואם אמרתי כי עכשיו אנו חזקים, מבחינה צבאית, פי שנים מאשר היינו לפני שנתיים, הרי זה במידה רבה פרי מדיניות העליה. עלי להוסיף שחיזוקנו הצבאי אינו כמותי בלבד, אולם ראשית בטחון – עליה רבתי.

אפס, עליה אינה הסעת יהודים מחופי רומניה או צפון־אפריקה או משדות־התעופה של עיראק ועדן לישראל. יש חבלי קליטה, וקליטת עולים היא בעיה בטחונית כשם שהיא בעיה כלכלית, חברתית ותרבותית. ובדרכי הקליטה ואמצעי אין אנו יכולים להתעלם מצרכי הבטחון ומכוחות הבטחון. צבא־הגנה לישראל לא יעשה שליחותו הבטחונית אם לא יהיה גורם חשוב בקליטת העולים.

קליטת עולים אינה כרגיל מתפקידי צבא, אולם בטחון ישראל אינו כבטחון אומות אחרות. בלי קליטת העליה, בלי הנחלת הלשון לעולים, בלי הצמדת העולים לערכי האומה ולחזונה בעבר ובעתיד, בלי השרשתם בעבודה ובמשק, בלי הכשרתם להתגוננות, לאיחוי קרעי השבטים, בלי הפיכת אבק־אדם ליחידה לאומית מגובשת – לא יתכן בטחוננו. משום־כך הקימונו נח"ל, הנותן הכשרה חלוצית לנוער בצבא, ומשום־כך נשלח הצבא למעברות, וחיילינו עושים עבודתם בקרב מחנות העולים במסירות, יעילות והצלחה.

אבל קליטת העליה לא תיעשה על־ידי הצבא בלבד; ודווקא משום שהיא בעיה בטחונית ממדרגה ראשונה, היא מוטלת על כל העם, על כל איש ואשה ועל כל תא, אירגון וחטיבה בישראל.

קצב העליה ומהירות קליטתה, קליטה חמרית ורוחנית, יקבעו יותר מכל את בטחונה של מדינת־ישראל. אין זה ענין אך ורק למנגנון של המדינה ולהנהלת הסוכנות. בלי מאמץ מתנדב של העם על כל שדרותיו, ובראש וראשונה של מנהלי עבודה ואנשי משק, מורים, רופאים ואחיות, לא יעָשה הדבר, והדבר הוא בנפשנו.

*

יישוב הגבולות והשטחים הריקים – אף הוא תפקיד בטחוני ראשון במעלה, שאינו נופל הרבה מחשיבות העליה. התרכזות מחצית הישוב בחבל הירקון, בסביבות תל־אביב, מהווה סכנה חמורה לבטחוננו, זאת אומרת לקיומנו. מלחמת־הקוממיות גילתה מה היה הערך המלחמתי, לא רק הטאקטי אלא גם האיסטרטגי של הישובים סביב ירושלים, בדרום, בגליל ובעמק הירדן. ושוב, נגזרה עלינו מדיניות התישבותית בלתי־מקובלת, לא בעולם וגם לא אצלנו.

אנו עם של אדוקים ושמרנים, לרבות האפיקורסים והמהפכנים שבתוכנו. כאשר אנו נאחזים ברעיון, בדוֹגמה ובאמונה, אין אנו זזים מהם, גם אם בחליפות הזמנים והתנאים המושגים מתרוקנים מתכנם; הדברים שהלמו תכלית רצויה בנסיבות מסוימות מחייבים שינוי דרך בנסיבות חדשות. אין אנו יודעים לראות הדברים בייחודם ובהתחדשותם, במסגרתם המציאותית שאינה קופאת על שמריה, אלא משתנה בלי הרף. אנו ניגשים לכל בדעה קדומה אשר נשתרשה בתוכנו בתנאים אחרים ובנסיבות שחלפו.

אנשי המעשה חניכי־המסחר אינם מבינים למה משקיעים כל־כך הרבה כוחות ואמצעים לגידול עגבניות בשממות אילת, בשעה שאפשר לגדלן בקלות בשרון, או פשוט לקנותן בשוק הירקות בתל־אביב. קשה להתנגד לכך כי מבחינה מסחרית צרופה אין שום חשבון, בכל אופן לא בימינו אלה, לגדל עגבניות ואבטיחים באילת ובערבה, אולם לפיתוח הנגב ולהגנת אילת אי־אפשר בתקופה זו לגשת באמת־מידה מסחרית בלבד.

יש גם מערערים – ולא בלי יסוד – על שיטות־ההתישבות החדשות שלנו. אולם התישבות עממית רבת־היקף ומהירת־קצב אי־אפשר לעשות באותה הדרך המשוכללת שבה נעשתה ההתישבות “בימים הטובים ההם”, כאשר העליה באה טיפין־טיפין. מלאך הבטחון עומד עלינו כחרב מתהפכת ומצווה עלינו איכלוּס מהיר של אזורי הגבולות והשטחים השוממים הנרחבים. עלינו לסול מסילות חדשות להתישבות מהירה בתקופת עליית המונים וקיבוץ גלויות.

אני מאמין שפיתוח הנגב יהיה בעתיד למקור של רווחה רבה וגם למעיין של רווחים, – ואיני מזלזל לא ברווחה ולא ברווחים – אולם אני מוכן לקבוע נפשי ומעמדי ולהתריע השכם והערב, כי הבטחון קודם לרווחים וגם לרווחה.

*

התנאי השלישי לבטחוננו – כשרנו החרשתי. במדינה שבמרכזה עומדת המשימה העליונה של קיבוץ גלויות, אין ערוך לתעשיה כגורם לקליטת עליה, אולם הפעם אנו עוסקים בפרשת הבטחון. ואני אומר: בלי תעשיה ענפה ובלי כושר טכני גבוה לא נעמוד. לכל תעשיה יש ערך רב במערכת הבטחון, אולם חשיבות יתירה נודעת לתעשיות־יסוד מסוימות, שלא אעמוד עליהן כאן בפרוטרוט, שאנו מטפלים בהקמתן ובהרחבתן. בתעשיה שמור כר נרחב ליזמה פרטית של יחידים, חברות, קואופרטיבים וקיבוצים, אולם הבטחון מחייב את המדינה ליזמה ממלכתית בתעשיות־היסוד. הממשלה חייבת בפיתוח תעשיות־יסוד, עם או בלי הון פרטי של יחידים, חברות, קואופרטיבים וקיבוצים, כי אי־אפשר לבטחון בלעדיהן, והכוונה איננה לתעשיות צבאיות בלבד.

אינני רשאי לסיים את דברי מבלי לעמוד במלים אחדות על גורם אחד שהוא לדעתי עיקר־העיקרים ביכולת עמידתנו במבחן העליון הצפוי לנו ביום פקודה, – זהו הגורם המוסרי.

לבטחוננו דרוש צבא, וצבא רב ומשוכלל בציודו, באימונו, במשמעתו ובכשרו הקרבי; דרושה לנו תחבורה מהירה ביבשה, בים ובאוויר; דרוש לנו קשר טוב עם כל הנקודות במדינה; דרוש לנו כושר טכני מקצועי ומדעי ממדרגה עליונה; דרושות לנו חקלאות וחרושת אשר יספקו צרכינו העיקריים מתוצרת המדינה; דרוש לנו נשק חדיש ומספיק מכל המינים. בלי כל אלה – לא נעמוד. אולם, כל אלה כשהם לבדם – לא יספיקו, אם לא יהיה לנו עם נאזר גבורה, מאמין בשליחותו ההיסטורית.

לא הרובה, התותח והמטוס נלחמים ומנצחים, אלא האדם החי המשתמש בהם. וכשרו של אדם לעמוד בפני אש ומוות, יכלתו להילחם, לנצח ולמות, תלוי לא רק בכשרו הטכני ובידיעתו המקצועית – כי אם ברוח המפעמת בתוכו.

ואני רואה בהתפרקות הנפשית והמוסרית הפושה בציבורנו – אויב מספר א' למדינת־ישראל; התפרקות זו מסוכנת לבטחוננו יותר מצבאות האויב. אנו כאילו חיים בגן־עדן של טפשים; משתוללת הוללות בכל חוגי הציבור הוותיק והיא חודרת גם לחוגי העליה החדשה. התביעות מהמדינה הולכות ומתרבות, והתביעות מעצמנו – הולכות ופוחתת כמעט עד לאפס. שכחנו, כי מדינת־ישראל אינה פרה חולבת, אלא שופר המשיח לקבץ גאולים.

הוגה יהודי גדול במאה ה־17 קבע שיש לראות כל הדברים מבחינת הנצח. בחינה מטפיסית זו אינה הולמת צרכי מדינה, אפילו לא צרכי מדינת־ישראל. אולם, אנו מצוּוים על בחינת דור, אם לא בחינת דורות. ונתחייב בנפשנו אם נראה הכל אך ורק מבחינת הרגע, מבחינת חטוף ואכוֹל, חטוֹף וּשתה. עלינו לחיות גם מחר ומחרתיים, והמחר מוכרע על־ידי היום.

על דורנו נפל גורל קשה וגדול – להקים מדינה, להגן עליה, לבנותה ולטפחה. זכינו למעשה גדול מכל אלה – לקיבוץ גלויות. ואנו הדור הקובע בתולדות האומה. זאת אומרת – אנו דור הנתבעים, כאשר לא היה אולי בתולדות ישראל. נצליח לבצע משימת הדור – בטחון המדינה וקיבוץ גלויות, אם נאמין בשליחותנו ההיסטורית ונדע להציג תביעות ראשוניות ומכריעות לעצמנו – כל אחד מאתנו לעצמו.

חבר־הכנסת בן־אהרן ערער על כך שקושרים ההתגוננות האזרחית עם הצבא ושר־הבטחון, ואני מקבל הודעתו שאיננו מתכוון לשר־בטחון זה, אלא שבכלל אין הדבר, לדעתו, שייך לצבא ולבטחון. אני מרשה לעצמי לחלוק עליו. אין אנו יכולים לקחת בנידון זה דוגמה מאנגליה, אם כי בדברים רבים אפשר ללמוד מהם. באנגליה ישנו ציבור מחונך וממושמע באופן יוצא מן הכלל. אני מקווה שגם אצלנו יהיה הציבור במשך הזמן מחונך וממושמע, וידרש לכך אולי פחות זמן מאשר נדרש באנגליה. אולם יש לנו ענין עם העם הקיים, שאינו מצטיין בסדר ובמשמעת. איש אינו יודע מתי עלול לפרוץ האסון, ומבלי שתהיה יד אחראית מאומנת ומוכשרת בצבא להחליט מהר ולהטיל רצונה על כל הציבור לשם התגוננות אזרחית – עלול להתרחש אסון גם לציבור האזרחי וגם לצבא. גם אנשי הצבא הם אזרחים; יש להם נשים, ילדים והורים, ואם לא תהיה הגנה מספיקה על משפחת החייל בעורף יהיה לו קשה לעמוד בשקט ובמסירות בחזית, ולא יתכן שהמשטר, שאולי הוא טוב כשלעצמו ואולי אינו כל־כך טוב, הנהוג אצלנו בחיים, הציבוריים האזרחיים, יפעל גם בשעת מלחמה. בימי מלחמה צפויות סכנות לציבור האזרחי אולי יותר מאשר לצבא, והכרחי שאמצעי־ההגנה יופעלו במהירות גדולה ביותר, מתוך ידיעת הענינים, ובפיקוד מנוסה ואחראי של קצין־צבא. ההתגוננות האזרחית לא תהיה יעילה דיה אם בראש כל הפעולה לא יעמוד חייל מנוסה, קצין מוסמך.

נשמעה הצעה על גיוס־חובה למטרה זו עד בני 60. יש חיוב רב בהצעה זו, אבל ישנם גם חששות נגדה. גם בגיוס חיל המילואים נתחבט בשאלה על דבר המשך החיים האזרחיים התקינים, חיי המשק בשעת מלחמה. גורל המלחמה אינו תלוי רק בפעולות הצבא אלא גם בפעולת החקלאות, החרושת והבנין תוך כדי מלחמה, ואינני יודע אם אנו יכולים כבר לרתום למטרות מלחמה בלבד כל הישוב עד בני 60. אולם, אינני שולל רעיון זה בהחלט, ורצוי שוועדת החוץ־והבטחון תבחן הבעיה.

לא נראית לי ההצעה שארגונים ארציים ישתתפו באירגון זה. ההתגוננות בהכרח שהיא לוקאלית, ורק אירגונים מקומיים ורשויות מקומיות צריכים לפעול בענין זה.

* * * * *

אני מצטער שבתוך הדברים שאינם שייכים כלל לענין זה, נאמרו על־ידי חבר־הכנסת מרידור דברים שהם פשוט לא־נכונים. לא דובר אף פעם – מר מרידוד – ״על שלום בכל מחיר״. אני אחד מאלה שדיברו וידברו למען השלום – ולא רק דיברו וידברו אלא גם יעשו כל המאמצים למען שלום. גם תוך כדי המלחמה דיברתי על שלום, ולא לשם הצהרה בעלמא, אלא מתוך כוונה להגיע לשלום, ולא אחמיץ – כל זמן שאני שליח האומה – כל הזדמנות להגיע לידי שלום עם שכנינו הערבים. אבל אינני זוכר שמישהו – איזה אדם אחראי – דיבר על שלום בכל מחיר. ולמה לך הסילוף הזה?

* * * * *

בענין מקלטים, נשאלה השאלה מי יבנה אותם, ובשאלה זו כאילו ״נתהפכו היוצרות״. חבר הכנסת מזור מתנגד לכך שבעלי־הבתים יבנו מקלטים. אבל דוגמת הערעור על ההנחה שממנה יוצא החוק הזה, שמקלט הוא חלק של בית, ולא יתכן בית בלי מקלט, אפשר לבוא ולערער: למה צריך בעל־בית לבנות הגג? הדייר רוצה דירה שלא יכנס בה הגשם – יתקין הוא בעצמו הגג.

המקלט הוא חלק של הבית. כשם שבעל־בית צריך לתת לדייר כל השירותים המהווים דירה, כך הוא צריך לתת לו גם מקלט. לקנין פרטי יש זכויות ויש גם חובות. אם ישנה הלאמה – תהיה הלאמה, אבל אי־אפשר שההכנסה תהיה פרטית וההוצאה מולאמת, לא יתכן שרק המדינה תישא בעול המקלטים. כי מי היא המדינה? מי ישא בהוצאות אלה? האם נטיל הוצאות המקלטים בתל־אביב על תושבי המעברות ולא על תושביה?

אני מצטרף להצעה שהוצעה כאן על־ידי חברת הכנסת כהן שבמפקדה הארצית ובמפקדות האזוריות תשתתפנה נשים. לפי החוקה שלנו אין כל מניעה שגם בראש הצבא תעמוד אשה. ואני שמח לראות בצבא נשים הממלאות תפקידים גבוהים, לאו דווקא כנשים אלא כאזרחים. אך במפקדות יש צורך שתכהן אשה בתור אשה כי בשעת מלחמה האשה תשא בעול יותר מהגבר. היא תשא בעול הדאגה לילדים ולבית. איני יודע אם יש לפרט זאת במיוחד בחוק, אך יש להבטיח שבמפקדת הארצית ובמפקדות האזוריות תשבנה אשה אחת או שתים, כי האשה בעת המלחמה ממלאה תפקיד גדול ועזרתה המוסרית רבה.

כ״א באלול תש״י – 3.9.1950

בכינוס נציגי יהדות אמריקה, ירושלים, מלון המלך דוד

אנו עומדים בתוך מהפכה קונסטרוקטיבית גדולה, שהיא אולי פיסגת ההיסטוריה היהודית. נלחמנו באויבינו, יסדנו מדינה, נוהרת עליה גדולה, אך עדיין אנו רחוקים מהמטרה המעולפת קשיים אדירים. עוד שומה עלינו להגן על חירותנו ועל קוממיותנו, להבטיח גבולותינו מפני אויב העולה עלינו במספרו פי ארבעים, ושטחו גדול מארצנו פי מאתים ועשרים. עלינו לקומם ארץ שהיתה עזובה מאות בשנים וכמעט נחרבה כליל במלחמה האחרונה. בסוף המלחמה רק חמישה אחוזים של אדמתה היתה מעובדת. עלינו לקלוט מאות אלפים עולים שהצלתם האחת היא בישראל. ובאותו זמן עלינו לעצב תרבות וחברה אשר כל יהודי באשר הוא לא יבוש בה. והזמן דוחק. אנו מקווים שבידי האומות המאוחדות ובעזרת ארצות־הברית יקוים השלום בעולם, אולם אין איש יודע מה ילד יום. אנו חיים בתקופה מסוערת ומסוכסכת – ונתחייב בנפשנו אם לא נחיש מעשינו כל עוד לא הופר השלום בעולם, ולא נגביר בטחוננו כל עוד יש לאֵל ידנו, ולא נעלה ארצה כל קיבוצי היהודים מארצות המזרח ומארצות קדם העומדים בפני הברירה: או הרס וכליון באשר הם עכשיו – או חיי חירות ועצמאות במולדתם הקדומה. בשלוש השנים הקרובות – אם בזמן זה עוד ישלוט שלום בעולם – נצטרך לקלוט וליישב כשש מאות אלף עולים. מעשה זה ידרוש ביליון וחצי דולר. מדינת־ישראל מוכנה להמציא שליש – חצי ביליון דולר. קיבוצי ישראל בתפוצות, ובראשם יהדות אמריקה, חייבים להמציא שני שלישים – ביליון דולר.

* * * * *

למען הבהיר התפקיד המוטל עלינו, למען הדגיש קשייו ואפשרותו, עלי לעמוד בקצרה על תולדות ארצנו בשלוש השנים האחרונות. לא היו אולי כשנים אלה בתולדותינו.

הארץ היתה עדיין תחת משטר מנדטורי, אולם השלטון הבריטי כבר החל להתפורר ולהתפרק. התנגדות היהודים והערבים כאחד והלחץ של דעת־הקהל העולמית עשו המשכת המנדט הבריטי לנמנעת מבחינה מוסרית ופוליטית. עצרת האומות המאוחדות החליטה על חלוקת הארץ ועל הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית. אולם מנהיגי הערבים, גם המנהיגים של ערבי ארץ־ישראל וגם נציגי מדינות ערב באו“ם, הצהירו ברורות שיעשו לאל החלטת האו”ם. הם איימו במלחמה – והמלחמה ניטשה. מספרנו בארץ היו אז כשש מאות אלף. מספר הערבים בארץ היה כמיליון ומאתיים אלף. היו לנו כשלוש־מאות ישובים. לערבים היו כשבע מאות ישובים – כפרים וערים. היה הבדל רב בין ישובינו ובין ישוביהם. בשעה שיישובי הערבים תפסו שטח רצוף אחד מקצה הארץ ועד קצהו, הרי ישובינו, ברובם היו מבודדים. במיוחד היתה מבודדת ירושלים – לב הארץ. היא היתה מוקפת מכל עבריה כפרים ערבים. לערבים היו ארבעה מבואות לירושלים – מהצפון בכביש רמאללה, מהמזרח בכביש יריחו, מהדרום בכביש חברון־בית־לחם, מהמערב בכביש יפו. לנו היה רק מבוא אחד – מהמערב. אבל גם כביש יחיד זה עבר בשטח ערבי, ונקל היה לערבים להשתלט עליו. אולם היה הבדל יותר גדול ויותר מכריע: ארצנו מוקפת מדינות ערביות עצמאיות המונות כשלושים־ארבעים מיליון תושבים, וכל אלה הודיעו שהם יחד עם ערבי ארץ־ישראל ילחמו ביהודים ובהחלטות האו"ם. לנו היה רק מוצא אחד לרחבי תבל – הים, והים היה נתון במצוֹר של הצי הבריטי. אניות־מלחמה בריטיות שוטטו בלי־הפסק מוּל חופי הארץ למנוע נשק יהודי וכוח אדם יהודי להגיע ארצה.

* * * * *

לפני פרוץ המלחמה היו ברשותנו כעשרת־אלפים רובים, 1900 מקלעים, בערך 450 מכונות־יריה קלות, כ־180 מכונות־יריה, 670 מרגמות של שני אינטשים, 96 מרגמות של שלושה אינטשים – זה היה כל הזין אשר ברשותנו. מולנו עמד ישוב עוין שכמעט לכל גבר בוגר בתוכו היה נשק. נוסף לכך היה בארץ הלגיון הערבי של ממשלת עבר־הירדן, אשר צויד, אומן והוחזק על־ידי הבריטים, ובראשו עמדו מפקדים בריטים. לגיון זה חנה בתוכנו. בסוריה ובלבנון אומן גייס מיוחד שנועד להילחם בנו. גייס זה היה מורכב מערבי ארץ־ישראל, עיראק, סוריה, לבנון. ב־29 בנובמבר נתקבלה החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, ובשלושים לנובמבר נפלו הקרבנות היהודים הראשונים בידי מרצחים ערבים. בשנים בדצמבר נשרף המרכז המסחרי היהודי בירושלים – לעיני המשטרה הבריטית, אשר מנעה מההגנה היהודית להגיע למקום. פרעות הערבים החלו כשעוד כוח צבאי בריטי גדול חונה בארץ. כפי שאמר לי הנציב העליון בעצמו – היו לבריטים בארץ לא פחות מ־75.000 חיילים. כשמחאתי באזני הנציב על פלישת כנופיות מזוינות מהארצות השכנות – מסוריה ומעבר־הירדן, השיב לי שאין לו די כוח ודי אמצעים למנוע פלישה זו…

בהתקפות הערבים עלינו, היו הבריטים – במקרה הטוב ביותר – ״נייטרליים״. רק במקרים נדירים עזרו להגנה. במקרים יותר מרובים עזרו לערבים. לרוב – היו ההתנגשויות רק בין היהודים והערבים, כשהבריטים עמדו לגמרי מן הצד. עשינו כל המאמצים לצמצם הסכסוכים ולמנוע התפשטותם. אך הדבר לא עלה בידינו. ההתקפות נגדנו פשטו. נתקפנו לא רק בישובים מבודדים, אלא גם בדרכים. הערבים רצו לנתק כל דרכי התחבורה שלנו. ואמנם זו היתה נקודת התורפה של מערכת התגוננותנו, כי לא היה אף כביש אחד בארץ שעבר כולו בשטח יהודי, שמשני עבריו חונים ישובים יהודים, – גם לא כביש תל־אביב־ירושלים וכביש תל־אביב־חיפה. מספרנו היה מיצער. לא יכולנו להכניס נשק. הצי הבריטי, הצבא הבריטי, חיל־האוויר הבריטי – שלשתם היו מגויסים נגד ההגנה, וכל דרכי הים, האוויר והיבשה היו חסומים בפנינו.

עשינו כמובן בעוד מועד כל ההכנות בחו״ל למען השיג נשק. ידענו היטב מה צפוי לנו משלטונות המנדט ומשכנינו, הן אלה שבארץ והן אלה שבארצות הקרובות, אולם זו לא היתה מלאכה קלה. קודם כל – אין לקנות נשק, אם במזרח ואם במערב, אלא בדולרים. והדולרים אצלנו היו יקרי־מציאות. אבל גם כשיש כסף – אי־אפשר לקנות נשק כי מוכרים אותו רק לממשלות, וממשלה יהודית לא היתה בנמצא. ניסינו להתגבר על שני הקשיים האלה בעזרת ידידים מארצות שונות, ובעזרתם הרבה של כמה מהנוכחים במסיבה זו – שהעם היהודי חייב להם הרבה, אם כי אני יודע שאין הם מצפים לכל תודה, ואין הם רוצים אפילו ששמותיהם יוודעו ברבים. מתוך מאמץ רב השגנו חלק מהדולרים הדרושים, וגם מצאנו ממשלות שהיו מוכנות לרכוש על שמן הנשק הדרוש לנו.

אבל בזה לא התגברנו עוד על כל המכשולים – כי הצי הבריטי וחיל־האוויר הבריטי שמרו על כך שלא יגיע הנשק לחופי הארץ, ולפני תום המנדט ב־15 למאי 1948 הצלחנו להכניס ארצה רק משלוח אחד של 4500 רובים, 200 מכונות־יריה, 20 מכונות נגד מטוסים.

בנשק זה היינו צריכים לעמוד נגד אויב שעלה עלינו במספרו פי כמה. היה לנו רק יתרון אחד – ידענו לשם מה אנו נלחמים: לקיומו ולעתידו של העם היהודי. ויתרון זה עמד לנו. עד עזיבת הבריטים, או ביתר דיוק, עד יום לפני עזיבת הבריטים, לא נכבש אף ישוב יהודי אחד, גם מהמבודדים ביותר, על־ידי הערבים, בזמן שכוחות־ההגנה הנתקפים בלי־הרף כבשו מספר גדול של ישובים ערבים ובתוכם ארבע הערים: טבריה, חיפה, צפת ויפו. העיר הראשונה אשר שוחררה לגמרי על־ידי כוחות ההגנה היתה בירת הגליל התחתון, טבריה. זה היה ב־18 באפריל, כחודש לפני צאת הבריטים. אמרנו לערבים שהם יכולים להישאר במקומם, עליהם רק להתחייב לא לתקוף אותנו ולמסור לידינו נשקם. הם בחרו לצאת, והממשלה הבריטית עזרה להם בכך. מושל נצרת שלח מכוניות להעביר את ערבי טבריה לסוריה. אותו דבר חזר לאחר שכוחות ההגנה הנחילו תבוסה לטירוריסטים הערבים בחיפה. הבריטים עזרו גם פה ליציאת הערבים. אותו הדבר קרה גם ביפו שנים או שלושה ימים לפני צאת הבריטים.

כשבא היום הגדול, 14 במאי, והמדינה היהודית הוכרזה והוקמה, הרי החלק של הארץ ששוחרר על־ידי ההגנה היה כמעט כולו ללא ערבים. יום 14 במאי היה יום ששון ושמחה לישראל – ואולי לכל היהודים בעולם. אבל זה היה יום חרדה לאלה שהיו אחראים להגנת ישראל. כשעוד תרועות־הגיל מילאו את רחובות תל־אביב, שבתוכה הוכרזה תקומת ישראל, נתכנס המטה הקטן הבלתי־רשמי של ההגנה במקום סתר, וקיבל ידיעות על תנועת הטורים הצבאיים החודרים ארצה מהצפון, מהמזרח, מהדרום. היו אלה צבאות סוריה, עיראק ומצרים. צבא עבר־הירדן, כאשר ציינתי קודם, חנה כל הזמן בארץ. בחצות הלילה, בליל השבת 15 במאי, תם המנדט הבריטי, ובאותו לילה הופצצה תל־אביב ממטוסי־קרב בריטיים. צבאות מצרים, עבר־הירדן, סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית ותימן פלשו ארצה.

* * * * *

במלחמתנו היו שני שלבים עיקריים. השלב הראשון – כשעוד הבריטים בארץ. בשלב זה עמדנו בעיקר בפני ערבי ארץ־ישראל, אם־כי גם אז נעזרו הערבים הרבה בכנופיות שמעבר לגבול. בשלב זה לא יכולנו לקבל עזרה מן החוץ, לא בכוח אדם ולא בנשק, והיינו נאלצים לסמוך אך ורק על עצמנו ועל אמצעי־ההתגוננות הקיימים. בשלב זה לא היה לנו אף תותח אחד, לא היו לנו טאנקים, לא היו לנו מטוסי־קרב, לא היו מכונות־יריה כבדות; לא היה לנו נשק אנטי־טאנקי ואנטי־מטוסי. גם לא היה לנו צבא סדיר, – כל כוחנו היה במתנדבי ההגנה. בדרך כלל, כוח זה עמד לנו – בכבוד ובהצלחה. שלב זה נמשך מ־30 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948.

בשלב השני עמדנו מול שבע מדינות ערב. הקרבות בשלב זה ניטשו במשך 61 יום, בשתי תקופות שונות. בתקופה הראשונה נלחמנו בבת־אחת נגד כל המדינות הערביות. זה נמשך עד ההפוגה השניה – ביום 18 ביולי 1948. ההפוגה הראשונה נקבעה רק לחודש ימים – החל ב־11 ביוני. הערבים סירבו להמשיך ההפוגה וחידשו בתשעה ביולי התקפתם עלינו. בתקופה זו נחל צבאנו הצעיר, שזה רק הוקם, נצחון גדול במרכז הארץ: כבשנו הערים לוד ורמלה ועל־ידי כך שחררנו והצלנו סופית את העיר ירושלים, שהיתה נצורה ומנותקת מאתנו עוד מלפני עזוב הבריטים. בפעם הראשונה אחרי מפלת בר־כוכבא, זה 1815 שנה, היתה ירושלים שוב תחת שלטון יהודי ומחוברת למדינה יהודית; הוסר המצור. הגישה לירושלים מהמערב היתה כולה בידינו.

ההפוגה השניה ב־18 ביולי הוטלה על־ידי האו״ם לזמן בלתי־מסוים, עד היכון השלום.

בימים ההם החזיקו המצרים חלק גדול של דרום הארץ ורוב הנגב. הצבא הלבנוני החזיק בחלק המרכזי של הגליל. לפי החלטת מועצת הבטחון של האו״ם היתה לנו זכות מעבר חפשי לישובינו בנגב ולכוחות־הבטחון שלנו החונים בדרום הארץ. המצרים מעלו בהחלטות האו״ם והפריעו בעד משלוח אספקה וציוד לישובים ולצבאותינו. פנינו כמה וכמה.פעמים למשקיפי האו״ם שיכבדו החלטותיהם ויבטיחו לנו מעבר חפשי. שלושה חדשים חיכינו לשווא. התברר שוב, שנציגי האו״ם הם חדלי־אונים לתת תוקף להחלטותיהם, כשהערבים מתנגדים לכך, כשם שעצרת האו״ם היתה נטולת־כוח לבצע החלטתה המקורית על הקמת מדינת־ישראל. נשארה לנו שוב ברירה אחת: לפלס בעצמנו דרך לישובינו בכוח צבאנו הצעיר. הדבר נעשה באמצע אוקטובר. לאחר שהמצרים תקפו שיירת־מזון שנשלחה לנגב בהתאם להחלטת האו״ם, ניתנה פקודה לצבא־הגנה לישראל לזוז. במערכה שנמשכה שבעה ימים שוחרר כל דרום הארץ וחלק ניכר של הנגב, לרבות באר־שבע. הצי המצרי הוטבע בקרבת עזה. זה היה אולי הקרב הימי היהודי הראשון בתולדות עמנו. האניות המצריות הוטבעו מבלי שמצדנו נפל אף חלל אחד. חודשה בריתנו עם העיר הקדומה בנגב, שבה נטע אברהם אבינו אשל וקרא בשם ״ה׳ אל עולם״.

מועצת הבטחון שוב ציוותה על הפוגה, וב־22 באוקטובר נסתיימה מערכת הדרום. בידי המצרים נשאר, עוד החלק הדרומי של הנגב המערבי, ובידי הלבנונים – החלק המרכזי של הגליל. חטיבה יהודית בפיקודו של קצין יהודי מקנדה, שחררה בקרבות של שני ימים את הגליל (בסוף אוקטובר 1948) וגירשה מהארץ שרידי הכנופיות של קאוקג׳י. שוב פרצו סכסוכים עם המצרים שסירבו להישמע להחלטות האו״ם – ובשבוע האחרון של דצמבר ניטשה שוב מערכה בינינו ובין המצרים, ואחרי קרבות שנמשכו שבועיים, גורש החייל המצרי האחרון מהנגב, והמצרים נאלצו לכרות אתנו הסכם על שביתת נשק. בהסכם זה הובטחו גבולותינו הדרומיים, וצבאנו היה יכול בלי כל אבדות ויריות לתפוס כל מרחבי הנגב מעין־גדי בצפון ועד אילת בדרום. כיבוש שלמה המלך מלפני שלושת אלפים שנה – חודש והושלם.

אחרי הסכם שביתת הנשק עם המצרים (28.2.49) נכרתו הסכמים כאלה עם הלבנון (23.3.49) עם עבר הירדן (3.4.49) ועם סוריה (20.7.49). בהסכמים האלה הובטחו גבולותינו בצפון ובמזרח. בהסכם שביתת־הנשק עם עבר־הירדן הורחב גבולנו במרכז הארץ בלי שפיכת טיפת־דם אחת, כמו כן הורחב ה״מסדרון" לירושלים, ורכבת ירושלים־תל־אביב עברה כולה לרשותנו.

בנצחונות מפוארים אלה יש ליהדות התפוצות חלק מכובד. 18 אחוז מצבא־הגנה לישראל היו מתנדבים מהגולה, והם באו מחמישים ושתים ארצות: בתוכן 21 ארצות באירופה, 14 ארצות באמריקה הצפונית והדרומית, 10 ארצות באפריקה, 5 – באסיה, ושתים – אבסטרליה וניו־זילנד. איני יודע אם היה אי־פעם צבא קוסמופוליטי כזה. חשיבות מיוחדת נודעה למתנדבים מאנגליה, קנדה, ארצות־הברית ודרום אפריקה. – הם היו חשובים בשביל חיל שריון, ועוד יותר בשביל חיל־אוויר אשר מילא תפקיד מכריע במערכה, ביחוד בשתי המערכות האחרונות. בלי המתנדבים האלה ספק אם היינו יכולים בזמן קצר כזה לארגן חיל־אוויר ראוי לשמו. ״

* * * * *

המלחמה שינתה והפכה לגמרי את פני הארץ. במארס 1947, פחות משנה לפני התחלת מעשי־האיבה, מנתה ארץ־ישראל כולה 1.850.000 נפש מהם יהודים 614.000 יהודים (33%), 1.200.000 ערבים (64%), והשאר יוונים, ארמנים, אנגלים ועוד. כשערכנו המפקד הראשון במדינת ישראל – ב־8.11.48 – לפני תום הקרבות (ומפני זה לא נפקד חלק מהגליל) מנתה המדינה 782.000 נפש, מהם 713.000 יהודים, (90%), 69.000 ערבים ואחרים (9%). בסוף 1948 כשהמלחמה נסתיימה, העריכו את האוכלוסין במדינה ב־867.000 נפש, מהם 760 יהודים (87%), וכ־100.000 ערבים ואחרים.

בריחת הערבים מהארץ החלה עוד בימים הראשונים של דצמבר 1947, כשרק החלו המהומות. הבריחות החלו בחיפה ובירושלים ובעמק השרון. עם נצחונות ההגנה גברה המנוסה. מדינת־ישראל ירשה ארץ כמעט ריקה – מחוץ לישובים היהודים. היא גם ירשה מצב של תוהו־ובוהו. הבריטים הטילו בכוונה אנדרלומוסיה בארץ. הם ניתקו את הארץ מכל העולם, הם אפילו הפסיקו קשרי הדואר והטלגרף, הם סירבו לקבל החלטות האו״ם ומאנו למסור הארץ לרשות חוקית חדשה, לא של האו״ם ולא של ממשלת־ישראל. נהרסו כל שירותי הציבור. ובעוד נטושה מלחמה לחיים ולמוות, הוטל עלינו לארגן מחדש השירותים הממלכתיים. באותו זמן גם הוטל עלינו לקבל ראשית העליה ההמונית, מה שיש לקרוא בשם. ״יציאת מצרים״ החדשה, ומה שקרה מאז תום המלחמה ועד עכשיו בשטח הבנין וקליטת העליה אינו פחות חשוב מהנצחונות בקרבות ובמלחמה.

* * * * *

בתום מלחמת־העולם הראשונה היו בארץ פחות מששים אלף יהודים. אחרי שלושים שנה של שלטון בריטי – מאז תמה מלחמת־העולם הראשונה ועד יסוד מדינת ישראל – עלו לארץ 464.000 יהודים, בממוצע 15.455 לשנה.

עליה זו אפשר לחלק לחמש חטיבות.

1) ארצות מזרח־אירופה. מכאן באו רוב בנין ורוב מנין של העולים.

במשך שלושים שנה הגיעו מארצות אלה קרוב ל־300.000 עולים, בערך 65% מכל העליה לארץ. בממוצע בכל שנה – 9.990 איש.

2) ארצות מערב־אירופה. מכאן באו 78.000 עולים, בערך 16% של כל העליה. בממוצע בכל שנה 2.592 איש.

3) אסיה – מכל ארצות אסיה עלו בשלושים השנים רק 40.000 איש, בעדך 8%. בכל שנה בממוצע 1355 איש.

4) חצי הכדור האמריקני. מכאן עלו 8500 איש, בערך 2% מכל העליה. בממוצע בכל שנה 250 איש.

5) אפריקה נתנה 4000 עולים, בערך 0.8% מכל העליה, בכל שנה 134 איש.

מה קרה מאז יסוד המדינה?

אל תתרעמו עלי אם אני ̠מלאה אתכם במספרים, כי הם צופנים בחובם האחריות ומשמעות־היעוד המוטלות על דורנו היהודי – כאן בארץ, ובכל התפוצות.

מזמן יסוד המדינה – 15 במאי 1948 ועד סוף יוני שנה זו, זאת אומרת במשך 25 חדשים וחצי, עלו ארצה למעלה מ־415.000 יהודים. בהרכב העליה חלו שינויים ניכרים לעומת העליה הקודמת:

1) ארצות מזרח־אירופה עומדות שוב בראש, אבל האחוז שלהן הוקטן במידה ניכרת. מארצות אלו עלו 207.800 יהודים, שהם 50% מכל העליה בכל שנה 95.928 איש.

2) המקום השני תופסים עכשיו לא יהודי מערב־אירופה, אלא יהודי אסיה. מכאן עלו 100.730 איש, או 24% מכל העליה, בכל שנה כ־48.000 איש.

3) במקום השלישי עומדים יהודי אפריקה – 64.860 עולים, או 16% מכל העליה, בכל שנה 29.940 איש.

4) מארצות מערב־אירופה הגיעו 19867 עולים, או 4,8% מכל העליה. בממוצע לכל שנה 9168 איש.

5) במקום החמישי – עולי חצי הכדור האמריקני: מכאן באו בזמן קצר זה 2700 עולים, או 0,68% מכל העליה: בממוצע בכל שנה 1260 איש.

הדבר הראשון הבולט במספרים אלה הוא הריבוי המופלג בעליה – וריבוי בכל אחת מחמש הקבוצות. מארצות מזרח־אירופה הגיעו בשנה אחת עשרת מונים ממה שהגיע לפני קום המדינה: במקום 10.000 – 100.000 לשנה. מארצות מערב־אירופה באו בשנה אחת 9000 במקום 2500. אפילו מחצי הכדור האמריקני עלו פי־חמישה מאשר לפני קום המדינה: במקום 250 איש לשנה עלו עכשיו 1260 איש.

מארצות אסיה גדלה העליה פי־כמה: במקום 1300 לשנה באו משם 46.000, זאת אומרת פי 34. אולם הריבוי הגדול ביותר בא מארצות צפון־אפריקה: במקום 134 לשנה – מספר אפסי כמעט, עלו עכשיו 30.000 לשנה. ריבוי פי 233.

לכל שלושה יהודים שהיו בארץ בזמן יסוד המדינה נוספו שני יהודים חדשים. בקנה־מידה אמריקני, פירוש הדבר תוספת של מאה מיליון נפש. עד כמה שידוע לי לא היה ריבוי מהיר כזה של אוכלוסין בשום ארץ שבעולם. גם באמריקה גדל הישוב במהירות גדולה, אולם נדרשו כמעט שלושים שנה להכפלת הישוב בארצות־הברית לאחר מלחמת־השחרור. ישובנו יוכפל במשך שלוש שנים לאחר יסוד המדינה.

* * * * *

אולם חל לא רק הבדל כמותי בלבד, אם כי הריבוי הכמותי העצום כשהוא לעצמו הוא יותר מריבוי כמותי. חל גם שינוי איכותי ניכר. קודם־כל חל שינוי במצב החמרי של העולים. העליה שלפני יסוד המדינה הביאה אתה ההון הדרוש לקליטתה ולהשתרשותה בארץ. רק 10 או 20 אחוזים מההון הדרוש ליישוב העולים היה צורך לאסוף בצנורות ציבוריים. העולים בעצמם הביאו אתם רוב הרכוש הדרוש. חלק גדול של העולים היו בעלי־אמצעים. העליה העובדת, ז״א העליה מחוסרת־ההון היתה, כידוע, מוגבלת בימי המנדט, גם לפני הספר הלבן, ואולם עליית בעלי־הון היתה חפשית מכל הגבלה.

העליה עכשיו, ברובה המכריע, ביוצאים מן הכלל מעטים, היא לגמרי מחוסרת אמצעים. היא גם נטולה לרוב מקצוע וחינוך.

ציינתי חלקה של העליה מכל חטיבה בתפוצות, לפני יסוד המדינה ולאחריה. ברור שהעליה שתגיע בתקופה הקרובה תבוא בעיקר משתי חטיבות: מארצות האיסלם באפריקה ובאסיה ומאותן ארצות מזרח־אירופה של הגוש הסובייטי שירשו ליהודים לצאת. בארצות אלה, יותר מבכל ארץ אחרת, נשקפת ליהודים סכנת חורבן והרס, חורבן חמרי או רוחני, או שניהם יחד – אם לא ימלטו בכל ההקדם האפשרי לישראל. בארצות אפריקה הצפונית, ממצרים ועד מרוקו, שוכנים כ־620.000 יהודים, רובם, אם לא כולם, יצטרכו לצאת ולעלות לישראל. בארצות האיסלם שבאסיה – בפרס, בעיראק, בתורכיה, באפגניסטן, בלבנון ובסוריה יש כ־300.000 יהודים. בארצות מזרח־אירופה, מחוץ לברית־המועצות, יש כחצי מיליון יהודים, בעיקר ברומניה ובהונגריה. קצב עלייתם תלוי לגמרי בהיתר יציאתם. בשעה זו רומניה, פולין וצ׳כוסלובקיה מרשות ליהודים לצאת, אם כי ברומניה מתנהלת תעמולת זוועה נגד מדינת־ישראל ונגד העליה. אפילו הרבנים נאנסים להשתתף בניבול־פה זה. בראדיו, בעתונות ובבתי־הכנסת מספרים ליהודים, שבמדינת־ישראל צפויים לעולים עבדות, התנוונות, רעב וחיי־חרפה. אך למרות שיסוי פרוע זה – רבבות יהודים ברומניה מתכוננים לעליה.

בעיראק יש כ־120.000 יהודים. כשהוצא החוק החדש המתיר ליהודים לצאת – נרשמו כמאה אלף יהודים לעליה.

אולם הדוגמה המובהקת ביותר למה שנעשה בימים האלה היא יציאת־תימן. בפינה רחוקה ונידחת זו יושבים יהודים, לפי האגדה שבפיהם, זה כשלושת אלפים שנה, מימי שלמה המלך. אין ספק שעדה זו מונה כבר אלפים שנה ויותר. זוהי אחת הארצות המעטות בעולם שבהן נשתמר עד ימינו משטר תיאוקרטי, וכמובן – משטר יחיד. לתושב אין כל זכויות, וליהודים יש פחות זכויות מאשר לבעלי־חיים. הם מושפלים עד דכא. וזהו אחד הנסים הגדולים ביותר בהיסטוריה המופלאה של עמנו, שיהודי תימן עמדו מאות בשנים במשטר זה של בזיון, דיכוי ועוני. והנה פתאום הגיעה אליהם ידיעה על ימות־המשיח ועל תקומת מלכות־ישראל. אין הם מקבלים עתונים משום מקום, אין בביתם ראדיו, והם נפוצים על פני ארץ רחבה ורחוקה – ואף־על־פי־כך הגיעה לכולם הבשורה המרנינה – וישאו רגליהם, פשוטו כמשמעו, וילכו: העמיסו ילדיהם ומעט רכושם על שכמם ונעו לקראת ישראל. בצרות צרורות הגיעו לעדן – ומשם באו על כנפי נשרים לארץ. כל עדת תימן מקטון ועד גדול הוטסה מעדן לישראל.

מאות בשנים נשאו בסבל בדומיה, בסבלנות, מחוסר־ברירה, אך כשקמה מדינת־ישראל לא רצו ולא יכלו לסבול עוד.

זהו גורל יהודי ארצות הקדם. הם מוכרחים לבוא הנה – אין להם ברירה. וגם לנו אין ברירה. אנו מוקפים אויבים. ואנו מוציאים שנה שנה מיליונים – לצערי איני יכול להגיד לכם כמה מיליונים – על בטחוננו, אבל בטחוננו הנאמן הוא לא בתותחים, במטוסי קרב ובטאנקים, אלא בעליה רבתי.

* * * * *

יהא מה שיהיה – לא נגביל העליה ולא נצמצם אותה. זה אולי דבר מחוסר־הגיון, אבל אם אינה שואלת להגיון כשהיא רוצה להציל ילדה. הרי זה מן הנמנע בשבילנו לסגור שערי ארצנו בפני יהודים; זה נמנע מבחינה מוסרית וגם מבחינה פוליטית. הנסגור השערים בפני יהודי רומניה? בפני יהודי עיראק?

מותר יהיה לכם לבקר מדיניות העליה שלנו. כאן שולט חופש מלא וגמור, וכל אחד מכם יהיה בן־חורין לחווֹת דעתו אם מדיניות זו נבונה או לא, אם יש להמשיך בעליה רבתי או לצמצמה. עלי להודות שגם בתוך ישראל יש דעות שונות. אני מצהיר כאן על מדיניות הממשלה ואני מביע כאן דעתי השקולה: עליה רבתי היא לא רק הכרח מוסרי, לא רק זכות הקיבוצים היהודיים בגולה הזקוקים לעליה, אלא גם צורך חיוני ודחוף של מדינת־ישראל. לא נעלמו ממנו כל הסכנות החמורות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, הכרוכות במדיניות העליה שלנו. אנו מרגישים בקשיים הכלכליים והחברתיים. יש מצוקה באספקה, יש מצוקה בשיכון, יש מחסור גדל והולך בבעלי־מקצוע, במורים, במהנדסים, בחובשות, שמספרם בקרב העולים. קטן. יש שחוששים – לא לגמרי בלי יסוד – להורדת הרמה התרבותית והמוסרית של האומה. אולם איני שותף לחשש העיקרי של מתנגדי העליה הבלתי־מוגבלת – לחשש שהעולים החדשים מהווים יסוד בלתי פורה ונחות־דרגה. אין שחר לפחד זה. יהודי תורכיה, מצרים, תימן ומרוקו, ואיני צריך להגיד יהודי בולגריה ורומניה, נתגלו ככוח קונסטרוקטיבי הבונה הארץ, לא פחות, מעולי רוסיה, פולין, ליטה וגליציה. תורו את הארץ ותראו הישובים החדשים – במבואות ירושלים, בהרי הגליל, במרחבי הדרום. מעינות־יצירה נאמנים מפכים בתוך אנשי העליה מכל ארצית הקדם. הם בונים הארץ ונבנים בתוכה.

בצבא שלנו נערך מבחן הכושר למועמדים להיות קצינים או סמלים. כ־14.000 טירונים עברו מבחן זה שנערך לפי הקווים המקובלים גם בצבא האמריקני. הנבחנים נחלקים לפי התוצאות לסוג־כושר גבוה, בינוני ונמוך. הממוצע של הנבחנים היה 31% כושר גבוה, 38% כושר בינוני, 31% כושר נמוך. בין 14.000 הנבחנים היו 3.000 טירונים ילידי־הארץ. תוצאות מבחנם היו: 49% כושר גבוה, 28% כושר בינוני, 23% כושר נמוך. טירונים מארצות מזרח־אירופה גילו כושר גבוה ב־37%, עולים מארצות אחרות – 39%. כושר בינוני: בין יוצאי ארצות מזרח־אירופה – 32%, מארצות ערב –30%. כושר נמוך: מארצות מזרח־אירופה31%, מארצות ערב 30,5%.

נתברר עוד דבר אחד חשוב: כל מה שאדם חי בארץ יותר זמן, הכושר שלו הוא יותר גבוה. היו 2500 נבחנים ששהו בארץ רק ששה חדשים. רק %28 מהם גילו כושר גבוה, 30% כושר בינוני; 42% כושר נמוך. אלה שהיו פה שנה, גילו 34% כושר גבוה, 30% כושר בינוני, 36% כושר נמוך. אלה שהיו פה שנתיים – 35% כושר גבוה, 32% כושר בינוני, 33% כושר נמוך; אלה שהיו פה חמש שנים – 36% כושר גבוה, 34% כושר בינוני, 30% כושר נמוך. אלה שהיו פה מ־6 עד 10 שנים – 51% כושר גבוה, 25% כושר בינוני,,24% כושר נמוך. אחרי 11 שנה – 54% כושר גבוה,.27% כושר בינוני,,19% כושר נמוך.

אין איפוא יסוד לחרוד לעולים מבחינת הכושר. כל כמה שישבו בארץ יעלה כשרם.

היה לנו בצבא מבחן שני. רק אלה שמגלים כושר גבוה מתקבלים לבחינות כמועמדים לקצינות. נבדקו 668 מועמדים. רק 47% מבעלי הכושר הגבוה הצליחו בבחינות הסופיות. יותר מ־52% נכשלו ולא נתקבלו כלל לקורסים של קצינים. אולם מקרב ילידי הארץ הצליחו 58%, ורק 42% נכשלו.

נכון, שבינתיים הכושר הנמוך של העולים מהווה בעיה חמורה לארץ. אין בקרב העולים רופאים, מורים, מהנדסים ודומיהם. ויש לנו צורך בוער לקבל בעלי־מקצוע משובחים מארצות־המערב. אבל ההנחה הכללית שיהדות ארצות הקדם אינה מוכשרה להיות כוח קונסטרוקטיבי בבנין הארץ נתבדתה, לאשרנו. יהודים אלה יתנו מחילם לבנין הארץ לא פחות מקודמיהם – אם רק ינתן להם העזר המספיק בהדרכה ובאמצעי־ייצור.

* * * * *

מפעלנו ההתישבותי התחיל כשבעים שנה לפני יסוד המדינה. מפעל זה הוא פרי יצירתם של טובי החלוצים שבאו מארצות מזרח־אירופה, ובימים ההם כל יהדות מזרח־אירופה עוד היתה שלמה ובת־חורין לעלות ארצה. בסוף מלחמת־העולם הראשונה נצטרפו להם כמה אלפים מחלוצי אמריקה (בודדים באו גם קודם מארצות־הברית). מסופקני אם ידוע לכל ידידינו האמריקנים המכונסים באולם זה שגל העליה הראשון אחרי הצהרת בלפור בא ארצה לא מרוסיה או מפולין או מגליציה או ממערב אירופה – אלא מארצות־הברית באמריקה ומקנדה. לי עצמי היתה הזכות להיות עם חלוצי אמריקה אלה, לאחר שגורשתי מהארץ בראשית המלחמה על־ידי הדיקטטור התורכי ג׳מאל פחה. עוד בשנת 1915 הוקמה בארצות הברית הסתדרות ״החלוץ״ – זו היתה הסתדרות ״החלוץ״ הראשונה בעולם, וחבריה היו הראשונים שהתנדבו לגדוד היהודי שהוקם באמריקה לאחר הצטרפות ארצות־הברית למלחמה נגד גרמניה. זכיתי לשוב ארצה כלגיונר עם אלפי חלוצים יהודים מאמריקה שעלו לארץ במדי־צבא בגדודים היהודים הראשונים בדורנו. לגיונרים אלה, שאמנם לא כולם נשארו בארץ לאחר שהשתחררו מהצבא, היו החלוצים הראשונים שעלו ארצה בתום מלחמת־העולם הראשונה, והשתתפו מאז במפעל הבנין שהכשיר בוא המדינה. זה היה ראשיתו של גל העליה השלישית. – ראשוני הבונים של הישוב החדש היו יוצאי הונגריה ויוצאי העיר העתיקה בירושלים שהקימו הכפר העברי הראשון, שנקרא בשם מתאים: פתח־תקוה. שלושה דורות של חלוצים ראו בצדק בשיבה לקרקע היסוד לתקומתנו, וכן ראו כל הוגי תנועתנו ועושי דברה – מהרב קאלישר, פינסקר ואדמונד די־רוטשילד ועד ראשי ״חובבי ציוך והציונות, וכל האמצעים של ״חיבת ציון והתנועה הציונית וכן גם התרומות הענקיות של רוטשילד – הוקדשו בעיקר לטיפוח החקלאות היהודית. בשבעים שנים אלה הקימונו 290 ישובים חקלאיים – בממוצע 4 ישובים בכל שנה. עיבדנו שטח של 700.000 דונם (175.000 אקרים), או בממוצע 10.000 דונם נוספים בכל שנה. העלינו על הקרקע בערך 100.000 יהודים, בממוצע 1.400 יהודים לשנה.

והשינוי האדיר שחל עם יסוד המדינה, השינוי הכמותי והאיכותי כאחד, מתגלה מיד בכל היקפו אם אומר שבשנתיים לאחר יסוד המדינה הקימונו 240 ישובים חקלאים, העלינו על הקרקע 82.00 יהודים, ועיבדנו 2.100.000 דונם. זאת אומרת שלאחר יסוד המדינה בנינו ישובים חקלאיים בשנה אחת פי שלושים מאשר לפני המדינה; עיבדנו אדמה נוספת פי שבעים (700.000 דונם במקום 10.000) והעלינו על הקרקע יהודים פי שלושים מאשר קודם. ומפעל חקלאי אדיר זה, אולי המפעל הקונסטרוקטיבי הגדול ביותר בתולדותינו במשך אלפיים השנים האחרונות, בוצע על־ידי יהודי תימן, מרוקו, תורכיה, טוניס, הודו, מצרים ויהודי מזרח־אירופה – בתוספת חלוצים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה וארצות מערב־אירופה. יהודי ארצות־הקדם רוצים לעבוד, דבקים בקרקע, בונים כפרים, נוטעים יערות, סוללים כבישים. לא כולם הולכים לעבודה ולחקלאות, אך גם לא כל עולי מזרח־אירופה במשך שבעים השנה הלכו לעבודה ולחקלאות. אולם אין הם ביסודם של הדברים נופלים מקודמיהם. הם עובדים בבתי־חרושת, מייסדים שכונות עירוניות. הם משקמים את יפו, לוד, רמלה, באר־שבע, בית־שאן, אם־כי רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב. אבל הם לומדים. הצעירים שבהם נכנסים לצבא־הגנה לישראל, ושם הם רוכשים הלשון העברית וערכי־יסוד, כאזרחי ישראל. רבים לומדים בשיעורי־ערב או – מפי ילדיהם. החיילים שבהם אינם נופלים באומץ־לבם ובמשמעתם מאחרים; העובדים שביניהם – אינם נופלים בכושר־העבודה מאחרים.

* * * * *

תמורה גדולה רבת־משמעות ועשירת־תוצאות מתחוללת בחיינו – תמורת משנה: תמורת העם ותמורת הארץ. צימרים גדולים שהתקיימו מאות בשנים בתנאי עושק, דיכוי, השפלה וניוון בנכר נעשים אנשים בני־חורין, יוצרים, גאים, המעצבים בעצם ידיהם גורל חייהם וגורל עמם ומפריחים בזיעתם מולדתם הנשַמה. קשה למַצוֹת במלים התכנים האנושיים העמוקים הכרוכים בתמורה זו – התכנים הנפשיים, התרבותיים, החברתיים, הכלכליים, המוסריים. האשה העברית שהיתה נידונה בארצות־הקדם לחיי שפחה חרופה ולמחיקת צל האדם, הופכת, בבואה לארץ,׳ לאישיות בת־חורין, מלאה הכרת עצמה ושותפת שוות־זכויות לבעלה, לאחיה, בחיי המשפחה, בחיי החברה ובחיי המדינה. הילד היהודי שהיה נחנק בגיטו המזרחי ללא אור, ללא אוויר, ללא טבע, ללא חירות, לרוב גם ללא מזון וללא טיפול רפואי, נגוע במחלות עור ועינים, תשוש ועשוק, נטול אפשרות חינוך והשתלמות – מיד בבואו ארצה משתנים עליו כל סדרי החיים, והריהו נהנה, כמו כל ילדינו, ממתנות הטבע ומדאגות נאמנות לבריאותו, לחינוכו ולעתידו.

יציאת יהודי תימן ומרוקו ואחרים אינה סתם מעבר מארץ לארץ, אינה רק שינוי מקום, אלא שינוי מזל במובן העמוק והעשיר ביותר. זוהי התעלות והשתחררות אנושית, באשר היא ניתנת רק לעתים רחוקות מאוד בהיסטוריה של עמים.

והתמורה שחלה בארץ – תראו אותה כשתטיילו אפילו רק ימים ספורים בין הרי הגליל, במבואות ירושלים ובערבות הנגב. כאן משתנים סדרי בראשית – פשוטו כמשמעו. מתקיימת נבואתו של ישעיהו:

״אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת ־

מַעְיָנוֹת, אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָה, לְמוֹצָאֵי

מָיִם. אֶתֵּן בַּמִדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס

וְעֵץ שֶׁמֶן, אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹש, תִּדְהָר וּתְ̠אשׁוּר יַחְדָּו

(ישעיהו מ״א, יח־יט).

* * * * *

ביצוע שתי התמורות המופלאות האלה – זהו תוכן מפעלנו, ומפעל זה הוא בראשיתו.

בתיק המוגש לכל אחד מכם תמצאו תכנית־פיתוח לארבע שנים, שהוכנה ונבחנה ועובדה על־ידי המומחים שלנו לשנות 1950–1953. תמצאו גם סיכום של תכנית התישבות לארבע שנים שהוכן ע״י מומחינו החקלאיים.

תכנית זו בכללה מכוונת בשורה הראשונה להבטיח עבודה מלאה לכל המוני העולים הנוהרים ארצה, ולהרחבת הייצור לא רק בשביל צריכה פנימית, אלא להגברת היצוא. אנו רוצים ואנו מוכרחים להפחית בהדרגה תלותנו במטבע־חוץ.

התכנית מכוּונת בשורה השניה והסופית לאזן מסחרנו החיצוני במידת האפשר. אין אנו סבורים שאפשר ורצוי להקים משק אבטרקי ולספק בעצמנו כל הצרכים שלנו. ארץ קטנה כארצנו – והוא־הדין, נדמה לי, גם ארץ גדולה – אינה יכולה להיות סגורה ומסוגרת מבחינה כלכלית. יש הכרח ויש ברכה בזיקת־גומלין כלכלית. אולם אנו רוצים – ואנו מקווים שיעלה בידינו במספר שנים – להקטין המרחק שבין היבוא ובין היצוא וקודם־כל אנו רוצים שנוכל לספק לעצמנו המזונות העיקריים, לבל נהיה תלויים בחוץ בלחם־חוקנו. ואנחנו מאמינים שבמשך 6־4 שנים נוכל להגיע לייצור חקלאי שיבטיח רוב מזונותינו מתוצרת הארץ, אם לא כולם. יחד עם החקלאות עלינו להרחיב הייצור החרשתי שיעזור לנו להקטין בהדרגה היבוא מן החוץ ויגביר היצוא לארצות אחרות.

אין אנו מאמינים בתכנון כולל, אין אנו מאמינים במשטר טוטליטרי בכלכלה ובחברה. אנו רואים כר נרחב ליזמה האישית, של יחידים, של חברות, של קיבוצים; אנו רואים כר נרחב להון הפרטי, בכל ענפי התעשיה, ובכמה מענפי החקלאות, התחבורה והבנין.

אבל אי־אפשר להעלות לארץ קטנה ודלה זו מאות אלפים עולים בקצב מהיר ובזמן קצר בלי תכנון כללי להעסקת העולים, לשיכונם, וביחוד במשק־היסוד של קיומנו הלאומי העצמאי ־ החקלאות. חשיבות העבודה החקלאית היא לא רק בהעסקת מספר ניכר של עולים ־ אלא גם בקיום הבטחון והיציבות של מדינתנו. כפי שאתם רואים במפת הארץ אנו מוקפים מכל העברים – בצפון, במזרח ובדרום, – מדינות ערביות, המסרבות עדיין לכרות ברית־שלום עם ישראל. ז״א שאינן רוצות עדיין להשלים את קיומנו. ביבשה אנחנו מנותקים לגמרי מכל חלקי העולם. הדרך היחידה שלנו היא – בים ובאוויר, אולם אין זה מן הנמנע שינתקו גם התחבורה הימית שלנו, ולא נוכל להתקיים – אני מתכוון לקיום פיסי פשוט – אם לא נצליח לייצר על אדמתנו כל המזון הדרוש למחיית ישובנו הגדל והולך. אבל אין זו רק שאלת המזון. יש גם בעיית הבטחון. כבר הזכרתי שלמחרת המלחמה היו מעובדים רק חמישה אחוזים של אדמתנו. מאז גדל השטח המעובד כמעט פי שלושה. אך עדיין מחצית המדינה ־ בדרום ־ ריקה לגמרי מאדם, וגם במחצית הצפונית יש שטחים רבים פנויים. ולא יקום בטחוננו אם בשטחים ריקים אלה לא תקום רשת צפופה של ישובים, שבכוחם יהיה להדוף האויב כי ינסה לפלוש ארצה.

עלינו להושיב 25־20 אחוזים מהעליה על הקרקע. כן עלינו לבנות בתים לכל המוני העולים. אילו היינו מתכנסים לפני שלוש שנים ומי שהוא היה שואל: איך תפתרו בעיית השיכון למאתיים אלף עולים שיבואו בכל שנה, היה לא קל לענות על השאלה. גם עכשיו אין עדיין תשובה בדוקה ומנוסה. אבל הדבר הולך ונעשה – והוא בעצם העשיה. בהתחלת העליה הגדולה נעזרנו בבתים העזובים והתקנו 65.000 דירות נטושות לעולים. אולם רכוש נטוש זה הספיק רק לשנה הראשונה. יפו, לוד, רמלה, בית־שאן ומגדל נעזבו – וכשתיקנו במקצת הריסותיהם נתמלאו מיד עולים. אבל העליה נמשכה ורחבה, ולאלה היינו צריכים לבנות אמצעי שיכון מחדש. עד סוף יוני שנה זו הקימונו 40.000 יחידות־דיור חדשות. לפני שלוש שנים לא יכולנו להעלות בדמיוננו שיתכן דבר כזה. והדבר בא – היה בו הכרח, והוא נעשה. יש לנו עכשיו כ־80.000 עולים שטרם שוכנו, ו־20.000 בשיכון ארעי שלא יסכון כדירה קבועה. ואם בשלוש השנים הקרובות יעלו – כפי שאנו מקווים – שש מאות אלף איש, הרי אנו חייבים לדאוג בשלוש השנים האלה לשיכונם של 700.000 נפש. לפי המחירים של היום – זה מחייב הוצאה של 150.000.000 ל״י. שיפור דרכי הבניה שהגענו אליו בשנתיים האחרונות, ושבלי ספק עוד ישוכללו בעתיד הקרוב, אינו מניח כל ספק שמבחינה טכנית אין כל מניעה לשיכון מספר כזה של עולים אם רק יהיו בידנו האמצעים הכספיים הדרושים לכך, ובעיקר מטבע־חוץ. בשלוש שנים אלה נצטרך להושיב על הקרקע לפחות 50.000 משפחות. מספר כזה של יחידות־משק חקלאיות ידרוש אף הוא ממאתים עד מאתים וחמשים מיליון ל״י, ושוב – חלק גדול במטבע־חוץ.

* * * * *

לא אכנס כאן בפרטי התכנית. ועדה של הכינוס הזה תשב ותברר הפרטים. אני רק רוצה להדגיש בכל הרצינות שאם אנו אומרים לכם שבשלוש השנים הקרובות עלינו לקלוט בערך 600.000 איש, ושדבר זה יתכן – אין אנו רואים בזה אך ורק מהרהורי לבנו. דבר זה מן ההכרח שיעשה, והוא ניתן להיעשות. בשתי השנים שעברו קלטנו למעלה מ־430.000 נפש, כי נוסף לעולים היינו צריכים להחזיר לחיים האזרחיים עשרות אלפים חיילים, שבחלקם הגדול לא עמדו ברשות עצמם לפני שנכנסו לצבא, ורבים מהם היו עולים שנכנסו לצבא מיד עם בואם לארץ. לא נוכל לומר שכל העולים נקלטו קליטה כלכלית שלמה, ושכל התעסוקה של העולים היא תעסוקה קבועה ומתמדת. כשלושים אחוזים טרם נקלטו ואין להם עדיין פרנסה קבועה. אולם נעשו גדולות בשנתיים אלה. מאות אלפים נקלטו ועוד יקלטו. יש סיכויים. הדבר הולך ונעשה. במשך 70 שנה הקימונו 4 ישובים לשנה. עכשיו יש ביכלתנו להקים מאתיים ישובים בשנה. העלאת 40.000 משפחה על האדמה במשך שנתיים היא עוּבדה קיימת, וכשתעברו בארץ תראו איך הדבר הולך ונעשה. עליית מאתיים אלף לשנה היא עוּבדה, והרחבה מתמדת של החקלאות והתעשיה שלנו היא עוּבדה. ויש עוד עוּבדה אחת מכרעת ומרכזית, שאתם חייבים לראותה בכל משמעותה החיובית והשלילית – יהודי עיראק ופרס ומרוקו מוכרחים לעלות לישראל, אם אינכם מוכנים לקחת אותם לארצות־הברית.

אנו עומדים בפני ההרפתקה הגדולה ביותר בתולדות עמנו, אולי אחת ההרפתקאות הגדולות ביותר בתולדות המין האנושי. ידוע רק מקרה אחד דומה לשלנו בתולדות העמים, ובקנה־מידה הרבה יותר גדול משלנו: בנינה של אמריקה – כיבוש המערב השומם. מזלם של חלוצי אמריקה היה טוב משלנו: להם ניתנו מרחבים ענקיים, עתרת אוצרות טבעיים, שפע של אדמה, מים, מתכות ופחם. הם לא ידעו קשיינו וסכנותינו הפוליטיים, אם־כי גם דרכם בהתחלה לא היתה סוגה רק בהצלחות. אולם אני יכול להבטיחכם שלחלוצי ישראל יש לא פחות יזמה, אומץ־לב ואידיאליזם מעשי מאשר היה לחלוצים הראשונים של בוני אמריקה וכובשיה. יש הבדל אחד חיוני: זמננו דוחק. אין אנו יכולים לחכות. השממה אינה יכולת לחכות הרבה זמן. והגלויות המרודות אינן רוצות לחכות הרבה זמן. אין אנו יודעים מה ילד יום. שר ההיסטוריה דופק על ראשנו ואומר: הזדרזו, מהרו, חושו. אין אנו יודעים מה צפוי מחר ליהודי רומניה, ליהודי עיראק, ליהודי מרוקו. אין אנו יודעים מה צפוי פה לנו מחר, מה צפוי לעולם כולו. אנו יודעים שאסור לנו להסתפק באלה שיסדו מדינת־ישראל, בשש מאות וחמישים אלף שהיו פה ב־14 למאי 1948. שש מאות אלף אלה כבר קלטו ארבע מאות אלף חדשים; – עליהם לקבל עוד כהנה וכהנה, – וזה למעלה מיכלתם הם בלבד. אנו בטוחים שאין דבר זה למעלה מיכלתו של העם היהודי כולו. אין אנו יכולים לעמוד בראשית הדרך – עלינו להמשיך ולהתמיד, ובשלוש השנים הקרובות ניזקק לפחות לביליון וחצי דולר נוספים. מדינת־ישראל מוכנה לתת שליש. השקענו בערך כסכום זה בשנתיים שעברו. מן ההכרח שיבוא מן החוץ לפחות ביליון דולר – בצורה של מילוה, בצורה של השקעה ובצורה של מגבית. אנו נתכנסנו פה לדון ולברר הדרכים הנאותות והיעילות ביותר לבצע דבר זה. הרשות בידכם גם לדון אם יש לעשות הדבר, ואם הדבר יתכן בכלל – בשני דיונים אלה אתם בני־חורין בהחלט. אבל אם תחשבו כמונו שהדבר יש לעשותו והוא יתכן – עליכם להסיק המסקנה ולעשותו.

אין אנו באים אליכם בדבר קל. ידוע תדעו: מלאכתנו אינה קלה. אנו יודעים תביעותינו מעצמנו אינן קלות. ותביעותינו מאחרים אינן קלות. אנו יודעים בפני מה אנו עומדים. זהו מבחננו העליון. נחרץ מאתנו לעמוד במבחן. אני מאמין שזהו גם מבחנכם – ועליכם לעמוד בו.

יהודי אמריקה, אנגליה, דרום־אפריקה וקיבוצים יהודיים עשירים אחרים אספו בעשר השנים האחרונות מאות מיליונים לשם תמיכה ביהודים נדכאים ומחוסרי־כל. אנחנו בחרנו בדרך אחרת. אין אנו גומלי־חסדים – אנו בונים מולדת ונבנים בה, ואנו מפלסים דרך לכל יהודי לבנות מולדת ולהיבנות בה. אמונתנו היא שכל יהודי יכול לעזור לעצמו – ואין כל הכרח להתקיים מתמיכת זולתו. יהודי תימן, יהודי מרוקו ויהודי פרס שהיו מדוכאים ומושפלים מאות בשנים יכולים להיות שותפינו במפעל־היצירה הגדול המעלה כל אחד מאתנו לדרגה עליונה של חיי חירות וכבוד ועצמאות. הם יכולים כמונו לבנות לעצמם ולנו ולכל העם עתיד חפשי וגאה. אין כל הכרח להיכנע לעוני, לתלות, לדיכוי, להשפלה. כולנו בני־חורין לעצב חיינו כרצוננו אנו, לפי צרכינו אנו, לפי משאת־נפשנו. יש ביכלתנו להיות אומה בת־חורין ועומדת ברשות עצמה ולהיות לגורם מוסרי בעולם כולו. יש ביכלתנו להיות לאומה אשר תקדש שם ישראל ברבים ותנשא הכבוד היהודי בכל ארץ. באמונה זו באנו הנה, באמונה זו פעלנו, באמונה זו באנו עד הלום.

עמדו לנו בעבודתנו זו שני מניעים: מצוקה וחזון. המצוקה בלבדה גורמת רק סבל, דלדול, דכדוך. חזון בלבד – עלול להישאר ערטילאי ודמיוני, או נהפך למליצה ריקה ונבובה. ורק כשמצטרפים החזון והמצוקה – הם מַפרים והופכים ההיסטוריה, ומולידים חיים חדשים. עמנו ידע מצוקת־עולם כאשד לא ידע שום עם אחר. עמנו גם נשא בלבו חזון גאולה. המפעל המבורך שאתם רואים ראשיתו בארץ – הוא פרי המזיגה של המצוקה והחזון. זהו סוד מפעלנו והצלחתנו. נלחמנו כשגבינו אל הקיר. אולם נלחמנו לא רק מתוך הכרח ובדלית־ברירה – אלא פָעם בתוכנו חזון היסטורי גדול, והוא לא הכזיב. המצוקה הוציאה אותנו מעמק הבכא, מהגלות המרודה; החזון משך אותנו הנה וכיוון פעולתנו. יהודי תימן ומרוקו השלימו מאות בשנים עם מצוקתם – כי לא היה מוצא. עכשיו הבהיק להם חזון העצמאות היהודית – ואין כוח בעולם שיעצור בעד נהירתם אלינו. גם אמריקה נבנתה בכוח שני המניעים האלה, ומה שעשו בוני אמריקה – נוכל לעשות גם אנחנו. עשינו זאת עד היום, וטרם השלמנו מלאכתנו. לכם אולי מלאכה זו תיראה כבלתי־אפשרית – אבל היא נעשית והולכת. בשעה גדולה זו בתולדותינו, בשעה של נצחון ומבחן עליון – אי־אפשר שתכזיבו.