¹

ראה זה מצאתי אשר עשׂה אלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים – אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר. (קהלת).

אם בשׂים לב נתבונן אל הכּתּות השונות אשר נפלגו להן בני אדם בהשקפותיהם על החיים, אל השנויים הגדולים אשר סבלו כולן במהלך התפתחותן לרוח הזמן והמקום, אל הוכּוּחים והדרשות והספרים הרבים אשר בהם האמינה כל אחת להוכיח צדקת דעתה לעיני כל ולנצח כליל את הדעה המתנגדת לה ואשר כמעט תמיד היו סבּה רק להרחיב הפּרץ ולהעיר עוד ביתר עוז חמת שני הצדדים וקשי ערפם, – אם אל אלה וכאלה נתבונן בשׂים לב, נתחיל בעל כרחנו להטיל ספק בממשלת האמת, כשהיא לעצמה, על רוח בני האדם, ועינינו תפּקחנה לראות, כי לא על פי ההגיון לבדו יחרוץ רוחנו משפט על כל דבר הנוגע ברב או במעט לאשרנו החמרי או המוסרי; כי בעוד אנחנו מאמינים לבקש אך אמת ומשפט צדק ומשתדלים לחזק דעותינו בעינינו ובעיני אחרים על ידי מוֹפתים הגיוניים, – כוח אחר, המסתתר עמוק עמוק בנפש אוחז בלאט במערכי לבּנו להטותם אל אשר יהיה רוחו ללכת, ואת אשר ישּים הוא לפניהם ייחסו הם אל ההגיון והאמת. הכוח האדיר הזה דרכו ללבּוֹש ולפשוֹט אלפי צורות שונות למען התנכר, אך מעיִן חודרת לא יפלא להכירהו מבעד לכל אלה, כי הוא זה חפץ הקיום והאושר, הנטוע מאת הטבע בלב כל בריה ומכריחה לרדוף תמיד אחר כל דבר המביא חיים ועונג ולברוח מכל דבר הגורם כליון או צער. החפץ הזה, ראשית ותכלית כל מעשׂה אשר יעשׂה כל החי למינהו, הוא גם הכוח העליון, הפועל בגלוי ובסתר, ביודעים ובלא יודעים, לא רק על מעשׂי אדם ותחבולותיו, אך גם על אמונותיו ודעותיו.

כי לא כמלחמת כל הבריות מלחמת האדם בעד קיומו ואשרו. לכולן רק מלחמה אחת, חיצונית, בכוחות הטבע ובכל היקום מסביב העומדים לשׂטן להן על דרך חייהן ואשרן, ולאדם עוד נוסף על זה מלחמה אחרת, פנימית, בו בעצמו, במחשבות לבו ורגשותיו המפריעים מעט או הרבה את שלום נפשו ומנוחתה, ועל ידי זה גם את אשרו בכלל. כל אסון וכל פגע אשר יקרהו על שׂדה המלחמה החיצונית ימלא את לבבו רגשי עצב ויגון, אשר ידכאו חיתוֹ עוד ימים רבים אחרי כן; כל חזיון מחריד לב ישאיר בקרבו רושם עמוק, החי וקים גם אחר אשר סבּתו חלפה ואיננה; והזכרונות האלה, נחלת העבר, בעוררם בו פחד ודאגה בעד העתיד, ימררו חייו בהוה ולא יתנוהו לאכול בשׂמחה וטוב לב גם את המעט מפרי עץ החיים אשר השׂיגה ידו. מצב כזה לא יוכל חפץ הקיום נשׂוא, כי באין מרגוע לנפש אין אושר ואין חיים; על כן נאלץ האדם, מבלי אשר יחפוץ אף ירגיש בזה, לשנות ברוחו פני החזיונות והמקרים ההם, הגורמים צער לנפש, ולבקש להם פתרונים מתאימים לחפץ לבו ומניחים את דעתו.

בראשית ימי המין האנושי, בעוד לא שלח האדם ידו אל עץ הדעת ולא הִרבּה חֵקר על החיים והעולם, כי אם הלך בעינים עצומות אחר נטיותיו הטבעיות, אשר נהגו מאליהן בכוחות גופו ונפשו והספיקו לו צרכיו הפשוטים בלי יגיעת-רוח יתרה, – אז היו שתי מלחמותיו אלה מסורות בידי שני כוחות שונים: השׂכל והדמיון, וחפץ הקיום עמד עליהם להראות לכל אחד את מקומו ומעשׂהו לאושר בעליו. השׂכל, במצאו קשר הדברים בסבּוֹתיהם, הורהו אמצעים נאותים להשׂיג מאויי לבו ולהסיר כל מכשול מחוצה לו, והדמיון עמד על משמרתו בקרבו פנימה, לנחמו מיגונו על כל צרה שלא תבוא ולחזק את לבבו בתקוות טובות, למען לא תרפינה ידיו ולא ינוס מן המערכה כמתיאש. השׂכל היה שׂר הצבא ההולך בראש המחנה להורות לאנשי חילו את המעשׂה אשר יעשׂו, והדמיון – הכהן הנלווה אליהם לחזק ידי נחשלים ונפצעים ולדבר על לבם דברים טובים, דברים נחומים. בכל עת אשר קצרה יד השׂכל לנחותו אל הנחלה, נחהו הדמיון אל המנוחה, בתתו צורה חדשה לשלשלת הסבּוֹת והמסוּבּבים, ואור חדש משׂמח לב הופיע על כל המעשׂים והמקרים, כטובים כרעים. רעם כי ירעם בגלגל וברק שמים יעַוֵר עיניהם ויפיל אימה ופחד על כל אשר נשמה באפו, והאדם יעזוב גם הוא את מלאכתו בשׂדה או ביער וברעד וחלחלה ימהר להחבא בנקרת-צורים מפני חמת אל מסתתר, – ובא הדמיון לעזרתו והראהו את יוּפּיטר יושב על מרום האוֹלימפּס ושולח את ברקיו ורעמיו על ראש אויביו אשר חטאו לו. אז יקרא האדם בשם אלהיו וכפּר פניו במנחה מצאנו ובקרו או מפרי אדמתו ובלב שוקט ובוטח ישוב לפעלו, להלחם על קיומו נגד אויביו מבחוץ תחת הנהגת השׂכל. גם במוֹת לו מת ובעיניו ראה את המשחית הנורא, המכלה ומבלה הכל, ונפשו יודעת, כי גם עליו יבוא קץ כל בשׂר, – לא עזבהו חפץ הקיוּם גם אז ולא נתן את לבבו לבוא לידי יאוש ושׂנאת החיים. כי לא קצרה יד דמיונו מלפתוח לפניו שערי שאוֹל ולהראותו חיים ואושר גם שם, מתחת לארץ, ולא חיים אחרים, רוחניים וזרים לו, כי אם חיי-אדם פשוטים, חיי גוף ונפש, איש ואיש כחיים אשר חיה מעל לארץ: הקטן נשאר קטן והגדול גדול גם שם, השׂר שׂורר והעבד איננו חפשי מאדוניו. האמונה הנפלאה הזאת, אשר נראו עקבותיה גם אצל האומות החכמות בימי קדם ², ואשר לפי עדוּת חוקרי האמונות, תמָצא גם עתה בשבטים שונים העומדים עוד במצב הילדוּת, – בת חפץ הקיוּם היא ומוֹצאה מן התקופה הקדמונית ההיא, בעוד לא סרה תוּמת האדם ממנו וחייו הטבעיים טרם היו עליו למשׂא, על כן לא בקש יותר גם בחיי הנצח. ואמונתו זו הועילה לא רק להסיר מעליו פחד המות, כי אם גם להוסיף לו עוד כוח ואומץ במלחמת החיים, בזכרו תמיד, כי באותו המצב אשר ישׂיגהו המות בו ישאר לנצח נצחים, וכל עוד יוסיף לעלות בסולם האושר עודנו בחיים, כן יגדל איפוא אשרו גם במות.

ככה, בכל פנות שאנו פונים נמצא את השׂכל והדמיון, הפעולה והתקוה, הולכים אחוזי יד בחיי האדם הטבעי ואיש את רעהו יעזרו להלחם מלחמתו מבית ומחוץ. שׂנאת החיים הטבעיים לא תחָשב עוד בעיניו לצדקה או לחכמה, על כן ירדוף אחר האושר לעיני השמש ולא יתבושש, ועל כן לא תעלה על לבבו לבקש לו איזו מטרה אחרת בחיים זולת זאת האחת, הטבעית: להתקיים ולחיות חיים טובים ומאושרים. בעד מטרתו זאת לא ייעף ולא ייגע להלחם בכל רוחו, בכל האמצעים אשר תשׂיג יד שׂכלו, והדמיון עומד על ימינו להסיר מלבו כל רעיון או רגש אשר כוח בו להפריעהו מעבודתו זאת.

אך הנה ימים באים, וחיי החברה ההולכים הלוך והתפתח, הלוך והסתבך, מביאים לעולם צרכים חדשים ודאגות חדשות, אשר לא ידעום ולא שערום הדורות הראשונים. דרך החיים תמלא מכשולים מלאכותיים, הדורשים עצה ותחבולה בדעת וכשרון, ומלחמת היקום היה תהיה למלחמה-בשלום כבדה ואיומה, אשר ירבו בה המנוצחים על המנצחים רבבות מונים. בתקופה הזאת תפּקחנה עיני רבים אשר שאר רוח להם לראות מצב האדם בתבל כי ברע הוא, החלומות התמימים מימי הילדוּת לא יספיקו עוד להניח דעתם שנתפתחה, התקוה למצוא אושר על הארץ ותחת הארץ תכּרת מלבם, ועמה יאבד משׂושׂ החיים, יחלש הרצון לפעולת ידים, ואחר אשר עיפה נפשם לראות עמל ויגון ויוָאשו מטוֹבה, יסבּו עיניהם משׂדה המלחמה החיצונית המכוסה חללים ויצמצמו כל חיי-רוחם בקרבּם פנימה: לבקש מנוח ונוֹחם לעצמם ולדומים להם. אז תבוא ערבוביא בעולמם הרוחני וההַרמוניא בין כוחות נפשם תבּטל. הדיון והשׂכל יבואו איש בגבול רעהו, ולפי נטות רוחו ומצב השׂכלתו יאחז האדם בזה או בזה, יעבור מזה אל זה, ואין נחת… כי גם אל שניהם יפנה אז האדם בצר לו, לבקש תשובה על שאלתו הגדולה הממלאה כל חדרי לבו: שאלת החיים והמות, הטוב והרע; וגם שניהם יתאמצו אז על כן לתת את התשובה הדרושה, כל אחד על פי דרכו, ויולידו ככה שתי השקפות חדשות על מהות החיים ותעודתם; השקפות אשר יסודתן אמנם גם הן בחפץ הקיום והאושר, אך האושר הזה אשר הן נותנות – מה נורא מראהו! והקיום – מה שונה הוא מן הקיום הבריא, הטבעי, הרוצה ופועל ומשׂיג!… מן ההשקפות האלה, האחת תתרומם על כנפי הדמיון מעל לגבול הטבע ומעל לחיים האנושיים ותעביר את בעליה לעולם אחר, עליון ונפלא, ולחיים אחרים, רוחניים ונצחיים. לנוגה ברק החיים החדשים האלה ישוב האדם וישקיף על גורלו ומנת חלקו בארץ, והנה – “הבל הבלים, הכל הבל!” אין טוב ואין רע, אין חיים ואין מות בעמק הבכא הזה, כי הכל רק הכנה מוכרחת אל החיים ההם, רק מצוֹדים וחרָמים ונסיונות קשים, אשר רק אחד מאלף יצא מהם בשלום, והאחד ההוא – אשריהו, כי לו החיים והטוב בעולם שכולו טוב… ההשקפה הזאת, בעברה גבול הטבע, תעזוב מאחריה גם את ההגיון והנסיון, לא תשען עליהם ואף לא תירא מפניהם, כי דבר אין לה עמהם. על כן מספיקה היא לאלה, אשר כנפי-רוח להם להתנשׂא אל עָל בלי כל מעצור. אך יש אנשים הקשורים בעבותות השׂכל, השופט רק למראה עינים, ולא יוכלו להגביה עוּף, ובבקשם פתרונים לשאלת החיים והביטו על ימין ועל שׂמאל, ואין עוזר ואין תומך זולת ההגיון הקר עם משפטיו ומופתיו המבטיחים הרבה ונותנים מעט, ומנוחה בכל זאת דרושה לנפשם ויהי מה, כי לא ינום ולא יישן חפץ הקיוּם בקרבם, – אז יתמכּרו בעל כרחם אל השקפה אחרת, פלוסופית, אשר גם היא, כהראשונה, תקרא: “הבל הבלים”, אך רחוקה היא ממנה מאד בטעם הקריאה הזאת. כי בעוד אשר הראשונה כחשה במות, האחרונה לא תאמין בחיים; זאת בקשה אושר ועונג ממשי ותמצאם בעולם אחר, וזאת תבקש רק מנוחה שלמה ותמצאנה בהמיתה בלב האדם כל רגש וכל חפץ אשר יפריעוה, בחרצה משפט, כמעשׂה השועל במשל הקדמוני, כי מרים הם הענבים אשר אין יכולת להשׂיגם, כי כל תענוגות בני האדם צללים עוברים הם, אשר אך כסילים ירדפו אחריהם, וחכמי לב ישׂחקו לאִולתם; כי השׂכל לבדו הוא כל האדם, וחיי מחשבה ופרישוּת הם המאַשרים את בעליהם, באשר תקצר יד המקרים לנגוע בם לרעה.

ההשקפות האלה גם שתיהן, בעת שהגיעו לממשלה גדולה, הסירו את לב האדם כליל מאחרי החיים הטבעיים. האחת, החושבת שׂנאת החיים לצדקה, הולידה נזירים בודדים ושוממים, אשר ברחו מן החיים ושאונם ליערות ומדבּרוֹת, לשבת שם כל הימים בחבּוק ידים, תפושׂים בהמון דמיונות וחזיונות. והשניה, החושבת שׂנאת החיים לחכמה, מלאה ערי יון ורומא בטלנים מתפלספים, אוכלים ואינם עושׂים, אשר הביטו בגאות-לב על כל סביבותיהם ויהיו שׂונאים הכל ושׂנואים לכל. מן הראשונים יצא אותו הקדוש הקדמוני, אשר יסופר עליו, כי בבוא המבשׂר ויגד לו, כי מת אביו, ענהו בגערה: “הס, מגדף, האדם הוא בן אל-מות!” ומן האחרונים היה אותו הפלוסוף היוָני, אשר בהוָדע לו כי מת בנו, אמר במנוחת נפש: “גם בעודני חי ידעתי, כי לא בן אל-מות הוֹלדתי” ³.

החזיון הזה, אשר ראינו פה בתולדות השקפת האדם על חייו הפרטיים, יוכל להפיץ אור על חזיון אחר דומה לו, אשר נמצא בתולדות השקפת עם ישׂראל על חייו הלאומיים, ואחר כל מה שקדם, יספיקו לנו עתה דברים מעטים ורמזים קלים.

כי נער ישׂראל, בעוד כוחו חדש עמו וצרות רבות ורעות טרם השׂיגוהו, חי גם חפץ הקיום הלאומי בקרבו חיים בריאים וטבעיים, והעם הלך אחריו אל כל אשר נחהו ולא התחכם יותר. בהשׂכּל ודעת נלחם מלחמת קיומו עם אויביו מחוץ, ולהקת נביאים עמדו לימינו מבית, לחזק את לבבו ולעורר כוחותיו לפעולה, בהראותם לו בצבעים מזהירים ונעימים את האושר הלאומי אשר אליו הוא נושׂא את נפשו. והאושר הזה לא בשמים הוא ולא מעבר לגבול הטבע הוא, כי אם קרוב מאד אל כל הלבבות ואותו הם מבקשים בהוה ובעדו נלחמים כל הימים…

העת הטובה הזאת לא ארכה. ממלכות גדולות ועצומות נוסדו על גבול ישׂראל ממזרח וממערב, ובלכתן לרשת ארצות זרים היתה להן ארצו הקטנה למעברה, ותרמסנה ברגל גאוה את הגוי הקטן והדל השוכן לבדד עליה, והוא, בנשׂאו עיניו אל הענקים האלה העוטרים אותו מסביב ובנסותו פעם אחר פעם לפרוֹק עוּלם מעל צוארו ולא יכול, – ותרפינה ידיו ויאמר נואש. וכאשר בדה לו כל תקוה להשיב לו את החיים והחופש בכוחו וגבורתו, חדל לצאת עוד למלחמת-החיים החיצונית ויחל לדאוג רק לנפשו פנימה: לרפּא לשברון לבו ולחבּש לעצבותיו. התקוות הלאומיות, אשר חזו לו נביאיו לפנים, פשטו מבלי משׂים את צורתן הראשונה ותהיינה לבריות חדשות, שאין להן דמות הגוף ועומדות למעלה מן הזמן והטבע. מהן לקח לו חפץ הקיום אבנים למוסדו ויִבן כמו רמים מגדל פורח על כנפי רוח וראשו בשמים. כל עוד הוסיף העם לרדת מטה מטה בארץ, כן הוסיפה רוחו, להתנשׂא מעלה מעלה השמימה ותלך הלוך והתרחק מחיים ממשיים, חיי רצון ופעולה בהוה, לחיי דמיון וחזון הצפונים בחיק עתיד בלתי מוגבל. מחלת-הרוח הזאת, בהיותה תולדה מוכרחת ממצב העם ומהלך קורותיו, כבשה בזמן מועט את כל לבבו ולא נתנתהו עוד לשוב ולהשקיף משמים ארץ, להתבונן ולהרגיש, מה יפים החיים, מה נעים החופש ומה אומלל הוא לבדו; כמו הבין בנטיה טבעית, כי התבוננות כזאת בנפשו היא, כי סכנה נשקפת ממנה לשלומו הפנימי ואולי גם לקיומו…

דורות לעשׂרות חלפו ככה, וההשקפה הזאת היתה שלטת לבדה בעמנו ותהי נחמתו בעָניוֹ ועשרו באסונו. והנה באה העת החדשה, ורוח חכמה ובינה עברה בארץ ותעשׂ שמוֹת בכל יצירי הדמיון אשר לעם ועם ותגע גם במגדל ההוא אשר בגבול ישׂראל – וינועו אמוֹת הספים. אז נולדה בקרבנו גם ההשקפה השניה, הפלוסופיא של השועל. כי דור חדש קם בישׂראל, אשר גם הוא, כאבותיו, לא יאמין באפשרות השׂגת האושר הלאומי בדרך הטבע, ובהמשכו אחר כוח הזמן, חדל להאמין גם באשר האמינו המה ויצאו נוֹחם, ועם זה עוד חפץ הקיום הלאומי חי בקרבו על אפו ועל חמתו ולא יתן דמי לו; – הדור הזה לא ימצא איפוא דרך אחרת להרגיע את לבבו, כי אם בעמלו בכל כוחו לשנות פני הרגש הזה הגורם לו כעס ומכאובים, ועל כן יתאמץ להאמין, או להוכיח גם בראיות, כי “אהבה לאומית היא שׂנאה כללית”, ואחדות לאומית – מעשׂה נערוּת, אשר לעם זקן וחכם לחרפּה יחָשב; כי אפשר לו לעם ישׂראל, וגם חובה עליו, להתקיים ולהיות מאושר בלעדי “הענבים המרים”; כי תעודה אחרת חלק לו ה' מכל העמים, תעודה רוחנית, שׂכלית, שאינה דורשת כל עבודת מעשׂה, זולתי – רבנים ודרשנים…

וכה רואים אנו, כי כרוח האדם כרוח הגוי “עשׂה אלהים ישר והמה בקשו חשבונות רבים”, והחשבונות האלה, המתלבשים בצורת האמונה או הפלוסופיא, לא פרי ההתבוננות החפשית הם ולא בקשת האמת לשמה הולידתם, כי אם מחלות רוחניות הן, אשר דבקו בלב האדם או הגוי לרגלי סבות היסטוריות ידועות; מחלות שונות בתכונתן, אבל שוות בתולדותיהן, כי כזו כן זו, בבקשן זו את החיים במות וזו את המות בחיים, מפריעות את האדם ואת הגוי מלעסוק בישובו של עולם ומרחיקות אותם מן הדרך הטבעית הכבושה לפני כל חי: לבקש חיים בחיים ולעמוד על נפשו כל עוד רוח בו.

ואל שני הקצוות האלה בישׂראל ובאדם יקרא הטבע: אל האחד – “אל תהי צדיק הרבה”, ואל השני: “אל תתחכם יותר”.