רקע
דוד בן־גוריון
בירורים (תש"ד)

חברה שאלה מדוע לא איפשרו לסיעה ב' שיתוף פעולה? אך מאימתי – הם טוענים – לא איפשרו להם שיתוף פעולה? הרי במועצת ירושלים (בחודש מרס, 1941), שקדמו לבחירות האחרונות לועידת המפלגה, התחיל הריב הגדול, הח' טבנקין לא רצה להכנס למזכירות, ואז טענתי לציזלינג: מדוע אתה כפוף לסיעה ב‘. הוא לא רק הכחיש את הדבר, אלא נעלב עלי, ובמידה כזאת שהוא אפילו התפטר מאיזה מוסד. בועידת כפר ויתקין, שהיתה לפני שנה וחצי, הודיע הח’ אידלסון שהוא אינו חבר סיעה ב‘, עוד לפני חדשיים וחצי. אחרי מועצת ירושלים, ישבנו בועדת הותיקים, ואז הודיע הח’ טבנקין, שהוא אינו חבר סיעה ב'; הרי היא לא היתה קיימת כלל לפי דבריהם מחוץ לתל־אביב.

אומרים עכשיו ש“חוג טבנקין” לא שותף. לא אמרו לי שקיים “חוג טבנקין”, וכשמי שהוא דיבר על כך טענו שזו היא עלילה. היה זמן שאני עבדתי בהסתדרות, עד 1933 הייתי ב“אפרט” של ההסתדרות, אם להשתמש בסגנון החדש, ואז היה מנהג, לפי החוקה, שהועד הפועל של ההסתדרות, היה נבחר כל שנה, ולפני כל בחירות הועד הפועל של ההסתדרות, הייתי נוסע לעין־חרוד לדבר על לבו של טבנקין שייכנס לועד הפועל של ההסתדרות, ושנה־שנה – בימי אחדות העבודה ובימי מפלגת פועלי א“י – הייתי מקבל מטבנקין אותה תשובה: “אתה שליח המפלגה בהסתדרות, ואני שליח המפלגה בקיבוץ”; תעשה אתה את העבודה בהסתדרות, ואני אעשה את העבודה בקיבוץ”, וספרתי דבר זה לאידלסון, לישראל גלילי ולציזלינג ולבת־שבע במעמדו של טבנקין. לפני ועידת כפר וויתקין, ישבנו בחיפה 12 שעות, מארבע אחר הצהרים עד ארבע לפנות בוקר, והיו שם ברל רפטור, ישראל גלילי, אידלסון, ציזלינג, הזכרתי עובדה זו, וטבנקין לא הכחיש אותה.

והדבר האחרון: לפני שנתיים, או שנתיים וחצי הייתי צריך באופן פתאומי לטוס ללונדון ולאמריקה. ולא היה לי זמן לראות את ילדי, כמעט לא היה לי זמן לארוז את חפצי, ואת השעות האחרונות הקדשתי לנסיעה ליגור לדבר על לבו של אידלסון שיעבוד במזכירות המפלגה ועל לבה של בת־שבע, זה היה היום האחרון שלי בארץ, כי קבלתי הודעה פתאומית שהאוירון טס.

אחרי ועידת רחובות היתה המפלגה בידי שני חברים: בן־אהרון ולוביאניקר. איני יודע אם בן־אהרון הוא מן החוג או לא. לי לא הודיעו על חוג זה. אני חשבתי שגם אני אחד מחוגו של טבנקין. אני מכיר את טבנקין זה ארבעים שנה, עוד מפולניה, וגם מהזמן שטבנקין בא לארץ. הוא בא לארץ כחמש שנים אחרי. היינו חברים פה. אני חשבתי שאנחנו בחוג אחד.

בנקובר היה שנים רבות המזכיר היחיד של המפלגה. איני יודע אם הוא מהחוג או לא.

אני אומר את הדברים האלה מתוך צער עמוק. כי אני חושב שהחברות שלנו היא לא רק פורמאלית. היה לי “חוג” של ארבעה חברים ותיקים בארץ, הוא ישנו, אצלי הוא יישאר, אני “קונסרבאטור” בדברים אלה, דברים אלה אינם משתנים אצלי במהרה. ארבעת החברים הם: החבר בן־צבי, שעבדתי אתו מהיום הראשון לבואו לארץ, כחצי שנה אחרי עלותי אני לארץ. היינו יחד בכל מיני גלגולים: בקושטא, גרשו אותנו יחד, היינו יחד בגדוד, שבנו יחד לארץ, ש. יבנאלי שעבדתי אתו יחד עוד ביבניאל ונפגשנו יחד בגדוד והיינו אולי הראשונים ששוחחו ביניהם על יסוד אחדות העבודה. ברל כצנלסון – אמנם רק מהמלחמה האחרונה. אני ידעתי עליו גם קודם, אבל נפגשתי אתו רק בימי הגדוד, והרביעי בחוג זה הוא טבנקין, שנפגשתי אתו בועידה הראשונה של פועלי ציון בפולין, שהיתה בביתו בווארשה, בנאליעווקי 37 או 39.

אני רק אומר לכם כששבתי לפני ועידת כפר ויתקין מאמריקה, שבתי עם צרור גדול של צרות. ואני לא ספרתי זאת לחברים. הייתי צריך לספר זאת לשני חברים שהם בעבודה הפוליטית יחד אתי – שרתוק וג’וזף, והיה עוד חבר אחד שאני נסעתי לספר לו את כל צרור הצרות והענינים – זה היה יצחק טבנקין. במידה שזה יינתן לי – אמשיך לעשות זאת, כי אין אני חבר רק במפלגה, יש דבר עמוק יותר מאשר חברות פורמאלית.

אני איני מכיר חוג בתוכנו שלא שותף בעניני התנועה. אני מכיר חוגים שפרשו, איני מכיר חוג שלא שותף. אין זו אמת חברית. בבחירות האחרונות במפלגה אני לא השתתפתי, לא יכולתי להשתתף, לא השתתפתי לא באופן פאסיבי ולא באופן אקטיבי, לא להבחר ולא לבחור. כי היו בחירות יחסיות בת"א, ולא רציתי להתחבר עם שום סיעה. לא השתתפתי במלחמת הבחירות, אבל הלכתי לפני הבחירות לקיבוצים אחדים. חשבתי ללכת לכל הקבוצים. הייתי בנען, בגבעת ברנר, יגור, אבל אחרי ביקורים אלה הפסקתי את ביקורי. לא הלכתי לשם בחירות, לא היה לי ענין בבחירות. לא היה איכפת לי איזו סיעה תתגבר, ראיתי בכולם חברים. הלכתי לקיבוצים כי ראיתי שחברים יקרים באופן אישי ובאופן תנועתי אינם נותנים למפלגה לפעול באופן ממשי, אמיתי; כשהמפלגה היתה פיקטיבית, חסרת אונים השתתפו בה, כאשר היה נסיון רציני לעשות מהמפלגה דבר חי – הפריעו.

איני יודע אם זה היה החוג של טבנקין, של אידלסון, של בת־שבע.

באותה המועצה בירושלים מצאתי מצב, שבת־שבע, טבנקין ואידלסון אינם משתתפים במרכז המפלגה. בשבילי זה לא היה דבר קל, אם כי מה בכך אם שלושה חברים אינם משתתפים במרכז המפלגה, אך אני לא יכולתי להשלים עם זה. הצעתי במועצה לבחור מזכירות פעילה עם טבנקין, אידלסון ובת־שבע. טבנקין הודיע שלא ייכנס למזכירות הפעילה, ושאלתי אותו: מדוע? והתשובה היתה: מזכירות זו פוגמת בסמכות המרכז; הפגם בסמכות היא האקטיביות של המזכירות, וטבנקין דאג לסמכות של מרכז אשר סירב להשתתף בו לפני שובי לארץ. אני ראיתי בזאת אי־רצון לתת להקים אורגן פעיל במפלגה.

הלכתי לקיבוצים לראות מה הוא הדבר. נתקלתי בהופעה שמנו לי שורה של חטאים במשך חמש עשרה שנה: לפני חמש שנים דוב הוז הסגיר את הציונות האקטיביסטית, לפני עשר שנים ברל לוקר מעל בשליחות, לפני חמש עשרה שנה קפלנסקי מעל בשליחות, לפני שלוש שנים מזכירות הועד הפועל מעלה בשליחותה. בביקורי הראשון חשבתי שזה מקרה. בחורים שמעו משהו לא נכון, לא מדויק, נסיתי להסביר, באתי לקיבוץ שני – אותן הטענות, בקיבוץ השלישי – אותן הטענות. ראיתי שהעבודה היא לשווא, שלא אוכל לעמוד בפני הפעולה המשמצת שנעשתה במשך הרבה שנים, שסלפו דמות החברים בדו"חים לא “מדויקים”, בכל אופן לא סיפרו לחברים את כל האמת.

נדהמתי מפני חזיון זה, ראיתי שאני עומד לעשות עבודה סיסיפית, נואשתי, חדלתי ללכת לקיבוצים, ושאלתי את עצמי: מה פשר הדבר הזה. מצאתי רק תשובה אחת שבזמן זה ובזמן אחר החברים של “החוג” נחלקו בדעותיהם עם חברים שלא מה“חוג”. ציזלינג הזכיר לי חטא, בועידת ההסתדרות היה ויכוח בין התבססות ובין חלוציות, ומכאן יוצא שאני לא הייתי בעד חלוציות, מפני שבאיזה ענין מעשי דעתי לא היתה כדעת ציזלינג. – מה החטא הזה? היה זמן שדוב הוז לא חשב כאידלסון – מה בכך?

יש רשימה של קיטרוגים, מוסרים האשמות לקיבוצים, לא באופן חברי. אין מזמינים את הנאשמים שישמעו במה מאשימים אותם. לא שמעתי שהזמינו את דוב הוז, ולא יכולתי אז להתאפק, כשהטילו דופי בהוז, כי זה לאחר שדוב הוז כבר היה הרוג. עשיתי סקאנדאל לחבר, אולי לא הייתי צריך לעשות זאת, כי החבר לא היה אשם, ספרו לו את הדבר, אך בשבילי נגדשה הסאה.

המומחה לקטרוגים אלה הוא הח' ציזלניג; הוא מתהלך עם רשימה של פשעים ועוונות של כל החברים שאינם מהחוג אשר פשעו ומעלו במשך עשרים שנה – והחטא הוא שדעתם לא היתה כדעתו. וכל מקרה נרשם, כל אחד אשר אינו מקבל את דעתו הוא פושע: רבונו של עולם, לכל אחד מאתנו קרה הדבר שלא קבלו את דעתו, אני איני רוצה לזכור את כל המקרים שלא קבלו את דעתי. במה חטאה התנועה כשלא קבלה את דעתי? התנועה שגתה לפעמים, לדעתי, מותר לה לשגות, אולי גם אני שוגה. אבל החברים האלה מ“החוג” אינם מעלים על דעתם שאולי גם הם שוגים לפעמים.

לא היה כדבר הזה שלא שותפו, היו מקרים שלא רצו להטות שכם, היו מקרים לא מעטים, גם במפלגה וגם בהסתדרות, אבל לא נכון שלא שותפו. וצר לי מאוד על המעשה של החברים, כי החברים הם יקרים באופן אישי, ואיני יכול שלא לראות אותם כחברים יקרים, גם כאשר אני רואה אותם בקלקלתם.

שאלת החלוץ האחיד – אין עלי לדבר עליה, אך הייתי רוצה להביא הנה חבר נען, העובד מטעם האורגן “המשעבד את מעמד הפועלים”, מטעם ההנהלה הציונית במצרים, בהחלוץ האחיד, והוא יספר לכם קצת על פעולה זו.

לפני שאני מגיע לשאלה המדינית, אתוודה על חטא אחד שלא גילו לכם, ואני אגלה אותו. זה היה לפני 12־13 שנים, היתה מועצת המפלגה המאוחדת בכפר יחזקאל, זה היה אחרי הקונגרס השבעה־עשר, שבה הציג ז’בוטינסקי את השאלה של ה“ענד־ציעל”, ואני הייתי בהרבה קונגרסים. אבל אני מודה שלא עסקתי בעניני הקונגרסים, בעניני ההסתדרות הציונית באופן רציני, הייתי שקוע כולי בהסתדרות ובעניניה. אני אדם מוגבל, אני יכול לעשות רק מלאכה אחת. כאשר עבדתי בהסתדרות היה ראשי ולבי נתון כולו לעניני ההסתדרות, ובענינים הציונים הייתי סומך על חברים אחרים. היו לנו מומחים בענינים אלה, החבר רובשוב ידע את כל הענינים הנוגעים לועד הפועל, מרמינסקי ידע את הענינים הנוגעים לקונגרס ולהסתדרות הציונית, גם עניני הגניראל־דיבאטטע היו נהירים להם, ולא נתתי לבי להסתדרות הציונית. אבל הדהים אותי הקונגרס השבעה־עשר, והדהים אותי בשני דברים.

מצד אחד ראיתי את שליחי התנועה, לא רק רביזיוניסטים, אלא היו ציונים טובים מהרבה ארצות ונדמה היה לי כאילו הם יצאו מדעתם. היינו אז בארץ 150.000–170.000 יהודים. זה היה אחרי הנסיון של הספר הלבן של פאספילד, שבמידה רבה נהדף אחור. העליה כמעט פסקה, היתה יציאה, זה היה אחרי מאורעות 1929. היתה השתוללות בענין הכותל המערבי, והנה במצב חמור זה כאשר כוחנו עדיין אפס, באים ציונים ותיקים ולא חסר להם שום דבר אלא שנכריז מה הוא ה“ענדציעל” שלנו. כל העולם כמנהגו נוהג, בארץ אנו דלים, אין עליה יהודית, לא שהעליה סגורה, אלא אין עולים. ולפתע פתאום עלינו לברר מה היא המטרה הסופית שלנו, וזאת אומרים אנשים רצינים. ואמרתי לי אז בלבי: הזו היא ההסתדרות הציונית, הזה הוא פרצופה, הזוהי תנועה אחראית, האם בידה אפשר להפקיד גורל העם? כאילו נפתחה לעיני תהום.

כשראיתי תהום זו התחלתי לחשוב על עניני ההסתדרות הציונית. נסעתי לפולניה, התבוננתי למצב, ובאתי לידי מסקנה שההסתדרות הציונית כמו שהיא אין לה תקנה, מוכרחים להפוך אותה מוכרחים להעלות כוחות חדשים, אשר ינהלו את התנועה. והתבוננתי בפולניה ובארצות אחרות, וראיתי שיש כוחות חדשים. חזרתי, הרציתי במועצת כפר יחזקאל שיש צורך בחילוף משמרות בהסתדרות הציונית ויש כוחות רעננים ממפלגות בגולה, בנוער, בהחלוץ, ועל ידי כוח צעיר וחלוצי זה אפשר לנהל את ההסתדרות הציונית בידים יותר אחראיות ויותר נאמנות.

היה ויכוח במפלגה, במועצה ואחר כך במרכז המפלגה היו חברים אשר חשבו שזה לא ייתכן, שאנחנו לא נוכל לנהל, שרוב פועלים או השפעה בולטת של פועלים רק יזיק, שזה יהרוס את התנועה הציונית, את ההסתדרות הציונית, שזהו דבר אוטופיסטי וכדומה.

בינתיים גדלה הסכנה הרביזיוניסטית; בעולם גברה הריאקציה בכללה; ולרגל המצב הפנימי בהסתדרות הציונית, לרגל שגיאות קשות שעשה אז הנשיא – התגבר הרביזיוניזם, והיתה סכנה שהרביזיוניסטים ישתלטו על ההסת' הציונית. ואני אמרתי לחברים, שאני מוכן לנסות את הדבר שאני מציע להם, אם זה נכון או לא נכון, אלך לגולה לנהל את הבחירות לקונגרס. זה היה בקיץ 1933; הניתוח והסיכויים שלי נתאמתו. חל שינוי גדול, נתברר שיש באמת כוחות גדולים לארץ־ישראל העובדת, ולנוער, ולחלוץ. הם לא היו הרוב, אבל הם באו לקונגרס ככוח העיקרי, ואז קרה לי אסון.

אמרו לי אז: “קריינא דאגרתא להוויי פרוונקא”. ולא הייתי נשמע ולא הייתי נכנס להנהלה אילו היינו מצליחים להקים אז קואליציה רחבה. אבל הנסיון להקים קואליציה רחבה לא הצליח, כי המזרחי וציוני ב' חשבו שהם יכולים לסחוט כל דבר, כי בלעדיהם לא נעיז לקחת עלינו את האחריות על הנהלת הענינים, והעמידו לנו תנאים בלתי אפשריים, והם אמרו: אתם הקבוצה הכי גדולה בקונגרס, אבל אנחנו צריכים להיות הקבוצה הגדולה בהנהלה. אחרי ויכוח כזה אמרנו להם: אנחנו רוצים בהשתתפותכם. אנחנו איננו רוב בקונגרס ולא נהיה רוב בהנהלה, אבל כל אחד מאתנו יהיה מיוצג בהנהלה באופן הוגן וצודק, הם סרבו.

ולא נשארה לנו דרך אחרת אלא לעשות קואליציה קטנה, שהיה לה רוב רק של קול אחד, אם אינני טועה. הוכנסו שני חברים חדשים להנהלה: קפלן ושרתוק, והם אמרו, במידה ידועה בצדק, שהם לא יוכלו ללכת בלי ברל או בלעדי. היות וברל יותר חכם ממני “הוא ידע להתחמק”, ואני באיזה אופן שהוא מצאתי את עצמי חבר ההנהלה הציונית, ואז הוצגה לפני השאלה, (אמנם השאלה היתה קיימת גם מקודם, היו חברינו בהנהלה הציונית גם מקודם: לוקר, שפרינצק, ארלוזורוב, קפלנסקי, אבל עכשיו היו תנאים חדשים, שרוב האחריות נפל עלינו). אם ניתן ליישב שליחות פועלים עם שליחות לאומית כללית?

להלכה לא היתה בשבילי שאלה, כי אני עוד בראשית בואי לארץ פתרתי לי את השאלה הזאת, שתפיסת עניני מעמד הפועלים עולה בד בבד עם תפיסת עניני העם, אבל הלכה לחוד ומעשה לחוד, וזה לא כל כך פשוט.

היו קשיים ופתרתי לי את השאלות בפשטות כמו שכתוב אצל שלום־עליכם, לא לאמור על בן עשרים שהוא בן 19 ולא בן עשרים ואחת, אלא בן 20. להגיד את האמת, והאמת היא: להיות נאמן במידה שווה גם לשליחות עם, ולהיות נאמן גם לשליחות הפועל. מיד אחרי הקונגרס ה־17 היתה ועידת ההסתדרות ושם אמרתי: אם לא אוכל להיות נאמן לעניני העם מתוך היותי שליח הפועלים – לא אעשה זאת, ואם לא אוכל להיות נאמן לעניני הפועלים מתוך היותי שליח הציונות – לא אעשה זאת.

לא אהיה בהנהלה כשליח האינטרסים של צבור הפועלים בלבד, אלא של העם כולו ולא אהיה בהנהלה מבלי להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאויים של תנועת הפועלים.

ומזאת היתה גם מסקנה אורגניזציונית. הודעתי לחברים: אני אצביע בהנהלה לפי מצפוני, לא לפי מה שיגידו לי, אבל לא אעשה דבר נגד המפלגה והמנדט שלי עומד תמיד לרשותכם, אם תמצאו שלא פעלתי נכון – המנדט שלי עומד לרשותכם, אך אפעל רק לפי מצפוני ואני אתיעץ על כל דבר, לשמוע מה דעת המפלגה, אם אוכל לקבל אותה – אקבל, אם לא אוכל – אגיד: לא אוכל לקבל דעתכם זו ותעשו מה שתעשו אתי.

פעם היה מקרה והוחלט במוסד מוסמך, לא מפלגתי, על ענין חמור, והיה קיים הנוהג במשך עשר שנים, שאין נותנים לי הוראות מחייבות, אלא דנים, מביעים דעה, ואני פועל לפי מצפוני. היתה לנו איזו תכנית של מלחמה על עליה, ענין חמור ומסוכן לאחר הספר הלבן. המוסד המוסמך מילא ידי לעשות הדבר שהוצע על ידי, אבל זה היה כאמור ענין חמור, והבאתי את הדבר לועדה הפוליטית של המפלגה. – היה דיון. הרוב היה נגד הפעולה, ברוב הזה היו יצחק טבנקין ושפרינצק. אמרתי: אני לא אעשה מעשה כזה נגד דעת המפלגה. אולם המוסד המוסמך החליט ואולי להודיע לו מיד שאני יוצא מהמוסד, ועליו למסור את הביצוע למי שהוא אחר. אז קם טבנקין ואמר: זו היתה רק הבעת דעה מצדנו, וזו אינה מחייבת אותך, ותעשה מה שהמוסד החליט לעשות.

ואני רוצה שתדעו את הרקע של היחסים, כי הוטל עלי דבר שאני לא הייתי בשום אופן לוקח עלי מלכתחילה. היו חברים לפני בהנהלה, אבל עלי הוטל התפקיד כאשר נטלנו על עצמנו אחריות יותר גדולה בהנהלה. הייתי צריך להיות ראש ההנהלה הציונית, וידעתי שזה לא קל, העם היהודי אינו עם פועלים בלבד. לא אעשה דבר אלא מתוך נאמנות לעם היהודי כולו, ולא אעשה אותו אם הוא עומד בסתירה למעמד הפועלים. ידעתי שלא אוכל לעשות זאת אם לא אוכל לפעול לפי מצפוני. המפלגה קבלה זאת וכך פעלתי. אין זאת אומרת שכל דבר לא הובא מקודם לדיון. אני מוכן להתיעץ גם עם מפלגות אחרות; ובהרבה מקרים התיעצתי גם עם מפלגות ציוניות אחרות.

זהו הרקע הכללי, והחברים הטוענים שפעלתי על דעת עצמי יודעים זאת היטב.

ועכשיו לענין המדינה. מדוע אסור לציוני לדרוש לעם היהודי מדינה יהודית? אני הייתי מבין, אילו הייתי בא לשלול מהעם היהודי משהו – נחוצה לזאת סמכות מיוחדת. אבל כשאיש דורש למשל: תעלו מיד מיליונים יהודים – מה החטא? היות ואנחנו חיים בזמן משונה, שמחפשים רק חטאים, אני רוצה לגולל הפרשה של המדינה היהודית, לא מימי טיאודור הרצל, אלא כיצד זה נעשה ענין אקטואלי בתנועה הציונית?

זה קרה בשנת 1937. לפני מונח ספר שהוצא על ידי המשרד המרכזי של איחוד פועלי־ציון (צ.ס.) – התאחדות “על דרכי מדיניותנו”. אני בטוח שבכל ספרית משק נמצא ספר זה, שם יש כל הפרשה הזאת.

אני מניח שהדברים ידועים. היתה ועדה מלכותית, ועדת פיל, ידועות מסקנותיה, אך יש אולי עובדות אחדות שאינן ידועות. כאשר נודע לנו מה הן מסקנותיה של הועדה המלכותית קיבלתי את המסקנה העיקרית – יסוד מדינה יהודית בחלק מן הארץ. גם לא הסתרתי זאת, אבל היה זמן שזה לא היה ידוע עדיין ברבים, ולא היה דיון, אבל בלונדון ידעו זאת, והייתי באותו הזמן בלונדון והוזמנתי על ידי האכסקוטיבה של הלייבור־פארטי לחוות דעתי על תכנית פיל.

אני כשלעצמי הייתי בעדה. חשבתי שהאלטירנאטיבה למדינה היא סגירת שערים. אבל נקראתי לאכסקוטיבה של מפלגת העבודה, כאשר התנועה עוד לא דנה על זאת, והם שאלו את דעתי. אמרתי להם שתנועתנו מתנגדת והסברתי הנימוקים, והאכסקוטיבה של מפלגת העבודה קבלה את דברי וקבעה עמדה שלילית. לא אמרתי לאכסקוטיבה דעתי הפרטית, אלא להיפך. ועד היום יש חברים – בהנהלה הציונית, שלא סולחים לי על הדבר הזה שעשיתי, מדוע לא אמרתי לליבור־פארטי שעליהם לתמוך בתכנית פיל: והלייבור־פארטי התנגדה בפרלמנט; לחברים שטענו נגדי הסברתי, שלא הוזמנתי ללייבור פארטי כאיש פרטי, אלא כנציג תנועת הפועלים, או נציג התנועה הציונית. לא יכולתי לתת להם את תשובתי האישית, אם כי תשובתי האישית היתה אחרת, אני נתתי להם אז התשובה, שחשבתי שזו היא דעת התנועה באותו זמן, והיא היתה תשובה שלילית, אם כי דעתי היתה חיובית.

נתכנסה אז בארץ מועצת מפלגת פועלי א“י, ושלחתי מכתב ארוך למפלגה להסביר מדוע אני מחייב. מכתב זה נתפרסם ב”כנסת" לשנת תרצ"ח, קובץ שמוציא מוסד ביאליק בכל שנה. אני ידעתי שההתלהבות בכל העם היתה גדולה. יהדות פולין ויהדות כל מזרח אירופה היתה בעד, ולא היתה אף פעם התלהבות בתוך יהודי פולין כהתלהבות שנתעוררה ביום שנודעו מסקנות הועדה המלכותית. ובמכתבי זה הזהרתי מפני התלהבות. ואלה הדברים שכתבתי ב־3 ליולי 1937: “אני שרוי בדאגה שהעם היהודי, בכל אופן המוני ישראל בפולין, ליטא, רומניה ושאר ארצות הגיהנום הגלותי, יתלהבו יותר מדי לשמע המדינה העברית. בי עצמי יוקדת התלהבות זו. אבל חוששני שההמונים היהודים לא יראו כל המוקשים הצפונים לנו – בטרם תקום התכנית, והסכנות הצפויות להתבדותה”.

אחר כך נתקיימה מועצת סיעתנו לפני הקונגרס בציריך, והיה ויכוח גדול. הייתי המרצה בשאלה זו. הסברתי קודם את הרקע של התכנית, אחר כך יסודות ההצעה של הועדה המלכותית, ביקרתי את פרטי הצעה, וסיימתי במלים אלה: “קונגרס זה לא יוכל עדיין להגיד, כן או “לא” לתכנית החלוקה – הקונגרס צריך להביע בכל החריפות דעתו נגד החלק השני של דו”ח הועדה, הקובע שהמנדט אינו ניתן להגשמה – הקונגרס צריך להכריז שוב על נכונותו לבוא לידי הבנה עם העם הערבי – ויחד עם זאת הוא צריך להביע מחאה חריפה נגד הצעות “השלום” של לורד סמואל. – והעיקר – הוא צריך לתת יפוי כוח להנהלה החדשה לבוא בדברים עם הממשלה על תכנית מתוקנת להקמת מדינה יהודית". והיה ויכוח. היו חברים נגד – גולדה מאירסון, חיים גרינברג, יצחק טבנקין, ברל כצנלסון, שאול מאירוב, ישראל אידלסון. אחרים, הרצפלד, בן־צבי, גולומב ורוב החברים מהארץ – כמעט כל החברים מפולניה ואמריקה, מלבד חיים גרינברג, היו בעד. אבל לא רצינו להכריע ברוב, ועשינו מאמץ גדול למצוא נוסח משותף, וישבנו כעשרה ימים, התכנס כבר הקונגרס, זה עיכב את הקונגרס, כי הכל היה תלוי בעמדת הסיעה שלנו, היינו הסיעה הכי גדולה.

לבסוף הוצע נוסח על ידי ברל כצנלסון, שנתקבל על ידי כל הסיעה פרט לישראל אידלסון, בעד זה הצביעו גם טבנקין וגם חיים גרינברג. הנוסח שנתקבל אומר: “הקונגרס נותן יפוי כוח להנהלה לנהל מו”מ לשם בירור התוכן המסוים של הצעות הממשלה בדבר יסוד מדינה יהודית בא“י. את מסקנות הבירור על ההנהלה להביא לפני קונגרס ציוני נבחר מחדש. לפני הכרעה זו אין ההנהלה מוסמכת להתקשר או לקשר את ההסתדרות הציונית לשום תכנית והצעה הסותרת את המנדט ופוגעת בו”.

אחרי שנתקבלה הצעה זו מסרתי הודעה קצרה:

“אני מציע זו הפעם הראשונה את מועמדותי להנהלה, כדי להלחם על הקמת המדינה היהודית. זאת תהא מטרת חיי בעתיד הקרוב, אבל כמובן שההכרעה תהיה בידי התנועה כולה”.

על מנת זאת נכנסתי אז להנהלה. אתם יודעים שהענין נכשל, הוא נכשל לא על ידי השוללים. הוא נכשל על ידי המופתי.

דעתי לא נשתנתה מאז מלבד בנקודה אחת, אז הייתי בעד מדינה אפילו בחלק מהארץ, עכשיו אני בעד מדינה בארץ כולה, כלומר במערב א“י כולה. בראשית המלחמה, ארבעה־חמשה ימים לאחר פרוץ המלחמה, היתה לי מסיבה אחת, שבה סיכמתי את המדיניות שלנו מאז המאורעות, ונסיתי לשרטט את המדיניות לקראת המלחמה ולאחריה. ציינתי 2–3 דברים: שעלינו לעזור במלחמה כאילו לא היה ספר לבן ושעלינו להתנגד לספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה. ושעלינו לשאוף לשני דברים: צבא יהודי ומדינה יהודית. אמרתי לחברים: איני מניח, שתוך כדי המלחמה יבוטל הספר הלבן, אבל תוך כדי המלחמה אפשר ליצור עובדות חדשות, שהן יערערו את הספר הלבן; ולאחר המלחמה לא נחתור רק לקראת נוסח פוליטי, כמו במלחמה האחרונה, אלא לקראת יצירת עובדה חדשה והעובדה היא הקמת מדינה יהודית. אולם הגעתי לידי מסקנה: לא בחלק של הארץ, אלא לפחות בכל מערבה של א”י.

הצגנו את הדרישה: מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל, ואיני מבין מה השאלה: מי נתן רשות? לשם מה רשות? אולם האמת היא שניתנה הרשות; אני לא השתתפתי בעיבוד המצע של המפלגה, לא הייתי אז בארץ, איני יודע מי מחברו, אם כי לפי הסגנון אני חושד במישהו, אבל עובד מצע לועידת ההסתדרות; אומרים שמתגאים על המצע; והמצע דורש שלושה דברים: שלטון יהודי על העליה, שלטון יהודי על ההתישבות ועצמאות ממלכתית ונציגות בחבר הלאומים1.

הייתי אז באמריקה ואמרתי אותו הדבר ליהודי אמריקה. קודם למפלגה שלנו, אבל ראיתי עצמי לא רק שליח למפלגה שלנו, אלא ליהודי אמריקה כולם. במפלגה היה ויכוח, היו חברים שאמרו לא “י’ואיש קומונווילט”, אלא “י’ואיש סטייט”. לי היו נימוקים בעד “י’ואיש קומונווילט” ולא “י’ואיש סטייט”. אין תרגום עברי מדויק לשתי מלים אלו.

בדקתי את המלה “מדינה”, כל מקום שמלה זו נמצאת בתנ"ך, היא נמצאת שם כחמשים פעם, וכל מקום פירושה פרובינציה, לא סטייט, גוסודארסטוווֹ, שטאאט, או ל’עטא; כולכם זוכרים את מגלת אסתר, לאחשוורוש היו 127 מדינות, פּרוווינציות. במשנה מלה מדינה היא לפעמים עיר הבירה, לפעמים ההיפך – ערי השדה. אף פעם אחת המלה מדינה עברית אינה מחוייבת להיות “סטייט” אבל היום אין לנו מלה אחרת.

ואין לנו מלה בשביל קומונוולט. קומונווילט באנגלית זו היא ריספובליקה בלטינית או ברוסית ובמלה זו השתמשו האנגלים לראשונה כאשר כרתו את ראשו של צ’ארלס הראשון, ואנגליה היתה לריספובליקה שבראשה היה קרומוויל. מאנגליה בא דבר זה לאמריקה. כאשר אבסטרליה נעשתה למדינה עצמאית היא קראה לעצמה קומונווילט אוף אבסטרליה.

בחרתי במלה זו מפני שני טעמים: א. וילסון, הנשיא של אמריקה במלחמה האחרונה שהיה שותף לעריכת הצהרת בלפור, הודיע ב־19.3.1919 שבהצהרת בלפור התכוונו להניח את היסוד ל“י’ואיש קומונווילט”. היות ותמיכת אמריקה בענין זה היא חשובה, חשבתי שטוב לנו להשתמש במושג שיש לו סמכות נשיא ארצות הברית מאחוריו.

ב) קומונווילט משמעותו יותר מדינה של חופש מאשר סטייט. גם המלה סטייט באנגלית אינה כל כך ברורה כמו המלה מדינה בעברית. ניו־יורק היא סטייט, באמריקה יש 48 סטייטס, ניו־יורק אחת מהן. זו לאו דוקא מדינה עצמאית, ובאימפריה בריטית יש “פידיריטעד מאלאיא סטייטס”, שאלו הן באמת מושבות התלויות לגמרי באנגליה אבל נקראות סטייטס. באנגלית המלה סטייט אינה זו מה שחושבים אצלנו הבלשנים.

אחר כך נקראה ועידה כללית של ציוני אמריקה, בפעם הראשונה מקיום התנועה הציונית היתה ועידה כזאת באמריקה, הועידה נתקיימה במאי 1942, במלון בילטמור בניו־יורק, היא קבלה זאת פה אחד, גם בא־כוח השומר הצעיר לא העיז להצביע נגד.

אחר כך קבלו זאת גם בארצות אחרות. חזרתי לארץ. באמריקה התנהל משא ומתן שגם אירגונים אחרים, לא ציונים, יקבלו זאת, היה זמן שהאמריקאן י’ואיש קומיטי קבל זאת, אבל היתה שם “מהפכה”, סילקו את הנשיא שהסכים לכך, הושיבו אחר במקומו וההוא לא קבל.

חזרתי לארץ, מצאתי שהועד הפועל הציוני דן במשך שנתיים בשאלה זו ואינו מגיע לידי החלטה. בכל פעם היה הנימוק שמחכים לשובי לארץ. לאחר שהנימוק זה בטל, היה דיון בהנהלה, וההנהלה החליטה פה אחד להביא הצעה זו לועד הפועל הציוני. ועידת התנועה אישרה הצעה זו פה אחד בטרם שהוחלט על כך בועד הפועל הציוני.

ושואלים אותי בשם ציזלינג, אם נועצתי במוסדות המפלגה לפני שהתפטרתי לפני כשמונה חדשים מהנהלת הסוכנות – התשובה היא: נועצתי עם טבנקין.




  1. במקור נכתב הלאומי, צ“ל הלאומים – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!