רקע
יעל ישראל

בשבע ורבע, כשאחרון הקליינטים יצא, וגם אדון לבנון ארז בנקישה את תיק הג’יימס־בונד שלו וזרק לעברו, “ציון, אתה סוגר?” הוא הלך לשבת בחדרון האחורי של החנות, היכן שאכל בכל צוהריים (כריכי ענק של לחם־אחיד עם קציצות ירק שטיגן בבוקר, אחרי שחזר מבית הכנסת, ולפעמים גם בקבוק בירה נשר לבנה), ושבר את הראש בנוגע לתשלומים על הדירה בארלוזורוב.

הם קנו אותה כי מינה אמרה שהיא לא יכולה לגור יותר בשבזי. אמרה שהיא פוחדת על הילדות שייצאו פושטקיות, שאי אפשר יותר לסבול את השכנות, ומוכרחים לעבור לשכונה טובה. הוא הפך והפך בניירות, חובט בהם מכל הכיוונים כאילו שמניעורם תצמח הישועה, מנסה לחשב מאיפה לקצץ כמה גרושים, אולי משיעורי האקורדיון של שולה, אולי מהשיעורים הפרטיים של לאה, שעוד מעט תהיה בת־מצווה ועדיין לא יודעת קרוא וכתוב. אבל המספרים רק הלכו ופערו אליו עיני־ענק מורעבות, והאותיות השמנות על המסמכים התבלבלו כמו האותיות בסידור, כשהוא מתפלל ערבית אחרי יום ארוך של עבודה, והעיניים נעצמות לו, והדאגות לשולה וללאה ולרחל מכרסמות את הלב והנשמה.

את מינה כל זה לא עניין בכלל, כאילו רק הוא מנהל את המשפחה. היא חזרה מבית ההבראה עם רחל הקטנה, צרור רטוב ופעור עיניים, עם פרונקלים על הראש, והיניקה אותה כמו פרה, טופחת על גבה ביד אחת ובשנייה מגששת לכיוון הרדיו לחפש תחנה חדשה. הוא בכלל לא רצה עוד ילד אבל מינה התעקשה. כאילו אין לו תפקיד בבית הזה, כאילו אין לו שום מילה, חוץ מלהזריע אותה בלילות.

עכשיו הוא הביט בערמת הניירות ההולכות ומשמינה על השולחן בחנות, ניירות שאיימו להחריב את מראית העין הקטנה של משפחה – בית, אישה, ילדים, משכנתה – ולא ידע איך יעמוד בתשלום הבא. אם לא ישלם, הודיע לו הקבלן, הוא מייד מוכר את הדירה, “רק תגיד מילה ואני מוצא מישהו אחר שיחטוף אותה ועוד ינשק לי את הרגליים בתמורה.”

אם יגיד למינה שאין לו מאיפה לגרד את הכסף, ושבגללו הם יפסידו את הדירה מול הים, היכן שהבריזה תרגיע לה את העצבים ותסדר לה את החיים – היא עצמה אמרה לו את זה לא פעם ולא פעמיים – הוא כבר יכול לארוז את המזוודות ולקבוע תור ברבנות. במו פיה אמרה לו שאם הוא לא קונה את הדירה הזאת, היא חוזרת לירושלים ולוקחת איתה את הילדות.

הוא שב ובדק את החשבונות והמאזנים של החנות, מחשב שוב ושוב, כאילו תצמח לו פתאום יתרה חיובית, איזה עשרים־שלושים אלף לירות יקפצו מתוך הדפים וינחתו בארנק. בבוקר, הוא ילך לבנק במקום אדון לבנון, יפקיד בוכטה של מזומנים והפקידים יעשו לו כבוד: “הנה אדון ציון, המליין. עשה את ההון שלו מאקספורט־אימפורט. קיבל תעודת יצואן מצטיין משר האוצר ספיר בכבודו ובעצמו!”

המחשבות האלה היו כל כך נעימות, לכן מאוד לא נעם לו, בעצם גם הפתיעה אותו הנקישה החרישית על דלת הוויטרינה. פתאום נזכר ששכח להגיף את תריס הברזל עד הסוף, ומישהו באמת עלול להיכנס בלי הזמנה. השעה הייתה חמישה לשמונה כשהוא כשל אל הדלת, פתח לרווחה את תריס הברזל הסגור למחצה, והביט בזר ששאל במבטא פרסי כבד, “אדון סיון?”

בבית הכנסת הספרדי בנחלת־ציון היו הרבה גברים כאלה, שזימרו את התפילות מהסידור במבטא פרסי, אבל לדבר עברית לא ידעו. גם אביו לא ידע עברית, והוא נאלץ לתרגם עבורו את מה שאמרו הקליינטים שבאו לקנות שרפרפים למטבח ולעיתים הרבה יותר רחוקות, גם ארון לחדר השינה. הוא אהב ללכת אל בית הכנסת בגלל הריח המיוחד של המושבים, קטיפה אדומה דהויה ושנצים מוזהבים, “כיסאות הכבוד” קרא להם אביו, כשהושיב אותו על ברכיו ונדנד אותו בזמן התפילה.

אבל כשמלאו לו שלוש־עשרה, זמן קצר לאחר הבר־מצווה, בטרם יספיק ללמוד מקצוע או אפילו לצמח זקן, נפטר אביו מצהבת, הנגרייה הכושלת נמסרה לכונס־נכסים, והוא ואימו ואחיו הקטנים נותרו לבדם בצריף הזעיר בנחלת־ציון, רעבים ללחם ולאהבה. לבית הכנסת המשיך ללכת כדי להגיד תפילה על המת, אבל לא פחות מכך בשביל להריח את טחב המושבים.

“אדון סיון?” אמר הזר בפרסית מתובלת בעברית. הוא ניסה לתרגם לעצמו את דברי הזר, בשפה שקצת שכח במשך השנים, שניסה למחות מהחלק הפעיל של מוחו, החלק שהיה אחראי על התערותו המהירה בעולם הרחב, תחילה בירושלים, ולימים גם בארצות שמסביב.

אחרי השבעה, כשהמקוננות חזרו לבתיהן ואימו שקעה לתוך עצמה על המיטה הזוגית הרעועה, שוכחת להחליף חיתול למרים, אחותו הקטנה בת החצי שנה, הוא מצא את עצמו על לוח מבקשי העבודה. בשוק של מחנה־יהודה נמצא צדיק אחד בעל עגלת רוכלות זעירה שזרק לו קצת פרנסה. בבקרים הלך ברגל את כל הדרך מנחלת־ציון לשוק של מחנה־יהודה, שם רכל בכפתורים ובמיני שנצים. בצוהריים היה מתחמק הביתה כדי להכין אורז ועדשים, קציצות של חוביזה או במיה במיץ עגבניות לאימו ולאחיו הקטנים, ובערב היה קורא קצת תלמוד וגמרא בשביל הנפש, וגם בשביל הזיכרון של אבא, מה נעלם פתאום ואני אפילו שערות על החזה עוד אין לי?

ביום שלמחרת אותו הסיפור. וכך במשך שלוש שנים. משם עשה חיל ועבר לשמש בתור זבן בחנות הבגדים של אדון הירש. הייקה משולל חוש ההומור אך בעל טביעת העין, הבין שהצעיר הפרענקי יפה העיניים ודק הגזרה ימשוך קונות פוטנציאליות. בטרם מלאו לו שמונה־עשרה נסע בכל רחבי המרחב הערבי: קנה ומכר כפתורים ובדים מובחרים, שנצים ומיני סרטים, אפילו עד לחצרו של המלך עבדאללה הגיע עם מזוודת הדוגמאות שלו, והמלך פארוק בכלל היה קליינט קבוע. מקץ חמש שנים היה לו מספיק כסף לרכוש חנות קטנה ומחסן עם פתחי אוורור לשמירת הסחורה.

אל בית הכנסת הלך רק בשבתות ובחגים, ובערבים העדיף את השבאב של השכונה. עוד לפני שפגש את מינה, אהב להסתובב עם “השבאב” במרכז העיר, ללכת לסינמה ולמועדוני לילה, לנסות את מטעמי החירות והעלומים שיש לעירו להציע. בשבתות, אחרי בית הכנסת, הם כבשו ביחד את הכבישים הרעועים בפאתי העיר, רכובים על אופנועים ישנים וכבדים שיצאו משימוש אצל הצבא הבריטי. לפעמים נסעו לטיולים מחוץ לעיר, לגלות אתרים לא ידועים להם: עתיקות קיסריה, חמי טבריה, עכו העתיקה, ופעם אפילו הרחיקו עד ביירות, להמר בקזינו המפורסם.

הוא אהב את שעות הבטלה האלה, שהמתיקו עוד יותר את ימי העמל הארוכים והבלתי נגמרים, מזיע בחולצת הבד שאימו תפרה, מתדיין עם הנודניקים שבקליינטים על עוד חצי גרוש הנחה. שעות שבהם חלם על הרגע שבו ייצא מהחנות ויפריח את עלומיו בבתי הקפה בטיילת של תל אביב, על רחבת הריקודים של ימק“א, או עם איזו עלמה על ערמת שחת בחורשות הכרמל, כשהחבר שלו פֶפוֺ, שהיום הוא עשיר גדול בוונצואלה, היה מוציא אקורדיון, חבר אחר היה שולף מפוחית מהכיס האחורי, והשמחה הייתה מתחילה, מוחה כהרף עין את הדאגות למשפחה: למרים, למשה ולאימו התמיד־עייפה. לטיולים עם ה”שבאב" התגעגע במיוחד – לטיולים ולחופשות ולחלומות על ארצות ניכר, שיום אחד יבקר בהן ויכבוש כל אישה וכל חלקה טובה. אל בית הכנסת הלך לעיתים רחוקות יותר ויותר, בעיקר ביום השנה לאביו, וגם זה רק כי אימו לחצה.

היום, כשהוא נזכר בפלירט הקצר שלו עם האתאיזם, שחלף מעל ראשו כמו ענני נוצה של ראשית הקיץ, הוא זוכר בעיקר בילויים ותקוות, המוני תקוות של נעורים חמומים, נערות בשמלות פליסה, נעלי רוקי ומגבעות קש ילדותיות, ואת אימו בוכה ומתחננת שילך לקבר להגיד קדיש על אבא. כל הזיכרונות הללו נראו לו עכשיו, מתוך פינתו המחניקה בחדר האחורי, כמו סיפורי־אלף־לילה־ולילה שאינם קשורים אליו בכלל, לו, שיושב מול ערמות שמנמנות ההולכות ותופחות של חשבונות ותשלומים אינסופיים. הוא התרומם אל הנקישה בדלת ואל פני הזר המאירים, אל המבטא הפרסי הכבד, מתוך שרעפי כבדותו העמוסים בזיכרונות ילדות ונעורים, שנדמו לו עתה מתוקים משהיו באמת, ואף כי ידע כי כך הם פני הדברים, סירב לוותר על האשליה.

גם מינה הייתה אשליה. הוא ידע את זה מהרגע הראשון שצפה בה בלכתה עם חברותיה מביתה בשכונת שערי־חסד לבית הספר הדתי לבנות. השדכן שהובא בסוד העניין הודיע שמשפחתה דורשת סכום נכבד בכתובה. אימו אמרה, “אשכנוזים־פיך־פיך, רק לנצל הם יודעים,” אבל הסכימה לכל התנאים. החופה הועמדה: התגשמות חלומה של כל בתולה כשרה ברובע היהודי, קול־חתן־וקול־כלה־הללויה. רק מקץ ירח של תפנוקים, כששב לחנות הגלנטריה המחניקה, קלט פתאום שתמו ימי הרווקות ההוללים: לא קזינו־ביירות, לא פיקניקים על הכרמל, לא שירי אהבה על ערמות חציר ושחת, תמו ימי השירים והריקודים.

הכבדות החדשה החזירה אותו אל ספסליו הטחובים של בית הכנסת בנחלת־ציון, שעם המעבר לתל־אביב הומר בבית כנסת חדש ומפואר ברחוב אלנבי, אל היכל שבנייתו הסתייעה הודות לתרומתו של אחד, “מר דיוויד לניאדו מיוהנסבורג, לזכר אמו אדלה בת לונה ואיזק”, אל הכיסאות האדומים מקטיפה חדשה ובוהקת, שהזכירו לו את המושבים הטחובים בנחלת־ציון וציערו אותו על שום שהיו כל כך חדשים ויפים, יותר מדי יפים. אביו היה מתלהב מהם לבטח: מן הנוחות המובהקת של המושבים ומפאר ההיכל, מכל הוויטראז’ים הנוצצים ומהשנדליירות שהשתלשלו מהתקרה, כאילו מה זה פה, אדון סיון, כנסייה?

אל חיק בית הכנסת, כמו אל חיק הנישואים, הוא נאסף בטבעיות משונה, כאילו מובן מאליו שגבר נשוי ובעל בעמיו, מטופל ברעיה ובכמה זיתים־קטנים־השתולים־על־שולחנו, יכבד מצוות בורא־עולם ביחד עם מצוות פרו ורבו. כאילו זה מין שידוך כזה, של הגוף ושל הנשמה, שצריך להיות יהודי כשר כשנכנסים מתחת לחופה, ויתרה מכך, מתחת לסדינים.

החיים החזירו אותו אל השגרה הזכורה לו מילדותו הרחוקה בנחלת־ציון: מהנגרייה האפופה ריחות נסורת\חנות הגלנטריה הקטנה, אל אימא\רעיה שיושבת אצל הסירים, ומשם אל בית הכנסת הישן והמטולא\החדש והנפלא. הזיכרונות התערבבו עם חיי היומיום, עד שלא ידע אם הוא יושב על ברכי אביו, נושם לתוכו את הבל המתפללים המסריח ואת ריחות הטחב האהובים, או על הכיסא החדש שעדיין חורק מרוב התלהבות נעורים, שתרם “אדון ג’ק בביוף, פלורידה, ארצות הברית של אמריקה”.

שגרת האמונה – שאולי לא הייתה כלל אמונה אלא סתם שגרת אכזבה מן החיים שאין להם להציע לך יותר ממה שהם מציעים במשורה – התחפרה בסדר יומו, גם בשנים שהיטיבה עימו לכאורה ונתנה לו מנעמים כמו הצלחה כלכלית ושלוש בנות טובות, בלי עין הרע, גם כשהמיר את חנות הגלנטריה בחנות תכשיטים, זכה בשותף עשיר שהכניס קצת כסף לחנות והרחיב את העסקים. כי גם כשכל זה קרה, לא ידע אם יש לכך קשר אל התפילות המֵכניות שהתפלל בבית הכנסת, תחילה בהוא המהוה ואחר כך בזה המהודר, תפילות שבעיני מתבונן מן הצד ודאי נראות חסרות פשר, כמו מלמולים.

לפעמים, אפילו לא ידע אם הוא מתפלל באמת או רק ממלמל. עד כדי כך טשטשה אותו החדגוניות של התפילה. בפרט קוממה אותו שגרת התפילה למראית עין ביום כיפור, כל אותם רוכשי כיסאות במאה לירות, ששאפו למקום טוב בהיכל כאילו בכך יתקרבו לאלוהיהם, על אף שידע היטב שגם הוא נמנה עם אותו סוג של ספסרי אמונה.

לפני שנקש הזר על חלון הוויטרינה, ולפני שכשל לדלת ופתח את תריס הברזל לרווחה, לראות מיהו הבא בשעה כל כך מאוחרת, עוד מעט לילה וכבר צריך להתקפל הביתה, לטגן חביתות ולחתוך סלט דק־דק לבנות – שאל את עצמו מניין באות תעצומות הנפש של המתפללים הקבועים באגף, כל אותם זקנים שיושבים לידו בבית הכנסת ונראים כאילו הם מחלים את פני אלוהיהם בשירה פנימית לוהטת ובלי שום מלמולים. לצערו, הודה בפני עצמו שאת אלוהים לא יצא לו להכיר, לאלוהים בכבודו ובעצמו, האיש הזר הזה, ששמו אלוהים, לא יצא לו ללחוץ יד, והוא, בעזרת השם, כבר לחץ יד ללא מעט אישים חשובים.

עכשיו, כל מה שרצה היה לשמוע מה בפי הזר, ולא להתייסר עוד בענייני מספרים וחישובי קיצים. הוא פתח את הדלת לרווחה, הכניס את הזר פנימה והתיישב מולו בחדרון האחורי, המחניק מאידי בירה. הזר היה איש מוזר, וכשהביט בו נדמה היה לו שמשערותיו הקוצניות צומח נזר. את מבטאו הפרסי התקשה להבין, כאילו היה מלאך שבא מארץ זרה לבשר בשורות לעם המייחל לישועה. הוא נזכר בסיפור שקרא פעם, בתקופת האתאיזם שלו, שהייתה גם תקופה של חיפוש תחלופת אמונה.

באותם ימים קרא גם בקוראן ובברית־החדשה, כחלק מתוכנית ההעשרה הרוחנית הפרטית שלו, משום שהחשיב עצמו כמי שמתייסר בייסורי אמונה, כמו “הכוזרי”, שאותו קרא בשקיקה. עכשיו נזכר בסיפור ההוא מהברית־החדשה, על המלאך שבא לספר למרים, ששמה כשם אחותו הקטנה, על הולדת בנה שטרם נהרה. הוא הביט בפני הזר, והזר החזיר לו נהרה. הוא סיפר שהוא בא מפרס, שם יש לו עסק קטן של שטיחים. לישראל הגיע כדי להכשיר את עלייתו ארצה, מתי, הוא לא יודע, אבל בוודאי ביום מן הימים. בינתיים הוא רוצה להפקיד סכום כסף בידיו של אדם הגון, ומקרובים שמע ש“אדון סיון” הוא איש הגון, והוא מעוניין לתת לו את הכסף. כשיעשה עלייה יחזיר לו אותו, ובינתיים יעשה בו כרצונו. בעודו מדבר פתח צרור כרוך במטפחת והוציא דולרים על גבי דולרים, ובספירה מהירה: שלושים אלף דולר.

הוא הביט בזר, ואז בכסף, וחוזר חלילה. עיניו הטשטשו, אם לא מן ההלם אז מדמעות. הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה – הנה נענו התפילות אשר להן ייחל חודשים ושנים. אחרי שנרגע קצת, ניסה לחקור מיהו הקרוב ששלח אותו אליו, אבל הזר לא ידע להשיב, רק חזר שוב ושוב על אותם הדברים, “אדון סיון איש טוב”, “איש טוב אדון סיון”. מה יעשה עכשיו עם הזר המוזר הממלא את קיטונו?

הוא הציע לו חצי בקבוק בירה, ואת הכריכים שנשארו מארוחת הצוהריים, והזר קיבל הכול בחן ובנימוס, ואפילו התפלל את ברכת המזון לפני ששתה ואכל. הוא הביט בזר שקינח את שולי פיו בממחטה ישנה שהוציא מכיס מעילו הכבד, ולרגע האמין שהוא רואה הילה. ואולי רק נדמה לי, נזף בעצמו, והרים חצי כוס בירה לכבוד האורח.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35633 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!