רקע
יעל ישראל
הגֶּן

מהיום אין יותר חלב. ככה נכתב אחר הצוהריים בעיתון, מהדורת ערב. קמתי מוקדם וחיפשתי את החלב בחוץ, אחרי שדשדשתי ברגליים יחפות מחדר השינה למסדרון. הבקבוקים לא היו שם. גם לא ליד הדלת של השכנה שְטרַאוּך. כשהיא תקום, חשבתי, היא עלולה לקבל התקף־לב. לא עושים דבר כזה לאלֶה. לא מקפחים בחלב. חלב זה הדבר הכי חשוב בבוקר. הכי חשוב ללב, לתאים, למוח. אני חושב על גברת שטראוך, איך תדדה כמוני לדלת בשביל לאסוף את בקבוק החלב האחד והיחיד שלה, ולא תמצא אותו. מסכנה, שותה חלב כל בוקר עם הקפה. סיפרה שמאז “שמה”, היא שותה כל בוקר קפה לזכר מי שכבר לא ישתה.

למחרת בבוקר הודעה: אין יותר ביצים. לפחות שיביאו באבקה, שלא ישאירו אותנו בלי ביצים. את הדברים הכי חשובים הם גוזלים לנו. מסכנה שטראוך, לא גזלו לה יותר מדי חלבונים “שמה”? איך תבנה מחדש את השרירים? היא צריכה הרבה ביצים. אם אמצא כמה בשוק השחור, אתן לה. לא אקח בשבילי. אני, מה אני? כולה שחור קטן שלא היה ב“שמה”. אני, מה אכפת לי, כן ביצים – לא ביצים. מחר הם בטח יודיעו שאין יותר קמח. אולי אפסיק לקנות עיתון? פלא שהם לא מודיעים שמחר אין יותר עיתון. יותר טוב בלי עיתונים. ככה לא אצטרך לקרוא את כל הודעות השוד־ושבר האלה באותיות־ענק, וגם לא אדווח לשטראוך על הקיצוב הממשמש ובא.

ניגשתי אליה. אמרה לי, “ומה? אני פותחת אינטרנט! עיתון אכפת לך?” ואני לא ידעתי שיש לה מחשב. אפילו לי, הרווק, אין. מעכשיו, בערבים אני ניגש אליה ושנינו בודקים באינטרנט כל מיני דברים. בדקנו את אילן היוחסין שלה: מי שהלך ומי שנמחק, ומי שאולי יש סיכוי למצוא אותו בקצה העולם.

אמרה לי שטראוך, “בוא נחפש גם את שלך.” הקלקתי עיראק, אמרתי לה, “זה פה.” אמרה, “לא ידעתי שאתה עיראקי.” אמרתי, “אז מאיפה אני ככה שחור וקטן?” והיא צחקה. אישה טובה, שטראוך. אף פעם לא התנשאה עליי בגלל שאני שחור קטן ואילו היא מ“שמה”. אלה מ“שמה” יש להם זכויות־יתר. אצלנו שומעים “משמה”, ישר מתקפלים והפנים נעשות לבנות. לא נעים. שלא יביאו לנו את ה“שמה” בפרצוף, מי צריך את הכאב הזה, מי. יש לנו מספיק משלנו.

מזכיר לי משהו שראיתי לפני כמה שנים. הלכתי ברחוב – ראשי, לא צדדי, איפה שאם תיפול, לא יהיה ג’וק שירים אותך. לפנַי הלכה אישה מבוגרת עם סלים, בקושי נושמת. לא פסעה חמישה צעדים, טראח נפלה. רחוב ראשי או מה? מכוניות נוסעות, אנשים צועדים במרץ, אמצע היום. והיא מה? מרוחה על המדרכה, וכל הירקות־פירות מתגלגלים לצידה!

ראיתי שאף אחד לא עוצר, אז נעמדתי לידה. נשמה בקושי, ועל היד מכחיל המספר. אין לי נייד בפרינציפ, אז ביקשתי ממישהי לטלפן למד“א, וזאתי ממשיכה ללכת כאילו דיברתי לאוויר. בסוף עצר גבר בחליפה יקרה ושאל מה קורה, אמרתי שצריך לקרוא למד”א. הוא הביט בזקנה לשנייה, ואז העיניים שלו זחלו לאורך הזרוע שלה. רק ראה את המספר, ישר הסיט את הפנים, כאילו ראה גווייה. עשה טובה, התקשר מהר למד"א, זרק להם הוראה ולי אמר, “אתה נשאר כאן, כן?” וברח כאילו זינזאנה רודפת אחריו.

בערב סיפרתי את זה למינה. היא לא התפלאה בכלל. בתור “בעלת ותק משפחתי”, ככה היא קוראת לעצמה, היא טענה שאף אחד לא רוצה שיידבק בו משהו מ“שמה”, ושהיא מבינה את זה לגמרי, לכולם יש מספיק צרות גם בלי זה. לא תיארתי לעצמי כמה שהיא צודקת.

הערב, אני ושטראוך גלשנו לאתר של הממשלה. היא שמעה שיש הטבות לאלה מ“שמה”. חשבה שתמצא את עצמה ברשימת המוטבים. במקום זה, ישר קלטנו הודעה בעמוד הראשי: “אזרחים יקרים, הינכם מתבקשים לגשת לקופת־החולים במחוז מגוריכם, ולעבור בדיקה לזיהוי גֶּן השואה”. מתחת נכתבו באותיות קטנות כל מיני הוראות.

גֶּן שואה?! אני ושטראוך הבטנו זה בזה כמו מטומטמים. מאיפה זה בא להם בממשלה? איזה גן שואה בראש שלהם? על זה מבזבזים כסף? ועוד עכשיו, עם הקיצובים?

בבית, לבדי על המיטה הזוגית, חשבתי על מינה ועל הגֶּן שואה. בטח יש לה גן כזה מהצד של האימא. אבל אני עיראקי. אני לא הולך לשום בדיקות. בבוקר אתקשר למינה, אספר לה על הבדיקה, שתלך להיבדק, המסכנה. שהילדים שעוד לא נולדו להם, לא יקבלו את זה, חס ושלום.

טוב שלא היו לנו ילדים, לי ולמינה. עכשיו יש לילדים שעוד לא נולדו לה יותר סיכויים לקבל את הגן, כי הבעל החדש שלה, גם הוא צאצא של אלה מ“שמה”. אחרי שהתגרשנו, היא אמרה שלא תתחתן יותר עם פרענק. עכשיו שתצטער על מה שהפסידה. איתי היה לה חמישים אחוז פחות סיכויים להעביר את זה לילדים.

אין יותר צנוניות. אין יותר מלפפונים. כל יום הודעה חדשה. ביטלתי את המינוי לעיתון. מהיום אני קורא את ההודעות הממשלתיות רק באתר שלהם, במחשב של שטראוך.

אחרי שאנחנו גולשים, שטראוך מכינה קפה נמס. באמת טובה, האישה הזאת. עברה את גיל הגבורות, ועדיין צלולה כמו שֵׁד. לפעמים אפילו יש לה כוח לאפות. עוגיות חמימות מהתנור זה הדבר שאני הכי אוהב ליד הקפה, תענוג שמינה לא נתנה לי כשחיינו יחד. עכשיו שתביא תינוקות עם גן שואה, שתִראה אם אכפת לי. ככה ויתרה על פרענק עם לב זהב ובלי גן שואה.

כשצלצלתי לספר לה, היא לא שמחה לשמוע אותי. אבל אני רגיל לזה. היא לא מבינה מה יש לי להגיד לה שנה וחצי אחרי שנפרדנו, והרי אפילו רכוש משותף אין לנו. סיפרתי לה על גֶּן שואה ועל הבדיקות שהאזרחים אמורים לעבור. היא אמרה שלא שמעה על זה. הצעתי שתשאל את בעלה, יש לו מחשב טורבו בעבודה, שיגלוש קצת לאתרים נורמליים ולא רק לאתרי פורנו. בסך הכול, מה שרציתי היה לגרום לה להצטער על זה שעזבה אותי לטובת הרשע הקירח.

“זה שהוא קירח לא קשור,” אמרה מינה, “וחוץ מזה, אני כבר בהריון. אז אם יש גן כזה, אני כבר ממילא נושאת אותו, לא?”

איך הפילה עליי זאת את הפצצה! מצד שני, הצטערתי על התינוק. במה פשע שיהיה לו גן חראי כזה כבר ברחם? כשהצעתי הפלה, היא טרקה לי בפרצוף.

בערב, שטראוך סיפרה שקראה באתר, שמעכשיו כולם צריכים לבדוק אם יש להם את הגֶּן יימח שמו הזה, כי נישואי תערובת זה כבר עניין, וחוץ מזה, הרופאים חוששים שהגן עובר גם בדרכים אחרות. איזה בדיוק, לא פירטו.

בלילה חלמתי שאני עובר בתוך מכונת רנטגן ענקית למציאת הגֶּן וכשאני יוצא משם, לא מוכנים להגיד לי אם יש לי או אין לי אותו. רק הרופא הראשי אוסר עליי להינשא פעם שנייה.

שטראוך לא הייתה צריכה ללכת להיבדק. ברור שלא. היא מ“שמה”, וחוץ מזה היא כבר לא פורייה. למי תעביר את הגן? יושבת בבית, מחכה לקצבה שתבוא כל חודש ואוכלת את הלב. אני משהו אחר, עוד אין לי שלושים ושמונה, ובאתר כתבו את כל ארצות המוצא של האזרחים. גם עיראק היה כתוב, בפירוש. אמרתי, “אני לא הולך.” אמרה שטראוך, “אתה כן הולך. עוד תמצא אישה ותרצה ילדים. לך תבדוק את זה. אתה רוצה שייצא לך ילד כמוני? עם טאטו כחול על היד וקצבה ממשלתית?”

גברת שטראוך, אוי גברת שטראוך, מאיפה לך המילה טאטו, רציתי לשאול, אבל ידעתי שאת הכול היא סופגת מהרשת. אולי כבר יש גֶּן זה – גֶּן שת?

למחרת בבוקר, לפני העבודה, התייצבתי בקופת־חולים. הסתבר לי שזו לא פרוצדורה כזאת קלה, רק הציגו אותה ככה באתר. הפקידה קבעה לי תור ונתנה הפנייה למתקן ממשלתי שעורכים בו את הבדיקה. לך תדע מה עושים שם לאזרחים.

סיפרתי את זה בערב לשטראוך. אמרה שאין מה לפחד, מה כבר יהודים יכולים לעשות ליהודים, ש“שמה” לא עשו? בטח, בשבילה הכול משחק ילדים. לא פוחדת זאת גם מהשטן. יבוא לקחת אותה, תוציא לו לשון אפורה עם פטריות, והוא ישאל בקול חנוק, “לא תתני לי, גברת טובה, גם קצת אורז על יד?” חחח, איזו אישה.

בכל זאת, ללכת לקופת־חולים בבוקר בדרך לעבודה זה דבר אחד, ולנסוע במיוחד למתקן הממשלתי זה דבר אחר. ואני גם אין לי מכונית, מטעמים כלכליים ואידיאולוגיים גם יחד.

גברת שטראוך הצילה את המצב. אמרה שלצילה מלמטה יש מכונית. לא הכרתי את צילה הזאת ואני קצת ביישן, אז שטראוך צלצלה אליה במקומי. הן קבעו שאני אבוא אל צילה מחר אחרי הצוהריים וניסע ביחד.

צילה פתחה לבושה ומוכנה. נראתה לי קשוחה ולא הכי נשית, למרות שמאחורי המבט החמוץ גיליתי חן לא ממומש. בניגוד למינה, שמתאפרת בכל הזבל שמוכרים, לצילה יש פנים לבנות ונקיות. אולי בגלל שבדיוק חזרה מהעבודה, ואולי בגלל שבבדיקה הממשלתית דורשים לבוא בלי חומרים מלאכותיים.

עד שהגענו עברה יותר משלושת רבעי השעה. תיארתי לעצמי שזה יהיה רחוק, אבל לא דמיינתי שזה יהיה מין מקום כזה. בניין מוזר, אפור, מסוגר, מתאים יותר לכור אטומי חשאי, ואילו אני ציפיתי למבנה ממשלתי סטנדרטי, כמו של מס הכנסה או ביטוח לאומי.

במקום כבר חיכו לא מעט אנשים. “מה תעשה אם יש לך את הגֶּן?” שמעתי שואלים. “כאילו שזה ישַנה לי,” רטנה אחת. “גם ככה אני חולמת בלילות שאני מ’שמה‘. זה בוורידים שלי ה’שמה’, למרות שלא באמת באתי מ’שמה'. אני צברית. שבעה דורות. סמ”ך-טֵ“תִית. מטבריה.”

“וואלה?” התפלאה צילה, “גם אני חצי מטבריה. שמונה דורות בעצם,” הוסיפה כאילו הן בתחרות.

“ואני מעפולה.”

“ואני מקריית־ים.”

“ואני מאילת.”

“שמונה דורות מאילת?” שאל מישהו בגיחוך.

“מה זה משנה,” ענה לו אחר, “כולנו פה צברים, לא? אז אין לנו את הגֶּן על־בטוח. הכול תעמולה של הממשלה. רוצים להבהיל. רוצים למצוץ את הדם שלנו, זה הכול. יאללה, צפירת הרגעה כו-לם!”

וכולם באמת נרגעו אחרי שהגברתן אמר את דברו, חזרו לעיין בעיתוניהם, ודבר לא נאמר עוד בחדר ההמתנה. איש־איש נכנס לחדר הבדיקות בתורו, ויצא ממנו אפרפר מעט. תשובות לא נותנים על המקום. אמרו שישלחו בדואר תוך שבוע.

צילה ואני עברנו את הבדיקה בזה אחר זו. בסופו של דבר היה מדובר בשאיבת דם פשוטה – יכלו לבצע את זה בקופת־חולים ליד הבית.

בדרך חזרה, צילה הציעה שנעצור לאכול משהו. העברנו ערב נעים יחד. היא לקחה שקדי עגל וחומוס, אני לקחתי מרק רגל. היא שאלה אם אני תימני, ואני אמרתי, “אני נראה לך תימני?” והיא אמרה שאין לי מה להיעלב, אני נראה מזרחי, זה הכול, וכל המזרחים נראים לה אותו הדבר. היא, לעומת זאת, מהורים שבאו מ“שמה”. אני והמזל שלי, תמיד נדבקות אליי אלה מ“שמה”. כנראה אוהבות שחורים. מה שטראוך שידכה לי את הבחורה הזאת? גם חמוצה, גם לא מתאפרת, גם גנים מקולקלים…

אבל גברת שטראוך אישה טובה, אמרה שלא יפה איך שאני מדבר. אחרי הכול כולנו עַם אחד, אז למה ללכלך? גם הציעה שאזמין את צילה לסרט, כי צריך לדפוק על הברזל בעודו חם. ממזרה זקנה, אחרי שאני הולך, היא בטח מעבירה מהאתר של הממשלה למי יודע איזה אתרים…

עד שהגיעו תוצאות הבדיקה, אני וצילה שכבנו כמה פעמים. חבל שלא ידעתי שיש לי שכנה כזאת חמה כבר לפני שנה. יכולתי לספר עליה למינה, שתקנא קצת. כמעט כל ערב ישבנו אצלה בדירה, נשנשנו פיצוחים, ואחר כך שכבנו בכל תנוחה אפשרית. צילה אמרה שאלה תנוחות מצוינות להריון. היא אמרה את זה כאילו היא מציינת עובדה רפואית, כאילו שזה לא קשור אלינו. הרמתי גבה, אבל היה חושך והיא לא ראתה. כשהבינה שנבהלתי, סיפרה שהיא על גלולות. “יופי,” אמרתי לה, “כי אני לא רוצה לתכנן ילדים כל עוד לא קיבלנו את התוצאות, מבינה?” וצילה אמרה בחיוך משתתף, “בוודאי.”

לא היה צריך לספר לגברת שטראוך על הרומן. היא כבר ידעה הכול. השכנים בבניין מעבירים הכול בשיא המהירות: מי התאהב במי, מי מתגרש ממי, מי מזיין את מי, ומי, לא עלינו, חוטא בגילוי עריות. כך גם התגלה מייד מי נושא את הגֶּן. לאט־לאט התברר שכל הדיירים שנבדקו נושאים את הגן. הייתי בטוח שזה בגלל שאני גר בשכונה בצפון העיר, שבה יש אחוז גבוה של יוצאי “שמה” וצאצאיהם!

אבל מה לי ולהם?

רק צילה ואני עדיין לא קיבלנו את התוצאות. בינתיים הזדיינו בפראות שלא הייתה מביישת את הסרטים שהגברת שטראוך בטח צופה בהם בלילות. הזקנה השובבה סיפרה על סרט שבו קַאפּוֹאִית עושה מעשים מגונים ביהודי. טוב שנשאר לה חוש הומור, לשטראוך, לא לקחו לה אותו “שמה”. ואולי סיגלה אותו אחרי “שמה”, במקום להשתגע.

מינה שמעה על צילה מהרשע הקירח. ראה אותנו סועדים באחת המסעדות באזור. למחרת, כשהיא התקשרה לוודא “אם יש אמת בממצאים”, אמרתי לה, “תירגעי, עוד לא ברור אם אני נושא את הגֶּן, אבל כן,” שיקרתי, “אני בדרך לחופה. גם את מוזמנת אגב.” היא טרקה לי, לא לפני שקיללה, “הלוואי שיש לך את הגן!”

המשפט “הלוואי שיש לך את הגֶּן” הפך לקללה נפוצה. בעבודה, כל מי שעיצבן, זכה בקללה. מירה, הבלונדה מהחשבונות, קיללה ככה את הבוס לפני שבועיים. כשנודע לו למחרת שהוא נגוע, הוא היה בטוח שזה בגללה ופיטר אותה על המקום. גם ברחוב מקללים ככה: נהגים עצבניים, מלצרים ממורמרים. “הלוואי שימצאו לך את הגן!” איזו מין משאלה מעוותת זו?

כשהתעוררתי בבוקר, הייתי בטוח שאני אצלי בבית, עד ששמתי לב שהרגל הלבנבנה של צילה כרוכה על מותני. זאתי יש לה גוף של נערת גומי. אל תשאלו מה היא לימדה אותי בחודשיים שלנו יחד.

נעלתי את הכפכפים שלה ויצאתי לבדוק, אולי בכל זאת הביאו חלב. נורא התחשק לי נס. שתי מעטפות לבנות עם סמל הממשלה היו תחובות מתחת לדלת. שלפתי אותן בזהירות, אחת־אחת. בהתחלה פתחתי את זאת של צילה. חיובי. כמובן. לא חשבתי אחרת. ברגע הראשון הצטערתי על התנוחות שלא אדע אתה יותר, וברגע הבא נשמתי לרווחה: מזל שהיא על הגלולה!

לא ניגשתי אליה. עליתי מהר הביתה, התלבשתי, שתיתי שחור חזק והתיישבתי על הכיסא במטבח כדי לפתוח את המכתב שלי בשקט.

חיובי.

חיובי?

חיובי???

דפקתי אצל שטראוך, שתקרא גם היא. בטח טעות. שתייעץ לי מה לעשות. לבקש בדיקה חוזרת? ואולי זו סתם טעות דפוס? אני לא מאלה שסומכים על מחשבים.

דפקתי ודפקתי אצלה בדלת, ולא שמעתי את גרירת נעלי־הבית המפורסמות. עכשיו כבר צלצלתי בפאניקה. לא פתחה. התחלתי לדפוק בכוח על הדלת ולצעוק את שמה, “גברת שטראוך! שטראוך!” פעם אחת גם צעקתי, “דינה!” כי זה שמה הפרטי. לא פתחה ולא ענתה. הצמדתי אוזן לדלת – אין קול ואין עונה.

בינתיים שכנים פתחו את הדלת לראות מה קורה. כולנו קראנו לשטראוך, והזקנה לא פותחת. עד שהשכן מלמעלה הביא איזה מכשיר ופרץ את הדלת. נכנסנו בשיירה, ואני בראש. היא לא הייתה בחדר השינה. גם לא בסלון. תיארתי לעצמי שהיא יושבת בפינת העבודה, איפה שהמחשב. כי איפה תהיה? אני רק מקווה שראתה משהו נחמד כשההוא מה“אורז ופטריות” בא לקחת אותה.

כשכבר היינו בפנים והשכן הזמין את מד"א, גם צילה הגיעה לבדוק מה קורה. היא ראתה אותי שפוך, ובאה מייד לחבק אותי. כשכבר לא נשאר מה לעשות בדירה של הזקנה, היא הובילה אותי לדירה שלי, השכיבה אותי במיטה והצטנפה לידי. היא ליטפה אותי וניחמה אותי, ואפילו שרה לי שיר ערש. חשבתי שזה בגלל הטראומה שקיבלתי מגברת שטראוך. שכבתי בעיניים עצומות, והתמכרתי לליטוף של כף היד החמה והיציבה שלה.

“רציתי לספר לך משהו,” אמרה. חשבתי שהיא רוצה לספר לי על גן השואה שלה. בטח קראה את המכתב כשקמה, לפני שעלתה לדירה של שטראוך. אחד השכנים הבחין שה“טאטו” שלה הזהיב במשך הלילה. עכשיו הוא הזכיר דרקון זוהר כמו שעושים הצעירים, יותר מאשר כמו מספר מ“שמה”.

“מה את רוצה לספר?” שאלתי את צילה בקול רפה. עדיין לא סיפרתי לה על המכתב שלי. כשיתגלו הממצאים שלי למינה, היא בטח תשמח. אבל צילה לא תשמח. למה שתשמח על אהוב בצרה? מה כל כך כיף בצרת רבים? איזו מין אוּמה שמחה לאידם של בניה הפגועים?

“אני בהריון,” אמרה.

“זה קורה לפעמים גם עם הגלולה,” אמרה כשלא עניתי.

“ראיתי שגם אתה נושא את הגֶּן,” אמרה כשעדיין שתקתי. “אז זה לא צריך לשנות לנו, נכון?”

“את פסיכית או מה?” אמרתי אחרי די הרבה זמן. “למה שלא ישַׁנֶה לנו?”

לפני ששמעתי את התשובה שלה יצאתי לבדוק אולי כבר הביאו חלב. שלשום הבטיחו לחדש את האספקה. שטראוך כבר לא תצטרך את שלה, אז אקח את הבקבוק המיותר אלינו. עכשיו צילה צריכה חלב בשביל שניים.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!