היא דקרה את העולם בחָזָה, אבל איש לא זוכר את הדימום. מדוע רחל איתן היא אחת מן הסופרים החשובים של שנות השישים, למרות שפרסמה רק שני ספרים, נחשדה על ידי מבקרי דורה צרי האופקים והשוביניסטים כסופרת של בני דורה.

* * *

היא פרסמה רק שני ספרים, נפטרה בגיל 55 לפני שסיימה את ספרה השלישי, היגרה מכאן לארצות הברית בשנת 1967 (ושימשה באוניברסיטת “הופסטרה” שבלונג איילנד כמרצה לספרות ישראלית ויידית), ואני די בטוחה שרבים לא יודעים מי היא, למרות שהייתה רבנית־מכר די כבדה בשנות השבעים, עוד לפני שצצו כאן כל מיני עירית לינוריות דלוחות.

אני מניחה שהבלונד הזוהר והמראה הג’יין מנספילד שלה, הקלו על מבקרי דורה לתחום אותה כסופרת אופנתית של רכילות תל אביבית זניחה, כאשר התפרסם ספרה השני “שידה ושידות”, שהואשם כרומן־מפתח. אולי הם נקמו בה על כך שהשתלחה בהם ובבני דורם בפראות המעודנת שלה, בספרה הראשון “ברקיע החמישי.” ואולי גם מפני שזכתה בצדק רב בפרס ברנר היוקרתי. אני משערת שגם השערורייה הרכילותית שאפפה אותה זמן קצר לאחר שפורסם ספרה הראשון: הרומן של בעלה דאז, האדריכל דן איתן, עם מי שהפכה לימים לגורואית דה־לה־שמעטע, ומתה חסרת כל מקדחת בגסט־האוס מצחין בהודו: רינה שני, סייעו לתחום אותה במובלעת הצרה של סופרת לא לגמרי קאנונית.

והרי מדובר בימים אחרים, לפני שכל מי שהוציא כאן ספר קצת שערורייתי נהפך לסלב בגרוש. בימים שבהם סופרים מכובדים נהגו להיחבא מעין בין המוזות המאובקות. שלא לדבר על כך שסופרות היו אז במשורה, וגם את המעטות שהעזו לצפצף, לא שש הממסד הספרותי להכניס לפנתאון.

וכך נגזר על אחת מהסופרות החשובות של שנות השישים, בואך השבעים של המאה ה -20, לטבוע בתהום הנשייה, ולהישאר משהו שבין קוריוז לקאנון. לא ממש קאנון, כי הרי גערו בה על הנטייה הכמו־רכילותית ב“שידה ושידות”, אבל מצד שני, קרוב לקאנון הישראלי המובנה של שנות השישים, על שום שב“רקיע החמישי” היא כתבה על דור המייסדים, כמו יתר עמיתיה, בני דור המדינה.

לשונה של רחל איתן הייתה יפיפייה בצורה בלתי רגילה. לא הייתה זו הלשון היפיופית, המתפייטית, השירית כמעט, כמו זו של עמליה כהנא כרמון, אלא כתיבה נדירה במורכבותה הלשונית, במשחקי לשון שנונים, במוזיקה המילולית המיוחדת רק לה. עד היום אני מוצאת לעיתים הד מכתיבתה בקרב כותבים מקומיים, ספורים אומנם, שלא לדבר על השפעתה הישירה על כתיבתי. אני מודה, אני כל כך אוהבת את רחל איתן, שאם מזדמן לי לבצע איזה פלגיאט קטן או הומאז' לכתיבתה, אני לא מתביישת לעשות זאת בלב נקי. אני מוכנה אפילו להצביע היכן ואיפה בספריי התבצע הדבר.

הנושא בשני ספריה דומה למדיי: החברה הישראלית בראי המספרת, תחילה כילדת מוסדות בשלהי שנות השלושים־תחילת הארבעים, ואחר כך כצעירה תל אביבית הנבוכה מנישואיה המדכדכים ומבני דורה המכריסים מנחת בשנות השישים. כל זאת מול תיאור מדוקדק, פרטני, נשכני של שני דורות: בני העליות הראשונות וילדיהם הצברים הזחוחים. תיאורה את החלוצים ממזרח אירופה שבנו את הארץ בספרה “ברקיע החמישי”, כחנוונים קטנוניים מהשטעטל, לא החמיא למי שהצעידו אז את המדינה לקראת הקטסטרופות הגדולות של העתיד. בן גוריון ובני דורו היו על הכוונת שלה, והם תוארו מצד אחד כעסקנים שבעים ואופורטוניסטים, כגנבי הקצבות מזון מפיהם של עוללים, ומצד שני כיצורים תלושים, מבוהלים ומבולבלים.

בציר הספר יש גיבורה, ילדת מוסדות (כפי שהייתה גם איתן עצמה), שבוחנת את בני דורו של אביה, שזרק אותה לבית יתומים דיקנסי באיזו מושבה נידחת בשרון. הגיבור השני הוא מין משורר חדל־אישים, שמנסה לשנות משהו באווירת החומרנות הגסה שכבר הצליחו החנוונים לייצר כאן, בתקופה הדי קצרה מאז עלו לפלשתינה.

זה היה מבט מאוד לא מחמיא של החלוצים האשכנזים, שבאותם ימים עדיין תחזקו את המיתוס הנעלה של עצמם. תיאור של מורים ומטפלות בבית יתומים, הבולסים יחדיו נקניקים ומעדנים שנחמסו מהמשלוח של הבונדס למען יתומי ארצנו, כל זאת בעיצומו של רעב ומחסור חמור בתקופת המנדט, הוא תמונה קשה וביקורתית כל כך, שפלא בכלל שהעניקו לה את פרס ברנר בשנת 1966, ואגב, רק ארבע שנים לאחר צאת הספר לאור.

עם “שידה ושידות” התקדמה איתן אל בניהם של החלוצים, בני דור המדינה והפלמ"ח, וניגחה אותם באותה השיטתיות הממוקדת שמאפיינת את כתיבתה. שם בוהה הגיבורה, בת דמות המחברת, בבני דורה ההוללים והסובאים בקפה “קליפורניה” המיתי של אייבי נתן, שמפזרים לרוח את מעט ההישגים שצברו כאן אבותיהם החלוצים, שמנסים להפוך את ישראל למדינת־לווין של אמריקה, שנעלמו מקרבם מעט מן האידיאלים שעוד היו כאן פעם, על רקע הפייאסקו הקרוב של מלחמת יום כיפור, שאומנם לא מופיע בספר אשר נכתב לפניו, אך ריחו כבר נושב בין הדפים.

איתן לא רק הייתה אחת מן המבקרות החשובות של דורה, אלא גם מצחיקנית אמיתית. לא צחקתי בספרים אחרים כפי שצחקתי בספריה. על רקע הרצינות הנפוחה מחשיבות עצמית של רוב הסופרים בארץ, היא בעיניי פנינה כמעט יחידה בקרב אלות־בייסבול משעממות. מלבד כמה צחוקים שמפיק ממני לפעמים מאיר שלו, ובדיחות דעת שידע לספק אי פעם, בעברו הפרה־היסטורי הספרותי, יורם קניוק, אף אחד לא הצליח להצחיק אותי בספרות העברית כמוה.

אינני סבורה שהיא ראתה בעצמה סאטיריקונית, אבל האמת היא שספריה הצטיינו בחתרנות סאטירית עמוקה ורחבה של החברה הישראלית, שבין שנות הארבעים לראשית שנות השבעים של המאה ה-20. היא התבדחה על חשבון עצמה ועל חשבון בני דורה ללא רחמים.

“דוקרת את העולם בחזָה,” כך תיארה את בת דמותה, אביבה ש“ץ ב”שידה ושידות" – משחק מילים המרמז גם על החזה הנשי המתריס, וגם על לשונה המושחזת שקטלה חללים. רק חבל שאיש לא זוכר מאומה מכך, וכפי שקורה עם לא מעט סופרים דגולים, נטולי יחצ"נות משומנת או סתם חסרי מזל, היא נשכחה מלב ועין, ואם כבר זוכרים אותה, זה שוב בגלל השערוריות והבלונד. אחת לעשור נזכר בה איזה עיתונאי, ושוטח את הפרשה הלעוסה בכתבת סופשבוע.

מותה של רחל איתן בשנת 1987 ציער אותי מאוד. הצטערתי שכבר לא נדע כיצד הייתה מתפתחת כתיבתה, לאילו מקומות ונקיקים מסקרנים, ואת מי הייתה קוטלת היום, אילו עדיין חיה בינינו. ועל אף שהיא הוציאה רק שני ספרים, שאת הראשון שבהם כתבה בגיל הפעוט של 25 לערך (ואל תשכחו שזה היה לפני עידן המחשב שעודד מיליוני גרפומנים צעירים), אין לי ספק שהיא הייתה אחת המאורות הגדולים של הפרוזה הישראלית, עילוי, “תלמיד חכם,” גאונית ספרותית, חתרנית ספרותית ללא לאות.

לפני שנים אחדות עשו ב“עם עובד” מצווה והוציאו לאור מחדש את “ברקיע החמישי”, יחד עם מאמר מלומד שכתבה חברתי, ד"ר תמר משמר. לדעתי, חובה להוציא מחדש גם את “שידה ושידות” החתרני, וכמובן, את ספרה השלישי, האחרון והלא־גמור, “משלחת מלאכים רעים”.