א    🔗

פעם אחת כשהיו בדידי־המוך הדלילים מסמיקים בגבהים ופקעי־צמר חכליליים כיין שקעו כבדים באפקים – זקף יהודה גוו לרגע והעייפות הרבה הפשירה בו מיד לאיזה ודאות, כי יש גם אמת אחרת, וכי אין הדברים ככה כאשר נדמה מקודם. מעברים, עד כמה שאפשר לראות, היה הכל נהיר מתמול שלשום והאדמה היתה כמו שהיא, מכאן ועד מרחקיה, ולא היה צורך לא בדמיון ולא בהתלהבות כדי לחוש היטב שגדול העולם ויפה, ושיש עוד מרחב בו, ושיש פשר לסלעים ולצורתם ולאופן מנוחתם, והעשבים בהיותם, בקומתם ובככותם, עם העפר ועם מה שיש באויר הסתוי הכבד בעשרו, היו מובנים, מנומקים ומחויבים, עד שיש לכאורה רק לפרוש זרועות ולקחת: וטוב כך, ונוח לרוָחה, ומשהו אבוד ורחימאי היה עומד להיתפס בכל רגע. כל אותם בני־הרף פזיזים נעשו חסונים, פרכוסים חיים ונושאים שלום במַשבם. דומה, מה מעכב ידי אדם מהקיף את הכל, מתפוס בכל הקצוות, בזו ההויה החדשה שקמה בעולם, עד ששוב אפשר להמשיך ולטרוח בעבורה, לשקוע בה, רגיל ושכיח למראית־עין ובאחד בחובו בהתגלותו המבוסמת של היום עד לשכרון סחרחר. טוב לעמוד כאן ולהניף את הפטיש ולהורידו והשפתיים מאופקות על פטפוטי־ששון מתמלמלים, להניף ולהוריד כי עוד רבה המלאכה.

וכאן מסתער בבת־אחת אשד שואן ומציאות סואנת שנשכחה כמעט. והאזניים מתמלאות דרדורים אכזריים בני המקדח, ופציחות סלעים מתבקעים תחת הקורנס, וחריקות אנטילית הדליים, ומשק כיח החצץ הניתז אל ביב אצטונת־הנפות, ותפף־הולם המהלמת הגדולה, ומפל ברד רגבי־האבן אל אפרכסת הקיבול, ושוועת אופני הקרוניות; ותשואות קולות אלה מצטברים ומתנגשים ונישאים עם תמרות־אבק מלוא המכתש הרחב. וכשתציץ מעל ה“יציע” הזה תראה למטה מרגליך נטושים בני־אדם סביב קרונית, כחיפושית סביב הגלל, מתלבטים וחוזרים בשתיקה וטוענים אותה קופות רגבי־אבן, שעל כל אחת מהן מניעה זו כרסה המפולשה, ולבסוף תוחבים כלונס בין אופניה לבלמה כשתידרש, ומריצים אותה במורד המסילה עד לאפרכסת הקיבול, ועד שלא נעצרה כבר נאחזו בה שניים־שלושה, שוועו “יחד!” והפכוה בברד שואן, וברחתות־ברזל ומעדרים מלוגזים גורפים קיאָה המגובב אל פי השאול הכותשת בקצב אדירים אשר למהלמת, ועוד רגע מכיתות וצרורות מיטלטלים למעלה באנטיליה החרקנית ומותזים מתוכה דרך המרזבה אל הנפות הסובבות ואל אגן־העץ העשוי כגג הפוך תמוך פיגום, עד שיידחק תחתיו האוטו המסורבל וייצא כעבור־מה מתנדנד על מהמורות הדרך אל העולם הרחוק – בלי לשכוח, כמובן את ה“פתקה” ששלמה רץ ומביא לנהג חסר־הסבלנות, ואת ה“חכמה” שהנהג, בכל זאת, אינו יכול לחסכה ממנו למרות חפזונו, והריהו כבר “מכניס בראשון” ומתקן מושבו כה וכה ומעווה פרצופו הדשן בגיחוך נכלולי הנשקף בראי שמאצל, ומתעטף באבק וטלטולים ואיננו. ואפילו אותו שלמה עצמו, משאתה משתהה עמו מועט שבמועט ורואה אותו במלוא קומתו הארוכה, בבגדי החאקי, בכובעו המופשל עם הבלורית המתפרעת תחתיו ובקלסתרו עם העיניים שמשום־מה כחולות הן – אתה יודע מיד, בבירור הגיוני ומקוים, כל מה שאפשר לדעת עליו ועל שכמותו ועל כל מה שעבר עליו מאז ועד עתה. כלום לא כך היה שיחד “עלו ארצה” עוד באותם הימים של “חמסין וקדחת” של אז, ושרו נרגשות “אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה” וכעבור מה, בהיותם בקיבוץ, היו מקשיבים לויכוחים, נזכרים ב“אצלנו” ו“בעיירתנו”, מתלבטים במקומות הומים, ושרים נלהבות “עמק עמק עבודה” מבלי לותר על כל צירה שהוא, ומשנתאקלמו, והחלו נעשים חברמנים, ופיטפטו מעט ערבית, ונשאו אשה, את החברה מאניה או פאניה, וכשאותן הצטרפו למשאלתם הכמוסה של עצמם, קמו ועברו למושבה, ודרך עבודה לסירוגין הגיעו למעלת “פועל קבוע” והקימו צריף, ודשדשו בחשיבות להרצאות ביום ששי, והשתרכו בידיים משולבות לאחור במוצאי שבת לאורך הרחוב, וזרעונים לא פיצחו, ולבנם הנולד קראו לא אורי אף לא עמוס אלא יעקב בלבד, ורק הטעימוהו מלרע כיאות, וראו זכות גדולה לעצמם בכל אלה, וב“מצב המסודר” וב“עמדה” שהם “תופסים”, עד שנאחזו באופני הגדולה והיו שבעי־רצון מעצמם עוד יותר: האחד “מנהל עבודה” ורעהו “משגיח”, ולו רק “פועל אחראי” – ואף זה בהגיון, בסדר ובהתאמה. וכי אין זאת? הנהו, שלמה זה, מדלג כבר ברגליו הארוכות מסלע אל סלע בערנות ובזריזות, בטענות ובסימני־קריאה נושרים, זרוע עצות ואמרות, בוחן אגב אוצו להרים פטיש מופקר, מוכיח ומטיף, הודף בכתפו קרונית סוררת, ובולע פיקתו המחודרת וחוזר ונעלם מאחורי בית־המכונה אל האוטו שבא. כך הם פני הדברים בשעה שמשקיפים מעל ה“יציע” למטה, ואף־על־פי־כן, ויהא זה הגיוני פחות, עוד לא נאמר הכל, ואי אפשר לכפור בתחושה הננשמת וסחה משהו רחוק יותר, וננהה אל מי־יודע־מה. אפשר לו היית פטור עתה מהכיש באבן סוררת זו היה סיפק בידך להקשיב ולחפש, אלא שחייבים להזדרז ולהספיק בטרם יפנה היום.

ועד כה העמיק האדום שבאופק והאפיל מקצת, ונעשה חבל על משהו שכאילו התחיל כבר נמוג ונשמט עם מה שעוד טיבו לא ידוע כלל ושדומה אפשר עוד להיחפז ולהיתפס בו אם רק תמצא אחיזת־מה. שיפועו של ההר נמשך למעלה בטלאיו הלבנים וחתימות־הירק שביניהם מצועפות באבק יבש, ולמטה פעור המכתש עד בית־המכונה עם האבק החכלילי ואפס קצה אפקים רחוקים שצר להביט או לנטוש מבט מהם. לו ניתן כעת לצאת ולהרחיק לעומתם, או לשבת סתם לדעת מה פשר לזיו היום, ומה הויה נתחדשה בו, ולצפות אל מהלאה ממושכות וארוכות… משהו של שבת עורג מבפנים, ונוסף לזה מתחיל הרעב מפרכס במעיים. וממילא נפנה מבט פזיז אל מעבר לעיקול הגבנון, אל מקום הצריפים והאהלים הנטושים של המחנה, והחוטם מדמה לקלוט ריח מה של תבשיל… ואמנם הנה, כבר מדדה חיים־זליג, ומגבעתו המעוכה, שריד ימים טובים מאלה, אינה נפנית אל הקולות הרודפים אחריה: “חיים, כמה השעה?” “זליג, עוד כמה זמן?”, והריהו אץ לגולל את פקעת חוטי־החשמל כדי לפוצץ את מנת הערב, אלא שלבסוף אינו עומד בנסיון, מפנה ראשו ומקרקר ברוגזה לעומת ההמולה המנסרת – “מה הבדל? המכונה מסתובבת, ‘על־ריק’ ונחוץ לגמור…!” ואחר כך, כשהחל חיוך מתפשט על פניו הכהים והיה כבר נכון להיעתר ולהיענות, צצה דמותו הכיפחת של שלמה והוא מתערב נרגש: “נו, חברה, מה זה!” ומחבורה לחבורה ידלג: “הכל צריך לדפוק עד הרגע האחרון,” – כך הוא טוען, – “אחרת לא כדאי כל העסק.” – מושך בכתפיו ופורש ידיים אצל חבורה אחרת: “הנה הערב בא,” – הוא זוקף כבר קומתו אצל הקודחים. שמכנסיהם חפותות בשרוך כדי שלא יסתבכו במקרה, והם זועקים משהו לעומתו בתוך הטרטור הנוקב, שעוד רגע ייפסק, עד שידמה כי רוח חדרה לתוך האזניים ונושמת אל חלל מפולש שבראש.

מעתה נעשית העבודה במין קדחתנות שמעבר לגבול העייפות בשקידה דוממת, ובמין קהות, כאילו נידונו הידיים מעולם להרים ולהוריד את הפטיש, בלא קשר לגוף ולהד המזמור העלוב המפכפך בפנים, במנותק, כמן הצד וכאינו־שייך. עוד מכה אחת ונגמר. ערימת חציבי־שקיפים טריים הנודפים לחות וקשיחוּת מוטלת לרגליך. ועדיין לא הספיק לחלץ עצמותיו – תיקתקו פעימות צלולות ודלות אי־משם, כמעט ולא תיתפשנה בתוך החריקות והדפיקות, לולא היו אלה צלצולי־הפעמון המקוּוים שבאו כאות ממרום וכתפילה שנתקבלה והעבירו מיד תנועת רחש בתוך המכתש כולו, בעוד הכל מנסר כמקודם.

אבל עוד ייתכן שמיד יישמע, כתמיד, קולו המוחה של שלמה: “מי צילצל! מה זה! יש עוד חמישה רגעים. מי־צילצל־מי!…” ומחייך ותמיה על שלא היה כך, הניף יהודה את הפטיש והרכיבו על כתפו סמוך לברזלו, כדי שלא יכביד; נשא קולו אל אותם שפירקו צינורות האויר הדחוס שם: “חברה, צלצלו!” והתכוון להשתלשל מן היציע אל המכתש, מאזין בדאגה לאיזה קול רחוק שבתוכו המנסה להשיאו ולהדיח ואף נכון להיות מתקבל באמונה, ומעל ראשו מתלקחים השמים ברחבות ובגבהות לא תשוער.

אלא שבתוך צעדיו הראשונים רהה יהודה לפתע מפני צביטה עזה בחזהו. וכהלום מהלומה מבחוץ השתוחח על פטישו שצנח. ובאותו הרף־עין סגר עליו תהום ענקי. אפל ומתיז הבהובי־קוים אדומים וירוקים, שנבלעו מיד בערפל מטומטם. ורק כעבור־מה זעה ידו, כיד של זר, והתלבטה עד שנאחזה בזיז־סלע, כשהגוף מתפתל ונמעך תחת משא לא־נראה. וכנמשה על כרחו, על אף איזה אווי זידוני להפקיר הכל לעזאזל ולצנוח ארצה, קפץ ידו סביב אותו זיז והמתין. ועדיין היו נשימותיו, שהיו מפרכסות בשאון, מפרכסות ונבלמות למקוטעין, נרפה ומט התרומם משהו, כאחד שאגרוף דוחק בשורש גוו – וריאתו נתרוקנה בגניחה עמומה ולא־צפויה. אז משך ואסף צוארו, נכון למכה השנייה שתבוא, וכשלא באה, והיעדרה היה תמוה, כמעט מאכזב או מעליב בתוך מבוכת התדהמה הזו, חזרו ונמשכו לתוכו מאליהן מנות־אויר זעירות ורדוּדוֹת. בהיסוס גישש על פני חזהו כמחפש שיירי המכאוב וממשש במציאותו הריקנית והדוָה. ועד שלא אורו עיניו היתה בו עוד רוח שהסיתה ולחשה כי לא כדאי, מאום לא כדאי, וטוב להתמכר למכאוב במסירות ובציוּת ולִדוֹם. וכשכבר יכול לבלוע רוקו ולהפטיר, בלא להכיר קולו: “איזה מין עסק!…” הגיעו הדברים רחוקים אל בין קרעי־אד עכוּרים של השתאוּת, והצילו בת־צחוק רפויה, כאביב טועה שלא בזמנו, שמיד נתמעכה ביסוּרי העמידה הדלה “מה זה היה לי – לעזאזל!…” אולם הנשימות שהיו מהססות תחילה, נשימה נשימה נלגמת בפני־עצמה, מושהית כל אחת לבדה עד שייבחן טיבה ומופקרת לבטלה, – עתה, הנה נמזג בהן טעם מיוחד, כשיקוי חריף ועז, ריחני ובראשיתי, השר חיים אמיצים, עד שכדאי לשכוח ולשלוח יד לאלתר אל הפטיש, ולשאת רגליים ולהמשיך ללכת ולהניח לבת־צחוק נרגשת להתעווֹת ולהתהדר במעין חיוך מלגלג החופֶה על המבוכה הקיימת, שאולי רק אכזבה מוזרה ותמוהה היא, ושאולי אלוהים יודע מה היא, לולא חפז מלמול זהיר והקדים לומר מעין: “הלב… אפשר הכליות… כליות? השד יודע!” ורק כשנטל והרים פטישו בקפדנות חמורה ולטש מבט אל התמהון שהשקיף אליו מעברים לאמור, מה אתה, בן־אדם? – קפץ בו איזה מרי תוסס וחזר והשליכו בתיעוב ובתאוַת־נקם. חייב היה למהר ולשבת ולהוסיף ולהתפרקד מלוא קומתו על הרגבים ולהדק שיניו, כדי שיעמוד בנסיון ולא יימעך בתוגה גדולה זו שנטלה וישבה עליו שותקת וסבלנית. וארכו הרגעים ודבר לא נשתנה. השמים ממעל מבשילים צבעי סומק. קור עולה מן האדמה. עייפות רבה בגוף. ודבר אינו מובן. לא ברור גם מה אינו ברור. והרי דומה שרק לפני־מה התחיל הכל יפה כל כך! היכן היא המציאות הזו החרישית, הפשוטה, ומה עוד, מה עתה?

אולם כשטיפס יהודה וירד מן ה“יציע” וצל מטושטש על פניו, וקת הפטיש יוצאת מכתפו בזיקור וידו מוטלת עליה ברפיון, נתקל למטה בחיים־זליג, הטרוד בחיבור חוטי־החשמל אל החומר המפוצץ שבנקבים, שפוף על ברכיו, גוץ ומזוהם, במגבעתו המעוכה, ועושה מלאכתו בחפזון ובחשיבות כאחד: “למה נתאחרת, יהודה, רוץ מהר שתספיק…” ובטרם מצא מלת־אחוָה להשיבו, בא קולו של אֶדגאר, שנותר שם יחידי עם קרונית טעונה, מתאמץ להעלותה על אופן־ההסטה: “יודקה, בוא רגע, ודחוף ‘פעם’!” ואדגאר מזיח בקמיצתו את ארכובת משקפיו הצונחים אל סילוד חטמו, מתנשם ויגע, מה שנותן לפניו הדוקטוריים, הנוחים תדיר, סבר משונה וזעֵף; ואילו משהוסטה הקרונית ועלתה על סעיף־המסילה הרצוי נחה דעתו וחיוך ניצנץ בזיעתו: טוב מאוד, זה היה טוב! – והוא נוטל כובעו ומניח לבריזת הערב לרדת על פשתן שערו הקלוש ולצנן רקותיו החיורוֹת שוורידים של שאר־רוח מכחילים בהן, ועור מוסיף וסח במאור־פנים: “ובכן, ניסע הביתה היום! שמעת? נוסעים היום הביתה, מיד יבוא האוטו!” – הנה זה פשר הצלצול המוקדם והחפזון! נאה נאה – לנסוע כעת הביתה. כעת. הביתה? אולם… “בָּ–ר–וּ–וּ–ד!!” מתפרצת זעקה מאצל היציע וחיים־זליג מנופף מגבעתוֹ. “מהר, מהר, להסתלק!” מוסיף בחפזה שלמה שצץ אי־משם. ומיד מתמעטות החריקות של האנטיליה, מתארכות, צורמות ופוסקות, ונעשה שקט רגע, ומשנהו שומעים את פעימות המוטור, שעד עתה נמחקו בעתר הרעש, ובעוד מה אף הן מתמהמהות ומשתתקות, וברנשים מדלגים ונסים אל מעבר לסלעים שמהלאה, ומתקבצים לחבורות ומעלים אש בסיגריות, ומחפים בעשן על הצפירה המרגיזה לקול הרעם שיתכוף ויבוא, וממצמצים בעיניהם מחוסר סבלנות, וכרגיל – בו ברגע שלא יהיו מוכנים ירעד האויר ויפרכס הפּדר, ואבק ועשן יתרומם במכתש.

הכל היו סחים ברגש בעניין זה של הנסיעה הביתה, נקשו בפרסות נעליהם בין הסלעים וחזרו לסקור תוצאות ההתפוצצות, ושלמה וחיים־זליג כבר טרודים בתוך עצם המפולת, חובטים בבקיעים המשורגים, שולטים ומותחים את אמת־המידה ומחשבים בקול: האחד, כיפח ודק, מפשק פסיעות ומגלגל מספריו ברהטה. והאחר, כהה, גוץ וזריז מהדהד אחריו וחוזר על הנחותיו הפסוקות בדרך שאלה וספק. ומן הצד ניצבים הבחורים, זרועותיהם המעוקלות תלויות־יורדות, ספיחי־זקנם מגודלים, וברוך, אותו צמוק וצנום. ותיק ו״מומחה", הנושא אבקו וזיעתו בקלות ובשוויון־נפש, צובט את שפמו שגדל ומטיח: “מילא, עד יום ראשון אפשר לנוח!…” ופלוני מן הצד מחנן קולו: “אם רק תתן רבקה’לה לנוח!…” אכן, אברמקה הוא, איש המקדח, מזיק זה, שכפות־ידיו כהות ועיגולי־אבק סביב עיניו החרכניות, ועונים בתרועות צחוק, ומגדיל מכולם אותו ברוך עצמו, בכוונה רבה ובהתמוגגות קולנית, וחוזרים ופונים בלהג, והסלע הזה נשאר כאן אָפור, קשיח, וסדקים של גבורה מפויחת בצלעו, תפוש הרהורי־אבן.

אולם אם תסור הצידה לרגע ותשא עיניך אל המפלש שמעבר להר, תוכל לחזור ולראות את השטחים הנרחבים המקלחים אדי־ערביים נוהרים בנהיית מרחקים לא־נתפשת, ואיזו הבנה דועכת כמעט תתלבה ותתחזק, עד ללא דעת מה עוד. מרחבים גדולים. אדמומית כבה. תוקף אותך רצון לומר מה, או לתפוש בידו של מי ולהסיח: “יפה, כמה רחב, כמה…” ואתה חש בנקיפות מואצות בתוכך ובתוגה מתייפחת עד לכאב, עד שאינך יודע כיצד אפשר היה לשכוח או לפסוח עד עתה על זה המובן כל כך כעת, ברור וקרוב ונדמה כעיקר וכעצם מהות הדברים. ואפשר רק עייפות היא זו שתצטלל אחר כך. שוקט העולם. מחשיך לאטו, בסבלנות רבה ובאיזה רחמים כבושים שבמשב הרוח, שבמכיתות העננים, כאילו באמת אתה טעון חמלה ונושא סוד בחובך בין אנשים ודברים, והיה טוב לוּ נמצא מי שיסביר לך פנים, מאור פנים… מעט אור… כלום יודע אתה… קצת יותר אור… כן, אבל זה אך עדי רגע. חזור והפנה ראשך כדי מה, וברוּך זה מקנח ידיו באחורי מכנסיו המכותמים, פרי אותו הרגל עצמו, וסח: “הרי מישהו יצטרך להישאר להשגיח, תנו גם לי אחד…” ובנעצו שיניו בקליפה הריהו יורק את המרירות הירוקה והריחנית של תפוז־הבוסר – “תורו של מי הגיע בעצם?” ושם כבר נפלה הברה: “הנה האוטו, צריך להזדרז!” והחבורה נמוגה לה ונטרדת לעברים ומשיירת אחריה קטעי הברות וצחוק, קליפות תפוחי־זהב וסרח של שירת געייה הנבלעת במחסן הכלים. “נתגלח כבר בבית,” סח אדגאר. “צריך למהר.” והוא מיטיב בקמיצתו את משקפיו על חטמו, ומתחייך בנחת טומן פשתנו בכובעו המהוה ומניע ראשו ברוחב־לב אל יהודה, לאמור: הרבה אושר ממתין לנו, הרבה מאוד וטוב מאוד! אלא שזה עוד איננו כלום לעומת מה שמתרחש כבר בין האהלים, בדיצה ובחפזון ובצהלה, ובפלוני המתרוצץ בדאגה אחרי ״הבת־זוג“, היא הנעל השמאלית, וטוען שבוודאי “סידרו” לו אותה אי־שם, ובעוד כמה המבצבצים ונעלמים בפתחי האוהלים, פורשים כותנתיהם לאור הדמדומים למצוא מי מהן הכותונת המיועדת, כותונת השבת; ומתחת לאגן הגדול זוחל לאחוריו האוטו עד שנתקל בשאגה: “הופ!” ונעצר תחתיו באחת להיטען בחצץ. כמה מן הזריזים נטפלו אל הנהג בחצי עיגול. חבילותיהם וצרורותיהם תחת בית־שחיים או מטולטלות בראשי אצבעותיהם, והם נוערים למפרע לכל חידוד שלו, והוא, ניצב ביניהם מרובע, מאושש וחברמן לכל דבר, תוחב מדי פעם חולצתו ומיטיבה במכנסיו הקצרים והרחבים, ורק מבע פיו עם שפתיו הדשנות ומרופטות ואיזה חלל מאָרך שביניהן, כאילו שיסעוהו, נראה זידוני ואוילי כאחד. והיו גם כאלה שנטלו וישבו באשר מצאו מחמת עייפות, מטפלים בנעליהם או קולטים סנטרם בידיהם, ואחד, שכתפייה אחת של גופייתו האפורה שמוטה וחזהו שזוף לאלכסונו, היה שר ושורק ומקשיב נלהבות, ואצלו עוד אחד, בפישוק ברכיים ובעמידה עקומנית, תשושה, מגלף בראשי ציפרניו את חטמו שנשדף בחמה, ומפסיק מדי פעם כדי לינוק מן הסיגריה ולהניע ראשו לכל עבר: “מה תאמרו לזה, חה־חה!” חרוץ מכולם וטרוד מכולם הוא חיים־זליג השחרחר, המדדה כבר בין פיגום קורות־הפלדה של האגן, פותח אשנבי־החצץ פה וסוֹכר שם, מתעטף באבק ובדרדור, חובט בטורייה ומקרקר בקולו, ומניח לבסוף כפו על מגבעתו וקופץ בזריזות מפתעת למטה, ועד כה הריהו מטפס ועולה בדליי האנטיליה לשמן איזה ברגים סמויים שבאופניה. חריצותו נוסכת יהירות, שכן משלנו הוא, – והמעגל שתוֹפח בינתיים נפרד לחוגים וקבוצות, ואלה שישבו קמו, ואלה שעמדו פסחו ונשענו על רגלם האחרת, והיו נטרדים בהוכחת מומחיות, משקיות ו״מפעליות”, מכשכשים בצרורות, מגלגלים מבטאים טכניים ועשן סיגריות: מטר־מעוקב – יום־עבודה – משתלם – חצץ־“פולים” וחצץ “עדשים” וחצץ “גריסים” ו“שומשומין” ו“קמח” חצץ, וחמרי דלק – עד שהגיעו ממילא לעיקר: הביתה, נוסעים הביתה! “הי, חבריה, מקלחת חמה, ארוחת ערב, ולישון כהוגן – ה, לחיות פעם כהוגן!”

ורק ברגע האחרון כשעקר האוטו מתחת האגן ועגן אצל המחסן לקבל ״פתקה" והחלו אצים לטפס עליו בבהילות ולכבוש מקום על החצץ, חזרה ונעורה השאלה מחדש ובהפתעה: “ומי נשאר כאן עם חיים־זליג!” ושלמה מניח מזוודתו (הידד, שלמה!) על הארץ לאמור: לא נזוז עד שיימצא אדם! אלה שפיגרו והגיעו במרוצה עם צרורותיהם וקריאותיהם החטופות חשו באויר מה השאלה, ונשתתקו ונצטרדו, תוהים זה על זה בגניבה. ולבסוף נמצא מי שזכר וקירצף בגב־ידו ספיח־זקנו: “הרי יש תור, תורו של מי הגיע?” וכאן הותרו הלשונות ביחד והחלו נזכרים בכה ובכה ומזכירים זה לזה בכה ובכה, עד שפקעה סבלנותו של הנהג, וביחוד כשהגיעה גם בתיה הטבחית, עם תיק בידה ושקיקים בידי אברמקה וברוך שריצדו בעקבותיה, נוסף לצרורותיהם שלהם, ופרצה בשאלה מנוגנת: “למה לא נוסעים? למי מחכים עוד?” אך מזוודתו של שלמה עודנה על הארץ ולא תיעקר ממקומה בטרם נתיישב הדבר, ולו גם עשר בתיות תיישרנה מבט ותנגנה דבריהן לעומתו – עליו אין זה עושה רושם. יש רכוש, ויש מכונות, ויש ״אינוונטאר", לא הוא שיפקיר כל זה, ולא הוא יזוז בטרם יימצא אדם! לשוא עונדת בתיה לראשה את מטפחת־השיראין הצבעונית, סגול־ורוד־צהוב, ומתקנת ומיטיבה אותה לראשה לפני שלמה, מטפלת בה ובשערה באצבעות זריזות ורוחשות כמו לפני ראי מסותר, וחביבות חמודה וליבוב־תום בארשת פניה – אדם צריך להימצא! מן האדמומית לא נותר למעלה אלא הד־סומק ומעין בושם ענוּג ורחוק נמוג ונמחק. ונשתררה דממה גדולה מסביב ומתוך כך נראה כאילו נעשה המקום נקי יותר. ומיד נתפּש גם לחש הגוף הזה, המתבטא ברתיעה קדחתנית ומבקש להיות נקי, למהר ולרחוץ ולהיטהר, ולהיות שרוי במרגוע, ולזכות במעט מנוחה ושקט. ומרחישה מדגדגת הפך הלחש והיה לצמא מענה ולצורך גדול שאי־אפשר בלעדיו. לזרוק את הבגדים המיוזעים, לגרד היטב את העור הנאלח מאבק דביק ולמרק בהרבה סבון, לקרצף את מגרדת הזקן, להחליף כוח ברחצה ולספוג את רעננות המים הזורמים והקרים, ואת נעימות הבגדים הטריים. ולו אפשר היה – אפילו להצטחצח בבגדי־חמודות מטורזנים, ולחוש עצמו לאֶה תפנוקי זוך ועידון. מיוּשנן ושבע… כך, כזאת אף כזאת, ועוד גם… מה עוד?… אכן, עוד דבר, שמשום־מה אינו נזכר כעת, אך דבר שאסור להסיח־ממנו את הדעת ולשכחו… כן, כך יפה לו ונוח לאדם עייף כל־כך… תשוש… ואותה צביטה מהלומה שמקודם – מה פּשרה? והכיסוּס המפכפך בקרביים לאן הוא? כלום חולה הוא? מה אד־שכרון מהלך בו, ומה יום מימים הוא? והכל כה תמוה. כה מעולף צעיפים־ורווי תוגת אין־פשר… צריך להקדים ולשכב לישון… ויהודה גח ויוצא מן האוהל ודמדומי־האפלולית שוקטים נגדו ויורד אל האוטו וצרורו בידו, וליד המחסן יושב חיים־זליג על מדרגות העץ, ידיו על ברכיו ומגבעתו תלויה שמוטה בקדקדו: “תמהר, חביבי, שלא תאחר… הנה כבר יורדת השבת…” ובטרם נמצאת עוד מלה שבחיבה, נעשה נוח מאוד ומאוד לא־נוח, ומן המדרגות הללו יורדת דינה לבושת כחולים ותימוֹרה: “מיסכן זליג… עייף כל כך… לך להתרחץ ותקבל אוכל… גם אתה נוסע, יודקה?” “לא. האוטו עוד לא זז” מתנער הלה, מרוצה מזה שקולו היה כמעט שליו ובוֹטח, עד שכעבור מה, כשהתעשת וחזר ושמע מה סח, בלע מבוכתו וענה עזוֹת: “גומרים כל כך מאוחר, עד שאין מספיקים…” זה כבר היה מוצלח יותר, וחבל רק שאין עוד משפט מן המוכן להגוֹתו. “כך, כך, כולנו עייפים…” נואם זליג ומשתתק, ופוטר את השאר בניד־יד: מילא.

ורק כשהגיע אל השֶקֶק שלפני האוטו ותחושת האנשים הרבים בשאון מציאותם הערנית הקיצתהוּ, נעצר כמגלה אוצר־פּתע: בעצם, למה לנסוע? ועד כך, בטרם נתמלמלה השאלה, היתה כבר מערבולת סימני־קריאה מציפה את הדעת בפזיזות, ונעשה מובן כל כך, שאין חשק לנסוע, ושכל הטרדה והתוּגה מפני כך, וצריך להישאר, והצמאון הזה לנקיון ולנוחיות מתחשל ומשתחז וחותך פסוקות: הקץ לטלטול, לאבק ולרעש! קצת לא נוח הוא לקום ולהכריז עתה לפניהם על כך ולשמוע את קריאותיהם: “נו, הניחו לו, מצב־רוח, חה־חה…” או אפילו מנוד ראשו של אותו פיקח שיימצא אל נכון: “המ, בדקו ומצאו אם לא נשאר במחנה עוד מישהו…” מה שיעורר אותה תגרנות עצמה… אכן, מוטב לוַתר ולנסוע מאשר להילעס בניביהם או לאחוז בנשק אבירי־תרנגולים… “אינני יכול עוד להמתין, חברה, אין זמן!” – מנסר קולו של הנהג, ושלמה נוטל מזוודתו ובתיה מחננת קולה: “באמת, כבר נורא מאוּחר…” ופלוני: “הלא מיד יבוא עוד אוטו, תסעו בו כשתגמרו ביניכם” – ואדגאר: “כך תמיד כשאין סדר ואין תור!” ומישהו שחָש עצמו חשוד במה ורמוז במה, מתלהט ופורש זרועותיו בדרדור דברים רבים קצרי־נשימה, המשתלבים ומתחברים ביניהם בהגיה חטופה ונשימתית: “מה שתגידו – תגידו!” לרוב, ישר והפוך, ומסיים באִמרה זו עצמה ופונה אל סביבותיו לראות אם נמצא מפקפק וסרבן ועז־מצח, ולא נח ולא שקט עד שהותקף בליסטראות טענות כבדות־צדק שבעים ושבעה: “כ־ן, אנו כבר יודעים אותך!” או “לנו כבר לא תספר!” ולא נרגע גם אפילו לאחר שיהודה נעץ קולו כטריז: “אני אשאר, אין לי חשק לנסוע… עייף מאוד…” כן, אפילו עתה לא נח והרים יד נרגשת ונעלבת: “הו, כך, כעת אני נזכר בבירור, הרי תורו של יהודה הגיע, תגידו מה שתגידו!” ועוד גם לאחר שהקישו דלתות מדור־הנהג מעברו ומעֵבר שלמה ובתיה והאוטו נעתק וכמעט ששמט אגב כך את אשכול הבחורים המלחיתים בארגזו מעל החצץ, לא שקט הלה ונידנד בידיו בהתרגשות שבמצפוּן, יחיד וגדול במלחמת הצדק.

נסעו. שקט. דמדומי אפלולית. כבדות־הגות ניצבות המכונות הגמלוניות, לא מוּכרות בדממה קפאונן. נעשה קריר. עייפות רבה. דומם מתנדנד הצרור. נשכח וזנוח באונקל האצבעות מתנדנד בוהה בהיסח־דעת: הנה כך הם הדברים, הדברים כך הם… כך וכך… ניע וניד בבלי דעת. היה חזון, היה רמז, וצו ניתן לקום ולעשות מה – ואין יודע, ואין מבין. אפלולית־ערב ועייפות רבה. כלום הלב נגוע – או אפשר הכליות הן, או רק געגועים סתומים ועתיקים הם? משהו רחוק מאוד מצטלל בדפוסה המתוק של מנגינה, שארית נעימה רוחשת כזנב־לטאה שנקצץ ומתפתל בפני עצמו, או מלים פועמות משל שיר שנשכח זה כבר – עד שנתעורר חשק לרקוק ולהסיח קללת כפתור־ופרח כדי להתנער מהכל רכרוכי ומתמקמק זה, אלא שחבל לעשות כל־מה ולא כדאי. מרקד לו הצרור במחול־שלכת לקצב נסרח ותמוה, וצונחים צעיפי־אפלה ומתדחסים. ניע וניד, ניד וניע נע הצרור ונד, ולפתע נבהל, חדל ועמד.

“מה, לא נסעת, יודקה? הגיע תורך להישאר?”

“אני? לא, סתם, לא היה חשק לנסוע – ונשארתי.”

כך, הנה דינה זו לפניכם, מעולפת נגוהות כבים, מחייכת בחיוכה שלה תימורה ונוחת־מבע – וטוב. הוי. כמה טוב, שנשאר כאן, בצל כנפיה כביכול, בתוך אויר נשימתה. משהו חגיגי ונכסף, מלוטף ומפויס ומגורה וקשוב עם זה, נמהל במזג הדם.

“איזה שקט במחנה – אין להכיר!” סוקרת דינה מסביבה ומשתאה אצל רמץ אּודי־המערב, וחוזרת ומחייכת אל בן שיחה בהתגלות שבאחוה.

“כן, וזה טוב כל כך סופו של שבוע, צריך רק לרוץ ולהתרחץ, להתנַקות ואחר לשבת במקומך ולא־כלום…” כאן היסס רגע, חושד בחיוכה כמלגלג זידוני אל דברי־פיוט ומחייך בעצמו וחותם: “בבוקר היתה רוח, ואיזה שקט עתה מסביב…”

“אכן,” מהגה זו עמומות. “הכל פושט צורתו ומתגלה באור חדש, אפילו את עצמך אינך מכיר עוד… לא?…”

מה, כלום גוחכת האשמאית, מלגלגת, או בתום לב דיברה?… אפס כי אין בכך כלום. עצם מציאותה, ישותה, תחושת קרבתה וההזדמנות לגול אבן מעיקה ולפטפט עמה – ממלאים ועודפים בגלישה נרגשת מרמ"ח אבריך. עוד רגע והתמוגגת, ובעוד מועד קטמת את הרחש המתפנק הזה, שביקש להתגלגל החוצה ולספר לה על מכאוב העלפון שמקודם, שאפשר מן הלב הוא, אפשר מן הכליות, ועל מה שנדמה היה כמתגלה בהוָייתו של העולם, כדי לזכות בניד ראשה, ובהימחק חיוכה אל דאגה חנונה, עד להימוג מרוֹך, כמי שמלוּטף בחיק הורתו – כך, ובעוד רגע אחר כמעט ונישא קולך בשאגה “דינה, הוי, דינה;” שאגת־שוועה, כעגל שהוצא למרחב, וכמעט שאתה קופץ ועומד על ראשך כדי לענגה במעשה זחוּח ולהתהדר בפניה בהעוָיות־נוי – ולא היא, אלא כמהלך על חבל הריהו מתמודד לפניה בנאום עיקש ורציני, הה רציני ומעמיק, נמשך ואינו רוצה להיגמר עד להרגיז, שוזר פתיל שעטנז, דק ונתיק כאן ומעוּבה ונפתל שם, וסח דברים שבבשגב וברגשוֹת מפויטים שבבדידות פּורייה, אצל דברים שבמעשה ובמציאות רגילה, ומחפש השוואות ומילים קולעות והיקשים, ואומר חה־חה כה וכה, ולע ונתקל בלשונו, מסורבלת ומגושמה, ומתפרץ ודוחקה ומיישב מה שאינו מתיישב, ומצטער על הזמן הנוזל ופג, ושש לאין־מצרים על שכך עלתה לו, ואפילו כך, רק כך בלבד! –

באפלולית הזו אפשר להכיר רק בשרטוטי החיוך אך לא להבחין בגוניו, קל וחומר כמה קשה לדעת איך בבואתו של עצמו משתקפת בעיני עומד־מן־הצד הגוחך לו… אמת, האֶתנחתות שבדיבורו, שהתחיל רם ונאה, נעשות מארכות ותכופות יותר ויותר, אלא שאפילו לאחר שזו שילבה קולה: “כן, כן” באחת מאותן האתנחתות שנראו מדי פעם כסיום שבתמיהה הדורש תשובה וטיפטפה עמומות – “אינך הולך להתרחץ?” – והיטיבה בשלווה מכבנה אחת שבשערה – כן, אפילו לאחר זה עוד היה ברור שלאו דוקא לזה התכוונה, ושרחיצה קרה זו בעצם ההתלהבות רק שגגה תמימה היא… הן לא ניצבה זו כאן כל העת כדי “למרוח” אותו לבסוף… וחיוכה כה שוקט, שוֹעה למרחק, ואין בו צל בגידה אף לא אבק של ערמומית־נחש…

“הדמדומים כה ארוכים, והשקט רב כל כך, תאר לעצמך איזה לילה מקסים יהיה!”

הרואה אתה! אבל, החוּט העלוב שמקודם כבר נקטע מכל מקום. וחולין קריר מציץ בסדק שנבעה. קנח חטמך, חביבי, ואל תתלהלה, אַל נא בזרוע נטויה!… ועד שהתיר את הקשר שבצרור שנסתבך לפני כן בשטף ההתלהבות בגלל אצבעות עסקניות שלא מדעת, והיה נכון להשיב לה כגמולה – עלתה מן הדרך רטינה ממושכה, שהתגברה והתקרבה, והאוטו האחרון שפיגר נתנשם ונאנח, והתגלגל מתנדנד על אופניו, חורק בשרשרת מוזנחה, החליף מַהלָכיו וגנח ונדחק, מַלחית על ארבעותיו, מתחת לאגן, ונעצר ביבבה צורמת – וחדל.

“הי, אַתם, מי כאן להטעין?!” נושא קולו הנהג, מהדס סביב המכונה המחוממה המפציעה נפצים קלים בקרביה. כן, חיים־זליג שצץ אי־משם מתמרמר על האיחור ומצהיר שזו לו פעם אחרונה ולפנים משורת הדין, והנהג קצר־הרוח והעייף טוען כנגדו עזות בלשון ציורית, ומתרכך במקצת למראה דמותה של פלונית, עד שכל אחד משניהם יטען: “מה אפשר לעשות!?” בניגוד האומר – אתה, נוֹכל, יכוֹל ויכוֹל, ואלו אני רק אני הקרבן… ויהודה מניח צרורו ומטפס לעזור לרעהו, שנראה עתה כה מוזר בעריית־ראשו, כמעט כבלתי־מהוגן, והריהם מטפחים באשנבים ומשתעלים באָבק ובדרדור ועושים כה וכה עד שנגמרה המלאכה.

“נו, כך, גמרנו שבת־שלום, ואתה אל הררי־חושך!” פוטר חיים־זליג ומנער כפיו וחופז ונעלם ומקרקר בצחוק התם בראשיתו. ועד כה והלילה כבר ירד, ונדלקים כוכבים, ומשב חמים מנסה לפוּח מן המזרח. אך, להיכן נעלמה דינה זו, ומדוע שוהה מכונית מסורבלת זו? עוד מעט ודממה תהיה, ומציאותה של זו תיכלל בהיקפו, ננשמת עם הטהרה והארוחה הממשמשות ובאות… דלתות האוטו הקישו פתע, כיעכעה המכונה אחת ושתיים, נדלקה, הציתה פנסיה, וזעה. וכשנפנה יהודה מרוצה אל המחנה, תמַה אם לא יקרא לה בשמה עד שיהדהדו הסלעים עלצים, סופג בגבו את משב הלילה ומטפס במשעול, מדמה לראות בכל צל את דמותה החומקת תימורה – עלה קולה שלה לפתע, חי ורן כדרכו, מתוך האוטו המרחיק, לאמור:

“שלום, יודקה! ראו, שלא להשתעמם!”

 

ב    🔗

צל גדול שרוע על הקיר ומתמעך בתקרה ועלעול לבן של עשן טופף ושולח פארות־פרע. אל מול מנורת־נפט מרצדת־להבה, שפוף על ארגז נמוך, רבוץ לו ברנש כשק שנשמט. דומייה בין קרשי־המטבח. טיפות־הברז משתתקות בנקיפה בכיור. עשן־המקטרת מתמר באניציו. במרפקים על הברכיים, כפות ידיו המקורטפות חבוקות וגידי־עמל משוקדים בהן, וגוו שחוּי מעליהן – צופה ראשו אל איזה נוכח רחוק שמעבר לשלהבת המנורה המכיירת בפניו חיקוקי אור וצל. אכן, סטופים הפנים, מצולקים כה וכה והשטח הגבנוני הקצר שבין הגבחת כסוּחת השיער המאפיר ובין הגבינים המסובכים, מחוטט אף הוא; העיניים קרוחות־ריסים, השפם דהה וגזוז במלוא חטמו הפחוס וממש למטה מאזניו מתרחבת הכותונת, כותונת־הפסים, על קפליה הרכים, קפלי השבּת, גולשת ומתקבצת אל מכנסי־הכותנה המרווחים־חומים, וקפאון הגות ושלוות עייפות. כך הוא רבוץ לו בנחת התבוננות חיים בן חכם נתן זלעוג, איש צנעא, שפוחחים אלה, אין־אל־בלבם, כינוהו בטוב לבם חיים־זליג, וחוגג את שבתו על מקטרת מפוטמה בתנועות רחבות, רווחות מאוד ומפורזות, עד שניכר בהן שהכוָנה היא מסתמא לנרגילה טובה וכרסתנית, ואולי לזמירות־השבת נעימות הלחן והסלסול שבדביקות, שנותקו מכאן בכוח הנסיבות, הן ומחרוזת־הענבר וזרעוני־הדלעת וחוג־המשפחה סביב התבשיל החם־ריחני, וה“פרק” המונעם בטעמיו, נענועיו, והאגודל המופשל עקומני לאחוריו – כל אלה שנותרו במרחקי העבר, לפופי זרם־תלאות ויסורי־עמל, מערכת נסיונות והרפתקאות וגלגולים רבים של עיקש המבקש לפלס לו נתיב – עד למקטרת־השלום הזו, עם התקדש ליל שבת, בודד במחנה הנטוּש, וציפרני אצבעותיו השחורות עד אין־רחוץ, מגידות תהילתו: מכונאי ראשי במחצבה! מילא, ויהא חיים־זליג. אבל, עתה, הדור במלבושי השבת, רק חיים זלעוג הוא, הנתון להתבוננות שוקטה ולאנחות חסידיות של תוגה; שאינה נוגה כבר, ושל זכרונות שהיו ואינם.

“מה? זה אתה, יהודה! נשב להכין ארוחת ערב?..” מתנער הוא ונפנה אל הנכנס. “פחדתי כבר שטבעת במקלחת חה־חה…” ויהודה, ששערו הלח סרוק למשעי וכותנתו לבנה ובמכנסיו המגוהצים מתוח ה״קמט" חד וישר, עד שאפילו הטלאי שעל הברך נכנע ומקבל על עצמו דין מושחז זה, היורד באנך אל הנעליים המצוחצחות, מעשה טרזן, וגלדי הסוּליות העבות והשרוכים בכלל – מתמצמץ אל האור מבעד העשן ונענה: “אדרבא, אני רעב עוד מאז הצהריים!” כה וכה וחיים זלעוג מנער מקטרתו בדופן הכיור וכח אל הדלי שמתחתיו ומשרבב שרוולו אגב שיגרה לקנח בו פיו וחטמו, ונזכר ומוציא ממחטה כסדין מעשה תשבץ, מנערה בתנועת־חן וגורף חטמו בתרועה כפולה. והריהם מחטטים במזווה ושולים ירקות, וחיים מקבל על עצמו להיטיב ולהכין סַלאט אשר לא היה עוד כמוהו, מתוּבל ומבושם וחריף עד שגם לוייתן שבים יזורר שבעים ושבעה; ואלו יהודה מתלבט סביב הכיריים ומנערם ומתיז גיצים וגוחן בקשת גמלונית שלא להזדהם, ומבקש תחבולות שונות, אף מבצע בהצלחה מעשה שפיתת הקומקום. וחיים כבר מריע בכל זאת את זמירות־השבת ומתענג על קולו השחוק וחרוּך ועל סלסוליו המתבטננים ברוב רגש ונועם לפי תנאי המקום. ועד שהוא מולק ומגרד ומרסק את עגבניותיו, בצליו וצנוניו – היה רעהו עורך את השולחן ועונה קטועות לסיפורי הנפלאות שבאו אחרי הזמירות. אֶח, אֵל שבשמים, פעם היו ימים! כאשר עבד עוד בפרדסי הדרום אצל אותו גוי ימ“ש, והוא עודנו רָר חוטם. והיה שם “דיזל”, נפֶל תמוּה וטפשוני, מצוחצח ומלוטש כפמוטים, כולו רזי־רזים, ועד שניסה דבר בתוך הקוֹנאות והשסתומים והארכובות הללו היה לבו שוקע ביון מעיו הנימוחים, וכמעט שפוצץ את המכונה על הבית ועל אותו אפנדי, ימ”ש, והמיט רעה גדולה על עצמו עד ימות השופר הגדול ועד בכלל, לולא תפש בו ברגע היכן ללחוץ ומה להרפות, ולולא… אח, יה־אל־שבשמים, היו ימים, היו היו, חה־חה!…

ואולם, כל זה אין בו כדי להשביח את הנפש. הכל מבחוץ רחוץ וטהור ורק ההתכווצות שמבפנים בעינה עומדת. ומאום אינו מסייע כדי לפסוח על עצם הדבר ולהגיח ממעגל הבדידות והעלבון הכוסס. לוּ לפחות אפשר היה להפיק זאת החוצה, לתפוש בכתפיו של חיים הלז, הטוב, ולנערו בעצם מלאכתו וסיפוריו, ולעשותו אוזן שומעת, ולקפחו בטענות חזקות: “כלום הרגשת מימיך שלא הכל בסדר בחיי אנוש? אמור, אם ידעת, היש באמת משהו, כפי שנדמה, גדול ובלתי־מושג, שכדאי להשתרך למענו, אפילו מעֵבר להישג ידך?…”

“אח, חיים, מה יהא הסוף?” פלט בשגגה והתחרט עד כלימה.

“הסוף? איזה סוף? אה! נו, כן, חביבי, ככה זה… הנה, ככה… מה נעשה…” ואף הלז מצדו נתגנח בשפע הרהורים, וריבֵּך את הכֵּרָה בשמן ומלח, מניד ראשו ומעוה שפתותיו למין “ירחם־השם” ודומם.

“אתה יודע,” פתח מחדש בבטנונו, כשהוא בוחש בסאלאט בשתי סכינים ומעייניו במעשהו. “אתה יודע. איזה רב, או חכם, או מה, אמר פעם, שאין מה לשמוח, ואין מה לבכות אלא רק להבין נחוץ. נו, לא לבכות? מילא, לא נבכה. לא לשמוח? גם כן אפשר, לא נשמח; אבל להבין, אתה שומע, למה להבין אי אפשר דבר וחציו בעולם הזה?… ובחיי, שזה קצת, כך, נו, אני־יודע, קצת ככה באמת, או מה… כן, כך בערך… אֶח, אֵל שבשמים… אבל מה, זה לא כלום. הנה הסאלאט כבר מוכן…”

הנה בשעה זו, בוַדאי, שם, בבית, יהדפו את השולחנות והספסלים לירכתיים, ואברמקה יירתם ברצועות המפוחית ובלוריתו שנתגהצה גיהוץ של סוף השבוע מטולטלת עם דש חולצתו ועם פרסות מנעליו המקישות את הקצב; וברוך יטיל שמאלו מעבר אַזנו, ירכין גופו כבכוח המנגינה, יקיש בימינו באצבע צרדה ובשעטות מואצות יתחיל לטפוף ולכרכר עד שיתפוש ביד אחת במתני פלונית הסמוכה לו בעוד ידו השנייה מעבר לאזנו, אות להשראה ולהתפשטות הגשמיות, ומיד אחריהם ייצמדו זוגות אחרים ויתחיל טפף והולם־רקיעה, מתחילה בנחת, בתענוג מעצם אמנות־המחול וחילוץ העצמות, וככל שתחזור המנגינה, שנעימתה הדקה מתרוצצת בין נשיפות הליווי הבאסי־תופי, תגבר הנשמה ותישכח האמנות, ומחול־אדירים יתפרץ, יגאה, יציף את המנגינה, יחניקנה, ישתיקנה ויעלה בכוח שופע, שלא קל לעומד מהצד להתנער ממנו בגיחוך שבמשיכת־כתפיים, עד פסגות הצוָחה: “להש־ת־ג־ע!” ותרועות מענה: “עד הסוף!!” ומכאן יתפרצו למעגל לקצב המלים המופלאות בעומקן הרצוף שאלות יחיד, ומקהלה רועמת עונה בהתזה נלהבת: “מי אנחנו? – ישראל! מי כולנו? – ישראל! מי אבינו? – ישראל!” וכן הלאה, לאורך כל שורה השאלות־ותשובות היסודיות, המתגלגלות לבסוף ומתחרזות בשלושה של המלה האחת “למה־למה־למה… אוי, למה־למה־למה…” חזור וחזור עד כדי למצות כל עיקרה וסודה של מלה זו. ולאחר שיפרנסו את החוויה בקצב הפתגם הנמרץ: זיע־זיע אל תזיע!" יינשא קול צרוד אחד בזמר חדש ועליז, שעוד סבתא היתה משעשעת נכדיה בו. “אוי אוי, בים־בם, לה־לה טים־טם!” וכבר מבהקת הזיעה, וכבר חזרה המפוחית והשתלטה על הקולות שנתלעלעו, וכבר חוזרים ומפיחים חיים בנשיפות משתדלות ומלהיבות “טש־טש”, ואף גם אצבעות שבפה הצרימו שריקות דירבון, ואף “טוהא־טוהא” הובע בנוסח “ערבי”, ועוד מעט ויימצאו גם זוגות שיישמטו החוצה, אל אפלולית הלילה ודממתה הרוגשת… ואף דינה זו שם… ובחוץ רב השקט, והפרדסים האפלים, והקרפדות שבבריכה, ומנוחת־פורקן, רחושת־פורקן, ודרור־התפרקות בכל, בקולות השרים, בצלילי המפוחית, ובשמים ממעל, ובשקט הזה שם… כמה שקט כאן, כמה בדידות…

ואחר־כך, כשישבו וקלפו תפוחי־אדמה אל תוך הקדרה הכחולה, נושמים בשתיקה חמימות ואחוָה, ומשהו מעין משפחתיות צנועה המשתרגת וצומחת מתוך התנועות המתונות, הקערה הכחולה, הקצב ההדדי וההבנה הטובה שאיש מבין לאחיו באין דיבור ובאין ניד־שוא, סגורים במעגל המלאכה התמה ובתנועות הפשוטות – נשמעה פתאום צניפת סוס ומיד לאחריה שעטת פרסות, ועור רגע – ובדלת שנקרעה ניצב ירמיהו, שומר־השדות במושב הסמוך, גוחך וממתח אבריו, ומחווה בשוט שבידו – “נא, איזה יופי! שלום, חבריה, היימצא משהו הם גם למעני?” והוא מטיל בהגָסה את כובעו עם מעיל־העור לקרן־זוית, ומנער שערו, גורף תחתיו שרפרף אחד, ומציץ צוהל באותם השניים וריח לחוּת וזיעת־סוס ושדות שבלילָה נודף ממנו בנשימה שאינה נתפשת כמעט. ארשת בת־בלי־גיל לפרצופו, וחריצים עמוקים חצובים מחטמו אל סנטרו, עיניו הכהות סחות הקשבה, ואלו פיו, להיפך, שותק מוזרות. חולצה שחורה התלוּיה מרובעת, אברקים ומגפיים קשים. ועד כה הריהו חולץ להב אולרו ונוטל אף הוא תפוח־אדמה לקלפו, וכופה את נוכחותו על המציאות: “פוי” הוא אומר, “את ידי לא רחצתי” וגוחך ומתקן את המעוות אצל הכיור, סוקר לאחוריו: “בחיי, שזה מוצא חן בעיני, ממש שבת אצלכם!” ובעוד אלה תוהים ומַפטירים בשפה, היה ירמיהו נוהג כבן־בית וסיפר כבר שתיים־שלוש מעשיות קצרות, שאי־אפשר היה שלא לחייך ולהוסיף ולנעור בקול לשמען, בעוד הלה עיניו קרירות והיתולו אינו מש משפתותיו. סיפרו עליו, אגב, על ירמיהו זה, שהיה פעם “משהו” ושיצא משום־מה בדימוס; אחרים אף הוסיפו ותיארו מאורע “דראמאטי” מסוים שבעקבו נתמוטטה הגדולה והגיע לידי כך; ושוב היו אחרים שמצאו בכך רק “אידיאליות ורוח חלוצית נאמנה”, והיו גם כאלה שהצביעו במעוג מול “בורג” נסתר שבמוח שאינו סובב כשורה, כנראה. אם כה ואם כה, עיניו היו שותקות ושפתיו גוחכות. אף חיים נתלהט־נסחף ופצה פיו לספר מה שהיה בשכבר הימים. וכשתמו ההכנות והחלו באכילה כבר היה יהודה מחייך לכאן ולכאן בחיוך מטושטש ובמבוכה קלה, ועם זה בתחושת הקלה ורווחה משום־מה, צד את הניבים החריפים במעופם, ומתכרכם מן החריפות שבמאכלים, ומשתדל שלא לפגר בחיוכו אחרי ריתחת הדברים. לבסוף, הגיע הרגע וחיים, אותו חיים בן חכם נתן זלעוג, שלח ידו אל חגורתו להתיר שיהוק חנוק של שובע, וכיבד את רעיו בסיגריות טובות, השמורות עמו משבת לשבת, ובנסותו לבלום את בולמוס הגהק שאחזו, היה שואף לתוכו במציצה קולנית מנות זעירות של קהוָה ופולט מתוכו תמרות־עשן עבותות ב“חה־חה” בטנוני ורוה־נחת, עד שתם המשקה ותם העשן, ושהוקו הלך הלוך והתמוגג, הלוך והתפשט, וראשו החל צונח בתנומה כשרה אל תוך קיפולי הכותונת הרווחה. “אני אלך רגע, לישון קצת” ליפלף בלשון מסורבלה, תשוש ורכיך כקרישה חמה, ונעקר בברכיים פקות אל הדלת: “עוד נשתה אחר־כך תה!” זקף אצבעו והתפרצף בנחת לאחוריו, נמס לקראת הטוב המזומן, וחמק־הלך.

עלו שריגי־עשן צפופים וליחכו את אור המנורה המבליחה לקראתם. העייפות שהיתה עד כה שקופה וערטילאית החלה מעיקה בשרירים ונוסכת כבדות. אף הצחוק הרם שמקודם, דומה כאילו נתכווץ לפינות־הצל שבמטבח והוא תמוה, נלעג ומבוזבז לריק. נשימת־חולין התערבה בשתיקה. הרגיזו גבב הכלים ושיירי הסעודה שעל השולחן וצריך לפנותם ולהדיחם – אך אין חשק ואין כוח לזוז. אולי כדאי להיפטר וללכת לישון כשיקום הלה ויסתלק. עצבות צצה וגעגועים הרימו ראש.

הן היה משהו שצריך לפתור אותו, או לסדר אותו, או בדומה לזה – ואלוהים יודע מה. טוב שאינו הולך ורע שאינו זז. וחוץ מזה יש עוד לבדוק את המחנה אם הכל כשורה בו – וגם לכך אין כוח. בחוץ, כנראה, קריר ורוח צלולה נושבת. וזה מעלה כאן עשן עד להחליא. כלום נעולה דלת בית־המכונה? דומה שכן וברור שלא, ברור מאוד. כמה עייף אדם. ומחר יום גדול… יום גדול וארוך". למה הוא שותק, ברנש זה, ומה לו כאן?… צריך להשבית את השתיקה… רוח צח בחוץ, והדלת אינה נעולה, זה ברור. ומה עושים הם כעת שם? למה נשאר כאן, לכל הרוחות, איך נלכד בפח כשוטה?… פקעות לוחכות את המנורה המהבהבת. צללים ועצבות בפינות. ועייפות רבה. אבל, מה הוא פה ירמיהו זה? טוב בכל זאת לשיח עם אדם.

“ואותך השאירו כאן לבד!”

“השאירו? למה השאירו? נשארתי.”

“מתעכב על הבדידות, אה?” והרים גבותיו כמחבה לתשובה, וכשלא נענה, גיחך: “מבקש עולמות אבודים?”

“אני? איני מבקש דבר” (כמה מאוס השולחן המזוהם הזה – צריך לקום ולנקותו!…).

“המ, לבלי חת!… אולם, כלום כדאי זה? לא כדאי, בחור, שמע לי…”

“על מה אתה סח?”

“אח, סתם. אתה מוצא חן בעיני.”

“מילא.”

“אבל באמת! ומה שלום דינה!”

“דינה! למה דינה? מנין לי לדעת? מה לך ולדינה?”

“לא כלום. דרך אגב. נערה נאה, לא כך? חה… ואיך העבודה כאן? מרוצים, יש שכר לעמלכם… איך נוהגים לומר: משתלמת… העבודה…”

“אתה מלגלג?”

“מלגלג? מה, כלום לא כשורה שאלתי? שאלה תמה ופשוטה! מה, אני שואל, מה העבודה הזאת לכם: חוסר־עבודה, כיבוש־עבודה, או, “חלוצים להר ולסלע”… או איך אתם שרים…”

“נו, עזוב! עובדים וחסל. בטורח ובדוחק. ומה צריך עוד?”

“לא כלום. בהחלט.”

“לא כלום. בהחלט.” ואחר־כך עוד הוסיף:

“אין אתה מאמין? סתם ככה: עובדים וחסל, כרגיל. כבכל מקום.”

“זה הכל? סתם, כרגיל?”

מה הוא רוצה זה, מה הוא מבלבל את המוח? לו אפשר היה כעת, ברגע זה עצמו, כשהכל כמו שהוא, להתרומם ולפרוח לאשר יהי, להרחיק עד אין קץ, קרוב למחוז־השלוָה, זה רחב־החופים וברוך־החום, לגהור ולהרדם, ולהקיץ מפוֹרק, נקי, חפשי… חפשי כל כך… הרחק הרחק… ויש אנשים היושבים להם עתה ומכוונים להם נגינתם, כה מלאה על גדותיה, שאתה מרגיש שמשהו אחז בך כראוי, ואתה מפקיד בידיו כל אין־יודע־מה שבתוכן, ויודע שהחוט הנכון נמשך בכוח הנגינה מן הפקעת, והשחרור רב והולך, ותודה ממלאה את לבו, להודות לאל על שכך וכך ברא עולמו, ועל שיש כה וכה יופי לא־יחולל, רחוק, פלאי, שלם ואציל, טמיר ויהיר, כה תימורה ויהירה… אח, דינה. דינה… למה לדבר, למה מלים בלות אלה, ומה זה רוצה כאן?… ומה הסוף לכרכורים, אלה?…

“לא, לפעמים, אתה יודע. יש גם אחרת… אתה יודע…” פיטפט ונקוט במאוחר על דבריו.

אלא הלה כבר נאחז בדברים והיה פורט ומונה מליו ב“שלוָה דורסנית”: “הווה אומר – רגעים גדולים – או אושר, – כגירסת יש אומרים, – חה, דברים חשובים, ואחר סעודה שמנה, ובשעת לילה, המ, הווה אומר, כזאת וכזאת, חה־חה!” – וכאן, משום־מה רחשו קמטים במצחו ודומה היה, עד כמה שייתכן הדבר, שנתלהט דוקא למרות הדברים המתונים שבהם פתח, אותה מתינות ידועה המבשרת מראש בואם של דברים חמים ונלהבים וממריאים מרוֹמים – “רגעים גדולים אתה אומר – ואני איני נזכר אלא בטעם העלוב שנותר אחריהם… בשעה שאדם נכלם בפני עצמו ואינו יודע להבדיל מה רב בו, אם השממון או המגוחך…” וכאן החל לוחש רהוטות משפטים שלמים ומרצפם למשטח הרצאה רחבה, העשירה ב“כלום שומע אתה בחור” ואפשר אפילו שדברי־טעם גנוזים בה, אם להתבונן בהם ממרחק־מה, כבכל יצירה של אמנים גדולים, ואם לכרות אוזן לדליפה הרצופה, שבין הגיי האתנחתות הקצובים הנ“ל, שדבק בה משהו מחיצוניות בעליה, לדליפה זו שדומה כך היתה קיימת מעולם וכך תהא קיימת לעולם. אכן, אין הוא, ירמיהו, מתכוון כלל להורות למישהו ארחות־חיים או להוכיח שמעשיו שלו תאומים לדבריו, כי למה, לאבדון, יהא מוטל עליו לקיים נאה כדרך שידרוש נאה, ומה לזולתו ולזה! דיו שהוא כזה, רב לו שהוא כמו שהוא, ויעשו אחרים ככל שנוח וחביב להם ויהי אלוהים עמם וכו' וכו' " אלא ש… אם הגיעו לכלל שיחה זה ואם יתרצה אדם לשמוע דעת אדם אחר, שהוא כשלעצמו בז לכל כפיית־דעות וכו' וכו‘, אדם המצהיר מאז ומעולם כי טובתו שלו ורצונו שמורים רק לעצמו ולדרך שרירות לבו, וסוף פסול, וכו’ וכו', הרי שהוא כשלעצמו כך וכך הוא סובר: ראשית, פנים רבות לאושר, ושנית, הפכפך הוא האושר ובוגד, והקבוע ועומד בכל תהפוכותיו הוא משהו מהמצוי מעבר כל אלה, וממשיך ממרכזו את הכל… לאמור… לא! לא! אל תצחק:” נפנה ישרות והבעית את שומעו שמוט־הראש השולח מבטי־סבל לסירוגין אל גבב הצלחות המזוהמות ואל ציפרני־ידיו המסוקסות ומחוצות. “אלוהים! הנח, ברנש מגוחך! צחוק הוא עושה לו! ולעצמו של דבר: אותם הדברים שמעבר מזה, מהלאה, שצריך להגיע אליהם ואין יודע איך ואין יודע מה – זה כן, זה כך הוא, – ברנש מגוחך, אדם החפץ בדברים כה רבים ושונים ובלתי־נמצאים, ומצב־רוחו לפי המזומן – אדם שאינו רוצה לקבל רק משום שכך יש ולא אחרת, אדם, שאינו רוצה…”

“ואתה יודע מה אתה רוצה!”

נו, יודקה! הרי לך שאלה כדרבן. אלא שכבר מיד נועץ פלוני, שנשתתק כדי רגע, מבטו בפניו כבמפולש בהבעת מעין־רחמים: אותו, את ירמיהו רוצים להפיל בפח! ולאחר שהניע ראשו כמה פעמים בכל הדגשת ביטול דברים של מה־בכך אלו, פתח מתוך יהירות ב“כמובן! אני רוצה לצאת לעשות ‘סיבוב’ וללכת לישון!” ובמלים אלה היתה חבויה בכל זאת, כזרע בנרתיקו, איזה סיבה להמשיך ולהסביר דבר, שלא ניתן, כנראה, להגנה על נקלה, וקל וחומר להסברה, וזה הזקוק להסבר חשוב זה, היה מישיר מבט מזוגג ועוקב בעניין אחר שפתי זולתו הנעות, ומתפלא על הקמטים הרוחשים במצחו גלים גלים, ואף שומע מפעם לפעם כמה מלים וכמה וכמה “כלום שומע אתה, בחור”, וחוזר ומאבדם, ומשיא לבו לראות המון דברים אלה כאילו היו איזה אוושה זמזמנית והכרחית שחייבים לקבלה בחשאי וכגזירה שאין לבטלה בכוחות רגילים אלה שבידיו, ושאם גם יקום פתע וישווע כשור עקוד – דבר לא ישתנה. “מי שואל את פיך?” שמע באחת ההתפקחויות וראה אצבעות כנוסות אל אגודל מעמיק־חקור: “אדם נולד ללא נשאל, ימות ללא יידרש, ולגופו כובד, ולכובד חוקים, חוקים עליונים, אלוהיים, אם תובן כוָנתו, חוקים מלוא החלל והחיים, וצא אתה עם רצונך שלך והוָייתך שלך, ככל שיהיה להילחם ולהיאבק עמם, כדי לחיות מן היד אל הפה. הנה, מי שואל את פיך כאן?” ושוב נלאתה האוזן ואבדה ההבנה, ונעשה קולו אך רעש טורד בלבד. אבל ייתכן, שבכל זאת כך נוח לו לפלוני, ויפה לו כשהוא פולט עם עשן הסיגריות גם עתר מלים בקמיטת מצח ופשיטתו, ומי יודע אם לא טעמי בריאות יש כאן וחייבים להבין ולסלוח חולשה זו, בשגם כוָנתה כה רצויה, ושכרה, אילוף אנשים צעירים בדברים העומדים ברומו־של־עולם, בצדה. “בני אדם, אבל שם זה כך: בשביל לקבל – צריך לתת!” והיה כנראה גם משהו מגוחך כאן, לפי שמיד נשמע צחוקו: “חה־חה, רק השמש והאדמה נותנים ואינם לוקחים, ואף הם יקבלו את גופך שלך ככלות הכל…” פה היה רגע והזהירו עיניו, ופיו אפילו התעווה נוגות כמעט־קל. “ואני איני מאמין, אתה שומע, אלא בדומם הגדול הזה בלבד, אופל יקחני, עכו”ם גמור הנני, חה־חה, פגן אם תרצה!" והטיל שתיקה בחדר לתת שהות לרושם עד שיפה הדים עזים, ובעוד מה היה טורח הלאָה ומוסיף להסביר ולהרחיב בשפע, לפי שגם כעבור זמן מרובה נשמע עוד צחוקו: “פגן גמור, חה־חה!” והיה נראה פתאום, שכך דוקא טוב. טוב מאוד ותו לא. טוב לשבת ולשמוע. טוב לפשוט רגליים במנוחה ולהביט אל זוהר הנעליים המלוטשות, וידבר הלה ויעתיר דברים בהתעוררות, כי טוב כך, ואולי גם צריך לחייך אליו משהו כדי לעודדו או להתכיף את ה“כן, כן” ולזרעו נדיבוֹת הכא והתם, ובלבד שתהא שלוָה, ותהא מנוחה, ולא יפריע דבר את מהלך השטף ההכרחי. כי מה יש יותר מזה, ומה יוָתר לאדם אם אף זה לא יהיה?… “גלויות, אני אומר, גלויות וישרות הבט סביבך, ידידי הטוב, וראה מי סביבנו אינו שוקל את העולם כנגד גופו של עצמו? אלא שאין זה נאה להודות בכך.” עתה היו עיניו ופיו כמעט שוים, ומשפטיו היו משוכללים, בלי פגם ונכוֹנים, אם תנסה לשמעם, נכונים עד כדי לקרעו כדג, עד לזוָעה, עד שידיו הבטלות מרגיזות אותך. ואתה חש אשמה על שלא הקשבת להם כל העת: “מאמינים במה שיש, רוצים במה שאין. ויודעים את זה ויודעים את זה – וממשיכים לחיות. אף־על־פי־כן. ואפילו אין בכך כל טעם נוסף למה שיש מכל־מקום. אדם נושא מומיו ועולמו בשלום. יודע להוקיר את מה שהוא – הוא, כמו שהוא, כיוָן שיותר מזה הרי אין לו בעצם… הנה כן, אתה שומע, בחור שכמותו… צריך כבר לזוז. בוא ונשטוף את הכלים, אתה תשטוף ואני אנגב – הנה זהו מה שרציתי לומר… דברים אלה אינם יפים להיאמר בקול… אך, הנה, בכל זאת…”

קם יהודה לאסוף את הכלים, נדהם מן השטף שניעָר בבת־אחת על ראשו העלוב, מנסה לטרוד ולפתור כל זאת במנוד־ראש פיקח: “עמוק, עמוק, דברי אלוהים חיים!” ומוַתר, ואילו היה אפשר, היה שותק עוד יותר. דומה, נעשה חם בחדר. והרגעים נעשו ארוכים מאוד כתהומות אין־סוף, ובממש. היה מדגדג בקרביו אותו איווּי עז להרים קול ולשווע, כך סתם, עד שאולי יוקל, ומאידך חבל היה מאוד על הזמן האובד, ועל המלים הרמות, ועל האַחוָה שאיננה בתוך כל אלה, ועוד על הרבה דברים אחרים שלא־ברור עוד מה הם ושמסוכן גם להשהות מבט לעצרם. מי־הברז היו קרים מאוד, והכלים משומנים מאוד ונאלחים ועוררו שאט וכמיהה צורבת לנקיון רב, עמוק ויסודי, עד העצמות, עד לגיהוץ וצחצוח מופרז, עד תפנוקים. וטוב היה, עם זה, לו אפשר היה לפצות פה ובפשטות ולשיח בפשטות ולספר ממש ובגלוי בהא ובדא. דברים קרובים ומובנים בשפת אנוש. ולגול מטען מעל הלב… משהו בקרביים היה זע בטרדה והזכיר את ההתקפה שלפנות־ערב, ואם להקשיב היטב, אפשר לחוש בעורקים ריצוד מוזר של הדם, באותות וסימנים לחולי. מהו הדבר בעצם ומה מתמקמק ונמס כך? ולפתע הקניטה עד חירוק־שיניים מציאותו של הלה, הרגיזה עד ריתחה עמידתו, אצבעותיו הקצרות עם הבוהן השטוחה־פרוסה באויליות גלמית שטיפלו בכלים ובאלונטית ועיניו הסוקרות מבעד עב עשן הסיגריה הנעוצה כאוד לגלגגי בזוית פיו, וכל שיחתו ה“נפשית” והנכוחה הזו, נתעורר רצון רב להטיח על ראשו בקדרה גדולה זו, ולראותו מתעווה במכאוב ונוֹאק אנקה כנה, שפנית ופשוטה… ועוד היתה צצה ונובטת אי־משם, בקשר לא מובן, דמות אחרת, מחייכת ותימורה, זכה כלהט כוכבי־חצות ורחוקה כמוהם, עד שהכרח היה לו למהר, לבלוע רוק ולגולל דברים נרגשים. תמה שמא אין הם מתקשרים ונחרזים כל ערכם למה שסח הלה, ויבצבצו מוזרים ושלא כעניין, אך זה רק כדי רגע, ובעוד התמהון מתרבה ועולה, היו הדברים המכבידים צונחים מאליהם בריתחה כבושה:

“גאוָה זו! יהירות דלה זו – בעיני מי תטילנה? מה בצע בחיוך המהודר הזה אם לא טוב לך… ממש לא טוב… כלום יש דבר בעולם שבכוחו לכפר על לא־טוב? אדם גאה לו, למה, למי, מה בצע?”

ירמיהו היה חובט והולך באלונטית הלחה על כף ידו האחת, ממתין לקדרה שתמורק, וכשנטלה רועפת ודולפת קינחה בשתיקה והוסיף והחשה עד שהציגה על מקומה. ואחר משך גבותיו – “למה? נוח לי בכך, איני יודע טעם אחר. טוב התייסר ושתוֹק מהתייסר ונאוֹק. (צריך לזכור מבטא חזק זה לעת־מצוא!) ולמרות מה שנוח להפיק מכאוב בהעוָיה מוצלחת, בוידוי מהמם, או בסממני־מרפא שחוקים אחרים, הנה כך הוא סובר, לאמור כשלעצמו, בלא לכפות דעה על אחרים, לאמור…”

“מה אתה מתחסד'?” שכח יהודה דרכי הכנסת־אורחים. “אני איני יודע ‘כואב לך – ושתוק’ זה שלך! ואף אתה לא! ואין אדם בעולם! ולמה להרגיז בדברי־שוא?… אדם אינו אבן. והריני רוקק על הגאוָה. כואב לך – צוָח. צוָח בשם אלוהים! טוב לך – קום והריע, צא וחבק כל שתפגוש בדרכו, כדי… כדי”. הנה, כדי שתראה איך אתם יחד, יחדיו… וכשרע… אני… הרי אינני.. אני… אתה רואה – אני אינני כשלעצמי… לא אוכל לבדד…"

והיה קולו כה סחוּט ומושפל בסוף דבריו, וכה יורד לעומת העוז שבו פתח, עד שברור היה שכאן אין מה לדבר עוד. וחבל, חבל על הכל. ורגע עוד היה נדמה שאם יצחק בקול מטוב־לב – יהיה הכל כלא־היה, וצד חדש יתגלה לבסוף. אולם כיצד לצחוק? ומתי יפטר לו ברנש זה וילך? ואיך לעכבו לבל ילך, שלא יקום וילך, כי יש עוד רבות וגדולות לאמור לאדם, ולו גם קטנות ונמוכות, לאמור לו דברים כהוָייתם, ואף גם לשמוע, לשמוע דברי אדם, דברים אחרים ורבים… לפתע התנער, כשחש שהלה היה מדבר מכבר, ומכבר, כנראה, היטיב עמו ופטרו מהרבה מאמצים של ביטוי, ויש לשמוע את דבריו בדיעבד, ואין להשתמט מסגנונו ומחיתוך קולו הבוטח משום־מה, ורק חבל שקולו של עצמו היה מעורב בכל אלה, ושאליו פונים דיבורים יפים אלה של פלוני: “ראית פעם מאפרה נטושה מקץ ליל־קלפים?” היה הלה אומר כקורא בעל־פה: “אפר פריך, ריח בלה ונתעב, בחילה שלאחר משתה… אני, לי כך הם נראים כל אלה,חיבוקי־כד־אדם' וה’שיתוף' וכיוצא בהן: מאפרה נטושה מקץ ליל־הקלפים…־ בין אם ‘יבינו’ אותו בין אם לא – אתה לחוד והוא, שהבינך, לחוד, ומאום אין שיאחדכם. וכל נידות־הראש המובהקות וגניחות־האחים – מה הן, ומה יביאו לך, ומה לך ולהם? למכור את מעט חירותך בנזיד מפוקפק של שיתוף־לבבות. סגור את התוֹך והטל את המפתח מעבר להישג יד הבריות – אם במליצה עגולה אתה חפץ – בלאו הכי הגע תגיע לאותה נקודה עצמה, ואתה רעב יותר מאשר קודם. כי קודם היית חסר רק נחמה על מכאובך ועתה גם על בדידותך. כי בודד הוא ברנש, ועוד הפעם, לעזאזל, בודד ויחיד – ולא יעזור כאן מאום. וחוץ מזה… אין בלבי מאומה אם כה תעשה ובלבד שיהא לך נוח… הנה גמרנו את השטיפה… ועליך לדעת פעם שהישועה תצמח רק מתוכך, מעצמך ומשלך, אם צמוח תצמח… הסוסה המסכנה כבר רעבה בוַדאי כהוגן, עלי ללכת…”

עתה החלה מנשבת בממש יותר ההרגשה, שקרוב לבוא הרגע שאפשר יהיה לפצות פה ולדבר ושיש באמת אוזן שומעת… ועוד מעט יימצאו המלים, הדברים… ואולי גם האומץ… אומץ־הלב… ועם זה היה תוסס מרי שדחף להמשיך בתנופות אדירים, ולא לקבל, לא להסכים…

“מה היא ישועה זו? הבלים! הרי באמת כך הוא זה – לשכוח קצת. הסחת־דעת של רגע. וכי מה יש יותר מזה? והלא הכל בן־רגע הוא. מי יודע מה יבוא ברגע הבא. – וחשובים הרגעים האלה, כל אחד לחוד… יקרים… אם רק תהיה הסבלנות להמתין ואורך־רוח לאסוף… פה ושם… וחוץ מזה… הלא יש גם עוד יותר מזה… לא תכחיש… יש כאלה שלהם אין כל זה רק העוָיות נימוס שבהסכם: “העוה לי – ואעוה לך”, והן יש ידידות בעולם… ויש אמוּנים… ואהבה יש… אהבה… ויש… אתה שומע… יש, אני אומר: יש!..”

“כן. כן… בוַדאי, ערב נעים היה, סעודה נאה ושיחה נאה… הטוב והמועיל, חה־חה… רב תודות ושלום לך. אל תזכרני לרעה. אתה עייף. מסכן, כל־כך. לך לישון ופרוש בשלום חיים־זליג שלנו. הלא הבטיח תה!… בחור הגון הוא… חה־חה…”

ונפתחה הדלת ונתגלתה החשכה שקנוקנות־עשן אצו לחמוק לתוכה, וחזרה ונסגרה בלא טפיחה. ושוב היתה בדידות מוקפת קרשים.

ודוקא עתה נמצאו המלים לאמרן, ואין למי לאמרן.

 

ג    🔗

היה לילה בחוץ ורוח נמוכה נשבה בהתלהבות אפלה. פח מוזנח חרק לו מן הצד ויריעות האהלים התדפקו. משהו משל ספינה תקופת משברים מקציפי אימה ירקרקת מתחבט בחלל המסומן שחור על גבי כהה. אלא שעלעולי אבק מחטני מחזירים את מציאות ההוָיה היבשתית, השרטונית, של מעבר מזה. אך גם זה, כמובן, אך פיוט הוא ודמיון נרגז. מציאות מה היא? – לא כלום, רק הלוך ובדוק בקצוי המחנה, והגף דלת בית־המכונה שהיתה מוגפת, מוברחת ונעולה היטב עוד קודם לכך, ושקוֹל בדעת מתוך רצינות תמוהה בנושא המקיף אנה נסתלקה התנומה, ומה לעשות אם לא להתנמנם? ואגב, אם להתכוון ולהקשיב – אפשר לשמוע גם בהמולת הרוח קרקורי קרפדות רחוקות, טובות ומופלאות; ולא עוד אלא שגם כוכבים, כה וכה, רומזים וכבים, טרופים באד האטום יליד־הרוח. ושמא באמת אין הכל כה חתוך ופסוק משכבר? פרעות השיער המתנפנף בנשוב הרוח היו צונחות עד העיניים בשככוֹ, ומשהו אבירי ומבקש ניב עצום שאפילו סימן־קריאה שיִתכוֹף אחריו ייראה חיור ודל – היה מתרגש ומתבקש כדי לזעקו אל הלילה. חסר רק צוק־הסלע הכשר לכך. לילה, לילה. אהלים בהירים מתכנפים, צריף כהה בתווך, ושרידי עקבות מציאות בני־אדם שוקקים, שהיו ואינם, נאחזים בבלימה. ואכן, לאן עכשיו?

ובתוך כך חבל לעמוד. וממילא נישאות הרגליים כלפי מטרה ערטילאית, סתמית. סגור המחנה ברזי חשכה. ומה, למשל, אם יארע ולא יחזרו אותם שנסעו, ויהיה עליו לבלות כך וכך ימים רבים, כמו שהוא, כזאת וכזאת? הריקודים תמו משכבר, ואף אם חזרו ונשתלהבו בלהבה קלה ודועכת מאליה, והלכו איש לעברו… ואחר כך עוד שבוע של עבודה, ועוד שבוע, ורבים ורבים. חצץ ואבנים וקרוניות, ומכונות קידוח. ימים ואנשים מסתובבים, עוברים ונעים סביב עצמם, סביב נקודה אחת, סביב סביב. ומה לך מסתובב כאן, חוזר ומסתובב, עלה ורדת, באורח עגול ובקוטר מוגבל כאילו היה מוקף קירות, בתוך השטח הלז שבין האהלים? אכן… וכאן נפלה באחת איזו רעלה של נוחיות והקלה ומתיחות שנתפרקה משום־מה, וחום גנוז פיעפע והיה נוח מאוד. כאילו דבר סתום נפתר מניה־וביה. וכאילו ברור הוא הדבר מאוד והגיוני, מתקבל על הדעת ורצוי מאוד. איזה פיוס, או חביבות, היו נרשמים בו קלות, בסבר פנים. הרוח המתלבטת ביריעות לא היתה מביאה בכנפיה מעתה אלא בטחון דוקא, כאילו יושב אתה בטירת־אבנים איתנה, מול אח מוסק, ובחוץ מסתער הרוח ואתה כה מוגן, מבוצר, עד שכמעט מתפשקות השפתיים בשירה, אותה שירה שמימים מקדם, שאי־פעם אף נרשמה, ברגעי התרוממות והתלהבות בת־רגע, ונגנזה במקום שהכל גנוז, כל שהיה, כל שעבר, כל שצר להיזכר בו מחמת סופו שלא בא, מחמת קטנותו שמעולם לא הגיע לגדולה. דומה, היה מדובר שם על חורשת־ארנים גוהרת סביב הבית בצלע ההר, על התריסים העתיקים המוגפים מפני הקור, ועל אדם תקוף־ששון המדדה אנה ואנה שוקט ועלץ, מתפלל באשרו התם כי רב.

ככה, מלים קלות, התרגשות קלה ושמץ תוגה. ואפילו קורטוב בושה זה על אי היכולת, על החרוזים הממוגנים, הבעלביתיים, שפעם נראו כה חזקים ומבטאים – יימחל עתה בנדיבות. אם כה ואם כה, לא זה העיקר, ואף לא דבר אחר… אלא מה… אכן, חה, לא כלום, אוהל זה שלה הוא, אהלה של דינה. אהה, כלב־בית נאמן, אהלה שלה, זה הוא, חופה על חלל אויר־נשימתה, ולמה לא להיכנס קמעא ולשבת משהו…

מוזר, למה לו ללב לפעום כך, ומה חרדת מתיחות זו, אלה מבטי המחתרת המתרוצצים סחור־סחור אם אין משגיח, וכל כך בגלל גחינה שאדם גוחן להיכנס מעבר לידיעות אוהל נטוש במחנה־אהלים נטוש? יד מטפסת בעמוד האוהל עד לעששית. חרֵדה כאילו עלולה היתה למעוך דבר חי ויפיח רוחו, מסירה ארובת־הזכוכית ונעצרת ומהססת וחרדה מפני האור הממשמש. וגפרור כבר נשחק לבטלה וכבה, ואחר נדלק ואֵש הועלתה, והיה אור קלוש – והרי ניצב לו יהודה’לה שלנו, שחוח כלשהו, בוהה ונבוך, ונכון לכבות מיד את האור ולהתנדף מכאן חיש קל, מתוך צרימת האויליוּת שבמעמד זה. אכן, משהו שבסלידה, מהול באיזה “יקח־האופל־כל־וכל!” היה כאן. ואין זו הגזמה, כנראה, אם דומה שיש כאן יותר מבשמינית של גיחוך, וישובח האור הדולק המסייע שלא היה כל זה בהליכה על פני קרשי־במה, אפס כי אין בכך אלא הבלים בלבד. כשפוקחים עיניים ומשתהים רגע הרי מראה אחד לכל, משהו שאיננו נמדד במידה של כפילות או מעמד נאה. אדם מבוגר הצונח על שרפרף שבאוהל לאור המעומעם של העששית שבעמוד, וכל גדולתו זו, וכוחו המנפץ סלעים, ועולמו שהוא כך וכך, ויכול בתנאים נוחים להיות גדול יותר ונרחב, ואפשרויותיו כה וכה – מצטמצמים בישיבה בטלה, באפס ידיים שמוטות ותלויות, ישוב ודמום, ישוֹב בגלמיות ודמום.

הנה כך הוא גלמוד. מציתים סיגריה, מסתכלים בעשנה. בוחלים בטעמה וקוטמים אותה בראשיתה ומיד מתחרטים על כך. וחוזרים לקפאון שמקודם. אף המבט הנתלש מפינה לפינה ואינו מוצא מקום להישתל, נקמץ לבסוף באשמורות העייפות ושוקע לתוך תוהו נחשולים עקלתונים מרצדים, המתקרבים בהמונים מאיזה מרחק אין־סופי ומצטופפים בשפע מאיים, עד למכאוב חריף המאלץ למהר ולפקחן אל הנוכח קלוש־האור. וכי מה הדבר העוקר אדם מנתיבה כבושה זו ורבת שאוןיחיים, להטילו מן הצד, ולתחמו במעגל צר אחד, כאותו גמל טורח קשור־עיניים על פי הבאר וסובב סובב לו במוסרותיו, ויעודו באין־יש, ונחמתו בשאינו־נמצא? כמה פעמים כבר היה כאן באוהל זה, מתרגש ומתאַדש, חרד ומתגבר, והיתה כאן זו, ופרפורי דברים שנחנקו, במנוד חיוך מתוח, הנה, כך, מה איפוא הדבר, ואיכה נשתבש אדם לעבטיט ביש כה, זו החרפה הקטנה ואזלת־היד הרבה? אבל, בינתיים, נוח לשבת כאן, נוח לשבת… סתם… ללא חיטוט וללא כרכורים אלגיים. כך סתם נזכר אדם בתנועות אצבעות בשעה שהן מטפלות במשהו קל, ומתלהב ומשתכר אגב כך ומצהיר שאין שירה ואין עבודת אלוהים אלא, בנידות דקות אלה, ומוסיף ומעלה לפניו מבע פנים, וגון עיניים, וקצב שבגוני השיער, ובהדר קומה ובמשהו ארור של יהירות, עד שצועקים העצבים בריתחה מבולמוס זה שתוקף לשלוח יד ולגעת בה… אי, דינה, דינה!… הנה האויר אוירה, נדיפת־בושם מעטה משל הוָייתה, ותהום של געגועים חיים וכואבים. ואתה, נסה נא לדמות מה היה יכול להיות ולבוא לו אירע כזאת ולו נעשה אחרת… משהו שאין להגידו ולמצותו במלה או בניב כל שהוא, משהו שבמסתורין מניע גלים בחלל האוהל, ואדם נעשה־והולך קסום ומעולף קטורת־סוד מרגע לרגע, ואין לדעת פשר דבר, ואין להגיע אל סופו. שטויות. צחוק עצוב. לבד. לבד מאוד. ולילה מחריש בחוץ ואור קלוש בפנים. לחינם הוא להוסיף לשבת. צריך ללכת.

ללכת. אכן, ללכת. אך לאן הולכים! אי־אפשר לקום וללכת, ליטול רגליים וללכת, כי לאן? הנה כך. שנית: אדם אי־אפשר לו שילך – כי לעולם הוא חייב לחזור. לאן? אבל, כמובן: אל מה שהיה. אל מה שמפניו נס. תמיד דומה אדם במעגלות חייו למי שחוזר ממשתה מפואר ועליז אל דלפק־החולין. יש כאלה החוזרים ממשתאות־חיים של ממש, ויש עוד אחרים החוזרים נוגות ממחוז חלומות בלבד ומשתה לא היה להם מעודם, חזוֹר חוזרים אל האכזבות הרגילות, היומיומיות, שאפשר לחיות בהן ושאינן נוראות כל־כך. לו אפשר היה לקחת יום אחד ולצאת לאיזו דרך ולעבור מרחקים, לחפש, לעולם לחפש, להמשיך, לפנות נתיב, לציית לכיסופים, לא להיות קשור למאוּם… אלא, אם תלך, ואתה אדם רפה, מיד תגיע לאיזה מקום. ברור, הגע תגיע אף אם ידוע תדע שלא כאן הסוף, וכי אין זה כאן אלא מקום רגיל, נשכח מאל ומאדם.

הנה זה דינה, קמה והלכה לה. ואתה נשארת. ולאן יש לחזור? מה מחכה לך במקומה? אתה משווה בלבך מצבים, חפצים, מראות ואפשרויות, שיש בהם כדי עידוד ונחמה, ואפילו במקצת ולמחצה, ואינך מוצא אלא את עצמך בבדידותך. אשריך, שעוד נותרה מחצלת זו שלרגליך המספּרת על עקבותיה, והיריעות המתחבטות הסחות על הדר־שערה, ועל גנוני גופה התמוֹר, ושרפרף זה, הקלוע קש, טביעת בשרה צרבה בו חותם, השולחן הזעיר שר את מרפקה, והפרחים – עקבות אצבעותיה ניכרים בהם וניחוחן, וכל חפץ וחפץ יודע מה שרצית לומר, מה שאבית לשמוע, וכן גם על מה העלימו תמיד הדיבורים הרגילים ועשן הסיגריות החלודות, ועל קורים מזהירים של מאוַיי־אדם, שרפסו ואבדו ותלויים עתה בביתוקם, בקרע הזידוני שבלבם. כך היה, וכאן אתה, וזו מציאות. ריצודי הפה הזנוּח, צרצורים מקוטעים ודממה, גל האפר שבמאפרה דבק בנשימה. זבבות־הסיגריות דומות יותר מדי למה שאין הלב רוצה בו. ועדיין אין בזה כלום. הגע בנפשך מה נותר עוד לעשות. וחוץ מזה כך לא צריך להיות. ולו נטלת אותה אז בשתי ידיך וככה אמרת לה: “הישארי, דינה יקרה, הישארי כאן עמדי, אל תשאירי אותי לבד…” היתה נפתעת? תמיהה ונבוכה, מאוכזבת אולי ממך? – או אולי היתה נשארת! – למה הגבורות, גבורות־השוא האלה! איני רוצה בגבורות. איני רוצה במעללים נישאים. אני רוצה שלבי לא ירצה יותר מדי. שלא לפרנסו לעולם במה שאין. שיהא פעם יש. שיהא יש קטן כשמינית זרת, אך קיים כאגרוף בטוח. אין עוד כוח לשאת, אי־אפשי עוד ביחידות זו? למה לא זעקת לה במפגיע, תופש גלגלי האוטו המסורבל ומשווע: “אל תסעי! אני נשארתי כאן למענך – ואת נוסעת?! אל־נא, אל תסעי… אל נא תסעי…” למה ניטל לשאת נוסף למכאוב־הבדידות ונטל־העייפות אף את מכוַת העלבון הזה? אך לבסוף אתה יודע, גם כאן חייבים לחזור. מילא. בינתיים כבר התרגלת. בינתיים שוטפת הבדידות בערוצה הרגיל ואפשר לפהק ולחשוב ברצינות על שינה עמוקה, סלעית. הן לו גם נשארה, כלום לא היית צריך להשחיז ולכוון עצמך למלא משבצת זו שפלונית התאוותה לראותך ממלא אותה – אותה תשוקה נואלת, מנת חלקן של נאוות אלה, לראותך גיבור־אביר ומתהדר בצחצוח זה או אחר, כן כן, וכן הלאה, בעוד שבך אין כוח בשביל זה. אין לך מה לתת ואינך רוצה גם לקבל. רוצה אתה אולי במשהו מנוּחה מרצונות, חופשה ממאוַיים, פורקן מהתפרצות. לחיות כך, סתם, לנשום בלאט. לחכות עד יעבור דבר אחד שאלוהים יודע מהו, ושעצביך נלאים לשאתו – כדי שאולי אפשר יהיה לצאת פעם וללכת. ושוב פעם לחזור? לחזור ולחזור. סיפור חייו של אדם אין בו אלא פרשת יציאותיו הנרגשות של פלוני וכיצד חזר תמיד. וחוץ מזה, הן פלונית – מלבד גב צר ובלימת מסתורין גם בשר ודם לה, וגם מה שקראה בספרים ושמעה מספרים בדבר “דמים סוערים” ובדבר “ימי אביב קודחים ומדיחים”, ואפילו אם בקלחת עורקיה משתכשך נוזל רגיל וקלוש, והיא דוקא גאה ברכושה זו ורואה בו חמדה גנוזה, אלא שאתה, משום־מה, ותהא זו תמימות־סרק או ביישנות ינקותית, או כל הגדרה יפה וממצה אחרת, מתעב את דמיה ואת בשריה. אלה גם יחד, ואת כל אותם הכרכורים, וההעוַיות השאולות לצורך השעה, או עוברות בדרך המסורת, מפי אביר אחד למשנהו, עד כדי שאינך יודע כיצד לבטא את שביעות רצונך שנסעה לה, ואתה נשארת. וטוב מכל הוא שלא נטלת ידיה להחזיקה כאן ולרעוף באזניה אמרי־שפר, ולנפנף לפניה זנב־צבעונין; אשריך שאירע מזלך וניצלת ממלמולי רגש חנוקים, ולא אהוּבה ולא עסקי־אהבה מפויטי “אביב־ירח” נסערים לקצב “תוף־לבב”. כלום היכן מקום שאליו אפשר ללכת ולחזור לא צריך! די לחזור. די לחזור. או כך או לאבדון – אבל אין כוח עוד לחזור!

ואחרי זה לא היתה אלא מועקה ממושכת ושתוקה. והיה חסר מישהו שאפשר להתחבר במציאותו החיה, ולספר עמו, ולהאזין לו, ולראותו נושם ומניע בידיו, וקולו שלו, קול חי בממש, היה נתבע עד לרציחה. אולי הקיץ חיים־זליג ואפשר להסב עמו על כוס תה. תה חם בשעה זו מה טוב. או, לפחות, לעבור על ידו ולהיות נוכח בתחום ישותו הישנה, הנוחרת, המרתיעה, הממלמלת, כדי לחוש שלא טבע העולם במצולות וכי לא אחרון אתה לאנשים על כוכב נידח יחיד וחסר־תקוַה. ולמרות כל זה מתברר שאיווי עז מדגדג בקרביים להגיד בפה מלא ובקול, באיזו חירות כובשת נשימה, או לנסות כל דבר שאפשר להתחיל בנוסח: “דינה יקרה”, “דינה יקרה שלי”… (מה טוב לחזור ולחזור על נגינה זו, ובקול דוקא), מכתב, או מעין זה, אל דינה… שים לב, כיצד אפשר היה אז להזיד ולהגיד: "דינה יקרה שלי, בטרם נסעת היום דיברת על ‘לילה מקסים’ שעתיד להיות, ועל לילה זה דיברת. אכן, אפשר מאוד שמקסים הוא ויוקד כוכבים מהבהבים ברוח, אולם אני נשארתי כאן, והרוח כה סתוית היא. אמת, מה זכות היא להתערב בשלך, ולעכבך במה שאינו מעניינך כלל? אבל אני נוטל לי רשות זו וישא לי האל. לילה מקסים… כמה יפה הוא כשהלילה מקסים… ואף אני כן דימיתי שיהיה הלילה מקסים, רחב, עשיר, לא נשכח… כאותם הלילות שקסמים מתפקעים בהם… את בודאי ממהרת להציץ ולגלות מי־שד המדבר כך אליך – ותמהה מאוד: יהודלה החלכה! קינח חטמו ומפליא מליצות, מכה בכינור ואומר שירה, ואינך יודעת שאף את זה יודע הוא, החלכה, ומעריץ מאוד את הגיחוך שבנצנוצי עיניך… ודרך אגב, כלום יודעת את שאני לא הייתי נשאר כאן אילו ידעתי שאת נוסעת? ואשריך שרחוקה את מזעמי, וצר לי על שכה רחוקה את, רחוקה כל כך. והלילה עוד ארוך וגדול כל־כך… הנה, באהלך אני יושב עתה, במחיצתך, על שרפרפך, רומס מחצלתך, משתעשע בפרחיך ושואף את זכר בוֹשם גופך שכמעט ולא נותר. ובכל זאת רב הוא עד להלך סחרחורת, עד שחדל־אונים אני למוש מכאן וללכת סוף־סוף לישון, ולחדול מהירצע בפועל ובמכאוב לזכרו, לחיוכך ולהדר קולך הצונחים חיים לעומתי מכל שאפנה. דינה יקרה שלי… רק לבטא כך, הרי זה חריף מיין ומשכר ומבלע את החושים מאשכר־אלים.

הרוח כבר פוחתת, הכל ישן, הכל רחוק, הכל סגור בחוג ישותו שלו, ושותק ושותק. אף הצרצורים, אות־החיים היחידי, שתוקים הם, צרצורי־דממה, או אשליית־אוזן בלבד, ולהתנחם אפשר רק בהגיית שתי הברות פועמות אלה, כצלצולי פעמוני־כבשים בלילה כחול ורוחש, דינה, דינה, דינה! גופי מעוך־עייפות, לאה ותשוש, ואת אינך, והלב מקיש לו בהתלהבות את שמך שלך, הרחוקה, שנסעת ונשאת עמך את הקסם והשארת לי את הלילה. את מחייכת אולי להתמוגגותי, לרוח זה של רופפות, אבל טוב פעם, הנה כך, פעם אחת, להרשות מותרות מעודנים אלה, ולהיות רך, ענוג, ומדבר דברים גלויים, גלויים עד סכנה… איני רוצה לעכור נוחיותך, אבל עצוב, דינה, עצוב מאוד. עצוב עד לדמעות, עד לצעוק, עד לשתוק דועך וכבה. היכן למצוא אחיזה, היכן למצוא קרקע מוצקה, ועד מתי כך, דינה יקרה שלי?…"

עזוב. עזוב! די, חדל! צריך ללכת לישון. ופיהוק טוב, פיהוק בריא וכבד, קולני מאוד ומושך בהברת געייה, בלע את הכל והביס אף את המבוכה שהתעוררה ואת הבושה. ובטרם הובן עד מה, סובב בורג הפתילה ופיעפעה השלהבת אחת ושתיים, ועד לא הבליחה בשלישית כבר היה הלה מעבר ליריעות, מרוצה מן הלחות שקדמתו ומן הצמרמורת הקרה שעברה בכתפיו ונפתע למראה הדר השמים שנתגלו מעבר לרעלות־המשי שנשרו, חלפו־הלכו עם הרוח, והיו גבוהים וחוגגים במלוא דומייח ליטושם ונגוהות־הזוהר. נפתע ומרוענן, כמצוּבַּע מחדש, השתרך יהודה בצעד מתאושש אל המטבח ולבו נוקפו על כל בן־הרף שאי־אפשר לנצלו עד תומו בגמיאת הוד הלילה. וכפורש, על מנת לשוב מיד, אחז בידית־המנעול הלחה ונוצצת, ומכוּוץ מקור אהוב סגרה מאחוריו, הגביה את השלהבת שבמנורה, ועמד להכין תה. ורגעים רבים עמדה בעינה שביעות הרצון והחוסן, והיתה הבריאות זורמת מוחשת ובעלת־כובד. ועד שיזמזם הקומקום אפשר להישען אל כותל הצריף מבחוץ, לצפות למרומים, לספוג נהרת לילה מכוכב וצינה לחה, ולזמזם בפה חשוק זמזום כלשהו, מניה וביה, ועוד מעט יהא אדם מסב נרחבות אל השולחן וממלא בגופו ובצלו הגדול את החדר הרחב והריק, ומתקן חצות במשתה־תה, ודממה מסבה עמו. ואחרי הכל יש עוד בידי אדם שלא לפנות אל מקום שנוח להפנות מבט ממנו, ולהיות קשה־עורף בכך.

גמיעות ראשונות כְפַנַג־ניחוח וחם הן, ואחריהן משום־מה, נעשה הנוזל מתוק מדי, או קלוש מדי ותפלולי־פושר ביותר. ומסמיכים עתה את הגו אל הקיר ומעלים עשן בנחת. ואף הוא תחילתו מבושמת וסופו בוֹאש, ומתענגים על האפשרות לשבת נסמך לקיר ולא להיות נטרד במאום, לא בנשגב ולא בשפל, ומהר יותר מן המשוער נראית ישיבה זו ריקנית ושוממה עד שצונחת הגולגולת לבין הכפות התמוכות בשולחן. והעיניים נעצמות, ומשהו מרגיע, אמתי, בעל־משקל, נובט וצומח בחשכה המתגברת בחלל השמורות המוגפות. ואחר מתגלים ונראים הדמדומים הארגמניים, ונוסכים את כמיהת־המרחקים הידועה, הנוהרת אל אין־חופים בדממת חדוָה, ופוקדים לקום, לצאת אליהם, השלוים, הנרחבים, בני מידות־נצח – אפס כי מיד מתברר שכל ארגמן־שקיעה זה אינו אלא פרי כתמים אדומים שברשתית־העין ועצבים שנלאו. ואמור מעצמך – כמה אפשר לה ותימשך ישיבה כזו, ומה עוד אפשר ויבוא ולא בא, ולא נאמר? לצאת? לאן לצאת? ומה הבדל בדבר היכן רבוץ לו ברנש? וחוץ מזה, היאך קמים ויוצאים לעולם הרחב ורחב־החוצות, אלה השוקקים מלוא חיים זערורים וגדולים ומפכים זרמם בגדות עמוסות? ועוד לזכור שאין זה בגבולות ארעי ואקראי, אלא ליום־יום ולשנים רבות, ושכלל אין חשק להסתפק במועט! לצאת למרחב העולם – דברים סתומים, דברים בטלים.

מעיסת אפר־סיגריה בתה קר – אינה מן הדברים המשובבים נפש. כלל לא. הוסף לזה עייפות כלבית, נכנעת מרוב אונס, ובדידות שאינה נמשלת למשהו שונה ביותר – וראה תראה מה פירושה של הישיבה כאן וכיצד גם משתה־תה יכול לפרקים שלא להיות מרנין מאוד. אולם אי־אפשר להתעלם מן העובדה שבחוץ כוכבים ממורקי־רוח ומלוטשי־צינה, וכל כמה שתהא נפתל כה וכה לא הכל עוד סחוּף ועקור. כלום לא כך? גבהים שחורים, שַֹגיאות חשֵכה, קימורי־אופל ענקיים, וכוכבים לוהטים חוגגים בהם. הרי שהתחומים אינם כה צרים, והרי שיש עוד רעננות בעולם, טריות שלאחר גשם, שברווחת־לב לאחר היורה המקווה, וצריך רק לצאת ולחפש בחוץ מה שחסר מבפנים. הנה, לא לחינם האצבע המשורבבת ששירטטה עד כה שמיניות חורקות על השעוָנית למודת המריקה והשטיפה, ותזזה מתוך בטלה דמויות מעווָתות וקלסתרי אין־פשר – לא לחינם נתפסת אצבע זו פתאום והנה היא רושמת במפורש ראשי־תיבות גדולים של שם אחד, ומוסיפה ומסלסלת באותיות התיבה כולה, ומעטרת עיטורי־קוים ומתייגת סלסולי־חן האובדים בלבנונית השעוָנית. ולבסוף היה נרשם כך: “יצאתי היום לבקשך בחוצות”. וכשמָחה את הכתוב הסמוי בכף ידו וחוזר וכותבו כמקודם, היה הלה מציץ בנפתולים אלה בראש מוטה אל כתף אחת. ואחר כך מישמשו ובאו שורות הנכתבות ואינן נראות, ונצמדות ביניהן בכוח מבט מרוכז ובת־צחוק אל שלא־כאן, כתוֹב ומחוֹק, שרטט והתעכב, ארוכות וממוּשכות, משהו שבהצטרפו היה מלבין כך:

יָצָאתִי הַיּוֹם לְבַקְּשֵׁךְ בַּחוּצות,

זַךְ וְנִפְעָם וְנָכוֹן לְכָל אוֹת. –

הָיָה הַכֹּל כֹּה חָרְפִּי וּמוּאָר

וְהֵד כָּל פְּסִיעָה כִּבְשׂוֹרָה.

זִיוִים זַגִּיגִים וּגְוָנִים עֲנֻגִּים,

אַוִּיר כְּשִׁקּוּי, וּמְבֻשָּׂם לוֹ הַקֹּר,

לֵאֵי־גַעְגּוּעִים כְּבָר צוֹנְחִים צְלָלִים,

מַחֲשִׁיךְ זִיק־שֶׁל־תְּפִלָּה אַחֲרוֹן.

לוּ רַק לְהָצִיץ בְּפֶלֶא־אוֹרֵךְ הַסָּגוֹר,

לְנַעְנֵעַ תְּחִנַּת “הֵן” נִרְצָע וְאִלֵּם,

לְהִשְׁתָּאוֹת לְפֵשֶׁר חִיוּּכֵךְ הַנָּדִיב,

לְהִקָּסֵם עַד תָּמֹהָּ: מַמָּשׁ אוֹ חֲלוֹם?…

צִנַּת יְקִיצָה, מַחֲשִׁיךְ הָעוֹלָם,

מוֹרֵד וְרוֹתֵחַ, מִתְפָּרֵץ וְנֶחֱנָק –

הָלְאָה פְּסִיעוֹת מִשְׂתָּרְכוֹת לְחִנָּם,

הֵן יָצָאתִי הַיּוֹם לְבַקְּשֵׁךְ בָּעוֹלָם – – –

ורק כשנותרה האצבע שמוטה על מקומה כערופה, ומשהו היה סח בשביעות־רצון על פורקן־מה, בצד קול אחד שהיה תובע ממש ומוחש יתר על כל שוועה שבלב – רק אז נודע שעבר הזמן ולא הוחש בתנועתו. וזה היה רוַח! רוַח שאדם משיג בדלגו על כברת־זמן ובהיפטרו מחובותיה. אולם, לו אפשר היה להטיל כאן נקודה וסוף־פסוק מוחלט ופסקני – ייתכן היה לאמוד סיומו של ערב זה ב“לא־רע” ואפילו משהו יותר. אלא שדא עקא, מנין נוטלים נקודה פסקנית זו?

והישיבה הבטלה, הרקובה, נמשכת, מוסיפה ונמשכה. עד שכעבור־מה אדם חש עצמו נקוט ופעוט, וכועס על הכנעה דלה זו בפני דברים שיפה להם משיכת־כתף בלבד, וקם ומנער עצמו ביבשנוּת, ומשפיל את הלהבה ונופח בה, וזו עונה בפיהוק מפויח וחדֵלה. מגששים אל הדלת, ומתחבטים בשגמיה ובוקעים ויוצאים החוּצה, ונפתעים למראה העולם המוּאָר בזרמים קלים וכחולים ובשפעת אוּרים גדולים, מרובים, מוקפי קטיפת־חשיכה, השואגים במרומים שאגוֹת של דממה ושגב של רוח, עד שדוֹמה כי אפשר למשש במו אצבעות את מטר טור־המרחקים הלז, לולא חס הלב על כל תנועה יתירה. הסכּת, הנה מקהלת־הצרצרים רוקמת שלל קולות מצלצלים, מסיתים ומדיחים, מעוררים ומלחינים, ומסבכים את העולם בשלשלות של סודות־חצות. אלא, אם יוקשב עוד רגע, אפשר להבחין שרק צרצר קרוב אחד הוא, רק אחד הוא המפליא כה לקשט את הדממה ולשיר את געגועיו אל תוך הלילה, רק אחד בלבד.

 

ד    🔗

צהרי יום, אור צלול וחמימות צחה – מקדמים ברעפה פני מאריך בשנת־השבת שניעור לבסוף לגמרי, לאֶה תפנוקות יצועו ומוהַל־החלָמה רקוח תמס־עייפות מתפייס בעורקיו, פוקחים בעצלות את השמורות הכבדות משנת, חולצים אברים, מאזינים למצהלות האנקורים שבחוץ, ומלבד דגדוג של רעב והד נחת על זנב בן־רוח שטפח וחָמק – אין חשים מאומה בתוך עיסת התעדנוּת זו. הנה כך נוֹקם פעם אדם באלימוּתה של חובת־התמיד ומתגבר ומתיישב בדעתו, ונוטל ספר בחרדת התלהבות ונהנה בהבנה מכל מלה שבו, ומשחיל בשוֹגג לקריאתו חוטי מחשבות צדדיות, עד שאלה מסתכסכות והספר נשמט בהסח־יד, וגל־שינה חוטפו מחדש, בעוצמה כה רבה, עד שבהקיצו מזנק הוא בבהלה ממיטתו, ונוקף ראשו ביריעות, ושולח ידו לפרעות שערו לגרדו, ופוהק בתאוָה, ובוקע החוצה לעומת אור וחום, ועולם של אפשרויות מתחייך ממול. זרזיף־המקלחת מאשֵד רביביו, ואפשר לעמוד כאן נצחים, וכבר פת נבצעת וריבה נמרחת. וממול יושב לו חיים־זליג ומטפל בראשי־אצבעות ובמסירות בקרבי מנגנון עתיק של שעון שנפסד, ומנגן בינו לבינו ניגון בן גילו של אותו שעון. דבורה שטעתה נסרה בפתח הקרוע, התעשתה וחזרה־נקלעה למרחב הכחול. ואחריה צהל משב־רוח והביא צינת־נהייה, וחפז אף הוא בעד החלון. שלוָה ונהיית צהריים.

“ואל תסתר פניך ממנו ואל תתעלם מתחינתנו…” מנגן לו חיים־זליג בהתמוגגות רבה ועולה, ולוגם מן הסיגריה ומניחה בזוית השולחן, כשאוּדה עם זנב־אפר ארוך משתרבבים לחוץ. לפוּף זמרתו וזרמי נגוהות נגרשים מתונות ברוח קלה שקמה בינתיים – היה יהודה מתפתף באצבעותיו על השעוָנית ומעיין בפיסת־עתון נושנה ונמשך בקריאתו בה, כידוע, דוקא במקום שתם הנייר בקרע עיקש, ומנסה לנחש את המשך השורות לפי התיבות שנותרו בשוליים, ומצטער על שלא היה בידו לקרוא דבר זה בזמנו בשלימות, והופך ומשנן את המודעות שמאידך בשקירה משונה. חבל שאין עתה תחת ידו ספר טוב, או מה, שאדם נספג לתוכו ומוצא רבות ושונות בכל מלה ובכל פסוק שבו, ובמה שביניהם, עד להרגשה עמוקה של שלימות ושל אמת כמות שהיא, מעין זו שאדם חש ביחוד בשעה שהוא שומע נגינה ונשטף באויר שטוב לנשמו, שטוב לחיות בו, ומעולף ריחות של פירות בשלים כל־צרכם, ומתגעגע אל הגבהים האלה, בהם מהלכת ברפרוף־משי נגינה זו, הדולה וקוראת לאדם בעניגות, אל המובחר שבו. אל שלו הנכסף, האהוב… לו ידע נגן ואפשר היה להקיש את הקצב הכלוא ואת הלחן שאינו יודע מהו ואיך הוא, לבד מהרגשה סתימה של הניקורים שהוא מנקר בך כאפרוח בקליפתו, להיסחף בשטף הצלילים הנכונים, המובעים בדייקנות קפדנית, בנזירות סגפנית כמעט, ובאמת גלויה, פתוחה להנחה במרחבי הצהריים האלה מסביב… מי יש להסיח עמו בגלוי ובנאמנות… מי לו לדובבו, להקר לפניך בפיכוי מעיינות גנוזים, שאפשר אינו פשוט לגמרי ואינו צנוע דיו, אך קיים, וקיים בעוז ובתוקף, ואינו מסתפק במועט, ונושא עיניים לעולמות־רום דוקא, לפסגות־חלום, למרחקים… כך, כך. בעד החלונות, כמקודם, נכנסים ויוצאים הצהריים, וזבובים חוגגים בשלוליות האור, ובקידות ובהפשלת רגליים פזיזות מעדנים את ראשם וכנפיהם חליפות.

“היה־נא קרוב לשועתנו, ויהי־נא חסדך לנחמנו…” מגביר חילים חיים־זליג, ממצה בפעם האין־סוף את תמצית הנשמה והסוד שבפאת אופל אחרונת הזויות שבפיוט־תענית זה, ודבק במצמוץ עיניים אל קצה הסיגריה שנסתאבה ומטילה בהנף לאחוריו בעד החלון, ומוֹחה בקפדנות שבאהבת־נקיון את שיירי־האפר אל כף ידו ומנערה ברעותה בכמה מחיאות של סיפוק־נפש – אל הרצפה דוקא: ומרוצה מאוד נפנה אל רעהו הדומם: “מה אתה יושב, לא תצא היום?” “אה, אני! ואתה נשאר כאן? אפשר אלך, איני יודע…” “זהו, כל השבוע מחכים למנוחה וליום חופש, והנה, תראה, כשיושבים לבסוף, יודעים שאם לא עובדים – אז לא כלום… ככה…” והוא מהווה במנוד־ראש לאחוריו אל החלון הפתוח, שמסגרתו מכילה מקצתה סלעים ואדמה ורובה גיגית־רקיע כחולה. וכשמציצים עוד רגע בתמונה זו, ורואים את בית־המכונה היצוק ביטון חשוף שטביעת קרשי־היציקה נותרו בו זו אצל זו, מאובקות וחררות, והאנטיליה שזוקפת צוַארה מעל לאגן הגדול החשוּק פיגומים, והקרוניות ששתיים טעונות למפרע למחר ב“ירושה” ויתרן נטושות על הפסים כה וכה – עולה משם משהו עגום, משהו אבל, תוגת מכונות נטושות, זה המפעל השובת, קפוא, מאובק וחסר רוח־חיים. וכה נוגה הדבר עד שאתה חש מעין אשמה בקרביך, כאילו בגללך בא והיה כך, או כאילו אתה הוא החייב להושיע ומשתמש בעצלותך הפושעת, אם לזכור איך התנכלת לסיים את העבודה, כמה קשה היא וכמה דחית אותה מעליך… כמתוך דמדום אתה מנסה בחשאי דבר אצל איזה נוגש סמוי וקפדן, ומבקש רחמים על עצמך, וברגע הבא קופץ בך מרי קולני לסרב, שלא להתעלם מן הקול האחר, השותק לו מן הצד, ומטיל בשתיקתו מפקידה לפקידה אנחה מעין: “הניחו, אה, אלוהים, הניחו!” ומתנער מבולבל מתוך תנומת־מה שנסתבכה בתוך כך ומזנק החוצה.

הרוח שעד כה נתחזקה, נסכה עמעום בבהירות החמה והשקופה שקודם. טוב להתמתח, טוב לנער את העצמות הבלות. סיוטי צללים! יקח האופל את יום מחר! צריך לקום ולעשות מה, להגיד משהו בקול דוקא, בקול רם ובריא, בהעוָיה רחבה של מי שלבו גס בו מחמת איתנות: “הי, חיים! אתה שומע, אני הולך, לא נאחר לשוב!” מוסיפים ובועטים באבן קטנה וחפה מעוון בעיטה מסוגננת בנוסח משחק בכדור־רגל ומבקשים עוד עניין נוסף, מהודר אף הוא, כדי לענות בו בשובבות מופקרת, להוכיח ולהראות, ויוצאים בשריקה ובידיים מכויסות אל המשעול העולה ליישוב הסמוך. מעבר לגבעות, ויקח האופל הבלי־סרק אלה – ולכל הרוחות!

על פי קימורה של האדמה מושך־הולך המשעול ומשני עבריו שדות. וכשאתה נעצר רגע בתוך שעת כבשונו של היום, נושם לתוכך את המרחבים החמים, ונושא מבטך אל התלמים הרווחים שבאדמה חרבת רגבי שלהי־הקיץ המקומחים אבק חום־זהוב חיוַרייני, ומכאן הלאה, עם האבחות הלבנוניות הנזרות בגלים רחבים אל עומת השמים המלבינים באדים מלובנים, וחוזר ומשפיל לנוכח הרי־הסיד הבהירים האלה, בשתיקתם הקלויה, ובהתנשאותם תפושת שקט עיקש, אי אפשר שלא תטבע בעצמותיך חדוות בטחון זו ושלוַת האדמוֹת ובריאות החום, האוחז עתה בחזקה במוסרות העולם.

לוּ אירע נס ואותה דינה היתה מזדמנת כאן לפניך, במקרה מבורך, ואתה היית פושט זרועותיך ואומר: “זמן רב כל־כך כבר עבר” ונופל פשוט על צוַארה לנשקה, והכל סביב כמו שהוא, מאיר וחם – הן ייתכן גם כזאת בסבך המקרים השוטפים בערוצי העולם. אפשר נמלכה ויצאה אף היא ממקומה הרחוק לשאוף רוח־צהריים חמה, פעומת משיכה מסותרת ונפעלת בלא דעת בכוח התפילות המרובות ששידר לבך למרחקיה, ופגישתכם הנה היא ממשמשת וקרבה עם כל פסיעה נוספת. ואם כך, אולי כדאי לרבוץ כאן על הרגבים החמים, להצטנף ולצפות אל חמוּק המשעול כדי לראותה מרחוק ולזעוק “דינה!” ולדהור לקראתה במורד, לרוץ ולהגיע מתנשם אליה, אל דינה… אה, אלוהים, הנה הלב כבר גועש בדפיקותיו והנשימה קצרה וצעדיך מתמלאים קפיצים ונעשים גמישים, והעיניים מצוות לשוטט הצדה דוקא, כדי שברגע אחד, כשיופנו – תתגלה זו, עולה ובאה כמתוך עצם הצהריים… ולפתע מוּחוַר לך, שככה, כמעט ככה, כבר היה פעם, זה מקרוב, ואיזו חדוָה שנשתחררה מאשרת הכרה זו… מה זה היה?.. אכן, ראֵה, אפשר חלום שחלם… איזה רקע מטושטש מאוד של מאורעות מסובכים מעלה בך צבעיו היסודיים, והיה גם איזה בית, שיש בו אולי קשר לבית אחר שמימות הילדות… ואחר כך, באורח לא־מובן, נתגלגלה והופיעה זו, מדרך רחוקה, כנראה, ומשום־מה היתה גזוזת־שיער ואדמונית משהו, ואתה נטפלת אליה בסבר פנים של מכניס אורחים, וחיבקת גזרתה אגב הליכה, ומוזר: היא היתה נמוכת־קומה לפתע, ובחיוך פיטפטת באזניה לאמור: “פעם אהבתי אותך כל כך” בגילוי לב שולח צמרמורת חדוָה, ואף היא מחייכת לעומתך בחיוכה המיוחד לה, שזכרו בלבד כבר שוחק אותך לעפר, ואז הכרזת לפני הנאספים: “הנה דינה באה!” בחגיגיות ובדממה שקמה, והכל השתאו להדרה, לזיוָה, לאשרכם, ואתה דץ ומתרונן סוף סוף, חפשי ובן־חורין על־ידה, מהדס ומקרטע כה וכה, מאושר, שבע־רצון, וחוזר ומציץ בה, בחיוכה הטוב, הנאה, ושמח בה, בקיומה, בישותה, במציאותה על ידך, באבן שהוסרה לבסוף בדרך כה פשוטה וקלה. “ראו,” מחניק אתה זעקה בבית־בליעתך. “ראו אותה, הנה, ראו!” וכמעט שאתה נוטלה על ידיך כדי להציגה לפני כל, לולא שחוֹקה הפייסני מעכבך… והיה טוב כל־כך… הה, מה לומר… מרוב חדוָה, חדוָה כבדה מנשוא, הקיצות וצר לך להניד אצבע, כדי שלא לטשטש את המזג ואת המצב שבו נתאפשרה הופעתה, ולבסוף הקיצות לגמרי… אלא, פתע אתה מקיץ ונושא עיניך ורואה כבר את הבתים הראשונים לפניך, ותמיה לדעת להיכן, לכל הרוחות, הגיע אדם, ומציאות מהי?

חה־חה!… ראית מימיך? קורי־חלומות ענוגים כאלה בעצם הצהריים! בחור מגודל! מה פני סהרורי ומה נפתולי־צלופח חמקמקים גזרת על לבך, העלוב שלא לפי מידותיו? דמות הקסם! נפשנוּ נפוגה! קם בחור ושותל בחרדה מתפללת עולמות־אצילות בריבה אחת התמיהה מה ראית על־כך, ומה בלבול־המוח הזה, ועל־מה הוא? אדם יוצא במחולות־מחניים, מתרגש, מתעקם ומכרכר, אינו יודע מה יעשה בידיו וברגליו הגדולות: “שיא פסגות! גבה־שחקים ומהומות ארץ!” טבוֹל ראשך בצוננים, פתי, – ואל תעמיד פני גביש דק ויקר! פשיטא, ראה, אחרים מה עושים, מנהגו של עולם היאך הוא – מדוע, אם כה חשקה נפשך בכך, אפילו לעגוב לא למדת, לשיח בחלקות, לשית דבש־חלב תחת לשונך, לבלוע רוקך ולמלמל ברגש כבד מחמאות רכות, לגלגל עיניים אל הירח, אהה, הירח, – ולראות אז איך כדרך הטבע נופלים גבהי־השחקים הגיאוניים ומניעים ירכותיים של בשר־ודם, מתמוגגים לציוץ הזמיר שלך, ובהעמדת פני לא־איכפת ולב־אבן (אתה, שוטה היחָפז אז והעמד פני לא־איכפת שוממים כפולי־שבע!) ממשיכים בכך עד אותו ליל־אביב, כשישוכו הנוזלים בקדרתם ויטגנו (לאמור, סערת דמים ולילות־להט), ויגיע החלום ליעודו ומן ערפלי־הקצף הרטובים ונמוגים יעלה שיהוק של שובע. אַל פני נצלב על קידוש־השם, אַל מורך ונמיכות־רוח, אל חרדת־פגישה ומבוכת עיניים נפגשות – אומץ, חוצפה, עיניים מבריקות ושפתיים לחות – והפרי הבשל בידך! ריבה מזוהמת זו! תכסיסים – וכי אינך יודע? בדוקים ומנוסים, לפי קבלת דורות: “מיליונים הצליחו, למה לא מנסה גם אתה?” – הו, כן, למה לא? חייך בבוקר, הקדר עפעפיך לעת צהריים, לבש מסתורין בערב, והדלק ניצוצות בעיניך עם לילה, רגיש, לוהט, תקיף לעת־מצוא, ורפֶה כשתידרש, ואף הכפור־הקור אל יחסר המזג, הכל בדעת ובשעת הכושר… וכי מה? הן אדם משחית במו ידיים את האפשרות להיות גיבור במחזה נלהב, ותחת זאת נחנק בסיפור־חיים שומם וממושך עד יאוש! וכשנדמה כי הנה מתחיל הדבר, שימו לב, הנה באה העלילה – ישוב אותו פרצוף תפל ויעווה אותן ההעוָיות שכבר היו לזרא, ובזה אומרים לצודד נפשות! היכן התמורות המאליפות, היכן הטראגדיה, הטראגדיה הגדולה, איה פסגות ומהומות, הנשגב שבשני לבבות דופקים כאחד, והשפל שבמזימות בגידה, הה נחש אֶרס, והקנאה, והקטטות והפיוסים, והשושנים האדומות, היכן הן השושנים?

בחוטם מורם מאוד נכנס יהודה לבין הבתים וכמעט שלא קרא “קוקוריקו” כדי להדגיש את היותו מעל לכל הבל, מרגיש עצמו חזק וגבוה, וצר לו הרחוב הרחב בהליכתו המתנדנדת מעצמת חוַיית הנוֹי שבהפקר. צחיח־קשיח לכל חן וגנוני־נשים, חיפש את ירמיהו רעהו, כדי להשתעות עמו בשיחת־גברים אמיצה, לעשן, להטיל רגליים על השולחן, לשחצן את הלשון בהדר. אולם רק לאחר שלא מצָאו חש רווחת־מה ופורקן, והעמיק לדעת שהכתובת הנכונה היא מישהו זולתו, ולא חקרן־נקרן גאוותן זה – הלאה גאוַת הכּסל וחקרני הנפש, יבוא רקב בה! ועוד הוא תוהה על דרכו, והנה יד רחבה וקול עבה טופחים בו: “ראו גם ראו! מה מעשיך כאן, יודקה!” “הו, בנימין, מה נשמע?” אצבע אלוהים! הנה זה שליח־אלים רצתה נפשו! אַלים וארוך, פרוע־שיער, גידים ארוכים בידיו המארכות, מכנסיים קצרים וקווּצים שחורים מסובכים על רגליו ועל פתח־חזהו בעד כותנתו הלבנה חפותת־השרוולים – הנה האיש! עתה ירוֹעע, עתה ידוּבר, עתה יאמרו דברים רבים ושונים, עתה יצחקו יחדיו, ואיש ורעהו יפליאו אחוָה; לא מַקמקת של נשים, ולא חלומות ירח, ולא גלוגי משי ותחרוֹת, אלא פשוט, כך, סתם, אדם משתעה עם רעהו, מהגה הברה והלה כבר יודע, מניע אצבעו – והוא מבין, מקרקש בהעוָיה – והלז מחייך וקולט את הזבדה שבה. עם שכזה אפשר ואפשר לזבוד זבד, לצהול צהל, ולחיות לפי טבע הדברים בשלום!

ומתחילה אמנם היו צוהלים ומריעים ומפטפטים ושואלים, מבטבטים שפתיים וקורצים בעיניים, ממוללים בידיים ושולחים בעיטות באבנים שלפניהם, והיה הרבה מה לומר ומה לספר, ונראה היה שעוד יגיע הזמן לדברים האחרים, הממתינים לפי־שעה נרגשים בחביונות ומסתערים מדי פעם אל פתחי־הפּה עם כל משפט שיש בו צבע כצבעם, ונבלעים עד בוא עת; כי עוד הגע תגיע, והרוָחה תדלה עד רוָיה! ערפלי־הרוח נדחסו בינתיים וזו עברה לה במשובה הוללת, כה תאומה למזג השעה. ובנימין, בחסינותו ובצחוקו, היה כה נאה וכה בן־דרור, ויודע להקשיב יפה כל כך, אם־כי נדמה שמידת השתתפותו בשאון הדיבורים הולכת ופוחתת ככל ששלך עולה וגוברת; אך זה דמיון בלבד, אָח לאותם הרחשים הקלוקלים שמקודם. וכי אין זה ישועה ופלא שאדם כזה קיים, נמצא, ישנו, והוא על ידך, בתחום התלהבותך, ורגליו צועדות ארוכות עם שלך, יחדיו! אלא, שמא באמת הקדים לעבור מן ההלצות ונענועי־הלשון השובבים אל הדברים האחרים שאולי באמת אינם ראויים לזמן זה? פניו של הלה הולכים ולובשים פני אותו אורח חביב שקידמוהו ברקיק, מאותם השמורים לכך, כדי להדר פניו. והוא, משום דרכי נימוס, אינו מעווה פניו ואינו רוקק פיגול רקוח זה, רקוֹק וגדף – אלא מתכרכם בצנעה ומניע ראשו דומם ויחיל. כלום צריך להיסוג לאחור ולחזור אל הקצב הראשון? ולבסוף נפלה באמת שתיקה, פוסחת וצולעת בראשיתה, וצונחת עייפה וחדלה. “בוא, נצא אל השדות!” מציע הלה, ואתה מודה לו על הרגשתו הדקה וחוזר ומתעודד ומייגע מוחך הרבה למצוא “נושא” שיחזור ויפיח רוח־חיים, ומשהו שכמעט נשכח חוזר ועולה בך בכובד הוַראות של אין־מפלט. דווקא עתה נראה במוחש כל היקר שבאדם זה, כל החמוד והזקוף והחסון שבו, עד שדגדוג־קנאה עובר בגווך, ואתה רואה עצמך פעוט ושחוף ומבוטל לחלוטין. והרהור עובר בך, כי אילו בשכזה היתה פוגשת היא, – בלא תכסיסים ובלא כרכורים היתה נופלת אל בין זרועותיו! וכמה ראויים הם זה לזה, כמה מתאימים וממשיכים בוֹשם של בריאות ושל יופי ושל אהבה ישרה וגלויה! אולם, לא, כל זה בכדי הוא, ולא העיקר. לא העיקר…

ירדו בשדרת האזדרכת שרוח־הסתיו החמוּרה עברה בה שותקה וקלטה את פרפורי זהובי עליה הנושרים במחוגי־חלום ענוגים, ודירדרה אותם בקפידה עד לרשת גדר הלול שבלוּלאותיה נשקף אל השדות החרושים שלג דליל של נוצות מיותמות. פסעו לאִטם. כל מה שפירפר בפנים ולא נאמר – ליווּ העיניים עד המרחקים לוּטי האֵד היבש ועמעום העננים העשניים. הכל היה שאין במה להיאָחז ושמיתר־האחוַה נכסף לשיא ואינו נפרט. מנת עלי־השלכת היתה מוּבנה. אף הוא כיוץ שפתותיו ושריקתו הכבושה גדרתו בחומת נכר. מאחורי הלולים שתקה הדרך הלבנונית מאובקת וניבטה בהגוּת לא־מושגה אל הרקיע החוַרֹוַר ומהרהר בשלו. תמוה היה כיצד יחדל אדם מהיות מיותר. כטיפה זו, התלויה כבדה בפי ברז ואינה ניתקת, – כך מונח דבר פושר ומובהק בפשרותו, להגידו כדי להגיד מה, בקצה לשונך – מתדלדל ומתכדר ואינו זע. ושמא יפתח הוא את פּיו?

עם עיקול הדרך נפתחו האפקים ונתגלו ההרים הרחוקים, וניתן לרוח שטח להתהולל בו ולרדוף אחר אבחות אבק גס ועלעוּלים חגים. נעשתה הנשימה קלה יותר. ודומה היה כי זה שלא ניתן קודם להיאמר – אפשר וייאמר מיד, ושתיקתו שלו רק לא פורשה נכונה. והרי זה שוב קו נהדר שבאפיו. השמש ניתנה במשבצת טבעתית עצומה, מוקפה אֵד חרב. אכן, הנה נודע מאוד ובממש אותו דבר שהורה וצמח עידנים במחשכיך – ובין אם יישמע הלה, או אף גם זה יגנז – רבה הצהלה הפנימית על שלא היו אלה צירי־שוא וחבלי־ריק. מאחורי הרפת ליד עמדת־בטון התאמנו בחורים בקליעה ברובה דק־תחמושת וקצר־טווח. מחפש היית אחרי הניב הממצה ומפרק. אף עיניו שלו אורו, וריסיהן הוגבהו. אתה מלווה מבטוֹ בחרדה נרגשת ובטוח שגם הוא בָּן לרוַח ולמרחבי־השדות ולרמזי־האפקים, ונעצר עמו אצל אותם הבחורים דוקא. אך לבך שהתכווץ חוזר ושב ומתרחב בתקוַה. הירייה האטומה שנתנפצה לפתע לא שיירה אחריה כל הד. ״ימינה למעלה!" הכריז איזה קול מתוך החפירה שאצל לוח המטרה. על מחצלת פרושה שכב מישהו וכיון ברובהו, ובחצי גורן מאחוריו רבצו האחרים, מסיתים בקול פהקני ונוטה לזויות של צחוק בטל ושבע, ורכילות מנמנמת של שבת אחר־הצהריים. הנפץ הבא העיר משום־מה ויכוח קולני וצחוק שהוסו מיד מאליהם. רצית לומר לו: “בוא, הנח, נלך הלאה… כה טוב ללכת…” ובמקומו אמר הוא: “בוא, נראה מה הם יכולים!” מוַתר ונכנע, מבלי להשגיח במחאה השואגת מתוכך, הלכת אחריו. מאצל רגליו התגנבו הרגבים היבשים והגושניים, רגבי סתיו בתלמיהם עד למרחקים, מפלסים וחותכים מלבנים שחומים ואיתנים בתוך ימי־השלף המשתרעים. לוּ כנפתך הרוח במעופה, על פני המרחקים הדוממים, בטיסת משב אדיר… ועד כה, כבר קלטה ההמולה המלהגת את חברך, התגברה לקראתו רגע ודעכה כמקודם.

עם כל נפץ ונפץ היו התרנגולות נסות בבהלת־כנף וצויחה אל הפינה המרוחקת שבחצר הלול, ומשנרגעו היו חוזרות ונפוצות בצואר מוגבה ובחשדנות פוחתת לאִטה. “הו, בוא נלך!” שוב נחנקת בך הקריאה הרותחת. והוא כבר נטמע ביניהם, ומסב בנוחיות על המחצלת ומפריח בשלוּלית המייתַם הרצופה עיגולי־צחוק, כאשר יש לאל ידך לעשות, ועיניו קורנות, ונוח לו, וקל לו, ואיזה הדר מכניע מופק ממנו! כל זיז־יד וכל קפל־בגד היו יפים כל כך ומזעזעים בקרינת הדרם, שפע שערותיו המקורזלות כלאחר־יד, חיטוב פניו וחיתוך קולו, בכל נאצל משהו לא־רגיל, מעורר קנאה, דבר יקר שנחמס מתחת ידיך. עיגול עוטר את השמש, והרוח ממלאה את האזניים בשֹוֹרוֹת לא־מובנות. “עוד קליעה כזאת ויהיה לא רע!” מכריז קול מרוסק ומעובה, צרוד־עשן ורווה־כיח, המעלה בקשר לא־נתפס מראה מנורת־חשמל צעקנית וקורעת חשכת־חצות, וחדר טעון עב־עשן וזנבות סיגריות, ועיניים נסוכות שינה ועקשוּת אכזרית, וידיים המטילות קלפים בשחצנות־הפקר… כלום כך היה תמיד, כזה היה מה שסמכת עליו, ותפשת בו ברגע האחרון, כטובע בשבולת, לא יותר מכזה? והיכן כל מה שכאילו מסרת והפקדת בידיו בנאמנות, בחרדה כבושה ובמסירות אוכלת? יושב על הרגבים, מעלה עשן, משעשע כלאחר־יד חבורה אבירת־לב, ואינו משגיח בשתיקתך, בהיותך דל ומן הצד, לא־קרוא ולא־דרוש, ונוח לו. כה נוח לו ולהם… כמעט מתגאה אתה בו ובזקיפותו לולא צביטת הקנאה: עמך בא ולך היתה מופנית שעתו, והדרך הנה החלה, ורוח־הסתיו הנושבת…

ממורד הגבעה יורד ובא הולך־על־שתיים וסביבו מלחית על ארבעותיו כלבלב טלוא לבן־ושחור. אבק רגליהם נחבט מיד בנשיבת־הרוח העזה, נמעך וצונח־נידף למרחב, זה הקרוע בעוז לפנים ואובד עם האֵד החם. ההמולה שעל גבי המחצלת כבר חשה במתקרב: “נו, מיכאל, מה שלום זוזי?” והלה גוחן ומלטף את גור־הכלב ומעווה שפתיו: “כלום יודע אני? אינו נותן לישון בלילה…” אלא שלא היה מוכן כלל לכך, שגמגומו התמים הזה יעלה ריטון־מה מפי מישהו, ושזה יוליד מיד חיוכים זידוניים ומבטי־לגלוג אל פלוני התמיה במה זכה לכך, עד שהוא תופש עוקצם המרושע ונבוך. ואחר כך נבקע נפץ נוסף ואותו שבחפירה הכריז בנוסח השגור: “הצדה, ימינה!” ומה לך ולו בעצם? כלום לא ניתנה לו כעת ההזדמנות והשהות להכיר בתהום שביניכם, שאי אפשר לצלוח עליה, ולחזור בעוד מועד, לחזור בו, עם מה שנולד בלב, בטרם ייאפס או יירמס אל בדידותך, אל אמת גלמודיותך המבתקת, ולהתפכח מחלום מעציב זה? כה נוח לו כאן, בהסבה זו שהוא מסב ובקטורת שהוא מעלה, וביכלתו להתמסר כולו, בכל הוַייתו, לשעשוע זה, לא כדי להקניטך חלילה, כפי שיכול לדמות מי שדמיון חולה לו, אלא רק משום ששפיר לו בכך ושלום. והלא כאן אין עוד עניין ברכרוכית נשים, ואיך להסביר כאן את המרחק, את אי־ההצלחה, את הדחייה… או שמא רק בו גופו ובגורלו האָשם, ובדמות הדחליל אשר לו יבהיל ויניס ממנו והלאה כל קָרב? אח, לו ידע כמה קשה, כמה לא נוח, כמה מחכה הוא לתשומת־לב… אלא, צריך להיות סבלן… אם כי מה לעשות מלבד אשר להיות סבלן –

ובינתיים מתהפך בנימין על גבו, מזין את אורך גופו בחום העכוּר, ומצומצם־עיניים ואפרקדן נטפל אל מיכאל, בעל הכלב, ומזַמֵן בחשאי את החבריה לשים לב כיצד ידלו עתה באפס־יד פנינים יקרות, והלה נאלץ בתוקף המבטים הרבים, להמעיט קומתו ולהשפיל עיניים כדי לקבל ולציית למבע המצווה, הבוקע מבין השמוּרות העצומות למחצה של השוכב:

“מה לו?” שואל בנימין וכוסס גבעול־קש בהנאה דורסנית, מתאפקת.

“למי?” סוקר זה סביבו, ואינו יודע מנין תיפתח הרעה.

“לו, לכלב!” מפנה בנימין את הגבעול לעומת היצור שרבץ בצל רגלי בעליו ולשונו שותתת מפני החום.

“לו? וכי מה? לא כלום! איני יודע…” מתבלבל הוא מעקת המבט העוקץ בו ושולח יד מהססת לגרד ראשו ונעצר תוהה במבוכה.

“האף יבש או רטוב?”

“האף? רטוב! הנה! לא, יבש… אינני יודע… יכול להיות…”

“מה יכול להיות,” מתערב בעל הקול המרוסק מזוית־הפה שאינה מאכסנת סיגריה. “יבש, בוַדאי יבש. הוא חולה!”

“אז מה תעשה?” תופש את העניין עוד אחד, ותורם חלקו למפעל המשותף.

“אני יודע? יתרפא לו!” מבולבל מיכאל לגמרי, וראשו מגורד בגלוי.

“האין זו מחלה מידבקת?” שואל בינתיים עוד אחד ש“עלה־על־הפסים” את בעל הקול המרוסק, המוחזק מומחה.

“בוַדאי!” פוסק המומחה ורוקק מעשה־אמן לעבר הרוח.

“כלומר, מה אתה אומר?” מרפרף מיכאל במבט אובד־עצות.

“למה לך כל העסק? היפטר ממנו!” משיאו עצה מובהקת אותו שנספח אחרון, בסבר וַדאי ומוחלט. “מה יש לדבר כאן!”

“בוא”, נסדר לך אותו!" קופץ אחד, אדום־שער, שרק עתה תפס להיכן הדברים מובילים, בשמחה כפולה על שבינתו עמדה לו ועל הנחת הממשמשת ובאה.

“תסדרו אותו” נבעת הלה, ושלח יד מלטפת אל צמרו של הכלבלב שהתכשכש כולו למגע יד בעליו, וניסה ללקקה, אלא שהלה שלבו נזדהם כבר בחשד, נזכר ושלה ידו בזריזות, תפוש שרעפים.

“שני כדורים, זה הכל!” מתלהב האדמוני.

“אחד יספיק!” חוזר וקובע הקול המרוסק, קולו של בעל־עגלה ותיק, ומציץ אל עיניו העצומות של יוזם הרעיון, כדי להפגין אחדות־דעתם של בני־הסמכא.

“תלוי מי שיִרה!” סח פלוני ואינו פוקח עיניו, ובניד שפתיים מטלטל את הגבעול כדי לטרוד זבוב בלא להטריח יד.

“מה?! אתם רוצים לירות בו!” משווע מיכאל ושולח שתי ידיים לתפוס בגור ולנוס.

“חכה, חכה!” עונה מקהלת־קולות ויד אוחזת בכנף בגדו, בגד השבת, “שב רגע, מה המהירות, מה?”

“מה אירע שם?” צומח דגל אדום מן החפירה ואחריו ראש מדובלל של מי שרבץ בה.

“רק רגע, מסדרים את זוזי” עוגה האדמוני רהוטות.

“אהה! מטרה חיה!” יורד הלה לעומקו של עניין בבת־אחת, מצית סיגריה ותוקע מרפקיו בסוללת־העפר, משקיף בידענות אל מהלך הדברים ואל ריתחתם.

“אבל אתם רוצים לירות בו!..” סוכך מיכאל על גור־הכלב שהתחכך לרגליו בדיצה, ומתגושש בכרעיו בנהמות־צהלה ובהתמודדות מתפנקת. “אינני רוצה שתירו בו!”

ברגע עדין זה – כשהטרף עלוּל להישמט אם לא ינהגו בתבוּנה, שלאו כל אחד נחַן בה, ואם לא תוטל המלה המכרעת, – מתערב זה שדומה לבעל־עגלה, ואומר, במבט סבלני של הנעלבים־ואינם־עולבים:

“ואם זו מחלה מידבקת?”

“מחלה מידבקת? זאת אומרת… אבל הוא יבריא…”

“שמע מה שאומרים לך.” מתרגז כבר אחד, ונחפז ורוכס כפתורי חולצתו וממהר וחוזר להתירם. "אתה צריך רק להשיג שק ואנו כבר נדאג לשאר. “מה יש לדבר כל כך הרבה…”

“שק?”

“נו, כן, אינך מבין? כלב זה תשיג תמיד, ותשיג בריא, למה לך כזה, חולה…”

“הנה כאן יש שק!” מכריז שוכן־החפירה ומצרף מעשה לדיבור, זורקו אליהם.

“אבל…” מנסה העלוב בפעם האחרונה –

“די! כבר גמרנו, ואתה מתחיל?!” נוזף בו העגלון, בקול של גדול ונכבד שהוזקק להתעסק יותר מדי עם שוטה אָרוּר.

“אבל הוא בריא. תראה, מה, כזה חולה?!… זוזי קטן…”

“די, עזוב, עזוב אומרים לך!” מנגנת המקהלה נמרצות.

נתעורר חשק לקום ולזעוק, להטיח ידיים בפרצופים המנוולים האלה, לבעוט במיכאל החמור כדי שיתעשת… אך כוח קסמו של הלה השוכב לו עדיין פרקדן, מרוצה מהזרם הגדול שנוצר מן הטיפה האחת שהטיף לתומו, קסמו זה היה עוצר, מונע, מביא מבוכה ומכניע. לעצום את העיניים, להסתלק, לבקש רחמים, להשתולל? – הכל רע, עד הקאה! הנה כבר מייבב הגור בתוך מלתעות כף גסה אחת האוחזת בו כבאפס. “נלך… בנימין… נלך?” נפלטת לבסוף הברה שחוקה ומעוכה בפיו, וגל של סומק, וסומק בגלל הסומק הזה, מציפו עד ללא דעת לאן יבוא. “תיכף, יודקה, מיד!” מתחייך זה אליו בידידות דוקא, בטוב־לב ובסבר־פנים, וקם ממקומו מתונות ונוטל בנחת את הרובה בידיו הנאות, משוּקדות הגידים, ומטפל בו כה וכה. ואולי להתפרץ ולהתייצב מול הרובה? – בוזקת בו מחשבה, אחת מאותן המחשבות היפות הבוזקות במחשבה ונשארות בה. הכלב שהוטל על הרגבים, החל רומש ושורץ ביניהם, שהיו לו כהררים, פועה ורוחש אל בעליו שעמד הלוּם ועיניו מזוגגות. ובתוך כך נשמע נפץ ירייה. וכשנפקחו העיניים היה כבר שכוב על רגב אחד וכתם קטן במצחו מאדים והולך.

“קח, סידרנו לך אותו! קליעה נהדרה!” טופח האדום בהתפעלות על גבו המאוּבן של מיכאל.

“מה סידרתם?” פורץ עתה זה בשוועה צורמת ומרגיזה. “הלא הרגתם אותו!”

אך העגלון קם, ובאותו מבע של עובר־על־מידותיו מתוך רחמי בוז על טמטומו כפוי־התודה של הלה, עטף את הפגר בשק, הגישו לו, והשיב אמריו לאַלף:

“כן. זרוק אותו הרחק, בטרם יצחין.” –

 

ה    🔗

רק כשהגיע לבסוף אל אותה גבעה מתנשאה, שאפשר להשקיף מעליה אל ארץ רבה, ושאותה רואה אדם לעתים מדי היתפשו לרוח מרוממת של כתיבת שירים־שברגש והזיות־שגב, בזמנן ושלא בזמנן, כשהוא חולם על טירת־האבנים המבוצרת שלו – רק שם, כשנשר ונשמט אל בין העשבים הדקים ויבשים, אותם דגני־בר ענוגים וזקופים העונים בזמר גדול לכל משב־רוח קל, חדל מלחוש שחייב הוא לנוס ולמלט נפשו מפני רודפים, וכי כאן שוב לא תשיגהו הרעה. והיה הכל סביבו מתנשם בחזקה, והעשבים האלה – דומה, שוב לא ידעו איך יספיקו לנוע בקצב עז זה, והיו רוטטים תחתיהם בהתרגשות וטרפיהם הדקים מדגדגים וחדלים את השוכב תחתיהם בצלם הדק ומחטט בכל ציפרניו באדמה הפרירה אשר ליד צואר גבעולם הירוק עדיין, חטוט וחפור, והבעֵת חסיל צהוב וחלכה אחד, והשמע קולות עמומים חסרי־פשר מתוך מפוח פיו הפעור, ונשום בתאוַה גסה מנות אויר־אדמות רוה אבק חום, דק וקלוי ולבסוף, כשאדם מניח גולגלתו זו על ידיו המשוכלות, קרוב קרוב לתוך תוכי האדמה, מונח אצל גופה החם ונושם את בריאותה המפרכסת, ורגש אחר לכאורה, אחר לגמרי, מבלי דעת מדוע, מושך בענבלי הוַייתו, ואיזה צלצול שנשכח שהיה פעם, או קרוב מאוד היה להיות, עונה ומזיד לפעום קלות, כה קלות, עד שתמוה כיצד אבד בהמולה קלילה זו כל מה שהיה קודם כה כבד וחסר־תקנה. ואם לעצור רגע בנשימות היגעות אפשר לחוש על תנוך־האוזן אפס קצה קוּר שניתק מידלדל ותוזז וחָדל, ועל הגב שכשוכי רצועות אור מתרפט, ומעברים רחש תנועה רצופה וקולות־מה המצטרפים להמולת אִושה המבשרת את רדת־היום ואת שכֹוֹך הרוח.

יכול אדם להיות רבוץ כאן דורות, ומתחזקת בו הידיעה שאין הדברים כך כמו שהיו נראים, בשום פנים לא, אלא אחרת, חי אלוהים אחרת הכל, והעיקר – אם כי עוד איננו, לא זהו מכל מקום, שוב פעם: לא זה מה שנדמה לפעמים, אלא שונה, שונה לגמרי!

וכל־כך תוקפת הידיעה שמשהו נעשה מובן יותר, עד שמתהפכים וצופים אל השמים מבעד גבעולי הדגנים ומלעניהם היבשים. ואלה מתמתחים לקראת מבטו ומעמיקים, וערפלי־האדים שבהם מצטברים לחשרות תלולות, ולתכלת רחוקה וגבוהה ומחוירה, וגם בהם אמור משהו חדש, שיִחלו לו הרבה זמן, ושתמוה הוא איך זה לא הובנו הדברים כך מעולם, כך כמו שהם, בגילוים זה, באמת שבהם, בנצח החוַרוַר הזה, מבלי לחשוש למליצות ולאותם דברי־השירה; ונעשה חבל על מה שבוזבז עד הנה לחינם, על ההתרגשות המבוהלת ועל הפזיזות באבדן רגשות גדולים, אל תצחק, יסורים רבים שלשוא, וכוחות שתמו בכדי. בוַדאי, יכול אדם חייכני למצוא אף כאן מקום לחייך ולראות גם בזה פטפוטי נערים שלא בגרו כל־צרכם, אבל אין בכך כלום. טוב, ותהיו מחייכים כולכם, ויהא שאיש מכם אינו מאמין לו לאדם הקם יום אחד, דומה לכל שהיו, וזועק כי יש גם אמת אחרת בחיים, וכדאי הדבר, כדאי הכל, וכי נכון הוא לכל. איך אפשר להיות סומא ולא לדעת כי כל השאר רק צל של דברי־ממש הוא, רק בת־קול גוֹועת של צלילי ממש, והאמת, בן אדם, הלא הנה, אחרת היא, אם כזאת וכזאת נכספת לשמוע, ואפשר עוד לאדם שיעווה פניו להנאתו, ואף הם, דומה לו משום־מה, הם גופם נשתנו, מפורקי צלמם הרגיל, נטולי הצורה הידועה, עד כי חבל לו שאין עמו אספקלריה לנגד עיניו – כדי שיציץ בה, ויהנה פעם לבו מזיו פניו שלו…

לא, לא, אין בכך כלום שכך וכך אירע והיה אצל פלוני אדם, יהודה’לה אחד, ולא כדאי להטריד בגללו איש. כי מה, לכאורה, יכול להיות יותר מזה שיש בפועל? היכן נחמה מרובה יותר מאשר בנצנוץ מפכפך של עלים ירוקים שבעולם? ואין זו יהירות, באמונה לא, או התנשאות, או השד־יודע־מה, אם חשים שאושר הוא כאשר אפשר לגהור מתחת שמים מתקלפים ונגלים, טעוני ריצודי־לובן נמוגים, המזכירים משום־מה, ולא כל כך בשעתם, חלקת צואר נאה מבעד חולצה כחולה, רכוסה בפתיל, וחיטוביה הרכים מעומקים משהו ונבלעים בשקעים משיים, אותה חלקת־צואר צחה וטהורה ושישית – עד שהלב בפחזותו נצבט, נצבט, לאבדון, כאז, כתמיד, כאילו לא היו דברים מעולם. אפס כי גם זה אינו נורא מאוד, אלא רק משהו, משהו בלבד. כך וכך, קצת, עצוב קצת, אפשר לומר, ונסוך אותה נגינה נוגה וכמהה ומופשטת, שאי־אז, משכבר, נשמעה, או אפשר רק תישמע אי־אז פעם, רחוק, כטשטושים של אדוַת־חלום, חלום אחד ולא עוד, אך חלום בלבד.

אולם כאן, כנראה, כבר נפרט בשוגג צליל אחר צורם, עז יותר מדי, ומאוחר היה כבר להבליעו בנעימה. ומהלאה לתחושה של תינוק שנותר פתאום יחידי, באין ידו הבטוחה של אבא, בין המונים זרים, והעולם כה גדול ושואן ונכרי, עד שעולות דמעות מאליהן, וקובלנת־זעקה מתחננת אין־ישע: “אבא! הוי אבא שלי! א־ב־א!” ומהלאה לשמים שנראו פתאום גבוהים עוד יותר, למעלה ממה שאפשר, רחוקים ביותר, לא נתפשים, לא משגיחים בך ובענותך, מתנשאים גאות ושלווה וכל אחיזה בהן נשמטה, צונחת בגלמוּד וציית־יאוש, מהלאה לשלשלת תחושות דועכות, משפילות – הנה שוב אותה עצבת שאינה גדולה, ואינה דורסנית, ואינה אלא אותה אורחת ותיקה ושותקת שלקראתה מתרדדות הנשימות, ובגרון ובחזה גוססת תסיסה, בדממה צהובה שמאליחה את העורקים לאטה. נושבת הרוח ופוחתת לאטה, והעולם גדול ונרחב הוא כמקודם, ולמעלה עגים המרומים מעגלי אין־סוף וחוזרים וקופאים וניבטים, ועצבת. כאילו ניתק איזה חוט של ממש. אין דמיון, ואין הלאָה, ואין דבר שאינו נכרי, שאינו קישח, רע, מתבודד בתחומי עצמו הגאים. שתיקה נפלה על הכל. תמהון מציץ מעברים ואדישות עייפה מקפחתו. חם ורוח נושבת, ולחינם. ומה שייכות לך ולכל זה? היכן אבד דבר, מה אבד, ומה יהא עליך? בושה תוקפת אותך על שכך הדבר, ועל שכך עצוב, ועל שאין מוצא. געייה נוקבת של פרה רחוקה ושואגת בכיסופים קודחים לוחצת את הדממה, מטלטלת הלאה, בבנות־הד ונמוגה בלא להאמין או לכפור בה. אפשר ללכת ואפשר לחזור – – אין בכך כלום, מאום לא ייחלץ מאדישותו המשועממת, ממעגל הנסיון החוזר בארחותיו הסגורים על שתיקה עקרה, מאובנת.

הנה, כך וכך. ובמה אתה תולה תקוות גדולות ולמה אתה מחכה? היום עוד גדול ועוד יימשך הלאה הרבה – ומי כמוך יודע מה יהיה. קמים דומם, אוספים את העצמות ומתרוממים ונושאים רגליים ללכת. עיניך נתקלות בחרטומי הנעליים הפחוסות ומגלות בהם איזה קלסתר אנושי והבעה ממלמלת, כאילו יפתחו עוד רגע ויגידו מה. אף מכנסיך שהיו מגוהצים למופת, הנה הם תפוחים ומתקמרים מעל הברך כחטוטרת. ומשום מה נזכרים בחיים־זליג, והוא מופקר לריק השואג מעצם המכונות הדוממות, מתוך המחנה הזנוח ומתהומות הזמן השובת, הרובץ ענקי ופהקני סביב. ואולי ללכת אליו, לבוא מושפל ומעוך־קומה לפניו ולהתחטא “חיים, חיים, הנה אתה רואה, ככה זה, הנה, ככה זה, ומה יהיה, אמור, מה יהיה עלינו?” בתחנונים נכמרים ולאחוז בדש־כותנתו ולהקשיב לסיפוריו משכבר הימים על אותו אפנדי ימ"ש, ומה היה באותם הפרדסים הקרירים ומצלים הנושאים תוגה חשאית וזכּה שלאחר הדברים, שלאחר הכל, ולהניע ראש אל כל מלה מבוטאה, ולצחוק פה ושם, צחוק מצלצל וקולני, ולטפוח על כתפו, ולמרוח לחם בריבה, ולגלגל עמו, בחיוך המחפה, פחות או יותר, על אותה ריתחה משוועת כחיה פצועה, הכוססת אל מעבר מזה, ומוַתרת ומניחה, ומפנה מקומה, בלא להילחם, לאותו “כך־צריך־להיות” שבגזירה, ונמוגה עם עשן הסיגריות בהכרת פחיתותה ואי־זכוּתה ליותר מכך.

ומחר יבואו שלמה ואברמקה וברוּך ואֶדגאר וכל השאר, בתכונתם ובכוחם הממלא חלל ומחיה את הדממה, ומהלומות־עמל תכתושנה בעוז ובקצב, והכל כתמול־שלשום, והכל בזרמו השגור והבטוח, ומעט מעט אפשר יהיה להבחין מתוך רחישה כללית זו את שירתו של האחד ואת דיבורו של רעהו ובגדו של הלה, ומה שעתיד בעוד רגע לאמור אחר הסמוך לו, שיניח מכושו לרגע ויגביה מצחיית כובעו הטרוט ויכיח ניעו בסריטה צורמת, בעוד זה שממולו מרים אבן כבדה בכפיפת ברכיים ועל כפיים ישאנה אל הקרונית הרועמת לעומתה ומנידה כרסה וחדלה. והנה שלמה זורק כבר לפניו כרעיו הארוכות ומטיל הכא והתם טיוטות של אמרות ופתגמים מעוטרי סימני־קריאה פורחים מלוא־השטח, אשר עד שלא שמעם האחד, יהיה השני מסב ראשו בהתאמצות שבקשב אחר דמותו השפופה כבר אצל השלישי המושיע קרונית שירדה מן הפסים. כל זה – הריהו למחר, בבחינת וַדאי וברי, כשם שברור כי רגע לפני הישמע הצלצול לארוחת־הבוקר יאמר אחד “מתי כבר, לכל הרוחות, יצלצלו שם?” וייענה מפי חיים־זליג המדדה בדאגת־טרדה: “חביבי, המכונה סובבת על־ריק!” כל זה – קיים וברור הוא, כאמור. והנה היום פונה־הולך לו, הנה יגיע המסע אל גדותיו, ומה נשתנה, מה הושג, מה בא? כאלה וכאלה היו פני הדברים, תמורות מופלאות, רעננות פורחת. חה. רעננות – לא כן? רעננות פורחת!

ואולם, כשנשא עיניו וגילה ממולו, באופק הגבעה, את ירמיהו רוכב לו צומח ועולה לסירוגין, נבעת כל כך ותקוף עוית־בהלה, מיהר וקפץ לתוך שוחה אחת, כנָס על נפשו יחידתו, חמק בחפזה דרך ערוץ צר על גחונו, ונטל רגליו ורץ בשפיפה הלאה, נמלט בבת־אחת מפני התוכחה הרבה הצפויה בחזון מראהו של חיים הטוב מכאן, ומפני חיוכו הנתעב ועיניו הסקרניות של אותו נבל מאידך, דהור וגדף, דהור והנף אגרופים רבי־משמעות אל מול החלל הרוגע לקראת חופי־הערב. לא, לא. הפעם לא נפל אל בין הדשאים, דוחן־הבר ומלענן־הבר, בהתרגשות־פיוט, אלא רק מיהר ופסע גסות, וכיון שהרחיק, וכיוָן שקולו כבר היה נישא רמוֹת זה כבר, ומדבר הברות עזות ופסקניות, לא מנע עצמו מהשחל מלה במלה למשפטים ארוכים, בני שלושה־ארבעה סימני־קריאה, שהלכו ורבו עד למידות של נאום־נבואה, ומן המשפטים־הטרופים היה אחד מובן ומשתמע בערך כך: איני יודע כיצד שתים בחלקות, ואיך לעגוב, אני רק מתבלבל בקרבתך, מתבלבל, לכל הרוחות, ושונא לעשות העוָיות של חן, ואיני רוצה, בשום פנים לא!" ואחרים היו כוללים מלה חוזרת, ואולי שם אחד, בנגינות שונות, וחצאי משפטים מרוסקים נישאים ברוח, ואחרי כן היו פוחתים באותו סדר, להברות בודדות, ולדממה משוּנה, עם שנעצרו הרגליים תחתיהן ועמדו. ואף־על־פי שכבר משעמם הדבר, הנה באמת לא היה ידוע, למרות הכל, מה הלאה, מה עוד.

“שמעי את!” היה האויר הנדהם פולט את אחרוני הקולות שהוטחו בו בקליעות אדירות וקטלניות, “מה לי ולך, לעזאזל?” חזרו וניתכו, תמוהים מאוד, הבליסטראות הללו, “אני אינני רוצה, ועוד פעם: איני רוצה!” הגיעו עייפים אחרוני ההדים. “אינני רוצה, וחסל!”

אדרבא, אמור מעתה, מה עוד אפשר לו, ליהודלה שלנו, ויעשה! והלב כמקודם טעון על גדותיו כמיהות וכיסופים רבים, ומתפלל לפי דרכו ומנחש לתומו איזה אורות, שבוַדאי אינם אלא אגדה בלבד, אגדה מימות הילדות, אורות צלולים דוקא, מפולמי טל על פני כרמים מלבלבים שורות שורות העולות בגבעות החרושות אדומות, ואינו רוצה משום־מה להיפרד ממדוחים אלה, מדוחי לבו הנואל, אם כי הגיע כבר זמנו לכך. והנה אף לעס כבר אגב הליכה כתריסר קני־צואר של דוחן הנמלק מתוך פרקיו, עד שהפך רוקו מתקתק וירוק, והנה – מה לעשות? – שוב פעם לעזאזל, נמאסה ההליכה וצנח־גהר לו, חזר וגהר בכל זאת אי־כאן על האדמה הרחבה והסבלנית הזו, ואפשר באמת אין יפה לו אלא לשיר במסירות:

איש חסיד היה היה

בלי מזרן ובלי מטה

וטרללה – וטרוללה!…

ואשרי אדם מזמר אל נפשו, נושא קולו ומזמר לאטו, לרוח היום. אולם כל זה עוד בגדר האפשר, ואין בו כל דבר מיוחד או מפתיע, ממש כרגיל, רק רע הוא שבא אחרי זה. ורע בעיקר משום שהלא אפשר גם בלעדיו בהחלט. ואין מן ההכרח, או מן הפשוט, שיהא אדם תופש לפתע ברגב־עפר נוקשה וסוחטו מאומצות וממפוררו באכזריות כשהוא פונה בנזיפה כבושה וגוזרת אל עצמו, כמי שתופש דרדק באזנו, וזה חָרֵד ונָסוג, צָרוֹם והַטֵף זעומות: “ימים אלה שעברו, – מה היה באלה הימים שעברו, מה נשאר מכל אותו שטף של ימים ולילות של עבודה ולאחריה שמהם אתה בא? היכן נשתיירו עקבותיך בכל ה”יש" הזה, שאתה חופף עליו בחמלה וברחמים גדולים? במה אתה אומר לבאר – תולש הלה באַזניים והרגב חותך באצבעות – את חוסר הטעם והריקנות? במה אתה אומר להינצל ולאן תימלט מפני התשובה האחת? אנה פניך, מה טעם ליסורים, מה טעם בכאב, בכיסוס, בניקוּר ובעלבון – ועל מה אדם אוכל וניזון מבשר נפשו, כאילו היה פרי־חמדה, אל מה יחכה ועל מה יתפלל? הנח, הנח כל מליצות, כל סיפורים יפים ונודעים, כל ההגדרות הדקות שבחיי־הנפש – וענה פשוט, ככה, לעצמך, שלא להפתיע מישהו בנפלאות מצולות נשמתו המעניינת – טרחה רבה זו, למה היא? אדם סיים עבודתו, החליף בגדיו ואכל והסתובב והלך לישון, ולמחרת, הידד, קם ועבד וסיים וישן, ועוד נדמה לו, האל יודע מדוע, שטוב הוא מאיזה שור הטורח־סובב על עוגת־הגורן במחזוריות מעגלית מטומטמת, ותמיה מדוע לא נוח לו אפילו כמו לאותו שור. לא, הנח, אל תעשן, אין מה להסתיר בעב־העשן, בלאו־הכי מתבזבז הכל ונמוג בעשן, ואין על מה להוסיף טעם מריר של עשן. ואתה יושב, מוסיף לשבת – נוֹרה הרגב למרחק וטוב שלא נמצא מישהו, חלילה, באזור הפגיעה – יושב אתה, ובקרוב תקום ותלך ותחמוק מפגישה אחת ותפול אל פגישה אחרת, ותשרך רגליך בדשדוש של בלי־מה ותחזור ותשב, ובינתיים תוסח הדעת, ולכאורה, אם־כי עוד לא הכל שפיר כל־כך, אפשר בכל זאת ללכת לאכול, לפי שאין טוב מזה, ולמה לענות לחינם את בני־המעיים, ואין בהם עוון, שב איפוא כאן וחזור למה שכבר חמקת ממנו: אל־אן. אל־אן, בן־אדם?

כן. אבל מה לעשות, הדעת כבר הוסחה, ואדם הנה חזר וחמק כבר וניצל גם מפגע רע זה. וחוץ מזה הנה השמש נוטה לשיפולי שמים, ומשהו טוב, טוב בלי חכמות יתירות, מתקרב ובא עם הערב, ואם רק לחזור הביתה, יהיה אוכל ותהיה מקלחת צוננת נפלאה, ויבואו ויחזרו כולם, ולא יהיה שקט, ולא תהיה התייחדוּת, וטוב יהיה עם הכל, עם כולם, ומה לך מצטנע, אף היא תהיה, וכולם בהיקפך, ושוב לא תצטרך להישאר יחידי ומופקר! כלום יודע אתה מהו אושר? הנה, כך הוא:

לבוא אל איש אחד ולומר לו: “הה, כמה חם היה היום!” ולשמוע אותו בהתפעלות מפטפט ועונה: “אכן, חם מאוד, חם כדבעי!” – זה הכל. ואם דוקא ביותר מזה חשקה נפשך, צא וסור אל אוהל אחד והרם קולך: “דינה!” ואתה שומע: “מי זה, יודקה? אתה? בוא, היכנס!” וכל מה שהיה ערטילאי בלב ובדמיון וברהטת הדם נעשה חי ומתנועע ומחייך, ובין אם תתפלל אל “ההדר הנשי הנסיכי הזה”, ובין אם תאמר “איך היה בבית, דינה?” – חיוך ממשי, וקול חם ורן יענה ויצלצל קלות, כפעמוני־כבשים בלילה כחול ושקט, כפעמונים הללו הצוחקים בקרביים עתה, או אפשר דוקא בחוץ מסביב, מבין הדשאים, ברננת ציפרים וצרצרים, ובסתיו הזה שהיתה לו עדנה וכמעט אביב הוא, אביב לכל דבר. ואת שלמה שואלים לשלום יעקב או לשלום מאניה או פאניה, בסבר פנים, ונכון אתה לבוא בהתלהבות באש ובמים, לו היתה מקצת טובתו של אברמקה דורשת זאת, וצחוק יקר מוכן אצלך בלבד לכל הלצה שיאמר מי שיאמר: והרי פלוני אֶדגאר שמסיח ברצינות עם פלוני חבר, ומסיט בקמיצתו ארכובת משקפיו הצונחים, לאמור: “תהומות הנפש ולבטיה, בדרך כלל, והאדם כמו שהוא, באופן מיוחד, והחברה, כן החברה כולה…” ואותה בתיה מושכת בקולה המתנגן ומספרת בלחישה למי שסרוח על ידה ומשוטט בין עבי־מרום הרבה דברים עיקריים שאין שמים להם לב ושהיא דוקא רואה, ומספרת בגלוי את הסכנה המסתתרת בין שיטי כל מעשה, “האהא, כן, היא יפ־פ־ה, י־פ־פ־ה מאוד!” מנגנת לה, ומושכת ב“יפ־פ־ה” זה, כדרך נערות חסודות שהגיעו לפרקן או אפילו עברו את פרקן, כדי לבטא בכך את אין־סופיות היופי הלז, או, אם רצונך בכך, ללמד דבר על הקומה, על המבנה, על צבע העיניים, על גון השיער וסידורו ואפילו על סגנון השמלה וטיב הבושם: “יפ־פה מאוד, אח!” חותמת היא באנחה לאמור: אבל מה אתם, גולם, מבין בזה, אתכם אפשר למשוך בחוטם!

ואפילו לא כל זה. אלא רק לראותך בלבד. לשוב ולחזות בך. ולהיות בטוח בכפיפתך. להיות חש באמת ובתמים שאפשר בלי ערמומית ומדרש להיות גוֹחֵך, כיון שהלא יש, יש בפועל, בעין, וכיוָן שטוב כך שיש, ומכיון שחכית כל כך הרבה זמן לזה. ובקרוב יתמלא החלל פרפורי נהרת בין־ערביים חמה, והשדות יתמלאו זהב מותך וזורם, והשבילים הנמשכים למרחוק יהיו עמוסים תקוות ונבואות־לב, שופעים וגואים בערוצי העולם, בהתנשאות תוֹפחת ומפוקסה.

והנה כבר בדידי־המוך הדלילים מסמיקים בגבהים ופקעי־צמר כבדים, חכליליים כיין עתיק, מתלקחים, והכל כה פשוט וארצי, מכאן ועד הסוף, ואין צורך בכלום כדי לחוש שיפה העולם ורחב וגדול ובטוח, וכי כבר היה מוחש כזאת ובזאת שלא מכבר ותמיד, וכי בוַדאי רק זאת אמת קבועה היא. ומשהו, שאין להביעו, ממלא את העולם וממלא אותך, חזק וחסון עם היותו ענוג ודק, פשוט, מוצק וארצי כל־כך. דומה, הנה רק לשווע קמעה והכל ירוַח לגמרי, ולחץ כבד ומיותר יתפרק ויפוג. עוד צריך לשווע קמעה, לזעוק פעם אחת געגועי אדם, געגועים רבים והומים ורחבים. וטוב הוא ולא כל־כך טוב, שמיד ייגמר משהו, ואדם יהיה פטור מחובה או אחריות שנטל על עצמו שלא לפי כתפיו, ואפשר יהיה לחיות; באלוהים, אפשר יהיה לחיות.

עוד פעם אחת מתכווץ. ואתה חש כיצד אתה פוחת מגעגועים. כיליותיך נלחצות ומשתוחחות. כל הרחוק ממך, השט ביַמי־הזיו החרישיים, מפרכס ומתרוצץ וקורא לו לצאת אליו. לא תוּכל עוד לשבת כך גם רגע אחד, אם לא תראה אותה. אתה מתגעגע, פשוט מתגעגע, הרבה ובעוז ומאוד. מתגעגע לכל שערה שלה נוֹשמת ברוך, אל חיוּכה והשקעים המושלים המעדנים אותו, אל ניד־אצבעותיה הקל; אתה מתגעגע אל כולה, כָלֶה אל עולם אחר. אל מציאות אחרת. לעבור אל סביבה אחרת. לצאתו פעם מכאן. לצאת מכאן, לכל הרוחות, לצאת! לא להירקב בחור דל זה. הכל בך נדרך ונמתח ואין עוד כוח לשאת. וחייבים לצאת אל העולם האחר, שלכאורה נדמה, כה ברור וכה ידוע מקומו. תהי־נא פעם שמש אחרת! יהיו שמים אחרים! לנשום לרוָחה, להיות שש על הזמן כבן־לטאה על החום! להיות משתמש פעם בכל הכוח העצור שישנו, שנצטבר מימים רבים ודורש אין לו. אַיך, אַיך? ועד מתי כך?

ואולי לקום וללכת לקראתך. לצאת עתה, בשעת בין־ערביים זאת, בין משעולי הגבעות וסייגי־הצבר שאצל המקשאות, ואצל הזיתים העוטים פלומת־תפילה מכסיפה המרמזים בזהב כמוס לקראת הנכסף הקוסם, לקראת ניחושי הלב ההומה, והאָפקים שממול פּורחים בארגמן־סתיו ואומרים שירה, ולפרוש זרועות שואגות אל החלל העוצר רגע נשימתו, וללכת, אלוהים, ללכת, עד שלא ידעך היום –

תש"א