רקע
בטין מרגלית אמיר
חדר המתנה
בטין מרגלית אמיר
תרגום: אבנר להב (מצרפתית)

אני מגיעה לפגישה. 

מצלצלת. אין עונה.

אני דוחפת את הדלת הנפתחת אל חדר גדול שתריסיו מוגפים, חשוך לגמרי, אל מול דממת המתים התלויים במסגרות מוזהבות. דה־גול, צ’רצ’יל, קאמי, סרטר, מישירים מבט אלי, אומרים להפיל עלי אימה, להפחידני מעבר לקבר, אישים גדולים. 

מגיעה מישהי? שחרחורת צעירה, גבוהה, שערותיה אסופות בצמה ארוכה, לבושה לבן, ובקול: 

“את באת בעניין הספר?” 

ואחר־כך מסתובבת לפתע כאילו הקשיב לנו מישהו וחוזרת אלי ולוחשת: 

“אז מה אמרנו, זה בעניין הרגליים?”

“לא, בקשר לספר”.

איך הצליחה לנחש שכואבות לי הרגליים, והיא מוסיפה:

 "גברתי, אבל תצטרכי לחכות זמן רב, ולצערי אין לנו מספיק כסאות ". 

שתי עיניה השחורות לוחצות אותי אל הקיר ומטרטרת לי בראש: לחכות – זמן רב – לעמוד על הרגלים – לחכות – לחכות – בעמידה על הרגלים!

“אני אחכה”. 

“את רוצה לבוא אחרי?”

“אני באה”.

היא פותחת את הדלת הגדולה הסגורה של משרד האדון ומשאירה אותי שם.

“משרדו של האדון”. עושה רושם של מרפאה, איזה אי־סדר. מזכיר לי את המרפאה של ד"ר שמש (השמש של ביירות, שזה עתה הוזמן באופן דחוף אל אחת הלקוחות העשירות, ניתוח? או מי יודע אל מי על מה?) 

איזו ערבוביה על השולחן: מפתחות, עפרונות, פתקים, פנקסים, עלונים, קופסת סיגריות, מקטרות, המון מקטרות, גדולות, קטנות, מכל הצורות, מכל הצבעים, קופסאות גפרורים מכל מיני מקומות, ממסעדות או מלונות שהאדון עבר בהן. שעונים: אחד, שניים, שלושה, חמישה. בשביל מה כל השעונים האלה? שעון כיס, שעון יד, אחד שחוק של סבא, ואחד קטנטן, עגלגל, כולו מזהב ועיניו הקטנות נוצצות קורצות אלי בעד משקף דמוע מרוב ימים. אף לא אחד מהם אינו מורה את השעה המדויקת: עוד אספן! בשקט, אני מתקרבת לשולחן, השעון העגול הקטנטן מסקרן אותי, אני ניגשת לקחת אותו והנה פתאום הוא מתגלגל ונצמד לצעיף המשי הכחול שלי, כאילו התעורר מעלפון, הקיץ מחלום־ביעותים ממושך, פרפר־רפרף על הצעיף הכחול, קרע אותו, “רחמים, בבקשה לא לחזור עוד לשולחן הזה, לא להיות עוד הצעצוע שלו, לא להשתייך עוד לעולם הזה, לחכות כל בוקר, באותה שעה, לאותה יד עצמה שתכונן אותי, שתכוון אותי, עם חיוך ממזרי, ועובר …”

ניסיתי לגעת בו בלי להכאיב מדי, להרגיעו, להשיב לו את בינתו, כאילו בינה יש! עד שבקפיצה אחת היה על שרוולי, צובט בבשרי, זועק בדמי, לבו דופק תיק־תק־תיק־תק עד להתפקע, עד כלות נשמתו, עיניו הקטנות הנוצצות דמעו, הוא לא ידע מה לעשות בשתי זרועותיו הדקיקות, השבירות כל־כך. אחוז רעד, הידקתיו אל גופי, פתחתי דלת, חבטתי באחרת, רצתי בכול כוחי, נסתי על נפשי.

הייתי בחוץ 

ובצמוד לגופי 

השעון הקטנטן. 

וכול הזמן שבעולם…

איתי 


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!