רקע
דוד בן־גוריון
דברי תשובה (בישיבה הי"ג של הכנסת השניה)

ח' בתשרי תשי"ב – 8 באוקטובר 1951


עליתי עכשיו על הבמה לא לסיים הוויכוח, – אין חוק שדווקא ראש-הממשלה יסיים ויכוח, – אלא להשלים דברי-הפתיחה; כי לצערי הרב הוצגו הדברים על-ידי נואמי שתי המפלגות, אשר אתם היה לי הכבוד לנהל משא-ומתן על הרכבת ממשלה על בסיס רחב – לא באורם הנכון. אני רוצה להניח – בלי כוונה רעה; אבל נתקבלה תמונה מסולפת, ויש להעמיד הדברים על דיוקם.

חברי-הכנסת ברנשטיין ויערי, שפתחו בוויכוח, כאילו הצטרפו להבעת הצער שלי על שלא נוסדה ממשלה על בסיס רחב יותר. מר ברנשטיין אפילו הרחיק לכת ממני, וכמעט לא מצא מלים להביע כאבו, עד שהגיע להכרזת “יום שחור”.

עלי קודם-כל לקבוע עובדה ששלשתנו לא דיברנו על אותו דבר. מנהיג הציונים הכלליים וראש מפ“ם התכוונו לדבר השונה לגמרי מהדבר שעליו דיברתי אני. בפתיחתי הבעתי צערי על שלא הוקמה ממשלה בהשתתפות כל המפלגות של הממשלה הזמנית, המונות קרוב למאה צירים בכנסת – כל אותן המפלגות וכן גם חבר-הכנסת יערי לא שאפו כלל לממשלה כזו. “היום השחור” של מר ברנשטיין בא לאחר שלא קמה הקואליציה המצומצמת בין מפא”י ובין הכלליים המונה 65 צירים בכנסת. ברנשטיין אמנם לא הטיל וויטו על צירוף שאר המפלגות, אבל הוא לא רצה בהן. הוא לא רצה בשיתוף מפ“ם, לא רצה בשיתוף הדתיים, לא רצה אפילו בשיתוף הפרוגרסיביים. הוא ניסה להוכיח לי שלפי המפתח לא מגיע להם מקום בממשלה, כי אין להם אפילו ששה צירים, והייתי מוכרח להודיע שמפלגת פועלי ארץ-ישראל תצרף ברצון שנים מציריה לסיעה זו למען תזכה לשׂר בממשלה. צערי אני וצערו של מר ברנשטיין לא חלו כלל וכלל על אותו דבר. אני הצטערתי על שלא קמה קואליציה רחבה מהמפ”ם ועד הכלליים והדתיים, לרבות הפרוגרסיביים ומר ברנשטיין הצטער על שלא קמה קואליציה בין מפא"י ובין מפלגתו הוא בלבד.

תמהתי על הלגלוג והסארקאזם של מר ברנשטיין על צירופי מיעוטים. פחות מכל נאה לגלוג זה לדובר הציונים הכלליים.

אנחנו חדשים בשלטון בארץ – רק מזמן הקמת המדינה. ורק ל“כלליים” יש ותק רב בשלטון – כי הם שלטו בעיריות כמעט בכל תקופת שלטון המאנדט. ובעיריה הגדולה ביותר, בתל-אביב, היתה סיעה גדולה, סיעת ההסתדרות, מתוך 11, וכנגדה היו 4–3 סיעות קטנות. והסיעה הגדולה הורחקה מהשלטון, ונציג הציונים הכלליים, סליחה – אז נקראו בשם האיחוד האזרחי – שלט בכוח צירופי המיעוטים הקטנים במשך חמש עשרה שנה ללא בחירות. האין זה משונה כי אלה ששלטו בתל-אביב ברוב של קול אחד על-ידי צירופי מיעוטים – מלגלגים עכשיו על מיעוטים שנצטרפו לסיעה הגדולה ביותר במדינה.

אין אני שותף לצערו של מר ברנשטיין – קואליציה עם הציונים הכלליים בלבד אינה טובה יותר מקואליציה עם הדתיים בלבד או עם מפ“ם בלבד. אני מצטער על שהכלליים ומפ”ם והדתיים אינם יושבים יחד אתנו בממשלת ישראל.

וגם חבר-הכנסת יערי הביע כאן צערו – על שלא הוקמה ממשלה של מפ“ם ומפא”י. איני שותף אף לצער זה. ממשלה כזו לא היתה כאידיאל בעיני. ובהזמנה הראשונה שהזמנתי נציגי מפ“ם, אמרתי להם שברצוני להקים קואליציה רחבה – בהשתתפות מפא”י, מפ“ם, ציונים כלליים, דתיים ופרוגרסיביים. גם נציגי מפ”ם, כנציגי הכלליים, לא הטילו ויטו על קואליציה רחבה זו, אבל הם היו בוחרים בממשלה על בסיס יותר צר. הם רצו ב“חזית-פועלים מאוחדת”. התנגדתי ל“חזית” ואמרתי להם גם בשיחות הפרטיות, כשם שאמרתי זאת בפומבי, שסיסמת “חזית הפועלים” היא אחת מסיסמות-הרמיה של הקומוניסטים שאין איש נתפס להן. בארצנו אין כל צורך לדגול ב“חזית פועלים” – היא קיימת בצורה המושלמת ביותר, בדמות הסתדרות-העובדים הכללית, ואנשי מפ“ם לא תמיד נאמנים לחזית זו. מי שרוצה באמת ובתמים בחזית פועלים – עליו לקבל דינה של ההסתדרות. לא הסכם של ראשי מפלגות, אלא פועלי ארץ-ישראל ידונו ויחליטו, – וגם יכריעו, והכרעתם תחייב כל אלה הנושאים שם “חזית פועלים”. לכך אנשי מפ”ם לא מסכימים; ואין, איפוא, לקחת ברצינות הדיבורים על “חזית פועלים מאוחדת”. וצערו של יערי על שלא קמה חזית כזו אינה צערי, כשם ש“היום השחור” של מר ברנשטיין אינו יומי. שניהם בעצם שאפו לממשלה על בסיס צר, אלא שכל אחד מהם רצה להיות השותף היחיד או העיקרי של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, כי בלעדיה אין להקים ממשלה. שאיפתי אני, וכן שאיפת חברי, היתה לשתף את כולם בממשלה ובאחריות, מתוך הנימוקים שביארתי אתמול בקצרה, ויש להצטער על כך שדבר זה לא הצליח.

הגברת פרסיץ ציטטה היום דברי בכנסת מיום 14 בפברואר 1951 על סכנת ההתפצלות הפנימית. הגברת פרסיץ לא הרגישה, כנראה, שהדברים המצוטטים על-ידה נוגעים בשורש הבעיה שלנו; לא הבעיה שעמדה אז על הפרק בכנסת, המשבר הממשלתי, אלא משבר הממלכתיות בישראל, משבר הממלכתיות הצעירה שלנו. וזו לא היתה אז הפעם הראשונה שעמדתי על סכנה זו. עוד לפני הקמת המדינה, לפני החלטת או"ם על חלוקת הארץ, עמדתי במסיבה סגורה על הסכנות הצפויות לנו ממדיניותו של באֶוין ומהתקפת המדינות הערביות. אמרתי שאיני מפחד משני דברים אלה. – אם נרצה ונעשה המאמץ הדרוש נתגבר על שתי סכנות אלה. אולם ציינתי סכנה חמורה יותר, סכנה פנימית: יצר הפירוד וההתפוררות החי בישראל מאז ומעולם. רק בזמנים קצרים היינו מאוחדים: בימי הבית-הראשון רק בימי דוד ושלמה, בימי הבית השני – רק בתקופת החשמונאים הראשונים. חיי התלות והנכר והנדודים במשך אלפיים שנה ומעלה בוודאי לא סייעו להתגבשות אחדותנו הפנימית ולתגבורת כשרון התלכדותנו. ועם הקמת המדינה בימינו לא היינו מיד ובדרך-נס לעם אחד. המדינה לא פתרה עדיין הרבה בעיות קשות – לא בעיות מדיניות ולא בעיות משקיות; היא לא העניקה לנו עדיין אפילו עצמאות מלאה, גם לא פנימית, כי לא היה בכוחו של אַקט חד-פעמי לעקור מתוכנו הרגלים ונטיות אנטי-ממלכתיים שהם מורשת דורות.

מיד עם סיום מלחמת השחרור ערכנו בחירות. אלה לא היו בחירות “אחרי אלפיים שנה”, אלא הבחירות הראשונות בתולדות עם ישראל, מאז היותו לעם. והן נתקיימו אחרי שני המאורעות הגדולים בהיסטוריה שלנו– חידוש עצמאותנו ונצחונו המופלא של צבאנו. אבל כיצד הלכנו לבחירות אלה? עשרים רשימות ומעלה הופיעו בבחירות! מה פשר הפיצול הנלעג והמכשיל הזה? האמנם יתכנו עשרים דרכים שעל פיהם תתנהל מדינה זו?

“התפצלות זו – כאשר ציטטה אותי הגברת פרסיץ – נושאת בחובה לא רק אֶרס של משברים ממשלתיים, אל גם אֶרס של משבר הממלכתיות בישראל. במצב של התפוררות לא תיכון מדינה הזקוקה למדיניות ארוכת הטווח”. מדינת-ישראל זקוקה ליציבות פנימית לאורך ימים – למען תניח היסודות הראשוניים למשקה, לתרבותה, למשטרה, לחברתה, למען תקלוט המוני העולים ותמזג אותם בתוך האומה המתחדשת, למען תשריש אותם בקרקע המולדת, בעבר האומה ובעתיד המדינה. יציבות זו לא תיתכן במצב של התפוררות והתפצלות. מכאן הזעזועים המיותרים בחיינו המדיניים. וכל מי שמתבונן בעינים פקוחות לנעשה בתוכנו אי-אפשר שלא יחרד ויתמלא דאגה. אני מודה ומתוודה: מראשית הקמת המדינה אני מלא חרדה – לאו דווקא על דבר זה בלבד.

בבית הזה יש בוודאי רבים השואפים, וכמה מהם גם מוכשרים, להיות ראש-ממשלה. אבל יש בבית הזה איש אחד שאין לו כל צורך וענין להיות עוד ראש-הממשלה – וזהו האיש המדבר אליכם עכשיו. אבל אני אזרח המדינה ואני חרד לעתידה. ואני רואה כסיוט נורא את יצר ההתפצלות.

לפני כשנה התקיימו בחירות עירוניות. זה היה מאורע חשוב, כי זה כחמש-עשרה שנה ישבו שליטי העיריות על מכונם בלי בחירות. ואלה היו הבחירות העירוניות הראשונות במדינת-ישראל. המפלגה, שיש לי הכבוד להיות בין חבריה, לא השתתפה בבחירות אלה, כי היא נקטה בדעה – בטעות או בצדק, אין זה כרגע מעניני – שבחירות עירוניות הן ענינה של הסתדרות העובדים. אולם המפלגות האחרות הפכו בחירות אלה למבחן פוליטי. איני אומר זאת לגנאי – זו היתה זכותם. אבל העובדה היא שהמפלגה הראשית בארץ לא הופיעה בבחירות אלה כמפלגה פוליטית ולא השתתפה ב“מבחן”. כתוצאה מהבחירות, שבדרך כלל חיזקו כוחו של הימין הציוני במידה ניכרת, הכריזו “הנביאים” המדיניים שנתחוללה מהפכה במדינה, שהיתה רעידת אדמה, שהופיע כוח חדש, כובש, יורש השלטון – ונשמעה תביעה לבחירות חדשות לכנסת. משום-מה לא יכולתי לראות בבחירות העירוניות, מהרהורי לבם של הציונים הכלליים. ראיתי אמנם בבחירות האלה הפגנה של אי-רצון בקשיי העליה והבטחון, ראיתי גם התערערות שלטון התקיפים בכמה עיריות, שכוחם נשען על תמיכת ממשלת המאנדט ששללה זכויות הפועלים ודלת-העם בבחירות, אבל לא האמנתי שהיה כאן שידוד-מערכות חברתי.

ההפגנה נגד קשיי-העליה היתה אולי טבעית ומובנת מבחינה אנושית, אבל לא היתה לה כל משמעות פוליטית רצינית. בירידת מפלגות הקצווֹת וגידול כוח הציונים הכלליים ראיתי גם חיוב מסוים, שיש בו התרחקות מההתפצלות הקיצונית. אבל לא הבינותי פשר תרועת הנצחון הגדולה של הימין, גם פה, וגם באמריקה, כאילו נתערערה תנועת-העבודה החלוצית בארץ ושעתה עברה.

אכן, הבחירות העירוניות הגבירו את הזעזועים המדיניים שהביאו בסופו של דבר לידי התפטרות הממשלה בפברואר שנה זו, כאשר כתבתי אז באיגרתי לנשיא המדינה: “אין ממשלת ישראל יכולה להיות כלי משחק להתרוצצות חולנית ובלתי-פוסקת של סיעות ובנות סיעות – ולא נראה לי כל מוצא אחר אלא פניה לעם”.

בבחירות אלה לכנסת, שניות במדינה, ראיתי כצורך מרכזי, לא רק לשעה אלא לדורות, ליכוד רוב קבוע ויציב בעם, רוב מאוחד בדרכו, בחזונו, באמונתו וברצונו, למען הבטיח למדינה ממשלה יציבה ואחראית, כי “המשימות העצומות שהוטלו על מדינת-ישראל אינן אפשריות בלי יציבות ואיתנות פנימית לאורך ימים”, כפי שציטטה אותי הגברת פרסיץ. חבר-הכנסת ברנשטיין חזר וסיפר היום בשמחה לאיד, שלא השגנו מבוקשנו. הפעם ציין עובדה נכונה, ואיני מתרעם על שמחתו; אך מדבריו אפשר היה להבין שהוא ומפלגתו השיגו מבוקשם בבחירות, שהם התנבאו לצאת מהבחירות כמיעוט לא גדול, שהם ידעו מראש שלא יקבלו יותר מששה-עשר אחוזים ושהם ילכו מאופוזיציה לאופוזיציה, ושאפשר יהיה להקים ממשלה בישראל גם בלעדיהם – בשעת הצורך. ואולי טוב הדבר שמר ברנשטיין וחבריו שכחו כל מה שאמרו בשעת הבחירות; השכחה יפה לדבריהם, ובמשא-ומתן הממושך שהיה לי אתו ואת חבריו לא הצטערתי על כך שאין הם עומדים כלל וכלל על דבריהם וטענותיהם והבטחותיהם מימי הבחירות.

אבל לא שכחתי דברי אני ודברי חברי בבחירות, והמאמץ ללכד רוב העם בכנסת ומחוץ לכנסת לא נפסק ולא יפסק, ולמרות כל הקשיים אני מאמין, כי בוא יבוא הליכוד; הוא הכרח למדינה. אין לה כל צורך בריבוי הנלעג של סיעות ורשימות, שאין איש יודע מהו ההבדל ביניהן. כל מי שחרד לשלום המדינה, לבטחונה ולכושר פעולתה – ואין מדינה בעולם זקוקה לכושר יותר איתן ויציב ממדינה צעירה וקטנה זו, העמוסה לעיפה משימות אדירות – אי-אפשר שלא יתן יד לליכוד ולגיבוש פנימי; לא ליכוד מלאכותי, זמני, מבוסס על ענינים שוטפים וחולפים, אלא ליכוד ארגוני, מתמיד, מושרש בחזון ובדרך משותף. הנסיון שנעשה לשם כך בבחירות האחרונות לא הצליח עדיין במידה מספיקה, אם כי לא נכשל כל-כך, כאשר דימה או כאשר רצה חבר-הכנסת ברנשטיין. מאחרי הבחירות העירוניות לפני שנה – היה כוחה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל היחיד שעלה, גם בהשוואה לבחירות הראשונות לכנסת וגם בהשוואה לבחירות העירוניות, והגיעו לארבעים אחוז בישוב היהודי ולארבעים ושנים אחוז בישוב הישראלי כולו, בשעה ששאר המפלגות כוחן ירד לאחר הבחירות העירוניות.

אפס, נכון הדבר שטרם התגברנו על מכשלת ההתפצלות, ולא הוקם עדיין בעם רוב יציב וקבוע, ובכנסת ישנם רק מיעוטים – גדולים וקטנים; ועלינו לקבל על עצמנו הדין. ולעם מותר לשגות– ולדעתי, עשו הבוחרים משגה חמור, אבל העם הכריע, ועלינו לקבל הכרעתו לא מתוך אונס אלא באהבה, ואתמול ניסיתי להגדיר בשלושה משפטים מהו טיבה של ההכרעה.

הבחירות קבעו, כפי שציינתי אתמול, שלושה דברים: א) אין רוב למפלגה. פנינו לבוחרים שיבטיחו לנו רוב זה – הבוחרים הכריעו אחרת, ועלינו לקבל הכרעתם באהבה, אם כי בעוד ארבע שנים נעשה מאמץ שני לתקן פני הדברים. ב) הבוחרים קבעו שבלי מפלגת פועלי ארץ-ישראל אי-אפשר להקים ממשלה. ואיני יודע אם מתוך סארקאזם או מתוך לגלוג הודיעו מר ברנשטיין וחבריו בבקרם אצל נשיא המדינה שהם מוכנים להקים ממשלה. אפילו מתוך צירופי כל המיעוטים שבכוחם שולטים הציונים הכלליים בעיריית תל-אביב – אין ביכלתם להקים ממשלה. ובמעמד נשיא המדינה מוטב לא להשמיע דברים תפלים וריקים. ג) שום מפלגה יחידה, מחוץ למפלגת פועלי ארץ-ישראל, אינה יכולה למנוע הקמת ממשלה, ואין ביכלתה להכתיב תנאיה לממשלה.

ורשות זו, להכתיב תנאיה לממשלה, לא ניתנה גם לציונים הכלליים. בפתיחתי אתמול נמנעתי מכל קיטרוג על אחרים, כי האמונה שהיתה לי בתום הבחירות ישנה בלבי גם עכשיו. האמנתי ועדיין אני מאמין שלמרות המשגה שנעשה על-ידי הבוחרים – ולבוחרים מותר לשגות, ועלינו לקבל דעתם – הרי על נציגיהם לתקן משגה זה, ולהקים ממשלה יציבה על בסיס רחב, המקיף רוב רובו של העם, ועשיתי במיטב יכלתי לתקן משגה הבחירות ולגייס רוב המפלגות לשֹאת יחד בעול המדינה ובאחריותה, ובכוונה שכחתי כל מה שדיברו אחרים בשעת הבחירות, ופניתי אליהם לפעול יחד למען העתיד. כפי שהודיע מר ברנשטיין נכשל השיתוף עם הציונים הכלליים בגלל חצי התיק. חבר-הכנסת נמיר כבר הסביר הדברים באופן מזהיר. אוסיף לדבריו רק משל לסבר האוזן. בעיית עבודה עברית נסתיימה עם הקמת המדינה, ואנו מוכנים לשכוח עברם של מחרימי הפועל היהודי. וטוב שמדינת-ישראל פתרה בעיה זו לחלוטין. אבל אילו היינו צריכים להקים עכשיו משרד לעבודה עברית, והיינו עושים קואליציה עם חברי-הכנסת ספיר ואריאב – כלום היו הם צריכים לדרוש לעצמם תיק העבודה העברית?

המחלוקת על עבודה עברית אינה קיימת עוד, לאשרנו; אבל היתה מחלוקת עקרונית וגדולה בינינו בענין קיצוב ואספקה ופיקוח, והמחלוקת נופחה לאין שיעור, על-ידי הציונים הכלליים בימי הבחירות, ובכל האמצעים של הפרסום הסנסאציוני בנוסח אמריקה. הכלליים הרעישו עולמות והבטיחו למַגר משטר הקיצוב ולהשליט “יזמה חפשית”. אחרי הבחירות אמנם שינו טעמם, ועשו זאת, כפי שאמרו לנו, מתוך פאטריוטיזם ציוני. חבל שהפאטריוטיזם לא הקדים קצת לבוא לפני גמר הבחירות, והיינו נמנעים מהרבה כיעור בחיינו הציבוריים. אבל נתקיימה מערכה. אנחנו אמרנו: מינימום לכל אחד קודם לשפע למעטים. הכלליים אמרו: שחררו “היזמה החפשית” – והיא תיתן שפע לכולם. אנחנו לא ראינו עדיין ארץ המבטיחה שפע לכולם. אמריקה היא ארץ-השפע הגדולה והעשירה שבעולם. אבל אחרי השלטת היזמה החפשית על-ידי הנשיא הובר בשנות השלושים – היו מיליוני פועלים מחוסרי עבודה ורעבים, וכל הבאנקים עמדו להיסגר, עד שבאה ההתערבות והתכנון הממלכתי של רוזבלט והצילו את אמריקה הגדולה והעשירה מפשיטת-רגל גמורה. גם אנו לא רצינו לסמוך על “היזמה החפשית” של מספר ספסרים – והעם ברובו הגדול פסק בבחירות נגד הציונים הכלליים. “היזמה החפשית” לא קיבלה אף עשרים אחוז מהבוחרים. לאחר הבחירות היינו מוכנים לשכוח כל מה שטענו והבטיחו הכלליים, ורצינו להקים שותפות רחבה; לא חפצנו לפסול לא את הכלליים, לא את מפ“ם ולא את הדתיים, למרות כל מה שקרה בעבר, וביקשנו להתחיל פרק חדש – פרק של ליכוד רחב בעם. ואם “חצי התיק” גרם ל”יום שחור", לפי דברי מר ברנשטיין – נשאלת השאלה: מדוע הבאתם ליום שחור בגלל חצי תיק? אנחנו לא יכולנו ולא היתה לנו רשות לסמוך דווקא עליכם בענין קיצוב ואספקה. אתם נלחמתם נגד שיטה זו בחימה שפוכה ובלי כל מעצורים מוסריים, והיה ראוי שיספיק לכם הטאקט לא לדרוש לעצמכם חצי תיק זה – שכל-כך נלחמתם בו. אנחנו התחיבנו בפני הציבור על שיטה זו, והטעם הטוב היה דורש מכם שתתנו לנו לקיים הבטחתנו לעם.

השותפות הרחבה, לצערי, לא קמה, אבל עלי להדגיש שוב שלא על כך הצטערו מר ברנשטיין ומר יערי. ברנשטיין רצה בעיקר בשותפות רק בינו ובין מפא“י, כמו שמפ”ם רצתה בעיקר בשותפות בינה ובין מפא“י; בסיס הממשלה לא היה הרבה יותר רחב אילו קמה קואליציה כפי שרצו מר יערי ומר ברנשטיין. מפא”י ומפ“ם הן רק ששים צירים, מפא”י והציונים הכלליים הם רק ששים ושמונה. מפא"י והדתיים אף הם רק ששים. השותפות הרחבה שאני רציתי להקים היתה מונה יותר ממאה צירים, וחבל שלא נסתייעא מילתא.

ועכשיו מלים אחדות על יציבות הממשלה. לא אחזור שוב על דברי שצוטטו על-ידי הגברת פרסיץ, ולא אסביר למה דרושה לנו ממשלה יציבה. אם מישהו ישאלני כמה זמן תאריך ממשלה זו, אומר לו, שרצוני האדיר הוא שתאריך ארבע שנים. אם תתקיים למעשה במשך ארבע שנים – איני יודע. ישנם אצלנו נביאים רבים – איני נמנה עליהם. איני נביא ואיני בן-נביא, אבל עלי להוסיף שאי-ידיעה זו חלה לאו דווקא על הממשלה בהרכבה הנוכחי. אילו היתה קמה קואליציה בינינו ובין הציונים הכלליים – לא הייתי גם אז יודע כמה זמן היא תתמיד. האם יכול היה מר ברנשטיין או מר רוקח להבטיח קיום של ארבע שנים? האם יש למישהו בטחון שהכלליים יעשו תמיד רצונה של מפא“י או שמפא”י תעשה רצונם של הכלליים, או שבכל מקרה ידעו לעשות הפשרה הנבונה? ואילו היתה קמה קואליציה בין מפא“י ובין מפ”ם – האם היתה יציבה ושרירה? יתר על כן – אילו קמה קואליציה רחבה כמו שרציתי, עם מפ"ם ועם הכלליים – כלום היתה מובטחה יציבותה? האם לא היו צפויים יותר למשברים מאשר בקואליציה מצומצמת יותר? יציבות מובטחת רק כשיש רוב מלוכד בעם, ומפלגת-רוב אחת אחראית לשלטון. שום קואליציה, לא צרה ובוודאי לא רחבה, אינה מבטיחה יציבות. למדינה בריאה דרושות רק שתי מפלגות: אחת בשלטון ואחת באופוזיציה. הדמוקרטיה היעילה, המסודרת והחפשית ביותר היא באותן הארצות שבהן קיימת שיטה של שתי מפלגות ובחירות אזוריות– בארצות האנגלו-סאכסיות. איני מדבר על ארצות שבהן מצביעים מאה אחוז בעד איש אחד בלבד, ובתוכן שורר משטר “אידיאלי” – ללא כל אופוזיציה. אבל בארצות שבהן ניתן חופש גמור לחילוקי-הדעות, אין הצבעה של מאה אחוז בעד רשימה יחידה.

עד כמה שהיה ידוע לי, דגלו הכלליים בשיטת הבחירות האזוריות, ואני, אולי מתוך תמימות, פניתי אליהם בשאלה אם יסכימו להתקין בארץ בחירות אזוריות, לאחר שלשתי המפלגות יש רוב מוחלט בכנסת. התשובה היתה שלילית, והנימוק היה גלוי-לב. לא באשר הם מתנגדים עקרונית לשיטה זו, אלא באשר שיטה זו תבטיח למפא"י רוב במדינה. לא הופתעתי מתשובה זו, כי לא חשדתי בציונים הכלליים שאינטרס המדינה קודם אצלם לאינטרס המפלגה.

אבל כל הרוצה ביציבות – והיציבות היא צורך חיוני למדינה זו – חייב לדעת שקואליציה אינה מבטיחה יציבות, ואין הבדל מה הרכב הקואליציה.

אך אם אין קואליציה מבטיחה יציבות– אין היא בהכרח מונעת אותה והכל תלוי ברצון הטוב של השותפים. חייבתי שותפות רחבה, ועדיין אני מחייב אותה, אבל אם נגזר על שותפות צרה – יש לעשות מאמץ שתתקיים משך ארבע השנים.

ואוסיף עוד מלים אחדות, מדוע לא קמה קואליציה רחבה. יש לי קצת נסיון במלאכת הקואליציה, גם במדינה, ויותר מכך – בתנועה הציונית. עלה בגורלי להיכנס להנהלה הציונית ב-1933 – שהיתה שנת-משבר קשה. עמלתי אז על הקמת קואליציה רחבה – מסיעת הפועלים ועד ציוני ב' והמזרחי (הפרוגרסיביים נקראו אז ציוני א' והימין הציוני נקרא ציוני ב'). סיעת הפועלים היתה הסיעה הגדולה ביותר בקונגרס, ויחד עם ציוני א' – היה להם רוב. אבל רצינו בכל לבנו לשתף גם את המזרחי וציוני ב‘, והדבר לא עלה בידינו. המנהיג של ציוני ב’ אז היה לא מר ברנשטיין, אלא מר שמוראק ואנחנו הצענו למזרחי ולציוני ב' חלקם בהנהלה כפי כוחם בקונגרס. לתמהוני הרב שמעתי מפי שמוראק תשובה מדהימה: היות ולכם יש רוב בקונגרס – מגיע לנו רוב בהנהלה. מתחילה לא האמנתי למשמע אזני, אבל כשהרהרתי בדבר ראיתי שבעיני חבריו של שמוראק הדבר טבעי: ההנהלה והשלטון מגיעים בחסד עליון לבעלי-הבתים הנכבדים, ולא לארחי-פרחי, חלוצים, אנשים שלא מן הישוב. לא במקרה היה הציבור הבעל-ביתי בארץ קורא לעצמו “ישוב” והיה מבחין בין הפועלים ובין “הישוב”. גם עצם השם “איחוד אזרחי”, שבו דגלו מקודם אלה שנקראים היום בשם “ציונים כלליים”, אומר משהו. בעיניהם אין אנו אזרחים כלל; הרגלי-מחשבה אלה אינם מיוחדים לבעל-הבית היהודי – מחשבה זו היתה נחלת כל הבעל-ביתיות האירופית במאה התשע-עשרה.

אולם אנשים מוזרים אלה שלא מן הישוב, שנלחמו על עבודה עברית, על שמירה עברית, על הון לאומי, על דיבור עברי, על התישבות עובדת, על ערכים חלוציים, ראו את עצמם כאזרחים שווי-זכויות בישוב ובציוניות; וכשציוני ב' והמזרחי הציגו לנו דרישות מופרזות ותמוהות, אמרנו: לא! נקים הנהלה בלעדיכם. ואם כי היה לנו, לסיעת הפועלים ולציוני א‘, רוב קטן של קולות אחדים בלבד, הקימונו קואליציה מצומצמת יותר מזו שיש לנו עכשיו. עכשיו יש לנו רוב של ארבעה-עשר, אז היה לנו רוב של 2–3 קולות, כמדומני. ואני זוכר איך קיבל פנינו “הישוב” ועתונותו ה“הגונה” כשחזרנו מהקונגרס. נשמעה רק קריאה אחת: התפטרו. לא התפטרנו ועשינו עבודתנו. לפסח כינסנו את הוועד-הפועל הציוני בירושלים. זו היתה הפעם הראשונה שנתכנס מוסד ציוני עליון בארץ. ההנהלה הציונית היתה בפעם הראשונה הנהלה ארצישראלית – ואין זה מקרה שהנהלת פועלים היתה הנהלה ארצישראלית, –והיה טבעי בעינינו לכנס את הוועד-הפועל לירושלים, אם כי נתקלנו בהתנגדות עצומה מצד כל “הוותיקים”, גם בארץ וגם בחוץ-לארץ. וגם בוועד-הפועל שמענו קריאה: התפטרו. ושוב לא שמענו בקול היועצים הטובים, ועשינו עבודתנו במשך השנתיים, עד לקונגרס של 1935. והיו אלה לא מהשנים הגרועות ביותר בתולדות הציונות. הכיבושים שנעשו אז בשטח העליה וההתישבות לא היו מהקטנים בתולדות התנועה, וכשבאנו לקונגרס – הבאנו אתנו רכוש לא מעט, בלא כשלון. ואף-על-פי-כך אמרתי אז: נקים קואליציה רחבה. היו חברים בסיעת הפועלים, ידידי חזן וחבריו, שהתנגדו לכך. – וחזן, כחבר ממושמע, קיבל הדין, והוקמה קואליציה רחבה. בפעם ההיא כבר לא הציגו לנו ציוני ב’ והמזרחי תביעות מופרזות. הם ראו שאפשר גם בלעדיהם, והסכימו להיכנס להנהלה בתנאים של שוויון.

ונראה לי שהקואליציה הרחבה לא קמה הפעם מפני שחברי-הכנסת משני קצוות לא נשתחררו עדיין מתסביך מיוחד, ששניהם, באופנים שונים, נגועים בו: תסביך של יחסנות. אילו היינו דנים על הרכב הממשלה, כשווים עם שווים – יתכן שהיתה קמה קואליציה רחבה.

איני רואה זכות לעצמי למסור בפומבי פרטי הדיון והשיחות שהתנהלו עם המפלגות השונות. אסתפק רק במסקנות הסופיות.

אחרי דיונים ממושכים עם שליחי מפ“ם קיבלתי תשובה סופית ב-17 בספטמבר. את השיחות המוקדמות ניהלו חמישה נציגי מפ”ם, ואילו את התשובה הסופית הביא שליח אחד, מאותם החמישה. הוא אמר לי, כי “הוא רוצה בשם חבריו ובשם מוסדות מפלגתו להודות לי על המאמץ הרב שהשקעתי בהבהרת העמדות בתוך המשא-ומתן, והם יודעים להוקיר את המאמץ הזה”. ולבסוף הודיע: “המועצה שלנו, המונה 400 חברים, הגיעה לכלל דעה שדווקא מתוך זה שהבהרנו כל הדברים, ומכיוון שהלכנו למשא-ומתן (אנחנו, כלומר מפ"ם) עם תכנית מוסכמת, על בסיס ועידת חיפה שלנו, סיכמה המועצה את המשא-ומתן בשלילה”.

הופתעתי, כמובן, מההודעה שהמשא-ומתן התנהל על בסיס ועידת חיפה של מפ“ם. אני לא הייתי ציר בוועידה זו, והחלטותיה אינן מחייבות אותי ואת חברי, ואנשים שמתיחסים לאחרים מתוך שוויון ולא מתוך יחסנות עצמית אינם מנהלים משא-ומתן על בסיס תמוה כזה. מה לנו ועידת חיפה של מפ”ם? מפ“ם היא חלק חמישי בערך בתוך רשימות הפועלים לכנסת השניה. בהסתדרות העובדים הכללית מפ”ם היא פחות משליש, הם קיבלו לכנסת שמונים וששה אלפים קולות, אנחנו – למעלה מרבע מיליון. על יסוד מה, איפוא, סבורים אנשי מפ“ם שאנחנו נקים אתם ממשלה על בסיס החלטות ועידת חיפה שלהם? איני סבור שמראשית המשא-ומתן היתה זו כוונתם, כי אני מאמין שהחברים שניהלו אתי משא-ומתן ניהלו אותו בכנות וברצון טוב, ולא יכלו להניח שעלי לקבל או שאני מסוגל לקבל החלטות ועידתם; אולם המועצה של מפלגה זו הניחה כנראה, כדבר המובן מאליו, ש”חזית-פועלים מאוחדת" פירושה קבלת דעת מפ“ם. וכל זמן שאנשי מפ”ם לא יבינו שהם יכולים לדבר עם פועלים אחרים רק על בסיס של שוויון, ואם יש חילוקי-דעות, מכריע הרוב – אין הם מסוגלים מראש להיות שותפים לא בקואליציה ממשלתית ולא בקואליציה אחרת. בלי שוויון אין שותפות אמת.

בנקודה זו עלי להסתייג משני חברי, ארגוב וגוברין, המבחינים בין שני סוגי חברים במפ“ם. איני גורס הבחנה זו. כל מפלגת-הפועלים המאוחדת, על הרוב ועל המיעוט, נושאת באחריות שווה ומלאה על הפסקת המשא-ומתן ועל סירובה של מפ”ם לשאת בעול הממשלה. איני יכול להבדיל בין חזן, יערי וברזילי מצד אחד, ובין ישראל גלילי ובר-יהודה מצד שני. – כולם אחראים במידה שווה על התוצאות. כלפי-פנים יש רוב ומיעוט, יש ויכוח פנימי. אותנו לא מעניין ויכוח זה. המיעוט שהתנגד להחלטת הרוב אחראי לא פחות מהרוב על ההחלטה – כי הוא נשמע להחלטה זו, ומוציא אותה לפועל.

חושש אני, שגם כשלון המשא-ומתן עם הכלליים נבע ממקור זה. אחרי הבחירות לכנסת הראשונה רצינו להכניס את הכלליים לממשלה – כמובן בתאם לכוחם בכנסת. אמרו לנו: עליכם לקבל בחשבון לא רק מספרנו – אלא משקלנו. איני יודע מהו המשקל המיוחד של הכלליים. את חטאי אני מזכיר: בעינַי – כל ישראל שווים זה לזה. גם במשא-ומתן הפעם הרגשתי אותו דבר, אם כי מנהלי המשא-ומתן לא חזרו על הנוסחה הראשונה שלהם. הצעתי להם חלק בממשלה, נאה והולם לפי מספרם וכוחם, וכשהיה לי ספק בדבר – פסקתי לטובתם והחלטתי להוסיף ולא לגרוע, כי מותר למיעוט לקבל קצת יותר מהרוב. וביום 25 בספטמבר, בדיון המכריע והסופי, הייתי סבור שהגענו לעמק השווה, אם כי לא השתתפתי בפרסום הסנסאציוני של מר ברנשטיין, שהקואליציה עם הציונים הכלליים כבר הובטחה למעשה. והייתי נדהם ונדכא כשבאה אלי משלחת בת חמשה מצד הציונים הכלליים והביאו לי באותו יום תשובה שלילית. ולא נשארה ברירה אלא הקמת קואליציה מצומצמת.

עתון “הבוקר” פירסם “מיסמכים” של הציונים הכלליים במשא-ומתן זה. המיסמכים הם נכונים – אך “הבוקר” השמיט דבר אחד קטן: שנציגי הכלליים ויתרו במשא-ומתן על קווי היסוד שהציעו לנו מצדם, ואיני אומר זאת לגנותם. אולם הם לא ויתרו בנקודה אחת – בתעודה האחרונה שפרסמו: הצעת שתי האלטרנאטיבות על תיקים לממשלה. אלטרנאטיבה אחת: שיקבלו פיתוח, מסחר ותעשיה עם קיצוב ואספקה, פנים, חינוך, כולל כל מוסדות החינוך והשירותים לילדינו ובתי-ספר הכלולים כעת במשרד-הסעד. ואלטרנאטיבה שניה: מסחר ותעשיה, כולל קיצוב ואספקה, תחבורה, פנים עם רשות הפיתוח, חינוך כולל כל מוסדות החינוך והשירותים כנ"ל. לא יכולתי להסכים אף לאחת משתי האלטרנאטיבות, הכוללת קיצוב ואספקה, כשם שלא הייתי יכול להסכים למסור תיק עבודה עברית למר אריאב או למר ספיר. הענין עצמו והטעם הטוב היה מחייב למסור תיק עבודה עברית לאחד מאלה שנלחמו לעבודה עברית והאמינו בדבר כל ימיהם. איני פוקד עוונות, אבל כל צד צריך להתחשב עם הצד שכנגד, כשאין הרגשה של יחסנות ושל “משקל מיוחד”.

ותמוה בעיני שמר ברנשטיין דיבר בשם העם. הבוחרים לא סמכו ידיהם עליו, 16% של העם אינו העם. ומי שמאמין בדמוקראטיה ורואה כל התושבים כשווי זכויות – אינו נוטל לעצמו הזכות לדבר בשם העם, כשהעם לא סמך ידיו עליו. ותמוה בעיני שמר יערי דיבר בשם פועלי ארץ-ישראל. הוא יכול לדבר בשם 20% של פועלי ארץ-ישראל – פועלי ארץ ישראל לא הסמיכו אותו.

אם הרוב בכנסת יביע אמון לממשלה שהצעתי – אדבר בשם העם, והוויטו שלכם לא יעמוד לי למכשול. העם לא מסר בידיכם זכות הוויטו – אם כי ביקשתם זאת. העם בבחירות החליט שאפשר להקים ממשלה גם בלי ציונים כלליים – ובניגוד לדעת מנהיגיהם.

עלי להוסיף עוד מלים אחדות על שאלה פוליטית חיצונית שמילאה תפקיד לא-קטן בשיחות עם נציגי מפ“ם. הזכרתי מקודם סיסמת-הרמיה הקומוניסטית של “חזית-פועלים מאוחדת”, שאינה מטעה עוד שום איש נבון. לקומוניסטים יש עכשיו סיסמת-רמיה שניה: נייטרליות. יש לדון על נייטרליות כשמישהו מציע אותה בלב שלם, אם כי יש כמה וכמה נימוקים רציניים נגד נוסחה של נייטרליות. נייטרליות קודם כל אינה יכולה להיות חד-צדדית. גם הצד שכנגד צריך לקבל אותה. שווייצריה לא עשתה עצמה נייטרלית, אלא המשפט הבינלאומי עשה אותה ככה, ואף-על-פי-כן אין העם השווייצרי סומך על משפט זה בלבד, אלא מכשיר את כל העם למלחמה – להגן על נייטרליותו בכוח, אם מי שהוא ינסה להפר אותה. אין מדינה בעולם המעונינת יותר ממדינת-ישראל בקיום השלום בעולם. אבל אם ישראל לא תהיה מוכנה להגן על ריבונותה החיצונית ועל חירותה הפנימית – בכוח, אם יהיה צורך בכך, אין לקנא הרבה לא בריבונותה ולא בחירותה. אך איני פוסל מראש רעיון הנייטרליות. אולם כשקומוניסט מציע נייטרליות, הרי זו סיסמת-רמיה, מפני שקומוניסטים אינם נייטרליים, והם קשורים מראש, בימי שלום כבימי מלחמה, עם צד מסוים – בכל התנאים ובכל הנסיבות. ולאחר שמפ”ם החליטה בוועידה בחיפה “שגם בימי שלום וגם בימי מלחמה תיאבק על ידידות עם ברית-המועצות ועם “הדמוקראטיות העממיות”, ושלעולם לא תילחם ברוסיה סובייטית” – הרי אין לקבל הצעת נייטרליות מצדה כהצעה כנה. ולכן ביקשתי מנציגי מפ"ם שלא נדון על מלחמה ועל מקרה מלחמה – אלא רק על תכנית משותפת לימי שלום ולחיזוק השלום. אין הכרח במלחמה, בכל אופן אין אנו עומדים כבר ערב מלחמה, ואין אנו חייבים להתפלג בטרם פרצה מלחמה, שמא לא נוכל לעמוד יחד כשתפרוץ מלחמה. שנינו רוצים בשלום, ונתאחד לימי השלום. שלום הוא אינטרס חיוני של עם ישראל ושל מדינת-ישראל – ועל בסיס זה נפעל יחד בממשלה. היה נדמה לי כאילו מצאנו לשון משותפת – עד שהודיעו לי שהמשא-ומתן נפסק.

נואמי האופוזיציה הטילו עלינו אימים וניבאו לנו שחורות. איני מזלזל בנבואותיהם – כי איני מבטל כוחם להזיק. גם איש בודד וגם קבוצה קטנה מסוגלים להזיק – ואלה אינם בודדים, וגם לא קבוצות קטנות. אבל אנו אנשי חובה – ונמלא חובתנו לעם ולמדינה במיטב יכלתנו, ללא רתיעה. רצינו בקואליציה רחבה – ולא נסתייע הדבר. יכולתי כמובן ללכת לנשיא ולהודיע לו – שרצונו לליכוד מאכסימלי בעם ובכנסת לא הצליח, ולכן איני מקבל על עצמי התפקיד שהוטל עלי. אבל לא ראיתי זכות לעצמי להסתלק מאחריות ולהשאיר את המדינה בלי ממשלה שתקבל אמון בכנסת. אמנם מר ברנשטיין הודיע לנשיא שהוא וחבריו מוכנים להקים ממשלה – אבל אין איש בבית הזה הסבור שיש ביכלתו לקיים דברו.

לא היתה כל רשות לזרוק את המדינה למערבולת של אנארכיה, וכשאי-אפשר היה להקים קואליציה רחבה, כאשר חפצתי, ראיתי חובה לעצמי להקים קואליציה מצומצמת.

המפלגות שהפריעו להקמת הקואליציה הרחבה, והעתונות התומכת בהן, מפחידות עכשיו ומטילות אימה עלינו. איני מתעלם מאפשרויות החבלה. חיבלו במדינה גם בשנתיים הראשונות. וכששמעתי אתמול נאומי ברנשטיין ויערי, ידעתי שקמה שוב הקואליציה האופוזיציונית. אמנם מפ“ם והכלליים שונאים זה לזה תכלית שנאה, ואף-על-פי-כך הצביעו על-פי רוב יחד בכנסת ויוסיפו להצביע יחד עם אנשי “חרות” ומק”י. הכוונות אינן חשובות במקרה זה. מפ“ם, חרות, הכלליים ומק”י יהוו קואליציה אמיצה – נגד הממשלה – וכוחם אתם. אהיה האחרון לזלזל בהם. ואף-על-פי-כך לא נירתע מעשות חובתנו למדינה.

קיימות שתי ישראל. אולי כל אחד מאתנו חי בהכרח בתוך כל אחת, אך יש להבחין ביניהן, כי הן קיימות בממדי זמן ומקום שונים זו מזו. יש ישראל אחת של הקצף אשר על פני החיים, של סכסוכי מפלגות, של חיפושי חטאים, של פולמוסי-סרק, של סנסאציות ונרגנות, של עתונות צהובה, של עשן בתי-הקפה, של בורסות הספסרים, ויש ישראל שניה – ישראל שסוללת כבישים, בונה בתים, חורשת שדות, נוטעת יערות, עובדת בבתי-חרושת, מעלה עולים, מקימה ישובים חדשים, קודחת מים בערבות הנגב, מאמנת צעירי ישראל בנשק, מרפאה ילדי עולים נגועי חולי, מנחילה להם הלשון העברית וערכי מולדת, שטה בים וטסה באויר.

הממשלה תפעל בישראל השניה, כאשר פעלה עד עכשיו. הדלת פתוחה, וכל הרוצה להצטרף לאחריות, לעול, למעשה ולקשיים – הרשות נתונה בידו. נצטער על עמידתכם מרחוק ומנגד – אבל נעשה חובתנו באמונה. ידענו כל הקשיים העומדים לפנינו, קשיי פנים וקשיי חוץ, ודרושה סייעתא דשמייא. אנו מאמינים בעם ישראל ובצור ישראל. אין אנו מתביישים בעבודה שנעשתה בשלוש השנים שעברו, ונקווה שארבע השנים הבאות לא יביישו קודמותיהן. דרוש ליכוד יותר רב בעם. – אם עבודת הממשלה תצליח, אני מאמין, יבוא גם הליכוד.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!