רקע
אהרן מגד
עשרת הימים הנוראים

ברגשי תודה –

למאיה ערד, על עידודה מרחוק ומקרוב,

לאלי הירש וליהונתן נדב, על מאור הפנים ופתיחות הלב,

ולאידה – על עזרתה, שאין ערוך לה, לאורך כל הדרך.

א. מ.


 

א.    🔗

נסעתי לירושלים כדי לחפש את האותיות האובדות.

כשהתעוררתי בבוקר משינה עמוקה ומבטי נפל על שולחן הכתיבה הסמוך למיטתי – הוכיתי בתדהמה: גיליון הקלף שאמש מילאתי בפסוקים מן המקרא שזכרתים בעל־פה, כולם בשבחי ירושלים – “עורי עורי לבשי עוזך, ציון, לבשי בגדי תפארתך… גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים… על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה..” ועוד ועוד – ושהיה שעון על ספר עב כרך – היה ריק! כל האותיות בכתב כנעני־עברי עתיק, שעמלתי שעות על כתיבתן, בדקדקנות ובזהירות בעט־ציפורן, בעיקר לשם התאמנות – שכן תווי הכתב הזה וצורותיו משתנים על־פי גירסאותיו השונות – נעלמו ואינן. קסת הדיו, הסרגל והעפרונות, מכונת הכתיבה העתיקה רמיגטון, ירושה מאבי ז"ל – כל אלה היו במקומם, ואין שריד לאף אות אחת. הדבר היה למעלה מבינת אנוש. איך נעלמו? איך נמחקו מבלי השאֵר עקבות אחריהן? מישהו “גנב” אותן כשאני “נרדמתי בשמירה”, כמו שאומרים היום על כל מקרה של הזנחה פושעת? מעשה כישוף אירע פה בלילה בשנתי? אני אדם רציונלי, וכחוקר, אני בוחן תופעות על דרך המדע, מעולם לא נתפסתי לאמונות תפלות. ובכל זאת, משהו מסתורי התרחש כאן. ושלא ברצוני הזדחלו לראשי סברות שונות שאינן מדרך הטבע. זמן לא רב לפני כן קראתי את האגדה על חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות. מסופר שם שהרומאים, לפני שהעלו אותו באש, כרכו גווילים של ספר התורה סביב גופו, וכששאלו אותו תלמידיו מה אתה רואה, אמר להם “גווילים נשרפים ואותיות פורחות”, ורעיון משוגע עלה בדעתי, שאולי גם האותיות העבריות־כנעניות הקדומות, שחרטתי על הגוויל שהיה תחת ידי, פרחוו גם הן. המריאו, כמו להק של זבובים, מעל הגיליון והן סובבות־סובבות עכשיו בחלל העולם ללא מנוח וללא דעת לאן לפנות. ואולי, מכיוון שהפסוקים הכתובים בהן היו כולם מעניין ירושלים, אולי לשם הן עופפו; אולי כשאני הייתי שרוי בתרדמה התחולל מאבק בין מְצוּקים לאֶראֶלים, והאל הכנעני בעל דָּלק אחר האל העברי יהוה, והאותיות כולן נמלטו אל עיר הקודש, ועכשיו הן מוצאות מחבוא בחרכים שבין אבני הכותל או בין הסלעים הפזורים בשטחי הבור שמסביב לירושלים, או בין החורבות של הבתים שנהרסו במלחמת ששת הימים, ואף כי עברו שש שנים מאז, עדיין לא פונו העיים של שרידיהם.

תופעה שכולה מסתורין הנוגד את ההיגיון, והיא מטריפה את הדעת – עלולה להבריח רעיונות משונים אף לראשו של אדם שכל עיסוקו במחקרים אקדמיים.


רגעים ארוכים לאחר שנגלה לעיני הדף הקירח, בעודי שוכב במיטה, שוטטו בראשי הרהורים מעוררי חרדה ובלתי מתקבלים על הדעת בניסיון לפתור את התעלומה: האם מישהו – מי? שונא שלי? האם יש לי שונאים? – התנכל לי והצליח איכשהו להתגנב לחדר בלילה, דרך החלון הפתוח, ולהחליף את הקלף המלא בקלף ריק? ואולי… אולי היה זה אותו אלמוני ש“חטף” ממני את אסנת – וכשננעץ בי שמה חשתי צביטה כה עזה בליבי עד שחשבתי ששבץ תוקף אותי – אסנת, ש“נעלמה” מחיי, ש“אבדה” לי, ביום שנעדרתי מן הבית, כי הייתי בסיור במערות קומראן…

מערות קומראן. אני נזכר בבהלה שאחזה בי בהיותי בן שלוש־עשרה, כשתעיתי בעומק אחת המערות האלה, ו“הלכתי לאיבוד”, כי לא מצאתי את דרכי לצאת ממנה.

בדרכי מתל־אביב לירושלים לחפש את האותיות שאבדו, כשעבר האוטובוס על פני שעלבים, ומרחוק, למטה, הלבין המגדל של לטרון, עלה בזיכרוני הדבר שאירע לי, כשאני עצמי הלכתי לאיבוד. נסעתי עם כיתת בית־הספר לטיול היסטורי, לראות במו עינינו את המקומות בהם ישבו האיסיים ובהם נמצאו המגילות הגנוזות. היה יום שרב, ואבק דק, מסמא, ריחף על פני המרחב השומם. נכנסנו לתחום חורבות העיר קומראן: קירות שבורים וערופים, עשויים נדבכי אבנים לא מסותתות, חוצצים בין מה שהיו, לפני כאלפיים שנה, חדרים ואולמות, מקום התבודדותם של בני כת המסתגפים השיתופית, שכתבו על גבי מגילות קלף את ספרי התורה והנביאים. התהלכתי בין שברי הקירות האלה, ליד שולחנות אבן שעליהם נכתבו המגילות, האיגרות, חוקי הכת; ליד שרידי מקוואות, גתות ועמודי שערים, והמראות האלה, המלווים בהסבריו המלומדים של המורה דורי, הטילו עלי שיממון, כמו השיממון הצחיח שמסביבנו. מה שהלהיב את דמיוני ועורר את סקרנותי היה מראה הלוע הפעור, השחור, במעלה הצוק המתרומם מעל לבקעה שבה עמדנו, שהמורה הצביע עליו כעל פתח אחת המערות שבה גילו הבדואים, בני המדבר, כמה מן המגילות.

כשהמשיכה הכיתה את דרכה לעבר חורבות נוספות, בצידי הוואדי היבש ההולך מערבה ונבלע בין ההרים, חמקתי מן החבורה ופניתי אל הצוק. שביל צר ופתלתל הוביל אל הלוע השחור, ואני טיפסתי בו, מכתת את רגלי בין אבנים, מדלג על סלעים, עד הגיעי אל יעדי. פתח המערה היה אפל, אך אור הצהריים החזק, המסתנן פנימה, הגיה חלקות אחדות על שכמי קירות המערה. היא הייתה רחבה ועמוקה, הרבה יותר משתיארתי לי בדמיוני. אווירה של מסתורין אפפה אותי בהיכנסי לתוכה. דממה גמורה שררה בה. קרקעיתה הייתה מרובבת בגללֵי עטלפים ובאפר של שריפות, בשרידים של אודי מדורות, ובין שברי החרסים הפזורים עליה פה ושם דימיתי להבחין במטבעות עתיקות, תרפים. נמשכתי אל עומקה של המערה, כאילו מכוחו של קוסם בלתי נראה. על כמה קירות היו חרוטים קווים קצרים וארוכים שבהתחברם יצרו צורות משולשים, מרובעים, מעוינים, ואני התעכבתי מולם לפענח מה מקורם. כתב יתדות היה זה, אבל של איזו לשון? שומרית? אכדית? אוגריתית? כנענית? העברתי לעיני את אותיות השפות העתיקות שבספר ההיסטוריה שלי, ולא יכולתי לפסוק בדבר. כל־כך מרותק הייתי לאותיות החידתיות, שלא הרגשתי איך עובר הזמן.

המשכתי ללכת, עקב בצד אגודל, אל מעמקי המערה, מצפה לגילוי נסתרות. אולי תיקרה לי עוד מגילה, כמו לנער הרועים הבדואי שגילה את הראשונה. לפתע נשמע מגבוה, כמו מן התקרה הקמורה של המערה, קול ילל צרחני. נעצרתי מבוהל על מקומי. היה זה קול של עוף כלשהו. אוח? תנשמת? בוודאי לא עטלף, שצורח אך אינו מיילל. רגעים ארוכים לא יכולתי למוש ממקומי, וכשנשתררה שוב דממה, ועיני נשואות אל התקרה, שכעין צללים שוטטו באופל העוטה אותה – מבעד לעלטה נדמה היה לי שאני רואה פני אדם ניבטים אלי. היו אלה פני אשה צעירה, שׂערה השחור מקיף את פניה ומבע עיניה עצוב, אך כאילו אש יוקדת בו. מבטה, שהיה נעוץ בי, כישף אותי. הייתי משותק. רטט עבר בגופי: האם מתכוונת הדמות הזאת לומר לי משהו? האם היא מזהירה אותי מפני משהו? ולפתע נעלמה. וגם לאחר שגזה הייתי המום ונסער מרושמה.

רק כשעבר האוטובוס את שער הגיא, בהמשך דרכו לירושלים, הלמה בי המחשבה כמה דומים היו פניה של הצעירה היפה הזאת בתקרת המערה, שנגלתה אלי בהיותי בן שלוש־עשרה, לפניה של אסנת, ורעד עבר בגופי. המבע היוקד בעיניים, העומק האפל שבהן… כל הדרך, עד הגיעי לירושלים, תעתעה בי הדמות הזאת שנכפלה בדמותה של אסנת.

כשפניתי לצאת מן המערה ראיתי שתעיתי למסדרון צדדי המסתעף מן האולם הראשי. נתקפתי בהלה פן לא אמצא את דרכי החוצה. ניסיתי לחזור על עקבותי, אך נתקעתי לכעין לבירינת. ממסדרון למסדרון ואין מוצא. הבהלה גברה והלכה. נשימתי התקצרה. צעקתי, בתקווה נואלת שמישהו ישמע אותי. צעקותי הדהדו בחלל ריק. קראתי בשם המורה, דורי! דורי! ובשמות כמה מחברי לכיתה. לא קול ולא עונה.

כשיצאתי לבסוף מן המערה אל אור היום היתה כבר שעת אחר־הצהריים. השקפתי למטה אל הבקעה ולא ראיתי איש בין החורבות או מסביבן.

ירדתי אל המקום שממנו – זכרתי – פנתה הכיתה מערבה ונעלמה מעיני. נכנסתי אל הוואדי החָרֵב, צעדתי לאורכו, בין הרים זקופים, כשאני צועק את שמות המורה והתלמידים, וכבר דמעות חונקות את קולי. רק אחרי שנואשתי מלמצוא אותם וצנחתי על אחד הסלעים נגולו לעיני מרחוק, נפוצים לכל עבר. “יודא! יודא!” שמעתי את קולותיהם נישאים ברוח המרחב.

המורה דורי לא יכול היה להכיל את זעמו. פניו האדימו והוא הטיח בי, קצף על שפתיו: כבר עמדתי להזמין את המשטרה! חשבנו שנמר טרף אותך!


כשנה לפני היעלמה של אסנת נסענו יחד לירושלים, אני לפגישה עם פרופסור מאייר, בקי גדול במיתולוגיה המסופוטמית, והיא, שלמדה גיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, לספרייה הלאומית בגבעת רם, לעיון במפות עתיקות של אירופה, מן המאות החמש־עשרה והשש־עשרה.

השעה הייתה עשר כשהגענו העירה, ונדברנו להיפגש בקפה טעמון בשעה אחת לארוחת צהריים. מכיוון שפגישתי עם פרופסור מאייר נקטעה באחת־עשרה וחצי – הוא מיהר לפגישה עם אורחים מחו“ל – החלטתי לנסוע לגבעת רם, להיפגש עם אסנת בספרייה, ולאחר שתסיים את משימתה, נאכל יחד בקפטריה של האוניברסיטה. נכנסתי לספרייה, עברתי על פני השולחנות באולם הקריאה, בציפייה שאמצא אותה רכונה על אחד מאלבומי המפות העתיקות, ולא ראיתיה שם. עברתי אל המדורים האחרים, של הקטלוגים ושל מיתקני ההדפסה וההעתקה, וגם שם לא הייתה. גם הספרן לא זכר שמישהי שאלה אותו על מפות עתיקות. מאחר שחששתי פן תגיע לקפה טעמון ולא תמצא אותי, מיהרתי לחזור לשם. ישבתי וחיכיתי לה כשעה וחצי, קורא את העיתונים, שוקע בכתבה מפורטת על נחיתת האדם הראשון על הירח, ומהרהר במשפט המיתולוגי המרעיד של ניל ארמסטרונג, כשהוא תלוי בין שמים לארץ: “זהו צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות.” אחר־כך קראתי על המחאה נגד השמעת “שיר לשלום” של רוטבליט ורוזנבלום על ידי להקת הנח”ל, כי השיר פוגע במורל של חיילי צה"ל. אך מדי רגע ברגע העפתי מבט אל הדלת לראות אם היא נכנסת, תמֵה על איחורה הרב, ואמרתי לעצמי, היא מסוגלת גם להתעופף אל הירח…

בשתיים נכנסה. מבוהלת התיישבה מולי אל השולחן, גמגמה דברי התנצלות מבולבלים. פגשה מישהו בספרייה שחשבה שהוא מוכר לה… נדמה היה לה שהיה חבר במשלחת של ארכיאולוגים שעסקה בחפירות ליד המושב עלמא, לא רחוק מכפרה, ריחניה… התחלנו לדבר, אמרה, ואז התברר לי שהוא אוקיינולוג שבא לראות את שרידי האוניות שהתגלות בעומק הים ליד קיסריה… נכנסו לשיחה, סיפרה, הציע לה לאכול איתו במסעדה, וכשיצאו מן הספרייה הסיע אותה במכוניתו אל העיר העתיקה. ישבו במסעדה ערבית. מצחיק, גיחכה, הוא שאל אותי אם אני צברית, וכשעניתי לו כן, כמובן, אמר שחשב שאני פרסית… – פרסית? מדוע דווקא פרסית? בלעתי חיוך, כשאני משתאה על מעין שלהבת שנדלקה בעיניה כשדיברה על הזר הזה – אחת מאלף לילה ולילה, כנראה, הצטחקה, אולי הייתי שחרזדה בעיניו.. מה שמו? שאלתי, ונקבה בשם שמסתיים ב־סון, גורנסון או יורגסון. – וכך ישבתם ושוחחתם יותר משעתיים? – אני מצטערת, אמרה, זה סיקרן אותי מאוד מה שסיפר על מימצאים בעומק הים… זכרתי שאתה מחכה לי ודואג, צלצלתי לטעמון ושאלתי עליך, רציתי להודיע לך שאאחר, אמרו לי שהיית ויצאת. אבל לא יכולתי לקום ולעזוב כך סתם, באמצע…

הדחקתי מזכרוני את המקרה הזה בימים שלאחר מכן. רק כשהייתה אסנת נעדרת מן הבית לכמה שעות ולא ידעתי היכן היא, היה צץ לרגע בראשי צילו חסר התואר של איזה זר אלמוני עם סיומת של “סון” לשמו, ומייד הייתי ממהר לגרשו מעלי.


 

ב.    🔗

תחבתי כמה חפצים לתרמיל־מסע, והודעתי לאמי שאני נוסע לירושלים לכמה ימים. – בערב ראש השנה? נעצה בי אמי מבט תמה וחשדני כלשהו. – קבעתי פגישה עם ארכיאולוג שוודי שבא ארצה רק לימים אחדים, בדיתי אמתלה ילידת רגע, ונפרדתי ממנה לשלום.

כשיצאתי אל הרחוב מתחנת אגד הירושלמית – שהמתה מערב־רב של אזרחים וחיילים, שמיהרו כולם להגיע אל תורי האוטובוסים היוצאים לכל קצווי הארץ – השמש כבר עמדה בשיפולי הרקיע, עננים קלושים נפרמו אט־אט, כמו גיזות צמר, ודמדומים עגומים היו שרויים על העיר. מאחר שהיה זה ערב ראש השנה, אין פלא שהתנועה ברחובות הייתה דלילה. מתקרבת מונית, ולאחר חמש־שש דקות עוד מונית, ועוברות עוד שתיים, אבל אינן נעצרות כי הן מלאות. אם כך ואם כך, נזכרתי שאין איתי שום כתובת של בית־מלון. אפילו אם תעצור מונית לידי, לאן אורה את הנהג להסיע אותי? איזה טמטום היה זה לא להזמין לעצמי מקום במלון לפני יציאתי לירושלים! אמי היתה תמיד גוערת בי על פיזור דעת זה, שלא הבינה מאין בא לי, כי לא ירשתי אותו לא מאבי ז"ל ולא ממנה. שניהם אנשים מסודרים מטבעם היו, מאז ומעולם. לפעמים הייתי מניח ספר במקום כלשהו באחד מחדרי הבית, ולאחר חמש דקות הייתי שוכח איפה הנחתי אותו, ומבזבז שעה וחצי על חיפושים. עמדתי על המדרכה, תרמיל־המסע הכבד בידי, גדוש בחפצים הדרושים לאדם היוצא מביתו לכמה ימים, כמו כלי רחצה ומלבושים הכרחיים, ועוד שני ספרים לקריאה לפני השינה, אחד “ספר ירושלים” בעריכת מיכאל אבי יונה, עם מפות, רישומים ותמונות לרוב, והשני באנגלית, “חייו ומכתביו של צ’רלס דארווין”, מאת ל. האקסלי, חלק א'. התקרב לעברי על המדרכה איש עיר וגבוה כשחקן כדורסל, דתי על־פי הכיפה השחורה שלאראשו וזנבותשל ציציות המבצבצות משתי כנפות מעילו, ולמרות החשש לעכב אדם כזה, שמא הוא ממהר לתפילת מנחה בבית־הכנסת, העזתי ואמרתי, תסלח לי.

הוא נעצר, תהה עלי, אך משנפל מבטו על התרמיל הכבד שבידי האירו פניו, וכמקיים מצווה אזרחית של הסבר פניך לתייר, אמר: כן?

שוב אמרתי תסלח לי, ושאלתי אם ידוע לו במקרה על מלון כלשהו בסביבה הזאת. הוא שתק רגע כשוקל את הדבר בדעתו, אחר־כך מלמל: מלון… מלון…והקיף במבטו את הסביבה, בקשת רחבה ממערב למזרח, כמבקש להיזכר במקומו של מלון כלשהו, או להבחין בשלט של מלון, ולאחר שניים־שלושה רגעים אמר: יש פה בסביבה יותר מבית־מלון אחד. שם, המפואר הגבוה הזה ממול, אינני יודע מה שמו, אבל אני מסופק אם תמצא בו מקום, בדרך־כלל הוא מלא תיירים… אבל קרוב מאוד לכאן, ממש מאחורי התחנה, יש לך את שערי אפרים… אם כי גם הוא מלא בוודאי, יש היום אלפי תיירים בעיר, מכל העולם…יהודים ולא יהודים… אבל תנסה, לעולם לא יתייאש אדם מן התקווה… לא ראיתי יהודי נעזב בערב הימים הנוראים ללא כר להניח ראשו עליו. שנה טובה לך, הפטיר כשפנה להמשיך בדרכו.

עמדתי על המדרכה וניסיתי לעצור מונית, אך אף אחת מן העוברות על הכביש לא נעצרה. לאחר שלושה־ארבעה רגעים נעצר על ידי כלב שפרוותו אפורה, מרובבת בכמה כתמים, ספק שחורים ספק חומים, אוזניו זקופות וזנבו מדובלל, ולתמהוני הרביץ עצמו על ארכובותיו ותלה בי עיניו העכורות, כמבקש לשאול דבר־מה, או כתמה מה אני עושה פה בעירו. לא הבנתי מה רצונו ממני ונפנפתי בידי לגרשו מעלי. הוא קם מייד, התרחק, וראיתיו מדדה אחר האברך לבוש השחורים, מלווה אותו ומנענע בראשו עם כל צעד, כעונה אמן אחריו. הייתכן שהיהודי החרדי הזה הוא אדונו? יהודי שומר מצוות בעליו של כלב, שבעיניו הוא גילומו של השטן? אולי הוא גלגולו של בלק של עגנון, גיחכתי בתוכי, אבל הכלב ההוא היה מופקר ומשוגע, וזה נראה שפוי למדי. אילו הייתי נוהה אחר אמונות תפלות, הייתי חושב שאות מבשר רע הוא כלב עכור מראה המתעכב לתהות על קנקנו של אדם זר, מייד עם בואו כאורח נוטה ללון בעירו.

הקפתי את התחנה לעברה האחורי וחיפשתי את מלון שערי אפרים. בתים ישנים וחדשים עמדו צפופים זה אל זה וביניהם פסולת בנייה ופסולת מטבחים, ואני חיפשתי שלט של בית־מלון. עצרתי אדם שזקן בלונדיני צר מעטר את פניו כזֵר, ושאלתי אם יוכל לומר לי איך להגיע לשערי שמים. האיש הצעיר צחק, עיניו הקטנות נצנצו כלשמע בדיחה, ואמר, אם אתה יהודי מאמין ותאמר סליחות בכל עשרת ימי תשובה, אולי תגיע לשערי השמים, וגם זה לא בטוח, וכשראה את התרמיל הכבד שבידי, אמר: אתה מתכוון בוודאי למלון שערי אפרים, אם כן הריהו ממש לפניך, והראה לי על בניין של כמה קומות. איך נכשלתי במין פליטת פה מבישה כזאת? האם מאז שעזבה אותי אסנת יש בי תשוקה מודחקת לעזוב את ארץ החיים ולעלות השמיימה?

נכנסתי לפואייה של שערי אפרים, שהמון אנשים התרוצצו בו הנה והנה, כולם נדמו לי יהודים דתיים, מי בכיפות לראשיהם ומי במגבעות, וביניהם גם שתי נשים בשמלות לבנות ארוכות שנראו כאילו הן מתכוונות להיכנס לחופה, אבל לא ייתכן שיעמידו חופה שעה קצרה לפני כניסת החג. ניגשתי אל דלפק הקבלה ושאלתי את הפקיד, שהיה טרוד מאוד ובקושי התפנה אלי, אם אוכל לקבל חדר לעשרה־שנים־עשר לילות. הפקיד הלעיק עלי: נו צאנס! הכל מלא! עמדתי נבוך, אובד עצות. מה אעשה? שאלתי אם יוכל להנחות אותי למלון אחר שיש בו סיכוי לחדר פנוי. מצטער, אמר הפקיד, עד כמה שידוע לי, התפוסה מלאה בכל המלונות בעיר עד אחרי סוכות. והוסיף, כמתבדח: תנסה במלון המלך דויד, אולי איזה דיפלומט סקנדינבי ביטל את ההזמנה שלו.

הייתי נטוע במקומי. לא ידעתי מה אעשה, היכן אלון הלילה, ליל ראש השנה. הפקיד ראה אותי במצוקתי ואמר: תנסה בעיר העתיקה, אולי אצל הערבים יש מקום, ומייד הוסיף: אם כי גם זה בספק, כי הרבה קבוצות של עולי־רגל הגיעו בימים האחרונים.

סרתי ממנו, מבלי לדעת לאן אפנה, וכשעמדתי כבר על הסף, כאילו הלם פטיש על קודקודי: זהרה! הלא היא, שחיה בירושלים כבר שנים אחדות, בוודאי תדע איך לחלץ אותי מן המצב הביש הזה! למה לא אצלצל אליה?

אבל אין איתי מספר הטלפון שלה! כבר שלוש־ארבע שנים לא התקשרתי אליה. מדוע, אידיוט שכמוך, לא לקחת איתך את הפנקס עם מספרי הטלפון של כל מכריך בעיר ובכפר – הלקיתי את עצמי. והלא כשחשבת על הנסיעה לירושלים, עלה שמה על ליבך, אפילו בגעגועים כלשהם, והשתעשעת בדמיונך שאולי תיפגש איתה. נראה שמוחי היה מוטרד כל־כך בבוקר מן החידה של היעלמות האותיות, ששכחתי לקחת איתי דברים שאני נושא איתי יום־יום בכיסי, דרך הרגל. איך אמצא עכשיו את מספר הטלפון הזה כשאינני זוכר אפילו את שם משפחתה לאחר נישואיה. שם גרמני הוא זה, בכך אני בטוח, כי נישאה לבן משפחה שוויצרית־גרמנית. בפעם הראשונה נפגשתי איתו כשהציגה אותו לפני, זמן קצר לאחר חתונתה, בפואייה של היכל התרבות בתל־אביב, ואפילו את שמו אינני זוכר – היינץ? פריץ? ארנסט? – גבר גבוה, יפה, עם פנים מחוטבות, מקרין סמכות וביטחון עצמי. מרשים מאוד. אין פלא שהתאהבה בו. ואם כי כבר מזמן, מאז נפרדה ממני ונסעה לשווייץ, אמרתי בליבי שלא נועדנו זה לזה – נכנסה בי איזו תולעת של קנאה בראותי אותו עכשיו חוסה עליה כאיל היא קניינו. נדמה היה לי ששם משפחתה לאחר נישואיה הוא כמו שם של עיר. הולדברג? המבורג? נירנברג? על כל פנים, זכרתי שהשם מסתיים ב“ברג”. כן, הייתי בטוח בכך. ואז נתקע בראשי השם לוקסנברג, אם כי אין זה שם של עיר גרמנית. והשם ננעץ במוחי, עיקש, שאין להזיזו.

חזרתי אל הדלפק, ביקשתי לראות מדריך טלפון של ירושלים, והפקיד הפנה אותי אל תאי הטלפון שבמסדרון הצדדי. קניתי ממנו אסימונים, הלכתי אל תאי הטלפון, מצאתי ספר והתחלתי לדפדף בו. מצאתי שלושה לוקסנברג, האחד ברחוב סולם יעקב, האחד בבית הכרם, והאחד בפר אוריה. זהרה, זכרתי, עברה לגור בגילֹה, כשרק החלו לבנות את השכונה, סמוך לבית ג’אלה. אבל אולי עברה לבית אחר מאז דיברנו לאחרונה? לסולם יעקב? לבית הכרם? אבל איך אמצא איפה היא, אם גם את שמו הפרטי של בעלה אינני זוכר. ארנסט?

הסתכנתי, וניסיתי את מזלי בסולם יעקב. שאלתי אם זה הטלפון של הארכיטקט לוקסנברג. מי? ענה לי קול צפצפני של נער כבן עשר. חזרתי על השם, ושמעתי ברקע קול של אדם מבוגר, מי זה? והנער אמר, מישהו שואל על איזה ארכיטקט. המבוגר ניגש אל הטלפון ואמר בקול צרוד, מצונן: במה אוכל לעזור לך, אדוני. אמרתי שאני מנסה להתקשר עם ארכיטקט בשם לוקסנברג, וחשבתי שזה הטלפון שלו. – אתה טועה, אמר הקול הנשנק מנזלת, אין פה ארכיטקט. אולי אתה מתכון ללוקסנבורג, או ללוקסמבורג במ"ם, הרבה טועים בכתיב של השם הזה. ביקשתי סליחה וסגרתי.

ניסיתי עוד שלושה טלפונים, האחד של לוקסנבורג קורט – שם פרטי גרמני הנותן תקווה מסוימת – ברחוב בנימין מטודלה, והאשה שענתה לי השיבה מייד נמרצות: אין פה דבר כזה! וטרקה את השפופרת; השני של לוקסמבורג נתן, מרחוב המקובלים, וזה ששמע את מבוקשי, איש או אשה, מיהר לסגור מבלי להשיב דבר; והשלישי לוקסנבורג רוחמה, ברחוב סעדיה גאון, שדווקא שמחה לדבר עם השואל האלמוני, ואמרה, ארכיטקט? אתה יודע את שמו הפרטי? מפני שאני מכירה ארכיטקט בשם לוקסמברג, במ"ם, מגילֹה, הוא ואשתו ידידים שלנו. אם אתה רוצה אני יכולה לתת לך את מספר הטלפון שלהם…

באחת נגולה אבן מעל ליבי. הצלת אותי, אמרתי, אלף תודות. אני שמחה, אמרה, המציל נפש אחת… בייחוד בערב ראש השנה… ולאחר שנתנה לי את מספר הטלפון של הזוג מגילֹה, אמרה, אתה מכיר את אשתו זהרה? אמרתי שאני מכיר אותה זה שנים רבות, למדנו יחד באוניברסיטת תל־אביב. – מותק של אשה, זהרה, לא?


 

ג.    🔗

זהרה הייתה ידידת חיק שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, במשך שלוש שנות לימודינו באוניברסיטת תל־אביב. היא למדה ביולוגיה ואני תרבויות המזרח הקדום, והיינו נפגשים כמעט יום־יום. נערה לבבית מאוד הייתה. צחוק חופשי היה פורץ מפיה, ללא מעכובים, דיבור גלוי ותשוקה נלהבת. כשהייתה מתנשקת איתי, היה זה בכל מאודה. נפש סוערת קיננה בתוכה, ורבת תהפוכות. פתאום, באמצע שיחה שקטה על פשר חלום שחלמתי, כשאנחנו יושבים שלובי זרוע על ספסל בגן הבוטאני, היו דמעות מציפות את עיניה, ובמחותה אותן בממחטה, הייתה כומסת את ראשה בכתפי. ועל שאלותי למה היא דומעת, הייתה עונה: לא יודעת. אני בעצמי לא יודעת. וכך גם לעיתים לאחר התעלסות, שהתמסרה לה בהתלהבות, הייתה מתהפכת בגבה אלי, מתכרבלת, ובוכה. לא הבנתי אותה. אבל אולי בדרך־כלל אינני מבין הרבה בנשים, חשבתי. ככל שניסיתי להבין את חילופי המזג שלה, לא העליתי דבר. על ילדותה ידעתי רק שנולדה בבנימינה, ואביה, שהיה פסיכולוג, אם אינני טועה, יליד ארגנטינה, עזב את אמה בהיותה בת שמונה, היגר לאמריקה, ומאז נעלם מחייה. לאחר מות אמה חייתה בבית דודיה, מגדלי יסמין לבשמים, באותה מושבה, בנימינה.

יודא! איזו הפתעה! פרץ אלי קולה רווי העליצות בטלפון, איפה אתה? פה בירושלים? איזה יופי! יופי יהיה להיפגש! אמרתי שהגעתי העירה לפני כשעה, ואשמח מאוד להיפגש איתה, אלא שבינתיים אינני מוצא מקום להתאכסן בו, אומרים לי שכל המלונות בתפוסה מלאה… אז חשבתי שאולי את, כירושלמית ותיקה, יודעת על איזה בית־הארחה או פנסיון… – בשמחה הייתי מארחת אותך אצלנו, יודא, אמרה, אבל עכשיו, אחותי ושני ילדיה באו הנה לימי החג, ויחד עם בעלי ונוגה, אין מקום אפילו לחתול… תן לי לחשוב רגע… ניסית את מונטיפיורי אולי? ברחוב שץ, לא רחוק מבית־הכנסת ישורון? מלון לא יקר, חברים שלנו התאכסנו בו והיו מרוצים מאוד… אמרתי שפקיד הקבלה במקום שאני עומד בו עכשיו, אמר לי בביטחון גמור שלא אמצא חדר בשום בית־מלון במרחב העיר… – כן, זו בעיה, התעצבה, בייחוד בימים הנוראים בירושלים הקדושה… מאין אתה מדבר עכשיו? אמרתי שאני במלון שערי שמים. – אתה מתכוון שערי אפרים, הצטחקה. הסמקתי. שוב, פעם שנייה, כשל הלשון הזה. מה זה היה לי? – טוב, תן לי לנסות משהו, אמרה. מה מספר הטלפון שם בשערי אפרים? אני אתקשר אליך בעוד עשר דקות בערך.

לאחר שסיימה תואר שני בביולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, נסעה זהרה לשווייץ, להמשיך בלימודיה באוניברסיטת ציריך. כארבע שנים לאחר מכן אירעה הפגישה המקרית בינינו בפואייה של היכל התרבות. ממרחק של כמה צעדים לא הכרתי אותה. מראה מפתיע היה לה, שעורר בי התפעלות ואכזבה כאחת. לראשה חבשה כיפה עגולה, כעין כיפה דרוזית, עם פתילים, רקומה בצבעים שונים, שעשתה רושם קונדסי. והשיער שבצבץ מתחתיו ונפזר משני צידי לחייה היה – לא האמנתי למראה עיני – חום, כצבע קפה בחלב. היא צבעה אפוא את שׂער הנעורים הזהוב שלה! ולבושה היה ספק “אתני” ספק סאלוני: אפודה בצבע ייני על גבי חולצה רקומה בנוסח דוכני העיר העתיקה, וחצאית קטיפה שחורה וארוכה ששיוותה לה מראה אלגנטי והגביהה את קומתה. לצידה עמד גבר גבוה ומרשים, בעל מראה אירופי מובהק, לבוש חליפה כחולה, שערו חלק, מסורק למשעי, ונראה מבוגר ממנה בכמה שנים. יודא! זרחו עיניה בראותה אותי, כמה טוב לראות אותך! והציגה לפני את הגבר שלצידה: תכיר, זהו אוסוולד… – כן, עכשיו נזכרתי: אוסוולד. זה השם שנשכח ממני. – הוא מציריך, אבל בא לחיות בישראל, ולאחר שהציגה אותי, באנגלית, כחבר מימי הלימודים באוניברסיטת תל־אביב, אמרה בשמחה מאופקת: אז מה שלומך, יודא? כבר שנים לא התראינו… מה אתה עושה עכשיו? אמרתי שאני עוסק בחקר תרבויות עמי כנען. – כן? באמת? נתנה בי מבט מהורהר, כמנסה להשוות זאת למה שידעה עלי מימי האוניברסיטה, ומייד תירגמה את דברי לאנגלית. אוסוולד הסתכל בי בעיניים אפורות שגונן כשמי סתיו מעוננים, וחיוכו הצר, אך האדיב, כאילו הביע הערכה לעיסוקי. צלצול הודיע לקהל לחזור ולהיכנס, וזהרה, ששילבה זרוע עם בן־זוגה, הפטירה בדרכה לאולם לצידי: אתה עוד גם באותה דירה, של הוריך? וכשהנהנתי בראשי, אמרה: אני אצלצל אליך.

למחרת בערב צלצלה: אני נורא רוצה להיפגש איתך. אתה פנוי בשנות הצהריים? אחת־עשרה שתים־עשרה, נאמר? אמרתי שבימים אלה אני עובד בבית, זמני ברשותי, ואוכל להתפנות לשעה שנוח לה. והיא, כאילו ממהרת לאן שהוא, לחשה: טוב. אני אתקשר אליך שוב ונקבע שעה ומקום. צ’או.

היא לא התקשרה, לא למחרת ולא למחרתיים.

רק כעבור חודשים אחדים הפתיעה אותי ערב אחד בצלצול טלפון, הפעם מירושלים. התנצלה על מה שקרה בפעם ההיא, כשלא קיימה את הבטחתה. היו איזה הסתבכויות, אמרה. חייבים היינו לחזור לציריך. אוסוולד הוא אתיאיסט, אבל הוריו הם פרוטסטנטים אדוקים והתנגדו לנישואיו עם יהודייה. עברו כמה שבועות עד שהצלחנו לכופף אותם, ואז התחתנו בחתונה אזרחית. אבל סוף טוב הכל טוב. עכשיו אנחנו כאן, בירושלים. שכרנו דירה, די מרווחת, בשכונה החדשה גילֹה, בבית אבן שרק עכשיו נבנה, אני בהיריון בחודש החמישי – ליבי החסיר פעימה בשומעי זאת: הערל הזה הזריע אותה! – ואוסוולד קיבל עבודה בשיקום החורבות של שבטה.

באמת? מעניין! אמרתי, מלא פליאה. – על מה אתה מתפלא? תמהה. – כי החורבות של שבטה שוקמו כבר לפני כמה שנים, אמרתי. – כן, הייתי שם וראיתי את השיקום הזה. הם עשו עבודה נפלאה, אבל עכשיו גילו שם שרידים של מקדש נבטי מן המאה הראשונה לספירה, והחליטו לשחזר אותו… זה צריך לעניין אותך, לא? – בהחלט! אמרתי, בהחלט! אפשר למנות גם את הנבטים בין עמי כנען…

ביקרתי אותה בגילֹה רק פעם אחת, וכבר הייתה בהיריון מתקדם. יפה הייתה במראהָ זה. כמו ורד פורח שנפערו עלי כותרתו. עיניה התכולות והזוהרות הפיקו שמחה כמו בימים הראשונים להיכרותנו. אוסוולד היה בנגב ואמור היה לחזור רק בערב. הדירה היתה מרוהטת בסגנון ארכיטקטוני־מודרני, חף מצבעוניות: עץ אורן עירום, מלוטש למשעי, קווים ישרים ופשוטים. שולחן, כיסאות, כונניות, ספה, כולם בקווים ישרים. יאה היה לה תפקיד עקרת הבית. בסינר פרחוני הגישה לי קפה ועוגיות שוקולד בלגיות, והיא עצמה שתת תה צמחים.

אתה נשוי? שאלה במפתיע.

הייתי, אמרתי. והוספתי מייד: לבחורה צעירה ממני בשש שנים.

מישהו סיפר לי שיש לך חברה דרוזית, זאת היא?

צ’רקסית.

צ’רקסית? יש צ’רקסים בישראל?

יש, בשני כפרים.

לא ידעתי. ונפרדתם?

היא עזבה אותי.

מדוע? שאלה בעצב.

טבע האדם, אמרתי.

רגע ממושך שתקה. אחר־כך אמרה: אני מצטערת. קשה, מה?

מתגברים.

ואיפה אתה גר עכשיו?

מאז שאבי מת אני גר עם אמי. את זוכרת אותה בוודאי.

לא רק זוכרת, גם מאוד חיבבתי אותה. אשה חזקה. לא ידעתי שאביך מת.

מהתקף לב. פתאומי, אמרתי, הוא לא צריך היה למות. ולאחר רגע הוספתי: קשה היה לה להיות לבדה, אז עברתי לגור איתה.

השתתקנו, שנינו.

לא הזכרנו דבר מעברנו, רק על העתיד דיברה, עתיד משפחתם הקטנה בישראל, והביעה דאגה מהתעכרות היחסים עם בית ג’אלה השכנה. מייד לאחר מלחמת ששת הימים סיירה שם ומאוד מצאה חן בעיניה העיירה הערבית־הנוצרית הזאת, שאווירה של מכובדות, הגינות ורצון טוב שרתה בה, והיא נהנתה להיכנס לחנויות הבגדים שבה, וגם קנתה לעצמה אפודה וצעיף רקומים, והנה בשבועות האחרונים, עקב הסתה מבחוץ, כנראה, היחסים נעשו מתוחים מאוד, וכבר נורו משם כמה פגזים ופגעו באחד הבתים. מה יהיה, יודא? אתה יכול לומר לי מה יהיה? בארץ בכלל? בעתיד?


צלצלתי לברר אותה כשנולדה לה בתה. לאחר זאת הייתי מתקשר לשאול לשלומה ברווחי זמן גדולים, של שבועות וחודשים. היא לא טילפנה לביתי אפילו פעם אחת, ואני, שבוי עדיין בקסמי זיכרונות אהבתנו מלשעבר, חשדתי שהיא רוצה להשכיח אותי מליבה. כן, אהבנו, בגוף ובנפש אהבנו, שלוש שנים אהבנו, ובכל זאת היה משהו צולע באהבתנו. זהרה הסתירה ממני דברים. הסתירה את סיבות בכיה לעיתים כה קרובות, לאחר “שיחות נפש”, או בסופן של התעלסויות סוערות. ואני, מטבעי אני מסוגר בתוך עצמי, ושי בי חסימוּת שאיני מצליח להבקיע אותה.


* * *

טוב, אז יש לי ידיעה טובה בשבילך, בישרה לי זהרה כרבע שעה לאחר שיחתנו הטלפונית. אתה מכיר את ההוספיס הגרמני במושבה הגרמנית? – לא, אמרתי, רק שמעתי שקיים דבר כזה. – ובכן, יש להם חדר פנוי בשבילך, אפילו לעשרה לילות, אם תרצה. זה בסדר מצידך? – אם זה בסדר? הצטחקתי, אין מילים בפי להודות לך! – שאלתי, אמרה, מפני שחשבתי, אולי, כיהודי טוב, תחשוש להתאכסין בערב ראש השנה בבית־הארחה נוצרי… אולי אתה מפחד מאלוהים… – מפחד מאלוהים? אני? הצטחקתי. – פעם, לפני שנים, אמרת שאתה מפחד מאלוהים… – אני אמרתי כך?… – אתה זוכר שפעם נסענו לכמה ימים לצפת…

כן, עכשיו נזכרתי, וצביטת לב, עד כאב, דקרה אותי בחזי. היה זה ערב יום כיפור כשהגענו העירה. מצאנו חדר פנוי במלון קטן, אינטימי, ומרוהט בטוב טעם – רקפת? תמר? – ויצאנו לטייל בסימטאות הצרות של העיר העתיקה. כששקעה החמה החלטנו לסור לבית־הכנסת של האר"י ולשמוע את תפילת כל נדרי. רותקנו אל התפילה, אל מראה קהל המתפללים הלבושים לבן והעטופים בטליתות, ואל אווירת הקדושה והמסתורין שריחפה בבית־הכנסת הספרדי. חזרנו למלון בשעה מאוחרת, וכששכבנו לישון התרפקה עלי זהרה, לוהטת מתשוקה. אני, ראשי היה עדיין מלא ברשמי המראות והקולות בבית הכנסת, וליבי וגופי היו רחוקים מנטייה להתעלסות. – קרה משהו? תמהה, גוחנת עלי וחורשת באצבעותיה את שערי. לא עניתי. – מפחד מאלוהים? כי אסור ביום כיפור? שתקתי, ולאחר רגע אמרתי: כן, מפחד מאלוהים. – איש מוזר אתה, הפנתה אלי את גבה והסיטה עצמה אל שפת המיטה.

זוכר? חזרה ואמרה עכשיו בטלפון. – כן, אמרתי, אבל זה בסדר. אני אתאיסט כמו האיש שלך.

אתה עם מכונית פה? שאלה. וכשהשבתי שאין לי מכונית, מעולם לא היתה לי, אמרה: אז יש לך בעיה. אין היום מוניות בעיר. היא משותקת. גם מוניות ערביות אין, אולי בגלל הרמדאן. אוסוולד היה בוודאי מסיע אותך ברצון, אבל אינני יודעת מתי יחזור. יש לך משא כבד איתך? שאלתי מה המרחק מן המלון שאני עומד בו עד ההוספיס הגרמני, וכשאמרה שזה מהלך של ארבעים דקה לפחות, אמרתי: נו פרובלם! אצלח את הירדן הזה! והיא הפצירה בי שאתקשר מחר לפני הצהריים, היא רוצה לדעת אם הכל הסתדר כשורה.

בפעמים הספורות שהייתי מגיע לירושלים בשנות לימודי באוניברסיטת תל־אביב לא הרחקתי לכת מגבעת רם, עם הספרייה האוניברסיטאית שבה, מוזיאון המקרא ומוזיאון ישראל, ומשם הייתי הולך למכון ון ליר לשמוע הרצאות מסוימות הנוגעות לנושאי מחקרי, ומשם לטלביה ולרחביה. לעיתים רחוקות הייתי מגיח אל העיר העתיקה, שרגשות מעורבים התעוררו בי בהיכנסי אליה: מצד אחד מין גאווה חשאית, מצטנעת, על חזרתי אל שורשי, אל מושא געגועי, אל עדויות ימי הבית הראשון, השני, הנביאים, החוזים, המשיחים, שהנה אני מתהלך ביניהם מעבר לזמנים; ומצד שני – רגשי אשמה על התערבותנו הגסה, השתלטנית, בסדרי חייהם של תושבי העיר מדורי דורות ופריעת תרבותם.

ביקשתי מפקיד הקבלה שיורה לי איך להגיע בדרך הקצרה ביותר למושבה הגרמנית, והוא שירטט לי מפת רחובות מקוצרת: רחוב יפו, רחוב המלך דויד, משם לרדת על רחוב עמק רפאים שהוא כבר המושבה הגרמנית – לא יותר מחצי שעה בהליכה מהירה. שמו של ההוספיס הוא סנט צ’רלס, יידע אותי ברוב דאגתו לי, והוא ברחוב לויד ג’ורג'.

לכל אורך דרכי נהרו יהודים לבושי חג, יחידים ומשפחות – רבים מהם דוברי אנגלית – אל בתי־הכנסת. יחידי הייתי לבוש בגדי חול, שצעד עם תרמיל־מסע נפוח בידו, ובוודאי עוררתי את תשומת ליבם של העוברים על פני. הרהרתי בכך שאף כי אני נתון, ראשי ורובי, לעניינים הנוגעים להיסטוריה ישראלית, למקרא, למיתולוגיה יהודית, התרחקתי מאוד מקיום מנהגים יהודיים. בהיותי ילד היה אבי, רואה־חשבון במקצועו, לוקח אותי איתו לבית־הכנסת בכל ערב חג. אף כי לא היה אדם דתי, ולעיתים קרובות היה מביע רוגז ומרירות על מנהגים דתיים שונים שנראו לו פאגאניים, כמו תרנגול הכפרות או השעיר לעזאזל, הקפיד לפקוד את בית הכנסת בימי החגים, ובייחוד בימים הנוראים, שאז היה עושה שם שעות רבות, וביום הכיפורים, בו היה צם, היה מאריך בכך עד תפילת נעילה ולא פורש אלא לאחר תקיעת השופר. אני הייתי עומד לצידו והוא היה מטה את הסידור לעיני ומעביר אצבעו על השורות כדי שאעקוב אחר קריאת החזן. על אף היותו “חילוני” טרח להלעיט אותי מדי פעם, בשעות הפנאי שלו, בפרקים נבחרים משבת ומסנהדרין, מסכתות שהיו אהובות עליו. באותו בית־כנסת נקראתי לעלות בהגיעי למצוות, ועד היום זכורים לי הפסוקים הראשונים מן ההפטרה שלי, שהשמעתי אותה ברמה בקולי הצלול, עם כל ניגוני הטעמים המתפתלים, “דִרשו אדוני בהימצ־או־ו, קִראו־הו בהיותו קרו־הו־ב, יעזוב רש־ע דרכו ואיש אוון מחש־בות־יו”, וזכור לי מטר הסוכריות שניתך על ראשי בעומדי על הבימה, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.


 

ד.    🔗

איש עצוב היה אבי, יליד לוּצק שבווהלין, והעצב שנשקף מעיניו, מאחורי המשקפיים עבי העדשות, שנראו תמיד כמו עמומות, אד מעיב עליהן, היה עצב של אדם שהחיים הביסו אותו, שהגורל הביס אותו, ולעולם לא תהיה לו תקומה מתבוסה זו. היגון רבץ עליו מאז נהרגו הוריו בידי הגרמנים, יחד עם עוד חמשת אלפים יהודים, בבית־הכנסת שנכלאו בו, בשנת 1942. לזכרם, ולזכר הקהילה המפוארת שנשמדה כולה, היה הולך להתפלל בשבתות ובחגים. הוא שנפטר מהתקף לב, ובכל עת שאני נזכר בעיניו העצובות, בשפתיו, שמרירות שאין הוא יכול להבליג עליה מעוותת את קצותיהן, מעיקים עלי רגשי אשמה כה כבדים בשל ההקנטות החצופות שלי כלפיו, על דבקותו ב“מנהגים עבשים”, שמחשבות על התאבדות מציקות לי ולא נותנות מנוח. כי אני, אני בקשיחות ליבי המטומטמת שאין לה סליחה, קיצרתי את ימיו.

לאחר מותו – והיה זה לאחר שאסנת עזבה אותי – עברתי לגור עם אמי. הוא הוריש לי את חדר עבודתו הגדול, שהיה גדוש בספרים. על שלושה מדפים היו ערוכים, כמו במסדר צבאי, סדרות של “כל כתבי”: כל שירי ביאליק, כל שירי זלמן שניאור, כל ‘דברי ימי אירופה’ של פישר בהוצאת מוסד ביאליק; ושלושה מדפים אחרים שתתו דם ודמע, כי אצרו בספריהם את כל סבלות העם היהודי, למן אלה המסופרים ב“שבט יהודה” של רבי שלמה אבן וירגא, המונה את כל ההשמדות והגזירות שעברו על היהודים מאז ימי בית שני ועד גירוש ספרד, ועד ‘השיר על העם היהודי ההרוג’, שכולו קינה על זוועות שנות השואה, של יצחק קצנלסון. הוא היה מר נפש, סר וזעף רוב הימים, ואף כי לעולם לא יכול היה למחול למחרפי היהודים, היה לעיתים קרובות פולט, כאילו לעצמו: “אני לא אוהב יהודים.”

פעם שאלתי את אמי למה קראו לי יודא ולא יהודה. אמי, אשה גבוהה ואמיצה, שצמחה בין סלעי ראש פינה, ושעל שפתיה היה נכון תמיד חיוך אירוני קל, שהייתה בו סליחה לחולשות אנוש, אמרה: “אבא שלך…אתה יודע. הוא היה חושש מעין רעה, ופחד שבמקרה של פוגרום – ולפי האינטואיציות הנוורוטיות שלו תמיד צפוי עוד פוגרום, אפילו בישראל – השם יהודה, שהוא כל־כך יהודי, עלול להסגיר אותך לידי הרוצחים. את השם יודא הוא מצא בברית החדשה דווקא, בבשורה על־פי לוקאס, שם נאמר שישו היה מצאצאי יוסף בן יודא, ועוד נאמר שם שבהיות ישו בן שלושים נפתחו השמים וירדה עליו רוח הקודש בדמות יונה, וקול קרא מן השמים, אתה הוא בני, ידידי, בך רצתה נפשי… אדם מוזר היה אבא שלך, מצד אחד הוא שנא את הגויים שנאה מרה, מצד שני…”

הסבתי מבטי אל המדף השלישי בקיר שממולי, ומגבו של ספר ישן ומרופט הבהיקה לעיני הכותרת: ‘שבט יהודה’.

כוס הדמעות לא מלאה, הזכרתי לעצמי.


בית האבן הגדול של הוספיס סנט צ’רלס, עם שערי הברזל של חצרו הקדמית, נראה לי כמבצר סגור ומסוגר. צלצלתי בשער, ולאחר כמה דקות פתחה לי אותו אשה קשישה, בשמלה אפורה, ארוכה, ובשביס אפור לראשה. היא שאלה לשמי, ולאחר שנקבתי בו, הוליכה אותי אחריה, דרך החצר אל הבניין עצמו. נעמדה מאחורי דלפק עץ קטן ועירום, הוציאה מחברת ממגירה, הניחה אותה עליו, הניחה עט לצידה, והורתה לי, במילים ספורות, בעברית חיגרת, וללא חיוך, לרשום בה את שמי ואת כתובתי. היו לה פנים ארוכות, אטומות, שפתיים חיוורות, ועיניים תכולות־מימיות, אדישות. כשסגרה את המחברת והחזירה אותה למקומה, נדמה היה לי שבואי אל המקום הזה הוא למורת רוחה.

שוב הורתה לי ללכת אחריה. המסדרון הארוך והקודר שעברנו בו, שמשני צידיו דלתות עץ עבות הסוגרות על חדרים שותקים, היה בעיני כמסדרון של טירה ימי־ביניימית מבוצרת. נדמה היה כאילו איש לא מתאכסן בבית־ההארחה הזה מלבדי, ונקישות צעדינו על רצפת האבן הדהדו כמו באולם ריק. בהגיענו אל קצה המסדרון שלתה הנזירה מפתח ברזל גדול מכיס שבשמלתה, פתחה בו דלת, והכניסה אותי אל החדר שנועד לי.

חדר עירום גבה תקרה, ובו מיטה מחופה בכיסוי מפוספס, ולמראשות המיטה, תלוי על הקיר, צלב עץ עם דמותו של הצלוב המעונה. לצד המיטה ארונית, ועוד בחדר שולחן קטן וכיסא, וארון ללא דלת משוקע בגומחה שבקיר המסויד לבן. נורה אחת עירומה, שאורה מועט, השתלשלה מאמצע התקרה. הנזירה חמורת הסבר הביאה אותי אל חדר הרחצה, ובו כיור עם שני ברזי נחושת, שנראו כתקועים שם מימי הטורקים, ואמבטיה גדולה העומדת על טלפי ברזל.

ארוחת בוקר בין שבע לתשע, וחדר־האוכל הוא משמאל לקבלה, אמרה בפנותה לצאת. אם בעיה, אפשר לצלצל אפס מן הטלפון בחדר. בסדר?

הודיתי לה. חדר השינה נראה נקי, ללא רבב, ושאלתי אם יש איזו מסעדה בסביבה בה אוכל לקבל ארוחת ערב. – ראש השנה של היהודים, אין מסעדה פתוח, אמרה, הכל סגור, היום וגם מחר. אפשר בעיר העתיקה, אבל רק בערב. המוסלמים רמדאן עכשיו, ורק בערב מותר לאכול.

אם לעיר העתיקה, אמרתי בליבי, אלך אל הכותל, אהיה עם המתפללים ערבית של ראש השנה, וכשיתפזרו כולם לבתיהם אחטט בחריצים שבין האבנים, במקום שמאמינים ולא מאמינים תוחבים פתקאות של בקשות ותחינות. אולי האותיות שלי מתחבאות ביניהן, גיחכתי לעצמי גיחוך מר. אולי הן מהדסות על פני האבנים לכל גובה הכותל, כמו היונים שנאחזות בזיזים ומדלגות מזיז אל זיז.

הייתי עייף ורעב. אמרתי, אתקלח, אחליף בגדים, ואצא ללכת אל העיר העתיקה. כשנכנסתי לאמבטיה ופתחתי את ברזי המקלחת, נוכחתי לרוגזי שבשני הברזים המים קרים. מיהרתי אל הטלפון, חייגתי אפס, ולאחר כמה דקות שמעתי את קולה של הנזירה אם־הבית. כששמעה את תלונתי אמרה שתבוא בעוד רגעים אחדים ותראה מה אפשר לעשות. עמדתי כמעט עירום, רק מכנסי לגופי, וחיכיתי לבואה. עברו יותר מעשר דקות עד שנשמעה דפיקתה על הדלת. היא חצתה את החדר, נכנסה ישר לחדר הרחצה, פתחה וסגרה את ברזי הכיור, אחר־כך את ברזי האמבטיה, ומשנוכחה שאכן אמת דיברתי, פלטה לעצמה איזו מילה בגרמנית, אולי גידוף, ובפנותה אלי, אמרה: לא בסדר. בבקשה סליחה. אבל היום אי מי יתקן את האינסטלציה. יהודים וערבים חג. אני נותנת לך חדר אחר. ולאחר שהמתינה עד שאתלבש ואאסוף את חפצי, העבירה אותי לחדר במרחק שלושה חדרים מן הנוכחי, שהיה דומה לו בכל, פרט לכך שבמקום ישו הצלוב מעל למיטה היתה תלויה כאן תמונה צבעונית מבריקה של מריה עם התינוק. היא נכנסה לחדר הרחצה, בדקה גם בו את הברזים, חזרה אלי ואמרה: פה הכל בסדר. יש מים חמים. עוד פעם סליחה בבקשה. לילה טוב.

שמתי בכיסי את הכיפה השחורה שלקחתי איתי מן הבית, ויצאתי ללכת אל הכותל. עוקב אחר ההוראות שקיבלתי מאחד העוברים בעמק רפאים, עליתי אל רחוב המלך דויד, פניתי משם אל ממילא, ולאחר מהלך של כעשר דקות בין בתי השכונה, חלקם הרוסים, עמדתי בין עמודי שער יפו. הדרך משם אל הכותל הייתה ברורה לפני, כי ממול לכניסה למגדל דויד זרם נחל של יהודים לובשי שחורים, או עטופים בטליתות, אל הרובע הארמני, ומשם התפתל בעיקולים רבים דרך סימטאות צרות ומפולשות החוצות את הרובע היהודי, אל המרחב הצופה אל הר הבית.

הרחבה שלפני הכותל הייתה שחורה מהמון עם רב שעמד בצפיפות וספרים פתוחים בידיו, ובין שחור לשחור הבהיק לובן הטליתות כיונים מרחפות מעל כתפי המתפללים. שמתי את הכיפה על ראשי וירדתי אל ההמון להתערב בתוכו ולשמוע אל התפילה שהייתה בעיצומה. קולות המתפללים, מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחורי, התנגשו אלה באלה, רגע מתרוממים כזועקים אל השמים, ורגע משתפלים להיותם כרחש עצים ביער, והתחרו בקולו של החזן, שנבלע ביניהם.

“אלוהינו ואלוהי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך…” – התרומם בכל זאת קול החזן מעל יתר הקולות, ורגעים מעטים לאחר זאת פרצה השירה, כמקהלה אחת, מפי העם כולו, “וטהר ליבנו, וטהר ליבנו לעובדך באמת…” ובעוד חוזרים הכל על הפסוקים הפותחים ב“אבינו מלכנו”, והם נשנים שוב ושוב כפזמון חוזר, מילאו דמעות את עיני משעלתה לפני דמותו של אבי עליו השלום כשהוא עומד עם הסידור בידיו בבית־הכנסת שבשכונת מגורינו, ופניו מתוחות מאוד, כאילו עצביו עומדים להיקרע, ואני מטה מבטי ממנו וקורץ אל חבר היושב כמה מושבים לשמאלי ובלבד שלא לחזות בצערו. אבי, אבי, אין שלום לעפרו. וכשנפלה דממה על הקהל, ומאי־שם קרוב לכותל נשמע רק לחש תפילה, נזכרתי משום־מה, דווקא ברגעים אלה, באסנת, כפי שראיתיה בערב היום האחרון להיותנו יחד בדירתנו, ועצב עמוק היה בעיניה השחורות כשישבה מולי על הספה, ושׂערה השחור, הנופל אל כתפיה, שיווה מסתורין לפניה השחומות, והעלה גם בליבי עצב שלא ידעתי מאַין בא. לעומת זהרה, שהייתה “בהירה”, היא הייתה “אפלה” בעיני, אבל מבטה היה טוב אלי, ועכשיו שוב נלחץ בי ליבי עד כאב שאין לו מרפא, כששאלתי את עצמי שוב נלחץ בי בליבי עד כאב שאין לו מרפא, כששאלתי את עצמי את השאלה שמנקרת לי את הלב כל השנים האחרונות, איך נעלמה מן הבית באין רואה, ללא אמור דבר, ללא השאֵר הודעה כלשהי, ומדוע, מדוע עשתה זאת, אם לא היה כל ריב בינינו, אלא אהבה שקטה וחמה. ורק חודשים אחדים לאחר עזיבתה, נדהמתי למצוא, בכתב־עת ישראלי לשירה, שניים משיריה של סילביה פלאת בתרגומה מאנגלית, את “ליידי לאזארוס” ואת “אריאל”, והפתעה מהממת הייתה זו בשבילי, לגלות שבחרה בשיר המקאברי “ליידי לאזארוס”, שזרועים בו אֶרמזים על מות ילדים יהודים בשואה ועל האכזריות הנאצית הפרוורטית. מדוע בחרה בו דווקא, האם משום שהזכיר לה את השואה הצ’רקסית? את אכזריות הקלגסים הרוסים שהתעללו בילדים הצ’רקסים?…

צלצלתי אל עורכי כתב־העת ושאלתי על מקום מגוריה של המתרגמת, ומהם נודע לי שהיא חיה באיסלנד, נשואה לצעיר בן המקום, מרצה באוניברסיטה, אוקיינוגרף במקצועו. באיסלנד תירגמה שירים לעברית? השתוממתי. בהיותנו יחד תירגמה לי מדי פעם שירים מצ’רקסית לעברית, אבל אף פעם לא ראיתי תרגומים שלה מאנגלית לעברית! ושלחה אותם לישראל? ומדוע סילביה פלאת?

ואם כי נודעה לי מן העורכים גם כתובתה, לא היה בי עוז לכתוב אליה.

אתה מפחד מאלוהים? שאלתי את עצמי עכשיו בעומדי בתוך קהל המתפללים.

משהחלו המתפללים להתפזר קרבתי אל הכותל ומיששתי את אבניו. נותרו רק אנשים בודדים על הרחבה, ומשתחבתי את אצבעי לאחד הסדקים שבין האבנים והעברתי אותה לאורכן, ניגש אלי צעיר חובש מגבעת רחבת תיתורה, בעל זקן שחור, והעיר לי בשקט שאסור לגעת בפתקים. אם רצוני להשתתף בתפילת תיקון חצות, הציע לי, אוכל לקחת ספר מן הדוכן שבפינה ולהצטרף אל אלה שיעשו פה את הלילה. הודיתי לו, התרחקתי מן הכותל, ואמרתי בליבי שאבוא ביום שהרחבה תהיה ריקה מאנשים – לא מחר ולא מחרתיים, שהם שני ימי ראש השנה, גדושי מתפללים, אלא באחד מימי החול שבעשרת ימי התשובה – אביא איתי קיסם, ואנסה לחטט בחרכים שבין האבנים, אולי אמצא בםה שרידי אותיות של הכתב העברי־כנעני הקדום…


 

ה.    🔗

לא שבתי על עקבותי לחזור העירה דר הרבעים היהודי והארמני, אלא הלכתי אחר הרבים שמשכו אל רחוב מִשְׂגָב לַדָּךְ. פסעתי איתם בין החנויות הקטנות הרבות, שרובן היו סגורות בגלל תום יום הצום, כשהמוסלמים סועדים משפחה־משפחה בביתה, בהגיענו אל רחוב דויד פנו רוב ההולכים לפני שמאלה, לעלות לאורכו לעבר שער יפו. הייתי רעב, וכשעבר על ידי ערבי חבוש בכפייה, שאלתיו היכן אפשר למצוא מסעדה פתוחה בסביבה. בוא איתי, אמר הערבי רחב הגרם שנראה ככפרי, אנא אַפַרְגִ’יכּ, ותוך כדיך לכתנו יחד, שאל מִן וֵין אִינְתֶ, ואמרתי לו, בערבית המגומגמת שלי, שלמדתי אותה לצורך מחקרי, שאני מתל־אביב, מתאכסן בהוספיס הגרמני, התפללתי ליד הכותל, ומאחר שכל המסעדות בעיר החדשה סגורות לרגל החג, אני מקווה למצוא אחת פתוחה ברובע המוסלמי או הנוצרי.

צעדנו בשתיקה כברת דרך עד שהגענו למסעדה שהייתה פתוחה לרחוב והמתה מסועדים. תַעאל, תַעאל מָעי, אמר, והכניסני פנימה. סְתאנא הוֹן, ביקש לחכות לו בפתח. ראיתי שניגש אל האיש שהתהלך סביב השולחן הגדול והעגול שבאמצע החדר, שכעשרים איש היו מוסבים סביבו – נראה שהיה זה בעל המסעדה – לחש לו משהו, והלה ניגש אלי, בירך אותי לשלום, אמר אהלן וסהלן, והורה לי בעברית לשבת אל אחד השולחנות הקטנים שבפינה. הוא מיהר לפרוס מפה על השולחן, שאל מה רצוני לאכול, הציע לי מטעמים שונים של המטבח הערבי – בטח לא אכלת כל היום, חייך, הכל סגור בראש השנה, מה? – ולאחר שנעניתי לכל הצעותיו: כבש מן התנור, אורז ופול, סלט ירקות, חומוס ועוד ועוד, הלך להביא לי את אלה.

עד שאני ממתין שיגיש לי את ארוחתי, נפנו אלי הסועדים סביב השולחן, ואחד מהם אמר, גם הוא בעברית, בוא, אדון, תשב איתנו, למה לבד? והיושבים על ידו הפצירו בי גם הם לבוא ולשבת איתם. “שבת אחים גם יחד”, שינן אחד משפט משיר שידע. עברתי לשבת ליד השולחן העגול, ותוך שהם לועטים ולועסים, למלא את חסרונם מיום הצום, ואגב כך גם אני החילותי לשבור את רעבוני, נעשיתי מבלי משים למרכז החבורה. כמה מן המסובים ידעו עברית, ושניים מהם התוודעו אלי כסטודנטים באוניברסיטה העברית, האחד להנדסה והשני למחשבת ישראל.

למחשבת ישראל? שאלתי בתימהון גדול, אתה יהודי? – אני ערבי, כמו כולם פה, חייך. – למה בחרת דווקא במחשבת ישראל? – זה מעניין אותי, ענה. שאלתי מה הוא לומד במחשבת ישראל, ואמר, רמב"ם, הכוזרי, חובות הלבבות, קצת הזוהר, ושאל אם אני מכיר את פרופסור אליעזר שבייד, המרצה על תורת הרב קוק. אמרתי שקראתי קצת ממה שכתב. בינתיים המטירו עלי הסובבים שאלות על מעשי, מגורי, משפחתי, וכששמעו שאני עוסק בחקר תרבויות עמי כנען, הגביר הדבר את סקרנותם, ומעט־מעט הסמיכו את הנושא לעניינים של ימינו ושל יחסי שני העמים החיים בישראל.

האם הישראלים נחשבים על עמי כנען? שאל אחד; ואם, כפי שאתה אומר, הם עם שהתנחל בארץ כנען, מאז ימי אברהם, או מאז כיבוש הארץ בידי יהושע, מדוע נשאר שמה ארץ כנען גם לאחר מכן, ולא נקראה ארץ־ישראל, או יהודה? ומדוע טוענים היהודים לבעלות על הארץ הזאת לאחר שלא חזרו להתיישב בה במשך יותר מאלפיים שנה, למרות שהיו להם הרבה הזדמנויות לכך? ולמה לכם מדינה דווקא, למה לא תחיו עם הערבים, שהם תושבי הארץ זה מאות שנים, בעליה האמיתיים, כמו שחיו יהודים במצרים, במרוקו, בעיראק, כשהם חופשיים לקיים את דתם ולפתח את תרבותם? ואחד הזכיר את “תקופת הזוהר” בספרד האנדלוסית, יהודה הלוי, אבן גבירול…

שלושה צעירים, לבושי קאפוטות וחבושי מגבעות, התעכבו ברחוב מול פתח המסעדה ושוחחו ביניהם, ועיני היושבים סביבי נפנו אליהם. ערבי קשיש שישב על ידי, בעל מבט חד ושפם שיבה עבות, הצביע עליהם ואמר: תֶעְרָף מִן הוֹם? הָדוֹל מִן בֵּית אֶלג’אר, עטרת כוהנים… והסטודנט שישב על ידו הסביר: אלה מן הישיבה עטרת כוהנים, כמה בתים מפה. כל יום הם עוברים. אתה יכול להגיד לי למה הם נתקעו לנו פה בלב הרובע המוסלמי? אין די מקום בירושלים היהודית? אמרתי שככל הידוע לי הבית של הישיבה שייך לה, נקנה מבעליו הקודם… – אישְתְרוֹ? מין אישתרו? קרא אחד שישב מולו, האדא אִלְלִי בָּאע אֶלבֵּית, אַוַּנְטָגִ’י, כַּזָאבּ, ח’אאֶן! הַדַאכּ… – והסטודנט הסביר לי את דבריו: הוא אומר שזה שמכר את הבית, רמאי, שקרן, בוגד, הקוּשאן שנתן להם הוא לא שלו… ומכל צד נשמעו קולות: קושאן, קושאן, למה הם באו הנה? רק בשביל להרגיז את אלה שחיים פה לפני שאמא של אמא של אמא שלהם נולדה… רק בשביל שאנחנו נברח מפה והם יבואו במקומנו, כמו שהיה ביפו וברמלה… וכשניסיתי לומר משהו להגנתם, התלקחו הרוחות ומכל צד ניתכו על ראשי האשמות כלפי היהודים, שליטי הארץ.

הקשיש בעל השפם נעץ בי מבטו ואמר: אינתֶ מן תַל־אָבּיבּ, מַזְבּוּט? בערבית דיבר. למשפחה שלי היו שלושה בתים ביפו, ברחוב בּוּסטרוּס, חנות לתכשיטים, חנות לשטיחים, ובית אחד עם דירות להשכרה. היו לנו שכנים יהודים, אלמוזלינו, מסרי, לוי, זילברג, אבא שלי היה שותה איתם קפה כל יום חמישי… באפריל ארבעים ושבע נכנסו ליפו עיסאבּאת קאתֶלין יאהוּד מתל־אביב, אולי מאתיים אולי שלוש מאות, ירו בתוך הבתים, שרפו, שדדו, טָרָדוּ כל הערבים מיפו לים, כל מה שהיה בבתים שלנו לקחו, כל השטיחים, כל השעונים, הטבעות, הצמידים, הזהב, הכסף, הכל… איפה הבתים שלי היום? יאהוּד מפּוֹלוֹניה, מאַלְמָנְיָה, מבולגריה, יושבים שם. יש לי קוּשאנים על הבתים האלה, אז מה אני לעשות איתם?… ומכל צד החרו־החזיקו אחריו בסיפורים על הבתים שנגזלו מהם במוסררה, בקטמון, בטלביה, באַ־טור. אלה מתערבבים באלה, אלה מתחרים באלה, בקול ובפרצי חימה. לרגע נתקפתי בהלה, כאילו אני מוקף המון מוסת שבעוד רגע יקרע אותי לגזרים ואני לבדי בין שונאים חמומי מוח ואין מי שיושיע אותי. הסטודנט השתיק את הקולות והטיף לנוכחים מוסר על שהם מזמינים אדם לשבת איתם לשולחן, ואז מתנפלים עליו. האם זו הכנסת אורחים מוסלמית?

קמתי ואמרתי שהשעה מאוחרת ועלי ללכת. ניגשתי אל הבעלים ושאלתי כמה עלי לשלם. לא רצה לקבל פרוטה. הכל על חשבון הבית, אמר, ועם זאת ביקש סליחה שאורחיו התנפלו עלי בצעקות. אל תיקח את זה באופן פרטי, אמר, הם, יש להם נגד ישראל בכלל, מה לעשות? שאלתי איך אלך מכאן אל המושבה הגרמנית, והסטודנט להנדסה יצא איתי החוצה, וברגע עוברי את הסף שמעתי מישהו מן הסועדים צוחק ואומר בעברית: “הוא אכל אותה!” ואחרים צחקו איתו, ואף כי היה זה חץ שלוח בכבודי, הודיתי בפני עצמי: כן, אכלתי אותה, כי לא היה לי שום חשק להיכנס איתם לוויכוח מה קדם למה, ההתנפלות של אנשי האצ"ל על יפו או הרציחות הרבות של יהודים ביפו ובסביבתה מידי הערבים. הסטודנט הורה לי ללכת עד קצה הרחוב, לפנות שמאלה לוויה דולורוזה, וכשאעבור תחת הקשת של אֶקֶה־הוֹמֹו ואגיע אל מול כנסיית הפְלאגְלַסְיוֹן, יהיה עלי לפנות שוב שמאלה, ושם אבוא אל השער שהיהודים קוראים לו שער הורדוס והערבים קוראים לו בַּאבּ אַ־זַאהִרָה, כלומר, שער הפרחים. וכשאצא משער זה, עלי ללכת לאורך החומה, וכך אגיע בנקל אל רחוב המלך דויד ומשם אל המושבה הגרמנית.


צעדתי לאורך ויה דולורוזה, יחידי ברחוב הצר, רק מדי פעם בפעם עבר מישהו על פני ללא שים לב אלי. דממה שררה בו בין בתי האבן העתיקים. בשמים האפלים נצנצו כוכבים מעטים, צוננים בבדידותם. אני דורך על עקבות הנוצרי, אמרתי לעצמי. כאן, ממש בנתיב הצר הזה צעד שחוח תחת הצלב הכבד על שכמו, הלוך וכשול, הלוך ומעוד, דרך ארבע־עשרה תחנות הייסורים, עם צליפות השוט, יריקות הבוז. כאן, מול כנסיית הפלאגלסיון, היכוהו על הלחי. ירושלים ירושלים, ההורגת את הנביאים, הסוקלת את השלוחים אלייך… מעבר לפינה כבר נראה לעיני השער, באב א־זאהרה בערבית. כמו קרן אור מפציעה מן החשכה זהר שמו כנגדי, כשם ידידת החיק שלי בימי בחרותי. האם אות משמים הוא סמיכות השמות הזאת בערב זה של יום הדין? אתה מפחד מאלוהים? כן, אני מפחד מאלוהים.

השעה הייתה כבר עשר ורבע כשעמדתי מול המצודה של ההוספיס הגרמני. צלצלתי בפעמון השער, אך איש לא ענה. צלצלתי שלוש וארבע פעמים, ורק לאחר שדפקתי בחוזקה על שער הברזל הזה שמעתי צעדים קרבים, וכעבור רגע קול אשה שואל בגרמנית וֶר אִיסְט דוֹרט? אמרתי את שמי, והוספתי באנגלית שאני מתאכסן בהוספיס. לאחר שתיקה, אמרה האשה באנגלית שההוספיס נסגר בשעה תשע בערב, והיה עלי לקחת מפתח של השער לפני יציאתי, והורתה לי לגשת אל השער השני, כעשרה צעדים ימינה, ולחכות שם. חיכיתי לפני שער הברזל השני כעשר דקות, ורק אז נשמעו צלצולי מפתח, שרשרת ובריח, והוכנסתי פנימה על־ידי נזירה גבוהת קומה, זעומת פנים, שהוליכה אותי אל הבניין עצמו ואל המסדרון שבהמשכו נמצא חדרי.


 

ו.    🔗

שעות רבות שכבתי מבלי יכולת להירדם. חשבתי על הקורות אותי מרגע בואי לירושלים ועד עתה. צללו באוזני קולות התפילה מול הכותל, קולות גלותיים כאילו, של תחינה, בקשת רחמים, זעקה על הרדיפות לאורך כל הדורות, הפוגרומים, ההשמדות, קידוש השם, ובכן תן פחדך אדוני אלוהינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת… והקול היה קולו של אבי עליו השלום, שאני, בקנאותי המטומטמת, קיצרתי את ימיו.

דודי מאיר, פקיד צנוע בעיריית תל־אביב, שהגיע לארץ אחרי המלחמה מפולין, שם חווה את זוועות הכיבוש הנאצי, היה הולך לבית־הכנסת רק בערבי יום כיפור, וגם אז בנפש מרה, כאילו בעל כורחו. אני גמרתי עם אלוהים, היה אומר למי ששאלו אותו על אמונתו. הוא “גמר עם אלוהים” מאז היותו נער בן שתים־עשרה, כאשר כבשו הנאצים את העיר פְּשֶׁמִישְל, ובריונים אוקראינים פרצו לביתם, אנסו את אמו לעיניו ודקרו למוות אותה ואת שתי אחיותיו הקטנות. אני עם אלוהים גמרתי, היה פוסק כשהייתה שיחת בני המשפחה סוטה אל ויכוח בענייני דת וחילוניות. ומייד היה משתתק ומשפיל את ראשו.

מה אני עושה בבית־ההארחה הגרמני־קתולי הזה של הטמפלרים שנחשדו בשעתו שהם נאצים, שאבני מסדרונותיו הקודרים כאילו אוצרים הדים מימי הרציחות שיש לשתוק עליהן? ראיתי שוב את הדרך מתחנת האוטובוסים אל המושבה הגרמנית, והיא נדמתה לי ארוכה מאוד, רבת תלאות, בארץ זרה, ואחר־כך את הדרך משם אל העיר העתיקה, והיא נראתה לי מפותלת ומסובכת בסימטאות אין־מוצא, ומראה המוני המתפללים בשחור וכנפיים לבנות עוטפות אותם, כמו קהל יהודי גולה שעוד מעט יעלה עליו הכורת. וכמו פרץ של רוח עיוועים קפצה לעיני סעודת בשר הכבש והחומוס הבלול בשמן והמג’דרה, המתובלים בשום, בכמון, בכוסברה, ומעל הולחן נוחתות עלי קריאות האשם; וההליכה משם אל ויה דולורוזה עם נקישות עקביו של הנוצרי על אבני הרחוב. מדוע רחקה ממני זהרה? מדוע נעלמה אסנת מחיי?

רק לפנות בוקר נרדמתי, וכשהתעוררתי לקול צפצוף ציפורים מעצי הגן שמעבר לחלון, נבהלתי בראותי שהשעה כבר רבע לתשע ואני עלול להחמיץ את ארוחת הבוקר, שאולי תהיה היחידה במשך היום הקדוש הזה, ובמהרי להתרחץ ולהתלבש, נזכרתי בחלום שחלמתי רגעים לפני הקיצי: האותיות הכנעניות שלי מעופפות בשמי העיר כמו עפיפונים של נייר, קרני השמש מזדהרות בהן, מזהיבות אותן, וכשאני נושא עיני אליהן, אני אומר לעצמי שעלי לתפוס אותן אחת־אחת ולהביאן במתנה לזהרה, כאילו היו תכשיט שהעניק רבי עקיבא לרחל רעייתו – “ירושלים של זהב”.


נכנסתי לחדר־האוכל, שעמד בו רק שולחן ארוך אחד, מחופה במפה לבנה, ועליו קנקן זכוכית ובו מיץ תפוזים, וקנקן שני ובו משקה חם כלשהו, וצלחת עם פרוסות לחם, ושיירים מסועדים קודמים. לידו ישבו, זה מול זה, איש ואשה, ושתו בנחת תה או קפה. ניגשתי אל השולחן, והשניים – גבר עב גוף כבן חמישים, גלוח ראש ובעל פני מאירות, נראה מרוצה מעצמו, ואשה כבת גילו, שעטרת שיער אדמוני מקיפה את לחייה המטופחות – בירכו אותי בבוקר טוב באנגלית והציעו לי לשבת סמוך להם. התיישבתי, בירכתי אותם, ורגע לאחר זאת ניגשה אל השולחן נזירה עם פנים עגלגלות וחיוך נלבב, שביס לבן לראשה, בירכה אותי בבוקר טוב בעברית, עברה לאנגלית ושאלה אותי אם אבחר בביצה קשה ובדייסה חמה, ותוך כך העירה לי שארוחת הבוקר מוגשת בדרך־כלל בין שבע לתשע, אלא שהיום, לרגל ראש השנה היהודי, אין הם מקפידים. הזמנתי מה שהציעה, וכשפנתה ממני, שאלה האשה היושבת מולי אם אני בן המקום. אמרתי שאני חי בתל־אביב ובאתי לירושלים רק לכמה ימים, ומכיוון שכל המלונות היו תפוסים ללא חדר פנוי אחד, מצאתי – למזלי – מקום באכסניה הזאת. אנחנו מארצות־הברית, אמרה האשה מבלי שנשאלה, מעיר ושמה כנען… – כנען?! קראתי בתימהון, ומפליא אותי צירוף המקרים הזה, שבאותו בוקר שאני חולם על האותיות הכנעניות שלי, המעופפות בשמים, מזמנת לי ההשגחה – ההשגחה? – זוג תיירים מעיר ושמה כנען. – אתה מתפלא שבארצות־הברית יש עיר ששמה כנען. אבל יש בארצות־הברית עשרות ערים עם שמות ביבליים, ג’ריקו, אֶקרוֹן, בֶּתלֶם, הֶברון, בֶּתֶל, זַיוֹן… וג’רוזלם. כמובן, כנען היא עיר קטנה במדינת קונטיקט, בוודאי לא הזדמן לך לשמוע עליה. האיש השמן בעל הפנים הבהירות והעינים התכולות אמר: בכל יום ראשון אנחנו קוראים בכנסייה על כנען, הארץ שהבטיח אדוני לאברהם יצחק ויעקב, שהחלטנו לראות פעם את כנען האמיתית בעינינו.

והאשה מיהרה לצטט פסוקים ממזמור תהילים:

Unto Thee will I give the land of Canaan the lot of your

Inheritance…

ובמפתיע פצחה בשיר:

I give thanks unto the Lord, call upon his name.

ha-le-luya, ha-le-lu-ya…

הנזירה העגלגלת, שתמהה למשמע מזמור דתי ליד שולחן האוכל, הביאה ביצה קשה, דייסת סולת חמה, צלוחית עם חמאה ושתי פרוסות גבינה צהובה, וליד הצלחת הניחה פתק ואמרה, האחות בֶּרתה מן הקבלה ביקשה למסור לך את זה. בפתק היה כתוב: “אמש, כשנעדרת מן ההוספיס, צלצלה גברת לוקסמברג וביקשה שתתקשר איתה.” ולמטה מזה מספר טלפון. הודיתי לה, שמתי את הפתק בכיסי, ולזוג מכנען, שעקב בסקרנות אחר חילופי הדברים, אמרתי: זה לא דחוף. יכול לחכות.

האשה מכנען, משקפיה נוצצים באור יקרות, מזגה קפה לבעלה ולה, שאלה אם אפשר למזוג גם לספל שלי, ותוך כך שאלה אם נולדתי בישראל, וכשעניתי שאכן כך, שאלה מה מקצועי. אמרתי שאני עוסק במחקר היסטורי של תולדות הארץ. זה מעניין מאוד! התפעלה, ומיהרה ליידע אותי שבעלה הוא סוכן של מדפסות מחשבים סניו, אולי שמעתי על החברה היפאנית הזאת… אנחנו רק היום השלישי בישראל, אמרה, ולא הספקנו עדיין לראות הרבה. היינו לעת־עתה רק בבית לחם וראינו… בעלה קטע אותה ושאל אם אני יודע איך יוכלו להגיע לבֶּתֶל. רק לאחר שניים־שלושה רגעים תפסתי שבתל היא בית אל, ובעוד אני שוקל איך להנחותם לבית אל אמרה האשה: הסיפור על יעקב החולם על הסולם שראשו בשמים, ואיך אחר־כך, כשהוא מתעורר, הוא אומר…וכאן ציטטה מילה במילה את הכתוב בספר בראשית:

This is none other than the House of Lord and this is the gate of Heaven… and he called the name of that place Bethel.

– זה סיפור מרגש מאוד, אמרה, ועל כן אתה מבין מדוע אנחנו להוטים כל־כך להגיע לבתל? אמרתי שבית אל היא מעבר לקו הירוק לכן יש קושי מסוים להגיע אליה, בכל מקרה, התבדחתי, לא קל להגיע אל שער השמים…שניהם הצטחקו. והאשה אמרה: כך גם כתוב בברית החדשה, “נקל לגמל לעבור דרך קוף המחט מִבּוֹא עשיר אל מלכות השמים”… אם כי אנחנו לא עשירים גדולים, הוסיפה בצחוק. אני מניחה שאתה יהודי, אמרה. יהודי בן יהודים, אמרתי. והאשה חשבה שזה הרגע להציג את עצמה בשמה ואמרה: שמי קתלין ושם בעלי לורנס.

לורנס הוציא ארנק מכיסו ושלף מתוכו כרטיס ביקור והגישו לי. כתוב היה בו באותיות מוזהבות: “לורנס צ. דונובן, ציוד משרדי, כנען, קונטיקט”, ולמטה מזה הכתובת המלאה ומספרי הטלפון. הודיתי להם והצגתי את עצמי בשמי, יודא הרכבי, ולבקשתה של קתלין רשמתי את השם על פיסת נייר שהגישה לי. היא קרא מן הכתוב: ג’ודה… התעכבה רגע, והמשיכה: הרכבי. נעים מאוד להכיר אותך, מיסטר ג’ודה, אמרה. לגמתי את שארית הקפה שבספל, קמתי ואמרתי שעלי ללכת עכשיו. אבל אם הם נשארים זמן־מה בהוספיס, אברר איך נוסעים לבתל ואודיע להם. הם קמו, הודו לי, נתנו לי את מספר הטלפון בחדרם, ולורנס, מצלמה בידו, שאל אם ארשה לו לצלם אותי. ברצון, אמרתי, והתייצבתי זקוף ליד הקיר, כאילו אני עומד לפני כיתת יורים.

בכניסתי לחדרי, שהיה נקי ומסודר, ומיטתי בו מוצעת, הופתעתי לראות – מעין ברכת ברוך הבא מאירת פנים של נזירות הבית – צנצנת זכוכית קטנה עומדת על השולחן, ובה צרור פרחי שדה, ורודים וסגולים. מתחת לבסיס הצנצנת הבהיקו שני דפים מודפסים, כתובים בעברית. משכתי אותם לראות את הכתוב בהם, אולי זו הודעה על סדרי האכסניה וחוקותיה. באותיות גדולות ואדומות היה כתוב: “נבואות התנ”ך שהתגשמו בחיי ישוע המשיח", ומתחת לכותרת, באותיות קטנות יותר: “המשיח יוולד מבתולה”, ונסמכת לכך הוכחה מספר ישעיהו, בה נאמר: “הנה העלמה הרה וילדת בן וקראת שמו עמנואל.” ולהלן: “המשיח יהיה מבוזה על־ידי בני עמו”, והראיה לכך, שוב מישעיהו: “נבזה וחדל אישים, איש מכאובות וידוע חולי, נבזה ולא ידענוהו.” ולאחר מכן, “המשיח ייצלב וימות”, והאימות לכך בתהילים: “כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי… המה יביטו יראו בי…” וכן הלאה וכן הלאה, הוכחות וראיות כי כל המסופר בברית החדשה אמת ויציב, דברי אלוהים חיים.

רגעים ארוכים בהיתי בשני הדפים. הפסוקים מן התנ"ך היו מוכרים לי היטב, אני יודעם בעל־פה, אבל כאן, על גבי הדפים האלה, נראו לי המילים נוכריות משום־מה, ערליות כביכול, מילה־מילה ללא ברית מילה. כמה מהן מודגשות באדום, כאילו שותתות דם. מנַין הדם בפסוקים האלה? קראתי שוב ושוב את סדרת ההוכחות על אמת ישוע ותורתו. בסעיף על עליית המשיח לירושלים בניצחון, הובאו כהוכחה פסוקים מזכריה: “גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלם, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עַיִר בן אתונות” – ובהלמות לב נזכרתי כי את הפסוק הזה עצמו כתבתי על גיליון הקלף שעל שולחני, לפני שתי יממות, באותיות עבריות־כנעניות. לאן נעלמו האותיות? גם אם ארצה עכשיו לחזור ולכתוב אותן, לא אצליח. שכחה ימיני.

עלי ללכת בכל זאת אל הכותל, חשבתי, ואולי אספיק להגיע לתפילת מוסף של ראש השנה. אך כשנזכרתי בתקיעות השופר הרבות ובפסוקים הנאמרים אחריהן בקהל עצום ורב וברעש גדול, “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים… איוֹם וקדוש” – נתקפתי מורא ולא קמתי ללכת.

צלצלתי אל זהרה, ולשאלותיה סיפרתי לה על הקורות אותי מאז נדברנו לאחרונה. האם אני מרוצה מההוספיס? כן, אני מרוצה, וסיפרתי לה על פגישתי עם הזוג האמריקאי, הבקי כל־כך בתנ"ך (אוונגליסטים? בפטיסטים? על־כל־פנים לא קתולים), ושאלתי אם היא יודעת איך מגיעים לבית־אל, כי הבטחתי להם לברר זאת בשבילם – בית־אל? מה יש שם? אין שם שום יישוב! רק שרידים של עיר עתיקה, נדמה לי. אמרתי שגם שרידים של עיר עתיקה תספק אותם, כי הם מחפשים עדויות “בּיבּליות”… – המתן כמה רגעים על הקו, אמרה זהרה, אשאל את אוסוולד, הוא מעודכן מאוד בדברים האלה. שמעתי את צעדיה המתרחקים, ודין ודברים מתמשך ברקע, ולאחר כחמש דקות חזרה אל הטלפון. ובכן, אמרה, הוראות המפקד העליון שלי הן אלה, תרשום: יש לנסוע צפונה אל הגבעה הצרפתית, משם לעבר פסגת זאב, בפסגת זאב לפנות ימינה אל הכביש המוביל לענאתא, לא להמשיך מזרחה, כי זה יוביל אל יריחו וים המלח, אלא לפנות צפונה עד שמתחברים עם כביש עוקף רמאללה, ומשם –

טוב, עכשיו תשמע, יודא, הפסיקה את פירוט ההוראות, חשבתי להזמין אותך אלינו הערב, לארוחה, אבל התברר לי לפתע שתהיה פה פלישה של איזה אלף איש, חברים של אוסוולד מארץ מולדתו שהגיעו לישראל לקונגרס מדעי כלשהו, והתעקשו לכבוש את ביתנו דווקא, אבל אני הרי רוצה מאוד לראותך, מתה להיפגש איתך, אז מה דעתך שתבוא לארוחה מחר בערב? וזה כבר סוף ראש השנה, וגם אין בעיות של תחבורה? או שאתה עסוק באותו ערב, מה דעתך?

אמרתי שאינני עסוק.

יופי! אמרה, אז מחר בשעה שבע, נניח? והסבירה לי איך להגיע לביתם, באוטובוס או במונית.

אני לא סובל את האוסוולד הזה, רטנתי לעצמי, ראיתי אותו בחטף, רק לכמה רגעים, אבל אני לא סובל אותו.

צלצלתי לחדרם של הזוג האמריקאי, שאלתי איך בדעתם לנסוע אל בֶּתֶל, ברכב שישכרו והם עצמם ינהגו בו, או במונית שיזמינו מחברה ערבית בעיר העתיקה? לורנס אמר שיעדיפו להזמין מונית ערבית, הוא לא ירגיש בטוח בדרכים שאין הוא מכיר אותן. כן, הצדק איתך, אמרתי, והחילותי לקרוא להם מן הדף לפני את הוראות הדרך אל בתל. אך לפני שהגעתי אל סוף הרשימה, הודעתי להם שבית אל, בעצם, אין בה יישוב היום, אלא רק שרידים של העיר הביבלית, ולדעתי מוטב שייסעו לרמאללה, עיר יפה, עם שתיים־שלוש כנסיות וכמה מסעדות טובות, שכדאי לבקר בה. השניים התלחשו ביניהם כמה דקות, ולאחר מכן הודה לי לורנס על השתדלותי בשבילם, מאוד נדיב מצידי, ואמר שהם ישקלו בדבר ויחליטו מה לעשות.

כשהנחתי את שפופרת הטלפון, עלה בדעתי שרעיון לא רע יהיה להצטרף אליהם בנסיעה לרמאללה, אם יחליטו לבחור בדרך זו, שהרי גם לי אין מה לעשות בעיר, אל הכותל לא אחזור בשני הימים האלה, כי הרחבה שלפניו תהמה מאנשים, אם בהמוניהם ואם בחבורות־חבורות, ואני אתהלך כנוכרי ביניהם, מארץ רחוקה. צר היה לי לא לנסוע עכשיו לבית אל. גם אני, בהיותי ילד, התרשמתי מאוד מן החיזיון של הסולם שראשו מגיע השמיימה ומלאכים עולים ויורדים בו, ומן הפסוקים המעוררים מורא, “אכן יש אדוני במקום הזה ואנוכי לא ידעתי… מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים…” ־ צר היה לי לא לפקוד את חורבות בית אל, אבל בלית ברירה… גם ברמאללה לא הייתי מזה שנים רבות.

צלצלתי שוב חדרם של האמריקאים, וביקשתי שיודיעו לי על החלטתם, כי אם יבחרו ברמאללה, אשמח להילוות אליהם ולהסביר, כמיטב ידיעתי, את כל הקשור באתרים ובנופים שנעבור על פניהם. זו ארץ כנען בדמותה המקורית, הביבלית, אמרתי, והוספתי כי אשתתף, כמובן, בהוצאות הנסיעה… – לא, לא! אין מה לדבר על כך! מחו שניהם כאחד, להיפך, אתה ראוי לגמול על אחת כמה וכמה עבור כל מה שאתה עושה למעננו, אין מילים בפינו להודות לך, ויהיה זה כבוד רב לנו לנסוע בחברתך ולשמוע מפיך… – והבטיחו להודיע לי על החלטתם ברגע שיסכימו עליה.

אם כן כלה ונחרצה: אל הכותל כבר לא אלך היום.

כעבור חצי שעה הודיע לי לורנס בשמחה כי השיגו מונית מן העיר העתיקה שניאותה להסיעם לרמאללה, ובעוד עשרים וחמש דקות היא תחכה לנו לפני השער.

אותי כיבדו בישיבה לימין הנהג – אסד היה שמו, והוא ידע גם עברית וגם אנגלית, ונראה שהיה לו ניסיון בהסעת תיירים – והזוג הביבלי ישב מאחור. נסענו צפונה, ורגעים אחדים לאחר שהתרחקנו מן החומה, בעוברנו מול שכונת בית ישראל, פגעו בשמשה השמאלית של המכונית שתי אבנים, וראיתי שני נערים, ציציות מתנפנפות להם משולי חולצותיהם, מוסיפים לידות אבנים לעברנו כשהם צועקים “חַרַאם! חראם, ינעל דינַכּ!”

אסד, שפניו זרועות זיפי הזקן החווירו, פלט גידוף ערבי כנגדם, ואלי: יימח שמם אלה, לפני שבועיים, בשבת, שברו לי זכוכית. שני האמריקאים נבהלו מאוד, כפי הנראה, כי האשה השמיעה קריאת בהלה – what is it? ואני מיהרתי להרגיעה: סתם פרחחים פנאטיים. אין להם מה לעשות בחג אז הים מיידים אבנים אל מכוניות. נסענו כברת־דרך בשתיקה, אחר־כך החילותי להסביר את המראות שנגלו לעינינו: מימינכם הר הצופים, מאוּנט סקוֹפּוּס, שעליו נבנתה האוניברסיטה העברית כבר ב־1925, וזמן־מה לאחר מכן בית־החולים הדסה; קצת רחוק יותר מוליכה הדרך אל ענאתא, היא ענתות, בה נולד הנביא ירמיהו, משם יש מראה על בקעת הירדן, עד ים המלח; הכפר הערבי שאנו רואים משמאל הוא בית חנינא, שלפי הסברה היא נוֹב, עיר הכוהנים הנזכרת בספר שמואל, לשם ברח דוד מפני שאול… לא עברה רבע שעה והגענו אל מחסום ולצידו בקתת שומר.

טור של מכוניות שפניהן דרומה, לירושלים, השתרך מצידו השני של המחסום, ואנו היינו היחידים שפנינו צפונה לרמאללה. שוטר של מג"ב יצא אלינו מן הבקתה, נעמד ליד חלונו של הנהג וביקש את התעודות. אסד הושיט לו אותן, והשוטר, לאחר שעיין בהן היטב, החזירן לו. אחר־כך פנה אל היושבים מאחור, ביקש גם מהם את התעודות, וכשהגישו לו את הדרכונים שלהם, וראה שהם תיירים מאמריקה, שאל למטרת בואם לרמאללה, ולאחר שהניחו את דעתו עבר לצידה השני של המכונית וביקש ממני תעודת זהות. אמרתי שלא הבאתי איתי שום תעודות, כי הייתי משוכנע שאני, כישראלי, רשאי להיכנס לרמאללה ללא צורך באישורים מיוחדים. – באישורים מיוחדים אין צורך, אבל ללא תעודת זהות כלשהי אין כניסה לשטחים, אמר השוטר, על־כל־פנים, לא בימים אלה. התפלאתי מאוד. מה קרה בימים אלה? שאלתי בחרדה. – יש הוראות חירום, אמר השוטר, רומז על מצב ביטחוני כלשהו, והוסיף מייד: לדאבוני, תצטרך לחזור למקום שבאת ממנו. ניסיתי עוד להתווכח איתו. אמרתי שלאחר מלחמת ששת הימים הייתי לא מעט פעמים בשטחים, ואף פעם לא נדרשתי להראות תעודת זהות. האם אירע משהו ביומיים האחרונים שאני לא הייתי מודע לו? שבעטיו הוכרז על מצב חירום? נחרדתי. פשפשתי בארנקי למצוא תעודה כלשהי שתעיד על זהותי, ומצאתי רק קבלה על שמי מספריית האוניברסיטה בתל־אביב. הגשתי אותה לשוטר: אולי זה יספיק במקום תעודת זהות? הוא החזיר לי אותה בביטול: אתה תצטרך לחזור לירושלים, לצערי. והודיע גם לנהג: אתה לא יכול לעבור את המחסום עם הישראלי.

הזוג האמריקאי היה נרגש מאוד. שאלו אותי מה התרחש פה לעיניהם, וכשהסברתי להם ואמרתי שאהיה נאלץ לעזוב אותם ולחזור לירושלים, מסיבות שאינן מובנות לי, הם מחו ברוגז: לא, דבר כזה לא ייתכן! אם כך, גם אנחנו נחזור איתך! לאחר ויכוח ממושך, כשאני מגייס לעזרתי גם את הנהג אסד, שהחנה את מכוניתו בשולי הדרך, והבטיח להם שהוא ידריכם בעיר, הוא בעל ניסיון בהדרכת תיירים, התרצו לבסוף ונפרדו ממני בצער רב ובדברי התנצלות ותודה למכביר.


 

ז.    🔗

המתנתי בצד המחסום, בתקווה שאוכל להצטרף לאחת המכוניות הנוסעות דרומה, לירושלים. בין שוטרי מג"ב וכמה מן הממתינים בצידו השני של המחסום פרצה מריבה קולנית. אשה האוחזת בידה של ילדה מבוהלת כבת שלוש צעקה בהיסטריה על השוטר, שהוא חוסם את המעבר בפני ילדה חולה, השוטר ציווה עליה להמתין בצד הדרך, ורק לאחר צעקות רוגז ומחאה של אנשים שעמדו מאחוריה, טענות ומענות משני הצדדים, צייתה האשה ופרשה הצידה, שם עמדה ורטנה בשקט. שתי מכוניות עברו את המחסום, והשלישית, גדולה ומהודרת, נעצרה ליד. ליד ההגה ישב אדם בחליפה חומה מכובדת ובעניבה, נראה כערבי־נוצרי, ולימינו אשה שחורת שיער, בשמלה סגולה מבהיקה ועליה אפודה ירוקה. שאלתי את הנהג אם יכול לקחת אותי לירושלים, והוא הורה לי לפתוח את הדלת האחורית ולהיכנס. משהתיישבתי על המושב האחורי, שאל הנהג, איש בעל פנים קודרות אך מביעות חשיבות, כבן שישים, לאן בירושלים רצוני להגיע. אמרתי אל המושבה הגרמנית. הוא אמר שיהיה מוכן להסיע אותי לשם, אך תחילה עליו להתעכב כחצי שעה בשייח’־ג’ראח, במשרד עורכי־הדין ג’ראסי, אם אני מוכן לחכות לו שם… אמרתי שמשייח’־ג’ראח אוכל ללכת ברגל למושבה הגרמנית, אני רגיל לצעדות כאלה, והודיתי לו על נכונותו.

לאחר שנפרדתי ממנו – את הצעתי לשלם לו בעד הנסיעה דחה בביטול – עלה בדעתי, שמאחר שכאן אני, בשכונה ספק ערבית ספק נוצרית, זו הזדמנות בשבילי לחטוף משהו לסעוד את ליבי, שכן בירושלים עצמה לא אמצא מסעדה פתוחה, ולעיר העתיקה אין לי חשק להיכנס, וזהרה מצאה לה תירוץ לא להזמין אותי אליה להערב, משמע שעד ארוחת הבוקר של מחר אהיה נידון לסבול רעב. בקרן אחד הרחובות ראיתי קיוסק פתוח. ניגשתי וביקשתי חומוס־טחינה, קבאב ובקבוק קוקה־קולה. התיישבתי ליד שולחן עץ בחוץ – יום יפה היה והבתים היו מצוחצחים משמש, והרחובות הקטנים היו ריקים מאדם – ולאחר רגעים מועטים הוגש לי מה שביקשתי. האוכל ערב לחיכי. תוך שאני מנגב חומוס ושׂם אל פי, חשבתי על האותיות הכנעניות שנמלטו ממני וחרה לי שאינני יכול להיזכר בקוויהן המדויקים. הוצאתי את העט מכיס חולצתי וניסיתי לכתוב, על גבי מפית נייר, את שמי – יודא – באותיות עבריות־כנעניות. היו“ד, זכרתי, היא בצורת Z חצויה בקו, כך בכתובת מישע וגם בכתובת אחירם, אבל הו”ו – האם צורת קשת לה? בשתי הכתובות? או צורת קלשון? והדל“ת – זכרתי רק שבכתב האוגריתי היא ציורית מאוד וצורתה מעלה חיוך על השפתיים כמו ציור של ילדים – מעין שלושה עצים מחוברים בשורשיהם – אבל איך היא במקורה, בשתי הכתובות הקדומות? משולש קטן? והאל”ף – האם היא בדמות חץ? ראית כ"ב האותיות מעופפות בשמי ירושלים ואין מנוח לכף רגלן – האם מפני שהכנעני לא בארץ?

הפסוק מספר בראשית, “והכנעני אז בארץ” – ששימש כהוכחה לראשוני האסכולה של ביקורת המקרא, כמו יוּליוּס וֶולהאוּזֶן, שספר בראשית, למשל, לא נכתב ב“זמן אמת”, אלא דורות רבים לאחר שאירעה נדידת אברם מאוּר כשׂדים לארץ כנען – פסוק זה הזכיר לי את הימים שבהם הייתי שקוע בחקירת מוצאם האתני של הכנענים ומקומם בחבל הארץ “המובטחת”, שמנהר מצרים ועד נהר פרת. שאלתי את עצמי מדוע נקרא דווקא שמם על הארץ הזאת, שלפי המקרא ישבו בה שבעה או שמונה עממים, ביניהם החיתים והאמורים, שהוא שלוחות של אימפריות גדולות, עשירות בחומר וברוח, ולהם תרבות כתב עתיקה הרבה מזו הכנענית. מדוע בספרות המקראית, זו שביזתה את הכנענים יותר מאשר את יתר עמי הארץ – “ארור כנען”, ומקולל מי שמתחתן עם בנותיהם, “כי רעות בנות כנען”, וכנען, לפי המיתוס שהיה מקובל על העברים, היה בנו של חם, שגילה את ערוות אביו, וכו' וכו' – כנען הוא בעליה המוכרים, ה“חוקיים” כביכול, של הארץ שהוריש אדוני לאברם ולצאצאיו עד דור אחרון; וכבר בפרשת לֵך לְך, עם יציאתם של אברם ובני ביתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו, נאמר “ויצאו ללכת ארצה כנען, ויבואו ארצה כנען”. ותמהתי איזו זכות עמדה להם, לכנענים, שדווקא את הכתב שלהם – ולא את זה של הפיניקים, למשל, או את זה של האוגריתים, שפולחנם וניב שפתם היו דומים מאוד לאלו של העברים – סיגלו לעצמם בני אברהם יצחק ויעקב. היכן נמצאים עקבותיה של התרבות הכנענית – בנבדל מן המואבית או האדומית או העמונית – שאלתי את עצמי, ולא מצאתי תשובה. ועקב כך כאילו שקע מחקרי על הענף הכנעני בחולות המדבר.

אבל כשנה לפני שהכרתי את אסנת, באחד הסיורים שלי בחיפוש אחר כתובות כנעניות, בדרכי מכפר תבור מזרחה, הגעתי לשמורת נחל תבור. שם, על גבעה תלולה, ששרדו בה חורבות יישוב קדום, והחפירות בה הוזנחו משום־מה, נקרתה לעיני ערימה של חרסים מגובבים זה על גבי זה, וכשהתחלתי לברור אותם, גיליתי על אחד מהם כתובת משובשת ומקוטעת בכתב כנעני הקדום, ובה המילים האניגמטיות, המפתיעות:

"קטב מרי… ושלשו ערער על רוש… היליל ישרא… נכרת מארץ…

יימק לא אל לו…קוץ ודרדר מרורו למו… לא יראה אור…"

לקחתי את החרס לביתי, הראיתי אותו לאחד הארכיאולוגים במחלקה, והוא פסק שהכתובת היא, לפי כל סימניה, מראשית האלף השני לפני הספירה, כלומר, מתקופת הכיבוש הישראלי.

ככל שהתעמקתי בפיענוח מובנה של כתובת זו, הגעתי למסקנה שזו מין קללה המשולחת על אויב להכריתו מארץ החיים, והיא מוטמעת בתרבות של כישוף המסתמכת על כוח הרע של צמחים מסוימים, כמו קטב וערער. המשכתי לחפש ראיות נוספות לסברה שלי. הטרידה אותי המחשבה שהכישוף הכנעני חל על הארץ כולה לאורך ימים ושנים, ואולי יש לו תוקף גם בעידן הנוכחי ובימינו אלה ממש.

קמתי לשלם לקיוסקאי עבור ארוחתי, ועם זאת עלה בדעתי שיכול אני לקנות אצלו צידה לכל היום, ולא אצטרך לשוטט ככלב רעב, בירושלים החדשה או העתיקה, כדי למצוא לי איזו מאורה לגרוֹם בה עצם. קניתי שתי פיתות בריאות, את האחת האבסתי בחצילים ופלפלים כבושים וטחינה, ולבטן השנייה תחבתי שווארמה, טמנתי אותן בשקית קניות, ושלום על ישראל והכנענים.

ומדוע רק מימי המשנה ואילך נתקבל השם ארץ־ישראל כשמה העברי “הרשמי” של ארץ ההבטחה בספרות היהודית?

הלכתי לאורך דרך שכם, עבוֹר על פני חנויות רבות, מוסכים, בתי־מלאכה, בכולם תכונה רבה של עובדי כפיים, קונים ומוכרים, הולכי בטל העוברים מסימטה לסימטה. בפינת אחת הסימטאות התעכבתי ליד מסגד קטן שמעל לכיפתו הלבנה התנשא, כאצבע אלוהים, צריח של מואזין, ובחצרו התנוסס דקל רם קומה שכפותיו התרשרשו זו בזו ברוח הקלה. נשאתי מבטי אל הדקל ולפתע נעצרה נשימתי: על גזעו, בין סנסיניו, דבור היה, כמו פרפר הנצמד לגבעול, ציור שהוא האות עי“ן הכנענית, כצלמה וכדמותה: עיגול ונקודה במרכזו, כמו אישון בעין אדם. איך הגיעה הנה העי”ן הזאת? השהיתי מבטי עליה, וליבי פעם בחוזקה משעברה בי המחשבה כי אין זו אלא אחת האותיות הכנעניות שפרחו מגיליון הנייר שלי בחדרי – ואם הגיעה הנה במנוסתה, אולי גם יתר עשרים ואחת אחיותיה מתעופפות בסביבה, כאילו ביקשו למצוא מקלט בשכונה הערבית הזאת, הקרובה לליבן יותר מחדר הלימודים הפאוסטי שלי, ואולי יעלה בידי ללכוד אותן או להעיזן בחזרה אל ביתי?

אחד מאנשי המקום, אדם רחב גרם וסינר מזוהם של בעל־מלאכה למותניו, נעמד על־ידי ושאל, פאתֶש אִישִי? חייכתי ואמרתי שאינני מחפש דבר, והוספתי, חצי עברית חצי ערבית, שאני רק סקרן לדעת מה הציור הזה, שכאילו חרוט הוא בדקל. האיש צחק: האדא מִן מַסאמיר אלכּוּנדארה, זה ממסמרי נעליים, אמר, והסביר שנערים פראי אדם מטפסים על הדקל בנעליים מסומרות כדי לקטוף תמרים, והמסמרים משחיתים את העץ, יסלח להם אלוהים. – אבל הציור יפה, אמרתי, ולא יכולתי לגרוע עין ממנו. – הוֹם מוּגְ’רימין, אמר, מא בּידְנא ייג’וּ לָהוֹן, כלומר, הם פושעים, איננו רוצים שיבואו הנה. הוספתי להתבונן עוד רגע בציור, אחר־כך בירכתיו לשלום ופניתי לדרכי.

חזרתי ללכת בין הסימטאות ודומה היה לי שאני הולך בעיר ערבית עתיקה בארץ זרה לי, אולי דמשק, אולי קהיר, וכל אותה דרך לא סר ממני תמונת העי“ן הכנענית, המתבוננת בי כאילו נותנת בי עין רעה. ושוב הטרידה אותי המחשבה שהאות הזאת אינה יחידה בסביבה, אולי הלהקה כולה מתעופפת אי־שם מעל לראשי, ובמקום שאני אחפש את האותיות, הן מרדפות אותי והעי”ן הזאת בולשת אחרי.

צעדתי לאיטי, צעוד ופזול לצדדים, אולי ייקרו לעיני עוד עי“נים, דבוקות לאחד העצים, או לאחד הכתלים, כמו גמלי־שלמה, או צרצרים, הנאחזים בגבעול או בגזע עץ, אבל שום תמונה בדומה לזו שעל הדקל לא נקרתה לי. האם נדמה לי כי אני נרדף? ואם אכן נרדף אני, על איזה עוון רודפות אותי האותיות הכנעניות? האם על כך שאין עי”ן לא בישראל ולא ביהודה, ולא בירושלים ולא בציון, ואין עי“ן באמת ובאמונה ואין באלוהינו ואין באדוננו – האם בי האשם? אבל הלא העברית עצמה מתחילה בעי”ן!

עברתי על פני הבוסתן של המושבה האמריקאית ועל פני גן הקברים, ובהגיעי אל שער שכם, שם הצטופף ערב־רב של רוכלים ונשים עם סלים על ראשיהן ומשוטטים סקרנים, וכמה שוטרים מתהלכים בגאווה בקדמת השער ומפקחים על האספסוף הזה, נקבצו עלי עי"נים מכל צד, כמו זבובים או דבורים, וחשתי עיקצוצים בזרועותי ובצווארי ומעין זמזומים באוזני: עירום ועריה אתה בעיבורי העיר תועה ביער העצה הרעה רועה רוח עני ממעש, בשבע עיניים נעקוב אחריך, נעקוד אותך, כי עריק אתה, משורשך נעקרת, עלוב נפש תהיה מעתה עד עולם –

רדוף פחדים מיהרתי לצעוד במקביל לחומה, ופניתי ממנה לממילא ומשם לרחוב עמק רפאים.


 

ח.    🔗

עייף הייתי, ומשהגעתי להוספיס, מיהרתי להתקלח ושכבתי לנוח. להסיח את ליבי מן הסיוט שעבר עלי ליד שער שכם, לקחתי לידי את ‘חייו ומכתביו של צ’רלס דארווין’ מאת ל. האקסלי, ספר שמהדורתו הראשונה הופיעה ב־1900 ומצאתיו בחנות של ספרים נדירים בהיותי בלונדון לפני שנה וחצי. הוא עורר את סקרנותי לאחרונה, כשנתתי דעתי על תכונותיהם השונות של עמים שמוצאם מאותו גזע וזכרתי את ‘מוצא האדם’ של דארווין, ספר שהקסים אותי כשקראתיו בהיותי בן ארבע־עשרה. המבוא של האקסלי משתרע על פני 29 עמודים, ואני, בעייפותי, נרדמתי לאחר חמשת העמודים הראשונים.

כשהתעוררתי, היה החדר שרוי בחשכה גמורה, ונבהלתי בראותי שהשעה תשע ועשרים. לא היה טעם, ולא תכלית, להתלבש ולצאת. לאן אצא? אל הכותל לא אלך בשעה כזאת. מה אעשה שם? המתפללים כבר הלכו מזמן לבתיהם, ובין כה וכה אתעה בסימטאות הרובע הארמני והרובע היהודי לפני שאגיע לשם, וגם אם אגיע, המשגיח, או הגבאי, אם יש כזה, יטאטאו אותי מן המקום. קמתי, רחצתי את פני, ניגשתי אל השולחן, הוצאתי מתוך שקית הקניות את האוכל שהבאתי איתי, וכיליתי את שתי הפיתות על תכולתן המשביעה. דממה אבנית שררה בהוספיס. דומה היה שאני יחידי בו. רק מן הגן שמעבר לחלון נשמעו מדי פעם ציוצים קצרצרים, של חרק כלשהו, כמו ניקוד מתחת לאותיות עבריות.

חזרתי לשכב ולקרוא על חייו ותורתו של דארווין. עניינה אותי סקירתו המפורטת של האקסלי את שיקוליו של דארווין, בעקבות חוקרי טבע אחרים, לגבי החלוקה של המין האנושי לגזעים שונים. הדבר שהוא מייחס לו את החשיבות הרבה ביותר – פרט להבדלים הפיזיולוגיים – הוא קביעותן, לאורך זמן, של תכונות האופי, המולדות והנרכשות. אם הן בנות קיימא למשך עידנים, הרי יש להן משקל בהגדרת כל גזע לעצמו. אירופאי המגיע להודו, למשל, לא יבחין בהתחלה בהבדלים בין גזעי הילידים השונים, אך לאחר שיתיישב בארץ לתקופה ממושכת, יראה כמה הם שונים זה מזה, לא רק בחיצוניותם, אלא באופיים. דארווין מביא לדוגמא את הבדלי האופי הבולטים בין הילידים של מלאיה לבין אלה של פפואה, אם כי הם חיים באותם תנאי פיזיים, ורק רצועת ים צרה מבדילה בין ארצותיהם. ולחיזוק מסקנותיו הוא עושה גזירה שווה בין החי־האנושי לבין הצומח, כאשר עמד על התופעה של צמיחת פרחים מצבעי שונים על גבי ענפים של אותו עץ.

נזכרתי במה שנאמר בהושע: “כנען בידו מאזני מִרמָה”. והלא בזה האשימו הגויים את היהודים, שהם סוחרים – כשם שהכנענים היו ידועים כסוחרים, וגם הם נדדו מארץ לארץ – ובידיהם היו מאזני מרמה.

כשהתעוררתי משנתי היה זה כבר בוקר. השעה הייתה שבע ועשרים, ומן החלון הבהיק אלי אור יום בהיר, חגיגי. יום ב' של ראש השנה, הזכרתי לעצמי, השני לימים הנוראים. אבל שום מורא שמים אינני חש בו, אלא אם כן איזכר בתפילה שבנעורי הרטיטה אותי ומילאה באימה מסתורית את ליבי, “ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום”, ובמעשה הנורא של אותו רבי אמנון ממגנצא, שנכשל בלשונו, וכדי לכפר על עוונו זה ביקש מן ההגמון שיכרות את לשונו שגרמה לו לחטוא, וזה כרת את אצבעות ידיו ורגליו. קמתי ומיהרתי ללכת את אולם האוכל, אם אפשר לקרוא כך לאותו חדר גדול וקודר שרק שולחן עץ ארוך וכמה כיסאות עומדים בו, כדי לא להחמיץ את ארוחת הבוקר, ובלכתי לאורך המסדרון חשבתי אם אני לא חוטא בלשוני יום־יום ושעה־שעה לאין ערוך יותר מרבי אמנון ממגנצא.

ליד השולחן ישבו זה מול זה שני בחורים, אחד שערו מכוסח, כמו ספיח לאחר קציר, ולשני מחלפות שיער שחור נופלות על שכמו, לפניהם צלחות ועליהן גזרי ירקות ופרוסות גבינה ממינים שונים, ולצידן לחם וספלי משקה חם. ברגע שהתיישבתי במרחק שני כיסאות מהם, פנו השניים אלי ואמרו, חג שמח! – חג שמח! – בירכתי גם אני אותם, ושאלתי ממתי הם פה, בהוספיס. קצוץ השיער, שהזדהה בשמו, אדי, אמר, רק מאתמול, והציג את חברו, שי. שי צחק: גם אתה פליט של העיר הקדושה? גיחכתי ואמרתי שלא מצאתי מקום בשום מלון. שי אמר: גם אין אף מסעדה פתוחה. עיר שלמה משותקת בגלל הדוסים שמחליטים ביום הזה לכפר על החטאים שלהם מכל השנה! חברו פצח בשיר: אבינו מלכ־־נו, חננו וענ־־נו, עשה עימנו צ־דקה ו־חסד והו־־שי־ע־־נו… ארוך השיער אמר: הייתי עוזב את ההוספיס הזה אפילו עכשיו אילו הייתי מוצא איזו מערה להניח בה את הגווייה שלי. גלוח הראש אמר: במערת שמעון הצדיק יש מקום פנוי, שמעתי, תוכל לנסות שם… – אני עם צדיקים לא שוכב, אמר אדי, ובפנותו לאי: תשמע מה שקרה לנו אתמול בערב. אנחנו שנינו מנגנים. רוק. אתה אוהב מוזיקת רוק? אמרתי שרק לעיתים רחוקות אני מאזין למוזיקה הזאת ולא בטוח שאוהב אותה. – חבל. אז בקרוב יש לנו הופעה בתיאטרון החאן עם להקה מצוינת, והבאנו איתנו סקסופון וגיטרה חשמלית. אז אתמול בערב, כשהיינו בחדר, החלטנו לעשות חזרה. ניגננו בשקט, עד כמה שאפשר. פתאום, באמצע הנגינה – דפיקה על הדלת. פתחתי, ולפני עומדת זאת המרובעת מדלפק הקבלה. אסור מנגנים פה, היא אומרת בעברית הדפוקה שלה. אמרתי שאנחנו חייבים, יש לנו קונצרט מחר. – לא. אסור. זה כל ההוספיס שומע, לא נותן לישון. שי הוסיף: אקסקיוז מי, אמרתי לה, אנחנו משלמים בעד החדר הזה. חוץ מזה, עוד די מוקדם, לא? סוֹרי, היא אומרת, פֶרבּוֹטֶן!

וארוּם פרבוטן? אני אומר בגרמנית, שפה שאני יודע מן הבית, ויר שְפּילֶן לַייזֶה!

אסור! היא אומרת בעברית, אנשים רוצה לישון!

אנשים אוהב מוזיקה, אני אומר, את לא אוהבת מוזיקה? אני יכול לנגן לך גם את “לוֹרֶליי”, אם את רוצה, ולקחתי לידי את הגיטרה, וכאילו אני פורט על מיתרים באצבעותי, שרתי בגרמנית: “איך וייס ניכְט ואס זוֹל אֶס בֶּדוֹיטֶן, דאס איך זוֹ טְראוּריג בּין, אַיין מֶרשֶן, אאוּס אוּראַלְטֶה צַייטֶן, דאס קוֹמְט מיר ניכְט אאוּס דֶם זין…” מה אגיד לך, היא הייתה המומה. עמדה מבלי יכולת להוציא הגה מפיה. בגרמנית? מפיו של זה? השיר הכי פופולרי, שכל גרמני יודע בעל־פה? ושי עוד הוסיף קיסם למדורה, כאשר שר פסוק משירת המקהלה בתשיעית של בטהובן, גם כן בגרמנית: “אֵלֶה מֶנְשֶן ווּרדֶה בְּרידֶר, ווֹ דַיין זאנְפְטֶר פְליגֶל וַיילט…” הנזירה הזאת הייתה תקועה במקומה כמשותקת. כאשר עקרה את עצמה מן המקום, הספיקה לפלוט, בצאתה: אסור! פרבוטן!

החלטנו לצפצף עליה ולהמשיך לנגםן, אם כי יותר בשקט. כעבור עשר דקות או יותר, שוב דפיקה על הדלת. לא עניתי. הן לא התייאשו הבתולות הזקנות האלה. עוד שלוש דפיקות חזקות. בסוף פתחתי. עכשיו הן היו שתיים. השנייה גבוהה, פרצוף של קאפּוֹ, אומרת בקול של רס"רית: אם לא מפסיק מנגנים, אתם מוכרח לצאת מפה. המוחצנות הפרוסית הזאת! סגרתי עליהן את הדלת ולא אמרתי מילה. אבל לא רצינו בעיות ולא ניגנו יותר.

אגב, אפשר לדעת מה שמך? שאל שי.

יודא, אמרתי.

יודא מה?

הרכבי, אמרתי.

אתה לא חבר הכנסת הזה מהמפלגה החדשה, מה שמה? אמר אדי.

אמרתי שאני מרצה באוניברסיטת תל־אביב על המזרח הקדום.

כל הכבוד, אמר שי, נעים להכיר.

שאלתי אם לא מגישים אוכל לשולחן, ושי ארוך השיער אמר: יש איזה יום זיכרון לאחד הקדושים שלהם, אז הבתולות הצדקניות האלה מתפללות לעילוי נשמתו, או נשמתן. יש להן פה כנסייה קטנה בקומה השנייה. אבל בעוד כמה רגעים ייכנס הערבי שלהן ויגיש לך.

עד שניגש “הערבי שלהן”, גבר ענק שדמה לסודני בשחור פניו, ושאל מה רצוני לאכול, המשיכו השניים בוויכוח מקצועי־מוזיקלי שבואי קטע אותו כנראה.

לא הבנתי הרבה ממה שדיברו. נזכרתי שערב אחד משכה אותי זהרה להיכנס למועדון שמנגנים בו רוק במרתף ברחוב אלנבי, קרוב לכיכר המושבות. האולם היה דחוס באנשים וחנוק מעשן סיגריות, והמוזיקה הרעידה את אמות הסיפים. רעמים וברקים. אוזני צללו, הייתי קצר רוח לצאת. זהרה הייתה מרותקת. איבריה התנועעו לקצב התופים. פניה להבו. כשיצאנו וליוויתי אותה למעונה, אמרתי שהמוזיקה הזאת משתקת את המחשבה. – אבל מעוררת את החושים, אמרה. – היא חונקת אותי ברעשים שלה, אמרתי. – להיפך, אמרה, היא פותחת. פותחת אל החופש. אתה מרגיש שכל העולם נפתח לפניך, וכל הגבולות נופלים. זה נפלא! אמרה בהתלהבות כשהיא חובקת את צווארי. ובהגיענו אל פתח מעונה, משכה אותי אל מיטתה.

רוקנרול אתה אוהב? פנה שי אלי, כמתוך חובת נימוס, לשתף אותי בשיחה. אמרתי שאינני מכיר את סוג המוזיקה הזאת במידה מספקת. – על ג’ימי הנדריקס שמעת? התנצלתי ואמרתי שלא שמעתי עליו. לא שמעת על ג’ימי הנדריקס? איפה אתה חי, אדוני? וקצוץ השיער הוסיף: בתור פרופסור באוניברסיטה, אתה חייב להכיר את המגמות החדשות במוזיקה של זמננו… מתרחשת מהפכה תרבותית עצומה! מהפכה בתודעה, מהפכה באמצעי הביטוי…ולאחר שהזכירו עוד כמה שמות של מוזיקאים שלא היכרתי, פנו ממני והמשיכו בוויכוח שהחלו בו בתחילה.

ארוחת הבוקר שלי כללה, כמו בבוקר אתמול, פרוסות לחם וגבינה, דייסת סולת בחלב וביצה, וברווחים שבין המשפטים שהתעופפו לצידי מגלוח השיער לעתיר השיער, ובין שמות מפתים וצבעוניים של להקות רוק עכשוויות – פינק פלויד, דיפ פרפל, ולווט אנדרגראונד – צנחו מלמעלה משפטים בגרמנית, מתנגנים לחן של תפילת כנסייה, שמתוכם הבנתי רק את איזכור שמותיהם של ישוע המשיח ומריה הבתולה אם האלוהים, ושל המרטירים המקודשים.

נפרדתי משני הבחורים, שאיחלו לי בילוי נעים בעיר הקדושה, והחלטתי ללכת שנית אל הכותל, לשמוע אל התפילה והרינה, ואם איחרתי את תפילת שחרית, אגיע בוודאי אל תפילת מוסף, שכפי שזכור לי מן הפעמים המעטות שהלכתי אליה עם אבי, היא נמשכת שעה ארוכה מאוד ומורטת עצבים, עם החזרות הרבות שבה. אמרתי לקצר את הדרך אל שער יפו, ולאחר שעברתי את בריכת ממילא, פניתי אל ימין משה.


 

ט.    🔗

ירדתי במדרגות שלמטה מטחנת הרוח של מונטיפיורי ונכנסתי לשכונה השאננה, שדממה גמורה שררה בה, כאילו כל יושביה נצורים בבתי האבן המכובדים שלהם, אין יוצא ואין בא. מין תנומה גן־עדנית כמו זו שבאגדת היפהפייה הנמה, או כמו הספינה שבה כל המלחים נרדמו. כשיצאתי מצידה המזרחי של השכונה ללכת לעבר החומה, מצאתי את עצמי נכנס אל פתחו של גן אגדי ובו עצים ושיחים מכל מין ומין, גדלים בצפיפות, וביניהם פרחים מכל גוון וגוון, מרווה ועירית וסחלב, ואירוסים, וכלניות ופרגים, והמפתיע מכל היה שקשוקו של פלג מפכה, מתפתל מבעד לצמחייה העשירה הזאת. מפעם לפעם התנשא איזה עוף מאחת הצמרות, בקול צפצוף או צרחה, האם זה שרקרק, חוחית, ירגזי, עורבן? זוהר היה שפוך על הכל, קורן משמים תכולים ללא עב ופושט ברחבי הבוסתן הירוק.

כשהגעתי אל מול שער יפו החלטתי לא ללכת אל הכותל, ששם המונים ממלאים את הרחבה וקולות מתערבבים בקולות ואלה מתחרים באלה והתפילות נבללות ואובדות ביניהם; החלטתי ללכת אל השכונה החרדית שממנה נזרקו האבנים אל המכונית שבה נסעתי עם הזוג האמריקאי, שכונת בית־ישראל, ולהאזין לתפילה הבוקעת מן הלבבות השבורים של עניי העם, שאין שלמים כמותם, כדברי רבי נחמן מברסלב. פניתי צפונה, הלכתי לאורך שבטי ישראל, פסחתי על מאה שערים, פניתי אל שמואל הנביא, משם מזרחה, עד הגיעי אל שמעון הצדיק. כבר בכניסה אל הרחוב הגיע אלי קול החזן הקורא, “אתה הראית לדעת כי אדוני הוא האלוהים אין עוד מלבדו…” ובהתקרבי אל מקור הקול ראיתי שאני עומד בפתחה של ישיבה שהיא גם בית־כנסת, ומתוכה עלו קולות קהל המתפללים העונה אחר החזן, “הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים…” עמדתי במרחק לא רב משער הישיבה, את הכיפה שהייתה בכיסי שמתי על ראשי, והאזנתי לקולות המתרוממים עם הפסוקים “כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהינו”, ואחר־כך שוככים כדי לחש, כרחש עצים ביער, “אלוהינו ואלוהי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך ישראל…”

כמה מתפללים יצאו מפתח אולם הישיבה, כדי לשאוף אויר בין תפילה לתפילה, ולפתע קרב אלי אחד מהם, עטוף בטליתו ומגבעת שחורה, רחבת תיתורה, לראשו, וקרא: יודל? אני לא מאמין! ובו־ברגע הכרתי אותו ואמרתי, מופתע: אתה שמואל גלובמן! – יודל, בחיי! טפח לי בכוח על זרועי, כמה שמחה יש לי לראות אותך! אין מילים! איך הגעת הנה? מתי? אמרתי שבאתי לירושלים לכמה ימים ורציתי לסור לאחד מבתי־הכנסת ולשמוע תפילה של ראש השנה. – ברוך תהיה, יודא’לה, כמה טוב לראות אותך פה! אז בוא תיכנס! משך אותי בזרועי, למה תעמוד מנגד כאילו זר אתה לנו, עוד מעט תזכה לשמוע תקיעת שופר ותוכל לומר עם כולם היום הרת עולם… אמרתי שאפילו טלית אין לי… – לזה אל תדאג, אמר, יש פה טליתות לכל עם ישראל, והוליך אותי פנימה.

עם שמואל גלובמן למדתי ארבע שנים בתיכון, והוא שהביא אותי אל הנוער הקומוניסטי. רק בשנתי השנייה באוניברסיטה נודע לי, להפתעתי הגמורה, שלאחר שסיים את שירותו הצבאי חזר בתשובה, נכנס ללמוד בישיבת חברון, ונשא לאשה חברת קיבוץ שגם היא חזרה בתשובה. קשה היה להעלות על הדעת שנער זה, שהיה קומוניסט שרוף, מעריץ של סטאלין, בקי בכל הכתבים הקומוניסטיים, ממרקס ואנגלס ועד גיאורג לוקאץ' וז’דאנוב, יעשה את הקפיצה הגדולה מסוגיות הערך העודף והדיקטטורה של הפרולטריון אל סוגיות ביצה שנולדה ביום טוב. נמוך קומה היה אך רחב כתפיים, עם שפתיים מתרחבות בחיוכים רבי־משמעות, ובא ממשפחה קומוניסטית. אביו, מאנשי העלייה השלישית, חבר כפר גלעדי בבחרותו, ולימים מראשי הוועד של עובדי חברת החשמל בתל־אביב, היה מאמין ללא סייג בצדקתו של המשטר הסובייטי, וכך גם אמו, שהיתה פעילה במק“י ואפשר היה לראותה מחלקת גיליונות של ‘קול העם’ בצמתות הומים בעיר. שמואל, אף כי ידע על בוריו את ‘המניפסט הקומוניסטי’, ובשיחותינו הרבות היה מצטט בעל־פה הן את המשפט הסרקסטי הפותח את ספר־הברית הזה, “רוח רעה מהלכה אימים על אירופה, הרוח הרעה של הקומוניזם”, והן את שני המשפטים ההירואיים המסיימים אותו, “גורו לכם, המעמדות השליטים, מפני המהפכה הקומוניסטית! הפרולטארים, אין להם מה להפסיד בה מלבד כבליהם!” – על אף זאת – או עם זאת – היה גם תלמיד מצטיין במקרא ובתושב”ע, וידע בעל־פה פרקים מישעיהו ומתהילים, סוגיות מבבא קמא ובבא מציעא ובשיחות במועדון התנועה על המטריאליזם הדיאלקטי היה מתבל את דבריו בניבים תלמודיים, כגון “קל וחומר”, “מאידך גיסא”, “היינו הך”, “איפכא מסתבא”, וכשהיה מסביר מה ההבדל בין השקפות ברנשטיין לאלו של קאוּטסקי, היה שותל, בין משפט למשפט, ביטויים כמו: “וכל־כך למה?” ולאחר שנודע לי כי “חצה את הקווים אל מחנה האויב”, כמו שנהגו לומר ותיקי התנועה, מצאתי הסבר ל“הפיכת הלב” שחלה בו: נראה שמצא חיבור בין הפלפולים שבהוויות אביי ורבא, לבין אלה שבתורה הקומוניסטית, שאלה כמו אלה באו ליישב קושיות שאין ליישבן, בבחינת הן ולאו ורפֶה בידו. עזבתי את התנועה שנה לפניו – מאוחר מדי, כי בדעות הסטאליניסטיות שלי שברתי את לב אבי – אך צר היה לי על חברי זה. היה לו קול יפה, צלול, ובגעגועים כלשהם נזכרתי איך היה שר, בהתלהבות, במועדון התנועה, או בהפגנות אחד במאי, את השירים המהפכניים, “מת ברעב הפולע בימינו, האם נחרישה, אחים, ונידום?” או “על בריקדות קומו, העפילו, קומו עלו נא, צבא עמלים, דגל אדום נישא במרום, כי בא היום נתק את הכבלים”, או “סער הרשע ייליל על ראשינו, כוח האופל ישחק הברזל, קרב אחרון נאסור על אויבינו, עוד גורלנו יְכַס ערפל…” וכיוצא באלו.

גם עכשיו, כשאני חושב על הימים ההם, אינני יכול לסלוח לעצמי בהיזכרי איך קיצרתי את ימיו של אבי בוויכוחי איתו. כשהייתי טוען להצדקתו של סטאלין במשפטי השקר ועלילות הדם שהביא נגד מנהיגי התנועה, ראשי המהפכה, ונגד אנשי הרוח והסופרים והאמנים, כדי להוציאם להורג – היה אבי רותח מרוגז. היה צועק עלי בקול חנוק, ונשימתו מתקצרת: איך אתה יכול?! איך אתה יכול להצדיק את הפשעים הנוראים האלה?! איך אתה יכול להגן על המפלצת הזאת שטבחה מיליוני איכרים ואנשים משכילים חפים מפשע?! תחשוב על… והיה תוקף אותו שיעול נורא, עד שהיה יורק דם. ולא יכול היה להמשיך לדבר יותר. ובליבי ידעתי – אם כי ניסיתי להכחיש זאת ביני לבין עצמי – כי התקף הלב שביא עליו את קיצו, אני גרמתי לו, בשל ההתנצחויות העקשניות, המטומטמות, שלי, שלא הרשיתי לעצמי לסגת מהן אפילו כזרת.

עמדתי כתף אל כתף עם שמואל, בתוך הצפיפות שמסביב, עטוף בטלית כמוהו, ושמעתי את תקיעות השופר המאומצות – תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה – שהדהדו באולם, והזכירו לי איך בהיותי נער עמדתי כך לצד אבי עליו השלום, והתפלאתי עליו, שבעצימת עיניים, כאילו בחרדת קודש, הוא מאזין להן, אף כי לא היה מאמין. האם מתוך כבוד למסורת? או לזכר הוריו האדוקים שניספו בלוצק? מין “חולשה” כזאת הייתה לו לעניינים שבדת, שלא היתה מובנת לי בשעתה. יחד עם שמואל, שאחז את הסידור לעיני, מלמלתי בלחש, “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים…” ולאחר מכן, “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם, לפניך נגלו כל תעלומות והמון נסתרות שמבראשית”, ורגעים לא רבים לאחר זאת רטט האוויר מסידרה נוספת של תקיעה, שברים, תרועה, והציבור החזיק־החרה אחריה, תחילה בלחש, “אתה נגלית בענן כבודך על עם קודשך”, ואחר־כך בקולות גוברים והולכים, “תִקעו בחודש שופר בכֶּסֶה ליום חגנו” וכו', ובין לבין הבקיע בין טורי הספסלים, קול בכי ילדים וצעקות, כי שניים מאלה, בני חמש או שש, התקוטטו זה עם זה, והאבות מיהרו אליהם להפרידם, ומן האכסדרה, שהייתה מלאה נשים ותינוקות, גם כן נשמעו צווחות, אך לאחר שכל אלה הושתקו בידי אמהות ואבות, עלתה, כמו ממעמקים, שירה ערבה, במנגינה מכמירת לב ורוויית דבקות, מפי חבורה של אברכים בפינה מרוחקת של האולם, “קדשנו במצוותיך, איי־בה־בה־בם, ותן חלקנו בתורתך, איי־בה־בה־בם, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך…” ובקולות ממריאים גבוה, כמו מבקיעים אל אלוהים – “וט־הר ליבנו, לעבדך ב־א־מת, אוי־בה־בה־בם…”

התפילה נתארכה ונתארכה, בקולות עולים ובקולות יורדים, בקול חזן ובקול קהל, ובחזרות רבות של התוודות על חטאים ושל תחינות לאל עולם, ושל רימום תהילתו, וגם תקיעות השופר חזרו כמה וכמה פעמים, ורציתי להיחלץ מן הצפיפות ומן השינון האינסופי, אלא שהייתי בבחינת תינוק שנשבה, ונשארתי עד “ארשת שפתינו יערב לפניך, אל רם ונישא” וגו'. קיפלתי את הטלית והחזרתי אותה לשמואל.

כשיצאתי מבית־הכנסת חזר והביע שמואל את שמחתו על שהוא פוגש אותי. כמה שנים לא התראינו? תשע? עשר? כמה שנים לא דיברנו! לאן פניך מועדות מכאן? אמרתי שאחזור לאכסניה שלי, במושבה הגרמנית. – המושבה הגרמנית? אמר, זה רחוק! הלא היום אין תחבורה, ואפילו אם אתה גוי גמור, מחלל איסורי מלאכות של ראש השנה, אין לך ברירה אלא ללכת ברגל, אז עד שתגיע לאכסניה שלך תגווע ברעב! שמע, יודל, בוא איתי, אחז בזרועי, אני מזמין אותך לאכול את ארוחת החג איתנו, איתי ועם חנה רעייתי ועם בננו יהושע, שיחיו, אני רוצה שתכיר אותם, ועיקר העיקרים, אני רוצה לדבר איתך, לשמוע ממך ולדבר איתך! הלא יש לנו כל־כך הרבה לומר זה לזה!

לא עזרו לי כל סירובי, הוא הפציר והפציר, עד שנעניתי לו.

עליתי איתו במדרגות עץ אל הקומה השנייה של בית ישן שמרפסת ארוכה קישרה בין שורת דירותיו, ובפותחו את דלת דירתו, קרא, חנה’לה, יש לנו אורח לסעודת החג! רעייתו, אשה הרבה יותר גבוהה ממנו, מטפחת פרחונית לראשה, ושמלת בד תכולה מעוטרת בזר של רקמת פרחים סביב חזה, קרבה אלינו. ברוך הבא! חייכה אלי, אני שמחה לקיים מצוות הכנסת אורחים! בוא תיכנסו! – אני רוצה שתכירי חבר טוב שלי מימי התיכון, אמר שמואל, יודל הרכבי, התלמיד המצטיין ביותר בהיסטוריה בבית־הספר. נכון, יודא’לה? – בעלי סיפר עליך הרבה, אמרה הרעיה, אשה יפה, שיער שחור בצבץ ממטפחתה, עיניה נוצצות וסקרניות, שנראתה יותר כקיבוצניקית מאשר כחרדית, אתה מלמד באוניברסיטה, נדמה לי. אמרתי שעכשיו אינני מלמד, אני עוסק במחקר. – במחקר של מה? – של תרבויות עמי המזרח התיכון. – זה כולל גם אותנו? התחייכה הרעיה. – אנחנו עם לבדד ישכון, אמרתי. – ובגויים לא יתחשב, השלימה חנה את הפסוק. – תרתי משמע, הפטיר שמואל, איפה שעיה’לה? שעיה’לה! קרא, בוא תכיר חבר ותיק שלנו!

אל המבואה נכנס ילד בהיר שיער כבן שמונה. פיאות בלונדיות משתלשלות לו לצידי אוזניו, טלית קטן רכוב לו על חזו, ניגש ישר אלי, הושיט ידו, ולחש: חג שמח. שמואל הציג אותי לפניו: זה יודא, הוא למד איתי בבית־הספר, הוא בא אלינו מתל־אביב. הילד נשא עיניו אלי כאל ברייה מעולם אחר, ושאל: מתי ניסע לתל־אביב, אבא, להתרחץ בים? – אם תהיה ילד טוב ותעזור לנו להקים את הסוכה על המרפסת, ניסע לשם בחול המועד, ליטף שמואל את ראש הילד. – אני אביא כפות דקלים, אמר שעיה’לה. – טוב, טוב מאוד! ואת ארבעת המינים אתה זוכר? שעיה’לה ענה מניה וביה: פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל. – ומה אומר רש"י על פרי עץ הדר? ־ “הדר באילנו, וזהו אתרוג”, השיב הילד. – טוב מאוד! ומה נאמר על האתרוג במסכת סוכה? – תבחן אותו אחר־כך, נגעה חנה בכתף בעלה, עכשיו בואו נשב אל השולחן.

נכנסנו לחדר המגורים. השולחן שבאמצעו – מפת תחרים לבנה מחפה אותו, פמוטי כסף נוצצים ניצבים עליו – כבר היה ערוך לסעודה כדת. נטלתי ידיים כדין, בלב ולב קמתי כדי לשמוע את הקידוש מפי מארחי, בלב ולב בירכתי על היין וטעמתי ממנו. לרגע־שניים חשתי סיחרור בראשי. לא ידעתי היכן אני נמצא. רוחות מזמנים לא שלי נשבו אל פני, מראות מבתים שלא חייתי בהם צפו מול עיני. ואני, העומד פה, במשפחה היהודית הזאת, ושומע את חברי השכוח אומר “ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם…”

עקרת הבית הגישה את האוכל אל הצלחות העטורות בזרי זהב, מאכלים כמיטב המסורת היהודית של מטבחי האמהות והסבתות, ושמואל קרא אליה, לעבר המטבח: “חנצ’ה! המלח!” – “חנצ’ה”? צחקתי בתוכי, מאין לו העגה הפולנית הזאת? – אתה עוד קורא לפעמים את הספרים שהיינו מתעמקים בהם כל־כך? פנה אלי תוך־כדי גמיעה ממרק העוף המהביל, הריחני, פְּלֶכאנוֹב, מאמריו של לנין על הֶגֶל?… ומייד לכך: אתה יודע שסבתא של לנין היתה יהודייה ודיברה יידיש? אמרתי שמאז עוזבי את בנק“י לא ראיתי את הספרים ההם. – אני עוד מציץ לפעמים ב”הריאליזם בספרות' של לוֹקאץ', אמר, שמרתי על הספר הזה. יש בו כמה הערות מחכימות על בלזאק ועל דיקנס, שני סופרים שאני אוהב את הרומנים שלהם. ולאחר כמה רגעים אמר: אוי יודא’לה, איזה טיפשים היינו אז! איזה חמורים! לא לחינם נאמר אם הראשונים כבני־אדם, אנו כחמורים! איך יכולנו להאמין בכל הכזבים ההם? איך? אני לפעמים תולש את שערות ראשי כשאני נזכר איך היינו מצדיקים את האכזריות הבהמית של בני השטן ההם! איך קידשנו את סטאלין, “שמש העמים”! אוי ואבוי! אוי ואבוי!… חנצ’ה אמרה: תמיד הוא מקונן על העבר. אין צועקים על שעבר, אני אומרת לו… – איזה זמנים היו אלה! איזה זמנים! נאנח שמואל. – כן, כולנו נסחפנו בזרם ההוא, אמרתי. ואם להודות על האמת, לפעמים יש לי געגועים לימים ההם בתנועה. הקירבה בין חברים, המסירות לאידיאל, האמונה התמימה… אני זוכר איך היית שר בהתרגשות את השיר הסוציאליסטי, “מסבלות גורל פרוע…”

בו־ברגע פצח שמואליק בשיר, בקולו הגבוה והצלול: “מסבלות גורל פרוע, ממצוקות חיי רזון, מאתמול בלתי־ידוע, למחר ללא חזון…” ומייד הצטרפה חנה אליו ושרה יחד איתו בעוז כשהיא זוקפת אגרוף לוחמני אל־על: “ציבורנו מלוכד למחנה עמל אחד!” ואז גם אני נגררתי לשירה ושרתי יחד איתם: “המדורה אשר תיקד למחנה עמל אחד!” ופרצנו שלושתנו בצחוק, והילד כל־כך התפקע מצחוק, שאביו צריך היה לטפוח על שכמו טפיחות רבות כדי להרגיעו. ואת חנצ’ה שאל בשקט: האט ער גערעדט מיט שלוימה ועגען פורן צום תל־אביב? מלא השתאות הייתי: יידיש? שמואל גלובמן ויידיש?!

כשהוגש הקוֹמפּוֹט שאלתי: איך הכרתם זה את זה? אתה וחנה? – איך? לספר לו איך? הפנה שמואל את מבטו אל רעייתו. – ספר לו, זה לא סוד! אמרה חנה. שמואל פקפק. אחר־כך אמר: הכל בגלל חלום. הילד, שהקשיב בסקרנות לכל המדובר סביב השולחן, תלה מבטו באביו בציפייה מתוחה.

הדבר היה כך, הניח שמואל את הכפית לצד הפנכה ושם שתי ידיו על השולחן, שנינו שירתנו אז בצבא. אני בחיל תחזוקה וחנה בחיל רפואה. שנינו היינו מוצבים בבסיס מדברי שכוח אל, בשלוחת קדש ברנע, קרוב לגבול מצרים. יום אחד יצאתי לתקן טנק שנתקע בחולות, הרחק מן הבסיס, בגלל קלקול במנוע. בחום הצהריים, כשאני שוכב מתחת לטנק, התעלפתי, ממכת שמש חזקה, כנראה. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי באלונקה, ושני חיילים נשאו אותי אל הג’יפ והסיעו אותי אל הבסיס. שכבתי באוהל המרפאה שעות רבות, וכששבה אלי הכרתי, זכרתי את החלום: ישבתי לבדי בחדר־האוכל של הפלוגה, בערב, לאחר שכולם גמרו לאכול ויצאו, ופתאום נגש אלי משה סנה והוא מגיש לי חוברת עם הכותרת ‘18 בברימר של לואי בונפרט’ ומתחת לכותרת דיוקן גדול של קארל מרקס, עטור זקן השיבה. שאלתי את סנה למה הבאת לי את זה, והוא אמר, אם תקרא את החוברת הזאת, תבין מדוע חנו בני ישראל בקדש ברנע בצאתם ממצרים, ומדוע מכאן שלח משה את המרגלים לתור את ארץ כנען. וכשנתתי עיני שוב בחוברת, ראיתי ששמה לא כפי שהיה, אלא ‘אורות הקודש’, והדיוקן הוא לא של מרקס, אלא של הרב קוק. אותו הזָקָן, ואותו ברק בעיניים, והקונטור של הפנים דומה, אבל כל יתר קווי הפנים שונים. סיפרתי את החלום לחנה, שישבה ליד מיטתי כל אותן השעות. היא הקשיבה לי בעיניים מלאות פליאה, ואחרי שתיקה ממושכת הזכירה לי – מה שנשכח ממני לגמרי – שכמה ימים לפני כן שמעה אותי משוחח עם שלמה שפיגל, קצין התרבות של הבסיס, צעיר דתי, בוגר ישיבת הסדר, משכיל מאוד, שמצא בי בן־שיח מעניין ואהב להתפלמס איתי בנושאים של דת, אמונה, סוציאליזם, קומוניזם, והיא שמעה אותו מדבר איתי על ‘אורות הקודש’ של הרב קוק. אם כן, החלום הורה לך, אמרה לי, שתמיר את אמונתך במשה סנה באמונה בתורתו של הרב קוק. אפשר לומר, אפוא, שבזכות זה שפתרה חנה את חלומי, גיליתי את האור שבקודש.

מי זה מרקס? שאל הילד. כן, מי זה מרקס. נאנח שמואל, שאלה קשה. בערב אספר לך. וכלפינו אמר: אבל ‘אורות הקודש’ הוא באמת ספר נפלא. ומכיוון שגם חנה’לה הייתה משוכנעת בכך לאחר כמה שבועות, החלטנו להתחתן… הכל בגלל חלום אחד…

שלושתנו הצטחקנו, ועיני הילד היו פקוחות אל אביו בתימהון גדול.

ברכת המזון התארכה כדי חצי שעה ויותר, ודמתה למסכת, שרובה שירה ומיעוטה קריאה. בעל כורחי שרתי עם בני הבית עם השירים שידעתי, מ“שיר המעלות בשוב אדוני את שיבת ציון” ועד “מִגְדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו” וכו', ובין לבין עניתי אמן, כראוי, על הברכות הרבות שקרא בעל־הבית באוזני מוזמניו.

לאחר שהרמנו כוסית לחיי השנה הבאה, שתהא שנת ברכה וישועה, פרנסה וכלכלה, ורחמים וחיים ושלום – רמז לי שמואל לבוא איתו אל חדר הספרייה שלו.

ישבנו שנינו אל השולחן הרחב שבאמצע החדר, שספרים ודפים מודפסים היו פזורים עליו. לאורך הקירות מסביב היו מדפים עמוסים בסדרות של ספרי קודש בכריכות עור מוזהבות, תנ"ך, משנה, תלמוד, מדרשים, ספרי חסידות וקבלה, ולמטה מהם גם ספרי חול רבים, אלבומים, מילונים, היסטוריה של עם ישראל, גיאוגרפיה של ארץ־ישראל, וכו' וכו' – מתי אספיק ללמוד אפילו אחד משישים מכל אלה, אמר שמואל כשראה איך מבטי מקיף אותם ובוחן את שמותיהם. אחר־כך אמר, בפעם השלישית או הרביעית מאז פגישתנו, כמה הוא שמח לראות אותי, וכמה טוב שמזדמן לנו לשוחח זה עם זה. – כמה זמן תשהה בירושלים? שאל. אמרתי עוד שמונה ימים, עד למחרת יום כיפור. – באת למטרה מיוחדת? קשורה בעבודתך? שאל בהיסוס. שתקתי רגע ארוך, מתלבט אם לומר לו. לבסוף גברתי על פקפוקי וסיפרתי לו על הדבר המוזר שקרה לי עם האותיות העבריות־כנעניות שנעלמו מן הדף שכתבתין עליו. שכבתי לישון, מרוצה מעצמי, אמרתי, ובבוקר, כשהתעוררתי, נדהמתי לראות שהגיליון חלק. האותיות פרחו ממנו ואינן. דיכאון נורא ירד עלי. עצם המחשבה שיכול לקרות לי דבר כזה, שלמעלה מן הטבע…מישהו גנב את האותיות? מישהו מחק אותן? הלא אינני שבוי באמונות תפלות. החלטתי, בניגוד לשכל הישר, לצאת ולחפש אותן, או להבין את פשר תעלומת היעלמן, וחשבתי שסוד זה עשוי להתגלות לי בירושלים, שכן על ירושלים היו מוסבים המשפטים שכתבתי, ואם פרחו האותיות, אולי אל ירושלים פרחו… אם כן, הנה, כאן אני.

שמואל היה כמוכה הלם. עיניו היו פעורות אלי והדיבֵּר נעתק מפיו.

אותיות כנעניות אמרת? הגה לבסוף.

הנהנתי.

מדוע כנעניות?

העבריות העתיקות כמעט זהות לכנעניות. אותם התווים פחות או יותר.

הוא שתק. הרהר.

אותיות הן אותות, אמר.

כן, אני יודע.

אם כן, יש סוד עמוק בעובדה שנעלמו.

שתקתי.

איך אמרת? פרחו?

כן, אותיות פורחות, כך זכרתי מן המעשה על עשרת הרוגי מלכות. “פרחו” – יש לכך שני מובנים, אחד במובן של “ברחו”, פ“א ובי”ת מתחלפות, והשני – במובן שהצמיחו פרחים. אין לדעת מה קרה לאותיות שלך.

מה עלי לעשות, אם כן, לדעתך.

שמואל הביט בי בשתיקה, אחר־כך אמר:

קראת פעם את ספר יצירה?

אמרתי שהספר עצמו לא הגיע ליד, אבל קראתי עליו.

מה אומר לנו הספר הזה? אם לסכם זאת במשפט אחד – הוא אומר לנו שהמציאות שאנו חיים בה היא ספר שכתב אלוהים, ובאמצעות אותיותיו הוא מתגלה לנו. הנה, שמע…

הוא קם ממקומו, ניגש אל אחד ממדפי הספרייה, שלף מתוכו ספר דק, פתחו, דפדף בו, וקרא: כ“ב אותיות הן, פליאות חכמה, וה' צבאות, אלוהים חיים, מלך עולם, חקקן, חצבן, שְקָלָן, צְרָפָן והמירן, וצר בהן נפש כל היציר וכל העתיד ליצור”… הפך עוד כמה עמודים וקרא: כ“ב אותיות, ובכל אחת עשר ספירות, מידתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן, כשלהבת קשורה בגחלת…והוא, ראשיתו אין חקר, לתכליתו אין קצבה…” שוב הפך דף וקרא: “המליך אותיות וקשר להן כתרים…ומידת האותיות כמידת הספירות, כל אחת כלולה מכולן…” דברים עמוקים אין חקר להם, וגם אני לא ירדתי לסוף מובנם.

סגר את הספר, החזירו למקומו, ואמר, צריך להתעמק במה שקרה לך. לא על רגל אחת. אתה תחשוב, גם אני אחשוב… סוד גדול צפון במקרה הבלתי רגיל הזה. הרי יש לנו פה עניין עם אותיות, שהן אותות, כפי שאמרנו, שהן מופתים. והמקובלים מכל הדורות דרשו כל אות ואות מצד צורתן ומצד פנימיותן הרוחנית, וגילו בהן סתרי תורה… מדוע, למשל, בראשית נפתח בבי“ת ולא באל”ף, וכיוצא בזה… אם יזדמן לך להציץ בספר הקנה, או בפרדס רימונים של רבי משה קורדובירו… אגב, ברגע זה נזכרתי שכל התכונות הנפלאות שמונים החכמים באותיות נוגעות לאותיות הכתב האשורי, שרק הן כתובות בתמונות שיש בהן משמעות נסתרת, ורק אותן אפשר לצרף לגימטריות ולנוטריקונים ולאוקסימורונים, ולא זו בלבד, אלא שמקובל עלינו ששני לוחות הברית נכתבו בכתב האשורי ולא העברי העתיק, ואילו האותיות שלך הן בכתב העברי־כנעני הקדום, כפי שסיפרת לי, שאיננו כתב מרובע, אלא כולו כעין גבעולי עשבים יבשים… אתה זוכר את “ספיח” של ביאליק? אל“ף היא אסל ושני דליים בעיני הילד, שי”ן – שפיפון בעל שלושה ראשים, גימ"ל – חסידה על רגל אחת… וכל זה על אותיות אשוריות נאמר, שרק אלה היו מודפסות בספר הלימוד… ולמה נקראו “אשוריות”, לא משום שקיבלנו אותן מן האשורים חלילה, שהיו עובדי כוכבים ומזלות, אלא מלשון “אושר” נקראו כך, שנעשו בני ישראל מאושרים מיום שהחלו משתמשים בהן…

הוא השתתק רגע, נעץ בי מבט בוחן, ואמר:

אגב, מדוע שמך יודא באל“ף ולא יהודה בשני ה”אים?

אמרתי שאבי עליו השלום מצא את השם בברית החדשה, יוסף בין יודא…

בברית החדשה? פקח עלי עיניים משתוממות, למה היה לו לרעות בשדות זרים? הלא לנו, בתקופת התלמוד, היה אמוראי בשם ר' יודא, שעליו נכתב בפרקי דרבי אליעזר, שאמר שאין בני ישראל נגאלים עד שיעשו תשובה, ואינם עושים תשובה אלא מתוך הצער… אני מקווה שאתה לא תדע צער…

גחוך כאוב עלה על שפתי.

הגד, אמרתי, האם נאמר משהו בספרי הקודש שאתה בקי בהם, על האות עי"ן? האם יש לה משמעות מיוחדת?

העי“ן? חיכך בכף ידו את סנטרו, כמנסה להיזכר בדבר. כמובן, לכל אות משמעות משלה, ואילו העי”ן יש לה שתי משמעויות, זו הפוכה מזו, יש עין טובה, או עין יפה, כאשר אתה נותן צדקה לעניים, למשל, בעין יפה, אתה בא על גמולך, בזה ובבא; ויש עין רעה, שאם אתה נותן אותה במישהו, חלילה וחס, היא חוזרת אליך ומכה בך, כי היא אורבת בעורמה מכל מילה שעניינה ברוע וברשע ובעוול. צריך להיזהר מאוד לא לתת עין רעה בשום אדם ובשום עניין…למה אתה שואל על העי"ן דווקא?

סיפרתי לו שעברתי בשייח’־ג’ראח ולפתע ראיתי שמשקיפה עלי עי"ן כנענית מגזע אחד העצים, ונדמה היה לי שהיא נותנת בי עין רעה…

עי“ן כנענית? גיחך. מה איכפת לך? עי”ן כנענית אין פגיעתה רעה באדם מישראל. אל תיתן דעתך עליה! חשוב על כך ש“עין” שלנו, זו שכתובה בכתב המרובע, היא גם מעיין. כלומר, מקור מים חיים; כמו שנאמר בבראשית: “ואבוא היום אל העין”, או “בן פורת עלי עין”…

הוא השהה מבטו עלי, כאילו לראות מה רושם הדברים עלי, אחר־כך אמר: הבט, החלום שסיפרתי לך עליו לא נתן לי מנוח זמן רב אחרי שחלמתי אותו. לא צריך להיות מאמין בנסתרות כדי להבין שכל חלום הוא אלגוריה. הרבה לפני פרויד הבינה תורת משה, שכל המראות בחלומות, כמו בסיפורים על יוסף, מייצגים מציאויות רוחניות, בתודעה או בתת־התודעה. חשבתי, למשל, מדוע הופיע לעיני משה סנה דווקא, שאת פניו זכרתי רק מפגישתו היחידה איתנו במועדון התנועה, והבנתי שהדבר מתקשר לסיפור הסנה הבוער באש ואיננו אוּכָּל, מספר שמות, מאורע שהתרחש לא רחוק מן המקום שבו הייתי מוצב אז, קדש ברנע, כאילו הייתה בכך כוונה לרמוז לי שעלי לחפש את הנעלם שנגלה למשה, שכל השנים ההן לא האמנתי בו, הוא “אהיה אשר אהיה”. וקדש ברנע זה המקום ממנו שלח משה את המרגלים לתור את ארץ כנען. וגם חשבתי על כך שלא מקרה הוא שהחלום הראה לי את ‘אורות הקודש’ של הרב קוק. גם בזה הייתה כוונה – לרמוז לי שכנגד “שמש העמים” שסגדתי לו, קיימים אורות אחרים, אורות אמת, אורות קודש, שלעומתם אור ה“שמש” ההוא הוא אור כוזב.

תשתה איתי כוסית שנאפס? התרומם שמואל מכיסאו, לכבוד הידידות המתחדשת בינינו? עד שיצא אל החדר הסמוך להביא את המשקה, קמתי והתהלכתי לאורך המדפים לסקור את הספרים שבספרייתו. על אחד מהם הופתעתי לראות, בצד כרך שני של כתבי אפלטון וארבעה כרכים של סֶנֶקה, את הכרך העבה של ‘הקפיטל’ מאת מרקס. כשנכנס שמואל לחדר והעמיד על השולחן בקבוק וודקה ושתי כוסיות, תמהתי: אתה עוד מעיין ב’קפיטל‘? הוא גיחך: תראה, מרקס, כידוע לנו, היה מנוול גדול בכל הנוגע לנו, היהודים. אנטיסֶמיט ארסי יותר מכל המומרים שכתבו דברי שטנה על עמם ועל דת אבותיהם, ומעליל כזבים ערום יותר מטקיטוּס הרומי ומאֶפְּיון היווני. אבל בכל הנוגע להתפתחות הכלכלה, הוא היה גאון ממש, וכבר לפני מאה וחמישים שנה חזה את משבר הקפיטליזם של האֶלֶף שלנו. אז אני נהנה לפעמים לפתוח את התלמוד הזה ולהיזכר בסוגיות המסובכות על הערך העודף, רווחי ההון וכו’ וכו', ולהיווכח כמה נכונות היו התיאוריות שלו.

הוא מזג את המשקה לשתי הכוסיות, השיק את שלו בשלי כשהוא מברך אותנו בשנה טובה, שנת שלום ומילוי כל משאלותינו, ואמר: את הוודקה הפולנית הזאת, ‘שוֹפֶּן’, הביא לי חב“דניק אחד שחזר מעלייה לרגל לאוּמן, והבטיח לי שהיא משובחת מכל הוודקות הרוסיות והאוקראיניות. לא בכל אפשר לסמוך על החב”דניקים, אבל במה שנוגע למשקאות… החסידים האלה הם אוהבי אדם ורוצים לשמח לב כל אנוש… חריף מאוד, מה?

הבט, יוד’ל, מחה את פיו בגב כף ידו, לצערי, דרכינו נפרדו. אתה לכאן, אני לכאן. ובכל זאת, אני חושב שאנחנו לא כל־כך רחוקים זה מזה. שורש הנשמה שלך הוא כמו השורש שלי. שנינו יהודים, אין מה לעשות. לא נוכל לברוח מזה. אגב… הפסיק לרגע ושאל בחשש: אתה נשוי נדמה לי, לא? – גרוש, עלה חיוך מר על שפתי. – כן? אני מצטער… לפני כמה שנים, אני זוכר, נפגשנו בנחלת בנימין בתל־אביב, היית עם אשה צעירה, יפה מאוד, שחורה ונאווה, חשבתי שהיא דרוזית, או פרסית, והצגת אותה לפני כאשתך.. אסנת? – עזבה אותי, חייכתי, מנסה להקל בדבר, פרחה… – פרחה מלשון פריחה? גיחך. – אולי, גם זה יכול להיות. אבל מה שהיה, היה. – כן… כאילו נאנח, את הנעשה אין להשיב וגם את האשה אין להשיב. צר לי, זה באמת… אבל על מה רציתי לדבר איתך? על ‘אורות הקודש’ של הרב קוק. תשמע, הלא אני הייתי רחקו מכל זה כמוך. מאה שנות אור. אז כשפתחתי את הספר, נפקחו עיני. ראיתי שהלכנו בחושך עשר שנים, אולי יותר. נעלמה מאיתנו האמת, כי האמת לא מפוזרת על פני המציאות כמו גרגרים שמפזרים לתרנגולות… היא למעלה מן המציאות. ודע לך, הרב קוק הוא לא נגד השכלתנות. להיפך, הוא אומר שככל שיגדל כוח ההשכלה הנגלית, כן יגדל כוח הידיעה הנסתרת. לא רק זה. הוא מקבל את החול כמו שהוא מקבל את הקודש. זה משמאל וזה מימין. אני רוצה לקרוא לך כמה משפטים מ’אורות הקודש' – קם ממקומו וניגש אל מדפי הספרים – כדי שתראה בעצמך כמה יופי, כמה פיוט, יש במה שהרב קוק כותב. למעלה־למעלה מכל שירה שנכתבת היום בארץ…

הוא התיישב, פתח את הספר… אתה ממהר? הביט בי כמתחנן, יש לך איזה רגעים לשמוע?

והחל קורא: "אם תרצה בן־אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזווית שבחיים, הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך ונגד עיני רוחך. התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלוהות שלהם…

סגר את הספר בטפיחה, הושיטו לי ואמר: קח את הספר הזה אליך. מתנה ממני.

לא לא! נבהלתי. אני מודה לך מאוד. אבל למה אקח אותו ממך? אני יכול עוד להרשות לעצמי לקנות ספר. זה יפה מאוד מה שקראת. אני אקנה ואשנה בו, ללא ספק…

נו, טוב… ליטף את הכריכה הכחולה של הספר בכף יד שטוחה, לאלץ אותך אינני יכול. העיקר שתקרא.

כבר אתה הולך? אמר משראה כי קמתי ממקומי.

אמרתי שהבטחתי להיות בבית חברים לפנות ערב, אז לצערי…

אולי תישאר לפחות לתפילת מנחה…

אני חושש שאאחר, אמרתי, ובפנותי ללכת, הפטרתי: אגב, לא אמרת לי מה פרנסתך, במה אתה עובד.

יש לנו חנות קטנה למכשירי כתיבה בממילא, שחנה היא החולשת עליה, ואני מלמד בישיבה תיכונית. אין הקומץ משביע את הארי, אבל, לקמח ולתורה זה מספיק…

חנצ’ה! קרא בצאתו אל המבואה, בואי לומר שלום לאורח־הפורח שלנו!

כבר?! נכנסה חנה מן החדר הפנימי כשהיא מנגבת ידיה במגבת מטבח. לחייה היו ורודות, פניה רעננות, כחוזרת מטיול בחיק הטבע, ושערה השחור חרג משולי מטפחתה.

אמרתי גם לה שמכרים טובים שלי מצפים לבואי.

אתה חייב לבוא שוב אלינו. שעיה’לה מתפעל ממך. הוא אומר שאתה אחלה של בן־אדם.

פרצתי בצחוק. אחלה? מאין לו הביטוי הזה?

מן השכונה, מחברים… הוא שמע אותנו מדברים על כך שאתה חוקר של עמי קדם, ואמר שהיה רוצה לקרוא ספר שלך.

כתבתי רק שני ספרים, וגם הם באנגלית. כן, אחד מהם תורגם לערבית.

אני יודע ערבית! קרא שעיה’לה.

כן, הוא למד שלוש מילים מן השַבּאבּ, ליטפה חנה את ראשו.


 

י.    🔗

כל הדרך הארוכה אל המושבה הגרמנית שרוי הייתי במרה שחורה. איזכור שמה של אסנת, כל־כך בלתי צפוי, נעץ קוץ בליבי. שוב נפער הפצע שלא הגליד והחל מדמם. פלשה אל זיכרוני אותה שעה מרה ומחשיכת לב של חמש אחר הצהריים, כשחזרתי הביתה מן הסיור במערות קומראן לא מצאתי אותה. קראתי בשמה פעמיים ושלוש, ולא היה מענה. התפלאתי. אמורים היינו לצאת להצגת ‘מעגל הגיר הקווקזי’ והיא שמחה על כך. והרי ארוחת הערב וההתכוננות גוזלת כמה שעות טובות. מה גם שהיא נוהגת “להתקדש” אם אפשר לומר כך, לפני יציאות שלנו לתיאטרון או לקונצרט. האם יצאה לרגעים, לקנות משהו בחנות הסמוכה? אבל היו סימנים מבשרי רע בדירה. שתי מגירות בארון הבגדים של חדר השינה, המגירות של בגדיה התחתונים, היו פתוחות, וריקות היו. וחידה מפליאה היה הדבר, שעל אחד הקולבים בארון, הריק ברובו, לא מצאתי כלום ממלבושיה, רק את שמלת הכלה הלבנה שלה, עם ריקומי הפרחים הזרועים עליה, זו שלבשה בטקס נישואינו בקפריסין, זו שקיבלה במתנה מאמה. עמדתי כמה רגעים מוכה תימהון מול השמלה אפופת ניחוחי הזיכרונות, שפצעו עכשיו את הלב עד דם. חידה ללא פשר, מעוררת מחשבות סותרות ופחדים. ובראשי עוד מתאבך האבק המדברי של חורבות קומראן. על השולחן בחדר המגורים היו פזורים מטבעות של עשר וחמישים אגורות. ועדות מרשיעה נוספת להיעלמותה המחתרתית הייתה היעלמו של המעיל האדום עם צווארון הפרווה האפרורית מן הקולב במבואה, שעליו היה תלוי תמיד.

צנחתי אין־אונים אל הספה, ראשי שחוח, ידי שמוטות אזלות כוח על ברכי. הדין נחתך, אמרתי: היא הלכה. ללא חזור. נשאתי עיני אל חלל החדר, הקפתי אותו סביב־סביב, אולי השאירה מכתב, פתק, על השולחן או על השידה, או על יד הטלפון. שום פיסת נייר לא הבהיקה על רהיט כלשהו. מישהו בא ולקח אותה איתו, בחיפזון. כגנבים יצאו מן הבית. היא “נחטפה”. אולי אחד מצעירי הכפר חטפה. אולי היה זה בן־דודה.

חיכיתי עוד חצי יום ולילה, טרופי ייאוש, שמא יקרה נס ותופיע פתאום, כאפרודיטה העולה ממצולות, ורק למחרת לפנות ערב אזרתי עוז לטלפן להוריה בריחניה ולשאול אם ידוע להם מה קרה לבתם, שנעלמה מן הבית. אמה, שבורת קול, ענתה לי: אתמול, מוקדם בבוקר, צלצלה והודיעה לי שהיא נוסעת לחו“ל. נבהלתי, לחו”ל? פתאום? גם יודא נוסע איתך? לא, אמרה, היא נוסעת לבדה. הלב נפל לי. לא הבנתי כלום. מה, יכול להיות שהיא עוזבת אותך? משהו קרה לה, היא איבדה את הראש. לאיזה חו"ל את נוסעת? שאלתי. אני עוד אכתוב לך, ענתה. וזהו, יותר לא שמעתי ממנה. אני לא יודעת מה להגיד לך, אני כבר משוגעת מרוב דאגות.

נזכרתי שכחצי שנה לפני כן, כשחזרתי הביתה מכנס על “הלשונות השמיות הכתובות והמדוברות”, שהתקיים באוניברסיטת באר שבע, מצאתי פתק על שולחן המטבח, בכתב־ידה של אסנת: “יודיק, אני נוסעת לחיפה, לבקר את חברתי מן האוניברסיטה, לימור, שצלצלה וביקשה שאבוא אליה לכמה ימים. היא מדוכאה בגלל הסתבכות איזושהי. לא יכולתי לסרב. אחזור ביום ה' או ו'. מקווה שלא תכעס. נשיקות. שלך.” כשנכנסתי הביתה ביום ו' בצהריים, מצאתי אותה שוכבת במיטה, מכוסה בסדין, חיוורת כחיוורון ענני שחר. שאלתי, מבוהל, מה לה. את חולה? בקול חלוש אמרה, מרגישה לא כל־כך טוב. זה יעבור. הוספתי לחקור אותה, האם קרה משהו בחיפה? אולי אכלה דבר־מה שגרם לה הרעלת קיבה… לא, לא חשוב, זה יעבור. השתמטה מתשובה. וכשדחקתי בה, אמרה, בחיוך מר על שפתיה: היה ליקוי לבנה. ולאחר דקה הוסיפה: היא הייתה אדומה כדם… המשפטים האלה היו כה חסרי מובן, כה מבהילים, שחשבתי שהיא מדברת מתוך הזיה, אולי מתוך חום גבוה. שמתי ידי על מצחה. הוא היה קר. אין לי חום, מלמלה, והתהפכה בגבה אלי, כשהיא מתחפרת עמוק יותר בסדין. חשבתי שנרדמה, אבל לאחר שתיקה ממושכת, לחשה, כמתוך שינה, מילים ללא קשר ביניהן: לא ראיתי… את גלגל המזלות…איפה נוגה…מאדים…אדום כדם… עכשיו הוא מופיע…

בשלוש שנותינו יחד, שאלתי אותה כמה פעמים, לפני ששכבנו, אחרי ששכבנו, אם אינה רוצה שיהיה לנו ילד. היא הייתה עונה: עוד לא, עוד לא, וכששאלתי עד מתי, נאחזה באמתלאות שונות: עד שאעשה את הדוקטורט, עד שנתבסס כלכלית, עד שאמצא עבודה קבועה במקצוע שלי… פעם אמרה, בחצי צחוק: כשנוגה יתקרב לשמש. צחקתי, אבל לאחר מכן לא חדלתי לחשוב על כוונתה במשפט הזה, ועד היום הוא מנקר במוחי. ידעתי שבכפרה, ריחניה, רווחת האמונה בהשפעת כוכבי השמים על עתידות בני־האדם.

עכשיו, בדרכי אל המושבה הגרמנית, משנזכרתי באותו אחר־צהריים, כשלחשה את המילים הסתומות ההן, ואיך בימים שלאחר־כך שיערתי כי משהו גורלי, אפל, אירע לה בהיותה בחיפה, אותו לא הצלחתי להציל מפיה – הפציעה בי הידיעה שכל שנות נישואינו קיננה בירכתי מוחי – במודע או שלא במודע – המחשבה שיום אחד היא תיעלם, או תיחטף, באין רואים.


כשנה לפני נישואינו, בחודש אפריל, נשאתי הרצאה, כמרצה אורח, מטעם החוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, שנושאה היה “מי היו הפיניקים?” דיברתי על העם הזה, ה“פוֹיניס” בלשון יוון, מפיקי צבע הארגמן מחלזונות, ששכן לאורך חוף הים התיכון בצור, צידוק, גְבַל, אַרְוָד; על שפתם שהייתה קרובה לעברית, על הכתב שלהם, שהיה קרוב לעברי־כנעני, והרחבתי אל אוגרית, כמובן, ואל כתבי אוגרית, שזרועים בהם שמות אלים המוכרים לנו ומילים ומושגים עבריים. בסופה של ההרצאה ניגשה אל הקתדרה צעירה יפה, שחורת שיער ושחורת עיניים, משהו צועני היה בהבעת פניה, אם כי ללא הפראות שבגזע הזה. אמרה ששמה אסנת והיא מן הכפר ריחניה בגליל. כפר צ’רקסי, אמרתי. כן, כפר צ’רקסי, חייכה בחביבות. הבהוב של סקרנות פיקחית היה בעיניה. אמרה שבאה לשמוע את הרצאתי – על אף שאינה נמנית עם החוג ללימודי המזרח התיכון אלא עם החוג לגיאוגרפה – כי סמוך לכפרה יש אתר עתיקות שנעשו בו חפירות לפני כמה שנים, אלא שהופסקו, ועכשיו הוא זנוח, והיא גילתה שם, על אחד הסלעים, שתי מילים חרוטות בכתב עתיק, והיא חושבת שאולי הוא כתב כנעני, כי נאמר לה שאותו אזור היה מיושב בכנענים לפני שלושת או ארבעת אלפי שנים. אולי תהיה מעוניין לראות את זה… אמרה בהיסוס, והחיוך, הערמומי כלשהו, לא סר מעיניה.

אמרתי שמעולם לא שמעתי על עתיקות שנמצאו על יד ריחניה. אני יודע על חפירות שנעשו ליד המושב עלמא, הסמוך לריחניה, ובהן גילו בית־כנסת מתקופת המשנה ועל המשקוף שלו כתובת עברית באותיות אשוריות, שהשתמרה בשלמותה, אבל בריחניה?

תבוא ותראה, התחייכה אלי.

כך החלה היכרותנו. באחד מימי אפריל, בראשית סמסטר ב', נסעתי לצפת, ומשם במונית לריחניה. אסנת הקבילה את פני במבוא הכפר והביעה שמחתה על בואי. לבושה הייתה בשמלה שחורה שחפפה יפה את גופה העדין והבליטה את שדיה הרימוניים ואת כתפיה הקשתיות. באישוניה עמם איזה יקוד רב־קסם, מעורר סקרנות לפשרו. נלך? אמרה, והובילה אותי בשביל סלעי שחצה כרם של עצי זית מסוקסים, עתיקים, ונכנס אל חורש צפוף של אלוני־הגליל, דולב, קטלב ועוזרד, וביניהם שיחים עטורים בפריחה שופעת, ורדרדה, של כליל־החורש.

הגענו אל קרחת חורש אליפטית, מצמיחה פרחי בר לרוב, כלניות, סביונים, קיפודנים גבוהי גבעול, ומתוכם בצבצו שורות משובשות של אבני גוויל, שהעידו על חפירות שנערכו באתר אי־פעם. במרכז המכתש הזה היו קעורים שני בורות מדופני אבן, שנראו כבורות מים, ולידם, מונחת על צידה, אבן גדולה, שחוקה, מלבנית. – בוא תראה, משכה אותי אסנת בידי, הביאה אותי אל האבן, הסירה מעליה, במחי יד, את נשורת העלים, והצביעה על אותיות החרוטות בין גידיה. העברתי אצבעי על האותיות, להסיר את האבק מהן, ומייד הבחנתי שהכתב הוא הכתב הכנעני העתיק, בטרם התפתח להיותו כתב האל“ף־בי”ת. – מה אתה אומר על זה? נתנה בי מבט מצפה לפסק דיני. קירבתי עיני אל האבן, בהתפעמות־מה העברתי אצבעי על הכתוב, והפניתי ראשי אליה: את ראשונה שגילית את זה? – אני חושבת, אמרה, אף אחד לא סיפר לי. גם לא קראתי בשום מקום. אף חוקר של תולדות הארץ לא הגיע הנה. אולי חשבו שאין פה שום דבר בעל ערך. – זו תגלית! קמתי וניערתי את העפר מברכי, שתי המלים הכתובות פה הן: “ח־מ־ל…” שהיא כנאה שבר של מילה ארוכה יותר, ו“בעל”, שהוא שם האל, ואני מניח שהיה כאן מקום פולחן, אולי עמד פה מזבח להקרבת קורבנות לבעל, שהיה האל של הכנענים וגם של הפיניקים, ובתקופה מסוימת אולי גם של העברים, שהרי היו לנו שמות כמו ירובעל, אשבעל, ועוד.

היא נתנה בי מבט מלא השתאות, היקוד שבעיניה כאילו התערפל, ולאחר שתיקה ממושכת אמר: טוב, אז נחזור לכפר, מה?

בדרך, על השביל – מבין סבך הקוצים המריאה ציפור גדולה, אולי חוגלה, במשק כנפיים סוער – שאלתי אם משפחתה חיה כבר זמן רב בכפר הזה.

כמעט מאה שנה, חייכה. וסיפרה שמוצאה, כמוצא רוב הצ’רקסים, מקווקז, אך לאחר שנכבשה ארצם על־ידי צבאות הרוסים, שרדפו ודיכאו אותם, וגירשו אותם מעל אדמתם, נדדו לטורקיה, לסוריה, לעבר־הירדן, וחלקם לפלשתינה. בוא, אמרה, תכיר את אמי. אבי, קצין במג“ב, בצפת עכשיו, ושני האחים שלי בצה”ל, אז רק אמי בבית.

נכנסתי איתה לביתה, בית אבן שגינה מדושאה בחזיתו, והיא הציגה אותי לפני אמה – אשה שפניה שחומות, רחבות, ועינים צרות לה, שצנצנוץ של הומור לגלגני כלשהו מהבהב בהן, ושפתיים מבוקעות כלשהו, כמו צרובות שמש – תכירי, זהו פרופסור הרכבי, מאוניברסיטת תל־אביב, מזרחן, הזמנתי אותו אלינו כדי להראות לו את האבן עם הכתב העתיק. האֵם, שהוצגה בשמה, סנדה, הסתכלה בי בעניין, קצת משועשעת משום־מה, אמרה בעברית טובה: אז מה דעת הפרופסור על האותיות האלה? – זאת תגלית נדירה, אמרתי, לא בכל יום מגלים אבן עם אותיות עתיקות כאלה! האם העבירה מבטה, שהצטחק – ואגב כך נחשפו בפיה שתי שורות שיניים לבנות, בריאות – ממני אל בתה וממנה אלי. – אז אסנת תהיה מפורסמת, מה? – אולי, הלוואי, אבל קודם כל עלי להביא הנה את אנשי רשות העתיקות, שיחליטו מה התאריך של הכתובת. סנדה המשיכה להסתכל בי, כשוקלת את דברי, ואמרה: תשתה משהו? קפה? תה? משהו מאופק היה בהתנהגותה, כאילו היא כולאת בתוכה איזו כוונה נסתרת העלולה להתפרץ.

חדר המגורים דמה בריהוטו לכל חדר של משפחה ממוצעת בבית ישראלי, פרט לכך שעל הקיר היו תלויות שתי תמונות גדולות, אחת תצלום קבוצתי של אנשי צבא במדים טורקיים ככל הנראה, גברים חסונים עם שפמי־זנבות עבותים, לבושי גלימות, שהזכירו תצלומים של אנשי “השומר”, בני העלייה השנייה; וציור שמן פסטורלי, ובו כבשים רועות באחו בפאתי יער עתיר אילנות גבוהים. האם העמידה על השולחן קערה גדושת פירות – תפוזים, תפוחים, אגסים – והביאה קנקן קפה וספלים. לאחר שהתיישבה איתנו, פנתה אלי בשאלות, עלי, על משפחתי, על מעמדי האקדמי, האם אני יליד הארץ, מאין באו הורי… אמי, אמרתי, נולדה בראש פינה, ואבי בא מאוקראינה, ערב מלחמת העולם השנייה, וכך ניצל מהשמדה. – כן, אמרה, האוקראינים… האוקראינים גרועים יותר מן הנאצים… צמאי דם. זה בטבע שלהם. אנחנו, האדאגים, או הצ’רקסים, כמו שכינו אותנו הרוסים, סבלנו מהם עוד מלפני מאה שנה, יותר… ולאחר רגע נשאה מבטה אל אסנת: למה לא תיקחי את הפרופסור אל המוזיאון, שם יראה את ההיסטוריה שלנו, כל מה שקרה עם העם שלנו…

המוזיאון סגור עכשיו, אמרה אסנת.

סגור? למה סגור? התרעמה סנדה.

כי ביום שני הוא סגור.

אני אצלצל אל שַפְּסוּ, אמרה ככועסת, אגיד לו שבא פרופסור מאוניברסיטת תל־אביב ומעוניין לראות…

אמרתי שאני חייב לחזור לתל־אביב עוד לפני הערב, אשמח לבקר במוזיאון כשאבוא לריחניה בפעם הבאה, ושאלתי אם יוצא מפה אוטובוס לצפת.

אסנת אמרה שלא כדאי לחכות לאוטובוס, היא תצלצל אל אביה, שישלח מונית מצפת – ועם כך קמה ועברה לחדר הסמוך.

עד שהיא מדברת בטלפון עם אביה, אמרה לי אמה: אני שמחה שהיא לומדת באוניברסיטה. השכלה זה דבר חשוב, לא רק לבנים, גם לבנות. היא תוכל להיות עצמאית. לא תלויה בבעל, אחרי שתתחתן. הבעלים אצלנו לא מתנהגים כל־כך יפה עם הנשים שלהם. הם רוצים שהאשה רק תשב בבית. תבשל, תכבס. אבל בעלי דווקא הסכים שאסנת תלמד. אם תקבל דוקטור, אולי תתחתן עם פרופסור, הצטחקה. יהיה לנו כבוד ממנה… אבל אני מצטערת שלקחה גיאוגרפיה. רצינו שתלמד רפואה, והיא אמרה שזה ללמוד הרבה שנים ואין לה סבלנות כל־כך. מה אפשר לעשות עם גיאוגרפיה? כמה הכנסה יכולה לבוא מזה? אבל היא אוהבת ארצות רחוקות, הרים גבוהים, אוקיינוסים… נורא אוהבת את הים, לפעמים היא נוסעת לעכו רק בשביל להתרחץ בים. כעבור רגע המשיכה בלחש: יש לה בן־דוד, בן האח של בעלי, שרוצה מאוד להתחתן איתה. עובד בגראז'. כל יום הוא בא ומבלבל לנו את המוח, מתי? מתי? אבל היא לא רוצה אותו, וגם אנחנו לא. הוא בחברה לא טובה. שותה, משחק קלפים, נוסע לחיפה עם החברים שלו כל שבוע, מי יודע מה הוא עושה שם…

בעוד עשרים רגע תהיה המונית פה, בישרה אסנת בכניסתה. בוא ניגש לשער כדי שלא יצטרך לחפש אותנו בכפר.

לפני שנפרדנו – עיניה היו תלויות בי בציפייה, כמו במשאלה אילמת – ביקשתי ממנה את מספר הטלפון שלה, ושל ביתה, והבטחתי לחזור אל הכפר בתוך שבוע, עשרה ימים, כדי לצלם את הכתובת ולהביאה לרשות העתיקות כדי לקבל חוות־דעת.

רק לאחר שלושה שבועות חזרתי לריחניה.

במשך כל הנסיעה באוטובוס לא משו פניה של אסנת מעיני. דבר־מה מסתורי, כמו בציוריו של אֶל גרֶקוֹ, או של מוֹדיאליאני, היה בהם, מרתק כמו סוד אפל, ואני נזפתי בעצמי: יש לי רושם שאתה מתחיל להתאהב בה, אתה “נופל באהבה” איתה, אם להשתמש בביטוי האנגלי שהוא קולע יותר – היזהר! הישמר לנפשך! התאהבות כרוכה בסבל על־פי־רוב!… חידה הייתה לי הבעת עיניה בהסתכלה בי, וללא חדול הזדמזם בראשי השיר – “שני אורות בליל בליל בליל, לי רומזים, רומזים, פתאום, מה אומרות עינייך עינייך, בלי לומר עד תום עד תום…”


 

יא.    🔗

כן, את זהרה אהבתי, אבל לא היית מאוהב בה. היה לי נעים איתה, נעים ללטף את גופה הרך, המתמסר, את שדיה, את פטמותיה המזדקרות למגע אצבעותי, נעים ומספק היה לשכב איתה, אבל כל זה ללא ההרגשה הגורלית של “עזה כמוות אהבה”, ואילו כאן – גם אם נלחשה באוזני, כלחישת נחש, האזהרה הישמר לנפשך – שמעתי גם קול אחר בתוכי, שאמר, בהיסוס־מה, שצפוי לי אושר בקשר העשוי להתרקם – אם רק אאזור עוז בנפשי להגשימו – ביני ובין הנערה המסתורית הזאת מהרי הקווקז, ששמה אסנת.

בכניסתי הביתה הסתכלה בי אמי תחייה – אשה גבוהה, רחבת כתפיים וחזה, ילידת ראש פינה, שסירבה לקלוע את שׂערה הארוך והעבה לצמה, אלא הניחה לו, כאילו בלי משים, ליפול על שכמה – ואמרה, בחשד כלשהו: קרה לך משהו? – קרה לי? גיחכתי, מה יכול היה לקרות לי? הייתי בריחניה, מצאתי כתובת עתיקה… משהו השתנה בך, אמרה ובחנה את פני. אמי היא אשה חזקה, מגזע האמיצים, ובה־בשעה היא מחוננת באינטואיציה דקה שמכוחה היא רואה גם את הנסתר. – אז איך בעיניך הכפר הצ’רקסי הזה? שאלה האשה המכירה יפה את כל יישובי הגליל העליון, ערביים כעבריים. אמרתי שתפארת החרמון הנראה מקרוב מסיחה את הדעת מן הכפר. – כיבדו אותך ב“חְלוּז”? לא ידעתי מהו “חלוז”, והיא הסביר שזו מין פיתה צ’רקסית עם גבינה, אורז, בשר, אגוזים, גאוות העדה הזאת. אמרתי שלא הספיקו לכבד אותי כי שהיתי אצלם רק זמן קצר. – והכתובת, מעניינת? שאלה. אמרתי שעלי עוד לפענח אותה, ומיהרתי להיכנס לחדרי.

עברו שלושה שבועות עד שחזרתי לריחניה. השהיתי את חזרתי מתוך תקווה שבמשך הזמן הזה אצליח למחות מליבי את רושמה של אסנת. אשליה הייתה זאת. היא לא סרה מעיני. שנתי נדדה בלילות מרוב מחשבות עליה. מבטה האפל, העמוק, כישף אותי. הוכחתי את עצמי: מה אתה מחמם בחיקך תקוות שווא על קשר כלשהו איתה? אתה מבוגר ממנה אולי בעשר שנים! ורבים מצעירי הכפר מחזרים אחריה, כפי שסיפרה אמה, מוכנים למסור נפשם עליה. עד שאתה תתקרב אליה, כבר “תיחטף” בידי אחד מבני־החיל האלה. והוריה, מוסלמים בדתם – האם יוכלו להשלים עם קשר אהבה בינה ובין גבר בן דת אחרת?

בשיעורים שנתתי באוניברסיטה על המזרח התיכון הייתי מתבלבל לפעמים בין צ’רקסים לצ’צ’נים, וליד שולחן הכתיבה שלי בחדרי הייתה דעתי מוסחת כל־כך לעבר ריחניה, שהייתי מתעכב רגעים אין־ספור על פיסקה לא גמורה בדבר ההבדלים בין הכתב האוגריתי והכתב הכנעני־העברי, ובמשך שלוש שעות היו יוצאים מתחת עטי חמישה משפטים בלבד.

הלכתי ישר לביתה של אסנת, אמה ציפתה לבואי, בתה אמרה לה שצלצלתי ואני אמור לבוא בשתיים אחר־הצהריים. – הלכה אל אדון שפסו, אמרה גברת סנדה, לבקש ממנו שיפתח את המוזיאון בשבילכם, היא תיכף תחזור. גם בעלי יבוא הנה, הוא רוצה לפגוש אותך. הוא שמע עליך הרבה. – שמע עלי? התפלאתי, איפה שמע עלי? – יש לו מכר במכללה של צפת. אחד ממחלקה של המזרח התיכון. כשאמר לו את השם שלך, פרופסור יודא המכבי… – יודא הרכבי, תיקנתי. – כן, סליחה. הרכבי, ידע מי אתה. אמר לו שאתה איש מפורסם, מומחה גדול לעמים של המזרח. צ’רקסים זה עם של המזרח, נכון?

אמרתי שהמוצא העתיק של הצ’רקסים, עד כמה שידוע לי, הוא מן החיתים, והחיתים היו עם גדול שישב במזרח התיכון – בבל, אשור, סוריה, ארץ־ישראל, כך שלפעמים אני נוגע בהם בשולי גלימתם.

סנדה נענעה בראשה להסכמה.

אז כשבאנו הנה לפני יותר ממאה שנה, חזרנו למקום שלנו, לא? חשף חיוך פיקחי את שיניה הצחורות.

כמונו, היהודים, אמרתי, גם אנחנו חזרנו אל הארץ שהייתה פעם שלנו.

סנדה הסתכלה בי, כמבקשת לעכל מה שאמרתי, אחר־כך כיוונה מבטה אל המצלמה התלויה על כתפי: אתה רוצה לצלם אותנו?

אמרתי שברצון אצלם אותם, אבל קודם עלי לצלם את האבן עם הכתובת העתיקה.

באותו רגע נכנסה אסנת. עיניה נצצו בשמחה משראתה אותי. כבר חששתי שלא תבוא. המוזיאון פתוח! לכבודך! בישרה לי.

מוזיאון הצ’רקסים – או בשמם העתיק, האדאגים, כשם ארצם בהרי הקווקז, אדאגיה – שוכן בבית לבן בן קומה אחת, כבית משפחה, והוא אוצר פריטים רבים של מלאכות־יד, תצלומים, ציורים, מצגות וידיאו, ספרים, עיתונים, כרזות, על העבר וההווה של עם זה, המנהגים, הפולחנים, וכיוצא באלה. המנהל, שַפְּסוּ, שאסנת קראה לו שוקי, התכונן לבואי וקיבל אותי בכבוד רב. הוא החל לסייר איתי לאורך הכתלים והאצטבאות והכונניות, מסביר לי מקורו ומשמעותו של כל פריט ופריט, ובעומדנו לפני שלט כתוב באותיות קיריליות שהיה מעין הכרזת עצמאות של האדאגים – הכרזה שהתחברה בתקופת הצארים ברוסיה – התעכב לידה והחל מרצה לפני על ההיסטוריה של עמו מאז המאה הראשונה לספירה, כאשר קיבלו עליהם את הדת הנוצרית, ואיך במאות הבאות התפתחו תרבותם המיוחדת ולשונם, ועד המאה ה־19, כאשר הובסו במלחמת הגבורה שלהם נגד הכיבוש הרוסי של חבל הארץ האדאגי, גורשו אל רחבי האימפריה העות’מנית והתאסלמו, ומאז…

באמצע המשפט הפסיק ומיהר לקראת האורח הנכנס, לחץ את ידו ובירכו בלשון הצ’רקסים, הביאו אלי והציגו לפני: מפקד מג"ב בצפון, מִירֶט חַרְשִיד, אביה של אסנת. מירט, איש גבוה, בעל שפם דק זרוע נימים של שיבה, ועיניים שחורות, מביעות תקיפות, לבוש במדים של קצין משמר הגבול הישראלי, בירך בחיוך את בתו, ובהושיטו לי את ידו, אמר: אני שמח שכבודו מתעניין בעדה שלנו. סיפרו לי שכבוד הפרופסור הוא מזרחן חשוב, שכתב ספרים על העמים של המזרח התיכון, ויהיה זה כבוד גדול בשבילנו אם יכתוב עבודה מדעית על העדה הצ’רקסית בישראל.

ביטלתי אחדים מן הכתרים שקשר לשמי, ואמרתי שלפי שעה עוררה בי עניין רב הכתובת שגילתה בתו בקירבת הכפר, המעידה על קיומו של יישוב כנעני או פיניקי במקום זה אלפיים או שלושת אלפים שנה לפני הספירה. אבל אני מקווה שלאחר מכן אוכל להתפנות לנושא הצ’רקסי, שגם הוא מסקרן אותי מאוד.

אני רוצה שתדע, אמר קצין המג“ב, שלא דמה כלל לגיבורי החיל הצ’רקסים שניבטו אלי מן התצלומים שעל הקירות מסביבי – בעלי השפמים הכבירים, חובשי הקוּלפָּקים, עטויי הגלימות האדומות, חגורי החרב, מהם פרשים הדוהרים על סוסים – אך שמתי לב לדמיון בין הבעת פניו הכהות להבעת פני בתו – אני רוצה שתדע שמעט מאוד נכתב עלינו בישראל, למרות שאנחנו ובנינו משרתים בצה”ל והשתתפנו במלחמת השחרור וגם במלחמת ששת הימים, וזה חבל מאוד, בייחוד שיש הרבה דברים דומים בין ההיסטוריה שלנו וההיסטוריה שלכם. גם אנחנו היינו נרדפים, גם אותנו גירשו מן הארץ שלנו והכריחו אותנו לקבל דת אחרת, ופיזרו אותנו בין ארצות רבות…

הוא המשיך עוד כחמש דקות בסקירת הקווים המשותפים לצ’רקסים וליהודים, וכשהגיע לפרק מלחמת ששת הימים, הפסיק, אמר שעליו לחזור לבסיסו, מחכים לו שם, והביע תקווה שניפגש עוד ונדבר. יש הרבה על מה לדבר. הוא נפרד מבתו, וכשניגש להיפרד ממר שפסו, אמר לו הלה: אולי ניקח תמונה עם הפרופסור? וכשקיבל את הסכמתי ואת הסכמתו של הקצין, לקח את המצלמה שהגשתי לו, מסרה לאחד מעוזריו, והעמיד אותנו כנגד תמונת הפרשים הצ’רקסים שעל הקיר: הפקד מירט ואני באמצע, מר שפסו לצד מירט ואסנת לצידי. שיהיה בהצלחה לכולנו! בירך הקצין במועל יד, ונקישות עקבי מגפיו הדהדו בחלל המוזיאון בצאתו.

אביך מוסלמי מאמין? שאלתי את אסנת כשפסעתי לצידה בשביל היורד אל החורש.

מוסלמי מאמין? הצטחקה. אנחנו הצ’רקסים אנוסים, כמו המאראנים שלכם בספרד בתקופת האינקוויזיציה. בלילה, כשאף אחד לא רואה ולא שומע, הוא מתפלל לישו. יש לו איקונין קטן של הצלוב מתחת לשמיכה.

פסענו בשתיקה, רק רשרוש הגרגרים מתחת לנעלינו נשמע, ונדמה היה לי כאילו הצועדת לימיני היא ידידה שלי משכבר, שאני מכיר אותה משנים רבות, ויודע את נפשה. שלושה שבועות חייתי איתה בהזיותי, יומם ולילה, שאלתי לרגשותיה, ניחשתי אותם, שוחחתי איתה, התווכחתי איתה, לעיתים התרפקה על חזי, לעיתים התרחקה ממני, עכשיו רציתי לפרוש את זרועי על כתפיה, באורח חברי כביכול, ולקרבה אל גופי.

הגענו אל המכתש הקטן שבלב החורש וחיפשנו את האבן המלבנית עם האותיות העתיקות. זמן רב נעלמה מאיתנו. רק לאחר רגעים רבים של חיטוט בנשורת העלים של הקטלב, ובין סבך השיחים של המרווה, גילינו את הסלע עם האותיות החרוטות בו. העברתי אצבעי עליהן: ראשה הכפוף של הבי“ת, העיגול התמים של העי”ן, הלמ“ד הדומה לטי”ת בכתב־יד שלנו. ולפני המילה הזאת, “בעל”, המילה הפגומה, כרותת הראש או הזנב, “ח־מ־ל”. ימי קדם צופני חידות ניבטו אלי מן הכתב העתיק של המילים האלה. כיוונתי אליהן את המצלמה שהורדתי מעל כתפי וצילמתי את הכתובת כמה פעמים. אחר־כך פניתי אל אסנת, שישבה על סלע בצד, ואמרתי: עכשיו בואי שבי על יד האבן הזאת, תשימי יד עליה, ואצלם אותך עם הכתובת. בחיוך מבויש על שפתיה קמה, ניגשה אל האבן, ישבה סמוך אליה, שמלתה השחורה, הארוכה, נוגעת בה, ושמה ידה על שפתה. – שימי את יד ימין שלך מעל לכתובת עצמה, אמרתי. – מעל ל“בעל” – כן, מעל ל“בעל”. היא היססה רגע, וציחקוק נמלט מפיה: יחשבו שאתה הבעל שלי…

נאלמתי. סומק הציף את פני. משהו כעין נס אירע ברגע זה. כאילו יד הגורל הייתה זו, למלא משאלת לב שרחשה בתוכי, בייסורים רבים, כל הימים האחרונים. לא העזתי להעלות על דל שפתי שאהיה הבעל שלה, ובאותו רגע תקף אותי רצון עז לעשות את הצעד הרחב – הגורלי? – ממקום עומדי עד הסלע שעליו ישבה, ולחבוק אותה בזרועותי ולנשק את שפתיה השזיפיות.


 

יב.    🔗

מבתי התפילה של מאה שערים, שבשוליהם עברתי בדרכי אל המושבה הגרמנית, הגיעו אלי קולות הנהי של תחנוני ראש השנה, אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים, וחשתי כאב צורב בליבי מן הפצע שנפתח בי מאותו רגע שבו הזכיר שמואל את שמה של אסנת. כה עז היה הכאב, שנעצרתי על מקומי ושמתי ידי על חזי כדי להשתיק את פעימות הלב. כמו בפעמים כה רבות בשנים האחרונות, בעוד אני נשוי לאסנת, הביאו אותי ההיעדרויות שלה, שלא היה להן פשר, לידי ייאוש – חשתי עכשיו, לאחר היעלמותה האחרונה, כאילו כבתה השמש בשמים והם נותרו ריקים, ואין עוד טעם לחיי. מחשבות על התאבדות רחשו בראשי.

בקושי גררתי את רגלי לאורך הרחובות, נעצר מדי פעם בשבטי ישראל, לשאוף אוויר, יושב לפוש מעט על ספסל בממילא, ורק בשש הגעתי אל ההוספיס. המועקה בחזה הייתה כה כבדה, שמייד בהגיעי לחדרי נפלתי על המיטה וחשבתי שאם אשכב כך עשר־עשרים דקות היא תשכך. היא לא שככה. הרמתי את שפופרת הטלפון וחיגתי את מספרה של זהרה. יודא! קראה, קיבלת את ההודעה שהשארתי לך אצל הנזירות? בקול חלוש אמרתי שרק עכשיו הגעתי להוספיס… – הודעתי לך שאוסוולד יבוא לקחת אותך במכונית שלו… – תראי, זהרה, אמרתי, אני מצטער נורא, אבל אני מרגיש כל־כך לא טוב, שאני חושש שלא אוכל לבוא הערב… – קרה משהו? שאלה בדאגה. אמרתי שהייתי בבית חבר בבית ישראל, ואכלתי, כנראה, משהו לא טוב ויש לי מיחושים במעיים… – אני נורא מצטערת. אפשר לעזור במשהו? אולי לקרוא לרופא… – לא, תודה, אין צורך. זה יעבור במשך הלילה, אני מקווה. – נורא חבל, הכנתי לנו סעודת מוצאי חג, אוסוולד רצה לדבר איתך על הנושאים שאתה עוסק בהם… – גם לי חבל נורא ואני מצטער על הטירחה שגרמתי לך. אני אצלצל אלייך מחר, נקבע מועד אחר אם אפשר…

ולאחר שאמרתי מה שאמרתי לזהרה, תקפו אותי באמת מיחושי מעיים. התכווצויות בטן ורצון להקיא. קמתי, ניגשתי למטבח, לגמתי כוס מים, חזרתי למיטה, אך הכאבים לא פסקו.

ניגון הנהי של התחינה שהגיע אלי מבית־הכנסת במאה שערים בעוברי לידו, התפזם עכשיו באוזני מבלי יכולת להיפטר ממנו, אבינו מלכ־־נו, חננו וענ־־נו, כי אין בנו מע־־שים, ונזכרתי בעוול הנורא שעשיתי לאבי, עוול שאין לו סליחה, כשהרגזתי אותו עד לא נשמה באפו, שעה שעמדתי על דעתי, בעקשנותי המטומטמת, כי צדק סטאלין ברדיפתו אחר אנשי הרוח בברית־המועצות, וצדק בהאשימו אותם בבגידה, ויותר משהרתיחו אותו דעותי, עלתה בו חמתו על ההתנשאות שלי עליו, כי אני בקור רוח וכמעט באדישות עניתי על טענותיו הנרגזות, כאילו איתי תמוּת חוכמה, אני יודע כל, בזכות המרקסיזם שאימצתי לי, תורה מסיני. ההתנשאות שלי עליו, שהיה חכם ממני!… ולאחר כמה שנים, שוב, כשהודעתי לו שאני עומד לשאת לאשה את אסנת, צ’רקסית. – צ’רקסית?! קרא בתדהמה, הלא הם הקוזאקים! הם אלה שרצחו רבבות יהודים באוקראינה ובפולין במאה השבע־עשרה…– אז מה זה נוגע? לגלגתי עליו, במאה השבע־עשרה… – אבל זה בדמם! הם אנטישמים בדם! על גזירות ת“ח ות”ט שמעת? על חמלניצקי שמעת? אז אתה תתחתן עם אחת מזרע הרוצחים ההם?! ואז אני התפרצתי עליו ברוגז גדול וכיניתי אותו “גזען”. חמלניצקי היה אוקראיני, לא צ’רקסי, טענתי, הצ’רקסים עצמם סבלו מן האוקראינים, אתה “גזען צר אופן בעל דעות פאשיסטיות”, ויצאתי מן הבית בטריקת דלת.

אמי עמדה לצידי, אבל שתקה בכל עת המריבה בינינו.

ולא סלח לי כשנודע לו מפי אמי שבאתי בברית נישואין עם אסנת.

ועכשיו, כשאני מתהפך מכאבים מצד אל צד, אמרתי בליבי, אני חייב ללכת מחר אל הכותל ולתחוב פתק בין אבניו, ובו אבקש סליחה מאבי עליו השלום על כל העוול שעשיתי לו. על חטא שחטאתי בגבהוּת לב, בטומאת שפתיים, בטיפשות פה, בעזות מצח. אבי־מורי חנני וענני, כי אין בי מעשים…

כי אולי נישואי – הנישואים ערופי העתיד שלי – לאסנת, מזרע הקוזאקים כביכול, הם שברו את ליבו.

מאין לקח אבי את הסברה האבסורדית שהצ’רקסים הם־הם הקוזאקים?


במשך הלילה הוקל לי. אכלתי ארוחת בוקר בחברת שני זוגות קשישים דוברי גרמנית שהתעלמו ממני, אחר־כך יצאתי לרחוב, שהיה רחוב של יום־יום, הומה מתנועת מכוניות ואנשים, ושמתי פני ללכת אל הכותל.

בחרתי ללכת הפעם בדרך אחרת: לחצות את ימין משה, לרדת אל חוצות היוצר, ומשם לעלות בכביש העולה אל הר ציון, ולהיכנס לעיר העתיקה דרך שער ציון או שער האשפות.

בהגיעי אל מרום הר ציון, ראיתי שאני עומד לפתחה של כנסיית דורמיציון והחלטתי להיכנס אליה, שכן מעולם לא הייתי בתוכה. קבוצה קטנה של שחורי עור לוחשים זה אל זה בלשון לא מובנת לי, מארץ אפריקאית ככל הנראה, התהלכה באולם המעוגל, שכולו קירות שיש עטורים בפסיפסים המתארים את חיי הקדושים, ותקרתו קימורי שיש מלוטשים. דממה מוחלטת, דממת קודש, שררה באולם הגדול, שעוגב עצום, עשוי צינורות כסף, התנשא בירכתיו, ורק רחש צעדיהם הזהירים של התיירים האפריקאים נשמע בו. נעצרתי להתבונן ברצפה שהייתה מעוטרת במעשה פסיפס שבמרכזו סמל השילוש הקדוש, וניסיתי להבחין בזהויות הדיוקנאות שמסביבו, שנראו לי כנביאי ישראל או כשנים־עשר השליחים מן הברית החדשה, ומסביבם של אלה ארבע חיות הקודש מן האפוקליפסה וגלגל המזלות. הלכתי אחר קבוצת התיירים, שמדריכם בראשה, וירדתי איתם אל אולם הקריפטה. שם נגלה לעיני הבאים פסלה של מרים הבתולה, שוכבת רדומה, כמסופר באגדה האומרת כי לא מתה כדרך כל אדם, אלא תרדמה נפלה עליה, ורק אחר־כך עלתה לשמים, אל חיק בנה, ישו. ועל כן נקראת הכנסייה הבנדיקטית הזאת דורמיציון. שלווה גמורה הייתה שרויה על פניה, שלוות תום וטוהר, והרגשת רוממות אפפה אותי, ומן התקרה שמעליה השקיפו עליה דמויותיהן של הנשים המפורסמות מן המקרא, חוה, מרים, רות, אסתר, כאילו חוסות עליה, מברכות אותה, ובמרכזן ישו הנוצרי, מוקף בפסוק משיר השירים, Surge amica mea, speciosa mea, et veni, שבנקל תירגמתיו לעצמי לשפת המקור: “קומי לכי רעייתי יפתי”…

ובאותו רגע ננעץ בי שוב הקוץ הממאיר של אסנת, ובפעם האלף שאלתי את עצמי מדוע נעלמה ממני מבלי לומר דבר, מדוע עזבה אותי בסתר, ללא השאר עקבות, האם כל־כך רע הייתי אליה, והלא הבנה שררה בינינו כל שלוש השנים של היותנו יחד, גלויים היינו זה לזה, אם כן מדוע… ואמרתי בליבי שאסור לי לרחם על עצמי –

וכמו בחשאי, על ראשי אצבעות, נזהר כביכול פן אחלל את דממת הקודש בזעקת ליבי, יצאתי מן הכנסייה –

וכשעברתי על פני השלט “קבר דויד”, לא היה לי כל רצון להיכנס אל מערת הקבר הזאת, שמעולם לא הייתי בתוכה, ושכמה יהודים צבאו על פתחה – ופסחתי גם על מרתף השואה, שעמוד עם המילים “ברגן בלזן” ניצב לפניו – ולאורך החומה הלכתי עד שער האשפות ודרכו נכנסתי אל רחבת הכותל.


 

יג.    🔗

אם כי הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, אנשים רבים, מהם בבגדי חרדים ומהם שנראו כתיירים, שוטטו על פני הרחבה. קהלים קטנים הצטופפו ליד הכותל עצמו ומשם נשמעו קולות תפילה שהזכירו לי שבעשרת ימי התשובה שבין כסה לעשור, שערי התשובה פתוחים, כי לא חפץ אדוני במות המת, ככתוב, כי אם בשובו מדרכו הרעה, וחיה. הוצאתי מכיסי את הכיפה שלקחתי איתי, שמתי אותה על ראשי, וקרבתי אל אחד ממנייני המתפללים הסמוכים אל הכותל, מתוך כוונה לתחוב את הפתק שכתבתי טרם צאתי מן האכסניה, באחד החריצים שבין האבנים. באותו רגע ניגש אלי צעיר בכתונת פסים לבנה ארוכה לגופו ובמצנפת לבנה לראשו, עיניו גדולות, פקוחות לרווחה, ופיאות בלונדיניות מסולסלות משתלשלות לו לצידי פניו. נגע בזרועי כשבידו השנייה הוא אוחז בספר קטן, שחור, ובסבר פנים יפות אמר: אני רואה שאדוני מחפש משהו, אולי הוא מחפש אותי?

לא ידעתי מה לענות לו. האם הוא משטה בי? אולי הוא אחד המשוגעים הרבים שירושלים נגועה בהם? – אינני יודע מי אתה, הפטרתי ופניתי להסתלק ממנו, אבל הוא אחז בזרועי: רק רגע, אדוני. ראיתי שהוא מחפש משהו. אני מניח שהוא מחפש את שערי התשובה, אמר כשהוא ניצב על דרכי. – אתה מפריע לי, ניסיתי להטותו מעלי. הצעיר בעל העיניים התכולות, המבריקות, המשיך להיטפל אלי: אני רואה שאדוני הוא אדם משכיל. פרופסור? אולי ארכיאולוג?

נעצרתי על מקומי, נדהם לשמוע מפיו את התואר ארכיאולוג שהוא מייחס לי. מי הוא בכלל? ידעוני? עוסק בכשפים? – ואם אדוני לא מחפש את שערי התשובה, המשיך בשלו, הרי הוא מחפש את האמת… תסלח לי, אין לי זמן עכשיו לעמוד ולדבר איתך… עשיתי צעד להתרחק ממנו. – רק רגע אחד, נעמד מולי, לא יותר מרגע… הספר הזה, הושיט לעיני את הספר הקטן שבידו, הוא ספר האמת, אמת מאל“ף עד תי”ו, או כמו שאומרים בלטינית מאלפא עד אומגה, ובכל אחת ואחת מכ“ב האותיות שבו, בין אל”ף לתי"ו, טבוע בה חותם האמת. אני רוצה לתת לך את הספר הזה במתנה, הושיט לי אותו, כמעט תוחב אותו לידי. – אני מודה לך מאוד, אבל אני לא מעוניין, משכתי עצמי להיחלץ ממנו. אחד מציידי הנפשות האלה, אמרתי בליבי, המחפשים אובדי דרך לצוד אותם לאמונתם או לכת שלהם. נראה שעקב אחרי וראה שאני נבוך ותוהה על סביבי. טרף נכון לטפריו. – אני מצטער שאדוני לא מעוניין, החזיר את הספר אל חיקו באכזבה רבה, והברק שבעיני התעמעם. יורשה לי רק לומר לו שאם הוא נרתע מן החיפוש אחר האמת, יהיה עליו לחפש את עצמו, וזה הרבה יותר קשה. ופנה מעלי והלך לעבר המתפללים.

עמדתי על מקומי והייתי נרעש. ותמהתי על עצמי שאני נרעש. מי הוא, לאחר הכל? צעיר חרדי שדעתו מבולבלת עליו. אחד שאלפים כמוהו בארץ הקודש. מה לי ולהם?

אבל לא קם בי לב להתקרב אל הכותל ולתחוב את הפתק שלי בין אבניו. שלא ברצוני חלחלו בי המילים האחרונות של הצעיר התמהוני והרעידו ספקות בליבי.


פניתי לצאת מן הרחבה ולחזור אל האכסניה שלי. הלכתי דרך משגב לדך ורחוב דויד אל שער יפו, ומשם ירדתי אל ממילא. כשעברתי על יד ימק"א כבר הייתה שעת צהריים, והיססתי אם להיכנס למסעדה ששם ולשבור את רעבוני, אבל אמרתי לעצמי שבערב אתארח אצל זהרה, ושם נכונה לי סעודה חגיגית, כפי שהבטיחה, ורק בזבוז זמן וכסף יהיה זה למלא את הכרס לפני כן בעוד ארוחה אחת. ואכן, משהגעתי אל ההוספיס מסרה לי הנזירה שעל דלפק הקבלה פתק ובו נאמר שגברת לוקסמברג ביקשה שאתקשר, ובשוליים למטה היה מספר הטלפון.

נכנסתי לחדרי, ומייד צלצלתי אל גברת לוקסמברג. קודם כל מה שלומך, הקבילה אותי זהרה, וכשהנחתי את דעתה ששלומי טוב, חלפו המיחושים ואינם, אמרה: הבט, יודא, חשבתי שניפגש הערב, לארוחה ולשיחה ממושכת שאני משתוקקת לה, אבל הבוקר הזכיר לי אוסוולד שיש לנו כרטיסים לקונצרט הערב בהנרי קראון, וחבל לוותר עליו, השביעית של בטהובן בניצוח זובין מהטה, אז מה דעתך שניפגש מחר בערב? או שאתה עסוק? אמרתי שאינני עסוק ואשמח להיפגש מחר בערב. – יופי, אני שמחה. ואתה נשאר בהוספיס? אמרתי שאני מרגיש בו די טוב ולא כדאי לי לעבור למלון אחר. – טוב מאוד. ידעתי שתרגיש בו טוב. כמה ימים תהיה עוד בירושלים? אמרתי שאשהה כנראה עד יום כיפור. – כל עשרת ימי התשובה, הצטחקה. – כל עשרת הימים הנוראים, אמרתי. – אז תשמע, אמרה לאחר רגע של היסוס, מחר בשש, שש וחצי, יבוא אליך אוסוולד ויאסוף אותך במכונית לביתנו. בסדר? – בסדר גמור, אמרתי.

קור עבר בחזי. וצר היה לי על כי עלטה תכסה מעכשיו את זכר הימים היפים, שטופי האור, של טיולינו יחד, לעין גדי, לוואדי קלט, לזריחת השמש הנשקפת מעל פסגת הארבל, עם היקיצה מליל אהבה סוער. ונזכרתי איך יום אחד הביאה אותי אל בית הוריה בבנימינה, המושבה שבה נולדה, ומשכה אותי אל צלע הכרמל, אל גן הנדיב, אל זיכרון־יעקב, ומשם אל שפייה, אל גן שלמה, ושכבנו ביער שלמעלה ממושבה עתיקה זו על מצע סיכי האורן, וכשנרגענו שנינו, וראשה נח על זרועי, לחשה לי: אתה האדמה שלי. ואולי אמרה אתה הטבע שלי, ואולי אתה המולדת שלי, כבר אינני זוכר. ועכשיו, כשהחיק החם של אז קפא בליבי, התלחשו בתוכי שורות משירו של ביאליק: “וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ, וַיַּחְמֹס אֶת בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ; וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ…”

קמתי כדי לצאת לרחוב הראשי ולחפש מסעדה לארוחת ערב כלשהי, אך כשהוצאתי את ארנקי מכיסי, נוכחתי שאין בו אלא ארבע־עשרה לירות במזומן, ואני, גם אם אשלם להוספיס בצ’ק, לא יספיק לי הכסף להוצאות על צרכים שונים שאזדקק להם בימים הקרובים. שאלתי את אחד העוברים ושבים היכן יש סניף של בנק הפועלים בסביבה, ולאחר שהראה לי את מקומו, במרחק של שלושה רחובות ממקום עומדי, הלכתי לשם, נכנסתי וביקשתי למשוך כסף מחשבון העובר ושב שלי. הפקידה שאלה מה מספר החשבון ואת שם סניף הבנק, אבל את פנקס הצ’קים השארתי על השולחן בהוספיס. האם יש איתי תעודת זהות? לא, אני אף פעם לא נושא איתי את תעודת הזהות שלי. כמה רגעים עמדתי אובד עצות מבלי דעת מה אעשה, התעצלתי לעשות את הדרך אל ההוספיס ובחזרה אל המסעדה, ואז הבהיק המוצא בראשי: לצלצל לאמי ולבקש ממנה שתפתח את לוח הכיס שלי, הוא מונח על השידה שבצד מיטתי, תמצא בו את מספר תעודת הזהות שלי ואת מספר חשבון העו"ש, ואני אצלצל אליה כעבור כעשר דקות ואשמע ממנה מה הם.

צלצלתי לאמי מתא הטלפון הסמוך. יודיק! קראה, כמעט בבהלה, איפה אתה? לאן נעלמת? אמרת שאתה נוסע לירושלים ליום־יומיים, עברו כבר שלושה ימים ואין קול ואין עונה…אמי היא אשה בעלת עצבים חזקים בדרך־כלל, שהחיים הקשים בגליל, בהיותה ילדה, חישלו אותה, אבל בכל הנוגע לי, היא לא בוטחת בי שאשמר לנפשי. היא מזהירה אותי מפני פיזור הנפש הכרוני שלי בכל עת שאני יוצא מן הבית.

צלצלתי שוב כעבור רבע שעה. כן, היא מצאה, כמובן – אשה יעילה שכמותה – את לוח הכיס, דפדפה בו הנה והנה כמה פעמים עד שזיהתה את המספרים המבוקשים, ועכשיו היה עלי להשיב על שאלותיה. אמרתי שאני מתאכסן בהוספיס הגרמני, שהוא מקום נעים וזול, כי כל המלונות היהודיים היו תפוסים לרגל החג, ואמרתי שהייתי בכותל…

התפללת?

כן, גם התפללתי.

כל הכבוד לך! לא הייתי מאמינה!

מה, אין לי אלוהים? שכחת, אמא, שאני כבר מזמן לא בוז’בוז’ניק!

אני שמחה! אולי גם תחזור בתשובה. אווירא דירושלים מַחכים!

אולי. גם אמרתי סליחות בליל החג…

היא שתקה רגע, ואמרה: חבל שאי־אפשר לספר על כך לאבא שלך עליו השלום. היה רווה נחת ממך.

חייב הייתי, אמרתי, על חטאים שחטאתי.

אם אתה מרגיש כך… כמה זמן עוד תשהה שם?

עד למחרת יום כיפור.

ותצום?

במידה שאחזיק מעמד.

שמור על עצמך. שתה הרבה מים. אחר־כך אמרה: מה אתה עושה במשך הימים שאינך הולך לכותל ואינך אומר סליחות?

אמרתי לה דבר שהבריק במוחי באותו רגע: אני משוטט במוזיאון רוקפלר, לעיין בכתובות החרוטות בכתב עברי עתיק על גבי לוחות האבן.

חדש בשבילך?

כבר שנים לא הייתי במוזיאון הזה, אמרתי, ובו־ברגע עלה בדעתי שבאמת כדאי לי לבקר שם, לראות אם יש חדש מן החפירות של השנים האחרונות.

אם אתה שם, אמרה, אולי תעלה להר הזיתים ותפקוד את קבר הסבא שלך, שלא עלינו אליו כבר חמש שנים, מאז שישים ושמונה? לראות אם המצבה עוד קיימת, אם היא שלמה. אתה זוכר את השם?

אברהם בן מנחם קליגר, אמרתי מניה וביה.

יפה שאתה זוכר.

אני זוכר אותו היטב, אמרתי, ודמותו עלתה לעיני כפי שראיתיו בילדותי בראש פינה: איכר רם קומה, רחב כתפיים, בעל פנים נוקשות, חרושות קמטים כמו אדמה חרבה, נושא בזרועותיו העבות ארגז מלא אגסים מן המחסן שבחצר אל הבית. אדם מאמין היה, שומר מצוות. עוד לפני קום המדינה קנה חלקת קבר בהר הזיתים, ולפני מותו ציווה שיקברו אותו בה. בעצם, שבתי ופניתי לאמי, למה היה לו להיטלטל מראש פינה עד הר הזיתים בהגיע זמנו למנוחה נכונה?

כדי להיות קרוב יותר לאלוהים, אמרה, ומלבד זה, כאשר באחרית הימים תתגשם תחיית המתים, תהיה לו דרך קצרה יותר בגלגול המחילות. ובכן, תעלה לקברו?

כן, אמרתי, בוודאי.

תניח כמה פרחי בר בשמי, אמרה.

לאחר דין ודברים ממושך עם הפקידה בבנק, כשאני נותן סימנים שונים לזהותי וליושרי, כמו קבלה מסניף הדואר שלי בתל־אביב על מכתב רשום ששלחתי, משכתי שש מאות לירות מחשבון העו"ש שלי, והלכתי אל המסעדה שבקירבת מקום.

כל־כך הייתי שקוע ביחסי הסבוכים עם העולם, עם מכרי, עם עברי, מרגע בואי לירושלים, שלא שמתי לב שבמרחק לא רב מן ההוספיס מצוי בית־קולנוע קטן. ורק עכשיו, בדרכי מן המסעדה אל ההוספיס, לכדה את מבטי כרזה צבעונית גדולה המודיעה על הקרנת הסרט ‘חשמלית ושמה תשוקה’, עם תמונות מרהיבות של ויוויאן ליי ומארלון בראנדו. את הסרט הזה ראיתי פעמיים, פעם בהיותי בן שש־עשרה, ופעם שנייה, לפני חמש שנים, יחד עם אסנת. הצפייה הראשונה בו עשתה עלי רושם עמוק, מסעיר, מטריד מנוחה, וסצנות המריבות בין בלאנש המופרעת, הרוסת הקנאה, ובין גיסה האלים סטלי קובלסקי, שהיא מאוהבת בו, או בינה ובין אחותה העומדת ללדת, קורבן טראגי של יצריה שלוחי הרסן של בלאנש – נחקקו עמוק בליבי, ללא הימחות. בצפייה השנייה, כשזרועי חובקת את אסנת היושבת לשמאלי, הייתי קשוב כולי לתגובותיה האילמות למחזות המדהימים הרצים על המסך המעוררים לרגעים התקוממות, לרגעים חמלה. היא שתקה, לא הוציאה הגה מפיה מראשית הסרט עד סופו, וגם לאחר שיצאנו מן האולם, וגם בבואנו הביתה לא אמרה דבר מרצונה, ולשאלותי ענתה רק, “כן, זה היה מפחיד”, או “כן, מאוד ריחמתי עליה”, או “קשה לשפוט”, תשובות בלתי מחייבות, שלא פתחו צוהר אל ליבה.

ועכשיו, כשישבתי באולם הקטן וצפיתי לבדי בשחקנים הנערצים עלי, לא יכולתי להתרכז בעלילת הסרט, כי כל מחשבותי נדדו אל אסנת.


 

יד.    🔗

נישאנו בקפריסין, בחשאי, ללא הודע על כך להורינו. אני, יותר מאסנת, חששתי פן ינדו אותה, בכפר ובמשפחתה, על היותה פורצת גדר, סרה ממסורת אבותיה ובוגדת בגזעה. קללה תרבץ עליה. אסנת, אם כי חששה מזעמו של בן־דודה שראה בי את גוזל אהובתו, ניסתה להניח את דעתי: אמה היא אשה “סוררת ומורה”, חופשית בדעותיה, נוטה ללכת נגד הזרם, והקשר בין בתה לבין פרופסור באוניברסיטה דווקא מוצא כן בעיניה. היא גם תשפיע על בעלה להתעלם מן הנישואים החילוניים של בתם, ולנסות לקרב את חתנם אל תרבותם ואל מנהגיהם. אני, לעומת זאת, חששתי מקצפו של אבי, שלא יוכל להשלים עם כך שבנו יישא אשה מזרע פורעי ת“ח ות”ט.

שנינו חסינו בצל אמותינו, שהיו בברית אחת איתנו.

בבוקר אביבי של אפריל הפלגנו ללימאסול, ולמחרת, לאחר טקס קצר בבית־העירייה – אני בחליפה כחולה שהייתי לובש באירועים אקדמיים חגיגיים, ואסנת בשמלת כלה לבנה שהעניקה לה אמה כשהגיעה לפרקה – זרועה ברקמות של פרחים אדומים ותכולים, וצעיף תחרה לראשה, וענק של פנינים לצווארה, גם הוא מתנת אמה – נסענו לפְּלַטְרֶס שבהרים. היינו כחולמים. המלון הכפרי הקטן שבו התאכסנו עמד בתוך יער, מוקף ארזים ואשוחים ואורנים. אסנת כאילו הצמיחה כנפיים שם. היא רצה ביער כמתעופפת בין העפאים, התחבאה ממני בסתר השבילים המתפתלים, או מאחורי עצים, שבה והתגלתה לעיני בצחוקי ניצחון של ילדה שובבה. היא הייתה מוכנה שנישאר שם עוד ימים ושבועות. היה לה צימאון בלתי נדלה למראות טבע בארצות רחוקות שידעה עליהן רק מן הקריאה, וגמאה בשקיקה את מראה היערות צופני מסתורין של אגדות. מפאת התחייבויות הקשורות לעבודתי עשינו במקום רב־הקסם הזה רק שלושה לילות. ריח האורנים ליפף את בשרה, וכששכבה עירומה לצידי, הוא עטף אותי בו עד שיכרון. התעלסנו כמו חיות השדה.

בלילה השלישי בעודנו שוכבים, רוויי עונג, סיפרה לי על טקס הנישואין הצ’רקסי המסורתי: קודם לכל צריך החתן המיועד “לחטוף” את הכלה המיועדת מבית הוריה. להרכיבה על סוסו, חרבו לירכו, ולברוח איתה בדהירה לאן שתישא אותו רוחו. רעיו, בני הכפר, רודפים אחריו, כביכול כדי להחזיר את הנערה מיד חוטפה, ורק אם לא יעלה בידם להשיגו, יהיה ראוי לבוא איתה בברית הנישואין. בחור צ’רקסי, אמרה, צריך לעמוד בניסיון, חייב להוכיח את עצמו! ונשקה לי כשהיא שרה באוזני, kisses are sweeter than wine….

אחר־כך, בשובנו העירה, התעטפה בשתיקה.

נפלאה ממני הייתה שתיקתה. מעולם לא הבנתי את פשרה. היא לא העידה על מרירות או על טינה, כי בו־בזמן היה גם חיוך נח על שפתיה. חיוך עצוב שדומה היה כי הוא מסתיר סבל, אך הוא רחש טוב ליושב מולו. וכשניסיתי להציל מפיה מה מקור העצב הצפון בעיניה, לא נתנה לי אף רמז עליו. לפעמים, כשהייתי רואה אותה בכך היה מתנגן בליבי שירו של יעקב אורלנד, “עמוק עמוק העצב בעיניים”. פעמיים בהמלך חיינו יחד, בהתעוררי בלילה, מצאתיה יושבת ערה במיטה כשהיא נסמכת אל הכר. כששאלתי מה לה, אמרה: לא שמעת את הנביחות? – לא, לא שמעתי, אמרתי, היו נביחות? – כלב נבח. אולי בחצר, אולי ברחוב. נורא נבח. כלב פראי. אני מתפלאה שלא התעוררת. אך בימים שלאחר זאת, כאילו הכל נשכח מליבה, לא דיברה בזה. אולי, חשבתי, הבהילו אותה נביחות בחלומה שהזכירו לה את כפרה, ריחניה, ואת בן־דודה, שפחדה כי הוא רודף אחריה. פעם שנייה, היה זה באישון לילה, כשהתעוררתי, מצאתי אותה יושבת ערה במיטה. כשהבחינה שאני ער, אמרה: אתה חולם לפעמים על אלוהים? מה יכולתי להשיב על שאלה מהממת שכזאת כשאני עוד חצי ישן? אמרתי: איך אני יכול לחלום עליו כשאינני יודע איך הוא נראה? ואז סיפרה: הלילה חלמתי ששנינו, אתה ואני, הולכים אל הירדן, אבל אתה דומה ולא דומה לעצמך, אתה גבוה ורזה, השיער שלך ארוך כמו של ישו, ואני אומרת לעצמי שאתה ישו. אתה הבעל שלי ואתה ישו. הגענו לגשר בנות יעקב, ואני אמרתי, בוא נקפוץ למים ונעבור לעבר השני של הירדן. אתה אמרת: זה בלתי אפשרי! המים פה עמוקים והזרם חזק! אנחנו נטבע! אבל אני לא שמעתי בקולך, וקפצתי. צללתי עמוק, כמו לתהום, והיו שם המון חרסים עם אותיות כנעניות, ורציתי לקרוא לך שתראה, אבל שמעתי אותך צועק: לא!!! ואז התעוררתי. ישנת. לא רציתי להעיר אותך.


ברגע שעמדתי להיכנס להוספיס יצאו ממנו שני נגני הרוק הצעירים שפגשתים בארוחת הבוקר. שלום דוקטור, קידם ארוך השיער את פני, אתה עוד כלוא במנזר הזה? אמרתי שכבר הסתגלתי אליו ולא חיפשתי מקלט אחר. אז בוא איתנו! הרכבי, נכון? יש עכשיו חזרה בחאן, זה קרוב מאוד, תשמע רוק מעולה, אולי זה ינחם אותך!

תיאטרון החאן הוא במרחק עשר דקות הליכה מן ההוספיס. בין כה וכה לא ידעתי מה אעשה כל שעות הלילה הארוכות.

האולם היה ריק. בוא תשב על ידי. הנחה אותי קצוץ השיער, אדי, אל אחד המושבים באמצע השורה השלישית. אני לא מנגן היום, אני המאסטרו. התפקיד שלי להשגיח שהכל ידפוק במאה אחוז, בלי אף שגיאה. אתה תיהנה, אני מקווה.

על הבמה כבר עמדו שבעה נגנים. שי עם סקסופון, אחד עם גיטרה חשמלית, ולצידו איש מבוגר עם קונטרבס, מאחור צעיר כבן ארבע־עשרה על מערכת התופים, ובירכתי הבמה ישב מישהו שרק גבו נראה, אולי אשה, ליד הפסנתר. רגעים ארוכים השתעשעו ביניהם כלי הנגינה ברב־שיח, כמו פטפוטי רכילות, בין סקסופון לגיטרה ובין השניים לחצוצרה, עד שאדי קרא בקול גדול כלפי הבמה: נתחיל, מה? אז קדימה! ב“ג’ונגל”!

ובן־רגע התרעש החלל מפרץ השתוללות של כל הכלים – הלמות התופים, שקשוק הגיטרה, תרועת החצוצרה, סלסולי הסקסופון, הליווי המזדנב של הפסנתר החשמלי – תחילה היכתה כל הקקופוניה הזאת באוזני כמו צווחות ריקוד פראים סביב מדורה, אך לאחר רגעים אחדים באתי להבחין בייחוד ביטויו של כל כלי וכלי, מה אומר כל אחד מהם, במקהלה הגועשת הזאת של ה“ג’ונגל”, כפי שכינה אדי את “המספר” הזה בהופעת הלהקה. עברה עוד כרבע שעה של הרעשה בעוצמה מזעזעת, ובמפתיע שככה, ורשות הדיבור ניתנה לסקסופון, שהשמיע מעין תחינה גברית, ומייד לכך התלוותה אליו הגיטרה החשמלית במענה משתעשע ואירוני כלשהו, ואחריה בפיגור־מה, הקונטרבס, באמירה כבדת משקל, ודומה היה כאילו נרקמת איזו עלילה על הבמה.

שאלתי את אדי אם נגינת הרוק צופנת בתוכה סיפור. אין סיפור ברוק, אמר, אבל יש דרמה. יש התנגשות של יצרים, אהבה, קנאה, התמרדות, גבורה. אחר־כך הסביר: מה שאנחנו עושים פה זה לא הארד־רוק רגיל. זה דומה יותר לרוקנרול בסיסי, שהיה מטורף בשעתו, בשנות החמישים והשישים, אבל יכול להיות גם לירי לפעמים, כמו אלוויס והביטלס. יש לנו גם זמרת עם קול סופרן נהדר, שמשתלבת עם נגינת הרוק, ותורמת לו את הגוון הלירי, לדאבוני היא חולה ולא יכלה לבוא. לפעמים אנחנו עושים גם פארודיות לשם שעשוע. אתה רוצה לשמוע פארודיה על אריָה מ’הסַפָּר מסביליה'?

הנגינה על הבמה התלהטה שוב ופרצה בכל עוז שהאנרגיה של כלי התזמורת כולם, הרעידה את הבמה והחרישה את אוזני, אך ברגע של הפוגה קצרה, קפץ אדי אל הבמה, לאט שם משהו אל הנגנים, ומייד לכך היטה פניו אל האולם והכריז כאילו אל הקהל: לבקשתו של דוקטור הרכבי, שהואיל לכבד אותנו בנוכחותו, תנגן עכשיו הלהקה את האריה של דוקטור ברטולו מתוך ‘הספר מסביליה’ של רוסיני, “אוֹן דוֹטוֹר דֶה מִייה סוֹרטוֹ”, ובפנותו שוב אל הלהקה, החווה בידו כלפיה, כדרך מנצח: אַוואנְטי, פּוֹר פַאבוֹרֶה!

ובבת אחת פצחו כל הכלים בנגינה נלהבת שהזכירה את האריה הידועה מן האופרה, המושרת בדרך־כלל בבס־באריטון, בעיקר בזכות הסקסופון והקונטרבס, והצחיקה מאוד בעליות ובמורדות המוגזמים של סולם הצלילים.

אדי ואני מחאנו כף בסיום הנגינה, והנגנים עצמם היו מרוצים מנגינתם, ובניחם את כליהם, צחקו גם הם.

אדי שאל אותי: עוד פארודיה? לפי בחירתך!

חשבתי רגע ואמרתי: רוק יכול לחקות גם את 'אווה מריה" של שוברט?

מדוע לא? אמר אדי, אין דבר העומד בפני הרוק! וכלפי הבמה: רבותי, דוקטור הרכבי מבקש שתנגנו את “אווה מריה” של שוברט! אפשר?

המנגנים הצטחקו ביניהם, החליפו דברים כמה רגעים, ושי הכריז: בסדר! מוכנים!

וכמו מקהלת כנסייה ממושמעת התייצבו יחד כל נגני הלהקה לעבודת הקודש, להשמעת הלחן הרליגיוזי, הנובע מהמיית לב רגש. והפתיחה המינורית והאיטית של הסקסופון והגיטרה דמתה אמנם לנעימת שירתו של הטנור פאווארוטי. אך משהצטרפו אל השניים יתר הכלים כאחד, לרבות התופים, הפכה הנגינה להפגנה של עוז ואייל וגאווה, כמו במארשים של צעדות חגיגיות, והפארודיה על השיר הלירי, הרוטט בכמיהה ליישות עליונה, הייתה להיתולית כל־כך, שאדי ואני פרצנו בצחוק גדול, ואחרינו החזיקו גם הנגנים.

נגינת הרוק שהתחדשה לאחר זאת, נמשכה עוד ועוד ונעשתה סוערת ומהומתנית יותר ויותר, כאילו לפוצץ את העולם כוונתה. אמרתי לאדי שאני עייף ממה שעבר עלי כל היום כולו, הודיתי לו על החוויה המוזיקלית שזימן לי, ונפרדתי ממנו בהבעת תקווה שניפגש שוב מחר, לארוחת הבוקר.

בדרכי להוספיס חשבתי על כך שכל תכליתה של המוזיקה הצעקנית הזאת, הקורעת שחקים, היא להבריח את האדם מעצמו, להשתיק את קולו הפנימי, להשכיח לו את נפשו, לבל יחשוב עליה, לבל ישעה לה. ונזכרתי באותו אברך מוזר עם ‘ספר האמת’ בידו, שעיכב אותי ברחבת הכותל, ואמר: אם לא תחפש את האמת, את עצמך יהיה לך קשה יותר למצוא.


 

טו.    🔗

בשוכבי לישון, מבלי יכולת להירדם, מנסה לגרש מראשי את מהומת הרוקנרול, חשבתי בפעם האלף על שתיקותיה של אסנת. ראיתי את פניה השחומות, שחיוורון נסוך עליהן, את עיניה, שאופל עמוק ניבט מהן, את חיוכה המסתורי. גרנו אז, לפני מות אבי, לפני בריחתה ממני, ברחוב סירקין, סמוך לבית הורי, לא רחוק מן הים. אסנת הייתה עושה שעות רבות בספריית האוניברסיטה בעבודתה לקבלת התואר השני בגיאוגרפיה, על הנושא “הפשרת קרחונים באזור הארקטי של ארכיפלג שפיצברגן והשפעתה על מיפלס הימים בחצי הכדור הצפוני”. מדוע בחרה בנושא אזוטרי כזה, שאלתי את עצמי, וחשבתי: אולי מפני שאבות אבותיה חיו לחופי ימים – הים הכספי ואגם אראל, וימת אזוב, והים השחור? לפנות ערב, כשהייתה חוזרת מן הספרייה, הייתה ממהרת אל הים, קופצת אל הגלים, ושוחה בהם שעה־שעתיים. וכשהייתי גם אני מתפנה ממשימותי האקדמיות, היינו יוצאים לצעוד לאורך הטיילת שעל שפת הים. כשהיה הים סוער הייתה אסנת מתעכבת מולו רגעים ארוכים, ומראה הגלים הגבוהים, המתנפצים אל החוף, היה מרתק אותה כל־כך, כאילו כישף אותה. “נהדר!” הייתה פולטת, וחוזרת לצעוד לצידי. מכאן, לכל אורך הדרך עד יפו, הייתה שותקת. אי לכך גם אני שתקתי. לפעמים הייתי שואל אותה: על מה נשתוק היום? והיא הייתה צוחקת ומסמיכה ראשה אל כתפי, שערותיה נפזרות על צווארי. התנהגותה הייתה כה חידתית בעיני, שעלה בדעתי כי יש לה שורש במוצאה האתני. משהו אטוויסטי בטבע הצ’רקסי שלה.

עכשיו, כשחשבתי על כך בשוכבי על מיטתי בהוספיס הגרמני ודמותה של אסנת לא סרה מעיני, אמרתי שעלי ללמוד על הצ’רקסים יותר מן הידוע לי מן השיחות המקוטעות, הספוראדיות, שהיו לי איתה. נזכרתי שבספריית יד בן צבי מצוי חומר רב על העדות השונות בישראל, כדאי לי לסור לשם, אמרתי בליבי, אולי אמצא שם מענה כלשהו על שאלותי.


ארבעה ספרים על הצ’רקסים בישראל, אחד מהם באנגלית, מצאתי בספריית יד בן צבי, ועוד כמספר הזה ספרים המכילים התייחסויות אליהם. מן השעה עשר בבוקר ועד חמש אחר־הצהריים ישבתי יחידי בחדר הקריאה הקטן של הספרייה, שצמרות עצי אורן קדו אלי מחלונו, ושספרניתו, אשה נמוכה ועגלגלת שבשמלתה הפשוטה נראתה כעקרת בית, טרחה מדי פעם להציע לי מים או קפה – ועיינתי בספרים המגוללים את ההיסטוריה רבת־התהפוכות של העם הזה, הנחלק לשנים־עשר שבטים כמספר שבטי ישראל, לאורך יותר משלושת אלפים שנה, מאז היותם חלק מן הממלכה החיתית ועד ימינו אלה. בכל עת הקריאה, כשלעינַי עוברים מראות הרועים האלה לאלפיהם, הנודדים עם עדרי הצאן והבקר שלהם, רכובים על סוסיהם, חגורי חרב, בערבות האינסופיות של רוסיה, משני עברי הנהר קוּבַּאן ולחופי הים השחור וימת אזוב – התרוצצו בראשי מחשבות מטרידות, מדכאות, על אסנת. כעץ רענן שנתלש מאדמתו ונשתל בארץ נוכרייה לו חייתה פה בינינו, חשבתי בליבי, וגל של רחמים נכמר בי עליה. כציפור לכודה בכלוב, מנועה מלפרוש כנפיה, לדאות חפשייה במרחב, נלבטה בתוך עַם זר לה, שלעולם לא יבין לרוחה. כי בנפשה המו הרוחות של אבות אבותיה, בני עם עז, גאה, שוחר חופש, שנלחם בחירוף נפש על חירותו – נגד הגרוזינים, שהכבידו עוּלם עליהם במשך שלוש מאות שנה, בין הדון והדנייפר; נגד המונגולים, כאשר במאה השתים־עשרה הרסו את מושבותיהם, וצבאו של ג’ינגיס חאן, שסחף את היבשת כרוח סערה, רמס אותם בפרסות סוסיו וטבח בהם בחרבותיו; ואחר־כך, כאשר הביסו הרוסים את המונגולים –

הרוסים המיטו עלינו את השואה הנוראה ביותר, אמרה לי סנדה, אמה של אסנת, באחד מביקורינו הספורים בביתה, כשחקרתי אותה על קורות משפחתה. כאשר כבשו הרוסים את הקווקז, באמצע המאה התשע־עשרה, סיפרה – איבה כבושה בקולה – הם השתלטו על הרפובליקה האדאגית, שהקימו אבותינו, ולמרות שעזרנו להם להביס את המונגולים, ואלפי לוחמים שלנו נהרגו במלחמה ההיא, הם טבחו בנו ללא רחמים, פרצו לתוך הבתים, שחטו את הילדים, אנסו את הנשים לעיני בעליהן… מיליון וחצי אדאגים הם רצחו, ואת אלה שנותרו בחיים הגלו –

אספר לך מה אירע עם אבותי –

היא יצאה אל המטבח, הביאה קפה ועוגיות, לגמה לגימה אחת, שתקה שניים־שלושה רגעים, כמנסה להיזכר במה שרצתה לספר, או איך תנסח את דבריה, אחר־כך המשיכה לטוות את החוט שניתק: אבותי היו מאחרוני המגורשים. הם עמדו, יחד עם עוד מאתיים־שלוש־מאות מבני עמנו, על חוף הים השחור, וחיכו עד שתבוא עוד ספינה לקחת אותם אל מעבר לים, לא ידעו לאן – לתורכיה? ליוון?

פלטה אנחה כבדה, והמשיכה: בשדה שעמדו עליו כל אלה שגזרו עליהם גירוש, היה קבר של קדוש שלנו, ביטחא שמו, והזקן שבקהל הזה, שהיה עיוור, עמד על יד הקבר, התפלל ובכה: הוי ביטחא הקדוש, איזה גורל מר, איזה גורל מר, איך תישאר פה לבד במולדת בלעדינו…

זה סיפר לי הסבא שלי, אמרה סנדה כשהיא כובשת זעם בתוכה בהיזכרה בזוועות שסיפר עליהן סבה… הררוסים האלה! פרצה זעקה מפיה, כשהיא מתיזה את הרי"ש מבין שפתיה, כמשלחת בהם קללת מוות. רוצחים, שילכו לכל הרוחות!… והפסיקה לרגע: אתה מאמין ברוחות, פרופסור? – לא ידעתי מה להשיב: נזכרתי במה שאמרה לי פעם זהרה, שאם אני מאמין באלוהים, כמו שרמזתי בשיחה איתה, הרי אני מאמין גם בשטן… – איך שהם התעללו בסבתא שלי, יימח שמם… מה שהם עשו לה… אני מאמינה ברוחות, כן… ושוב הפסיקה לרגע, כמו כדי להירגע, ומחתה את פיה בממחטת נייר משומשת, אחר־כך המשיכה. וסיפרה: הזקן העיוור הזה… הוא הבטיח לקדוש ביטחא שכל זמן שהוא יהיה איתנו, לא יוכלו אויבינו למחות אותנו מעל פני האדמה… ואז השביע את כל הקהל שהיה שם, שכל אחד מהם ייקח חופן עפר מן הקבר ויישא אותו איתו לכל מקום שילך, אפילו עד קצה העולם…

מראה המגורשים לגלות, העומדים, עם תרמיליהם ומקלותיהם, על שפת הים, הזכיר לי ציור – של בּוּדקו? – של יהודים מגורשים באחת מעיירות פולין או רוסיה.

תביאי את קופסת הכסף ההיא, אסנת, אמרה סנדה. אסנת, שהקשיבה כל העת לסיפורה של אמה בעניין רב, כאילו שומעת אותו בפעם הראשונה, ומדי פעם הפנתה מבט אלי, לראות איזה רושם עושים עלי דברי אמה, קמה, עברה לחדר אחר, וחזרה לאחר רגעים ספורים ובידה משכית קטנה, מרובעת, חקוקה באותיות קיריליות מעוטרות בציורי ענפים, כעין ענפי זית, והניחה אותה על השולחן, לפני אמה. האם מיששה אותה בעדינות, כנוגעת בכלי קודש, קמה ממקומה, וללא אמור דבר יצאה גם היא לחדר האחר, חזרה ובידה מפתח זעיר. מלמלה סליחה, התיישבה, פתחה את הקופסה בזהירות, התבוננה לתוכה, כבוחנת אם לא חסר בה דבר, והעבירה אותה אלי. – זה העפר שסבא שלי הביא, אמרה, מן הקבר של הקדוש.

נעצתי עיני בטמון בקופסה. הבהיק בה קומץ של חול זהוב, מעורב בגרגרי אבנים, כמו החול שעל שפת הים, ונדף ממנו ריח ים ואצות. רגעים ארוכים התבוננתי התלולית החול הקטנה. נדמה היה לי שמשהו חי רוחש בתוכה, ונזכרתי בימי ילדותי, כשהייתי יושב בשדה ומתבונן בתלולית העפר שנמלים זחלו עליה ומסביבה, והיא עצמה רחשה, כאילו רוח חיים נשמה בה. אמרתי: אבות אבותי חיו בגולה, וכשעלו לרגל לארץ־ישראל, לפקוד קברי הקדושים, הביא כל אחד מהם, בחוזרו הביתה, קומץ עפר מן האדמה ההיא, מהר הזיתים, או מחברון, או מסביבות קבר רחל, וכמו שאתם נוהגים, גם הם שמרו את העפר הזה וקידשו אותו.

סנדה נתנה בי מבט מאשר, מלא חיבה, וחיוך רך על שפתיה הבקועות. אחר־כך נעלה את הקופסה במפתח הזעיר, ומסרה אותה לידי אסנת.


במשך כל הנסיעה דרומה לא אמרה אסנת דבר, וכשניסיתי לדובבה, המהמה כמה מילים לא מובנות, המשיכה להסתכל בנוף – שהתחלף מהרים מיוערים למישור זרוע שיחים ופרחי בר – מבעד לחלון המכונית, ושתקה. כיבדתי את שתיקתה. אך בהגיענו הביתה, והיא עדיין שותקת, שאלתי מה לה.

געגועים, אמרה, ולא יספה.

אל “ארץ חמדת אבות” שמעולם לא ראתה? תהיתי בליבי, או אל תהילת הגבורה של עמה, שחלפה ואיננה עוד? ומשום כך היא מאריכה לשתוק במשך שעות וימים?


 

טז.    🔗

21 במאי, הוא יום “השואה והגבורה” של העם הצ’רקסי, כי ביום זה בשנת 1864, הכריז הצאר אלכסנדר על כיבוש הקווקז. ביום זה נערכים טקסים בכל תפוצות הצ’רקסים לזכר תחילת גירושם מארצם, ועמידתם הגאה נגד אויביהם.

21 במאי הוא גם יום נישואינו, ובמלאת שלוש שנים להם הציעה אסנת נחגוג את היום הזה כך: ניסע לריחניה – אבל לא ניכנס לכפר, נעקוף אותו – ונרד בשביל אל החורש שבו נגלתה לעינינו האבן עם הכתובת “בעל”, זו “אבן הברית” שלנו כפי שכינתה אותה. שמחתי מאוד על הצעתה זו. שיבחתי אותה על הרעיון המקורי שעלה במחשבתה.

יום אביב יפה היה זה. הציקדות צקצקו מבין העשבים, סנוניות עופפו בין צמרות האלונים, נקישות קצובות של נקר בגזע עץ כלשהו תקתקו מעומק החורש, חרדון חצה את השביל לרגלינו.

הגענו אל המכתש הקטן, המוקף בעצי אלון ואלה, קטלב ודולב, ומורדותיו מעוטרים בהרדופים, בשיחי כליל החורש ומרווה, וחיפשנו את האבן בסבך הצמחים הקוצניים. אסנת מצאה אותה לבסוף, לאחר שפישקה בין הענפים וידיה נשרטו בהם, ושמלתה הארוכה התקמטה והתרפטה.

אך מה גדולה הייתה תדהמתנו כשראינו ששתי המילים החרוטות באבן נעלמו ואינן. היינו המומים. רגעים ארוכים ישבנו מול האבן ולא יכולנו להוציא הגה מפינו. אימצתי את מוחי להבין פשר הדבר: האם הרוחות ומי הגשמים שחקו את המילים? ומדוע רק עכשיו, ולא באלפי השנים מאז נחרטו? האם קנאים דתיים מחקו את המילה “בעל” בהיותה שם אל כנעני, בבחינת עבודה זרה? ואולי זה נקמת בן־דודה של אסנת, אוהבה הנכזב? זכר לא נותר מן האותיות שפרחו.

כשעה ישבנו כך. אחר־כך קמנו והלכנו משם, מבלי לומר מילה זה לזה.


עכשיו, בשוכבי על מיטתי בהוספיס, והזיכרון הכואב של הרגעים ההם בחורשה בריחניה מכרסם את ליבי – עלה בדעתי ששתי המילים נעלמו משום שכבר אז נמלטו האותיות הכנעניות מפני, ופרחו מן האבן לשוטט בחלל העולם.


בשעה שש ושלושים כבר המתינה לי מכונית ב.מ.וו לבנה לפני שער ההוספיס, וכשיצאתי מן הבניין להגיע אליה, יצא מתוכה הגבר שזיהיתיו על־פי תסרוקתו החלקה וחליפתו הכחולה, הצמודה יפה אל גופו – אוסוולד – ובא להקביל את פני. הוא הושיט לי ידו, אמר בעברית שהוא שמח לראות אותי, ופתח לפני את דלת המכונית, מיהר אל צידה השני, התיישב ליד ההגה, ואמר באנגלית, זהרה כבר התגעגעה אליך.

מכאן, ולאורך כל הדרך לגילֹה, דיבר אנגלית בלבד. הוא חקר אותי מתי הכרתי את זהרה ובאילו נסיבות, ואם הייתי בביתם בבנימינה, ודיבר בשבח אמה, שהיא אשה משכילה, היודעת שירים של אדגר אלן פו בעל־פה, שאל היכן אני גר בתל־אביב, היכן נולדתי ומה מוצאם של הורי, והביע צערו כששמע שאבי נפטר לפני שנתיים מהתקף לב.

זהרה קיבלה את פני בנשיקה, וכשמשכה ביד בתה נוגה – אינגה, בפי אוסוולד – לעשות הכרה עם יודא, “החבר שלי מתל־אביב”, נשאה הילדה מבטה אלי לרגע, לא אמרה דבר, ומייד שמטה עצמה מיד אמה ומיהרה אל אביה למצוא מחסה בצילו. אוסוולד אחז בידה, ובפנותו אלי, התנצל בשמה באנגלית: היא לא ראתה אותי כל היום, היא כבר קצרת רוח לספר לי מה עבר עליה. ויצא איתה אל חדר סמוך.

מכורה לאבא שלה, אמרה זהרה, אבל נורא מפונקת. עכשיו היא לא תניח לו עד שיספר לה סיפור. בוא, נשב בסלון.

נכנסנו לסלון, שהיה מרופד בשטיחים בוכריים, זהרה הביאה קנקן כסף עם תה, ועוגיות מזרחיות, מאלה שנמכרות בחנויות העיר העתיקה, והתיישבנו בכורסאות משני עברי שולחן־התה הנמוך. – איכפת לך אם נאכל ארוחה קרה הערב? לא הספקתי לבשל כי כל אחר־הצהריים היו פה אנשים מוועד השכונה, שאני חברה בו, בעניינים של שמירה, והתווכחו והתווכחו… אמרתי שלא איכפת לי, אני אוהב אוכל קל. שמתי לב שצָבעה את שערה, הכהתה אותו עד שאיבד מזוהרו, ועיניה התכולות נעשו פחות רכות משהיו, כאילו גוון של מרדוּת נזרק בהן. – מה נשמע אצלך? שאלתי. – מה נשמע אצלי? לגמה כלשהו מן התה החם. לא פשוט. ולאחר רגע: לא קל. ולאחר רגע: בעיות. העזתי ושאלתי מה הבעיות. היא שתקה רגע, אחר־כך עלה חיוך של זיכרון נעים על שפתיה: אתה יודע, כשסיפרת לי שבאת לירושלים ולא מצאת מקום פנוי בשום מלון, נזכרתי איך נסענו פעם לאילת, הגענו לשם לפנות ערב, צלצלנו לכל בתי־המלון בעיר וכולם היו תפוסים. בסוף מצאנו פינה מרוחקת על החוף, שאנשים לא עוברים שם, פרשנו צעיפים על החול, ועליהם שכבנו כל הלילה. היה לנו נחמד, לא? עלה סומק בלחייה. – מאוד! הסמקתי גם אני. זכרתי שהייתה זו התעלסות פרועה, שבסופה היינו מותשים כל־כך, ששקענו בתרדמה עמוקה עד עלות השמש בגבורתה.

אבל שאלת מה הבעיה שלי, נמחה הסומק מפניה ורצינות עטתה אותן. ובכן, הבעיה היא שאוסוולד לא רוצה לחיות בישראל, ואני לא רוצה לחזור לשווייץ. ואנחנו רבים כל הימים. וגם בלילות, הוסיפה. אוסוולד הוא אדם מוסרי… מאוד… חייכה. הוא אומר שהוא חי על־פי העיקרון הקטגורי של קאנט, ופה, בארץ, הוא מרגיש שהוא בוגד בעצמו… גילֹה, הוא אומר, יושבת על אדמה ערבית כבושה, והוא לא רוצה להיות שותף לפשע. – אז אולי תעברו לרעננה, אמרתי. – רעננה? הצטחקה, לפי אותו פרינציפ, גם היא לא חפה מחטא. היא יושבת על אדמה שהייתה פעם כנענית, או פלישתית, נכון?… ואת לא מוכנה לחזור לשווייץ… – אני נחנקת שם! קראה. ארץ צפודה, מאולצת. אני חייבת לחשוב על כל תנועה, על כל מילה שאני מוציאה מפי. אנשים חסרי הומור! לך תחיה בין אנשים חסרי הומור! אני בקושי סובלת את אוסי, גיחכה.

אוסי? באינטימיות כזאת? כאילו אין כל חציצה ביניהם?

נרדמה הילדה, אמר אוסוולד בהיכנסו לחדר, ברגע שכף רגלו של רובינזון קרוזו דרכה על אדמת הליליפוטים… שנערוך שולחן? האורח שלנו, אני מניח, קצת רעב, לא? הוא סיפר לי שבילה כל היום בספרייה, ולפי מיטב ידיעתי, לא מציעים לך שם אפילו כוס קפה…

שניהם החלו להתרוצץ בין הסלון והמטבח, מביאים צלחות, סכו"ם, מפיות, לא מניחים לי לעזור להם; על שולחן עץ האורן הבהיר העמידו סלסילה עם חצי כיכר לחם שיפון, צלחת שטוחה עם עלי חסה פרועים, שתי צלחות ועליהן גבינות ממינים שונים, עוד שתיים עם פרוסות בשר קר ונקניק. כשר! הצביעה זהרה על הבשר, כשהתיישבנו אל השולחן. לכבודך! – לכבודי? גיחכתי. – אמרת לי פעם שאתה פוחד מאלוהים, נכון?… הצטחקתי. מה שלום אחותך תמר, שאלתי, סיפרת לי שהיא חיה בכפר דרום, איפשהו בחבל עזה. – יש לה כבר שלושה ילדים, אמרה זהרה, ואחד בדרך… זו רק ההתחלה, אמר אוסוולד באנגלית, היא תגיע לתריסר. – אוסי לא מחבב ביותר את תמרה, עברה גם זהרה לדיבור אנגלי. – אוסי? באינטימיות כזאת? בניגוד למה שסיפרה עליו? – לא, למה? אמר “אוסי”, את תמרה אני מחבב, אני רק לא מבין למה היא צריכה לחיות באזור שכולו ערבי, זה אפילו מסוכן… או! אוסי כבר מתחיל… פלטה זהרה במורת רוח. – גוֹד פוֹרבִּיד! גוֹד פוֹרבִּיד! הרים אוסי את ידיו כמצהיר שהוא נסוג מן המערכה.

מיהרתי להטות את השיחה לעניין אחר ושאלתי אותו על עבודתו בשבטה. האם מצא שם כתובות נבטיות בכתב עתיק? – הכתב הנבטי העתיק הוא אביו־מולידו של הכתב הערבי, אמר. עם עשרים־ושתיים אותיות, כמו העברי. ובכלל, חוקרים רבים סבורים שהנבטים הם ערבים, שבאו מחצי־האי ערב. עובדה שהרומאים, לאחר שכבשו את השטחים שהיו בידי הנבטים במאה הראשונה לספירה, לרבות הנגב, קראו למחוז שהם שלטו בו “פרובינקיה עראביה”. וההיסטוריון היווני החשוב מאותה המאה, דיודורוס סיקולוס, כתב במפורש, “הערבים המכונים נבטים.” הוא הפסיק לרגע, הביט בי בחיוך על שפתיו, ואמר: ברגע זה עלה בדעתי… זה יעניין אותך בוודאי…נזכרתי שבסוף השבוע זה יום כיפור שלכם… אם כן אחד האריכאולוגים הישראלים שעובד איתי בשבטה סיפר לי, כי בתלמוד מסופר על הכוהן הגדול שלכם בירושלים, שנפגש בערב יום כיפור עם “המלך הערבי”, ומלך זה לא יכול להיות אחר אלא המלך הנבטי חרתת הרביעי, כלומר, אז, בתקופת הבית השני, היו יחסים קרובים בין היהודים והערבים. מעניין לא?

אחר־כך הפליג בשבח הנבטים, שהצטיינו בכמה וכמה מעלות לדעתו: כנוודים, מובילי שיירות גמלים במדבריות, שנשאו בשׂמים, תבלינים ומלח אל יישובי הקבע במזרח התיכון, הם היו אוהבי חירות מאין כמותם, ועם זאת היו חופרי בארות שידעו למצוא מים במקומות ששום עם מלבדם לא מצא. ומה שייחד אותם יותר מכול, אמר, וסומק של התרגשות עלה בלחייו, הוא כשרון ההסתגלות שלהם, לכל מצב, לכל משטר, לכל אמונה ודת, ללא שום קנאות לאמונות שלהם. מעובדי הבעל והעשתורת הם הפכו לעובדי האלים הרומאיים בזמן הכיבוש הרומי, אחר־כך, בתקופת שלטון ביזנטיון, הפכו לנוצרים, ובמאה השביעית, כשכבשו המוסלמים את הארץ, קיבלו עליהם את האיסלאם, וכל זה מרצון, ללא אונס… יכולתם ללמוד מהם, גיחך בנעצו מבטו בי, אילו הייתם גמישים יותר… פחות קנאים…

הו, עכשיו זה מתחיל! התפרצה זהרה כאילו חיכתה לאות. קדימה! תשפוך כל מה שיש לך נגדנו! שאנחנו קנאים לדתנו, למנהגים שלנו, לא סרים מהם ימין ושמאל, ולכן מגיע לנו הגורל המר שפקד אותנו במשך אלפיים שנות גלות, נכון?

גם אלה מאיתנו שסרו מן הדת, חלקם ימינה, חלקם שמאלה, גורלם לא שפר יותר מזה של האחרים… הגנבתי מידע היסטורי.

אומר לך מדוע… אוסוולד השתתק לרגע, נעץ בי מבטו, כשוקל אם לומר את הדברים או לא, אחר־כך, בטון נמוך יותר, כלואט סוד: אומר לך מה מרתיע אותי. העניין הזה של “אתה בחרתנו”…מושרש אצלכם כל־כך חזק, גם אצל יהודים לא דתיים… בוקר וערב אתם משננים את המנטרה הזאת, “אתה בחרתנו מכל העמים”. תודֶה שזהו ביטוי של התנשאות. של זלזול, אם לא בוז, מה שהיוונים כינו “היבְּריס”, כלפי כל מי שאיננו נמנה עם הגזע שלכם…

אוסי, אני מתחננת, זה לא הזמן… הוויכוח הזה ייגמר בצחצוח חרבות… הניחה זהרה את הסכין והמזלג לשני צידי הצלחת.

טוב, אני משתתק…פרש אוסוולד את זרועותיו.

לא, לא, המשך, אמרתי, אם כי התחשק לי לקום וללכת. שמץ רצון לא היה לי לקחת חלק בריב המשפחתי הזה שלבש אופי של ויכוח היסטוריוסופי.

אוסוולד העיף מבט לעברה של זהרה, אך המשיך בשלו: הבט, מר הרכבי – הניח גם הוא את הסכו"ם לצידי צלחתו – אני חי פה, בישראל, בין יהודים, ואני מכיר יהודים גם מארץ מולדתי, שווייץ, וגם מארצות אחרות בהן שהיתי כמה שנים, כמו ארצות־הברית. אין הבדל גדול ביניכם ובין יהודי התפוצה שלכם. התכונה שמעוררת בי רתיעה מכם – ואני לא אנטישמי, חלילה, יש לי מלוא הסימפטיה לסבל שעבר עליכם בכל ההיסטוריה, כשהייתם קורבן לרדיפות, להשמדות וכו' – התכונה שמרחיקה אותי מרוב היהודים שאני נפגש איתם…

חוסר הענווה שלנו! התפרצה שוב זהרה. זה שאנחנו תמיד קופצים בראש, תמיד נדחפים להגיע אל ראש התור…

זה לא אני אומר שאתם נדחפים להגיע אל ראש התור, הצטחק אוסוולד, אלה דברים שאמר בשעתו שר החוץ הבריטי בווין…

כן, כן, לכן אנחנו גם צעקנים ביותר, קולנו נשמע בכל העולם, ללא שום פורפורציה למספרנו, אנחנו מנפנפים במדענים שלנו חתני פרס נובל, שמספרם היחסי גדול משל כל עמי העולם, באנשי הרוח שלנו, איינשטיין, פרויד, מרקס, קפקא, במוזיקאים המהוללים שלנו, מנדלסון, מאהלר, שומאן….

שומאן היה יהודי? גיחך אוסוולד.

גם מנדלסון ומאהלר לא היו ממש יהודים, שירבבתי, בספק ענווה ספק לגלוג.

טוב, אני לא אמנה את כולם, אמרה זהרה, מבולבלת במקצת. ומייד פנתה שוב אל אוסוולד: אני יכולה לדקלם בעל־פה את כל נאום הקטגוריה שלך נגד היהודים… יודא, אתה מכיר את השווייצרים? אתה לא מכיר! הם מופת של צניעות וענווה! השווייצרים אף פעם לא משוויצים בגבינות האֶמֶנטָל שלהם – חורים מוקפים פתילים מתולעים! – או באַפֶּנְצֶלֶר המסריחה! ושעוני־היד הנוצצים שלהם, אלה שהדיוטי־פרי מלא אותם, הם הכי מדויקים בעולם! לא, הם מעולם לא מתרברבים בדמוקרטיה הצדקנית שלהם, שעד לפני שנתיים נשללה בה זכות הבחירה מנשים, ממש כמו מנשות השייחים בערב הסעודית… אז האזרח השוויצרי אוסוולד, פנתה אלי, מלגלג על “העם הנבחר”…

להיפך, חייך אוסוולד, אני מעלה על נס את המשפט הנפלא מספר מיכה – Utique facere judicium et diligere misericordiam et sollicitum ambulare cum Deo tuo, ציטט בלטינית ותירגם מייד לשפת המקור – “מה אדוני דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך”, ומפליא אותי שבמקום “והצנע לכת”, אתם מנפנפים ב“אתה בחרתנו מכל העמים”, שהוא היפוכו של “והצנע לכת” ופירושו הוא שכל העמים האחרים נחותים לעומתכם, מה שמקנה לכם זכות…

הו, אני הולכת מפה, אין לי כוח לשמוע את כל הדברים האלה, קמה זהרה ממקומה ופנתה לצאת.

רגע! שבי! הורה לה בידו לשבת, לא שמעת מה שרציתי לומר…

אני יודעת בעל־פה מה שרצית לומר, שגם הנאצים ראו את עצמם כבני העם הנבחר ולכן הרשו לעצמם…

שבי, שבי, אני לא ממשיך בזה. ובפנותו אלי: סלח לי, מר הרכבי, אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח פוליטי. אני מדבר מתוך אספקט היסטורי, מוסרי, על ה־state of mind של קיבוץ כשלהו בחברה האנושית, המטיף להיבדלות ממנה מתוך אמונה שהוא בעל זכויות־יתר בהיותו נעלה על האחרים.

אוסוולד, אני מבקשת…

זהרה, אין לה סובלנות אפילו לוויכוח עקרוני, חנן אותה אוסוולד במבט סלחני, כשאני מגיע לעניין העם הנבחר, היא מתפרצת…

אתה, בטון השקט שלך, האקדמי כביכול, מסוגל להוכיח שצב רץ מהר יותר מסוס…

זה כבר הוכיח זֶנוֹן היווני, גיחך אוסוולד, אבל לא נמשיך בזה.

ובפנותו שוב אלי: ספר לי אתה, שמעתי מזהרה שגילית כתובות בכתב עברי עתיק שלא התגלו לפני כן, ומצאת דמיון מפתיע בינו ובין הכתבים הכנעני, הפיניקי, האדומי, המואבי…

המעטתי בחשיבות ה“גילוי” הזה, אמרתי שכבר גילו זאת לפני…

ואגב, אמר בבדיחות הדעת, למה אתם לא לומדים מן הכנענים? הם היו צנועים מאוד. שלטו על ארצות שלמות ולא שמענו דבר עליהם… אפילו האותיות שלהם צנועות. רק קווים דקים…

גם האותיות הקדומות שלנו, הדומות מאוד לשלהם, כידוע לך, היו כאלה, אמרתי.

אבל אתם מיהרתם לסגל לכם את הכתב האשורי, שזה אותיות עבות, שמנות יותר מן היווניות או הלטיניות. לגמרי לא צנועות.

צחקתי, ושאלתי אותו על המקדש, או הארמון שהוא עומד לבנות בשבטה. האם יהיה זה בסגנון פטרה?

לא, לא! אמר, פטרה בנויה בסגנון הלניסטי מובהק, מנוגד לאופי הנוף החצי־מדברי שמסביבו ולטבע הנבטים עצמם. אתה היית בשבטה, אתה זוכר את מראה המקדש הביזנטי ההרוס, את המזבחות, כוכי הקברים?…

ואמר שהמקדש שהוא מתכנן יהיה דומה יותר להיפוסטילוס המונומנטלי שבכַּרְנָכּ, מצרים, המקדש עם 134 העמודים, והוא ינציח את גאון רוחם של הנבטים, כמו המקדש המצרי, גם בין עמודיו הגבוהים תרחף הרוח המדברית, סחופת סערות החול, וגם הוא יהיה פתוח לשמים, משכן האלים, ופתוח לכל העמים ולכל הדתות, ללא נבחרים…

מבטו היה נעוץ כמצפה לתגובתי. לא אמרתי דבר. וכשהארכתי בשתיקתי, אמר: ההוספיס שאתה מתאכסן בו הוא מנזר, לא?

כן, מנזר, אמרתי.

קתולי?

כן, קתולי.

שוב הפסיק לרגע, כמהרהר בי.

בעוד שלושה־ארבעה ימים יום כיפור. היום הקדוש ביותר שלכם. לא איכפת לך לשהות ביום כזה במנזר קתולי?

לא עניתי.

חשבתי שאתה…

זהרה קמה, אספה מן השולחן את הצלחות שהתרוקנו, ויצאה אל המטבח ללא אמור מילה.

קמתי ממקומי ואמרתי שעלי למהר לחזור לאכסניה שלי, כי אני מצפה לטלפון מחו"ל, ואם אאחר…

הודיתי על האירוח ועשיתי צעד לעבר היציאה.

אני מצטער שזה היה קצר כל־כך, אמר אוסוולד, לא הספקנו אפילו להגיע לפירוש הנוצרי או הקבלי של המושג “נבחר”…גיחך.

עוד נדבר על זה, פניתי ללכת.

אז חכה לי כמה רגעים, אלבש ז’אקט ואסיע אותך להוספיס.

אתה הולך? אמרה זהרה בעצב בכניסתי למטבח. עם זאת קרבה אלי, חבקה את צווארי, נשקה לי על פי, ואמרה בדמעות בעיניה: אני נורא־נורא מצטערת, נורא־נורא. לא חשבתי שכך תהיה פגישתנו. צלצל אלי אחרי יום כיפור, טוב? אתה מבטיח?

כשנכנס אוסוולד אמרתי: לא, אין צורך שתסיע אותי. אלך ברגל. אני אוהב לצעוד אחרי האוכל. תודה לך.

רצונו כבודו! אמר אוסוולד בעברית.


 

יז.    🔗

ירדתי מגילֹה לאורך רחוב דב יוסף. תחושת החמימות של חיבוקה ונשיקתה של זהרה לא פגה ממני והזכירה לי ימים רחוקים, רוויי חיבה ורכות נעימה, אך בה בשעה תקפו אותי געגועים עזים לאסנת. כל־כך צר היה לי שאיבדתי אותה, שהלכה ממני לקצה העולם, ללא יכולת להחזירה משם, שדמעות עלו בעיני, וייחלתי לעצמי שנס יקרה לי, וכשאכנס להוספיס, אתבשר כי הגיעה הודעה טלפונית מרייקיאוויק, איסלנד, בשמה של גברת אסנת, המבקשת ממני להתקשר. כאילו התרמית שהשמעתי באוזני אותו אוסי, עשויה, דרך פלא, להתממש.

מכוניות מעטות חלפו על פני, יורדות מגילֹה לירושלים, עולות מירושלים לגילֹה, והולכי רגל בודדים נראו על המדרכות, כממהרים לאנשהו. כעבור כרבע שעה של צעידה בדב יוסף, משראיתי שלטים המבשרים על קירבתה של שכונת גונן, החלטתי לקצר את הדרך אל המושבה הגרמנית ונכנסתי לרחובות צרים שמעולם לא ידעתי על קיומם. הערב היה חשוך, רק פה ושם עמדו פנסי רחוב עמומים, שהטילו מעגלי אור על המדרכות. ריח של תבשילים מזרחיים יצא אל הרחוב מבית נמוך שחלונותיו מוארים ובני משפחה מוסבים לשולחן נראו בעדם. מאחורי שמעתי קול גבר מדבר ברוגז, בערבית, אל מישהו או מישהי, וכשהפכתי פני, ראיתי שהוא מדבר אל נער שהולך לצידו, בנו השומע מוסר אביו, כנראה. רק עכשיו שמתי לב שאני עובר ברחובות עם שמות ערביים, אלקדאיל, אלנתר, והשם בית צפפה, בערבית ובעברית, הופיע לעיני באחד השלטים. האם תעיתי בדרכי ונקלעתי לכפר ערבי? אבל בית צפפה, הזכרתי לעצמי, היא שכונה בתחום שיפוטה של ירושלים, ואין מה לחשוש. כשנכנסתי לרחוב אלוולאג’ה, הגיח כלב מאחת החצרות, עכור פרווה, כמו כלב חוצות, והחל נובח עלי. החשתי את צעדי להתרחק ממנו, אך הוא רדף אחרי בנביחותיו וכשפניתי לאחורי וניסיתי לגרשו בצעקות, התנפל עלי ונעץ שיניו בכנס הימני שלי מתחת לברך. אחוז אימה וכאב חד בשוק, צעקתי בקול גדול כמתוך טירוף, לך! לך! רוּח מִנִי, רוּח! – ואז נעצר באחת, פנה לאחוריו, וחזר בשקט אל חצרו. הרמתי את המכנס, שקרע צר נפרץ בו, לראות מה אירע לשוק שמתחתיו. דם לא זב ממנה, אבל חותם של שתי שניניים טבע בה אותות אדומים וביניהם שרטת משוננת. הייתי אחוז בהלה. ידעתי שבמקרה של נשיכת כלב, שאפשר שהוא נגוע בכלבת, יש הכרח דחוף להתחסן בזריקה נגד כלבת, וגם בזריקת אנטי־טטנוס. וכאב קהה, שנדמה היה לי כי הוא מתפשט לאורך כל הרגל, האט את צעידתי. עלי להגיע להוספיס במהירות האפשרית, אמרתי, לפני שיתפשט הארס בגוף, שם אוכל לברר היכן המרפאה הקרובה, אבל דידיתי בקושי, גורר את רגלי, הלוך וצלוע.

הגעתי להוספיס לאחר יותר מחצי שעה. סיפרתי לנזירה התורנית מה אירע לי, הפשלתי לעיניה את המכנס הימני, ושאלתי אם יש איזו מרפאה בסביבה. היא הסתכלה בכתם האדמומי עם טביעות הנשיכה, ואמרה, אחת מאיתנו היא אחות־רחמנייה, מוטב שהיא תראה את הפצע לפני שאתה הולך למרפאה, היכנס לחדרך, אני בינתיים אקרא לה. הלכתי לחדרי, נכנסתי לחדר־הרחצה, הטבלתי מגבת במים, העברתי אותה על הפצע, להקל על הכאב, ושכבתי על המיטה. כעבור עשר דקות נכנסה הנזירה שהיא גם אחות־רחמנייה, תיבת עץ קטנה בידה. שאלה מה אירע, הסתכלה בעיון רב בכתם האדמומי, וכששאלתי בדאגה אם אין חשש מכלבת, ואם אין צורך דחוף בהזרקות, אמרה: זוהי שרטת שלא הקיזה דם רב, כפי שאני רואה. למיטב ידיעתי גם אין כלבת בעיר, אבל מאחר שאינך יודע מי בעליו של הכלב, והוא כלב חוצות, כפי הנראה, מוטב לא להסתכן. בשעה זו אין מרפאה פתוחה. אני מציעה, אם כן, שתיסע כבר עכשיו לבית־חולים כלשהו, אולי לשערי צדק, ושם יטפלו בך בדחיפות. בינתיים, עד שתגיע לשם, אני אמרח לך יוד לחטא את הפצע. היא הוציאה מן התיבה צמר־גפן, בקבוק ספירט, לחלחה את מקום הפציעה, מרחה אותו ביוד וכרכה תחבושת סביבו. להזמין מונית בשבילך?

קמתי, ויצאתי הלוך וצלוע משער ההוספיס אל הרחוב. לאחר כרבע שעה נעצרה מונית לידי. הוריתי לנהג להסיע אותי לבית־החולים שערי צדק. שאל אותי מה לי, וסיפרתי לו על נשיכת הכלב. – אה, כלב, אמר, העיר מלאה כלבים משוטטים ללא בעלים, רבים מהם מזוהמים וחולים, צריך להיזהר מהם. אני מכיר אותם לפי הזנב. אלה שהם חולים, קצה הזנב שלהם הוא כמו מברשת והם מנופפים אותו, כמו לגרש זבובים. אתה מקומי? אמרתי שאני תל־אביבי, באתי הנה רק לימים אחדים. – זהו, הבנתי שאתה לא ירושלמי. הירושלמים כבר יודעים להיזהר מהם. לפני כמה שנים יצאה פקודה מן העירייה לירות בכל כלב שמשוטט בעיר ללא בעלים. ככה חיסלו פה איזה מאה כלבים שוטים. אחר־כך התברר שכלבים שוטים מסתננים הנה מעזה, מסוריה, מלבנון, ממואב ומעמון. ישראל עם פחי הזבל הגדושים שלה, עם החצרות האחוריות המלאות כל טוב, שיירי בשר ודגים ושאר ירקות, היא גן־עדן בשבילם. וכך שוב התרבו פה הכלבים הנגועים בכלבת. מה אתה יכול לעשות? להעמיד שוטרים על הגבולות שיגרשו בחזרה כל כלב שאין לו ויזה? רבי אחד מחסידי גור, סיפר שראה אפילו תן משוגע משוטט על יד הכותל. חלם, כנראה. טוב, העיקר שתצא בשלום מזה.

שילמתי לו ונכנסתי לבניין בית־החולים – בניין גדול, עם מסדרונות ארוכים לכאן ולכאן, עולים ויורדים – וניגשתי אל אשנב המודיעין. הפקידה שאלה מה לי, וכשאמרתי נשיכת כלב, רשמה את שמי ואת כתובתי ושאלה אם יש בידי הפניה של רופא, ולאחר שהשבתי בשלילה, ביקשה לראות את תעודת הזהות שלי. אמרתי שהשארתי אותה בביתי בתל־אביב, והנחתי לפניה את פנקס הצ’קים שלי, להעיד על זהותי. היא עיינה בו, רשמה מה שרשמה, אמרה שיהיה עלי לשלם בעד הטיפול, הפנתה אותי אל המיון ואמרה שאחכה שם עד שייגשו אלי, רופא או אחות.

בחדר המיון ישבו שניים, מחכים לתורם. אשה בשביס שחור לראשה, שחיככה בידה הימנית את זרועה השמאלית ונאנחה בלי הרף, אוי כמה כואב, אוי מאמע, וגבר שפניו חרושות קמטים וכף רגלו נפוחה וחבושה, שקונן כי הוא מחכה כבר יתר משעה ואיש לא ניגש אליו. ישבתי בפינת החדר והמתנתי, חש את הכאב הפושט ברגלי.

לאחר כמה רגעים נעצר מולי אדם כבן גילי, מגושם, בעל פנים רחבות ובהירות, ארשת חביבה להן, של מין איש תם כפרי, לראשו כובע מצחייה שטוח, דמוי צפרדע, ובחיוך מתפשט על שפתיו, אמר: יודא? תהיתי מיהו, הזר היודע את שמי. – יודא מכבי, נכון? זרח החיוך על פניו. – הרכבי, אמרתי. – נכון, הרכבי, סליחה. אתה מלמד תרבויות עמי המזרח הקדום באוניברסיטת תל־אביב, נכון?

אלי ברזאני! אורו עיני אליו משזיהיתי אותו: פיקוד דרום, מלחמת סיני, הפליטים בעזה, הלינה בבית־הספר הנטוש ברפיח…

אני לא מאמין! קרא בהסתכלו בו בפליאה גדולה, אני לא מאמין! אפשר לשבת רגע על ידך? ובהתיישבו על הכיסא הסמוך לי, אמר, מלא תמיהה: שמע, ברגע שראיתי אותך אמרתי, אלוהים, איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שבלילה הקודם אני חולם עליך והערב אני רואה אותך, חי וקיים לפני, בגודל טבעי… צירוף מקרים כזה מתרחש רק באגדות של צדיקים…

אתה צדיק, כנראה, אמרתי, ונזכרתי שבפלוגה שלנו חשבו אותו לרואה־עתידות, כי היה מנבא את גורלם של חיילים ששאלו אותו על הצפוי להם בחייהם האזרחיים. מה חלמת? שאלתי.

הוא הסתכל בי, מהסס, אחר־כך סיפר: הלכנו שנינו בשוק מחנה יהודה ואתה קנית נתח גדול של בשר בקר אדום, שוק וירך, ונשאת אותו על כתפך. שאלתי אותו לאן אתה נושא את הבשר הזה. אמרת: אל טֶרה סנטה. התפלאתי. אמרתי: מלחמת ששת הימים היו שם סטודנטים, היום אין שם איש, הבית ריק. הבית לא ריק, אמרת, אני יודע שהבית לא ריק. כשיצאנו אל הרחוב, התנפלו עליך המון זבובים. נדבקו אל הבשר כמו למצוץ את הדם ממנו, הקיפו את צווארך, את ראשך, חששתי שיחנקו אותך. צעקתי: סטאלין! סטאלין! אך איש לא שם לב אלי. הזבובים רדפו אחריך ואני רץ אחריהם, צןעק: סטאלין! סטאלין! רצת בכל כוח עד שהגעת לטרה סנטה. שם, בצומת קרן היסוד ודרך עזה, נעצרנו שלושתנו למשמע צפירת אזעקה מחרידה. שאלתי בבהלה: מה זה? ואתה אמרת: שום דבר! זו רק תקיעת שופר! ואז התעוררתי.

סטאלין? צחקתי, מה פתאום סטאלין?

גם אני חשבתי איך הגיע סטאלין אל החלום שלי, אמר. ונזכרתי שכשהיינו ברפיח, במלחמת סיני, שכבנו לילה אחד באולם בית־הספר הנטוש, היינו שם חמישה, איזי מלכה, ינקו אברמוביץ', שולי בן יקיר… כבר לא זוכר מי עוד. לא יכולנו להירדם, בכל כמה רגעים נשמעו יריות מרחוק. אז אתה הרצית לנו הרצאה נלהבת בשבח סטאלין, בחיקוי מושלם לסגנון הנאומים של חסידיו מן המפלגה הקומוניסטית. סטאלין כמהנדס נפש האדם, סטאלין כגאון מדעי וטכנולוגי, כמחנך בעל חזון, איזה אוהב אדם היה סטאלין!… ובסוף פרצת בצחוק. היית פעם קומוניסט?

אמרתי שבנעורי הייתי חבר בבנק"י, אבל אני מתבייש בעצמי כשאני נזכר בכך.

היית בחברה טובה. גדולי הסופרים והאמנים היו חסידים שוטים של סטאלין בזמן זה או אחר. פיקאסו, סארטר, הסופר האוסטרי הזה שכתב על העולם של אתמול…המחזאי הגרמני המפורסם… שכחתי מה שמו…

לא אוהב להיזכר בזה, אמרתי.

מה מביא אותך לירושלים אם מותר לשאול? התבונן בי.

באתי לחפש אותיות שאבדו לי, הצטחקתי.

אבדו לך אתונות? צחק.

אותיות, אמרתי, לא אתונות! אותיות כנעניות!

הוא הסתכל בי כשואל את עצמו אם דעתי מיושבת עלי.

כנעניות? יש אותיות כנעניות?

זהו. פרחו ואינן, חזרתי ואמרתי, כדי לאשר את שפיותי.

אז אתה מחפש אותן פה, בבית־חולים? התבדח.

סיפרתי לו שכלב נשך אותי כשחזרתי מבית ידידים בגילֹה. כשעברתי בבית־צפפה, התנפל עלי ונשך אותי, ברגל.

לא טוב, אמר.

רע מאוד, הצטחקתי. אז אמרו לי לגשת לבית־חולים.

אז עכשיו אתה מחכה לתורך? כמה זמן אתה מחכה?

לא הרבה. רבע שעה.

אלי ברזאני הסתכל עמוק בעיני, ואמר: נשיכת כלב זה עניין לא פשוט. דורש טיפול מייד, תשמע, אני המאבטח הראשי של הבניין הזה ואני יכול להכניס אותך מייד אל הרופא. בין כה וכה מגיע לך להיכנס ללא תור. בוא איתי.

הוא אחז בזרועי, הקים אותי ממקומי, והביא אותי אל חדר הרופא. הציג אותי לפניו ואמר: ד"ר הרכבי הוא חבר שלי מימי השירות הצבאי. הוא אורח בירושלים והיום נשך אותו כלב כשעבר בבית צפפה. הוא חייב לחזור לתל־אביב עוד לפני יום כיפור. טפל בו דחוף בבקשה.

לפני שנפרד ממני שאל כמה ימים אהיה עוד בירושלים, וכשאמרתי לו, השאיר בידי את כרטיס הביקור שלו ואמר שאתקשר לביתו ללא היסוס, בכל עת שאזדקק למשהו.

לאחר שווידא הרופא כי בחמש השנים האחרונות לא קיבלתי זריקת אנטי־טטנוס, ביצע בי את הזריקה, ולאחר עשרים דקות – זריקת חיסון נגד כלבת. לפני שפטר אותי, הורה לי לשכב לנוח כשאבוא לביתי, כי אפשר שחומי יעלה בשעות הקרובות, ואם ארגיש רע גם לאחר הלילה, חייב אני לפנות לרופא.

נסעת במונית אל ההוספיס, ובהגיעי לחדרי, הטלתי עצמי מייד על המיטה, כל־כך חלוש הרגשתי את עצמי. עצמתי את עיני וניסיתי להירדם, אבל החלום של ברזאני לא נתן לי מנוח. מה פשר הדבר שאני מביא בשר לטרה סנטה. בטרה סנטה ביקרתי בפעם האחרונה כחודש לפני מלחמת ששת הימים, כשבאתי לפגוש את בן־דודי שהגיע מפולין והחל ללמוד באוניברסיטה העברית, ומה פשר הדבר שאני מביא בשר אליו? האם סיפרתי משהו עליו לברזאני? מתי? ומה עניין הזבובים הרודפים אותי? ומחזות החלום התערבבו אחר־כך עם זיכרונות מימי חברותי בבנק“י, והוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית ב־1956, בהיותי נער בן שש־עשרה, והפילוג במק”י, ושירותי בצבא, תחילה בגולני ואחר־כך במודיעין, בעתודה האקדמית, וההתעלסויות עם זהרה בחיק הטבע, על שפת הים, בגן העצמאות, ויאיר צבן, ומאיר פעיל, ו’מצפן'… ומתוך מערבולת המראות האלה הבליחה פתאום דמותה של אסנת, בשמלה קצרה, זרועת פרחים אדומים, כמו ילדה מסיפור־עם גרמני, נושאת סל מלא פטריות יער, קרבה אלי ומגישה לי פטרייה, ואני נרתע מפניה, חושש פן פטריית רעל היא זו…

נרדמתי, וכשהתעוררתי ראיתי לפליאתי שהשעה ארבע אחר הצהריים. רעדתי מקור. קמתי, התרחצתי מעט, מזגתי לעצמי כוס מים וצנחתי, תשוש, על כיסא ליד השולחן. שקלתי אם עלי לנסוע הביתה, שהרי אם חולה אני, איך אוכל להישאר פה ולשרת את עצמי, לצאת לאכול במסעדה, וכדומה. אבל זכרתי שהבטחתי לאמי שאעלה על קברו של סבי, אברהם בן־מנחם ז"ל, ואניח פרחים עליו; והעיקר: מה יהיה על האותיות האובדות שלי? הלא חייב אני לגלות, ולו גם ברמז, את פשר היעלמותן. לא, אמרתי, עלי להישאר פה עד יום כיפור, ובערב היום הקדוש ללכת אל הכותל ולשמוע את תפילת כל נדרי, ואולי יקרה לי נס ואשיג את מה שאירע לי עם האותיות העבריות־כנעניות.

למשמע נקישות קלות על הדלת קמתי לפתוח. הייתה זו הנזירה־האחות. שאלה מה שלומי, ואני סיפרתי לה על הזריקות שקיבלתי בבית־החולים ועל האזהרה שהזהירני הרופא. עכשיו אני חושש שיש לי חום, אמרתי, ויהיה עלי לשכב. היא הניחה את כף ידה על מצחי, ואמרה, כן, יש לך חום, כנראה. אביא מדחום ואראה כמה. יצאה, וחזרה לאחר רגעים אחדים, הגישה לי את המדחום, ולאחר שתחבתי אותו תחת זרועי והוצאתיה אל ידה, התבוננה בו ואמרה: שלושים ושמונה ושלוש, זה לא נורא. צפוי, לאחר שתי זריקות כאלה. תשכב, תנוח. במשך הלילה, אני מקווה, זה יעבור. אחר־כך אמרה: אני אבקש את הסודני שלנו שיביא לך משהו לאכול לארוחת הערב, כדי שלא תצטרך לצאת מן החדר. הודיתי לה ואמרתי שאני אשלם בעד השירות, כמובן. – תשאיר את זה לאם הבית, היא כבר תעשה את החשבון איתך, גיחכה בצאתה.

בשבע וחצי הביא לי הסודני – פניו שחורות כפחם, בגדיו לבנים כשלג – את ארוחת הערב. העמיד מגש על השולחן, עליו קערה עם דייסת סולת, גביע עם ביצה קשה, כמה פרוסות לחם, גבינה לבנה, וקנקן עם תה חם. שאל אם אני רוצה עוד משהו, הודיתי לו ואמרתי שאני מסתפק בזה. הוא חייך ואיחל לי החלמה מהירה.

כשהתעוררתי בבוקר משנת הלילה, זכרתי את החלום: ירדתי מבית־הקברות הצבאי שעל הר הצופים וחיפשתי דרך להגיע לביתי בתל־אביב. שאלתי ערבי אחד מהכפר ענאתא, הוא ענתות, אם יש תחבורה כלשהי מכאן לתל־אביב. לתל־אביב? מפה? צחק. מפה אין אוטובוס, אין מונית, יש רק חמורים. רוצה לרכוב על חמור לתל־אביב? אני אסדר לך חמור בזול. צחקתי יחד איתו ואמרתי, רק המשיח בא לירושלים רכוב על חמור, והחלטתי לעשות את דרכי ברגל. הלכתי עד חומת העיר העתיקה, וכשהתקרבתי לשער האשפות, ראיתי שתי נשים, אחת צעירה, אותה הכרתי מייד, בשל שערה הזהוב וחצאית הקפלים הקצרה, שחשפה ירכיים שזופות, הייתה זו זהרה; והשנייה, אשה כבת שישים או יותר, שהייתה לבושה לבן ומטפחת לבנה לראשה, כמו של החלוצות במשק הפועלות בעלייה השנייה, נראתה לי מוכרת, אך לא זכרתי מאין. השתיים אחזו באתים עם ידיות ארוכות וכאילו היו חופרות בערימת האשפה. ניגשתי אליהן ושאלתי למה הן נוברות באשפה. זהרה צחקה ואמרה, אנחנו לא מחפשות זהב, אנחנו חופרות למצוא מים, אמרו לנו שכאן בעומק יש מעיין מים חיים. הקשישה נתנה בי מבט כשחיוך רחב על פניה, ואמרה: יודא, אתה לא מכיר אותי? ורק באותו רגע ראיתי שזו אמי. – את עכסה, נכון? אמרתי. – יודא! מה קרה לך? שכחת ששמי חוה? מה פתאום עכסה? מעולם לא קראו לי עכסה. כלימה כיסתה את פני. לחשתי: נכון, נכון, לא יודע מה קרה לי. – התבלבלת, אמרה, לאן פניך מועדות? ־ לגיא בן הינום, אמרתי, את מכירה את הדרך לשם? – למה לך ללכת לשם? לא תמצא שם נפש חיה, אמרה, תישאר איתנו, וכשנגיע אל העין, תשתה גם אתה מים חיים! עמדתי מולה נדהם. – את בטוחה שפה, מתחת לאשפות, תמצאו את עין? – והתעוררתי.


 

יח.    🔗

לילה ועוד יום ועוד לילה הייתי מרותק להוספיס, והסודני מביא לי את ארוחותי כסדרן. כמחווה של תודה כלפיו החילותי לדבר איתו ערבית עילגת, והוא צחק וענה לי בעברית. מסתבר שידע עברית יותר מאשר אנגלית. הנזירה־האחות באה פעמיים, בבוקר ובערב, לבדוק את חומי. בבוקר מצאה שהוא עלה במקצת, ובערב בישרה לי בשמחה שחזר למצבו הנורמלי, 36.6, ואני יכול להתנהל לי ככל אדם בריא. בבואה בבוקר הביאה לי גיליון של ‘ג’רוזלם פוסט’, באומרה שאני רגיל בוודאי לקרוא עיתון בכל בוקר. מכיוון שחשתי חולשה רבה ורפיון בכל איברי, חזרתי לשכב במיטה. פתחתי לקרוא את העיתון וראיתי שכל הימים מאז בואי לירושלים, הייתי כל־כך מכונס בעצמי ובענייני האותיות המתות שלי – אלוהים יודע מה עלה בגורלן – שמוכה עיוורון הייתי לכל הנעשה בעולם. התהלכתי בלימבו. רק עכשיו נודע לי מן הקריאה, שפעילות קדחתנית המעוררת חששות כבדים מתרחשת סביבנו: משפחות היועצים הרוסים פונו באופן מפתיע ממצרים; תמרונים צבאיים נרחבים נערכים שם, קרוב לתעלה; עוצבות השריון הסורי מתוגברות מול כוחותנו ברמת הגולן; חוסין מלך ירדן מזהיר מפני התלקחות מלחמה במזרח התיכון; לעומת זאת, דוברי המודיעין של צה"ל מרגיעים את הציבור: ככל הידוע להם אין למצרים כל כוונות של מלחמה נגד ישראל.

כל הידיעות האלה התבוללו עכשיו בראשי עם הדאגה למצב בריאותי – מה גם שהכאב ברגל לא פסק והאזור סביב מקום הזריקה התנפח – ולא ידעתי מה אעשה בימים הקרובים, עד יום כיפור. שקלתי בדעתי אם להתקשר לזהרה, אבל המחשבה על כך העלתה בחיכי טעם של משקה מתוק שהחמיץ, והחלטתי – לא. לא לפני שאחזור לתל־אביב וישתנה מצב רוחי. אחר הצהריים קמתי ויצאתי, דרך הדלת האחורית, מבניין ההוספיס. להפתעתי גיליתי גן גדול צמוד אליו, משתרע לדרומו. עצי נוי ועצי פרי היו נטועים בו בצפיפות, וביניהם שבילים רפודי חצץ שהובילו לכיכרות דשא קטנות, שבאחת מהן בריכה ומעין אנדרטה לזכר מקימי ההוספיס. בין העצים הצטנעו מצבות זעירות על קבריהן של נזירות שחיו ומתו במנזר הזה. התיישבתי על אחד הספסלים שבצל העצים, ושלווה גדולה ירדה עלי. דממה שרתה על הגן, שרק צפצופי ציפורים בין ענפי העצים שיגרו בה מסרים קצרים למרחקים. עצמתי את עיני וזהרורים צבעוניים ריצדו תחת עפעפי, מציירים שברירי תמונות מימים רחוקים. התנמנמתי, ובתוך כך הזיתי שלהקה גדולה של יונים מעופפת מעלי, במקור של כל אחת מהן תלויה מעטפת דואר, הן נוחתות לרגלי ואני מצפה שאחת המעטפות תימסר לידי, אני בטוח שאחת מהן מיועדת לי, אבל הן מנתרות ומהלכות לפני הספסל שעליו אני יושב, ואינן שמות לב אלי. מרוב כעס ואכזבה אני מרים אבן קטנה מן השביל ומיידה בהן. כולן כאחת מתרוממות ונוסקות גבוה אל שמי השמים. וכשנשאתי עיני אליהן, ראיתי שהיונים הצחורות הפכו לעורבים שחורים.

במשך הלילה פג הכאב מרגלי, ובבוקר הרגשתי שחזרתי לאיתני ואני כשיר לצאת וללכת ככל שיעלה ברצוני. זכרתי שכאשר שאלה אותי אמי מה אני עושה בירושלים כל השעות הרבות שאני שוהה שם, אמרתי לה שבין היתר אני משוטט במוזיאון רוקפלר לצורך מחקרי. וכדי לא לצאת בדאי כלפיה – מה גם שהבטחתי לה שבהזדמנות זאת אעלה אל קבר סבי בהר הזיתים – החלטתי להקדיש לכך את שעות הבוקר הזה.

חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים ביקרתי במוזיאון רוקפלר, ומאז אף לא פעם אחת. שם רע היה לו בימי המנדט. מנהליו, שהיו אנטי־ציונים, וחלקם גם אנטישמים, ניסו למעט ככל שיכלו באיזכורים של נוכחות ישראלית בארץ כנען, בפלשתינה, ובמאות השנים מאז הכיבוש הרומאי ועד ימינו. כך שכתובות עבריות עתיקות, אם חרוטות באבן ואם כתובות על גבי קלף, כמעט לא נמצאו בו. אבל נשתנו הזמנים, ולאחר המלחמה ההיא עבר המוזיאון מרשות העתיקות של ממלכת ירדן לזו של ממשלת ישראל.

בשעה עשר הגעתי למוזיאון, והפאר שבמראהו הדהים אותי כאילו ראיתיו בפעם הראשונה: המגדל המתומן המזדקר בראשו, קשתות השערים המקומרים, האולמות הגדולים, הלבנים, שכותליהם מצופים אבנים מלוטשות דמויות שיש, הבריכה ופסלי הארי המקדמים את המבקר בבואו, דלתות השערים הפנימיים, העשויים עץ ארז או אגוז, המוליכים אל אולמות התצוגה, ובהם ויטרינות הזכוכית המכילות את המימצאים הארכיאולוגיים – כל זה דמה בעיני להיכל קלאסי, יווני או רומאי, שרשאי בן “ארצנו הקטנטונת” להתגאות בו.

איש מלבדי לא הגיע עדיין למוזיאון – אולי בגלל השעה המוקדמת, אולי מפני שבעשרת ימי תשובה יהודים נמנעים מביקורים במוסד פאגאני כזה – ומצאתי עצמי מתהלך יחידי באולמות הריקים. רק הסדרן, במדים רשמיים כמו של שוטר מג"ב, שוטט בהם לאיטו, צעד־צעד, כביכול מלווה אותי מאולם לאולם, לפקוח עין עלי, לבל אפגע לרעה במוצגים הנדירים. מאפס מעשה, משעמום, קרב אלי מדי פעם, שאל מאין אני, אם באתי מתל־אביב רק לצורך הביקור במוזיאון, אם אני מתעניין בפרטים מסויימים שבו, וכשאמרתי שאני עוסק בתרבויות המזרח הקדום, הפנה אותי אל גומחות התצוגה שבהן מימצאים ממצרים העתיקה, בבל ואשור.

האם אכן השארת־הנפש היא זו החנוטה בתוך גלוסקמות האבן, כַּדי הקבורה, האַסטֶלות שעל גבי הקברים? ניקרו מחשבות בראשי כשהתהלכתי בין העתיקות האלה, שגילן שלושה וארבעה אלפים לפני הספירה. ואולי רק המחשה של האמונה בחיי נצח? האם יש קיום לנפש ללא הגוף? התחיינה העצמות האלה הטמונות בארונות הקבורה?

יותר מפעם אחת חשבתי על החיים שמעבר לחיי הארציים. לאחר מות אבי. לאחר עזיבתה של אסנת. מה ייוותר מחיי לאחר לכתי, לבד מזיכרון קלוש בלב בודדים ממכרי? מי מהם היה ידיד נפש לי? ומה לי ולזיכרון שייוותר אחרי?

“אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ, כי רוח עברה בו ואיננו, ולא יכירנו עוד מקומו” ־ התנגנו בי המילים בלחן האלגי של מקהלת בית־הספר.

חלפתי מהר על פני ויטרינות שעל מדפיהן תכשיטים של נחושת וזהב, אצעדות, נזמים, מחרוזות נטיפים, שׂהרונים, מטבעות מלפני אלפי שנים, כלי חרס, תשמישי פולחן. לרגעים התעכבתי לפני לוחות שהכרתים היטב, כמו העתקים של מכתבי לכיש, של לוח גזר, חרסים מחפירות מגידו, תל חצור, בית שאן, כדי להיזכר שוב באותיות הכנעניות או העבריות שפרחו משולחני, ושצורתן נעלמה ממני מיום שבאתי לירושלים.

כשהגעתי אל הסרקופאגים, שימיהם מאז התקופה הכלקוליטית ועד ימי ביזנטיון, מהם מעוטרים בכתב החרטומים, מהם חרוטים בכתב כנעני, מהם באותיות אשוריות, וכן יווניות ורומיות – השתהיתי לפניהם שעה ארוכה מבלי זוז ממקומי. מרה שחורה נפלה עלי. מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי. יום המוות לא רחוק. הוא ירדוף אחריך כפרש על סוס האפוקליפסה, כמלאך שחור וחרמש מונף בידו. הוא ירקוד על קברך, דאנְס מַקאבְּר, כששעון החול האוזל והולך רכוב על כתפו. פחד נכנס בי, והוא התגבר כשעמדתי מול שלדי האדם הקדמון ומול הגולגלות ממערות הכרמל, מנחל עמוד, בני מאה אלף שנה, בני מיליון. אימה נשקפה מחורי העיניים, כאילו שאול תחתיות בהם, השאול שגם אני עתיד לרדת אליה. אימה מרושעת נפערה מאופל העיניים החלולות האלה. נוקבת חדרי לב.


יצאתי מן המוזיאון ואור הצהריים היכה בעיני. השמש הייתה במרום הרקיע וקרניה סינוורו אותי. לנגדי ניצבה חומת העיר העתיקה באבניה הקודרות ופרוץ בה שער הפרחים הוא באז א־זהרה. זהרה, זהרה, איך עלתה על שרטון פגישתנו היחידה לאחר שנים כה רבות. פניתי אל דרך יריחו ללכת אל הר הזיתים.

יער עצום של מצבות השתרע לעיני – חלקן הרוסות, גלי אבנים שבורות – מטפס אל רכס רב־הוד, נטוע חורשות, כנסיות, מגדלים עם ראשים בצליים, מגדלים עם ראשים חרוטיים. נכנסתי לתחום בית־הקברות העתיק הזה, המוקף חומת גדר, ולא ידעתי איך אמצא את מצבת סבי בין מיליון המצבות במבוך השבילים המסתעפים בו. מדרך יריחו עברתי לדרך העופל, ובהתקרבי ליד אבשלום, הדומה למקדש יווני בזעיר אנפין, ומקומו כאילו לא יכירנו בסביבה חרוכה זו של קוץ ודרדר, הבחנתי בשלט המודיע על מרכז מידע למבקרים.

נכנסתי לבית הצנוע, והממנוה על המידע שאל לרצוני. אמרתי שאני מבקש למצוא את קבר סבי, אברהם בן מנחם קליגר, ואולי יוכל לעזור לי בזה.

באיזה חלקה הוא קבור? שאל האיש הצנום עם הכיפה השחורה הזעירה, כצלוחית לראשו.

אמרתי שאינני יודע, אין לי מושג.

אז איך אתה רוצה שאעזור לך? למצוא קבר בין שישים ריבוא קברים, הרי זה כמו למצוא מחט בערימה של שחת. ובכל זאת ניסה לעזור לי, ואשרל: הוא היה יוצא הונגריה? פולין? לפי שמו אני מניח שלא היה יוצא מרוקו או פרסי ממשהד…

נכון, אמרתי, הוא היה אשכנזי שבא מרומניה, והיה איכר עובד אדמה בראש פינה.

אתה יודע את תאריך פטירתו?

בוש ונכלם הודיתי שאיני יודע. איזה שוטה אני, חשבתי, הרי לא היה דבר קל מלשאול על כך את אמי.

השנה? באיזו שנה נפטר אתה יודע?

ניסיתי להיזכר מתי היה זה כשנסעתי עם אמי לראש פינה ללוויה שלו – קהל גדול נאסף לפני הבית, שוטט בין עצי הזית העתיקים, כולם דיברו בשבחו, גאים היו בו כבאחד מוותיקי המושבה – אמרתי שככל הזכור לי, היה זה זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים, התאריך המדויק לא ידוע לי.

האיש הצעיר, שפניו עטורות זקן שחור, קצרצר, הסתכל בי, כתוהה אם אני אדם שדעתו מיושבת עליו, או אחד מבולבל שאינו יודע מה הוא רוצה. תראה, אדוני, אמר לאחר שתיקתו, הרבה לא אוכל לעזור לך… אך לאחר הרהור אמר, אני מניח שהיה איש אדוק, שומר מצוות, אם רצה להיקבר על הר הזיתים. האם היה חב"דניק, או מחסידי גור, או מחסידי ויז’ניץ? או תולדות אהרן? אני שואל כי יש כאן חלקות מיוחדות לכל חסידות, או אולי היה ליטוואק, מיסְנָגֵד, גם להם יש חלקות שלהם, אז אילו ידעת לאיזו מהכיתות האלה הוא היה מחובר, קל היה למצוא את קברו…

אמרתי שלצערי אין לי מושג.

אם כך, אמר, כל מה שאני יכול לייעץ לך הוא שתעבור משורה לשורה, בייחוד לאורך אלה מן השנים שאתה משער שבהן נפטר סבך, שם, אגב, תמצא בוודאי כמה שמות מפורסמים שידועים לך, זיכרון כולם לברכה. אולי יאיר לך המזל ותמצא את קבר סבך עליו השלום.


 

יט.    🔗

יצאתי ממנו והחילותי מהלך בשבילים שבין המצבות. איזה קיבוץ גלויות מרהיב נפרש לעיני! מתים מווילנה, מלבוב, מקייבב, ממוהליב, מג’רבה, מצנעא, מפשמישל, מאמסטרדם, מסבסטופול, מאירקוטסק, מחרבין, מקזבלנקה, מבצרה… רבנים, אדמו“רים, צדיקים, גאונים, אורות עולם, מופתי הדור, נזרי ישראל ותפארתו, קדושי אלוקים, זכותם תגן עלינו, כמו רבי חיים בן עטר, ומנחם־מנדל משקלוב, ורבי גרשון מקיטוב, והבתולה מלודמיר, זכותה תגן עלינו, שאם אינני טועה נעשתה היא עצמה אדמו”רית של חסידים במאה התשע־עשרה. כמה שורות גבוה מהם צצו לעיני השמות הידועים של אליעזר בן יהודה ובנו איתמר, הנרייטה סולד, ראובן ברקת, שנדמה לי כי עמד בראש הסתדרות העובדים… אחר־כך תפסו את מבטי שמות הערים גאלאץ, יאס, טשרנוביץ…ופתאום, כמו מכת אגרוף בראשי: יאס! זו העיר הרומנית שבה נולד סבי! אין ספק בדבר! אמי הייתה מזכירה את השם הזה פעמים רבות כאשר הייתה מדברת על אביה. איך נעלם השם הזה מזיכרוני! התחלתי לשוטט בין המצבות שבאותה שורה ובאלה הקרובות לה, בהנחה שבחלקה זו קבורים מתים שמוצאם מרומניה, ואולי יקרה הנס ואמצא ביניהם את מצבת סבי. חיפשתי “קליגר”, ולביב פעם בי כשמצאתי שתי מצבות עם השם “קליגר”, אחת חיים־משה ואת ביילה־רחל. המשכתי באותה שורה, ובקצהָ, ליד הדרך הסלולה, נגלו לי שלוש מצבות הפוכות על פניהן, אחת מהן שבורה. ניגשתי לראות אילו הן, אלא שעפר היה מפוזר עליהן וכיסה את הכתוב. עמדתי וחיטטתי בעפר לחשוף את האותיות. יהודי חבוש מגבעת שחורה רחבה עבר על הדרך, ואני עיכבתיו: תראה מה עשו פה למצבות. – כן, זה העירייה עושה, כדי להרחיב את דרך יריחו. בושה. כבר כתבנו מחאה על כך. חילול קודש. – אני לא מוצא את השמות, אמרתי כשאני מחטט בין השברים. – אין לך מה לחפש, אמר, בין כה וכה הערבים מן הסביבה לוקחים את האבנים האלה בשביל הבתים שהם בונים. את כל מלון אינטרקונטיננטל בנו בן המצבות פה. אולי אחרי יום כיפור תמצא משהו, חייך והלך לדרכו. לאחר כמה צעדים פנה לאחוריו וקרא בקול: הם חיים על המתים שלנו! והמשיך ללכת. בין השברים מצאתי אחד שהאותיות מ־נ־ח־ם היו חרוטות עלו ומתחתן ק־ל. ואם כי את המילה “קליגר” בשלמותה לא מצאתי, בטוח הייתי שזו מצבת סבי עליו השלום.

עמדתי אבֵל על ערימת השברים, כמו על גדם של עץ זית עתיק שנגדע. צר היה לי מאוד על סבי שכך עוללו לו. איש חזק היה, ובהיותי בן חמש או שש הרים אותי אל כתפיו ונשא אותי על צווארו עד הסלעים שבמעלה הגבעה, שם היו פזורות כמה עיזים שלו, הוריד אותי לקרקע, נתן ענף בידי, מעין מַלְמָד הבקר, ואמר לי שישאיר אותי בשדה כדי שאשגיח עליהן שלא ירחיקו ללחוך אל מעבר לפסגה, וכשתשקע השמש אעיז אותן אל הדיר שמאחורי הבית. כך חינך אותי לאומץ. לאן הלך האומץ שלי, כאשר עכשיו, אפילו כלב חוצות בודד מטיל עלי מורא?

חייב אני להקים מחדש את מצבתו ולחרוט עליה את שמו המלא, אמרתי לעצמי, להיות לו יד ושם.

ירדתי מהר בית־הקברות, חציתי את דרך יריחו, אחר־כך את דרך העופל, החילותי ללכת לאורך החומה, ובהגיעי אל שער האשפות, אמרתי, כיוון שאני כאן, קרוב כל־כך לכותל, אכנס ואמוש את אבניו ואת הסדקים שביניהן. שוטר עמד על השער, ובדק את כל הנכנס. שאל לאן אני, וכשאמרתי שאני אל הכותל, אמר שעד למחר, שעת התפילה של כל נדרי, אין כניסה לרחבה. שאלתי אם אינני רשאי להתהלך בה ולצפות בכותל מרחוק. מסיבות ביטחון, אמר, אין כניסה. התפלאתי מאוד. האם יש שמועות על איומים שלא הגיעו לאוזני? האם מראה פני מחשיד אותי במשהו?

הלכתי לעבר הר ציון, כדי לרדת משם אל בריכת הסולטן ולקצר את הדרך אל המושבה הגרמנית. כשעברתי על פני כנסיית הדורמיציון, הופיעו לעיני פניה של אסנת ועצב נורא ירד עלי מול החיוך המלנכולי של שפתיה, שנשקף ממנו ייאוש אינסופי, ובה־בשעה מעין השלמה עם הגורל. ואני, כל שלוש שנותינו יחד, לא עלה בידי לפענח את חידתו או להקהות את עוגמתו, ולו גם במעט. איזו רוח מסתורית שוכנת בתוכה? ומדוע ברחה ממני? ומי האיש שאיתו היא חולקת חייה עכשיו? אלמלא הרחיקה עד ירכתי צפון, אלמלא חששתי מן הפגישה איתה… ואולי בכל זאת אטוס לשם באחד הימים לאחר יום הכיפורים הזה, כדי לשתות את כוס התרעלה עד תומה.

כל הדרך משם ועד המושבה הגרמנית ריחפה מעלי עננה של מרה שחורה. חשבתי מה העבודה הזאת לי לחקור את תרבויות הכנענים, המואבים, העמונים, האדומים, כאשר מהם עצמם לא נותר שריד ואין בהם צאצא אחד שיזכור את אמונתם או את מעשיהם מלפני שלושה או ארבעה אלפי שנים. מה הותירו לדורות הבאים לבד מכמה לוחות בכתב יתדות, המפרטים שטרי חוב, פקודות של מושלים, דו"חות יבשי על קרבות; או צלמיות חרס וברונזה של בעל, אשרה, עשתורת, תמוז, ועוד כמה אלים זוטרים, שלא הותירו כל רושם על תולדות ההתפתחות האנושית. ומעבר לכך, מה אותיר אני לאחר מותי, לבד מכמה מאמרים יבשושיים, ועוד שני ספרים באנגלית שאינם אלא הרחבתם של אותם מאמרים, על אודות אותן תרבויות חדלות ערך? האם יש השארת־נפש? ואם אין – לאן נעלמת הנפש לאחר מות הגוף?

נכנסתי לחדרי בהוספיס וישבתי לנוח מן ההליכה הממושכת. נראה שהעבדתי את הרגל הנשוכה יתר על המידה, כי היא התנפחה כלשהו. מה אעשה כל הערב הארוך במקום הזה באין איש לדבר איתו ובאין ספר מעניין לשקוע בו בקריאה. אצא לאכול משהו במסעדה הקרובה, וכשאחזור הנה, רק הרהורים רעים יציקו לי. נזכרתי באלי ברזאני, מכרי מימי השירות הצבאי, שהציע לי לפנות אליו בכל עת שאזדקק למשהו. איש תם וישר בעל סגולות על־חושיות, מעין קלֵירוֹויאנט, שהיה מנבא במדוייק את תוצאות משחקי הכדורגל והכדורסל, או מזהיר מפני מוקשים שהיה מצביע על מקומם המדויק בשדה. הוצאתי את כרטיס הביקור שלו מארנקי וטילפנתי אליו. – אה, הרכבי, אני שמח שאתה מתקשר. מה שלומך? סיפרתי לו מה שלומי, וכששאל מה אני עושה הערב, אמרתי שאשמח להיפגש איתו. – מה דעתך שנסעד יחד ארוחת ערב? יש במושבה מסעדה סינית טובה, אם אתה לא בוחל בצ’ופ־סואי ובאגרול, אבוא עם המכונית ואקח אותך לשם.

ישבנו ליד השולחן האינטימי הקטן, תחת האור החשאי של הפנס הסיני, ספלים של יין אורז לפנינו, וכשהמתנו עד שיגיעו המטעמים שהזמין ברזאני – בקי גדול בשמות האקזוטיים שבתפריט – אמרתי לו שפגישתנו במרפאה הפליאה אותי כל־כך, שמאז אינני חדל לחשוב על צירוף המקרים המוזר הזה, כאשר למחרת חלומו עלי הוא פוגש אותי, בשר ודם, לפניו! ־ כל צירוף מקרים, נדלק ניצוץ בעיניו של ברזאני, איננו מקרי. אין מקריות בטבע ואין מקריות ביחסים בין בני־אדם. לכל מאורע יש סיבה, וגם לזה שאירע לנו אתמול חייבת להיות סיבה, גם אם היא סמויה. אני עוד אגלה אותה…

המלצר העמיד על השולחן צלחת גדולה של מתאבנים, רבי־סוגים ורבי־גוונים, ובעוד אנו מלקטים מהם אל פינו, אמר ברזאני: צירופי מקרים מוזרים פוקדים אותי הרבה. אספר לך מה שקרה לי לפני כשלוש־עשרה שנה. זמן לא רב אחרי מלחמת סיני, בה היכרנו אנחנו זה את זה, התאהבתי בבחורה יפה ואינטליגנטית, חייכנית עם תלתלים בלונדיניים שופעים אל כתפיה ונמשים נחמדים על אפה הסולד, שהייתה מצטטת לי שירים של משוררים פולנים עם שמות מצקצקים כמו מיצקייביץ‘, סלובצקי, לא זוכר מי עוד. הלנה היה שמה. היא הגיעה מפולין שנתיים לפני כן עם הוריה, והייתה מבטאת ה“א בחי”ת, חלכתי, הוא אחב אותי, צחל, וכאלה. היא חייתה אחות בתל־השומר, ואני, שעבדתי אז בשלישות, חייתי בא לשם לעיתים קרובות. חייתי משוגע אחריה, והחיזורים שלי היו כל־כך עקשניים, עד שנענתה להם, וזמן קצר לאחר שהכרנו, התחתנו. כמעט במחתרת, מפני שהחורים הפולנים שלה קיוו שיהיה לחם חתן אינליגנטי, יעני אלוף־משנה, או לפחות רופא שיניים, והיא מביאה לחם אחד כורדי, ועוד עם שם כזה, של מנהיג מרד הכורדים בעיראק. הם לא נתנו לה מנוח, הפולנים האלה, איך אפשר לחיות עם אחד שבא מהמערות וגדל עם בהמות. מהרגע שעברנו לגור יחד, הסיתו אותה נגדי – אז היא לא יכלה לעמוד בלחצים שלהם, ואחרי שלוש שנים התגרשנו. בינינו: נכון, אנא כורדי, אבל קראתי את ביאליק ואת אלתרמן ואת פרויד. וגם ביקרתי בקורסים של אנתרופוסופיה, ואפילו שמעתי הרצאות של פרופסור ישעיהו לייבוביץ. בשבילי זו הייתה טרגדיה, הגירושים האלה, כל מיני מחשבות על התאבדות התרוצצו בראשי. אבל התגברתי. החלטתי לא לחשוב עליה יותר. ובאמת הצלחתי כאילו להוריד אותה ממני. בארבעה ביוני 1967, יום לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, נשלחתי למסור מכתב דחוף לסגן־אלוף רמתי. כתובת ביתו הייתה רחוב כצנלסון 27. נכנסתי לג’יפ שלי ומיהרתי לנסוע לתל־אביב, רחוב כצנלסון 27. על דלת הדירה, בקומה ג’, לא היה שום שם. צלצלתי בדלת, פתחה לי אשה צעירה, כבת שלושים, בג’ינס מהוהים, בלונדית בתספורת קארֶה, וכשביקשתי את סא“ל רמתי, אמרה שאין כאן אדם כזה, וכשהבטתי שוב במעטפה ואמרתי שזו הכתובת שניתנה לי במשרד הביטחון, פקחה עלי עיניים צוחקות ואמרה: אתה לא מכיר אותי? רק אחרי שהסתכלתי רגע בעיניה התכולות, והבחנתי בנמשים שעל אפה, קראתי: אלוהים! הלנה! איך לא הכרתי מייד?! זו הייתה תדהמה ובושה כאחד. שאני לא אכיר את האשה שחייתי איתה שלוש שנים, ימים ולילות? ששכבתי איתה, שאהבתי אותה… התספורת הזאת שינתה את כל התדמית שלה… שנינו עמדנו נבוכים רגע ממושך, וכשהתאוששתי, אמרתי: רשים אצלי כצנלסון 27, לא גר פה סא”ל רמתי? הלנה נתנה בי מבט זורח, מבודח: יש רחוב כצנלסון גם בגבעתיים, אולי לשם צריך היית להגיע… בקיצור, בגלל הטעות שלי, שהחלפתי כצנלסון אחד בכצנלסון שני, חזרנו זה אל זה שישה ימים לאחר מלחמת ששת הימים, וחודש אחרי המלחמה התחתנו כדת וכדין, בטקס רב־משתתפים, הפעם, עם אלופים, תת־אלופים, וכל מיני אח"מים מהצבא, והיום יש לנו כבר ילד בן שש. עכשיו תאמר אתה: האם בצירוף המקרים הזה, שנגרם על־ידי טעות, לא הייתה צפונה כוונה נסתרת?

מה שנוגע לפגישה “המקרית” שלנו במרפאה, שׂם ברזאני אל פיו נתח דג מאודה, גם זה צירוף מקרים מוזר. הגד, האם פגעתי בך במשהו כשהיינו בצבא?

לא, אינני זוכר, אמרתי, אולי… וביני לביני נזכרתי שלעג לי, באוזני החיילים האחרים, על פיזור הנפש שלי, על השיכחות התכופות, שעלולות לסכן את חיי ואת חייהם.

טעמנו מכל המטעמים הסיניים שהועמדו לפנינו, צ’ה־סיו מאודה עם מיץ תפוזים, עוף סיני פריך עם גבעולי במבוק מטוגנים, סרטנים מיובשים, צ’ילי סצ’ואן מפולפל, חריף מאוד… תוך שהוא לועס את הפטריות הסיניות הטבולות ביין שאו־סינג, אמר:

הבט, יודא, כשאמרת לי שאבדו לך האותיות הכנעניות, לא שאלתי אותך לפרטים, איך, מתי, וכו'. אבל כשבאתי הביתה חשבתי הרבה על כך. אם אובד לאדם משהו היקר לו, והוא מחפש אותו ואין לו מנוחה, זה אומר שאבד לו חלק מעצמו. או משהו שהיה חלק ממנו בעבר. אולי אבד לך משהו מעצמך? חשבת על זה?

קצת הבהילו אותי דבריו. לא, לא חשבתי על כך, אמרתי.

אולי הכנענים היו חלק מעברך, וכשאבדו לך האותיות – זה השריד שנשאר מהם – הרגשתי כאילו אבדו לך השורשים שלך?

האותיות הכנעניות היו השורשים שלי? חלק ממני? הבלים! אמרתי לעצמי, הלא אינן חוטר מתרבותי, בעבר או בהווה!

אמרתי שאחשוב על זה. הודיתי לו על שהפנה את תשומת ליבי לכך.

לא הרגשת שאתה מתנדנד קצת אחרי שאבדו לך? שאתה לא הולך ישר, בביטחון?

לא, אני לא מרגיש כך, צחקתי.

לאחר ששילם בעד הסעודה הטעימה והמשביעה, ועמדנו לצאת, אמר: אולי גם נשיכת הכלב לא הייתה מקרית…

גיחכתי. כך אתה חושב?

סיפרת לי שהדבר קרה כשחזרת מבית ידידים בגילֹה. במצב רוח טוב חזרת? היית מרוצה מן הפגישה איתם?

נדהמתי מכוח הניחוש שבו.

לא, לא מרוצה, הודיתי.

דיברתם על ערבים?

לא. אולי ברמז…

הכלב היה כלב חוצות, אמרת, והיה זה בבית צפפה. אתה יודע איך מכנים אצלנו כלב חוצות?

יש לכלב כזה כינוי?

“כלב כנעני”, אמר, ונתן בי עיניים צוחקות.

לבי עמד רגע מדפוק.

“כנעני…” הגו שפתי.

כן. כך קוראים לכלב כזה בארצנו מאז ומתמיד.

מוזר, מוזר… מלמלתי.

בייחוד אם הוא מכפר ערבי, הוסיף וחיוך ממזרי בעיניו.

שתקתי.

כשישבנו במכוניתו, שאל: תלך מחר בערב לשמוע כל נדרי?

אמרתי שאלך לשמוע את התפילה ברחבה שלפני הכותל.

אם כן, אמר, כשתשמע את החזן משמיע את המילים “על דעת המקום ועל דעת הקהל… אנו מתירין להתפלל עם העבריינים,” חשוב אם אתה לא אחד מהם, אם לא חטאת אי־פעם… כלפי הכנענים, למשל… אולי במחקרך…

המהום מוזר חשתי בליבי לאחר שנפרדנו.


 

כ.    🔗

למחרת, בארבע אחר הצהריים, הלכתי לאותה מסעדה שבה אכלתי לפני כמה ימים, ובחיפזון כיליתי את הסעודה המפסקת שלי. זכרתי שאמי הייתה מזהירה את אבי שיאכל במשורה לפני הצום, והסתפקתי גם אני במנת עוף זעומה עם תפוחי־אדמה ואורז, וקינחתי בלפתן שזיפים. אבי, כפי שסיפרתי, על אף שלא היה דתי, היה מתקדש לקראת יום צום זה, ואפילו לובש את החליפה הלבנה שלו ליציאה לבית־הכנסת, ואני הייתי הולך לצידו, ועומד ויושב לצידו כל עת התפילה הארוכה. במחזור שהיה בידי הייתה גם מסכת יומא, בה עיינתי, וכהקדמה לתפילת כל נדרי מצאתי טקסט בשם “תפילה זכה”, נוגע ללב יותר מכל התפילות שבאו אחרי כל נדרי, ובו פנייה אל אב הרחמים והסליחות, שברא באדם שני יצרים, יצר טוב ויצר רע, כדי שיהיה בידו לבחור בטוב, ולהלן באים פסוקים כמו “בראת בי מוח ולב, ובהם חוש מחשבה לחשוב מחשבות טובות והרהורים טובים, ואני טימאתי אותם בהרהורים רעים ומחשבות זרות, וכו' וכו'”, דברים היוצאים מלב מתייסר.

חזרתי להוספיס. תלשתי דף ממחברתי, רשמתי עליו שלוש אותיות בכתב כנעני קדום, ככל שזכרתין, קיפלתי ותחבתיו לכיס חולצתי, למעלה מן הלב, ויצאתי ללכת אל הכותל.


דממה מפליאה, טעונת מתח, שררה על הקהל הרב שמילא את הרחבה, ובעוד אני מופתע ממנה, כה בלתי רגיל היה השקט הזה, ראיתי ששערי ארון הקודש שלפני הכותל נפתחים ושני זקנים מוציאים מתוכו ספרי תורה עטורי כתרים של כסף, ומייד לכך נשמע קול החזן מהדהד בכל מרחב העצרת העצומה הזאת, “על דעת המקום ועל דעת הקהל…” ופסוקים אלה, המתירים להתפלל עם העבריינים, חזרו שלוש פעמים. הייתה שתיקה של דקה, ואז בא הרגע הגדול, כאשר בקול לא נשמע כמעט, קול לחש כמו קול בוכים, ואף־על־פי־כן הולך למרחוק, רעדו באוויר המילים “כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי…”

שלוש פעמים הושמע ביטול הנדרים הזה, ומפעם לפעם בקול חזק יותר, ואחריו שלוש פעמים, עם הקהל כולו, במקהלה אדירה: “ונסלח לכל עדת בני ישראל” וכו', ומייד לאחר זאת, בכעין תרועת ניצחון של המוני עם ישראל: “ויאמר אדוני, סלחתי כדבריך.”

חרדת הקודש שהאוויר היה טעון בה, התפוגגה מעט־מעט עם הפסוקים הראשונים של תפילת מעריב, ומשגברו הלחשים והרחשים בקהל, שמעכשיו לקח חלק פעיל בשינון פסוקי התפילה, כי נוסחה היה שגור וידוע, ומעין המולה פשטה בו, שמעתי בקושי את המושר בפי החזן, ואת המפוזם בפי מאות המתפללים. לפתע, כאילו צץ מן האדמה, הופיע לעיני אותו בחור מוזר שבשעתו הראה לי את ‘ספר האמת’, הושיט לי, בשתיקה, מחזור וטלית, ואמר: בסוף התפילה תשים את אלה על דוכן ההוא, והצביע על שולחן קטן בקצה השמאלי של הרחבה. הפטיר, “גמר חתימה טובה”, והסתלק. מבטי הנדהם ליווה אותו עד שנבלע בקהל, ואז התעטפתי בטלית, וניסיתי להקשיב לתפילה. ואם כי היה מחזור פתוח בידי, פיגרתי אחר רצף הפסוקים, ולמרות כל השתדלותי לא יכולתי להשיגו.

סגרתי את הספר והרהורי נדדו אל הצפוי לי בימים הבאים. למחרת יום הצום אסע לתל־אביב, אבוא אל בית אמי, אל חדר העבודה שלי, הוא חדר אבי ז“ל, שמדפיו עמוסים בספרים, ועל שולחנו פזורים דפים עם כתב־ידי שטרם הודפסו במכונת כתיבה… לפתע נדמה היה לי שמשהו מרחף גבוה מעל לראשי. נשאתי עיני למעלה ונדהמתי לראות מעין ענן של גבעולים יבשים, ארוכים ודקים, בדומה לגבעולי שיבולת־שועל, מעופפים במרום, סובבים במעגלים, וכשהוספתי להתבונן בהם ראיתי שאין אלה אלא אותיות של כתב כנעני. הכתב המוכר לי כל־כך. הנה הזנבות המתנפנפים של מ”ם ושל פ“א, הנה הדגלונים הקטנים של דל”ת ושל ה"א… נשימתי נעצרה מרוב תדהמה. כמו מרחוק הגיע אלי קול שירת החזן והקהל, “יעלה תחנוננו מערב, ויבוא שוועתנו מבוקר, וייראה רינוננו עד ערב”. האותיות שוטטו, כנחיל של זבובונים, לעבר הכותל, השתהו רגע מעליו, חזרו והתעופפו מעלי, ניסיתי להבחין אם כן מצטרפות למילים, אך הן התבוללו אלה באלה. פליאה גדולה הייתה זו, נעלה מהבנתי. “כי הנה כחומר ביד היוצר… כן אנחנו בידך, חסד נוצר, לברית הבט ואל תפן ליצר…” הגיעו אלי קולות המתפללים. ולפתע נעלמו היצורים הפלאיים האלה, כמו מטאורים הנמוגים בחלל, ללא השאר בו עקבות, והשמים היו ריקים מהם. נשארתי על עומדי עוד כמה רגעים, מקווה שיישנה המחזה, אך רק כוכבים נצנצו ברקיע, ומחצית פניה של לבנה, שמחר, לאחר הנעילה, יקדשוה המתפללים, יברכוה שתתחדש חודש בחודשו, וירקדו כנגדה, דוד מלך ישראל חי וקיים.

פילסתי לי את דרכי בקהל הגדול אל הכותל, ובהגיעי אליו הוצאתי בחשאי את הפתק מכיסי והטמנתי אותו בהיחבא באחד הסדקים שבין אבניו.

לא היה לי רצון להישאר ולשמוע את התפילה, הרצופה חזרות אינסופיות של “על חטא שחטאנו” ו“אבינו מלכנו”, ו“עננו אדוני עננו”, עד סופה. פסעתי אל השולחן שבשולי הרחבה, הנחתי עליו את הטלית ואת המחזור, ומשם, על ראשי בהונות, כמתגנב, פניתי לעבר שער האשפות.


 

כא.    🔗

כל הדרך הארוכה אל המושבה הגרמנית ביעת אותי המחזה של האותיות שהופיעו לעיני בשמים. מה באו לומר לי האותיות האלה, שכולן אותות, כנאמר בספר יצירה, וששלוש האותיות שרשמתי אני על הפתק לא היו בהן? השביל המוליך אל הר ציון היה חשוך, איש לא הלך בו בשעה זאת מלבדי, ורגלי ניגפו מדי פעם באבנים ובשיחים. מועקה כבדה רבצה עלי, כשחשבתי על כך שהאותיות שנגלו לי לרגעים מעטים נמוגו כליל, ללא השאר עקבות אחריהן. כמוהן, אמרתי לעצמי, גם הכנענים עצמם – שלא כשוּמרים והאכדים, המצרים והפרסים, או האצטקים והמאיה והאינקה בעברו האחר של כדור הארץ, שהורישו לנו לא רק פירמידות ומקדשים ופסלים וציורים, אלא גם מיתולוגיה ושירה – הם, הכנענים, נמוגו משמי ההיסטוריה ללא הותר לנו דבר – אם לא למנות את הפיניקים בקהלם – לבד מקווי האותיות הכחושות שהורישו, שאיש לא זוכרן עוד. וכך יהיה גם גורלי, אמרתי בליבי… האומנם אין חיים לאחר המוות?… ולפתע, בעומדי על הפסגה, ואורות העיר, על אלפי פנסיה ומנורות בתיה נצנצו במרחב שלמטה ממני, דומה היה לי המוות לא כסוף החיים, אלא כ“טוב מאוד” – כמו שדרש רבי מאיר פסוק בבראשית – מרחב אינסופי שאפשר לפרוש בו כנף ולרחף בו ללא מצרים, חופשי למלא בו כל אוות נפשך, ואין בו מותר ואסור, ואין בו צער ואכזבה וחרטה, ורגשות אשם…


* * *

ברגע שנכנסתי להוספיס, הושיטה לי הנזירה התורנית פתק, ואמרה: הגברת הרכבי, אמא שלך, צלצלה לפני שעה, ביקשה שתתקשר עוד הערב. נסערתי: אמי? בליל יום הכיפורים? קרה אסון? בפתק רשמה הנזירה את שמה ואת מספר הטלפון בביתנו.

מיהרתי לחדרי, הרמתי את השפופרת, ובלב רועד, מצפה לרע ביותר, חייגתי את מספרנו. יודא? שמעתי קול חלוש, היית בבית־כנסת? אתה מרגיש בסדר? תשמע, יש לי בשורה רעה. ואחרי רגע: אסנת איננה. – מה?! צעקתי. – אמה צלצלה לפני כשעתיים והודיעה לי על מותה. ביקשה שתתקשר. – אני לא מאמין! חנקו דמעות אל גרוני, איך מתה? לא יכול להיות! – התאבדה כפי הנראה. זה מה שהבנתי מדבריה. על־כל־פנים עליך להתקשר אליה עוד הערב. תרשום את מספר הטלפון שלה, שמסרה לי. ולאחר שתיקה קצרה: הלב נשבר בי. אהבתי אותה.

מזועזע ישבתי על המיטה מבלי יכולת להשמיע הגה. אמי עוד ניסתה להביע כמה מילים של נחמה, של עידוד, וסגרה את הטלפון. לא יכולתי להניע איבר. המילה “התאבדה” לוחכת את מוחי, מרצדת בו כלהבה, ופניה של אסנת לא סרות מעיני. הארשת שלהן כה טרגית, כאילו משנים הכינה עצמה להתאבדות. כאילו צפוי היה הדבר. כשראיתיה בכך, הייתי אומר לעצמי: זה צפון בתוכה. כאילו ממתין להתממש.

רק לאחר רגעים רבים מצאתי בי כוח להרים את השפופרת ולחייג את מספר הטלפון בריחניה. – אז אתה כבר ידוע, שמעתי את הקול השבור של אמה, ולאחר רגע, בקול חלוש, שלא נשמע כמעט: מן הרגע שהודיעו לי אני שואלת למה, למה היא עשתה את זה… היום, בחמש בבוקר, מעיר אותי צלצול טלפון, מישהו אומר שהוא מדבר מאיסלנד. אני לא מבינה אנגלית, אז הוא שואל אם אפשר לדבר עם אדון חרשיד. נבהלתי, הערתי את בעלי, הוא מבין קצת אנגלית, לקח את הטלפון, אמר יס, יס, יס, ראיתי הוא חיוור כמו הסדין, שואל האו, האו, ואחרי רגע מוריד את השפופרת ואומר: אסנת מתה. התעלפתי. וכשהתעוררתי, שאלתי איך? מתי? אמר: לקחה את החיים שלה, בים, לפני שני ימים. צעקתי, בכיתי, לא! לא! לא! ראיתי אותה טובעת, רציתי לקפוץ לים, להציל אותה… אני לא אתן לה למות… אלוהים! למה למה למה… אחר־כך אמרתי שצריך להביא אותה הנה, לקבור אותה פה… בלעי שתק. אחר־כך, בצהריים, צלצל לאיסלנד, דיבר עם האיש של אסנת חצי שעה, יותר, וכשגמר, אמר לי שכבר קברו אותה שם, וגם ככה, אמר, אי־אפשר היה לקבור בבית־הקברות שלנו, כי היא מתה לא מוסלמית. והאיש של אסנת סיפר לו שהשאירה דף ממחברת שעליו כתבה שני מילים…

אתה יכול לבוא הנה? שאלה, אני מבקשת. אמרתי שאבוא.

יום כיפור, והתחבורה בעיר משותקת. החלטתי ללכת לעיר העתיקה ולנסות למצוא מונית שתסיע אותי לריחניה.


בחמש וחצי בבוקר, לאחר לילה ארוך של נדודי שינה, כשאת דמיוני מבעתים מראות של ים זועף והררי קרחונים, ומראה פניה של אסנת הנאבקת בגלים וקוראת הצילו, קמתי בהחלטה להגיע לריחניה עוד היום ויהי־מה. משם אסע הביתה לתל־אביב. ארזתי את חפצי בתרמיל המסע שלי, ניגשתי אל דלפק הקבלה, צלצלתי בפעמון הקטן שעליו, ולאחר כמה דקות הגיעה הנזירה התורנית, עפעפיה דבוקים בשינה. הודעתי לה שבאופן בלתי־צפוי אני נאלץ לעזוב את ההוספיס בדחיפות וביקשתי לשלם את המגיע בעד האיכסון. הנזירה התפלאה מאוד: ביום כיפור? אמרתי לה בקצרה שקרובת משפחה שלי נפטרה, והוריה, בגליל, מחכים לבואי עוד היום. היא חישבה במחברתה את המגיע ממני, ביקשתי שתוסף לכך סכום מסוים עבור הסודני ששירת אותי, ולאחר ששילמתי לה בצ’ק, נפרדתי ממנה בדברי תודה, ויצאתי.

העיר הייתה שרויה עדיין בתנומה, ובאור המהסס שטרם זריחה, כשהעצים שבחצרות ולצידי הרחובות עומדים זקופים וגאים בטלליהם – נחה עליה שלווה מפויסת, כמעט כפרית. עליתי, נושא את תרמילי הכבד בידי, מן המושבה הגרמנית אל ימין משה, עברתי על פני תחנת הקמח של מונטיפיורי, ירדתי לעבר חוצות היוצר, ומשם עליתי אל העיר העתיקה.

בשער יפו חנו שתי מוניות ללא נהגים. רק לאחר שהתהלכתי מעט סביבן, הופיע אחד מן הסימטה הסמוכה ושאל לרצוני, אמרתי שעלי להגיע לגליל, לכפר ששמו ריחניה. ריחניה? לא שמע את השם. אמרתי לו: כעשרה קילומטר צפונה לצפת, ושאלתי כמה יהיה עלי לשלם. הוא חשב מעט ואמר, מאתים וחמישים לירות. לא התמקחתי איתו. אמרתי שיהיה עליו להמתין לי שם כשעה ולהסיע אותי בחזרה לתל־אביב. פתח את דלת המכונית, ונכנסתי.

הנהג בחר במסלול הקצר: ליריחו, משם לאורך בקעת הירדן לטבריה, משם לצפת. הזהרתי אותו לבל ייכנס לשתי הערים האלה, אלא יעקוף אותן בכבישים צדדיים, כי קנאים עלולים לרגום אותנו. ישבתי במושב האחורי, השענתי ראשי על המסעד, ורגעים מעטים משעה שהגענו לבקעה, נרדמתי. לאורך כל הדרך ישנתי שינה טרופה בסיוטים, והתעוררתי לסירוגין. בכל פעם שפקחתי את עיני התפלאתי למראה הנופים הנשקפים לי מבעד לחלון, כאילו חדשים הם לי, בארץ אחרת. רוח שרבית נשבה מול פני, נושאת ריח מוץ, חציר, פרחי בר, זבל בהמות, והגבעות משני צידי הכביש היו מאובכות באבק גיר. יישובים קטנים, עם שורות בתים אדומי גגות, שלא הכרתי את שמותיהם, הפתיעו אותי בקיומם. מתי צמחו בערבה השוממת הזאת ואני לא ידעתי? מי חי בהם? שוב נעצמו עיני, וכשפקחתין שנית, כבר האיר היום, וזהר אלי, במפתיע, כמו מתנת פלאים משמים, הבוהק המסנוור של הכינרת.

לילה שלם, לפני ארבע או חמש שנים, בילינו לחופה. ליל שרב היה, ואסנת הייתה ערה כל השעות, ישובה על השמיכה ועיניה פקוחות אל התכול המאפיל של האגם, שנצנוצי כוכבים מרצדים על פניו. השתוממתי איך היא יכולה לשבת כך ללא תנועה שעות רבות כל־כך, עד עלות השחר, כשארגמן פשט אט־אט על המזרח. כשבקעו קרני השמש הראשונות, פרצה בצחוק שובבי, וכששאלתי על מה היא צוחקת, אמרה: כי העולם שמח.

בשמונה וחצי הגענו לריחניה. אמה, סנדה, יצאה מפתח ביתה ברגע שנעצרה המונית על השביל, בצל הברושים. באה לקראתי, אחזה בידי, בשתי ידה, ואמרה, אני מודה לך מאוד שבאת. אמרתי לנהג שאשהה פה כשעה ושאלתי אם ימתין לי. אמר שימתין. והשארתי בידו את תרמיל המסע שלי.

נכנסתי עם סנדה אל הבית. הושיבה אותי ליד השולחן במטבח, העמידה לפני כוס מים קרים, ובהתיישבה, קוננה: איזה אסון, איזה אסון, איך אני אחיה עכשיו, בלי הבת שאני כל־כך אהבתי… היא הייתה מלאך… השפילה עיניה אל ידיה, שהיו מונחות על השולחן, ואחרי שתיקה, אמרה: נעשה לי חושך בעיניים כשסיפרה לי, לפני שנה בערך, כשבאה לכמה ימים מן הארץ ההיא בצפון, שהיא עזבה אותך לתמיד. למה? למה את עשית את זה? שאלתי אותה. מפני שאני רעה בשבילו, אמרה. הוא אוהב אותך! אמרתי, כל אחד רואה שהוא אוהב אותך! הוא בן־אדם טוב ואני רעה, אמרה. היא הייתה חלום, הייתה כמו ורד לבן, אבל היה לה שחור בלב.

חשתי לחץ כזה בחזי למשמע המילים אני רעה בשבילו, שבכי חנק את גרוני. איך לא הבינה כמה טובה הייתה בשבילי, כמה השתוקקתי לאמצה חזק אל חיקי ללא היפרד לעולם.

ולאן הלכת? שאלתי אותה, המשיכה סנדה לתנות את כאבה, למה רחוק כל־כך, אל סוף העולם? שאף אחד לא יֵדע עלי, אמרה. ממי את בורחת? אמרתי, מכל האנשים שאוהבים אותך! ואת בטוחה ששם יהיה לך טוב יותר? היא שתקה. כשאני זוכרת איך הייתה לה תמיד שרשרת דקה עם מגן־דויד קטן על הצוואר, שהיא לא הורידה אותה ביום ובלילה… אני חושבת אולי ברחה אל החיים שאחרי המוות…

שתקנו. ברחה אל עולם הדממה, אמרתי לעצמי.

עכשיו אני רוצה להראות לך משהו, שבשבילו ביקשתי שתבוא הנה, קמה סנדה ממקומה ויצאה אל החדר השני.

חזרה, ודף נייר מקופל בידה.

תשמע, כשהבעל שלי שאל בטלפון את האיש מאיסלנד איך יודעים שאסנת איבדה את עצמה, אולי התרחקה יותר מדי מהחוף וטבעה בים הסוער, סיפר לו שהיא השאירה על השולחן דף ממחברת ועליו שתי מילים באותיות שאף אחד לא ידע. הם הביאו את הדף אל פרופסור מומחה מן האוניברסיטה שלהם, והוא אמר מה כתוב שם. בעלי שאל אם הוא יכול לשלוח לו את הדף. והוא שלח לו צילום במכונה, אל המשרד שלו במשטרה.

אתה יוכל לקרוא את זה? פרשה את הדף לפני על השולחן.

נדהמתי. היו אלה שתי מילים באותיות כנעניות־עבריות:

“בעל”, ומתחת לזו: “יודא”.

לא יכולתי להסיט מבטי מן המילים. צמרמורות עברו בי.

זה עברית עתיקה אמרו לי, הוסיפה גם היא להתבונן באותיות.

כן, אמרתי, את המילה “בעל” מצאנו כתובה על אבן, אצלכם בחורשה.

היא לא אמרה כלום על זה.

תאכל משהו?

אני צם. יום כיפור היום.

כן, אני יודעת.

תוכלי להשאיר לי את הדף הזה? אני אשלח לך העתק.

כן, אני חושבת שהיא כתבה את זה בשבילך.

קיפלתי את הדף ושמתי אותו בכיסי. שתקתי. לא היה בכוחי לדבר על אסנת. קמתי ואמרתי שעלי לנסוע לביתי.

לפני שאתה הולך אני רוצה לתת לך משהו.

יצאה שוב לחדר הסמוך וחזרה עם מחברת בידה.

זאת מחברת שלה. אני לא מבינה מה כתוב בה. זה האותיות העתיקות האלה. תשמור אותה אצלך. שיהיה לך לזיכרון.

פתחתי את המחברת. שורות שורות של מילים באותיות הכנעניות־עבריות, כאילו התאמנה בכתיבתן.

הודיתי לה וישבתי איתה עוד כעשר דקות כשאני מנסה לפענח את הכתוב במחברת. לתמהוני הרב ראיתי שהיו כתובים בה, באותיות כנעניות, כמה פסוקים מן המקרא, מישעיהו, תהילים… האם העתיקה אותם ממני?

כשקמתי להיפרד מסנדה, אמרה בדמעות בעיניה היא מקווה שאבוא שוב לבקר. בעלה היום בתורנות חג. גם הוא רוצה מאוד לשמוע ממני על אסנת ולדבר איתי.

המונית המתינה על יד הבית. הערתי את הנהג מתנומתו, וביקשתי שיסיע אותי למקום שאראה לו, לפני שנצא לדרך הארוכה דרומה.

עצרנו לפני החורשה. הנהג יצא להתהלך בסביבה, ואני ירדתי בשביל המוכר לי, אל המכתש הקטן. חיפשתי את הסלע המלבני החלקלק, “אבן הברית” שלנו, ולאחר שפיניתי את סבך ענפי המרווה וסילקתי את עלי השלכת, מצאתיו. לתדהמתי היו חרוטות עליו רק האותיות ח־מ־ל, ללא ב־ע־ל.

ניסיתי להבין מה פשר הדבר. איך חזרו ונחרטו על הסלע אותיות שלא מצאנו אותן ביום השנה לנישואינו, ואיך נמחקו האותיות שאסנת ראתה אותן כסימן הברית שבינינו? ידו של מי הייתה בדבר? זכרתי מה שאמר ברזאני על צירוף המקרים, ושם הסבר לא עלה על דעתי. רגעים רבים ישבתי אילם מול שלוש האותיות ח־מ־ל וחשבתי על פשרן.

חזרתי אל המכונית.


 

כב.    🔗

רק מכוניות בודדות נסעו על הכביש היורד דרומה. פסחנו על צפת, וכשירדנו ממירון והגענו אל המדרון המתעקל ליד פרוד, המוקפת עצים גבוהים ומי פלג, עצר אותנו שוטר תנועה והנחה אותנו לחנות בצד הדרך. יצאנו מן המכונית לשאול מה קרה, ואז נגלה לעיניו מראה התאונה: אופנוע הפוך שחסם את הכביש, ולפניו משאית שהפגוש שלה מעוך. בהתקרבנו למקום ראינו גם כתמי דם בין רסיסים רבים של זכוכית ומתכת. כעבור רגעים מעטים הגיעה גם מכונית משטרה ושני שוטרים יצאו ממנה, החלו סוקרים את כלי הרכב המעורבים בתאונה ואת סביבתם, וחוקרים את נהג המשאית הערבי, שעמד בצד הכביש, חיוור ועיניו אדומות. שאלנו את השוטר שעצר אותנו מה אירע לרוכב האופנוע, אם נפצע או נהרג, ואמר שנפצע קשה ואמבולנס של מגן־דוד אדום אסף אותו והסיעו לבית־החולים בנהריה. רק יפנו את האופנוע מן הכביש, תוכלו להמשיך לנסוע, אמר.

כעבור כרבע שעה הופיע גורר, ובעזרת מנוף ושני פועלים שהביא איתו, הטעין את האופנוע החבול על גבי משטח הרכב. לאחר משא ומתן קצר בין נהג הגורר והשוטרים, פנה מערבה והסתלק.

המשכנו בדרכנו דרומה, ובראשי מנקרת ללא הרף השאלה בדבר פשר הופעתה מחדש של המילה “חמל”, חרוטה באותיות כנעניות, על גבי הסלע, יחידה, ללא ה“בעל”. האם יש בה כוונה כלשהי כלפי? רמז, או מסר? בשורה או אזהרה? האם הכוונה היא שאני ראוי ל“חמלה” על חטאי הרבים? איזה מהם? בחסדו של מי אני ראוי לחמלה על כך? אחר־כך חשבתי על התכונה הקסומה של הלשון העברית ששיכול אותיות שבה, מהפך את מובן המילים, כמו בפעלים “עמוד” – “מעוד”; “צעור” – רצוע“; “אַגֵּד” – “דאג”; “הָכֵל” – “כָּלֶה”; “קשר” – “שקר”; ועוד ועוד עד אין־ספור. אם כך, אמרתי, אפשר ש”חמול" מתכוון אמנם ל“מחול”, כלומר, לסלוח (לסלוח למי? לסלוח על מה? לסלוח לאויבי? האם יש לי אויבים?, או ל“חלום” (שעלי להבין א חלומותי? לבקש את פתרונם?) או ל“לחום”, שחייב אני לצאת למלחמה (נגד מי? נגד מה? האם עומדת לפרוץ מלחמה?). הנהג ביקש רשות ממני לפתוח את הרדיו, כדי לשמוע מוזיקה או שיחות, כי הוא נוטה כבר להירדם. הרשיתי לו ברצון, רק ביקשתי שלא ישמיע בעוצמה גבוהה מדי, כי עלי לחשוב… הוא הודה לי, וכשפתח את הרדיו, בתחנת רמאללה, הסתלסל בחלל המכונית קולה החרישי של זמרת בפזמונים ערביים.

ושוב עלתה לעיני דמותה של אסנת, והשמים חשכו מעלי כשראיתי את פניה היפות, העצובות לאין פשר, כשהיא ניצבת על צוק סלע ועומדת לזנק אל נחשול המים השוצף למטה, ואני רוצה לצעוק, לא! לא! אל תעשי זאת! וכשנזכרתי בדבריה של סנדה על הוורד הלבן והלב השחור, השתורר בי הלחן הנוגה של שיר מימים רחוקים – “אשיר לך שיר עתיק נושן / אשיר לך זמר על שושן/ היה היו לפני שנים/ שני שושנים שני שושנים / היה זה כבר, רחוק היום… / אחד לבן, שני אדום…”

בהגיענו לסביבות שפרעם הייתה השעה שתים־עשרה, והנהג עבר לתחנה אחרת כדי לשמוע את מהדורת החדשות. ביקשתי שיגביר את עוצמת הקול, שכן ידיעת הערבית שלי מספיקה להבנת עיקרי המהדורה הזאת. הידיעות היו מבהילות. המילה “חַרְבּ” – מלחמה – חזרה ונשנתה, והקריין דיווח על חטיבת שיריון מצרית שחצתה את תעלת סואץ ופרצה את קווי המשלטים הישראלים, וכן על כניסת גדודי שריון ורגלים למרחב סיני. הדם אזל מפני וחשתי לחץ חזק בחזה. מלחמה – הודיע לי הנהג, כשהוא משקיף עלי מבעד הראי שמעל ראשו. המצרים עולים על ישראל. הרבה דם יהיה.

ביקשתי שיעבור לתחנה ישראלית, לגלי צה"ל, או לרשת ב'. הוא לחץ על כמה כפתורים ולא מצא דבר. רק כעבור רגעים מספר נזכרתי שביום כיפור כל התחנות העבריות משותקות. כל הדרך משם עד השפלה ביעתו אותי מחזות זוועה. הפצצות מן האוויר, הרוגים, הרס. משקרבנו לתל־אביב, ראיתי שהעולם נשתנה ללא הכר. לא עוד יום כיפור. לא עוד שבתון. ג’יפים צבאיים רבים עברו על דרכנו, וכן מכוניות פרטיות. לא הבנתי מה מתרחש. כבר לא הריתי לנהג לעקוף את העיר. הנחיתי אותו לעבר ביתי. כשהגענו סמוך אליו, נשמעה צפירת אזעקה מחרידה, ששיתקה לרגע את העולם כולו. נעצרנו באחת. שמעתי את פעימות ליבי הולמות בחזי. כן, זו כבר המלחמה פסקתי.

מלחמה! נשא הנהג את ידו וגיחוך עלה על שפתיו. לקחתי את תרמיל המסע שלי, שילמתי לנהג את המגיע לו, ובהיפרדו ממני, אמר: בִּיסִיר חֵ’יר! – יהיה טוב! – הלוואי, אמרתי. בו־בזמן נראו המוני מתפללים יוצאים מבוהלים מבית־הכנסת שברחובנו וממהרים איש־איש לדרכו. עיכבתי אחד מהם ושאלתי אם הוכרז על גיוס כללי. – אם לא קיבלת עדיין צו שמונה, שב בבית וחכה, אמר.

אמי השמיעה קריאת בהלה בראותה אותי על הסף: אתה?! מאין אתה בא? איך? ביום כיפור? סיפרתי לה שנסעתי בבוקר לריחניה ועכשיו אני חוזר משם. ישר למלחמה, אמרתי. – כן, זאת כבר מלחמה, נאנחה, לא תיארתי לי שנגיע לידי כך. – התקבל צו גיוס בשבילי? שאלתי. – לא, שום דבר לא התקבל בשבילך. עמדתי ליד החלון וראיתי תנועה בלתי פוסקת של צעירים ברחוב, רבים מהם במדי צבא ונושאים קיטבגים על כתפיהם. – אני הולך, אמרתי. – לאן? – לפיקוד החטיבה שלי. – אתה חייב? – אני חייב להתייצב. אינני יודע אם יאיישו אותי מייד למשימה, או במועד מאוחר יותר.

נכנסתי אל חדרי, פתחתי את ארון הבגדים והוצאתי ממנו את מדי ב' שלי. תחבתי לתוך תרמיל צבאי שהיה שמור אצלי את הציוד האישי ההכרחי ליציאה של זמן ממושך, וחזרתי אל אמי להיפרד ממנה. אתה הולך? שאלה שוב. ולאחר שתיקה קצרה: שלוש מלחמות עברתי, לא תיארתי לעצמי שיהיה עלי לעבור גם רביעית. ואחרי שתיקה נוספת: חלמתי הלילה על סבא שלך. אני עומדת ליד עץ הזית העתיק שבחצר ביתנו בראש פינה ומנסה למסוק כמה זיתים מן הענפים הגבוהים. פתאום סובבו אותי המון דבורים, התנפלו עלי והחלו לעקוץ אותי. צעקתי, אבא! אבא! אבל אבא היה רחוק ולא שמע. הרמתי מעדר שהוא השאיר על יד העץ והתחלתי להניף אותו כדי לגרש את הדבורים. המעדר נפל מידי ונתקע באדמה. אמרתי: אבא, למה לא ביקשת להיקבר בראש פינה? למה בהר הזיתים? הוא לא ענה. לא נשמע קול מקברו. הסתכלה בי במבט מלא חמלה, ואמרה: מוזר החלום הזה, לא? כבר שנים לא חלמתי עליו. לא עניתי לה. היא שמה ידיה על כתפי ואמרה: חזור בשלום. ונשקה לי, דמעות בעיניה.

בדרכי אל הפיקוד נעצרתי כששמעתי פתאום קול של נהי, כמשווע לעזרה, כאילו בוקע מאי־שם בחלל. האם זה קולה? נחרדתי. לא. אין זה הקול שלה, ניסיתי להרגיע את עצמי. אבל הרטט בליבי לא חדל.

נזכרתי שבהיותי בבית־הקברות בהר הזיתים, הבטחתי לעצמי לשקם את קברו ההרוס של סבי ולהקים עליו מצבה ושמו חקוק עליה: אברהם בן מנחם.

והרוח תשוב אז אל אלוהים אשר נתנהּ.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35414 יצירות מאת 1806 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!