א

כל העלילות התנ“כיות מסופרות בלקוניות שאין אח לה ומשל, – הוא סגנון־הכרוניקה העתיק, שידע את הסוד הנשגב של צמצום דברים, שאינו גורע מאום מן המאורע ואף אינו מטשטש כלום, אלא אדרבא, – כאלו פותח לך אשנב לראות בו פרטים נוספים ומעשי־לוי של העיקר; ואם־כן לא תמה הוא, אלא טבעי מאד ומובן בתכלית ההבנה שיש כאן אחיזה טובה ומזומנת להתבוננות מבעד לאשנב כדי לאסוף את המראות הנרמזים, הכל לפי כוחו המדַמיֵן של המתבונן, להרחיב את העלילה על אחריות הכשרון העצמי ולהעלותה בדרך זו או זו, אם על הניר ואם על הבד; הכוח־המושך הצפון בעלילות־התנ”ך כמות־שהן בשביל המשורר, המספר ומחבר־המחזות – מוסבר כל־כך, שאין כל צורך ואין כל טעם לצדוק המעשה, הנשנה וחוזר בכל לשון ואומה ובכל דור ודור כמעט; והאם לא ברוך הוא, כי כל יוצר רציני ובעל עצמיות שש להעמיד בנסיון את כושר דמיונו להיות מופעל דוקא מן המוכן וקים בהיסטוריה יותר מאשר מן הבדוי שעל ידו וכאלו מופקר לשרירות לבו, ואף לבחון את כשרונו האמנותי להלביש לבושים עצמיים לדמות קדומה ואעפי"כ לא לפגום במאומה את הויתה כמות שהיא טבועה בדעת העולם? וראויה סוגיה זו למחקר היסטורי־ספרותי מקיף, העלול לרתק אותנו בכללו של הענין ובפרטיו המרובים מאד, בודאי, והשונים זה מזה, לפי רוחו של זמן, לפי טעמו של עם, לפי אפיו של אמן, ואפשר שמחקר מסכם כזה עשוי גם לפתוח אפקים חדשים ולחשוף אפשרויות השקועות מתחת לשכבות־שכבות של ההיסטוריה ואינן נראות עוד לעין.

ב

ודאי לנו, כי בין כל היצירות הפיוטיות בעברית שנושאן לקוח מן התנ“ך – שמורה שימת־לב גדולה ויחס־החשבה מיוחד לפואימות הליריות של י. פיכמן, ששוב שכללן וכנסן מחדש (ביחד עם מחזורי שירים אחרים) בספר ששמו “דמויות קדומים”, הדגש, אם החזק ואם הקל (הכל לפי כונתו של המשורר) אינו אצל י. פיכמן על העלילה, וכל־שכן שלא על ההוספה עליה מצדו, אלא על רחשי־הנפש ועל הגות־הלב, שהוא משערם, – לא כי, – הוא שומעם־כמו, יודעם־יפה כדעת את המוחשי; וי. פיכמן נותן בפי הנפשות התנ”כיות, אם בדרך של מונולוג, או בדרך של דיאלוג שכמוהו כשני מונולוגים בזה אחר זה דברים כה בהירים, מחשבות כה אפיניות, רגשות כה מסוימים עד שאלה דוקא מצטרפים לעצמתה של עלילה; רק עוד אצל ר. מ. רילקה אנו מוצאים ליריקה עדינה עד תכלית כזאת, מין ציור־שרטוט קל־מרחף והוא בכל־זאת כה גברי; רעיונות נועזים והם מובעים בצניעות כזאת, בחבאי כזה; רות המואביה, נעמי חמותה, מלקטי־השבלים בשדה־בועז, בועז בגוף שלישי – כולם מופיעים בפואימה “רות” של י. פיכמן כמין צלליות באופירה מוסיקלית, ואעפי“כ – צעדן של הצלליות איתן כל־כך, תנועותיהן מחוטבות, דבּוּרן חתוך וצלול עד מאד; ועד מה משולבים תופעות הטבע, מזגי האויר וגלויי הנוף – עם הנפשות הפועלות, עם המעשים השונים מדי פעם, עם ניע וזיע של הנפש פנימה, עם מהלכה של המחשבה; הספירה כולה אצילה ואעפי”כ – אין היא גוזרת על היצרים הטבעיים, ואדרבא – היא מחזקת אותם על ידי העדון דוקא; ואפילו הפרימיטיביות אינה נפגמת לא בכוחה ולא בהדרה על־ידי שהיא מוצגת לפנינו בזה, כאלו היא גלוי תרבותי; ההרמוניה הנכספת ע"י המשורר והמושגת על ידו – אינה נבנית מטשטוש היסודות הדיסהרמוניים שביקום ובטבע האנושי, אלא בדרך של הכרה בזכותם וכוחם ומתן ספוקם לא באונס ומאונס, אלא בפשטות ובטבעיות:

וּמַעֲיָנְךְ, הוֹי גֶבֶר זָר וָטוֹב,

הוֹמֶה אֵלַי מִדִּמְמַת הַגֹּרֶן

וִיצַו: הַרְטִיבִי עֲלוּמַיִךְ טֶרֶם

יִבְּלוּ, בְּטֶרֶם אֵבֶל אֲכָלָם!

אַךְ, צַעֲדִי, רַגְלִי, לְאַט. אַל תְּמַהֵרִי!

ג

את הרוח הלירית הזאת אשר ב“רות” אנו מוצאים גם ב“אבל דוד”, ב“יואב” ובשתי הפואימות על שמשון, – אולם כמה שונים הצבעים, מה עשירים הניואנסים של ההרגשות ושל החויות אצל כל אחת מן הנפשות הנ"ל; ואם כי השירים אינם קצרים, אתה חש בעליל בחשול המראות ובצמצום התאורים ביד אמן, הנותן בשפע ועודו משַׁיֵּר, מתוך רחבות־יד ומתוך הטעם הטוב והמעודן; הנה שר י. פיכמן על דוד המלך, אבל אינו בהול ואינו להוט לצוד בבת־אחת את כל האוצר העשיר של עלילותיו ולקנות את כל האגדות הנפלאות שעליו, אלא די לו ברגע אחד מן הרגעים הדרמתיים, יותר נכון בקפל אחד, הלירי דוקא אשר בפורפוריה הדרמתית של המלך, – ועד מה מפליא המשורר לדובב את הרגע הזה, להנעים זמירותיו עליו:

וָאֲצַפֶּה לְדִין כְּצַפּוֹת־לֵב

לִגְמוּל, לְאוֹת רָצוֹן, וְלֹא יָרֵאתִי.

וָאֲבָרֵךְ אֶת הָרָעָה, נֻבְּאָה לִי,

וּלְכָל שׁוֹאָה בַּמִּסְתָּרִים עָלַצְתִּי,

וָאַאֲמִין כִּי גְאֻלָּה עִמָּהּ…

אכן, יש לציין כי המבנה הכללי הראשון של הפואימות הנ"ל נשאר על כנו, וכן נשמר יסודו של הסגנון, אולם הפרטים לוטשו הרבה, ויד אמן מנוסה יותר עם הזמן ועם השירה – שִׁותה לצרופי הלשון, לקצב המהלך בין הדברים שלמות יתרה, ברק צנוע יותר וצביון קול מלא יותר, – אולם ענין זה ראוי, כמובן, להערכה מיוחדת, ואין להאריך בו ברשימה שכונתה לכללם של השירים ולא לפרטיהם.