רקע
ישראל זמורה
הבקורת ותולדותיה

א

פרופסור לספרות באחת מן המכללות האנגליות, י. ו ה. אֶטקינס, חִבר ספר מקיף, בן כמה כרכים, בתולדות הבקורת הספרותית באנגליה, מראשיתה ועד היום הזה. דעה מקובלת היא, כי ראשיתה של הבקורת במדינה זו חלה בימי הרנסנס של המאה הט“ז, וההיסטוריון הנ”ל מבקש להוכיח שאין הלכה זו הולמת את הענין למעשה כי על כן עוד במאה השביעית אתה מוצא גלויים ספרותיים כאלה שהתואר בקורת הולם אותם בהחלט. ומכאן ואילך, בכרך בן 200 עמודים, הוא מונה, בדרך של הרצאה מלומדת נרחבה, כמה וכמה עובדות מענינות, פרש כך וכך שמות של אישים שקבעו הלכות בעניני ספרות אנגלית, אם כי לא כדרך שעושים זאת מבקרים שמקצועם היום מוגדר ומותחם, כביכול ואמנם, – צודק המחבר בהשקפתו על טיבה של בקורת וטעמיה לא רק לגבי ספרות אומתו, אלא בדרך כלל, וראוי שאף אנו נקנה אותה לגבי הספרות העברית בבואנו לחקור את תולדות הבקורת שלנו, שאם לא כן נחטא לאמת, ותהא תרבותנו מתקפחת במדה רבה מאד, שעה שהננו מצמצמים את מושג הבקורת וקובעים, בתוקף הצמצום הזה, שראשיתה בתוכנו היא – מקרוב מאד, בכל אופן לא לפני המאה הי"ט; כי איך נקדם פני אשמה קשה בלקוי חוש הבקורת שאצלנו, והאיך ננמק את עצם האפשרות הזאת, שדורות על דורות לא היה כלל צורך ליצירה העברית לכל סוגיה במעשה בקורת?


ב

אכן זאת לדעת: – בשום פנים ואופן אין הבקורת סוג מאוחר של הספרות בעולם, שכן הוא כרוך בה מלכתחלה, ממש כמו בחינת־החשבון כרוכה מלכתחלה בכל פעולת־חשבון שהיא; ועל כן אין רואה את הבקורת כגלוי “נוסף” לספרות וכאלו משרת אותה, אלא מי שאינו מבין למהות, לרוח המחיה אותה; עם היצירה הספרותית הראשונה, זו שאנו מציגים אותה כאמנותית, – נוצרה בכוח, אם לא בפועל, גם הבחינה הבקרתית שלה, אם תרצה לומר – על ידי אותו יוצר־אמן עצמו; ולא לאמרה בעולם התכון החכם שאמר: “מי שאין עמו כח בקורת אין בו כל כח אמנותי שהוא”. והדבר הגיוני ואמתי לחלוטין; גם אם אנו מיחסים ערך גדול ככל הראוי להשראה רוחנית ולכשרון־מלידה, הרי בדוק ומנוסה, כי היצירה מחיבת עמל ממושך, יכולת נתוח מצד השכל לדעת מה לקרב ומה לרחק ממה שהעט מעלה ראשונה על הניר, כלומר – היוצר נזקק לחוש בקרתי לגבי עצמו וחבורו, אם פיוטי, אם פרוזאי, אם עיוני וכו'; נמצא, איפוא, שכל האומר “יצירה אמנותית” אומר בה־בשעה וממילא גם “בקורת”, ואין העיקר משתנה על ידי כך, שזו היא עוד בכח בלבד או כבר גם בפועל; ואם כן הדבר, הרי לא יתכן שתולדותיה של הבקורת בלשון מן הלשונות תהיה מאוחרת מתולדותיה של הספרות באותה לשון; ואם יש ומצב כזה אינו נראה לעינינו כדבר הגלוי, – מחובתו של היסטוריון משכיל ומבין לדרוש ולחקור לסבות מסתירות ולמצוא מה צורה ולבוש לבשה הבקורת בזמן מן הזמנים, ואין ספק כי יעלה בחקירותיו עובדות חשובות ומענינות מאד בנושא הנדון.


ג

וכל המעין בעובדותיה של הספרות העברית בגלגוליה השונים במשך תקופות רבות וזמנים ממושכים – ודאי שיגיע לכלל חדות גלוי הבקורת החבויה בתוך אותו תואר כפול, מקורי ורווח בישראל וידוע בשם – “הסכמות” ו“השגות”, אכן, אין ברצוננו להתעלם מזה, שניערו את ה“הסכמה” מטעמה הטוב הראשון ועשוה כמין “קמיע” וכמעשה של שיגרה; ואף על פי כן – ודאי הדבר, כי מלכתחלה היתה הכונה לדברי הערכה של חכם ובקי, של למדן ובעל טעם טוב, בוחן לבבות ומבין בכתיבה, ואת חות דעתו בקשו מראש, שאם לא כן פסול היה הכתב מלכתחלה ולא כדאי לעמול בהוצאתו לאור; ואלו ה“השגות” היו לכל הדעות סוג של בקורת, אם כי בעיקר של יצירות בשטח העיון וההלכה אבל כל הבודק ומנתח ימצא במקרים לא מעטים דברי חיוב ושלילה הנוגעים לנסוח הדעות וההלכות, והצעת תקונים בצרופי לשון ובסגנון; וכן הדבר גם בנדון הספרים שמספרם לגיון והמכונים בשם “ביאור” או “חדושים”; הנה כי כן אין כל ספק בלבנו, שלא רק בספרים הרבים של הרבנים־המשיגים, או המסכימים, המבארים והמחדשים, נמצא לא מעטים שראוי לצרפם לסוג הבקורת בעלת המשקל, אלא עד לימי תקופת ספרד כדאי לנו לחזור ולבחון את הדברים מן הבחינה הנדונה, כי גם שם צפוי לנו שלל רב ואפשר לאסוף ולצרף פרקי בקורת למופת בין דבריהם של דונש בן לברט ומנחם בן סרוק (הה, זה הפולמוס הפיוטי־בקרתי שביניהם!), של ר' אברהם אבן־עזרא, של שלמה אבן־גבירול ור' שמואל הנגיד. ולא כל שכן של ר' משה אבן־עזרא (בספרו הערבי “שירת ישראל”); פעם היה זה “וכוח” ידידותי, פעם “פולמוס חריף”, בשלישית – כעין “הערות בשולים”, לפעמים בצורת אגרת, לפעמים בדרך שיר וחרוז, ולבסוף גם עד לממדים של ספרי הערכה לחיוב ושלילה הגיעו; אם בפרושים לכתבי הקודש, אם בשאלות של דיוק הלשון, אם בעניני מצוות וחוקים חברתיים; אבל תמיד היה זה מיסודה של בקורת, לפי מושגי זמננו אנו, ואלו לדידם היו לכך תארים מתארים שונים, כשם שגם שאר סוגי הספרות היו להם תארים אחרים; הן גם התאר “פרוזה” לא היה ידוע אז, ושיר אלגי – נקרא תמיד “קינה”, והשיר הלירי כוּנה פעם בשם “שיר הגיון” וכדומה; וראוי, מאד ראוי, שיקום אחד בקי ומבחין שבתוכנו, שישים על שכמו את העול הגדול ומרבה־השכר הזה של חבור תולדות הבקורת העברית, ולאו דוקא מן הזמן אשר “מתחת לאף”' אלא מאז, מאז התחילה ספרות עברית בכלל, שהיא בלי ספק, התחלה גם לסוג הבקורת שבתוכה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35587 יצירות מאת 1816 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!