א

ספר אנגלי בשם “אלף־בית של הבקורת”, שקראתיו בימים האחרונים, חִזק בי את ההרגשה־המחשבה כי לטובת הספרות ולתועלת הקוראים וגם למען עצמו, הכרח הוא, שהמבקר יזועזע מזמן לזמן בבטחונו, הנעשה הרגל־כטבע, שהוא בעל מפתח להבנת מעלות יצירה טובה ולהשגת המגרעות בחבור נפסד בשדה האמנות, וכל מה שהוא כותב ־ ברור וקבוע אצלו, ועל־כן מי שאינו מקבל דעתו, כמוהו כפוגע־במלכות, רחמנא לצלן; ויותר מזה, – גם את אמנותם של הקוראים בכל־יכלתם של המבקרים – חובה להחליש מפרק לפרק, כדי להגביר אצלם את כוח הבחינה־העצמית, עד למדרגה החשובה ביותר: – לקרוא דברי בקורת ולהנות מהם אף־על־פי שאין הם תמימים עם הדעה המובעת, ולהפך – לסלוד ממאמר “הערכה” אף־על־פי שדעתם כדעת הכותב: ומה יש בספר הנ"ל המחזק, כאמור, את הלך־מחשבה זה? הלא היא הרצאת העובדה, בדרך של נתוח הגיוני שנון, כי מאז אפלטון ואריסטו – לא חדשה הבקורת אלא מעט מאד בעיקרו של הענין: והאם לא ראוי לנו שנצא ששים ושמחים לקראת חולשת־דעת, שעובדה זו מטילה עלינו? אל נא נתרברב עוד כל־כך דברינו נאמרו כבר, לפני אלפי שנים, על־ידי הוגי־דעות גדולים ואנו איננו אלא חוזרים עליהם!

אפלטון, ראשון למבקרי־ספרות בעולם נקט כלל של הערכה ריאליסטית (מרכסיסטית, לפני מרכס), העמיד את היצירה על התועלת החברתית ובתקפה פסל את חשיבות שיריו של הומירוס, את הליריקה של פינדר, ואת מחזותיהם האמנותיים להפליא של בני־אתונה המפורסמים; אחריו בא אריסטו וחלק על דעתו, נקט כלל של בקורת אסתטית (“אמנות לשם אמנות”, לפני טביעת הסיסמה הזאת) ובכוחה החזיר עטרת המשקל והחשיבות לשירים ולמחזות שפסל אפלטון; אהה, מה טוב היה אלו נתאפשר לעשות בכשוף ולהביא לנגד עינינו, המבקרים, בשעת־כתיבה, בחינת, “מנא, מנא תקל ופרסין”, את הכתובת: “זכור, כבר קדמוך אפלטון ואריסטו!” כמו שטוב היה, כמובן, להביא לעיניו של מספר את הזכור, כי כבר היה מי שכתב פרוזה ממדרגת פרק ראשון של “איוב”, ולעיניו של משורר, שיש בעולם “שיר השירים”; ואל נא יטעה מישהו ויסבור, שאיני מוקיר, חלילה, את הבטחון־העצמי כיסוד מן היסודות האנושיים במעשהו של היוצר, אלא שבטחון זה צריך, לדעתי, שיהא לאחר הידיעה־ההכרה כהנ“ל; אי־אפשר שמבקר, ככל יוצר, יהא מבטל־עצמו, אבל בה־במדה ובה בשעה אף לא יתכן שיהא כותב בלי סיועו של מצרף־תמיד; שמא מה שאני אומר אינו אלא מצות־מבקרים מלומדה? ואין הכונה שכל המעריך הערכות יהא דוקא קולומבוס מגלה־אמריקה כל יום, כי אם פשוט: שיהא מנער כל שהוא מקרי וזמני בדעתו, כל שאינו מטעמו העמוק, מדם נפשו, אפילו טעם זה נתגבש על־ידי מורים שונים, נצטרף ונתחשל גם ע”י השפעות גדולות וקטנות; דעה עצמית היא גם הדעה שאיש קנה לעצמו, אבל בשום אופן לא זו השאולה, היום מן האחד ומחר מן השני.

ב

“מאז אפלטון ואריסטו – לא חדשה הבקורת אלא מעט” נאמר לעיל, וחבל מאד אם מישהו מקוראי דברים אלה יקל את דעתו ויזלזל בערכו של ה“מעט” הזה, כי על־ידי כך יוכיח רק, שלא עמד על טיב התפתחותה הרוחנית של האנושות, שאין אצלה פסיעות גסות, אלא דקות מן הדק; והלא זהו ההבדל המהותי שבין התקדמות הנכסים החמריים של האדם בעולמנו לבין נכסיו הרוחניים; “כל ה”מכונות" שמימי הומירוס, החקלאיות והתעשיתיות, אין להן כל ערך שהוא, מלבד היסטוריוגרפי, ואלו השירים של הומירוס ואפילו של קודמים לו – כוחם יפה וערכם מלא עד סוף הימים, ויותר מזה: – אי־אפשר לנו בלעדיהם, בלי עיון בהם, בלי ההנאות מהם; בדרך יצירתו, של דנטה ובמלאכת־מחשבת יש ניואנסות נוספות על מה שאנו מוצאים בשירת הומירוס, אבל מי זה יקום ויקבע, כי יש כאן התקדמות כמדת ההתקדמות שיש בין כשרם של כלים בדורו של הגאון היוני לבין דורו של הגאון האיטלקי? ומחברו של הספר הנ“ל, “אלף־בית של הבקורת”, בזיל וורספולד, אינו מוצא פסיעה דקה נוספת בדרכי הבקורת בעולם מאז אפלטון ואריסטו אלא עם הופעת המבקר האנגלי יוסף אדיסון אשר במאה הי”ז, ולא חשוב הדבר אם וורספולד דולג על איזה מבקר חשוב במשך הדורות (ואנו לא להתוכח עמו על פרטים קטנים כונתנו) – אבל שעה שהוא מראה לנו שאדיסון זה, שהוא גדול בעיניו, חִדש רק דבר קטן, המשיך והוסיף כעין קוצו־של־יוד בלבד לדרך הבקורת של אריסטו, – אבל כמה משקל, כמה מן המכריע יש בניואנסה זו, שנתגלתה במסת־הבקורת הגדולה שלו על יצירתו של מילטון, “גן־עדן האבוד” ובמאמר ההלכה שלו “מסה על ההנאות מן הדמיון”; איזה נתוח מחכים, באיזה כוח מקסים הוא פוקח עינים לראות ולדעת מה זה דמיון ומה עצום תפקידו במסכת היצירה האמנותית; וכל תורתו הבקרתית של אדיסון נתנת לאחר־כך במשפט אחד: “הכשרון להפעיל את הדמיון כמוהו כחיים עצמם והוא השכלול האחרון של השירה”; ולאחר אדיסון הוא מביא עוד שני מבקרים שהוסיפו כל אחד קו או בן־קו לבקרתו של אפלטון או של אריסטו, אם בלכתו אחרי האחד מהם, או במזגו את שניהם לחטיבה אחת, – הלא הם הגרמני לסינג ב“לאוקואון” (נתפרסם ב־1766) והצרפתי – ויקטור דה־קוזין בספרו “על האמת, על היופי ועל הטוב” (יצא בשנת 1853); אכן, נעים הוא לעין בספר “אלף־בית” כזה, המכוון באמת להמונים (לפי נוסח הרצאתו ולפי הוצאתו הזולה), שהוא מחנכם להשקפה מחכימה כזאת, ונותן בידם קנה־מדה, הראוי לעם תרבותי גדול.

ג

האם אחטא בגבוב דברים אם אצרף בהזדמנות זו פרק נוסף על ענין, שכבר נגעתי בו פעם: – האם אין בבקורת משהו מיסודו של טפיל, החי ומתהדר בחייו על חשבון זולתו? לאחר ימים מצאתי שהמשורר האנגלי וורדוורס עונה על שאלה זו בחיוב, אלא שאת דעתו זו הביע לא בשיר, כפי שצריך היה אלו בקש להיות מסקני עד הסוף, אלא דוקא במסה הבקרתית המפורסמת שלו “הקדמה” לספר שיריו, מסה שהיתה לכעין מאורע ספרותי־היסטורי בתולדות הספרות באנגליה ואפילו מחוצה לה; שנים מעטות לאחר זה שאל וענה בבת־אחת מתיא ארנולד, הוא עצמו משורר גדול ומבקר בעל שעור קומה: “האם נכון הדבר שהבקורת, כלשעצמה, היא מעשה חבלה וגרימת היזק; האם נכון שהזמן שמקדישים לכתיבת הערכות על יצירות הזולת מוטב להקדישו לחבורים מקוריים, מאיזו מין שהוא? האם נכון כי ג’ונסון היה מיטיב לעשות אלו כתב יותר חבורים ממינם של “אירן” במקום “חיי משוררים” שלו? והאם נכון שוודוורס היה מיטיב אלו שר סונטות־קוהלת שלו במקום כתיב ה”הקדמה" המזהירה שלו, רבת הבקורת על יצירות הזולת? וורדוורס עצמו היה מבקר גדול, ויש להצטער מאד שלא המשיך במעשה הבקורת: גתה היה אחד המבקרים הגדולים ביותר ואנו מאושרים שהניח אחריו דברי־בקורת חשובים; ובהמשך הדברים מוכיח ארנולד בכוח הסברה עצום את חשיבות של הבקורת, לא רק מבחינת התועלת לקורא, אלא דוקא מבחינת האוירה הנוצרת בספרות, שבלעדיה לא היו המשוררים שרים והמספרים לא היו מספרים; וראוי שנביא כאן קטע אחד ממסתו זאת: “גם בירון וגם גתה היו להם כוחות־יצירה גדולים, אלא שגתה נזון על־ידי מאמץ־בקרתי גדול שהקדים והכין לפניו את הכלים והחמרים, ואלו לבירון לא היה דבר זה”; וארוכים הדברים ומענינים ומבחינות רבות כדאי לשוב ולדון בהם בהרחבה.